מניטו: זה קצת עניין אחר, זה עניין של... כי האב הוא לא רק המחנך אלא גם המלך של המשפחה. ויש פה מדרגות במבנה החברה, אפשר למצוא דוגמאות כאלה. ושוב אני חוזר: יש אפשרות של כישלון, כשהאב לפי הטבע, הוא לא מסוגל בזה אז יש כישלון. אבל המהר"ל מדבר... מתייחס לדברים כתיקונם. זה מה שהוא ראוי. שה... מה שאנחנו קוראים מוסר - אחר כך נראה את ההגדרה שלו - זה בא מן האב מבחינת אב ולאו דווקא הרב בבחינת רב. זה מה שרציתי להסביר.

קהל: [...]

סגולת החינוך- מחנך במקום אב בעולם שלא כתיקונו, קלקול המשפחה

מניטו: כן. זה דוגמאות שמה שאמרנו כשהדור הוא בתיקונו, הכול בסדר. כן. אבל צריך לדעת ש... אנחנו נמצאים בתקופה של התרבות האנושית, שהמצב אינו טבעי, המצב אינו אמיתי. ולכן במבנה החברה יש מחנכים שבאים במקום ההורים האלו שאינם מסוגלים לתפקד כהורים. זה מובן? אבל בממד הראשון של הבעיה, המהר"ל מסביר לנו את שורש הדברים. המצב הראוי זה שהאב הוא המחנך של המוסר. זה מובן? ואני חושב ש...הסימן הכי ברור לפי דעתי, לפי ניסיוני, שהגענו כבר לפני כמה דורות למצב ש...קלקול המשפחה ו...תוהו ובוהו בעניינים האלו, זה ההופעה של תנועות נוער בחברה האנושית. זה הסימן שהיה צריך שמישהו ייקח את הסגולה הזו במקום ההורים, מכיוון שאינם מסוגלים להמשיך לתפקד כהורים ממש. והיחס לחניך למחנך שלו, זהו היחס שמדבר המהר"ל, של הילד לאב מבחינת המוסר. וכמו שהמורה לקח את התפקיד של האב מבחינת הידע, מבחינת החוכמה. גם המחנך לקח את התפקיד של האב. אבל כשהמחנך מתפקד כמחנך הוא... הוא ה... אבל מבחינת החובה. זה מובן שטבעי, ראוי, כדאי שהאב עצמו יהיה המחנך בבחינת... זה מה שהסברתי. זה קל להבין מכיוון שבמצב תקין – הוא המסוגל להבין את האופי של הבן שלו. מכיוון שפשוט... הוא היה כבר בן של אב מאותה משפחה. יש הסבר כזה, ואני חושב שזה חשוב להבין אותו. ש...מי מסוגל להיות מחנך? מי שלא שכח מה זה להיות חניך. הבנתם את העניין? אז מי... מי מסוגל להיות אב במלוא המובן? מי שלא שכח מה זה להיות ילד. זה מובן?

קהל: [....]יהודית פלאי מה הכוונה שאומרים שאנחנו דור של יתומים

חינוך הדור לפי מדרגת מסירת התורה- אבות העדה, תלמידי חכמים, סנהדרין, זוגות

מניטו: לא. זאת אומרת כאילו, כאילו אין אבות הדור. כמו שאומרים: אבות העיר או אבות העדה. כן. אז יש לפי התקנון. יש עיריה, אבות העיר (קהל..) סליחה? (קהל..) לא. לא. המוסר. כן... כן.. המוסר. ויש לנו תלמידי חכמים. אבל כשאומרים שהדור הוא יתום – שחסר אבות. רבנים יש. אז כשאומרים "דור יתום", זה... זה השאלה שלך. כן? זה בנושא שלנו. תלמידי חכמים מסוג זה אנשי כנסת הגדולה. תנאים, זקנים, נביאים, אבל בממד הזה. אבל כשאומרים שהדור יתום, זה הכללה. כן. יש בתים שיש להם אבות, תלוי באיזה שיטה נולדים.

קהל: בתיה לנצט[...כשמדברים על סנהדרין, מדברים על דיינים באיזה תפקיד? אבות או רבנים?]

מניטו: גם זה וגם זה. אבל יש מדרגות. כשנגיע למשל לזוגות, על הזוגות, כן? הם קיבלו ומסרו באותו ממד של מוסר, של דברי דרך ארץ במסכת אבות. זה היה אב בית דין והנשיא, זאת אומרת – אותם שהדור ראה בהם נשמה כוללת מייצגת את כלל האומה[1], אז המוסר עובר דרכם ולאו דווקא רעיונות אמיתיות על חכמת המוסר של תלמיד חכם זה או אחר. זה אפשר למצוא בברייתות, בסוגיות בגמרא, במשניות, אבל אותו מוסר השייך לכלל האומה בבחינת האב שמוסר את המוסר הזה, זה במסכת אבות במיוחד. תפסתם את זה? יש הרבה מה לומר לתלמידי חכמים על עניין המוסר. אבל למסור את המשניות של מסכת אבות, זה לאבות העולם. לאבות הדור. זה מובן?

מידת אבינו- אב מוֹסֵר המוסר, מידת מלכנו- מוֹסֵר תורת המצוות

כשאנחנו מתפללים אנחנו אומרים: "אבינו מלכנו"- אז יש מידה של "אבינו" ויש מידה של "מלכנו". כן. ו... אז אנחנו מקבלים גם מוסר וגם תורה מפי הגבורה. בממד של אב ובממד של המלך. המלך מוסר את תורת המצוות שמגיע לעבודת המלך, והאב מוסר את המוסר. אין אביך אלא אביך שבשמים[2]. כן. אנחנו מתפללים ככה: אבינו מלכנו. יש שתי מידות.

אז מי שמייצג את נותן התורה מבחינת "אב" זה אבות העולם. מי שמייצג את נותן התורה מבחינת "רב" מבחינת "מלך", זה כל תלמידי חכמים שמוסרים דברי תורה על חכמת התורה. אבל פה צריך להבין שהיעד המיוחד בפרט לאב, זה התחום של הדרך ארץ. הרב – זה התחום של המצוות, קדושה. זה ברור? טוב. אז נמשיך. איפה הגעתי?

זקן בגיל, זקן בחכמה

"לכן ראוי גם כן שיקבל הבן מוסר האב שמייסר אותו בעבור שנחשב ילד בדברי מוסר, כנגד אביו. אף כי אינו ילד בעצמו".

זה מה שאמרנו. כן. ויתכן מאוד גם כן להשלים את הרעיון פה בהגדרה שנתנו החכמים על זקן כחכם: זה שקנה חכמה. למה נקרא זקן? כי ההסבר של המדרש הוא שזקן צריך להבין שזה חכם. אבל למה חכם נקרא זקן, כדי שנבין שזקן זה חכם?

אז לפי דעתי יש חכמה שבאה מהידיעות, מהלימוד. ויש חכמה שבאה מהניסיון בחיים. החוכמה שבאה מהניסיון בחיים, אז סוף סוף היא באה מהגיל עצמו. אפילו לא למד! דרך הניסיון של הגיל למד. וזה דומה מאוד להגדרה שלנו, כן. ולכן זקן זה לא מי שהגיע לשיבה סתם, אלא מי שהזמן שחי, מסר לו את אותה חוכמה של הזקנה. ולכן כששואלים לתלמידי חכמים, אם יש שני תלמידי חכמים שהם בקיאים באופן נאמר שווה. אין שוויון, אבל באופן נאמר שווה... באותה הסוגיה, אז מעדיפים את הזקן מהיותר צעיר. מכיוון שסתם הגיל מוסיף ממד של חוכמה. זה מובן?

אז בין הילד לאביו זה מצב שנמשך כל החיים. כי הפער של הגילים נמשך כל החיים. זה מובן?

קהל: [...יש את העניין של החכם שלמעשה הוא למד על בשרו, יש לו את הממד של (הכישלון?) .....]

מניטו: כן. נכון. מי שנכשל, מי שנכשל פעם אז הוא יותר חכם ממי שלא נכשל. וזה דומה לעניין של בעל תשובה הוא עדיף. אבל אני חושב ש... לא צריך, זה אותה שאלה, אתה ממשיך באותה שאלה. לא צריך שזה יהיה בקושי, איך אומרים.... דרך ייסורים. סתם גיל עושה את שלו. סתם ההמשכיות בחיים, זה מוסיף ממד של חוכמה שאי אפשר לתפוס אותו סתם בלימוד בעלמא דרך השכל הפשוט. הבנתם את ה...

קהל: [אמרת קודם שלא כל אחד שהגיע לשיבה, למעשה הוא בעל חוכמה... זה...]

מניטו: אבל לא צריך שזה יהיה דרך ייסורים על בשרו כמו שאומרים.

קהל: [כן.. כן.. אבל איך?]

מניטו: אפשר על רוחו, על נשמתו. כן?

קהל: [איך זה מתבטא בחוכמה?]

מניטו: מה?

קהל: [...]

מניטו: כן. שוב, העניין הוא כשהדור כתיקונו. וכשהדור בקלקולו. כשהדור מקולקל, אז אותם הערכים שאפשר לקנות אותם בנקל דרך החיים פשוטו כמשמעו. כן. החיים הפשוטים. אז צריך לעבור דרך ייסורים כדי להבין את זה. אבל מלכתחילה זה לא אומר שצריך להיות "על בשרו" במובן השלילי.

קהל: בתיה לנצט[ישראל בגלות...]

מניטו: נכון. נכון. וכמו שאומרת הגמרא בסנהדרין[3]: "זכה – אחישנה, לא זכה – בעיתה". אבל זה כתוב בעיתה ב "ת" – עת. אפשר לקרוא ב "ט" – בעיטה! כן. (צחוק קל), אז זה על בשרו. טוב. אז נמשיך. אין עוד שאלות?

"מפני שרצה לדבר במסכתא הזאת מן המוסרים הטובים והישרים. התחיל לומר כי יש לקבל מוסר מן האבות, ואלו הם אבות העולם בוודאי".

אופי אבות העולם- דמיון ושוני

אז פה המהר"ל ו... יש הרבה פעמים שהוא עושה את זה ככה. הוא נותן להם... סליחה, הוא נותן לנו את התשובה מבחינת הנחה. זאת אומרת כאילו כבר היה צריך להבין שאלו התנאים, מאנשי כנסת הגדולה והלאה הם אבות העולם. אז הוא אומר שזה בוודאי הם היו אבות העולם. הבנתם? כאילו זה כבר מובן מאליו. לכן הקדמתי את ההסבר כדי שנבין את ההבדל בין סוגי תלמידי חכמים בנדון.

"כי נחשב משה אב לעולם בוודאי". כל פעם שהוא אומר בוודאי, אז צריך להתייחס ללימודים אחרים ששמה הוא מסביר למה צריך להבין את זה. אני חושב שהכלל הזה של "נשמה כוללת"[4] – זה קשה מאוד לנו להבין במה מדובר. זה מושגים השייכים לתרבות מקראית, מסורתית, שאנחנו לא רגילים לה. כן. שיש מדרגות גם כן בממד של הנשמות. לא כל אחד יש לו אותם ממדים של נשמה. אה... יש מדרגות. ולכן יש מקורות שאומרים לנו כדבר מובן מאליו. למשל משה רבנו היה שקול כנגד כל ישראל[5]. אז רק הניסיון בחיים מגלה את זה. שאין שום מושג של שווה ברוחניות. יש שוויון מוסרי לכל בן אדם, אבל כל בן אדם יש לו מדרגה משלו של אופי של הנפש ואי אפשר להשוות. פעם הסברתי את זה ככה: לפי הלשון יש מילה "שווא" - ש"ין וא"ו אל"ף, שדומה מאוד ל"שווה" – שי"ן וא"ו ה"א. אז אין דבר כזה. יש דבר שווה? אחד משני הדברים הוא לשווא. הבנתם?

אבל זה מובן יותר ברוחניות מ.. בעניינים החומריים. אף על פי שבעניינים החומריים, לאמיתו של דבר, אין שני דברים שווים, אבל דומים מאוד עד כדי כך שאומרים שזה שווה. כן. אבל ברוחניות, וכשמדברים בפנימיות של האדם, בממדים, בגודל, במדרגה של הנפש שלו, מדרגת הנשמה שלו, אי אפשר לומר שאחד שווה לשני. ולכן יש נשמות שהן יותר מבחינת כלליות מהשאר ואי אפשר לתת א... הגדרות, רק הניסיון בחיים מגלה את זה.

כשמרגישים.... אנחנו באים מהתרבות המערבית, ולכן אנחנו לא מסוגלים להבין את ההבדלים במושגים ברוחניות. כי התרבות המערבית סוף סוף התרגלה להיות מומחית, אם אפשר לומר את זה, בהבדלים הדקים בכל מה ששייך לחומר. כן. אבל כשמכניסים לתחום של הרוחניות בתרבות המערבית – הכול שווה.

מומחיות מעשית ורוחנית באומות בעולם

למשל, מי שלא למד את זה, לא מבין מה ההבדל בין נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. כן. כל זה נשמה. כל זה רוחניות ולא מבינים את המדרגות. אצל המזרחיים, התרבות המזרחית זה ההפך, הם מומחים בניואנסים ברוחניות. ובמה שמדובר בעניין החומרי הכול שווה. כן. אני מגזים קצת, אבל לא כל כך. (צחוק קל). אפשר ללמוד אחד מהשני, כן. אבל אם אתם מנסים למשל לתרגם א... פרק של תהילים או קטע של תפילה בלועזית, אתם לא יכולים למצוא מילים מתאימות לכל המילים שיש בעברית. כן. לשבח, לקלס, לרומם, להדר.... איך אפשר לתרגם את זה? המערבים יש להם רק מילה אחת. כן. להלל. א... מבינים את ההבדל? ולכן אי אפשר להתפלל בלשון של התרבות המערבית. כשאני קורא למשל פרק תהילים בצרפתית, אני לא יכול להתפלל, אני צוחק! מכיוון שזה לא אומר כלום. הבנתם את העניין? אבל בערבית כן. זה אומר משהו – לא כל כך מדויק, אבל זה אומר משהו. יש ניואנסים מקבילים. אבל למשל בצרפתית, לקרוא ברצינות פרק של תהילים זה צחוק. אי אפשר להתמודד עם זה. אני לא מבין איך יש כמה וכמה יהודים, בפרט אצל הרפורמים, שמתפללים בלועזית, באותם הלשונות. כן. זה יוצר רושם של צחוק. כן. ייתכן שהם מרגישים בזה ולכן הם רציניים מאוד. (צחוק קל).

טוב... אז חוזרים לעניין. אז זה מובן ש"אלו הם אבות העולם בוודאי, כי נחשב משה אב לעולם בוודאי". ב'בוודאי' הזה, יתכן שהמהר"ל שהיה חי בתוך תוכי התרבות המערבית לא היה יכול להסביר את דעתו, רק ברמז. והמשכיל יבין.

"ונחשב יהושוע מן אבות העולם שהוא קיבל התורה ממשה, ומפני זה נקרא יהושוע "אב" בעולם. וכן הזקנים, וכן הנביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה, כולם בשביל קבלתם התורה הם אבות העולם. וכן אנטיגנוס איש סוכו נחשב אב לעולם. שהוא קיבל תורה משמעון הצדיק. וכן הזוגות שהם קיבלו התורה מאנטיגנוס איש סוכו. וכן שאר הזוגות שקיבלו כולם, הם אבות העולם. ואף מן הזוגות ואילך, שלא הזכיר קבלה, היינו שלא היו מיוחדים לקבלת התורה כמו שהיו אלו שזכר. אבל בוודאי הם גם כן אבות העולם בקבלתם התורה. ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם כמו שעל הבן ראוי לקבל מוסר האב".

אז כל ההסבר הזה של המהר"ל היה נראה כאילו... א.. איך אומרים... מה? ("קהל מיותר"), לא מיותר, כאילו איך אומרים את זה? הנחות מהוכחות, אלא צריך להזכיר מה שהזכרנו מקודם שהיה להם אישיות מסוג אחר, אישיות כללית.

וכל בן ישראל יש, ולכל בן אדם יש מה שמגדירים המקובלים "ניצוץ של נשמה". קצת, קב, של נשמה. אבל יש שקיבלו יותר בהתפתחות התולדות. ברור שמי שמזכך את הכלי שלו, את האופי שלו, אז הוא מסוגל לקבל יותר. יש מאמר בזוהר[6], למשל: זכה בנפש, נותנים לו רוח. זכה ברוח, נותנים לו נשמה וכן הלאה. צריך להרחיב את האישיות כדי לקבל יותר בגודל הכוח של הנשמה. במילים פשוטות – זה מובן?

ולפי דעתי הגורם של הגיל כשהעולם בתיקונו, כשהכול בסדר, הגורם של הגיל חשוב מאוד.

קהל: [...]

מניטו: פה יש גבוה מעל וגבוהים מעל, יש עוד מה לדבר. אז נמשיך. כמו שאומרת המשנה "צא ולמד...... מה בקש לבן הארמי"(מצחקק)

קהל: [...]

מניטו: כמו שאמרנו מקודם. בהתפתחות של האישיות הרוחנית הגיל הוא ממד רציני מאוד.

קהל: [...]תלמידי חכמים שמזקינים

הגיל אצל תלמידי חכמים ועמי הארצות

מניטו: כן. יש פסוק בתהילים: "דשנים וגם רעננים יהיו", כן. אצל "עם הארץ" – הגיל הורס אותו, הורס אותם. אבל אצל תלמידי חכמים – "דשנים ורעננים יהיו". יותר מבוגר - יותר צעיר! אבל זה... זה, אי אפשר להכליל, כן. אבל בדרך כלל מרגישים בזה. יותר צעיר זאת אומרת יותר רענן. יותר צלח. לכן אומרים סברי מרנן. (צחוק)

"ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם, כמו שעל הבן ראוי לקבל מוסר האב כדכתיב : "שמע בני מוסר אביך". ולכך אצל אנשי כנסת הגדולה אחר שהזכיר "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, אמר: הם היו אומרים שלושה דברים. כלומר שהם היו אבות העולם לפי שקיבלו התורה. ומפני כך ראוי ונאה להם לתת מוסר לעולם, אותם שנחשבו אבות העולם".

אז פה חסר עוד הסבר. כי לפי ההסבר שאני אמרתי מקודם, משה קיבל את התורה ומסר את התורה לכל בני ישראל. אבל המהר"ל חוזר וחוזר על זה. אותם שאנחנו מכנים אותם אבות העולם, זה מפני שקבלו התורה. אז יש כאילו סתירה, הבנתם?

צריך עוד להסביר את זה. לכן יש בדעת מהר"ל עוד משהו אחר.

"כי היה מספיק לומר שקיבלו את התורה בבחינת המוסר" – אבל הוא חוזר לומר מכיוון שקיבלו את התורה. אבל כולם קבלו את התורה, לא רק אלו. כן. או היה צריך המהר"ל להדגיש, אלו שאנחנו אומרים בשרשרת הקבלה באותה מתכונת. אבל הוא אומר סתם: שקיבלו את התורה.

ולכן ההסבר צריך לחזור מאחורה. והוא גם כן אחר כך יסביר. ההסבר מתחיל במשה רבנו, א.... עצמו, זאת אומרת אלו שהיו מסוגלים לקבל את התורה בכללותה. לא לקבל "תורה" אפילו רוב הרבה הרבה, אבל הממד הכולל של התורה. אלו שקבלו תורה באותה הגדרה. לא רק התוכן. אם זה יותר, אם זה פחות. אלא המשמעות של התורה מבחינת כלליות של חוכמת התורה. אלו הם שקיבלו באותו ממד של כלליות את הסגולה של אבות העולם. הבנתם את הדיוק?

קהל: [...אהבת ישראל?]

מניטו: זה כולל, זה כולל. ברור שלא יכול להיות מנהיג הדור מבחינת אב של הדור, אלא למי שיש לו אהבת ישראל באופן יסודי[7]. למדנו את זה פעם אצל הרב נחמן מברסלב. זה סימן שהוא מסוגל ממש להיות אב של הדור. אבל זה רק ממד פרטי, זה פרט כן? אלא לא רק שקיבלו את תוכן התורה מבחינת כמות של תורה, אלא קיבלו התורה מבחינת הכלליות שלה. ויש לי נטייה להסביר את זה ככה ואז נגיע למקור השלישי. ש... לא רק שקיבלו את תוכן התורה שבא לנו מהפסוקים שמוסרים את המצוות, אלא כלליות התורה כולל הסיפורים על החיים של האבות. כי בספר תורה יש לנו גם החלק של הסיפורים וגם החלק של המצוות. כן. דרך הפסוקים של החלק של המצוות, זה משנה, גמרא, שולחן ערוך. כן. ויש שמקבל יותר ויש שמקבל פחות, ויש שמקבל הרבה, ויש מי שמקבל כל מה שיכול לקבל. אבל יש עוד תורה, ממד של תורה שבא משאר המקרא. הסיפורים של חיי האבות, של ההיסטוריה של העולם. אז אלו שקיבלו תורה במובן הזה, עם הכלליות של התורה, אז הם מסוגלים למסור את המוסר. אלו שקיבלו את החלק של המצוות, מסוגלים למסור את השולחן ערוך. הבנתם את ההבדל? אז נראה את זה בקצרה.

קהל: [...]

מניטו: מה? על ההסבר הזה? אולי דרך הגמרא עצמה. כן.

אז רק דקה. אני אמצא את המקור. צריך להיות דף.... דף ה' אם אני לא טועה. זהו. כן.

"רגזו ואל תחטאו"

"אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. שנאמר: רגזו ואל תחטאו".[8]

אני לא אסביר את הפסוק של תהילים שהוא היסוד של ההסבר של הסוגיה כיוון שזה ייקח הרבה זמן. אבל יש פה כלל ראשון: "לעולם" – כדי להצליח בעניין של הדרך ארץ של המוסר, צריך להרגיז יצר טוב כנגד יצר הרע. מכיוון שיש לנו שתי יצרים, וכדי שהיצר הרע יתגבר על היצר הטוב צריך לעזור לו. האדם צריך להרגיז את היצר הטוב שלו נגד היצר הרע. או במילים אחרות: הבעיה של המוסר היא בעיה תמידית. אי אפשר לפתור אותה פעם ולתמיד. "לעולם" – זה איך אומרים, זה עומד תמידי. זה צריך לעזור ליצר הרע כל יום... ליצר הטוב כל יום.

קהל: [מאמץ?]

מניטו: מאמץ! כן.

כי כל יום יצר הרע מתגבר מכיוון שיש פה איזה מן הנחה שאנחנו מבחינת נברא – יש לנו כוח שווה של יצר טוב ויצר רע. אז מי... מי ינצח? זה תלוי בנו. אם אני אעזור ליצר הרע, יצר הרע מתגבר. אם אני אעזור ליצר הטוב, יצר הטוב מתגבר. על זה אנחנו רואים שמה "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו". רוגז זה חטא. כעס. כן. וזה חטא חמור. כועס – כאילו עובד עבודה זרה[9]. יש הרבה מקומות על זה.

אז איך פסוק יכול לומר "רגזו ואל תחטאו"? יש רק אפשרות אחת. הרוגז של יצר טוב כנגד יצר הרע. זה מובן? כן. אז אם זה הרוגז הזה, אז מובן -מובטח "שלא תחטאו". אם נצחו – מוטב. זאת אומרת אם יצר הרע... היצר הטוב יתגבר מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה. אז פה יש איזה קושי, כאילו אדם יכול לפתור את עניין הטוב בכוח עצמו בשביל תורה. אם מצליח מוטב, ואם לא – אז ילך ללמוד תורה, יעסוק בתורה. זה קצת קשה. הבנתם את הקושיה? כן. אז אני אמשיך, ואחר כך נחזור לשאלות האלה.

"שנאמר: אמרו בלבבכם... אמרו בלבבכם זה רמז לדברי תורה. טוב. "אם נצחו – מוטב". אם הצליח עם הרצון הטוב והתורה מוטב ואם לאו – יקרא קריאת שמע. שזה עוד יותר קשה. איך, אם לא הצליח עם דברי תורה, מה יועיל לו לקרוא קריאת שמע? כן. אם נצחו –מוטב, אם הצליח – יפה, ואם לאו יזכור לו יום המיתה. והביטוי קצת קשה: "יזכור לו יום המיתה" כאילו מת כבר פעם?! יזכור לו את מה?

אז אפשר להסביר: שיזכור שיהיה לו יום שיהיה יום המיתה. שנאמר: "ודומו סלה". טוב אז א... סוגיה לא כל כך קלה, אבל בקצרה. פה ריש לקיש רוצה להסביר שכדי להצליח בבעיה של המוסר, זאת אומרת התגברות של יצר טוב נגד יצר הרע, צריך כמה כוחות. קודם כל הרצון הטוב. אחר כך הידע של תורה.. של התורה האמיתית והאמונה שיש ה' אחד. שאפשר לפתור את הבעיה. וגם ה... איך אומרים ? א...להיות מסור לזה, זאת אומרת שזה שייך לי. לא לראות את זה כבעיה אובייקטיבית ששייכת לאחרים ולא אני. "יזכור לו יום המיתה". יום המיתה זה יום הדין. שזה שייך לך. הבנתם? אז ההסבר הוא ככה: צריך כל הכוחות האלו בבת אחת. אם זה לא הצליח, אז שזה חסר בסדר ההגיוני, שהיה חסר מידע. לכן יעסוק בתורה. מכיוון שזה שהיה חסר לו בראשונה. יש לו רצון טוב ולא הצליח. אז זה סימן שהיה חסר כוח אחד של ידיעת התורה. מהו הטוב? מהו הרע? יש לי רצון טוב – אבל אם אני לא יודע איפה הטוב ואיפה הרע, סוף סוף אני נכשל. ולכן לפי הסדר, כל הכוחות האלו הם צריכים. כן. צריך כל הכוחות האלו. אם היה כישלון, זה סימן שהיה חסר משהו בַּסֶּדֶר. אם יש רצון טוב, היה חסר תורה. היה תורה – היה חסר אמונה[10]. ואם היה גם כן אמונה, מה היה חסר? אכפתיות. הבנתם את הסייפא? טוב.

"ואתן לך את לוחות האבן וגו"

אבל מיד אחר כך "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב, ואתן לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם.לוחות – אלו עשרת הדברות. תורה זה מקרא. והמצווה זו משנה. אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים. להורותם – זה גמרא. מלמד שכולם ניתנו למשה בסיני”.

הקשר בין "רגזו ואל תחטאו" ובין "ואתן לך את לוחות האבן וגו"

אבל מה הקשר בין שתי המימרות האלה? א... באופן רגיל מסבירים, מכיוון שהביאו דברי תורה מריש לקיש, אז דרך אסוציאציה... איך אומרים את זה, אלו עוד דברי תורה מריש לקיש. אבל לאמיתו של דבר יש קשר בתוכן הנושא. המימרא השנייה באה להסביר לנו מה רצה לומר ריש לקיש כשאמר: יעסוק בתורה? ואני חוזר על ההגדרה השנייה: "תורה זו מקרא" אומר ריש לקיש. הבנתם? רשי אומר: "תורה זו מקרא – חומש. שמצווה לקרוא בתורה." איזה חידוש של רשי זה? אז ההסבר הוא ככה: יש לימוד תורה שהוא לימוד המצוות. כן. אבל זה לימוד המשנה. מצווה זו משנה, זוכרים מה שאמר ריש לקיש. אבל יש עוד לימוד אחר ש"מצווה לקרוא בתורה". זה מה שאנחנו קוראים עכשיו פרשנות. זאת אומרת ללמוד את הסיפור של התורה. הבנתם? וזה נקרא תורה פשוטו כמשמעו. אז זה מה שרציתי להסביר. הבנתם עכשיו?

מצווה לקרוא בתורה

זאת אומרת, כשהמהר"ל אומר באותה דעה שקיבלו את התורה, לא רק החלק של המצוות ששייך לכל תלמידי החכמים. אלא תורה בהסבר הזה של הגמרא, שמצווה לקרוא בתורה. וזה מצווה אחרת מהמצווה ללמוד גמרא בישיבה. כן. לימוד תורה זה גמרא מכיוון שאנחנו לומדים את המצוות. אבל יש עוד מצווה אחרת של תלמוד תורה – ללמוד את המקרא. זה מובן? ולמה אני א.... מסביר את זה גבי המהר"ל עכשיו? כי בעולם האשכנזי המהר"ל הוא שחידש את הפרשנות של המקרא בבחינת מקרא. כי במשך הזמן א... ברוב, ברוב המקרים נאמר, אסור להכליל כמובן, התחלנו בעולם האשכנזי ללמוד דווקא גמרא. ועזבו את מה שאנחנו מגדירים פרשנות. זאת אומרת פרשת השבוע למשל, הלימוד של המקרא בבחינת מקרא, זה למשל בדיחה בישיבות, כששואלים איפה זה כתוב: "בראשית ברא אלוקים"? אז התשובה היא: ברכות דף יב' שמה מצטטים אותו. זאת אומרת לא היו רגילים, עזבו את זה, ללמוד את פרשנות המקרא[11].

לאמיתו של דבר זה המפתח זה רש"י. כן. אבל המהר"ל הוא שחידש את לימוד התורה בבחינת לימוד פרשנות המקרא. זה מובן? כן. אני רק רוצה לספר סיפור על המהר"ל שהוא היה נותן סמיכות לרבנים. סמיכה, יודעים מה זה כן? א... ו... אז פעם בחור בא לקבל סמיכה. אז המהר"ל שאל אותו: מה למדת? אז הבחור השיב: חצי הש"ס. אז המהר"ל אמר: אני לא יכול לשאול אותך מכיוון שבכל שאלה אתה תאמר לי – זה מהחצי השני. כן. אבל מה אתה יודע טוב? אז הבחור אמר: אני יודע טוב פירוש רש"י. אז המהר"ל אמר לו: אם אתה יודע טוב פירוש רש"י, אתה יכול לשבת במקומי. (צחוק קל). כדי להבין מה החשיבות שנתן המהר"ל לפרשנות של המקרא בבחינת מקרא. כי בלימוד המקרא אנחנו מקבלים דווקא אותו ממד של כלליות התורה שהיא תורת האב, ולאו דווקא תורת הרב שזה דרך הפסוקים של המצוות. זה מובן? ואין שום ספק שמה שחסר בעולם היהודי שלנו, לרוב, זה חוכמת האמונה. מכיוון שלומדים שולחן ערוך, וזה.. צריך ללמוד שולחן ערוך. אבל לא לומדים מקרא. ולכן כשמחפשים תשובה לעניינים של אמונה, מוצאים את זה בפילוסופיה הזרה. כן. מכיוון שלא למדו תורה. פשוטו כמשמעו! למדו משנה אבל לא למדו תורה. זה מובן? כן. מה? מה השאלה?

קהל: [...]

שיטות בלימוד תורה

מניטו" ברור. וזה.. זה נקרא עכשיו השיטה של המהר"ל שלהתחיל במקרא, אחר כך במשנה, אחר כך בגמרא ורק אחר כך 'תוספות'. נו...? אז מה עושים בדרך כלל? מתחילים ב'תוספות'. ו... זה מובן? אבל יש פרק שהמהר"ל מספר על עצמו, שהוא למד את אותה שיטה באמסטרדם אצל הספרדים של אמסטרדם. היא הייתה השיטה של הבית שני, של הספרדים. ופה בארץ יש כמה בתי ספר שכבר חוזרים לאותה שיטה, וקוראים לזה במשרד החינוך: "השיטה של המהר"ל" אבל תדעו שזה השיטה של הספרדים. זה מובן, כן?

קהל:בתיה לנצט [בהקשר הזה אפשר להגיד שמדרש אגדה זה פרשנות המקרא במובן הזה?]

מדרשי אגדה ופרשנות המקרא

מניטו: שני החלקים האלו בגמרא, בתלמוד, אגדה, הלכה, זה מקביל לסיפורים של המקרא. ומצוות זה מקביל אז.. ברור... אי אפשר להבין את המקרא בלי האגדות. וזה גם כן ההבדל של השיטה של הבבלי והירושלמי. כן? בשיטה של הירושלמי מסבירים את ההלכות לפי האגדות. בשיטה של הבבלי – זה לחוד וזה לחוד. והרב זצ"ל א... כתב כמה פרקים כן? על העניין הזה. צריך לחזור לשיטה של הירושלמי. לאו דווקא ללמוד את הירושלמי, ברור שכדאי. אבל ללמוד לפי השיטה של הירושלמי. אי אפשר להבין את הרוחניות של המצוות בלי ללמוד את האגדות. אז זה ההבדל לפי דעתי. בבבלי רגילים ללמוד או זה או זה. זה מקרא, זה מנותק. כן. מי שבקיא באגדות – בקיא באגדות. מי שבקי בהלכות – בקיא בהלכות. לשיטה של הירושלמי יש חיוב. למשל תפתחו את הספר של המהרש"א, כן. אז יש חידושי הלכות, חידושי אגדות, זה נפרד. כן. אבל בשיטה של הירושלמי זה (לא?).

קהל: [הרב דוד הלוי...]

תורה בארץ ישראל

כן אבל... כן. נכון. אבל מכיוון שהוא ממשיך בשיטה של האשכנזים. אבל צריך אולי... שמעתם על הבן איש חי? כן. הוא כתב כמה ספרים שנותנים דוגמאות לזה. הוא מסביר הלכות לפי הטעמים של המקרא. זאת אומרת לפי השיטה של האגדה. אני חושב ש... יתכן מאוד שבגלות היה צריך להבחין בין שני הדברים האלה. אבל כשחוזרים לארץ ישראל, מכיוון שהיה סכנה של עבודה זרה, זאת אומרת להבין את תוכן האגדות לפי המושגים של הגויים. מכיוון שהתרבות הייתה משותפת. כן. כשמתרגמים דברים שברוחניות בשפה של הגויים, זה לוקח משמעות של עבודה זרה. אף על פי שהכוונה היא טובה. כן. מבינים מה שאני אומר. לכן יתכן מאוד שזו הייתה השיטה המתאימה לגלות, ובפרט לגלות של האשכנזים. מכיוון שהיו בתוך הנוצרים. הספרדים היו בתרבות המוסלמית שאינה תרבות של עבודה זרה. ולכן זה היה יותר קל להשתמש במושגים של התרבות החיצונית כדי להבין אגדות. לתרגם את לשון האגדות. אבל אצל האשכנזים הקושי היה יותר גדול. מכיוון שכל האווירה של התרבות הכללית הייתה של טומאה, של עבודה זרה מוחלטת. ולכן זה היה מתאים. השיטה הייתה מתאימה לאותה תקופה. אבל כשחוזרים לארץ ישראל צריך לחזור לאגדות. כן. יש באבות דרבי נתן. יש באבות דרבי נתן, א... מאמר שאומר ככה: מי שרוצה לדעת מי אמר והיה העולם[12] – שילמד אגדות. מי שרוצה לדעת מה זה חוכמה – שילמד הלכות. ויש עוד מימרא באבות דרבי נתן, זה ברייתא שאומרת: מי שלא למד אגדות – לא טעם טעם חוכמה מימיו[13]. משהו כזה. כן. צריך לבדוק את המקור. לפי הגרסה הראשונה, זה... זה דבר חשוב מאוד. אי אפשר להבין חוכמת האמונה. בלי האגדות, מי שלא למד אגדות, אז הוא צריך להסתפק בפילוסופיה הכללית כדי להבין את האמונה. ייתכן מאוד שאנחנו הגענו למצב הזה... למצב הזה. שרק חזרה לתרבות עברית ירושלמית יכולה להחזיר לנו חכמת האמונה האמיתית. וברור שאפשר להסתמך על הפילוסופיה כדי ש... איך אומרים? מבחינת הגירסא של ההסבר של הדברים. אבל תוכן הדברים, זה עניין אחר. טוב. ועוד לא דיברתי על הקבלה. הקבלה זה עוד משהו אחר. כן. אני דברתי על חוכמת האמונה. מי שאמר והיה העולם. הבנתם?

קהל: [......]

אז אמרתי ככה? ייתכן שזה היה בתקופה שהייתי ילד קטן. (צחוק קל) לא זוכר. טוב, יתכן שאמרתי.

טוב. מה...מה השעה? זה כבר.. מה השעה? אני רק מסמן את זה, טוב. אז נתראה בשבוע הבא ונמשיך.

הערות

[1] ראו תמלול שיעורים על ספירת תפארת שיעור 39 : "המלך הוא בבחינת השר למטה. זה ידוע. האישיות שלו היא אישיות פרטית, אבל היא מייצגת את הכלל, כמו בישראל. יש העניין של 'נשמה כוללת'. כל אחד ואחד יש לו נשמה פרטית, אבל יש אנשים, נפשות, שיש להם נשמה כוללת יותר משאר הנפשות. הנשמה הכי כוללת זה נשמתו של המשיח." וראו עוד בהערה4 בתמלול הנוכחי.

[2] ברכות לה ב : ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך" ומקורות נוספים בשערי זוהר על אתר

[3] סנהדרין צח א

[4] ראו תמלול שיעורים על נתיב התורה באתר המכון:" כל הדגשה של נטייה מיוחדת לכל פרט ופרט, זה התחלה של מחלה, של אי בריאות. רק הכלל הוא בריא מכיוון שכולל את הכל. אז הייחודיות של הפרט זה שלילי. חוץ מהנשמות הגדולות. ולכן נקראים יחידים. וכן ר' צדוק הכהן מלובלין תקנת השבים סימן ז אותיות א ו ב כי הם יחידים שמבחינת יחיד יש להם נשמה כוללת. אז נקראים יחידי סגולה, כן. אבל יחיד במובן הדמוקרטי הרגיל, זה מחלה, כן. זה מובן, זה כלל אנתרופולוגי רגיל אצל חכמי האנתרופולוגיה, כן. זה מובן? וזה בא מהגוף."

[5] מכילתא בשלח ועוד ובמיוחד ראו התייחסות לנשמת משה בדברים רבה וזאת הברכה פרשה יא "צא והבא נשמתו של משה ...מי שהוא שקול כנגד כל ישראל.."

[6] זהר פירוש הסולם משפטים אות יא

[7] ראו ליקוטי מוהר"ן קמא קיח:" כְּשֶׁלּוֹמֵד אֵיזֶה דָּבָר, טוֹב לְפָרֵשׁ הַדָּבָר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמֵּבִין [וְהוּא טוֹבָה לְהָעוֹלָם] וְהָעִנְיָן, כִּי כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא בְּחִינַת משֶׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ט) : "עַד כִּי יָבא שִׁילה", הַיְנוּ מָשִׁיחַ וְ שִׁילה בְּגִימַטְרִיָּא משֶׁה (זוהר בראשית דף כה: כז:) וְעַל כֵּן קָרְאוּ הַתַּנָּאִים אֶחָד לַחֲבֵרוֹ משֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שַׁבָּת קא:) : משֶׁה שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ וּכְשֶׁמְּחַדֵּשׁ דָּבָר בַּתּוֹרָה, אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל הַחִדּוּשׁ הֵם בִּבְחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר (וַיֵּשֶׁב דַּף קצ"ב:) "וְרוּחַ אֱלקִים", דָּא רוּחָא דְּמָשִׁיחַ "מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם" הַיְנוּ הַתּוֹרָה וְזֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ כִּי הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁמְּחַדֵּשׁ, הֵם בְּעַצְמָם בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כִּי שָׁם רוּחוֹ מְרַחֶפֶת וְהַיְנוּ "רוּחַ פִּיו" (תהלים ל"ג תרגום נפש חיה בראשית ב) וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין סנהדרין צח וברש"י שם, ועיין זוהר ויקהל רי"ב) כִּי מָשִׁיחַ סָבֵל מַרְעִין עֲבוּר כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ"ג) : "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ" בְּכֵן כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא גַּם כֵּן סוֹבֵל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם כִּי הוּא בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל (תֵּצֵא ר"פ) "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ" דְּאִתְעֲבִד חֹל בְּגִינַיְהוּ וְזֶהוּ דְּסָבֵל מַרְעִין וראו עוד ליקוטי הלכות או,ח השכמת הבוקר הלכה ד :" 'רועה צאן' זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן.... ועל כן "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו", שאהב אותו בשביל זה מאד. כי הוא חפץ בזה לרחם על הכל ולעשות תחבולות לקרב הכל. וזהו כי בן זקונים הוא לו. 'זקן' זה בחינת רחמים גדולים מאד, בחינת זקן מלא רחמים, בחינת תליסר ת"ד^[5] שהם רחמים גדולים מאד. היינו שקיבל ממנו כל השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת זקן כנ"ל, שעל ידי זה הוא מרחם על הכל ומקרב כולם. וזהו שתרגם אונקלוס כי בן זקונים, כי בר חכים הוא ליה. בר חכים ודאי. כי צריכין לזה חכמה גדולה, חכמה נפלאה, חכמה עמוקה מאד מאד, כדי שיוכל לעשות כלים וצמצומים כאלה שיוכל לקרב נפשות רחוקות כאלה, חולים כאלה, ולהכניס בהם השגות אלקות וכנ"ל

[8] ברכות ה א

[9] זוהר בראשית כ"ז ריש ע"ב וראו ניצוצי זוהר שם הערה ג

[10] הצורך באמונה מוסבר בהרחבה בשיעורי הרב על נתיב התורה "יש הרבה חכמים שיש להם רצון טוב ותורה – חסר להם האמונה שיש פיתרון - מכיוון שיש אל אחד. כי – אם אני עוסק בתורה, אז אני יותר ויותר משוכנע שיש הבדל תהומי בין הטוב והרע. ומכיוון שאני בנוי גם מיצר טוב, גם מיצר רע – אז יש... להתייאש... איך אומרים את זה? התייאשות מזה: אני לא יכול! כן? רק מלאכים יכולים. למה יש לי התייאשות? מכיוון שהיה חסר האמונה שיש לנו בורא אחד, אל אחד, שברא גם זה וגם זה ולכן יש פיתרון. בלי אמונה, אפילו עם תורה – אין פיתרון"

[11] ראו לדוגמה רמ"א ביו"ד רמו הלכה ד המביא את שיטת רבינו תם שיוצאים ידי חובת למוד המקרא בלימוד הבבלי שבלול מהמקרא

[12] ראו ספרי פרשת עקב עה"פ כי לא על הלחם לבדו

[13] אבות דרבי נתן פרק כט ז וצריך עיון

הוספת תגובה