תמלול, מקורות, ותקציר: איתי קולין וצוות מכון מניטו
תוכן
המשיחיות של ישראל לעומת המשיחיות של יוון
העימות בין עם ישראל והיוונים בהיבט היסטוריוסופי
מבוא למאבק בין מלכות יוון וישראל
"להשכיחם מתורתך": הניסיון של יוון לנתק את היהודים מהתורה
יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם: היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית
הדומה והמסוכן: היוונים קרובים לחכמת התורה, ולכן הסכנה גדולה יותר
מה בין התורה לשאר הדתות: אל שמתגלה לאדם, או האדם שמגלה אליל
הטענה של אומות העולם: הקשר המיוחד בין הקב"ה לישראל נפסק בחטא העגל
המשוא פנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, זוכר את הזכויות
מה בין התורה לשאר הדתות: התגלות לעומת שכל אנושי
יוון הפיצה שפה בינלאומית חדשה: המתמטיקה
נר מצווה - שיעור שני
תקציר השיעור
המשיחיות של ישראל לעומת המשיחיות של יוון
בשיעור הקודם, הגדיר מניטו את המשיחיות בהיסטוריה בתור מאמץ כלל-אנושי, שמטרתו לחזור למצב האוניברסלי שאפיין את האנושות לפני דור הפלגה. זהו מצב שבו האנושות מאוחדת תחת זהות משותפת כמשפחה ("שפה אחת") מחד, ומסוגלת לבטא את הפן הייחודי של כל אומה ואומה ("דברים אחדים") מאידך. מניטו שרטט בשיעור מעין שני נתיבים התלויים אחד בשני,[א] מקבילים וכרונולוגיים כאחד, החורזים את הפן המשיחי בהיסטוריה האנושית: הראשון, הוא נתיב המלכויות, שבניסיונן לאחד את העולם דרך ערך מסוים, זהות מסוימת, וצורה מסוימת להיות אדם, נכשלות שוב ושוב. השני, הוא הנתיב של מלכות ישראל, אשר מכוח זהותה העברית - האוצרת בקרבה את הסגולה של איחוד ההפכים - תוביל באחרית הימים לאוניברסליות המיוחלת. בשיעור זה, מבליט מניטו את נקודת הממשק בין שני הקווים הללו, כאשר 'השחקן' הראשי המופיע על במת המלכויות הפעם, הוא העם היווני. אותה נקודת ממשק, בין מלכות יוון וישראל, מתבטאת דרך מספר צדדים.
ראשית, הכוח השכלי. ירידת הכוח הנבואי בישראל, עוררה צורך להיעזר בכוח השכלי לשחזור התוכן הנבואי בלימוד התורה. כתוצאה מכך, התרחש מפגש בין הכוח השכלי של חכמת התורה שבעל פה - המאפיין את לימוד התורה בעידן שלנו, ובין הכוח השכלי של יוון - המאפיין את לימודי המדעים ובראשם הפילוסופיה. מפגש זה הוביל לבסוף לעימות אידאולוגי ביחס לשאלות יסוד של האדם ועולמו, ועל כך מרחיב מניטו בהמשך, ובשיעורים נוספים.
שנית, העברת המסרים של הנבואה העברית אל האנושות כולה. התנועה הזו מתחלקת לשני מסלולים:
הראשון, הוא היחס לתהליך מצד ישראל, שקיבל ביטוי דרך מפעל תרגום התורה ליוונית. בניגוד לתפיסה המקובלת, ההכרח לתרגם את התורה ליוונית, לא היה רק ברירה שנכפתה על חז"ל. גם אין מדובר על צורך פנימי של עם ישראל בתור מענה לחלק של האוכלוסייה שדיבר בלשון זרה. זהו צורך חיוני של האנושות כולה. זאת משום שעל בסיס ההנחה שהתהליך המשיחי הוא אוניברסלי השייך לכלל המין האנושי (כפי שלמדנו בשיעור הקודם), יש לראות גם את דבר הבורא לאדם - שהופיע במילואו דרך תורת ישראל - כמסר אוניברסלי, הפונה לכלל האומות.[ב] הבחירה בשפה היוונית גם היא אינה מקרית: במשך ההיסטוריה התברר לחכמי ישראל שהפוטנציאל של השפה היוונית להוות נשא למסרים של התורה הוא גדול משפות אחרות.
המסלול השני בהעברת הנבואה העברית אל האנושות, מופיע דרך יחסו של העם היווני דאז ללאומיות העברית והקשר המיוחד שלה לתורה. כזכור, בשיעור הקודם, הגדיר מניטו את היחס לתורה כאחד משורשי המחלוקת בין יוון לישראל. צד המחלוקת שהואר באותו שיעור, התייחס למהותה של התורה: האם היא תוצר של כתיבה אנושית כפי שסבורים היוונים, או שמא היא התגלות נבואית כפי שסבור עם ישראל? האם מדובר על קובץ חוקים קוסמופוליטי ואנונימי כפי שסבורים היוונים, או שמא מאחוריה עומד מישהו - הבורא, ורצונו לגבי נבראיו - כפי שסבור עם ישראל? בשיעור זה, מרחיב מניטו את ההסבר, ומאיר ממד נוסף של אותה מחלוקת: הקשר בין ישראל והתורה. מכוח סגולתם לייצר 'מוצרים אוניברסליים' (כמו למשל המתמטיקה, המשמשת עד היום כשפת המדע האנושית כפי שנראה בהמשך), התקשו היוונים להכיר שיש בתורה ממדים פרטיקולריים ולאומיים. אמנם התורה אכן פונה אל האנושות כולה, מתוקף היותה דבר הבורא שאכפת לו מכל בני האדם. אך בעקבות נפילות שקרו למין האנושי בהיסטוריה, ניתנה התורה לזהות פרטיקולרית מסוימת, ורק דרכה עובר המסר האוניברסלי של התורה אל שאר הזהויות.
ממד לאומי זה, הקשר העצמותי בין התורה ועם ישראל, קשור קשר הדוק לסוגיית הזהות והגורל: כפי שלמדנו בשיעור הקודם, הזהות של עם ישראל כנשא של התהליך המשיחי, נקבעת כגורל על ידי הבורא. במילים אחרות, התורה שייכת לישראל ומהווה ביטוי לזהותו הלאומית (בשיעורים אחרים הביע זאת מניטו במשפט 'התורה היא תעודת הזהות של עם ישראל')[ג]. הזהות, שהיא דבר מולד ואיננה תלויה במעשיו של פרט זה או אחר, גם איננה ניתנת לשינוי. כנספח לנושא, מסביר מניטו כיצד הסוגייה הזו מבדילה בין ה'ישראלי' – היהודי בארץ ישראל, ובין היהודי הגלותי. הישראלי חש באופן אינטואיטיבי את זהותו כשייכת לגורל, ללא קשר למעשיו או ליחסו ליהדות. זאת בשונה מהיהודי הגלותי, שלכאורה בחר להשתייך ללאום היהודי דרך מעשיו ויחסו לקהילה ולמסורת (אף שבפועל גם לא הייתה כאן בחירה).
תכונה זו - הגורל הלא-בחירי כביטוי לרצון הבורא - מאפיינת לפי מניטו גם את הקשר בין תורת ישראל ועם ישראל. מקור התנועה הדתית בעם ישראל הוא מלמעלה למטה, ולא להיפך: "בתורת ישראל", מסביר מניטו בשיעור, "ההתגלות היא הפוכה לגמרי: זה האל שמתגלה לאדם", בעוד שאצל אומות העולם, "האדם שמחפש את האל שלו". ההבדל העקרוני מוליד שתי נגזרות המבחינות בין התפיסה היוונית לתפיסה העברית: הראשונה, נוגעת למקור החכמה – בתורה, האל מדבר אל האדם, בעוד שאצל היוונים, האדם מדבר על האל. השנייה, נוגעת להכרת האל – בתורה האל מוכר כמישהו, כפרסונה, בעוד שאצל היוונים הוא מוכר כסיבה הראשונה, כשכל.[ד] כך, מתוך חוסר הבנה שהתורה היא חכמה המתגלה מן השמיים הכוללת בחירה זהותית, ומתוך נקודת מוצא אימפריאליסטית המתרגמת את חוסר ההבנה לניסיון כפיית ערכיהם על תרבות אחרת, ניסו היוונים לבטל את הממד הלאומי של תורת ישראל, להפוך את היהדות כדת ככל הדתות, ואת התנ"ך כספר ככל הספרים.
הממד הזהותי הזה, מקבל אצל מניטו משנה תוקף בתופעת ה'משוא פנים' של מעשה העגל. בשיעור הקודם, לימד מניטו כיצד 'משוא הפנים' - שכחת העוונות וזכירת הזכויות - נובע מהתפיסה העברית של הבורא כפרסונה ('מישהו'), בניגוד לתפיסה היוונית שתפסה את הבורא כאימפרסונלי. בשיעור זה, מלמד מניטו שהגורל הזהותי המולד, שאינו תלוי באדם, מהווה מקור נוסף לשכחת החטא ו'משוא הפנים' מצד הקב"ה במעשה העגל: "אם הקשר שבין ישראל לקב"ה בא מישראל – אז זה [הקשר] היה במקרה, ואפשר לדבר על איזה תקופה של שכחה", אבל אם הקשר מקורו בבחירתו של הקב"ה בישראל (בלשונו של המהר"ל קשר שהוא "בעצם") יוצא ש"אין שכחה בו". במילים אחרות, הגורל והייעוד ההיסטורי של עם ישראל נגזרים מרצון הבורא. ומכיוון שאותו ייעוד אינו מושפע ממעשיו בתקופה זו או אחרת, לא שייך בחטא העגל עניין של שכחה, הקשורה במהותה לזמן ושינוי במציאות.
יוצא אם כן, שמפעל תרגום התורה ליוונית, כביטוי מעשי של הפן האוניברסלי בתוכנית המשיחית של עם ישראל, מכיל שני צדדים הפוכים. מצד ישראל, קיים רצון להעביר את המסרים של התורה לאומות כגילוי רצון הבורא לבריותיו. בעוד שמצד יוון, קיים רצון לאיין את הממד הלאומי של התורה, ולהופכה ליצירה אנושית אוניברסלית, תוך רדוקציה של מסרי הנבואה העברית על פי המנטליות ההלנית.
העימות בין עם ישראל והיוונים בהיבט היסטוריוסופי
לפי מניטו, העימות בין שתי התפיסות הללו, לגבי מהותה של תורת ישראל שצף דרך סוגיית תרגום התורה ליוונית, יחד עם ההשלכות העצומות של עימות זה על חוויית הקיום של היהודים, נמשכים עד ימינו. בשיעור זה, מציין מניטו שלוש תופעות היסטוריות של אותו העימות:
הראשונה, הוא תופעת האמנציפציה. ישנם קווי דמיון בין תופעת ההתייוונות בתקופת בית שני, ובין תופעת ההתבוללות כיום. נקודת ההתחלה של שתיהן מצויה בדפוס פעולה דומה: "זה מה שלמשל הצרפתים הציעו ליהודים: לחדול להיות עם מיוחד, שייך לתורה. להיות כמו שאר בני אדם באירופה – יש צרפתים, יש אנגלים, יש גרמנים [...] אז יהיו גם כן אנגלים, צרפתים, גרמנים שיהיו יהודים, עם דת יהודית. אבל היחוד של עם ישראל כעם התורה – רצו לחסל את זה".
השנייה, היא התפיסה היוונית לגבי התורה, שהתנגדה לשתי הנקודות העיקריות שראינו – התורה כגילוי רצון הבורא שמקורה נובע מחוץ לשכל האנושי, והממד הלאומי בתורת ישראל. תפיסה זו וגלגוליה השונים בהיסטוריה, לא רק ממשיכה לקבל חמצן מהוגי דעות ברחבי העולם, היא אף חלחלה לאורך שנות הגלות לחלקים מתוך עם ישראל עצמו. עד היום, פועלות בעם היהודי שיטות לימוד המאמצות את התפיסה היוונית הזו לגבי התורה. נגזרת של תופעה זו, אשר התרחשה עד הקמתה של מדינת ישראל, היא תפיסת התנ"ך כיצירה של התרבות המערבית-נוצרית, ולא כספר המספר את סיפורה של הזהות העברית ושייך לעם ישראל.[ה]
נוסף על המחלוקת ביחס לתורה, קיימת אי-הסכמה שלישית, לגבי העולם והאדם.[ו] לאורך כל סדרת השיעורים מתגלים ממדים שונים של אי-הסכמה זו, ובשיעור הזה מתמקד מניטו בשאלת הטרנסצנדנטליות: האם חוקי הטבע הם תוצר של בריאה, או שמא מדובר במעגל טבעי סגור? האם לאדם יש נשמה, או שמא הוא מתפקד על פי החוקיות הדטרמיניסטית המקיפה אותו? מתוך שאלה זו, יוצאים מספר השלכות רחבות היקף המעצבות השקפת עולם תרבותית ביחס לגורל האדם ולמוסר. כך למשל, אם יוצאים מתוך הנחה שהעולם מסביב הוא בסך הכול מערכת של חוקים מתמטיים עיוורים ודטרמיניסטיים, יוצא שאין לאדם בחירה חופשית, המוביל לחוסר תכלית של ההיסטוריה האנושית, וכן הלאה.
בעקבות פירושו של הרב הוטנר, מסביר מניטו כי מחלוקת אחרונה זו יסודה ברגישותם של היוונים ל'עשרה מאמרות' – כלומר לחוקי הטבע, לעומת רגישותם של ישראל ל'עשרת הדיברות' – כלומר לרצון הבורא המתגלה דרך הטבע. היוונים, בדומה לשאר תרבויות העולם שלא קיבלו בהתגלות את הידיעה שה' הוא האלוקים, כלומר שיש בורא אחד (שם הויה) תחת מסווה כלל התופעות הטבעיות (שם אלוקים), מיקדו את מאמציהם במה ששכלם הצליח לפענח: חכמת הפן הנגלה והחיצוני של העולם, המתמטיקה. מתוך סגולתם כצאצאי יפת, פיתחו את אותה החכמה המתמטית לרמה כה גבוהה, עד שהצליחו לגעת ביסודות המאחדים והאוניברסליים שבה.[ז] עם ישראל, שקיבל בהתגלות חכמה שלמה העוסקת ברצון ה' מבריאתו – החל מהפרטים הקטנים במציאות הפרטית, ועד הכללים הגדולים המניעים את ההיסטוריה האנושית – פיתח חכמה אחרת, העוסק בגורל האדם, בנפשו, ובמשמעותה של ההיסטוריה האנושית.
חוסר ההבנה של היוונים, הוביל מהר מאוד לפגם מוסרי, שביטויו הבולט הוא הפילוסופיה היוונית: הניסיון להכפיף את המוסר בכלל ואת עולמו הפנימי של האדם בפרט - המהווים את תחום המומחיות של ישראל - לחוקים דטרמיניסטיים, המאפיינים את תחום מומחיותם. בדומה לעימותים הקודמים, גם עימות זה, הנוגע בשאלת האדם ועולמו, חי ובועט. די לסייר בעולם הרחב של מדעי הרוח כיום, כדי להבחין עד כמה מטרידה סוגייה זו את האנושות.
נגענו אפוא בשלוש תופעות מרכזיות השייכות למאורעות חג החנוכה הנמשכות עד ימינו: האמנציפציה, ההשקפה היוונית על התורה, ושאלות יסוד על העולם והאדם. לדברי מניטו, בשיעור זה ובשיעורי הסדרה הנוספים, התופעות הללו הן חלק ממכלול הסיבות שחז"ל לא השאירו לנו מסכת כתובה או מגילה על חג החנוכה: הסיפור לא נכתב, מכיוון שהסיפור עוד לא נשלם.
תמלול השיעור
מבוא למאבק בין מלכות יוון וישראל
אנחנו נלמד איזה נושא ב"נר מצווה", זה הספר של המהר"ל על חנוכה, וזה המלחמה שהייתה בין יוון וישראל, בתקופת המכבים, בתקופת כל המאורע של חנוכה. המהר"ל מסביר את זה, מקשר את זה לנושא יותר רחב, כדי להקדים את ההגדרה שלו על אותה מלחמה בין היוונים והיהודים בתקופת בית שני. אז הוא מקדים את זה במדרש אחד שנתחיל בו, במדרש רבה, על סדר המלכויות שאנחנו בעימות איתם מהתחלת ההיסטוריה של המין האנושי. מהתחלת אדם הראשון, יש איזה תכנית של סדר של מלכויות, עד ימות המשיח. אתם זוכרים את הנושא, יש ארבע מלכויות: בבל, מדי - זה 'פרס ומדי', יוון, ורומא - רומי. אז נתחיל באותו מדרש, איך המדרש מסביר את התוכנית של ההיסטוריה הכלל עולמית שצריך ל... איך אפשר להגדיר את זה? מלכתחילה אין שום הְכרח בצורה של המלכות. אבל היעד של התרבות השייכת לאותו מלכות זה אותו יעד. כי מדובר בנפש האדם.[1] כל ההיסטוריה של המין האנושי היא התפתחות של נפש האדם. זה דומה מאד, אגב, למה שאנחנו מוצאים בפילוסופיה של הֶגל, אבל בצורה אחרת לגמרי. זה כבר המדרש, לא הפילוסופיה של הֶגל.
והמהר"ל מסביר, לפי כמה מקורות, יש לכם את המקורות בהערות שמה למטה, שיש כמה כוחות בנפש האדם. יש קודם כל הכוח הגופני, הגוף; אחר כך הכוח הנפשי; אחר כך הכוח השכלי; ואחר כך הכוח של חי-המדבר, דהיינו: הדמות הכוללת של כל הכוחות של האדם. וזה מקביל לארבע מלכויות שהתפתחו בהיסטוריה: מלכות בבל - זה מקביל לכוח הגופני; עיקר התרבות של מלכות בבל זה תרבות של הגוף. אחר כך פרס ומדי - בעיקר במדרש זה "מדי" אבל זה אותה תרבות לפי המקורות של התנ"ך, "פרס ומדי" זה אותה תקופה - זה הכוח הנפשי, הרגשי. אחר כך בא יוון – זה הכוח השכלי. אחר כך בא רומי, זה החי-מדבר, הכוח הדָבְּרִי של האדם. טוב זה נושא כבר שאתם רגילים לו, אז נראה איך המדרש מגדיר את זה.
ומיד נתחיל באותה תקופה של יוון: מה קורה במלחמה בין היוונים ועם ישראל דאז, דהיינו היהודים. אני רוצה שוב להזכיר את זה: אנחנו נמצאים בתקופת בית שני אחרי תקופת הנבואה. ולכן עם ישראל, הוא, הזהות שלו - זה הזהות היהודית. בתקופה הקודמת - תקופת הנבואה, זה היה העם העברי. ולכן יש איזה מין 'מיעוט הצורה' של עם ישראל בבית שני. אפשר להגדיר את זה ככה: גדלות זהות ישראל – זה בבית ראשון, כשהייתה כוח הנבואה. וכוח הנבואה כולל גם הכוח הגופני, הנפשי, השכלי וה"אדַמי" אם אפשר לומר את זה. "אדם", "אתם קרויים אדם" (יבמות, סא, א).[2] בבית שני יש הקטנה של כוח של עם ישראל, איזה מין... - 'מין' אולי זה קצת מוגזם - הצורה של עם ישראל היא בקטנות (יומא, כא, ב).[3] ולכן זה נתן אפשרות לאומה הזו שנקראת 'יוון' - ואחר כך נחזור על ההגדרה של יוון באותה התפתחות - לתקוף את עם ישראל דווקא במישור של הכוח השכלי, דהיינו – החכמה. וזה המלחמה בין החכמה היוונית והתורה בישראל.
אבל, אף על פי שזה נראה אולי קצת פרדוקסלי, צריך ללמוד את זה במקורות: כוח התורה בישראל בבית שני היה יותר קטן, יותר נמוך, ממה שהיה בתקופת הנביאים. למה אני אומר שזה פרדוקסלי? מכיוון שלפי המקורות של ההיסטוריה הפשוטה, כל מה שאנחנו יודעים מהתפשטות כוח התורה - זה המשנה, זה התלמוד, זה דווקא השורש - זה בית שני.[4] אבל בכל זאת, צריך להבין את זה: התקופה של הנבואה נגמרה, לא נגמרה בבת אחת, יש תקופה ארוכה מאד של מעבר בין תקופת הנבואה ותקופת החכמה של התלמוד,[5] והמישור של רוח הקודש שממשיך. אבל בכל זאת, אין להשוות, בצורה, בדמות. יש 'שם ישראל' בבית ראשון, ו'שם ישראל' בבית שני. ויש הקטנה של הדמות. זה מובן? ולכן, אנחנו נכנסים לאותה תקופה של המלחמה עם חכמת יוון בחולשה. זה נתן כוח ליוונים במלחמה שלהם נגד ישראל. ונראה איך המהר"ל מסביר את זה מיד.
מלכות יוון
אז קודם כל אני רוצה להתחיל במקור במדרש. זה לא נמצא בדף שלכם, זה בהתחלה, בהקדמה של המהר"ל. הנה, ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. זה על הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". לפי המדרש, זה, בצורה של פסוק אחד, כל ההסברים שאנחנו מוצאים בכל המקרא כולו על ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית, מההתחלה עד ימות המשיח. וכך מסביר את זה המדרש:
"ר' שמעון בן לקיש פתח קריא" - פירש את המקרא לפי סדר הגלויות. לאמיתו של דבר, לנושא שלנו, זה נקרא "מלכויות". אבל בהקשר לכל מלכות שהייתה כלל-עולמית, בנתונים של אותן התקופות, יש גם כן גלות ששייך לאותו מלכות. "גלות אור כשדים" שייך למלכות בבל, וכן הלאה - "והארץ היתה תהו" - "תהו" זה גלות בבל, תהו - "שנאמר - בירמיהו - "ראיתי את הארץ והנה תהו" - אז לפי הפרק בירמיהו אנחנו מבינים שזה שייך לתרבות בבל, שנקראת "תהו". "ובהו - זה גלות מדי, שנאמר" - במגילת אסתר - "ויבהילו להביא את המן" - אז פה, המדרש מפרש את הפסוק של מגילת אסתר בהקשר ל"בהו" שזה ההגדרה של גלות מדי. "וחשך", זה גלות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיה, שהייתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" - וזה הנושא שנלמד במהר"ל עצמו. אז המדרש מסביר: "תהו" - בבל, "בהו" – מדי, "וחשך על פני תהום": "חשך" – זה יוון, "תהום" – זה רומי. והוא מסביר קצת באופן יותר מפורש מה שקרה עם יוון: זה גלות יוון "שהחשיכה עיניהם של ישראל". צריך להבין את הביטוי, למה דווקא בעלי המדרש בחרו באותו ביטוי: "החשיכה עיניהם של ישראל", זה קשור לעניין של היעדר האור. בהמשך הספר שלו, המהר"ל מסביר מה הקשר בין אור של חנוכה והמלחמה נגד היוונים. רק לזכור את כל הביטויים פה: "החשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". במה מדובר? כשיוון הייתה שולטת במלכות יהודה אז לא רצתה להשמיד את עם ישראל כעם, אלא לנתק אותו מהתורה והקְדוּשה.
"להשכיחם מתורתך": הניסיון של יוון לנתק את היהודים מהתורה
יש שני ממדים למלחמה של היוונים נגד ישראל. להעביר את היהודים מהתורה - אתם מוצאים ב'על הניסים' שאנחנו אומרים בימי חנוכה: "להשכיחם מתורתך". יש כמה גרסאות בנוסח האשכנזי, הבבלי, הספרדי, אבל סוף סוף זה הולך לאותו כיוון: חוץ מהגזירות שאסרו על היהודים לקיים כל מצוות שבתורה, אסרו באופן מיוחד לימוד תורה. רצו לנתק את עם ישראל מידיעת התורה, ובאופן יותר מסוכן: להוציא את השם 'ישראל' מהתורה, את הקשר שיש בין התורה ועם ישראל. זו הייתה המשימה של התרבות המערבית: לקחת את התנ"ך מעם ישראל, לתרגם אותו בשפות זרות - וזה התחיל ביוון, בלשון היווני, ואחר כך – אפשר לומר עד התקופה של מלחמת העולם השנייה, באופן ראסמי באוניברסיטאות במערב – התנ"ך היה שייך לנצרות. היו מסבירים, לפי התקופות: זה היה שייך לעם ישראל של התנ"ך, דהיינו העברים, אבל אין שום קשר בין העברים והיהודים, יהודים זה משהו אחר לגמרי. אז התקופה הראשונה, זה - התנ"ך הוא עברי. הוא נכתב בעברית, כן? אחר כך, מדברים על 'יהודי-נוצרי', בתקופה של בית שני ואחרי בית שני, "יהודי-נוצרי". אחר כך שוכחים "יהודי", ו[נותר רק] "נוצרי". וזה ההתפתחות של הנושא שהמהר"ל מסביר אותו: המשימה של היוונים זה היה לנתק את זהות ישראל מהתורה - כאילו התורה זה ספר של חכמה ששייך לתרבות האנושית הכללית - וכמעט והצליחו בזה. היהודים המתבוללים שכחו שהתנ"ך היה שייך ליהדות. בעיניהם התנ"ך זה עניין נוצרי, והפצת התנ"ך בעולם נעשה בשם הנוצרים! לא בשם היהודים. זה ידוע. עד תקופת מדינת ישראל. אז אנחנו כבר בתקופה חדשה לגמרי, משהו השתנה לגמרי. יודעים בעולם, חוזרים על אותה ידיעה קדומה: שכן, סוף סוף, התנ"ך שייך ליהודים, מכיוון [ש]היהודים - זהו זה עם ישראל של התנ"ך. מבינים את חומרת הנושא? ואפשר להרחיב את העניינים, אבל זה מספיק ברור. אז זה מה שאנחנו אומרים ב'על הניסים', לפי כל הגרסאות: "לשכחם מתורתך", "ולהשכיחם תורתך", "ולהשכיחם מתורתך". זה מובן, כן?
אז הם נתנו אפשרות ליהודים, שהיו תחת השלטון של יוון בארץ ישראל, להמשיך לחיות כְּעָם. אבל בתנאי שיקבלו את השלטון היווני, עם כל המשתמע מזה, כולל התרבות היוונית. ואם רוצים להמשיך עם דת יהודית - אבל שדת יהודית לא תהיה דת התורה, אלא איזה מין דת דומה לדתות שהיו באותה תקופה. ולכן נתנו את הרשות להביא קורבנות לבית המקדש, אבל בתנאי: שיכתבו על קרן השור של הקורבן: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". ולכן צריך להבין, כשהמדרש, וזה נמצא גם בגמרא, מזכיר לנו את אותה תקופה, צריך לזכור מה קרה באמת: הסכנה של התייוונות של עם ישראל.
ואם נגיע לזה, נדבר עוד על זה - יש נושא שקשור לחנוכה: למה אין לנו שום ספר מסורתי על עניין של חנוכה? ותנ"ך - זה מובן, כי התנ"ך הסתיים לפני תקופת חנוכה. הספרים שנקראים "המקבים" זה תקופה אחרת, זה איזה מין... ספרות של מאמינים, שזה נקרא 'הספרים החיצונים'. אף על פי שהרבה רבנים השתמשו בזה, אבל זה לא נתקבל כספר מסורתי. מכל מקום לא כספר מספרי התנ"ך. אבל השאלה היא: שאנחנו לא מוצאים אפילו בתלמוד מסכת השייכת לנושא חנוכה, כמו שלמשל אנחנו מוצאים מסכת ששייכת לנושא מגילת אסתר. יש 'מסכת מגילה', אין 'מסכת חנוכה' בתלמוד. יש פה ושם כמה סוגיות קטנות מאד, קשורות לנושא של אור של נרות. למשל במסכת שבת, אז מדברים קצת על חנוכה.[6]
אחת מהסיבות - יש הרבה סיבות לזה, זה לא הנושא שלנו עכשיו - אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר. אנחנו בשלב, כפי שאמרתי מקודם, שאנחנו יותר חזקים מאי פעם: שאלפיים שנה של גלות באותה מלחמה, העולם כבר מתחיל לזכור את זה שהתורה שייכת לישראל ולא לגויים, ולא ליוונים, ולא לרומאים, ולא לנוצרים. אבל אני זוכר כשאני הייתי ילד, לפני מלחמת העולם, באוניברסיטאות, כשהיו מביאים איזה ציטוט מהתנ"ך, זה היה או בלטינית, או ביוונית, וברור שזה היה נוצרי! אתם מרגישים איך השתנה בעולם, מדור לדור, כן? אז מכיוון שזה לא נגמר, אז זה לא ניתן להיכתב. כותבים רק היסטוריה שנגמרה. כל עוד שסיפור לא נגמר - לא כותבים אותו, זה נשאר בתורה שבעל פה. זה אחת מהסיבות שאנחנו לומדים על אותו נושא: למה אסור להעלות בכתב העניינים של חנוכה (יומא, כט, א).[7] צריך להישאר בעל פה. מכיוון שאותה מלחמה עוד לא נגמרה. העימות בין החכמה הכללית - עכשיו מגדירים את זה בשם 'פילוסופיה' - והתורה כְּתורה. זה התחיל באותה תקופה כשהכוח השכלי של הנפש האנושי התגלה דווקא ביוון, כפי שנראה בעוד מקור אחר. זה מובן? אז אני אמשיך:
"תהו זה בבל" - והמשימה של "תהו" זה היה: להשמיד באופן גופני את עם ישראל דאז. מניצולי אותה תקופה זה משפחת אברהם אבינו. אחר כך מדַי: העימות היה במישור הנפשי, גם כן עם סכנה של השמדה פיזית. אבל אצל יוון המטרה לא הייתה השמדה פיזית, אלא שינוי הזהות, לחסל את היחוד שיש בישראל כעם הנבואה. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה של אחרי-הנבואה, היה להם כוח כל כך גדול להילחם נגד ישראל. כי היהדות באותה תקופה נראית כדת בין דתות. ולכן זה הייתה העיקר בתרבויות האלו באותה תקופה – היו מקבלים את הדתות של עמים אחרים, אבל בתנאי שזה יהיה דתות דומות: יש דת יוונית, יש דת מצרית, יהיה דת יהודית. אבל שום שייכות עם התורה כתורה של תקופת הנבואה. ולכן היו מקבלים את הטקסים של היהודים – אתם רוצים להביא קורבנות לבית המקדש שלכם? אבל תביאו, בתנאי שזה יהיה דת דומה לדת אחרת. זה מובן?
אחרי תקופת האמנסיפציה באירופה, זה מה שלמשל הצרפתים הציעו ליהודים: לחדול להיות עם מיוחד, שייך לתורה. להיות כמו שאר בני אדם באירופה – יש צרפתים, יש אנגלים, יש גרמנים, יהיו [בתוך אותם העמים] גם כן [יחידים] שהם [יהיו] נוצרים. אז יהיו גם כן אנגלים, צרפתים, גרמנים שיהיו יהודים, עם דת יהודית. אבל היחוד של עם ישראל כעם התורה – רצו לחסל את זה. וזה דומה מאד למה שקרה אחרי המהפכה הצרפתית באירופה. וזה גרם אותה התבוללות, שבאותה תקופה הייתה התייוונות.
ביום חמישי כסיכום הלימודים של חנוכה - אבל זה יהיה בצרפתית - נחזור על אותו סיפור. אבל זה מה שראו חכמי המדרש: המלחמה של בבל נגד ישראל - זה במישור אחד: גופני, כוח הגופני של נפש האדם. מדי, פרס – זה נפשי. תראו את זה ביותר פרטים בספרו של המהר"ל.[8] יוון – המלחמה היא שכלית. ואי אפשר שלא לגלות את זה: מה בין החכמה הכללית במלחמתה נגד התורה – השורשים זה הפילוסופיה היוונית. זה ברור. אז נמשיך:
"על פני תהום", זה גלות ממלכת הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן" - "ממלכת הרשעה" זה רומי - "ורוח אלקים מרחפת", זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר" - כפי שאנחנו אומרים, לפי הפסוק בישעיה: "ונחה עליו רוח ה'" - אם כן, הנה ההיסטוריוסופיה של המדרש, באופן סכמטי וכללי מאד: מההתחלה עד הסוף, ארבע מלכויות, שמתפתחות אחת אחרי השני. וזה כוח התרבות האנושי, וצריך להיות ככה: הצורה לא הייתה הכרחית מלכתחילה. הבבלים היו בבלים. אבל באותה תקופה, המשימה של התרבות זה הכוח הגופני. אחר כך פרס, מדי. הצורה של אותה תרבות זה טפל, זה לא העיקר. העיקר זה העצם של אותה תרבות. אז זה השלב השני: הכוח הנפשי. ואחר כך אנחנו מגיעים לשלב השלישי, זה הכוח השכלי שמתגלה דרך יוון. ואיך? נראה את זה עם מקור אחר בגמרא מיד. אחר כך המלכות הרביעית "שאין לה חקר", אלפיים שנה, זה ארוך מאד,[9] זה התגלה ברומא, ברומי. וזה מין זהות אנושית שכוללת גם את הכוח הגופני וגם הנפשי וגם השכלי, כירושה ממה שקדם לה, ושהיא לוקחת לעצמה את שם 'ישראל' נגד ישראל. זה מלכות רומי. ואחרי סוף מלכות רומי, בסוף המלכות הרביעית, אז מתחיל מלכות המשיח: "ורוח אלוקים מרחפת מעל פני המים". אז זה סדר לפי ארבעה, שהם חמישה תקופות. בבל, מדי, יוון, רומי, ואחר כך ישראל.
המדרש ממשיך בנושא שלו: בזכות מה הכול הסתדר? בזכות התשובה, ותראו את זה במדרש.[10] וכיוון שהתחלנו לשוב, אנחנו נמצאים כבר באותה תקופה.
יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם: היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית
אז הנה ההגדרה של המדרש על תרבות יוון: "חשך". לכאורה יש כמין סתירה: זה הכוח השכלי, והמדרש מגדיר את זה כחשך. אז נלמד את זה: גבי התגלות אור הנבואה, אור התורה – הכוח השכלי האנושי, ורק אנושי, זה כמו חשך גבי אור. לכן, מה רצו "להחשיך עיניהם של ישראל" - לסתום את האור שיש בעיני ישראל. אבל זה הגדרה שלילית: יוון זה חושך. בגמרא אנחנו מוצאים הגדרה חיובית של אותו כוח של יוון:
"ולכך דרשו ז"ל" - על הפסוק בבראשית - "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), ופרשו ז"ל - במסכת מגילה (ט, ב): "אמר רב חייא בר אבא, היינו טעמא - הטעם הוא ככה: "דכתיב - מָה שאומר הפסוק: "יפת אלקים ליפת" - "יָפְת" זה: נתת את היופי ליפת, עשית יופי ליפת. "יֹפיוּתוֹ של יפת יהא באהלי שם" - יש צד של יופי ביפת, והפסוק אומר - זה נבואה של נוח לבניו: "וישכון באהלי שם" – "כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם" – דהיינו, שנתנו רשות לתרגם את התורה בהתחלה רק בלשון יוון.[11] כדי לקיים את הנבואה: "יפת אלקים ליפת". מה זה היופי של יפת? זה יוון, אומרת הגמרא. דהיינו, הכוח של היופי - וזה במישור החלק השכלי של נפש האדם - התגלה דווקא בנחלת יפת, ודווקא ביוון. בהיסטוריה מתגלה שמה שנאמר באותה נבואה זה נמצא ביוון.
ובמציאות אנחנו מגלים את זה: בתרבות כלל עולמית עכשיו, יש שורש אוניברסלי של התפיסה של היופי שיש בעולם, החכמה של העולם החיצוני. ומאותה תפיסה של האסתטיקה שיש בעולם החיצוני, יצא דווקא לשון המדע, דרך המתמטיקה בתפיסה היוונית. ולכן אותה חכמה כלל אנושית עכשיו, כולם יודעים, יש הסכמה כללית שהשורש היה באופי המיוחד של יוון בכל התרבויות שבעולם. זה מובן? ולכן זה התגלה ביוון, ודרך התרבות היוונית. פה אנחנו, באותו מקור החיובי של ההגדרה: מהו כוחו של יוון כבני יפת.
ומכיוון שבסוף הפסוק כתוב: "וישכון באהלי שם" - איך היופי של יפת, דהיינו יוון, ישכון ב"אהלי שם"? נתנו אפשרות לתרגם את התורה בלשון יוונית, כדי שהיופי של יוון יהיה ב"אהלי שם". מה זה "אהלי שם"? "אהל" זה בית המדרש, לפי הגמרא. זה מובן, כן? כשלומדים ב"אהלי שם", כשלומדים תורה ב"אהלי שם", אז היופי של יפת צריך לשכון גם כן. דהיינו, הצורה של אותו יופי, הכוח השכלי של האדם - זה לשון יוון.
יש מחלוקת אחר כך בין החכמים: ההבדל בין לשון יוון, שהוא יופי של יפת לפי המקורות שלנו, והמחשבה של יוון, זה נראה את זה אחר כך. הצד השלילי – "החשיכו עיניהם של ישראל" – בא מצד הפילוסופיה שלהם. אבל הצד החיובי - היופי של יפת - זה הלשון שלהם. וכך הוא ההסבר של הגמרא. פה המהר"ל מביא ציטוט מן הגמרא, ואני חוזר על זה:
"כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, תהיה התורה באהלי שם, כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש להם החכמה יותר משאר אומות" - ולכן, אם יש כבר צורך לתרגם את התורה בלשון אחרת מלשון הקודש, אז זה קודם כל, הרשות ניתנה ללשון יוון.[12]
ולמה היה צורך לתרגם את התורה? בכוונה אני אמרתי: אם כבר יש צורך, אז נתנו רשות לתרגם בלשון יוון. הסכנה של הסילוף [בתרגום התורה ללשון יוון] הוא פחות מכל הלשונות. לפי דעתם בגמרא, כן? אני שואל שאלה: ולמה יש צורך לתרגם את התורה בלשונות אחרות? זה שאלה פשוטה מאד.
קהל: להפיץ?
מניטו: להפיץ? יש צורך להפיץ?
קהל: [...]
מניטו: זה משחית. זה לא הכוונה של הגמרא במה שאמרת. כדי להבין את זה: כשיגיע הזמן שיש אפשרות - ואם יש אפשרות אז יש צורך, לפי הפסוק עצמו: "וישכון באהלי שם". אז לא רק מותר, אלא צריך להפיץ את התורה בלשון אומות העולם. אבל איזה לשון של אומות העולם? דווקא לשון יוון, מכיוון שזה היופי של יפת. זה מובן? ברור שהיה צורך לתת ליהודים שלא היו מדברים בעברית אפשרות לתרגם בתרגום בכל לשון שהיו מבינים. אבל הצורך הזה היה כבר מלפני תקופת יוון, מלפני תקופת יוון כבר, היהודים שהיו בגולה היו צריכים מתורגמן בלשון שלהם. אבל ההחלטה של הגמרא, זה במישור אחר לגמרי: התורה לוקחת כבר ממד כלל-עולמי דרך תרגום היווני. ואנחנו עדים לזה: זה קרה ככה, וזה התחיל ככה. הכוונה - זה לא לצורך היהודים שאינם מבינים בעברית. זה כבר בתקופות קודמות, היו מתורגמנים שהיו מתרגמים בלשון שהיהודים היו מבינים. אם זה ארמית, ואם זה לשון אחרת. ותראו גמרא שבת, בפרק 'כל כתבי הקודש' (קטו, א), יש גם כן אותו עניין: באיזה שפה מותר, ובאיזה שפה אסור לתרגם כתבי הקודש. ואנחנו מוצאים שהשפה הראשונה שנתנו - אפשר לומר בבת אחת: גם רשות וגם חובה לתרגם - זה לשון יוונית. אבל הכוונה זה להפצת התורה, לאו דווקא ליהודים.
הדומה והמסוכן: היוונים קרובים לחכמת התורה, ולכן הסכנה גדולה יותר
ולכן אנחנו נמצאים עוד בסתירה לכאורה: אם זה כל כך מסוכן, למה נתנו אפשרות לתרגם דווקא בלשון יוון? ופה המהר"ל מתחיל להסביר: מכיוון ש[זה] הצד של הנפש האנושי היותר קרוב לחכמה, מצד הכוח השכלי האנושי עצמו. זה שייכות לתרבות יוון, לחכמה כחכמה, ולכן יש איזה קירוב בין השכל היווני והכוח השכלי של התורה.[ח] ומכיוון שהיה קירוב, ורק קירוב – הייתה מלחמה. זה מה שהוא מסביר מיד. כשיש רק קירוב – אז זה רחוק מאד. ואולי יותר רחוק ממה שאין לו קירוב כל כך. כי כשזה רחוק, באופן בולט – אין כל כך סכנה. כשזה קרוב, דומה, וזה לא ממש אותו דבר - השינוי הזה מביא ריחוק מן הקצה אל הקצה. הסכנה היא - כשזה דומה, כשזה לא אותו דבר. מובן? כשהשטן מתגלה כשטן, והמלאך מתגלה כמלאך – אין סכנה לטעוֹת, אין טעות. לשטן - יש לו פנים של שד, המלאך - יש לו פנים של מלאך. אבל כשהשטן דומה למלאך – זה מסוכן מאד. וכשהמלאך דומה לשטן – אוי ואבוי. תפסתם את זה? יש סכנה של...
אז נמשיך:
"והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם את התורה" - זה ההסבר של המהר"ל. מכיוון - שוב אני חוזר על זה, אבל עכשיו זה פשוט, אני מקווה - מכיוון שהשכל היווני הוא שכל חריף, היא חכמה גדולה, במישור של הנפש כלל-אדמי, כלל אנושי. הוא כל כך קרוב לשכל שמתגלה בנבואה, בתורה, אבל רק קרוב. – "הקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה. ולכך אמר כי מלכות שלישית מתיחסת אל חיה" - זה בנבואה של דניאל, תראו את זה במה שאמר הנביא לפני הפרק הזה. כשדניאל ראה את החיות שמסמלות את כל התרבויות האלו של המלכויות, אז הוא רואה חיה שלישית בצורת נמר, שיש לה ארבעה כנפיים. פה יש הסבר מיוחד למהר"ל, אז נדלג קצת, כי זה לא כל כך הנושא שלנו, וצריך הרבה הקדמות כדי לפרש את הסגנון שלו, אבל אנחנו לומדים מהפירוש שלו שהנמר - ראינו את זה גם כן בעמוד הקודם - הנמר זה הכי עז בחיות, לפי הגמרא. ישראל הוא עז באומות (ביצה, כה, ב), הנמר עז בחיות. והנמר זה מסמל את החכמה –
"שיש לה ד' כנפים (דניאל ז, ו), כי החכמה הוא מתפשט בכל צדדין לרוחב ולאורך, ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכך היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפים - זה במראה של דניאל, כן? - שהכנפים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר בארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום. ולכך אמר על אומה זאת "די תשלט בכל ארעא" (דניאל ב, לט)" - שהיא תשלוט בכל הארץ – "מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם, כי כך ענין השכל. ולכך כפי מדת השכל, היה ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המדה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצות התורה האלקית. וכך היה כל ענין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלקית" - המלחמה שלהם היתה – "האלקית", כלומר - נגד התורה כתורה, כמתחרת בחכמה האנושית, וגם כן נגד בית המקדש, העניין של הקדושה. ולכן יש שני ממדים במלחמה של היוונים נגד עם ישראל בעיקר: איסור לימוד תורה ואיסור הקדושה שבבית המקדש. רצו לעשות מזה עבודה זרה. לכן הוא אומר פה: מעלת התורה האלקית. וכל דבר אלקי בפרט. [ש]היה רוצה אומה זאת שלא היה חס ושלום לישראל מעלה אלקית. וזה אמרם במדרש (בראשית רבה ב, ד) "ושם הנהר השלישי חידקל זה יוון" - זה עוד מקור אחר במדרש, בויקרא רבה (שמיני, יג) – "שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל, ואומר להם: כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוקי ישראל, כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דוקא" - הוא רוצה לומר - מלכות שלישית דווקא אמרו את זה: אתם עם ישראל, היהודים של אותה תקופה, תדעו: אנחנו לא רוצים שתהיו בעולם אומה בשם ישראל שיהיה לה חלק באלוקי ישראל. כי החכמה שלכם זה חכמה גדולה, אבל זה חכמה אנושית. ולכן כשתרגמו את המקרא ביוונית, הכוונה הייתה לתרגם, לסלף, להחליף את הצורה של חכמה אלוקית לחכמה אנושית. אומות העולם יש להם דת אנושית. אז אתם היהודים רוצים דת? אבל שתהיה דת אנושית.
ואתם רואים איך אנחנו חיים את כל העניינים האלו בהיסטוריה שלנו, דווקא בחברה היהודית והישראלית דווקא, כל השאלות מתעוררות. אלו שרוצים שתהיה דת יהודית, אבל דת אנושית, לא לפי ההלכה. דת אנושית. כמו שיש לנוצרים דת אנושית, כמו שיש למוסלמים דת אנושית, אז תהיה ליהודים דת אנושית - וזה נקרא 'רפורמים' וזה נקרא כל הסוגים של... אתם יודעים כל מה שמתרחש - זה תוצאות של מה שהתחיל בעימות עם יוון. זה התוצאות של ההצלחה של ההתייוונות בתוך עם ישראל.[13] זה מובן מה שאני רומז.
מה בין התורה לשאר הדתות: אל שמתגלה לאדם, או האדם שמגלה אליל
אז עכשיו נתחיל בנושא שלנו: מה הייתה הסיבה, הטענה של יוון? איפה מצאו איזה עילה כדי לבקש לחסל את הייחוד של ישראל כעם נברא, כעם ה', כעם של נבואה אלוקית? איפה מצאו את העילה הזה? ונראה את זה לפי המהר"ל. אז מצאו את זה בחטא העגל.
כשאנחנו נלמד עכשיו את אותו פרק, עם ישראל נקרא: עם אשר ה' בחר בו (דברים, ז, ו, וברכת התורה בסידור), כדי לגלות רצון אלוקי לחיי האדם, זה נקרא 'תורה'.[14] ואנחנו לא מוצאים בשום אומה אחרת את הקשר עם הרצון האלוקי, כפי שאנחנו מוצאים בישראל דרך התורה. אף על פי שיש משהו שמִתְרָאֶה - להידמות לזה. למשל בנצרות, אומרים שזה דומה לישראל של התורה. או באסלאם גם כן: אומרים, טוענים שזה דומה לישראל של התורה. צריך ללמוד את זה בכוזרי, הכוזרי מסביר את זה: נצרות ואסלאם זה דת. אבל לאמתו של דבר זה פילוסופיה דתית.[15] זה לא התגלות אלוקית כמו בנבואה, בתורה, כמו שזה היה בישראל. ושמעתי פעם דיוק על זה: אין דת אלא דברי תורה, ד"ת, אותיות ד' ת' – דברי תורה. אבל לאומות העולם יש דתות, אבל זה דתות של הרגש הדתי שבא מהאדם ומחפש את קשר עם האל. במישור הנבואה זה ההיפך הגמור: התגלות רצון האלוקי דרך הנביאים, דרך התורה, לעם מיוחד, לעם נבחר. זה מה שנפסק אחרי סיום תקופת הנבואה. והיוונים, שהיו דווקא את הכוח של החכמה של כלל-אנושות - ושוב המציאות העידה בזה: שהתרבות הנוכחית, שיש לה ממדים כלל-אוניברסליים, התחילה ביוון, לא צריך לחזור על אותה נקודה, זה ברור כן? - אז הם רצו לנתק לגמרי, בזיכרון של היהודים, שום יחס לאלוקי ישראל במובן המקראי. אלוקי ישראל שמתגלה לישראל, לא אלוקים שישראל מגלים. זה כמו שאר הדתות באומות העולם: כל אחד מגלה את האליל שלו. בתורה ההתגלות היא הפוכה לגמרי: זה האל שמתגלה לאדם, לא האדם שמחפש את האל שלו. זה מובן?[16]
לפי דעתי זה העיקר של ההסבר של המהר"ל: מה רצו לחסל בישראל? "חלק באלוקי ישראל", במובן המקראי, דהיינו: האל שלפי המקרא מתגלה לאדם, ומגלה רצונו – רצון אלוקי, חכמה אלוקית, תורת אלוקים. ואתם רוצים דת? תהיה אנושית. זה הבעיה בכל חומרתה, ואנחנו חיים אותה. זה מובן? טוב, טוב, יש שאלות על זה? כי זה העיקר.
הטענה של אומות העולם: הקשר המיוחד בין הקב"ה לישראל נפסק בחטא העגל
אז איפה מצאו את זה? בחטא העגל. לפי דעתם, חטא העגל זה ההוכחה שישראל דומה לשאר האומות. אף על פי שקרה מה שקרה בהתגלות בסיני, אבל זה נגמר עם חטא העגל. "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל" - זה מתבסס על חטא העגל. ולכן בא המהר"ל ומסביר פרק במסכת ברכות שנתחיל בו מיד. אז זה נמצא במסכת ברכות, דף לב. זה ההמשך, אני אקרא את זה בגמרא. אז נקרא את זה, יש כמה הבדלים, אני ללמוד את זה בגמרא.
"ותאמר ציון עזבני ה'" - זה פסוק בישעיהו [מט] – "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" - אז הגמרא אומרת: "היינו עזובה היינו שכוחה" - מה ההבדל בין "עזבני ה'" ו"ה' שכחני"? מה ההבדל בין עזיבה לשכחה? "אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה" - כך ציון רוצה לומר: "רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני" – דהיינו, פה, באותו פסוק של ישעיהו, הנביא מפרש איך ישראל עצמו, ציון עצמה, מרגישה במה שאומרים שונאי ישראל: שיש ניתוק בין אלוקי ישראל ועם ישראל. למה? מכיוון שלא רק שעזיבה [עזב אותה] לתקופה, אפילו ארוכה, אלא שכחה לגמרי. סילוק. ניתוק לגמרי.
"אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל" - "חיל" זה צבא כן? 'צבא השמים' – "ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון" - זה יחידה בצבא. פה זה השמות של הלשון היווני והרומאי שהיה משתמשים באותה תקופה, בהגדרות של יחידות, גדודים בצבא, לפי המנהג הרומאי או היווני – "ועל כל לגיון ולגיון [בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון] בראתי לו שלשים גסטרא" - "גסטרא" זה מחנה צבאי. "גוסטרא" בלטינית. "ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה כוכבים כמנין ימות החמה" - דהיינו: כל העולם כולו, על כל צבאותיו – "וכולם לא בראתי אלא בשבילךָ"[17] - ומיד צריך להבין את זה: העיקר של בריאת העולם זה האדם. ולפי מה שמסביר לנו המקרא, סוף סוף העיקר של האדם מתגלה בישראל, לפי דעת התורה. ולכן "כל העולם שבראתי עם כל צבאותיו" – כל זה, יש לו משמעות רק גבי האדם, והאדם יש לו משמעות רק בהקשר עִם ישראל. ואתה ישראל אומר: "עזבני ושכחתני"? - ואת אמרת: "עזבתני ושכחתני"?
אז התשובה, בהמשך של הפסוקים בישעיהו (מט, טו): "התשכח אשה עוּלה" - "עוּלה" זה הבנים שלה[ט] - "אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבתָ לפני במדבר?" - קודם כל צריך להבין את הפשט של הפסוק. הנביא מסביר: בת ציון, מכיוון שמאז הפסק הנבואה, יש איזה רושם שמשהו נאבד, משהו נותק בקשר שבין הקב"ה ועָם ישראל. כאילו יש איזה עזיבה, שהיא לא רק עזיבה, אלא שִכְחָה לגמרי. כאילו ישראל נפל באותה מדרגה של שאר אומות העולם. יש במקור אחר בגמרא על הפסוק: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות, טו, יא), הגמרא אומרת – צריך להבין את זה ככה: "מי כמכה באלמים ה'" (גיטין, נו, ב), כאילו הדיבור נפסק. ומאז כל כך הרבה זמן, שזה דומה כאילו הקב"ה שכח לגמרי את עם ישראל אשר בחר בו ביציאת מצרים.
המשוא פנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, זוכר את הזכויות
אז התשובה של הנביא: "התשכח אשה עוּלה" (ישעיהו, מט, טו). האם יש דבר כזה שאֵם תשכח את בניה? והגמרא מפרשת את המילה "עוּלה" - את ה... איך אומרים את זה בערבית? את ה... טוב, את הבנים. גם אם זה קורה בעולם - וזה לא קורה בטבע שאם שוכחת את בניה - גם אם זה קורה, "מרחם, בן בטנה" (שם), אז הגמרא מפרשת את זה: זה, (הקשר בין האם לבניה) דומה, בהיסטוריה של עם ישראל, לעולות ופטרי רחמים שהביאו דווקא אותו דור של דור המדבר שהביאו כקורבנות לקב"ה. "אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?" - דהיינו, אם אין שכחה - אז אין שכחה על אותו חטא של ניתוק בין עם ישראל ומי שהתגלה לו בסיני.
ולכן אתם רואים איך המדרש והגמרא מגדירים מיד את אותה טענה של אומות העולם: אתם עם ישראל, אתם טוענים שיש לכם קשר יותר מְטִבעי בין בורא עולם שמתגלה דרך הנביאים - שהם נביאי ישראל - דווקא לישראל, "אשר בחר בנו"? אבל אנחנו יודעים שאתם, בעצמכם, אתם מנתקים את עצמכם מאותו אל "אלוקי ישראל".
עכשיו זה מובן קצת יותר הטענה שלהם: "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". זה בא מצידכם! וההוכחה: חטא העגל. חטא העגל, דהיינו - מה קרה בסיני? "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אחר[י] "אשר בחר בנו".[18] מיד אחר כך - חטא העגל. אז זה ההוכחה שאין אותו קשר שאתם טוענים שיש - קשר מיוחד באלוקי ישראל. זה מובן? אז אתם רואים את האחריות של ישראל עצמו באותו סיפור. זה לא סתם טענה ריקה של אומות העולם, שהם לא רוצים שיהיה יוצא מן הכלל, דהיינו – ישראל. אלא, זה בא ממעשה ישראל עצמו. ולכן הטענה היא חזקה מאד. אז אם אין שכחה - אז אין שכחה גם על החטאים, ובפרט אותו חטא של "חטא העגל".
"אמר לה: גם אלה תשכחנה" - פה יש איזה רמז במה שאמרו בחטא העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". "גם אלה תשכחנה" - לפי הפשט: גם אִם אֵם שוכחת את הבנים, "גם אלה" - "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה" - "אלה" – האמהות, אם הן שוכחות את הבנים - "גם אלה תשכחנה" - "אנכי לא אשכחך". לפי הדרש בגמרא: "גם אלה" – מה שקרם (שקרה להם) בחטא העגל, "אלה אלוקיך ישראל" – זה אני אשכח. אז נמשיך: "אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני" - "ומעשה סיני" זה דווקא הבחירה של עם ישראל. הייחוד והסגולה של עם ישראל, שבו נאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". זה מה שהיוונים רוצים לחסל.
אז אתם רואים את הפרובלמטיקה: הפחד של עם ישראל: אולי אין שכחה? אז אם אין שכחה, אין שכחה על חטא העגל! והקב"ה אומר: "גם אלה תשכחנה" – חטא העגל אפשר לשכוח. אין לו כל כך חשיבות. ונראה אחר כך איך המהר"ל מסביר את זה. אז אם יש שכחה – אז אין סגולה! אם יש שכחה - תהיה שכחה גם על מעשה סיני! ולכן זה חמור מצד זה או מצד זה. זה מובן? אם אין שכחה - זה חמור, מכיוון שהיה חטא העגל. ואם יש שכחה על חטא העגל - יש שכחה! בכלל! אז אם יש שכחה – אז אולי שכח את הבחירה, שכח את הסגולה. ולכן: אמר לה, "ואנכי" - "אנכי ה' אלוקיך" - "לא אשכחך. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב גם אלה תשכחנה - זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך - זה מעשה סיני". עד כאן הגמרא.
מה בין התורה לשאר הדתות: התגלות לעומת שכל אנושי
אז אנחנו רואים שלפי הגמרא יש שורש חזק מאד באותה טענה של אומות העולם, שרוצים דווקא לסלק את היחוד של הבחירה של עם ישראל. אני חוזר על ההגדרה: מה ההבדל בין תורה וסתם חכמה, חכמה אנושית? "חכמה בגויים" יש, "תורה בגויים" אין. זה אנחנו לומדים ממקום אחר (איכה רבה, ב, יג). אבל יש הבדל מהותי בין החכמה שיש בגויים: זה חכמה שכלית אנושית. אפילו שהיא מתוחכמת מאד, היא בתוך הזהות הטבעית של האדם. חכמת התורה מתגלית כחכמה אלוקית. והמלחמה זה, שוב – זה לא לחסל את החכמה של התורה, אלא להגדיר אותה כחכמה, דווקא, אנושית.
וזה המלחמה שיש עכשיו בתוך עם ישראל, בין אלו שרואים את המקרא כחכמה אנושית ואלו שממשיכים לראות את המקרא כהתגלות אלוקית נבואית. לכן המושג "דת" בין אלו ואלו - אין לו אותה משמעות. במחנה שרואה את המקרא כחכמה גדולה, אבל אנושית – "דת" זה דת כמו שאר הדתות. ואפשר לשנות. לפי רוח הלילה, לא היום (צחוק קל). אבל במחנה שרואה המקרא כחכמה, גילוי אלוקי, אז "דת" זה משהו אחר לגמרי. זה מה שאנחנו מגדירים בלשון הנוכחית: 'הלכה'. ההבדל בין הלכה לרגש דתי הוא מהותי לגמרי. זה מובן?
אז הנה אנחנו רואים את מוקד הבעיה. ביוון, בישראל דאז, דהיינו בתקופת המכבים, שהטענה של עם ישראל - שיש סגולה מיוחדת לתורת ישראל - צריך לשים קץ לזה. וזה, שוב, העמדה של היוונים. זה מובן? טוב, נמשיך.
קהל: סליחה, למה ב[...] אי אפשר לומר שהיוונים, אפילו [...] אם יש חוסר [...] בכלל [...]
מניטו: אם יש חוסר – מה? (קהל: ...) אבל לא, זה ההסבר של הגמרא, לא של היוונים, כן?
קהל: כן. הגמרא מנסה להעביר לנו את תהליך המחשבה של ה...
מניטו: בישראל. לא, לא, לא. הגמרא מסבירה איך זה מתגלה בישראל. אחר כך המהר"ל יסביר איך היוונים תפסו את זה. זה מובן?
אני רוצה להסביר את השאלה שלך, לפי מה שנאמר על התחרות בין יעקב ועשו (מגילה, ו, א).[19] זה במישור אחר, אבל זה מקביל לשאלה שלך: מה אמר יצחק אבינו לעשו? "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מעליך" - דהיינו: אם יעקב זוכה – אז עשו יורד. אבל אם יעקב יורד – אז עשו זוכה. זהו. איך אומרים, אני רמזתי קצת, כבר: באותה מלחמה, החוזק, הכוח של היוונים בא מהחולשה של היהודים. מכיוון שבתוך עם ישראל גם כן יש אותה בעיה - "ותאמר ציון עזבני ה'". זה מה שהגמרא רוצה להסביר. לכן הוספתי: אנחנו רואים בחברה היהודית, עם כל הגדלות של הכוח, שאנחנו אחרי אלפיים שנה של גולה מחרידה, אנחנו נמצאים נאמנים לזהות של ישראל, אבל בכל זאת: אנחנו מוצאים בחברה היהודית, ובחברה הישראלית בפרט, אותה בעיה: שְאֶלוּ, בישראל, שרוצים לראות את התורה כמו (ש)היוונים, רואים אותה! (דפיקה על השולחן). זה מובן? לכן רמזתי מקודם, זה ההסבר של הרב הוטנר ב"פחד יצחק": מכיוון שאותה מלחמה לא נגמרה – אז אי אפשר לכתוב אותה.[20] כשתהיה גמורה יהיה לנו איזה מסכת חנוכה, זה נגמר... אתה מבחין את הבעיה. ולאותה בעיה יש - בלי שום הומור כן? כי זה משהו טראגי - יש ממדים... שונים ומשונים... טוב, אז נחזור לעניין.
עכשיו אנחנו נמצאים אחרי הציטוט של הגמרא, והמהר"ל מתחיל להסביר כל פרט ופרט של כל המאמר. עכשיו, המאמר זה ברור לכם, כן?
משוואת הברית והשכחה
"ומה שאמר 'כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר', ולא אמר כל הקרבנות שהקריבו לפניו. וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך" – דהיינו, המהר"ל רוצה להסביר את הלשון, את הסגנון של הגמרא: למה הגמרא אמרה "כלום אשכח את העולות ופטרי רחמים שהקרבת" ולא (כל) הקורבנות? והנה ההסבר שלו: "מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה" - אי אפשר לומר שאפילו משהו חמור כחטא העגל – התוצאה תהיה סילוק והסרה בין ישראל והקב"ה. מכיוון שיש איזה קשר - אני לא רוצה לומר "טבעי", מכיוון שהמהר"ל לא השתמש בשם "טבעי" פה, בכוונה, אבל נאמר - יש איזה קשר טבעי, בעצם, מהותי בין ישראל והקב"ה. ולכן הוא לא אמר סתם "קורבנות שהקרבת", כי גם אומות העולם מביאים קורבנות לפני האלילים שלהם. אלא זה "עולות ופטרי רחמים". וכך הוא מסביר, כדי שנבין שאין לו, שהקשר הזה - "דבר זה אין לו סילוק והסרה כלל, עד שיהיה שייך בהם השכחה" – שִכחה – "ומפני שבמדבר היה" – הייתה – "ההקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר, מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם, לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה, לפי שהוא במקרה".
אחר כך המהר"ל יסביר את זה באופן עוד יותר עמוק: אם הקשר שבין ישראל לקב"ה בא מישראל – אז זה היה במקרה, ואפשר לדבר על איזה תקופה של שכחה. אבל הקשר לא בא מישראל לקב"ה, אלא ההיפך – הקב"ה בחר בישראל, מכיוון שיש קשר בעצם, ולא במקרה – "אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר, מה שהקריבו לפני במדבר. וזה מורה כי ישראל עבדים לה'" – דהיינו - הגמרא לא אמרה: את כל הקורבנות שהבאתם בבית המקדש, למשל, אלא דווקא הקורבנות שבמדבר. דהיינו: מיד, אחרי יציאת מצרים, דווקא במדבר, שאין שמה שום בהמות כדי למצוא להקריב קורבן, הם הביאו כקורבן, לפי הרמז שבפסוק בישעיהו: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ" – הביאו את עצמם כקרבן, הקרבה. זה מובן?
"כי ישראל עבדים לה' בעצם, התשכח זה הוא תמיה" - "התשכח אשה עולה" זה הוא תמיה – "ואין שייך שיהיה בזה שכחה דבר שהוא עצם" - כמו שאם לא יכולה לשכוח את הבן שלה - "זה הוא תמיה", כפי שאומר המהר"ל - אז הקב"ה לא יכול לשכוח עם ישראל. ולכן, אם יש לכאורה עזיבה ושכחה, יש סיבות אחרות. והסיבות האחרות זה: חורבן הבית, והפסק הנבואה מסיבות של פיזור עם ישראל. לא שהקב"ה שכח את ישראל, אלא הנתונים המציאותיים האובייקטיביים של התגלות הנבואה נפסקו. וזה לא כי הקב"ה שכח את ישראל. הסיבה באה מישראל, לא מהקב"ה. זה סיבה חיצונית, זה לא בעצם הדבר. זה מובן. נמשיך:
"והשכחה שנאמר כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אל האדם, כי חס ושלום שיהיה נאמר שכחה בו יתברך. אבל השכחה הנאמר כאן - רצה לומר הסרה, וסילוק, מאתו, כמו שאמר (ישעיה מט, יד) ותאמר ציון עזבני ה', דהיינו הסילוק וההסרה מן השם יתברך. ואמר (שם, טו) התשכח אשה עולה, כמו שאין סילוק לפרי בטן של אם מן האם לרוב הצירוף והחבור, שיש לאם אל בנה, כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החבור והצרוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים. וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קרבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שימצא במדבר פרים ועם כל זה הקריבו. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחילה, כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם, ולכך בראשונה, מיד שיצאו" – ממצרים – "אף" – אף על פי – "שהיו במדבר, היו מקריבין קרבנות, והחבור הזה הוא מצד עצם ישראל. ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא, מצד עצמם", לא היו עושים את העגל.
אתם רואים את ההסבר של המהר"ל: התוצאה של חטא העגל זה ריחוק - אבל מצד ישראל, לא מצד הקב"ה. זה מובן? אם זה עוד לא מובן – נמשיך, אבל זה מה שצריך להבין לפי ההסבר של המהר"ל.
אני חוזר על זה: "שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם", לא היו עושים את העגל. והוא אומר: "לא עשו העגל בראשית" – מההתחלה – "כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ומיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם. וזה כי כמו שיש לאב חבור וקשור לבנו, זה לזה, מצד כי זה הוא האב וזה הוא הבן, כך יש להם פירוד גם כן בצד מה. כי אב ובן הם מחולקים בעצמם, שזה הוא אב וזה בן, ודבר זה נחשב פירוד. ולפיכך בודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה, ולכך אמרו לישראל (ויקרא רבה יג, ה) כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" - לכן, הטענה של היוונים: שמכיוון שהחיבור שיש בין ישראל להקב"ה בא מישראל, כשזה מסתלק - איך אומרים? - נפרד, אין שום חיבור. והטעות שלהם – כי באמת הקשר בא מהקב"ה, ולא מישראל. זה העיקר של ההסבר שלו. זה מובן?
ולכן מה שצריך להבין זה פשוט מאד: היוונים לא מסוגלים להבין אחרת! מכיוון שאין להם שום ניסיון ממה זה התגלות, רצון אלוקי. כי לא היה בהם עניין של תורה. ולכן הם, בְּכֵּנות! הם רואים בתורת ישראל משהו דומה לחכמה אנושית כמו שיש אצלם. ומכיוון שהיה תחרות בין חכמת היהודים וחכמת היוונים – מה רצו לסלק מן העולם? את הטענה של היהודים שזה מסוג אחר! שיש הבדל מהותי: זה לא רק (אין המדובר ב)סוג של חכמה שונה, ושאפשר להכניס את זה בתרבות כלל-עולמית, כפי שרצו היוונים באלכסנדריה.
ולכן, שוב אני חוזר על זה, ולא רק מפני שזה הבעיה שלנו עכשיו, אלא שזה הבעיה מהתחלת העניין: שזה החולשה מצד ישראל שנותן כוח לאויבי ישראל. כשהיהודים עצמם אומרים אותו דבר - אז הגויים 'עולים על העגלה'.
כי מצד העגל, שעבדו ישראל את העגל, מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי (שם, טו) גם אלה תשכחנה, פירוש: אלה הוא לשון קשה" - פה זה פירוש מיוחד למהר"ל על אותה גמרא. כי לפי פשט הגמרא – "גם אלה תשכחנה": "אלה" זה קשור ל"אלה אלוקיך ישראל", "אלוהיך ישראל". אבל פה הוא מסביר כי הביטוי, המילה "אלה" - זה לשון, דבר קשה. "פירוש: "אלה" - הוא לשון קשה" - כפי שנראה מיד - כמו שאמרו בפרק ב' דיבמות (כא, א) דא"ר לוי קשה עונשִין" – העונשים – "של מדות" – חטא על מוסר, זה נקרא 'מידות', עונשים של מידות – "יותר מעונשִין של עריות, שזה נאמר בהן אל (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, וזה נאמר בהן אלה (דברים כה, טז) כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה" - "אלה" זה דבר יותר קשה מ"אל". " וכל לשון אלה משמע קושי, דכתיב, (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח" - זה לשון "אילים", "איל". זה לשון חזק – "שהוא לשון חזק וקושי. ואמר אף על גב שהעניין הזה שהוא חבור האם אל פרי בטנה הוא עניין חזק וקשה, שיהיה כאן סילוק ופירוד" – זה לא טבעי – "ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בנים שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה, מכל מקום יש כאן סילוק" – "גם אלה תשכחנה" – "והסרה לדבר זה כי אב ובן חלוקים הם כמו שאמרנו. ולכך יש הסרה כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושייך בזה שכחה אילו לא היה חבור מצד אחר לישראל, רק מצד שהם בניו" - אם הסטטוס, נאמר, של ישראל זה רק להיות בנים לה' אלוקיכם – יש אפשרות של סילוק אותו חיבור מצד עצמם. אבל יש עוד סגולה אחרת, שזה בא מ"אנכי ה' אלוקיך". תפסתם את העניין?
"אף כי הוא דבר קשה, היה שכחה לדבר זה. אבל החיבור והצירוף שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא מצד אחר, והוא חיבור מצד העילה עצמה" - הקב"ה הוא העילה של ישראל, ולא שישראל בחר בקב"ה, ולכן הוא קשור אליו. זה מובן, כן? נמשיך: "וחבור שהוא מצד העילה, אין לדבר זה שהוא מצד העילה, יש לו שנוי" - אין דבר כזה – "כי מצד העילה אין שנוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול, שהוא בעל שנוי. וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם, רק השם יתברך בחר בם, ודבר זה הוא מצד העילה. ולכך, ואנכי, כי ה' יתברך אמר להם אנכי ה' אלוקיך (שמות כ, ב) וזהו מצד העילה, וזה אין שכחה לו, דבר שהוא מצד העילה. וזה כי אנכי הוא מצד שהוא יתברך עילה להם, ובפרט עילה מחויבת כמו שמוכיח הלשון שאמר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ, ב). וכבר הקשו כמה חכמים, כי לא נזכר כאן שום מצוה, רק היה לו לומר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - לכך - אהיה לך לאלוקים, וכאן לא אמר דבר צווי כלל. עד שהרבה נבוכו" – הרבה מהחכמים – "נבוכו בזה, ונתנו מספר אחר בעשרת הדברות" - אלו שטוענים[21] שאין עשרה מצוות ועשרת הדיברות, מכיוון שהדיברה הראשונה זה לא ציווי אלא הגדרה, דאם לא כן היה לו לומר כפי שהוא מסביר: "אנכי ה' אלוקיך" - לכן - "לא יהיה לך אלוקים אחרים". אלא, זה הגדרה. ואותה הגדרה – המהר"ל מגלה לנו שיש איזה הכרח חיובי שה' יהיה אלוקים של ישראל, אלוקי ישראל. מכיוון שזה בא מצידו, ולא מישראל.
שוב אני חוזר על זה, לפי דעתי זה המוקד של הנושא פה: זה לא ישראל שבחר בה', אלא ה' בחר בישראל. אבל ה' לא בוחר בלי סיבה, יש סיבות שה' בחר בישראל. אבל זה לא ישראל שבחר בה'. זה העניין. ואפשר גם כן להוסיף אולי עוד הסבר: בבחינת כלל ישראל - זה ה' שבחר בכלל ישראל. בבחינת יחיד - אז קורה שכל יחיד ויחיד בישראל הוא, דומה (נדמה)[י] לו, כאילו הוא בחר במה שבחר ה'. זה מובן? אבל זה ההבדל בין יחיד וכלל. ואין יחיד מחוץ לכלל שלו.[22]
אני עוד רוצה להוסיף משהו: ההבדל שיש באותה שאלה בין היהודים בתקופת היהדות, בתקופת הגלות, ובין הישראלים. יהודי-ישראלי זה היינו הך, הוא שייך לעם ישראל. אבל יהודי, לרוב, דומה לו שהוא חופשי להחליט אם הוא רוצה להיות יהודי או לא. זה מובן? זה ידוע. נדמה לו שמכיוון שהוא מחליט שהוא יהודי, אז הוא יהודי. ישראלי - יודע שהוא ישראלי, שהוא רוצה או לא רוצה - ככה. זה ההבדל. אבל לפי דעתי, אין הבדל. גם היהודי שדומה לו, שאם הוא מחליט מי הוא. זה אותה הגדרה: יהודי הוא לא חופשי להיות יהודי, כמו שעץ לא חופשי להיות עץ. זה משהו אחר. שמש לא חופשי להיות לבנה, ולבנה לא חופשית להיות שמש. זה דבר שבמציאות. זה קשור למה שאמרנו: שהברית בין הקב"ה לישראל – זה הברית בין הקב"ה לישראל, ולא ההיפך! זה לא בין ישראל והקב"ה. אבל חוץ מזה, יש סיבות שה' בחר בישראל ולא בעם אחר. מכיוון שישראל הוא עם ה' מעיקרא, בעצם. וכעם עברי. ולכן כשמשה היה צריך להסביר לפרעה מה קורה ביציאת מצרים, הוא אומר לו: "אלוקי העברים נקרא עלינו" (שמות, ה, ג). הוא לא אומר לו "אלוקי ישראל נקרא עלינו", אלא "אלוקי העברים". ולכן הזהות העברית הייתה ידועה באותה תקופה. פרעה מבין במה מדובר. מה רצית?
קהל: [...]
מניטו: זה ההבדל בין... יש שני פסוקים במקרא. טוב, אני מבין את השאלה, ודווקא צריך לגלות שזה ההיפך: "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוקים" - "ואני אהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (ילקוט שמעוני, ירמיהו, רמז שיב)[23] אני לא זוכר בדיוק את הגרסאות, אבל זה ההיפך. הפסוק שאומר: "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוקים" – הכוונה זה לגרים. זה אדם שמחליט, ואז הקב"ה מקבל. הגרים, שנולדו מחוץ לישראל, והם בחרו באלוקי ישראל. אז הם בחרו להיות עַמו – ואז הוא בחר להיות אלוהיהם. לגבי ישראל זה ההיפך. הוא אלוקינו, ולכן אנחנו צריכים להיות עמו. אז זה בבחינת כלל. בבחינת יחיד, ברור שכל יחיד צריך להתעלות מדרגה לדרגה, אבל בזהות שלו, בטבע שלו. הטבע שלו – הוא כלל ישראל. וה' שבחר בכלל ישראל, לא כלל ישראל שבחר בה'. וההוכחה – שרוב היהודים בכל התקופות לא רוצים מזה. אנחנו ממשיכים להיות יהודים, אבל ההוכחה, וזה התחיל בחטא העגל – היהודים כאומה בין האומות לא רוצים את התורה, לא רוצים את אלוקי ישראל. זה ההוכחה שהוא בחר בנו, ולא ההיפך. זה מובן?
יש משנה בפרקי אבות שמסבירה את זה (אבות ד, כב)[24]: יש לנו בחירה בכל, חוץ מלהיות מה שאנחנו. אני לא יכול לבחור להיות אדם או משהו אחר. אני אדם. בתוך ההגדרה של אדם, אני יהודי. אין לי בחירה בזה. זה מה שרציתי לומר. ולכן יש חיים רוחניים פנימיים עשירים לכל יהודי שהוא הולך לקראת האלוקים. אבל יש פסוק בספר שמות: "ומשה עלה אל האלוקים" אז – "ויקרא ה' אליו לאמר" (שמות, יט, ג). מכיוון שמשה עלה אל האלוקים – ה' (שם הויה) קרא אותו. אבל ה' שקרא אותו.[יא]
קהל: [...]
מניטו: המלאכה של מי? של היהודים?
קהל: [...]
מניטו: אני לא מבין.
קהל: [...]
מניטו: לא, לא, מה שהגויים מגלים זה שה' בחר בישראל. ולכן הם מגלים שיש ה'. אף על פי שהיהודים לא מאמינים בו. זה מה שהגויים מגלים. כשגוי בא בישראל ורוצה להיות יהודי-ישראלי, הוא רוצה להיות שייך לאלוקי ישראל.[25] אף על פי שהוא יודע שיש יהודים שלא מאמינים בזה. זה לא מכיוון שהיהודי מסר לו איזה מסר שהוא. הוא מגלה שהייתה התגלות בישראל. אפשר להסביר את זה בצורה אחרת, אבל זה פשוט מאד. יש לי קצת ניסיון בנושא, כי אני בקשר עם הרבה גויים שלא תופסים מה שאנחנו אומרים: יהודי, אפילו לא מאמין, הוא יהודי. גוי, אפילו מאמין, הוא לא יהודי. לא תופסים את זה. זה מה שצריך לגלות. אני דיברתי פעם עם כומר... יותר מכומר, והוא לא תפס את זה. והוא מאמין במקרא - הוא קורא לזה Bible אבל זה לפי דעתו זה אותה... - הוא מאמין. אז אני שמאמין באלוקי ישראל אני לא יהודי, והיהודי הזה שהוא אתאיסט – הוא יהודי?! זה הנושא פה. זה מובן? (צחוק קל).
יוון הפיצה שפה בינלאומית חדשה: המתמטיקה
קהל: [...]
מניטו: יפה. זה מה שרמזתי, אבל במהירות. אנחנו קיבלנו, בין שאר הרבה דברים מהחכמה היוונית - החכמה היוונית זה עולם ומלואו - קיבלנו שני דברים בסיסיים, איזה תפיסה של העולם החיצוני בשני הממדים האלו: ההרמוניה שיש בעולם החיצוני, החוקים של האסתטיקה. כל עם יש לו גישה, הוא רגיש, יש לו יחס לאסתטיקה. אבל התפיסה של היוונים היא בממד כלל-אוניברסאלי. ובדורות הראשונים לא ראו את זה, אבל עכשיו, אחרי כל כך זמן רואים שכל העולם כולו, כשהוא רוצה להתקשר לתפיסה של העולם החיצוני מבחינה אסתטיקה, הוא מתחיל בדרך של היוונים. מזה יצא את התפיסה של המדע המודרני, שזה התחיל דווקא ביוון, שהחוקה של העולם החיצוני זה ההרמוניה שיש במתמטיקה. זה לקח הרבה הרבה זמן, עד שהחכמים, של חכמי אומות העולם, גילו את זה. אבל מי התחיל בזה? זה יוון שהתחילה בזה. שהלשון של המתמטיקה היא החוקה של המציאות החיצונית של עולמנו. עכשיו אנחנו בעידן מודרני שאנחנו רגילים לזה. זה מובן מאליו. אבל זה לא היה מובן מאליו, זה דווקא הגניוס היווני שגילה את זה.
זה מובן? כן? עוד לא.
יש מעבר בין התפיסה של החוקה של היופי, והחוקה של המציאות במישור של מדעי העולם. וצריך ללמוד את זה בספרות היוונית עצמה. הם שנתנו לעולם כולו את המתמטיקה כלשון המדע. מאיפה לקחו את זה? מהתפיסה של העולם החיצוני, ששייכת לאסתטיקה שלהם. זה מה שצריך לגלות.
ודווקא 'הפחד יצחק', הרב הוטנר (מאמר ד, ה-ו), מסביר את זה ככה: מכיוון שהנשמה של יוון היא רגישה לעשרה מאמרות, והנשמה של ישראל היא רגישה לעשרת הדיברות. אז הבורא מתגלה דרך עשרה מאמרות, זה חוקות הטבע. ומי שלומד חוקות הטבע, ורק חוקות הטבע, אז הוא מגלה טבע שהוא במישור הדטרמיניסטי. הוא רואה רק המתמטיקה שיש בעולם. ואין נשמה, אין גילוי של מה שנביאי ישראל קראו - אחר כך אנחנו קוראים לזה – 'מוסר', 'תורה'. אלא הם רגישים רק לחוקות הטבע. ולכן זה הסכנה של המחשבה שלהם: כשמשליכים את התפיסה של העולם החיצוני בעולם הפנימי. אז פה מתחילה את התחרות בין יוון וישראל. אז הנשמה של עם ישראל היא קשורה לעשרת הדיברות, יש מישהו שמדבר: "אנכי ה' אלוקיך", זה סוד הנבואה. זה מובן?
אז בכל מה שמדובר בעניין של העולם החיצוני – יוון זה המומחה. וכל מה שמדובר בעולם הנשמה, בעולם הנפש – נביאי ישראל הם המומחים. אבל מכיוון שהם תחת ההשפעה של חכמתם הם, הם לא מסוגלים לקבל שיש חכמה אחרת: החכמה של הנפש, של הנשמה, של המוסר, של הערכים. כפי שזה התגלה דרך התורה. זה קצת מובן?
יש דרך ארץ, ויש תורה. והם מומחים של הדרך ארץ, ועם ישראל הוא מומחה של התורה. אבל אמרה המשנה (אבות, ג, יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה, ואם אין תורה אין דרך ארץ". אבל הניסיון שלנו הוא ככה, ואנחנו חיים את זה: תורה בלי דרך ארץ זה אסון, ודרך ארץ בלי תורה זה יותר חמור. זה מה שאנחנו רואים. כשבא מישהו ומדבר בשם התורה ואין לו דרך ארץ – זה הריסת, הריסות התורה.[26] כשבא מישהו ומדבר בשם דרך ארץ, ויש לו דרך ארץ, אבל אין לו תורה, והוא אומר שזהו התורה – "דרך ארץ זה התורה" – זה גם אסון. זה מה שקורה! זה מובן?
נמשיך, או? תשע, אז זה כבר השעה. אבל תראו גם כן בהמשך איך המהר"ל מסביר את זה, והגענו למרכז העניין - זה מה שצריך לגלות: היסטוריה של עם ישראל - קשה להסביר אותה. הנה, למשל, אני אקח דוגמא פשוטה: נוצרי הוא נוצרי במה שהוא מאמין בנצרות. אבל יש לנו הופעה כזו של יהודי, שהוא טוען שהוא יהודי במה שלא מאמין ביהדות. זו ההוכחה שהברית היא מהקב"ה לעם ישראל, ולא ההיפך. זה מובן? אז נתראה בשבוע הבא, נמשיך במדרש הרגיל.
מקורות והרחבות:
הערות שוליים
[א] יש לצטט כאן את לשונו המדויקת של מניטו מהשיעור הקודם: "אסטרטגיות של ההשגחה". ביטוי זה רומז לכך שאין אלו נתיבים היסטוריים דטרמיניסטיים שרירותיים, כי אם חלק מתוכניתו של הבורא לגבי עולמו.
[ב] כמו דברים רבים שהוסתרו במהלך הגלות, גם הפן האוניברסלי הזה פועם תמיד בתורת ישראל, אף שלעתים הוא נוטה להישכח בבתי המדרש (ה.ע.).
[ג] סוד מדרש התולדות, כרך 8, בפרק: יוסף ואשת פוטיפר.
[ד] בשיעורים על חנוכה, מניטו מתייחס אל התקופה התרבותית שאפיינה את החג: התקופה ההלניסטית הבתר-נבואית. בשיעוריו על תפארת ישראל, פרק כא, סוגיית הרצון בולטת בהקשר נוסף, הקשורה לתקופת הנבואה הקדומה יותר: אופייה של הנבואה. אצל אומות העולם הנבואה התגלתה בצורה משובשת, משום שנביאיהם "התנבאו לפי כוח רצונם", כדבריו, כלומר דרך הפילטרים של רצון הנביא. זאת בניגוד לנביאי ישראל "שהתנבאו לפי רצון הבורא", כך שרצון ה' התגלה ללא פילטרים, בצורה אמיתית.
[ה] בהקשר זה, יתכן שאין זה מקרה ש'הגנבת' הראשית של ספר התנ"ך, הלא היא הנצרות שייסד פאולוס היווני, היא דת שיונקת את צורת החשיבה שלה מתוך העולם הפגאני-יווני דווקא.
[ו] נקודה זו נבאר ביתר פירוט בסיכום השיעור על מאמרי הראי"ה. כאן ניגע בנקודה זו בקצרה.
[ז] בזה הצליחו בתפקידם האוניברסלי כמלכות לייצר 'שפה אחת' כלל-עולמית – המתמטיקה - המהווה את שורש המדע בעולם עד היום. מניטו מרחיב על כך בשיעור.
[ח] יש לציין שכאשר מניטו מצטט את המונח 'שכלי' אצל המהר"ל, הכוונה היא למופשט, נבדל, ולא למושג שכל אנושי. "הכוח השכלי של התורה" = השורש האלוקי של התורה.
ראו לדוגמה בשיעורים על שערי אורה, שיעור 26 באתר: "למעלה מן השכל, זה ידיעה שיש לנו, מכוחות של הנשמה, שהן למעלה מן השכל. אותה אמת מתגלית כחכמה ממש, אבל למעלה מהשגת השכל. זה מה שהמהר"ל מגדיר כ'השכל הפשוט'. זה לא 'השכל הפשוט' של הפילוסופים' - הלוגיקה, זה דווקא, זה השכל הטבעי".
וכן בשיעורים על נתיב התורה, שיעור 8 באתר: "צריך להבין את הביטוי "שכלי" או "שכל" במהר"ל לפי ההגדרה שלו בספרים שלו – "שכל הנבדל" - נבדל לגמרי מכל מה ששייך לעולם הזה כעולם הזה... צריך להבין מה זה שכל נבדל. מחשבה טהורה לגמרי. בלי צורך בשום תמונה. זו המחשבה האמיתית".
[ט] ראו בהערה מס' 16, בשיעור 3, לגבי המונח 'עולה'.
[י] בלשונו של מניטו 'דומה' = 'נדמה'.
[יא] כלומר, משה לא עלה אל האלוהים בעצמו, אלא שהוא נקרא קודם על ידי ה'. ראו שמות רבה, יט, ג: "אמרו רבותינו שלשה דברים עשה משה והסכימה דעתו לדעת המקום [...] והשניה דרש באהל מועד ואמר ומה אם סיני שלא היתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה לא עליתי אלא ברשות שנאמר (שמות שם, ג) ויקרא אליו ה' מן ההר". ופירוש עץ יוסף שם: "דאע"ג דכתיב תחלה ומשה עלה אל האלהים פירושו וכבר קרא אליו ה' כי בלא רשות לא עלה".
הערות סיום - הרחבה והעמקה
[1] כוונתו שהתפתחות הזהות האנושית ('נפש האדם') מתרחשת דרך המלכויות השונות (כפי שמבאר מניטו בהמשך השיעור על פי המהר"ל, בהקבלה בין המלכויות לכוחות השונים שמרכיבים את האדם: גופני, נפשי, שכלי, וחי מדבר). הנקודה שיש לשים לב אליה היא שהעיקר הוא לא במרכיבים וההתרחשויות ההיסטוריות של אותה מלכות (למשל העניין שמלכות פרס מופיעה גם כמדי, או קביעתו של מניטו בשם המר"ל שפרס היא ישמעאל) כי אם היעד התרבותי שלה (או: משוואת הזהות של אותה אומה), המבטא את מהותה ומדרגתה של הזהות האנושית באותה תקופה.
[2] להרחבה על נושא 'אדם' אצל מניטו, ראו סוד מדרש התולדות, כרך 4, בפרק "חותמו של הקב"ה": "לכל אומה יש גניוס משלה, הבא לידי ביטוי בצורתה הייחודית להיות אדם. האנתרופולוגים משתמשים בביטוי קצת מסובך כדי לתאר את המאפיינים של כל זהות אנושית. הם קוראים לכך ״המשוואה הזהותית״. יש לכל אדם משוואה זהותית, יש לכל אומה ואומה משוואה זהותית. המשוואה הזהותית באה לידי ביטוי בטיפוח ערכים מסוימים, בשימת דגש על ערכים מסוימים, ברגישות לערכים מסוימים, במבנה השפה וכו׳.
המיוחד בעם ישראל הוא שאין לו משוואה זהותית פרטית משלו. זה מה שהגמרא אומרת: ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״. ישראל שמר ושומר על היכולת להיות זהות אוניברסלית, ולכן הוא מסוגל לקלוט את המסר הנבואי ולשמר אותו בזיכרון הקולקטיבי שלו לאורך הזמן. אצל האומות מתגברת המשוואה הזהותית הפרטית, הפרטיקולרית של האומה, והיא מהווה מין מסך בין דבר ה׳ ובין נביאי אותה אומה.לכל אומה ואומה היו נביאים, והם היו מסוגלים לקלוט את דבר ה׳. אולם הצורה שבה הם קלטו את דברו הייתה מושפעת מאוד מן הזהות החלקית של אותה אומה, מבחינת ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״. בעקבות הפיצול בדור הפלגה, זהותם אינה אוניברסלית עוד." ועל זהות האדם כ'נביא המדבר באמת' ראו סוד מדרש כרך 5 'מהמציאות למיתוס' :" אנחנו מגדירים את הנביא כמי שמדבר באמת - ״ורצה בדבריהם הנאמרים באמת״. זו מדרגתו הייחודית של הנביא. אנחנו, בני האדם הפשוטים, מוגדרים כחי המדבר. אבל אפשר לדבר לעתים דברים אמתיים וגם לעתים דברים לא כל כך אמתיים. זהו סימן שאנחנו עדיין לא במדרגתנו האמתית, כי מדרגתנו האמתית היא להיות המדבר באמת. לא רק המדבר. לפי דברי הרמב״ם ב״שמונה פרקים״, מדרגתנו האמתית היא להיות נביא, משום שהנביא מגלה את הזהות האנושית האמִתית, כפי שהיא כבר במחשבת הבריאה. לכן הוא יכול להיפגש פנים בפנים עם השכינה."
[3] על ההקבלה בין היחסים בית ראשון ובית שני, לבין עם ישראל בתקופת בית ראשון וצורת עם ישראל בבית שני, ראו מהר"ל נצח ישראל פרק ד , ליקטי אמרים תניא חלק א פרק נג, ובספר 'אורות', בפרק 'למהלך האידאות בישראל' בפסקא 'בית ראשון ובית שני'.
[4] על הפרדוקסליות שעליה דן מניטו, ראו בפסקה באורות שהובאה בהערה הקודמת, וכן ב'פחד יצחק' לרב הוטנר על חנוכה (מניטו ציטט אותו בסדרת שיעורים זו. בהזדמנויות אחרות אמר עליו שהוא המפרש הגדול ביותר של המהר"ל בדורינו ואף בגיל צעיר יותר התחיל לתרגם את 'פחד יצחק' לצרפתית. ספר זה לא מש ממניטו, והיה קרוב אליו במיטת חוליו בסוף ימיו) מאמר ג פסקאות ב-ד.
[5] לנושא מועד הפסקת הנבואה מקורות רבים. נצטט מקצת מהם ברוח דברי מניטו:
בתוספתא סוטה יג: "תנו רבנן משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה הנבואה מישראל".
סדר עולם רבא פרק ו: "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק. מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים".
יומא ט, ב: "אמר רבי אבא בת קול כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול".
וראו כוזרי מאמר שלישי אות סה.
מעבר למקורות אלו, כדאי לשמוע את הקלטת השיעור של מניטו על האומנות העברית, חלק א, הנמצא באתר, המרחיב על נושא הפסק הנבואה והשלכותיו.
[6] למשל, במסכת שבת עמוד כא והלאה.
[7] יומא, כט, א :"אף אסתר סוף כל הניסים. והאיכא חנוכה? נתנה לכתוב קאמרינן". ראו סיבה אחרת אך דומה לכך שנס חנוכה לא ניתן להכתב בפחד יצחק מאמר א: "שכל מהותו של נס חנוכה הוא שימור התורה שבעל פה ולכן לא נכתב. השוו לפירוש בן יהוידע שם: והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קא אמינא כתב הגאון חיד"א ז"ל בדברום אחדים דף קס"ו דמקשים הא גופא קשיא למה לא נכתבה חנוכה ומה הפרש בין זה לזה. כי בזמן אסתר היו בעלי רוה"ק שהם שניים לנביאים וכתבו המגילה ברוה"ק על דרך מקראות נביאים וכתובים שהיתה רוה"ק אומרת להכותב הלשון והדברים שהוא כותב ואינו מסדר הדברים מדעתו ולכך נעשית כשאר קראות נביאים וכתובי' שניתנו מקראות שלה להדרש בכמה פנים מחמת כי רוה"ק אמרה אותו אבל בזמן נס חנוכה לא היה בהס רוה"ק שהם קרובים לנביאים שתהיה רוה"ק אומרת להכותבאת נוסח הלשון והוא כותבו אלא צריך שהכוחב יסדר הלשון מדעתו ואיך יהיה לדברים אלו משפט המקראות כדי שיהיו נכתבים עם הכתובים כי הכותב לא כיון בדברים אלו שכותב אלא רק משמעות אחת"
[8] המהר"ל, נר מצווה, בתחילת הפרק: "כך יש לפרש, כי בודאי מה שראה ארבע מלכויות בצלם אדם, כי אלו ארבע מלכויות הם כמו ד' כוחות שהם באדם. האחד הוא כוח גופני, השני כוח נפשי, וכוח זה, אף כי הוא גם כן הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כוח בגופו כמו שהוא הכוח שלפני זה. השלושה הוא שכלי, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף, כמו שהוא עניין השכל שהוא נבדל. ואף כי נראה ברור כי כוח השכלי באדם הוא עליון במעלה, מכל מקום אינו כל כך בממשלה והכוח. ולפיכך כך סדר אלו המלכויות, כי כוח הנפשי הוא כוח פועל יותר כאשר ידוע, ולמטה ממנו כוח הגופני שאינו פועל כל כך. וכוח השכלי, אף כי בודאי יותר במעלה. אבל כוח הממשלה יש לייחס אל כוח הנפש."
[9] השוו עם פרקי דרבי אליעזר, לה, ו, בקשר לשר מלכות אדום: "רבי לוי אומר, באותה הלילה הראה לו הקדוש ברוך הוא את כל האותות. הראהו סולם עומד מן הארץ ועד השמים, שנא' ויחלום והנה סולם ומלאכי השרת עולים ויורדים בו, ורואין פניו של יעקב ואומר זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד, אלו עולים ואלו יורדים, שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והראהו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואובדן והראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמשים ושנים עוקים ויורד. והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד. והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אמר לו יעקב אך אל שאול תורד אל ירכתי בור אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר". וראו גם פירוש הרמב"ן על בראשית, כח, יב
[10] שם, בראשית רבה, ב, ד: "באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך".
[11] ראו מתחילת הסוגיה במגילה, ט, א: "בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג וא"ר יוחנן מ"ט דרשב"ג אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם ואימא גומר ומגוג א"ר חייא אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם".
[12] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא "בראשית ט'" יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם. - ואימא גומר ומגוג! אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם."
[13] ראו פחד יצחק, מאמר ה, אות ו.
[14] מניטו מדגיש כאן על פי המהר"ל, שהבחירה בישראל באה מה', שיעודה של הבחירה הוא לגלות את רצונו לאדם, ושהרצון הזה בא לידי ביטוי בתורה. נראה שמניטו דייק את העיקרון שבחירת ישראל באה מה' מדברי המהר"ל בהמשך הספר 'נר מצוה' שאותם הוא מביא בהמשך השיעור: "אבל החבור והצירוף שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא מצד אחר והוא חבור מצד העילה עצמה וחבור שהוא מצד העילה אין לדבר זה שהוא מצד העילה יש לו שנוי כי מצד העילה אין שנוי רק ההשתנות הוא מצד העלול שהוא בעל שנוי וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם רק השם יתברך בחר בם ודבר זה הוא מצד העילה ולכך ואנכי' כי השם יתברך אמר להם אנכי ה' אלקיך שמות כ ב וזהו מצד העילה.... ודבר שהוא מצד העילה אין סילוק לזה כלל ולכך אמרו ישראל נעישה ונשמע שמות כד ז ואלו אמרו נשמע ונעשה היה להם דעת עצמם כמו כל בריה שיש לו דעת עצמו ולא היה להם דבר זה רק כי הם היו נמשכים אחר השם יתברך הוא העילה והכל הוא מצד העילה ולא מצד עצמם וכאילו אינם דבר בעצמם ולפיכך הקדימו נעשה לנשמע ולא היו תולים בדעת עצמם רק כל אשר יגזור עליהם השם יתברך יעשו מבלי שיבחנו הדבר בדעתם אם כן אין להם דעת עצמם ודבר לאינו מציאות לעצמו רק הוא תולה בו יתברך לא שייך סילוק והסרה מאתו".
על התורה כגילוי רצון ה', כתב הרמ"ק במספר מקומות, וביניהם בספר 'אלימה' מעין ד עין שמש תמר ג פרק ס: "ולזה התורה רצון אלהי עליון ילמוד לנשמות כיצד יעשו המציאות והתיקונים לקשר הספירות".
[15] כוזרי, מאמר ראשון, א-ז, ובסיכום הדברים כשמסביר הכוזרי לסיבת פנייתו לחכם היהודי: "מפני שאני רואה שהם הטענה שיש לבורא תורה בארץ" - כלומר מסר שמקורו מהבורא לאדם ולא מהאדם אל/על הבורא כמו במקרה של הנוצרי והישמעאלי שהדיאלוג עמם מופיע קודם לכן.
[16] על שורש ההבדל בין חכמת יון לחכמת ישראל במקורה האלוהי של האחרונה, ראו דברים מקבילים לאלו של מניטו ב'ליקוטי מאמרים' לר' צדוק הכהן מלובלין, אות טו, סימן יא: "וזה כל ענין ניצוח חשמונאים ליון בזמן בית שני שאז התחדשות התפשטות תורה שבעל פה אחר חתימת הנבואה כי נודע בתלמוד נקרא חכמת יונית כלל חכמות אנושית והם ההיפוך מתורה שבעל פה שהיא חכמה אנושית של התורה ורצו לבטלה מישראל היינו לבטל שאנו מאירים לפניו כביכול וזהו טומאת כל השמנים שבהיכל עד שבא חשמונאי ונצחם ובענין מעשה דיהודית בת חשמונאי ושאר צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא על ביאת גוי שהוא שמירת תוקף כח היהדות....כי שורש תורה שבעל פה סטרא דנוקבא כנודע ולא ידעו דבנות ישראל מעין חתום אין שליטה לזר בתוכם... ודבר זה הוא כח תורה שבעל פה שאי אפשר לכתבו בכתב גלוי לכל העמים שהרי הם אומרים שחכמתם אמת ומה שתורה שבעל פה הוא חכמה האמיתית הוא מצד מה שאנו יודעין שהקב"ה מסכים על ידו להיות זה נחשב כמאירים לפניו ודבר זה נקרא מסטורין שלו יתברך ואין בו גילוי לעין כל בעולם הזה רק לעתיד יראו כל בשר כי פי ה' דבר כל דברי תורה שבעל פה הוא מה שפי ה' דבר ושכינה מדברת מתוך גרונם".
[17] יש לשים לב שמניטו הוגה את המילה 'בשבילך' בלשון זכר, עם קמץ בסוף, דבר המסביר את המשך דבריו.
[18] כוונתו של מניטו כנראה להדגיש שהדיבר הראשון מתגלה רק לאחר בחירת עם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ברוח דברי הפחד יצחק על פי שיטת הגר"א, על כך שבהר סיני התרחשו שני מאורעות: הראשון - בחירת עם ישראל ("אשר בחר בנו מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"), והשני - מתן תורה, עשרת הדברות. ראו 'פחד יצחק' מאמר א סימן ב .
[19] מגילה ו, א: "קסרי וירושלים שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן שנאמר "אמלאה החרבה" אם מליאה זו חרבה אם מליאה זו חרבה זו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא "ולאום מלאום יאמץ".
[20] השוו עם דבריו של מניטו בשיעורו על 'מאמרי הראי"ה' על חנוכה, בסדרת שיעורים זו: "עיקר התורה זה בע"פ! והיוונים הבינו את זה! הם רצו לאמץ, זה - ספר חשוב מאד אבל הוא אוניברסאלי - קודם כל נתרגם את זה ליוונית, כן? אבל עיקר התורה שהיא התורה שבע"פ של עם ישראל - הם רצו לעקור את זה. ולכן זה ההסבר של אחד מגדולי המפרשים של המהר"ל, הרב הוטנר ז"ל. ב"פחד יצחק"[20] כן? ו- אם היינו כותבים ספר של חנוכה - זה היה מצדיק את הניצחון שלהם. ולכן דווקא חנוכה נשאר בע"פ".
וראו עוד במקור אותו מזכיר מניטו - "פחד יצחק" של הרב הוטנר, על חנוכה, מאמר א: "[...] וממילא כך נאה וכך יאה כי מאורע מועד החנוכה יהא מופקע מתורת כתב, שכן כל עצמו של חידוש מועד החנוכה אינו אלא בנקודה זו של מסירות נפש על עבודת יחוד ישראל בעמים, אשר שלילת הכתב היא היא ה"בפועל" של יחוד זה. ופוק חזי דגם במשנה לא נשנו דיני נר חנוכה, ולא נזכר נר חנוכה כי אם אגב גררא דענינים אחרים. והיינו כמו שהורונו רבותינו דגם לאחר שנכתבה המשנה עדיין השאירו בה מקום לצורת תורה שבעל פה, על החיסורי מיחסרא וכד'. ובנר חנוכה בא הוא הענין הזה לידי השמטה גמורה, מפני שאורו של נר חנוכה הוא האור שניתגלה על ידי מסירות נפש על אורות מניעת כתיבתם של דברים שבעל פה. בכדי שעל ידי זה תסתלק יון מלהחשיך עיניהם של ישראל על ידי תרגום דברים שבעל פה, כדרך שהחשיכה עיניהם של ישראל בתרגומם של דברים שבכתב".
וראו במיוחד בדברי הרב הוטנר בסוף מאמר ה: "ואילו בפורקן מכוחם של המתייוונים אין הכוונה שנלתבטלה הצרה של כוחם, כי המתיוונים לא נתבטלו כלל וידם נטויה בכל הדורות לפי טעמו של כל דור".
וראו עוד בשיעור של מניטו על 'מאמרי הראי"ה', על חנוכה, בסדרת שיעורים זו.
[21] אברבנאל, שמות כ ד"ה "ואמנם". וכן הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות: "והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי שכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן". וזוהי גם דעת ר"ח קרשרש בספרו ' אור ה' '. וראו על כך בהרחבה ב'תפארת ישראל' פרק ל"ז.
[22] וראו בהרחבה דברים מעין אלו של מניטו, על היוזמה מצד ה' בבחירת כלל ישראל והיוזמה מצד הפרט בבחירת ה' כאלוהיו, ב'מי מרום' למסכת אבות, פרק א, עמודים מז, מח.
[23] ראו ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שיב :"אמר רבה בר ר' הונא מעלה זו יש בין ישראל לעובדי אלילים דאילו בישראל כתיב ירמיה לא לג והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואילו בעובדי אלילים כתיב מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים."
[24] פירוש המשנה הזו אצל כל המפרשים הוא ההכרח שביצירה והלידה. ונראה שמניטו מדגיש דווקא את המילה "על כרחך אתה נוצר", כלומר הזהות שלך היא בעל כורחך. כלומר לא רק הפירוש המקובל שנשמתו של האדם ירדה לעולם בעל כורחה, אלא גם זהותך כאדם, וממילא כיהודי, היא בעל כורחך. וראו בפירוש משנה זו את דברי מניטו בתמלול קטעי היוטיוב, מתוך שערי אורה, על מהות השם הפרטי: "קהל: אז יוצא שהבחירה החופשית היא תחום מאד מסוים. מניטו: בתוך אותו תכנית של כל אחד. בעל כרחך אתה מי שאתה. בעל כרחך! כן. אבל בתוך התכנית הזו אתה חופשי להיות צדיק או רשע. לתקן או לקלקל, חלילה. זה מובן. אי אפשר להיות מישהו אחר ממה שאתה! זה בעל כרחך. זה משנה מפורשת: "כל הנבראים נבראו בדעתן בצביונם, בקומתן" וכן הלאה. וזה אשליה! לחשוב על הבחירה מחוץ לגזירת הבורא. בעל כרחך נולדת כפי שנולדת! וזה דווקא מן המידות הטובות של הצדיק להכיר בזה, להסכים עם זה, להיות הבן של האב שלו. "כבד את אביך ואת אמך"! להסכים בזה. יש סוד למה כל אחד נולד, במשפחה שהוא נולד. זה גזירה מן השמים להסכים בזה. זה המצווה הראשונה של "כבד את אביך ואת אמך".
[25] מגילת רות, ב, יב:"מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו".
[26] ראו 'אבן שלמה', להגר"א (בעריכת הר' מאלצאן) פרק א, סעיף יא.
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest