תמלול, מקורות, ותקציר: איתי קולין וצוות מכון מניטו
אברהם ונמרוד: שתי האסטרטגיות של ההשגחה
התחרות בין המלכויות: אל פרסונלי, ותורת התולדות
הבירור של הזהות העברית בתקופת האבות
המאבק בין גזע נמרוד ובין גזע אברהם
יעקב אשר פדה את אברהם: הבן מזכה את האב
ככל שהמתחרה הוא יותר קרוב, כך הוא יותר מסוכן
הכישלון של הגולָה: המירה את האוניברסליות בקוסמופוליטיות
הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמיים: הקושי להאמין באל פרסונלי
נא לא לעקם את המקראות: הקב"ה מדבר ומתגלה
נר מצווה - שיעור ראשון
תקציר השיעור
המלכויות והגלות של האנושות
בשיעורים על 'נר מצווה' מתווה מניטו את קווי היסוד בתוכנית האוניברסלית-משיחית של תורת ישראל. מטבע הדברים, עוסקים השיעורים בחג החנוכה והאימפריה היוונית, אך בהתאם לגישתו של מניטו – בעקבות המהר"ל – נלמד הנושא דרך ממד היסטוריוסופי כולל יותר, אוניברסלי. זוהי נקודת מבט שאינה נפוצה, כזו הפורצת מעבר לגבולות המחשבה הדתית השכיחה, הנוטה להביט על מאורעות חנוכה בתור מאבק דתי נקודתי מול הפריץ התורן, או בתור מאבק לאומי השייך לעם ישראל בלבד. ואולם הפן האוניברסלי שמוסר מניטו על פי המהר"ל מעוגן היטב במסורת ישראל ובמדרשי חז"ל, ומכונה במקורות בשם 'ארבע המלכויות'. השיעור הנוכחי הוא כמין מבוא לנושא המלכויות, תוך התמקדות במלכות בבל, יוון, וישראל. הבנת הרקע של המלכויות, שמה את העימות מול יוון - אירוע חשוב אך נקודתי - כחלק ממגמה משיחית שלמה: תוכניתו של הבורא לגבי המין האנושי כולו.
מיהן המלכויות ומהי משמעותן ההיסטורית?
ראשית, יש להגדיר מושגים ואת המשמעות העומדת בבסיסם. הנחת יסוד מרכזית של מניטו בנוגע ללימוד מושגים בלשון הקודש מניחה שיש להתייחס בכובד ראש לפעם הראשונה שאותו מושג מופיע במקרא. המושג 'מלכות' מופיע לראשונה בהקשר למלכות בבל הראשונה של נמרוד בסמוך לתיאור סיפור הפלגה, ולכן זוהי המלכות המרכזית שנידונה בשיעור. ההקשר ההיסטורי של הקמת המלכות הזו, כפי שמסביר מניטו בשיעור, מבהיר לנו את תפקידן ההיסטורי של שאר המלכויות. סיפורו של נמרוד מופיע לאחר דור הפלגה ומגדל בבל, המאורע שגרם לגלות של האומות והתפצלות זהות האדם לשבעים חלקים, שבעים אומות. במילים אחרות, לפי ההקשר שמציגה התורה, תפקיד המלכויות הוא לגאול את האנושות מגלותה.
המונח 'גלות', הוא מושג נוסף שיש להבהיר. מראשיתה, מצויה הבריאה בשניות דינאמית של גלות וגאולה, שנלמדת רבות בתורת המהר"ל. מניטו בשיעוריו הרבים מזכיר כמה מופעים של תהליך זה: ההופעה הראשונית והבסיסית של גלות היא גלות הבריאה מהבורא. ההופעה השנייה, הגלות של האנושות, שנמצאת במוקד של שיעורים אלו. ההופעה השלישית, המוכרת והידועה, היא גלותו של העם העברי, ופיזורו בין הגויים בשלבים שונים של ההיסטוריה.
גלות האנושות היא כינוי לפיצול שחווה המין האנושי בדור הפלגה. הסיפור הידוע על מגדל בבל, מקפל בתוכו משבר שחוותה האנושות: ניפוצה של הזהות האוניברסלית שאפיינה את האנושות עד לאותה עת, ומעבר לזהויות פרטיקולריות המאפיינת אותה מאז ועד היום. זה משבר לא רק בגלל הקושי של חלקי האנושות לתקשר אחד עם השני. ניפוץ הזהות גרם גם להופעת גבולות של עוינות בין העמים: הן ברמה הפוליטית, אבל לא פחות חשוב מכך - ברמת הערכים והזהות. כל אומה מבטאת ערך ייחודי, פן מיוחד בזהות האדם שצריך להופיע. כל עוד זהות זו - שהאומות הן הופעתה הקיבוצית - נשארת מפוצלת, ואותן חלקי זהויות משועבדות אחת לשנייה, חסרה האנושות את היכולת לתת מקום לכל הערכים ולתקן את המציאות.
למרות משבר הגלות שחוותה, נותר באנושות הגולה רשימו, רושם של האוניברסליות שאבדה לה, המתפקד כמצפן לא-מודע שמניע אותה במשך הזמן. ניתן לראות בהיסטוריה כיצד מפעמת באנושות שאיפה מתמדת, כמין געגוע, לחזור למצב המקורי של השפה האוניברסלית, לאותה גלובליזציה מתוקנת. השאיפה הזו, מסביר מניטו, מהווה חלק מרכזי ממה שנקרא במסורת שלנו 'תיקון עולם', או 'המשיחיות'. החתירה אל עבר האוניברסליות האידאלית הזו מתרחשת בתולדות העמים דרך "שתי אסטרטגיות של ההשגחה": זו של מַמְלְכוֹת הגויים, המכונות 'ארבע המלכויות' – בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי, וזו של מלכות ישראל.
מניטו נסמך על הפסוק בבראשית, המדגיש את נושא השפה, ולא בכדי. השפה היא הכלי המגדיר את ייחודה של זהות האדם לפי התורה, היא ה'נפש חיה'. כך למשל, אונקלוס בפירושו על פרשת בראשית (ב, ז), מפרש את המושג 'נפש חיה' כ'רוח ממללא', בדומה להגדרת הזהות שמנסחים אותה חכמי ישראל: 'חי המדבר'. ניפוץ זהות האדם הכוללת, השפיע על השפה. טרם הפילוג, האנושות כולה דיברה בשפה אחת דרכה יכלו הזהויות השונות לתקשר ביניהן, זאת במקביל לניבים שונים שביטאו את הייחוד של כל זהות וזהות. ואכן, הגמרא בירושלמי (מגילה א, ט), בפירושה על הפסוק, מסבירה שמצד אחד הייתה שפה אחידה לכלל המין האנושי ("שפה אחת"), ומצד שני נשמר הדיבור הייחודי של כל אחד ואחד, של כל אומה ואומה ("דברים אחדים – שהיו מדברים בשבעים לשון"). נושא השפה כמבטאת זהות והקשר שלה לאוניברסליות יחזור ויידון בשיעורים הבאים בסדרה בהקשר ללשון יוון.
בנושא זה, של מערכת היחסים בין האומות, יש להבחין בניואנסים עדינים וחשובים בהגדרות של מניטו: המצב המתוקן המתואר בתורה שאליו יש לשאוף - וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (בראשית יא, א) - הוא אוניברסליזם, המהווה מצב הרמוני של אחדות המאפשרת ייחודיות. זאת בניגוד לאימפריאליזם - שכופה אחדות ללא ייחודיות, וקוסמופוליטיזם – שמוחקת ייחודיות כדי להשיג אחדות.
אברהם ונמרוד: שתי האסטרטגיות של ההשגחה
המלכות הראשונה מתוך ארבע המלכויות המופיעה על במת ההיסטוריה היא מלכות בבל. קביעתו של מניטו שמלכות בבל שייכת לתקופת נמרוד ודור הפלגה, ולא כסברה השכיחה הגורסת שמדובר על מלכות בבל בסוף תקופת בית ראשון, היא פועל יוצא של שיטתו לגבי תפקידן של המלכויות בהחזרת האוניברסליות: מלכות נמרוד היא הראשונה שמופיעה כתגובה למצב החדש - פיצול וגלות האנושות - שהחלה באותו הדור. במקביל, האסטרטגיה השנייה של מלכות ישראל מופיעה גם היא באותו הזמן, בפעם הראשונה, בדמותו של אברהם העברי. זו אסטרטגיה המבשילה דרך סיפור התולדות העברי שמתארת התורה, עד ימות המשיח. אברהם ונמרוד מהווים אפוא אבות-טיפוס לשני הנתיבים של המשיחיות, ומבטאים בחייהם את הבדלי התפיסה והעימותים שיצמחו בהמשך בין ישראל והמלכויות.
המשותף לאברהם ולנמרוד הוא חוסר שביעות רצון ממצב העולם, במקביל לשאיפה לתקנו: "גם נמרוד וגם אברהם מתחילים מאותה חוויה. המרידה שלהם היא שווה בהתחלה: זה המרידה נגד מצב של העולם". מכאן מתפצלות הדרכים: נמרוד, והמלכויות הממשיכות את דרכו, מנסות לתקן את עולם ולהחזירו למצב אוניברסלי המשיחי דרך מרידה בבורא, או, למצער, תוך התעלמות מקיומו: האנושות תעשה זאת בכוחותיה ובדרכה שלה. דרך זו מובילה לכישלון מתמיד. לעומת זאת, דרכו של אברהם ועם ישראל הממשיך את דרכו, היא תיקון עולם והגשמת המשיחיות האוניברסלית על פי רצון הבורא.
על אף העובדה שהאסטרטגיה של ארבע המלכויות מסתיימת תמיד בכישלון, קיים הכרח לעבור את ארבעת השלבים שהיא מתווה לפני תיקון העולם של מלכות ישראל. ההכרח הזה נובע מכך שדרך המלכויות האנושות צריכה בעצמה לְגָלות - מלשון גלות - כוח מסוים בזהות האנושית, ודרכו לנסות ולהשיב את הזהות האוניברסלית.[א] [1]
מכאן עולה השאלה: אם הניסיונות הללו נדונים לכישלון, מה תפקידם בכלכלת הגאולה? נראה שהמשך השיעור מספק לכך תשובה. על אף שמבחינה כרונולוגית המשיחיות של ישראל והתהליך שהוא מוביל להשבת המצב האוניברסלי יתגלה רק לאחר כישלונן וסופן של ארבע המלכויות, זרע המשיחיות הזו נובט ומתפתח ברחמה של כנסת ישראל במקביל למלכויות. עובדה זו רומזת לכך שקיים קשר בין התהליך המשיחי שעוברת האנושות כולה והתהליך המשיחי המתרחש בישראל. הקשר בין התהליכים, שנראה במבט ראשון מטאפיזי ומנותק, יורד למציאות ומקבל משמעות קיומית דרך מושג מפתח של מניטו: הזהות, תפיסת האדם את עצמו.
תורת מניטו ייחודית בכך שאחד מעיסוקיה העיקריים הוא זהות - זהות האדם בכלל, וזהות ישראל בפרט. בשיעור זה, הזהות עומדת במוקד ההסבר להצלחה והכישלון של המלכויות השונות, ועונה על השאלות מהיכן שואב עם ישראל את הכוח לייצר זיקה של אחווה בינו ובין שאר הזהויות, ומנגד, מדוע נכשלו המלכויות בניסיון המשיחי שלהן. בשיעור, מדגיש מניטו שני פנים בנושא הזהות שעונים על השאלות הללו.
הראשון, נובע מכוחה הכולל של הזהות העברית. לרוב, הזהויות המאפיינות את החברה האנושית, הן במהותן ייחודיות, ספציפיות: "צרפתי לא יכול להיות גרמני, גרמני לא יכול להיות צרפתי. יש אפשרות שצרפתי אחד יקבל את הנתינות של גרמניה, אבל זה לא הופך אותו לגרמני. רק צאצאיו אחרי כמה דורות זה גרמני ממוצא צרפתי. אבל הוא עצמו נולד ונפטר צרפתי". מתוך כך, המוצא היחיד של אומה מסוימת המנסה לגבש זהות אוניברסלית, הוא על ידי כפיית זהותה על אומות אחרות, כלומר אימפריאליזם: "חסידי אומות העולם חולמים ברצינות אותו חלום: להחזיר את איחוד העולם אחרי הכישלון של בבל. זה נקרא אצלם 'אוניברסליות'. אבל במציאות, בבחינה קיומית, 'אקזיסטנציאלית' בלועזית, הם טיפוס מיוחד של אנוש זה ולא אחר. ולכן מיד החלום שלהם נהפך למה שהם קוראים: אימפריאליזם".[ב] אין מדובר רק במקרה של ארבע המלכויות או באימפריות הקדומות. די להתבונן בניסיונות המהפכה של העת המודרנית - שתכליתן הייתה לייצר אחווה ושוויון אוניברסליים - כדי לראות כיצד התהליך התרחש גם בהן: המהפכה הצרפתית הצמיחה את האימפריה של נפוליאון, בעוד שהמהפכה הקומוניסטית התפתחה לאימפריה של סטאלין.
לעומת הזהות החלקית המאפיינת את אומות העולם, בולט העם היהודי ביכולותיו לחיות בכפל זהויות: יהודי־גרמני, יהודי־צרפתי, יהודי־מרוקאי, וכן הלאה. חרף הפיזור הנרחב בין האומות וקשריו עם התרבויות של הארצות שבהן הוא חי, נשאר היהודי נאמן לזהות 'ישראל'. היכולת הזו נובעת מ'הזהות העברית'. זהות זו, ששורשה באומה שייסד עבר ולקחה על עצמה בהמשך את השם 'ישראל', מעניקה לה יכולת התקשרות עם שאר הזהויות הפרטיקולריות שמהן מורכבת האנושות, משום שהיא שמרה בתוכה, בתמצית, על זהות אדם הראשון האוניברסלית שאבדה. עבר, שניבא את הפילוג שהתרחש במגדל בבל, הנחיל לצאצאיו את השליחות לשחזר את האחדות האוניברסלית הקדומה. בעוד שהמלכויות מתקשרות בהכרח אל זהויות זרות באמצעות שעבוד - משום שהאומה המשועבדת אינה יכולה לסגל לעצמה את זהותה של המלכות הדומיננטית - מלכות ישראל מתקשרת עם זהויות אחרות באופן הרמוני ומוסרי. החזרה אל האחדות האוניברסלית עוברת אצל מלכות ישראל דרך המוסר והאחווה (שהם רצון הבורא, כפי שמתגלה בתורה).
יתירה מזאת, זהות ישראל לא רק מאפשרת לכל הזהויות להתבטא בחופשיות. כל אחת מהן יכולה ברצונה לרכוש את הזהות של ישראל, דרך הגיור! זהו הפן השני בעניין הזהות - הגיור, האפשרות הייחודית שמעניק עם ישראל לאנושות להצטרף לזהותו הלאומית: "גרמני בצרפת - נולד ונפטר גרמני. קיבל את האזרחות, אבל זה לא הזהות. הבנתם את ההבדל? יש רק זהות ישראל שאפשר לקבל. להצטרף לישראל - זה אפשר". היסוד שממנו משתלשלת אפשרות הגיור הזו, מעוגן בתפיסת עולם שלמה, הרואה את הגיור כחוויה קיומית. למעשה, במעמד הגיור, מצטרף הגר לאומה של מתגיירים, שמייסדה - אברהם אבינו - היה הראשון להכריז על כך: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג ד). זו אומה שבה הפרטים רואים את עצמם כזרים, גרים בעולמו של הקב"ה, ומכוח זה הם מסוגלים לתת מקום לכל זהות שהיא, כל עוד הם מתגיירים - רואים עצמם גם כן כגר בעולמו של הבורא ("להתגייר") ומתוך כך נותנים מקום לזהויות אחרות ללא ניסיונות כפייה.
הפן השני שמדגיש מניטו בנושא הזהות הוא ההסבר לכרונולוגיה של המלכויות: מדוע מלכות ישראל יוצאת לאור רק לאחר ארבע המלכויות, ומדוע עליה להתמודד ולהיאבק עימן במשך הזמן. הסיבה לכך היא שמאמצי ההתמודדות של עם ישראל אינם רק כלפי כוחות חיצוניים, אלא נוכח כוחות ומגמות פנימיים הקיימים בתוכו, כוחות שמקבילים לאלו המיוצגים על ידי המלכויות.[ג] חפיפה זו מניחה שהבירור, התיקון, והכרעת העימות בתוך עם ישראל מתווה דרך לפתרון אצל המין האנושי כולו. כיצד? כדי להבהיר זאת נזקק מניטו לאפיון נוסף של זהות ישראל: אין זו זהות פרטיקולרית נוספת של אומה בדומה לשאר הזהויות המרכיבות את האנושות. זוהי תמצית הזהות האנושית. תיקוני הבעיות והאתגרים בתוך עם ישראל משקפים ומהווים מעין מודל לתיקונה של האנושות בכללה.
התחרות בין המלכויות: אל פרסונלי, ותורת התולדות
בשיעור מוזכרים דברי המהר"ל על העדרה של מלכות ישמעאל מרשימת המלכויות. דרך נושא זה, מניטו מותח קו בין הגדרת המלכויות ובין הקריטריון של תחרות עם מלכות ישראל. התחרות עם המתנגדים – המלכויות, מסייעת לברר את תולדות עם ישראל. כאמור, הבירור הוא כפול: מצד אחד כנגד מלכות חיצונית, ומצד שני ביחס לנטיות בתוך עם ישראל שמייצגים כוחות המאפיינים את המלכות הזו.
בשלב זה של השיעור, לאחר שנתן מבוא על המלכויות ועסק במלכותו של נמרוד, עובר מניטו להתייחס למלכות יוון. בשיעור מציג מניטו שני היבטים הנוגעים בשורשי התחרות מול היוונים – היחס לאל, והתחרות על זהות ישראל.[ד]
ההיבט הראשון הוא היחס לאל. מלכות יוון ממשיכה להגשים את השאיפה לתיקון העולם בסגנון של נמרוד, אך לא באמצעות מרידה בבורא אלא בהגדרתו מחדש. הם מתייחסים לבורא כאל סך החוקים שעל פיהם העולם מתפקד. זו התייחסות לא פרסונלית שעל פיה האל אינו מבטא רצון כלשהו, אלא מהווה את נקודת הראשית של מערכת חוקים עיוורת ואנונימית. יש לכך השלכות הרסניות מבחינה מוסרית, משום שהתפיסה הזו מתייחסת לחוקי המוסר בדומה לחוקי הטבע: הפרתם של חוקי המוסר אינה ברת תיקון, שהרי לפי חוקי הפיזיקה אין אפשרות לחזור אחורה בזמן ולתקן נזק שגרמת. יחס שכזה אל המוסר מקפל בתוכו ייאוש: האדם מטבעו חוטא, ולכן גורלו טרגי. מכאן הדברים ששמו חז"ל בפי היוונים: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק ונחלה באלהי ישראל" - אזכור חטא העגל מהווה הוכחה לכך שעם ישראל אינו יוצא מן כלל זה, ואף הוא נדון לחטא שאינו בר תיקון.[ה]
יש לשים לב שטענה זו, שעם ישראל שותף למרידה בבורא והתעלמות ממנו בהמרתו את תפיסת התורה מגילוי רצון האל לקובץ חוקים לא פרסונליים - אינה מופרכת. יש לה בסיס ריאלי, כפי שמראה מניטו בשיעור דרך לימוד המדרשים והסברו של המהר"ל על חטא העגל. חטא העגל, שבו הערב-רב הסית את ישראל להתייחס אל התורה כאל דת ועבודה זרה ולא כאל רצון האל, אינו מעידה חד פעמית. מדובר בתופעה החוזרת על עצמה בתולדות עם ישראל בלבושים שונים. בעבר, אפיינה התפיסה הזאת את הצדוקים. בעת המודרנית, מזכיר מניטו שני קהלים שהתנהלו כך: הראשון, הוא זרם מסוים שפעל בין מתנגדי החסידות, והדגיש את לימוד התורה כחוקי הלכה עיוורים, נוקשים ואימפרסונליים, תוך התעלמות מכך שהתורה מגשימה רצון של אל פרסונלי. השני, הוא מדעי היהדות.
'משוא הפנים' שמתאר המדרש על חטא העגל, המאפשר לסלוח ולשכוח את החטאים, במקביל לזכירת הזכויות, היא מידה פרסונלית, המבטאת יחס בין הבורא לבריאה, בניגוד לעמדת היוונים. זוהי הנהגה המוצאת את ביטויה במקורות דרך הגדרת הקב"ה כאב, ועם ישראל כבניו: "מי שחושב שיש רק איזה מין חוק מוסרי, בלתי פרסונאלי, כמו שהגויים חושבים - הם קוראים לזה "לוגוס", כן? - אז הוא לא מבין שהקב"ה זה מישהו.[2] זה 'אבינו שבשמיים'. רק היחס בין אב לבן - יכול להסביר את זה. האב שוכח סוף סוף את חטא הבן ולא שוכח את זכויות הבן. החוק שוכח את הכול: אם שוכח – שוכח, אם לא שוכח - לא שוכח. אם זה חוק - אבודים. אם יש אב - זה משהו אחר". אגב כך, מתאר מניטו בעצב כיצד מצמצמת התפיסה הזו - שהופכת את הקב"ה לחוק - את התהליך של החזרה בתשובה: "הרוב חוזרים לדת, ולא לאביהם שבשמיים [...] מי שמאמין בתורה - זה לא מספיק חזק. מי שלא מאמין בקב"ה - אף תורה שלו אינה תורה".
תפיסת חוקי המוסר כבלתי פרסונליים בדומה ליוונים מובילה לייאוש, משום שהיא מונעת את אפשרות התשובה. התשובה הוא מושג נבואי-עברי שאינו טבעי לשכל האנושי, המאפשר לחוטא לתקן את דרכיו. כדי לחזור בתשובה נדרשת אמונה באל פרסונלי, מישהו שקבע בעצמו את החוקים וניתן לשוב אליו. חוסר ההכרה בתשובה מוביל לייאוש מהעולם הזה, שבו החטאים הם הכרח המציאות. לעומת זאת תפיסת האל כפרסונאלי המאפשר לחזור בתשובה, מעניקה תקווה לאדם. התפיסה הזו היא מהמרכיבים המרכזיים בזהותו של עם ישראל. כך למשל, המילים 'שמע ישראל', שכפי שהוסבר בהרחבה בשיעור, מבטאות מעין אינטואיציה שיש בורא אחד ופרסונלי העומד בבסיס הכוחות השונים הפועלים בעולם: הכרזת שמע ישראל מניחה לא רק הכרה בבורא אחד, אלא באחדות בין כינוי פרסונלי של הבורא (שם הויה), לבין כינוי לא פרסונלי של מי שאחראי על החוקים העיוורים שעל פיהם עולם הטבע מתפקד (שם אלוהים, "אלוהינו"). נוסף על כך, בשיעורים אחרים, מראה מניטו כיצד חקוקה בשפה העברית – ביטוייה של הזהות, כפי שלמדנו – האפשרות של התשובה, דרך 'וי"ו ההיפוך'. זהו כלל לשוני המניח תרחיש של הֲפִיכוּת בין עבר ועתיד (למשל המילה "והיה"), בדומה למושג התשובה שמניח אפשרות לתיקון העבר בעתיד. יוצא אפוא שאמונה באל פרסונלי, העומד מאחורי חוקי המוסר והטבע, מעניקה מקור של עוצמה ואופטימיות לעם ישראל, אל מול הפאסימיות היוונית נוכח החטא.
בסוף השיעור, נוצר דיון מרתק בין מניטו והתלמידים בנוגע ליחס פרסונלי כלפי הקב"ה, ההשלכות המעשיות של התפיסה הזו בלימוד ובהכרה, והאתגרים שהוא מציב מבחינה אמונית ופילוסופית. מומלץ לשמוע ולקרוא דברים אלו בעיון רב.
ההיבט השני, עוסק בתחרות על זהות ישראל. בנוסף לתיאור המשיחיות ברמת המלכויות, מתאר מניטו בתמצית את התפתחות המשיחיות של זהות ישראל ברמת האבות, הנקראת גם 'תורת התולדות'. השלב הראשון בהתפתחות זו הוא הזהות הארמית, ממנה יצא אברם העברי. היא מתאפיינת בעיקר בחוסר הזהות שלה, שלילה של כל זהות פרטיקולרית. זהות קוסמופוליטית זו היא מעין קליפה לגרעין שעתיד לצאת דרך אברהם - הזהות האוניברסלית, שעתידה לאחד את כל הזהויות והערכים שאותן הן מבטאות ככלי לגילוי רצון הבורא בעולם. איחוד הזהויות מתבצע באמצעות הכרה בשני זרמי חיים העומדים בבסיס הבריאה: הראשון - מידת החסד, השני - מידת הדין. שני זרמים אלו כשלעצמם, ללא אחדות, מעצבים קליפות נוספות – קליפת ישמעאל וקליפת עשיו – שיצרו כל אחת תפיסה דתית המדגישה צד מסוים בלבד. איחוד של החסד והדין, שסופו בדמות יעקב, מוציא את הגרעין הזהותי שנושא השם 'ישראל'.
היריבות של ישראל עם הזהויות הללו – ארם, ישמעאל, ועשיו – מתקיימת במקביל ליריבות הכללית מול המלכויות. עם זאת, היא קשה יותר, בשל הקרבה הרבה בין הזהויות הללו: על רקע מוצאן העברי, הן מתאפיינות בשלילה של פרטיקולריות ושאיפה לאחדות. מכאן נגזר כלל מרכזי של מניטו לגבי התולדות ומשוואת האחווה: ככל שהקרבה גדולה יותר, כך תהיה היריבות גדולה יותר
על כל פנים, יש לזכור בנושא זה את הכלל שמביא המהר"ל בהקדמתו ל'נצח ישראל': "כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך" - כפי שהגאולה נקנית דרך גלות, כך האיחוד והבירור נקנה דרך עימות.
דרך לימוד גישתו של המהר"ל, מגלה מניטו ביחס למקומו של ישמעאל בתוך המלכויות שני ממדים: הראשון, ישמעאל כזהות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום וברכות, בתנאי שהיא מכירה בבכורתו של יצחק ועם ישראל ממשיכי דרכו. השני, ישמעאל כמתחרה בזהות ישראל – דרך מלכות פרס. בדומה לשאר המלכויות, זכות הקיום שלו מוגבלת לתקופה מסוימת, עד לכישלונה. זיהוי ההופעה ההיסטורית של המלכויות - בבל עם נמרוד, וישמעאל עם האסלאם ופרס ואיראן - מלמד שמניטו אינו מתייחס למלכויות רק כאל תופעה ארכיאולוגית בהיסטוריה האנושית שהייתה והסתיימה, אלא ככוחות טיפולוגיים - גם אם זמניים - השבים וקמים לתחייה בתקופות שונות בתולדות העמים, ומתעמתים שוב ושוב עם זהות ישראל.
השיעור הזה, אם כן, מהווה כמין הקדמה לנושא המלכויות והתהליך המשיחי שעובר על האנושות, ונגיעה כללית בנושא ההתמודדות מול מלכות יוון. בשיעור הבא דן מניטו בהרחבה ובעמקות בעימות שלא הסתיים מול היוונים.
מדינת ישראל
הנחת יסוד שקובע מניטו בשיעור היא שאוניברסליות אינה מושגת דרך חיים בפרטים וקהילות, היא זקוקה למצע ריבוני. כדי לממש את האוניברסליות נדרשת מלכות. כלומר, התפיסה שהעם היהודי מסוגל להוביל לאוניברסליות דרך תפוצתו בגויים, משוללת כל יסוד. ללא מדינה, נותרים היהודים קוסמופוליטיים בלבד. הניסיון לייצר אוניברסליות, מסביר מניטו, אינו מוביל לאוניברסליות של ערכים - שזקוקים לעמים ומדינות ייחודיות שיבטאו אותן בשלמות - כי אם לאוניברסליות כלכלית בלבד: "זה הבעיה שלנו עם הדיאספורה של היהודים, עם הגולה של היהודים. הם קוסמופוליטיים בשם האוניברסליות, אבל לאמיתו של דבר הם קוסמופוליטיים. אין להם אוניברסליות אלא של כסף, לא של ערכים". רק דרך אומה, רק דרך הקמת מדינה יכולים היהודים להתחבר לכל העמים באמת ולאחד אותם. חיי הגולה מובילים מטבעם להעדפת גוי מסוים על פני חברו, מפני שהקהילה היהודית באותה מדינה צמודה לאומה המארחת אותה, וזה הפרצוף היחיד שהיא מכירה. זהו פרצוף חלקי, הוא אינו פרצוף האדם הכללי של המין האנושי כולו. יתרה מזאת, חיי היהודים בגולה מובילים במשך הזמן למחיקת הפן הלאומי בזהות ישראל לטובת לאומיותו של הגוי המארח, מה שמוביל בהכרח להתבוללות או אנטישמיות.[ו]
עם הקמת מדינת ישראל עובר העם היהודי מהפך זהותי, וחוזר לזהותו העברית המקורית. הזהות שמשתנה עקב עליות היהודים ארצה היא שלב בייסוד מלכות ישראל שתסייע לחדש את התקשורת האוניברסלית. הסיבה המרכזית לכך היא שקיבוץ הגלויות השונות שאנו חווים נושא בקרבו גם קיבוץ ערכים וזהויות. בעלייה ארצה, נושאים איתם היהודים ערכים מכל קצווי תבל. כאשר עם ישראל יצליח לייבא ולאחד אותם במדינה ריבונית - דרך האחווה שתוביל לאיחוד חלקי העם – הוא יתפקד כמגדלור, שיאיר לעולם כולו את הדרך כיצד לאחד את חלקי האנושות וערכיה, ולגאול אותה מגלותה.
תמלול השיעור
מניטו: טוב, אז אמרתי כבר שנגמור את הפרק על חנוכה, ומשבוע הבא נתחיל בקטע אחר בכתבי הרב. מי שיש לו את "מאמרי הראי"ה", חלק ראשון, שיביא אותו. התחלנו בדף יב, ב'נר מצווה'. והתחלנו בעניין של ארבע המלכויות, אתם זוכרים את זה? אני לא זוכר בדיוק איפה הגענו, ולא זוכר אם דיברנו על העניין של 'מלכות ישמעאל'. דיברנו על זה? טוב, אולי אני אתחיל בזה, אז רק דקה. זה נמצא בדף יח'. אז אם אני זוכר, ראינו מקור אחד במדרש רבה, יש עוד מקור בויקרא רבה על החלוקה של כל המלכויות (ויקרא רבה, שמיני, יג).[3] אני רק רוצה להתחיל מההתחלה, ותזכירו לי איפה הגענו.
כל העניין של המלכויות זה מתחיל מיד אחרי דור המבול. אם אני זוכר היטב זה בספר בראשית בפרק ט, או בפרק י. אז מדובר בצאצאי נח דרך שם חם ויפת, ולא כרגיל, התורה מספרת דרך כמה פסוקים על נמרוד. אתם זוכרים את זה? אם יש פה ספר בראשית. אתה יכול למצוא את זה?
קהל: אולי שאני אקרא את זה בקול רם? בראשית י' פסוק ח', כן? – "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'"
מניטו: ויש עוד פסוק: "וראשית ממלכתו…"
קהל: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל"
מניטו: בבל. זה מה שחיפשתי. אז ראשית המלכויות זה בְּבָּבל, והראש של הראשית הזה, אם אפשר לומר, זה נמרוד. ולפי המדרש נמרוד הוא היה הרודן הראשון שהשליך את אברהם לאור כשדים בכבשן. זוכרים את המדרש הזה (בראשית רבה, פרשת נח, לח, יג).
גלות המין האנושי בדור הפלגה
אז פה יש דבר חשוב ומעניין שאני רוצה להתחיל בו: שמיד אחרי המבול - מה קורה? זה דור הפלגה. אחרי הכישלון של בבל, בדור הפלגה, זה כבר הפיצול, הפילוג של מין האנושות שהייתה אחת, לפי הפסוק הראשון של פרק יא: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".
זה נושא בפני עצמו, אבל זה נושא חשוב מאד, מכיוון שההגדרה של האדם זה: 'חי המדבר'[4] ואנחנו רואים את זה כבר בפסוק שביעי של פרק ב: "ויהי האדם לנפש חיה" - תראו איך אונקלוס מתרגם, ל"רוח ממללא". ותראו את הפירוש של רש"י שמה שמאפיין את האדם זה רוח הדיבור, כוח הדיבור. זה נושא בפני עצמו.[ז] אז כשהתורה אומרת: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - זה סימן, זה רמז, זה יותר מ… אצלנו – זה, נאמר, רמז. אבל לפי המקרא זה יותר מרמז - זה ההוכחה שכל מין האנושי היה אחד. וההסבר הוא פשוט מאד: אם ההגדרה של האדם זה להיות 'חי המדבר', כשהתורה אומרת שכל הארץ הייתה מדברת "שפה אחת" - זה הסימן, זה ההוכחה שהיה איחוד - עם אל"ף - בכל העולם, בכל המין האנושי. זה מובן? זה מה שאנחנו קוראים בתרבות המודרני: "האיחוד של האוניברסליות" אם אפשר לומר את זה.
טוב, אז מכאן יש הרבה כללים שאפשר ללמוד, אבל רק בקצרה. זאת אומרת, מאז דור הפלגה, אחרי פילוג המין האנושי שהיה אחד - אחר כך אני אולי אחזור קצת על הפסוק עצמו כדי להסביר את פשט הפסוק - אבל מכל מקום הכלל הבסיסי הוא חשוב מאד: כשהתורה אומרת שכל העולם היה מדבר בשפה אחת, זה - אני מדייק: גם רמז, סימן, והוכחה שפעם היה בעולם מה שאנחנו קוראים בבחינה אידאלית: אוניברסליות. אבל זה נאבד. וזה נשאר רק בתור רושם, בתור... מי שמכיר את המושג 'רשימו' בקבלה,[ח] זה ממש אותו עניין: איזה מין רשימו של אחדות העולם שנשאר כחלום, החלום של האוניברסליות. ולכן, דרך כל תרבות תרבות - החלום הזה מתעורר שוב. מה קרה כתוצאה מהפילוג של המין האנושי? אנחנו נמצאים [מוצאים] המושג: 'הגויים' - "ללְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לגוֹיֵהֶם" (בראשית, י). מה זה 'הגויים'? זה התוצאה של הפילוג של המין האנושי.
ופה יש כלל חשוב, זה גם נושא בפני עצמו: יש אשליה בעולם היהודי, בעולם ההשכלה של היהודים, שהמצב של גלות - של Diaspora בלועזית - זה שייך לעם ישראל. אבל זה טעות. המצב של הגלות זה המצב הטבעי של אומות העולם, שהם 'הגויים', שהם התוצאה של הפילוג של האיחוד של כל המין האנושי מאז בבל. זה מובן? וזה הטעות של המשכילים היהודים שחושבים - שוב אני מגדיר באותה הגדרה - שהמצב הטבעי של היהודי זה להיות ב-Diaspora, בפילוג, בפלגה. אבל לפי התורה - אתם רואים, זה פשוט מאד - זה ההפך: זה המצב הטבעי של הגויים, להיות הDiaspora- של בני נח. זה מובן?
ופה מתחילה התחרות בין המלכויות ובין ישראל שמתחיל מגזע אברהם. ואחר כך אני אחזור לזה. זה התחרות בין המלכויות פשוטם כמשמעם - אין להם לא פשט, ולא משמעות, אבל, אם אפשר לומר... (צחוק) - ומלכות המשיח, שמתחיל להתעורר מאברהם אבינו. ופה יש שתי אסטרטגיות שונות לגמרי של ההשגחה כדי להחזיר את האיחוד של העולם: האסטרטגיה הראשונה, זה האסטרטגיה דרך הגויים, דרך כישלון מתמיד. אין… יש כמין פטאליות נאמר, איזה מין גורל שאי אפשר לצאת ממנו: זה כישלון אחרי כישלון. כל מלכות מביא, מגיעה למשבר, להרס, להרג, ואחר כך באה מלכות אחרת. אתם מבינים? זה הקו הראשון של המלכויות.
הפסוק שלנו אומר בדיוק: "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" וזה מתחיל בנמרוד ובְּבָּבֶל.[5] אחרי בבל זה מדי-פרס, יוון, רומי, ורק אחר כך, בשלב החמישי - זה מלכות המשיח שמתעורר. אבל מאז התחלת ההיסטוריה של המלכויות, כבר מופיע את הזרע של המשיח עם אברהם אבינו. תפסתם את זה? ולכן כל ההיסטוריה, עד סוף הגלגולים של המלכויות, זה תחרות בין המלכויות ועָם ישראל שהוא ה- נאמר, לפי מה שנלמד עם המהר"ל - 'הרחם' של המשיח, זה 'כנסת ישראל'.[6]
ולכן מיד מתחילים שני קווים - לא רק מקבילים, אלא - "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית, כה, כג) כמו שנאמר בין עשו ליעקב. אי אפשר שאחד יהיה מנצח וגם השני. זה או זה, או זה. זה שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה זה מה שנקרא 'המלכויות' - ונראה מיד למה יש כישלון מתמיד, איזה מין גורל שאי אפשר לצאת מזה. ורק בסוף התהליך של המלכויות - ולפי מה שאני למדתי רק המהר"ל הצליח להסביר את הנושא הזה באופן ברור, שיש איזה מין הכרח לעבור את ארבעה השלבים האלו: הצד של מלכות בבל הקדומה, אחר כך מלכות מדי, אחר כך יוון, אחר כך רומי. זוכרים את כל זה, כן? למדנו את זה כבר? שיש איזה מין הכרח שכל הכוחות של זהות האדם יתגלו ויתפשטו: כוח הטבעי, הנפש – זה בבל, אחר כך כוח הרגשי - זה מדי, אחר כך הכוח השכלי - זה יוון, ואחר כך באה המלכות הרביעית - רומי - שכולל את כל הכוחות האלו, ושמתחרה לישראל, ולוקח ממנו את השם של ישראל: זה עשו ויעקב. זוכרים את זה, כן? זה מובן? טוב. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, רק אני רוצה להסביר איך זה התחיל ואיך יהיה הסוף.
מלכות ישמעאל #1
וכשהמהר"ל היה מסביר את כל העניין הזה, הוא שואל שאלה חשובה מאד. אחר כך אני אחזור על התהליך של המלכויות, עד שאנחנו מגיעים לעם ישראל בפרט. הוא שואל את זה ככה, זה בדף יח:
"והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא? ותשובת שאלה זאת, מה שלא זכר מלכות ישמעאל"
כי אנחנו מוצאים בהיסטוריה תחרות תקיפה, כמו שאומרים, עִם ישראל, בין ישמעאל וישראל. ולכן יש שאלה: למה אין רמז לכאורה במקורות למלכות ישמעאל, ורק המלכויות - זה הגויים. זאת אומרת, שוב אני חוזר על זה: בבל - ויצאנו מבבל עם אברהם, וסופסוף עם משה רבנו ממצרים[7] - זה סוף בבל הקדומה. ואחר כך פרס ומדי - ויצאנו עם עזרא ונחמיה. ואחר כך זה היוונים - יצאנו עם החשמונאים, זה הנושא של חנוכה. ואחר כך רומי - ויצאנו עם הציונות. ולכן מוכרח ללמוד תורת הציונות לפי התורה. גם כן: ללמוד התורה לפי הציונות (צחוק). זה אותו נושא. וזה הנושא שלנו. אז בכל זאת אנחנו רואים שיש גם, דרך כל התהליך הזה, בעיה עם מלכות ישמעאל, שהיא "מלכות רבתא ותקיפא." ואנחנו עכשיו מגלים איזה כוח יש למלכות, לישמעאל. חוץ מהנפט, זה נושא בפני עצמו, אלא - התקיפות. שאולי לא הייתה שנאה כל כך גדולה נגד ישראל אלא עכשיו, כשהכוח של ישמעאל כְּמלכות מתגלה. וזה לא רק קדאפי, וזה לא רק חומייני, זה כולם בבת אחת. כולל – לא אמרתי ראש ממשלת ישראל (צחוק) - אבל כולל כולם.
אז המהר"ל שואל את השאלה שלו: "והיכן רמז מלכות ישמעאל" – "ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם".
הבירור של הזהות העברית בתקופת האבות
אבל אני אסביר את זה, מה שרצה לומר המהר"ל: כשהכתוב - דהיינו המקרא, הפסוקים שלנו - רומזים על המלכויות עד סוף תהליך המלכויות, בסוף האלף השישי - ואנחנו נמצאים בסוף האלף השישי - אז הכתוב מונה רק המלכויות שגזלו את המלכות מישראל, זה מובן? לכן אמרתי: יש בזה עניין של גזל. שהשרים שלהם - "קדישין עליונים" - לקחו את המלכות מהקב"ה. זאת אומרת, בהיסטוריה המלכויות האלו לקחו את המלכות מישראל. התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם, ומיד אני אחזור לזה.
"ותהי ראשית ממלכתו בבל". ובאותו זמן, אברהם, שהיה "אברם העברי" היה "אב לארם" (ברכות יג, א). זאת אומרת, מכל הגויים האלו יש גוי אחד שלא נמנה עם שבעים הגויים האלו, ושנקרא "ארם". זה נושא בפני עצמו, כי יש מקורות שארם כלול בשבעים האומות (פסיקתא זוטרתא, בראשית, ט, יט),[8] יש מקורות שארם הוא מחוץ לשבעים האומות (מדרש הגדול, נח)[9], אבל זה נושא לחוד. וגוי בין הגויים, שהיה הגזע האמיתי של אדם הראשון, דרך נח, דרך שם - גם שם, כולל יפת וחם, אבל דרך נח נאמר, דרך שם - אף על פי שארם לא נמנה עם השֶמִים במקור אחד אבל במקור שני כן, זה לא קל ללמוד את הנושא, זה נושא בפני עצמו, אולי פעם נגיע לזה - וששמר על האפשרות הכי קרובה לזהות האמיתית של אדם הראשון. זה נקרא 'ארם'. והתחרות מתחילה בין בבל כמלכות וארם כמלכות.[10] וזה מתחיל בנמרוד ואברהם. צריך תהליך קשה מאוד, עד שהעבריות של העברים תתגלה מתוך הקליפה הארמית, אבל זה דווקא מתוך האומה הארמית - שהיא אומה ואינה אומה,[11] כבר מאז, כבר באותה תקופה - שזה היה יכול להיות לצאת. לכן אברהם יוצא מארם. זה מספיק מובן? כן? ארם זה משפחה מיוחדת בין הגויים שאינה דומה לכל גוי, שהוא כבר איזה מין מיוחד מנותק מהאיחוד של הזהות האנושית. אלא, סופסוף, נשאר בעולם - וזה נקרא 'ארם' - משהו דומה לגזע המרכזי שבא מאדם הראשון.[12] זאת אומרת, היחוד, עם יו"ד, של המין האנושי. זה נשאר בתוך הקליפה של ארם וזה נקרא "אברם העברי".
ולכן, אתם יודעים את התהליך: אחרי אברם צריך להגיע למדרגה של אברהם. ואחר כך בירור: לא כל אברהם, אלא רק "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב). ועוד בירור: לא כל יצחק, אלא ביצחק רק יעקב, ואז כשיעקב מגיע למדרגת ישראל אז מתחיל ההיסטוריה של עם ישראל כישראל. אבל זה מתחיל כבר מאברהם, דהיינו מאדם הראשון[13].
קהל: ומהאמהות.
מניטו: טוב, זה נושא - לא צדדי, אבל זה נושא אחר. פה מדובר לא "בכנסת ישראל", אלא בזהות של ישראל, זה דרך האבות. לכן דיברתי רק מאברהם. איך נעשַה הבירור הזה? זה הודות האימהות, אבל זה נושא אחר.[14] זה מובן? אז התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם.
המאבק בין גזע נמרוד ובין גזע אברהם
אז אני מתחיל בזה: כל המלכויות האלו, זה מלכות שגנבו את השררה, נאמר, את המלוכה, את האדנות, מהגזע המשיחי שמתחיל מאדם הראשון. יש לנו הרבה מדרשים שאומרים שבפעם הראשונה - בעיקר זה פעמיים: זה במגילת רות, במדרש על מגילת רות (מדרש רות, ח, א)[15], ועל ספר בראשית על הפסוק של שת, (בראשית רבה כג, ה) הוא נקרא שת, כי אמרה "כי שָׁת לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה). המדרש אומר: כבר באותו דור היו מחכים למשיח. כל פעם שנאמר "זרע" זה רמז לזרע של המשיח (מדרש רות, ז, טו)[16]. ולכן שוב אנחנו מוצאים את הפסוק במגילת רות, בסוף מגילת רות, מי רוצה למצוא? בברכות של נעמי לרות.
קהל: למה כתוב שם "זרע אחר"?
מניטו: אתה בטוח שיש גם "אחר"? אה, זה יפה... (צחוק)
קהל: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה".
מניטו: זה, זהו: "מן הזרע". המדרש השני זה על הפסוק הזה, שזה זרע, זהו זרעו של המשיח. זה מובן? ולכן התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם, ופה זה המקום של השאלה של המהר"ל: איפה נמצא ישמעאל? כי אנחנו יודעים שיש תחרות לא רק בין עשו ליעקב, אלא גם בין ישמעאל ויצחק. ואנחנו חיים את ה…
אז אני אתחיל בין נמרוד ואברהם: השם של נמרוד מורה כבר על זהותו. כמו שאומרים: "כשמו כן הוא". זה לשון 'מרידה', מרד. וזה מי שמרד נגד, כלפי, על ריבונו של עולם. זה מובן? ולכן נקרא נמרוד. "גיבור ציד לפני ה'", כן? (בראשית, י, ט). אברהם ונמרוד היו מתמודדים עם אותו מצב של העולם - מצב של קלקול. ולכן גם נמרוד וגם אברהם מתחילים מאותה חוויה. המרידה שלהם היא שווה בהתחלה: זה המרידה נגד מצב של העולם. אבל התוצאה שאליה נמרוד מגיע, והתוצאה, המסקנה של אברהם - הן הפוכות לגמרי. נמרוד מגיע למרידה נגד ריבונו של עולם, ודווקא אברהם מתחיל תהליך של תיקון העולם לפי רצון הבורא. המרידה שלהם, האי-נוחות שלהם נאמר, זה כלפי מצב העולם. העולם הגיע למצב של קלקול. ולכן אברהם מחליט להיות עבד הבורא, כדי "לתקן עולם במלכות שד"י", ונמרוד דווקא הוא מורד נגד בורא עולם. זה מובן?
ולכן פה יש השורש של שתי גישות לתרבות האנושית, שזה כל אדם נולד: או כמו נמרוד... לא, לא נולד - מהלידה בוחר: או כמו נמרוד או כמו אברהם. זה מובן? זאת אומרת, מכל מקום, היהודי האמיתי הוא לא - איך אומרים את זה, איך אפשר לומר - הוא לא יכול להיות מבסוט ממצב העולם. יש אולי מילה יותר יפה מזה? (קהל: מרוצה) - מרוצה. הוא לא יכול להיות מרוצה ממצב העולם. כל עוד שהבורא אינו מרוצה - זה חוצפה כלפי שמיא להיות מרוצה. זה מובן? ולכן הגמרא אומרת: "צדיקים אין להם מנוחה" (ברכות, סד, א). זה מאותה ברייתא, כן? מכיוון שכל עוד לא הגענו אל המנוחה ולנחלה, להיות מרוצה ממצב העולם זה סימן של רשעות. זה מובן? רק רשע יכול להיות מרוצה מ...[ט] ולכן אברהם יכול להבין את נמרוד, ונמרוד יכול להבין את אברהם. אבל המסקנה של כל אחד מהם - הן הפוכות. ולכן הם שונאים אחד את השני. בעיקר נמרוד שונא את אברהם, ומשליך אותו לכבשן (בראשית רבה, לח, יג). וזה כל התהליך דרך כל המלכויות, כולל המלכות הלפני-אחרונה - זה היה המלכות של הנאצים, ועכשיו המלכות האחרונה של הגלגולים של רומי - זה רוסיה. ולכן זה או זה, או זה. ומיד מי שלוקח את המקום של נמרוד יש לו רק שונא אחד: זה גזע אברהם.[17] הבנתם את זה?
ולכן, אני אסכם את הנקודה הראשונה ההיא: או להיות במרידה נגד הבורא, או להיות במרידה נגד מצב העולם - איך להגדיר את זה? הגלגולים של העולם מחטא אדם הראשון והלאה - ולהחליט לתקן את העולם לפי מחשבת הבריאה של הבורא, ולהיות עבד הבורא. זה אברהם. ולכן אין שום אפשרות אחרת: כל בן אדם, כפי שאמרתי, או בוחר כמו נמרוד, או בוחר כמו אברהם. ברור שיש כמה מדרגות ביניהם, אבל אני מתכוון לעמדות הבסיסיות, שיש קוטביוּת פה: יש רק שתי אפשרויות - או נמרוד או אברהם. ולכן מובן לנו למה הייתה תחרות כל כך נוראה בין המלכויות וזרע המשיח, שמתחיל להתעורר, להתגלות, עם אברהם ושרה, דהיינו "ואלה תולדות אברהם, יצחק" (בראשית כה, יט) – התולדות, שוב, מתחילות עם יצחק. זה מובן? טוב.
קהל: רציתי לשאול: מה עם שאר האומות הנוצריות? מלבד רוסיה?
מניטו: כל העולם הנוצרי זה אדום. ואדום - יש לו כמה משפחות, כמה אפשרויות, כמה פנים. לפי תהליך הזמן, אנחנו רואים שפעם זה היה צרפת, פעם זה היה ספרד, פעם זה היה איטליה, פעם זה היה אנגליה, פעם זה היה גרמניה אולי. עכשיו הגיע התור של… אבל זה אותה מלחמה נגד ישראל: שהתחילה ברומי, ושממשיכה דרך גרמניה, עם הרוסים. זה אותם דברים. מה אמר היטלר, ימח שמו? "זה אלף שנים - או היהודים או אנחנו". מה עושים הרוסים? או הם או אנחנו. זה הסימן שישראל הוא באמת ישראל. כשהנמרוד של הדור הוא נגד ישראל - זה הסימן שישראל הוא הישראל האמיתי. והבנתם מה שאני אומר. ודווקא, ולא במקרה, הבן ברית שלו זה ישמעאל! לא במקרה! ונראה מיד את העניין.[18]
סוד הגיור
אז אני רוצה להסביר בקצרה, למה התהליך של המלכויות זה כישלון מתמיד כפי שאמרתי. יש רק אפשרות חיובית אחד: זה להצליח מלכות המשיח דרך ישראל, דרך גזע ישראל. וההבדל: שאי אפשר להצטרף למלכות זו או אחרת אלא כעבד, אבל כל בן אדם יכול להצטרף לישראל כישראלי לכל דבר. דברי הגמרא, זה הלכה כן? "טבל ועלה - הרי הוא ישראל לכל דבר" (יבמות, מז, ב). וזה הגיור לישראל. הבנתם את זה?
למשל, אני אסביר את זה, רק דקה: צרפתי לא יכול להיות גרמני. יהודי לא יכול להיות לא צרפתי ולא גרמני - אבל אני חוזר: אצל הגויים כן? (צחוק קל). צרפתי לא יכול להיות גרמני, גרמני לא יכול להיות צרפתי. יש אפשרות שצרפתי אחד יקבל את הנתינות של גרמניה, אבל זה לא הופך אותו לגרמני. רק צאצאיו אחרי כמה דורות זה גרמני ממוצא צרפתי. אבל הוא עצמו נולד ונפטר צרפתי. או גרמני בצרפת - נולד ונפטר גרמני. קיבל את האזרחות, אבל זה לא הזהות. הבנתם את ההבדל? יש רק זהות ישראל שאפשר לקבל. להצטרף לישראל זה אפשר. "להתייהד", אומרת מגילת אסתר. (שם, ח, יז) וזה סוד הגיור.
אולי אני ארחיב קצת בדיבור על זה, כי לא פעם ציינתי את זה: יש איזה מין פרדוקס במילה "להתגייר". כי בעברית "גר" זה "זר". מה זה להתגייר? דווקא אנחנו רוצים לומר את ההפך. תפסתם את הפרדוקס שיש בזה? אלא מכיוון שישראל הוא הגר של העולם, להיות ישראל זה להתגייר. זה בין הפשט ובין הדרש, זה קצת יותר הדרש, אבל זה גם פשט. יש הסבר חסידי על זה, אני לא זוכר איזה רב, אבל סופסוף זה יוצא מבעש"ט. יש פסוק שאומר: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כה, כג), זה הפסוק. זה הקב"ה שאומר לישראל. וההסבר החסידי ששמעתי, זה לפני אולי חמישים שנה, אומר ככה: אם אתם רואים את עצמכם כתושבים בעולם, אני גר בעולם. ואם אתם רואים את עצמכם כגרים בעולם אני תושב העולם.[19] תפסתם את ה...? וזה הרגישות של היהודי כבן אברהם. הוא אמר, הראשון שהוא אמר: "גר ותושב אנכי עימכם" (בראשית כג, ד), כשהיה מדבר עם בני חת. וזה הזהות של היהודים: אנחנו התושבים האמיתיים של הארץ, אבל אנחנו דווקא מרגישים את עצמנו כגרים, כל עוד שהוא לא תושב. זה נקרא, הישוב האמיתי זה הישוב שלו (צחוק קל). זה מובן מה שאני מסביר פה? ולכן להצטרף לישראל, זה כפשוטו כמשמעו: להתגייר, להפוך לגר בעולם. זה מובן? טוב. אז מה היתה השאלה שלך?
יעקב אשר פדה את אברהם: הבן מזכה את האב
קהל: יש משהו שאני לא מבין: איך זה יכול להיות שמלכויות הם שונאים את בני אברהם, שהם היו מבני אברהם? שהם בנים לאברהם פה, בני בנים של אברהם.
מניטו: כן, אני אסביר את זה גם. תפסתם את השאלה? הבנתם את השאלה.
אז מה קורה? יש שבעים גויים, ויש גזע אברהם. והמשפחה של אברהם אינה נמנית בין הגויים. זה 'בריאה חדשה' לפי לשון המקרא, בריאה חדשה.[20] "עם נברא" אומר המקרא (תהלים, קב, יט). ואיזה בריאה? זה ההתגלות של העבריות של אברהם מתוך קליפה של ארם. לכן יש כמה שלבים של בירורים. ולכן צריך להוציא מאברהם קודם כל את הקליפה של ארם, דרך ישמעאל, ואחר כך דרך עשו. הקליפה של ישמעאל היא הקליפה החיצונית, ולכן יוצאת מאברהם דרך הָגר. מאברם, כן? עד שנקרא 'אברהם'. אחר כך הקליפה הפנימית זה עשו, ויוצאת מאברהם דרך עשו. ולכן נשאר יעקב, שהוא הוא אברהם. אולי אני אסביר את זה בבחינת חידוש: "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". לא, איך אומר הפסוק? זה גמרא על פסוק בישעיהו (ישעיהו, כט, כב) - "אלוקי אברהם אשר פדה את יעקב", לא? "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם"? לא זוכרים את הפסוק הזה? טוב, תזכירו לי שאני אחפש את המקור. יש מדרש מפורסם על זה (בראשית רבה סג).[21] אז המדרש קורא: יעקב אשר פדה את אברהם. זהו, אז זה "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". המדרש קורא: "יעקב אשר פדה את אברהם"[22]. זאת אומרת בזכות יעקב אברהם נפדה. כמו - מקודם כבר למדנו - בזכות אברהם נח ניצל (בראשית רבה, כט, ה). בזכות נח, (ניצל) אדם הראשון,[23] בזכות אברהם... אז סוף סוף זה בזכות יעקב: "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". והמדרש קורא: "יעקב אשר פדה את אברהם". הגמרא אומרת: "ברא מזכה אבא" (סנהדרין, קד, א) - אנחנו לא יודעים את הזכות של הדורות, עד סוף הדורות. והבן מזכה את האב. לכן, מכיוון שיצחק יצא מאברהם, אברהם הוא אברהם. אם רק ישמעאל היה יוצא מאברם, אז אברהם היה איברהים לא היה אברהם. הבנתם את ההבדל? יש הבדל עצום! זה לא אותו בן אדם, כן (צחוק קל). אבל זה - אנחנו יודעים את זה למפרע. וכן הלאה: אם רק עשו היה יוצא מיצחק, יצחק לא היה יצחק בן אברהם, היה יצחק אביו של עשו. איזה מין אליל רומאי. תפסתם את ההבדל? טוב. ורק למפרע מיעקב - יצחק הוא יצחק, ואברהם הוא אברהם. ולכן "יעקב אשר פדה את אברהם". זה מובן?
ככל שהמתחרה הוא יותר קרוב, כך הוא יותר מסוכן
טוב. אז אני חוזר. (שאלה מהקהל) לא גמרתי עם השאלה ההיא. ולכן דווקא התחרות היא יותר חריפה אצל צאצאי משפחת אברהם, שהם הקליפה של ישראל. ולכן יש לנו בעיקר שני טיפוסים, אם אפשר לומר: ישמעאל - שנפתור את הבעיה שלו (צחוק) מיד עם המהר"ל, ודווקא עשו שהוא רומי, שמלכות רומי התיימרה לומר: "אני ישראל",[י][24] מאיפה זה בא? מעשו.[25] ולכן רומי זה אדום.[26] תפסתם את זה? טוב.
אז יש לנו שבעים אומות, יש לנו ישראל, ובין שבעים האומות וישראל - יש הקליפה של ארם, שהיא מצד ימין - ישמעאל, מצד שמאל - עשו. כי הקליפה של חסד - זה ישמעאל, והקליפה של דין - זה עשו. צריך לזכור את זה: זה חסד של הסיטרא אחרא ודין של הסיטרא אחרא, ובשורשו זה הקליפה של המידה. ולכן היה צריך לנקות את אברהם, הארמי, כן? רק מה שנשאר זה לבן הארמי, הוא כולו ארמי. המדרש אומר: אל תקרי ארמי אלא רמאי (שיר השירים רבה, ב, ב). ואתם יודעים, מבינים עכשיו, את כל התהליך, כן? שורש - זה אברהם. מה נשאר? כולו קליפה - זה לבן, אז נקרא לבן הארמי. והעבריות של אברהם זה יעקב, ולכן השנאה היא בין לבן ויעקב.[27] תפסתם איך זה מתפקד? מי שיותר קרוב לאמת - הוא יותר שונא את האמת. יש פסוק בתהילים: ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים, קיח, ז) המשמעות היא דומה מאד: מי שיותר קרוב, הוא יותר רחוק. דווקא מכיוון שהוא יותר קרוב, ורק קרוב - אז הוא נהיה יותר רחוק, יותר מסוכן.[יא] יותר… תפסתם?
לכן אתם מוצאים את זה, אצל בני ישמעאל: יש - בבחינת שמים - יש אהדה רבה לישראל. "או! אברהם אבינו!", כן? אבל על הארץ זה שנאה תהומית. אותו דבר לגבי עשו - בבחינת השמים: "או! אלוקי ישראל!". על הארץ - יהוד. זה למדו מישמעאל, כן? (צחוק קל) הבנתם את זה? ולכן צריך שהיהודים יבינו את זה: אין יותר שונא מהאח הלא-אמיתי. כשיעקב פגש את בני לבן, אז הוא אמר להם: "אַחַי!" (בראשית כט, ד). זוכרים את זה? "אחי", פתאום, אחי. אז מה הוא, אחי? 'אחי' בערבית (צחוק). טוב, זה בצפון אפריקאית (צחוק). אז אני חוזר לעניין. יש רמז גם לזה במדרש (בראשית רבה, עה, ז): "באנו אל אחיך אל עשו" (בראשית לב, ז). אתה אמרת אחיך - מצאנו רק עשו. זוכרים את זה?
שני מסלולי המשיחיות של ההשגחה
למה יש רק כישלון דרך הגויים בחיפוש של האיחוד של המין האנושי שנאבד בבבל? מכיוון שכל גוי הוא רק חלק מהזהות האנושית. הוא לא יכול להיות, במציאות הוא לא יכול להיות אדם אוניברסלי. כל גוי - יש לו תעודת זהות מיוחדת: 'מין'. ואתם יודעים את העמקות שיש במילה 'מין' בעברית. זה מין בן אדם, אז מיד זה מין, פשוטו כמשמעו. זה לא בן אדם, זה מין בן אדם. למשל: צרפתי - זה צרפתי! גרמני - זה גרמני. גרמני לא יכול להיות צרפתי, צרפתי לא יכול להיות גרמני. בא יהודי, ואותו בן אדם שנקרא 'יהודי' יכול להיות גם צרפתי, גם גרמני, גם בריטי, גם... כל מה שאתם רוצים. ולכן זה בן אדם מסוג אחר לגמרי. כי הוא נשאר יהודי, והוא יכול באותם החיים, בחיים אחד, כך אומרים? להיות גם צרפתי, גם בריטי, גם קוסמופוליטי, כל מיני (צחוק קל). זה יהודי.
ולכן צריך לתפוס את זה: זרע ישראל זה אנושות מתוך האנושות. זה לא אחד מהגויים. וההוכחה - וזה נראה קצת פרדוקסלי - ההוכחה זה דווקא הגלות. בגלות הוכחנו שעם ישראל יכול להיות כל מין בן אדם, ולהישאר ישראל. זה קשה, להישאר ישראל זה בעיה, אבל זה בעיה של הסוכנות, זה לא בעיה שלנו (צחוק), זה בעיה של מחלקת ההסברה (צחוק). אבל אנחנו יודעים שסוף סוף ישראל זה ישראל. והגויים מרגישים בזה. ברוך ה' לא מבינים מה קורה פה, אם היו מבינים - אוי ואבוי. היו ממש... כשמתחילים להבין - אז זה שנאה חריפה, כפולה. פחד! "איזה מין בן אדם זה?! בן אדם שיכול להיות בן אדם? מאיפה זה נובע?".[יב] [זרע ישראל] זה האסטרטגיה השנייה של ההשגחה. כי דרך הגויים זה כישלון.
החלום של האוניברסליות, ושברו
ואני חוזר על ההסבר: כי החלום של איחוד העולם - הם יכולים לתפוס דרך השכל, דרך אפילו הנפש שלהם. חסידי אומות העולם חולמים ברצינות אותו חלום: להחזיר את איחוד העולם אחרי הכישלון של בבל. זה נקרא אצלם 'אוניברסליות'. אבל במציאות, בבחינה קיומית, 'אקזיסטנציאלית' בלועזית, הם טיפוס מיוחד של אנוש זה ולא אחר. ולכן מיד החלום שלהם נהפך למה שהם קוראים: אימפריאליזם. ומה ההבדל בין אוניברסליות ואימפריאליות, נאמר? מה ההבדל? אוניברסליות זה החזרת ה - מה שאומר הפסוק - "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". כל אחד יש לו הדיבור שלו - "דברים אחדים", אבל יש "שפה אחת" לכולם. איחוד עם אל"ף לכולם, ויחוד עם יו"ד לכל אחד (ירושלמי, מגילה א, ט).[28] זה המשיחיות. אבל דרך הגויים זה בלתי אפשרי, למה? מכיוון שכל אומה ואומה יש לה הזהות המיוחדת שלה, והיא לא יכולה אחרת, מנסה לכפות את זה על שאר האומות, וזה נקרא: אימפריום. imperial בלטינית. זה מובן?
ולכן זה כישלון מתמיד. אף על פי שהחלום הוא אמיתי. למשל, תיקחו את המהפכה הצרפתית: החלום של המהפכה הצרפתית היה אמיתי! וכשיש ליהודים פיתוי בזה, אפשר להבין, אפשר לזהות: "נו, זה המשיחיות". אבל זה טעות, זה כישלון. מיד, כמה שנים אחר כך, זה האימפריה הצרפתית, נפוליאון. וזה לא במקרה. אם ניקח את המהפכה הרוסית, זה אותו דבר! החלום היה חלום. וגזל כמה יהודים בחלומם. היהודים הרגישו: "זה מה שאנחנו מחכים, אולי הפעם זה יצליח". ומכיוון שאין לנו זיכרון שאין הצלחה, כל פעם זה כישלון, כל פעם - אנחנו: "הפעם זה יצליח", ולכן היהודים קמו ועזרו למהפכה. לא, אני לא רוצה לומר "שהם עשו את זה", יתכן שהם עשו את זה, ולאו דווקא הרוסים. אבל הרוסים עזרו להם... (צחוק) אבל נאמר שהם עזרו לגויים. יתכן, אפשר לומר את זה גם כן ככה, לא צריך להגזים. אבל מיד זה כישלון! והסימן של הכישלון, זה: כי הקורבן הראשון זה היהודי עצמו. אין מקום במלכויות ליהודים. במלכויות יש מקום לכל זהות אנושית, חוץ מהזהות היהודית. יש תחרות מתמדת. תפסתם את זה? סוף סוף זה פשוט להבין את זה. זה מה שמספרת התורה. זה מתחיל בנמרוד ואברהם, ואין אפשרות אחרת. או נמרוד - "ותהי ראשית ממלכתו בבל," וסוף ממלכתו רומי, כן? או גזע אברהם. זה מובן עכשיו? טוב.
לכן ניסיתי להסביר את זה: למה הכישלון הפטאלי הזה, הגורלי הזה. מכיוון שבקיום, בבחינה קיומית, גוי זה גוי מיוחד במינו. יש רק עם אחד, איך אמר המן? "מפוזר ומפורד" (אסתר, ג, ח) שהוא יכול להיות כל מין האנושי. זה עם ישראל. וצריך להבין את זה.
הכישלון של הגולָה: המירה את האוניברסליות בקוסמופוליטיות
אבל הכישלון של הגולה של עם ישראל, זה שהשאיפה לאוניברסליות נהפכת לקוסמופוליטיות. כשהיהודי רואה את עצמו כגוי זה או אחר - זה הכישלון. זה נקרא: קוסמופוליטיזם. הבנתם את ההבדל? וזה הבעיה שלנו עם הדיאספורה של היהודים, עם הגולה של היהודים. הם קוסמופוליטיים בשם האוניברסליות, אבל לאמיתו של דבר הם קוסמופוליטיים. אין להם אוניברסליות אלא של כסף, לא של ערכים. זה מובן, צריך להגיד את האמת. זה מסוכן, אבל אנחנו בירושלים - זה לא מסוכן. אני לא מעיז אף פעם לומר את זה בפריז או בבריסל, או במונטריאול. או בז'נבה, או ב... או ב... אבל פה בירושלים צריך לומר את זה: [מה שמגלה את] הכישלון של הגולה זה מדינת ישראל. כשקמה מדינת ישראל זה מגלה שהיהודי אינו אוניברסלי, אלא קוסמופוליטי. חוץ מהציונים. זה מובן? זה לא מובן?
קהל: למה "חוץ מהציונים?"
מניטו: מכיוון שכאומה ישראל הוא אוניברסלי. אבל כקהילה של גולה זו או אחרת - הוא קוסמופוליטי. צריך לחשוב על זה, אני אומר דברים בוטים, חריפים. מכיוון שזה דווקא מה שאומרים האנטישמים. אבל אולי הם גויים, ולא אנטישמים, וכגויים מרגישים את המציאות: "מה אתם אומרים לנו? אתם אוניברסליים? בשם המשיח? הנה, יש לכם ירושלים. מה אתם ממשיכים להיות היהודי של הגויים"? זה קוסמופוליטיות! זה לא... זה מובן? כשאני מקבל עולים חדשים, אפילו עולים ותיקים, ואומרים לי - בכנות! זה חלום של היהודי - "אני צרפתי!", אז אני מצליח, אחרי כמה שבועות, להסביר לו שהוא קוסמופוליטי, הוא לא צרפתי.
[הפסקה בהקלטה]
...באלג'יריה. אולי יודעים את זה. איך אני נקרא "אשכנזי"? זה מסתורין... אולי אלג'יריה זה גרמניה, לכן אני נקרא אשכנזי (צחוק). אז אני מכיר הרבה אלג'יראים יהודים, נאמר: יהודי שנולדו באלג'יריה, מכמה דורות, אבל הרבה דורות, לפני הערבים היו יהודים שמה. ופתאום כשאלג'יריה הייתה, איך אומרים? אוטונומית (קהל: עצמאית), עצמאית, כן. אני מנסה לדבר לשון אוניברסלי-עברי, לא קוסמופוליטי (צחוק). אז רוב, כמעט כולם עברו לצרפת, מכיוון ש"חס ושלום, להיות נתין ערבי"? - אלג'יריה זה אומה ערבית כן? - "חס ושלום, אנחנו צרפתים!". אבל זה גזענות. מה זה? צרפתי כן, ערבי לא? זה גזענות. תפסתם את זה? ואני מכיר הרבה אלג'יראים בצרפת - הם אוהדי הערבים. בצרפת. ומה זה "אוהדי הערבים"? פרו-פלשתינאים, זאת אומרת: אנטי-ציונים. אבל הם גזענים. וההוכחה היא - ואני מספר את החיים שלי, כן, את החיים של הבני דודים שלי - הם לא רצו להיות נתינים של אלג'יריה, מכיוון ש"ערבים? - אוי ואבוי". אבל צרפת - כן? זה גזענות. תפסתם את זה? זה פשוט מאוד. זה קוסמופוליטיות.
ודווקא, מה מגלה את הצד הקוסמופוליטי של העניין? דווקא זה מדינת ישראל. הפחד להיות אוניברסלי, דהיינו - ישראלי, אז "בשם האוניברסאליות". זה, איזה מין סתירה יש בזה! וזה מגוחך. אבל רק יהודים מאמינים בעצמם. הגויים מבינים את האמת, מבינים את המציאות האמיתית. הגויים יודעים את זה: שיהודי הוא קוסמופוליטי. מאז קום המדינה זה ברור: יהודי של הגולה הוא לא אוניברסלי, הוא לא שייך לישראל. הוא שייך לאיזה מין עַם קוסמופוליטי, נקודה. זה מובן? לא כל היהודים מודעים מזה, אבל כל הגויים מודעים מזה. ואסור לומר, אני חושב שזה לא הגון לומר שהם אנטישמים. הם סתם גויים. לא אמרתי שזה אותו דבר (צחוק). תפסתם את ההבדל? טוב. אז זה מתחיל בנמרוד ואברהם, שמעתם? אז עכשיו השאלה שלנו עכשיו, אם אין עוד שאלות - זה ישמעאל.
מלכות ישמעאל #2
אז מה אמר המהר"ל? כשאנחנו אומרים 'המלכויות', זה אלו שגזלו מלכות המשיח, כן? ואנחנו יודעים שזה כישלון אחרי כישלון. "אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) "ולישמעאל שמעתיך".
זאת אומרת: לישמעאל יש ברכות משלו. יש בעיה משלו עם יצחק - כל עוד שהוא לא מכיר בבכורתו של יצחק יש לנו בעיה עם ישמעאל. אבל ישמעאל לא נמנה עם שאר מלכויות, כי לא גזל את הברכות של ישראל. יש לו ברכות משלו. תפסתם את זה? טוב.
"והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד' מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל, ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל." - ופה, מוסיף המהר"ל משפט, ממש... זה ממש נבואה. חיפשתי את המקור של זה, לא מצאתי, אלא רק רמז אחד קטן מאוד בילקוט שמעוני, אני אקרא את זה מיד, ומה שמוסיף המהר"ל פה זה מפתיע: "ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס".
זה מה שאומר המהר"ל. רק עכשיו אנחנו יודעים למה הוא מתכוון. כי דווקא דרך פרס מתגלה כוחו של ישמעאל. איפה המהר"ל ידע את זה? אתם מבינים את השאלה שלי? טוב, אם אתם מוצאים איזה מקור לזה, תשלחו לי מברק. ועם טלפון קודם, כי... (צחוק) אבל, זה ממש מסתורין. איזה נביא פה. רק היה צריך להגיע לזמן שלנו כדי להבין שבאמת היה צודק! כוחו של ישמעאל כְּמָלכות - זה פרס. זה נקרא "איראן" היום, אבל זה אותו, אותו גיהנום. תפסתם את זה?
קהל: זה פרס עכשיו, אבל אולי זה רק זמני? כאילו היה קודם...
מניטו: לא, לא. תשמעו. זה מתחיל בפרס עם המן, כן? שמעתי, אני לא בטוח מזה, אבל זה יפה. זה שייך לפורים: כי "חומייני" ו"המן" זה אותו שם. אולי, אני לא יודע. אבל זה מתחיל שמה במגילת אסתר וחוזר היום. ועכשיו פרס מתגלה כישמעאל - וזה הפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם. זה מזמן שהתאסלמו, כן? אבל שפרס זה ישמעאל - זה בפעם הראשונה, זה עכשיו, אחרי השאה, אחר גְמר השושלת של מלכות פרס. מלכות פרס נגמר, מה מופיע? מלכות ישמעאל. זה מה שאומר המהר"ל! אבל מאיפה היה יודע? המהר"ל היה אשכנזי, מפראג, כן? ולא ראה אף פרסי ואף ישמעאלי מימיו. מאיפה יודע את זה? אתם רואים את כוחה של התורה? אני לא יודע מהו המקור, אלא יש איזה רמז ב"ילקוט שמעוני" אני אראה לכם. תפסתם את זה? טוב. אז רק דקה, אם אני אצליח... יש הטבה במצב (צחוק). הנה ב"ילקוט שמעוני" זה על ישעיהו פרק שישים. רק דקה. זהו. אני אתן לכם את המספר, זה רמז תצט על ספר ישעיהו. אז יש פסוק כזה: "קומי אורי כי בא אורך". ופה המדרש אומר - אמר "רבי יצחק", אם אני זוכר, רק דקה.
"א"ר יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערב" - ערבי נאמר – "והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר להיכן נבוא ונלך להיכן נבוא ונלך, ואומר להם בני אל תתיראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתיראים אל תיראו הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה"
ואתם רואים מה קורה פה: שפתאום מלך פרס מתגרה במלך ערבי, זה עיראק כן? כשזה התחיל כל העולם כולו פחד, גם ישראל פחד, ועכשיו זה התמשך הרבה… עכשיו אנחנו יותר שקטים. אבל הפחד נשאר בעולם, אבל פחות ממה שהיה כשזה התחיל. כל העולם כולו פחד את זה, אתם זוכרים את זה? וגם עם ישראל פחד, בישראל, מכיוון שזה היה סכנה עמוקה מאד. מה אמר חומייני מיד? "אני מגיע לירושלים". מה אומרים העיראקים? "אני מגיע לירושלים". איזה מין... אני זוכר קריקטורה במעריב, זה היה דוֹש, אם אני זוכר. הוא צייר את זה ככה, זה כבר לפני שש שנים? זה לפני שבע שנים? (קהל: חמש שנים) חמש שנים, טוב. הוא צייר ככה: איזה מין חייל עיראקי ואיזה מין חייל איראני, כל אחד היה עם הרובה שלו, וישראלי קטן שאומר להם: "ריבונו של עולם תהיו..." הבנתם מה שאני רוצה… זה מה שאומר המדרש כבר: שזה לטובת ישראל, שהמלחמה היא ביניהם. אז דווקא כוח ישמעאל מתגלה לא בערב, אלא בפרס. כי דווקא העיראקים, אף על פי שהם מוסלמים, הם בשלטון אתאיסטי, של הבעת'. והאיראנים - יש להם את דגל של האסלאם נגד ישראל. מאיפה זה בא לו? אני לא יודע. אבל זה כתוב כאן. תפסתם?
חטא העגל והערב רב
טוב. אז אני ממשיך בנושא שלנו. מה השעה? (קהל: תשע) יש קצת זמן כן? אז מה הוא הנושא שלנו? כשמגיעים למלכות יוון אז רואים שהטענה של יוון: "שאין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". אתם זוכרים? הגענו לאותה נקודה: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל" - כי כבר ביוון התעוררה אותה טענה לגזול מעם ישראל את המקרא. תרגמו את המקרא ביוונית, ואתם זוכרים כל מה שלמדנו או למדתם על העניין הזה, כן?
אחר כך בא רומי, ונטל את כל הטענות - גם של בבל, גם של מדי, גם של יוון, וגם של עשו. זה הרמז, לפי הסבר המהר"ל[29] ולפי הרבה מקורות, זה הרמז לחטא העגל: "כתבו על קרן השור" - זאת אומרת: אתם יכולים להביא קורבנות, אבל קורבנות של עבודה זרה, כי יש לנו הוכחה שאתם אומה של עובדי עבודה זרה - חטא העגל! נניח שעד יציאת מצרים אתם הייתם גזע אברהם, "בני בכורי ישראל", עם ישראל. אבל מאז חטא העגל אתם כמו שאר האומות, עובדי עבודה זרה. אין, בטל ומבוטל, אין שם ישראל עליכם. "כתבו על קרן השור" - זה רמז לחטא העגל, "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל"[30] לא, כתוב שם: "חלק באלוקי ישראל" לא "נחלה".
קהל: מי אומר את זה?
מניטו: היוונים! אמרו ליהודים, בימי יוון, אמרו: אתם רשאים להביא קורבנות, אבל קורבנות של עבודה זרה בבית המקדש שלכם, כי אתם שייכים לאותו עם של חטא העגל.
מה מסמל חטא העגל? - ומיד נקרא את ההסבר של המהר"ל - חזרו לעבוד לעבודה זרה של מצרים! לעבודה זרה פשוטו כמשמעו. זה עכומ"ז - עובדי כוכבים ומזלות. ידוע את זה: שהעגל מרמז למזלות של אותה תקופה. זאת אומרת, מה ההבדל בין "דת ישראל" - זה: מתן תורה, גילוי תורת המוסר כדת. ומה הייתה העבודה זרה? זה שעבוד לכוחות המזלות. אז כשמשה רבנו עלה לסיני כדי לקבל את הלוחות - שכחו מזה: "כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א). וחזרו להרגל שלהם: הדת - זה עכומ"ז! זה מובן? כן? מכיוון שהיה באותה תקופה שינוי במזלות, אז אחרי מזל טלה, זה היה מיד מזל שור.[31] ולכן לקחו העגל כסמל שלהם. זה מובן? אני לא רוצה להיכנס בנושא עצמו, בפרט ההסבר של הכוזרי באותו נושא, זה נושא בפני עצמו, אבל מה הטענה של הגויים? ואתם זוכרים זה הטענה של הכוזרי, הטענה העיקרית, בספר הכוזרי.[32] זה טענה של הגויים: מה אתם אומרים שיש ברית מיוחדת עם ישראל? כבר אבדתם את הזכות הזה. אתם כמו כל העכומ"ז, ולכן, שוב אני חוזר על ביטוי המדרש: "כתבו על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל". גמרנו. זו הטענה של יוון.
לכן בא המדרש במסכת ברכות, שהתחלנו ללמוד אותו אבל נקרא אותו בטקסט של המהר"ל. אז תקראו ביב' בסוף הדף, ולכן "מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דוקא" - רמז לחטא העגל, כן? אז נמשיך. "ופירוש זה, בפרק אין עומדין (ברכות לב ב)" - קראנו את זה כבר? טוב אני חוזר על זה: "אמרו, "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" - זה בירמיהו כן? ירמיה? (קהל: ישעיהו) ישעיהו – "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי" - זה בגמרא. רק דקה אני אקח את הגמרא, זה קצת יותר גדול, יותר נוח. אז הגמרא אומרת: "היינו עזובה היינו שכוחה!" - דהיינו, כנראה יש כפל לשון – "אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני" - זה האנחה, לא הנחה עם ה"א כן? אנחה עם אל"ף, של עם ישראל: נראה לכאורה, אחרי החטא הזה, הקדום, שהביא את חורבן המקדש סופסוף (איכה רבה, ב, ג), אחרי החטא הזה - אז נראה שה' - לא רק שעזב אותנו, אלא שכח אותנו! כאילו לקח אישה נוכרייה. תתארו לעצמכם מה היו החיים של היהודים מאז חורבן הבית הראשון, לפני הרבה הרבה זמן: אנחנו עוברים את ההיסטוריה של העולם, ופתאום יש אומה זרה, נוכרייה שאומרת: 'אני אהיה ישראל האמיתי, אתם...' זוכרים את זה? זה הכוח של האמונה של היהודים. שהמשיכו בזהות שלהם. אלו שהמשיכו (צחוק), טוב.
אז: "אתה עזבתני ושכחתני" - זה מה שאומר הנביא – "אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע" - שוב קשר עם עניין של המזלות, ונראה את זה אחר כך אצל המהר"ל - "ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון" - טוב, נדלג קצת. אסטרונומיה שלמה יש פה. זאת אומרת: כל העולמות שבעולם - "כל זה בראתי אלא בשבילך". מצאתם איפה זה במהר"ל? "וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני?"
זה מדרש עמוק מאד. אתם צריכים הסבר או שזה מספיק ברור? כל מה שברא הקב"ה זה בשביל הארץ. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". ומה זה "את השמים ואת הארץ"? "סוף מעשה במחשבה תחילה": היה צריך לברוא השמים - בגלל הארץ.[33] השמים אינם - רק השמים של הארץ, כן? זאת אומרת: הנפש של כל העולם כולו - זה הנפש של הארץ.[34] והנפש של הנפש, זה סופסוף עם ישראל, שהוא מודע מזה.[35] אז: "כל זה לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת שכחתני ועזבתני?" צריך לחשוב הרבה על זה. זה מוציא לנו מהייאוש, כבני אדם. סוף סוף ייתכן שיש חיים בעולמות האחרים, אבל אנחנו אותם הבעלי חיים שיודעים את זה, שאולי שמה יש חיים. הרמב"ם אומר ב"מורה",[36] שכל מה שברא הקב"ה הוא חי, ולכן לגבי השאלה האם יש חיים בעולמות אחרים - ברור שהכול חי,[37] אבל באיזה צורה? לא יודעים. זה מה שאומר הרמב"ם. אבל, דווקא אנחנו, בעלי חיים עלי אדמות, מודעים מהעולם כולו. ולכן לפי הכלל הזה: "סוף מעשה במחשבה תחילה" – אף על פי שזה קשה לתפוס בתרבות המערבית, כן? - כל זה נברא רק לסוף המעשה. אני חוזר על הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". ולכן הכול ברא לגבי הארץ. ומיד רש"י אומר: ואין ארץ אלא ארץ ישראל.[38] אתם זוכרים את זה? "לא היה צריך להתחיל את התורה" - מדובר על ארץ ישראל. זה מובן?
"התשכח אשה עולה" - זה המשך הנביא – "אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? - אמר לה: (ישעיהו מ"ט) גם אלה תשכחנה".
אתם זוכרים שבמעשה העגל כתוב: "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד). גם ה"אלה" הזה שאמרת - "אלה אלוהיך ישראל" - זה תשכחנה. זה יפה, כמדרש, אבל זה עמוק מאוד. מה אומר הפסוק של הנביא? "גם אלה תשכחנה". לפי הפשט - גם אם הנשים האלו תשכחנה את בניהם – "אנכי לא אשכחך".
אבל זה הקטע הראשון, "גם אלה תשכחנה". מה זה "אלה"? זה המזלות, כן? תזכרו את זה, ואחר כך נלמד את זה במהר"ל. יש פסוק בישעיהו (מ, כו): "שאו מקום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי ברא אלה" - ו"אלה" זה המזלות.[39] "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". פה זה גם נושא בפני עצמו. אם זוכרים, זה בהתחלת התלמוד, שאלה: "מתי אומרים ק"ש של ערבית" - שצריך לראות את הכוכבים[40]. יש איזה רמז בקבלה, בזוהר (תיקוני זוהר, פה, ב) זה ראשי תיבות: שאו מרום עיניכם זה ראשי תיבות שמ"ע. בשעת קריאת שמע צריך לשאת עיניים למרום ולשאול 'מי ברא אלה'? צריך לראות את הכוכבים. זה יפה, כרמז. זאת אומרת: מי שמסכים לשאול את השאלה: "מי ברא אלה" - יש לו תשובה. הזוהר מסביר: "מי" ו"אלה" זה אלוקים. מ"י – אל"ה (שם). [41] אז לרשעים יש רק השאלה: "מי?" ואין להם את התשובה. "מי ברא אלה". זה מובן? "מי ה' אשר אשמע בקולו"[42] (שמות ה, ב) זה פרעה, כן? אם אתה מסכים לשאול את השאלה – "מי ברא אלה?" התשובה היא בצידה: הוא, אלוקים, ברא אלה. אלוקים הוא ה'מי' שברא 'אלה'. זה מובן? זה זוהר.[43] אז "אלה" זה, איך אני יכול להגדיר את זה? זה המציאות הקיומית של העולם. זה "אלה", העניינים האלו, הדברים האלו, אלה. ה-"מי" - זה מי שברא. אם אני שואל: האם יש סיבה ל"אלה"? יש רק תשובה אחת: זה "מי" שברא אלה. ולכן לא מסכימים לשאול את השאלה מכיוון שמפחדים מהתשובה. לכן מי ששואל: "מי ברא את העולם"? יש לו תשובה: דווקא "מי" ברא את העולם. כן? ולכן לא שואלים. תפסתם את זה? זה הכוח של קריאת שמע.
קהל: "אלה" זה לא קשור עם ה- Les tribus(השבטים)?
מניטו: גם כן. כי יש שבטים, אתה רוצה לומר, כן?
קהל: כן.
מניטו: גם כן. כי יש שתים עשרה שבטים, זה מקביל לשתים עשרה מזלות. צבאות ישראל שיצאו ממצרים (ילקוט שמעוני, פקודי, תיח).[44]
קהל: אז "אם תשכח אלה" – אני לא מבין. יש משהו שאני לא מבין. זה נותן לי [...] "אם תשכח אלה", אם זה גם קשור ל....?
מניטו: לא, לא. תאמר את הפסוק?
קהל [ב]: "גם אלה תשכחנה".
מניטו: "גם אלה תשכחנה" (ישעיהו מט, מו) - איזה "אלה"? אלה שאמרו: "אלה אלוהיך ישראל" (שמות לב, ד) - זה המזלות. "אלה אלוהיך ישראל", המזלות. ותראו שהמילה "אלה" - זה אל"ף-למ"ד-ה"א, זה אותם אותיות של "אֶלֹקַ".
אחר כך המהר"ל חוזר ברמיזה על העניינים האלו, נראה בטקסט שלו. כשעשו את העגל, מה אמרו עובדי עבודה זרה לישראל? וזה הסימן שזה הערב-רב, זה לא ישראל שעשה את זה. כי מי אומר למי "אלה אלוהיך ישראל"? מי שאינו ישראל! אז הערב-רב אמר לישראל: "אלה אלוהיך ישראל". החטא של ישראל שהוא לא גבר על הערב-רב. הוא היה חלש יותר מדי. אבל הוא לא יזם את העבודה זרה, אלא הסכים.
ומאז - אני מסביר, הרבה פעמים ככה, ושמעתי מהרב ז"ל - מאז העם מחולק לשני מחנות. תראו מה קורה שוב בכנסת על "מיהו יהודי". אי אפשר למצוא, כל אחד... יותר מהשני, כן? וכשמשה שמע, לפי הסיפור בספר שמות, כי תשא. (שמות, לב, יח) משה שמע את המהומה במחנה, אז הוא (יהושע) שאל: "מה אני שומע"? אז אמר: "קול ענות אנכי שומע", לא "קול ענות גבורה", או "קול ענות חלושה". אנכי! מה אמר יהושע? אני שומע מהומה. אי אפשר לומר אם יש איזה מחנה שמתגבר על השני. ולכן אנחנו - זה למדנו בשיעור בצרפתית לפני שבוע – "ועתה הייתי לשני מחנות - הצילני נא" (בראשית לב, יב)[45] כי שני מחנות שווים - אז הצילני נא. וזה מה שקורה עוד - הכנסת ההיא: ליכוד ומערך זה כמעט שווה, אי אפשר להכריע – לעניין של ארץ ישראל. אבל דתיים-חילוניים עם הקואליציות שלהם - זה כמעט שווה, אי אפשר להכריע. אז אנחנו ממשיכים עִם שווה-שווה[46] כזה, זה שווה סווה, זה לא שווה[47] (צחוק) עד ביאת המשיח - שהוא יכריע, כל אחד. זה מה שאומרת הגמרא בקידושין: מצווה אחת מכריעה את כל העולם כולו[48] (קידושין, מ, ב). ושוב - "המחדל" זה אותיות מפד"ל - שמעתם ברדיו? שוב פעם. תפסתם מה שאני אמרתי? וזה מה שאנחנו אומרים בהבדלה: "המפדיל בין קודש לחול" (צחוק). אז נמשיך. והם קוראים למפקד.[49]
הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמיים: הקושי להאמין באל פרסונלי
"גם אלה תשכחנה" - אז מה אומר הקב"ה פה? החטא הכי חמור - ואני שוכח. אז יש שכחה! אם אתה שוכח את החטא - זה סימן שיש שכחה. שמא תשכח את הזכות גם כן! ואני חושב שפה יש הסבר עמוק מאד לפחד של האתאיסטי, שהוא לא… הוא מפחד להאמין. מכיוון שהוא מכיר את עצמו: טוב ורע. ולכן, אם יש דיין - אז הוא יודע את הרע. אז מוטב שלא יהיה דיין, ולא [יהיה] יודע את הטוב, משידע את הרע. תפסתם את זה? זה הפחד של ישראל. אם אתה לא שוכח - אני אבוד. אבל אם אתה שוכח - אני גם כן אבוד. תפסתם את זה? אני חוזר על דברי המדרש כדי להבין את זה קצת יותר:
גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? - אז הפסוק אומר – "ואנכי לא אשכחך" - ומה זה "אנכי"? זה מתן תורה: "אנכי ה' אלוקיך" (שמות, כ, ב).
אז ההסבר הוא עכשיו ככה: "אלה אלוקיך ישראל" - "אלוהיך ישראל", סליחה, זה לשון חול - זה אני אשכח. אבל אם תשכח, תשכח גם את ה"אנכי ה' אלוקיך" - ו"אנכי לא אשכחך". הזכות ל... אז זה מה שקשה קצת להבין. יש איזה מין משוא פנים, כן? הקב"ה מחליט לשכוח את החטאים - חטא העגל בעיקר, ולא לשכוח את הזכויות - זה מעשה סיני. זאת אומרת: מעשה סיני לא זז ממקומו, אף על פי שהיה איזה כישלון אחר כך, שנקרא "מעשה העגל". הטענה של הגויים זה: "היה מעשה סיני? נכון. אבל אחר כך היה מעשה עגל – אפס". המדרש בא ומתקן את זה: הטענה של הגויים זה "מעשה העגל"? מעשה העגל - נשכח את זה: "גם אלה תשכחנה". אז הכול נשכח? לא: "ואנכי לא אשכחך".
זה נקרא "משוא פנים" בבחינה שלילית. מה זה 'משוא פנים'? הקב"ה גזר: אני אוהב את ישראל. החטאים של ישראל - אני מוחה, הזכויות לא. מי יכול לתפוס את זה? רק מי שמכיר בבורא עולם.[50] מי שחושב שיש רק איזה מין חוק מוסרי, בלתי פרסונאלי, כמו שהגויים חושבים - הם קוראים לזה "לוגוס", כן? - אז הוא לא מבין שהקב"ה זה מישהו.[51] זה 'אבינו שבשמיים'. רק היחס בין אב לבן - יכול להסביר את זה. האב שוכח סוף סוף את חטא הבן ולא שוכח את זכויות הבן. החוק שוכח את הכול: אם שוכח – שוכח, אם לא שוכח - לא שוכח. אם זה חוק - אבודים. אם יש אב - זה משהו אחר. זה ההבדל. צריך להיות מאמין כדי להבין מה זה היחס בין ישראל ואביהם שבשמיים. תפסתם את זה?
ולדאבוני - ואני יודע שיש הרבה משכילים שלא מסכימים עם המדרשים מכיוון שלא מכירים בריבונו של עולם. מכירים ב'חוק', בתורה כְּחוק, אבל לא בתורה כרצון הבורא. כי רצון הבורא - לא יודעים מה זה. אם אתה אומר 'רצון הבורא' - אז יש בורא, יש מישהו שברא, מישהו [...]. 'משהו' - כן, מכירים, זה נקרא 'תורה' אצלם. תפסתם את זה? אבל זה תורה כדת של עובדי עבודה זרה! ההבדל - שזה הדת האמיתית. אבל, מכיוון שהתורה איננה דת, אלא תורה, סוף סוף הם עוזבים גם את הדת שלהם. זה מה שקורה דרך ההיסטוריה: הבירור – זה מי שמאמין בקב"ה. מי שמאמין בתורה - זה לא מספיק חזק. מי שלא מאמין בקב"ה - אף תורה שלו אינה תורה (יבמות קט, ב).[52] תפסתם את זה?
והמצב, נאמר, בחינוך היהודי עכשיו, הוא חמור מאד! כי הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמים. תפסתם את זה? כן? הסדר של קריאת שמע: קודם כל מלכותו, אחר כך תורתו. מי שמתחיל בתורתו בלי מלכותו - אף תורה אין לו. תפסתם את זה? יש לו דת, אבל יש הרבה דתיים בעולם: יש כמרים, יש... המופתי הוא דתי, כן? אני צריך עוד שחור אחד? אני לא צריך. אני צריך יהודי (צחוק קל). תפסתם את הנקודה? וזה פלא איך הכוהנים לא היו לובשים שחורים בבית המקדש. זה רק הגויים. והשחורים שלנו… טוב, זה לא כל כך שחור (צחוק של מניטו והקהל). כן, מה רצית לשאול?
קהל: כן. רציתי לשאול אם החשש הזה, הפחד הזה, איננו קרוב לפחדו של קין שהוא אמר "גדול עווני מנשוא" (בראשית, ד, יג)?
מניטו: יפה. יפה.
קהל: והתשובה "אם תיטיב שאת".
מניטו: יפה. יפה. זאת אומרת, זה מגלה שקין היה צדוקי, כן? מכיוון שהוא לא מכיר בהקב"ה כהקב"ה. אב יכול לרחם על בן, החוק - לא מרחם. זהו. זה צדוקיות.
מה בין החסידים והמתנגדים
אני זוכר, כשפגשתי את העולם האשכנזי, הייתי צעיר, אחרי מלחמת העולם, וכשפגשתי את המחלוקת בין המתנגדים לחסידים. זה משהו מוזר בעולם הספרדי, אותה מחלוקת. כי כשהייתי צעיר הייתי רגיל לומר: הספרדי מקיים מצוות כמו המתנגד ומאמין כמו החסיד. עד שהתבגרתי כבר, קצת, והבנתי שזה ההיפך: החסיד מאמין כהספרדי, והמתנגד מקיים מצוות כהספרדי. זה קצת ההיפך (צחוק) כי הראשונים היו ספרדים, האחרונים זה האשכנזים. "והאומר ראשון ראשון אחרון אחרון" (אבות, ה, ז). טוב. אז אתם יודעים ששמי 'אשכנזי' אני יכול להרשות לעצמי (צחוק).
אז, כשגיליתי את המחלוקת בין המתנגדים והחסידים, וניסיתי להבין: מה קורה ביניהם? אז אני אסכם קצת, זה קצת סכמטי אבל כדי שנתפוס את זה: החסיד מפחד שהמתנגד הוא אתאיסט. והמתנגד מפחד שהחסיד הוא עובד עבודה זרה. למה? מכיוון שהעיקר אצל המתנגד זה החוק של התורה. יש בתורה איזה מצווה ברמיזה, אמרו לנו חכמים: צריך להתפלל. אבל מתנגד - מבין את כל המצוות, חוץ מהתפילה. התפילה אצלו זה מצווה, זה לא תפילה. תפסתם את זה? הוא מפחד מזה! מה, יש מישהו? אתה נוצרי?! זה הפחד של המתנגד. אני לא אומר שהמתנגדים אינם יהודים. הם יהודים מכיוון שהאמא שלהם הייתה יהודייה, כן. זה החוק (צחוק).
ולמשל, כשאתה שואל איזה מתנגד משכיל – 'תלמיד חכם', 'רב' - זה משהו אחר, הוא מאמין. אבל פילוסוף? זה כבר משהו אחר, אף על פי [שמקיים] מצוות. זה נקרא 'צדוקי'. מה אכלתי היום? אני לא נזהרתי... (צחוק) טוב, כדאי לשמוע את כל זה. וכשאתה שואל: "במי אתה מאמין?" אז אין לו תשובה! אין לו תשובה. אז הוא אומר: היה לי איזה רב שאמר לי שאולי... אבל הוא, בשכלו, לא תופס את זה.[53] מכיוון שכתוב בשולחן ערוך שמצווה להתפלל - הוא מתפלל. "דע לפני מי אתה עומד"? - (קול של ביטול) - זה מסתורין אצלו. וצריך לפקוח עיניים, כן?
קהל: השאלה היא אם זה ככה, או שזה בגלל שהוא שולל כל אמונה טפילה, או לא נכונה?
מניטו: זהו. יש פסוק שאומר...
קהל: זה שלילה על גבי שלילה! זה...
מניטו: זה פסוק שאומר: "אל תעשו כן לה' אלוקיכם" (דברים, יב, ד). תהרסו את כל האלילים, אבל אל תעשו כן לה' אלוקיכם. אני רוצה להסביר, לכן אני אמרתי מיד: אני אגזים קצת, אסכם קצת, כדי להבין את ההבדלים שיש בזה. היו לי מורים (רבנים) גם אצל המתנגדים, וגם אצל החסידים, עד שהבנתי מה קורה ביניהם: בכנות! החסיד מפחד שהמתנגד - האמונה שלו זה האמונה של חוק, ולא של מי שנתן את החוקה. ולכן אני אמרתי 'מפחד', יש סכנה. והמתנגד - בכנות! מפחד שהחסיד הוא עובד עבודה זרה. הוא מאמין באליל! ואיך לצאת מזה? אז פעם - אולי אני אסביר לכם את זה - פעם רב אחד, זה היה לפני 40 שנה, שהיה רב בשתי הקהילות, אמר לי: אני אספר לך מה היהודים שלי. בקהילה מתנגדית, פעם נתן הרצאה ערב פסח על הניסים של פסח, משהו נפלא. והפרנס בא, ואמר לרב: 'איך דיברת יפה! איזו דרשה! אבל עניינים כאלו תגיד לבת שלי, לא אני. ניסים של פסח...'. וזה פרנס ששומר מצוות - צדקה זה צדקה, תפילה זה תפילה. אתם מכירים יהודים כאלו. אחר כך הוא היה רב בקהילה אחרת, נאמר חסידים. אז היה לו איזה יהודי בקהילה שאף מצווה לא קיים! הוא היה יהודי חם, אבל בלי שום מצווה. כל עבירה שהיה אפשר לעשות, היה עושה. ופעם הביא לו שמן בבית הכנסת ואמר לו: 'תשמע, חלמתי על אליהו הנביא, אני צריך לשים שמן ב...'. אז הרב אמר לו: 'אתה לא מקיים שום מצווה, ואתה חולם על אליהו הנביא?'. אז היהודי אמר לו: 'מה? כבוד הרב, אתה לא מאמין באליהו הנביא?' (צחוק). אז הרב אמר לי: מיהו יהודי סוף סוף? זה שמקיים מצוות ואינו מאמין בניסים של פסח, או מי שמאמין באליהו הנביא, עד שחולם עליו ולא מקיים שום מצווה?. נתתי לו עצה. אני אמרתי לו: תיקח את הבן של זה, והבת של זה, תזווג ביניהם, יהיה... (צחוק). טוב, אני רק רציתי להסביר ככה, בקצרה, את הפחד של שני המחנות.
אני למדתי פעם עם רב גדול מ[ה]אשכנזים בצרפת והוא סיפר לי: כי בדורות האחרונים, בישיבות של ליטא, הליטאיות, באו כמה חסידים מהפולנים כדי ללמוד. והרב היה צריך לחכות עד שיגמרו להתפלל, כדי להתחיל בשיעור גמרא. ופעם הרב היה ברוגז, ואמר: אז הוא גמר להתפלל לאליל שלו, שנתחיל ללמוד תורה?! אתם מבינים? זה אמיתי מה שאני אומר לכם. זה היה רב גדול שסיפר לי את זה. ומי שנולד, מי שחונך כספרדי, הוא ממש זר לעניינים האלו. לא, אני לא תופס... עכשיו אני מבין בשכל, אבל אי אפשר לתפוס את זה: מי שמפחד מהשולחן ערוך, ולא מכיר בקב"ה.[54] מי שמכיר בקב"ה - באליהו הנביא (צחוק) - ולא מפחד מהשולחן ערוך. זה פיצול, זה מוזר, זה קרה. טוב. אני לא אומר שכל המתנגדים הם צדוקים, ושכל החסידים הם בסכנה של שבתאות, אבל בכל זאת, יש ביניהם איזה בעיה מוזרה ששייכת לגלות, וצריך לזרוק את זה! עכשיו אנחנו ישראלים. זה מובן? זה מה שרציתי להסביר, אז זה אותו עניין של קין.
נא לא לעקם את המקראות: הקב"ה מדבר ומתגלה
ושמעתי פעם פילוסוף גדול שאמר לי: 'תשמע, אם אתה מאמין שהקב"ה דיבר – אז אתה יכול להאמין בהגשמה!'. אתם יודעים מה זה הגשמה אצל הנוצרים, כן? והוא ליטאי! ליטאי מפחד מזה: "מה? פשוטו כמשמעו?! "וידבר ה' אל משה" – זה פשוטו כמשמעו? אז זה מגיע לאוונגליון!" ריבונו של עולם! ממה אתה מפחד? מהנוצרים? מדבר אקזוטי כזה? יש לך תורה!
תפסתם את הפחד הזה?
קהל: רש"י מבטא את זה שם.
מניטו: איך?
קהל: דווקא לפני עשרת הדיברות, הוא מסביר שמה איזה עניין דומה: "כדי לשבר את האוזן".[55]
מניטו: על איזה עניין? אה! אה! לא, לא. הוא לא אומר... יש פה איזה ספר שמות עם רש"י? טוב, אולי תזכיר לי בפעם הבאה, נראה את זה. הוא אומר: מה שהאוזן לא יכול לסבול (שבועות, כ, ב). כי כל המימרות היו בבת אחת.
קהל: לא, זה לפני כן.
מניטו: גם לפני זה?
קהל: כן.
מניטו: על מה? על איזה פסוק?
קהל: "וה' ירד על סיני"[56], דברים כאלה.
מניטו: אה, כן. כן. יש גמרא כבר על זה שרש"י מביא אותה. טוב, אם אתה רוצה בפעם הבאה נלמד את הקטע הזה ברש"י. ולמה אתה צריך "לעקום את המקרא"?[57] אם המקרא אמר: "וה' ירד על הר סיני" הוא יודע מה שהוא רוצה לומר! סוף סוף, אם תחפש את כל הפחדים האלו, את כל השאלות האלו – זה שאלות של אפיקורוס! הוא לא מאמין שהקב"ה יכול לרדת על הר סיני?! מה זאת אומרת? הוא לא מאמין שיש הקב"ה! אתה מבין? זה יותר קשה להאמין במישהו, מלהאמין שיכול לרדת (צחוק קל). תפסתם את זה? איפה, איפה הקושי? אם כבר הוא קיים, הוא לא יכול לרדת?! זה שאלות של פילוסוף!
קהל: צריך לגשת ל... אני לא מסכים.
מניטו: על מה אתה לא מסכים?
קהל: ה'נפש החיים' לימד אותנו שצריך, כיוון, כדי להתקרב יותר ויותר ויותר אליו, ולא לשמו וגילוייו, אז צריך יותר ויותר ויותר לשלול ולשלול ולשלול! כך לימד אותנו ה'נפש החיים'!
מניטו: כן
קהל: כך לימד אותנו נפש החיים!
מניטו: כן, אבל זה פשוטו של מקרא! 'נפש החיים' זה 'נפש החיים' ואפשר לקרוא אותו. אבל זה פשוטו של מקרא. ואני מסביר משהו אחר: מי ששואל שאלות על פשט המקרא – זה סימן שהוא מתקשה להאמין במה שכתוב! אז למה הוא מתקשה להאמין? מכיוון שכתוב. אז הוא מכחיש תורה מן השמים. ומה הוא מאמין? שהמקרא מדבר על 'אין אלוקים חיים'? אז הוא צריך להפשיט את זה? זה 'לעקום את המקראות'! צריך להבין לפי תורת 'נפש החיים'[58] מה המשמעות – בקודש - של "ירד על הר סיני"? צריך להפשיט את זה מההתגשמות! זה מה שאני מסביר: מי שמפחד מההתגשמות, כשקורא מקרא – זה סימן רע! זה סימן שיש משהו לא בסדר! וכמובן אני מתכוון לא ל'נפש החיים' אלא לאישיויות אחרות. וזה הניסיון שלי בחינוך, זה יותר מארבעים שנה: צריך להיזהר מזה! מי שאומר שהוא מאמין, ומתקשה לקרוא במקרא איך שזה כתוב – זה סימן שלא מאמין! (דפיקה על השולחן) כי סופסוף זה תורה מן השמים. זה הבעיה. ואז אתם רואים את הפיצול[59] הזה שנקרא 'צדוקיות': מקיים מצוות ולא מאמין - לא באלוקי ישראל, ולא בעם ישראל! וסופסוף אם אתם לומדים את המצב באוניברסיטאות עכשיו, אתם תראו שמי שמתקשה להאמין בתורה מן השמיים, גם מתקשה להאמין בצדק של ההיסטוריה של עם ישראל. זה הולך באותו כיוון. זה מצב חמור, לכן אני מדגיש את זה. יש משהו לא בסדר. אם המקרא רצה לומר מה שרצה לומר, הוא יודע למה הוא אומר את זה. מי שמתקשה לקרוא את זה – זה סימן שיש פגם באמונה שלו. מה? צריך לחשוב כנוצרי כדי להאמין במקרא? אתה לא יהודי? אם אתה מפחד מהצלב – זה סימן שיש לך צלב כבר בלב שלך! תפסתם מה שאני אומר? טוב, מה?
קהל: אני מכירה שיעור שניתן על המהר"ל, שכל הכיוון שלו שזה להוציא את הדברים מפשוטם.[60]
מניטו: לא. הגמרא אומרת "זה אסור".[61] לא. להבין את משמעות של קריאת הדברים לפי המשמעות השכלית. זה לא להוציא מפשוטם. זה לא, זה לא המהר"ל. הגמרא אומרת: "עברנו על כל הש"ס ולא מצאנו מקרא יוצא מידי פשוטו" (יבמות, כד, א). ולמה הגמרא מתכוונת? לדרש. עברנו את כל הש"ס – וכל הש"ס זה רק דרש, כן? - ולא מצאנו בדרש מקרא יוצא ידי פשוטו.[62] כשהמקרא אומר: "וידבר ה' אל משה" – הוא יודע למה הוא אומר את זה ככה, שזה היה גילוי דרך הדיבור. מי שלא מאמין בזה, יש פגם באמונה שלו. הוא מתקשה להאמין "באלוקים חיים"! הוא מאמין באידאה פילוסופית של האל! והוא שומר מצוות. האם זה יהדות? לא לא, אני שואל: האם זה יהדות? אף על פי שהוא שומר מצוות. מכירים מה זה – צדוקיות.[63]
קהל: למשל שמעתי שהוא "כפה עליהם הר כגיגית", שבמפורש נאמר שזה לא ממש.
מניטו: זהו, זה מה ששאל החבר פה. ולכן נקרא את זה בגמרא אם אתם רוצים. אני זוכר את המקור. וצריך להבין מה, מה כתוב. אבל זה התלמוד של הפרושים, זה לא התלמוד של הצדוקים! זאת אומרת, אולי נסיים עכשיו על המשפט הזה: שכחו שהיה גילוי, מכיוון ששכחו שהגילוי הסתיים. והם חושבים שהם חיים בעולם, באותו עולם שהיה בזמן הנבואה, והנבואה לא הייתה נבואה. זה גאווה. המקרא מסביר לנו: הנבואה הסתיימה! (דפיקה על השולחן) ואנחנו חיים בעולם שהנבואה הסתיימה. ולכן הם חושבים כאילו העולם שלהם זה אותו עולם שמדבר עליו המקרא. זה סימן שלא מאמינים בעולם המקרא! שכחו שהנבואה הייתה פעם, מכיוון ששכחו שזה הסתיים. תפסתם מה שאני רוצה להסביר? למדנו את זה בשיעור הקודם בצורה אחרת: מי שאומר - יש לי הרבה ניסיונות בזה בחינוך): מי שאומר: "אני לא מאמין" – מה הוא רוצה לומר לאמיתו של דבר? הוא רוצה לומר: "אני לא נביא". אני יודע שאתה לא נביא! זה משהו אחר! (צחוק מהקהל) תפסתם? הוא מתקשה להבין את זה: "וידבר ה' אל משה" – רק נביא יכול לתפוס את זה! אז הוא לא מאמין בזה. מה זאת אומרת? 'אין לי ניסיון בזה'. ברור שאתה לא נביא. תודה לאל שאתה לא נביא... (צחוק). ואם לא כן, נביא אותך לבית חולים. זה גאווה! זה העניין של הספרים החיצוניים,[64] זוכרים את זה? למדנו בשיעור הקודם.
(סוף הקלטה)
מקורות והערות:
הערות שוליים
[א] מניטו מציין את כוחה של רומי כיוצא מן הכלל – כזו שכוללת את מצבור הכוחות של שאר המלכויות, אך גם היא נכשלת. מניטו לא הרחיב על כך את הדיון בשיעור, ונקווה למצוא הרחבות על כך בשיעורים נוספים שנפרסם או נתרגם בעז"ה בעתיד.
הרחיב על הנושא הזה ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783 - 1841), בספרו 'בני יששכר', בדרוש על חודשים כסלו-טבת, מאמר ב', פסקה כה. שם הוא מציין שמלכות רומי עוברת במהלך ההיסטוריה את שלוש השלבים של המלכויות הקודמות לה, וכשבזמננו היא מתפקדת בדמות מלכות יוון. בנוסף, הוא כותב על נושא האחדות. הוספנו את דבריו בהערה מס' 4 כהערת בסוף הפרק.
[ב] כלומר, יש הבדל בין הרצון הכן והאמיתי לתקן את העולם ולהחזיר את האוניברסליות, לבין היישום הכושל שלה על ידי המלכויות.
[ג] ראו על כך בהרחבה בשל"ה, בפירושו על מסכת תענית, אות סז.
[ד] וראו דברי השל"ה על ארבע המלכויות, שם, אות פ"ה: "כן תיקונים אלו, דהינו ארבע מלכויות, שהם לתקן אותנו להיטיבנו באחריתנו".
[ה] להרחבה על הרושם שהשאירה התפיסה היוונית על מייסדי הנצרות, וההשפעה העצומה שלה על העולם המערבי עד ימינו, כדאי לצפות בהרצאה של אליעזר שרקי, תלמידו של מניטו, על יסודות הנצרות ביוטיוב (חפשו 'אליעזר שרקי' ו'נצרות'.
[ו] להרחבה בנושא, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות' כרך ח, בפרק 'רוגזו של יוסף':"היהודי הוא עברי בזעיר אנפין. זהותו מוקטנת. יתרה מזו, כל יהודי הוא אופן מסוים להיות יהודי. הוא אישיות פרטית. הוא תמיד יהודי־מישהו. המישהו הזה הוא הגוי המארח אותו. אין יהודי סתם מבחינה זהותית. הוא לא אישיות כללית. לעומתו העברי הוא אישיות שונה לחלוטין. הוא לא נצמד לזהות גויית מסוימת, פרטיקולרית. הוא אישיות כללית, אוניברסלית. אני יודע שזה נשמע פרדוקסלי לרבים אולם כך הם פני הדברים. העברי הוא אוניברסלי. היהודי הוא קוסמופוליטי. רבים מתבלבלים בין שני מושגים אלה: אוניברסליות וקוסמופוליטיות.
כאשר אותו יהודי גלותי מדבר על אוניברסליות הוא משתמש במינוח לא נכון או שהוא מטעה בכוונה. היהודי הגלותי הוא קוסמופוליטי ולא אוניברסלי. המציאות הקיומית והחווייתית שלו היא קוסמופוליטית משום שכל קהילה יהודית צמודה לאומה המארחת אותה, ולאותה אומה מארחת זהות ספציפית מאוד. היהודי החי בתוך חברה מסוימת, צמוד לפרצוף החלקי של אותה חברה ולא לפרצוף האדם הכללי, למין האנושי כולו. יהודי צרפתי הוא ״רק״ יהודי צרפתי. זה הפרצוף היחיד של האדם שהוא מכיר, שהוא חווה. יהודי רוסי הוא ״רק״ יהודי רוסי מאותה סיבה וזה נכון לגבי כל קהילה. כל קהילה סופגת אך ורק את הערכים של החברה הגויית בה היא חיה. לעומתו, העברי החי בארצו יכול להיות צמוד למין האנושי כולו. הוא צמוד לזהות אדם, בבחינת ״אתם קרויין אדם״.
צריך לתפוס היטב את ההבדל בין מושגים אלה משום שמי שלא תופס ומפנים את ההבדל התהומי - נשאר יהודי, גם אם פיזית הוא נמצא בארץ ישראל. בין היתר, הוא יישאר צמוד לאיזה ״חצר״ כלשון החסידים. חצר או אנשי שלומנו, זה לא כלל ישראל. אני זוכר שהרב צבי יהודה ז״ל אמר פעם ליהודי ששאל אותו מדוע הרב זצ״ל לא הקים חסידות משלו, חצר משלו, שאביו אסר לעשות זאת משום שעכשיו הזמן לבנות את הכלל ולא חצרות, כלומר אופנים מאוד מיוחדים להיות יהודי. כעת עלינו לחזור לטבעיות שלנו, לזהותנו האמיתית, וזהות זו היא הזהות של בית ישראל, של שבטי י״ה כולם, יחד. הדגל שלנו בחזרה זו היא העבריות, וזו המשימה של הדורות הבאים בעקבות קיבוץ הגלויות. עליהם לסלול את הדרך לעבריות המחודשת. אני שייך לדור של קיבוץ הגלויות. אני שייך לדור מעבר, בין העולם הישן של הגלות, עולם היהודים, לעולם החדש של העבריות. נכדיי כבר שייכים לדורות של הבנייה המחודשת של הזהות העברית במלוא תוקפה ועליהם מוטלת המשימה הזו. אני רק יכול להתוות קווים כלליים."
[ז] רש"י, שם: לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: ולהסבר נרחב יותר של מניטו על הדיבור כמאפיין את זהותם של האדם והלאום, ראו 'סוד מדרש התולדות' כרך 2, בפרק מבחן האמונה: "ההבדל בין השפות השונות אינו רק הבדל בין מילון המילים או מבנה דקדוקי שונה. דרך שפתה חושפת כל אומה תפיסת עולם ספציפית מאוד וייחודית לה ולה בלבד, תפיסת עולם פילוסופית מסוימת. השפה משמשת תעודת זהות של אותה אומה [...] בימי הביניים נחלקו התאולוגים והפילוסופים בשאלת הגדרת מהות האדם. חכמי ישראל אימצו את ההגדרה של רבי יהודה הלוי המגדיר את האדם כ״חי מדבר״, ולא קיבלו את ההגדרה של חי המשכיל [...] הקביעה שהאדם הוא חי מדבר שוללת לחלוטין גישה זו והיא מבקשת לשים את הדגש ביחסים בין האדם לאחר שלו, אם האחר הוא הבורא, אם האחר הוא זולתו. קביעה זו מחזירה לאדם את הכבוד שלו. הוא מישהו. כאשר אומרים חז״ל שהעולם נברא בהבל פיו של הקב״ה, מעבר לאמירה שבריאת העולם לא דרשה מאמץ מצד הקב״ה, הם רוצים להדגיש שהעולם נברא בידי מישהו ויש בעולם רשימו - רושם, עקבה מאותו דיבור. רשימו זה יהפוך להיות הזהות האנושית. מכאן חשיבות הלשון בהגדרת מהות האדם כחי מדבר."
[ח] ה'רשימו' הוא מושג קבלי שמניטו גילה בו משמעויות רבות, מיסודות תורתו. בשיעור הנוכחי מניטו מצביע על יכולת הדיבור של האדם, 'החי המדבר', כביטוי הבולט ביותר של הרשימו. נראה שהסיבה לכך היא משמעותו הכפולה של הדיבור: מצד אחד, הדיבור מהווה ביטוי לפרסונליות, וזוהי העקבה הבולטת ביותר של הבורא כמישהו, בבריאה דטרמיניסטית לא פרסונלית. מצד שני, הדיבור בבריאה הוא הגילוי הבולט ביותר של הבריאה כ'אחר' של הבורא. שני הפנים הללו של הדיבור, הם גם שני פניו של הרשימו: האחר של הבורא מצד אחד, והעקבות של הבורא מצד שני. על שורש הרשימו בצמצום, ועל ממד הטומאה שבו ראו לדוגמה בספר סוד לשון הקודש כרך 2,: "משמעות הצמצום היא שאור אין–סוף מסתלק מהמרכז לצדדים כדי לתת מקום לעולמות. התוצאה של הצמצום הקדמון היא החלל, החלל הוא היעדר אור מוחלט. אמנם כשהאור הסתלק מהחלל הוא הסתלק לגמרי, אבל הוא השאיר אחריו עקבות הנקראות "רשימו" בארמית, ו"רושם" בעברית. רושם זה הוא מושג רוחני, מעין "עקבות של אור'. בתהליך בריאת העולם יש שני שלבים של צמצום: בשלב הראשון אור אין–סוף מסתלק לצדדים באופן שווה, ונוצר עיגול ריקני מלא ברשימו. בשלב השני הרשימו שבעיגול מתמלא בהדרגה במידות או ספירות. לרשימו שנותר בחלל יש מדרגות בהתאם למרחק של הנקודות השונות בחלל מאור אין–סוף הסובב את החלל: ככל שהקרבה של נקודה מסוימת לאור אין–סוף גדולה יותר כך גדלה הקדושה שלה, וככל שהריחוק של אותה נקודה מאור אין–סוף גדול יותר, כך גדלה הטומאה שלה. טומאה נוצרת מכיוון שהאור הסתלק, וההסתלקות מסמלת יש שאבד. הטומאה היא מצב שבו היה "דבר" ואותו "דבר" הסתלק. על כן הרושם שנותר מהאור לאחר הצמצום הוא טמא לגמרי מכיוון שהסתלקה ממנו החיות. מקום שלא היה בו אור מעולם – כולו טהור, אך מקום שהיה בו אור שהסתלק – כולו טמא, והוא נקרא קבר."
ומצד שני, על שורש הרשימו כגבוה יותר משורש האור, ראו בשיעוריו על שערי אורה, שיעור 48: "לכן צריך להבין כי שורש הכלי, הוא יותר גבוה משורש האור. כי האור שחוזר, הוא אור בצמצום. אבל הרושם הוא רושם של האור המוחלט. זה סוד מסתרי תורה. כי יש בכלי, משהו יותר, זה שורש יותר חשוב, אפילו מהאור שהוא מכיל, זה הרשימו."
ועל הקשר בין המושגים רשימו - עצם - נשמת ישראל, ראו בספר שערי דמעה כרך 2 'שירת הים': "צריך לדעת שהמושג נשמת ישראל קשור ישירות לסוד הצמצום הראשון. עצם האור שלפני הצמצום הוא שורש נשמת ישראל, בבחינת ״אתם קרואים אדם״. הרשימו הוא שורש הנשמות ויש בו עצמיות שאין בעיגולים כי שורש העיגולים הוא אחרי הצמצום. מהעיגולים נברא העולם שהוא ההעלם. לכן צריך להביא גאולה לעולם. מה שעליכם לזכור הוא ששורש נשמתו של אדם הראשון טמון ברשימו, וכך גם שורש נשמות ישראל וכל זה קודם לצמצום דאור ישר."
ועל חשיבות מושג הרשימו כבסיס לתפיסה משיחית אופטימית של ההיסטוריה, ראו בספר סוד מדרש התולדות, 4, 'נאצלים ונבראים': "מניין לנו האופטימיות הזו? מניין לנו הוודאות הזו? התשובה לשאלה זו קשורה למושג עיקרי בתורת הסוד והוא מושג הרשימו.... הזיקה בין אורות דקו היושר ובין הרשימו הטמון בספירות דעיגולים עצמם, היא המבטיחה את קיום העולם כאחדות אחת. זהו היסוד האונטולוגי שעליו מתבססת השקפתו של הרב, כאשר הוא מדבר, באופן חיובי ואופטימי על הצלחת תיקון העולם."
[ט] אחת הדוגמאות לרשעות שכזו היא ישמעאל עצמו. כך לפי הפירוש של מניטו על הצחוק של ישמעאל לעומת הצחוק של יצחק, בעקבות דברי המדרש בתוספתא, סוטה, ו, ג. ראו בפירוט ב'כי מציון' על פרשת וירא, ובספר סוד מדרש התולדות 5, בפרק: לידה בלתי אפשרית, בתת הכותרת: 'מצחק או יצחק'.
[י] הכוונה לנצרות. והשוו עם מדרש תנחומא, פרשת כי תשא: "בקש משה שתהא המשנה בכתב וצפה הקדוש ברוך הוא שהאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים אנו הם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא הא משה עתידין האומות להיות אומרים אנו הם ישראל אנו הם בניו של מקום וישראל אומרים אנו הם בניו של מקום ועכשיו המאזניים מעויין אמר הקדוש ברוך הוא לאומות מה אתם אומרים שאתם בניי איני יודע אלא מי שמסטורין שלי בידו הוא בני". למקורות נוספים מכתבי הנצרות, ראו בהערות בסוף הפרק.
[יא] ראו בשיעור 3, בהמשך סדרת שיעורים זו: "אני חוזר על מה שאומר המהר"ל אומר פה: "אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו". חכמי בבל לא היו יכולים להתחרות עם חכמת התורה, מכיוון שלא היו מסוגלים להיות חכמים באותה מדרגה. גם כן חכמי מדי. אבל חכמי יוון כן. תפסו דווקא את הנקודה של אותה חכמה שיש בתורה – אנחנו צריכים אותה - נאמר את זה ככה: גבי האוניברסאליות של התרבות האנושית כולה. הספרייה של אלכסנדריה, כן? בתנאי שלא יהיה קשר מיוחד, ייחודי, של העם היהודי. תפסיקו לומר: "זה החכמה שלנו, זה הכתובת שלנו", תנו את זה לכל העולם כולו - "אור לגויים" - בלשון יווני, מכיוון שזו הייתה המלכות של אותה תקופה. מה הפסוק בתורה שהוא מתנגד למה שאמר פה הרב? "כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו". לכן נאמר...? כדי לתקן את זה? זה דבר פשוט ויפה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). כי פה יש סכנה של קנאה".
[יב] כוונת מניטו כאן למושג 'בן אדם' במישור המשיחי, לפי המשמעות המקראית, ולא לפי המשמעות של העברית המודרנית שפירושו יצור אנושי באופן כללי.
הערות סיום - הרחבה והעמקה
[1] ראו אצל ר' צבי אלימלך שפירא, בספרו 'בני יששכר', בדרוש על חודשים כסלו-טבת, מאמר ב', פסקה כה: "והנה כתב הרב הגדול בעל גור אריה )נר מצוה ד"ה אמנם (ענין הד' מלכיות, דהנה באדם יש כח גופניי וכח נפשיי וכח שכליי וכח עליון הכולל כולם (ויציבא מילתא דנא להטועם מעץ החיים )שער נ') כח הגופניי הוא נפש הדוממת שבאדם, נפשיי הוא נפש הצומחת שבו, שכליית נפש החיונית שבו, כח הכולל נפש המדברת שבו, נ"ל), והנה מלכות בבל היה מנגד לכח הנפשיי, דהנה הם היו המבטלים הראשונים את עבודת בית המקדש היינו הקרבנות [בחורבן ביהמ"ק], והקרבנות הם תקנות הנפש כמד"א ונפש כי תקריב )ויקרא ב, א( מדי היה מנגד לכח גופניי (שהיו חפצים לאבד הגופות גזרו להשמיד להרוג ולאבד וכו') אסתר ג, יג) יון היה מנגד לכח השכליי שהיא תורתינו (שהיא עיקר החכמה המיישרת השכל, והם רצו בחכמתם החיצוניות הפילוסופיית לבטלם מחכמת התורה), ומלכות הרביעית היא המדקא ורמסא כולא, והיא המנגדת לנפש הכוללת העליונית אשר היא כוללת כל הכחות והיא המחברת אותם, על כן מלכות הרביעית מנגדת לגוף ולנפש ולשכל, הרעו לנו מכל מלכי האדמה, (ותמצא שבתחלת ממשלתם עלינו בעוה"ר בטלו הקרבנות בחינת נפש כנ"ל בענין בבל, ואחר כך קמו על הגופות להשמיד וכו' גזרו מאן דלא קטיל יתקטיל כמו שאמרו בגמ (גיטין נה, ב) כמה וכמה גזירות ושמדיות אשר שפכו כמים דם קדושי עליונין באכזריות חימה, ירא ה' וישפוט, ארץ אל תכסי דמם ואל יהיה מקום לזעקתם עד ישקיף וירא ה' מן השמים וינקום נקמתם ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, הנה זאת היא כעין עשיית מלכות מדי אשר גזר להשמיד וכו' [בימי אחשורוש], ואחר כך בימינו זה קמו עלינו בניגוד לכח השכליי של תורתינו ומנגדים אותנו בחכמות חיצוניות שפחות נכריות צידוניות חתיות מואביות כנודע (שו"ת פאר הדור סי' מ"א) עד אשר בעוה"ר נלכדו ברשתם כמה אלפים נפשות ונדחו והיו לחרפות עולם, הוא סוד הבירור האחרון בעקבות משיחא אשר כמעט כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסף, ובמהרה יאר הש"י אלינו ברחמים אור שפעת יקרת כבודו כמד"א )ישעיה ס, יט (והיה לך י"י לאור עולם, הנה בבחינה זו המלכותא חייבתא הוא כעת בדוגמת מלכות יון, מזה תדע אשר המלכות הזאת בה כח הג' מלכיות הראשונות בבל מדי יון, בתחלה היו מנגדים בבחינת בבל שבהם, ואחר כך בבחינת מדי, וכעת בבחינת יון ניגוד אל השכל של התורה בחכמות חיצוניות לחושבם לבטל התורה ח"ו.
והנה הד' מלכיות הם הקמים בכח הקליפות על ישראל רוצים לבטל האחדות ח"ו והם הגורמים שאין יחודו ואחדותו ית"ש בהתגלות לכל באי עולם, וישראל גוי אחד הם הדבקים באחדות כמד"א ואתם הדבקים בהוי"ה וכו', על כן המלכיות הם ארבעה שהם מן בחינת עלמא דפרודא פירוד לארבע קצוות (וז"ש הכתוב ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים סה, ט( וישראל הם נקודה האמצעית, וכבר ידעת בחינת אמצע מאחד לכל הקצוות, וכשיתבטלו כל המלכיות ישוב הכל לנקודת האחדות כדכתיב )צפניה ג, ט( אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם הוי"ה, וכתיב )זכריה יד, ט( והיה הוי"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, ואז תשוב המלוכה לבית ישראל גוי אחד בארץ הדבקים באחדות הוי"ה ב"ה וב"ש, הנה תוכן הדברים האלה המה דברי הרב הגאון בעל גור אריה זלה"ה עם הרחבת הענין בביאור דברינו אלה כאשר הם לעיניך, ונ"ל שעל כן מלכות ישראל הוא מן יהודה, שיש בשמו אותיות השם הוי"ה אחד ועוד נוסף בשמו אות ד' להורות כי מלכות ישראל מאחדת בפרסום לכל באי עולם אחדות השם המיוחד ומקרבת ומאחדת הפירוד סוד עלמא דפרודא שגרמו הד' מלכיות יושבי קצוות הלא המה ד' קצוות וכמו"ש לעיל."
[2] ראו בהקשר לכך את דברי מניטו בשיעור לפני כן, בשם הקדמת הזהר, על השם אלהים - אותיות מ"י אל"ה, והקישור לפסוק בישעיה "מי ברא אלה" - כלומר מישהו, כדברי מניטו כאן.
[3] מקורות נוספים במדרש על נושא ארבע המלכויות: בראשית רבה ב, ד, בראשית רבה, טז ד, ושם, מב, ב.
[4] הכוזרי, מאמר א, לה.
[5] על דבריו אלו של מניטו, שמלכות בבל מתחילה בנמרוד, ניתן להרחיב דרך שני נתיבים ורעיונות:
בהקשר המושגי: בבל היא "ראשית ממלכתו", כלומר המלכות הראשונה המוזכרת במקרא. זו הפעם הראשונה שהשורש 'מלך' מוזכר בתורה. לפי מניטו יש לכך משמעות גדולה, משום שכדי להבין את המשמעות של מילה מקראית, יש להתחקות אחר הפעם הראשונה שבה היא מופיעה בתורה.
בהקשר ההיסטורי: ניתן לנסות למתוח קו היסטורי בין נמרוד לאימפריה הבבלית, שאת שניהם ניתן להגדיר כשייכים למלכות בבל. האם אכן יש קשר ביניהם? מחד, כמקור לדברי מניטו, ניתן לציין שלפי הגמרא במסכת חגיגה, יג, א, (וראו רש"י שם, ד"ה 'לאותו רשע') נבוכדנצר הוא מצאצאי נמרוד. מכאן ניתן לומר שלפי חז"ל קיים קשר שושלתי המאחד בין מלכות בבל הקדומה של נמרוד, לזו המאוחרת של נבוכדנצר.
אולם הדבר אינו פשוט: אמנם הוא מצאצאי נמרוד, אך בקבלה יש מקורות על כך שנבוכדנצר הוא תוצר של הזיווג בין שלמה לבת שבע. בנוסף, להבדיל ממלכים אחרים המוזכרים בפרק חלק במסכת סנהדרין, הוא סירב לחזור בתשובה ולא יצאו מבניו גרים. על פי הגמרא בפרק חלק, כל מלכות, המיוצגת על ידי המלך שלה, מוצאת את תיקונה ואת יעודה ההיסטורי בחזרה בתשובה ובגיור. מכאן, שאם הגמרא מתייחסת לנבוכדנצר באופן שונה, משמע שאינה מחשיבה אותו כמייצג את מלכות בבל (מכאן יש מקום להתייחס לשאלה, האם נבוכדנצר אצל חז"ל הוא דמות כללית המלמדת ומייצגת את האופי הכללי של מלכות בבל, או שמא זו התייחסות אל דמות בפני עצמה שהנהיגה את בבל בתקופה מסוימת בהיסטוריה?).
[6] כנסת ישראל וארץ ישראל כ'רחם' של המשיח הוא נושא נרחב בתורתו של מניטו, שהובהר מנקודות מבט מגוונות במספר שיעורים ומאמרים.
ראו לדוגמה במאמר ארץ ישראל במחשבת המקובלים: "הארץ היא הרחם שבה מתפתחת הזהות המוצלחת של בן האדם, שעליו דברו הנביאים, מושא התקוות של תפישה משיחית של ההיסטוריה, יהא אשר יהא האופן שבו היא מוגדרת. אם להיסטוריה של האדם יש משמעות, היסטוריה זו תסתיים בהולדת "בן האדם", כלומר הנברא שיסיים בהצלחה את התכנית, הפרויקט, של הבורא. כל ההיסטוריה של העולם הזה היא מכלול הניסיונות להוליד את אותה הוויה מוצלחת שבאיזשהו אופן הייתה קיימת עוד טרם ההיסטוריה של העולם, במחשבת הבורא, בתור תכנית להגשמה. הארץ היא הרחם שבה מתפתחת זהות זו. לפי סיפור התנ"ך- וזו התכנית שמחשבת הקבלה מבהירה באופן מאד מדויק – אנו מגיעים לתובנה, שקיימים שלבים שונים של התפתחות, של מימושו של פרויקט זה וששלבים אלו, פחות או יותר, אינם הפיכים. כפי שהשלבים השונים בהתפתחות הויה ביולוגית יהיו בלתי הפיכים, ברגע שיצאו לפועל. ברירה ובחירה שמגבילים יותר ויותר פועלים בשדה ההוויה. נקודת המוצא היא של מכלול הארץ כהווייה חיה, כרחם לייצור – באמצעות התערבות הבורא – של היצור המוצלח שישיג ויצדיק את הפרויקט של הבורא. מנקודת מוצא זו של הוויה לא מובחנת ( שלא עברה דיפרנציאציה ) שבה הייתה הארץ - ולכן כל צורות האדם היו אפשריות - החל לפעול תהליך של ברירה. התוצאה של ברירה זו היא הפרדה של מה שכבר הצליח ושאותו אנו מכנים קדושה. מזמן האבות, סיפור התורה מבהיר שהארץ, בתור שכזו, המקום שבו הדברים ( מימוש הפרויקט של הבורא א.ח ) מתרחשים, הינה חבל הארץ הנקרא בשם ארץ כנען, ושהוא ארץ ישראל, ארצם של ישראל." וראו עוד בספר 'שערי דמעה, כרך 1 בפרק 'מנין לנו הזכות להתפלל:" שערי דמעה 1 מנין לנו הזכות להתפלל: "הזהות העברית נושאת את העניין האלוקי כְּלב בין האומות, ועניינה מימוש פרויקט התולדות של הבורא דרך הרחם של ישראל כדי להוליד את המשיח של האנושות כולה, את הבן אדם - בנו של אדם הראשון, אבי האנושות כולה". וראו שם בפרק 'ברוך שאמר':" בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״. הבורא לא עזב את בריאתו אחרי שברא אותה. הקשר שלו עם הבריאה הוא קשר מתמיד ומוסרי. הוא ״מרחם״. הוא קשור עם בריאתו בטבורו אם אפשר לומר זאת. לא במקרה מקום הימצאות העובר נקרא בעברית הרחם. אם האם מרחמת על עוללה, על אחת כמה וכמה קב״ה".
[7] על ההקבלה בין יציאת בבל של אברהם מאור כשדים, לבין יציאת מצרים, ראו ב 'גבורות ה', למהר"ל, פרק ה.
[8] פסיקתא זוטרתא (מכונה גם 'מדרש לקח טוב') פרשת נח: "נפצה כל הארץ אלו שבעים אומות גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשר ותירס אשכנז וריפת ותוגרמה אלישה ותרשיש כתים ודודנים הרי אלו ארבעה עשר בני יפת הגדול כוש ומצרים ופוט וכנען סבא וחוילה וסבתא ורעמה וסבתכה שבא ודדן ונמרוד ולודים ולהבים וענמים ונפתוחים ופתרוסים וכסלוחים כפתורים צידון וחת והיבוסי והאמורי והגוגשי והחוי והערקי והסיני והארודי והצמרי והחמתי הרי אלו שלשים בגי חם ובני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם עוץ וחול ונתר ומש ושלח ועבר ופלג ויקטן ואלמודד ושלף וחצרמות וירח הדורש ואוזל ודקלה עובל ואבימאל ושבא ואופיר וחוילה ויובב הרי אלו עשרים וששה בני שם שהן כולן שבעים אומות לכך נאמר ומאלה נפצה כל הארץ וכנגד שבעים אומות האלו ברא שבעים מלאכים ברקיע וכשהקב"ה רוצה להפיל האומה תחלה מפיל שרה מלמעלה".
[9] מדרש הגדול נח: "אלו ששים אומות מגוג ומדי כו' ואם אמר לך אדם הן שבעים אומות אמור לו עשרה אבות אינן מן המניין והן יפת גמר ויון וחם וכוש ורעמה ומצרים ושם וארם ויקטן שמונים פילגשים אלו שאר אומות שנתחדשו בעולם כגון בני קטורה ובני ישמעאל ובני נחור ועמון ומואב ובני עשו ובני שעיר החרי ורפאים וזוזים והעוים והגשורי והמעכתי" וכן מהר"ל גבורות ה' פרק נד: "כי ארם הוא יוצא מכלל מציאות העולם ואינו נחשב בכלל שבעים לשונות אלו".
[10] על התחרות בין אשור-כשדים- ארם לבין נמרוד, ראו בפירושו של המהר"ל על התורה, גור אריה, האזינו, שם הוא מבאר שהכשדים הם עם שאינו עם ומקורם הוא באשור שחלק על עצת דור הפלגה - דורו של נמרוד: "באומה שאין לה שם הן ארץ כשדים עם לא היה פירש הרמב"ן שלא היה נחשב לגוי והקדוש ברוך הוא הגדיל אותם אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם שאינו בכלל שבעים אומות שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וזה לא היה משבעים אומות וראיה לזה שלא היה משבעים אומות כי שבעים אומות היה שפלג לשונם בדור הפלגה ונאמר מן הארץ ההיא יצא אשור ופירשו רז"ל שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה ויצא מעצתם שלא רצה לבנות המגדל וכתיב ויבן את נינוה וגו' נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה ואלו הם כשדים שכן כתיב הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו' נתן טעם למה אינם ראויים לעם כי אשור אשר יצא מעצת דור הפלגה הוא יסדה ואין זה עם אף על גב דכשדים הם מבני נחור דכתיב ואת כשד ואת פלדש הם כבשו אותו הארץ שבנה אשור לכך כתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו' לפיכך דרשו רז"ל שאיו להם לא כתב ולא לשון שהלשונות נתן הקדוש ברוך הוא לשבעים אומות ולא היה אשור בכללם"
[11] ראו גבורות ה' פרק נד: "כלל הדבר כשדים אין להם מציאות כלל בעצמם אבל הם נמשכים אחר מציאות אחרים וכשדים הוא ארם בוודאי".
[12] כמקור לקביעתו של מניטו, שארם הוא מעין אדם הראשון, ללא הבדלה, ראו מהר"ל חידושי אגדות, ברכות, ג, א: "אבל לשון תרגום שהוא לשון בלתי מיוחד כאשר אומרים בזה הלשון מקבל עוה"ז מן עולם העליון שמאתו הברכה והקיום והבן זה וכן שאר הלשונות כולם הם מיוחדים חוץ מלשון ארמי ודברים אלו מופלגים ועמוקים מאוד מאוד" .וראו הסבר נרחב של המהר"ל על סוגית לשון הארמית והקשר לזהות האנושית הכללית, ובמיוחד לגרים, בדרך חיים פרק ה משנה כב.
[13] ראו בספר הכוזרי, מאמר ראשון, מז.
[14] להרחבה, ראו בספר סוד מדרש התולדות 7, בפרק 'בנית בית ישראל': "ברצוני להרחיב את ההסבר: יש בישראל שני פרצופים - פרצוף זכר ופרצוף נקבה. פרצוף זכר הוא האבות. פרצוף נקבה הוא האמהות - כנסת ישראל. מי שמקנה את השם בית ישראל לצאצאי יעקב הן האמהות, כלשון הפסוק במגילת רות: וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.רות ד, יא-יב ׳כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל׳ - מדוע לא מייחסים את בית ישראל לאברהם, ליצחק וליעקב? כי המושג בית קשור לצד הנקבי, לצד של כנסת ישראל ולא לצד הזכרי, לצד של עם ישראל. יש כאן שני פרצופים שונים. אפשר להסביר את ההבדל בין שני פרצופים אלו בעזרת מושגים הלקוחים מתורתו של הרב אשלג: היש הנותן את היש לאחר והיש המקבל יש זה. בבריאה היש הראשון הוא הזכר. תפקידו לתת את היש. היש השני הוא הנקבה. היא המקבלת את היש והיא המשנה אותו כדי להקנות לו קיום. קיום זה הוא בצורה של ״יש־בן״. יש יש שהוא ״יש־אב״ ויש יש שהוא ״יש־בן״. תפקיד האם הוא להפוך ״יש־אב״ ל״יש־בן״. כך היא בונה את ביתה. מבחינה זהותית יש הבדל בין שני ישים אלה. אנחנו למשל בני ישראל, כלומר הבנים של יש האבות. אנחנו חיים בתקופת הבנים, ולא בתקופת האבות. אנחנו רואים זאת בבירור בתחילת חומש שמות כאשר התורה מדגישה שהנשים העבריות ׳חָיוֹת הֵנָּה׳: ׳וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ׳. הצד הנקבי הוא יותר בריאה מהצד הזכרי. יש בו יותר חיות. הן הבונות את הבית.
וכן בסוד מדרש התולדות, חלק 2, בפרק: אשת חיל.
על ההבדל בין 'כנסת ישראל' ל'אבות ישראל' ראו בנצח ישראל למהר"ל, פרק ד'.
[15] מדרש רות, ח, א: אלה תולדות פרץ: "ואיזה? זה זה מלך המשיח. כתיב (בראשית ד) כי שת לי אלהים זרע אחר, זרע הבא ממקום אחר". וכן ראו עוד במדרש רות, ז, טו, בהערה הבאה.
[16] ראו במדרש רבה על מגילת רות, ז, טו. בפסוק המציין את הולדת שת לא נאמר המילה 'בן' אלא 'זרע', ועל כך המדרש מלמד שזה סימן שאותה תולדה קשורה למשיח: "אמר ר' חוניא: מברכותיהן של נשים לא נתקעקעה ביצתו של דוד בימי עתליהו. ורבי תנחומא בשם רבי שמואל אמר: שמה כתיב (בראשית י"ט) ונחיה מאבינו זרע. אין כתיב כאן בן [אלא זרע], אותו הזרע שהוא בא ממקום אחר. ואיזה זה? זה מלך המשיח".
[17] לפי הקשר הדברים, נראה שכוונתו של מניטו היא לא ל'גזע' במובן האתני - שהרי מאברהם יצאו גם עשו וישמעאל, שני מתחרים נוספים לעם ישראל - אלא ל'מורשת אברהם', בתור נושא הזרע של המשיח ותיקון העולם. ראו למשל בשיעורי הרב על נתיב התורה, שיעור 5: "מי שיש בו גאווה, סוף סוף, הוא לא מאמין בבורא עולם, לא מאמין בעם ישראל, לא מאמין בתורה. הוא מראה את עצמו כאילו (מאמין). אבל הוא מגזע נמרוד ולא מגזע אברהם. הבנתם את זה? זה עניין הגאווה."
[18] ראו בספר 'סוד מדרש התולדות' 7, בפרק 'יעקב או ישראל', בהערה 8: "גלות אדום מתחלקת בגדול לשני אזורים: אדום - הנצרות וערב - האסלאם. כשמדברים על גלות אדום, הכוונה היא לגלות אצל האומות הנוצריות, צאצאי האימפריה הרומית, הוא אדום, וגם לגלות אצל האומות הערביות, כי שרו של אדום הוא גם שרו של ישמעאל. העובדה ששרו של ישמעאל הוא שרו של אדום באה לידי ביטוי בכל יום מחדש מאז באנו בחזרה לארצנו. כשישמעאל צריך, שרו של אדום בא לעזור. כשאדום צריך, שרו של אדום בא לעזור. זה אותו שר, זו אותה צרה בשבילנו. זה כל כך בולט (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה)."
צריך עיון לגבי האמירה של מניטו ״כי שרו של אדום הוא גם שרו של ישמעאל״ העומדת לכאורה נגד דברי הזוהר בפרשת פנחס, על הפסוק "ה׳ מסיני בא". נראה שמקורו בדברי השל״ה בפרשת בא ״כי הגלות על שם אדום נמצא הוא הראש מהשרים עתה״, ומקור נוסף דברי הגר״א על זוגות התנינים, קין והבל, עשו וישמעאל (פירוש ספרא דצניעותא פרק ד, ד״ה ויראו בני האלוהים): ״ועשו רצה להזדווג עם ישמעאל ולהחריב את העולם סוד הקדושה סוד יעקב ולכן וישטום עשו את יעקב וילך אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל מה עשה הקב״ה הרג את הזכר וסירס את הנקבה [...] סירס את הזכר שעשו לא יכול לו ונעשה אוהב לו וישקהו והרג את הנקבה כמ״ש אחות נביות איני יודע שהיא אחות נביות מלמד שמת ישמעאל באותו פרק שתכף באותו זמן שהלך לשא בתו מת ישמעאל וזהו הרג את הנקבה והכל לכוונה שלא יזדווגו זל״ז.״ וראו עוד בפירוש הרמב"ן לבמדבר כג פסוק כא (במהדורת מנחם ציון) על מלכות ישמעל שנחשבת כחלק ממלכות רומי.
[19] ראו בשל"ה, שער האותיות, אות ג', גירות, סימן א : "אלא ביאור זה הפסוק הוא כך אם גרים רצה לומר שתזכרו תמיר בין עיניכם שאתם גרים בעולם הזה אז תהיו תושבים עמד להיותכם לעתיד דבקים בנצחיותי".
[20] על ישראל כבריה חדשה, לאחר שנוצרו שבעים האומות, ראו בראשית רבה פרשה לט יא: "ואעשך לגוי גדול אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אמות אמר לו אותה אמה שכתוב בה מי גוי גדול אני מעמיד ממך אמר ר' ברכיה אתנך ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה".
[21] ראו גם בסנהדרין, יט, ב.
[22] שם: "כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב הה"ד (ישעיה כט) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם".
[23] [23] ראו 'אדיר במרום' לרמח"ל (הוצאת ספינר ירושלים תשנ"ה), עמוד ל: "ונמצא שמחשבת המאציל ית"ש היתה שיוכל לתקן העולם בראשונה רק בסוד קבלת הקדושה ובסוד זה ברא את האדם וכשחטא הנה נפגם בזוהמא ועכ"ז הקב"ה היה רוצה לתקנו סוף סוף על ידי כמה גלגולים כי אותם הנשמות שהיו כלולות בו היו מתגלגלים בעשרה דורות ולא ציוום התורה אלא היה רוצה שבכח הגלגול יהיה תיקון הנשמות בכח המיתה שסובלים ועל ידי הגלגול עצמו שהוא התהפכות משרש לשרש מתחת מקור אחד אל תחת מקור אחר בסוד ד' חיות המרכבה כמבואר בתיקון ס"ח בארוכה והיה חפץ לתקנם מאותה הזוהמא שנדבקה בהם והכל בכח רוב אור הקדושה ולכן לא נצטוו בתורה כי עדיין היה התיקון ראוי להם רק בסוד אור הקדושה אם לא היו מונעים ולכן היה להם ימים ארוכים ובאמת הכל נמשך בסוד א"א והיה להם להשיג מדריגות רבות של הקדושה ברוב ימיהם בחכמה רבה עד שבכל זה יהיו מתוקנים וסוף הכל היה בימי נח שהיה ממש כמו סוד משיח שבו היו נחים מן הגלגול ובו היה יכול לתקן העולם ברוב הקדושה כנ"ל ובפרט בשש מאות שנה שהוא סוד מ"ש הזוהר שבת"ר יתפתחון תרעין דחכמתא זח"א קיז כי באותו הזמן נגלה אור גדול מאד שהיה יכול לתקן כל העולם והוא סוד אור הגנוז שגילה להם ז' ימים ואם אז לא היו מונעים היה נתקן הכל וכיון שלא רצו כי החזיקו בטומאה אז אדרבא זה האור הגדול עשה להם ענין שבירת הכלים ממש שלא יוכל לסבול האור ונפלו והוא סוד המבול והנה מדרגת האדם נפגמה מיד בחטאו אלא שהקב"ה היה רוצה לתקנו בי' דורות ולא נתקן המדרגה שלו כל העשרה דורות וגם נח לא נתקן הרבה כי חטא ביין והקב"ה רצה לתקנו בעשרה דורות ולא נתקן ואז נתקן העולם בדרך אחר".
[24] באיגרת אל הרומאים (ט' ו'-י"ג) כתב פאולוס: "כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה׃ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם כֻּלָּם בָּנִים כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃ כְּלוֹמַר לֹא בְנֵי־הַבָּשָׂר הֵמָּה בְּנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־בְּנֵי הַהַבְטָחָה הֵם הַנֶּחֱשָׁבִים לְזָרַע... כַּכָּתוּב וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". ובבשורה על פי יוחנן "הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן־יִשְׂרָאֵל" (ἀληθῶς Ἰσραηλίτης). ובהמשך הנצרות, ראו בדיאלוג עם טריפון היהודי (פרק 135) ליוסטינוס מרטיר, הופיע לראשונה הטיעון לפיו הכנסייה היא המחזיקה במעמדו של ישראל: "אנחנו, אשר נחצבנו ממעי המשיח, הננו גזע ישראל האמיתי" (Ἰσραηλιτικὸν τὸ ἀληθινόν). רעיון זה התפתח בהמשך הנצרות להגדרת ישראל שבבשר כ'עם המקולל' לעומת הנוצרים – 'ישראל שברוח' עד לוועידת הוותיקן השניה ב 1965: "נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים (novus populus Dei). אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש."
[25] במסכת קידושין יח א נאמר על עשיו שהוא "ישראל מומר". וראו הסבר נרחב לכך ב'סוד מדרש התולדות' 6, בפרק 'הברכות'.
[26] ראה ברשימת צאצאי ואלופי עשו, בבראשית לו מג, רש"י, שם: "מגדיאל" - היא רומי." וכן רמב"ן והמהר"ל ב'גור אריה' שם על אתר. ועל פי המיתולוגיה הרומית רומא נוסדה בידי רומולוס ורמוס בניו של מרס (בעברית: מאדים).
[27] על ייחודיות השנאה בין לבן ליעקב ראו בהרחבה ב'גבורות ה' ' פרק נד
[28] . ראו שם "ר' אלעזר ור' יוחנן, חד אמר - שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר - שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש".
[29] בהמשך הספר, על מלכות יוון: "וזהו מה שאמרו כתבו על קרן השור לא אמרו כתבו על נייר, כי הקרן היה מן השור עצמו, ור"ל שעשו העגל".
[30] באוצר המדרשים, (אייזנשטיין) על חנוכה, עמוד 192, כתוב "חלק ונחלה". מצוטט שם מ'בית המדרש' יעליננק כרך א מדרש לחנוכה עמוד 133
[31] ראו בחידושי אגדות למהרש"א, פסחים קיב ב: "ד"ה שור שחור דמזל שור בימי אייר הוא והיינו בימי ניסן בתקופת ניסן ועוד י"ל ממש בימי ניסן שנלקה בו מזל טלה ודעתו של שור זחה וגסה עליו אז לצמוח קורם בא מזלו שהוא באייר והוא ענין מעשה העגל כמפורש במקומו שחשבו כשנלקה במצרים מזל הראשון שהוא טלה ניתן כח למזל שור שהוא אחריו באייר והוא ענין שור שחור שרמז בו על מעשה עגל שהושחרו בו פני שונאיהם של ישראל וז"ש שהשטן מרקד בין קרניו כמו במעשה העגל ודו"ק וכן של"ה תורה שבכתב פרשת בהעלותך: "הנה ישראל כשעשו העגל המירו את כבודו בתבנית שור מכוח הערב רב שעבדו מתחילה מזל טלה וכשראו שנלקח בחרו במזל שלאחריו..." וראו שם בהרחבה.
[32] ספר הכוזרי מאמר ראשון, אות צב: "אמר הכוזרי: הזהר החבר שלא תטה אותך אהבתך לעמך מדרך האמת להפליג בספורי שבח על עמך ולהעלים עין מחטאם המפורסם שחלה בעצומן של ההתגליות האלהיות כי שמעתי שעם כל המעמדות הללו עשו עגל ועבדו לו עבודה זרה גמורה [...] מפני נטיתך לבני עמך אתה אומר את זה וכי יש עוון גדול מזה ומהי המעלה שנוכל לייחס להם לאחר מעשה כזה [...] אמר הכוזרי זאת באמת היא הגדולה הנמשכת מאדם ואדם היה הגדול שבבריאות הארץ ונתחיבה לכם הגדולה על כל הנמצאים בארץ אבל איה הגדולה הזאת מן החטאת הזאת". והשוו עוד ויקרא רבה פרשה כ"ז: "כך אומות העולם מונין להן לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל ובדק הקב"ה דברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקורבנות".
[33] ראו על כך בשל"ה, פסחים, אות יח: "הרי בבחינת ראשית המחשבה קדמה ארץ לשמים ועל זה נאמר ה' בחכמה יסד ארץ' כי שם קדם גילוי הוית מלכות ואחר כך בבחינת סוף המעשה קדם שמים לארץ על ידי הבינה" .
[34] ראו על כך במאמרו של מניטו 'ארץ ישראל במחשבת המקובלים' שנמצא באתר: "הארץ היא המונח שמבטא את גילוי מלאכתו של הבורא וכן בית קיבול – זה שבתוכו ימוקם האדם. משמעות הדברים היא שהיחס לארץ הוא כאל הוויה חיה. הארץ היא מישהו. זהו ההיבט הנשי של העולם ,שמובן, אף הוא, כמישהו. אנו נוגעים כאן ברעיון שחשוב להבהיר. באמצעות המושג של טבע, אנו מורגלים להתייחס לעולם שבו אנו חיים כהוויה לא פרסונאלית. אינרטית, ללא מודעות וללא אישיות. במחשבה הקבלית, הדברים נלקחים ברצינות: העובדה שמישהו, אל, ברא עולם, משמעה שהעולם הוא מישהו. "בן האל", כשפולשים לרמה התיאולוגית, הוא העולם. האל מכונה אב והעולם בכללותו הינו בן האל".
[35] שם: "דבר זה מסייע לנו להבין את הסוד שבאמירה "לארץ ישראל קדושה טבעית". במושגים קבליים, מלכות דמלכות, כלומר ההתגלות הסופית של הפרצוף הזה, של תווי פנים אלו, של ההוויה הנבראת הזו, שעליה לשמש כרחם, כאם של בן האדם, המקום שהוא "היכן שזה קורה", ושזה בלתי הפיך. ושזה כלל אינו תוצאה של אמונה דתית , אלא מדובר באופן מסוים של הוויה, טבעית, ביחסים בין עם לארצו."
[36] מורה נבוכים, חלק א, פרק סט :"כך כיחס הזה עצמו יחס ה לכל תחלות המציאות הרחוקות כי במציאות הבורא הכל מצוי והוא מקור קיומו בענין שמכנים אותו שפע כמו שנבאר באחד מפרקי מאמר זה ואם יעלה על הדעת העדר הבורא תעדר כל המציאות ותבטל מהות הסבות הרחוקות ממנו והמסובבים האחרונים ומה שביניהם והרי הוא איפוא לו במעלת הצורה לדבר שיש לו צורה אשר בה הוא מה שהוא ובצורה תתקיים אמתתו ומהותו כך יחס ה' לעולם ובדרך זו נאמר בו שהוא הצורה האחרונה ושהוא צורת הצורות כלומר שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נשען בסופו של דבר אליו ובו קיומה כשם שהדברים בעלי הצורות קיומם על ידי צורתם ומחמת ענין זה נקרא בלשונינו חי העולמים ענינו שהוא חיות העולם", וראו עוד שם, פרק ע"ב.
[37] על העולם בכללו כיצור חי וכ"בן האל" ראו במאמרו של מניטו 'ארץ ישראל במחשבת המקובלים', הערה מספר 31: "במחשבה הקבלית, הדברים נלקחים ברצינות: העובדה שמישהו, אל, ברא עולם, משמעה שהעולם הוא מישהו."
[38] רש"י, שם: "ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים",שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."
וראו במאמר 'ארץ ישראל במחשבת המקובלים' בפסקה 'המושג ארץ'.
[39] מצודות על אתר: "מי ברא אלה" - הכוכבים והמזלות הנראים במרום ומי הוא המוציא בכל יום צבא מרום במספר אחד".
[40] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד א
[41] וכן ראו בזוהר, הקדמה, דף א עמוד ב.
[42] שמות פרק ה פסוק ב
[43] ראו בזהר שמות נב ב :"רבי אבא אמר לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא דכד הוה אמר משה כה אמר ה' דא מלה ממש אתקיף לביה הדא הוא דכתיב ויחזק ה' את לב פרעה דהא בכל חכמתא דיליה לא אשתכח דשמא דא שליט בארעא ועל דא אמר מי ה' ולבתר אמר ה' הצדיק".
[44] להקבלה בין שבטים למזלות, ראו לדוגמה במדרש בראשית רבה, פרשה ק, סימן ט. ולהקבלה בין השבטים והמזלות, ובין "צבאות ה'" ככינוי לשבטים ולכוכבים, ראו ילקוט שמעוני שמות פרשת פקודי רמז תי"ח.
[45] ראו סוד מדרש התולדות 7, בפרק תפילה דורון ומלחמה: "הנמקה זו רק מחדדת את שאלתנו: מדוע הוא מפחד אם יש בידו הבטחה מפורשת? עלינו להבין שסיבת פחדו מפורשת בסוף פסוק יא: ׳וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׳. עצם החלוקה לשני מחנות עלולה לאפשר את נצחונו של עשו. כאשר יש רק מחנה אחד בישראל, איש אינו יכול לו. אבל כאשר מתגלה מחלוקת פנימית בישראל, צריך עזרה מן השמים כדי להתגבר. ׳הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו׳!" ובהערה 39 שם: "הסבר זה הוא דרש. הוא לא הפשט (מתוך השיעור)".
[46] יתכן והכוונה לסטטוס קוו הדתי-חילוני.
[47] בנוגע למילה 'סווה' - אולי כוונת מניטו למשחק מילים בצרפתית: Tu savais- ידעת. רוצה לומר: אתם ידעתם ש"שווה שווה" זה "לא שווה". בנוגע לסוף המשפט – "זה לא שווה" – יש לציין שמניטו דיבר על הנושא זה בשיעורים רבים, ובין השאר העיר על הקשר בין המילים "שווה" ו"לשוא", כלומר כאשר קיימים שני דברים זהים אחד מהם קיים כביכול לשווא.
[48] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
[49] בעת שהועבר השיעור, הייתה מפלגת המפד"ל לשון המאזנים בקואליציה, ויכלה להכריע בין המחנות הפוליטיים.
[50] ראו בהקשר לכך בראשית רבה, לט, ו :"אמר ר' לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם ומה אתה תופש חבל בתרין ראשין את בעי עלמא ובעי דינא סב לך חדא מניהו ואם לית את מותיר צבחר לית עלמא יכיל קאים".
[51] ראו בהקשר לכך את דברי מניטו בשיעור לפני כן, בשם הקדמת הזהר, על השם אלהים - אותיות מ"י אל"ה, והקישור לפסוק בישעיה "מי ברא אלה" - כלומר מישהו, כדברי מניטו כאן.
[52] אכן שם רוב המפרשים פירשו 'אין לי אלא תורה' ולא 'מצוות' על פי המשך הסוגיה. אך עם זאת, כדאי לעיין גם בפירושו של ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'שיחת מלאכי השרת', אות יא: "וזהו שרמזו במה שאמרו סוכה נב א כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והיינו כי למה שהנביא הוא הגדול במניעות יצרא דעבודה זרה ואצלו הוא מקום ההטעיה היתירה וכן החכם הוא הגדול במניעת יצר התאות והשכחה מן השי"ת ואצלו הוא מקום היצר בזה עצמו ביותר שמשכיחו הזכרת השי"ת על ידי התורה וכמו שנתפרש בדברי רז"ל הנזכרים ואמרו עוד יבמות קט ב וקדמה אנכי שידיעה זו קודמת ועיקרת שממנה נמשך הכל שכאשר יודע שאנכי ה' אלקיך ממילא לא יהיה וגו' ולכן אמרו בבבא בחרא שהנבואה מן החכמים לא נטלה שגם לחכמים יש מדרגת נבואה שהם נעדרים מיצרא דעבודה זרה ממילא על ידי שהם דבוקים בה' שהוא מצות אנכי ה' והוא על ידי דביקותם בתורה וחכמת ה' כאשר הם יודעים שהיא חכמת ה' אז על ידו דבוקים בהשי"ת והעדר יצרא דעבודה זרה גם כן ממילא". וראו בהערת מהדורת הר ברכה שם על המקור מיבמות.
[53] כדאי להשוות את הדברים לדברי הרב בשיעוריו על דרך חיים למהר"ל, שיעור 21: "מספרים על הרמן כהן - שמעתם על הרמן כהן? שהיה פילוסוף גדול. "הקאנט היהודי" היו מגדירים אותו. שפעם נתן הרצאה נפלאה בפילוסופיה, ובסוף האולם היה איזה תלמיד ישיבה, שקם ואמר: "כבוד המרצה" אני לא יודע איך... הם מדברים בגרמנית, "הר דוקטור" כן? יש באוניברסיטה דוקטור הר, אבל זה לא הוא, כן... (צחוק) "מה אתה עושה עם ריבונו של עולם"? הוא [הרמן כהן] היה מדבר על הטבע, עולם, בריאה. קאנטיזם, כן? אז בתמימות הוא אמר לו: "כבוד המרצה, מה אתה עושה עם ריבונו של עולם"? אז מספרים שהרמן כהן לא היה יודע מה להשיב, והתחיל לבכות! פתאום נתגלה לו שכל זה שטויות. ליצנות. מבינים את זה?"
[54] בהקשר לכך ידועה אמרת הרבי מקוצק : "חסיד מורא שמים עליו, מתנגד מורא השולחן ערוך עליו". והשוו פסיקתא רבתי פרשה לה: "והקדוש ברוך הוא מכריז להם לכל צדיקי דור ודור אמר להם צדיקי עולם אע"פ שדברי תודה צריכים הם עלי שחכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה".
[55] רש"י על שמות, יט, יח: "הכבשן" - של סיד יכול ככבשן זה ולא יותר ת"ל בוער באש עד לב השמים ומה ת"ל כבשן לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע נותן לבריות סימן הניכר להם כיוצא בו (הושע יא) כאריה ישאג וכי מי נתן כח בארי אלא הוא והכתוב מושלו כאריה אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע וכיוצא בו (יחזקאל מג) וקולו כקול מים רבים וכי מי נתן קול למים והלא הוא ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לשבר את האוזן".
[56] שמות יט כ
[57] פרפראזה על ויקרא רבה, פרשה לב: "עד מתי אתה עוקף עלינו את המקרא". וכן ספרי, דברים, א:"עד מתי אתה מעקם עלינו את המקרא".
[58] ראו נפש החיים שער ד פרק כח, דברים ברוח דברי מניטו.
[59] נשמע גם "פיסול". דקה 1:30:36
[60] בשיעורים נוספים על המהר"ל, מניטו אכן לימד שיש בתורה ממד שכלי ומופשט, אך לא במובן הסמלי והאלגורי שמגמד את הפשט, אלא במובן שכל ביטוי מציאותי, חומרי ופשוט הוא לבוש למושג עליון יותר, בבחינת "מדבר בתחתונים ורומז בעליונים", לפי רוח תורת השל"ה, נפש החיים, והרב אשלג ב'שפת הענפים'. או במילים אחרות: הפשט הוא לבוש של הסוד, ועל כן יש להפשיטו כדי להבין את הפשט בצורה טובה יותר.
להרחבה, ראו בשיעורים על נתיב התורה למהר"ל שיעור 20: "אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את הדרך של המהר"ל פה, כן. וזה בכל מקום כשאנחנו לומדים את המקורות, צריך להבין את זה. למשל, הגמרא בדרך כלל, כל דברי הגמרא ודברי חכמים נאמרו ברוח הקודש. זה כלל ידוע. אז כל מה שאומרים החכמים, ואני לוקח כדוגמה את הגמרא, אבל זה בכל המקורות, מדבר בעליונים ורומז בתחתונים. ולכן אנחנו נתקלים באותה קושיה. כשבא תלמיד חכם ומסביר את פנימיות הדברים, אז יש לנו לכאורה, כאילו הוא לא מדבר מן המציאות, אלא רק באופן סמלי. מכיוון שיש טעות גמורה אצל הדורות האחרונים. חושבים שפשט המקורות מדבר בתחתונים ובאו החכמים עם חוכמתם לרמוז לעליונים. זה ההיפך. הפשט של המקורות מדבר, ההיגיון שלהם, רצף הדברים, מהלך הדברים, אינו מובן (כלומר מובן אך ורק) רק בעליונים. והרמז הוא בתחתונים. האם זה מספיק ברור? למשל, מי שאינו "בר דבי רב", כמו שאומרים. מי שלא שייך לעולם של בית המדרש, כשמתחיל ללמוד דף גמרא, אז שואל את עצמו: איזה היגיון יש בזה? כן. איזה שכל יש בזה? וצריך פלפול, פלפול, פלפול, כדי להגיע לאיזשהו צל של שכל. מכיוון שלא קורא את הפשט. הפשט האמיתי מדבר בעליונים. ורק הרמז, הלכה למעשה, זה רמז לתחתונים" וכן ב'סוד מדרש' כרך 7 בפרק יציאה לקראת עתיד :" אתם מכירים את הביטוי פרד״ס בתורת האר״י הקדוש: פשט, רמז, דרש וסוד. ביטוי זה לקוח מדברי חז״ל במסכת חגיגה (יד ע״ב): ״ארבעה נכנסו בפרדס״. לא תמיד שמים לב לכך שהפשט עצמו הוא חלק מהפרדס, כלומר הוא אחד מארבעת שיטות הביאור הפרשני של המקרא. הפשט הוא לא המשמע המילולי. הפשט הוא לא המשמעות המילולית. זו טעות לחשוב כך. הפשט שייך לעולמם של חז״ל בדיוק כפי שהרמז או הדרש שייכים לעולמם ולעולמם בלבד. הוא מדרגה מסוימת של הבנת הפסוק אצל חז״ל. הוא לא ההבנה שהייתה לבני ישראל בעידן הנבואה. זה הסוד עבורנו. לכן כאשר בא מישהו ואומר ״לעניות דעתי הפשט הוא כך וכך״, איני יכול לקבל זאת. הוא לא מבין מה זה פשט. הוא מבלבל בין הבנתו שלו ובין הבנת חז״ל. ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ (שבת סג ע״א). של מי? של חז״ל. אנחנו מתחברים למקרא של העברים שחיו בעידן הנבואה דרך עולמם של חז״ל. הם חכמינו. מה שהם מלמדים אותנו חיוני ביותר, קריטי כדי שנבנה בצורה נכונה את זהותנו כבני אדם, כבנים לאומתנו. כאשר לומדים תורה, מתמודדים אתם, עם חכמתם אבל צריך קודם כול לדעת שהם באמת חכמים. מכאן חשיבות המושג אמונת חכמים"
וראו עוד ב'סוד מדרש התולדות, כרך 1, בפרק 'מבוא ללימוד מדרש':"יש הטוענים שהמדרש מוציא את הפסוק מידי פשוטו ועדיף להיצמד לפשט בלבד. הם מבססים אמירה זו על סוגיה בגמרא במסכת שבת בדף סג ע״א, אולם כדאי לדייק בה כדי להבין אותה אל נכון: "א״ל רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! א״ל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. א״ר כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש״ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו". מה כוונתו של רב כהנא כאשר הוא אומר שלא מצא פסוק יוצא מידי פשוטו? הרי כל הש״ס מלא במדרשים, מלא באגדות! כוונתו היא שאחרי שהוא למד את כל המדרשים שבש״ס, הוא לא מצא במדרשים אלו מקרא יוצא מידי פשוטו. במילים אחרות, בא רב כהנא לקבוע שהדרש מגלה את הפשט האמתי של הפסוק. אוסיף ואומר שכדי להגיע להבנה נכונה של הפשט דרך הדרש, עלינו לעבור דרך לימוד הסוד, באותה דרך שהמקובלים לומדים את הפסוק. זה מה שהגאון מווילנה אומר בפירוש: ״ההשגה מתחילה מתורת הנסתר ורק אחר כך משיגים יתר חלקי התורה ולבסוף משיגים את התורה הנגלית״. אם הרב המלמד מכיר את סוד הפסוק, הוא יכול להסביר את הפשט האמִתי לתלמיד. פירוש של פסוק דרך פשט מנותק מן הסוד עלול להביא לידי ביקורת המקרֶה ולהבנה מוטעית. אותם אנשים הנצמדים כביכול לפשט הפסוק, במנותק מדברי חז״ל, במנותק מן המסורת הפרשנית שהועברה מדור לדור, מזלזלים בדברי חז״ל. הם פועלים מתוך גאווה ושוכחים את דברי חז״ל ״אם ראשונים כמלאכים אחרונים כבני אדם, ואם אחרונים כבני אדם אז אנחנו כחמורים״. אז מי אנחנו?!"
[61] אולי כוונתו לסנהדרין צט ב :"המגלה פנים בתורה" ופירושו של רש"י שם :"שכופר במה שכתוב בתורה".
[62] ראה דברי השל״ה, מסכת שבועות, תורה אור, פסקה סד: אחר כתבי זה מצאתי בספר ארזי לבנון דף י״ג, אמרו רבותינו ז״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובאמרו אין מקרא יוצא, לא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט..."
וראו ספר אבן שלמה (מילצאן על פי הגר"א, ספר נמצא עם הדגשות על קטעים מסוימים בספרייתו הפרטית של מניטו) פרק ח, אות כא, ובהערות שם: "שכל זמן שאינו מבין הסוד אפילו הפשט אינו ברור בידו".
וראו בספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו (ספר שהיה בספרייתו הפרטית של מניטו) מאמר חיקור דין, חלק ג פרק כב": וההקש לנו בו לכל התורה שמדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים אף על פי שהרמב"ן בפרשת בראשית לא כתב כן כי נמשך אחר המאמר המפורסם דברה תורה כלשון בני אדם אף אנו נאמר דברו בני אדם כלשון התורה".
[63] השוו סנהדרין, ק, ב: "אף הקורא בספרים החיצוניים תנא בספרי צדוקים", ובפירוש רש"י שם "צדוקים - שכופרים באל חי".
[64] ראו שוב במקור בסנהדרין ק ב שהובא בהערה קודמת.
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest