תמלול השיעור:

 

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל:

 

 

שיעור 8

סיכום בנוגע לתורה ודרך ארץ וחשיבות לימוד תורה וקיום מצוות

אז אם אני זוכר, אני חושב שאני זוכר, הגענו לקטע שמתחיל ב-

"ובירושלמי" כן? אני יכול לקבל איזה דף? כן, זהו.

זה בדף ח', כן. אז רק אני אתחיל איזה הקדמה קצרה כדי להיכנס לנושא. בקטעים הקודמים, המהר"ל הסביר כמה מקורות מהגמרא ומהמדרש, שמראים את העולם הזה כהכנה לעולם הבא. הנושא זה נתיב התורה. והתכלית זה העולם הבא. אני רק מסכם את כל מה שלמדנו מקודם. ןאם כן, יש בעולם הזה, כפי שאומרת המשנה: "העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא (דומה) לטרקלין"[1]. יש איזה דרך שמביא לעולם הבא. אז השאלה היא: מי שקיבל את התורה, יש לו אפשרות ללכת באותו דרך, ולהגיע לעולם הבא. יש תנאים, ולמדנו את כל התנאים האלו: מה זה הלכה, מה זה הלכה פסוקה, מה זה אמיתה של תורה. יש מכשולים, ולכן צריך איזה דרך מסוים כדי להיות בטוח שהתכלית זה באמת עולם הבא – איחוד המידות. זה ההסבר של המהר"ל. אבל יש גם כן אצל שאר בני האדם, חוץ מישראל יש שאלה האם יש להם דרך, כדי להגיע גם הם, מצידם לעולם הבא? אתם זוכרים מה שאומרת המשנה: "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא."[2] זה נושא אחר, קצת קשור לנושא שלנו. אבל בקצרה: זה ההבדל בין דרך ארץ - ודרך ארץ, זה מלא ייסורים, ודרך התורה - וזה נקרא שמחה של תורה. זה פחות או יותר, זה מה שלמדנו בקטעים הקודמים. טוב, אז נתחיל מיד בקטע שלנו. לא לא, שכחתי את העיקר. אבל כשמגיעים לאותו נושא: יש תורה. ותכלית התורה זה להביא אותנו לעולם הבא. אבל אנחנו נמצאים, קיימים בעולם הזה. ויש מצוות של התורה, כדי להתנהג לפי התורה בעולם הזה עצמו. ולכן יש תורה, מבחינת לימוד תורה – ידיעת התורה, עסק בתורה - מבחינת לימוד, ויש קיום מצוות התורה בעולם הזה. ואם אתם זוכרים, המצוות שייכות לעולם הזה. בעולם הזה אנחנו מתנהגים לפי התורה בקיום המצוות. אבל תכלית התורה זה להביא אותנו לעולם הבא. "כי נר מצווה ותורה אור"[3], לפי אותו פסוק שלמדנו עם המהר"ל שתלמוד תורה נמשל לאור, שמביא לעולם הבא, עולם שכולו אור. ומצוות התורה בעולם הזה נמשלו לנר של האור - שזה שייך לעולם המציאות, דרך מעשה האדם: דרך הגוף שלו. אבל לימוד התורה, זה דרך הנשמה שלו, להגיע לעולם הבא. אם כן, יש אפשרות של תחרות בין שני המישורים האלו. מי שצריך להחליט לעסוק או בתורה או במצווה, יש לו שאלה. ולכן, זה כל המאמרים שלמדנו עד עכשיו. אתם זוכרים את זה. אני חושב שזה מספיק ברור או צריך עוד הסברים? על מה? כל פעם זה אותו קושי. לסכם מה שאמר המהר"ל זה בלתי אפשרי, כן. טוב, אני חוזר בקצרה. יש דרך בעולם הזה כדי להגיע לעולם הבא. זה נקרא תורה. אבל בעולם הזה צריך לקיים מצוות התורה. ואם יש, איך אומרים את זה, אני לא רוצה לומר סתירה, אלא תחרות, בין שתי משימות האלו: ללמוד תורה - והיעד והתכלית זה חיי העולם הבא, או לקיים מצווה, מכיוון שיש צורך לקיים מצוות בעולם הזה, מה עדיף? המצווה או הלימוד? זה מובן?

שאלה מהקהל (לא מדויק): למה יש לבחור בין ללמוד למצווה? אי אפשר לעשות שני הדברים?

הרב: לא, לא, זה עניין של זמן. אם התכלית העיקרי זה ללמוד, אז ללמוד צריך "והגית בו יומם ולילה."[4] מכל מקום יש צורך לקיים את המצוות, כן. מה שלמדנו מקודם, בקטע הקודם. אם המצווה יכולה להתקיים על ידי אחר, עדיף ללמוד. זוכרים את זה, מי שלמד את זה? כן. אני לא חושב שצריך להתחיל מהתחלה. וכל זה כבר ידוע. ולכן המהר"ל רצה להסביר את כל המקורות האלו שמסבירים את זה. אם יש, לא נאמר סתירה, יש תחרות בין שני המשימות. בין לקיים מצווה מן התורה - וזה שייך לקיום לחיים של האדם, מבחינת הקשר שלו לעולם הזה, שנקרא הגוף שלנו. או ללמוד תורה מכיוון שהתכלית האמיתי העיקרי זה להגיע לחיי העולם הבא וזה רק דרך התורה, אז מה עדיף? וזה מחלוקת חשובה, עמוקה מאד בגמרא. ונראה, עוד נחזור לעניין הזה.

אז מה שלמדנו מקודם זה פרט אחד מהגמרא בבא קמא שאם המצווה יכולה להתקיים על ידי אחר, אז עדיף להתמסר ללימוד. ברור שלא מדובר על מצוות שכל תלמיד חכם, אפילו מי שתורתו אמונתו (ציטוט מדויק, הכוונה כנראה ל"תורתו אומנותו") צריך לקיים בגופו, כן. למשל, אם יש מצווה של, המהר"ל נותן כמה דוגמאות, של מת מצווה. אבל מישהו אחר יכול לקיים את המצווה, אז עדיף ללמוד. אם אין, אז המצווה עצמה היא עדיפה מהלימוד עצמו. הבנתם? טוב. זה הדוגמה שהמהר"ל מסביר כדי להסביר את הכח של לימוד תורה אפילו (ל)גבי קיום המצוות של התורה.

לימוד תורה לשמה כדרך הטובה להגיע לעולם הבא

שאלה מהקהל: זה שונה, הלומד על מנת... אני לא זוכרת את הנוסח, משנתו מתקיימת.[5]

הרב: זה לא בדיוק ככה.

שאלה מהקהל: הלימוד מתקיים אם עושים. השאלה היא אם העשייה היא מצוות?

הרב: טוב, ברור שמדובר בלימוד לשמה. זאת אומרת, מי שלומד כדי לקיים מה שהוא לומד. אבל הקיום זה בעולם הזה. הלימוד תכליתו זה חיי העולם הבא. אבל, שוב אני חוזר על זה: "מי שתורתו אומנותו" - צריך להבין את זה באופן ברור: אי אפשר להיות חובבני בלימוד תורה. ולכן יש בין היתר שני סוגים: מי שלומד כדי לדעת מה צריך לקיים ואיך לקיים, כן. וזה לימוד לשמה, בלי שום ספק. אבל יש לימוד יותר לשמה – מי שלומד על מנת ללמוד. לקיים את תכלית התורה שהיא, שהוא חיי עולם הבא. אם נחזור לפסוק: "כי נר מצווה ותורה אור"[6] התורה מגנת על האדם בבחינת עולם הבא. המצווה מגנת על האדם רק בשעה שהוא מקיים את המצווה. זה ההבדל בין נר ואור. ולכן, יש מדרגה אחרת של לימוד תורה וזה נקרא: "מי שתורתו אומנותו."[7] וזה ממש "והגית בו יומם ולילה".[8] כדי להגיע למדרגה של תלמיד חכם אמיתי, צריך ללמוד יומם ולילה. מי שלומד כמה שעות ביום כדי לדעת קצת מה זה תורה ובעיקר, כדי לדעת איך לקיים מצוות התורה, זה בסדר. זה צדיק גמור. אבל פה אנחנו מדברים על התורה כדרך להביא, להגיע, לחיים אמיתיים של העולם הבא. ולכן, התחלתי להסביר שהמהר"ל מתאר לנו את העולם הזה כהכנה לעולם הבא. טוב, זה הנקודת מוצא של כל הנושא. ולכן, כל המקורות שהביא בהתחלת הפרק, זה מקורות שמדברים, שמגדירים את התורה כרפואה - תרופה לייסורין.

כי מי שעובר דרך עולם הזה רק לפי מה שאנחנו קוראים "דרך ארץ", כן, אין לו תורה. אז הוא זוכה בעולם הבא שלו אבל דרך הייסורין של החיים. זה רבד קיומי גרידא. דרך החיים, החיים של העולם הזה מביאים לעולם הבא, אבל דרך ה"דרך ארץ" הזה, שהוא מלא ייסורים. ולכן המהר"ל הסביר, אתם זוכרים את הפרק הראשון, שמי שסובל מהיסורים האלו התורה מרפאה אותו. אתם מבינים את הקשר בין התורה כמרפא לייסורים והמצב של החיים שהם ייסורים, פשוטו כמשמעו. ויש הרבה מקורות לסמוך, אבל הגענו לנקודה מסוימת. אם יש, שוב מה שאמרתי מקודם, אם יש להחליט או לקיים מצווה או ללמוד, פה יש לנו הרבה מקורות שהמסקנה היא – זה ללמוד. השאלה הייתה – אבל גם מי שלומד צריך לקיים מצוות? ברור שלא מדובר במצוות שכל אחד צריך לקיים כדי להיות צדיק בעולם הזה, בבחינת עולם הזה. לכן המאמר הקודם היה – אם זה מצווה שאחרים יכולים לקיים, אז עדיף ללמוד. אז מה שצריך לברר זה - הלימוד תורה (ה)רציני, (ה)אמיתי יכול להתקיים רק על ידי מי שמתמסר לגמרי לזה. אי אפשר אחרת. יש סוג אחד שלומדים כדי לדעת מה צריך לקיים, כן. אבל תלמיד חכם במובן התלמודי של המילה זה משהו אחר לגמרי. הוא חי בעולם התורה, יומם ולילה.[9] יש לו כמה שעות ביום שהוא צריך להתמסר לעבודה ולקיום המצוות, אבל עיקר חייו זה לימוד. ולכן מדובר באותו תלמיד חכם, אם נזדמן לו איזה מצווה, מה הוא צריך לעשות? להמשיך ללמוד או לעסוק במצווה? זה מובן? טוב, אז נמשיך מיד מתוך הטקסט של המהר"ל ונראה איך זה מביא אותנו.

"אפילו כל מצוותיו אינם שווים לדבר אחד מדברי תורה".

המשך קריאה: "ובירושלמי"

זה בתלמוד ירושלמי על מסכת פאה. דווקא אותה מסכת אין לה גמרא בבבלי, מכיוון שזה מצוות תלויות בארץ ולא היה רגיל ללמוד את זה באופן דומה למה שעשו בארץ ישראל, בירושלמי. אז יש לנו גמרא על המשניות של פאה בירושלמי ולא בבבלי. אז זה בירושלמי.[10]

המשך קריאה: "רבי ברכיה ורבי חייא דכפר תחומין – חד אמר, כל העולם"

כל העולם כולו במקור. כל העולם כולו.

המשך קריאה: "אינו שווה לדבר אחד מדברי תורה וחד אומר אפילו כל מצוותיו אינם שווים לדבר אחד מדברי תורה. עד כאן."

וכרגיל בתלמוד, אנחנו רואים פה איזה מאמר שמפריז בעניין. הביטוי הוא חריף מאד: "אפילו כל מצוותיו אינם שווים לדבר אחד מדברי תורה". והפשט הוא מובן, כי כל המצוות זה שייך לעולם הזה. אנחנו יודעים שאין שכר בעולם הזה למצוות כמצוות. כי שכר של המצוות - לעולם הבא. אוכל פירותיהן בעולם הזה – לכמה מצוות, אבל הקרן קיימת לעולם הבא.[11] ולכן, מכיוון שהמצוות שייכים לעולם הזה, ודבר תורה, לימוד תורה לעולם הבא, ברור שאפילו מצוות התורה אינם שווים לדבר תורה אחד שהוא שייך לעולם אחר לגמרי, עולם אמיתי, אני לא רציתי לומר: "עולם האמת", יש משמעות אחרת לגמרי לעולם האמת בדיבור יומיומי, כן, הבנתם את ההבדל. כן, העולם האמיתי וזה לא דבר מופרז בגמרא. צריך להבין את הפשט. יש לנו קצת הפתעה לשמוע חכמי ישראל אומרים: אפילו כל המצוות זה לא שווה דבר תורה אחד". זה מובן? אז נלמד איך המהר"ל מסביר את זה. זה גמרא, כן.

המשך קריאה: "וביאור העניין זה כמו שהתבאר, כי המצווה, המצוות הן על ידי הגוף האדם, והתורה היא שכלית לגמרי"

כשהמהר"ל אומר "כי התורה היא שכלית לגמרי" הכוונה לפי הנושא שלנו: היא מובדלת לגמרי מכל מה ששייך לעולם הזה כעולם הזה, שהוא גשמי, שהוא חומרי, שהוא תחת הזמן, שהוא טעון העדר. למציאות של העולם הזה יש סוף, אבל אנחנו קשורים לאורות התורה שהם שייכים לעולם של אינסוף. ולפי דעתי, אפשר להבין את הביטוי: "שכלי", לפי הסבר המהר"ל, דרך הביטוי של שכל הנבדל: נבדל לגמרי מכל מה ששייך לעולם הזה. טוב, אנחנו יודעים, וזה דרך היהדות - מצוות מעשיות זה העיקר של הגשמת האמונה. אני לא רציתי לומר הדת, אבל אם תרצו עיקר הדת, עיקר ההתנהלות הדתית, זה עשיית המצוות. אבל, הערך של המצווה זה העשייה, זה לא רק הכוונה, זה ברור. אבל עשיית המצוות שהוא העיקר של ההתנהגות הדתית, נאמר, שייכת לעולם הזה. אבל עולם הזה טעון היעדר – זה ארעי. סוף סוף מגיע (העולם הזה) לאיזשהי מדרגה שהיה כאילו לא היה. מה נשאר? נשאר את הקשר של הנשמה לחיים האמיתיים, שהם דרך השכל חיי התורה.9:27 ולכן המהר"ל משתמש בהגדרה של שכליות, אבל המובן אצל המהר"ל זה שכל נבדל לגמרי. "ותמונה לא ראיתם"[12] זה מובן?

הקשר בין "למנות ימינו כן הודע" ו"ויהי כן" בבריאת העולם

כדי להאיר קצת את הנושא אני רוצה להזכיר חידוש שנתחדש פעם, זה בקשר לתשובה דווקא, מכיוון שאנחנו בחודש אלול. יש פסוק בספר תהלים שהוא לא כל כך מובן. זה בפרק צ', תשעים, אנחנו אומרים את זה בתפילה, "תפילה למשה". זה: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם."[13] "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"[14] ויש פסוק: "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חוכמה"[15] אולי זה יאיר קצת את הנושא שלנו. אז זה פשט, לא קל להבין. אז "למנות ימינו כן הודע" לפי טעמי המסורה צריך לקרוא ככה: "למנות ימינו, כן הודע" מה זה כן הודע? הודע - זה תן לנו דעת כנה, אמיתית, כן. למנות ימינו – כן הודע. זה הפשט. צריך להבין מה זה "למנות ימינו"? לדעת שלימינו יש מניין – למנות ימינו – (לימינו) יש גבול, יש סוף. אף על פי שהחיים בעולם הזה זה ארוך מאד. כשאנחנו צעירים, לא מרגישים שזה ארוך, כן, אבל סוף סוף מרגישים שזה ארוך מאד, כן. ואנחנו יודעים שאנחנו סוף סוף מגיעים לסוף עולם הזה, לסוף הבחינה של עולם הזה. לכן צריך להבין למנות את הימים. אז מי שמגיע להבנה אמיתית של מספר הימים, שזה לא הרבה, כן. ויש פירוש שמביא רש"י, "למנות ימינו כן הודע, ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – ודווקא שבעים זה הגימטריא של "כן". שנדע שיש לנו רק איזה שטר של שבעים שנה, ולכן, "נביא לבב חוכמה" נביא לבב חוכמה כדי להגיע לתשובה.[16] מכיוון שהעיקר זה העולם הבא וצריך לתקן את עצמינו בפרוזדור כדי להגיע לעולם הבא.[17] אז אני חוזר על הפשט של הפסוק: "למנות ימינו כן הודע" – תן לנו עזרה להבין, לדעת, מה זה ימינו של העולם הזה, כדי שנביא לבב חוכמה. ומהי החוכמה שבלבב – זה הדרך של התשובה. יש פסוק אחר שאומר: "ולבבו יבין ושב ורפא לו".[18] "ושב ורפא לו" - כל זה קשור לנושא שלנו. טוב, זה הפשט. זה מובן, כן? אבל פעם למדתי חידוש על זה לפי הדרש, שבכל ימי בראשית, חוץ מהיום הראשון שנאמר: "יהי אור, ויהי אור"[19] אור ממש, כל שאר הימים כתוב "ויהי כן".[20] אתם מבינים כבר את הקשר עם הפסוק. "ויהי כן", זאת אומרת, העולם שלנו זה עולם שדומה לעולם האמיתי. הוא כמו ה"כן" בסוגריים שבעולם האמיתי. ויהי כן - לא כמו היום הראשון האחד, ויהי אור. אור זה ממש. אף על פי שאור של עולם הזה זה צמצום של אור של עולם הבא, אבל זה אור. כל שאר המציאות זה רק ה"כן" של הדבר. ה"כן" של מה שראה הבורא מבחינת מחשבת הבריאה שהיא העולם הבא. זה מובן? ולכן אנחנו לפי מה שאומרים חכמי הקבלה, אנחנו נמצאים, אנחנו חיים בעלמא דשקרא. אף על פי שהעולם הוא קדוש, גם בבחינת העולם הזה. נברא בעשרה מאמרות,[21] זה ידוע, זוכרים את המשנה ההיא? זה עולם אמיתי בבחינת עשיית המצוות. יש ערך לחיים שלנו בעולם הזה. אבל, בקשר, ביחס, לאמיתות של העולם האמיתי שנקרא עולם הבא, זה עלמא דשקרא. והבל הבלים...אמר קהלת.[22] ולכן, "למנות ימינו כן הודע" – תן לנו אותה דעת להבין שכל ימינו של עולם הזה בבחינת "ויהי כן", "אז נביא לבב חוכמה" וזה עוזר לדרך התשובה. הבנתם את הדיוק הזה. אז זה מסביר כי העולם הזה, עם כל הערך שלו, "בראשית ברא א-לוקים את השמיים ואת הארץ",[23] בבחינת בריאה זה ברור, מבחינת בריאה, מבחינת מחשבת הבריאה, זה ברור שכוונת הפסוק זה להודיע לנו שהבורא יתברך ברא עולם. אבל הוא ברא אותו בבחינת בריאה. אחר כך בבחינת עשייה, זה העולם של טוב ורע שאנחנו חיים בו. מבריאה עד עשייה זה "ויהי כן". העשייה זה ה"כן" של הבריאה. הבנתם את ההבדל, כן? כשהפסוק אומר ויברא –זה בעולם האמיתי, כשהפסוק אומר "ויעש"[24] זה בעולם התחתון. זה בעולם של המציאות. והעולם של המציאות שלנו עם כל הערך של עשיית המצוות, וזה לשון נופל על לשון, זה רק הצל , ה"כן" של העולם האמיתי שהוא בבחינת העולם הבא. פעם למדנו את זה ככה: מחשבת הבורא הייתה לברוא עולם הבא וצמצם את העולם הבא במימדים של העולם הזה ומסר לאדם, כדי שהאדם יזכה להגיע לעולם האמיתי שהוא העולם הבא, שהבורא ברא.[25] ולכן, הבחינה של עולם הבא כבר ישנה. וזה מה שאנחנו אומרים במשנה המפורסמת: "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא"[26] יש כבר. מכיוון שהעולם מבחינת העולם הבא, יש כבר. זה היש האמיתי. ואנחנו עוברים דרך הפרוזדור הזה, שנקרא עולם הזה, כדי לזכות להגיע לעולם של מחשבת הבריאה, לעולם של בראשית ברא, שהוא בחינת עולם הבא. זה מובן? אפשר להסביר את זה בשבעים פנים,[27] כן, אבל זה אותו רעיון, זה אותו נושא. ולכן, זה מה שאומר המהר"ל- כל חיים, כל החיים של העולם הזה, זה הכנה לעולם הבא. ומהו הדרך כדי להגיע לעולם הבא? זה התורה. ושוב לשאלה שלנו: אבל בעולם הזה יש מצוות, ואם יש תחליף מה עושים? הבנתם את זה? זה מובן? טוב.

תלמיד חכם ונביא – למי התנבאו הנביאים?

יש הרבה מאמרים שמסבירים שבזכות התלמידי חכמים גם אלו שאינם תלמידי חכמים בהגדרה שאמרתי מקודם, יומם ולילה, ומקיימים את המצוות של התורה של התלמידי חכמים, בזכותם הם מגיעים לעולם הבא. אבל תלמיד חכם, אתם זוכרים את הגמרא, צדיק גמור, תלמיד חכם – עין לא ראתה. זה עולה למעלה. הבנתם את ה....

שאלה מהקהל: מה המשמעות של "עין לא ראתה"?

הרב: יש מקור בגמרא: כל מה שהנביאים ניבאו לעתיד לבוא זה לבעלי בתים שלומדים כדי לדעת מה לקיים ונותנים אפשרות לתלמיד חכם ללמוד תורה. עושה פרקמטיא לתלמיד חכם, משיא בתו לתלמיד חכם וכן הלאה. אבל תלמיד חכם עצמו, עין לא ראתה.[28] זאת אומרת, כל מה שראו הנביאים זה החלק של עמי הארץ. אבל החלק של תלמיד חכם, עין לא ראתה.[29] זאת אומרת, זה למעלה מזה. זה עולם הבא עצמו. זה לא מה שאנחנו קוראים ימות המשיח – שזה השכר של הצדיקים הרגילים.[30] אבל חיי עולם הבא, זה כבר... טוב, אני קצת מופתע מהקושי של הדברים בעיניכם. כי זה פשוט, זה ברור מאוד. צריך להבין את זה. עולם הזה זה עולם שעובר. בכל רגע הוא לא נמצא מכיוון שהרגע שחיינו ברגע הקודם, הלך. ולכן זה רק אשליה שאנחנו חושבים שאנחנו קיימים. (צחוק בקהל) והמימד של הנצחיות האמיתית של המציאות, זה נקרא חיי העולם הבא. ברור שאנחנו קיימים בעולם הזה אבל עולם הזה לא קיים. זה מובן? ( צוחק) טוב, צריך להתרגל לזה, כן. מרגע לרגע העולם נחדל. מה שחיינו ברגע הקודם זה כבר הלך. חלף הלך לו. מרגע לרגע אנחנו עוברים דרך עלמא דשיקרא, עולם של אשליות. חכמי מזרח העולם קוראים לזה מיה.[31] אתם יודעים מה זה מיה? כן. ואנחנו עוברים דרך העולם הזה כדי להגיע לחיים האמיתיים שרק הנשמה מרגישה מה זה. וזה נבדל לגמרי מכל הבלי הבלים של ה"כן" של "ויהי כן" כפי שאמרנו מקודם. טוב. יש שאלות?

שאלה מהקהל: יש פה קושי. ה' ברא את העולם בשישה ימים. ששת ימי המעשה זה בעצם ימי בריאה?

הרב: לא. ימי המעשה זה לא ימי הבריאה.

שאלה מהקהל: ונעשה אדם? רק על האדם הוא אומר נעשה.[32]

הרב: כן. אבל הפסוק אומר: "ויעש, ויעש לכל.[33] לא, לא, זה קצת סכימטי אבל אני רוצה לדייק. יש פסוק שאומר: כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו. אני חושב שבמקור כתוב: כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו.[34] כן, שנאמר: מה הפסוק?

תשובה מהקהל: שנאמר: "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".[35]

הרב: אף עשיתיו. זהו. ולכן יש מדרגות: בראתיו, יצרתיו ועשיתיו.[36] אז ברור שהפסוק אומר, זה פשט הפסוק: "ויעש אלוקים".

הערה מהקהל : בעשרה מאמרות נברא[37]

הרב: נברא. זה מושג אחר. בחינת בריאה. ולכן אני הגדרתי את זה באופן פשוט: מחשבת הבורא. בחינת המחשבה של הבורא. במחשבה של הבורא העולם הוא שלם, ונקרא עולם הבא. ובמציאות שלנו, זה נקרא עולם העשייה. במציאות, זה עולם של טוב ורע. אבל בעולם הבריאה, הכל טוב. אין רע יורד מלמעלה.[38] אין רע יורד מן השמיים. ויש רע בעולם התחתון. כשזה מגיע לעולם התחתון, זה מתגלה כרע. אבל זה בא מברייתו של עולם. תסתכלו על הביטוי "ברייתו של עולם." זה בא מהעולם, לא מהבורא. ברייתו של עולם. ולכן, צריך להבין שיהיו, איך אומר הנביא: "השמיים החדשים והארץ החדשה",[39] כן, כל זה יעבור. מכיוון שאנחנו מתקרבים לימים הנוראים, זה קל להבין את זה. אנחנו לא רגילים לדבר ככה במשך השנה, כן, כי צריך לחיות בעולם הזה. אבל אנחנו מגיעים לעניין של התשובה וצריך להבין במה המדובר. להגיע, לזכות להגיע לחיי העולם הבא, כן. אז מה השאלה?

תשובה מהקהל: אז אין שאלה.

הרב: אין שאלה.

מה בין ימות המשיח ועולם הבא?

שאלה מהקהל: אז מה הערך של תחיית המתים, של שיבת הנשמה?

הרב: זהו. זה מה שאומרת הגמרא שאמרנו. אחרי תחיית המתים, יש תקופה שאפשר להגדיר את זה ימות המשיח, כן. אבל זה שייך דווקא לאלו שלא זכו בחייהם להיות בבחינת חיי העולם הבא. טוב, זה נושא רחב, זה נושא לא קל, כן. אני לא רוצה לצטט את הרמב"ם פה כי זה יפתח עוד כמה קושיות, אבל הרמב"ם אומר שאחרי תחיית המתים, המתים שיחיו, כן, יחיו כמה זמן, ואחר כך זה עולם הבא, זה משהו אחר.[40] לכן, זה שכר של אלו שלא טעמו בחייהם מה זה חיי עולם הבא. יש כמה ביטויים בגמרא: "בן עולם הבא", "מובטח לו שהוא בן עולם הבא".[41] יש: "חיי עולם הבא".[42] אז אני נמצא שוב בשיטה של הרמב"ם. מי שקשור בתורה, או נאמר, מי שקשור לחיי עולם הבא דרך התורה, אז טועם כבר בעולם הזה, טעם (של) עולם הבא. זה מה שאומרת הגמרא. עין לא ראתה, כן. אבל מי שלא טעם את זה בחייו – מגיע לו השכר הזה. ולכן הגמרא אומרת: ולהם יש ימות המשיח. זה מובן?

שאלה מהקהל: בתור נשמה וגוף?

הרב: בתור נשמה וגוף. אולי אני אסביר את זה באופן אחר, או במילים אחרות. שהתלמיד חכם, אף על פי שנמצא בעולם הזה, עולמו שלו, העולם הפנימי שלו, זה עולם אמיתי. ומחוצה לו כולנו נמצאים בגהינם שנקרא עולם הזה. אבל התלמיד חכם כבר טעם החיים האמיתיים כבר כשהיה בעולם הזה. ולכן, מה מגיע לו כשכר? עולם הבא, מיד. הוא לא צריך ימות המשיח. טוב זה נושא חשוב, לא קל, אני ממהר הרבה מכיוון שאני רוצה להגיע לנושא עצמו. וזה מסביר את כל המחלוקת שכמה חכמים עשו נגד הרמב"ם. אולי לא השגיחו בכוונה של הרמב"ם.[43] אבל מי שחי החיים שלו בעולם הזה, בבחינת גהינם, וכל הזמן אנחנו יודעים שאף על פי שהאופטימיות של האמונה זה יותר מבטחון של היהדות, אנחנו יודעים שהעולם החיצוני הוא גהינם. מספיק לקרוא "מעריב" או "ידיעות". וזה פשוט. אז מי שחי החיים שלו בעולם הזה, בלי אותה חוויה של התלמיד חכם שהוא נמצא בעולם הזה אבל בבחינת עולם הבא, מגיע לו שכר, שידע פעם מה זה עולם הזה אמיתי. אז זה מה שאומרת הגמרא: כל מה שאמרו הנביאים זה שייך להם. מגיע להם את החיים האלו. כפי שאמרת, עם גוף ונשמה. אבל אני רוצה, רק דקה, לא גמרתי. אני רוצה להפוך את השאלה. ואם כל העיקר, כל התכלית של השכר, זה חיים של עולם הזה נצחיים. איזה שכר זה? אחרי תחיית המתים, כן. איזה שכר זה? מי שמבין מה זה עולם הזה אסור לחשוב או להאמין שהעולם הזה הוא יכול מבחינת נצחית.

הערה מהקהל: אבל הוא יכול להיות מתוקן.

הרב: מה?        

הערה מהקהל: אבל הוא יכול להיות מתוקן.

הרב: יפה. יכול להיות מתוקן. ברור, ברור מאד. אבל מבחינת עולם הזה אין לו נצחיות, אפילו כשהוא מתוקן. זהו בדיוק, הסברת יפה. מגיע לאלו שעברו בחיים שלהם, עולם של גהינם, מגיע לטעום טעם של עולם הזה מתוקן. זה נקרא: "ימות המשיח". אבל צדיקים גמורים, תלמידי חכמים, אומרת הגמרא, "עין לא ראתה", "עין לא ראתה אלוקים, זולתך סלה". זאת אומרת, זה עולם אחר לגמרי. עולם שכולו אור, עולם שכולו ארוך. אנחנו לא יודעים מה זה. אף אחד לא חזר כדי להסביר לנו. אבל אנחנו יודעים מכיוון שהתורה אמרה, כן. אני הגזמתי קצת, יתכן שכמה חזרו והסבירו, ו...לא שמענו. טוב זה עניין של מיסטיקה. (צוחק) וזה מה שאומרים המקורות שלנו, כן. אם נתייחס לזה ברצינות אנחנו מסכימים להבין מה הרב אומר. מה זה המציאות האמיתית של עולם האמיתי כמו שהיה במחשבת הבורא, האינסוף. אז זה עובר. אין שום יחס עם מה שקורה בעולם הזה. זה קצת יותר מובן? כן.

שאלה מהקהל: יש כאן סתירה במה שאתה אומר.

הרב: בקול קצת

שאלה מהקהל: יש סתירה במה שאמרת. כי אם גם אנשים שלא היו צדיקים בחייהם זוכים לטעום קצת עולם הבא ותחיית המתים מבחינת שכר. איך יתכן שהם יכולים להגיד את הטעם הזה אם הם עצמם מבחינה רוחנית, נפשית לא הגיעו לזה. הם לא הגיעו למדרגה כזאת.

הרב: לכן זה יהיה מתנת חינם בימות המשיח, אחרי תחיית המתים.

שאלה מהקהל: זה השכר שלהם?

הרב: זה המשמעות, לא. זה המשמעות של: "מתן שכרן של צדיקים"[44] יש סתירה לכאורה, בין "מתן" ו- "שכר." מה שאנחנו אומרים, השכר של הצדיקים בבחינת ימות המשיח למשל, זה מתנת חינם. השכר עצמו זה מתנה. אבל יותר עמוק מהפשט הזה, כן, זה התחדשות של האופי של האדם. ואז הוא מסוגל לטעום את זה. אז מה שאנחנו לומדים פה, זה כח התורה. מי שהגיע למה שהרב מגדיר: תלמוד תורה, דבר תורה במובן התלמודי של הביטוי, מי שהגיע לזה, אז יודע מה זה האמת. ורק הנשמה יכולה להתייחס לזה.

השגת נצחיות המצוות דרך הכוונה

ואיך הנשמה מתייחסת לחוכמת התורה? דרך השכל. לכן המהר"ל אומר מכיוון שהתורה היא שכלית, כן. אבל צריך להבין את הביטוי "שכלי" או "שכל" במהר"ל לפי ההגדרה שלו בספרים שלו - שכל הנבדל. נבדל לגמרי מכל מה ששייך לעולם הזה כעולם הזה, זה מובן? אני רגיל להסביר את זה בהקשר למצווה של עשרת הדברות[45] כאפילו מה שאסור זה אפילו המחשבה שהיא מלאה דמיון, כן. זה אסור. צריך להבין מה זה שכל נבדל. מחשבה טהורה לגמרי. בלי צורך בשום תמונה. זה המחשבה האמיתית, כן. אולי אתן איזה דוגמה, כן. הפילוסופים הסבירו את זה, אם אני זוכר זה אפלטו(ן) שהסביר את זה הראשון.[46] למשל, כשאנחנו רוצים לחשוב את העגול, אז מה אנחנו רואים? אנחנו רואים דבר עגול. אבל האידיאה, המושג של העגול אינו עגול, זה מושג. מופשט לגמרי, כן. אז כל עוד שלא הגענו לחשוב את המושג המופשט, למעלה מתמונה של משהו עגול, לא חשבנו כלום. אנחנו עוד שקועים בעלמא דשקרא. שהוא עולם מציאותי, קיומי, צריך לקיים את עשיית המצוות באותו עולם של הדמיון, בסוגריים - שנקרא עולם הזה. זה, זה מובן. אבל המחשבה האמיתית היא למעלה מכל זה. ולכן זה שייך למצווה השנייה של עשרת הדברות, "ותמונה לא ראיתם".[47] אפילו המחשבה כמחשבה, השכל כשכל, יכול להיות עובד עבודה זרה. כל עוד שלא הגיע לשכל המופשט לגמרי, לשכל הנבדל לגמרי. מה אנחנו חושבים כשאנחנו רוצים לחשוב את המושג של עגול? היחס בין, היחס מתמטי, זה אידיאה גרידא, בין, איך קוראים לזה בעברית?[48]

תשובה מהקהל: קוטר

הרב: זהו, הבנתם. זה מושג זה לא תמונה.

שאלה מהקהל: אז נבדל זה אבסולוטי?

הרב: נבדל, אני מעדיף מופשט. ומכיוון שזה מופשט, זה אבסולוטי ונצחי ומוחלט. מופשט לגמרי. כי ההיעדר שייך לבעל חומר, לבעל תמונה.

שאלה מהקהל: אז איך אפשר להגיע לאבסולוטי?

הרב: דרך הנשמה שלו. פשוט. ומכיוון שהמצוות שייכות לגוף גם המצוות שייכות לעולם הזה, ולכן הגמרא אומרת: זה לא שווה כלום כלפי דבר תורה אחד. הבנתם עכשיו את העניין? ולכן, צריך להבין האמת של שני דברים. המצוות יש ערך חשוב מאוד. אבל כלפי דבר תורה – כלום. צריך לאחוז את שני הדברים יחד. זה מובן?

הרב: המצווה זה ציור ה... ריבוי.   "כי נר מצווה ותורה אור".

שאלה מהקהל: אבל המצווה התפקיד שלה לא להחיות את הנשמה?

הרב: בקול קצת רם, כן.

שאלה מהקהל: המצווה התפקיד שלה

הרב: לא שמעתי. מי יכול לומר?

שאלה מהקהל: המצווה לא מזינה את הנשמה? שואלת הגברת.

הרב: כן, דרך כוונת המצווה,[49]והכוונה של המצווה זה כבר שייך לעולם התורה. ולכן מכיוון שאנחנו לא מסוגלים לכוונות האמיתיות. לפני כל מצווה יש ברכה, ואנחנו אומרים: כאילו...כאילו. אנחנו מתייחסים לאלו שיודעים לכוון. הבנתם? "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", שאנחנו אומרים לפני כל מצווה.[50] ואנחנו אומרים בפשטות, בענווה: אנחנו לא מסוגלים, אין לנו כח. אבל תדע שאנחנו מאמינים במה שאלו שיודעים מאמינים. אז זו אותה זכות.

גדלות המאמין

גדול מי שאומר אמן ממי שאומר את הברכה עצמה, כן.[51] כי מי שאומר את הברכה מבין מה שהוא אומר. מי שלא מבין אומר "אמן". אז יש לו אמונה יותר עמוקה מכיוון שהוא לא מבין. לא, לא, זה לא פרדוקסלי. זה אמיתי. אני לא אמרתי שעדיף להיות עם הארץ. אני לא אמרתי את זה. אבל מי שמאמין באמונה פשוטה, בלי חוכמה, בלי חוכמות, נאמר, הוא יותר גדול באמונה שלו ממי שיש לו סיבות להאמין.[52] ולכן, תדעו שזה קשה מאד להיות תלמיד חכם. זה מובן? לכן אני רגיל לומר, וזה לא בדיחה, שציוני חילוני שלא מאמין, יש לו אולי זכות אמונה יותר גדול ממי שמאמין. מכיוון שהוא מקיים את בניית הארץ מבלי להאמין בזה. הוא מקיים.

הערה מהקהל: קארל מרקס

הרב: מה?

הערה מהקהל:

הרב: לא, יש משהו בזה. אבל זה קשה מאד ולכן יש כל כך יורדים אצל החילוניים. לא סובלים. מכיוון שזה קשה.

הערה מהקהל: יורדים לתל אביב

הרב: יורדים גם מירושלים, כן. טוב. פעם, אולי אני אספר לכם איזה מעשה. פעם, הייתי באוניה דרך צרפת לישראל והיו צליינים, עם כומר אחד.

הערה מהקהל : צליינים

הרב: צליינים. מה אמרתי?

הערה מהקהל : ציילנים.

הרב: טוב. וגם כן, זה קצת קשור. אז אנחנו היינו קבוצה של סטודנטים יהודיים, עם התנך בידינו. והכומר התחיל להתעניין: מה אתם קוראים? טוב, ויפה. ודברנו. אז הכומר אמר לי: "חבל שהציונים אינם מאמינים מכיוון שהם מגשימים את ההבטחות של הנביאים, כן. והם לא מאמינים, זה חבל." אז אני אמרתי לו: תשמע, אם זה היה אנשים מאמינים שהיו בונים את הארץ, היינו אומרים, זה מעשה בני אדם. יש בני אדם שיש להם אמונה והם מגשימים את האמונה שלהם. מכיוון שזה אנשים שאינם מאמינים, זה בטוח שזה הקב"ה שעושה את זה, ולכן אנחנו יותר שקטים. תדעו, לא הבין מה שאני אמרתי.(צוחק) וזה לא פרדוקסלי. לפי דעתי, זה הוכחה ברורה שהגיע הזמן. מכיוון שדווקא הרוב, נאמר, כי יש גם כן משוגעים מאמינים כאלו. ודווקא לא מאמינים בנו את הארץ, אז זה הסימן שזה הקב"ה שעושה את זה. זה ברור? טוב, אני זוכר, הרב צבי יהודה זכרונו לברכה, היה אומר על המשנה, על אהרון הכהן, רודף שלום ואוהב שלום. "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."[53] אז הוא היה מסביר ככה: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. זה סימן שהוא אוהב את הבריות שהיו רחוק מהתורה. שהיו רחוק, היו רחוקים, כן. מכיוון שהמשנה אומרת: "ומקרבן" – היו רחוקים. טוב. זה אותו עניין. מי אהרון הכהן היה אוהב? הוא היה אוהב את הבריות שהיו רחוקים מן התורה. אז יש אומרים כדי לקרבן. המשנה אמרה: ומקרבן לתורה. לא היה אוהב אותם כדי לקרבן. היה אוהב אותם ו(אז) מקרבן. הבנתם את ההבדל?

שאלה מהקהל : מי שקרוב לתורה הוא גם צריך לאהוב?

הרב: רק מי שקרוב לתורה יודע שהוא רחוק.

הערה מהקהל: נכון.

הרב: זה חסידות של הרב נחמן בליקוטי הלכות.[54] והוא מסביר את זה יפה, כן. דווקא מי שחושב שהוא קרוב, הוא רחוק אמיתי. טוב.

שאלה מהקהל: קיום המצוות, בעולם הזה ותלמוד תורה לעולם הבא, אבל אנחנו אומרים בקיום המצוות: "לתקן את שורשן במקום עליון."

הרב: נכון. זאת אומרת, בכוונה.

שאלה מהקהל: בכוונה

הרב: ומכיוון, שוב אני חוזר על זה, מכיוון שזה חשוב. מכיוון שאנחנו לא מסוגלים להיות באותה מדרגה של חוכמת התורה שהמקורות שלנו מדברים עליה. אנחנו סתם עם ארצים שלומדים קצת כדי לדעת כיצד לקיים מצוות, שולחן ערוך. יהודי פשוט, כן. אז קצת גמרא, קצת משנה, קצת מפרשים, קצת תורה ואומרים שזה תלמוד תורה? זה לא רציני. זה חובבני. אז מכיוון שיש צורך לקיים מצוות אז לכן, זה כבר דורי דורות שהחכמים קבעו את הכוונה הזו לפני כל קיום המצווה שאנחנו אומרים שאנחנו לא מסוגלים, אבל אנחנו קשורים לאלו, ויש ראיתי את בני עליה ומועטים הם – אתם זוכרים את הגמרא.[55] יש מועטים, אבל יש, שיודעים לכוון, אז שתפילתנו, שמצוותנו תעבור דרכם. זה נקרא "אמונת חכמים". מה זה אמונת חכמים? זה האמונה שהחכמים הם באמת חכמים. אמונה שהחכמים הם חכמים.[56] אז זה האמונה. טוב, אז נמשיך. אז זה מה שאמר המהר"ל:

המשך קריאה: "כי המצווה היא על ידי גוף האדם והתורה היא שכלית לגמרי"

(ל)פה הגענו.

המשך קריאה: "שעל זה אמר הכתוב: כי נר מצווה ותורה אור" כמו שבארנו בהקדמת מסכת אבות.[57] ולפיכך, בוודאי כל העולם אינו שווה לדבר אחד מדברי תורה שהרי העולם הזה הוא גשמי והתורה היא שכלית."

טוב אני מקווה שאני הצלחתי להסביר קצת את ההבדל בין שני המישורים האלה, הרבדים האלו.

המשך קריאה: "ואף המצוות יש להם התייחסות אל הגוף. כי המצווה נעשית על ידי גוף האדם ומפני כך כל המצוות אינם שווים לדבר אחד מדברי תורה"

כן. טוב, זה נושא רחב מאוד, אפשר להרחיב אותו. ויש הרבה פסוקים שאפשר לפרש בכיוון זה. צריך לדעת שסוף סוף אין מצווה בלי קצת תורה אמיתית במצווה. וזה הצורה של המצווה – המצווה כהלכתה. המצווה כהלכתה היא מצווה לפי התורה. ולכן, יש תורה במצווה גם כן.[58] ולכן, הוא לא מתכוון לצד התורה שיש במצווה אלא למעשה המצווה עצמו, כן. זה מובן? טוב. ואפשר להגדיר את זה בבחינת כוונת המצווה. אתם יודעים שיש כמה משמעויות במילה כוונה. כוונה, זה קודם כל לדעת מה אני עושה. אני עושה משהו עם הכוונה שלי. זה לא, איך אומרים את זה, כ"מצוות אנשים מלומדה",[59] יש ביטוי כזה. כמצוות אנשים מלומדה – זאת אומרת, בלי כוונה. אף על פי שאנחנו מתפללים "ותרגילנו במצוותיך".[60] אבל כתוב "ותרגילנו במצוותיך" – שנתרגל למצווה האמיתית, לא למצווה שהיא רק הרגל. זה מובן? כן. אבל המשמעות האמיתית של המילה כוונה, ויש הרבה, זה לקיים את המצווה בכוונה של התורה כשהתורה נתנה אותה מצווה. לדעת מה התורה רצתה כשנתנה אותה מצווה. אז זה עניין של חוכמה. זה לאו דווקא עניין של רגש להיות בכוונה. למשל, כשאני שומע כמה מרצים, פרופסורים, להסביר כי החסידות זה עניין רגשי. כשמדברים על החסידות זה רגש דתי. לא מבינים כלום. זה לא עניין של להתפלל בכוונה. זה עניין אסתטי אצלם. זה לא עניין רגשי. זה עניין של מחשבה עמוקה, של חוכמה. מה התורה רצתה כשביקשה ממני להתנהג ככה. אז מי שמסוגל להבין מה התורה רצתה – זה בסדר. מי שאינו מסוגל – אז הוא מקשר את עצמו למי שיודע. זה מובן?

החשש שחיים גשמיים יפגעו ברוחניות – חטא המרגלים

שאלה מהקהל: סליחה, יש מי שאמר שהמרגלים סירבו להיכנס לארץ מפני שחששו מהירידה הרוחנית לעסוק בגשמיות. [61] לפי מה שאנחנו לומדים עכשיו, איפה טעותם?

הרב: יפה. טוב, זה שאלה במקומה. וזה דווקא היה הטעות שלהם והחטא שלהם, כן. כי כשהנשמה נבדלת מהגוף, היא פטורה מן המצוות, כן. מת פטור מן המצוות.[62] זה ידוע, כן. ולכן אם הבורא שלח אותנו לעולם הגשמי זה כדי לקיים את המצוות בעולם הגשמי. מה שאנחנו לומדים עכשיו זה שצריך לדעת שעיקר התכלית זה החיים של העולם הבא. (סוף קלטת T9)

ברור שאותה נטייה שכיחה בהיסטוריה שלנו במשך כל הדורות ואולי גם בדור שלנו. יש הרבה צדיקים נאמר, שבכנות רבה, בטעות אבל בכנות, חושבים ככה. שאסור להתלכלך בגשמיות של המצוות, כן. מוטב להישאר בארבע מידות של הלימוד. ולכן כדי להיות בטוח שאין סכנה, אז נשארים בחוץ לארץ, במדבר.[63] כדי להיות בטוח. טוב זה טעות. מה שהמהר"ל מסביר בזה זה שצריך לעבור דרך עולם הזה כדי להגיע לעולם הבא בלי לשכוח העולם הבא. אבל הצו של המצווה זה ברור בעולם הגשמי. מה אומרת המשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ".[64] זה מדובר בעולם הבא, מה פתאום ארץ?

הערה מהקהל: הרמב"ן אומר שארץ מסוג כזה זה (לא ברור) ארץ ישראל.

הרב: ברור וזה הפשט. כי ארץ ישראל זה הפתח לעולם הבא.[65] אז מי שאין לו את המפתח לא יכול להיכנס, כן. אתה יודע, אתה מכיר את כל המקורות. זה עניין של צער גלגול מחילות וכל העניינים האלו, כן. אז זה ברור: שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[66] ולכן יש להם פתח לעולם הבא. ארץ ישראל היא הקשר בין האדם והעולם הבא שלו. טוב, אני חושב שלא צריך להרחיב את הדיבור על זה. אולי זה מסביר דבר רחב מאד, מכיוון שיש לנו קושי יש לנו בעיה עם העניין הזה. אני מכיר הרבה הרבה יהודים תמימים, צדיקים, כן, שהם חיים בספק. אולי זה טעות לנסות לבנות את הארץ. אולי זה אסור לנו. אולי זה עדיף להיות שומר מצוות בחוץ לארץ. ואתם יודעים את השיטה שלי, שלנו, נאמר. אבל זה ברור שהם תמימים, צדיקים, מסכנים, מלאים דאגה. אבל צריך לזכור שהקושי הזה עובר את כל ההיסטוריה שלנו, כבר מימי האבות. כבר מימי האבות זה אותה בעיה. סליחה?

הערה מהקהל: "במה אדע כי אירשנה"[67]

הרב: במה אדע כי אירשנה. ולפני זה, אני אחזור לעניין, של התלבטות. אז אני אתחיל בפירושו של רש"י על הפסוק הראשון. אנחנו כל כך רגילים שלא מרגישים מה הכוונה של רש"י. מכל המדרשים על הפסוק הזה של "בראשית ברא א-לוקים", מה בחר רש"י? "לא היה צריך להתחיל את התורה...ומה טעם פתח בבראשית?"[68] עניין של ארץ ישראל. מה קשור? כן. לכן הפשט של רש"י הוא: "בראשית ברא א-לוקים את השמיים ואת הארץ" ואין ארץ אלא ארץ ישראל. לכן הוא מתחיל בהסבר על ארץ ישראל. כי לפי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה"[69], מכיוון שסוף המעשה הייתה הארץ, הארץ הייתה במחשבה תחילה.[70] הארץ הייתה לפני השמיים, במחשבה, כן. ולכן, מכיוון שארץ ישראל היא מרכז העולם, לפי התורה ולכן היא סוף המעשה ממש, ולכן, "הארץ" של הפסוק, זה ארץ ישראל. זה קשור למה שאתה אמרת. וזה לא בדיחה. צריך להבין את זה. כל מה שזה לא ארץ ישראל נקרא "חוץ לארץ". אבל מה זה חוץ לארץ? זה שמיים. הגאון מווילנא הסביר את זה. שהגויים יש להם יחס רק לא-לוקי השמיים לא לאלוקי הארץ. זה בהתחלת הפירוש שלו על שיר השירים, כן.[71] רק אנחנו אומרים: "א-לוקינו שבשמיים ובארץ".[72] הגויים מכירים רק היחס השמיימי.

הערה מהקהל: וכשפה אומר המהר"ל התורה ...

הרב: היא שכלית

הערה מהקהל (בתיה לנצט): הוא לא מדבר על אותו דבר?

הרב: לא, לא, לא. לגמרי לא. שמיים זה בעולם שלנו, כן.

הערה מהקהל (בתיה לנצט): זה דורש איזה הסבר. זה יותר מידי דומה.

הרב: לא לא, זה שני נושאים. כשאני מתכוון לשמיים – חוץ לארץ, זה בעולם הזה שלנו. התורה שהיא שכלית היא בעולם הבא. היא במדרגת העולם הבא. זה משהו אחר לגמרי. רק דקה. אני ממשיך. זה בבדיחה שהתחלתי בה. אתם רואים שזה כבר ארבעים שנה בערך המדינה. אף חברת אוניות החזיקה מעמד. אפילו "צים".[73] מיד כשרוצים לעזוב את הארץ, שמיים – מיד, כן. הבנתם את זה? אפילו דרך אוניות זה בלתי אפשרי, כן. טוב. אז אני התחלתי בפסוק הראשון. שתזכירו לי איך הייתה השאלה שאנחנו עוסקים בה? זה השאלה שלך (דוד) יהודה? לא, לא, הגעתי לזה. זאת אומרת, המטרה זה: אלוקינו שבשמיים ובארץ. ולכן יש, אני חזרתי לנושא, יש נטייה טבעית כנראה בזהות של עם ישראל מההתחלה, איזה מין התלבטות, בין המימד של הזהות שלנו השייכת לאוניברסליות של המילה "ארץ". והמימד הייחודי הספציפי לישראל שארץ - זה ארץ ישראל. לכן אנחנו רואים, איך מתחילה ההיסטוריה שלנו? אברהם אבינו. אז איפה נולד אברהם אבינו? באור כשדים, בגלות.[74] מה היו עושים בגלות? מה היו עושים בגלות? ועד שאני מגיע לפסוק שלך, עד ש: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"[75] היה צריך מאמץ גדול מאוד עד שאברהם העברי הסכים סוף סוף להיות עברי ולא ארמי. בהתחלה, זה היה מאמץ. קושי מאד. ולכן, הסיפור של התורה מתחיל בסיפור אברהם אבינו. זה העברי הראשון שניתק את עצמו מהגלות. כי, אתם יודעים שיש טעות. חושבים שאברהם היה עירקי, היה בבלי, כשדי. זה טעות. לפי התורה, נקרא: "אברהם העברי".[76] הוא מצאצאי עבר. הוא שייך לארץ. אתם זוכרים את הפסוק בסיפור של יוסף הצדיק, כשאמר לפרעה: "גונובתי מארץ העברים".[77] ופרעה מבין במה המדובר, כן.[78] פרעה בכבודו ובעצמו יודע שארץ כנען זה ארץ העברים, כן. כשיוסף אמר לו ארץ העברים. כמה עברים היו? בסך הכל בני יעקב. מניין פלוס, כן. וזה נקרא ארץ העברים. ולכן (נשאלת השאלה): מה עשו עברים בחוץ לארץ? ורק משפחה אחת ניצלה מכל ההתבוללות של כל העברים מאור כשדים, כן. משפחת אברהם אבינו. מאמץ כביר כדי לחזור לארץ. ולכן רש"י בא לסייע לנו. "לך לך" מה אומר רש"י? הוא מביא מדרש, "להנאתך ולטובתך".[79] הוא מסביר מלכתחילה מה זה עלייה: "להנאתך ולטובתך." עד שאברהם אבינו הסכים. אחר כך, איפה מת יעקב אבינו? בגלות.[80] הוא בחר בגלות מצריים. ואמר: והעליתם את עצמותיי מזה,[81] זה יוסף שאמר, "ואנוכי אעשה כדברך", כן.[82] ברור שיש הרבה, חלק ניכר מעם ישראל שהוא במימד הזה. אנחנו מוצאים את השורש באבות עצמם. זה מובן? אבל כל התורה כולה זה כדי להסביר לנו שרק הדרך של ארץ ישראל הוא הדרך האמיתי. כל התורה כולה. אבל בעם יש ההתלבטות ההיא. ולכן יש לנו גדולי ישראל שהם קשורים למימד האחר, למימד החיצוני. זה מובן? למדנו את הנושא הזה בנושאים אחרים: משיחיות של בני יוסף, משיחיות של בני יהודה.[83] אבל השורש זה כבר באבות. זה מובן? ולכן אם אנחנו חושבים על אותה התלבטות של כמה גדולי ישראל, כמה צדיקים אפשר לומר את זה, אבל הטעות שלהם היא מצד זה מסוכנת לגמרי. אנחנו צריכים לחזור לתורה עצמה. כל חידוש התורה זה להסביר לעם ישראל כי הדרך האמיתי זה הדרך ששייך לארץ ישראל ולא למצריים. זה מובן? אז יתכן מאוד שכל העניינים באים מהעניין הזה. יש ארץ במובן האוניברסלי וזה שייך לעם ישראל גם כן, ויש ארץ במובן הספציפי של רש"י: אין ארץ אלא ארץ ישראל. רק דקה לפני שאני אשכח, זה, טוב שכחתי. אה, כן. אז אני רוצה מכיוון שהגענו לנושא הזה, להסביר קצת בהרחבה. במונחים של עכשיו אז יש לפי דעתי שני נושאים. הדתיים שהם באותה התלבטות, כמו אנשי דור המדבר, כן, כמו שאמרנו, הם אומרים שצריך לחכות החלטה של המשיח, כן. אבל פה יש נושא בפני עצמו כי הכלל של חזרה לציון. אם חזרנו לגלות מסיבות ידועות, כן, אבל יש כלל של לחזור בתשובה. תלמדו את זה בפרשת ניצבים שאנחנו נלמד בסמינר על התשובה, שזה אותו פסוק שאומר ושב ה', אתם יודעים את הנושא. אותם פסוקים מדברים על התשובה - התשובה של החטא ועל התשובה – של שיבת ציון לארץ ישראל. זה אותו פרק, אותו מקרא.[84]

ומה אמרתי מקודם? כי גלשתי לתשובה, כן, שצריך לחכות את החלטת המשיח, כן. אבל צריך להבין שזה נושאים שונים לגמרי. ביאת המשיח ושיבת ציון, זה קשור, אבל זו אמונה אחרת. איך אני יכול להסביר? אף על פי שזה קשור, זה לא קשור, כן. האמונה בביאת המשיח ושיבת ציון זה לא אותו דבר. לכן פה יש טעות.

שאלה מהקהל: גם לפי הרמב"ם?

הרב: מה?

שאלה מהקהל: גם לפי הרמב"ם?

הרב: דווקא לפי הרמב"ם. כי הרמב"ם מביא כהוכחה פסוק שאינו רומז כלום על המשיח.[85]

הערה מהקהל: הוא אומר שזה ראייה לביאת המשיח.

הרב: שזה ראייה לאמונת המשיח. מכיוון שהמשיח יש לו תוכנית מלאה לפי הרמב"ם, והוא צריך להקים ממשלה ראשונה. זה השלב הראשון של המשיח לפי הרמב"ם – ממשלה, כן. אז כדי שתהיה ממשלה, צריך קודם כל שהיהודים ישובו. מי משיב אותם? הקב"ה, אומר הרמב"ם. אתה מבין? צריך לדייק שמה. אני אסביר עוד. הרמב"ם מגדיר את המשימה של המשיח קודם כל ממשלה בארץ ישראל. אז כדי שתהיה ממשלה בארץ ישראל, צריך שיבת ציון. אז הוא מביא פסוק שאומר שהקב"ה מביא את היהודים לציון, "ושב ה' א-לוקיך את שבותך".

הערה מהקהל: אז לפי זה חזרת העצמאות תלויה במשיח. כלומר, שיבת ציון וישראל

הרב: ברור, ברור, זהו זהו. הרמב"ם אומר "מלך המשיח". זה תפקיד של המלך המשיח. כן. להחזיר הממשלה ליושנה. אבל שיבת ציון, זה הקב"ה. אחר כך, בניין בית המקדש, אחר כך מקבץ נדחי ישראל. נדחי ישראל זה לא היהודים – זה עשרת השבטים. זה מובן, וזה בא אחרי בניין המקדש.

שאלה מהקהל: ההתלבטות של היהודים הטובים והצדיקים, המסכנים, היא גם ביחס ללגיטימיות של החזרה לעצמאות, אם היא לא נעשתה על ידי המשיח. כלומר השאלה היא לא על קיבוץ גלויות אלא על מדינת ישראל.

הרב: זהו, וזה טעות.

שאלה מהקהל: נראה כאילו הרמב"ם מצדיק את דבריהם.

הרב: לא, לא וזה טעות. מכיוון שרק אחרי עשרת השבטים, אז חוזרים את המשפטים של התורה כחוקה של המדינה. אתה רוצה שנביא את הספר? יש סדר, כן. קודם כל ממשלה, אחר כך בניין בית המקדש אחר כך נדחי ישראל – עשרת השבטים ואחר כך, רק אחר כך המשפטים של התורה. ולכן, נחכה.

הערה מהקהל: שלב שלב

הרב: שלב שלב. למזלנו, למזלנו, יש ציונים דתיים. למזלנו. זה נס.

שאלה מהקהל: זה מורה נבוכים, נכון?

הרב: מורה נבוכים. פרק יא'. לא לא. זה יד החזקה, משנה תורה. הלכות מלכים פרק יא'. אז צריך. אם כבר מסתמכים על הרמב"ם אז צריך להשגיח על הסדר שנתן, כן.

הערה מהקהל: כדי לחזק את מה שאתה אמרת, אז יש אפילו סדר מסוים, אבל אפילו אם אנחנו בשלב א' או ב', יש כבר סימנים של השלב ד'.

הרב: יפה.

הערה מהקהל: יש פה אפילו בחוקים האלה יש כבר סימנים לזה. לתפוס את כל המציאות למקורות שלנו בזמן הזה.

הרב: יפה. ולא רק זה. אנחנו בשלב הראשון, להחזיק, לחזק נאמר, את המדינה כממשלה – זה לא קל. וכבר מדברים על בניין בית המקדש. טוב, שמים אותם בכלא, כמו ששמו בכלא את הציונים הראשונים, כן. וכבר יש קצת סממנים של חזרה של עשרת השבטים, כן. יש לנו "שחורים" בישראל, מסוג אחר. אז אתה צודק – הכל בבת אחת מכל מקום, אבל יש סדר. לכן, הם לא מקבלים את המקור של הרמב"ם מכיוון שדווקא הפסוק שהוא מביא לא רומז למשיח. לכן לא מקבלים את זה. אחר כך אני אגמור את הנושא. העניין השני זה העניין של ההתבטאות של המתבוללים בתפוצות שאומרים: יש אוניברסליות של עם ישראל ולכן אנחנו לא רוצים את השוביניזם הזה של מדינת ישראל. אנחנו יהודים שקשורים לאוניברסליות האנושית. זה מובן? יש גם זה וגם זה בבת אחת. אבל גם פה יש טעות. כי מה שמתגלה בזמן שלנו ודווקא מכיוון שקמה מדינה, שקמה האומה העברית כמדינה בארץ ישראל. דרך אלפיים שנה היה ספק: במה מדובר באוניבסליות או בקוסמופוליטיות? ופה מתגלה עכשיו שמדובר בקוסמופוליטיות לא אוניברסליות, בתפוצות. מכיוון שדווקא עם ישראל כעם הוא אוניברסלי, אבל הקהילות בגולה, הן קוסמופוליטיות. אתם מבינים את ההבדל, כן? ולכן יתכן מאד שכל ההיסטוריה שלנו, מההתחלה, זה הבירור של כל הדברים האלו. ויצאנו מאותה השאלה, כן. זה כמין סירוב, יותר מסירוב, רתיעה, מהגשמת המצוות בעולם הגשמי, בעולם הזה, כן. ולכן טוב ששאלת את השאלה שלך, זה קשור לנושא שלנו. רק דקה. אנחנו רואים את זה כבר בדוגמה של דור המדבר, כן ואנחנו רואים את זה בימינו כמעט באותו סגנון. זאת אומרת, הכוונה היתה להישאר במצב הקוסמופוליטי, נאמר, של המדבר. לא לקבל את משה רבינו בבחינת משיח, אף על פי שלא היה משיח, ויש סיבות לזה, אבל לא לקבל את הדעת הציונית של משה רבינו. לקבל משה רבינו כרב, כן, כראש ישיבה, אבל לא כמלך של עם ישראל, "ויהיה בישורון מלך",[86] זה ברור, כן. ואנחנו רואים אותה תופעה בדורנו אנו. ולכן אולי החידוש שלמדנו עכשיו - זה מתחיל בתקופת האבות. כן, מה רצית להוסיף?

הערה מהקהל: כן, מעניין שרק יעקב זיהה את המקום שבו הוא היה נמצא כשהוא התכוון לצאת לחוץ לארץ. דברנו על הארץ וחוץ לארץ, כן.

הרב: תסביר קצת יותר, לא הבנתי.

הערה מהקהל: דברנו על הארץ. "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". אחר כך הגדרנו מה זה ארץ , מה זה מרכז הארץ, וחוצה לארץ ואמרת את המילה שמיים. אז מעניין שיעקב ורק הוא כשהוא מתמודד עם המשימה לצאת לחוץ לארץ מזהה את המקום שבו הוא נמצא ברגע ההוא כ: "שער השמיים".[87]

הרב: יפה, זה שער השמיים. יפה. זה אותו נושא, זה לא סותר. זה אדרבא, זה מחזק. יפה. ואני לא זוכר את המקורות בדיוק, אבל בסיפור על אברהם אבינו, יש פסוק אחד שהוא אומר א-לוקי השמיים – וזה שייך לחוץ לארץ[88], ופסוק שני שהוא אומר "א-לוקי השמיים והארץ" וזה שייך לארץ.[89]

שאלה מהקהל: זה פירוש הרמב"ן שם.[90]

הרב: לא, אבל המקור זה פסוק, כן.

שאלה מהקהל: אבל הפירוש זה הרמב"ן.

הרב: כן, יפה. טוב אז אם זה מספיק ברור, נחזור לנושא שלנו. ברור שהמצוות זה עיקר קיום התורה בעולם הזה, כן. זה אמת ראשונה. אבל (ל)גבי דבר תורה, תלמוד תורה שהיא חיי עולם הבא, זה לא שווה. לפי מה שהגמרא, גם זה אמת וגם זה אמת, זה ברור. טוב. אז אולי נסתפק הערב בזה ושבוע הבא נמשיך. אז אני רק רוצה להזהיר קצת, אתם צריכים להתקשר ביום שני כדי לדעת אם אני נמצא בירושלים. יש אולי אפשרות שאני לא אהיה וכדי לא לבוא לחינם. לא אמרתי כלום, אל תעשו את עצמכם כעיתונאים. כדי לוודא שאני נמצא, אני מקווה כן. טוב אז שלום ולהתראות.

 

[1] מסכת אבות, פרק ד' משנה טז'

[2] רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ח' הלכה יא'. פירוש ברטנורא על משנה סנהדרין, פרק י' משנה ב'.

[3] משלי, פרק ו' פסוק כג'

[4] ספר יהושע פרק א' פסוק ח'

[5] מסכת אבות פרק ד' משנה ה': "רבי ישמעאל בנו אומר: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות."

[6] משלי פרק ו' פסוק כג'

[7] תלמוד בבלי מסכת שבת דף יא' עמוד א': "דתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה - מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו - מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה."

[8] יהושע פרק א' פסוק ח'

[9] תלמוד בבלי ברכות דף לה' עמוד ב' תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה' עמוד ב': "רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו', וכתיב: ואספת דגנך וגו'! - לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן."

[10] ירושלמי פאה פרק א' הלכה א'

[11] משנה מסכת פאה פרק א' משנה א'.

[12] אולי הכוונה: " כי לא ראיתם כל תמונה" ספר דברים פרק ד' פסוק טו'

[13] תהלים פרק צ' פסוק ג'

[14] תהלים פרק צ' פסוק י'

[15] תהלים פרק צ' פסוק יב'

[16] רש"י תהלים פרק ' פסוק יב': "למנות ימינו כן הודע - כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה, ונביא לשון הבאה, (וי"א למנות ימינו כן כמנין כ"ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות) (שופטים ח) (סא"א)"

[17] מסכת אבות פרק ד' משנה ז': "העולם הזה דומה לפרוזדור העולם הבא דומה לטרקלין, הכן את עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין"

[18] ישעיהו פרק ו' פסוק י'

[19] בראשית פרק א' פסוק ג'

[20] בראשית פרק א' בתיאור שאר ימי הבריאה. וראה התייחסות מפורטת לנושא בסוד מדרש התולדות.

[21][21] מסכת אבות פרק ה' משנה א'

[22] קהלת פרק א' פסוק ב'.

[23] בראשית פרק א' פסוק א'

[24] למשל, בתיאור ימי הבריאה

[25] וראה בהרחבה רבה בסוד מדרש התולדות

[26] משנה סנהדרין פרק י' משנה א'

[27] אבן עזרא הקדמה לתורה: "ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה, רק בתורות ובמשפטים ובחקים, אם מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כדברי המעתיקים, שהיו כולם צדיקים, נשען על אמתם בלי ספק בידים חזקים."

[28] תלמוד בבלי סנהדרין דף צט' עמוד א': " אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - - עין לא ראתה אלהים זולתך (אלהים) יעשה למחכה לו. ופליגא דשמואל. דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו (אמר רב): מקום שבעלי תשובה עומדין שם - צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, ברישא רחוק, והדר קרוב. מאי רחוק - רחוק דמעיקרא, ומאי קרוב - קרוב דמעיקרא ודהשתא. ורבי יוחנן אמר: לרחוק - שהוא רחוק מעבירה, קרוב - שהוא קרוב מעבירה ונתרחק ממנה. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן - עין לא ראתה אלהים זולתך. מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ריש לקיש אמר: זה עדן, לא ראתה עין מעולם. ואם תאמר: אדם היכן דר - בגן, ואם תאמר: גן הוא עדן - תלמוד לומר ונהר יצא מעדן להשקות את הגן."

[29] מסכת בבא בתרא דף יב' עמוד א: וחכם עדיף מנביא וכן ספר תפארת ישראל למהר"ל מפראג, פרק נז' על העובדה שעולם הבא עקב היותו נבדל לגמרי, לא מוזכר בנביאים. אך במקביל, הנביאים כן נבאו למי שדבק בתלמידי חכמים, כגון המשיא ביתו לתמיד חכם וכו'..

[30] בספר תפארת ישראל פרק נז' על כך שימות המשיח שייכים לנביאים. זה בדיוק מה שמניטו מסביר – עין הנביאים ראתה לעמי הארץ את ימות המשיח אבל העולם הבא לתלמידי חכמים עין לא ראתה

[31] ראו Wikipedia Maya (Buddhist mental factor)

[32] בראשית, פרק א' פסוק כו'

[33] בראשית פרק א' בפסוקים שונים

[34] מסכת אבות פרק ו' (קניין תורה) משנה יא': "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו"

[35] ישעיהו פרק מג' פסוק ז': כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו"

[36] כנגד עולמות: בריאה, יצירה ועשייה

[37] מסכת אבות פרק ה' משנה א'

[38] בראשית רבא פרק נא' סימן ג' בהקשר של הפיכת סדום ועמורה. וכן, חומת אנך על ספר תהלים פרק עד' פסוק יב': "וכן הוא כביכול כי אין רע יורד מלמעלה אך הוא רע מצד המקבלים"

[39] ישעיהו פרק סו' פסוק כב': "כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־ה' כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם:"

[40] רמב"ם הלכות מלכים פרק יב' הלכות ד'-ה': "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה."

הלכה ה': "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."

[41] למשל, סוף מסכת נידה בבבלי, ברכות ועוד:

[42] למשל, מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב' פרק י': "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס [ויהי מורא שמים עליכם] משל לאדם עושה רצון רבו ולבו גס ברצון רבו [אדם עושה רצון אביו] ולבו גס ברצון אביו לא דומה זה שהוא עושה מאהבה לזה שהוא עושה באימה ויראה זה שהוא עושה מאהבה נוחל חיי העולם הבא"

[43] משנה תורה הלכות תשובה פרק ט' הלכה ב': אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות (בית דוד) תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא  שיעבוד מלכיות בלבד" ולדוגמא אחד מהחולקים עליו שהזכיר מניטו: רמב"ן שער הגמול פרק י

[44] מסכת אבות פרק ב' משנה טז'

[45] הדיבר השני - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"

[46] עולם האידיאות לאפלטון

[47] דברים פרק ד' פסוק טו': "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש"

[48] הגדרת מעגל (וויקיפדיה): מעגל הינו המקום הגאומטרי של כל הנקודות שמרחקן מהמרכז הוא קבוע ונקרא רדיוס. היחס בין היקף המעגל לקוטרו בכל המעגלים הוא קבוע ושווה ל - p.

[49] וראו עמוד 158 ליד הערה 443

[50] למשל, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה...הריני מוכן ומזומן לומר...כמו שסידרו רבותינו זכרונם לברכה, לתקן שורשם במקום עליון... ויעלה לפניך כאילו כיוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון...ויהי נעם ה' א-לוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"

[51] בבלי ברכות דף נא.נג ב הסבר הדברים: ירושלמי מסכת סוטה דף ב' הלכה ה' וספר הסדרים לרש"י סימן לו': "רבנן מאי דכתיב פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. א"ת שומר אמונים, אלא שאומר אמן באמונה. אומר ש"צ בא"י מחיה המתים, והם עונין אמן. ועדיין לא ראו תחיית המתים, ומאמינין שהקב"ה מחייה המתים. ואומר ש"צ גואל ישראל, והם עונין אמן. ועדיין לא נגאלו. וא"ת [הרי] כבר נגאלו, וחזרו ונשתעבדו. ומאמינין בהקב"ה שעתיד לגאלם ועונין אמן. ואומר הש"צ [בונה] ירושלים, והם עונין אמן. ועדיין היא בחורבנה, ומאמינין בהקב"ה שעתיד לבנותה. הוי אומר אמונים נוצר ה'. כלומר אם עונין אמן, נוצר ה'."

גם לענין שבועה כמו על הר עיבל והר גריזים ועוד.. ירושלמי סוטה ב, ה וגם

[52] וראה מעשה בחכם ותם למוהר"ן כדוגמה. ובעוד מקומות רבים. מניטו שערי אורה שערה חמישי דף 88 קלטת 17 אתם מוצאים בהרבה מקומות, אפילו אצל הפשטנים: "דע והאמן". לכאורה יש איזו סתירה בין 'דע', ו-'האמן'. 'דע' בבחינת אמונה, זו הנקודה פה, זה ברור שקיים אבל אי אפשר לתפוס דרך הדעה, זה לא ידיעה אלא אם כן דרך האמונה. אנחנו למדנו הרבה פעמים אצל הרב ז"ל צבי יהודה, שיש חכמת האמונה שהיא למעלה מן השכל, אבל זו חכמה.

[53] מסכת אבות פרק א' משנה: "הלל אומר: הווה מתלמידיו של אהרון. אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

[54] ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה סג': "...אבל כל מה שמתקרב יותר לה' יתברך, צריך להתרחק יותר, היינו כל מה שמתקרב יותר צריך לידע שהוא רחוק מאד מה' יתברך, כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב לה' יתברך ויודע יתברך היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו, כי כל מה שמתקרב יותר לה' יתברךויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאד ואינו יודע כלל. וזה דבר שאי אפשר לפה לדבר להסביר זאת, כי גדולת הבורא אין שיעור. וזה בחינה: "שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נז')"

[55] תלמוד בבלי סוכה דף מה' עמוד ב': אמר חזקיה אמר רבי יהודה משום רשב"י: ראיתי בני עליה והן מועטין.

[56] מסכת אבות פרק ו' פרק קניין תורה

[57] הקדמת ספר דרך החיים למהר"ל מפראג: "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו'). האדם אשר ברא הש"י על האדמה סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך ולא אור הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה'... לכך המאור אשר הוא להגיה חושך האדם אשר יושב בו הוא התורה והמצוה, וזהו דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי הם בלבד המאירים לאדם בחשך עד שהלילה כיום יאיר. ופירוש נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי המצוה דומה לנר אשר האור שלו אינו אור גמור בלא גוף, רק האור נתלה בגוף הוא הפתילה והשמן וכלי המקבלים האור הזה, ואינו אור מופשט מן הגוף שיהיה אור בהיר רק עומד ונתלה בדבר שהוא גוף ובשביל כך אינו אור בהיר, וכך המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף, ובמעשה אשר יעשה האדם בעל גוף דבק בו האור האלהי מה שמעשה הזה מעשה שכלי אלהי מצות בוראו ורצונו של הש"י לכך המצוה נקראת נר. אבל התורה נקראת אור כי האור אינו תולה בדבר אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור בהיר.

[58] ככל הנראהשמניטו התכוון ב"תורה במצווה" לא לפרטי המצווה אלא לכך שאור התורה השכלית הנבדלת נמצא גם במצווה עצמה וניתן לגילוי בכוונת המצווה.

[59] ישעיה פרק כט יג-יד

[60] ברכות השחר בתפילת שחרית

[61] ראה בליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת שלח לך: "ומכל זה יובן עניין חטא המרגלים, כי הנה עם היות אשר התורה נקראת מדבר, כמו שכתוב במדרש רבא פרשת חוקת, פרק יט', וממדבר מתנה...אך כתיב בה "הכל לעשות בארץ" ארץ היינו בחינת מצוות מעשיות. ועל דבר זה לא רצו המרגלים להיכנס לארץ, רק להיות במדבר "ומדברך נאווה"...וכמו כן היו סבורים המרגלים שיקיימו את המצוות ברוחניות, דהיינו בבחינת עולם המחשבה ועל כן לא רצו להיכנס לארץ ישראל. אך באמת, היו מוטעים שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא כאמרז"ל )סוטה יד, א): כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה."

[62] תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל' עמוד א': "והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות"

[63] במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט' סימן ג': "דרדע זה דור המדבר שהיה בהן דעה"

[64] תלמוד בבלי סנהדרין דף צ' עמוד א'

[65] כתובות קיא א "כל המהלך בארץ ישראל" זוהר ח"א קכז א זוהר חדש שה"ש פב ב חסד לאברהם תחילת נהר יט

[66] ישעיהו פרק ס' פסוק כא'

[67] בראשית פרק טו' פסוק ח'

[68] רש"י בראשית פרק א' פסוק א': " בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחילא [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטווב [בה] ישראל, ומה טעם פתחג בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם,ד שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"

[69] מזמור לכה דודי לר' שלמה אלקבץ וכן ראה בכוזרי מאמר ג' עג ובפתיחת פירוש התורה לרבינו בחיי

[70] ארץ לעומת הארץ – להרחבה ניתן לעיין באנציקלופדיה תלמודית

[71] פירוש הגר"א על שיר השירים פרק א' פסוק ג', ד"ה "על כן עלמות אהבוך": "עלמות הם האומות...הרוח הוא מן השמיים והנפש הוא מן הארץ כמו שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה. ושמיים הוא כולל כל הבריות...בין ישראל ובין האומות...וישראל לבדן נוטלים גם ביחוד מן הארץ. ולכן האומות מונין לחמה וישראל ללבנה וגו'."

[72] הגדה של פסח, פיוט "אחד מי יודע"

[73] צים – חברת אוניות ישראלית, שנוסדה בשנת 1945. בשנות ה- 80, הזמן שבו ניתן השיעור, הייתה על סף סגירה.

[74] בראשית פרק יא' פסוקים כו'-כח': ויחי תרח שבעחם שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט. וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים"

[75] בראשית פרק טו' פסוק ה'

[76] בראשית פרק יד' פסוק יג': ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי". רש"י במקום מביא מדברי המדרש בבראשית רבא מג', ו': "שבא מעבר הנהר". ועוד דרשו בבראשית רבא מב' ח': "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".

[77] בראשית פרק מ' פסוק טו', דברי יוסף בבור לשר המשקים: "כי גנב גנבתי מארץ העברים"

[78] בראשית פרק מא' פסוק יב', דברי שר המשקים לפרעה בהציגו את יוסף: "ושם אתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים".

[79] בראשית פרק יב' פסוק א', פירוש רש"י ד"ה לך לך: "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול"

[80] בראשית פרק מט' פסוק לג'

[81] בראשית פרק נ' פסוק כה': "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקוד א-לוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה"

[82] בראשית פרק מז' פסוקים ל-לא': "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו יוסף ויאמר לו...אל תקברני במצרים... ויאמר (יוסף): אנוכי אעשה כדברך"

[83] ראה בהרחבה במאמר המספד בירושלים לראי"ה במאמרי הראיה וכן בספר "מספד למשיח?" על שיעוריו של מניטו זצ"ל בנושא.

[84] דברים פרק ל' פסוקים א'-ו': "וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־ לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

(ב) וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:

(ג) וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

(ד) אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יה' אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ:

(ה) וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ:

(ו) וּמָ֨ל ה' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־ נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ:"

[85] רמב"ם הלכות מלכים פרק יא' הלכה א': "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה', ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'"

[86] דברים פרק לג' פסוק ה'. והכוונה למשה רבינו שהיה המלך הראשון למרות שלא היה משבט יהודה, כיוון היה מחוץ לארץ ישראל. וכן ברש"י על פרשת קרח, שמשה נטל מלכות ואהרון כהן גדול.

[87] בראשית פרק כח' פסוק יז': "...אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים"

[88] בראשית פרק כד

וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה:

(ז) יְקֹוָ֣ק׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם:

[89] בראשית פרק כד

וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ:

(ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק:

[90] רמב"ן בראשית פרק כד': "אלהי השמים ואלהי הארץ - הקדוש ברוך הוא יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתוב (דהי"ב לב יט) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) לקחני מבית אבי לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים: