תמלול השיעור:

 

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל:

שיעור 7

קיום מצוות לעומת לימוד תורה

הרב קורא: "ובפרקא קמא דמועד קטן". [1]

אז בשיעור הקודם אם אני זוכר היטב, היה שיעור בשבוע שעבר? היה הברייתא של "כל השונה הלכות בכל יום" הליכות הלכות, כן. אז עכשיו נפסיק, נמשיך סליחה, באותו נושא. "פרקא קמא" זאת אומרת הפרק הראשון של מסכת מועד קטן.

המשך קריאה: "כתיב "וכל חפציך לא ישוו בה"

זה פסוק ממשלי, רשמתי את המקור. כן, במשלי פרק ג': "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה".[2] "חפציך", זה החפצים של האדם. אז מדובר על התורה שהיא יקרה מכל חפץ שהאדם חפץ בו. והגמרא מסבירה:

המשך קריאה: "הא חפצי שמיים כמו המצוות, ישוו בה".

אם הפסוק אמר, לפי הפשט, החפצים של האדם לא שווים לתורה, אבל יש חפצים אחרים, חפצי שמיים, דהיינו המצוות, ששווים לתורה, לפי ההסבר הראשון. זה מובן, כן.

המשך קריאה: "וכתיב"

אבל יש עוד פסוק אחר בפרק ח' של משלי: "יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה".[3] וכל חפצים, זה בלי יוצא מן הכלל, כל החפצים כולם, דהיינו גם ואפילו המצוות. לכן יש כמין סתירה בין שני הפסוקים. זה מובן? כן. לפי הפסוק הראשון, כל החפצים שבעולם אינם שווים לדברי תורה, לתורה. אבל לפי הפסוק השני יש חפצים בעולם ששווים, דהיינו המצוות. וזה נקרא: חפצי שמיים. זה מובן, כן?

המשך קריאה: "פירוש, אפילו המצוות שהם חפצי שמיים"

כן, כפי שאמרנו.

המשך קריאה: "ומתרץ"

ויש תירוץ בגמרא עצמה.

המשך קריאה: " לא קשיא"

אין סתירה.

המשך קריאה: "הא במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים, הא במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחר(ים)".

זאת אומרת כשיש מצוה שיש אפשרות שמישהו אחר יעשה אותה, מוטב ללמוד תורה מלעסוק באותה מצוה. וזה מחלוקת כללית בתלמוד, מה עדיף, הלימוד או המעשה.[4] נראה את זה אחר כך באותו פרק של המהר"ל. אבל מכיון שיש צורך גם בזה וגם בזה, יש מקרים, יש מצבים שיש בעיה – מה צריך להחליט מיד לבחור: או לקיים את המצוה שבאה על ידו או לוותר על המצוה ולהמשיך ללמוד. למשל, יש מושג גם כן, "מי שתורתו אומנותו מי אין שתורתו – אומנותו". אבל תורתו-אומנותו זה לא שהוא משתמש בתגא[5], כפי שאומרת המשנה, זה לא שזה המשרה שלו לעסוק בתורה אלא שהאומנות שלו זה התורה. כלומר, זה מישהו שהוא בקי בתורה עד כדי כך שאפשר לומר, "תורתו-אומנותו". זאת אומרת, גדול מאד בתורה. יש כמה ביטויים שמשתמשים בהם, למשל, "עילוי". מה זה עילוי? עילוי זה, צריכים לו כל העולם כולו. כל העולם צריכים, צריך לאותו תלמיד חכם כדי לשמוע דברים שרק הוא יכול למסור אותם. אז זה נקרא : עילוי. זה לא כפי שאומרים עכשיו בישיבות, זה בחור קטן שיודע קצת, זה עילוי. אתם מבינים את ההבדל? ולכן, מי שתורתו אומנותו, שבאמת, התורה, הוא בעל תורה, ולא סתם לומד תורה, אז אולי עדיף שימשיך בלימודו כשיש הזדמנות שמישהו אחר יקיים את המצוה. אם מדובר במצוה שרק הוא עצמו צריך לקיים אותה, מכיון שזה שייך לו, יש לו חיוב מסוים במצוה, ברור שאין בעיה, ונראה איך המהר"ל מסביר את זה אחר כך. וזה ברור, כן. ולכן המסקנה של הגמרא, שבדרך כלל, התורה זה עדיף מקיום המצוה, אבל יש חיוב של המצוות. אבל, כשהמצוה יכולה להתקיים על ידי מישהו אחר, סוף סוף, התורה עדיפה. זה ברור. אבל רציתי להוסיף איזה דיוק וזה נעלם ממני. טוב, טוב.....אה כן, יש הבדל בין, ללמוד תורה כדי לדעת איך לקיים מצוה וללמוד תורה לשמה. "לשמה" באופן העליון לגמרי, זה יותר למעלה מלדעת איך לקיים מצוה. לשם התורה עצמה. זאת אומרת: כדי להביא לעולם, בעולם, את דעת התורה. זה מעלה יותר גבוהה. האם זה מספיק ברור, מה שרציתי להסביר פה? זאת אומרת, מי שנקרא "תורתו-אומנותו", וודאי שהוא עבר כבר את השלב הזה (של) ללמוד את התורה כדי לדעת איך לקיים מצוות. במילים אחרות, ללמוד את התורה כמו שלומדים שולחן ערוך, מכיון שיש צורך לדעת איך לקיים את המצוה. אלא ללמוד את התורה "לשמה", (מפיק באות ה) לשמה של התורה, כן, זה מעלה עליונה לגמרי. ולכן פה במצב הזה, מה עדיף? להמשיך בלימוד תורה או להפסיק את הלימוד הזה של "תורתו-אומנותו" כדי לקיים מצוה זו או אחרת? אז ברור שהמסקנה של הגמרא היא פשוטה לגמרי, במידה שיש מישהו (אחר) שיכול לקיים הוא צריך להמשיך בתורתו. אף על פי שיש זכות מסוים להיות בעל המצוה. למשל, במסכת קידושין, יש איזה דיון בגמרא על המשנה הראשונה של פרק ב': "האיש מקדש בו ובשלוחו"[6] זה ההתחלה של המשנה. והגמרא שואלת, אם כבר אני שומע שאפשר לקדש בשליח, למה צריך לדעת שאפשר לקדש בו בעצמו? אם כבר זה תופס על ידי שליח, ברור, וודאי שזה תופס על ידו. אז הגמרא מסבירה, שיש צורך במה שהמשנה אמרה: " בו ובשלוחו", ולא הסתפקה לומר "בשלוחו" שזה החידוש – כדי שנלמד שעדיף לקיים מצוה בעצמו. בעל המצוה עדיף משליח. אף על פי, ששליח אדם כמותו,[7] מכל מקום, בעל המצוה זה עדיף. זה מובן, כן? ולכן, אף על פי שלהיות בעל מצוה זה עדיף, אם מדובר במי ש"תורתו-אומנותו" שלומד באמת לשמה, אז עדיף שימשיך בלימודו. מכיון שאין אף אחד בעולם שיכול לתפוס את מקומו באותו לימוד. אבל יש אנשים אחרים שיכולים לקיים אותה המצוה במקומו. זה מובן? טוב.

מתן תורה וקנין תורה

המשך קריאה: "פירוש, כי התורה"

עכשיו מתחיל הפירוש של המהר"ל עצמו. התחלתי לפני הזמן? לא.

המשך קריאה: "פירוש, כי התורה היא השכל העליון שנתן ה' יתברך לעולם"

ופה אנחנו תופסים עיקר שיטת המהר"ל. כי התורה היא נבדלת לגמרי מכל ענין גשמי. זה הלשון שלו: "גשמי" החומרי שיש בעולם. בעולם כעולם. ולכן התורה,מעיקרא, מכלתחילה, היא נבדלת לגמרי מהעולם, איננה שייכת לעולם שלנו. ולכן, הרבה דברים שאנחנו מוצאים בגמרא, קשורים לעניין הזה. התורה לא נמסרה לירושה. אתם זוכרים את הפסוק: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב"[8] זה דומה מאד לירושה. זה מורשה – זה ירושה. אז באו החכמים ומיד אמרו: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה."[9] מי יכול להסביר את הדיוק היפה הזה? לשון אירוסין. "אל תקרי מורשה אלא" (מורסה) "מאורשה" סליחה, עם א'.

תשובה מהקהל: צריך ל...

הרב: צריך ל

תשובה מהקהל: צריך להשלים

הרב: נכון, אז תסביר קצת יותר. כן. אירוסין זה רק הבטחה. צריך לקנות אותה. קנין, כן. כמו בקידושין יש לשון קנין, כן, גם בתורה יש לשון קנין.[10] התורה ניתנה. ומזה אנחנו יכולים לשמוע שארוסין זה מתנה, מתנת חינם. התורה ניתנה כמתנה, מתן תורה, כ..הביטוי חוזר לי בערבית, איך אומרים? ארוסה. איך בעברית? מאורסה. כך אומרים? שכחתי כבר מזמן האירוסין שלי. "ארוסה" זה אותו שם. וצריך להפוך את המתנה לקנין. ולכן יש שני שלבים, מה שאתה קראת: השלמה. אבל זה לא המושג המדויק. זה קנין. השלב של מתן תורה והשלב של קנין תורה. כשיש קנין תורה – אז יש שמחה אמיתית. כל עוד שזה רק הבטחה,, כן השמחה איננה בשלמותה.

שאלה מהקהל: זה מה שהיה בפורים?

הרב: מה?

שאלה מהקהל: זה מה שהיה בפורים?

הרב: לא, אני מתכוון לשמחה של התורה.

שאלה מהקהל: כן אבל זה זה מה שקרה במגילת אסתר? שהם כאילו קנו את מה שהם קבלו?

הרב: לא. קיימו. [11] זה מושג אחר. זה מימד אחר. (לא) זה ההבדל בין שבועות ושמחת תורה. יש שמחה בשבועות, אבל "והיית אך שמח"[12] זה נאמר רק לסוכות – בגמר כל התהליך, כן. יש מצוה של שמחה בכל הרגלים, כן. יש המצוה של הראיה והמצוה של השמחה, שמצוה מיוחדת ששייכת לחג, כן. אבל יש פסוק מיוחד לגבי סוכות: "והיית אך שמח" זאת אומרת, זה המעלה הכי הכי גדולה של השמחה. יתכן, אפשר, אולי, כן, לקשור את זה לבעיה שלא קל להבין. "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו"[13], כן. יש הרבה הסברים, לפי המוסר וגם לפי הפשט. מה זאת אומרת כי יום המוות זה טוב מיום הלידה? כן. יתכן, יתכן שיש איזה קשר. אחרי כל החיים, בסוף, ביום האחרון, אז, רק אז יודעים את הקנין, אם זכה לקנין. זאת אומרת, זה בגמר התהליך שהשמחה היא באמת שמחה, לא בהתחלה. בהתחלה יש פחד – אולי אני לא אצליח. אבל בסוף, כשהצליח, ברור, אז "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו." מה ההבדל בין שם ושמן טוב? אף על פי שבמילה "שמן" יש "שם".

תשובה מהקהל: שם זה עצמי

הרב: מה?

תשובה מהקהל: שם זה מורה על עצמיות

הרב: ושמן? לא לא מה המובן של שמן טוב?

תשובה מהקהל: זה נוטף, מתפשט מרחוק.

הרב: לא, אולי אני אסביר כהקדמה. שם טוב זה לאו דווקא השם של כל אחד ואחד. אלא, איך לומר את זה בעברית? Reputation. שכחתי. הכבוד השייך למי שיש לו איזה משרה גבוהה. יש לו מה? בעל שם טוב. זה שם טוב. אבל שמן טוב זה קשור לשמן המשחה. בכל משרה עליונה יש ענין של משחה. למשל השמן טוב שייך למשיח. לכהן המשיח, למלך המשיח. זאת אומרת, איזה כבוד שייך לרמה של האדם בחברה, כן. למשרה שלו, לתפקיד שלו. אבל השם, זה כפי שאמרת, השם העצמי. זאת אומרת כשהכבוד של האדם בא משמו ולא מתפקידו, אז: "טוב שם משמן טוב" אפילו כי השמן הטוב זה רומז על הכבוד השייך לתפקיד שלו. השם של הנפש, העצם שלו, זה יותר טוב. למה דברתי על זה? כן, וכמו כן אותו פסוק אומר: "ויום המוות מיום היוולדו". רק ביום המוות יודעים אם קנה שמו או לא, כן? השם ניתן לו בהתחלת החיים, כמתנה. אבל צריך דרך כל החיים לזכות בזה, לקנות את זה. ורק בסוף החיים אפשר לדעת אם קנה או לא קנה. ולכן במשך כל החיים יש לו שמן טוב, אבל רק ביום היוול...ביום המוות שלו יש לו השם שלו, כן. מבחינה קצת פילוסופית אפשר להוסיף אולי משהו, שיש לשון: "אני", לשון "אתה" ולשון נסתר – "הוא", כן. אז, משתמשים ב"הוא" רק להקב"ה. רק ל"הוא". ודווקא מדברים מהאדם בבחינת "הוא" כשלא נמצא. (כלומר) מדברים באופן מוחלט מבחינת "הוא" אחרי המוות שלו. רק אחרי החיים הוא קנה את המימד המטאפיסי הזה שנקרא "הוא" והיא ההוויה האמיתית. כי הוא והיא, השורש זה ההוויה, כן. רק "הוא" יש לו שם של ההוויה. אז לגבי הבריות זה רק אחרי החיים שקונים את המימד של ההוויה. ובכל המשך הזמן של החיים, מדובר במציאות ולא בהוויה. קונים את ההוייה רק, וזה עמוק מאד העניין הזה, רק במימד הנסתר שלו, כשהוא לא נוכח, אפשר לדבר עליו מבחינת הוויה. כל עוד שהוא נוכח, מדברים עליו מבחינת מציאות. זה מובן, כן? כשאומרים למישהו בלשון נסתר, "הוא" אז יש איזה שייכות להוויה. כאילו הוא קשור להוויה עצמה. אבל זה בסיסי אמיתי רק אחרי החיים. זה מובן? טוב. רק דקה אני רוצה עוד להוסיף משהו שזה, כן. יש איזה רמז בפרשות : "אחרי מות - קדושים תהיו" כן. זה וודאי רק אחרי מות. ולכן כדאי בהספד של כל אחד ואחד לומר את הטוב שלו מכיון שכבר גמר זה כבר בלתי reverse. איך אומרים את זה? בלתי חוזר. זה כבר irreversible, בלתי הפיך. כן. זה כבר מוחלט, כן. מה אתה רוצה?

שאלה מהקהל: האם אפשר להגיד שההוכחה שהמציאות הופכת קנין היא ההילולה של הצדיקים?

הרב: ההילולה? יפה. זאת אומרת זה קשור. זה לא ענין ש, זה קשור. זאת אומרת יפה, יפה. יפה, זה קשור. זה דיוק יפה מאד. הבנתם את ההסבר? ולכן מה שאומר המהר"ל זה בסיסי אצלו, בשיטה שלו,

המשך קריאה: "כי התורה היא השכל העליון שנתן הש"ית לעולם"

אחר כך נראה מה אפשר להוסיף, אבל התורה היא לא טבעית לעולם שלנו. ואם אתם שומעים דווקא ההיפך יש הרבה הרבה דרשנים או מרצים שמסבירים באופן אחר לגמרי אבל אני רוצה להסביר למה. שאומרים, דווקא ליהודי, התורה היא טבעית, כן. זה אחרי הקנין. אבל במובן הבסיסי של המילה, התורה אינה כלל וכלל טבעית לעולם של הטבע. ולכן אנחנו אומרים:"תורה מן השמיים".[14] זה קשור למה שאומרים המפרשים על ההגדרה שאברהם אבינו נתן לעצמו: "גר ותושב אנוכי עמכם"[15] אתם זוכרים. אף על פי שלפי הפשט, זה עניין של סטטוס של משרד הפנים, כן. יפה, כן. מכיון שהוא רצה להסביר לבני חת שהיו יושבי הארץ, שמכיון שהוא גם גר וגם תושב אין לו מקום לקבורה, כדי לקבור את שרה אימנו. ולכן מכיון שהוא תושב יש לו זכות על הקבר ומכיון שהוא גר אין לו זכות, ולכן צריך להחליט כדי לפתור את הבעיה. ולמעשה, זה אבן עזרא נתן את כל ההסברים בפירוש על התורה.[16] ולמעשה הוא רצה קבר מסוים, הקבר שבו נקבר אדם הראשון, אתם זוכרים, שיש בו גם הקבר של המשפחה של התולדות המרכזיות שמתחילות מאדם הראשון עד הבני אדם, עד סליחה, עד הבן אדם. וגם השדה שהיה בית קבורה לגרים. גם המכפלה, זה הקבר, וגם השדה זה היה שייך לגרים. אתם זוכרים איך קראו לו לבעל השדה הזה? עפרון. "כי מעפר ואל עפר תשוב"[17] זאת אומרת זה ענין של בית הקברות. יש לו השם המתאים לתפקיד שלו. הוא היה הבעל של העולם ככלי לכל התהליך של התולדות מאדם הראשון ועד המשיח. ולכן אברהם רצה דווקא אותו קבר. וכשעפרון אמר לו: קח כל קבר שאתה רוצה, אבל הוא (אברהם אבינו) אמר לו: אני רוצה את הקבר הזה. והוא קנה את זה כדי שלא יאמרו שזה מתנה. אתם זוכרים את זה? זה קשור קצת לענין שלנו. כל עוד שזה לא קנוי, אז זה לא מציאותי. ולכן אני חוזר, אם אנחנו שומעים דווקא את הביטוי הזה שהתורה היא מתאימה, טבעית זה השכל האמיתי של העולם האמיתי. אבל זה לא נכון. זה לא נכון. מכיון, כי אם מדובר בתורה, התורה איננה שייכת כלל וכלל לעולם הגשמי שלנו, כן. יש התגלות מן השמיים. ורק כשהיה הקנין אז זה הופך, ועדיף לא להשתמש במילה ההיא, לטבע שני של היהודי. אבל זה לא טבע, כן.

תורה לעומת דרך ארץ

שאלה מהקהל: יש מימד של התורה שלא דורש את התגלות דווקא, כמו הכליות של אברהם אבינו[18]. או שהיינו לומדים צניעות מחתול[19]

הרב: אבל דווקא הכליות של אברהם אבינו לא היו טבעיים. כליות של תורה זה לא טבעי.

שאלה מהקהל: וצניעות מחתול וגזל מנמלה?

הרב: לא, לא שמעתי

שאלה מהקהל: אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה, צניעות מחתול.

הרב: כן, כן, נכון. לכאורה יש פה איזה קושיא, אבל אני לא חושב. כי אתה זוכר שיש איזו מימרא שאומרת שכל התורה כולה היתה חקוקה בליבו של אדם הראשון[20]. זוכר את זה, כן? חקוקה. וזה, זאת אומרת, הענין של הגזל לפי התורה, יש לו משמעות לפי התורה. אבל בכל זאת, אם לא ניתנה תורה היינו יודעים את הגזל, מבחינת דרך ארץ. המצוות האלו מבחינת דרך ארץ, "דרכא דארעא". זה לא סותר. המשמעות שהתורה נותנת למצוות שלכאורה אנחנו רואים כשכליים או טבעיים, היא משמעות אחרת. אולי ניקח איזה דוגמה שאני לוקח הרבה פעמים. יש הרבה הרבה שחושבים שהתורה היא שכלית במובן הרציונלי, ה"רציו" של הפילוסופים, כן. רציונליסטית. למשל תראו איזה, איזה מצוה שכלית, מובנת, הגיונית, "כבד את אביך ואת אמך"[21] – כן, כאילו לומדים את זה מהטבע. דווקא ההיפך. המשמעות של "כבד את אביך ואת אמך" מהתורה היא מורה שזה ההיפך של הטבע. לפי הטבע זה ההיפך. ולכן, מכיון שלפי הטבע זה ההיפך, חידשה התורה את המצוה ההיא. ומכיון שאנחנו רגילים לה, ההתרגלות, כן, אנחנו חושבים כאילו זה בא מהשכל הפשוט של פילוסוף זה או אחר, כן. לכן יש מצוות שגם אם התורה לא הייתה נותנת אותם לפי המשמעות של התורה, היה אפשר ללמוד את זה מהדרך ארץ. אבל תראו את ההבדל. דרך ארץ זה שייך לטבע.

הערה מהקהל: אנחנו מוצאים דרך ארץ, כיבוד אב ואם, דברים כאלה. למשל כשבגמרא רצו ללמוד דוגמה של כיבוד אב ואם השתמשו בדרך ארץ של גויים[22]

הרב: נכון. אבל המשמעות של אותה מצוה לפי התורה היא אחרת, היא מהות אחרת מהמשמעות של אותה מצוה לפי הדרך ארץ. והענין של חסידי אומות העולם מוכיח. אם חסידי אומות העולם מקבלים מצוות בני נח מכיון שניתגלו למשה מסיני, אז נקראים:"חסידי אומות העולם". ואם לאו, אם זה לפי השכל או לפי הטבע, או לפי אז נקראים: "חכמי אומות העולם".[23] אף על פי שיש וויכוח מה יותר גדול, חכם של אומות העולם או חסיד של אומות העולם, זה לא אותה הגדרה. אתה מבין למה אני, יש איזה מכתב מהרב על הענין.[24] וכל פעם שאני נתקל באותה, באותו ענין אני חוזר על זה. זה טעות גמורה לחשוב שחוכמת התורה היא שייכת לעולם שלנו. שאפשר לחדש אותה מהטבע. זה הטעות של הצדוקים. של הצדוקיות בדרך כלל, כן. כל דבר תורה, זה תורה מן השמיים, זה התגלות גמורה. מאיפה באה הטעות ההיא? מכיון שאנחנו חיים בעולם ש: "לא בשמיים היא"[25] אבל אף על פי שלא בשמיים היא, לא לשכוח שהיא מן השמיים. היא בארץ, היא על הארץ, אבל מן השמיים. מי ששכח דבר תורה, הוא לא יכול להחזיר אותו. חסדי ה' עשו שיש המימד של רוח הקודש. ודרך הרוח הקודש אפשר לחדש דרך הפלפול של השכל דבר תורה שנשתכח. אבל מי עושה את זה? חכמי ישראל. לא השכל של אריסטו או של, כן. זאת אומרת, זה לפי רוח הקודש. אבל זה חסדי ה'. אבל מעיקרא, אי אפשר להחזיר לשכל דבר שנשתכח. זה מובן, כן. ואפשר להאיר את לשון הפסוקים: "לא תישכח מפי זרעו"[26] "זכור אל תשכח",[27] "זכרו תורת משה עבדי".[28] המימד של הזכר חשוב מכיון שאי אפשר להחזיר את זה דרך השכל. זה זכרון. "זכרו תורת משה עבדי" רק דקה, אני אגמור. זאת אומרת, זו ההגדרה של הלימוד. מה זה הלימוד? זה להפוך את הזכר לידיעה. אבל אם אין זכר, אין חומר ללימוד, כן, זה רק דמיון. וכל התוקף של השיטה של רבי יהודה הלוי, פה. אנחנו יודעים שהקב"ה בורא עולם מכיון שהתורה אמרה את זה.[29] אם היינו צריכים לדעת את זה מהשכל שלנו כמו שאומרים הפילוסופים, זה יישאר לעולם כהנחה. אין שום וודאות מכיון שהשכל יכול להכריח ככה או ככה, כן. זאת אומרת, זה לא יוצאים מהספק דרך השכל. יתכן מאד שזה הכח של עמלק, שמביא את הספק דרך השכל.[30] כן, זוכרים את זה? ולכן, אם אתם, אני שמעתי הרבה פעמים תלמידי חכמים חשובים מאד שאומרים: התורה היא טבעית לישראל. זה לא נכון. זה לא טבעי, אפילו דווקא ליהודי זה לא טבעי. וזה מסביר לנו למה העם היהודי מתנגד לתורה בכל חייו, בכל אורך ההיסטוריה שלו. הוא יודע שזה ארוסתו, אבל יש בעיות בזיווג, כן. והוא מתנגד עד שיקבל את זה כקנין ממש. אז האשה נקנית. אתם מבינים את הענין? יש איזה זיקה בין התורה וישראל וישראל והתורה. אבל זה זיקה מבחינת "מאורשה" "אל תקרי מורשה אלא מאורשה". הבנתם עכשיו, כן? כן, מה השאלה?

שאלה מהקהל: איך כבד את אביך ואת אמך זה שונה מהתורה, אם רק למען יאריכון ימיך. או ש......

הרב: טוב זה גם כן. "למען יאריכון ימיך" מסביר שזה לא טבעי. אפשר (לא ברור) ההגיון הטבעי יש הרבה שיטות של מוסר אצל הפילוסופים שהמוסר לומדים מהנמלים מהטבע. אני שכחתי איך הם קוראים לשיטה ההיא, שכחתי אותה, naturalism או משהו כזה. שכחתי את זה, טוב. אבל דעת התורה היא אחרת לגמרי. זה לפי מה שאני למדתי, הטעם של המצוה של "כבד את אביך ואת אמך" מהתורה, זה מכיון שהם נתנו לנו את הגוף של העולם הזה. הם נתנו את החיים של העולם הזה והוא נותן את החיים של העולם הבא דרך הנשמה, כן. וזה לא ההסבר השכלי ,ההגיוני, הטבעי, הרגיל, כן. וזאת אומרת, יש חובה שהיא איננה חובה טבעית. אני רוצה להסביר מה שאני רוצה לומר, אין שום חובה מצד הטבע, זה חידוש של חובה מצד התורה. ודווקא התפקוד של הטבע מבקש את הניגוד בין הדורות. כדי שהדור השני יתקיים הוא צריך לנקת (לנתק) את עצמו מהדור הקודם. וזה נגד רצף התולדות, כן. ולכן מכיון שכך הוא המצב הטבעי באה התורה וחידשה את הכבוד לאב ולאם. זאת אומרת, לפי ההסבר ההגיוני, ההתנגדות להורים זה יותר הגיוני מהכיבוד של ההורים. ולכן זה חיוב מהתורה, וצריך לדעת את זה. אני כל פעם אני מסביר את זה לתלמידים, שהם צריכים לדעת שזה טבעי אותה התנגדות של המרד מדור לדור. ומכיון שזה בא מהטבע, צריך להיזהר. צריך להיזהר מזה. לדעת שזה לא, שמי שמרגיש את זה הוא נורמלי, זה לא מחלה. הוא לא פסיכי, הוא דווקא נורמלי. ומכיון שזה הנורמליות של הטבע, צריך להיזהר. ולכן זה חידוש לגמרי של החיוב הזה מצד התורה, זה שמיימי. זה לא ארצי. זה מובן?

שאלה מהקהל: מצד הקדושה שבטבע

הרב: מצד ה...

שאלה מהקהל: מצד הקדושה שבטבע יש איזשהו יחס בין המימד של התורה שמעל הטבע לבין הטבע עצמו.

הרב: יפה, אז זה נגיע לזה כשיהיה מדובר במצוות. במצוות הלכה למעשה אז נפגשים בין הצד של קדושה שיש בחול, בטבע ובתורה עצמה. כי ברור, זה, אולי אני אסביר את זה במושגים של הקבלה, ואחר כך אם זה מספיק ברור, זה יספיק. כי לימוד התורה כדי לדעת איך לקיים את המצוות זה בעולם העשיה, כן : "נעשה ונשמע" אבל לימוד התורה לשמה, זה בעולם האצילות. זו אותה תורה, אבל מבחינת אצילות. ובאצילות, אין שום גשמיות אין שום חומר, אין שום.., חלב, בשר וחלב בעולם האצילות זה ענין אחר לגמרי. (יש מה) שנקרא בשר ומה שנקרא חלב, אבל אין שום שייכות לטבע של העשיה, כן. זה דווקא עבודה זרה לחשוב שכי ברוחניות יש דבר גשמי. אפילו הכלי בספירות האלו זה אור. זה מובן. זה אלקות גמורה, טוב. מה השאלה?

 

זכרון וידיעה

שאלה מהקהל: בבקשה, האם סדר הלימוד הקבוע בפרקי אבות, בן חמש למקרא, בן עשר למשנה[31] וכו', האם כאן יכולים לראות בבירור את ההפרדה בין השכל והידיעה?

הרב: אולי אני, אם הבנתי את השאלה שלך. עד שיגיע לתלמוד, זה רק הזכרון שפועל, ואחר כך מתחיל הלימוד. הבנת? כן זהו זה. ואני זוכר כשנתקלתי עם שיטת הלימודים באקדמיה המערבית האירופית, כן, אז אני התחלתי את זה ככה. כשהייתי ילד בתלמוד תורה, היינו לומדים, איזה גיל? שבעה-שמונה שנים, לפני הבר מצווה, היינו קטנים, ילדים. והיינו לומדים דברים רציניים. היינו מתווכחים עם הרמב"ם, כן. אבל בשיטה של הבתי ספר של האוניברסיטאות, של האקדמיות, עד גיל 15-14 לומדים, חוזרים על שטויות גמורות, דברי הבאי, כן. ויש איזה מין, טוב הבנתם את ה... ומי שאין לו במוח שלו, בזכרון שלו, חומר שלמד בעל פה, בלי התיימרות להבין, וילד קטן לא מבין, הוא שומע וקולט, כן. מי שאין לו את החומר הזה, אחר כך הוא בדכאון כל החיים שלו. היה לי מורה אחד, זה אדמונד פלג,[32] בכבודו ובעצמו, זכרונו לברכה, שהוא היה פייטן, כותב שירים. כתב שיר יפה מאד על הענין הזה. הוא מדמה את השכל ל- זה שכחתי בעברית. איך אומרים : le Moulin? כן, תחנת רוח. אז אם אין קמח אין תורה. זה יפה מאד. זאת אומרת, אם אין קמח בטחנה, יש דכאון. הבנתם? מכיון שהטחנה פועלת, בלי.. אז אם יש רק רעות רוח, יש רק רעות רוח. וזה קשור ממש לנושא הזה. ולכן השיטה האמיתית זה השיטה של התלמוד תורה לילדים. שילמדו טונות של מקרא. רק אחר כך, כשיהיו קצת יותר מפותחים, יתחילו ללמוד. כדי להפוך את הזכר לידיעה. זה מובן.

שאלה מהקהל: מה עושה מי שלא קיבל את זה בילדות?

הרב: רבי עקיבא התחיל בארבעים שנה, כן. אז יש תקוה לאחרית, כן. והרבה פעמים שואלים את זה. וכשאני אומר, רבי עקיבא, אז אומרים: רבי עקיבא (במשמעות, רבי עקיבא יכל אבל אחרים לא). ומי יודע מי אתה? כן, מי היה יודע שרבי עקיבא מי היה רבי עקיבא לפני שהיה רבי עקיבא?

שאלה מהקהל: לא, אבל גם אז צריך ללמוד את זה? מבחינת קודם...

הרב: זאת אומרת, כשמתחילים ללמוד למשל מה שקוראים שקוראים בעלי תשובה, שהם חוזרים בתשובה. למשל, בשנים הקודמות (הראשונות) ללמוד הרבה הרבה הרבה הרבה חומר בזכרון וקצת שיעורים, אולי פעם בשבוע ב"יאיר" או במקום אחר, אבל לא הרבה. מספיק קצת כדי, איך אומרים, זה מזון של הנשמה. אבל קודם כל צריך המזון של הנפש. ולכן, הבנתם את זה? ולכן מי שלומד רק מחשבה, סוף סוף, מגיע לבית חולים. זה ידוע, כן. צריך קמח. "אם אין קמח אין תורה".[33] רק דקה, היו אומרים את זה לרבי דוד קמחי, הפירוש שלו (הרד"ק). "אם אין קמח אין תורה". הבנתם את זה? כן.

שאלה מהקהל: אתה יכול אולי גם להרחיב איך זה שמחבר בין "כבד את אביך ואת אמך" ו "למען יאריכון ימיך" מה הקשר?

הרב: חשבתי כשאמרתם על זה, צריך להבין. זה הפסוק כולו: למען יאריכון ימיך, ימיך - על האדמה. על האדמה. זה שייך לאפשרות להתקיים כאומה על האדמה. לפי הסוד יש הסבר יותר פשוט. אם באמת השורש של הנשמה שלנו היא מן השמיים. זה פשוט להבין. לא מבינים באמת, פשוט להבין את המילים, כי הנשמה שלנו באה מן השמיים. הגוף שלנו בא מן הארץ. ואז אנחנו מבחינת גרים בעולם הזה. גרים – "גר ותושב אנוכי עמכם", זה אותו ענין, כן. ולכן יש תנאים כדי להתקיים בג'ונגל של העולם הזה, כן. "אז למען יאריכון ימיך על האדמה". וההסבר לפי דעתי הוא שההבדל, בין מה שחידש התנ"ך בעולם, ואני בכוונה אני לא אומר "התורה". התורה שייכת לישראל. אבל התנך שמעו כולם. כולם שמעו תנך. אבל התנ"ך, מה שחידש התנך בעולם, זה דווקא רצף התולדות, כן. "ושננתם לבניך" למשל. זה לא רק פרט. זאת אומרת, שילוב התולדות. שזה מביא את מימד הנצח של ישראל. וכדי שהיצור השמיימי הזה שנקרא ישראל, נשמת ישראל, יתקיים על האדמה אשר אני נותן לך, ולא מדובר רק בהבדל בין ארץ ישראל ושאר הארצות. מדובר בהבדל בין הארץ והשמיים, כן. אז, צריך:"כבד את אביך ואת אמך". ואם לאו, אי אפשר להתקיים כחברה אי אפשר להתקיים כבני אדם, מכיון שאנחנו לא סתם בני אדם. אנחנו אדם. "אתם קרויים אדם".[34] בני אדם זה כל בני האדם, אבל אתם קרויים אדם, זה מיוחד, הבנתם? זה ברמיזה. ואני חושב שהמציאות מוכיחה את זה, כן. ברור. טוב, אז נחזור למשפט הזה:

המשך קריאה: "פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השי"ת לעולם".

ואולי יש מקום להוסיף כי כל שכל בעולם הוא לא טבעי, זה מתנה מן השמיים, כל שכן, השכל העליון שהיא התורה. זה מובן? טוב, אז נמשיך.

המשך קריאה: "ובוודאי, מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים."

זה ההבדל בין שמחה של מצווה – זה הצד של המצוה ששייך ששייך לתורה השמיימית וההנאה – זה שייך לעולם.

המשך קריאה: "ואפילו חפצי שמיים שהם המצוות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי, אף כי לא ידע טעם המצווה"

סוף קלטת 8.

כוונה בקיום המצוות

...הגופני של הזהות שלו. ולכן גם חפצי שמיים, דהיינו המצוות, אינם שווים לתורה כתורה כפי שאמרנו מקודם. זה מובן?

המשך קריאה: "(ד)סוף סוף המצוות הם מעשים שאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצווה"

פה יש איזה קושי בלשון. זאת אומרת, אחר כך הוא מרחיב את הדיבור. לא צריך שמי שמקיים מצווה מסוימת ידע את טעם המצווה. כי מכל מקום, העיקר של קיום המצווה זה המעשה של המצווה. מכיוון שהמעשה שייך לגוף והגוף לא צריך לדעת מה קורה לו. לא צריך דעת. הוא צריך לקיים. הבנתם את זה? עדיף, שהאדם שמקיים מצווה, ידע את הטעם של המצווה, מכיוון שאדם שמקיים מצווה, יש לו גם כן צד בעולם האצילות. הוא צריך את זה מצד הנשמה שלו, לא מצד הגוף שלו. זה מובן? ולכן מבחינת קיום המצווה בעולם הגשמי, זה לא אכפת אם יש ידיעת הכוונות או לא ידיעת הכוונות, ואחר כך נראה מהו התחליף. זאת אומרת כי זה לא העיקר. "לא המדרש עיקר אלא המעשה"[35] אפשר לצטט את זה בהקשר לנושא. מכיון שמה שצריך הגוף זה הטעם הגשמי של הלחם שלו. לא את החוכמה של הלחם. זה מספק את השכל זה מספק את הנשמה. אבל הגוף צריך לחם לא את חוכמת הלחם. ולכן לא צריך כוונת המצוות כדי לקיים המצוות. צריך כוונת המצוות כדי לקיים את התורה בעולם, בעולמות העליונים, שהנשמה קשורה להם. לא בעולם העשייה בעולם התחתון ש(בו) הגוף חי. ןעל זה, אחר כך אני אחזור על זה, זה - למי שמקיים את המצוות. מי שפוסק הלכות, מי שנותן תורה, הוא צריך לדעת את כוונת המצוות. זה ברור. יש הבדל מהותי, כן. זה מובן?

שאלה מהקהל: אם כן, במה ה"נעשה" קשור ל"נשמע"?

הרב: זאת אומרת, זה נראה בהמשך. זה בקטע הבא נראה את כל המחלוקת שיש בגמרא על: אם גדול תלמוד ממעשה או גדול מעשה מתלמוד,[36] כן. וסוף סוף, גדול הלימוד מהמעשה. גדול הלימוד, שמביא למעשה.[37] אבל מכיוון שאנחנו קודם כל קיימים, חיים בעולם התחתון, צריך לחזק את האחיזה שלנו בעולם התחתון. ולכן צריך "נעשה" קודם כל. אבל כל עוד שאין "נשמע", זה לא נשלם. תראו בעצמכם בפסוקים. יש שלושה פסוקים: "כל אשר דיבר ה' נעשה", [38] "כל אשר דיבר ה' נעשה"[39] ורק כשאמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"[40], נחתמה ברית התורה. זאת אומרת, כל עוד שלא מגיעים ל"נשמע", זה לא נשלם, ברור. אבל מעשה קודם, כן. זה מובן. זה פשוט מאד. אני שמעתי פעם מפי הרב צבי יהודה ז"ל, חידוש נפלא על נעשה ונשמע. אולי פעם למדנו את זה. שעם ישראל אמר: עד כאן, שמענו בלי שעשינו שום דבר כדי לזכות בזה. עכשיו נעשה כדי לזכות ואחר כך נשמע, אחרי המעשה. הבנתם את ההבדל, כן? נעשה משהו מעצמנו ושוב נשמע. והשמועה שאחרי המעשה היא אחרת מהשמועה שלפני המעשה. כי רק מי שעשה יכול להבין מה הוא עושה. ולכן יכול להבין מה הוא שמע. הבנתם? מי שאף פעם לא חי יום שבת, אף על פי שהוא יכול ללמוד הרבה מחשבת ישראל על היופי של השבת. הוא למד רק מה זה יום ראשון אצל הגויים, כן. זה ברור. אז נמשיך:

המשך קריאה: "ובוודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמיים שהם המצוות."

וסוף סוף, אולי אפשר לקשור עם מה שדברנו מקודם על הפסוק: "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". מת – פטור מן המצוות. [41] פשוטו כמשמעו. למה? מכיוון שזה הוא לא צריך. יש הרבה חיים שנקראים מתים.[42] זה גם קשור, טוב.

המשך קריאה: "דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי כי לא ידע (או ידע - לשון עבר) טעם המצוות"

ומה שאמר "סוף סוף" צריך להבין את זה. אפשר להסביר את כל הקדושה העליונה, השכלית, השמיימית, שיש בקיום המצוות. אבל סוף סוף, זה מעשה גופני. זה ברור, כן.

המשך קריאה: "וכמו שבארנו בהקדמת מסכת אבות ולכך כל חפצי שמיים לא ישוו בה"

ולכן המהר"ל הסביר די הצורך, כל מה שצריך להבין בקטע של הגמרא שהוא הביא. זה מובן, כן? אז נמשיך.

חוכמה של דרך ארץ

המשך קריאה: "אמנם, אם אי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, בוודאי המצווה קודמת."

ופה זה ההסבר של החשיבות של מעשה המצווה מכיוון שאנחנו חיים בעולם הזה, נמצאים בעולם הזה. אבל מכל מקום, הדרך שלנו בעולם הזה, שנקרא דרך ארץ. וצריך חוכמה של הדרך ארץ ששייך לדרך ארץ. ובשביל החכמים זה נקרא : "דרכא דארעא". ואני לא זוכר את הביטוי המדויק, אבל, מי שלא מלמד הלכה לחברו, כאילו גזל ממנו.[43] וזה מדובר גם על דרך ארץ. מי שלא מוסר דבר חוכמה של דרך ארץ, נקרא גזלן, כמי שהוא לא מוסר דבר הלכה. וזה חידוש של הגמרא, כן.

הערה מהקהל: שנאמר: תורה ציווה לנו משה, מורשה. כל מי שלא מלמד את תלמידו הלכה כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר: "תורה ציווה לנו משה, מורשה". וזה דווקא בתורה לא בדרך ארץ.

הרב: לא, ויש גם כן, גם, בדרכא דארעא. צריך לבדוק איפה המקור, אבל אני משוכנע.

הערה מהקהל : אולי הסיפור של רב כהנא שהלך לרב[44] ואמר לו תורה (לא ברור) על דרך ארץ.

הרב: היו הרבה תלמידים של גדולים שאמרו: תורה היא ואנחנו צריכים לימוד.[45] אז אמרו את זה גם כן על הדרך ארץ, כן. וזה מה שהוא אומר:

המשך קריאה: "אמנם, אם אי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, בוודאי מצווה קודמת"

כפי שאמרנו. מכיוון שאנחנו חיים על הארץ. מה שרציתי להוסיף, שזה ארעי. סוף סוף, "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו" כן. זאת אומרת, הקב"ה לא ברא אותנו כיעד של העולם הזה. אלא זה כיעד של העולם הבא, כמובן. והעולם הזה זה עולם הכרחי. צריך לעבור דרך העולם הזה כדי להגיע לעולם הבא,[46] ויש לנו הרבה מקורות על זה, אבל, לא לשכוח ש(ל)גבי עולם הבא, עולם הזה זה כלום. זה "עלמא דשקרא."[47] זה ברור.

המשך קריאה: "וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם: אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בוודאי המצווה קודמת"

מכיוון שזה מצווה שאף אחר, אף איש אחר, לא יכול להקים (לקיים) במקומו.

המשך קריאה: "כי המצווה כשלא נעשה - יש כאן חסרון גדול."

שוב, מבחינת המציאות בעולם הזה. מי שחי בעולם הזה ללא מצוות, אמרנו כבר, כאילו מת. אבל פה אני מגיע למושג העיקרי, הבסיסי, לפי דעתי, הוא יצור טבעי. כאילו הוא בהמה. זה מובן, כן? אז כאילו. הוא לא בהמה, הוא בן אדם, אבל בן אדם טבעי. נראה את זה אחר כך. אולי אולי מיד. זה ההבדל הגדול בין ישראל שנקרא "אדם" ושאר בני האדם שנקראו: "האדם."[48] זה ההבדל הגדול. והאדם יש לו מעלה משלו על שאר בעלי חיים. אבל אדם טבעי, זה נחש. זה הנחש. זה ההבדל בין יעקב ועשו, "כי לא נחש ביעקב."[49] וידוע שדווקא, עשו היה נחש קעקוע על הירך שלו.[50] זוכרים את המקור. כי מה זה הנחש הקדמוני? זה האדם הטבעי. וזה מתגלה דווקא דרך עשו. זה ההבדל המוחלט בין האדם האמיתי, "אדם" והאדם הטבעי, ("האדם") זה ההבדל בין יעקב ועשו. זה ההבדל בין אדם הראשון והנחש. זה מובן?

הערה מהקהל: זה לא עם הארץ באופן מילולי?

הרב: אפשר. כן, כן. אפשר, כן. אפשר להסביר את זה ככה. דווקא. זאת אומרת, יש, ופה, פה, זה עניין דק מאד, עדין מאד. יש בארץ, יש כל מיני בעלי חיים שנקראים בהמות, ויש בני אדם שהם (מתייחסים לעצמם) מסוג בעלי חיים. והפלא שהם אומרים את זה מעצמם, מהחוכמה שלהם. כל פעם אני זוכר את זה. הם אומרים את זה בעצמם. אז אם בא יהודי ואומר לאיזשהו מרצה באנתרופולוגיה באוניברסיטה: "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך. אז אתה סתם בהמה?" כן? אז הוא מתפוצץ מכעס, "מה אתה אומר", כן. אבל הוא אומר את זה בעצמו באופן מדעי.

הערה מהקהל: "בהמה המה להם."[51]

הרב: כן, "ואני אמרתי אלוהים אתם, אכן כאדם תמותון"[52] איזה אדם? הבני האדם האלה. זה מובן? כן. לא פעם שמעתי ממדענים: אנחנו רק בעלי חיים קצת מפותחים, חיידקים מפותחים כאלו, שנמצאים בקתדרה של האוניברסיטה כדי לחשוב על הגורל ...

אז כמובן, כל בן אדם נברא בצלם. אז יש הבדל בין צלם אדם וצלם אלוקים. [53]

הערה מהקהל: "בצלם אלוקים עשה את האדם"[54] ב"הא".

הרב: נכון, ברא. אבל בעשייה זה נהפך למשהו אחר. מבחינת בריאה כן, מבחינת עשייה לא. ולכן, "ויעש את האדם."[55] זה שייך ל"האדם". אז פה אני חוזר על המשפט.

המשך קריאה: "בוודאי שהמצווה קודמת, כי המצווה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצווה היא חיוב על האדם."

ואני חושב שיש פה זה הדיוק העיקרי של המהר"ל. זאת אומרת, במה המצווה היא, יש לה חשיבות בפני עצמה? מכיוון שיש חיוב על האדם כדי להתקיים כאדם על האדמה. יש חיוב. וזה ההבדל בין הכוונה במובן הקבלי, נאמר, של המילה. הכוונה זאת אומרת הכוונות של המצוות, הידיעה של הטעם של המצווה. זאת אומרת, מה היא רצון הבורא כשרצה אותה מצווה ממנו (מאיתנו). כדי להבין את טעם המצווה כפי שנותן התורה מבין אותו. זה הכוונה במובן השכלי של המצווה.

שאלה מהקהל: למשל?

הרב: למשל, בכל מצווה יש (את) הטעם של המצווה. אז מי שעושה את המצווה והוא במודעות שלו הוא יודע מה הוא עושה, זאת אומרת הוא יודע מה הקב"ה ביקש ממנו – תכלית המצווה. אז זה נקרא "מצווה בכוונה". ולפני הרבה הרבה מאות בשנים, אנחנו מתחילים את קיום המצוות בתפילה קצרה שנקראת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" ואנחנו אומרים: כאילו השגנו את הטעמים האלו, כן. זאת אומרת, יש כוונה אחרת לגמרי לפי ההלכה, שהיא כוונה "לצאת מידי חובה" ושהיא התחליף של הכוונה הרצויה, הכוונה האמיתית, שאנחנו לא מסוגלים לה. ולכן אומרים כאילו "עם שאר החסידים והצדיקים שיודעים לכוון", והם מועטים. זה מובן? אז קרה משהו בהתפתחות ההלכה. באיזשהו שלב, חכמי ישראל ראו שאי אפשר לבקש מכל העם לדעת את הכוונות האמיתיות של המצוות. מצווה עם כוונה או בלי כוונה, המובן הראשוני היה כוונה של ידיעה (של) טעם המצווה. ולכן קבעו כמין תחליף שמספיק, והמהר"ל מסביר למה זה מספיק, כוונה לצאת מידי חובה. אותה כוונה לצאת מידי חובה זה במקום הכוונה האמיתית. אבל, מספיק כדי, מספיק בשביל המעשה של המצווה. זאת אומרת, לא קיימנו את החובה בעולם האצילות, כפי שאמרתי, אבל קיימנו את החובה בעולם העשייה. וזה העיקר בעולם הזה. זה מובן? ולכן עכשיו ההלכה היא ככה: שמצוות צריכות כוונה[56] - איזהו כוונה? לצאת. אבל בכל זאת, זה רק לגדולים. כי גם זה ההלכה

לא ברור....(כנראה: של החכמים לא מבקשת את זה)

שמצוות אינן צריכות כוונה[57]. גם זה, אנחנו לא מסוגלים. חוץ מהחסידים, שמצליחים לכוון כוונה לצאת מידי חובה. ולכן עכשיו ההלכה היא ככה: מצווה בלי כוונה - זה מצווה, זה מועיל - מכיוון שמדובר במעשה השייך לגוף. אז אפילו אם היהודי בא ואומר: "אני רוצה למול את בני אבל לא כדי לצאת מידי חובה, אני לא מאמין בזה" אז מקבלים אותו, כן. ואם המילה לפי ההלכה, כשרה כהלכתה, נאמר, זה צדיק גמור. מכיוון שלא צריך, מכיוון שאנחנו לא מסוגלים, אז לא צריך. והעיקר זה המעשה עצמו. וזה כל הוויכוח בגמרא, אם מצוות צריכות כוונה. הוא לא צריך לזכור את זה שהיו שלבים בהתפתחות של העניין. ומעיקרא, ברור שצריך. ולא רק כוונה לצאת, היה צריך כוונה סתם. כי "מצווה בלי כוונה זה כגוף בלי נשמה."[58] אז נניח, יש לנו גוף בלי נשמה ויש לנו גוף חי – אז צריך לפרנס אותו. רק דקה, לפני שאני אשכח, ולכן חכמי ישראל נתנו עזרה לזה, זה הברכות שאנחנו אומרים לפני קיום המצווה. לפני קיום המצווה אנחנו אומרים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" – זה הכוונה לצאת. ולכן מי שעושה מצווה בלי הברכה לפני המצווה, זה גרוע מאד, מכיוון שאפילו כוונה לצאת אין לו. אבל בכל זאת, זה המצב של ההלכה עכשיו. אנחנו, כולנו כמעט מבחינת "תינוק שנשבה"[59] , כן. לא מסוגלים. כן.

הערה מהקהל : אנחנו יודעים שהחורבן היה בגלל שהייתה "מצוות אנשים מלומדה"[60]

הרב: יפה, כן אבל אנחנו קיימים בעולם יותר ירוד מאותו עולם. אנחנו חיים עוד בעולם של חורבן.

ייחודיות של מצוות לימוד תורה

ויש פרט אחד שהוא יוצא מן הכלל, [ש]המצווה של לימוד תורה. מי שלומד תורה בלי ברכה, אומרת הגמרא,[61] אז זה גרוע, מאד גרוע. מה זה בלי ברכה? זה מכיוון שהוא לומד לא לשמה. איזה ברכה? זה ברכת התורה שאנחנו אומרים בתפילה בבוקר, כן? "אשר... וצוונו לעסוק בדברי תורה." זאת אומרת, מי שלומד תורה כדי לצאת מידי חובה של לימוד התורה, שהמעשה שלו יהיה בסדר, אז מכח אותו מעשה, מגיע ליותר גבוה. ואני חושב שאנחנו במצב הזה, שלרוב אפילו החסידים שבחסידים של פשוטי העם, נאמר, אינם יודעים אפילו לכוון מה זה לצאת מידי חובה. יש כל מיני נטיות של רגש דתי שדומה מאד למשהו מחוץ לתורה. וחושבים שזה הכוונה לצאת, כן. אלא זה מין דת טבעית ככה. יש חסידות טבעית ויש לה ערך שיש לה. אבל זה לא ממש כוונה לצאת. חוץ מלימוד תורה. כי מי שלומד תורה, ולדאבוננו יש הרבה אפשרויות ללמוד תורה עכשיו מכיוון שכולם מדברים עברית, מכיוון שיש אוניברסיטאות בלימודי יהדות וזה שכיח בתרבות שלנו. אבל בלי ברכה תחילה - זה אסור. לכל הפחות זה. מה זה הכוונה ללמוד עם ברכה? לצאת מידי חובת לימוד? הכוונה שזה תורה מן השמיים. מי שלומד תורה כאילו זה חוכמה, אפילו החוכמה הכי הכי גדולה בין כל חוכמות האומות. ויש הרבה שחושבים ככה. הרבה שומרי מצוות שחושבים שהתורה, וזה צדוקיות, כן, שהתורה היא החוכמה הכי חכמה. לא יותר. הבנתם את העניין, כן? כל עוד שלא נשאר את המושג הזה, המסורתי, יהודי, עמוק, של תורה מן השמיים, אפילו מי שלא מבין מה זה שמיים. אבל הוא יודע ברמיזה, שזה לא שייך לעולם שלנו. זה העיקר. אתם מבינים למה אני חוזר על הנקודה. ופעם שמעתי שההבדל בין הפרשנות של הגויים על התנ"ך והפרשנות של אפילו הקטן שבקטן שלומד תורה בישראל, כן, הפירוש שלו הוא עמוק. והגויים אומרים דברים ממש דהדיוטי.[62] אולי קראתם ספרים שלהם מה הם אומרים על התנ"ך. באמת זה דבר קטן מאד. ההסבר הוא ככה. הם יודעים לשאול שאלות אבל אין להם תשובות. השאלות שלהם הם שאלות, אבל, תשובות אינן. כי יש חוכמה של השאלות ויש חוכמה של התשובות. וזה התחיל עם פרעה. הוא ידע לשאול:"מי ה'"[63] אבל תשובה הוא לא מקבל.

הערה מהקהל : שאלת חכם חצי תשובה.

הרב: נכון. והוא שואל: "מי ומי ההולכים"[64] מה הוא שואל?

הערה מהקהל: במצב של דלדול שהכוונה במצוות אינה קיימת, האם דווקא אי אפשר להיפגש עם הקדושה שבטבע?

הרב: לא הבנתי את השאלה. תחזור על השאלה.

הערה מהקהל: המצב שלנו, לפי מה שהרב תיאר, הוא מצב של דלדול, של התפשטות. אז אולי דווקא במצב הזה אם יש יותר אפשרות לפגישה עם הקדושה שיש בטבע?

הרב: זאת אומרת, יתכן. אה יתכן. אני מסופק. צריך עיון, כן. אני מסופק. יתכן ש

הערה מהקהל: מדרגה יותר עממית.

הרב: כן אבל לפי תורת הרב, אם אני זוכר נכון, אבל צריך ללמוד את העניין הזה. רק מי שהשיג את הקדושה שלמעלה מהטבע יכול לבחון בקדושה שבטבע.[65] שוב, לפי דעתי, וזה הכח של החסידות, כן. שיש הבדל בין הרב שמדריך את הקהל שלו, והקהל שמקבל מהרב, כן. ולכן מה שאתה אומר, יתכן מאד שזה יותר שכיח בחסידות. זאת אומרת, פשוטי העם בחסידות מסוגלים לבחור בזה, מכיוון שהרבי שלהם היה מסוגל. והרבי שלהם היה מסוגל מכיוון שדווקא הוא הגיע לקדושה העליונה של למעלה מהטבע. הבנת מה שאני אומר?

הערה מהקהל: זה במצב של אדם אמיתי, שיש לו רב.

הרב: ברור. שיש לו דרבן. כפי שאומרת הגמרא, כן. "ואלה הדברים"[66] – צריך דרבן.[67]

הערה מהקהל: אפשר להגיד שזה עניין של אור ישר ואור חוזר? אור חוזר זה טבע (לא ברור)...

הרב: אם הבנתי את השאלה, הקדושה שבאה מהטבע, היא מסוג אור חוזר. יש ביטוי בגמרא ששכחה לצורך התגברות התורה, "יגדיל תורה ויאדיר".[68] יש שכחה של התורה שהיא מביאה חידוש תורה.[69] העניין של החידוש זה עניין של אור חוזר. אנחנו לומדים את זה בחנוכה. הרבה הרבה תורה התחדשה מחמת השכחה עם יתר כח. הבנתם את זה?

שאלה מהקהל: מחוסר הידיעה אנחנו מגיעים איתה לעניין של זכר?

הרב: של הסתגלות לזכר. אבל מה שאני רוצה לדייק שמכל מקום, אם אין תורה מן השמיים, אף תורה לא עולה מן הארץ. זה מובן מה שאני רוצה לומר? כי מה שמזיק בעידן שעכשיו העם היהודי הוא כמין חברה פתוחה. וכל הגויים יש להם שאיפה ויותר משאיפה. יש להם, איך אומרים את זה?

תשובה מהקהל: שקיקה?

הרב: כמיהה. יש להם כמיהה לדברי תורה של ישראל. ולכן יש אותה אשליה שאפשר לאדם הטבעי להתייחס לתורה השמיימית. זה בלתי אפשרי. פעם אני הסברתי את זה בצורה אחרת. העניין של התרגום של התורה. יש פירוש רש"י שמביא מדרש בהתחלת ספר דברים: "הואיל משה באר את התורה הזאת"[70] ורש"י מסביר: "לשבעים לשון."[71] זה הוכחה שהתרגום אפשרי. אבל בתנאי כשמשה יהיה המתרגם. כשמשה מתרגם, התרגום הוא כשר. אבל כשמתורגמן בא מחוץ לתורה ורוצה לתרגם לשפה אחרת, הוא דווקא משליך את הטומאה של השפה שלו, בתורה. זה ההבדל, הבדל עצום. אז כשהרב מתרגם בשפה אחרת אז אפשר. זה מובן? היה מוסד כזה, "המתורגמן" בימי בית שני[72] והמתורגמן זה לא סתם interpret. זה היה חכם גדול. הוא היה יכול לתרגם את דברי הקודש בלשון החול. זה מובן?

שאלה מהקהל : הסברנו את השכחה כיתרון.

הרב: לא, לא. לא כיתרון. השכחה זה נותן אפשרות לבנות יותר,

אחר כך. אני מתכוון לפסוק של ירמיה הנביא, לבנות ולהרוס... איך הפסוק?

הערה מהקהל: "לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע."[73]

הרב: זהו.

הערה מהקהל : כבר אמרו חז"ל: מיום שנשתברו הלוחות, באה שכחה לעולם.[74] ואמרו את זה כחסרון.

הרב: אה, ברור, ברור. השכחה אינה יתרון. השכחה היא חיסרון. אבל המצב של השכחה נותן אפשרות להגיע מבחינת אור חוזר, יותר למעלה, למי שמגיע. מי שנשאר במצב של שכחה, זה לא יתרון, זה חסרון. טוב, אז נמשיך קצת, זה עניין של החיוב.

חיוב לעומת מעלה

המשך קריאה: "ואילו התורה היא מעלה לאדם"

אז, יש הבדל. המצווה זה חיוב לאדם. התורה היא מעלה לאדם. אני חושב שאפשר להסביר את זה באופן פשוט לפי הסדר. אם הסדר הוא הסדר הנכון, יש מצווה שמביאה את התיקון של האדם – זה העניין של החיוב, אז אפשר לקבל מעלה על זה. ואם רוצים מעלה לפני התיקון, המעלה זה אפס. נמשיך?

המשך קריאה: "ומכל מקום, אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך."

התורה היא מעלה. אבל אם אין תורה, אין כאן חסרון לאדם כאדם גשמי, כן. יש תיקון שלו. אין לו מעלה אבל אין לו חסרון. אם אין מצווה יש חסרון. זה מובן? זה מובן, כן? טוב, אז נמשיך.

המשך קריאה: "וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצוות. כי המצוות אם לא יעשה אותם האדם, הוא חסר לגמרי. שהרי מצוות התורה הם רמ"ח כמספר אברי האדם."

ופה העניין ידוע, כן.

המשך קריאה: "עד שהמצווה היא משלמת (משלמת, מלשון שלם) האדם. שאם אין המצווה כאילו האדם חסר איבר אחד. כי המצווה שהיא על ידי מעשה האדם, שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי, ואם לא יעשה אותה האדם – הוא חסר."

זה מובן? אדם בלי מצוות הוא אדם טבעי. הוא אדם בלי תיקון של אדם. "אתה חונן לאדם דעת."[75] זה התפילה העיקרית. מכל הבקשות של התפילה אולי זה הבקשה הראשונה, העיקרית. כי אדם בלי דעת אינו אדם. אדם בלי תורה אינו אדם. מה זאת אומרת אינו אדם? הוא בן אדם. הוא בן אדם טבעי. ובן אדם טבעי זה יכול להיות, זה יצור מתוחכם מאד. מרצה באוניברסיטה. אבל הוא נשאר אדם טבעי, עם כל התורה השייכת לנחש הקדמוני. זה מובן? ורציתי להוסיף משהו, כן. אתם זוכרים מה שאומרת המשנה בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים."[76] לפי ההסבר של המהר"ל, ההסבר הרגיל של המהר"ל, פה זה המימדים של המצוות: בין אדם לחברו, בין אדם למקום ובין אדם לעצמו. אז זה ברור. גמילות חסדים – זה בין אדם לחברו, עבודה – בין אדם למקום והתורה – זה בין אדם לעצמו. החיוב של התורה זה בין אדם לעצמו. מכיוון שאדם בלי תורה אינו אדם. "אתה חונן לאדם דעת". ומי שאין לו דעת אינו אדם. איננו אדם במובן האמיתי ולכן זוהי השאלה העיקרית: "וחננו מאיתך דעה בינה והשכל." יש שתי משמעויות. "וחננו מאיתך": בלי אמצעי, "מאיתך". כי "טובים דודיך מיין"[77], זה נאמר מדברי סופרים על מתן תורה. זוכרים את זה, כן? עכשיו אנחנו צריכים אמצעי, אבל ההבטחה : "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."[78] דהיינו לא צריך לומר: "למדני", כן. בלי אמצעי. "מאיתך", באופן ישיר. אבל יש עוד הסבר אחר קצת יותר עמוק. "וחננו מאיתך" - הדעה שלך. זאת אומרת, דעת ה'. וחננו התורה שהיא מסוגלת לתת לנו את הידיעה מי אתה. וחננו מאיתך הדעה, הדעה שלך. הבנתם את ההבדל? אבל סוף סוף זה מדרגות של אותו דבר.

המשך קריאה: "ולפיכך, אם אי אפשר שתיעשה המצווה על ידי אחרים אין ראוי שייקח התורה שהיא שלמות ומעלה לאדם, שעל ידי התורה, האדם שכלי. והמצווה, אם לא יעשה אותה - הוא חסרון לאדם."

טוב זה מובן.

המשך קריאה: "ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלמות מבלי חסרון עם המצוות אף אם לא היה לו המעלה."

זאת אומרת, אדם אמיתי, אם אין לו מעלה מכיוון שאין לו דעת התורה, אין לו מעלה אבל הוא אמיתי. אין לו חסרון. הוא בתיקונו. טוב, הוא צריך גלגול כדי להמשיך בקניין התיקון עד גמר התיקון, אבל הוא בסדר. במדרגה שהוא נמצא, הוא בסדר. הוא גדול בקטנותו. אבל עדיף להיות גדול בקטנותו מקטן בגדלותו. אם אפשר לומר.

הערה מהקהל: זנב לאריות ולא ראש לשועלים[79]

הרב: לא, לא זה דווקא ההיפך. זה דווקא ההיפך. שמה זה הקטן בגדולים. אולי זה עניין אחר. כי כשדברתי את זה חשבתי על זה. מי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו עם זה מעלה שכלית, ואז זה חמור מאד. מי שיש לו חסרון ויש לו הבנת החיים עם החסרון שלו, אז הוא, איך אומרים, זה עלבון, זה מחלה. הוא יותר עצוב ממי שאין לו מעלה של ההבנה אבל הוא בריא. הבנתם את ההבדל. זה דומה למה שמסביר המדרש על חטא אדם הראשון. "ועתה פן ישלח ידו ויקח גם מעץ החיים וחי לעולם."[80] זאת אומרת שיישאר נצחי בקלקולו. זה חמור מאד. אז מוטב שלא יהיה לו את המעלה הזאת של עץ החיים ושיהיה בתיקונו. לכן, אני חושב שזה מה שאמרו החכמים, לא צריך ללמוד קבלה כל עוד שלא למד ש"ס ופוסקים. מכיוון שש"ס ופוסקים זה כדי לתקן את גופו. ולכן הביטוי הוא כאילו גס: "שימלא כרסו"[81] זה גס, כן, בש"ס ופוסקים. כי זה שייך לגוף. איך לאכול בשר וחלב. זה העניין של הכרס, כן. ורק אחר כך להגיע. אבל, ובעיקר הרב השל"ה אצל האחרונים אומרים: מי שלא רואה ברכה, בלימודו שנים של גמרא ולא מבין תורה, שעה של קבלה והוא יכול להבין את זה.[82] אז מוטב שעה של קבלה משנים של גמרא בלי ברכה, כן. זה מובן? חוץ מזה, ללמוד בשולחן ערוך כדי לדעתת איך לקיים, זה עניין אחר לגמרי. אבל מי שמחפש הבנת התורה בגמרא ולא מוצא, אז מוטב שילמד שעה של קבלה וימצא יותר. אתם מבינים את זה? אני מכיר הרבה הרבה מורים בתורה שעשרות בשנים למדו רק, נאמר, נגלה. ונמצאים באיזשהו שלב של החיים שלהם, בלי אמונה. ושעה של קבלה מחזירה את האמונה יותר משנים של גמרא, בלי עומק הגמרא, רק הפשט. אבל, לפני הכל, מכל מקום, הסדר הנכון הוא קודם כל גמרא ואחר כך הקבלה. זה מה שמסביר הרב. קודם כל תיקון הבסיס, הכלים של האדם, אפילו אם אין מעלה. אבל מעלה בלי תיקון, זה נורא. זה מובן? אני פעם שמעתי מהבן דוד של הרבי מלובביץ', שמו היה גם כן הרב שנאורסון, זכרונו לברכה, למדתי אצלו. והוא אמר דבר יפה שקיבל מרבותיו. הוא אמר: מי שאינו יודע קבלה אינו בן אדם – אפשר להבין את זה, אבל מי שלא למד גמרא, אינו יהודי. וזה הרבה יותר חמור, כן. זה ההבדל. אז עדיף להיות יהודי, מלהיות בן אדם גוי. וזה מה שאנחנו אומרים: שלא עשני גוי. ומדובר באלו שמתעסקים בתורה, כן. אז נמשיך.

המשך קריאה: "ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלמות במדרגה הגופנית שלו"

בבריאות נאמר,

המשך קריאה: "מבלי חסרון, אף אם לא היה לו המעלה. משיהיה לו חסרון שיהיה לו עם זה מעלה שכלית."

זה הסוד. מי שיש לו חסרון ויש לו מעלה שכלית. אתם מבינים למה אני מתעקש על המשפט הזה, כן?

המשך קריאה: "כי החיסרון מבטל המעלה. שאין המעלה נחשב לכלום. אבל אם אפשר שתיעשה מצווה על ידי אחרים והרי אין כאן חסרון כאשר המצווה נעשה (נעשתה). וכאשר אין כאן חסרון, קניין התורה יותר קודם, שהוא במעלה בשלמות יותר כמו שהתבאר."

זה פשוט. אז אני מציע שכשנחזור ללימודים אני מקווה שזה יהיה כמה ימים לפני החגים. יהיה לנו לימוד על החגים. כלומר בסוף חודש ספטמבר, בעשרים לספטמבר, ככה, נחדש את הלימודים. ומכל מקום, גם אם יהיה, אני מקווה, סמינר על עניין של הימים נוראים והתשובה, אז נחזור ללימוד כל שבוע של נתיב התורה. טוב.

 

[1] מסכת מועד קטן, דף ט' עמוד ב'

[2] משלי, פרק ג' פסוק טו'

[3] משלי, פרק ח' פסוק יא':"כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה"

[4] מסכת בבא קמא דף יז' ע' א'

[5] מסכת פרק א' משנה יג: "ודמשתמש בתגא חלף"

[6] מסכת קידושין, דף מא' עמוד א'

[7] "שלוחו של אדם כמותו" שם, עמוד ב' ועוד מקומות.

[8] חומש דברים פרק לג, פסוק ד'

[9] מסכת ברכות, דף נז' עמוד א'

[10] מסכת אבות פרק ו', פרק קנין תורה

[11] "קיימו וקבל(ו) עליהם היהודים" מגילת אסתר פרק ט' פסוק כז'. הרחבה בנושא במקורות רבים. למשל, ירושלמי מסכת ברכות פרק ט' הלכה ה' ועוד רבים.

[12] ספר דברים פרק טז' פסוק טו'

[13] קהלת פרק ז' פסוק א'

[14] מסכת סנהדרין פרק י' משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס." הרחבה נוספת במורה נבוכים בפרקים על מתן תורה.

[15] ספר בראשית פרק כג' פסוק ד'

[16] פירוש אבן עזרא במקום.

[17] ספר בראשית פרק ג' פסוק יט'

[18] בראשית רבא, פרק צה', סג'

[19] מסכת עירובין, דף ק' עמוד ב'

[20] נפש החיים שער ד'.

[21] ספר שמות, פרק כ פסוק יב', ספר דברים פרק ה' פסוק טז'

[22] מסכת קידושין, דף לא' עמוד א', ירושלמי, פאה פרק א' הלכה א'

[23] רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ח, הלכות י-יא

[24] לא ידוע לי, צריך לחפש

[25] ספר דברים פרק כד' פסוק יב'

[26] ספר דברים פרק לא' פסוק כא'

[27] ספר דברים פרק י' פסוק יב'

[28] מלאכי, פרק ג' פסוק כב'

[29] כוזרי, מאמר א'

^[30] כח החוכמה של אדום. למשל, עובדיה פרק א' פסוק ח': "ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו"מתוך שיעורי מניטו על שערי אורה קלטת 40 גם עמלק רצועה להכות את ישראל] אבל זה יותר חמור מעשו. עמלק בא, כשבישראל מופיע הספק "היש יהו"ה בקרבנו אם אין.. ויבא עמלק"). זה יותר חמור מסתם עשו, אם אפשר לומר. הפרי צדיק הסביר שעמלק זה המילוי של עשו וישמעאל. כשיש ברית בין עשו וישמעאל מופיע עמלק. אם אני זוכר, הוא מסביר את זה ככה: כי הסימן של עשו זה שור, המילוי זה ו' הסימן של ישמעאל זה חמור, המלוי זה מ', ו', סה"כ זה חמשים ושתים זה הגימטריה של כלב, והכלב זה הסימן של עמלק. [עמלק זה בגימטריה ספק] ברור. זה הספק החיצוני, והספק הוא עמלק הפנימי. כשיש ברית בין שור וחמור מופיע עמלק.

[31] מסכת אבות, פרק ה' משנה כא'

[32] אדמונד פלג, משורר וסופר יהודי ממוצא צרפתי, 1874-1963

[33] מסכת אבות פרק ג' משנה יז'

[34] מסכת יבמות דף סא' עמוד א'

[35] מסכת אבות פרק א' משנה יז'

[36] מסכת קידושין דף מ' עמוד א'

[37] כנ"ל: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה

[38] שמות פרק יט' פסוק ח'

[39] שמות פרק כד' פסוק ג'

[40] שמות פרק כד' פסוק ז'

[41] למשל, תהלים פרק פח' פסוק ו':"בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ" , מסכת שבת דף ל' עמוד א':"במתים חופשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות".

[42] ברכות דף יח' עמוד ב': "רשעים בחייהם קרויים מתים" "צדיקים במותם קרויים חיים"

[43] סנהדרין דף צא' עמוד ב'. "אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית."

[44] ברכות דף סב' עמוד א'

[45] כנ"ל

[46] מסכת אבות פרק ד' משנה טז

[47] זהר

[48] "אתם קרויים אדם ואין עובדי אלילים קרויים אדם." ילקוט שמעוני, יחזקאל, רמז, שעג

[49] במדבר פרק כג' פסוק כג':"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

[50] פירוש אונקלוס ויונתן במקום בפרשת תולדות, בראשית פרק כה' פסוק כז' על המילים "איש יודע ציד" : נחשירכין.

[51] קהלת, פרק ג' פסוק יח':" אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם"

[52] תהלים פרק פב' פסוקים ו-ז:" אֲֽנִי־אָ֭מַרְתִּי אֱלֹהִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם:

אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ"

[53] התייחסות מעמיקה יותר ניתן למצוא ב"סוד מדרש התולדות 5" בפרק "הרהורי דברים" בכותרת משנה "בצלם אלוקים ברא אותו", וגם נפש החיים בהערה שם:

[54] בראשית, פרק ט' פסוק ו'

[55] כנראה הכוונה למקור הקודם.

[56] עירובין דף צה' עמוד ב'

[57] פסחים דף קיד' עמוד ב', ראש השנה דף כח' עמוד ב'

[58] ככל הנראה הכוונה: תפילה בלי כוונה כגוף בלא נשמה   . וראה גם ספר שמן ששון ( היה בספרית מניטו ) על שער המצות פרשת ואתחנן מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. וכן בספר פלא יועץ אות ב' ערך ברכות

[59] מסכת שבת דף סח' עמוד ב'

[60] ישעיהו פרק כט' פסוק יג':"וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה"

[61] בבא מציעא דף פה עמוד ב': "אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה"

[62] זוהר בהעלותך

[63] ספר שמות, פרק ה' פסוק ב' "מי ה' אשר אשמע בקולו"

[64] ספר שמות, פרק י' פסוק ח'

[65] אולי בשמועות הראיה פרשת תולדות על ההבדל בין קדושת בכור טבעית לקדושה עילאה של לוי ובדומה בעולת ראיה א' תא'

[66] דברים פרק א' פסוק א'

[67] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח

לעת זקנותו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם בני מה חידוש [היה] לכם בבית המדרש. אמרו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם ח"ו שאין דור יתום של חכמים. שבת של מי היתה. אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. אמר להם ובמה היתה ההגדה היום. אמרו בפרשת הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל"א י"ב) אמר להם ומה דרש בה. אמרו לו כך דרש בה אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע טף למה הם באים כדי לתת שכר טוב למביאיהם. אמר להם מרגליות טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני אלמלא לא באתם אלא לשמוע דבר זה די. אמרו לו ועוד דרש בה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (קהלת י"ב י"א) מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה כך דברי תורה מכוונין את האדם לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלין. ת"ל וכמסמרות נטועים מה נטועים אינן מתעקרין אף דברי תורה אינן מתעקרין.

[68] ישעיהו, פרק מב' פסוק כא'

[69] תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז' עמוד א'.

[70] ספר דברים, פרק א' פסוק ה'

[71] רש"י במקום:"בשבעים לשון פירשה להם"

[72] סנהדרין, דף יז' עמוד א'. (כמו כן, המליץ – מנשה, בפרשת ויגש.)

[73] ירמיהו פרק א' פסוק י'

[74] תלמוד בבלי עירובין דף נד' עמוד א'

[75] תפילת שמונה עשרה

[76] מסכת אבות פרק א' משנה ב'

[77] שיר השירים פרק א' פסוק ב'

[78] ישעיהו פרק יא פסוק ט'

[79] מסכת אבות, פרק ד' משנה טו'

[80] בראשית, פרק ג' פסוק א'

[81] רמב"ם, הלכות יסודי תורה, פרק ד' הלכה יג'.

[82] לא ידוע לי