כתבי הרב קוק: אורות הקודש - "אור ישר ואור חוזר" [2]

 

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

 

"איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום ,מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושווה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה".  

("אור ישר ואור חוזר", הרב קוק, אורות הקודש א', שער חכמת הקודש, פרק נ"ה)

 

 

מניטו: טוב, טוב...תקראו את הטקסט ואם יש שאלות נחזור עליהם. כן?

קהל: אני, אני לא מבינה את ההבדל בין "אור חוזר" ל"אור מקיף".

מניטו: טוב...אני... צריך הקדמה קצת ארוכה כן. כן, המושגים הם ככה: הם בדרך של ההתפשטות של האור, מאור אינסוף לכלים של העולמות, דרך ההתפשטות של האור זה נקרא "אור ישר" , כן. כשהכלי מספיק זך כדי לקבל את ה"אור ישר" אז הוא מכיל אותו בבחינת 'אור פנימי'. ומה שהוא לא יכול להכיל ושייך לו, נקרא 'אור מקיף', נשאר מחוץ לכלי אפילו אם זה רחוק מאוד זה נקרא אור מקיף, כן.

אבל האור עצמו, כשעוד לא... כשהכלי עוד לא זכה לקבל אותו סתם, הוא חוזר לאחוריו. אולי הדוגמה הכי פשוטה זה העניין של 'שבירת הכלים'. ואני אחזור, זה מושג אחר אבל זה שייך לשאלה עצמה.

כשהכלי יכול לא רק לקבל את האור השייך לו, אלא לתת לאור השייך לכלים היותר תחתונים, לעולמות היותר תחתונים, או נאמר למידות האחרות, סתם, לעבור דרכו, אז האור עובר מכיוון שהכלי מספיק זך כדי לתת לו לעבור, כן. וכשהוא עוד לא הגיע למדרגה של זכּות מספקת אז האור שרוצה לעבור דרכו, כדי להמשיך בדרכו ולהתפשט למידות האחרות, בדרך כלל נאמר למדרגות היותר תחתונות כדי להגיע עד מטרת הבורא, לחזור לנקודה המרכזית שבו הוא יצא, בשעת הצמצום. אז תוקף האור שובר את הכלים. ומכיוון שאין פשוט כלי כדי לקבל גם האור השייך לכלי עצמו, אז האור חוזר למעלה מיד, וזה נקרא "אור חוזר". הבחינה של אור פנימי ואור מקיף, הוא בחינה אחרת.

ואני זוכר שלפני שנים למדנו בחוג אחר, אולי כמה מכם היו במועדון העולה, לפני הרבה שנים, מאמר של הרב נחמן מברסלב. והוא נותן דוגמה יפה מאוד ביחס של הרב והתלמיד: מה שכבר אור פנימי בשביל הרב, זה נשאר עוד, מבחינת אור מקיף, אצל התלמיד. אתם זוכרים את זה? זה מ"ליקוטי אמרים"[1], כן. והרב שמה מסביר נושא שאנחנו מוצאים אחר כך בכמה ספרים, בכמה...אצל כמה תלמידי חכמים, ובפרט אצל המהר"ל, בפירוש שלו ב"דרך החיים" במשנה הראשונה, של "משה קיבל תורה מסיני",[2] זה קצת, קצת קשור לדברים של שבועות, כן.

והמהר"ל מסביר שמה, שיש איזה יחס ישיר בין רב לתלמיד. ולאמיתו של דבר, יש רב אחד לתלמיד אחד ותלמיד אחד לרב אחד: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". השאלה היא: מסר את התורה לכל העם כולו, ודרך עם ישראל לכל העולם כולו, אז למה המשנה אומרת משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע דווקא? אז חוץ מהדיוקים של המשנה עצמה, מה שרוצה להסביר לנו: בין כל התלמידים האפשריים של משה רבינו, דהיינו כל עם ישראל, היה איזה תלמיד מיוחד שהיה שייך לו בפרט. אז רב נחמן מברסלב ב"ליקוטי אמרים" מסביר את זה ככה: דרך, דרך מה שלקחתי כדוגמה, דרך משה ויהושע[3], שהאור המקיף שנשאר מחוץ לכלי והאור הפנימי שכבר נכלל בכלי, רוצים באופן עז מאוד, באופן חזק מאוד להתחבר, ולכן כל עוד שלא התחברו, אין...כל עוד שלא התחברו, יש איזה כוח של חפץ, של רצון חזק מאוד, להתחבר וזה סוד האהבה.

מה שאצל מישהו זה נשאר כאור פנימי, ומאותו אור, מאותו שורש אצל מישהו אחר, הוא כבר ( מילים לא ברורות בהקלטה ) לבריאה אחרת, אותו אור מאותו שורש הוא נשאר בבחינת אור מקיף. האורות האלה רוצים להתחבר באופן חזק מאוד וזה סוד הכוח של האהבה. ולכן האור פנימי של מישהו מכיר באור מקיף השייך לו, אצל מישהו אחר וכן להפך, זה מובן? כן.

והכוח הזה, של ההכאה, נאמר, בין אור פנימי ואור מקיף, אפילו אם זה רחוק, וזה רחוק! נותן לכלי להזדכך מספיק כדי להכיל יותר ויותר מהאור מקיף מבחינת אור פנימי.

אז אני חוזר לעניין הזה כן. בדוגמה הבסיסית של הגוף והנשמה, אם ניקח את הגוף כדוגמה למשל, למה שאנחנו מגדירים ככלי[4], הגוף חי, זה כלי עם אור פנימי, הגוף מת, זה כלי בלי אור פנימי. ז"א כן...מוצאים את זה ב"פתיחת אליהו הנביא"- אם השם האמתי מסתלק מכל בריאה אז הם נשארים כגופים מתים.[5] ז"א הכלי בלי החיות שנותן לו לחיות, הוא נוטה להעדר, וזה מה שלמדנו מקודם, בשיעור הקודם, המושג של 'נפש חיה', צריך להחיות את הנפש. אתם זוכרים את הברכה של בורא נפשות רבות: "להחיות בהם נפש כל חי". אם כן, בלי החיות ההיא, החיות הזו, הנפש היא בבחינת מת. זה מובן.    

אז הצד של הכלי שבא מהחלל הוא מת והצד שבא מהאור שנותן לו לחיות - זה הוא מהצד של 'נפש חיה'. טוב, אני חוזר לנקודה ההיא, ולכן בדרך כלל לכל הבריות, בעולם הזה, הגוף שהוא כלי שכבר יכול להכיל את האור הפנימי, מכיל רק את שלוש המדרגות התחתונות של הנשמה דהיינו: נפש, רוח ושורש מהמדרגה השלישית שנקראת 'נשמה'. האורות של הנשמה ושל החיה ושל היחידה נשארות בבחינת אור מקיף[6], זה מובן? אבל זה מדרגות של אותה נשמה. ז"א יש כבר בכוח הָׇזָכּות של הכלי, של הגוף של האדם בעולם שלנו, להכיל את נפש ורוח ושורש של הנשמה שלו. ו...אבל אותה נשמה יש לה עוד מדרגות, חיה וחיה... סליחה, חיה ויחידה, אז זהו, הבחינות של חיה ויחידה נשארות בבחינת אור מקיף.

(נשאלת שאלה בקהל) לא, לא, רק דקה...

ולכן אף על פי שהמדרגות האלה, שנשארו בבחינת אור מקיף, הן יכולות להיות רחוק, רחוק מאוד. זה תלוי בזכות של הנפש בעולם בבחינת התחתונים, בעולם הזה. אז יש איזה שייכות שלא נותנת לכלי הזה, דהיינו הגוף של נפש ההיא, להישאר במצב שלו. הוא מקבל מסר מלמעלה - "תקבל יותר, תקבל יותר...". זה מה שאומרת הגמרא[7]: כל ברייה וברייה יש מלאך שמכה אותה מגבוה ואומר לו... זוכרים את זה? טוב.

ולכן זה דוגמה, מה זה 'אור פנימי' ו'אור מקיף'. אבל בדוגמה שהבאתי, של 'שבירת הכלים', כשהכלי נשבר ממש, אז האור שבא מאור אינסוף מסתלק לגמרי וחוזר עד המקום הכי גבוה. חוזר לשורשו. כשהכלי, הוא בבחינת זְכוּת, זָכּוּת, כדי לקבל את האור 'פנים בפנים', זה נקרא 'מידת החסד'. וכשהוא עוד במצב שהוא לא יכול לקבל את האור המיועד לו, אז האור מסתלק ומאיר אותו מאחוריו, בבחינת 'אחוריים' זה נקרא 'פנים באחור' וזה נקרא- 'מידת הדין'.

אולי אני אסביר את זה עכשיו. כשהבריאה זוכה באור שהיא מקבלת מגבוה, אז המדרגה הכי עליונה נקראת: 'מלכות' גבי הכלי המקבל. נקראת מלכות ושם של המלכות זה שם 'אדוני'. כשהיא לא זוכה לקבל 'פנים בפנים' בבחינת 'אור ישר' כן, אז היא מקבלת דרך 'אחוריים', מהאור שמסתלק ממנה, מכיוון שהיא לא יכלה לקבל, ואז המלכות מקבלת את שם "אלקים", "אלוקׇ". אולי אני אסביר את זה אחר כך, לפי תורת הנגלה.

קודם כל צריך לדייק במושגים. כשאני מקבל את האדנות של העליון, אז הוא נקרא: 'אדני', לשון... אותיות א'. ד '. נ' . י'. מכיוון שאני מקבל את אדנותו. כשאני לא מקבל את אדנותו, אז ההתגלות של האור העליון מתגלה בבחינת דיין, בבחינת "אלקים". זו אותה מדרגה כי יש רמז במידת הדין גם במידת המלכות, ששמה 'אדוני', כן? אם אתם תיקחו את השם 'אדני' יש אותיות של מידת הדין כן, גם כן, וזה נקרא 'דין רפה'.[8] אבל, אם הכלי של הבריאה המקבלת, הוא לא מספיק זך, אין מספיק זכות כן, אז הוא נקרא 'חייב'. והתגלות האלקות עליו נקראת: 'אלקות' לשון דיין. זה מובן? אולי לא הסברתי מספיק, זה מובן מה שאני אמרתי? כן? אז אני אסביר...

קהל: מה זה מלכות?

מניטו: מלכות, זאת אומרת, לקבל את העליון כמלך עליי, אז מתגלית הבחינה שנקראת 'מלכות בעליון'. ז"א מלכות של המדרגה העליונה היא המלכות על הכתר של המדרגה התחתונה. לאמיתו של דבר, מלמטה למעלה זה באותה מדרגה אבל מלמעלה למטה יש הבחנה של אחד יותר גבוה מהשני[9]. זה רק דימוי של התנועה ..( מילה לא מובנת בקלטת ) ז"א, אולי אני אסביר את זה לפי תורת הנגלה – יש לנו דוגמה פשוטה מאוד שלמדנו פעם בשיעור אחר בעניין התפילה. אתם זוכרים שאנחנו מתחילים את התפילה בפסוק של תהילים, זה פרק נ"א- נ"ב? הפסוק אומר: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", כן ? נ"א. כשרש"י מפרש את הפסוק הזה: "אדני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", מפרש ככה ,אם אני זוכר היטב: "מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך".

אז ניקח את הפסוק ואת ההסבר של רש"י, במקביל:

• על המילה "אדוני", של הפסוק, רש"י מסביר: "מחול לי".
• "שפתי תפתח", של הפסוק, רש"י אומר: "ותן לי פתחון פה".
• על "ופי יגיד תהילתך", של הפסוק, רש"י אומר: "להגיד תהילתך", כן.

ולכן צריך להסביר את הכוונה של רש"י. כולם הבינו את ההבדל בין הפסוק לרש"י? מה ראה רש"י כדי להסביר, לפרש, את המילה "אדוני", בפרוש: "מחול לי"? אז צריך להגדיר בניתוח קצר מה זה חטא. החטא משנה את שם העליון מאדון, שאני מקבל אותו. החטא זה התגובה שלי שאני לא רוצה לקבל את אדנותו. אז במקום השם 'אדוני', בא השם "אלקי", ז"א הדיין. השם אדוני תלוי בתחתונים, אם התחתון מקבל את האדנות של העליון הוא נקרא: 'אדוני', זה מובן? זה הקטגוריה של מלכות, פשוטו כמשמעו. ואם לא מקבל את האדנות, ומה זה החטא? אני בוחר ברצוני ולא ברצונו, ורצון זה בחינת כתר.

אז מתגלה, מתגלית איזה מין אדנות שאינה תלויה בי וזה נקרא - אלקות. שהשם הוא ה'אלקי שלי' זה לא תלוי בי. שהוא ה'אדוני שלי' זה תלוי בי, אני מכיר בו. זה מובן? כן. ולכן, אם האדם נמצא במצב של החטא והוא חוזר בתשובה, הוא אומר, פשוטו כמשמעו - 'אדוני'. שוב חוזר על ההכרה, הוא מכיר באדנות של העליון. אז השם 'אדוני' מבטא את התשובה של החוטא. ולכן, רש"י מסביר: מה זה 'אדוני'? זה 'מחול לי'. זה ההתנהגות של התשובה. כן. אז זה מה שאמרנו מקודם, ז"א כשהכלי זוכה לקבלת האור ישר, האור ישר מתגלה לו בבחינת פנים, בבחינת חסד. וכל עוד שהוא לא זכה בקבלת האור, אז הוא במצב, כאילו הוא חייב במה שעוד לא קיבל, אז הוא מקבל את האור מבחינת 'אחוריים' כי האור דן אותו. אז מה שלמדנו בדוגמה ההיא – בהבדל בין 'אדוני' ל'אלקי' זה ההבדל בין 'אור ישר' ו'אור חוזר'. אולי אני אדגים את זה ככה: אם המקבל יכול לקבל, אז האור בא פנים אל פנים אליו כן, וזה נקרא 'מידת החסד'. ואם הוא לא יכול לקבל, האור מסתלק ומאיר אותו בהסתלקותו, מ'אחוריים'. כשהוא מסתלק ממנו, הוא מאיר אותו, אז זה נקרא 'אחור ופנים' ונקרא מידת הדין. למה זה נקרא מידת הדין? כי אנחנו דנים את התחתון ממה שעוד לא יכול לקבל את האור השייך. זה מובן? אז רק תזכירו במובן של השפה: כשאומרים בעברית 'זכאי', המשמעות היא כפולה: זכאי - קנה איזה זכות , או זכאי – הוא זכאי מכל עבירה, מאיזו עבירה, הוא זכאי. זה גם כן המשמעות הכפולה של המילה 'נקי': נקי - אין רבב, אין כתם. ונקי הוא זכאי כן, זה מובן? טוב. כשאנחנו אומרים 'חייב', יש גם כן משמעות כפולה: חייב זה עשה איזה עבירה, אז הוא חייב. וחייב - יש לו איזו חובה לקיים, איזו מצווה, הוא חייב...הוא עוד חייב מהמצווה. אז מי שעוד חייב ממצווה שלא קיים הוא נקרא 'חייב', מכיוון שהוא בבחינת.. מה?

קהל: חוב

מניטו: זו המשמעות הראשונה, מי שיש לו עוד חוב, הוא חייב שעוד לא פרע אותה. הוא חייב ממה? לא עשה מעשה רע, לא עשה חטא. אבל הוא במצב של חיוב מכיוון שעוד לא קיים מה שהיה לו לקיים. אז הוא נקרא חייב. ולכן מי שהוא זכאי, עם הכלי, יש לו כבר מדרגה מספיקה של זכּות. הוא מקבל ב'אור ישר'. מי שעוד לא מספיק זכאי, הוא, הכלי, אינו מספיק זך, מקבל מ'אור חוזר', ז"א מקבל ממידת הדין, מכיוון שדנין אותו, מכיוון שהוא חייב, לא להיות כבר מספיק זכאי אף על פי, זה מובן? אז הגבול של התהליך הזה זה העניין של 'שבירת הכלים', כן. ולכן הדוגמה הכי פשוטה שהמקובלים נותנים בהתחלת החוכמה ההיא, זה עניין של 'שבירת הכלים' עצמו. כשאין כלי מוכן כדי לקבל, לקשור, את האור למטה, אז האור מסתלק למעלה והאור הזה חסר בעולם. והעולם נדון ממה שחסר לו, זה מובן כן.

קהל: הרב אשלג היה אומר שאור מַקיף לא רק מלשון מקיף אלא גם מלשון הקפה - ממֵקיף

מניטו: נכון, מקיף, מֶקיף. ז"א זה שייך לך אבל אתה צריך לזכות בזה. כן. זה כבר לך, אבל אתה צריך לפרוע את החוב. לכן אפשר לומר אור מֵקיף ולא אור מָקיף נכון, זה נמצא בקדמונים גם כן.

קהל: ( גבריאלה בן שמואל ) שמעתי שאומות העולם, זה בחינת אור מָקיף ועם ישראל זה בחינת אור פנימי, זה בחינה אחרת?

מניטו: לא, זו אותה בחינה. זה עוד...אולי אני אכניס פה מושגים קצת שונים כדי להאיר את השאלה. כשהאור נוטה למטה, בפעם הראשונה, בתהליך הראשון, הוא נקרא – 'אור דחסדים'. מה זה 'אור דחסדים'? זה האור ניתן בבחינת החסד, עוד הבריאה לא זכתה באור הזה, הוא ניתן בבחינת 'אור דחסדים'. 'אור דחסדים', זו הארה מן החכמה, דרך הבינה בעולם היצירה שנקרא 'תפארת'[10]. האורות של 'תפארת' זה 'אור דחסדים'. זה אורות דחכמה עצמם, אבל בבחינת ההארה דחסדים. זה ניתן בבחינת חסד עליון, חסד גמור, לא, החסד עליון זה עוד למעלה, זה ניתן בבחינת חסד גמור לפני התהליך של ההיסטוריה, שדרך התהליך הזה, הבריאה זוכה, במה שקיבלה בבחינת חסדים, כן. כשהכלי ד'אור דחסדים' זוכה, יש בו.., יש לו, יש בו כבר מספיק זכות , זכּות כדי להכיל את האורות האלה. והכלי הוא מלכות, אז הכלי עולה לבינה וה'אור דחסדים' זה כבר חוזר לחוכמה. ומלכות חוזרת להיות כלי לחוכמה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ,[11] תזכרו את הפסוק הזה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. "עשית" זו מלכות, (מילה לא ברורה אולי "וחוכמות" או "דחוכמות" ). לכן היעד של כל עולם ועולם - שהמלכות תהיה הכלי לחוכמה. אז לפני הזכות, המלכות היא הכלי לתפארת. ותפארת היא בבחינת 'אור דחסדים', אחרי הזכות שנקרא 'קניין', אז המלכות היא כלי לחוכמה[12]. ז"א היא עולה למדרגה של בינה, זה מובן?

פעם למדנו את זה ככה, הייתי צריך דווקא לגמור את השיעור הקודם באותו הסבר: לפי המקובלים[13], שם הוויה השייך לעולם הזה, זה שם-יקוק, כן. ושם הוויה השייך לעולם הבא זה: יקיק, השם 'יהיה'. הפסוק הוא "והיה ביום ההוא יהיה השם", זה מובן? אז מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק? . יקוק זה חוכמה, בינה, תפארת ומלכות. ויקיק זה תפארת מלכות, העולים כבר למדרגה של חוכמה ובינה - יקיק . כי יוד - זו האות של חוכמה, וו - זו האות של תפארת.

כן, אולי נעשה מה שראינו מקודם, מקודם בהקדמה, כן? זה ככה: אם אנחנו ניקח את המילה "מים" במקרא: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זוכרים את הלימוד הזה, כן? אני חוזר על זה כדי להאיר מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק, אז וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, "מים", לפי כמה קדמונים זו ההגדרה של מכלול התוהו והבוהו של הבריאה[14] בהתחלת ההיסטוריה של העולם. הכול נקרא 'מה' והמכלול של המה-ים האלו, זה נקרא 'מים'. 'מים' מלשון רבים של 'מה', כן, זה מובן?

טוב, אז כשהיוד דחכמה מתפשטת למטה וזה מבחינת 'עולם הזה'. המספר של וו זה שש, זה שית אלפי ,ששת אלפים שנה, השטח יש לו שש ממדים, זה הזמן והשטח. אז דרך ה-וו הזה, זה כל ההיסטוריה של העולם דתפארת, בבחינת עולם הזה. אז כשהוו של מים מתפשט למטה אז מתגלית המילה 'מום'. והמילה 'מום' זה בגימטרייה "הטבע". ז"א המים שלמעלה כשהיוד יורד, מתפשט לוו אז נמצא בבחינת עולם הזה, בבחינת 'מום', בגימטרייה 'אלקים',[15] יודעים את זה, טוב.

ולכן כל הבעיה של 'תיקון העולם', זה לתקן את הוו מבחינת יוד, זה מובן? זה אותו העניין. ה-וו, זה בחינת ההארה ד'אורות דחוכמה' בבחינת 'אורות דחסדים', זה לפני הזכות. אחרי הזכות, ה-וו עולה למעלה וחוזר לבחינת מים, בבחינת קניין הזכות, כן. זה מובן, זה מה שלמדנו בסוף השיעור הקודם בצורה קצת אחרת.

ולכן כל עוד שאין זכות, זה נמצא בבחינת אור מַקיף. הדוגמה של הרב והתלמיד זה אותו עניין בין ישראל ואומות העולם, כן. מה שכבר, בבחינת הרב, זה בבחינת אור פנימי. האור פנימי של הרב דווקא, מתגלה כאור מׇקיף לתלמיד, כל עוד שהכלי של התלמיד, ייתכן מאוד שזה ההסבר של תורת הנגלה "והעמידו תלמידים הרבה". אני זוכר למשנה של "משה קיבל תורה מסיני", בהמשך זה הם אמרו שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", כן.

"והעמידו תלמידים הרבה", מפרשים את זה לפי תורת הנגלה - שיהיו הרבה תלמידים, כן. אז המשנה הייתה צריכה לומר "והעמידו תלמידים רבים" ולא "והעמידו תלמידים הרבה". מבינים את זה? כן. אז פה זה לא רק שצריך להיות הרבה תלמידים, אלא צריך להעמיד הרבה את התלמיד, ז"א להפוך אותו לרב. זה מובן? להעמיד את התלמיד, ז"א לסמוך אותו כרב, להסמיך אותו כרב. אין ככה מילה בעברית? לרבֶּב אותו (צחוק בקהל). מה המטרה של התורה? כדי שהתורה יכולה להתפשט במשך הדורות, זה לא עניין של תלמידים, זה דווקא עניין של הרבנים. צריך להיות רבנים, לא תלמידים. ולכן "והעמידו תלמידים הרבה", כשתלמדו את התלמידים תלמדו מספיק כדי שיהיו רבנים. זה מובן? ולפי דעתי זה לא חידוש סתם, זה הפשט של המשנה. כאילו המשנה רצתה לומר "ותקימו תלמידים הרבה". להקים תלמיד, זה להסמיך אותו כרב. טוב, למה אמרנו את זה?

שאלה – (בתיה לנצט) מה לגבי 'אור מַקיף' ו'אור פנימי'?

מניטו: אבל, אור מָקיף הוא בבחינת חסד, אף על פי שעוד לא זכה בו, הוא שייך לו. ואור חוזר זה בבחינת דין. מכיוון שהאור חוזר, מכיוון שאין מספיק זכות כדי לקבל אותו. יש שתי בחינות, אבל זה לא אותה הגדרה, זה לא אותה קטגוריה, כן, זו קטגוריה אחרת. ואחר כך נראה דיוק מה שלמדנו , אם נגיע....כל פעם זה אותו דבר- בהתחלה אני לא יכול ועכשיו יכול...(צחוק בקהל). וחוכמה היא, בבחינת 'אור ישר', ובינה היא הבחינה של 'אור חוזר'. נראה את זה אח"כ הייתה עוד שאלה אחרת? כן?

קהל: האם הכלי יכול לשנות את האור? למשל מ'אור ישר' ל'אור חוזר'? אם הוא נקרא ,אור חוזר, יכול עדיין שתהיה לו מהות אחרת?

מניטו: לא, יש..., לאחר שהוא התקבל?

קהל: לא...

מניטו: אה...לא התקבל. יש בכוחו של הכלי לרבות, להרבות - איך אומרים? - את האור מכיוון שלפי ההגדרה של "עץ החיים" , והרב אשלג חזר על זה, החיבה היא, כמו שאמרתי מקודם, האהבה, הכוח של האהבה בין האור הפנימי, שכבר הכלי הכיל אותו ובהתחלת, התחלת, בשורש השורשים של כל הדורות , של כל העולמות - זה נקרא ה'רשימו שהיה בחלל' והאור שהסתלק דרך הצמצום - יש בין האור שהסתלק והרשימו ההוא איזה אהבה עזה מאוד, אהבה, אהבה. מה? אחד אוהב את השני מכיוון שזה, איך אומר הפסוק? זֶה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי , זה מובן, כן. ולכן הם רוצים להיפגש, להתאחד שוב. זה הכוח שמוביל את כל העולמות, כן.

הכוח שמקשר אפילו מרחוק-רחוק את האור שנסתלק, לרשימו שנשאר וזה כבר הדוגמה הראשונה למה שאנחנו מכירים – ''אור פנימי', כן. ולכן הם רוצים להזדווג, זה לשון ה"עץ חיים". הם רוצים להזדווג, זה נקרא זיווג כשמזדווגים. אבל כל עוד שהכלי הוא כמחסום בין האורות האלו, אז זה נקרא 'זיווג דהכאה',[16] אחד מכה בשני וחוזר לאחורה. אז בלשון המתמטיקה, מה זה 'הכאה'? זה דווקא ריבוי. כשמכה אחד בשני, אז זה מתרבה, זה מובן? Multiplier בלועזית. ולכן, יש בכוח הכלי להרבות האור. מה קורה? כשאור ישר מתלבש באחוריו שלו עצמו, שזה נקרא 'אור חוזר', הוא מתלבש בזה ולכן יש איזה מין ריבוי, אבל זה לבוש. הריבוי הזה הוא לבוש. והלבוש מסתיר מה שהוא צריך לגלות. ושוב, ההגדרות הן מקבילות: 'אור ישר' זה חסד, זה נגלה, גילוי שכינה. כן. 'אור חוזר' זה דין, זה נסתר, הסתרת פנים. זה הלשון, הלשונות, הן מקבילות, כן. וסוף-סוף זה הנושא של סוד כתר-מלכות. כשמלכות הוא כתר מלמטה למעלה. כשמלכות הוא הכתר של ה'אור החוזר'. וזה סוד החידוש בחידושי תורה. מי ש... לומד תורה לשמה, הוא גורם חידושים בתורה, כי מי שלא לומד תורה לשמה, הוא מקבל, כשהוא מקבל- גמרנו, כן. מי שלומד תורה לשמה, יש בו רצון לזכות בתורה שלמד, וכל עוד שהוא לא זוכה, הוא דוחה כל מה שלא קיבל. ז"א שלא הבין. וזה גורם התלבשות בתורת הרב, של אי ההבנה של התלמיד וזה שורש החידוש. זה מספיק מובן?

אני ניסיתי, ככה להסביר את הצד החיובי של הדבר השלילי הזה. כן, של 'זיווג דהכאה'. עד ש'האור חוזר', וחוזר, וחוזר ,וחוזר ודווקא ההכאה ההיא של האור שחוזר וחוזר, מזכך את הכלי, וזה נקרא 'ייסורים'. ולכן, כל מה שצריך לקנות, קונים דרך ייסורים. מה זה הייסורים? זה המכות האלו - "תקבל אותי", "תקבל אותי", "תקבל אותי" עד ש... זה מובן?

קהל: (בתיה לנצט)- זה לא מובן למה זה חסד?, למה דווקא זה חסד?

מניטו: זה חסד מכיוון, שזה החסד של מחשבת הבורא. הבורא רצה לא 'נפשות בחסרונן'[17] אלא 'נפשות בשלמותן'.

קהל: אבל, אפשר לומר שהאהבה היא ההגדרה של המשיכה של מין שבמינו.

מניטו: נכון, ברור. ז"א מה קרה? הקב"ה בבחינת 'מחשבת הבורא'[18] ברא עולם שלם, כן. וצמצם אותו כדי שהעולם, בבחינת עולם הזה יזכה בעצמו בעולמו, בבחינת עולם הבא. ולכן מה שחסר לעולם מבחינת הצמצום זה הכתר שלו, זו ציפור נפשו שחסר לו. אז הוא לא יכול להתקיים בחיסרון הזה. הוא שואף לשלמות שלו. אז ההכאה ההיא, זו דווקא התגלות אותה שאיפה. ואני חושב שזה מסביר את הביטוי של תורת הנגלה: כל חפץ יקר שצריך לקנות - כדי לזכות בו, קונים דרך ייסורים. אתם זוכרים את המימרה בגמרא, כל המתנות שהקב"ה נתן לישראל כולם נקנים על ידי ייסורים[19] - זו תורה, עולם הבא וארץ ישראל, נכון. וזו לא בדיחה: זה נקרא – 'ייסורין של אהבה', כל עוד שהאהבה היא לא הגיעה ליעד שלה, אז זה דרך ייסורין. אני רוצה להוסיף משהו לפני שאני אשכח, פעם הסברתי את זה, אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל זה יכול להאיר את הנושא - סוף, סוף, במדע המודרני, לומדים שה 'יֵש' של המציאות של העולם הזה, זה לא מציאות מוחלטת, אלא זה מציאות בצורה, אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, אבל המושג הקבלי[20] זה 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי', 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי' בבת אחת- ז"א נותן ולא נותן, נותן ולא נותן, כן. בלועזית אומרים- Vibration (בעברית - הדהוד). כן, ז"א הקיום של העולם הזה, זה דווקא דרך אותו תהליך של 'אור ישר' 'אור חוזר' בבת אחת, כן. הסוד במקרא, לפי הסוד[21] זה: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם זה מובן? ומפרשי המדרש הסבירו את זה: אם לא מָטֶי – אז מת. הוא צריך לקבל חיות . ואם מָטֶי - הוא מת מכיוון שהוא לא סובל, זה יותר מידיי חזק. אז 'מטי ולא מטי' בבת אחת., נותן ולוקח בבת אחת וזה דווקא, את עצם המציאות של העולם החומרי, כן. ולא רק העולם החומרי גם העולם הרוחני. עד ש...עד ש... עד ש...הכלי מקבל את זה. טוב.

קהל: (גבריאלה בן שמואל) מבחינת התחתונים זה הרצוא ושוב? מבחינת מלמטה ולא מלמעלה....

מניטו: לא, זה אותו עניין. ז"א 'רצוא ושוב', רצוא - זה 'אור ישר' 'אור חוזר', רצוא 'אור ישר' ושוב זה 'אור חוזר', למה הסברתי את זה לפני השאלות שלכם?

אני זוכר דרך אותו לימוד של הרב נחמן מברסלב שזה קשור לעניין של האות וו שצריך לתקן את ה וו, ולתקן אותו מבחינת יוד, זוכרים את זה? היוד של "מָים" יורד זה "מוּם", וזה סוד העולה, כן. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם,[22] זה נקרא- "עולה". אז כשמשהו בבריאה כבר הגיע לתיקונו הוא עולה, מכיוון שכבר הוא בבחינת "אשר אין בו מום", כן. זה מובן? זה ההבדל בין העליונות, הספירות העליונות, והספירות התחתונות. הספירות העליונות הן בבחינת 'אמת', אין שם שום מום, כן. כשזה יורד במציאות, דרך וו"ק, אז כבר המום כבר מתגלה. בריאה זה להָמֶם, אם אפשר לומר את זה, או למָמֶם, כן. ותכף זה קשור לעניין של המימן[23], אני לא יודע, ז"א מכיוון שהבסיס של ה.. טוב. אז יש שתי מילים שלומדים אותן באותה דרך: המילה "אות". "אות" זו התגלות מחשבת הבורא דרך המציאות, זה "אות". מ- אלף ועד תו דרך הו"ו - "אות"[24]. ויש גם את המילה "אמת". המהר"ל דיבר הרבה על זה[25], שזה גם כן מאלף עד תו, במציאות דרך המם, שהיא האות האמצעית של כל האלפא ביתא, כן, בסדר...אז צריך לקיים את האות של האמת, כלומר: צריך לקיים את האמיתוּת, להוריד את האמת במציאות, זה היעד של תיקון העולם, כן. לקיים את האמת, "כי חותמו אמת"[26] וכן הלאה, וכל זה ידוע. אז...כשהעולם לא מצליח להקים את המציאות של 'אמת', אז הוא נמצא בבחינה של 'בושה'. ב' – זה האות השנייה ושין- זה לפני האחרונה, כן. ולכן במקום 'אות אמת', יש 'בוּש'[27]. כך זה במקרא כן: וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. וכשמגיעים מ-ב' ל-ש' אז אומרים לו 'שוּב' וההפך. זה האור חוזר: ש', ו', ב' זה סוד התשובה, כן. זה ב[...], זה 'הלוך ושוב' , זה בתיקוני הזוהר[28]. טוב, עכשיו השאלה שלך...

קהל: מהו הגבול לכלי מסוים לאור? מה מידת האור לכלי?

מניטו: נכון, זו שאלה נכונה. זה כל עולם ועולם לא יקבל לא פחות ולא יותר ממה שמיועד לו ממחשבת הבורא[29]. וכל עוד שכל האור הזה לא נקלט בכלי, יש תהליך של גלגולים, עד ש...זה לא פחות ולא יותר. אבל כל אחד קונה עולמו. מה זה עולמו? מה שהקב"ה חשב בשבילו. זה מובן? כן? זה.. הבנת? טוב.

קהל: האם אפשר להבחין הבדל בין 'אור ישר' ל 'אור חוזר' לבין זיווג, 'עזר כנגדו'?

מניטו: זה גם כן, זו דוגמה יפה. ז"א אם זוכה זה עזר, ואם לא זוכה, זה כנגדו להילחם, אומר רש"י. ובשתי הבחינות, שתי הבחינות הן חסד. כי אתם זוכרים מה שאמר רש"י על זה? המקרא אומר: אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. את זה אני זוכר שמעתי בע"פ מבנו של הרב אשלג, כן. המקרא אומר: אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ ורש"י מוסיף מילה שהוא לוקח את זה מהמדרש "זכה עזר", "לא זכה כנגדו להילחם". לא, רש"י אומר ככה: "זכה עוזרתו", כן, "לא זכה כנגדו להילחם". אז לפי הפשט של רש"י הרגיל, נאמר המערבי-אירופאי, אם זכה אז היא עזר בשבילו, כן, עוזרת בית (צחוק בקהל...). אם לא זכה - היא כנגדו, להילחם נגדו, כן.

אבל לפי ההסבר של הרב אשלג זה אחרת לגמרי. אם 'זכה', זה בסדר, כן, היא עזר בשבילו כדי להתעלות, היא עוזרת אותו, באופן 'אור ישר' נאמר, ישר. 'לא זכה' היא על צדו כדי להילחם נגד יצר הרע, לעזור לו נגד יצר הרע. זה מובן? זו השקפה אופטימית של הזיווג דהכאה (צחוק בקהל...) כן. כי שני הצדדים, זה לחיוב : אחד, זה דרך אושר וכבוד והשני, זה דרך ייסורין[30]. אבל זה לטובתו גם כן. אני זוכר את זה מהרב אשלג כבר, כן?

קהל: 'אור ישר' ו'אור חוזר' [...] הקשר שיש לזה חידוש?

מניטו: יש התחדשות, ז"א יש ריבוי הצלם[31], ברור. הדוגמה, אם הבנתי את השאלה, הדוגמה היא ככה: כשקו של אור בא על ראי, כן, אז הכמות של האור היא כבר כפולה, מכיוון שיש הקו שבא והקו שחוזר. כן. יש התרבות של האור, זה סוד החידוש.

קהל: אבל הריבוי, אמרת קודם שהריבוי זה גם מסתיר [...]

מניטו: ברור, כיוון שיש עניין של התלבשות.

[הפסקה בהקלטה]

אז מי שהיה יהודי בזמן העבריים, זמן העם העברי, זה זמן הנבואה. היו יהודים שלא היו....אני משתמש במילים האלו כדי להסביר את זה. שלא היו עובדי עבודה זרה, שהיו מבינים שה' הוא האלקים, כן. עכשיו, בעולם היהודי, רק העברים בתקופה של היהודים, מבינים במה מדובר כשמדובר בה'. כי אין גילוי, אין נבואה, זה מובן, כן. אז בשכר שהיו יהודים בזמן העברים, יש עברים בזמן היהודים, כן, וזה עניין 'ריבוי הצלם'. אז 'אור חוזר', זה סוף-סוף סוד ההתלבשות, אבל ההתלבשות זה גם בצד החיובי - ריבוי הצלם - וגם בצד השלילי - זו סכנה של העבודה זרה. כי הם...אפשר להסביר את זה ככה: הפסוק שאומר בעשרת הדיברות: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ , זה 'אלהים אחרים על פניי', יש אלהים אחרים על פניו, מה זה אלהים אחרים? זה לא האלוהים של האחרים, כן, אלא האלהים שהם מבחינת 'אחוריים' אם אפשר להסביר את זה ככה.

קהל: למה זה טוב?

מניטו: "למה זה טוב", טוב זו שאלה שאיננה שאלה.

קהל: [...]

מניטו: יש איזה רמז פה בשיעור שקדם לשיעור הזה. זה כשהרב הסביר את עניין של מיעוט הלבנה, כן. והוא אמר, לא הגענו עד לקטע הזה והוא אמר, זה מהגמרא עצמה, שבשכר שקיבלה את המיעוט, את הצמצום כדי שהעולם יכול היה להתקיים, אז במקום החלק של האור שהצטמצם, יש ריבוי של הכוכבים, ז"א ריבוי הפרטים. וזו הסגולה של הלבנה. הסגולה של הלבנה, זה כוח החידוש דווקא, ריבוי הפרטים. ולא נתתי תשובה מספקת, כן. ה'אור ישר' זה בחינת 'אמת', ה'אור חוזר', הוא בבחינת 'מציאות'[32], כן. ומה שאני, כאילו אני מסביר, שבכל עבודה זרה, ובעבודה זרה, יש איזה חלק של אמת, כן. זה מה שאומרת הגמרא[33], יש ניצוץ של קדושה בכל עבודה זרה. וכל עוד שהניצוץ הזה הוא חי, המיתוס של אותה עבודה זרה, הוא חי גם כן. יש 'מיתוס', בלשון רבים איך אומרים את זה?

קהל: מיתוסים

מניטו: מיתוסים, כן. יש מיתוסים שכבר אינם חיים. מכיוון שהניצוץ נילקח כבר על ידי ישראל. וזה גרם למיתה של המיתוס ההוא, כך טוענים הגויים: הם הורגים את.. הם מורידים את "מׇתוסינו" (צחוק בקהל)זה הפחד של הגויים, כן. זה התחיל באברהם אבינו, הוא היה הורס את....

ואז התיקון של העבודה הזרה, זה לא הריסת ה, איך אומרים? הריגת הקודש שיש בה יותר מחול בטומאה ההיא, צריך להציל את הניצוצות האלה, כן? אלא ייחוד המידות. כשמגיעים לייחוד, אז מתעלים למדרגה של 'האור הפשוט', וכל הסכנה של העבודה הזרה מתבטלת. וזה סוד יְהֹוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹקֽים. כל עוד שאנחנו בצד ההפוך, זו עבודה זרה. ה' הוא האלקים אפשר להציל את כל הלבושים האלו, זה מובן?

קהל: זה ניסיון?

מניטו: מה זה ניסיון?

קהל: העמדה בניסיון?

מניטו: לא הבנתי את השאלה

קהל: זו העמדה בניסיון? מלכתחילה היה אור פשוט ואנחנו צריכים לחזור לזה.

מניטו: כן...אה...מלכתחילה היה 'אור פשוט' בבחינת חסד גמור, אין עוד קניין. ולכן מחשבת הבורא עוד לא התקיימה. כי מחשבת הבורא לא מסתפקת ב'אור דחסדים', הבורא רוצה שהבריאה תקנה בזכותה את האור הזה, אז מחשבתו מתקיימת. מכיוון שהוא רוצה, באמת, לברוא זולתו. זה ההבדל העצום שיש בין הנצרות והיהדות, כן. ואצל הנצרות, איך אומרים, הזכות זה רק ודווקא בחינת החסד כדי לקיים מחשבת הבורא. אבל זו טעות. מחשבת הבורא היא יותר בבחינה של מידת הדין מבבחינה של מידת החסד.

אני לא יודע אם הסברתי מספיק, כן. כי הוא רצה לברוא בריאה, ברצינות! כן, לא בהשאלה. כל עוד שזה בבחינת חסד, זה בהשאלה. אז צריך לעבור דרך השלב של מידת הדין כדי שלחזור לחסד בקניין. ואז מחשבת הבורא מתקיימת[34]. אמרנו פשוט... זה מובן?

ולכן כל השלבים התחתונים של התפשטות העולמות זה דין. צריך לרדת דרך הדין כדי להעלות שוב, לחסד העליון. ואנחנו, לפי המקובלים, זה כמעט דעת כולם, אנחנו בשלב האחרון של עולם התפארת. אנחנו בשלב של היסוד, כמעט בסוף החצי השני, החצי האחרון של יסוד[35]. זה כבר כבר-כבר, כמעט נגמר, כל העניין הזה של ירידה דרך הדין. והיה לנו מזל כן, אם הדין הקשה זה רק מה שסבלנו, דיינו. הבנתם?

ואחר כך עולים למדרגות של...אבל בינתיים יש קניין וקיום מחשבת הבורא האמיתית. זה מה שאמרנו מקודם: כל עולם של חוכמה ובינה זה עולם שהיה בבחינת 'תפארת' ו'מלכות' ושעלה בקניין. זה מובן? סוד יוד קה וו קה - "יהיה", כן. הייתה עוד שאלה? אה כן...דניאל?

קהל: ( ר' דניאל אשכנזי ז"ל אחיו של מניטו) יש לי שאלה על הטקסט שהרב אומר פה: "ואור החוזר הוא מתחזק ועולה..." [36]

מניטו: איפה? באיזו שורה?

קהל: שורה אחת לפני סוף העמוד

מניטו: סוף הקטע הראשון? הקטע השני?

קהל: כן, שלוש שורות...כן, שלוש שורות: "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו"

מניטו: אה, כן, כן, "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו....."

קהל: האם נוכל להבחין בין קיום "אור חוזר" לדינמיות שלו? זה מה שאנחנו יכולים לקבל אחרי הכול, כשהוא אומר: "מתחזק ועולה", זה הוא מתכוון לדינמיות?

מניטו: כן, ז"א למאמץ של הבריאה לעלות, להתעלות, כל המדרגות. הוא של 'האור החוזר'. מדבר פה בנפש, כן. ביתר דיוק בשכל, לפי הקטע של הרב. אז כך הסברנו בשיעור הקודם, הבחינה של 'אור ישר' בשכל, זו נבואה, זה ניתן מלמעלה למטה בבחינת 'פשוט', ואיך אמרנו כבר? 'חופשי'. אבל כשנפסק המומנט הזה של 'התפשטות של אור ישר', ואנחנו נמצאים במומנט השני, של ההתאמצות השכלית כדי לעלות מהשלב האחרון של התפשטות האור, המציאות של התפיסה הגופנית שלנו, להתעלות לסיבות הקדומות, להתעלות לשורש השורשים, אז צריך להתעלות מדרגה לדרגה. ופה הרב הוא רוצה להסביר, אם הבנתי היטב, ההבדל בין הקלות של האמונה הפשוטה, מכיוון שהיא בבחינת, בחינת הנבואה, האור ישר שיורד מלמטה. והקושי של האמונה השכלית, שהיא צריכה לעבור כמה ייסורין תמיד...למה? מכיוון שבכל מדרגה ומדרגה כשהיא עולה, יש לה פרשת דרכים והיא יכולה להתאבד מכל הרוחות. זה מובן?

הוא ממשיך, הוא ממשיך ואומר שצריך שני כוחות יחד - זה נקרא 'כוח החוכמה' ו'כוח הבינה'. אני חושב שדווקא פה, הגענו לנקודה שהגענו בשיעור הקודם. יש עוד שאלות על הנושאים האלה?

קהל: מה ההבדל בין הדרגה העשרים ושש לדרגה החמישים שערים?

מניטו: כן, כל עניין של החמישים שערים, זה בעולם הבינה. אבל המספר עשרים וחמש, עד עשרים ושש זה כולל את כל ההוויה. נאמר בקצרה. כן, יש חמישה עולמות, כן:

• העולם השייך למדרגה שנקראת 'כתר', זה נקרא עולם דא"ק
• העולם השייך למדרגה שנקראת 'חוכמה', זה נקרא 'עולם דאצילות'
• העולם השייך למדרגת בינה, זה נקרא 'בריאה', 'מחשבת הבריאה'.

         זה מבחינת עולם הבא, עולם בתיקונו. כמו שהיה במחשבת הבורא, צריך לעלות לזה.

• העולם השייך למדרגה של תפארת, ונקרא- 'עולם היצירה'
• והעולם השייך למדרגה של מלכות, הוא נקרא 'עולם העשייה'.

לכן יש חמישה עולמות. זה מובן? טוב. אז כל עולם ועולם יש לו גם כן חמש המדרגות שלו...זה מובן?

אז חמש כפול חמש זה עשרים וחמש. אז הבריאה צריכה לעלות ממדרגה למדרגה: מהמדרגה הכי תחתונה למדרגה הכי עליונה של כתר דכתר, כן? כדי להגיע למדרגה שמשה רבינו הגיע, שזה נקרא "פנים אל פנים", זה מובן?

אולי בקצרה אני אחזור על הפסוק הזה, כי זה פסוק יפה. מה אמר אברהם אבינו לשני נעריו שהיו, אליעזר וישמעאל? שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, בעולם החומרי, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, שזה יצחק נֵלְכָ֖ה עַד־ כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם.[37] וגם שלא אשכח להסביר את סוף הפסוק. שההתגלות של ההוויה היא התגלות למעלה מהחומר, אבל יש התגלות ששייכת לחומר ונקראת "אלקות". אז הגויים יכולים להגיע רק למדרגה של הקדושה שנקראת אלקות. והגימטרייה של אלקים זה שמונים ושש. ולכן מגיעים עד 85 שזה פֹּה, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה, 85 . פנים אל פנים עם האלקות 86. וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה - זה עניין ההוויה, 25, "פנים אל פנים" ל 26. זה מובן?

טוב , זה פשט הסוד של הפסוק, לפי ההסבר של המהר"ל, מכיוון שמי ששייך לעולם החומרי לא יכול להגיע רק למעלה של האלקות. ופה הכוזרי חזק מאוד. אין התגלות הוויה, רק לישראל, לאומות העולם יש התגלות של האלקות[38]. ואלקות זה כוחות הטבע. האלקות זה מה שהם אומרים - האלוהים שלהם. זה מובן? וההתגלות של ההוויה היא מיוחדת רק לישראל. זה מה שכבר אברהם אבינו אומר גם לאליעזר וגם לישמעאל גבי יצחק: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה", אח"כ: "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". אז השאלה היא למה דווקא, המילה "פה", בעברית ו"כה" בעברית, כותבים אותה בהא' ולא בוו'? אפשר גם בוו', מה ההבדל לפי הסוד? כן, למה דווקא 25? 85? ולא 26 ? 86 ? אפשר לכתוב גם כן "פו" בוו', ו"כו" בוו', למה דווקא בלי?

אז זה מורה שיש בורא, יש מדרגה עליונה מהבריאה. הבריאה יכולה להגיע רק ל- 25, רק ל- 85. והמדרגה של 'פנים אל פנים', זו המדרגה היותר עליונה. זה מובן? אם זה היה כתוב כף' וו' או פה' וו', זה היה מינוּת לגמרי. אתם מבינים את ההבדל, כן? נשאר את ההבדל בין קדושתי למעלה מקדושתכם.[39]

קהל: עם ישראל מגיע עד סופו של [...]

מניטו: מה?, מה זה סופו של [...] איך תסביר את זה?

קהל: עם ישראל מגיע עד "ותחסרהו מעט מאלקים"

מניטו: אה...טוב, דרך מה שאתה אמרת אני אמשיך בשאלה. אבל עניין של 49, 50 זה בעולם הבינה, כי שער החמישים זה כתר דבינה[40]. אז זה אותו דבר: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקים[41] אפשר להגיע עד מ"ט שערי בינה והשער ה 50, מקבלים, מקבלים, אם מגיעים, מקבלים מהעליון. וזה סוד העומר, כן. ספירת העומר זה 49 יום והיום החמישים זה שבועות - לא אומרים ברכת העומר מכיוון שמקבלים כמתנה, על, זה אותו פרינציפ נאמר. ומי שסופר היום החמישים, הוא שולל את ההבדל בין 25 ל- 26. כן, זה מה שקרה לנוצרים, ב"פנטקוטה" שלהם, נכון? זה בדיוק מה שקרה.

אז " נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" זה עניין חשוב כשלעצמו, זו ההגדרה של המיסטיקה האמיתית. המיסטיקה האמיתית יש זמן של התבודדות אבל חוזרים, נִשְׁתַּחֲוֶה, אבל לא נשארים שמה - וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, ולכן אברהם אבינו כבר שלל את כל השיטות האלו של התבודדות אינסופית. הוא שלל את זה. מוצאים את זה אצל, מה שקרה מאליעזר. אליעזר זה סוד כן, אליעזר של אברהם אבינו. זה ממש משהו מסתורי, סוף סוף זה מה שנתגלה בהיסטוריה, מדמשק דווקא, ושהיו קוראים לזה ביוונית - גנוסיס, זה תורתו של אליעזר, כן . איך אומרים אגנוסיס? או גנוזיס?[42]

קהל: גנוסיס

מניטו: גנוסיס, כן.

קהל: אני לא הבנתי את ההפרש בין סוף הפסוק לבין מה שדברנו, על מה שכתוב "נשתחוה ונשובה אליכם". כאילו מי שמגיע למדרגה כ"ה אז הוא מתבודד ו...

מניטו: לא. דיברתי אולי קצת יותר מהר אבל אולי יש לך בעיה אישית אני לא יודע. אני חוזר לנושא, פרטית לא אישית.

יש איזו נטייה למיסטיקה כאילו לצאת מן העולם ולחיות חיי התבודדות עם הבורא, אבל כל הזמן. כן ולא חוזרים למציאות של העולם. אז הפסוק הזה שולל את זה. זה המיסטיקה של הגויים שהתורה לא אוהבת את זה. כי כל עוד אנחנו צריכים לחיות בעולם, יש סיבה לזה שאנחנו צריכים להשלים את התיקון. ואם מדובר באיזה צדיק שהגיע לגמר התיקון, לעזור לאחרים כדי להשלים את התיקון, אז אין דבר כזה התבודדות אינסופית. התבודדות צריך כדי, איך אומרים, לאוורר את הנשמה, כן וזו שעת התפילה. בשעת התפילה אנחנו נמצאים בעמידה, "פנים אל פנים"- אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, כן?, אח"כ חוזרים לעולם: נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, עד גמר התיקון.

מספרים במדרש על חׇנוך. חנוך היה צדיק גדול והקב"ה שלח אותו לעולם כמחנך, זה השם שלו, כן. והפסוק אומר: אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ חנוך? תזכירו לי.... וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקים, כן. מכיוון ורש"י מסביר, היה קל בדעתו להרשיע ולכן הקב"ה בחר שיבוא צדיק ולא רשע. כן. מה ההסבר של זה? שחנוך היה איזה מין צדיק, מאותו סוג של בית נח עצמו כן - אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ , שלא היה ביכולתו להיות עם בני האדם, כדי לחנך אותם. אז הוא בחר בהתבודדות. אם היה ממשיך להיות בתוך העיר, ייתכן מאוד וזה הרמז של רש"י, שהיה מגיע להיות רשע ולכן הקב"ה בחר לקחת אותו צדיק ולא לחכות עד שירשיע. והיה צדיק! אבל באותה בחינה, שדווקא התרופה שלו זה ההתבודדות מבני אדם. צריך להבין את זה דווקא. כי זו הצרה של התקופה שלנו, כן. צריך התבודדות, אבל מעט מאוד מצליחים לצאת מההתבודדות, מבחינת נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, טוב, כן. זה פחד מהמשימה, לא מהמציאות, מהמשימה של הצדיק. אז יש איזה הסבר של אותו מדרש, שהקב"ה אמר לחנוך אני לא צריך כוכב נוסף בשמיים, אני צריך חנוך על הארץ. אבל אם אתה רוצה להיות כוכב, בוא כבר, ועבר מן העולם, איננו, זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: זה העניין השני, ברור. ויש איזה רמז ככה, אבל אומרים את זה ככה, דרך אגב, כן. כי "משה" זה אותיות "השם" למפרע. משה זה אותיות "השם" למפרע. זה בבחינת 'אור' וזה בבחינת 'כלי'. אז כשהכוונה להשם - זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,[43] ויש 'זה ק(כ)לי ואנוהו'.

(הפסקה בקלטת)

טוב אז קצת פחות קשור לקבלה, אבל.. כהכנה לשבועות והנושא הוא הקדושה. אז דרך המשפטים הראשונים אני אנסה להגדיר את הנושא ואחר כך נמשיך בעניין. אז הכותרת היא: "הפרישות והדרך הממוצע".[44] ולמה הגדרתי את זה כנושא של הקדושה? מכיוון שאתם זוכרים בספר ויקרא ,דווקא בהתחלה בפרשת קדושים, אז הפסוק אומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹקיכֶם.[45] ויש מחלוקת בין הפוסקים הגדולים, אם יש מצווה מיוחדת של הקדושה, וזה דעת רוב המפרשים, תראו ברש"י: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - "פרושים תהיו". לכן זה קשור לנושא שלנו. לפי ההגדרה של הרב פה, ואני לא זוכר, לא יודע, אם זה ההגדרה של הרב עצמו או של הנזיר.

אבל בכל אופן, זו ההגדרה של הספר. הפרישות מורה על הערך של הקדושה, על המידה של הקדושה. ואני חוזר על המחלוקת שיש בין המפרשים, אם הקדושה היא מצוה מיוחדת בין תרי"ג המצוות של התורה, או אם זה מידה מיוחדת, מידה מסוימת של נטייה לקדושה? אבל שזה שייך למידות ולא למצוות, האם הנושא הוא מספיק ברור? כן.

יש ערכים שנקראים מידות - להיות צדיק, להיות טוב, להיות בעל חסד - ויש מצוות. אז אנחנו מוצאים בתורה פסוק שאומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וצריך להבין אם זה מצווה ממצוות התורה, אחת מתרי"ג המצוות או אם זה אזהרה? או אם זה לא רק אזהרה, גם הבטחה, נראה את זה אחר כך. אבל הנושא פשוט מאוד. אם צריך למנות את המצווה של הקדושה כאחת מהמצוות, ומהי ההתנהגות של אותה מצווה? או אם זה עניין של אזהרות של התורה - להיות טוב, להיות קדוש וכן הלאה.

ובמחלוקת האם יש שתי עמדות, לפי דעתי, קוטביות, כך אומרים, של הרמב"ן שאומר שזו מצווה מיוחדת והוא מסביר איזו מצווה היא - הפרישות מן העריות, לפי הרמב"ן. גם רש"י אומר שזו מצווה מיוחדת, הפרישות מן העריות. הרמב"ן חוזר על זה ומוסיף שיש כלל בתלמוד "קדש את עצמך במה שמותר לך". ז"א לפי הרמב"ן, זו מצווה מיוחדת, יש איזה שטח של התנהגות שלפי התורה זה, נאמר ניטרלי, זה מותר. והמצווה של הקדושה זה להחמיר על עצמו, דווקא באותו תחום שהתורה התירה, את ההתנהגות שלנו. יש עוד שיטות אחרות...

אבל בניגוד לזה, הרמב"ם אומר בפירוש ב'ספר המצוות' שיש כללים כאלה, אזהרות של כלל התורה. ואי אפשר למנות את זה כמצווה מיוחדת מן התורה, אתם מבינים את הנושא?

אז אני אתחיל במה שאומר הרמב"ם, דווקא. ב"ספר המצוות" יש לו 13 שורשים של הגדרות מה זה מצווה מדאורייתא, מה זה אין מצווה מדאורייתא ובשורש הרביעי הוא אומר שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. לפי דעתו, יש פה הרבה פסוקים, כולל הפסוק הזה של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, שאי אפשר למנות אותו כמצווה מיוחדת מתרי"ג המצוות מכיוון שיש בו ציווי כולל של כל התורה, זה מובן? והוא אומר את זה ככה, בצורה בוטה לגמרי:

"וכבר טעו בשורש הזה גם כן. עד שמנו קְדֹשִׁים תִּהְיוּ מצווה מכלל מצוות עשה ולא ידעו שאמרו, מפני שהתורה אמרה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, 'והתקדשתם', 'והייתם קדושים', עוד פסוקים דומים הם ציוויים לקיים כל התורה כולה".[46]

אם כן, יש לנו דעה ראשונה של כמה פוסקים, שיש מצווה מיוחדת של הקדושה. ואני לא רוצה לומר מתקשים להגדיר איזו מצווה היא, מכיוון שהם נותנים תשובה לזה. בד"כ זו פרישות, זו לשון המדרש שמביא רש"י, ובעיקר פרישות מהעריות. זה מובן? לפי הקונטקסט של הפרק, בפרשת "קדושים", רואים שיש איזו נטייה לזה, כן. והדעה השנייה, זו הדעה של הרמב"ם, שזו אזהרה כוללת שלא מדובר במצווה מיוחדת, וזו שיטה אחרת לגמרי, זה מובן? ואתם יודעים כבר שהנושא הזה קשור לנושא עוד יותר כללי. שבד"כ אצל הפוסקים יש וויכוח, מחלוקת, איך להגדיר פסוק זה או אחר. אם זו מצווה, ציווי, אחת מן המצוות "עשה" או "לא תעשה", או אם זו בשורה, או אם זו הבטחה[47]. אני לא חושב שצריך לקחת דוגמאות. רק אני מקדים את ההסבר של הרב על הנושא הזה. כשהתורה מדברת בלשון עתיד, למשל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, גבי הכלל - זו בשורה, וגבי הפרט - זה חיוב. אנחנו מתרגמים את הלשון העתיד של, למשל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כציווי, מכיוון שהתרגלנו. ואחר כך הרב מסביר ב"אורות",[48] התרגלנו בגלות, לקבל את מרות התורה, נאמר, דרך החיוב, מכיוון שזה הממד של הפרט, כשהפרט מקבל את גילוי התורה, הוא שומע את זה כצו, כחיוב, כציווי. אח"כ אני אסביר עוד.

מכיוון שבגלות שכחנו את חיי הכלל, והיינו חיים את חיי הפרט יותר מחיי הכלל ולכן הצד השייך לפרט, היה יותר עמיד אצלנו. אבל כשהתורה מדברת, כדי לבקש ממני מה צריך לקיים, כדי להיות 'צדיקים', נאמר, ואח"כ אני אוסיף - 'קדושים', לפי הפסוק של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, אז היא משתמשת בלשון עתיד. לשון עתיד, זו לשון בשורה, זו לשון הבטחה. אפשר להגדיר את זה ככה, באופן פשוט - אם אתם באמת 'ישראל', אז אני מבטיח, אני מבטיח לכם שתתנהגו ככה - זו בשורה. זה מובן? אבל כדי להיות שייך לאותו ישראל, כל פרט ופרט צריך להשוות את הזהות שלו לדגם הזה שנקרא 'ישראל'. לכן, הפרט מקבל בממד של ציווי מה שהכלל מקבל בממד של בשורה, זה מובן? כן. זה לפי פשטות הדברים. אני יכול להוסיף הסבר, קצת יותר פילוסופי, נאמר, איך אומרים? פילוסופי או פּילוזופי? כל פעם אני שוכח...שניהם רעים (צחוק בקהל)

וזה קשור גם להסבר של הרב, למושגים שלו, ז"א זה צריך להבין. אנחנו כל כך רגילים, שלא רואים את הנושא. למה דווקא התורה מקשרת, איך אומרים, מדברת לבני ישראל ולא לישראל סתם: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כי התורה מדברת אל בני ישראל, כאומה, ולכן העידן של המצוות מתחיל ביציאת מצריים, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם[49]. ז"א, שכל עוד היינו בתקופה הראשונה של האבות, אז אין מושג כזה 'בני ישראל', מכיוון שאין עוד כלל, אומה, חברה, שמקבלת את התורה בבחינת מצווה. וזה אותו עניין. בתקופת האבות, לא מדברים על מצוות, מדברים על מידות. ההתנהגות של האבות הייתה התנהגות לפי הערכים של התורה, אבל לא בממד של הציווי, של החיוב. לא היה דבר כזה לצאת מידי חובה, זו הייתה התנהגות שלהם. ולכן, דווקא לאומה של צאצאי האבות שנקראים 'בני ישראל', ניתנה התורה כחוקה, כצו. כן, זה מובן?

פעם הסברתי את זה לפי הפסוק הפשוט מאוד, שייתכן שזה ככה בכל העדות. אני זוכר רק בעדה הספרדית היה מנהג כזה, הפסוק הראשון שהתינוק היה לומד בעברית זה היה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב[50], זוכרים את זה? גם אצל האשכנזים אני חושב, כן. והפסוק אומר- תורה ציווה לנו, מורשה, קהילת יעקב. השאלה הראשונה היא - למה דווקא מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב ולא יצחק ולא אברהם? טוב, זה נושא אחר, רק בקצרה: מכיוון שעם ישראל מתחיל מיעקב. זה ההסבר ההיסטורי, מאברהם יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עשיו. אבל זה קשור לנושא של 'איחוד המידות'. אברהם זו מידה מיוחדת, מידת החסד, ויצחק זו מידה מיוחדת, מידת הדין. יעקב זה 'איחוד המידות', זו מידת האמת. ולכן עניין התורה מתחיל בגילוי כחוקה של ציוויים דווקא בקהילת יעקב. אבל, יש עוד דיוק: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, עד משה רבינו, אותה התורה הייתה בבחינת מידות, יש הרבה מקורות שאומרים שהאבות שמרו את המצוות[51].

פעם למדתי איזה דיוק על זה, "שמׇרו את המצוות" ז"א במשמעות של "יין המשומר". ז"א זו הייתה איזו מן תקופה של הקדמה. אבל התורה, מבחינת תורה, מבחינת תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, וזה החידוש של משה רבינו, דרכו התורה צוותה. זה מובן, כן? עם מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וזה קשור לנושא הראשון.

ולכן כשהתורה מדברת לאומה, כאומה, היא מדברת כתעודת-זהות, הנה ה'תעודת זהות' שלכם. ואם אתם באמת שייכים לאותה זהות, אז אני מבטיח לכם שסוף סוף תקיימו אותה. זה מובן? זה ממש, ממד של בשורה, של הבטחה. אבל מה זה אומה? זה סוף סוף מכלול של אנשים פרטיים, וכל אחד במעלה שלו, וכל אחד בדרגה שלו. אז, כשהפרט מקבל, שומע, אותה בשורה השייכת לכלל, אז הוא שומע את זה כחיוב, כציווי. ציווי למה? לתקן את עצמו, כדי להיות שווה, כדי להיות באותה מדרגה של הכלל הזה שנקרא 'ישראל'. ומיד הוא זוכה באותה הבטחה, באותה בשורה. זה מובן?

זה דומה מאוד לעניין של התפילה. כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים כדי לבקש איזו ברכה, כדי לקבל איזו ברכה. כן. ויש הרבה, הרבה הבטחות של ברכות השייכות לישראל בתורה. למה זה לא מתקיים? למה צריך להתפלל כדי לקבל את ההבטחות שכבר ניתנו לעם ישראל, לפי התורה? למה צריך להתפלל? אז זה שוב ההבדל בין ההבטחות ניתנו לכלל וכשזה יקוים לגבי הפרט, הפרט צריך להשוות את עצמו לאותו כלל שקיבל אותה הבטחה. אם הוא זוכה הוא מקבל, אם הוא לא זוכה הוא לא מקבל. כל עוד שלא זכה הוא לא מקבל. אע"פ שהבשורה ניתנה, צריך להיות את ה'ישראל' הזה, שקיבל את ההבטחות, כדי לקבל את הברכות. זה מובן? זה נושא גם כן קשור.

אז ההסבר הפילוסופי שאפשר להוסיף באותו כיוון, ככה: שאם איזה נפש הוא רגיש לאיזה ערך, הוא, איך אומרים, הוא מכיר בערך הזה, זה אפשר לסמוך עליו, שסוף-סוף יקיים אותו[52]. זה הנושא של עם ישראל. למה הצו דווקא ניתן בבחינת בשורה? מכיוון שאם אני מסוגל לשמוע במה מדובר, אז זה סימן ששייך לי. אבל דווקא מכיוון ששמעתי את זה וקיבלתי דווקא את השמיעה, אז זה סימן שסוף סוף זה יגיע. זה אותו הסבר במישור קצת אחר. זה מובן?

ייתכן, עכשיו חשבתי על זה, שזה עוד משמעות של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ. מספיק להתחיל בשמיעה, אם כבר אתה שומע, אז אפשר לסמוך שסוף סוף אתה תקיים, זה מובן? אי אפשר לשכוח, מכבר פעם הנפש הייתה רגישה לאיזה ערך אי אפשר לשכוח את זה והזמן יעשה את שלו. כל הכוחות הרוחניים יעשו את שלהם עד שזה יגיע[53]. ולכן, אם התורה דיברה לבני ישראל, זה העובדה היא שהתורה דיברה לבני ישראל, זו כבר הבטחה שבני ישראל יקיימו אותה. ושוב כדי שזה יהיה במציאות, לכל פרט ופרט, אז הפרט מקבל את הציווי לא רק לעשות מעצמו, מה שהתורה ביקשה לפי התיאור של הזהות של ישראל, אלא להיות שייך לישראל, אם הוא באמת שייך לישראל, שייך לאותה דמות שנקראת 'ישראל'. אז זה סימן שהוא שייך גם כן לאותו ציווי של התורה ולכן החיוב הוא קודם כל להשוות את עצמו לזהות של ישראל כדי לקיים את התוכן של הציווי הזה. שיניתי קצת את הדרך הרגילה להסביר את זה כן. אבל זה, זה מובן? אני מקווה...

ולכן אנחנו נמצאים בפני שתי דעות: פוסקים שאומרים שיש מצווה מן המצוות, שנקראת מצוות הקדושה ופוסקים שאומרים, למשל הרמב"ם, לפי מיטב הכרתי, אני מכיר רק הרמב"ם בדעה ההיא, כן, שלא, זה ציווי כללי, זו אזהרה כללית. ויש הסבר פשוט שמסייע לרמב"ם שהיעד של המצוות זו הקדושה. היעד של כל המצוות זו הקדושה. ולכן צריך ומספיק לקיים את כל המצוות כדי להגיע ליעד של הקדושה. ולכן הברכה שאנחנו אומרים לפני כל מצווה ומצווה היא פשוטה מאוד: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ולכן זה נוטה לדעה של הרמב"ם, אם זה מספיק מובן? איך משיגים את הקדושה? בקיום המצוות, זה מובן, כן.

אז נחזור עכשיו לפרק של הרב וכמובן, כפי שאני אומר הרבה פעמים, הרמב"ם מתכוון לאדם שהוא נורמלי, שהוא טבעי. שהוא מרגיש בזה שהיעד של כל מצווה ומצווה זה הקדושה[54]. ולא צריך מצווה מיוחדת שנקראת פרישות, ונראה אחר כך במה מדובר, נוסף לכל המצוות ובפרט בהסבר של הרמב"ן, "קדש את עצמך במה שמותר לך", כן. אני חושב שזהו, אותו הסבר תמיד. אם האדם הוא במתכונת, נאמר, האמיתית של מחשבת הבורא, אז זה דעת הרמב"ם, תקיים את המצוות וזהו כן. ואם צריך פדגוגיה להתעלות בכל המעלות של הקדושה, אז אנחנו צריכים לרמב"ן, "קדש את עצמך במה שהוא מותר לך".

טוב, עכשיו אפשר לחזור לטקסט של הרב "הפרישות והדרך הממוצע":

"אמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים המאושרים, הראויים לכל אדם"

וצריך להדגיש את זה לכל אדם וזאת היא עצת ה' ברוח התורה.

ז"א, פה בבחינת הכלל של הנושא, הרב מסכים עם הדעה של הרמב"ם[55], במקום אחר, שלפי ההגדרות של הרמב"ם, וזה נמצא בעיקר ב'שמונה פרקים' - מהו 'הצדיק'? הוא שמתנהג לפי הדרך האמצעי - בלשון הרב פה, זו 'הדרך הממוצע'. לא נוטה להיות קיצוני בשום ערך, בשום מידה, בשום מצווה, לא מצד זה ולא מצד זה. לא בפחות ולא ביותר - זה נקרא 'חסידות', זה נקרא 'חסיד', מי שמתנהג לפנים משורת הדין - אבל ההגדרה של ה'צדיק', לפי הרמב"ם, זה מי שמתנהג לפי הדרך האמצעי, בלשון של הרב פה "הדרך הממוצע". לכן, אנחנו רואים שבנקודה הראשונה, בלי שום ספק, הרב מסכים עם משנתו של הרמב"ם בנושא הזה. ולא רק שהוא מוסיף שזו הדרך האמיתית, אלא הוא אומר זה "דרך החיים המאושרים" מכיוון שבדרך הממוצע, שוב אנחנו מוצאים את המושג של 'איחוד המידות', והאושר, השמחה בהתנהגות המוסרית או במדרגה של הקדושה, התורנית עם המושג...

 

 

 

 

 

[1] ראו ליקוטי אמרים פרק ה: "שהבל הדיבור נעשה בחינת אור מקיף" וביתר ביאור במאמרי אדמו"ר הזקן ספר תקס"ג עמ' שס"ד: " והיינו מה שכל מרב לתלמיד שידוע דמה שאינו מושג לתלמיד הוא בחי' מקיף וסובב כו' ויש לעיתים שיוכל הרב לתלמיד להשפיע בגילוי עומק המושג עד שיכיר ויבחין בעומקו לבד ולא שישיגנו באמת כו' ולעיתים לא יבחין העומק כ"כ כו' וד"ל " וייתכן שכוונת מניטו היא ל 'ליקוטי מוהר"ן' תנינא מאמר ז במיוחד בסימנים ה-ח

[2] 'דרך חיים' למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל ב'דרך חיים' פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[3] 'ליקוטי מוהר"ן' שם סימן יג

[4] השוו פירוש רש"י סנהדרין דף צט עמוד ב בד"ה "טוביה לדזכי": "כיס ארוך שמשימין בו מעות הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה"

[5] הקדמת תיקוני זהר דף יז עמוד ב :" וכד אנת תסתלק מנהון ישתארו כולהון כגופא בלא נשמתא"

[6] ראו ספר ארבע מאות שקל כסף למהרח"ו: "כי עד הבינה שהיא האותיות יש כלים אך משם ולמעלה שהם כנגד חיה יחידה שבכל ספירה וספירה אין עוד כלי ( דרוש פנימיות וחיצוניות ד"ה ואמנם) וכן עץ חיים שער המוחין פרקים ז ו ח ופירוש שמן ששון שם פרק ה אות ג "אך נגד חיה ויחידה אין עוד כלי כי אין שם קליפה"

[7] בראשית רבה פרשה י, סימן ו

[8] ראו תיקוני זוהר תיקון חמישאה דף כ עמוד א וראו עוד ב'פרדס' שער ערכי הכינויים פרק יג ערך 'מדת הדין'

[9] " כאשר הנביאים וחכמי הקבלה שהם תלמידי הנביאים מתייחסים לכל אותם הגילויים נדמה באוזנינו שהם מתארים אמצעים בין הוא ואנו אלא שמלמעלה למטה עולם ההתגלות עולם הש"ם בחינת שמו הוא מציאות גמורה ומוחלטת אבל מלמטה למעלה אין שום אמצעי ויש יחס ישיר בין הבריאה לבורא מי שמתכוון לאמצעי כלשהו מלמטה למעלה נופל בחטא של עבודה זרה וזו ההגדרה הכי פשוטה של עבודה זרה חומרת העבודה הזרה האמתית היא בכך שהיא אמתית המתפלל למלאך הוא עובד עבודה זרה וזה חמור משום שהמלאך אמתי ושיש לו מציאות מוחלטת מלמעלה למטה " מתוך 'סוד לשון' כרך 1 שיעור ב בפסקא 'עולם המלאכים'

[10] ראו 'תלמוד עשר ספירות' חלק א פרק א ( עץ חיים קו וצמצום ) ב'אור פנימי' אות ה "אויר ריקני".

[11] תהילים מזמור קד פסוק כד.

[12] על פי הפסוק במלואו :"כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" ( תהילים פרק קד פסוק כד )

[13] ראו של"ה חלק 'תולדות אדם' אות רפ"ח

[14] ראו כוזרי מאמר רביעי "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים רצונו במים האלה החומר הראשון בלי איכות אבל תהו ובהו" וראו עוד הקדמת הרמב"ן לפירושו על שה"ש "והן הויות הנכללים בשם מים במעשה בראשית"

וראו 'הגיון הנפש' לר' חייא הנשיא ( לייפציג תרכ"ה ) עמ' 3:" כן תאמר על המים שהוא נאמר על הצורה ויהיה מים בלשון רבים ומה בלשון יחיד... ויהיה מים לשון משותף נאמר על הצורה ועל המים ממש ועל ענינים אחרים"

[15] לא מצאתי מקור מדויק אך להרחבת הרקע לדבריו של מניטו ראו זוהר חדש פד א שם נמנה השם מו"ם האחרון משבעים השמות. וראו עוד ב'אור יקר' ( פירוש רמ"ק על הזהר ) פרשת לך לך סימן כ"ג ד"ה 'והנה'.

ועל היחס בין "יקוו" לבין "קו" ראו זוהר בראשית יח א :" יקוו המים באורח קו..דהא מרזא דההיא נקודא קדמאה נפק כלא בסתימו " וראו עוד 'עץ חיים' 'היכל נקודים' שער 'שבירת הכלים' סוף פרק ז בהערת הצמח: "אין בה מום היינו בינה כמנין אלהים" .

ולהרחבה ראו 'סוד לשון' כרך א בטקסט שבין הערות 103-104 .

[16] ראו פירוש 'פנים מאירות ומסבירות' לבעל הסולם על 'עץ חיים' לאר"י, 'פתיחה כוללת', אות ב. ובמפתח שם הפניה אל 'עץ חיים' שער טו פרק א, ושער לט דרוש טו. ועל הדואליות של אהבה ודחיה בזיווג דהכאה ראו 'תלמוד עשר ספירות' 'הסתכלות פנימית' חלק ב פרק י

[17] על פי ברכת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן..."

[18] הביטוי "מחשבת הבורא" או "מחשבת הבריאה" מבואר בהרחבה בספר 'תלמוד עשר הספירות' של הרב אשלג ( מניטו הגדיר אותו "האר"י של דורנו ") חלק א פרק א ב 'הסתכלות פנימית'.   והשוו זהר חלק ב דף כ עמוד א:"בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, הה"ד כולם בחכמה עשית, ובמחשבה זו שהיא החכמה, נברא העולם הזה והעולם של מעלה...וכולם ברגע אחד"

[19] מסכת ברכות דף ה עמוד א.

[20] ראו זהר בראשית דף טז עמוד ב וכן 'עץ חיים' שער 'מטי ולא מטי' וראו במיוחד הסבר קרוב לזה של מניטו ב'פתחי שערים' נתיב 'אורות דעקודים' פתח יד , פתח יח ובמיוחד בפתח כה: "בסוד מטי ולא מטי .וגם בחינת הסתלקות האור שהוא בסוד הסתלקות הנשמה למעלה אחר המיתה"

[21] ראו חגיגה דף טו עמוד א "נוגעת ואינה נוגעת"

[22] במדבר פרק יט פסוק ב.

[23]:" לפי ספר יצירה, העולם נברא מאותיות האל"ף בי"ת של לשון הקודש. נאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". "א"ת השמים, וא"ת הארץ" רומז שהשמים והארץ נבראו מעשרים ושתיים האותיות מאל"ף ועד ת"ו. בתחילה היו אותן אותיות בערבוביה, ב"תוהו ובוהו". ה', בבחינת יוצר, סידר אותן.כל דבר בעולם הוא גילוי של מתכונת מיוחדת של אותן אותיות, והשם המורה על הדבר הוא שם העצם שלו באופן דומה, שמותם הכימיים של חומרים שונים מורים על היסודות שהם מורכבים מהם. למשל, בבדיחות שאינה רק בדיחות, אפשר לראות את ההקבלה בין הכינוי הכימי של המים, H2O, לבין המילה "מים", פעמיים מ"ם ויו"ד אחת. והנה, יסוד המימן, H, קרוי בעברית מימן, דהיינו, מ"ם." (מתוך סוד לשון' כרך א פרק ו)

[24] ראו תיקוני זהר הקדמה דף יד עמוד א :"את וודאי במאי איתבריכת ואיתמליאת באות ו ...וביה איתעבידת אות" וראו עוד תיקוני זהר דף פו עמוד ב:" מאי את ..כל אתין לריבויא ודא א"ת אורייתא כלילא מ אלף ועד תיו"

וכן ספר עבודת הקודש לר מאיר אבן גבאי ( נמצא בספריתו של מניטו ) חלק סתרי תורה פרק ד :"וזה סוד א"ת כלל כל האותיות ..שהיא כלל הכל" ובספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו( היה גם הוא בספרייתו של מניטו) מאמר 'אם כל חי' חלק ב פרק כ

[25] ראו 'נתיבות עולם' נתיב האמת, מספר דיונים על אותיות אמת ומשמעותן.

[26] שיר השירים רבה פרשה א, סימן ט.

[27] ראו מדרש אותיות דר' עקיבא :" ד"א את בש את שב"

[28] תיקוני זוהר דף כ עמוד ב, סוף התיקון החמישי

[29] השוו 'פתחי שערים' נתיב 'סדר הפרצופין' שער א: "והיינו סוד המדה והמשקל שניתן לכל פרצוף במספר פרטי הכחות שבו שהוא משוער ממש כפי מה שצריך לבריאה שזה נעשה ע"י קו המדה מבוצד"ק דבמו"ס כשי"ת במקומו בס"ד וכל פרצוף יש לו מדה ומשקל מיוחד וכמה שינוים יש בין א' לחבירו כפי הצורך לפי שיעור מחשבה עליונה"

[30] ראו הסבר נרחב על תפקיד הייסורים במאמרו של הרב אשלג ( בספר קול התור , אסופת מאמרי הרב אשלג שהיה בספרייתו של מניטו) במאמר מהות הדת ומטרתה בפסקה :'ב' דרכים דרך הייסורין ודרך התורה'

[31] על פי בראשית רבה פרשה יז סימן ב ויבמות דף סג עמוד ב : "ממעט את הדמות....כי בצלם אלוהים עשה ...." וראו לעיל הערות 13-15

[32] ראו דיון נרחב בסוגית האמת והמציאות בקשר ל'אלהים אחרים' בשכתוב שיעורים על שערי אורה מדת תפארת שיעורים 27 ו 34 . שם בשיעור 49 מדגיש מניטו פן אחר של החלוקה בין אמת למציאות:" והחלוקה בין י', ה' ו-ו', ה' זה החלוקה בין הנסתרות והנגלות, בין עולם האמת ועולם המציאות, עולם ההכרח ועולם הבחירה."

[33] אולי כוונת מניטו לגמרא ביומא דף סט המתארת את ביטול יצר עבודה זרה : בתגובה לתפילה לביטולו ירד מהשמים פתק "אמת" וכשבוטל היצר , הוא יצא בדמות זיק אש מקודש הקדשים – כלומר יצר ע"ז הוא ניצוץ מקדש הקדשים.... וראו רסיסי לילה אות יג וביתר פירוט באורות הנבואה לראי"ה: "מאז שבטל יצרא דעבודה זרה נסתלק כוח החיים הרענן של יסוד האהבה האלוהית מן העולם"

[34] ראו של"ה תורה שבכתב פרשת בראשית אות ט וכן בתלמוד עשר ספירות חלק א פרק א בתחילת 'הסתכלות פנימית'

[35] ראו פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פרק ה "ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו ימים וע"פ שאמרו בראשונה הוצבר" וביאור דבריו בספר חשבונות הגאולה לרב שבילי ירושלים תשכ"ב (נמצא בספרייתו של מניטו)

[36] הראי"ה, 'אורות הקודש', חלק א, פסקה נה

[37] בראשית פרק כב פסוק ה.

[38] ספר הכוזרי ( הוצאת אבן שמואל דביר תשל"ג) מאמר רביעי אות י"ז

[39] מדרש ויקרא רבה פרשה כד סימן ט.

[40] ראו 'שער הכוונות' למהרח"ו , (הוצאת וידבסקי תשמ"ח) עמוד רד: "ולכן הכתר של ז"א נקרא שער החמישים של בינה כנזכר בספר התיקונים"

[41] תהילים פרק ח פסוק ו .

[42] מניטו התייחס מספר פעמים לזרם דתי/פילוסופי זה שתחילתו ככל הנראה מקבילה לתקופת תחילת הנצרות . ראו לדוגמא:" השאלה העומדת מאחורי דבריך היא האם קורה משהו במהלך השתלשלות העולמות־תיקון העולמות, או שמא מדובר רק בתהליך מכני, אינסופי, ושום דבר אינו קורה. התפיסה השנייה קשורה לתפיסת הזמן המעגלית, המביאה לייאוש. בעולם הגנוסיס, למשל, יש מושג של אל המשחק, בונה והורס ללא סוף, מין מנגנון הפועל ללא סוף. כל זה זר לחלוטין לעולם היהדות"( סוד מדרש התולדות כרך ג נאצלים ונבראים) וכן .

[43] שמות פרק טו פסוק ב

[44] 'אורות הקודש' כרך ג, שער 'דרך הקודש', סדר שלישי: 'פרישות

, פסקה א

[45] ויקרא פרק יט פסוק ב

[46] 'ספר המצוות' לרמב"ם, שורש רביעי.

[47] ראו ספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו מאמר 'חיקור דין' חלק רביעי פרק ט

[48] 'אורות', 'למהלך האידיאות בישראל', פרק ד'

[49] דברים פרק כז פסוק ט

[50] דברים פרק לד פסוק ב

[51] ראו יומא דף כח עמוד ב, רמב"ן בראשית פרק כו פסוק ה וראו 'סוד מדרש ' כרך ז הטקסט ליד הערה 702

[52] להסבר מפורט יותר ראו תמלול מאמר על 'קדושת אבל וקדושה טבעית' באתר המכון גירסה ראשונה הערה 1

[53] השוו 'פתחי שערים' בהסבר סוד העיבור נתיב 'פרצוף ז"א' פתח ח

[54] השוו לנאמר בשיעור על ראיון של הרצי"ה ( באתר המכון ): "ופה השיטה של הרמב"ם היא ברורה מאוד. כל התנהגות שהיא צריכה להיות טבעית מלכתחילה – אין מקום לחובה. מבינים. לפי הרמב"ם הרמה שהוא רואה את הבן אדם היא גבוהה מאוד. למשל, לעניין של התשובה, מי חוזר בתשובה, מי שקיבל פעם עול תורה ונכשל. ולכן אצל מי שקיבל פעם עול תורה, אפשר לסמוך עליו שבאופן טבעי נפשו לא תתן לו מנוחה עד שיחזור, זה טבעי אליו, בתשובה. אבל כשחוזר בתשובה התורה מצווה אותו להתוודות כדי לאמת, לאמן, את התשובה. כן. זה השיטה של הרמב"ם."

[55] ראו תמלול שיעורי הרב על 'נתיב התורה' ( אתר המכון ) שיעור 15 בביאור שיטת הרמב"ם וראו גם תמלול שיעורים על שערי אורה ( אתר המכון ) שיעור 60: "  אע"פ שגם הרמב"ם משתמש באותו כלל של הדרך האמצעי, בכל זאת זה המהר"ל שדייק לפי הסגנון של המקובלים. כי, רק בקצרה, המילה 'אמת' היא כוללת הכול, מא' עד ת', וה-מ' הוא האות האמצעית של כל ה-אלפא-ביתא, ולכן זה מתגלה דווקא באותה ספירה, מידה אמצעית של ההויה, בין חסד ודין"