פרק כד (#1): למסור את התורה לבשר ודם?![1]

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: מכון מניטו

(שיעור 1 הישן)

משמעות המושג 'חמדה'

התמיהה של המלאכים: תורה לבשר ודם?

תשובתו של משה למלאכים

עבודה זרה

שאלת השייכוּת לתורה ומצוותיה

"גדול המצווה ועושה": האם האבות לפני מתן תורה קיימו את התורה?

מניטו: ...את היחס המיוחד בין משה רבנו והתורה. [...] זה פרק 24. אז מייד אנחנו מתחילים בנושא הזה:

"יש לשאול: התורה שהיא שכל הפשוט העליון, איך יהיה דבר זה שיהיה לאדם שהוא בעל גשם וחומר, מה שאינו נמצא למלאכי מרום."

זאת אומרת, כבר בפרקים הקודמים למדנו שדווקא מכיוון שמשה רבנו היה מ... נאמר - מ'התחתונים', ובזכות מידת הענווה שהייתה לו, זה תמצית הפרק הקודם. זוכרים מה שלמדנו כבר?[1] אז דווקא התורה שייכת לו, למשה רבנו, שנקרא במדרש הקודם "בן עמרם". כמו שלמדנו לפני שבועיים. אז השאלה פה היא: מכיוון שאנחנו יודעים שההגדרה של התורה, התורה במה שהיא 'סדר העולם', [היא] נבדלת מכל תמונות המציאות שיש במציאות של העולם. היא ממדרגת האמת המוחלטת, מופשטת מכל צורות של אפשרות של מציאות זו או אחרת, כדוגמה לאמת זו או אחרת. היא האמת עצמה. אז איך ייתכן שהתורה לא נמצאת אצל המלאכים, אלא דווקא אצל בני אדם. הסתירה פה, לכאורה היא: משה רבנו כבן אדם, כ'בן עמרם' – עמרם זה שם של אביו – הוא מקבל את התורה, והמלאכים מחפשים אותה ולא מוצאים אותה. מכיוון שהיא למטה, על הארץ. זו השאלה שמתחיל בה המהר"ל.

"ודבר זה הוא ספק" - זאת אומרת, יש בעיה, יש שאלה בסתירה הזו – "ותשובה על זה אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"ב)".

זה הסבר שנמצא במסכת שבת, בדף פח ב. אז נקרא את המדרש, זה קצת ארוך, נקרא אותו, יש כמה שאלות. אולי נסתפק הערב כדי להבין את המדרש עצמו, אולי נתחיל עם פירוש המהר"ל – זה לפי הקצב של הלימוד.

אז אותה שאלה, שאלו אותה בצורה של המדרש:

"אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, אמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו?"

פה יש מושג של 'ילוד אישה', שהוא מושג מדויק כדי להגדיר את הבן אדם. למה לא נאמר פה 'בן אדם', אלא 'ילוד אישה'? המושג הזה בא מפסוק באיוב (יד, א). אחר כך המהר"ל מסביר למה המדרש משתמש דווקא בביטוי הזה: "מה לילוד אישה בינינו". במדרש הקודם (מהר"ל, תפארת ישראל, כג) ראינו שהשאלה הייתה - אתם זוכרים השאלה של השטן - "תורה היכן היא". וסוף סוף הוא מחפש אותה בכל העולמות, לא מוצא אותה, מכיוון שנמסרה על ידי משה רבנו לישראל, לבני אדם, אז סוף סוף התשובה של הקב"ה לשטן היא: "לך אצל בן עמרם". זוכרים את המדרש הזה. פה הביטוי הוא שהמלאכים – כשמשה רבנו עלה למרום לקבל את התורה – המלאכים תמהים: "מה לילוד אישה ביננו"? זו כבר שאלה ראשונה בפני עצמה. זה אי-סדר: יש עליונים, יש תחתונים, פתאום בעולמות העליונים רואים שברייה ששייכת לעולם התחתון שנקרא 'ילוד אישה', נמצא למעלה. יש הפתעה אצל המלאכים: "מה לילוד אישה ביננו".

משמעות המושג 'חמדה'

"אמר להם" – הקב"ה – "לקבל תורה בא, אמרו לו: חמדה גנוזה"

זאת אומרת המלאכים אמרו: "חמדה גנוזה". זה ידוע שהתורה נקראת 'חמדה', הדבר הכי מושלם - נקרא דבר 'חמוד'. זאת אומרת אובייקט לחמדה, נושא לחמדה. ויש הסבר שהתורה נמשלת לכלה.[2] וגם כן לשון של 'כלה' זה לשון 'חמדה'. אבל אני רוצה להסביר את זה דרך הלשון העברי: זה בתפילה של שבת בבוקר, שחרית של שבת: "ישמח משה במתנת חלקו...?

קהל (השלמה במקביל): "כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעומדו לפניך על הר סיני, ושני לוחות אבנים הוריד בידו".

מניטו: שמה מופיע הביטוי הזה. אני צריך לזכור איך זה פועל. רק דקה. אולי זה בקטע אחר.. יש הגדרה של שבת: "חמדת ימים אותו קראת" – זה לא לגבי התורה זה לגבי השבת. "חמדת ימים אותו קראת". אז שאלו המפרשים (מחזור ויטרי, סימן קג): איפה נרמז שהשבת נקרא 'חמדת ימים'? ולא מצאו שום רמז בתורה, חוץ מחכם אחד שנתן הסבר. אולי אתם יכולים למצוא: איפה כתוב בתורה, אפילו ברמז, שהשבת נקרא 'חמדת ימים'? ההסבר הוא, כי הדבר הכי מושלם, הכי שלם, נקרא 'חמדה'. זאת אומרת מה שחומדים אותו. אחר כך נראה שכתוב 'לא תחמוד'[3] אבל זה עניין אחר (צחוק). אז הרמז הוא, אם אני זוכר היטב, אני רוצה למצוא ממי למדתי את זה. כן, זה מהרב אברהם אפשטיין ז"ל, שהוא היה ממייסדי גוש עציון. אתם זוכרים אותו? אז הוא אמר לנו פעם - מכיוון שכתוב: "ויכל אלוקים ביום השביעי" (בראשית ב ב).[4] "ויכל" – לשון השלמה, כמו הכּלה. יש המושג של כיליון[5], אבל זה משמעות אחרת. כשדבר נגמר ואין עתיד לו, אז זה נקרא 'כיליון'. זה הצד השלילי של המושג שלמות. אבל השלמה, אבל ,הצד החיובי, אז נקרא 'חמדה'. מי שיודע קצת ערבית, אז יודעים שהמושג הזה - של 'ויכל' - נמצא גם כן בערבית קשור למושג של חמדה. חאמד. מזה 'חאמד'? אל-חאמד זה החומד, אז חמוד זה מה שנחמד. מחמד. זה בערבית. אבל בעברית זה לשון חמדה, לשון כלה.[6] תפסתם? לא? ולכן אומרים המוסלמים, ולכן מוחמד נקרא מוחמד, מלשון חמדה. בלשונם הם מסבירים את זה ככה.

קהל: מניטו, כיליון נפש, זה...

מניטו: [פגום]. זאת אומרת פחד להגיע למצב שהגיע. במובן השלילי. זאת אומרת, זה מעניין מאוד שבערבית זה רק הצד השלילי של השורש, שמבינים אותו. אבל בעברית, זה הצד החיובי. זאת אומרת 'חמדה' זה, אם אפשר לומר: 'מבושל'.

קהל: בשל

בשל. בלועזית mature, בשל. אז זה חמוד בערבית, אז זה לשון 'ויכל'. 'אוכל' זה החומר. זה מובן. אז זה פה רמז שהדבר המושלם, הדבר האמיתי, הבשל נאמר, שהגיע לגמר התיקון, אם אפשר לומר את זה ככה, זה נקרא 'חמדה'. השבת היא 'חמדת ימים', התורה נקראת 'חמדה גנוזה'. זאת אומרת, הדבר האמיתי הוא גנוז. כי כל עוד שלא זוכים בו – הוא בבחינת נסתר. זה המושג של 'חמדה גנוזה'. מכיוון שהיא חמדה, אז היא גנוזה. זאת אומרת נבדלת מן המציאות של הטבע, לפי לשון המהר"ל – נבדלת. זה גנוז. הבנתם את הקשר? אז נמשיך.

התמיהה של המלאכים: תורה לבשר ודם?

"חמדה גנוזה יש לך שגנוזה" – 'שנגנזה' צריך לומר – "קודם ששת ימי בראשית תשע מאות שבעים וארבע דורות, אתה מבקש לתת לבשר ודם?"

זה התמיהה של המלאכים: אנחנו יודעים שיש לך חמדה גנוזה לפני ימי בראשית, לפני ששת ימי בראשית, לפני בריאת העולם. זאת אומרת, התורה היא באמת שלה, אלפיים שנה – אחר כך נדייק במספרים – אלפיים שנה לפני בריאת הטבע, בריאת היש של המציאות, היא גנוזה מהיש הזה של המציאות. ואתה רוצה לגלות, למסור אותה לבשר ודם? והביטוי 'בשר ודם' מורה על הדאגה, שמסביר את הדאגה של המלאכים: בשר ודם – יש לו יצר הרע. אז אתה רוצה למסור את הדבר הכי חשוב שיש בכל העולמות, שיש בעולמַךְ – התורה, שהיא השלמות של ה... – אני לא רוצה 'מציאות'[7] זה במשמעות אחרת – השלמות של ההויה, סדר כל מציאות. אתה רוצה למסור את זה לבשר ודם? מה יעשה? תפסתם את השאלה של המלאכים. ומצטטים פסוק:

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"

סוף סוף, בני אדם, אפילו משה רבנו - כמו שלמדנו בפרקים הקודמים – זה סתם, זה רק אנוש, זה רק בן אדם. סוף סוף מדרגות שונות – נסביר את זה אחר כך את ההבדל בין אנוש לבין אדם - אבל מכל מקום זה אותו עולם. זה בריות שונות אבל זו אותה מציאות – בשר ודם, עם יצר הרע, התחתונים. והתורה היא בעולם הכי עליון, המציאות שלה ה%