ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים


א.

הפרשה פותחת בתיאור המרד של כמה  ראשי משפחות משבטי ישראל נגד סמכויותיהם של משה ואהרון. בראש המתריסים עמד קורח, אחד הנציגים החשובים של שבט לוי.  הפרשה חותמת במצוה המיוחדת לשבט לוי, מצות המעשר מן המעשר, שעל הלויים להפריש לכהנים ממעשר התבואה שהם מקבלים מהשבטים. מצוה זו  (וכן מצוות אחרות הקשורות ללויים) מובאת בתורה מיד אחרי סיפור המרד,  ודבר זה בא להדגיש את חשיבותה של עבודת הלויים.  המעשר שהם מקבלים בא לפצות בדין על האיסור שחל עליהם ליטול חלק בחיי הכלכלה, והם עצמם מחויבים לתת מעשר מן המעשר למקדש. והתורה מדגישה שתרומה זו אינה נופלת במדרגתה מזו של יתר שבטי ישראל:  וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב. (במדבר יח, כז).

ב.

חכמינו מתייחסים בחומרה למחלוקת של "קורח ועדתו".  הם רואים בה דוגמה מובהקת של מחלוקת שאינה באה בתום לב. וכך אמרו במסכת אבות:

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ (ה, יז).

במחלוקת מסוג זה אפשר לזהות שני מרכיבים בולטים:  

  1. האופי המשכנע לכאורה של הטענות המועלות.
  2. השימוש הדמגוגי שנעשה בטענות אלה, החושף את כוונתו האמיתית והפסולה של בעל המחלוקת.

טענתו של קורח נשמעת, עקרונית, מוצדקת לחלוטין: לכאורה משה בנה לטובתו ולטובת אָחִיו מערכת היררכית שבה הוא  עומד בראש ההנהגה הפוליטית ואהרון בראש מערכת הכהונה, למרות ש:  כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? (במדבר טז).

 הטענה נראית  חזקה במיוחד מאחר שהיא מזכירה במילותיה פסוק אחר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שמות כה, ח). ואכן, זאת היתה תכניתו האידיאלית של הקב"ה עבור ישראל בעת יציאת מצרים:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ) .שמות, יט, ו).

כלומר, עם קדוש המאוגד באופן חופשי כחברה נטולת היררכיה ובה כולם מלכים וכהנים.

אלא שקורח ועדתו מתעלמים ביודעין מכך שבעקבות חטא העגל תכנית זו נדחתה לאחרית הימים. עד אז, ממלכת כהנים זו זקוקה בעצמה לכהנים ולמלכים.

קורח ועדתו יודעים זאת, אך הם משתמשים בטיעון זה - שלכאורה אין בו דופי - על מנת לקבל את השלטון לעצמם.  כתוצאה מכך, הם נידונים לאין סוף מחלוקות פנימיות, שהרי כל אחד במפלגתו של קורח שאף לעמוד בראש ההנהגה. לזה רומז לשון המשנה : מחלוקת קורח ועדתו, כלומר המחלוקת שבין קורח ובין עדתו.  זה גורלן של "הקהילות הנפרדות" למיניהן: הן נידונות להתפלגויות אין ספור, כפי שמעיד המחזה העלוב של מחלוקותיהן הפנימיות הפוגעות בהן תדיר.

ג.

הגאוה ותאות השלטון, השימוש בדמגוגיה  כאמצעי לכסות על קנאה ועל יריבות, כל אלה תופעות ידועות, אף אצל אנשים גדולים. התורה אינה מהססת לציין שנגעים אלה יכולים לפגוע אף בגדולי ישראל.  ואכן קורח היה אדם גדול בישראל, הן  מפאת ייחוסו, והן בזכות מעלותיו האישיות. אך הוא דוגמא מובהקת למה שקורה לגדולי התורה כאשר הם נתפסים לתאות השלטון ולשיכרון הגדלות המלווה אותה.

הפחיתות המוסרית המיוחדת לחכמים מזוהה אצל חז"ל עם החכם "המורה הלכה לפני רבו",  הקם נגד רבותיו, בחייהם ובנוכחותם, ומתיימר לפסול  את תורתם. על קורח מסופר שראה בחזונו את שושלת צאצאיו ובהם שמואל הנביא,[1] אשר כילד הורה הלכה בפני רבו, עלי הכהן.[2] 

והנה, מהפסוק בתהלים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צו, צט) משתמע ששמואל היה שקול כמשה ואהרון יחדיו.[3] קורח הסיק מזה שהוא, אבי אבותיו של שמואל, רשאי  לנהוג כמוהו. אבל יש הבדל גדול ביניהם. בזמנו של שמואל, ההלכה היתה כשמואל. אך בימי משה, ההלכה לא היתה כקורח. קורח ידע זאת, ומשפט ה' חשף את חוסר תום הלב שלו.

עבור חז"ל, פרשת קורח ממחישה את הסכנה האורבת תמיד לחברות הבנויות על אידיאל: לא אחת איזכור האידיאלים הגבוהים בא לחפות על אינטרסים אישיים. בחוכמה רבה קבעו חכמינו לקרוא כהפטרה לפרשת קורח את דברי שמואל בסוף ימיו:

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר (שמואל א, יב, ג).

 העונים כהד לדברי משה בפרשתנו:

...לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. (במדבר טז, טו).

 

[1] במדבר רבה יח, ח.

[2] "אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה בפני רבו היה... ". ראה הסוגיה כולה במסכת ברכות לא, ב.

[3] כדברי רבי יוחנן במסכת ברכות לא, ב, "שקול שמואל כמשה ואהרון".

הוספת תגובה