ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים


וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. (במדבר ל, ב-ג)

מצווה זו - מצוות נדרים - פותחת את פרשת מטות. לכאורה יש בפסוק משהו תמוה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ . הרי זה דבר מובן מאליו: אם נודרים נדר (בשבועה לפני ה'!) ברור שיש לקיים אותו! למה התורה מוצאת לנכון לציין זאת? יתר על כן, היא מקדימה לדבריה אמירה החלטית מאוד: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'! ומשתמע מכך: 'זה הדבר אשר ציווה ה' בעצמו'.

כדי להבין למה היה צורך לציין זאת, עלינו לחזור למהות המושג "תורה מן השמים", תורה הבאה אלינו דרך התגלות אלוהית. מקור החיוב של תורה כזו הוא הטרונומי[1] כלומר ששורשו נמצא מחוץ לתודעת האדם, והוא גם נעלה מגבולות הכרתו. דבר זה הוא חידוש, מושג חדש לחלוטין בתולדות התודעה המוסרית. לפיכך, היינו יכולים להניח שאין מקום לחובה נוספת שהאדם יטיל על עצמו מכל סיבה שהיא. חובה נוספת כזו תהיה נטולת משמעות, לא יעילה ולא מועילה, מהטעם הפשוט שהחוק האלוהי המתגלה הוא בהגדרה שלם וממצה, ואינו משאיר מקום לתוספת חומרה כלשהי.

ואכן, התורה עצמה מבהירה זאת בספר דברים (יג, א):

אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

למעשה, תכונה זו של 'שלמות מוחלטת' של התורה מתייחסת למערכת המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. החידוש שמופיע בזמן מתן תורה, הוא עצם הגילוי של 'כוונת הבורא' לאדם. במדרגה עילאית זו, אין מקום להוספת חיוב מתוך הרגש הסובייקטיבי של האדם.

עם זאת - וכך עולה מהפסוקים שבראש פרשתנו - אותה זהות הנקראת 'ישראל' אשר אליה פונה התורה, איננה דבר מקובע, משוכפל בצורה אחידה, מתמטית וסתמית. כשם שהאנושות כולה מסתעפת לשלל סגנונות אנושיים, כך גם בני ישראל מסתעפים לשבטים (היום היינו אומרים לקהילות). בפנייתה לראשי המטות, התורה מתייחסת לאופיו ולכישרונותיו הייחודיים של כל שבט ושבט בפסוק הפותח את הפרשה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

המשמעות הראשונה של פנייה זו אל ראשי המטות היא שיש מקום לדחף האישי האוטונומי של האדם הנמשך אל הטוב ואל הקודש, תוך שמירה על טהרת הכוונה המוסרית. אולם חכמינו למדו מזה דבר נוסף: ראש המטה מקבל את הסמכות להעריך את הצדקת הנדר או השבועה, מכיוון שהמניע להתחייבות האישית הנוספת נובע ללא ספק מכלול אפיונים ספציפי.[2]

לכל שבט מאפיינים משלו, כשם שלכל אומה אישיות משלה.[3] ומסיבה זו, ההלכה קובעת שיש בסמכותו של בית דין לבטל נדר ("התרת נדרים"). הדבר נתון אף לסמכותו של חכם יחיד המסוגל להעריך את כשרותו של אותו נדר, ואפילו ראש השבט עצמו יכול להתירו.[4]

שומעים פה בבירור הזמנה לחשוף, מעבר לרעיון של מערכת חוקים אחידה, מעבר ללגאליות פורמלית, את העיקרון של התאמה מושכלת של החוק המוסרי - התורה - לאישיותו של היחיד.

*תיקון טעות: בגיליון הקודם (פרשת פנחס) עהמוד 2, בשורה 13, במקום המילים: "המפקד שנערך בפרשת פנחס מגלה שהמגפה גרמה לאסון", יש לקרוא: "...מגלה שקרה אסון". (תודה לרב אליקים שמשוביץ).

 

 

[1] מיוונית: "חוק אחר, חיצוני" (ההיפך של אוטונומי = "חוק עצמי").

[2] הערכה נכונה של המניע לתוספת התחייבות אישית קשורה להכרת הסביבה הייחודית של הנודר.(ה. ע.)

[3] במקור הצרפתי, מניטו מוסיף כאן: "כפי שגילתה זאת מחדש הפילוסופיה הפרסונאליסטית". (זרם של הפילוסופיה האירופאית במאה העשרים המדגיש את האופי הפרסונאלי, הייחודי של כל אדם וכל קבוצה אנושית.)

[4] החוקים והמצוות הם מסגרת מחייבת: " לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ ". אך היות שיש הבדלים בין אדם לאדם, בין שבט לשבט, ואף בין קהילה לקהילה, הדרך ליישם את המצוות דורשת לפעמים התאמה מסוימת. אדם יכול להרגיש שכדי ליישם את "התורה מן השמיים" הוא זקוק לנדור נדר מסוים שיחזק בחינה מסוימת אצלו. והקב"ה נותן גושפנקא לצעד זה: " כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה ". אך הדבר זקוק לבקרה והבקרה באה מראשי המטות (השבט, הקהילה, וכו'), שמסוגלים להעריך נכונה, בהכירם את הסביבה התרבותית והחברתית של הנודר, אם ה"התאמה" הזאת היא מבוססת ואמיתית, או שהיא התפרצות רגשית רגעית. (ה. ע.)

וכך אומר הרב אשכנזי בראיון עם הרב דב ברקוביץ' בכתב העת "דימוי" (גיליון חורף תשנ"ז): "... צריך להבין למה נאמרה מצוות התרת נדרים לראשי המטות. כדי להיות מומחה להתרת נדרים צריך להבין את המבנה הנפשי של כל יהודי ויהודי. באותו אופן, רב של עיר לא יכול להכיר את פנימיות האדם של עיר אחרת, ומבחינה זו כל קהילה זקוקה לסנהדרין משלה."

הוספת תגובה