ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

Price: $

 

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

 

 

 

ה' אחד

 

בפרשה זו משה ממשיך את מה שהחל לעשות בראשית ספר דברים: לשלב את אזכור האירועים שפקדו את הדור שאבד במדבר עם הקריאה לשמר נאמנה בזיכרון את הלקחים העולים מעתות אלה, עתות התגלות ה' ועמידה בניסיונות גם יחד.[1]  

קריאה זו "לשמר את הזיכרון" תופסת מקום מרכזי בפרשה, והיא מתייחסת במיוחד להשגת אחדות ה' לה זכה עם ישראל בהנהגת משה. ואכן, לו היינו נדרשים לתת כותרת לפרשת ואתחנן, הכותרת המתבקשת היתה "שימרו אמונים למונותאיזם העברי".

ועל כן, מיד אחרי שתיאר את האירועים שסובבו את מעמד הר סיני, וחזר על עשרת הדיברות עבור דור הנכנסים לארץ, משה קורא את הקריאה הגדולה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו, ד)

אך בסדר העניינים בפרשה יש דבר המושך תשומת לב. כמעין מבוא לכל הנושאים האלה, משה חוזר ומזכיר לעם ישראל שהוא מנוע מללוות אותו לארץ:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.] :..] אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.] ..] וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה..] .] כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה .(שם, ב, כג-כז)

משה נשמע כאן כמצטדק בפני עמו על כך שהוא נאלץ לעזוב אותו בשעה שהוא מפקיד בידו מסר כבד כל כך: אחדות ה'.

מכך אנו למדים שלמרות שרעיון זה קרוב ללבנו מאוד בזכות חיבורנו אל התורה בחינוך של דורות, התורה יודעת שלמעשה עקרון זה של אחדות ה' איננו דבר המונח בטבע האדם, הוא איננו דבר שיוכל להשיגו מתוך ניסיון חייו.

משום כך היה צורך לחזק את ישראל שלא ישכח את החוויה הישירה שלו, את הוודאות הזאת: ה' אחד, לא רק מתוך הכרה אינטלקטואלית, מתוך סברה והתבוננות, כי אם מתוך חוויה ודאית, ממשית, היסטורית. ישראל עמד במרכזה והוא היה עד לה.[2]

כל זה, מפני שהרעיון של אחדות ה' - "ה' אחד" - נשגב לאין ערוך מהרעיון המונותאיסטי הבסיסי: "אלוהים, יש רק אחד", אף שרעיון זה כלול בו. אמנם אפשר להגיע - לאחר מאמץ ארוך של התעלות והזדככות רוחנית - להכרה שכלית ודאית שאלוהים אחד ויחיד הוא. אבל יסוד ההכרה של אחדות הערכים הוא עניין השייך לאמונה.

המתבונן במציאות של העולם רואה ששולטים בו ערכים מוחלטים הסותרים לכאורה זה את זה, ושהעימות ביניהם הוא בלתי נמנע. המיתוסים הפגאניים ביטאו זאת באמצעות הסיפורים על "מלחמות האלים". לא רק הטוב והרע, האמת והשקר, החיים והמוות... אלא כל הערכים והמידות כולם נראים על פי הניסיון האנושי כסותרים זה את זה: המועיל איננו בהכרח טוב, הטוב איננו בהכרח הגיוני, היפה איננו בהכרח אמת, הצודק איננו בהכרח יפה, ועוד כהנה וכהנה עד אין ספור.

ההתאמה בין הערכים, האמת שבאיחודן, היא נס, פשוטו כמשמעו, כי זה דבר נסתר ונעלם, דבר שלא ניתן "להציג" אותו.

... אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים (תהלים יד, א)

בְּלִבּוֹ, כלומר בגלל מה שמתרחש בליבו. ולכן באה צורת הציווי: שְׁמַע! שפירושו: היזהר ישראל, הישמר לך![3]

בפירושו לפסוק, רש"י מביא משמעות מרחיקת לכת הכלולה בו. וכך הוא מסביר את המילה אֱלֹהֵינוּ :

"ה' שהוא אלוהינו עתה, ולא אלוהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' )צפניה ג, ט) ונאמר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט).

לפי זה, האירועים ההיסטוריים שעיצבו את עם ישראל כעם הנבואה המונותאיסטית, הם מעין תבנית המבשרת שכלל האדם עתיד להגיע לאותה הכרה ודאית: מאחורי הכאוס של הניגודים והסתירות מסתתרת אחדות. ומשום כך, כל אדם הזוכה להקשיב למשמעותם, גם זוכה להכרת ודאותה של הישועה.[4]

 

 

 

[1] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.(דברים ד,ט).

[2] ראה בנושא זה הפירוש החשוב של ה"כלי יקר" על הפסוק, ד"ה: "ה' אחד".

[3] כלומר: היזהר, ישראל! אל תסמוך רק על מה שרואות עיניך, מבין שכלך ומרגיש ליבך. מזה בלבד לא תצמח הכרת אחדות ה'. הכרה זו היא עבודה, מאמץ, ולכן חכמינו מדברים על מצוות ייחוד ה' - לייחד את ה' - יותר מאשר על "הכרזת האחדות" (מניטו). עבודה זו מתקיימת במישור הכללי על ידי כנסת ישראל, אך גם בלב של כל אחד ואחד, לתקן את המידות ולייחדן, שלא יהיה נבל מפוצל בליבו. (ה. ע.)

[4] "ההכרה בהשגחת ה' במציאות איננה יכולה לצמוח מסברה מופשטת, אלא מחוויה היסטורית ממשית. כדי שידיעת ה' כבורא עולם תביא לאמונה בישועת הנבראים, היה צורך לצרף אליה את הניסיון ההיסטורי של ממשות הגאולה "האוניברסליות של האמונה היהודית", כי מציון על המועדים, ע' 231).

 

הוספת תגובה