ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

המקדש והשלום

הרב יהודא אשכנזי ז"ל[1]

תוכן

המקדש והשלום/ הרב יהודא אשכנזי ז"ל. 1

המקדש בעולם. 1

עד בניין בית המקדש.. 2

שלב הבריאה: 2

שלב האדם בעולם – אל מסתתר. 3

הסתר פנים. 3

הסתרה בתוך הסתרה. 4

המקדש – פגישת הקב"ה והבריאה. 4

מושג ה"שלום" 5

העולם הזה – עולם ההפכים ובו מתגלה ייחוד ה' 6

המקדש בעולם

כאשר קיבלתי את ההזמנה לדבר על נושא המקדש והשלום, היה ברור לי שלמארגני הכינוס היתה כוונה מסוימת. נראה שלנושא יש שני היבטים:

יש היבט פוליטי מובהק, נאמר אקטואלי, והוא השאלה: האם המקדש בידי עם ישראל מפריע לשלום בעולם. ויש היבט תורני והוא: שדרך כל המקורות, אנו רואים שכוונת התורה היתה להדגיש כי התנאי לשלום בעולם, הוא הקשר בין מה שנקרא 'מקדש' ועם ישראל.

בשיעור זה בחרתי לברר מימד אחד של הנושא השני.

ראשית, יש להבין מהו עניין המקדש בעולם התחתון שלנו. אנסה להגדיר את העולם ובו המקדש בנוי – כמצב השלמות העליון של הבריאה כולה. תכלית הבריאה, תכלית תהליך ההתפתחות שלה, היא להגיע למצב שמאפשר את בניין המשכן כשלב מכין, ואחר כך את בניין בית המקדש.

הפסוק הבסיסי שמגדיר את עניינו של המקדש, הנו פסוק בפרשת תרומה: ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. אנו מצווים לעשות מקדש כדי שיהיה בית, קביעות מקום, למה שאנו מכנים 'שכינה'.

כיום הננו מצויים זמן רב, אלפי שנים, לאחר חורבן המקדש, והמודעות שלנו לעניין הזה של התגלות שכינה – חלשה. בתקופה שלנו אין התגלות שכינה בעולם למעט מקרים נדירים, לצדיקים נדירים, לעתים נדירות ביותר. באותם המקרים ישנה איזו הרגשה של משהו דומה למה שהוגדר במקורות כהתרחשות של גילוי שכינה. לכן, אין צורך להרבות בהסברים על כך שעם חורבן בית המקדש נסתימה תקופה מסוימת בתולדות העולם – ונפתחה חדשה. אנו נמצאים בעולם אחר לגמרי מהעולם שהנביאים דברו בו. בהקשר הזה של התגלות שכינה – ניתן לחלק את ההסטוריה של העולם לשלוש תקופות:

עד בנין בית המקדש, בזמן שבית המקדש היה בנוי, מחורבן בית המקדש ואילך.

עד בניין בית המקדש

שלב הבריאה:

התורה מספרת שהקב"ה ברא עולם. לאיזו סיבה, ולאיזה תכלית זה נושא אחר. אבל קצת קשור לנושא שלנו. ברור שלבורא היתה מחשבת הבריאה, מחשבה לברוא עולם. יש הרבה מקורות במדרשים, בגמרא, בקבלה בעיקר, שיש לקב"ה איזה חפץ לגלות את מידותיו, וכדי לגלות את מידותיו, צריך שיהיו נבראים. אולם מציאות הנבראים כשלעצמה היא בלתי אפשרית בעולמו של הבורא. כלפי האין סופי, אין מקום למציאות של מה שאנו קוראים 'נברא'. כלפי האינסוף של הבורא, בעולם של בורא, בעולמו הוא, אין מקום לנברא. הזהר נותן דוגמא לכך: אין מקום לנר קטן בתוך השמש. בתוך 'עולם' הבורא יש התבטלות גמורה של מציאות הסופי, של הנברא. לכן מלכתחילה יש ברעיון הבריאה דבר בלתי אפשרי, ודווקא זו היתה מחשבת הבורא, להמציא מציאות הנבראים.

לכן אמרו המקובלים שבנקודה מסוימת צריך היה לצמצם את האור האינסופי כדי שבהסתלקותו של האור יוכן מקום רחוק רחוק מהאור הזה – לנברא. זהו ספור מעשה בראשית: הקב"ה ברא עולם, ברא חלל, חללו של עולם, בתוך החלל של העולם בו צומצם האינסוף – נוצרה אפשרות לנברא להתקיים מול האינסוף עצמו, וזהו שלב היצירה של העולם. אחרי הבריאה – יצירה. בסוף, היצירה, לאחר שנוצרה מציאות העולם הנברא, שהיא הפך המציאות האמיתית של הבורא. אומר הפסוק: והארץ היתה תהו ובהו. פירושו כפשוטו: לעומת השלמות שיש בבורא – נוצרה מציאות התהו ובהו של הארץ – שהיא עצם תנאי הקיום של הנברא לעומת הבורא. (זה קשור למה שאומר הנביא (ישעיה מה,ז) שהקדוש ברוך הוא יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום, הנביא מוסיף ואומר, ובורא רע, ואנחנו אומרים בתפילה, ובורא את הכל. אחר כך נראה את הקשר בין המושג "הכל" לבין הרע). אם כן, 'לברוא' פירושו לברוא את ההפך של ההוויה האמיתית, ולכן צריך להבין שהמצב הטבעי של העולם הזה הוא התהו ובהו.

מנקודה זו ואילך מתחיל תהליך ארוך של תקון העולם. במעשה בראשית, אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא כבורא הוא המאציל, הוא הבורא, הוא התחיל את אותה עבודה של תיקון העולם, שהגיעה בשלביה השונים לדרגת התפתחות כזאת שבה כבר יכל האדם להתקיים בעולם, וזהו היום השישי לעשיה. אז מקבל האדם לידיו את התפקיד של השלמת תיקון העולם:"אשר ברא אלוהים לעשות" – מה שברא אלוהים – הוא התחלה להמשך העשיה של התיקון השלם. מקבל האדם את העולם במצב של תוהו ובוהו כדי להשלימו: "אשר ברא אלוהים לעשות" להביא את העולם לשלמות הגמורה, לקיים את מחשבת הבורא. יש לדעת כי מחשבת הבורא היתה לאו דוקא לברוא את העולם הזה, אלא לברוא את העולם הבא, שיהא העולם האמיתי, עולם שכולו טוב, שכולו אושר, שכולו שמחה, שכולו ארוך. העולם הזה איננו כי אם אמצעי, "פרוזדור" בלשון חז"ל, שדרכו ובאמצעותו יזכה הנברא בעולם האמיתי. דבר זה, שמטרת הבורא לא היתה העולם הזה אלא העולם הבא, דבר ברור הוא, מובן, פשוט וידוע. כשהאדם קיבל את העולם, כבר היה העולם בתיקונו מבחינת עולם הזה, והתפקיד של האדם הוא להביאו לתיקונו מבחינת עולם הבא. דרך התיקון הזה מקבל הוא את הזכות להיבראות.

כאמור הסברנו שמצבו הטבעי של העולם הנברא הוא ה"תהו ובהו".

לכן מסביר המהרל בדרוש על "שבת הגדול", ששלום אינו טבעי לעולם, והכוונה היא שהשלום אינו טבעי לעולם הזה, כי המצב הטבעי של העולם הזה הוא תהו ובהו. אף על פי שאנו יודעים שהתהו ובהו הגיע לשלב מסוים של תיקון, והוא המצב של העולם הזה ביום השישי, מכל מקום יש עוד רושם של אותו תהו ובהו, והוא אותו התנאי שבין הבורא והעולם הידוע לפי הגמרא במסכת שבת (פח.): "אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו". זהו סימן לדבר זה שהמצב הטבעי של העולם, איננו ההעדר הגמור, אלא התהו ובהו.

שלב האדם בעולם – אל מסתתר

ואז כשהאדם יכול היה להתחיל את ההסטוריה שלו, מיד אחרי הפרק הראשון של מעשה בראשית, התורה פותחת בספור תולדות האדם:"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב',ד'), מיד האדם, וההסטוריה מתחילה. ובנקודה זו, כשהאדם מקבל את העולם, הוא מקבל אותו במצב של "שבת הבורא". שני פנים יש לאותה שביתת הבורא: הסתר פנים, והסתרה בתוך הסתרה.

הסתר פנים

וכך אנו מוצאים בפסוקים, שבאותו רגע שקבל האדם את העולם לעבוד בו, שבת הבורא מכל מלאכתו. מדוע? מתוך כל ההסברים שכדאי ללמוד אותם, לגבי המשמעות של המצב של "שבת הבורא" נראה שלפי הנושא שלנו, ההסבר העקרי הוא שבכדי שההסטוריה, מאמץ התקון של האדם, תוכל להתחיל, צריך שתהיה לאדם בחירה. אין מושג של מצוה, אם אין את הבסיס של הבחירה. זה ברור וידוע.

בכדי שתהיה אפשרות לאדם לבחור ברצונו החפשי היה צריך שהבורא יסתתר, וזה נקרא "אל מסתתר". ומדוע? מכיון שבתקופות של גילוי הנוכחות של הבורא, אין בחירה. בהקשר לזה אפשר להבין את משמעותו של מעמד הר סיני. אנחנו רגילים לחשוב שבמעמד הר סיני, היתה זכות גדולה לעם ישראל שאמר:"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע..." אבל צריך לדעת שביום מעמד הר סיני – לא היה מקום של בחירה, כי ה' התגלה והאומה נכנעה באופן מוחלט, ללא אפשרות לבחור אחרת. כל הזכות היתה להגיע עד הר סיני. מתחילת ההסטוריה של אדם, הבורא הסתתר, וזה נקרא "הסתר פנים" ואילו באותו מעמד היה גילוי שכינה שבטל את יכולת הבחירה.

המצב של העולם כלו, הוא מצב של הסתר פנים, כדי שההסטוריה תוכל להתחיל, אבל בלי אותו גלוי שכינה, העולם אינו עולם, הוא פשוטו כמשמעו "גהינם". דרך גלוי שכינה, כדי שהעולם יקבל פנים של עולם, וזה הזכות של הקדושים, זו היא ההגדרה הפשוטה של הנבואה, נביא זוכה בזה שדרכו יש גילוי נוכחות הבורא.

כשהבית נחרב, וכבר אנחנו מתחילים להבין את חשיבות המשכן הזה, מתחילה תקופה אחרת לגמרי, שנקראת לא "הסתר פנים", אלא הסתרה בתוך הסתרה", הסתר כפול.

הסתרה בתוך הסתרה

העניין הזה, שהמצב הטבעי של העולם, העולם הזה עד אחרית הימים, עד יום הדין אחרון, הוא מצב של הסתר פנים, כדי שהבחירה תמצא את הבסיס שלה, יכול להיות במצב חמור יותר, וזה כשאין אפשרות של אותה קדושה, שהיא הכלי של גלוי השכינה, זה נקרא "הסתרה בתוך הסתרה". דהיינו, גם את המצב של הסתר פנים שוכחים, וזה המצב החמור של עולם בלי נבואה; ואנחנו יודעים שהתקופה של הפסק הנבואה, היתה התקופה של חורבן הבית וגלות עם ישראל מארצו; אין שום אפשרות של משכן, של מקדש, ולכן מתחילה התקופה ההיא של "הסתרה בתוך הסתרה".

המקדש – פגישת הקב"ה והבריאה

נחזור לפסוק של פרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אנחנו רואים שאפשר לחלק את כל הספור הזה מבריאת העולם עד בנין המשכן לשני חלקים, החלק הראשון, זה מעשה בראשית, הקב"ה עשה את חלק העבודה של הברית בין הבורא והבריאה, הוא סדר את העולם דרך ששת ימי המעשה, כדי להכין אותו כבית לאדם; אז מתחיל החלק השני של אותה עבודה, עכשיו זה החלק של האדם, הוא צריך להכין את העולם, כדי שהעולם יוכל להיות בית לשכינה.

כפי שאמרנו קודם, בעולמו של הבורא, אין מקום לבריאה, אבל גם ומאותה סבה בעולמה של הבריאה אין מקום לבורא. יש הרבה פסוקים שרומזים לזה. אם אין קדושה, זה אסון, ובמצב הזה של חוסר קדושה, גילוי שכינה זה אסון, כל הסיפורים של ההתגלות האלוהית, בזמן שאין קדושה מספקת, הם ספורים של אסונות, מהמבול, דרך יציאת מצרים, המכות במדבר, הפסוק:"רגע אחד אני אכלה אתכם", זה הפסוק לערב רב, בחטא העגל. במצב שאין קדושה, אסור שתהיה התגלות.

לכן אנחנו רואים שיש איזו ברית בין הבורא והבריאה. מטרת הבריאה לבנות עולם שיהיה משותף גם לבורא וגם לבריאה, ועולם שהוא משותף גם לבורא וגם לבריאה, שהם יכולים להתקרב בלי סכנה לבריאה, הברית הזאת נעשית באמצעות ה"מקדש".

מקדש זה בית שהשכינה יכולה לשכון בו, אף על פי שהטבע של העולם, זה כפי שהגדרנו מקודם, טבע של "הסתר פנים". לכן רק האדם הקדוש יכול לאפשר את גלוי השכינה בעולם.

זו הנקודה הראשונה, להבין שלא סתם ההגדרה של בית המקדש היא "בית הבחירה".

"בית עלמין", יש גם כן מושג כזה, זה כמין גילוי מוקדם של "מעין עולם הבא", עולם הזה הוא עולם של "שבת הבורא", עולם הבא זה עולם של גילוי הדדי בין הבורא והבריאה, וצריך לחזור להגדרות הפשוטות של כל המושגים האלו, דרך הנושא שלנו, שכבר בתוך ההסטוריה של העולם הזה, היתה אפשרות של בנין אותו משכן.

ידועה שאלת המפרשים על הפסוק:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כתוב בתוכו אלא בתוכם, ההסבר לכך הוא שכנסת ישראל היא הכלי של האפשרות של בניין אותו בית, שעכשיו אפשר להגדיר אותו בפשטות כבית משותף לקדושה של הבורא ולקדושה של הבריאה, ולכן זה מסביר לנו את דברי הגמרא שהמקדש לא היה "מעלמא דנא", לא היה מהעולם שלנו, לא היו לו ממדים של השטח של עולם הזה, היה בתוך עולם הזה אבל מעין עולם הבא.

מושג ה"שלום"

על פי מה שנאמר נבוא לנסות לבאר את הקשר בין המושג של המקדש, והמושג של השלום. המהר"ל מסביר שכל המטרה של הקרבנות היא ביטוי למצב של שלום, וזה המושג של שלמים. הכלל של המהר"ל, הוא לפי דעתי הבסיס של הנושא שלנו, כי השלום אינו טבעי לעולם, מכיון שבעולם שלנו, כל הערכים נמצאים במצב של שני הפכים. למשל, אנחנו מתפללים:"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". רק הקדוש ברוך הוא, יכול לעשות שלום, כי המקום הטבעי של השלום, זה במרומים, וידוע ההסבר של המהר"ל, לפי המשמעות המדרשית של המלה שמים: "אש ומים" בבת אחת. במרום יש אפשרות של יחוד בין אש ומים, אש רומז למידת הדין, מים למדת החסד. אנחנו מאמינים ביחוד המדות, אנחנו מאמינים שחסד זה דין, ודין זה חסד, אבל זה למעלה מהשכל, זה עניין של אמונה. לדעת שהקדוש ברוך הוא גבור, לדעת שהוא חסיד, לדעת שהוא אמת, לדעת שהוא כל יכול, לדעת שהוא צדיק, כל זה, זו "חכמה", לדעת שזה "אחד" זו אמונה. צריך לא לשכוח את זה. יש הרבה שחושבים שיחוד, זה מושג רציונלי כביכול.אך זה לא נכון; זה למעלה מהשכל, כי לפי החוקים של השכל, יש פה שני הפכים, ואי אפשר לפי השכל ליחד שני הפכים. זה לא אומר שאין אפשרות להבין, ולדעת שהוא למעלה מהשכל. למעלה מהשכל לא אומר שזה אבסורדי, זה אומר שיש כח של חכמה שהיא למעלה מהשכל שלנו, שנקרא בינה. בינה מאפשרת להבין מה יש בין דבר לדבר; חכמה מאפשרת לדעת איך שני דברים שונים, הם אותו דבר, וזה למעלה מהבינה.

אתן דוגמא פשוטה, זה ברור שאיש זה לא אשה ואשה אינה איש. זה בבחינת בינה. אבל בכל זאת איש זה בן אדם, ואשה זה בן אדם, והם אותו דבר. אך זה נכון בבחינת חכמה. ויש סדר, צריך קודם כל להבין, ואחר כך להגיע לחכמה. מי שמתחיל בסדר ההפוך, מקלקל את השורות, ואז מגיע לשגעון. מי שלא תפס שאיש זה לא אשה, ואשה זה לא איש, לא יכול להבין איך זה אותו דבר!

זה אותו דבר בין יהודי ולא יהודי, ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, זו אותה הבנה.

לפי הבינה, אין שום יחס בין יהודי לגוי. אך לפי החכמה, "אדם כי יקריב קורבן מכם". אבל יש מדרגות! מי שמתחיל בהומניזם שכביכול כולם שוים, הוא לא יכול לתפוס את עניין ההבדל, אך מי שכבר תפס את ההבדלים יכול לחשוב על שיווי.

העולם הזה – עולם ההפכים ובו מתגלה ייחוד ה'

נחזור לעניין. העולם הזה הוא עולם ההפכים. רק דרך אמונה אנחנו מתקשרים למושג של שלום. אנחנו מאמינים, אבל זו התגלות של קדושה יתירה, שהשלום הוא אפשרי בעולם, אבל הוא בבחינת ימות המשיח, אומר המהר"ל "מעין עולם הבא". למעלה, יש שלום בין אש ומים, וזה נקרא 'שמים', אך למטה אין שלום בין אש ומים: איפה שיש אש - המים מסתלקים, איפה שיש מים – האש מסתלקת.

לכן עכשיו, אנחנו מתחילים להבין קצת, מדוע דווקא הברית של השלום ניתנה לכהנים. כעת הפסוק של פרשת פנחס ברור מאד: "פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן". אנחנו יודעים שאהרון הוא כהן, "השיב את חמתי מעל בני ישראל" לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום". יש הרבה פסוקים על מעמדו של שבט לוי, למשל בנביא מלאכי (ב,ד) "להיות בריתי את הלוי", המעמד של שבט לוי, של הכהנים, הוא המסוגל לקדושה. קודם כל יש הגדרה, שרק הכהן יכול להביא לעולם שלנו את העניין שנקרא שלום. ללוי יש איחוד המידות, והוא המביא את היחוד בתוך עם ישראל, הוא הבריח התיכון, ולכן יש לו איזה מין סגולה להביא את היחוד בין הקצוות. הנני נותן לו, לפנחס במיוחד, מכיון שהוא התאמץ להיות קנאי במובן החיובי, כמובן בשם ה'.

 

[1] שכתוב ועריכה עמיהוד שרגאי, ובאחריותו.

 

הוספת תגובה