ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

תמלול השיעור

תמלול, מקורות, וכותרות: איתי קולין

 

 

קובץ 2

ארבעת המלכויות

אנחנו נלמד איזה נושא ב"נר מצווה" – זה הספר של המהר"ל על חנוכה. וזה המלחמה שהיתה בין יוון וישראל, בתקופת המכבים, בתקופת כל המאורע של חנוכה. המהר"ל מסביר את זה, מקשר את זה לנושא יותר רחב, וכדי להקדים את ההגדרה שלו על אותה מלחמה בין היוונים והיהודים בתקופת בית שני.

אז הוא מקדים את זה במדרש אחד שנתחיל בו, במדרש רבה, על סדר המלכויות שאנחנו בעימות איתם מהתחלת ההיסטוריה של המין האנושי. מהתחלת אדם הראשון יש איזה תכנית של סדר של מלכויות עד ימות המשיח. אתם זוכרים את הנושא, יש 4 מלכויות: בבל, מדי (זה "פרס ומדי"), יוון ורומא (רומי).

אז נתחיל באותו מדרש, איך המדרש מסביר את התכנית של ההיסטוריה הכלל עולמית שצריך ל... איך אפשר להגדיר את זה... מלכתחילה אין שום הְכרח בצורה של המלכות. אבל היעד של התרבות השייכת לאותו מלכות זה אותו יעד. כי מדובר בנפש האדם. כל ההיסטוריה של המין האנושי היא התפתחות של נפש האדם. זה דומה מאד אגב למה שאנחנו מוצאים בפילוסופיה של הֶגל, אבל בצורה אחרת לגמרי. זה כבר המדרש, לא הפילוסופיה של הֶגל.

המהר"ל מסביר, לפי כמה מקורות (יש לכם את המקורות בהערות שמה למטה): שיש כמה כוחות בנפש האדם. יש קודם כל הכוח הגופני, הגוף; אחר כך הכוח הנפשי; אחר כך הכוח השכלי; ואחר כך הכוח של חי-המדבר – דהיינו: הדמות הכוללת של כל הכוחות של האדם.

וזה מקביל ל-4 מלכויות שהתפתחו בהיסטוריה: מלכות בבל - זה מקביל לכוח הגופני; עיקר התרבות של מלכות בבל זה תרבות של הגוף. אח"כ פרס ומדי (בעיקר במדרש זה "מדי" אבל זה אותה תרבות לפי המקורות של התנ"ך – "פרס ומדי" זה אותה תקופה) - זה הכוח הנפשי, הרגשי. אח"כ בא יוון – זה הכוח השכלי. אח"כ בא רומי, זה – החי-מדבר, הכוח הדָבְּרִי של האדם. טוב זה נושא כבר שאתם רגילים לו, אז נראה איך המדרש מגדיר את זה. ומיד נתחיל באותה תקופה של יוון, מה קורה במלחמה בין היוונים ועם ישראל דאז, דהיינו – היהודים.

אני רוצה שוב להזכיר את זה: אנחנו נמצאים בתקופת בית שני אחרי תקופת הנבואה, לכן עם ישראל, הוא – הזהות שלו זה הזהות היהודית. בתקופה הקודמת זה היה, תקופת הנבואה, זה היה העם העברי. ולכן יש איזה מין מיעוט הצורה של עם ישראל בבית שני.

אפשר להגדיר את זה ככה: גדלות זהות ישראל – זה בבית ראשון. כשהיתה כוח הנבואה. וכוח הנבואה כולל גם הכוח הגופני, הנפשי, השכלי וה"אָדַמי" אם אפשר לומר את זה. "אדם", "אתם קרויים אדם"[1].

בבית שני יש הקטנה של כוח של עם ישראל, איזה מין... "מין" אולי זה קצת מוגזם. הצורה של עם ישראל היא בקטנות. ולכן זה נתן אפשרות לאומה הזו שנקראת "יוון" (ואח"כ נחזור על ההגדרה של יוון באותה התפתחות) לתקוף את ישראל דווקא במישור של הכוח השכלי, דהיינו – החכמה. וזה המלחמה בין החכמה יוונית והתורה בישראל.

אבל, אע"פ שזה נראה קצת פרדוקאסלי, צריך ללמוד את זה במקורות: כוח התורה בישראל בבית שני היה יותר קטן, יותר נמוך ממה שהיה בתקופת הנביאים. למה אני אומר שזה פרדוקסאלי? מכיוון שלפי המקורות של ההיסטוריה הפשוטה, כל מה שאנחנו יודעים מהתפשטות כוח התורה - זה המשנה, זה התלמוד, זה דווקא השורש [שלהם] זה בית שני. אבל בכל זאת צריך להבין: התקופה של הנבואה נגמרה, לא נגמרה בבת אחת, יש תקופה ארוכה מאד של מעבר בין תקופת הנבואה ותקופת החכמה של התלמוד, והמישור של רוח הקודש שממשיך, אבל בכל זאת – אין להשוות בצורה, בדמות: יש "שם ישראל" בבית ראשון ו"שם ישראל" בבית שני. ויש הקטנה של הדמות. זה מובן? כן? ולכן אנחנו נכנסים לאותה תקופה של המלחמה עם חכמת יוון בחולשה. זה נתן כוח ליוונים במלחמה שלהם נגד ישראל. ונראה איך המהר"ל מסביר את זה מיד.

מלכות יוון

אז קודם כל אני רוצה להתחיל במקור במדרש. זה לא נמצא בדף שלכם, זה בהקדמה של המהר"ל, הנה: ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. זה על הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". לפי המדרש – זה בצורה של פסוק אחד, כל ההסברים שאנחנו מוצאים בכל המקרא כולו על ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית מההתחלה עד ימות המשיח. וכך מסביר את זה המדרש:

ריש לקיש פתח קרא:

פירש את המקרא לפי סדר הגלויות. לאמתו של דבר, לנושא שלנו, זה נקרא "מלכויות". אבל בהקשר לכל מלכות שהיתה כלל-עולמית בנתונים של אותם התקופות, יש גם כן גלות ששייך לאותו מלכות; "גלות אור כשדים" שייך למלכות בבל, וכן הלאה.

"והארץ היתה תהו [ובהו]" – זו גלות בבל. "תהו" שנאמר (בירמיהו): ראיתי את הארץ והנה תהו.

אז לפי הפרק בירמיהו אנחנו מבינים שזה שייך לתרבות בבל שנקראת "תהו".

"ובהו" – זה גלות מדי, שנאמר (במגילת אסתר) "ויבהילו להביא את המן"

אז שמה, פה, המדרש מפרש את הפסוק של מגילת אסתר בהקשר ל"בהו" שזה ההגדרה של גלות מדי.

"וחשך", זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל

וזה הנושא שנלמד במהר"ל עצמו. אז המדרש מסביר: "תהו" - בבל, "בהו" – מדי, "וחשך על פני תהום": "חשך" – זה יוון, "תהום" – זה רומי. והוא מסביר קצת באופן יותר מפורש מה שקרה עם יוון: "זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל". צריך להבין את הביטוי - למה דווקא בעלי המדרש בחרו באותו ביטוי: "החשיכה עיניהם של ישראל", זה קשור לעניין של היעדר האור. בהמשך הספר שלו המהר"ל מסביר מה הקשר בין אור של חנוכה והמלחמה נגד היוונים. רק לזכור את כל הביטויים פה: "החשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". במה מדובר? כשיוון היתה שולטת במלכות יהודה אז לא רצתה להשמיד את עם ישראל כעם, אלא לנתק אותו מהתורה והקְדושה.

יש 2 מימדים למלחמה של היוונים נגד ישראל. להעביר את היהודים מהתורה (אתם מוצאים ב"על הניסים" שאנחנו אומרים בימי חנוכה – "להשכיחם מתורתך". יש כמה גרסאות בנוסח האשכנזי, אבל [..] הספרדי, אבל סופסוף זה הולך לאותו כיוון: חוץ מהגזירות שאסרו על היהודים לקיים כל מצוות שבתורה, אסרו באופן מיוחד ללמוד תורה. רצו לנתק את עם ישראל מידיעת התורה ובאופן יותר מסוכן: להוציא את השם "ישראל" מהתורה, את הקשר שיש בין התורה ועם ישראל. זו היתה המשימה של התרבות המערבית: לקחת את התנ"ך מעם ישראל ולתרגם אותו בשפות זרות (וזה התחיל ביוון – בלשון היווני) ואח"כ, אפשר לומר - עד התקופה של מלחמת העולם השנייה באופן ראסמי באוניברסיטאות במערב – התנ"ך היה שייך לנצרות. היו מסבירים לפי התקופות – זה היה שייך לעם ישראל של התנ"ך, דהיינו - העברים, אבל אין שום קשר בין העברים והיהודים – יהודים זה משהו אחר לגמרי.

אז תקופה ראשונה, זה - התנ"ך הוא עברי (הוא נכתב בעברית כן?) אח"כ מדברים על "יהודי-נוצרי" בתקופה של בית שני ואחרי בית שני, יהודי-נוצרי, אח"כ שוכחים - יהודי ונוצרי.

וזה ההתפתחות של הנושא שהמהר"ל מסביר אותו. המשימה של היוונים זה היה לנתק את זהות ישראל מהתורה. כאילו התורה זה ספר של חכמה ששייך לתרבות האנושית הכללית. וכמעט והצליחו בזה. היהודים המתבוללים שכחו שהתנ"ך היה שייך ליהדות. בעיניהם התנ"ך - זה עניין נוצרי. והפצת התנ"ך בעולם נעשה בשם הנוצרים! לא בשם היהודים. זה ידוע. עד תקופת מדינת ישראל. אז אנחנו כבר בתקופה חדשה לגמרי, משהו השתנה לגמרי - יודעים בעולם, חוזרים על אותה ידיעה קדומה "שכן, סופסוף, התנ"ך שייך ליהודים מכיוון שהיהודים זהו זה עם ישראל של התנ"ך". מבינים את חומרת הנושא?

ואפשר להרחיב את העניינים, אבל זה מספיק ברור. אז זה מה שאנחנו אומרים ב"על הניסים" לפי כל הגרסאות: "לשכחם מתורתך", "ולהשכיחם תורתך", "ולהשכיחם מתורתך". זה מובן, כן?

אז הם נתנו אפשרות ליהודים שהיו תחת השלטון של יוון בארץ ישראל, להמשיך לחיות כְּעָם. אבל בתנאי שיקבלו את השלטון היווני, עם כל המשתמע מזה, כולל התרבות היוונית. ואם רוצים להמשיך עם דת יהודית - אבל שדת יהודית לא תהיה דת התורה, אלא איזה מין דת דומה לדתות שהיו בדתות של אותה תקופה, ולכן נתנו את הרשות להביא קרבנות לבית המקדש, אבל בתנאי –שיכתבו על קרן השור של הקרבן: "אין לנו חלק באלוהי ישראל". ולכן צריך להבין, כשהמדרש, וזה נמצא גם בגמרא, מזכיר לנו את אותה תקופה, צריך לזכור מה קרה באמת: הסכנה של התייוונות של עם ישראל.

מדוע המקורות לא מזכירים את סיפור חנוכה?

ואם נגיע לזה נדבר עוד על זה: יש נושא שקשור לחנוכה: למה אין לנו שום מסורת על עניין של חנוכה. ותנ"ך - זה מובן, כי התנ"ך הסתיים לפני תקופת חנוכה. הספרים שנקראים "המקבים" זה תקופה אחרת, זה מין... ספרות של מאמינים, שזה נקרא: "הספרים החיצונים". אע"פ שהרבה רבנים השתמשו בזה, אבל זה לא נתקבל כספר מסורתי, כן? מכל מקום לא כספר מספרי התנ"ך. זה מובן כן? אבל השאלה היא - שאנחנו לא מוצאים אפילו בתלמוד מסכת השייכת לנושא חנוכה, כמו שלמשל אנחנו מוצאים מסכת ששייכת לנושא מגילת אסתר. יש "מסכת מגילה", אין "מסכת חנוכה" בתלמוד. יש פה ושם כמה סוגיות קטנות מאד, קשורות לנושא של אור של נרות, למשל במסכת שבת, אז מדברים קצת על חנוכה.

אחת מהסיבות, יש הרבה סיבות על זה (זה לא הנושא שלנו עכשיו, אבל אחת מהסיבות) שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל לא נגמרה. זה עוד לא נגמר. אנחנו בשלב, כפי שאמרתי מקודם, שאנחנו יותר חזקים מאי פעם, ש-2000 שנה של גלות באותה מלחמה, העולם כבר מתחיל לזכור את זה שהתורה שייכת לישראל ולא לגויים; ולא ליוונים, ולא לרומאים, ולא לנוצרים. אבל אני זוכר כשאני הייתי ילד, לפני מלחמת העולם, באוניברסיטאות כשהיו מביאים איזה ציטוט מהתנ"ך זה היה או בלטינית, או ביוונית - ברור שזה היה נוצרי. אתם מרגישים איך השתנה בעולם, מדור לדור כן?

אז מכיוון שזה לא נגמר, אז זה לא ניתן להיכתב, כותבים רק היסטוריה שנגמרה. כל עוד שסיפור לא נגמר- לא כותבים אותו. זה נשאר כתורה שבע"פ. זה אחת מהסיבות שאנחנו לומדים על אותו נושא: למה אסור להעלות בכתב העניינים של חנוכה. צריך להישאר בעל פה. זה מובן? טוב. מכיוון שאותה מלחמה – זה עוד לא נגמרה. העימות בין החכמה הכללית (עכשיו מגדירים את זה בשם "פילוסופיה") והתורה כְּתורה. זה התחיל באותה תקופה כשהכוח השכלי של הנפש האנושי התגלה דווקא ביוון כפי שנראה בעוד מקור אחר. זה מובן? אז אני אמשיך:

"תהו זה בבל"

והמשימה של "תהו" זה היה: להשמיד באופן גופני את עם ישראל דאז, מניצולי אותה תקופה זה משפחתו של אברהם אבינו. אח"כ מדי: העימות היה במישור הנפשי, גם כן עם סכנה של השמדה פיזית. אבל אצל יוון המטרה לא היתה השמדה פיזית, אלא שינוי הזהות, לחסל את הייחוד שיש בישראל כעם הנבואה. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה של אחרי-הנבואה, היה להם כוח כל כך גדול להילחם נגד ישראל.

האמנסיפציה היוונית

כי היהדות באותה תקופה נראית כדת בין דתות. ולכן זה היתה העיקר בתרבויות האלו באותה תקופה – היו מקבלים את הדתות של עמים אחרים, אבל בתנאי שזה יהיה דתות דומות - יש דת יוונית, יש דת מצרית - תהיה דת יהודית, אבל שום שייכות לתורה כתורה של תקופת הנבואה. ולכן היו מקבלים את הטקסים של היהודים – אתם רוצים להביא קרבנות לבית המקדש שלכם? אבל תביאו בתנאי שזה יהיה דת דומה לדת אחרת. זה מובן?

אחרי תקופת האמנסיפציה באירופה, זה מה, למשל שהצרפתים הציעו ליהודים: לחדול להיות עם מיוחד, שייך לתורה, להיות כמו שאר בני אדם באירופה – יש צרפתים, יש אנגלים, יש גרמנים, יהיו גם כן [בתוכם פרטים] שהם נוצרים. אז יהיו גם כן אנגלים, צרפתים, גרמנים שיהיו יהודים, עם דת יהודית. אבל הייחוד של עם ישראל כעם התורה – רצו לחסל את זה. וזה דומה מאד למה שקרה אחרי המהפיכה הצרפתית באירופה. זה מובן? כן? וזה גרם לאותה התבוללות, שבאותה תקופה היתה התייוונות.

ביום חמישי לסיכום הלימודים של חנוכה (אבל זה יהיה בצרפתית) נחזור על אותו סיפור. אבל זה מה שראו חכמי המדרש: המלחמה של בבל נגד ישראל זה במישור אחד: גופני. כוח הגופני של נפש האדם. מדי, פרס – זה נפשי (תראו את זה ביותר פרטים בספרו של המהר"ל). יוון – המלחמה היא שכלית. ואי אפשר שלא לגלות את זה - מה בין החכמה הכללית במלחמתה נגד התורה – השורשים זה הפילוסופיה היוונית. זה ברור. אז נמשיך:

הכוח המיוחד של כל מלכות ומלכות

זה – "ממלכת הרשעה" זה רומי "על פני תהום", זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן

"ממלכת הרשעה" זה רומי

"ורוח אלקים מרחפת", זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר

כפי שאנחנו אומרים, לפי הפסוק בישעיה:

ונחה עליו רוח ה'

אם כן, הנה ההיסטוריוסופיה של המדרש, באופן סכמטי וכללי מאד: מההתחלה עד הסוף, 4 מלכויות, שמתפתחות אחת אחרי השני, וזה כוח התרבות האנושי, וצריך להיות ככה: הצורה לא היתה הכרחית מלכתחילה. הבבלים היו בבלים. אבל באותה תקופה, המשימה של התרבות זה הכוח הגופני. אחר כך פרס-מדי - הצורה של אותה תרבות זה טפל, זה לא העיקר. העיקר זה העצם של אותה תרבות – אז זה השלב השני – הכוח הנפשי. ואחר כך אנחנו מגיעים לכוח השלישי זה הכוח השכלי שמתגלה דרך יוון, ואיך? נראה את זה עם מקור אחר בגמרא מיד. אח"כ המלכות הרביעית שאין לה חקר, 2000 שנה, זה ארוך מאד, זה התגלה ברומא, ברומי, וזה מִזהות אנושית שכוללת גם את הכוח הגופני, וגם הנפשי וגם השכלי, כירושה ממה שקדם לה, ושהיא לוקחת לעצמה את שם ישראל נגד ישראל. זה מלכות רומי. ואחרי סוף מלכות רומי, בסוף המלכות הרביעית, אז מתחיל מלכות המשיח – "ורוח אלוקים מרחפת מעל פני המים". אז זה סדר לפי 4, שהם 5 תקופות. זה מובן כן? בבל, מדי, יוון, רומי, ואח"כ ישראל.

המדרש ממשיך בנושא שלו: בזכות מה הכל הסתדר? בזכות התשובה, ותראו את זה במדרש. עד שהתחלנו לשוב, אנחנו נמצאים כבר באותה תקופה.

הגשמת הנבואה של נח

אז הנה ההגדרה של המדרש על תרבות יוון: "חשך". לכאורה יש כמין סתירה – זה הכוח השכלי, והמדרש מגדיר את זה כחשך. אז נלמד את זה: לגבי התגלות אור הנבואה, אור התורה – הכוח השכלי האנושי ורק אנושי - זה כמו חשך לגבי אור. ולכן - מה רצו להחשיך עיניהם של ישראל? לסתום את האור שיש בעיני ישראל. אבל זה הגדרה שלילית: יוון זה חשך. בגמרא אנחנו מוצאים הגדרה חיובית של אותו כוח של יוון. אז תקחו את הדף, יב, זה בעמוד השני, מההתחלה כבר. תקחו כבר בסוף השורה השנייה של העמוד השני. "ולכך", מצאתם? סוף השורה השנייה של העמוד השני.

ולכך דרשו ז"ל "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), ופרשו ז"ל (מגילה ט ב) אמר רב חייא בר אבא, היינו טעמא,

הטעם הוא ככה:

דכתיב

שְמָה שאומר הפסוק:

"יפת אלקים ליפת"

"יָפְת" זה: נתת את היופי ליפת; עשית יופי ליפת.

מיפיותו של יפת יהא באהלי שם

יש צד של יופי ביפת והפסוק אומר (זה נבואה של נוח לבניו): "וישכון באהלי שם".

כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם,

דהיינו – שנתנו רשות לתרגם את התורה בהתחלה רק בלשון יוון, כדי לקיים את הנבואה: "יפת אלקים ליפת". מה זה היופי של יפת? זה יוון, אומרת הגמרא.

דהיינו – הכוח של היופי וזה במישור החלק השכלי של נפש האדם התגלה דווקא בנחלת יפת ודווקא ביוון. בהיסטוריה מתגלה שמה שנאמר באותה נבואה זה נמצא ביוון. ובמציאות אנחנו מגלים את זה: שאם בתרבות כלל עולמית עכשיו, יש שורש אוניברסאלי של התפיסה של היופי שיש בעולם, החכמה של העולם החיצוני [השורש בא מיוון]. ומאותה תפיסה של האסתטיקה שיש בעולם החיצוני יצא דווקא לשון המדע דרך המתמטיקה בתפיסה היוונית. ולכן אותה חכמה כלל אנושית עכשיו - כולם יודעים: יש הסכמה כללית שהשורש היה באופי המיוחד של יוון בכל התרבויות שבעולם. זה מובן? ולכן זה התגלה ביוון ודרך התרבות היוונית.

פה אנחנו, באותו מקור החיובי של ההגדרה: מהו כוחו של יוון כבני יפת.

ומכיוון שבסוף הפסוק כתוב: "וישכון באהלי שם" - איך היופי של יפת, דהיינו יוון, ישכון ב"אהלי שם"? נתנו אפשרות לתרגם את התורה בלשון יוונית, כדי שהיופי של יוון יהיה ב"אהלי שם". מה זה "אהלי שם"? "אהל" זה בית המדרש, לפי הגמרא. זה מובן כן? כשלומדים ב"אהלי שם", כשלומדים תורה ב"אהלי שם" - אז היופי של יפת צריך לשכון גם כן. דהיינו – הצורה של אותו יופי, הכוח השכלי של האדם - זה לשון יוון.

יש מחלוקת אחר כך בין החכמים – ההבדל בין לשון יוון שהוא יופי של יפת לפי המקורות שלנו, והמחשבה של יוון. זה נראה את זה אח"כ. הצד השלילי – "החשיכו עיניהם של ישראל" – בא מצד הפילוסופיה שלהם. אבל הצד החיובי, היופי של יפת - זה הלשון שלהם. וכך הוא ההסבר של הגמרא. פה המהר"ל מביא ציטוט מן הגמרא, ואני חוזר על זה: כלומר –

כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם, כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש לה החכמה יותר משאר אומות.

ולכן – אם יש כבר צורך לתרגם את התורה בלשון אחרת מלשון הקודש - אז זה קודם כל, הרשות ניתנה בלשון יוון.[2]

ולמה היה צורך לתרגם את התורה? בכוונה אני אמרתי: אם כבר יש צורך, אז נתנו לתרגם בלשון יוון. הסכנה של הסילוף הוא פחות מכל הלשונות. לפי דעתם בגמרא כן? אני שואל שאלה: ולמה יש צורך לתרגם את התורה בלשון יוון? זה שאלה פשוטה מאד.

קהל: להפיץ?

מניטו: להפיץ? יש צורך להפיץ?

קהל: [...]

מניטו: זה משחית. זה לא הכוונה של הגמרא במה שאמרת.

כדי להבין את זה – כשיגיע הזמן שיש אפשרות, ואם יש אפשרות אז יש צורך, (לפי הפסוק עצמו: "וישכון באהלי שם"). אז לא רק מותר, אלא צריך להפיץ את התורה בלשון אומות העולם. אבל איזה לשון של אומות העולם? דווקא לשון יוון, מכיוון שזה היופי של יפת. זה מובן? ברור שהיה צורך לתת ליהודים שלא היו מדברים בעברית אפשרות לתרגם תרגום בכל לשון שהיו מבינים, אבל הצורך הזה היה כבר מלפני תקופת יוון, מלפני תקופת יוון כבר. היהודים שהיו בגולה היו צריכים מתורגמן בלשון שלהם.

אבל ההחלטה של הגמרא שזה במישור אחר לגמרי. זה: התורה לוקחת כבר מימד כלל-עולמי דרך תרגום היווני. ואנחנו עדים לזה, זה קרה ככה! וזה התחיל ככה, זה מובן?

הכוונה זה לא לצורך היהודים שאינם מבינים בעברית, זה כבר בתקופות קודמות – היו מתורגמנים שהיו מתרגמים בלשון שהיהודים היו מבינים – אם זה ארמית ואם זה לשון אחרת. ותראו גמרא שבת בפרק: "כל כתבי הקודש" יש גם כן אותו עניין: באיזה שפה מותר ובאיזה שפה אסור לתרגם כתבי הקודש. ואנחנו מוצאים שהשפה הראשונה שנתנו (אפשר לומר בבת אחת: גם רשות וגם חובה) לתרגם - זה לשון יוונית[3]. אבל הכוונה זה להפצת התורה לאו דווקא ליהודים.

ולכן אנחנו מוצאים עוד סתירה לכאורה: אם זה כל כך מסוכן, למה נתנו רשות לתרגם דווקא בלשון יוון? ופה המהר"ל מתחיל להסביר: מכיוון שהצד של הנפש האנושי היותר קרוב לחכמה, מצד הכוח השכלי האנושי עצמו. זה שייכות לתרבות יוון לחכמה כחכמה, ולכן יש איזה קירוב בין השכל היווני והכוח השכלי של התורה. ומכיוון שהיה קירוב ורק קירוב – היתה מלחמה. זה מה שהוא מסביר מיד. זה מובן?

כשיש רק קירוב – אז זה רחוק מאד. ואולי יותר רחוק ממה שאין לו קירוב כל כך. כי כשזה רחוק באופן בולט – אין כ"כ סכנה. כשזה קרוב, דומה, וזה לא ממש אותו דבר, השינוי הזה מביא ריחוק מן הקצה אל הקצה. זה מובן? זה כבר, הסכנה היא - כשזה דומה, כשזה לא אותו דבר. מובן?

כשהשטן מתגלה כשטן והמלאך מתגלה כמלאך – אין סכנה לטעות, אין טעות כן? לשטן - יש לו פנים של שד, המלאך - יש לו פנים כמלאך. אבל כשהשטן דומה למלאך – זה מסוכן מאד. וכשהמלאך דומה לשטן – אוי ואבוי. תפסתם? יש סכנה של... אז נמשיך:

והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה

זה ההסבר של המהר"ל.

מכיוון ש, (שוב אני חוזר על זה, אבל עכשיו זה פשוט, אני מקווה): מכיוון שהשכל היווני הוא שכל חריף, היא חכמה גדולה, במישור של הנפש הכלל עולמי, כלל אנושי. הוא כל כך קרוב לשכל שמתגלה בנבואה, בתורה, אבל רק קרוב.

והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה.ולכך אמר כי מלכות שלישית מתיחס אל חיה

זה בנבואה של דניאל, תראו את זה במה שאמר הנביא לפני הפרק הזה, כשדניאל ראה את החיות שמסמלות את כל התרבויות האלו של המלכויות, אז הוא רואה חיה שלישית בצורת נמר, שיש לה ארבעה כנפיים.

פה יש הסבר מיוחד למהר"ל, אז נדלג קצת כי זה לא כל כך הנושא שלנו, וצריך הרבה הקדמות כדי לפרש את הסגנון שלו, אבל אנחנו לומדים מהפירוש שלו שהנמר (ראינו את זה גם כן בעמוד הקודם) הנמר - זה הכי עז בחיות לפי הגמרא. ישראל הוא עז באומות, הנמר עז בחיות. והנמר זה מסמל את החכמה.

שיש לה ד' כנפים (דניאל ז, ו), כי החכמה הוא מתפשט בכל צדדין לרוחב ולאורך, ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכך היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפים

זה במראה של דניאל כן?

שהכנפים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר בארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום. ולכך אמר על אומה זאת "די תשלט בכל ארעא" (דניאל ב, לט),

שהיא תשלוט בכל הארץ

מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם, כי כך ענין השכל. ולכך כפי מדת השכל, היה ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המדה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצות התורה האלקית. וכך היה כל ענין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלקית,

המלחמה שלהם היתה (האלקית, כלומר) נגד התורה כתורה, כמתחרית בחכמה האנושית, וגם כן נגד בית המקדש - העניין של הקדושה. ולכן יש 2 מימדים במלחמה של היוונים נגד עם ישראל בעיקר: איסור לימוד תורה ואיסור הקדושה שבבית המקדש. רצו לעשות מזה עבודה זרה. ולכן הוא אומר פה:

מעלת התורה האלקית, וכל דבר אלקי בפרט. [ש]היה רוצה אומה זאת שלא היה חס ושלום לישראל מעלה אלקית. וזה אמרם במדרש (בראשית רבה ב, ד) "ושם הנהר השלישי חידקל זה יוון"

זה עוד מקור אחד במדרש, ויקרא רבה[4]

שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל, ואומר להם: כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוקי ישראל, כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דוקא.

הוא רוצה לומר: מלכות שלישית דווקא אמרו את זה: אתם עם ישראל, היהודים של אותה תקופה, תדעו: אנחנו לא רוצים שתהיו בעולם אומה בשם ישראל שיהיה לה חלק באלוקי ישראל. כי החכמה שלכם זה חכמה גדולה, אבל זה חכמה אנושית. ולכן כשתרגמו את המקרא ביוונית – הכוונה היתה: לתרגם, לסלף, להחליף את הצורה של חכמה אלוקית לחכמה אנושית. אומות העולם יש להם דת אנושית. אז אתם היהודים רוצים דת – אבל שתהיה דת אנושית.

ואתם רואים איך אנחנו חיים את כל העניינים האלו בהיסטוריה שלנו דווקא בחברה היהודית והישראלית דווקא, כל השאלות שמתעוררות: אלו שרוצים שתהיה דת יהודית אבל דת אנושית לא לפי ההלכה. דת אנושית. כמו שיש לנוצרים דת אנושית, כמו שיש למוסלמים דת אנושית – אז תהיה ליהודים דת אנושית, וזה נקרא "רפורמים" וזה נקרא כל הסוגים של... אתם יודעים כל מה שמתרחש. זה תוצאות של מה שהתחיל בעימות עם יוון. זה התוצאות של ההצלחה של ההתייוונות בתוך עם [ישראל]. זה מובן מה שאני רומז...

מדוע יוון החליטה לחסל את הייחודיות של ישראל?

אז עכשיו נתחיל בנושא שלנו: מה היתה הסיבה, הטענה של יוון? איפה מצאו איזה עילה כדי לבקש לחסל את הייחוד של ישראל כעם נברא? כעם ה'? כעם של נבואה האלוקית? איפה מצאו את העילה[5] הזה? (ונראה את זה לפי המהר"ל). אז מצאו את זה בחטא העגל.

כשאנחנו נלמד עכשיו את אותו פרק - עם ישראל נקרא: עם אשר ה' בחר בו כדי לגלות רצון אלוקי לחיי האדם, זה נקרא: "תורה". ואנחנו לא מוצאים בשום אומה אחרת את הקשר עם הרצון האלוקי כפי שאנחנו מוצאים בישראל דרך התורה.

אע"פ שיש משהו שמתיירא[6] להידמות לזה. למשל בנצרות אומרים שזה "דומה לישראל של התורה". או באיסלאם גם כן: אומרים, טוענים שזה דומה לישראל של התורה. צריך ללמוד את זה ב"כוזרי" כן? הכוזרי מסביר את זה: נצרות ואיסלאם זה דת, אבל לאמתו של דבר זה פילוסופיה דתית[7]. זה לא התגלות אלוקית כמו בנבואה, בתורה, כמו שזה היה בישראל. שמעתי פעם דיוק על זה: אין דת אלא דברי תורה, ד"ת אותיות דל"ת ת"ו.

אבל לאומות העולם יש דתות – אבל זה דתות של הרגש הדתי שבא מהאדם ומחפש את [ה]קשר עם האל. במישור הנבואה זה ההיפך הגמור: התגלות רצון האלוקי דרך הנביאים, דרך התורה, זה - עם מיוחד לעם נבחר.

זה מה שנפסק אחרי סיום תקופת הנבואה, והיוונים שהיו דווקא את הכוח של החכמה של כלל-אנושות. ושוב המציאות העידה בזה: שהתרבות הנוכחית שיש לה מימדים כלל-אוניברסאליים התחילה ביוון. לא צריך לחזור על אותה נקודה, זה ברור כן?

אז הם רצו לנתק לגמרי בזיכרון של היהודים שום יחס לאלוקי ישראל במובן המקראי. אלוקי ישראל שמתגלה לישראל, לא אלוקים שישראל מגלים. זה כמו שאר דתות באומות העולם: כל אחד מגלה את האליל שלו. בתורה ההתגלות היא הפוכה לגמרי: זה האל שמתגלה לאדם, לא האדם שמחפש את האל שלו. זה מובן?

לפי דעתי זה העיקר של ההסבר של המהר"ל: מה רצו לחסל בישראל? חלק באלוקי ישראל. במובן המקראי. דהיינו – האל שלפי המקרא מתגלה לאדם ומגלה רצונו – רצון אלוקי, חכמה אלוקית, תורת אלוקים. ואתם רוצים דת? תהיה אנושית. זה הבעיה בכל חומרתה, ואנחנו חיים אותה. זה מובן?

 

האם הקב"ה שוכח את החטאים של ישראל?

טוב, יש שאלות על זה? כי זה [העיקר]. אז איפה מצאו את זה? בחטא העגל. לפי דעתם, בחטא העגל, זה ההוכחה שישראל דומה לשאר האומות. אע"פ שקרה מה שקרה בהתגלות בסיני – אבל זה נגמר עם חטא העגל - "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל" זה מתבסס על חטא העגל. ולכן בא המהר"ל ומסביר פרק במסכת ברכות שנתחיל בו מיד.

אז זה נמצא במסכת ברכות דף לב. זה ההמשך, ואני אקרא את זה בגמרא. אז נקרא את זה, יש כמה הבדלים, אני מעדיף קודם... זהו.

ותאמר ציון עזבני ה'

זה פסוק בישעיהו [מט]

ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני

אז הגמרא אומרת:

היינו עזובה היינו שכוחה

מה ההבדל בין "עזבני ה'" ו"ה' שכחני"? מה ההבדל בין עזיבה לשכחה?

אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה

כך ציון רוצה לומר:

רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני

דהיינו – פה באותו פסוק של ישעיהו הנביא מפרש איך ישראל עצמו, ציון עצמה מרגישה במה שאומרים שונאי ישראל – שיש ניתוק בין אלוקי ישראל ועם ישראל. למה? מכיוון שלא רק עזיבה, ולתקופה אפילו ארוכה, אלא שכחה לגמרי. סילוק. ניתוק לגמרי.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל

"חיל" זה צבא כן? "צבא השמים".

ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון

זה יחידה בצבא. פה זה השמות של הלשון היווני והרומאי שהיה, משתמשים באותה תקופה, והגדרות של יחידות, גדודים בצבא לפי המנהג הרומאי או היווני.

ועל כל לגיון ולגיון

[סוף קלטת]

 

בראתי לו שלשים גסטרא

"גסטרא" זה מחנה. "גוסטרא" בלטינית.

ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה כוכבים כמנין ימות החמה,

דהיינו: כל העולם כולו, על כל צבאותיו,

וכולם לא בראתי אלא בשבילך,

ומיד צריך להבין את זה: העיקר של בריאת העולם זה האדם. ולפי מה שמסביר לנו המקרא - סופסוף העיקר של האדם מתגלה בישראל, לפי דעת התורה. ולכן "כל העולם שבראתי עם כל צבאותיו" – כל זה יש לו משמעות רק לגבי האדם, והאדם יש לו משמעות רק בהקשר עִם ישראל. ואתה ישראל אומר: "עזבני ושכחתני"?

ואת אמרת: "עזבתני ושכחתני"?

התשובה, בהמשך של הפסוקים בישעיהו[8]:

"התשכח אשה עוּלה"

"עוּלה" זה הבנים שלה, כן?

אמר לה הקדוש ברוך הוא, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר.

קודם כל צריך להבין את הפשט של הפסוק. הנביא מסביר: בת ציון... מכיוון שמאז הפסק הנבואה, יש איזה רושם שמשהו נאבד, משהו נותק בקשר שבין הקב"ה ועם ישראל. כאילו יש איזה עזיבה, שהיא לא רק עזיבה אלא שִכְחָה לגמרי. כאילו ישראל נפל באותה מדרגה של שאר אומות העולם.

יש במקור אחר בגמרא על הפסוק: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' "[9], הגמרא אומרת – צריך להבין את זה ככה: "מי כמכה באלמים ה' "[10]. כאילו הדיבור נפסק. ומאז כל כך הרבה זמן, שזה דומה כאילו הקב"ה שכח לגמרי את עם ישראל שבחר בו ביציאת מצרים.

אז התשובה של הנביא: "התשכח אשה עוּלה". האם יש דבר כזה שאם תשכח את בניה? והגמרא מפרשת את המילה "עוּלה", את ה... איך אומרים את זה בערבית... את ה... טוב, את הבנים. גם אם זה קורה בעולם (וזה לא קורה בטבע שאם שוכחת את בניה) – גם אם זה קורה מרחם בן בטנה[11], אז הגמרא מפרשת את זה: זה דומה, בהיסטוריה של עם ישראל, לעולות ופטרי רחמים שהביאו דווקא אותו דור של דור המדבר שהביאו כקרבנות לקב"ה. אמר הקב"ה:

אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל

דהיינו: אם אין שכחה - אז אין שכחה על אותו חטא שהמיטו[12] בין עם ישראל ומי שהתגלה לו בסיני. ולכן אתם רואים איך המדרש והגמרא מגדירים מיד את אותה טענה של אומות העולם: אתם עם ישראל – אתם טוענים שיש לכם קשר יותר מְטִבעי בין בורא עולם שמתגלה דרך הנביאים, שהם נביאי ישראל, דווקא לישראל "אשר בחר בנו"? כן? אבל אנחנו יודעים שאתם בעצמכם, אתם מנתקים את עצמכם מאותו אל – "אלוקי ישראל". עכשיו זה מובן קצת יותר הטענה שלהם: "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". זה בא מצידכם! וההוכחה – חטא העגל.

חטא העגל, דהיינו: מה קרה בסיני? מה קרה בסיני? "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אַחָר "אשר בחר בנו". מיד אח"כ - חטא העגל. אז זה ההוכחה שאין אותו קשר שאתם טוענים שיש קשר מיוחד באלוקי ישראל. זה מובן?

אז אתם רואים את האחריות של ישראל עצמו באותו סיפור. זה לא סתם טענה ריקה של אומות העולם, שהם לא רוצים שיהיה יוצא מן הכלל, דהיינו – ישראל. אלא – זה בא ממעשה ישראל עצמו. ולכן הטענה היא חזקה מאד.

אז אם אין שכחה - אז אין שכחה גם על החטאים, ובפרט אותו חטא של "חטא העגל".

אמר לה: גם אלה תשכחנה

פה יש איזה רמז למה שאמרו בחטא העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל[13]".

"גם אלה תשכחנה" לפי הפשט: גם אִם אֶם שוכחת את הבנים – "גם אלה" ("אל תשכח אשה עולה מרחם בן בטנה...", "אלה" – האמהות) אם הם שוכחות את הבנים - "גם אלה תשכחנה" – "אנכי לא אשכחך". לפי הדרש בגמרא: "גם אלה" – מה שגרם[14] בחטא העגל, "אלה אלוקיך ישראל" – זה אני אשכח. אז נמשיך:

אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני

"ומעשה סיני" זה דווקא הבחירה של עם ישראל. הייחוד והסגולה של עם ישראל, שבו נאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". זה מה שהיוונים רוצים לחסל כן?

אז אתם רואים את הפרובלמטיקה:

הפחד של עם ישראל: אולי אין שכחה? אז אם אין שכחה – אין שכחה על חטא העגל! והקב"ה אומר: "גם אלה תשכחנה" – חטא העגל אפשר לשכוח. אין לו כל כך חשיבות. ונראה אח"כ איך המהר"ל מסביר את זה.

אז אם יש שכחה – אז אין סגולה! אם יש שכחה - תהיה שכחה גם על מעשה סיני! ולכן זה חמור מצד זה או מצד זה. זה מובן? אם אין שכחה - זה חמור מכיוון שיש חטא העגל, ואם יש שכחה על חטא העגל - יש שכחה! בכלל! אז אם יש שכחה – אז אולי שכח את הבחירה, שכח את הסגולה. ולכן:

אמר לה, "ואנכי

("אנכי ה' אלוקיך")

לא אשכחך" (שם), זה מעשה סיני. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא:

זה פה, כן?

מאי דכתיב גם אלה תשכחנה - זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך - זה מעשה סיני.[15]

עד כאן הגמרא. אז אנחנו רואים שפי הגמרא יש שורש חזק מאד לאותה טענה של אומות העולם, שרוצים דווקא לסלק את הייחוד של הבחירה של עם ישראל.

אני חוזר על ההגדרה: מה ההבדל בין תורה וסתם חכמה, חכמה אנושית? "חכמה בגויים" יש, תורה בגויים אין. זה אנחנו לומדים ממקום אחר[16]. אבל יש הבדל מהותי בין החכמה שיש בגויים – זה חכמה שכלית אנושית, אפילו שהיא מתוחכמת מאד. היא בתוך הזהות הטבעית של האדם. חכמת התורה מתגלית כחכמה אלוקית.

והמלחמה זה, שוב – זה לא לחסל את החכמה של התורה, אלא להגדיר אותה כחכמה, דווקא, אנושית. וזה המלחמה שיש עכשיו בתוך עם ישראל בין אלו שרואים את המקרא כחכמה אנושית ואלו שממשיכים לראות את המקרא כהתגלות אלוקית נבואית. לכן המושג "דת" בין אלו ואלו - אין לו אותה משמעות. במחנה שרואה את המקרא כחכמה גדולה אבל אנושית – "דת" זה דת כמו שאר הדתות. ואפשר לשנות. לפי רוח הלילה, לא היום. אבל במחנה שרואה המקרא כחכמה, גילוי אלוקי – אז "דת" זה משהו אחר לגמרי, זה מה שאנחנו מגדירים בלשון הנוכחית: "הלכה". ההבדל בין הלכה לרגש דתי הוא מהותי לגמרי. זה מובן? כן? טוב.

אז הנה אנחנו רואים את מוקד הבעיה: ביוון, בישראל דאז, דהיינו – בתקופת המכבים. שהטענה של עם ישראל - שיש סגולה מיוחדת לתורת ישראל - צריך לשים קץ לזה. ושוב – זה העמדה של היוונים. זה מובן? טוב, נמשיך.

קהל: [..] אי אפשר לומר שהיוונים, אפילו [...] אם יש חוסר [...] אי אפשר להבין שְעָם...

מניטו: "אם יש חוסר" מה?

קהל: חוסר...

מניטו: לא, אבל זה ההסבר של הגמרא, לא של היוונים.

קהל: כן. קצת... הגמרא הולכת להסביר לנו את תהליך המחשבה של ה...

מניטו: בישראל. לא לא לא, לא לא. הגמרא מסבירה איך זה מתגלה בישראל. אח"כ המהר"ל יסביר איך היוונים תפסו את זה. זה מובן?

אני רוצה להסביר את השאלה שלך לפי מה שנאמר על התחרות בין יעקב ועשו. זה מישור אחר, אבל זה מקביל לשאלה שלך: מה אמר יצחק אבינו לעשו?

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:[17]

דהיינו: אם יעקב זוכה – אז עשו יורד. אבל אם יעקב יורד – אז עשו זוכה. זהו.

אני רמזתי קצת, כבר: באותה מלחמה, החוזק, (איך אומרים?) הכוח של היוונים בא מהחולשה של היהודים. מכיוון שבתוך עם ישראל גם כן יש אותה בעיה: "ותאמר ציון עזבני ה' ". זה מה שהגמרא רוצה להסביר.

לכן הוספתי: אנחנו רואים בחברה היהודית, עם כל הגדלות של הכוח – שאנחנו אחרי 2000 שנה של גולה מחרידה, אנחנו נמצאים נאמנים לזהות של ישראל, אבל בכל זאת: אנחנו מוצאים בחברה היהודית ובחברה הישראלית בפרט אותה בעיה ש- אלו בישראל שרוצים לראות את התורה כמו היוונים רואים אותה.

לכן רמזתי מקודם, זה ההסבר של הרב הוטנר ב"פחד יצחק": ומכיוון שאותה מלחמה לא נגמרה – אז אי אפשר לכתוב אותה[18]. כשתהיה גמורה יהיה לנו איזה מסכת חנוכה, זה נגמר... ולאותה בעיה יש (בלי שום הומור כן? כי זה משהו טראגי) מימדים שונים ומשונים... טוב, אז נחזור לעניין.

עכשיו אנחנו נמצאים אחרי הציטוט של הגמרא, והמהר"ל מתחיל להסביר כל פרט ופרט של כל המאמר. עכשיו, המאמר זה ברור לכם, כן? טוב.

ומה שאמר 'כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר', ולא אמר כל הקרבנות שהקריבו לפניו. וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך,

המהר"ל רוצה להסביר את הלשון, את הסגנון של הגמרא - למה הגמרא אמרה: "כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת" ולא הקרבנות. והנה ההסבר שלו:

מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה

אי אפשר לומר שאפילו משהו חמור כחטא העגל – התוצאה תהיה סילוק והסרה בין ישראל והקב"ה. מכיוון שיש איזה קשר... אני לא רוצה לומר "טבעי", מכיוון שהמהר"ל לא השתמש בשם "טבעי" פה, בכוונה. אבל נאמר: יש איזה קשר טבעי, בעצם, מהותי בין ישראל והקב"ה. ולכן הוא לא אמר סתם "קרבנות שהקרבת", גם אומות העולם מביאים קרבנות לפני האלילים שלהם. אלא זה "עולות ופטרי רחמים". וכך הוא מסביר. כדי שנבין שאין לו, שהקשר הזה, דבר זה -

אין לו סילוק והסרה כלל עד שיהיה שייך בהם השכחה.

שִכחה.

ומפני שבמדבר היה הקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר, מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם, לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה, לפי שהוא במקרה,

אח"כ המהר"ל יסביר את זה באופן עוד יותר עמוק: אם הקשר שבין ישראל לקב"ה בא מישראל – אז זה היה במקרה. ואפשר לדבר על איזה תקופה של שכחה. אבל הקשר לא בא מישראל לקב"ה אלא ההיפך – הקב"ה בחר בישראל. מכיוון שיש קשר בעצם, לא במקרה.

אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר, מה שהקריבו לפני במדבר. וזה מורה כי ישראל עבדים לה'

דהיינו: הגמרא לא אמרה את כל הקרבנות שהבאתם בבית המקדש, למשל. אלא דווקא הקרבנות שבמדבר. דהיינו: מיד אחרי יציאת מצרים, דווקא במדבר, שאין שמה שום בהמות כדי למצוא להקריב קרבן, הם הביאו כקרבן, לפי הרמז בפסוק בישעיהו: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ" – הביאו את עצמם כקרבן, הקרבה. זה מובן?

כי ישראל עבדים לה' בעצם. "התשכח" זה - הוא תמיה,

"התשכח אשה עולה" – זה הוא תמיה

ואין שייך שיהיה בזה שכחה, דבר שהוא עצם

כמו שאֶם לא יכולה לשכוח את הבן שלה, זה "בתמיה" כפי שאומר המהר"ל, אז הקב"ה לא יכול לשכוח עם ישראל. ולכן – אם יש לכאורה עזיבה ושכחה יש סיבות אחרות. והסיבות האחרות זה: חורבן הבית והפסק הנבואה מסיבות של פיזור עם ישראל. לא שהקב"ה שכח את ישראל, אלא הנתונים המציאותיים האובייקטיביים של התגלות הנבואה נפסקו. וזה לא כי הקב"ה שכח את ישראל. הסיבה באה מישראל, לא מהקב"ה. זה סיבה חיצונית, זה לא בעצם הדבר. זה מובן. נמשיך:

והשכחה שנאמרה כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אצל האדם, כי חס ושלום שיהיה נאמר שכחה בו יתברך. אבל השכחה הנאמרת כאן, רצה לומר הסרה וסלוק מאתו, כמו שאמר (ישעיה מט, יד) "ותאמר ציון עזבני ה'", והיינו הסלוק והסרה מן השם יתברך. ואמר (שם פסוק טו) "התשכח אשה עולה", כמו שאין סילוק לפרי בטן של אם מן האם לרוב הצירוף והחבור שיש לאם אל בנה, כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החבור והצרוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים. וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קרבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שימצא במדבר פרים, ועם כל זה הקריבו. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה, ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחלה כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ולכך בראשונה מיד שיצאו,

ממצרים

           אף

אף על פי

שהיו במדבר, היו מקריבין קרבנות, והחבור הזה הוא מצד עצם ישראל. ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים, ונתן להם התורה, עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם,

לא היו עושים את העגל.

אתם רואים את ההסבר של המהר"ל: התוצאה של חטא העגל זה ריחוק, אבל מצד ישראל, לא מצד הקב"ה. זה מובן? אם זה עוד לא מובן – נמשיך, אבל זה מה שצריך להבין לפי ההסבר של המהר"ל.

אני חוזר על זה:

שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם,

לא היו עושים את העגל. והוא אומר:

לא עשו העגל. בראשית

מההתחלה

כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם, ומיד שהוציא אותם ממצרים, ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם. וזה כי כמו שיש לאב חבור וקשור לבנו זה לזה, מצד כי זה הוא האב, וזה הוא הבן, כך יש להם פירוד גם כן בצד מה. כי אב ובן הם מחולקים בעצמם, שזה הוא אב וזה בן, ודבר זה נחשב פירוד. ולפיכך בודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה, ולכך אמרו לישראל (ב"ר ב, ד) 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'

לכן, הטענה של היוונים: שמכיוון שהחיבור שיש בין ישראל לקב"ה בא מישראל – כשזה מסתלק, איך אומרים? נפרד, אין שום חיבור. והטעות שלהם – כי באמת הקשר בא מהקב"ה ולא מישראל. זה העיקר של ההסבר שלו. זה מובן?

ולכן מה שצריך להבין זה פשוט מאד: היוונים לא מסוגלים להבין אחרת! מכיוון שאין להם שום ניסיון מ-מה זה התגלות / רצון אלוקי. כי לא היה בהם עניין של תורה. ולכן הם, בְּכֵּנות! רואים בתורת ישראל משהו דומה לחכמה אנושית כמו שיש אצלם.

ומכיוון שהיה תחרות בין חכמת היהודים לחכמת היוונים – מה רצו לסלק מן העולם? את הטענה של היהודי שזה מסוג אחר! יש הבדל מהותי: זה לא רק סוג של חכמה שונה, ושאפשר להכניס את זה לתרבות כלל-עולמית כפי שרצו היוונים באלכסנדריה. זה מובן כן.

ולכן שוב אני חוזר על זה. ולא רק מפני שזה הבעיה שלנו עכשיו, אלא שזה הבעיה מהתחלת העניין: שזה החולשה מצד ישראל שנותן כוח לאויבי ישראל. כשהיהודים עצמם אומרים אותו דבר – אז הגוים עולים על העגלה.

טוב,

כי מצד העגל, שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי (ישעיה מט, טו) "גם אלה תשכחנה". פירוש "אלה" - הוא לשון קשה,

פה זה פירוש מיוחד למהר"ל על אותה גמרא. כי לפי פשט הגמרא – "גם אלה תשכחנה" – "אלה" זה קשור ל"אלה אלוקיך ישראל". אבל פה הוא מסביר כי הביטוי, המילה "אלה" זה לשון, דבר קשה.

פירוש "אלה" - הוא לשון קשה,

כפי שנראה מיד.

כמו שאמרו בפרק ב' דיבמות (כא א), דאמר ר' לוי: קשה עונשן

העונשים

של מדות,

חטא על מוסר, זה נקרא "מִדות". "עונשים של מידות"

יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהם "אל", (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ". ושזה נאמר בהם "אלה", (דברים כה, טז) "כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה".

"אלה" זה דבר יותר קשה מ"אל".

וכל לשון "אלה" משמע קושי, דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח",

זה לשון "אילים", "איל". זה לשון חזק.

שהוא לשון חזק וקושי. ואמר אף על גב שהענין הזה, שהוא חבור האם אל פרי בטנה, הוא ענין חזק וקשה שיהיה כאן סילוק ופירוד,

זה לא טבעי

ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בניו שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה, מכל מקום יש כאן סילוק

-"גם אלה תשכחנה"

והסרה לדבר זה, כי אב ובן חלוקים הם כמו שאמרנו. ולכך יש הסרה, כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושייך בזה שכחה, אילו לא היה חבור מצד אחר לישראל, רק מצד שהם בניו.

אם הסטטוס, נאמר, של ישראל – זה רק להיות בנים לה' אלוקיכם – יש אפשרות של סילוק של אותו חיבור מצד עצמם. אבל יש עוד סגולה אחרת, שזה בא מ"אנכי ה' אלוקיך".

אף כי הוא דבר קשה, היה שכחה לדבר זה. אבל החבור והצירוף שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא הוא מצד אחר, והוא חבור מצד העילה עצמה.

הקב"ה הוא ה"עילה" של ישראל, ולא שישראל בחר בקב"ה, ולכן הוא קשור אליו. זה מובן כן? נמשיך:

וחבור שהוא מצד העילה, אין לדבר זה שהוא מצד העילה יש לו שנוי.

אין דבר כזה

כי מצד העילה אין שנוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול, שהוא בעל שנוי. וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם, רק השם יתברך בחר בם, ודבר זה הוא מצד העילה. ולכך, "ואנכי" (ישעיה מד, טו), כי השם יתברך אמר להם (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", וזהו מצד העילה, וזה אין שכחה לו דבר שהוא מצד העילה. וזה כי "אנכי" הוא מצד שהוא יתברך עילה להם, ובפרט עילה מחויבת, כמו שמוכיח הלשון שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכבר הקשו כמה חכמים, כי לא נזכר כאן שום מצוה, רק היה לו לומר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לכך אהיה לך לאלקים', וכאן לא אמר דבר צווי כלל. עד שהרבה נבוכו

הרבה מהחכמים

נבוכו בזה, ונתנו מספר אחר לעשרת הדברות,

אלו שטוענים שהם עשרה מצוות ועשרת הדיברות מכיוון שהדיברה הראשונה זה לא ציווי אלא הגדרה, כן? דאם לא כן היה לו לומר כפי שהוא מסביר: "אנכי ה' אלוקיך", לכן אני אהיה, "לא יהיה לך אלוקים אחרים". אלא – זה הגדרה, ואותה הגדרה – המהר"ל מגלה לנו שיש איזה הכרח חיובי שה' יהיה אלוקים של ישראל. אלוקי ישראל. מכיוון שזה בא מצידו ולא מישראל.

הברית הנצחית עם ישראל

שוב אני חוזר על זה. לפי דעתי זה המוקד של הנושא פה: זה לא ישראל שבחר בה', אלא – ה' בחר בישראל. אבל ה' לא בוחר בלי סיבה. יש סיבות שה' בחר בישראל. אבל זה לא ישראל שבחר בה'. זה מובן?

ואפשר גם כן להוסיף אולי עוד הסבר: בבחינת כלל ישראל זה ה' שבחר בכלל ישראל. בבחינת יחיד – אז קורה שכל יחיד ויחיד בישראל הוא דומה לו, כאילו הוא בחר במה שבחר ה'. זה מובן? אבל זה ההבדל בין יחיד לכלל. ואין יחיד מחוץ לכלל שלו.

אני רוצה להוסיף עוד משהו: ההבדל שיש באותה שאלה, בין היהודים בתקופת היהדות, תקופת הגלות, ובין הישראלים. יהודי – ישראלי זה היינו הך. הוא שייך לעם ישראל. אבל יהודי, לרוב, דומה לו שהוא חופשי להחליט אם הוא רוצה להיות יהודי או לא. זה מובן? זה ידוע. נדמה לו שמכיוון שהוא מחליט שהוא יהודי – אז הוא יהודי. ישראלי יודע שהוא ישראלי, שהוא[19] רוצה, או לא רוצה - ככה. זה ההבדל. אבל לפי דעתי אין הבדל – גם היהודי שדומה לו, ש... אם הוא מחליט, זה אותה הגדרה – יהודי הוא לא חופשי להיות יהודי. כמו שעט לא חופשי להיות עט. זה משהו אחר. שמש לא חופשי להיות לבנה ולבנה לא חופשית להיות שמש. זה דבר שבמציאות.

זה קשור למה שאנחנו... שהברית בין הקב"ה לישראל – זה הברית בין הקב"ה לישראל, ולא ההיפך! זה לא בין ישראל והקב"ה. אבל חוץ מזה יש סיבות שה' בחר בישראל ולא בעם אחר. מכיוון שישראל הוא עם ה' מעיקרא, בעצם. וכעם עברי. ולכן כשמשה היה צריך להסביר לפרעה מה קורה ביציאת מצרים הוא אומר לו: "אלוקי העברים נקרא עלינו"[20],         הוא לא אומר "אלוקי ישראל נקרא עלינו", אלא "אלוקי העברים". ולכן הזהות העברית היתה ידועה באותה תקופה. פרעה מבין במה מדובר.

מה רצית?

 

מה קדם – "ואתם תהיו לי לעם" או "ואני אהיה לכם לאלוקים"?

קהל: [...]
מניטו: כן. אבל זה...

קהל: [...]

מניטו: זה ההבדל בין... יש 2 פסוקים במקרא. טוב, אני מבין את השאלה, דווקא צריך לגלות שזה ההיפך, כן? ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוקים, ואני אהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם. אני לא זוכר בדיוק את הגרסאות, אבל זה ההיפך, כן?[21]. "ואתם תהיו לי לעם, ואני אהיה לכם לאלוקים" – הכוונה זה לגרים. זה אדם שמחליט ואז הקב"ה [...]. הגרים שנולדו מחוץ לישראל והם בחרו באלוקי ישראל. אז הם בחרו להיות עמו – ואז הוא בחר להיות אלוהיהם. לגבי ישראל זה ההיפך, כן? הוא אלוקינו, ולכן אנחנו צריכים להיות את עמו.

אז זה בבחינת כלל. בבחינת יחיד – ברור שכל יחיד צריך להתעלות מדרגה לדרגה, אבל בזהות שלו, בטבע שלו. הטבע שלו – הוא כלל ישראל. וה' שבחר בכלל ישראל, לא כלל ישראל שבחר בה', וההוכחה – שרוב היהודים בכל התקופות לא רוצים את זה. אנחנו ממשיכים להיות יהודים, אבל ההוכחה, וזה התחיל בחטא העגל – היהודים כאומה בין האומות לא רוצים את התורה, לא רוצים את אלוקי ישראל. זה ההוכחה שהוא בחר בנו ולא ההיפך. זה מובן?

אנחנו... יש משנה בפרקי אבות שמסביר את זה: יש לנו בחירה בכל, חוץ מלהיות מה שאנחנו... אני לא יכול לבחור להיות אדם או משהו אחר. אני אדם. בתור ההגדרה של האדם אני יהודי. אין לי בחירה בזה. זה מה שרציתי לומר. ולכן יש חיים רוחניים פנימיים עשירים לכל יהודי שהוא הולך לקראת האלוקים. אבל יש פסוק ב... בספר שמות: "ומשה עלה אל האלוקים" אז – "ויקרא ה' אליו לאמר"[22]. מכיוון שמשה עלה אל האלוקים – ה' קרא אותו. אבל ה' שקרא אותו. זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: המלאכה של מי? של היהודים?

קהל: [...]

מניטו: אני לא מבין

קהל: [...]

מניטו: לא לא. מה שהגוים...

קהל: [...]

מניטו: לא, מה שהגוים מגלים שה' בחר בישראל. ולכן הם מגלים שיש ה'. אע"פ שהיהודים לא מאמינים בו. זה מה שהגוים [...]. כשגוי בא בישראל ורוצה להיות [יהודי / ישראלי] הוא רוצה להיות שייך לאלוקי ישראל. אע"פ שהוא יודע שיש יהודים שלא מאמינים בזה. זה לא מכיוון שהיהודי מסר לו איזה מסר ש... הוא מגלה שהיתה התגלות בישראל. אפשר להסביר את זה בצורה אחרת אבל זה פשוט מאד.

יש לי קצת ניסיון בנושא, כי אני בקשר עם הרבה גוים שלא תופסים מה שאנחנו אומרים: יהודי, אפילו לא מאמין – הוא יהודי. גוי, אפילו מאמין – הוא לא יהודי. לא תופסים את זה, כן? זה מה שצריך לגלות.

אני דיברתי פעם עם כומר... יותר מכומר. והוא לא תפס את זה. והוא מאמין במקרא, (הוא קורא לזה Bible אבל זה לפי דעתו זה אותה... הוא מאמין) אז – אני שמאמין באלוקי ישראל אני לא יהודי! והיהודי הזה שהוא אתאיסט – הוא יהודי? זה הנושא פה. זה מובן...?

 

המומחיות של יוון ויצירת שפה בינלאומית חדשה

קהל: [...]

מניטו: יפה. זה מה שרמזתי אבל במהירות. אנחנו קיבלנו בין שאר הרבה דברים מהחכמה היוונית (החכמה היוונית זה עולם ומלואו, כן?) קיבלנו 2 דברים בסיסיים, קודם כל איזה תפיסה של העולם החיצוני ב-2 מימדים האלו:

ההרמוניה שיש בעולם החיצוני, החוקים של האסתטיקה. כל עם יש לו גישה, הוא רגיש, יש לו יחס לאסתטיקה כן? אבל התפיסה של היוונים היא במימד כלל-אוניברסאלי. ובדורות הראשונים לא ראו את זה, אבל עכשיו, אחרי כל כך זמן רואים, שכל העולם כולו כשהוא רוצה להתקשר לתפיסה של העולם החיצוני מבחינה אסתטיקה – הוא מתחיל בדרך של היוונים, כן? מזה יצא את התפיסה של המדע המודרני, שזה התחיל דווקא ביוון. שהחוקה של העולם החיצוני זה ההרמוניה שיש במתמטיקה. זה לקח הרבה הרבה זמן, עד שהחכמים, חכמי אומות העולם גילו את זה. אבל מי התחיל בזה? זה יוון שהתחילה בזה. שהלשון של המתמטיקה היא החוקה של המציאות החיצונית של עולמנו.

עכשיו אנחנו בעידן מודרני שאנחנו רגילים לזה. זה מובן מאליו. אבל זה לא היה מובן מאליו. זה דווקא הגניוס היווני שגילה את זה. זה מובן? כן? עוד לא.

יש מעבר בין התפיסה של החוקה של היופי, והחוקה של המציאות במישור של מדעי העולם. וצריך ללמוד את זה בספרות היוונית כן? הם שנתנו לעולם כולו את המתמטיקה כלשון המדע. מאיפה לקחו את זה? מהתפיסה של העולם החיצוני ששייכת לאסתטיקה שלהם. זה מה שצריך לגלות.

ודווקא "הפחד יצחק", הרב הוטנר, מסביר את זה ככה: כיוון שהנשמה של יוון היא רגישה לעשרה מאמרות, והנשמה של ישראל רגישה לעשרת הדיברות. אז הבורא מתגלה דרך עשרה מאמרות, אבל זה חוקות הטבע. ומי שלומד חוקות הטבע, ורק חוקות הטבע – אז הוא מגלה טבע שהוא במישור הדטרמיניסטי. הוא רואה רק המתמטיקה שיש בעולם. ואין נשמה, אין גילוי של מה שנביאי ישראל קראו (אח"כ אנחנו קוראים לזה): מוסר, תורה. אלא – הם רגישים לחוקות הטבע.

ולכן זה הסכנה של המחשבה שלהם: כשמשליכים את התפיסה של העולם החיצוני בעולם הפנימי. אז פה מתחילה את התחרות בין יוון וישראל.

אז הנשמה של עם ישראל היא קשורה לעשרת הדיברות, יש מישהו שמדבר: "אנכי ה' אלוקיך", זה סוד הנבואה, כן? זה מובן?

אז כל מה שמדובר בעניין של העולם החיצוני – יוון זה המומחה. וכל מה שמדובר בעולם הנשמה, בעולם הנפש – נביאי ישראל הם המומחים. אבל מכיוון שהם תחת ההשפעה של חכמתם הם, הם לא מסוגלים לקבל שיש חכמה אחרת. החכמה של הנפש, של הנשמה, של המוסר, של הערכים. כפי שזה התגלה דרך התורה. זה קצת מובן?

טוב. יש דרך ארץ, ויש תורה. והם מומחים של הדרך ארץ, ועם ישראל הוא מומחה של התורה. אבל אמרה המשנה – אם אין דרך ארץ אין תורה אין דרך ארץ. אבל הניסיון שלנו ככה, אנחנו חיים את זה: תורה בלי דרך ארץ זה אסון, ודרך ארץ בלי תורה – זה יותר חמור. זה מה שאנחנו רואים. כשבא מישהו ומדבר בשם התורה ואין לו דרך ארץ – זה הריסת התורה. כשבא מישהו ומדבר בשם דרך ארץ, ויש לו דרך ארץ, אבל אין לו תורה והוא אומר שזהו התורה – "דרך ארץ זה התורה" – זה גם אסון. זה מה שקורה. זה מובן? נמשיך או... איזה שעה? אז זה כבר השעה.

אבל תראו גם כן בהמשך איך המהר"ל מסביר את זה, והגענו למרכז העניין, זה מה שצריך לגלות: היסטוריה של עם ישראל קשה להסביר אותה. הנה, למשל, אני אקח דוגמא פשוטה: נוצרי הוא נוצרי במה שהוא מאמין בנצרות. אבל יש לנו הופעה כזו של יהודי שהוא טוען שהוא יהודי בַּמֶה שלא מאמין ביהדות. זו ההוכחה שהברית היא מהקב"ה לעם ישראל ולא ההיפך. זה מובן?

אז נתראה בשבוע הבא, נמשיך במדרש הרגיל.

 

[1] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א

[2] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא "בראשית ט'" יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם. - ואימא גומר ומגוג! אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם.

[3]  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא "בראשית ט'" יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם. - ואימא גומר ומגוג! אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם.

[4] ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג

[5] לא ברור. נשמע גם כמו "עגלה".

[6] נשמע גם "מתיימר".

[7] הכוזרי, מאמר ראשון

[8] ישעיהו פרק מט פסוק טו

[9] שמות טו יא

[10] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב

[11] ? לא מובן (02:57)

[12] [?]

[13] שמות לב ד

[14] נשמע גם כמו "קרא"

[15] ברכות לב ב

[16] איכה רבה פרשה ב ט

[17] בראשית פרק כז פסוק מ

[18] מקור

[19] נשמע גם כמו "או". לא מובן

[20] שמות פרק ה ג

[21] ויקרא כו יב

ירמיהו ז כג

[22] שמות יט ג

 

הוספת תגובה