ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

שיעור 1

 

 

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל:

 

 

הקדמה לשיטת המהר"ל בלימוד

הסיבה ההיסטורית לחוסר לימוד המקרא

הסכנה של הענווה המוגזמת

"על כורחך אתה חי" – לדעת מהי תכלית חיי

לעסוק בדברי תורה

רוח הקודש של הגמרא ופרשנות המושגים

מצווה לקרות בתורה

הסגולה של שמירת המצוות והמושג "עולם הבא"

ההסתרה בדיבורים על העולם הבא

חכמת הילדים

העולם הבא כתוב בנשמה

על חסיד ועל מתנגד

 

 

הקדמה לשיטת המהר"ל בלימוד

אז תתחילו לעיין בדף, שזה בעיקר פירוש המהר"ל על כמה מקורות בתלמוד, באגדות בדרך כלל, במדרשים, על נושא מסוים. פה זה נושא התורה, מה שנקרא "תורה".

אז המהר"ל רגיל להקדים את כל הלימודים, בכל פרק, בכל נושא, דרך פסוק אחד מהכתובים. ובדרך כלל זה פסוק ממשלי, אבל זה גם מקהלת, גם מתהלים, אבל בדרך כלל זה משלי.

אז נתחיל בהקדמה הערב, אני מקווה שנגיע עד סוף ההקדמה, של, זה ההקדמה של ההקדמה של הפרק, כן? ונתחיל מיד.

הפסוק הזה נמצא בספר משלי. זה בפרק ד' פסוק ד'. אז אני אקרא את הפסוק ומיד אחר כך נקרא את הפסוקים הקודמים, כדי להבין קודם כל פשט הפסוק, ואח"כ ההסבר של המהר"ל, ונמשיך. אז בפרק ד' של משלי הוא מתחיל ככה: "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה:"[1] יש פסוק אחר בהתחלת הספר שאומר: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."[2] פה יש חלוקה בין שני מובנים של המושג "תורה". בתורה יש מוסר, ויש מצוות. לאמתו של דבר הביטוי "מוסר" הוא, איך אומרים את זה? הוא, זה לא ביטוי במובן שלנו, "מוסר", זה לא מקראי. המשמעות של המילה מוסר עכשיו זה מהעברית הרבנית. "מוסר" - זה איזה שורש?

תשובה מקהל: ייסורים, יסר

הרב: מה? לא שומע? יו"ד? מה המשמעות של השורש? לייסר, כן? ייסורים! כי מקבלים מוסר בדרך כלל דווקא דרך ייסורים. "למען יסרך בדרך"[3]– זה המשמעות המקראית. "מוסר"- זה חכמה של החיים דרך החיים עצמם, ו -"תורה" - זה מצוות. פה יש כבר נושא מסוים. ורק בזמן האחרון, כבר אלפיים שנה ויותר, שהמילה "מוסר" קיבלה את המשמעות של "דרך ארץ", כן, וחכמה שייכת לדרך ארץ. ולמה שלמה המלך מקשר את המוסר לאב, והתורה לאם? זה כבר נושא ראשון. ומה החלק של התורה שנקראת "מוסר" לפי המשמעות ההיא? אם החלק ששייך למצוות זה המצוות, אז מה נשאר? במקרא?

תשובה מקהל: כל ספר בראשית

הרב: לאו דווקא

תשובה מקהל: לאו דווקא?

תשובה מקהל: כל ההיסטוריה?

הרב: נכון. כל הסיפורים שיש בכל המקרא בבחינת "מקרא". והמקרא מספר שמשה רבנו מסר מצוות לעם ישראל, כן? אבל – פשט המצוות במקרא - זה חלק מהסיפור. ולכן יש לימוד של הפסוקים, כשלעצמו, מדרש מסוים – וזה נקרא: "פרשנות המקרא". ויש דיון של הפסוקים של המצוות, שזה תלמוד תורה פשוטו כמשמעו, וזה נקרא "משנה". לא למדנו את זה כבר? אז אולי אני יכול לקבל מסכת ברכות? אני אתן לכם את המקור במסכת ברכות. צריך פעם להביא את כל הש"ס פה (זה הרב פרץ אמר את זה[4]...).

אז – זה מובן? כן? אני חוזר בקצרה לפני שהיא תביא את הספר:

יש לנו מקרא, שנקרא "חומש", כן? זה חמישה חומשי תורה. וכל המקרא כולו, מהתחלה עד הסוף נקרא, פשוטו כמשמעו: "סיפור התורה". זה מתחיל בסיפור: "בראשית ברא אלוקים"[5] עד "לעיני כל ישראל",[6] זה סיפור, כן. וכשלומדים את המקרא כמקרא – לא לומדים תורה במובן התלמודי. תלמוד תורה זה גמרא, כן? כדי להבין גמרא צריך ללמוד משניות. ולכן התורה שבע"פ, שהיא המשמעות ההלכתית של המצוות – זה המשנה. והגמרא – זה פירוש המשנה. זה בקצרה, כן.

לכן, יש לנו שתי מצוות של תלמוד תורה: ללמוד את המקרא כמקרא, ובמרוצת הזמן, ובעולם האשכנזי דווקא המהר"ל חידש את זה – זה נקרא: "פרשנות המקרא". ללמוד את החומש כמקרא. לא רק את החומש – כל התנ"ך צריך לפני המשנה. וזה היה ההרגל בעולם הספרדי: היו מתחילים בכל התנ"ך, בינתיים לומדים משניות בע"פ בלי להבין, בגיל קטן. ורק בגיל מסוים מתחילים ללמוד את התורה במשמעות התלמודית – "תלמוד תורה" – דהיינו גמרא, אז המורה היה מצטט משנה והיה מתחיל את השיעור.

במרוצת הזמן כפי שאני אמרתי, הסדר התבלבל, בעיקר בעולם האשכנזי, והיו מתחילים בגמרא. ורק נדירים מאד, תלמידי חכמים מסויימים, היו לומדים תנ"ך. הבנתם את הטעות? כן.

זה ידוע. כשהמהר"ל גילה את שיטת הספרדים באמסטרדם דווקא, ויש לו פרק על זה,[7] אז הוא גילה שזהו הסדר שכבר המשנה ביקשה: קודם כל להתחיל במקרא, אח"כ משנה, אח"כ גמרא, כן? ואח"כ תוספות[8].

מה עושים לרוב בישיבות עכשיו? מתחילים בתוספות - בלי להבין את הסוגיה, בלי לדעת את המשנה, בלי אפילו לדעת איפה הפסוק, כן? אנחנו חיים בעולם הפוך. זה ידוע. זה תורה של פורים... אבל הסדר האמיתי הוא: מקרא, משנה, גמרא. ואח"כ ראשונים, אחרונים, זה מובן?

ולכן התלמידים בתלמוד תורה, אני זוכר מאז, היו יודעים כבר את כל התנ"ך כשמתחילים ללמוד את המשניות. לא ללמוד בע"פ – כי ללמוד בע"פ זה היה מגיל חמש. אבל ללמוד ממש, תלמוד תורה, עיון – זה היה עם הרקע של כל התנ"ך. הבנתם? טוב.

אז כפי שאני אמרתי: עכשיו יש איזה הרגל בישיבות פה, במשרד החינוך בעיקר: קוראים את השיטה הספרדית בארץ "שיטת המהר"ל" מכיוון שמהר"ל חידש אותה בעולם האשכנזי. אז זה הסיבה למה לפני כל לימוד, המהר"ל מתחיל בפסוק מהמקרא, ובעיקר בכתובים. מכיוון שהיה יודע שפרשיות לומדים בשבת, כן? הפטרות – קצת הפטרות[9] - לומדים בשבת גם כן, אבל כתובים – אף אחד לא למד, כן? ולכן כדי להרגיל את היהודים ללמוד בכתובים הוא מתחיל בפסוק של כתובים. הבנתם את ה..? טוב.

אז אני חוזר להגדרה הראשונה ואולי כל השיעור יהיה רק על זה. אבל כדאי: שיש מצווה מיוחדת ללמוד את המקרא כמקרא. מצווה שנקראת "תלמוד תורה" - זה גמרא. מי שלא למד גמרא לא למד תורה במשמעות ההלכתית. כן? זה מובן?

מה אנחנו עושים כשאנחנו לומדים את החומש? את המקרא? אנחנו מקיימים מצווה מיוחדת - ללמוד את החומש כחומש, ללמוד את המקרא כמקרא. זה מובן? ולכן יש לנו חכמה עצומה של מפרשי המקרא. חוץ מזה יש לנו המצווה של תלמוד תורה: זה גמרא. התלמוד. זה מובן כן?

 

 

הסיבה ההיסטורית לחוסר לימוד המקרא

אז העולם היהודי, בדרך כלל בארצות אירופה - שכח. אולי אני אסביר בקצרה, כי זה נושא לא ידוע: מהי הסיבה ההיסטורית האמיתית שהתקלקלה השורה של דרך הלימוד, כן. וזה היה ככה עד שבא המהר"ל וגילה את השיטה הנכונה שהיא השיטה התלמודית, כן.

אתם זוכרים מה שכתוב בפרק(י) אבות? את הדינים של הלימוד [ראה מקור קודם]. זה.. מכיוון שהיו, מאז (ימי) בית שני כבר, שני מוסדות נכבדים בתלמוד תורה:

התלמוד תורה פשוטו כמשמעו - והיו לומדים את התורה! בסדר הזה ש-מתחילים במקרא. כל המקרא, כל התנ"ך, כן? בע"פ. ואחר כך המשניות. כי אי אפשר להבין את המשניות בלי לדעת מאיפה זה נובע, כן? ואחר כך הגמרא כפי שאמרתי, עם רש"י ותוספות, ואח"כ ראשונים, אחרונים, עד הרב האחרון. לדאבוננו - הכל התקלקל. מתחילים ברב האחרון ושוכחים ממשה רבנו. זה מה שקורה, בדרך כלל.

אז אני חוזר למה שאני אמרתי: שהיו שני סוגים של מוסדות: תלמודי תורה, ובתלמוד תורה היהודים היו לומדים את חכמת התורה. והיו ישיבות – והמילה המקורית היא "מתיבתות". ה"מתיבתא" זה השם הארמי של ישיבה. ב"מתיבתות" היו לומדים הדיינים, ותלמידיהם. והיו לומדים דיינות. היו לומדים (את) חכמת ההלכה כדי להיות דיין. כדי לדעת איך לפסוק הלכה למעשה, איך מתנהגים. אבל זה היה שני סוגים של לימוד נפרדים לגמרי. זה לא אומר שחכם של ישיבה לא יודע את התורה. אם היה לו רב של תורה היה לומד תורה גם כן. זה לא אומר שחכם של תלמוד תורה לא היה גם כן דיין. אם היה לו רב שהיה דיין - היה לומד הלכה גם כן.

אבל זה, אני מתאר לעצמי שאתם מגלים עולם ומלואו, כן? אבל זה שתי מצוות – נפרדים לגמרי, שני מוסדות - נפרדים לגמרי, וזה לא אומר שהראש ישיבה היה החכם של התלמוד תורה, והחכם של התלמוד תורה היה ראש ישיבה. כמו שזה לא אומר שהחזן הוא הרב, או הרב הוא החזן. הבנתם? טוב, יש עוד דוגמאות אבל זה מספיק.

ומה קרה בעולם האשכנזי? קרה פיצוץ אוכלוסייה. פתאום אנחנו רואים שהאוכלוסייה התרב[ת]ה מאד מאד. ולכן לא היה אפשרות להקים תלמודי תורה מספיק לקהילות, ולכן הישיבה עצמה הפכה להיות את התלמוד תורה. והיהודים היו לומדים תורה כמו הדיינים, וזה מסביר לכם (את) צורת הישיבות של עכשיו. לומדים - דיינות. נוסף לזה - שומעים כמה דברי תורה, כמה חידושים, כמה... אבל בעיקר לומדים דיינות. זאת אומרת, הישיבה, שהא המוסד של הדיינים, הפכה להיות את הבית ספר היהודי.

אז זה מסביר את ה...טוב, הבנתם. אני לא רוצה להדגיש את המצב הנוראי שיש בעם היהודי עכשיו בהתייחסות לתורה. כאילו התורה, יש ביטוי כזה במקורות: "מונחת בקרן זוית."[10] אף אחד לא מתייחס לה, לומדים רק הלכה.

והרבה, המון המון שיעורים של מחשבת ישראל, חידושים, דברי תורה, "תורות" - אומרים החסידים, אבל כל אחד מה שבדה מִלִבּו, מחידוש עצמו, משיקול דעתו. אבל לימוד תורה ממש – כמעט ואין!

אז זה מה שגילה... [כנראה הכוונה למהר"ל]. אתם מבינים את זה. ואתם יודעים שזה המצב. אבל, זה מה שגילה המהר"ל, וכעס מאד נגד "בעלי הפלפול" כפי שהוא מגדיר אותם, כן. וזה, זה לא רק כעס, הוא קילל אותם ו... טוב. זה המהר"ל, אז לכן... אני חוזר על המקור בגמרא כדי שתבינו את זה, כן? ולכן בכל הלימודים שלו הוא מתחיל בפסוק מהתנ"ך. זה ברור?

אז הנה, זה צריך להיות בדף שישי או משהו כזה, רק דקה, כן כן. זה בדף ה א.[11] הנה יש לנו פסוק, וזה שייך קצת, כבר לחג השבועות, למתן תורה: "אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו[12]."

הפסוק אומר, פסוק שאנחנו אומרים בקריאת שמע על המיטה: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ "– מה ההמשך?

תשובה מהקהל: אמרו בלבבכם..

תשובה מהקהל: על משכבם...

הרב: לא... לא שומע. "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה:" אתם מכירים את הפסוק לא? אז תלמדו אותו. זה פסוק של תהלים שהוא סתום וחתום. אי אפשר להבין אותו.

"רגזו ואל תחטאו" – רוגז זה חטא. אז מה זאת אומרת: "רגזו ואל תחטאו"? ואחר כך "אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה", כן? פסוק יפה. לא מובן. אז הגמרא באה ומסבירה את הפסוק לפי אחד מהדרשות - לפי ריש לקיש. ככה: "רגזו ואל תחטאו" – איך היא מסבירה את זה? "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"

רוגז זה כעס. וכעס זה חטא. יש רק רוגז אחד שאינו חטא אלא מידה טובה – זה כשמרגזים את היצר הטוב נגד יצר הרע. זה רוגז כשר, קדוש, כן. זאת אומרת - כדי לפתור את הבעיה המוסרית, הבעיה של המוסר, טוב ולא רע – צריך לתת כוח, להוסיף כוח ביצר הטוב נגד יצר הרע. מאיפה לוקחים את הכוח הזה? כי בהתחלה, הכוח של יצר טוב ושל יצר רע הם שווים. זה, זה ברור: יש לנו יצר, יצר של החיים. והוא מתחלק לשני מימדים: יצר טוב ויצר רע. וכמו שיש לנו לב אחד עם שני מימדים – לבב, כן?[13] הלב הימני, הלב השמאלי,[14] כן? וכדי שהיצר טוב, הצד האחד ינצח את הצד השני צריך להוסיף לו כוח, וזה נקרא "רוגז". מאיפה לוקחים את הכוח הזה?

תשובה מהקהל: מהרע.

הרב: מהיצר הרע דווקא. זה מובן? ולכן – מקיימים את הצו של רש"י, לעבוד את ה' בשני היצרים.[15] זה מובן? אז לוקחים כוח של יצר רע, מכשרים אותו... איך אומרים? הכשרה? מכשירים אותו עם קצת מלח וקצת מים, והוא הופך להיות קצת טוב, אז זה עוזר – יצר הטוב נגד יצר הרע. לא, זה לא בדיחה, זה ככה הכלל, כן? ולכן: "רגזו ואל תחטאו". זה יפה מאד ההסבר של הגמרא, כן? תהיו בכעס – אז, זה הבטחה: לא תחטאו.

"אם נצחו - מוטב," אם הצליח – זה טוב.

"ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם;" כן? "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך." איזה דברים אומרים בלב? "על משכבכם" - "בשכבך ובקומך" – הווה אומר: דברי תורה. איחוד המידות. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, והיו הדברים האלה... על לבבך". כל התורה כולה זה תורת איחוד המידות. זה מובן? טוב:

"אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם;"

מה קוראים על המשכב? ברור שקריאת שמע. לא קוראים דברים אחרים. עיתונים...

"אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה." והפירוש: יום הדומיה, כן?

אז, מה רוצה הגמרא להסביר לנו פה? זה עצה איך להגיע לניצחון של יצר הטוב נגד יצר הרע. אבל זה מימרא קשה מאד. אם הפיתרון הסופי, אם אפשר לומר, זה יום המיתה, לזכור יום המיתה – אז תתחיל בזה ואני לא צריך את כל השאר, כן? מה זאת אומרת? תנסה בכוחות עצמך: אם אתה לא מצליח – תעסוק בתורה, אז התורה באה רק במעמד שני, כן? הבנתם? ואם לא הצלחת בתורה כולה – אז תסתפק בקריאת שמע, כן? ואם לא הצלחת בקריאת שמע – תזכור לך ש יום יומיים אתה תמות ו...חס ושלום... ש"ס וחלום, כן? הבנתם את ה...? זה קשה מאד.

ולכן אני אתן לכם הסבר קצר ככה: לאמיתו של דבר צריך כל הכוחות בבת אחת. כדי לפתור את הבעיה של המוסר, הטוב ולא הרע, צריך קודם כל – רצון טוב. זה – "רגזו ואל תחטאו". כח הרצון. אי אפשר לפתור את הבעיה של טוב ורע אם אנחנו אדישים. התורה לא אוהבת את האדישים, כן? צריך להיות ברוגז בחיים, כן. זה מובן? טוב.

אבל הרצון טוב לבד – זה לא מספיק. אם אני רוצה הטוב ולא הרע, אבל אני לא יודע – איפה הטוב ואיפה הרע – זה כישלון. כמה זמן אני ככה גיבור מוסרי, פתאום אני מגלה לעצמי שאני לא יודע איפה הטוב ואיפה הרע. ועם כל הרצון הטוב הזה, הרוגז של הטוב הזה – יש כישלון, מכיוון שחסר "שולחן ערוך".

וזה הכוח השני. אבל, אני שוב מדגיש: כל הכוחות האלו, שאני אפרט אותם, הם צריכים להיות בבת אחת. וההוכחה: אם היה כישלון, אף על פי שהיה רצון טוב, סימן שהיה חסר הידיעה. זה מובן?

ואם - עם הידיעה של התורה, יש גם כן כישלון – שהיה חסר העיקר האמונה באיחוד המידות, קריאת שמע.

ואם – עם זה, וזה כבר שיא של תמיהה, כן. יש לו רצון טוב, יש לו שולחן ערוך, יש לו אמונה – והוא נכשל, מה היה חסר לו?

תשובה מהקהל: יראה.

הרב: יראה - זה מתוך כל הכוחות הראשונים. זאת אומרת: אני אסביר את זה רק בקצרה, כי אין לנו הרבה זמן, אבל אני מקווה שתבינו:

צריך רצון טוב. בבת אחת – חכמה, ידיעה, אמונה. ויש הרבה, הרבה אנשים טובים שיש להם רצון טוב - אבל הם עמי הארץ. יש הרבה חכמים שיש להם רצון טוב ותורה – חסר להם האמונה שיש פיתרון - מכיוון שיש אל אחד. כי – אם אני עוסק בתורה, אז אני יותר ויותר משוכנע שיש הבדל תהומי בין הטוב והרע. ומכיוון שאני בנוי גם מיצר טוב, גם מיצר רע – אז יש... להתייאש... איך אומרים את זה? התייאשות מזה: אני לא יכול! כן? רק מלאכים יכולים. למה יש לי התייאשות? מכיוון שהיה חסר האמונה שיש לנו בורא אחד, אל אחד, שברא גם זה וגם זה ולכן יש פיתרון. בלי אמונה, אפילו עם תורה – אין פיתרון. זה מובן? טוב. זה גמרא שאומרת את זה. זה לא...ועם כל זה אפשר להיכשל. למה? מה אמרה הגמרא? אז, אם הוא לא מצליח לנצח את היצר הרע – שיזכור לו יום המיתה. איזה פיתרון...? אנחנו יודעים שיראת העונש, פחד המיתה – זה לא מידה יפה! צריך לעבוד מהאהבה, לא מהיראה. כדי להתייחס לשאלה שלך...

מה זאת אומרת? מה חסר פה? אז אולי תמצאו את התשובה בעצמכם, כדי שיהיה לי פנאי ל...

יש רצון טוב, יש חכמה להבדיל בין טוב לרע – זה השולחן ערוך, כן. והשולחן ערוך זה תוצאה של לימוד שקדני ועמוק של: משנה, גמרא, ראשונים, אחרונים, פוסקים, וכן הלאה. ויש גם כן האמונה בייחוד ה' – "קרא קריאת שמע", ומה חסר לו? לא הגיע לפיתרון?

תשובה מהקהל: לתשובה?

הרב: התשובה? למה אתה מתכוון? חזרה בתשובה?

תשובה מהקהל: לא.. אמרת פעם, אולי בעניין אחר: "ולעפר תשוב"[16]

הרב: טוב, אתה מתכוון לחזרה בתשובה, כן? טוב, לא צריך תשובה אם יש לך אמונה. אם יש לך אמונה – אתה בדרך של תשובה. טוב זה חידוש אחר, אני לא רוצה להתייחס עכשיו מכיוון שאין לנו הרבה זמן. זה מה שחסר. אז – מה יביא אותו לחזור בתשובה? לזכור לו שיום יומיים ימות? אני צריך תורת ישראל בשביל זה? זה חכמה בנאלית של כל אומות העולם: "תזכור שיש לך יום המיתה, תפחד, ותהיה ילד טוב". אז אני צריך את כל התורה בשביל זה? אין לכם את התשובה?

תשובה מהקהל: צריך תכלית לזה

הרב: אז, אולי תסביר קצת יותר. ייתכן שזה... אתה צודק. אבל

תשובה מהקהל: השאלה היא... מהמקום הזה... יצר טוב יצר רע...

הרב: תוסיף קצת הסבר. כשאתה אמרת: "לאן אתה הולך", יש משנה שדומה לזה. מה אומרת המשנה?

תשובה מהקהל: "דע מאין באת.."

הרב: "דע מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי?"[17]

תשובה מהקהל: אתה עתיד ליתן דין וחשבון

הרב: זהו. יש יום הדין. זאת אומרת: האכפתיות – זה שייך לך. כי - מי שלמד את החכמה, מגלה את הגדלות של הבעיה, כן. שאולי רק הבורא יכול לפתור את הבעיה של טוב ורע? אז אומרים לו: לא. אתה מתייאש מכיוון שאתה יותר מדי ענָו. זה שייך לך, זה בידך – כי יש יום הדין בשבילך. אכפתיות, אכפתיות אישית. זה מה שהיה חסר לו.

 

 

הסכנה של הענווה המוגזמת

וטוב, נגעתי פה בנקודה חשובה מאד: הרבה הרבה פעמים, הכישלון של המוסר בא מענווה יתירה. ההתייאשות, כן? באה מענווה יתירה. וענווה יתירה זה גאווה גדולה. תדעו את זה, כן? זה ידוע, גם מהחכמה של התורה וגם מהפסיכולוגיה הכי בסיסית. אם אתם פוגשים צדיק שהוא יותר מדי ענו – זה סימן לא טוב. זה סימן של גאווה נסתרת. הבנתם את העניין?

טוב, וכפי שאני אמרתי, הרבה הרבה פעמים אנשים טובים נכשלים מכיוון שלא מרגישים ש(העניין) שייך להם. אכפתיות, צריך שתהיה אכפתיות אישית. אף אחד לא יכול לעזור את הבעיה של יום הדין של מישהו אחר.

שאלה מקהל: מה ההבדל בין האכפתיות אישית והרצון?

הרב: הרצון - זה הכוח שנקרא פשוט "רצון טוב". הטוב שבנשמתנו. הטוב שבלבנו. הוא, הוא מעדיף את הטוב. אבל אפילו באופן.. לִשְמָה כן? למשל: לתת צדקה – לשמה, כן? זה ה"רצון טוב". זאת אומרת – לא כדי לקבל איזה אות כבוד... אני צדיק של צדקה, כן. אלא – לשמה. זה ההגדרה של יצר הטוב: לתת. אבל האכפתיות שדיברנו עליה זה משהו אחר. הקב"ה רצה לברוא את הנפש שלי. ולכן צריך להבין, למי שמאמין שהבורא ברא אותו, שהנפש של כל אחד ואחד זה חפץ יקר מאד בעיני הקב"ה. הבנתם את זה? אם לא כן – לא היה בורא כל אחד ואחד! אם הוא ברא את הנפש של מישהו, זה סימן שהוא יודע למה. והאמונה אומרת לי שאני צריך לדעת שזה חפץ חשוב, כן. זה שוב קשור לעניין של ענווה יתירה.

לפי הפשט, כשאנחנו אומרים: הענווה של הגדולים - "ונחנו מה"[18] מה זה "מה"? "מה" - זה היש הכי גדול. להגיע לכֹּחַ "מה", חכמה. זה – השורש הוא למעלה. זה ענווה אמיתית.

הבנתם מה זה ענווה מופרזת? והפסיכולוגים יודעים את זה: ענווה מופרזת זה סימן של מחלה. מחלה של הגאווה. זה מובן? טוב.

 

 

"על כורחך אתה חי" – לדעת מהי תכלית חיי

שאלה מקהל: איך מיישבים...

הרב: לכן... אה.. זה רק ההתחלה של הגמרא, כן? מה אתה רוצה?

שאלה מהקהל: איך מיישבים את המשנה עכשיו, השנייה: "על כורחך אתה חי"[19]. ויש לך יום הדין, ועם כל זאת "על כרחך אתה חי".

הרב: זהו. מכיוון... אתה חי בעולם הזה על כרחך. רק ביום המיתה יתגלה לך למה הוא ברא אותך. כן? וזה לפי הצדק – אם אתה יודע למה – אז אתה עלול להיכשל. צריך, כדי שהצדק יהיה צדק אמיתי – שלא תדע את התכלית. הבנתם למה אני מתכוון? לא. לא הבנתם. אני אתן איזה דוגמא: מפעל הפיס, la loterie. אם אני יודע מראש מה המספר יוצא – אז זה לא רציני. אז אני צריך לשכוח את כל מה שראיתי לפני הלידה, כדי שהמבחן של העולם הזה יהיה רציני. אז אני צריך לשכוח את כל מה שראיתי לפני הלידה, כדי שהמבחן של עולם הזה יהיה רציני. הבנתם? אבל יש לנו הבטחה, דווקא ביום המיתה – הכל יתגלה לכל נפש ונפש, בבחינת עולם הזה. ואחר כך – עולם יותר טוב, עולם יותר יפה, כדאי לשכוח מהעולם הזה, כן. זה עניין אחר. הבנתם את העניין? טוב. לכן זה נקרא: "בעל כורחך", כן?

אבל לאמיתו של דבר באופן יותר עמוק: אתה בחרת בחיים שלך. יש גמרא בראש השנה: לפני הבריאה הקב"ה מורה לכל בריאה, מגלה לכל בריאה ובריה מה העתיד שלו אתה רוצה? בסדר. אתה לא רוצה? נחכה. [20] הבנתם את ה...? טוב.

אז כל זה שכחנו בשעת הלידה. אתם מכירים את המדרש שאומר: שבא מלאך, סותם את הפה, כל התורה – נסתרת[21] וכל הלימוד – זה כדי לגלות את התורה הנסתרת. ולכן נקרא: "תורתו של כל אחד ואחד".[22] זה מובן. טוב.

 

 

לעסוק בדברי תורה

לכן – הבנתם: מה שאמרה התורה. יש מצווה חשובה מאד שנקראת: "יעסוק בתורה". ואתם יודעים שבכל תפילה, בבוקר, אומרים ברכה: "לעסוק בדברי תורה". ולא נכתב: "ללמוד תורה". ללמוד תורה – זה בישיבה. לעסוק בדברי תורה – זה עסק מיוחד, כן?

יש עוד הסבר לפי הפשט: שמכיוון שאנחנו לא יכולים לברך על דבר שאנחנו (לא) יודעים אם יש בכוחנו לקיים אותו – מי יודע אם למד "בו ביום"? כן? אבל "לעסוק בדברי תורה" אפשר לברך על זה. הבנתם את ההבדל? טוב.

 

 

רוח הקודש של הגמרא ופרשנות המושגים

אז מיד אחר כך,[23] בא עוד מימרא של אותו ריש לקיש, שאומרת כך:

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם,"[24]

זה פסוק בספר שמות, כן? אז – הוא מסביר את זה ככה:

"לחות - אלו עשרת הדברות, תורה "

תשמעו:

"תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה גמרא; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני."

וזה המימרא השנייה של ריש לקיש. אתם רואים שזה לא במהלך הסברות של הגמרא. זה לא במקרה שרוח הקודש של הגמרא הביא את המימרא השנייה של ריש לקיש. זה כדי להסביר יותר את המימרא הראשונה. ובמימרא הראשונה – שמענו את המילה "תורה". אבל מה זה "תורה"? אז מביאים אותו ריש לקיש (ש)מסביר מה זה "תורה". "תורה"- זה מקרא. ו"מצווה" – זה משנה. הבנתם? עכשיו יש לכם המקור כשאני אמרתי בהתחלה, בסיפור של המקרא – המקרא מספר לנו – שמשה רבנו מסר מצווה זו, מצווה אחרת, בפסוקים, כן? אבל אי אפשר להבין את (ה)הלכה למעשה מהפסוקים. צריך משנה. צריך תורה שבעל פה.

למשל, וזה הדוגמא הפשוטה שאני נותן כל פעם: יש פסוק שאומר: "ואהבת לרעך כמוך."[25] זה פסוק, פסוק שמספר לנו שמשה רבנו אמר לבני ישראל, תדע – "ואהבת לרעך כמוך", - איך אני מקיים את זה? מהפסוק? – אני לא יודע. הנצרות כולה יצאה מהפסוק הזה, ונכשלה, כולה. חוץ מחסידי אומות העולם, ויש (כאלו), כן. אני צריך משנה, תורה שבעל פה, כדי לדעת מה זה "ואהבת לרעך כמוך". וזה מגיע ל"שולחן ערוך", כן?

אז – יש לכם פה דוגמא פשוטה: יש לימוד הפסוק כפסוק. פרשנות המקרא. ולימוד התורה שבו, המצווה שבו - זה משנה, זה גמרא, זה תלמוד. הבנתם את ההבדל? כן?

אז הבנתם עכשיו למה היה פחד בין תלמידי חכמים – שמא "תשכח תורה מישראל"[26] לא אמרו "תשכח הלכה", ברוך ה' יש לנו הרבה הלכות. היפרטרופיה[27] של הלכה. אבל תורה – איפה היא? הבנתם את ההבדל? טוב – וזה שייך לנושא שלנו, לכן ניסחתי את זה ככה.

 

 

מצווה לקרות בתורה

טוב. אז מה אמר רש"י על זה? כשהגמרא אמרה: "תורה - זה מקרא", רש"י אומר: "חומש. שמצווה לקרות בתורה"

וזה מצווה אחרת לגמרי ממצוות תלמוד תורה סתם. כפי שהגדרתי אותה: כדי ללמוד תורה הלכה למעשה - צריך ללמוד תלמוד, "תלמוד תורה". הבנתם את ההבדל?

מה אומר רש"י? יש "מצווה לקרות בתורה". זה המצווה שאנחנו מקיימים בשבת, כן. אבל – לקרוא בלי להבין?! ולכן – באה ההלכה: צריך להכין את הקריאה בתורה – אחד מקרא ושניים תרגום. ובאו האחרונים ואמרו: תרגום – מי יבין? אז – אחד מקרא ופירוש רש"י. זה הלכה עכשיו, כן? להכין ביום שישי, היו מכינים כבר מיום חמישי - כל הפרשה שקוראים בשבת, היו קוראים פסוק ופעמיים תרגום, ופירוש רש"י. עכשיו – אנחנו קטנים מן הקטנים, כן? כל שבוע יש לנו כוח רק ללמוד רק כמה מילים של פסוק אחד. הבנתם איך ירדנו מה...? זה מובן? טוב.

אז אני חוזר עכשיו למהר"ל. מה? מה? יש שאלה? בקול רם כי אני לא...

קהל: ...

הרב: לא.. לא הבנתי

שאלה מהקהל: היא שאלה באיזו מסכת...

הרב: אה. נתתי את המקור. זה מסכת ברכות דף ה א.

 

 

הסגולה של שמירת המצוות והמושג "עולם הבא"

אז אני חוזר לפסוקים של ספר משלי: "שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה."[28] זה החלוקה בין המוסר שבתורה והמצוות שבתורה. זוכרים כבר, כן? ויש לנו עוד שאלה פה, אולי נלמד את זה אחר כך בשיעור אחר: למה מייחסים מוסר לאב והתורה לאם? "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"[29] כן? אחר כך נלמד את זה. "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"[30], זה הפסוק השני. "כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אמי."[31] ופה בא הפסוק שלנו: "ויורני ויאמר לי"

זה הפסוק הראשון במהר"ל

            "יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה"[32]

אני חוזר על הפסוק, עכשיו תקראו את הדף של המהר"ל: "ויורני ויאמר" צריך לומר: "ויאמר לי", פה חסר "לי" כן? בדף שלכם, חסר משהו? כן? אז תוסיפו את זה. אתם רואים? זה מסוכן לקרוא מהספר. חסר מילה פה. חסר מילה.

            "ויורני ויאמר לי יתמוך דברי"

ותשימו מקף בין "יתמוך" ל-"דברי". אח"כ אני אסביר למה.

            "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה"

מי יכול להסביר את הפסוק? לפי הפשט. מי אמר לו, לפי הפסוקים הקודמים – מי אמר לו מה שאמר?

תשובה מקהל: אביו

הרב: אביו. יפה. ולפי המשמעות של המקרא פה – מיהו אביו?

שאלה מהקהל: ...

הרב: לא הבנתי? מיהו אביו?

תשובה מהקהל: דוד

הרב: מה?

תשובה מקהל: דוד

הרב: לא.

תשובה מקהל: הקב"ה

הרב: ברור! בורא עולם, כן? שאמר לו: "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה". אז - זה לא פה מוסר בנאלי פשטני... של.. זה מקרא! זה נבואה, כן? אז מה המשמעות של ה...?

ואני אשאל שאלה פשוטה: אתם יודעים שיש הרבה הרבה הרבה בני אדם, שלא מקיימים מצוות – וחיים? כן? אתם יודעים את זה...? אז – מה אומר הפסוק: "שמור מצוותי וחיה". מי שלא שומר מצוות לא חי?

שאלה: החיים האמיתיים?

הרב: דהיינו?

שאלה: האיכות של ה...?

הרב: לא. זה כבר דרש. אם אתם רוצות לומר "חיים אמיתיים", "חיים ממש" כמו שאומרים ה..."ממשיים", כן? זה דרש. זה דרשה מיסטית, אבל זה דרש. הפשט אמר אחרת: "שמור מצוותי וחיה".

שאלה: אה. החיים האחרים?

הרב: דהיינו?

שאלה: חיי עולם הבא?

הרב: דהיינו?

שאלה: עולם הבא

הרב: לכן נאמר את זה פשוט, כן? החיים האמיתיים שנקרא: "עולם הבא" לפי תורתנו, וזה לא מובן מאליו! כן? למדנו את זה מהאמונה שלנו. אלא – השאיפה של הנפש שלנו. זה העולם הבא של כל אחד ואחד. יש ביטוי תלמודי: "כל אחד קונה עולמו"[33] - עולמו שלו. מה זה "עולמו שלו"? הוא מכיר מה זה. לא, הוא לא מכיר, מכיוון שהוא בור עם הארץ, אבל הנשמה שלו מכירה. כל אחד יש לו עולם הבא שלו. לכן המשנה אמרה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[34] לא אמרו שזה אותו חלק. כל אחד יש לו עולמו.

שאלה: איזה עולם הבא? שבא אחרי עולם הזה, או עולם הבא?

הרב: שבא אחרי העולם הזה, אבל יש.. ,זה סוד, כן? יש הכנה לזה – משעת הפטירה עד עידן תחית המתים. תהיו בשקט...

וזאת אומרת, ו זה... הרגשה של הנפש כבר בעולם הזה: אי אפשר להסתפק, ויש בנו שאיפה ליותר, אי אפשר להסתפק בעולם כמות שהוא.[35] זה חטא לחשוב ככה! שמחשבת הבורא הייתה לבורא עולם הזה וזהו, כן. יש אי התאמה בין המשמעות של השלמות הגמורה של הבורא והמצב של העולם.

ולכן המצב של העולם, הוא עצמו - זה ההוכחה שיש עולם הבא של העולם הזה. ומספיק שהנפש שלנו מרגישה בזה כדי לאמת את זה. ולכן באה המשנה ואומרת: "קנה עולמו" [ראה לעיל].

 

 

ההסתרה בדיבורים על העולם הבא

לכן אסור לדבר על הסודות האלו עם... בפומבי, כן? כי מה ששייך לעולם הבא של אחד - בתוך תוכי נשמתו הוא מכיר בזה ואם הוא לא מכיר בזה הנשמה מכירה, כן? והיא לא נותנת לו מנוחה עד שיגיע, כן? "כי לא באת אל המנוחה ואל הנחלה."[36] וכל אחד מכיר במנוחה שלו במובן האמיתי של האמיתי שלה.

ולכן – זה שייך לחכמת הנסתר – מה זה עולם הבא. אבל בחכמת הנגלה יודעים שכל אחד מרגיש, אם הוא חי מחיים האמיתיים של עולם הזה – אז הוא יודע, בנפשו, שיש עולם הבא שלו. ואם לא כן הוא לא חי, כן? זה מובן? אני לא צריך פסוק כדי לגלות לי שיש עולם הבא. אם היה צריך פסוק כדי לגלות לי את זה – כל התורה כולה, לא היה לה... לומר לי אף מילה. זה לא שייך לי, כן? אומרים איך להגיע לעולם הבא רק למי שיודע שיש עולם הבא. מאיפה הוא יודע? אם הוא חי הוא יודע! הבנתם?

 

 

חכמת הילדים

הילדים יודעים את זה. וכשמתבגרים אז שוכחים שוב את התורה שלהם. זה אולי יפה: "שמע בני" – הבן מתאים. ו"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה[37] – זה ידוע מצד אחר. אבל מכל מקום, זה מה שאמרה התורה: "דבר אל בני ישראל" – הם מבינים במה מדובר, כן? זה מובן? טוב.

אז העיקר - לא לשכוח מה שהנפש של הילד ידעה כילד. מי ששוכח – אז הוא שכח. זה מובן? כן?

אני שמעתי מהרב שלי[38] – כל הנביאים כולם רק הסבירו לנו מה שהילדים מכירים מנפשם. הסבירו לנו בשפה של המבוגרים. של החכמים. אבל אי אפשר לזהות במה מדובר אם שוכחים את תורת הילד. עד איזה גיל? זה תלוי בתקופה של התרבות, זה תלוי בהרבה הרבה גורמים. אבל מכל מקום – אין נפש אחת שלא ידעה פעם בחיים מזה. שלא נגעה פעם בחיים בוודאות ההיא ש- עולם הזה שלנו זה רק פרוזדור לטרקלין[39] כפי שאומר התלמוד.

וחוץ מזה – לא צריך לימוד בשביל זה. זה הנפש יודע מעצמו. הנפש החי יודע את זה מעצמו. זה מובן?[40]

 

 

העולם הבא כתוב בנשמה

אז אפשר להמשיך. עכשיו אני שואל מה הפשט של הפסוק, אני חוזר על הפסוק: "יתמוך דברי ליבך שמור מצוותי וחיה."[41]

כבר למדנו - "וחיה" – וחיה ממש, החיים הממשיים: הקרן קיימת לעולם הבא, ואוכל פירותיהם בעולם הזה.[42] לכן יש משמעות למה שאמרתם: חיים ממשיים בעולם הזה כבר, אבל זה רק "קרן קיימת"... סליחה: הפירות של הקרן קיימת, שהוא העיקר, שזה העולם הבא. אחר כך תראו, אני לא יודע אם נגיע הערב, שהמהר"ל אומר את זה בפשטות.

שוב: מי ששואל: מאיפה מן התורה יודעים שיש עולם הבא? התורה כולה אין לה שום דבר לומר לו. זה צדוקי. התורה מדברת רק לאלו שהולכים לעולם הבא והיא מסבירה איך להגיע. הבנתם?

זה פשט המשנה! "כל ישראל יש להם" – מעצמם – "חלק לעולם הבא". וכל הויכוח בגמרא בין הצדוקים לפרושים זה ההוכחה שמי שלומד תורה בשיטת הפרושים (הכוונה לצדוקים כנראה): "איפה זה כתוב?" כן? הוא בור עם הארץ, לא מאמין, אפיקורוס.. צדוקי.[43] זה מובן? זה כתוב בנשמה שלך.

 

 

על חסיד ועל מתנגד

אני... אני זוכר סיפור חסידי יפה מאד. אתם יודעים שבהתחלת המחלוקת בין החסידים למתנגדים, אז רבני המתנגדים היו רואים את רבני החסידים כ"עם-הארצים" גמורים. אז פעם אחת, רב חסיד אמר לתלמידיו דבר תורה יפה מאד. והתלמידים הלכו לספר לרב מתנגד. הרב המתנגד של אותו עיר שאף פעם לא דיבר עם הרב החסיד כמובן, כן? אז אמר: זה נכון! זה כתוב בגמרא דף... אבל איך הרב החסידי יודע את זה? אז.. אמרו לרב החסיד? אתה יודע מה אמר...? אז הוא אמר: תלכו לומר לו – אני לא ראיתי את זה בגמרא. אני ראיתי את זה איפה שהגמרא ראתה את זה.

הבנתם את התשובה? זה מובן...? זה החסידות האמיתית. טוב, הסיפור לא אומר איך הרב המתנגד נהפך לחסיד אחר כך...

אז נחזור לעניין. אני אמרתי לכם: תוסיפו מקף איפה שיש במקרא, כפי שיש במקרא. "יתמוך דברי לבך" - מה...

[סוף קלטת]

 

 

הערות

[1] משלי, פרק ד' פסוק א'

[2] משלי, פרק א' פסוק ח'

[3] אולי הכוונה לדברים פרק ח' פסוק ה', פירוש האבן עזרא לפסוק: "וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:" אבן עזרא:

שידע באמונת לבו שהוא העיקר. ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך, ואם הרעיבך ליסרך, ויענך בדרך בצמא, שכרך - שיביאך אל הארץ הטובה:

[4] הכוונה לייסוד תנועת ש"ס בראשות הרב יצחק פרץ, כשנתיים לפני כן.

[5] בראשית פרק א' פסוק א'

[6] דברים פרק לד' פסוק יב'

[7] מהר"ל גור אריה על התורה, דברים, פרק ו' פסוק ז' ד"ה: ושננתם לבניך: "שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה "תורתו". ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה - אינו שלו לגמרי:

ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה - אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא (ב"ק סוף צב.), סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין - הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון - מתרוסס, וכך בארצות אלו:

כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים [ו] מלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו, כמו שאמרנו למעלה (אות ה) 'ומהו האהבה, "והיו הדברים האלה על לבבך וגו'"', כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השם יתברך ומצותיו, ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת:

אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר - מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו:

ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ. הלא כל אדם שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו על זה, עד שכמעט בעוונותנו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו, חדשים מקרב באו, לא שערום ראשונים. ועל הרועים לרעות עלות הצאן לרגל המלאכה, לא לדפוק אותם ביגיעה בדרך קצרה והיא ארוכה, לא שהיא ארוכה, אך ימותו ולא יבאו לכלל תורה. כי מה ידעו צעירי הצאן איכה ירעו ואיכה ירבצון, אם לא על הרועה להדריכם להנהיגם דרך ישרה, ולא יקוים בו כד רגיז רעיא על ענא (ב"ק נב.):

וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח - הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב. על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה. ועתה יחשב לפניו יתברך כאילו עשיתי תמור צערי, אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר:"

[8] מסכת אבות פרק ה' משנה כא': "הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה..."

[9] ההפטרות מהנביאים.

[10] קידושין דף סו' עמוד א', בהקשר למחלוקת צדוקים ופרושים בימיו של ינאי המלך שהרג את חכמי ישראל. "ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. ... ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה."

וגם בפרקי אבות, פרק קניין תורה, פרק ו' משנה ב': "אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף..."

[11] ברכות דף ה' עמוד א': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה."

[12]

[13] דברים פרק ו' פסוק טז': "בכל לבבך". משנה ברכות פרק ט' משנה ה': "בכל לבבך-בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע"

[14] זהר פרשת וארא דף כז עמוד א: "בכל לבבך דא ימינא ושמאלא (נ"א) קדישא דאקרי יצר טוב ויצר רע"

[15] פירוש רש"י במקום, דברים פרק ו' פסוק טז', ד"ה: בכל לבבך: "בכל לבבך - בשני יצריך. דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום"

[16] בראשית, פרק ג' פסוק יט'

[17] מסכת אבות פרק ג' משנה א': "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"

[18] שמות פרק טז' פסוקים ז-ח: "וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל...

וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:"

[19] מסכת אבות פרק ד' משנה כב': "...שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"

[20] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא' עמוד א': דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם." ופירוש רש"י במקום, ד"ה "לדעתם" – "שאלם אם חפצין להיבראות ואמרו הן".

דברים דומים נאמרו על ידי מניטו זצ"ל בהקשר של כפה עליהם הר כגיגית במתן תורה (ראה שיעורים על מתן תןרה). הרי עם ישראל כבר בחר לקבל אתהתורה, אז למה לכפות? ותשובתו נוגעת גם ל"על כרחך אתה חי" שהוא מזכיר בשיעור שם. בשני המקרים, ישראל לגבי התורה, והאדם עבור הלידה (וגם עבור אירוסין ונישואין) – היתה בחירה התחלתית. מהרגע שהייתה הבחירה, הכפייה היא למעשה השכר על הבחירה.

[21] תלמוד בבלי, מסכת נדה דף ל' עמוד ב': "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך.

[22] תהלים פרק א' פסוק ב': " כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". עבודה זרה דף יט' עמוד א': "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה."

[23] ברכות דף ה' עמוד א', בהמשך: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני."

[24] שמות פרק כד' פסוק יב'.

[25]חומש ויקרא פרק יח' פסוק יט'

[26] שבת דף קלח' עמוד ב': "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה... תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד"

[27] עיבוי והגדלה

[28] משלי פרק ד' פסוק א'

[29] משלי פרק א' פסוק ח'

[30] , משלי פרק ד' פסוק ב'

[31] משלי פרק ד' פסוק ג'

[32] משלי פרק ד' פסוק ד'

[33] מסכת עבודה זרה, דף י' עמוד ב' ועוד בהמשך.

[34] משנה סנהדרין פרק י משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"

[35] ספר מסילת ישרים לרמח"ל, פרק א': ""ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם. ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל - כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל - שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו): וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך - כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים. 

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד): על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט."

[36] ספר דברים, פרק יב' פסוק ט'

[37] הגדה של פסח

[38]

[39] מסכת אבות, פרק ד' משנה טז'

[40] מסילת ישרים לרמח"ל, פרק א': "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. 

[41] משלי פרק ד' פסוק ד'

[42] שבת דף קכז' עמוד א', קידושין דף מ' עמוד א'.

[43] סנהדרין פרק י' משנה א': "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס..."

הוספת תגובה