משמעות המפקד: מספרים של שמות וזהות - שיעור על פרשת פנחס

השיעור נמסר בשנת 1992

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

מניטו: בפרשת פנחס, שאותה נקרא השבוע, מתקיים המפקד האחרון שמופיע בספר במדבר והוא בעל הקשר היסטורי משמעותי.

סיפור המגיפה וכלל ישראל: המשמעות של המפקד

בפרשת בלק, שלמדתם אותה בשבוע שעבר, ראינו את הניסיון שהתנסה בו עם ישראל, במיוחד בכל הנוגע ליחסיו עם מואב. אחד הנושאים המרכזיים בפרשת בלק הוא ניסיון הקללה של בלעם, כפי שביקש ממנו בלק מלך מואב. בלק היה אחוז בהלה מול העם הזה שיצא ממצרים ופרץ אל בימת ההיסטוריה של האזור שאנחנו מכנים כיום 'המזרח התיכון'. כשבוחנים את תולדות מצרים, תולדות עם ישראל, והעמים שהחזיקו בארץ־ישראל, מבינים שאף כוח לא היה מסוגל לעצור את המהפכה הלאומית־גאופוליטית הזו שהתחוללה בזמן יציאת מצרים, עת העברים יצאו מאלמוניותם ומהחיים במחתרת של מצרים.

כשאני מבטא את המילים האלה, עולה בי ההבנה עד כמה הדימוי הזה דומה להפליא לאירועים שאנחנו חווים בימינו. אני מעדיף שלא להאריך בהצגת ההקבלה הזו, שהרי אנחנו חיים אותה והיא נוכחת בתודעה שלנו. אבל בוא נרשה לעצמנו תרגיל של דמיון: יש כאן כמה אנשים בחדר שכבר היו בחיים לפני מלחמת העולם האחרונה. באותם ימים, ההיסטוריה של עם ישראל התרחשה במחתרת, בהסתר, בתוך ההיסטוריה העולמית. והנה, לפתע, מתרחשת יציאה מן ההסתרה הזו, יציאה שמובילה לטלטלה גאופוליטית עולמית. ודאי שמדובר בממדים רחבים הרבה יותר מאשר אלו של יציאת מצרים, אך הם בעלי אופי מקביל ודומה במהותו. מוכר לכם הנושא שאני רומז אליו?

אם כן, לבסוף, כמוצא אחרון, כאשר בלק נוכח שהעמים שהחזיקו בארץ המובטחת, כלשון המשוררים,

[בנקודה זו מניטו פותח סוגריים על מושג 'הארץ המובטחת']: יש לזכור עד כמה הביטוי הפיוטי מאד הזה אינו מדויק. ארץ ישראל לא הובטחה לישראל - היא ניתנה לישראל. יש כאן מלכודת תיאולוגית שהמקור שלה הוא נוצרי והביטוי "הארץ המובטחת" הוא חלק ממנה. יש פילוסופיה שלמה על "הארץ המובטחת": כשאומרים "הארץ מובטחת" - משמעות הדבר שההבטחה לעולם לא מתקיימת באמת. כי ברגע שהיא מתקיימת וניתנת - זו כבר אינה הבטחה. אתם רואים את המלכודת? שוחחתי על כך פעם עם ידידי הטוב אנדרה שוראקי. וודאי שמעתם עליו - משורר גדול בפני עצמו. הוא הציע ניסוח חלופי, שגם כמה תיאולוגים נוצריים אימצו אותו: "ארץ ההבטחה" (la terre de promission). זה אמנם נשמע יפה בצרפתית, אבל עדיין טמונה בו אותה המלכודת התיאולוגית. אבל הפסוק בתורה מאוד ברור: "הארץ אשר נתתי". חד-משמעית. כך אנו מוצאים את עצמנו שוב בלב האקטואליה, אבל עדיין אנו עוסקים בתקופת יציאת מצרים.

אם כן, באותו הזמן בלק פונה לסוג של אסטרטגיה מאגית לכאורה. אלא שאיננו לוקחים בחשבון עד כמה המציאויות הללו משפיעות בפועל על מהלך ההיסטוריה, ותכף אגיע לזה.

ויש את בלעם, שהוא נביא האומות, וזה כבר נושא אחר לגמרי: המשמעות של המושג "נביא האומות". אנחנו כל כך רגילים לרעיון של הנבואה בהקשר של התנ"ך, עד שהמחשבה על קיומה של נבואה גם בעמים אחרים אינה זמינה לנו, אינה מובנת מאליה. זה נושא בפני עצמו, ואם יישאר לנו זמן בהמשך תזכירו לי ואדבר עליו. אבל מעבר לשאלה הזו, צריך להבין שעד תקופת יציאת מצרים כל עם, כל דרך קיום אנושית, כל חברה אנושית, נשאה בתוכה יכולת נבואית. מאז ראשית ההיסטוריה של האנושות הוענקה לאדם היכולת הנבואית. ולכן התנ"ך מדבר באופן ישיר וברור על היכולת הזו בקרב אומות העולם.

עם זאת, אותה נבואה בעמים היא מסוג שונה לחלוטין מהנבואה בישראל, וזה אחד מהלימודים של ריה"ל בספר הכוזרי. בקרב האומות, היכולת הנבואית מופיעה ברמת היחיד: אצל יחידי סגולה יוצאי דופן קיימת יכולת לתפוס ולהבין את משמעות ההיסטוריה של העם שלהם. בכך אני נוגע באופן ישיר באחת מההגדרות של מהות הנבואה: הנבואה מגלה את משמעות ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתרחשת בעולם הזה. ואולם, ריה"ל מוסיף: בקרב ישראל היכולת הנבואית מופיעה מתוך קנה המידה של קהילת ישראל. נביא בעם ישראל הוא הדובר של סגולת הנבואה של כלל ישראל, של האומה כישות שלמה. כאן נחשפת ההבחנה הגדולה לאורך ההיסטוריה בין החוויה הדתית וגם התרבותית של החברה הישראלית לבין זו של שאר העמים: במסורות אחרות ערכים דתיים ורוחניים נמסרים בידי יחידים, בעוד שבישראל הזהות הכללית היא הנושא. הדמויות היחידניות שבולטות בקרב ישראל הן, במובן מסוים, דוברות של הזהות של כלל ישראל. אני מקווה שהרעיון הזה מוכר לכם.

הרעיון הזה של 'כלל ישראל' הוסבר במהלך 2000 שנות הגלות. במהלך תקופת הגלות, תקופת התפוצות, כלל ישראל הפך לישות שניתן לכנות אותה מופשטת. היינו בעיקר אוסף של קהילות שהושתלו על ישויות אחרות, זרות. בדרך הזאת נותרנו תמיד מחוברים לרעיון של כלל ישראל, אבל בצורה מעט מיסטית, ולעתים אף מיתית במידה מסוימת. עד כדי כך, שיש מעין - אם ניקח את האטימולוגיה של המונח 'תפוצות' - מעין 'תפוצתיות' של הזהות הישראלית ברמה האישית וכמקבץ של יחידים. אלה היו קהילות, אבל האומה הישראלית כשלעצמה... אמנם דיברו על העם היהודי, אבל העם היהודי היה עם מפוזר באופן כזה שלא הייתה לו אף אחת מהתכונות של עם.

באופן מיוחד, בעולם האשכנזי, היהדות הפולנית הייתה באמת עם. ובפולין, הפולנים הכירו אצל העם היהודי-הפולני במאפיינים של עם. היה פרלמנט יהודי פולני בפולין, אני לא יודע אם אתם יודעים את זה. ובעולם הספרדי, זה היה וודאי המצב במרוקו. היהודים במרוקו לא היו רק קהילות, זה היה עם. אני אומר "זה היה" כי זה נגמר. זה בתהליך של סיום, וגם בפולין זה נגמר.

אבל במשך 2000 שנה, מלבד סוג כזה של יוצאים מן הכלל, היינו אוסף של קהילות.
והיינו מחוברים באופן רוחני, מיסטי, אל כלל ישראל. אך עם הזמן, זה הפך למיתי.
אותו כלל ישראל התגבש מחדש בזמננו, באומה העברית, בישראל עצמה. ומכיוון שאנחנו חיים בתוך העידן של המוטציה הזהותית הזו, אין לנו עדיין הפרספקטיבה הדרושה כדי להגיע להבנה עד כמה גדול הפער בינינו לבין עידן הגלות, עידן שבו הזהות היהודית הפכה לאינדיבידואלית. ואני מדגיש שוב: בזמן הגלות היינו קשורים רק בצורה רוחנית, מיסטית, לזהות "ישראל" הקולקטיבית. ובמשך הגלות, היינו "העם היהודי". ולכן קצת איבדנו את מה שהיה מובן מאליו בקטגוריה הגדולה הזו.

בנוגע לערכים שעליהם מדברת התורה – הם קיימים ברמה מסוימת אצל האומות. אתם זוכרים את הביטוי "חסידי אומות העולם". נוהגים לתרגם 'חסידי אומות העולם' ל־Les justes des nations - ' - הצדיקים שבאומות. אבל המילה - 'juste' - צדיק , אינה מבטאת במדויק את משמעות המונח 'חסיד'. היה מדויק יותר אולי לומר: 'החסידים שבאומות העולם', כלומר: יראים, מסורים, אדוקים. אלא שבשפות שאינן עברית, המילה 'חסיד' קיבלה משמעות אחרת מזו שהיא נושאת במסורת היהודית ולכן התרגום נהיה בעייתי. ובכל זאת, הרעיון הזה מספיק מוכר. ברמה האישית - "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", בעוד שאצל ישראל הזהות הזו ניתנת לישראל ככלל. ובמיוחד כשמתייחסים לנבואה.

בהקשר לזה, אני חוזר לריה"ל. יש הבדל מהותי בין הנבואה בישראל לזו של האומות:
כל אדם בישראל ניחן ביכולת נבואית. והנביאים של ישראל הם הדוברים של אומה שנמצאת בקשר של דיאלוג עם הבורא של האנושות כולה. בעוד שבאומות האחרות, באומות העולם, זה ברמה האינדיבידואלית. היו יוצאי דופן שניחנו ביכולת נבואית. אחרי דור יציאת מצרים זה חדל אצל האומות. אבל עד לזמן ההוא של יציאת מצרים, הרעיון של 'נביאי אומות העולם' היה רעיון מוכר, ברור מאליו, בסיפור המקראי.

בתקופות מסוימות מופיע מקרה מיוחד, שבו מופיע הנביא של כלל האומות. בזמן יציאת מצרים זה היה בלעם. בלעם אינו רק הנביא של האומה שלו, אלא הוא הדובר של כלל האומות, [שעומד] נוכח או בקשר לתופעה של ישראל. אני עדיין עוסק בפרשת השבוע שעבר. ולכן, כאשר נגמרו האסטרטגיות נגד ישראל - היום היינו מכנים זאת "אנטי-ישראליות" של אותו זמן - מלך מואב, בלק, פונה בסופו של דבר לבלעם נביא האומות כדי לקלל את ישראל. כמו שאמרתי מקודם בקצרה: לבני האדם המודרנים, הרעיון הזה של לקלל - לנסות לנצח מישהו באמצעות קללה - נראה כמשהו ששייך למאגיה.

אז אומר כמה מילים, כדי לנסות לזהות את התופעה הזו של קללה בתרבות העכשווית שלנו: בתרבות המודרנית זה נקרא פרופגנדה, פשוט! אתם יודעים עד כמה תעמולה היא כוח שמסוגל להפוך טוב לרע ורע לטוב. ואנו מוצאים את המדע הזה של התעמולה (אם כמה מכם עוסקים בפרסום, יש ביניהם דמיון. המטרה היא למכור מוצר(. ובכן, המדע הזה הופיע בציוויליזציה המערבית בזמן הנאציזם. אתם זוכרים את גבלס, שהיה הדובר של התעמולה הנאצית. ותעמולת הנאצים הצליחה, במה שניסה בלעם לעשות בזמן יציאת מצרים: להשמיד את העם היהודי באמצעות תעמולה. טוב, זה נושא בפני עצמו. אתם תמשיכו את הניתוח בעצמכם. אבל אני חושב שזה מספיק ברור. ונראה בבירור, שהיום הבלעם של זמננו הוא פשוט מזכ"ל האו"ם. כלומר דובר האומות, במישור התעמולתי, כלפי העם היהודי וישראל. אתם קולטים את ההקבלה הזאת. כי מה פירוש "לקלל"? זה 'לומר רע עליהם'. לא רק לאחל להם רע, אלא לדבר עליהם רעות. ומה פירוש לברך? זה לומר עליהם טובות. אז אני רק חוזר על המשפט המסכם הזה: היכולת הנבואית של בלעם היא היכולת של מה שאנחנו קוראים היום 'תעמולה': לומר את הרע כאשר מדברים על טוב. ואז, מידה כנגד מידה, הקב"ה מהפך את הדברים, ומשמיע את הטוב דווקא מתוך דברי הרע. עד כאן לגבי בלעם.

וכאשר בלק מבחין שבלעם לא מצליח לעשות תעמולה - כלומר, להשמיץ באופן מספיק את העם הזה היוצא ממצרים כדי להשמידו - אז בלעם נותן לו עצה אחרונה (כל זה נמצא בפסוקים האחרונים של הפרשה של השבוע שעבר(: כל עוד העם הזה מחזיק בזהותו האותנטית - הוא בלתי מנוצח. כל עוד ישראל הוא באמת ישראל - הוא בלתי מנוצח. הדרך היחידה להשמיד את ישראל היא לשלול ממנו את מהותו. אז הוא נותן לו עצה: לנסות להוביל את ישראל לחטא כנגד תעודת הזהות שלו. אם מצליחים לפתות אותו, לגרום לו לבצע את החטאים החמורים שבאמצעותם הוא לא יהיה עוד באמת ישראל, אז הוא ייהרס. זאת העצה שניתנת.

זה היה הניסיון הגדול שתואר בפרק שחותם את הסיפור של הפרשה של השבוע שעבר: לפתות את ישראל באמצעות בנות מואב, כלומר באמצעות בנות מדין. הסצנה האחרונה שמסופרת לנו בפרק כה, היא נפילתם של העברים בפיתוי בידי בנות מדין, נשי מדין. הייתה במואב קואליציה של מדין-מואב. אני חושב שבימינו אנחנו מכנים זאת "מתירנות", דיסקוטקים. ואני לא חוזר על המדרשים שמספרים את זה בצורה כל כך מדויקת: כיצד פועלים אויבי ישראל כדי להטות את עם ישראל מזהותו. ואז מתרחש אסון. אל מול הניסיון האחרון הזה שבנות מואב מעמידות בו את עם ישראל, יש כמין סוג של שיתוק באופן שבו מנהיגי ישראל פועלים.

אז בקיצור נמרץ אסביר למה התורה מספרת לנו על זה בפירוט נרחב כל כך, בתחילת פרשת השבוע ששמה 'פנחס'. המידה, החשיבות, הזכות של פנחס, מגיעה לרמה כזו שחידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל נעשה באותו רגע עם פנחס. בקצרה, זה הפסוק הראשון בפרשת פנחס. המדרש מסביר זאת באופן הבא: משה היה משותק נוכח מה שהתרחש. אחד מראשי השבטים, זמרי בן סלוא משבט שמעון, הולך לנגד עיני כולם עם אחת מנסיכות מדיין ומשה עצמו לא יכול להתערב, הוא אינו מסוגל להגיב. והמדרש מסביר מדוע: משה עצמו לקח לו אישה מדיינית, אתם זוכרים. וכך כולם משתתקים. משותקים. ורק פנחס מתערב. והוא עוצר את האסון של אובדן הזהות של ישראל בניסיון הזה.

אתם זוכרים את מה שלמדנו בפרשת בהעלותך: כל פעם שיש סכנה של מגפה מגיעה קטסטרופה, וחלק מהעם נעלם במגפה הזו .המילה מתורגמת במילון כ"מגפה", כלומר אפידמיה, אבל בעצם מדובר בפגיעה שבגללה עם ישראל מאבד מספר מחבריו.[1] אתם זוכרים את זה? היה מניין מסוים [שנעשה] כדי לבדוק האם נותרו מספיק, כדי שהישות של ישראל תישאר עדיין "כלל ישראל" - כפי שדיברתי על המושג הזה לפני כן.

והנה, בפסוק האחרון של הפרשה נאמר: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף", זאת אומרת: 24,000איש מישראל נאבדו באותה קטסטרופה, בניסיון הזה של העריות. וזה מביא אותנו אל הפתיחה של הנושא של פרשת השבוע שלנו.

כעת נראה כעת מדוע זה היה הכרחי לקיים מניין חדש לאחר המגפה הזו. אז תפתחו את פרק כו. אזכיר לכם שוב בקיצור נמרץ, ואני מקווה שזה מספיק מובן: היו עשרה ניסיונות של העם בארבעים שנות המדבר, עשרה ניסיונות בהקבלה לעשרת הערכים של התורה, שהם כנגד עשרת הדיברות. וכאן מדובר בניסיון האחרון, החמור ביותר, הדיבר העשירי. ניתן לכנות זאת בעיית העריות.

אז הנה מה שהפסוק אומר: תקראו את הפסוק הראשון של פרק כו. זה פסוק מיוחד במינו שנוגע בנושא שאותו אני מכנה: הכלכלה הטיפוגרפית[2] של התורה - זו פרשה שנעצרת באמצע פסוק.

"ויהי אחרי המגפה"

אני מתרגם פעם אחרונה את המילה "מגפה": זהו מונח שבעברית שמציין אסון, מה שפוגע באדם וממית אותו. ביחס ל"נגף" או "מגפה", בדרך כלל מילונים מתרגמים "מגפה" במובן של une épidémie, אבל אפידמיה היא רק סוג של מגיפה. אני מניח שהמילונים האלה נכתבו בתקופות של מגפות גדולות שפגעו באנושות. וכפי שאתם יודעים, הקהילות היהודיות סבלו תמיד מסכנות קשות בכל פעם שהייתה מגפה בציוויליזציה. זה היה גורם להתפרצות של אנטישמיות חמורה מאוד, שכן האשימו את היהודים בהרעלת הבארות. אתם יודעים את זה. מה שאני מספר לכם אינו אנקדוטה. בדרך כלל היהודים לא נפגעו ממגפות כמו כולרה וכו, כי פשוט היה להם סגנון חיים אחר. אתם יודעים שהיהודים נוטלים ידיים לפני האכילה, דברים כאלה. ואז, כשראו שהגויים נפגעים מהמגפה והיהודים לא ,האשימו אותם בלחשים מאגיים, ברעלים שכוונו כלפי הגויים. זה וודאי מזכיר לכם זיכרונות מהתקופה של ימי הביניים באירופה. ובכן, זה קרה בכל מקום. בכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים[3].

בחזרה לנושא: יש סימון 'פ', כלומר - תחילת פרק. הפרשה נעצרת כאן, באמצע הפסוק. "

וידבר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן לאמור"

בסיפורים שקדמו למדנו על מות אהרון, ובנו אלעזר החליף אותו. כעת, תראו את רש"י על הפסוק הראשון:

"ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

אתם רואים את הניסיון הזה, של עוינות העולם החיצוני. ושוב, אני מזכיר לכם את האסטרטגיה האחרונה של בלעם, שהייתה מאותם "זאבים" - אותן סכנות ועבירות שמשחיתות את זהות ישראל והופכות אותו לפגיע. זה דומה לרועה שנוכח שיש בעדר שלו זאבים והם הרגו כמה מהצאן. אז הוא מונה אותם כדי לדעת את שמות הכבשים שנותרו. והנושא כאן חשוב: "כלל ישראל" - הישות, הקולקטיב של ישראל, "כלל ישראל" - הוא זה שנמצא בברית עם הקב"ה. ואני מדגיש שוב: אצל העמים, אומות העולם, ישנם יחידים שמתאגדים לכדי כנסייה, שמתאגדים לכדי קהילה. אבל...

אני אחבר את זה לבעיה הכללית של החוויה הדתית: ביהדות, משמעות החוויה הזו הפוכה משאר הדתות, בלי קשר למראית העין. ביהדות, כלל ישראל הוא זה שנמצא בקשר דתי עם הקב"ה, וכל יחיד בישראל חי, מבטא, את הברית הזו [של הקב"ה] עם כלל ישראל. כל אחד ברמתו, ולפעמים ברמות שליליות, אבל אלו רמות שליליות של אותה הברית עצמה.

זה מסביר לכם את התופעה שתמיד נראית מוזר וקשה להבנה למנטליות הלא-יהודית:
מדוע יהודי, אפילו אם הוא אתאיסט, הוא יהודי לפי המסורת היהודית, בעוד שגוי, אפילו אם הוא קרדינל, הוא אינו יהודי מבחינתנו. גוי, גם אם הוא קרדינל, הוא לא יהודי. והרי הוא מאמין בתנ״ך, והרי הוא חי את התנ״ך - בדרכו שלו - אבל הוא חי אותו. קרדינל, כן? זה לא סתם. ובכל פעם שאנחנו עורכים בירורים כאלה עם נכבדים ואנשי כמורה נוצריים חוסר ההבנה הזה תמיד נמצא שם. בסוף הם התרגלו: "טוב, זו הזיה יהודית". יהודי, אפילו אתאיסט - זה יהודי! אגב, בימינו, כציונים, יש לנו נטייה להפוך את הנוסחה ולומר: יהודי, אפילו דתי, הוא גם כן יהודי. אתם מבינים למה אני מתכוון? יש בזה משהו. זה עם כזה. נוצרי, ברגע שהוא מפסיק להאמין בעיקרי אמונתו הנוצרית הוא כבר לא נוצרי. הוא נשאר צרפתי, אבל הוא כבר לא נוצרי. לעומת זאת, במישור היהודי, הזהות ניתנת קודם כל על ידי הקולקטיביות היא זו שנותנת את הזהות, והפרט מממש את הזהות הזו של הקולקטיב. כל אחד לפי הפרופיל, ולפי היכולת שלו לעשות את זה בצורה מיטבית. ולכן אתם מבינים איך יכולים להיות יהודים "שליליים", אבל הם עדיין יהודים. אז, כדי שכלל ישראל יהיה נוכח, נדרש מינימום כמותי של יחידים. רק כשמגיעים לסף מסוים של כמות, מתגלה האיכות של הכלל.

הסוציולוגים מכירים את התופעה הזו: כשמספר מסוים של יחידים מתאספים יחד - זוהי בדיוק תופעת המניין - בהתחלה זה רק תוספת כמותית של אנשים. אבל אז מופיעה מציאות רוחנית שהיא הישות של הקבוצה, ששייכת כבר לממד האיכותי. ולכן, למרות שכלל ישראל הוא מציאות מהסדר האיכותי, הוא במספר מינימלי מסוים של יחידים. המספר שהתורה דורשת הוא שש מאות אלף. אתם רואים שזו אותה בעיה גם ברמת המניין של עשרה: זו היחידה האנושית הקטנה ביותר של רבים שמוציאה לפועל מציאות של קולקטיב, שהיא מהסדר של כלל ישראל, אבל ברמה של מניין. למה דווקא 600,000 - זו שאלה אחרת. אני רוצה לציין בפניכם שחכמי הקבלה בני זמננו שהקדימו את הציונים, אמרו כבר בזמנם שמה שאנחנו קוראים לו "מדינת ישראל" יקום כאשר יהיו שש מאות אלף יהודים בפלשתינה.[4] ובכן, תבדקו: בדיוק בשנה שבה הגיע מספר היהודים בפלשתינה ל־600,000 הוכרזה מדינת ישראל. המספר כולל גברים, נשים וילדים. ואילו ביציאת מצרים מדובר היה על 600,000 ראשי משפחות. ובכן, יש כאן עניין של דמוגרפיה, וגם של עלייה כמובן, אבל תנו לנו זמן, נגיע לכך גם אנחנו. זה מסתורי, אבל זה כך. זה היה אחד מתלמידי הגר"א שהעיר על כך.

הנה, זה החלק הראשון של רש"י. אני ממשיך לחלק השני, הסבר שני] למניין בפרשת פנחס]:

ד"א: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.

"כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין". היה מניין ביציאת מצרים. "ועכשיו, שקרב למות" אכן, בפרשה הזו תינתן למשה הרשות להעביר את סמכותו ליהושע כי זה סוף השליחות של משה לישראל. "ולהחזיר צאנו מחזירן במנין" כלומר: נמסרו לו שש מאות אלף ושבעים שמות בסיסיים. שימו לב למספר הזה :כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, התורה מדגישה, ואנחנו חוזרים על כך בליל הסדר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך". וכאשר השבעים האלה נהיו לשש מאות אלף, יציאת מצרים התאפשרה. כשמשה מוסר את ההנהגה ליהושע לפני שהוא עוזב את ישראל, הוא בודק אם נותרו מספיק [אנשים] כדי שיהוו את 'הכלל ישראל' שהופקד בידיו, משום שבין יציאת מצרים ועכשיו, חלפו ארבעים שנים שבהן כלל ישראל הועמד בניסיונות. בניסיונות הללו הוא נדרש להתמודד עם עשרת מדרגות הזהות - עשר הערכים של עשרת הדיברות שהיא תעודת הזהות של ישראל.

וכעת אנחנו מגיעים לניסיון העשירי, זה שסופר בפרשה הקודמת ושאליו התייחסתי, עם בלק בלעם מדין ומואב. לא יהיה לנו זמן לעקוב אחרי הפירוט של המניין הזה, אבל במסגרת הלימוד שלנו אני רוצה להתמקד במקרה מיוחד - בתוך סיפור המניין - שאינו מופיע בשאר המניינים. שאר המִפְקָדים מסתפקים ברשימת שמות - מניין.יש כמה חריגים, למשל כשהמִפְקָד בא כדי להבליט את זהותם של משה ואהרן, אז יש חצי פסוק, אולי שלושת רבעי פסוק, שמסבירים מיהם משה ואהרן. זה מופיע בספר שמות, אני מזכיר את זה כדי להשלים את התמונה. אבל בדרך כלל העיקרון שנשמר הוא שהמִפְקָדים לרוב מונים: "פלוני בן פלוני, אלמוני בן אלמוני" לפי הנוסח הידוע והקבוע. אבל כאן, ניתנים הסברים לגבי כמה שמות שעתידים להיעלם מעם ישראל. ואנחנו נעקוב אחריהם.

להמשך השיעור – לחצו כאן:

מחלוקות בין גדולים

אציין לכם את הפסוקים: ראשית, מניין השבטים מתחיל בשבט ראובן, שמניינו מתחיל בפסוק ה. ונקרא בפסוק ט: וּבְנֵי אֶלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם, הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה׳.

ופסוק י: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם וְאֵת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה, בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם אִישׁ; וַיִּהְיוּ לְנֵס - היו לסימן, לעדות.

הפסוקים הללו מזמינים ניתוח עמוק יותר. תראו, זה מאוד עוצמתי:

שני פסוקים כדי לדבר על דתן ואבירם - לצטט שמות רק כדי לומר שהם אבדו?! ניגע לרגע בנושא הכללי: כאשר אנחנו עורכים סיכום של המפקד הזה, אנחנו תופסים - במיוחד כשקוראים את רש"י,[5] שמציין זאת באופן מאוד מיוחד - שמתוך 70 השמות של ראשית המִנְיָן, יישארו רק 65 שמות. ובכן, יש כאן רגע של, איך לומר, ערעור על שלמותו של כלל ישראל.

כדי שכלל ישראל יהיה נוכח באמת, צריך שיהיו 'שבעים פנים'. מדובר במִנְיָן מדוקדק, וכשנסתכל על הסיכום נראה שיש רק 65. אז עולה השאלה: האם כלל ישראל עדיין קיים? זה רגע דרמטי במהלך ההיסטוריה של המִפְקָדים. וכך זה מתחיל, שימו לב: שני השמות הראשונים שנעלמים הם דתן ואבירם. איתם מוזכר גם קורח, שהוא שייך לשבט לוי, וגם הוא יעלם. אז אפתח סוגריים קטנים כדי לדבר על זה, סוגריים קטנים בתוך השיעור.

נראה שאפשר להצביע, באמצעות דגמים שונים - ובאמת יש כעשרה דגמים שונים במדרש -על פי איזה סוג של קריטריון נעשתה ההעמדה בניסיון והברירה של הזהות. איזה סוג של טעות בזהות עלולה בסופו של דבר להוות פגיעה בזהותו של כלל ישראל. אבחר באחד מן הדגמים, ואם ישאר לנו זמן נבחן אולי גם דגם נוסף, בליווי פירוש אחר של רש"י לפסוק שונה. כעת אמנה את סוגי החטאים. כלומר, את סוגי השיבושים בזהות שמסכנים את זהותו של כלל ישראל.

הנה, לדוגמה, יש לנו את דתן ואבירם: מדובר כאן במרד של ראשי העם. דתן ואבירם היו יריבים של משה ואהרן בשם זכות הבכורה של שבט ראובן. והם חברו לקורח, שהוא יריב אחר של משה ואהרן, בשם שבט לוי. כאן אנחנו נמצאים בלב לבו של עניין מהותי, משום שגם אנחנו, ברמה שלנו, בתוך ההקשר של הזהות היהודית בת זמננו, מתמודדים עם מציאות דומה.

העניין הוא כזה: אחת מנקודות התורפה - אחת החולשות, הנקודות הפגיעות של זהות ישראל - היא שעם ישראל, שהוא עם קטן מאוד, מתמודד ונאבק מול ערעורים קיומיים, קריאות תיגר אדירות, שעולות מתוך ההיסטוריה של האנושות. וזה ניכר בצורה מובהקת דווקא בארץ ישראל. במקום שבו הזהות היהודית נאספת ונחשפת, דווקא בארץ ישראל! כל פעם שישראל הוא מאוחד, הוא בלתי מנוצח. מרגע שפוקדת אותו מחלוקת, הוא נהיה פגיע. ואין צורך לרמוז לאירועים מהתקופה שלנו. שום צורך. וברוב המקרים, מסתבר שזו מחלוקת שלא לשמה. שכשמנסים לברר אנחנו מגלים: 'על מה בכלל המחלוקת? מה באמת מפריד ביניהם?" שום-כלום. שום דבר. שטויות. שמתם לב לזה? כשגדולי ישראל מתווכחים ביניהם, מה באמת יש ביניהם? העם לא מצליח להבין. לא רואים כלום. אולי, אי שם למעלה, בשורש של המחלוקת הזו, יש ערכים כבדי משקל שעומדים על הפרק. אבל ברמה של החוויה המיידית, ואני יכול לומר זאת גם במילים אחרות: ברמה של מה שאנחנו חווים בפועל, אנחנו פשוט לא מבינים.

אם מנסים באמת להבין מה ההבדל בין התוכנית של הליכוד לתוכנית של המערך לגבי מצרים - לא מבינים .אין שום הבדל. אז אולי ההבדל הוא ששמיר זה לא פרס, ופרס זה לא שמיר. אולי זה ההבדל. וזה מוזר. ובכן, כאן זה אותו דבר, בין קרח לבין משה ואהרון, מדובר בגדולים.
אז אנחנו, הקטנים, כשאנחנו מסתכלים למעלה: "אבל מה ההבדל?!" - אנחנו לא רואים.
ובכל זאת יש הבדל גדול. יש כאן מרד של ראשי העם, דתן ואבירם. הנסיכים שמתקוממים נגד משה על כך שלקח את זכות הבכורה משבט ראובן כדי לתת אותה לשבט לוי. אני מפשט מאוד, כי מדובר על ערכים מגוונים שמונחים על הפרק: ערכי המלכות, ערכי הכהונה, ערכי הנבואה .באמת, אם הכול היה מתרחש כסדרו, אז ראובן, הבכור של ישראל, היה אמור להיות נושא הערכים הגדולים של המלכות והכהונה. אבל הייתה פסילה![6] [של ראובן]. יש טענות. נשארה תרעומת. נשארו טענות משפטיות שעדיין מישהו רוצה לטעון אותם. התיק נסגר, העניין נחתם, אבל התחושות, היומרות - נותרו. כאילו דתן ואבירם אומרים למשה: "אתה, מהשבט של לוי! אתה לוקח את ההנהגה של העם!? זה [צריך להיות] אנחנו - מראובן!". אז משה מסביר ככל יכולתו, תקראו בתורה: כבר מזמן ההנהגה עברה מראובן ללוי. אתם מבינים למה אני מתכוון? זה מפסיק, וממשיך, וחוזר שוב...    

פרשת הנעלמים

נמשיך, ונראה שיש שישה שמות שהולכים להיעלם. ועכשיו קחו את פסוק לג בפרק כ"ו. זה פסוק חשוב מאוד לנושא שלנו. רואים שבשבט יוסף, וליתר דיוק בשבט מנשה, בנו של יוסף, מתרחשת בעיה דומה עם צלופחד. מונים את כל הפנים, את השמות של שבט מנשה, וכשמגיעים אל צלופחד הוא עומד להיעלם. באיזו צורה?

וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת; וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד, מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

וגם כאן, מקרה מיוחד בהיסטוריה של התולדות: מונים את ראשי המשפחות. והנה כאן, התורה אומרת לנו באופן מאוד מדויק: היינו מצפים שיהיה כתוב: "צלפחד ובניו" אבל הנה, לצלופחד אין בנים והוא עצמו עומד להיעלם. יש לו רק בנות, והן מוזכרים בשמותיהן. שימו לב לזה.

ומי היה צלופחד? צלופחד זהו חטאו של סתם, של היהודי הפשוט. של החבר הפשוט בעם. צלופחד הוא זה שבזמן יציאת מצרים חילל את השבת. בדור המדבר הוא חילל את השבת. האירוע הזה כבר סופר לנו בסיפורים הקודמים: ברגע שבו התורה סיפרה על סיפור המן, ובשבת המן לא ירד - התורה כבר נתנה את חוק השבת. והנה מסופר שצלופחד שהיה "מקושש עצים" - יש לכך משמעויות רבות, אבל אסתפק בהצבעה על מה שנחוץ לנושא שלנו. צלופחד הוא זה שחילל את השבת.[7] והוא עצמו ייעלם. וגם הירושה שלו עלולה להיעלם, כי אין לו בנים. אבל הנה, יש לו בנות, ונותנים לנו את שמות הבנות. אז שימו לב לזה טוב, כי זה עוד יחזור על עצמו.

בכוונה קשרתי את זה למושג של ירושה. המִנְיָן הזה הוא לקראת ירושת הארץ. כלומר, הולכים לחלק את ארץ ישראל לכמות חלקים כמספר המשפחות בשבטי ישראל. המניין הזה הוא לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לפי השבטים. תראו את זה מופיע באמצע הפרשה. וכבר מתריעים: החוק הוא - ואת זה נלמד בסדרות[8] הבאות - שהילדים יורשים את הוריהם. אבל כל עוד עם ישראל היה מחולק לשבטים, רק הזכרים, הבנים, הם שירשו, ולא הבנות. כי אם הבנות היו יורשות, היה חשש שהנחלה של השבט תעבור לשבט אחר, משום שהבנות עלולות להינשא לבנים משבט אחר. ואז מתגלה כאן סיכון. תגידו לי אם זה מספיק מובן, כי זה מאוד חשוב.

מה שאני מנסה להסביר בקצרה זה את הדבר הבא: בעצם, הבנות כן יורשות לפי התורה. אבל מסיבה משנית, שנוגעת לירושת הארץ, החוק הוא שבמִנְיָן הזה רק הבנים יורשים. זה מובן? אז אחר כך יתברר, ואגיע לזה בסוף השיעור, שבמקרים מסוימים כשאין בנים - הבנות כן יורשות. ואיך הבנות יכולות לרשת אם לפי החוק הן לא יורשות? כי בעצם, מלכתחילה - הן כן יורשות. אבל הן לא יורשות כאשר יש בנים, כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט. זה ברור עד כאן?

אז אתם מבינים שברמת ההלכה מאחר שכלל ישראל כיום כבר אינו מחולק לשבטים,
אנו מכנים את הדינים האלו "הלכתא דמשיחא" - חוקים שתקפים רק בעידן המשיחי. אבל כרגע[9] - אנחנו מצויים בעידן [של] זמן משיחי. אם הסיפור[10] היה מצליח, יציאת מצרים הייתה הסיום של ההיסטוריה של העולם הזה. היינו נכנסים לארץ ישראל - אבל כבר מעין עולם הבא, בתוך העולם הבא. הסיפור לא הצליח, ולכן הוא נדחה לקץ הימים של הגלות האחרונה - שלנו. אבל ברמה של הטקסט הזה, כבר רומזים לנו שיחסרו שמות מתוך השבעים. אמנם יש לנו שמות "ברזרבה" - הבנות של צלפחד. כך ניוושע! אחזור לכך בהמשך. מובן?

ראינו כבר שיש את דתן, אבירם וצלופחד - זה שלושה. וחסרים לנו עוד שלושה. קורח, כבר אמרתי לכם מראש, קורח הוא משבט לוי. אז נמשיך. אז כעת אנחנו עוסקים במניית שמות שבט לוי.

ס: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. ס״א:
וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי ה' ]קטע לא מובן]

וקוראים אותם, דרך אגב, ביום כיפור. אומר זאת בקיצור נמרץ, ולכן יהיה קצת קשה להסביר את זה בצורה ברורה: בחטא נדב ואביהו שוררת כמין התלהבות דתית של הכוהנים. הגזמה של הלהט הדתי שדווקא היא גורמת להם לטעות, שדווקא היא מפילה אותם בפח. הייתה חטאתם של המנהיגים, הייתה חטאתו של האדם הפשוט מן העם: דתן ואבירם - חטאת המנהיגים; צלופחד, מחלל השבת - האדם הפשוט; ונדב ואביהוא - חטאת הכוהנים.

ומכל הלימודים של הגמרא בנושא הזה, אזכיר לכם אחד. אזכיר אותו בשם הרב קוק. אני זוכר שלמדתי איתו את זה. העניין הוא כך: תארו לעצמכם שהכהן הגדול צריך לעבור תהליך שלם, טקס שלם לצורך הקרבן, אבל הוא מלא כל כך בלהט דתי עד שהוא מוסיף משהו מעצמו. למשל, הוא עוטה כפפות לבנות כשהוא מקריב את הקרבן. זה יפה, אבל הקרבן נעשה פסול. והם נענשו במיתה. כשהקריבו על המזבח אש זרה אשר לא צווה אותם. הם הכניסו לעבודת הקודש שה' דורש - להט דתי משלהם. "מתוקן", כביכול "רפורמיסטי". זו חטאת הכוהנים. ויש בזה גם צד חיובי, באותה הדרך כמו בחטא של המנהיגים: הייתה שאיפה, טענה מזמן קדום. הבכור שנפסל לאחר מכן - הוא בכל זאת בכור. ובמקביל, זה החטא של הכוהנים: הכהן ההטרודוקסי - הוא אורתודוקסי מזויף.[11] אז יש לנו, אם כן, חמישה שמות שנעלמו, ואם נוסיף את קורח - זה שישה.

והנה, מיד אחרי המִפְקד הזה מתרחש רגע דרמטי. עשינו את הספירה, ומגלים שיש רק 65 שמות! נראה את זה עם רש"י בפסוקים לה – לו, לגבי בני שותלח, יש לנו רש"י 'נפיץ' ממש. אז אני אקרא לכם בקצרה את תחילת דברי רש"י שאינה נוגעת ממש לנושא שלנו, ואחר כך נחשוב יחד על סוף הרש"י הזה. בכל אופן יש לקרא את הפסוק עצמו:

בְּנֵי שׁוּתָלַח: בֶּכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי, תַּחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי. – פסוק לה, וְאֵלֶּה בְנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן: מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי – פסוק לו.

באמת ישנם יהודים צפון אפריקאים ששם משפחתם בקרי – בכרי. [קטע לא ברור]

רש"י: שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות..."

למה רש"י צריך להתערב? משום שהפסוק מציין בנים שונים של שותלח: בכר – בכרי, ותַחַן – תחני. ואחר כך הפסוק אומר: "ואלה בני שותלח, ערן". אז רש"י מתערב: האחרים נקראו על שם אביהם (כלומר שותלח), ואילו מערן יצאה משפחה רבה, ונקראה על שמו. ולכן נחשבו בני שותלח לשתי משפחות בלבד, אף על פי שהיו לו יותר בנים מזה. יש מקרה מיוחד עם ערן – שהזכירו אותו, ואת שותלח - הזכירו, אבל את כל השאר - לא הזכירו. ובכן, בהקשר הזה [למניין משפחת שותלח] רש"י עומד ללמד ביחס לנושא שלנו [מנין המשפחות]. אני סוגר את הסוגריים האלו [של חלוקת משפחת שותלח]. הן חשובות מאוד בפני עצמן, אבל הן יובילו אותנו לסטייה מקו השיעור שתיקח יותר מדי זמן.

הנה כל דברי רש"י על הפסוק :

"צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה הרי ששים וחמש וזהו שנאמר (דברים ז) כי אתם המעט וגו' ה"א מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו".

הפסוק שרש"י מצטט מדברים ז[12] אומר: אל תחשבו שבחרתי בכם בגלל שאתם עם גדול, שאתם עם חזק, בזכותכם. זה בגלל שאתם צאצאים של האבות. והפסוק ממשיך: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" –וזה נכון! אני לא יודע אם לאנושות חסר הומור, אבל בכל פעם שעורכים סיכומים, סטטיסטיקות - רואים מספר מבהיל של בני המערב, מספר מבהיל של בני המזרח, מספר מבהיל של כל מה שתרצו. וזה מבהיל! ואז ]סופרים את] היהודים - מעט מאוד. ובכל זאת, המעטים הללו - מעט מאוד יהודים שמחזיקים את העולם בנשימה עצורה[13] [בציפייה דרוכה]. כך אומרים האנטישמים. הם לא יודעים - אבל הם צודקים! )משפט לא ברור בצרפתית).

והנה מה שאומר הפסוק: "כי אתם המעט מכל העמים" - כי אתם חמישה פחות מכל העמים. אומר המדרש: המעט - הקטן ביותר, יש לקרא: "ה"א מעט" - חמישה פחות. כלומר הקב"ה אומר לישראל: "אין לכם מספיק זכות - בכוחות עצמכם, בפני עצמכם - כדי להשתוות לשבעים אומות העולם". תפסתם את זה[14]? "כי כשסופרים אתכם בסופו של דבר, אתם חמישה פחות. שישים וחמישה" - כך אמר רש"י. ורש"י ממשיך: "הֵא מְעַט – חמישה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים". לעומת מספר כל משפחות האדמה. ואני מיד אחזור למספר שבעים. ומה שרש"י מוסיף יגרום שמחה ל...יש כאן מישהו מנרבון? הדרומיים...הדרום של צרפת? "וזה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן" כלומר : "ואת זה הבנתי מתוך היסודות של תורתו של ר’ משה הדרשן". רבי משה הדרשן היה אחד מגדולי החכמים הספרדים מדרום צרפת, מנרבון. קראו לו "הנַרְבּוֹנִי". ידוע לכם שיש משפחות ששמן "נַרְבּוֹנִי", והן מצאצאי אותן משפחות. אז אתם לומדים כאן משהו חשוב להיסטוריוגרפיה היהודית: לומדים מכאן שלרש"י היו מורים אשכנזיים והיו לו גם מורים ספרדים, ובפרט רבי משה הדרשן. הוא היה דרשן עצום, שגם הנוצרים טוענים לזיקה אליו, מפני שהם אלו שעדיין מחזיקים ברוב כתבי היד של רבי משה הדרשן. אז דעו זאת: הוא כתב המון מדרשים משיחיים שהנוצרים נטלו לעצמם ולאחרונה הוציאו לאור. כך התאפשר לנו להכיר את המדרשים הללו, שמדברים על המשיח הסובל על המשיח המפואר וכו' והם תורגמו גם ללטינית. אתם לא מכירים את כל זה, אבל הוא היה דרשן עצום שחיבוריו אינם בידינו, אבל מדי פעם רש"י מצטט את רבו, רבי משה הדרשן, וזה מה שמאפשר לנו להעריך את גודל ההחמצה, שאין בידינו פירוש שיטתי של רבי משה הדרשן. זה נשאר כתורה שבעל פה. טוב, אני סוגר את הסוגריים. אז בחזרה לנושא: יש בדברי רש"י הקבלה מאוד חשובה, שאנחנו לומדים אותה גם בנושאים אחרים, בין ההבחנה וההבדלה[15] בזהות האנושית במישור של האומות, לבין ההבחנה וההבדלה בזהות האנושית במישור של ישראל, ברמה האישית. זאת אומרת: יש את ישראל מצד אחד, ואת האומות מצד אחר. זה נושא לעצמו, אולי אומר עליו כמה מילים. אנחנו, היהודים, רגילים לרעיון הזה של "ישראל והאומות", ואנחנו לא שמים לב עד כמה הרעיון הזה עצום: עם אחד, קטן מאוד, שמטייל, נודד בתוך ההיסטוריה של התרבויות האנושיות, ובשקט גמור טוען לקטגוריה כל כך נפיצה מול הגויים. מצד אחד כל האנושות, ומצד אחר עם קטן מאוד שאומר בביטחון: יש ישראל ויש האומות. אנו נוכחים שזה אכן מה שהיה בהיסטוריה, שכך זה התנהל. ולמרות זאת, הרעיון הזה,     או יותר נכון, המושג הזה, הוא, כפי שאומרים הלוגיקנים, מושג פולמוסי, תוקפני. היהודים אפילו אינם מודעים לכך. בכל פעם שאני צריך להשתמש בקטגוריות האלה כשאני מדבר בפני קהל לא-יהודי, אני נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים והבלתי אפשריים, כדי להסביר שזו אינה אשמתי, התנ"ך הוא שמדבר כך. איני יודע אם אתם מבינים עד כמה זה יכול לעורר רתיעה. לפעמים אני ממש מתפעל מהסבלנות של הגויים, כששומעים את היהודים אומרים דברים כה חמורים[16]. הבנתם את חומרת הבעיה? קהל : ( לא ברור ) מניטו: ועדיין זה מעצבן, וזו אחת הסיבות לאנטישמיות. קהל: יש כאן קנאה.   מניטו: קנאה? איני יודע, זה יותר גרוע מזה, זה יותר דרמטי מזה. כי עבור הגויים, יש כאן גילוי של משהו בלתי נתפס: אלוהים ברא את אינסוף בני האדם, ובכל זאת, מהן הסיבות שבגללן החליט לבחור דווקא בעם הקטן הזה?                                                           זה מעבר לזה יש כאן תסכול עצום. זו שנאה שנובעת מאהבה נכזבת. אני לא יודע איך לומר זאת במדויק. אני אגיע לזה בפירוט, אבל לפני שאפרט, רציתי להבליט את הממד הבלתי רגיל של מה שאני מדבר עליו, תוך שאני מודע לגמרי לכך שבעיני היהודים זה מובן מאליו[17]. אבל עבור הגויים לשמוע זאת, זה אדיר ומטלטל[18]. האם זה ברור? ראו כיצד רש"י אומר בשלווה: ( אנחנו מכירים היטב את הנושא הזה )

ישנה הקבלה בין שבעים הפנים של משפחת יעקב לבין שבעים העמים.

כלומר, כדי שהיחס בין הישות הזו, "כלל ישראל", לבין האומות יוכל להתבסס, צריך שתהיה הבחנה, הבדלה, לשבעים דרכי היות ישראל - שבעים אופנים שונים להיות המשפחה של יעקב. זה ברור לכולם?

כי חייב שיהיו 'פנים' תואמים לכל אופן של היות אדם[19] אצל הגויים.

יש ביטוי בספרות של הגויים עצמם: 'היהודי של האומות' . למשל, 'היהודי של האפיפיור'[20], משהו מהסוג הזה: 'יהודי של הגויים'[21].

אין צורך לנתח את זה יותר מדי. אני חושב שזה מוכר לכם היטב. אתם יודעים טוב מאוד שלכל גוי יש את היהודי שהוא מעדיף: 'אה, אם כל היהודים היו כמוך...' , 'היהודי של הגויים'. וזה נכון!                                                                                                             אבל מה שפחות יודעים זה שגם ההפך נכון: גם ליהודים יש את הגויים המועדפים עליהם,

אלה 'שלהם', אלה הגויים האמיתיים. השאר - 'בום בום'  

למשל, עבור יהודי צרפתי, להיות גוי זה להיות צרפתי. אפשר בכלל לדמיין להיות פרסי? או גרמני או אנגלי? כולנו יודעים טוב מאוד שיש מידה מסוימת של כבוד, של הדר, בלהיות אנגלי או גרמני. אבל בעיני יהודי צרפתי זה נראה מוזר. אפשר בכלל להעלות על הדעת להיות גוי כזה? גוי 'אמיתי' זה צרפתי.

הבנתם למה אני מתכוון? "אני מעדיף את הגויים שלי".

ובכל פעם שיש מריבות בין יהודים, תמיד נשמעת הטענה: 'אתם פחות יהודים מאיתנו, כי הגויים שלכם פחות גויים מהגויים שלנו.' וזה עובד גם בכיוון ההפוך. זה די מסתורי, אבל זה ככה. בכל אופן אני מאמין, שכל הדרכים להיות לא-יהודי הן דרכים ראויות וכבודן במקומן.                     אבל יש, אם תרצו, התאמה. התורה ציינה אותה כבר מראשית הדברים. כפי שיש לנו את הביטויים: שבעים השפות, שבעים האומות, שבעים פנים לתורה, יש לנו גם שבעים בני משפחת יעקב. מדוע? מפני שקודם כול קיימת ההבחנה, ההבדלה הזו בין היהודים לבין עצמם. גם זה יכול להיראות כתעלומה: שנים-עשר השבטים של ישראל הם אופנים שונים להיות ישראל. וכשמקבצים את כולם יחדיו, אנחנו שואלים את עצמנו:

כיצד, מהו הסוד שבאמצעותו הם עדיין עם אחד? הבנתם למה אני מתכוון?

ואתם רואים שיש כאן מעין שליחות מטעם 'אחדות האנושות', שמחפשת את עצמה בתוך האחדות של ישראל. לכן זה נושא חשוב מאין כמותו. וממילא ישראל, במובן מסוים נדון לכך - שהוא מוכרח לקבל על עצמו להתפרט, להתבדל לשבעים פנים, כדי שיוכל להיות 'ישראל של האומות'. כי אילו ישראל היה רק 'ישראל אחד', בתוך עצמו, לא הייתה שום אפשרות של קשר עם הריבוי העצום של העמים. וכדי שבמישור האחדות של ישראל ייווצר יחס אל העמים, חייבים לרדת ממדרגת האחדות אל מדרגת הריבוי, כדי להיות בהלימה – באותה פאזה - עם המדרגה שבה קיים הריבוי והגיוון של האומות.

אנחנו דור מאוד מיוחד ומיוחס, דור שבו שבטי ישראל נפגשו שוב אחרי אלפיים שנה. אני לא יודע אם אתם בכלל מודעים לזה, כבר התרגלנו לזה, אבל אני זוכר שלפני מלחמת העולם, היה עידן שבו עדיין, מלבד כמה נוסעים מיוחסים, כל שבט מישראל היה סגור בתוך הגטו שלו, בין הגויים שלו. ושאר הקהילות - ידענו שהן קיימות, אבל זה היה משהו כמעט מיתולוגי. אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי יהודי אירופי שמניח תפילין ואוכל רק כשר. נשארתי נבוך: גוי שאוכל כשר!? הנה, המשיח הגיע!

ואגב, גם ההיפך היה נכון: בפעם הראשונה שהאשכנזים פגשו יהודים ספרדים, הם היו נבוכים: איך יכולים להיות ערבים שהם יהודים? ונאלצתי להבין עד כמה במובן קיומי עמוק, זה באמת כך. האם זה ברור?

אנחנו כבר שייכים לדור של המפגשים האלה. ואני יכול לספר לכם אינספור אנקדוטות מהתקופה ההיא רק צריך לראות אם אני זוכר איזו אחת פשוטה…לא, אני לא נזכר. אבל יש כל כך הרבה (אנקדוטות כאלה). בכל מקרה, הייתה התפעלות הדדית:                       כשהם נפגשו הספרדים אמרו ( כדי לבטא קמץ א.ח) 'אה!' והאשכנזים( כדי לבטא את אותו קמץ א.ח ) אמרו 'או!' ומאז כבר היו נישואי תערובת (בין העדות), והילדים בסדר גמור.   זהו העידן של ישראל , התקופה של קיבוץ ( גלויות ) .                                             עתה, מה שצריך לשוב ולהדגיש הוא שחייבת להיות לפחות מידה מסוימת של התאמה     בין האופנים של היות יהודי לבין האופנים של היות אדם : שבעים ושבעים.                   ואם נעלמות דרכים מסוימות של היות ישראל, כלל ישראל כבר אינו עומד בדרגה הנדרשת מגודל שליחותו. לכן זהו רגע קטסטרופלי.

ברור עד כאן?

הנה, חישבנו את החשבון, ונוכחנו שנותרו רק 65.

עוד תראו כיצד נוושע על ידי בנות צלופחד. אבל זה כבר החלק השני.

קהל: אני מבין היטב למה מונים את שבט לוי בתוך השבעים, אבל למה לא בתוך השישים ריבוא?

מניטו: שימן לב, יש כאן שני רבדים. ברובד הכמותי, יש שש מאות אלף,

ובמִפקדים אחרים, המִפקד של שבט לוי, אפילו מהבחינה הכמותית, נערך בנפרד. זה בתחילת ספר במדבר, בסדר? אבל ברובד האיכותי, מונים את האופנים להיות - השמות. זכרו את הביטוי שיש בתחילת ספר במדבר: 'במספר שמות'. צריך למנות גם את המספר וגם את השמות. המספר - זה המישור הכמותי. והשמות - זה המישור האיכותי. לכל אדם יש בסופו של דבר גם שם וגם מספר תעודת זהות. לכולנו יש גם מספר וגם שם. 'במספר שמות' - כלומר, גם המספר וגם הערך. וזה נושא חשוב מאוד בפני עצמו, מפני ששני המישורים האלה - הכמותי והאיכותי - מנוגדים. המישור של הכמות והמישור של האיכות סותרים זה את זה. רק באדם יש קשר בין המספר לשם, בין הספרה לערך, בין הגוף לבין האדם. זהו סוד הזהות האנושית. יש דברים שנמצאים כבר בממד המספרי, אבל בשם - אנחנו צריכים לזכות. רק בסוף חייו של אדם אפשר להוכיח אם הוא אכן זכה בשם הזה. בהתחלה נותנים לנו שם ובזה אומרים: "הנה מה שעליך להיות". ורק בסוף החיים יודעים אם השם הזה, אם התכנית הזאת, אכן התגשמה באמת. לכן יש שמות שהם שמות מסוכנים, שמות שקשה לשאת אותם. לא נותנים כל שם לכל אחד. הבנתם למה אני מתכוון? אני פותח כאן סוג של סוגריים קטנים: לפי המסורת - המדע הזה של מתן השמות הלך לאיבוד - הוא היה אחד מממדי הנבואה. ולפי המסורת, כשאב נותן שם לבנו, הוא מתנבא מבלי שידע שהוא מתנבא. אבל לפעמים יש טעויות. ואז מוכרחים לעשות שינויי שמות. אתם מגלים פה, נושא חשוב מאוד: אם אני קורא למישהו אברהם, אנחנו לא שמים לב  אנחנו חושבים שאנחנו עושים כבוד לאברהם אבינו. אבל בעצם אנחנו מטילים על ילד קטן, על בן לישראל, את התוכנית: הֱיֵה אברהם. אברהם בן פלוני בן פלוני בן פלוני - אבל באופן מסוים של להיות אברהם. ואם הוא לא יוכל? כשיגיע בסוף חייו, כשיזמנו אותו למשפט בבית הדין של המרשם האזרחי בשמים הוא יגיד שהוא היה אברהם ואם הוא לא היה העניין מתחיל מחדש ( גלגול נשמות א.ח ) . לכן צריך להיזהר. וזו הסיבה שהמסורת מנחמת אותנו: אנחנו כבר לא יודעים לקרוא שמות. בעצם, הנושא הוא המדע של מתן השמות. אבל המדע הזה אבד לנו. נשאר לנו רק המדע של החפצים, ולא המדע של בני האדם איך לקרוא שם לאדם את זה כבר לא יודעים. ולכן המסורת מנחמת: כששואלים 'איך יקראו לו?' אז מתנבאים בלי לדעת. לכן צריך להיות זהירים. יש קהילות שבהן היו כללים: נותנים את השם של הסבא. ויש סדרי קדימה קודם סבא מצד האב, אחר כך סבא מצד האם, אחר כך גיס של בן הדוד… ויש קהילות שבהן זה היה אסור לא נותנים את שמו של אדם חי. ואם הסבא בחיים, אז נותנים את השם של אביו של הסבא. היו כללים. וגם הכללים האלה כבר אבדו. אז ממציאים שמות ככה,בבלגן [22] אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה ויש אחד שנקרא מתוך הבלגן – נמרוד, ואז קורה שאנחנו חייבים לעשות שינויי שמות. קהל ( שאלה לא לגמרי ברורה וזה ניסיון שחזור א.ח ) אבל מנינו 6 שמות שאבדו ועם ה 65 זה עולה לשבעים ואחד? מניטו: זהו כי יש שבעים ואחד. וזה כבר החלק השני שאליו עוד לא הגעתי. כי צריך שיהיו שבעים, ואז עם האחדות של השבעים[23] זה נעשה שבעים ואחד. וקורח הוא מקרה מיוחד. בכל מקרה, זה ברור עד כאן? המספרים והשמות? רק רמזתי להם בקצרה. כעת, נקרא את הפסוקים ואני מניח שנגיע לסוף הלימוד: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחוֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנוֹתָיו: מַחְלָה, נֹעָה, וְחָגְלָה, וּמִלְכָּה, וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" המדרש יסביר שזו הייתה זכותן של בנות צלפחד, ששמותיהן הוזכרו כאן, ובזכותן ( נושענו א.ח ) כאשר הגענו אל הרגע הטרגי הזה כשהיו חסרים חמישה. הן היו נשים צדקניות, נשים גדולות, צדקניות במובן האמיתי, צדיקות גדולות, ולאחר המִפקד הזה, הן העזו להתקרב אל משה, כפי שכתוב בפסוק: 'ותעמודנה לפני משה' - הן ניגשות ודורשות משפט. אבל צריך להבין: היה פחד עצום[24], היה שם קהל שלם, והן עומדות לפני הנשיאים וכל העדה, והן מדברות בפני כולם, ליד פתח אוהל מועד המקום שבו מתרחשת ההתגלות ואומרות (פסוק ג): "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה׳ בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ." כלומר, הן מבהירות: אמנם אבינו מת בחטאו, אבל הוא לא היה בעדת קורח, ולא השתתף במרידה של קורח ודָתָן ואבירם. ובכל זאת, הוא מת בעוונו הפרטי, ולא היו לו בנים. אז הן שואלות:" לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? " - למה יימחה שמו בגלל שאין לו בן? "תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" - תן לנו נחלה בין אחי אבינו.

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳" - משה מביא את טענתן לפני ה׳.

עכשיו, אני פותח כאן סוגריים קטנים על שיטת הלימוד התלמודית:

הטקסט הבא מתוך התלמוד, אתם תעיינו בו לבד[25].

לפי הפסוק ה׳ אומר למשה:

"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶן אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן." - הן צודקות! אם אין בן הבנות יורשות. אבל בתנאי: שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. לכן הן חייבות לבחור לעצמן בעל, מתוך שבט משפחת אביהן[26].

התורה מספרת שהייתה תקופה שבה הנשים היו בוחרות לעצמן את הבעלים.

יום אחד בשנה זה היה מותר. זה היה בט"ו באב[27]. אתם מכירים את ט"ו באב? לא? עוד לא, אבל...( קטע לא ברור )

אז, התלמוד שאל את השאלה: אם ככה הוא הדין, למה היה צורך שכל הסיפור הזה יקרה? כלומר : כשהכינו את המִפקד, הבחינו שלצלופחד אין נחלה. ובהקשר הזה, התורה גילתה שכאשר אין בן הבנות יורשות.                                                                                 אז למה לא לומר מראש את הדין הפשוט: 'כשאין בן, הבנות יורשות'?                               ( והתשובה א.ח ) זה כדי להבליט את זכותן של בנות צלופחד, שבזכותן נחשפה אחת המצוות שבתורה על שמן. ומכאן אנחנו לומדים שהן היו קדושות גדולות.

כאן אני סוגר את הסוגריים

כעת אני רוצה לדבר איתכם על סוד הסנהדרין, כסיכום של כל מה שאמרנו.

אקשר זאת בקיצור נמרץ עם הסיפור של הפרוטוקולים של זקני ציון. שמעתם על הפרוטוקולים של זקני ציון. ובכן, ברוסיה, האנטישמים של המאה הקודמת, נכסו לעצמם את הנושא שעליו אני מדבר, ההתאמה בין ישראל והאומות, כדי לבדות עלילה של קנוניה יהודית, קנוניה בינלאומית של שליטת ישראל באנושות כולה. הם קראו לזה הפרוטוקולים של זקני ציון. כנראה הם הסתמכו על כל מיני מלשינים ויהודים מומרי דת ששיתפו איתם פעולה. כי בעצם, היה להם משהו שמזכיר פרוטוקולים של זקני ציון.

אכן היו להם פרוטוקולים של זקני ציון! כי הדברים האלה לא מומצאים סתם כך. הם התבססו על מרכיב מאוד חשוב, וזה המבנה של הסנהדרין, שהיה בית הדין העליון של ישראל. הכלל בסנהדרין היה שחייבים להיות שבעים חכמים המסוגלים לשמש דיינים, פלוס נשיא הסנהדרין. וזה עולה למספר שבעים ואחד. וכאשר יש את השבעים בצירוף האחדות של השבעים ואחד , אזי השכינה שורה, וזה נעשה שבעים ושתיים[28]. טוב, אז עכשיו אני חוזר לניתוח. שמעתם כבר על המספר הזה, שבעים ושניים. זהו גם השם של שבעים ושתיים [29].

והכלל היה שכל חכם בסנהדרין היה צריך להיות, כמובן, חכם בתורה, אבל גם בקי בתרבות של אחת משבעים האומות ובשפתה.

אני חוזר על הכלל: כדי להיות חבר בסנהדרין, היה צורך להיות תלמיד חכם בתורה, אבל גם להיות מסוגל לייצג אחת מהאומות של העולם בבית הדין העליון. וכשהסנהדרין היתה מתכנסת, האנושות כולה היתה מתכנסת דרכו , באמצעות הדיינים האלה. ונשיא הסנהדרין היה מייצג את ישראל. זה שבעים ואחד. וכאשר האחדות הזו הייתה מתקיימת, נוכחות אלוהים הייתה שורה שם וזה היה שבעים ושניים.

זהו, אני סוגר את ההסבר הזה... זה ברור?

ובאמת, אפשר להבין את זה. ואם היה לנו זמן, הייתי מביא דוגמה מהגמרא.

אפשר להבין את ה...אני אומר לכם דבר שאולי קצת קשה לתפוס, תגידו לי אם זה מספיק ברור. אתם יודעים שיש מחלוקות בתלמוד, בין חכמי הסנהדרין: איך צריך לנהוג במקרה מסוים?

אחד אומר כך, השני אומר כך, השלישי אומר אחרת.

נשיא הסנהדרין קם ואומר: 'הלכה תהיה כמו דברי פלוני.'

אז אנסח את זה באופן ציורי ( הדיון בסנהדרין א.ח ) במילים שלי, אבל אתם כבר מבינים לאן אני חותר:

חכם אחד שמייצג את הבריטים אומר: 'ובכן, אם האנשים הם כמו האנשים שלי כך צריך לנהוג.'

אחר אומר: 'אה, לא, לא, לא הקורסיקאים עושים אחרת.'

והנציג של ישראל מכריע: 'בשלב הזה של הציוויליזציה שבו אנחנו נמצאים זה כמו הבריטים.'

טוב, אני סוגר את הדברים האלה. בבקשה, תשכחו ממה שאמרתי עכשיו!

אבל אתם רואים כיצד זה התנהל[30].

זה ברור? וזה אפילו מדויק מאוד אבל אחר כך, לקינוח.

אז הנה הבעיה, הדרמה:

ישנם שישה פצעים בצלע של ישראל. ה'עקב אכילס' של ישראל.

אלו הם השמות שמנינו: דתן ואבירם, נדב ואביהו, צלופחד וקורח.

אנחנו מצליחים לרפא, לאטום חמישה מהפצעים האלה בזכות בנות צלפחד.

אבל יש פצע אחד שנשאר פתוח - קורח.

וכאן אתם יכולים להבין כל מה שהמדרשים אומרים על חומרת חטאו של קורח. המריבה של קורח נגד משה היא חמורה יותר מכל שאר המריבות שהיו: מריבת הכוהנים, מריבת ראשי העם ומריבת היהודי הפשוט.

המריבה של קורח, שנאת החנם שבין תלמידי החכמים, היא החמורה מכולן.

לא אומר בזה יותר. ועד קץ כל הימים - קורח!

אם היה לנו זמן, הייתי מביא לכם מספר פסוקים, אבל אקרא לכם רק אחד.

תפתחו בתחילת פרשת קורח. הנה כיצד מסופר על מחלוקת קורח:

'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…'

המדרש שואל: למה כשמונים את יחוסו של קורח לא מגיעים עד יעקב: "קורח בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב".?

והמדרש מסביר: יעקב ביקש שלא ייזכר שמו בתוך היחוס הזה, כי קורח הוא זה שהכניס את המחלוקת לישראל. ובמונחים של המדרש בעברית: 'עשה קרחה' – כלומר פרצה, סדק - שלא יתאחה אלא רק באחרית הימים.

כלומר, כל עוד יש מחלוקת, עדיין קיים החיסרון הזה, ועדיין לא מגיעים אל ה–71.

'כי אתם המעט מכל העמים'

הנה לך התשובה לשאלתך[31].

חמישה חסרים מתוך השבעים. אבל אין לנו את ה–שבעים ואחד.

אז אסיים ברמז קצר מאוד שאביא לכם מן הקבלה.

המילה 'אדני' אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד שבה אנו מכנים את שם ה׳, הייתה אמורה להיכתב עם ו׳, אבל היא נכתבת בלעדיה. אם הייתה נכתבת עם ו׳, הערך הגימטרי שלה היה 71.

אבל כשכותבים אותה בלי ו׳, הערך הגימטרי שלה הוא 65. כלומר, אין בה את ה–71. אבל גם כשכותבים אותה בלי ו׳, עדיין אפשר לומר 'אדני'.

אנחנו ממש על הסף אבל עד כמה זה דק! כחוט השערה זה דק מאוד, על חוד התער.

בדיוק במקום הזה, של ההתאמה בין הזהות של ישראל שצריכה להיות בהתאמה עם הזהות של האנושות כולה. ומכאן אפשר להבין מדוע התלמוד יכול לומר שיהודי יחיד שעושה מצווה מכריע את העולם כולו לכף זכות, ויהודי יחיד שעושה עבירה מכריע את העולם לכף חובה. כי אנחנו ממש על הגבול. וכמובן, הדבר החמור ביותר, הוא המחלוקת.

אז הנה, בגדול, אחד הנושאים שאנו לומדים מהפרשה הזו.

אני מקווה שזה היה ברור מספיק. אבל זכרו את העיקר:

היינו אמורים להיות 71, אנחנו רק 65, אבל בזכות האימהות שלנו

הגענו לפחות לשבעים.

קהל: באותה דרך שיש חלקים מהזהות של ישראל, שאפשר לומר שנעלמו, והשאירו מספר קטן יותר, האם לא ייתכן שזה נכון גם לגבי האומות? כי אני חושב למשל, לאחר זוועת הפשעים שהגרמנים ביצעו, הם ראויים להיעלם מעל פני האדמה?

מניטו: העלית שאלה רחבה מדי בשביל שאוכל לחזור עליה מילה במילה. אענה לך בעוד כמה שניות, אבל אפשר היה לשאול את השאלה קצת אחרת. אומות העולם שחטו זו את זו, טבחו זו בזו. האם אין אופנים של היות אדם שנעלמו בעקבות מעשי הטבח של אומות העולם זו בזו?[32] ובעצם, אם יש אפילו אדם יחיד ששרד מצורת קיום אנושית מסוימת - זה מספיק! הוא עדיין מייצג דרך אחת מוגדרת של היות אדם.

לפי הנושא התנ״כי, שבעים זה המינימום של הגדרה של ריבוי , אבל זה נמשך עד אינסוף. יש אינסוף דרכים להיות אדם, אינסוף דרכים להיות גוי, ואינסוף דרכים להיות יהודי.       אבל דיברתי במישור של ההבדלה, של המינימום של הריבוי, כדי שיהיה אפילו מישור אחד

האם זה ברור עד כאן?

קהל ( בתיה לנצט ז"ל ): אולי נוכל לקבל הבהרה מיהו צלפחד הזה שיש לו חמש בנות צדיקות?

מניטו : יפה! זה מחלל שבת.

קהל : ולא בנים!

מניטו: באמת, זה נושא לדיון. מי היה צלפחד הזה שחטא בחילול שבת והיו לו חמש בנות קדושות ולא בנים. ייתכן שניתן להבהיר זאת לא הכנתי שום תשובה לשאלה הזאת. זו שאלה מאוד חשובה. ויש הרבה שאלות כאלה: איך ייתכן שיש תופעות של זהות כזו בעולם של זמננו? אתה הולך לישיבה לבנות, מדברים שם צרפתית , זה לא הגיוני בכלל , אבל "בית יעקב" . ואתה רואה בנות ישראל שהפכו לקדושות, ואבא שלהן מחלל שבת גמור, זה יכול לקרות. אבל זו לא התשובה. השאלה נשארת שאלה...

קהל: אני רק רוצה להעיר הערה קטנה על התיאור שנתת לגבי הסנהדרין, הדרך שבה פותרים בעיות משפטיות. זו בדיוק אותה דרך שבה היום פועל משרד המשפטים.

כי כשצריך לחוקק חוק בישראל, קודם כל מתייעצים בתשובות החוק בצרפת, באנגליה, בארצות הברית וכו׳, ואחר כך בודקים את המחויבויות של ההלכה, ומחליטים מה הכי קרוב להלכה ובו בזמן מתאים גם לחברה הישראלית. אז זה מעניין, שבאופן אינסטינקטיבי הם חזרו לזה.

מניטו: זה מדויק. כמו בהרבה תחומים , בעומק, אני חושב שעושים ככה כי פשוט אי אפשר אחרת.

אבל זה נוגע לנושא שתמיד הדהים אותי: ישראל הוא עם שיש לו אינטרס להיות מוסרי,

שחייב להיות מוסרי.

זה ברור מה שאני אומר עכשיו? אצל הגויים, המידות הטובות הן מעלה, אבל אתה מה שאתה.

אבל בישראל, יש כלל אחר לגמרי: עדיף להיות צדיק. ברור מה שאני אומר?

זאת אומרת אין לנו ברירה אחרת. אין לנו אפשרות אחרת. צריך להיות צדיק.

אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר…בכל מקרה זה באמת…אם חושבים על מה שאתה אומר, שבאמת היה במקומו, כמו שאמרתי ( בתיאור הדיון בסנהדרין א.ח ) :

בסופו של דבר, כשאומרים 'הלכה כמו הבריטים' זה כי בדרך כלל זה החוק הבריטי            ( שקובע ) למרות שיש גם את הטורקים… ואת הצרפתים…

קהל: שאלה לא ברורה

מניטו: אסביר קצת יותר, גם אם זה ייקח שתי דקות. כלומר, אני לוקח מקרה דמיוני, אבל כמודל לדיונים התלמודיים. נניח רבי עקיבא, רבי יהושע, רבי אליעזר. שלושת גדולי ישראל האלה, שלכולם יש אותה תורה. רבי עקיבא אומר: 'כך נפרש את הפסוק, וכך נעשה.' רבי יהושע אומר אחרת. רבי אליעזר אומר אחרת. רבי מאיר קם ואומר: 'הלכה כרבי עקיבא.'

טוב, אם כל היהודים היו כמו רבי עקיבא, כך התורה אומרת לנהוג.

אם כל היהודים היו כמו רבי אליעזר, כך התורה אומרת לנהוג.

אבל בכל דור ודור יש "ראש ישראל", שיודע איך הם היהודים בדורו, ולכן הוא מחליט:

כך תהיה ההלכה!

האם זה ברור עד כאן? ויש כאן הרבה בעיות. כי היום יש לנו קיבוץ של ערבוביה, בכל המובנים, של כל סוגי היהודים. והסכנה הגדולה היא המרחב האורתודוקסי, שאנחנו לא חלק ממנו, שהוא גם מחוץ לחברה הישראלית בכלל. הסכנה היא לתת הלכה נוקשה, אחידה לחלוטין לכולם, כאשר ברור שכל יהודי הוא אחר.

לא אמרתי דברים מסוכנים מדי, נכון? הבנתם מה שאמרתי?

את זה אתם תלמדו בסדרה הבאה: כשהתורה נמסרת על ידי משה, הוא מוסר אותה לראשי השבטים[33], מפני שכל ראש שבט יודע איך היהודים שלו , ויודע איך ליישם (את ההלכה) אצלם.

תראו את זה באופן ציורי : מעולם לא קרה ששאלו רב תוניסאי שישיב הלכה עבור קהילה של יהודים מרוקאים מעולם!. או להפך: לא שואלים ליטאי איך פוסקים הלכה עבור תימנים. אבל זה בדיוק מה שעושים היום בבני ברק.

.אתם מבינים את חומרת הבעיה?

קהל: איך אפשר ליישב את 12 הדרכים להיות יהודי עם 12 השבטים,

ואת 70 הדרכים להיות יהודי עם 70 האומות?

מניטו: אלה תתי-חלוקות - אני לא יודע איך לומר זאת. לכל שבט יש את תתי-השבטים שלו, ולכל תת-שבט יש את המשפחות שלו.

בקהילה מסורתית , ואני, כמו חלק מאיתנו - זה עוד מהזמן שלפני המלחמה ולפני השואה - הייתה לי הזכות להיות ילד בתוך קהילה כזו. בקהילה מסורתית, היו מנהגים לפי... הייתי אומר, לפי השבט, לפי המשפחה. לא היו עושים בדיוק אותו דבר בבית כנסת הזה כמו באחר, כי הייתה מסורת משפחתית. אבל לא היה עולה על דעתו של איש לומר שמה שהאחרים עושים זה לא כשר. הבנתם מה אמרתי? גם כשזה היה בפרטים הקטנים ביותר.

אז בקנה מידה הרבה יותר רחב, יש לכם את האשכנזים והספרדים. ובתוך האשכנזים יש כאלה ויש כאלה. ובתוך הספרדים יש אלה ויש אחרים. וכך היה עושר, עושר קיומי של זהות, של כבוד עצמי, וזו הייתה הנורמה. והיום זה נהיה בושה. היום זה נהיה אחרת זה התהפך. האם ברור מה שאני אומר?

[1] בצרפתית: Qui fait perdre à Israël Un certain nombre de ses membres – ניתן לתרגם גם: שגורמת לישראל לאבד חלק מאבריו.

[2] כלומר הדרך שבה הטקסט המקראי מאורגן בצורה חזותית ומבנית.

[3] אני רואה אתכם כל כך מתוחים אז אספר לכם בדיחה. אתם הרי יודעים היטב שבכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים. אז יהודי אחד הגיב :"גם הטיטניק זה היה היהודים?" השיבו לו: ,"כן! 'אייסברג'^[3] - זה לא יהודי?" (מתוך השיעור)

[4] דיון על כך ומקורות בעיקר מתלמידי הגר"א נמצא במספר מקומות בספרו של הרב מ"מ כשר התקופה הגדולה בכרך ב .

[5] על במדבר כו לו "ואלה בני שותלח".

[6] ראו דברי הימים א פרק ה פסוק א

[7] על הקשר בין צלפחד לבין פרשת המן ראו בפירוש רבינו הלל לספרי פרשת שלח בתחילת פרשת המקושש

[8] בפרשות.

[9] הכוונה כאן לזמן של הפרשה שלנו – בעיית בנות צלפחד טרם הכניסה לארץ

[10] L'histoire – ניתן גם לתרגם "ההיסטוריה"

[11] כלומר : כהן שמציג עצמו כשומר מסורת, אך בפועל חורג ממנה, זה שורש חטאת הכוהנים.

[12] ו׳: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ז׳ :לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

ח׳: כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה׳ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

[13] המילה בצרפתית ניתנת לתרגום גם "בהבל פה": qui tiennent le monde en haleine

[14] תרגום של הביטוי בצרפתית : vous avez le petit train est arrivé

[15] בצרפתית différenciation de l'identité humaine

[16] des énormités pareilles

[17] השמטנו משחק מילים עם משמעות בצרפתית בלבד: que pour les juifs ça va de soi

les sphardim disent soi soi

[18] c'est énorme d'entendre ça mais pour l'égoïime

[19] תרגמנו כך את הביטוי הצרפתי השגור בפי מניטו: manière d'être homme. ניתן לתרגם גם :"אופן קיום אנושי", "הצורה שבה האדם מתקיים"

[20] באיטלקית: Il Giudeo del Papa   תפקיד רשמי שהתקיים ברומא משך מאות שנים, כסמל לכניעת היהדות לכנסייה, במובן של : “הנה היהודי שלנו, שמכיר בעליונותנו ומקבל את תנאינו.”

לעיתים שימש תפקיד זה כדי לשמור על קשר עם הקהילה היהודית (בתור מתווך).

לסמל שהכנסייה כביכול סובלנית (“יש אצלנו יהודי”). להשפיל את היהדות כולה, בהעמדתו לראווה.

[21] כלומר : לכל אומה יש דימוי סטריאוטיפי של “היהודי האידיאלי”, זה שמתקבל על הדעת, ה”נוח”.

היהודי הזה הוא “היוצא מן הכלל החיובי” כביכול, שמאפשר לגויים להגיד: “אה, אם כל היהודים היו כאלה!”

[22] brique broc - בליל של דברים לא מסודרים, אוסף מקרי או אקלקטי, כמו “שעטנז”, “בלגן”, “מישמש”

[23] כלומר הכוח שמאחד את השבעים

[24] בשל התוצאה של המנין החסר ומשמעותה

[25] "ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן "(סנהדרין ח א )

[26] השוו בבא בתרא קכ א : "לטוב בעיניהם אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אלא מה אני מקיים אן למשפחת אביהן תהיינה לנשים עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן " וראו דברי ה"תורה תמימה" בביאור דרשה זו בבמדבר לה ו אות ז

[27] על הקשר בין פרשת בנות צלפחד לטו באב השוו : " זה הדבר תניא א"ר שמעון בן גמליאל בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" תענית ל ב

[28] יחד עם השכינה

[29] נראה שהכוונה לשם בן ע"ב אותיות או לשבעים ושתיים שמות ( רש"י סוכה מה א ) או לשם יקוק במילוי יודין שעולה ע"ב.

[30] מתוך השיעור : "אז אתם מבינים למה העלייה מצרפת כל כך חשובה?

כי היה צריך שיהיו נציגים של צרפת האצילית בתוך ישראל. וזה נכון באופן קיצוני: עד מלחמת ששת הימים כמעט ולא היו צרפתים בארץ. הסנהדרין חיכה לצרפתים. זו נבואה של עובדיה. ואני סוגר את הסוגריים

[31] השאלה שנשאלה קודם לכן : למה בנות צלפחד משלימות לשבעים ולא לשבעים ואחד עם הששה שאבדו

[32] קראתי לא מזמן על נושא אחר לגמרי . זה ספר שאולי כדאי לכם לקרוא. יש בצרפת סדרה שנקראת הרפתקת האדם (L’aventure humaine). אתם מכירים את הסדרה הזו? יש ספר אחד שקיבלתי ממש עכשיו, שהרשים אותי מאוד. זה על אחד מהאינדיאנים האחרונים, ה"פראים" כפי שהספר קורא להם , שבסוף המאה הקודמת נתפס בידי האמריקאים. שמו של הספר הוא ISHI. הספר הזה מספר את סיפור השבט שלו, ואיך כשהאירופים הגיעו לאמריקה, הם טבחו באומות שלמות, בתרבויות שלמות. אבל זה לא רק באמריקה זה בכל מקום. תנו לגויים להיות בינם לבין עצמם - זה האו״ם…

[33] דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה

השיעור נמסר בשנת 1994

תרגום: אברהם כליפא

תמלול בצרפתית: textline26

הגהה ועריכה: צוות מכון מניטו

תודה לראובן ולנה רוזנטול

מניטו: תפתחו בתחילת פרשת בלק. אני חושש שמשתתפים נוספים יכנסו וזה עלול להפריע לנו, ואני מעדיף לא לחזור על מה שאני הולך להגיד, ולכן בהמשך, במהלך קריאת הפסוקים, אתן לכם מספר ביאורים על הפרשה.

המקום של עמון ומואב בתורת התולדות

מכל מקום, אני חושב שהתיאור ההיסטורי שבו עוסקת הפרשה שלנו מוכר לנו די והותר. אני אסתפק באזכורים קצרים מאוד. צריך את חומש במדבר וחומש דברים. מדובר בניסיון של מואב – שכפי שאתם יודעים, הייתה אחת האומות היריבות של ישראל, בייחוד בתקופה הזו של יציאת מצרים. אני מזכיר שגם מואב וגם עמון הן שתי אומות שיצאו מלוט, קרוב משפחה של אברהם. כלומר הן מהוות את אחת השושלות של משפחת אברהם. זו יריבות שהופיעה ונמשכה הרבה מאוד זמן. אגב, היא עוד לא נעלמה, אבל אני לא רוצה לבזבז הרבה זמן על אבחון של הפרופיל הזהותי האופייני לעמון ומואב של זמננו. לכן אזכיר רק בקצרה: אנחנו רגילים ליריבות עם שתי שושלות של משפחת אברהם שהציבו את עצמם בתור מתחרים לישראל בשני אופנים שונים: ישמעאל מחד ועשיו מאידך. אבל יש מתחרים נוספים. צאצאי הענף הזה של משפחת אברהם [צאצאי לוט] היו מהבולטים שבהם. לאחר שלוט נפרד מאברהם הוא ייסד שתי אומות, עמון ומואב. בגדול, באופן סכמטי, האומות הללו התיישבו באזור של עבר הירדן המזרחי, בערך באזור של מדינת ירדן של ימינו. אגב, אתם יודעים שבירת מדינת ירדן מכונה בעברית "רבת עמון", שפירושו הבירה של עמון. הערבים הפכו אותה ל"עמאן", אבל במקור זה "רבת עמון".

בזמן יציאת מצרים התרחשה התנגשות בין עם ישראל היוצא ממצרים לבין כל השושלות הללו ממשפחת אברהם, כאשר אדום היא היריבה העיקרית של עם ישראל משום שאדום היה אחיו התאום של יעקב. אדום הוא העם של עשיו. זה ברור לכולם, כן? ויש סירוב של כל השבטים הללו – בזמנם הם היו שבטים, אבל הם היו ציוויליזציות מן המניין, מסורות מן המניין, זהויות מן המניין; שניים מהם הפכו להיות מה שהם הפכו להיות, ישמעאל מחד ועשיו מאידך. מכל מקום הם מסרבים לתת לעם ישראל לעבור דרך חלקי שטחי ארץ כנען שהיו מיושבים על ידי העמים האלו כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ המיועדת לישראל בזמן הזה. לכל מילה כאן יש משמעות, תזכרו את המילים בהן השתמשתי ומשמעותן, בצורה מדויקת.

התורה מספרת לנו במיוחד על ניסיון של מאבק נגד ישראל. בתור הקדמה אומר על הניסיון הזה שהוא בעל אופי פרדוקסלי מאוד – אולי זו לא המילה המתאימה – עבור המנטליות המודרנית: זה היה ניסיון להיאבק נגד ישראל דרך מהלך ואסטרטגיה שבהשוואה לתרבות העכשווית יכולה להיראות לנו כשייכת לתודעה מאגית . מלך מואב, בלק, קורא לבלעם כדי לנסות לקלל את ישראל – ניסיון שיכול להיתפס כפרדוקסלי עובר המנטליות התרבותית שלנו. לא מצליחים להכניע את ישראל דרך הכוח, ולכן מנסים אסטרטגיה אחרת.

מלך מואב דאז, בלק, היה שייך לשושלת של עם אחר. הוא גנב את מלכות מואב, ולכן הפסוק אומר: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). אני מציין זאת כדרך אגב, מפני שכל פרט של הפסוקים חשוב כפי שאתם יודעים; והמפרשים כותבים ש'בעת ההיא' הוא היה מלך מואב מפני שהוא לא היה המלך הלגיטימי של מואב.

מכל מקום, אני לא רוצה לפתוח יותר מדי סוגריים, הוא קורא לדמות חשובה בסיפור התורה, בשם בלעם, הידוע כנביא אומות העולם. לכן עלינו להבין מה המשמעות של נביא אומות העולם.

נבואה בגויים

אתחיל את ההקדמה דרך השאלה הזו. אנחנו רגילים לרעיון שהנבואה נוגעת לישראל – בייחוד בסיפור הנבואה התנ"כית. לכן לדבר על נביא שאינו מעם ישראל בתוך סיפור הנבואה התנ"כית יכול להראות פרדוקסלי, וננסה לבאר זאת. בתור הקדמה, אני רוצה לדבר בקצרה על שתי הנקודות האלו; ואני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי...

המושג הראשון הוא "נביאי אומות האולם". יש ביטוי אחר שיכול להישמע פרדוקסלי: "נביאי שקר". זה נשמע עוד יותר עוצמתי, שכן יש איזה מין סתירה פנימית בין "נביא" ו"שקר".

יש לדעת שהנבואה היא סגולה אנושית אוניברסלית שהלכה לאיבוד עם הזמן. היא נשארה בתוך עם ישראל תקופה נוספת, ולבסוף אבדה מכל העולם. צריך לזכור את זה. אני לא רוצה לנתח יותר מדי את הנושא משום שזה ידרוש מאתנו זמן רב. אבל אני רוצה שתגידו לי אם זה מספיק מובן: שכחנו שהנבואה הייתה קיימת, משום ששכחנו שהיא נעלמה. אני חוזר, וזה לא פרדוקס: העובדה ששכחנו שהנבואה נעצרה בתקופה מסוימת של ההיסטוריה האנושית, גורם לכך ששכחנו שהיא הייתה קיימת באמת. זה מובן?

בני האדם המודרניים אינם מבינים מהי נבואה. יש קונצנזוס של אוצר מילים שמסביר אותה כך: דבר ה' המועבר אל מספר בני אדם שהם נביאים. אבל זה לא אומר שמבינים מה זה אומר שהקב"ה מדבר, ואיך הוא מדבר, ובמה מדובר. אני חוזר על הנקודה הזו: מבחינת בני האדם המודרניים נבואה היא שם נרדף למשהו אחר. הוגי הדעות, אפילו היהודים – ואגב יש כמה הוגי דעות יהודים שמאוד לא נוח להם לקבל את המשמעות הזו של הנבואה, במשמעותה האמיתית, דהיינו התגלות דבר ה' מחוץ לתודעה האנושית – משייכים את זה למשהו אחר לגמרי, אבל דומה: מה שמכונה "השראה". כלומר לא מצליחים לאזור אומץ להודות שאנחנו לא יודעים מה זה אומר, ולכן עושים כאילו שזה אומר משהו אחר. "וידבר ה' אל משה לאמר", או ליחזקאל, לירמיהו, לישעיהו וכו'. האם אתם נחשפים לבעיה? חושבים על הנבואה, יהיה אשר יהיה l'accord d'orthologie כפי שאומרים בצרפתית, דהיינו אורתודוקסיה של הלשון, אבל לא חושבים פחות מזה. אמנם המילים מדויקות, אבל מה יש מאחוריהן? בסוף, חושבים על משהו השייך למושג של השראה. יש השראה שירית, השראה אומנותית כללית ויש השראה נבואית. אבל בסופו של דבר לא מדובר במשהו אחר. במיוחד כאשר הסגנון של הנביאים הוא "סגנון נבואי גבוה מאוד" בתור סגנון נבואי, וזה מקנה לנו 'נכות' – גורם לנו להתייחס לנבואה כאל שירה דתית, למרות שאין שום קשר ביניהם. אני מקווה שזה מובן.

אם כן, זו הנקודה המרכזית. בניגוד לתקופת התנ"ך, אנחנו חיים בתקופה מודרנית שמתמשכת כבר אלפי שנים, הרבה מאוד זמן. בהקשר הזה, יש לזכור את התאריך הבא : חורבן הבית. החל מחורבן בית ראשון, מזה 2600 שנה, נפסקה הנבואה. החל מאותה העת, כאשר המודרניים מתבוננים בתופעה שהתנ"ך מכנה "נבואה", האנשים הגדולים של האנושות – ואומר לכם מדוע אני מצטט אותם בכוונה – עושים כאילו מדובר בחוויה של השראה שבני האדם המודרניים רגילים אליה. אומרים על מישהו שיודע לדבר, שיש לו "השראה"; על מישהו שיודע לכתוב, שיש לו "השראה". אבל אם לוקחים ברצינות מה שאומרים הפסוקים, ברור כשמש שמדובר במשהו אחר לגמרי. זה מובן? ומדוע יש לנו קושי להתייחס אל הפסוקים ברצינות? משום שאין לנו שום דרך לחוות אותם.

בפעם הראשונה ששמתי לב למכשולים של הלשון, הייתי בתיכון; לפני די הרבה זמן קראתי קטע ממחזה של מוסיי, משורר צרפתי שחיבבתי מאוד. הוא היה משורר גדול. באחד המחזות שלו, אני חושב שזה היה "אחד הלילות", יש משפט: "ואומר לכם, רק מה שהאל אמר לי". זה משפט יפה מאוד, בעל שנים- עשר "רגליים", חרוז אלכסנדרוני. אבל כולם יודעים שהאל מעולם לא דיבר אל מוסיי. אפילו מוסיי בעצמו לא האמין בזה. מוסיי היה אדם בריא, למרות שהוא היה משורר... זה לא תמיד ככה , אבל עם מוסיי – כן. אני חושב שזה מובן. זו צורה של דיבור, מאוד יפה אגב, אבל זו רק צורה של דיבור. האל מעולם לא דיבר אל מוסיי. לעומת זאת בתנ"ך, נאמרו הפסוקים הללו: "וידבר ה' אל משה לאמר". יש פסוק שהמדרש מדגיש במיוחד, בנבואת יחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי לאמר". או שזו צורת דיבור – ואז לפי זה כל הפסוקים אינם אלא שקר של אדיקות, או שזה רציני.

כאשר תופסים את ההשפעה שהיה לספר הזה על האנושות, צריך להיזהר; במיוחד שמצד אחר זה הספר היחיד שמתאר את ההיסטוריה של עם ישראל. אני אומר את כל זה כדי שתבינו מדוע חשוב לדעת שהמודרניים לא מבינים מהי נבואה; כמובן חוץ מאלו שמבינים, וכפי שאני רגיל לומר: זה קיים, אבל נדיר. וזה בלתי ניתן להעברה. באמצעות האמונה, יש כמין השתייכות, קונצנזוס, שאלו שיודעים אומרים שאכן ה' דיבר אל משה, אל יחזקאל וכו'; אבל אנחנו, המודרניים, לא מבינים. אני חושב שהמאורע שעלינו לזכור הוא המאורע הזה: הנבואה נפסקה, וכיון ששכחנו שהיא נפסקה, שכחנו שהיא הייתה קיימת. האם המהלך מספיק מובן?

אגב, התנ"ך בעצמו מזהיר אותנו שהנבואה תיפסק. יש פסוק במלאכי, אחרון הנביאים, שאומר שבאחרית הימים, הנביא אליהו יחדש את החוויה של הנבואה. אתם רואים כמה זהירות צריך לנקוט כאשר ניגשים לנושאים הללו. אני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי, אבל אמרתי את כל זה משום שאני חש שזה נושא מורכב עבורכם והוא טעון בירור רחב יותר. אז תשתדלו לומר לי אם זה מספיק ברור. אל תגיבו כמובן...

[...].[1] כל זה היה כדי לבאר את המונח "נביא שקר". "נביא" באמת, אבל של "שקר" באמת.

[...] "נביא אומות העולם". ואני מקווה שאתם כבר חשים שהמונח הראשון, "נביא שקר", קשה יותר להבנה מאשר השני: "נביא אומות העולם". כי אם זו תופעה שמתחברת לטבע האנושי בצורה טבעית, אין סיבה שלא היו נביאים באומות העולם בזמן שהייתה נבואה. אבל הביטוי שקשה יותר להבין אותו הוא "נביא שקר".

אציין שלושה דברים שמביא רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: ראשית, רבי יהודה הלוי מתאר לנו חמש דרגות בהיררכית דרגות החיים במציאות. אציין אותן בעברית, ובקצרה, כי זה לא הנושא שלנו. הראשון הוא: דומם.[2] תשימו לב שכל המונחים שמציינים את חמשת מדרגות החיים בעברית הם מונחים הנוגעים לכוח הדיבור: בעברית, 'דומם' משמעותו מי ששותק. כלומר זה שיכול היה לדבר, אבל אינו מדבר; מינרלים אם תרצו. משוררים יאמרו שהם "שומעים את קול הסלעים"; זו שירה. אבל זה לא אומר שזה היה בלתי אפשרי בזמן הנבואה. אם תקראו היטב את הפסוקים המתייחסים אל שלמה המלך, תראו ששלמה המלך ידע לשמוע את כל הקולות של הטבע, כולל קולו של הדומם. לאחר מכן, הצומח. זה פחות מורגש, אבל זה בכל זאת אחד האופנים לומר שיש כמין לחישה. זו לא "לחישת הרוח בקנה סוף", אלא הצומח עצמו שלוחש – וכפי שאומרים בעברית: 'שיח'. עץ קטן מכונה בעברית 'שיח', מלשון לחישת הדיבור. לאחר מכן, 'החי': החיים ברמה הביולוגית מכונים 'חיים'. החי יודע לצעוק; [כל אחד] לפי מינו: זה לנבוח, זה לצעוק וכו', אבל יש כבר קולות שמופיעים. מעל זה, נמצאת המדרגה הרביעית: 'החי-המדבר'; זה האדם. מעל 'החי- המדבר', יש מדרגת 'החי-המדבר-באמת' – זה הנביא. כלומר, מתוך כל אחת מהמדרגות של הקיום עולים אל מדרגה עליונה יותר, עד שמגיעים לאדם, ומהאדם אל הנביא. כלומר, לאמיתו של דבר, מטרת הבריאה בכל דרגות החיים היא החי המדבר באמת, המכונה בעברית 'נביא' .

המשמעות של שורש המילה 'נביא' הוא לדבר באמת. אני לא רוצה להשתמש במילה 'נואם',[3] כי אתם תחשבו שכל נואם יכול להיות נביא. כלומר הנביא הוא גם 'נואם' במובן הפשוט של המילה. יש ביטוי בספר ישעיה שמורה שזה אותו שורש – הנביא הוא זה שיודע לדבר באמת: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" (נז, יט). כלומר מי שבורא לחישת השפתיים, הניסוח על ידי השפתיים. יש מילה אחרת שבאה מאותו שורש, 'תבואה': האסיף של מה שיוצא מן האדמה. והנבואה זה הדיבר שנובע מן החי. אתם רואים שיש כאן דוגמה חשובה לכך שההגדרות[4] בעברית שונות מזו של שפה אחרת כמו הצרפתית.

והנה, מאז הראשית, יש במדרגה הראשונה סגולה של הטבע האנושי האותנטי נאמר, שהאדם בטבעו מסוגל לנבואה. האדם שאינו נביא הוא אדם שאיבד את הסגולה הזו. אין לו אותה כי הוא לא מסוגל לה, ולכן הוא איבד אותה. כמו שבעל חיים הוא חי שאינו מדבר. אבל ההוכחה לכך שהוא צריך היה לדבר, זה לא שיש לו פה, אלא שהוא יכול להשמיע קולות, ולכן הוא יכול לדבר. ואגב הציפורים יודעות יותר מאשר להשמיע קולות, הן שרות. אני זוכר שהרב צבי יהודה קוק ז"ל לימד אותנו לגבי אתונו של בלעם: כולם שואלים את עצמם: מה זה, אתון שמדברת? והוא אמר: הבעיה האמיתית היא לא שבעל חיים מדבר, אלא שבעל חיים אינו מדבר! זה מובן? אתם רואים עד כמה ההרגל מסתיר את המוקד של הבעיות. ואכן, הפסוקים ברורים: באופן יוצא דופן – וזה היה נס, במובן השורשי של המילה 'נס' – הקב"ה פתח את פי האתון, והיא דיברה. זה לא דבר כלשהו שדיבר. אני לא יודע איך לומר את זה... נאמר: זה לא קנה סוף שדיבר, אלא זה יונק.

יש סיפור שלם של המדרגות ולכן השלבים של עצירת הנבואה. ויש שלב חשוב שהתרחש עוד לפני השלב שציינתי לכם ושהוא מהווה את הסוף: דור יציאת מצרים, בזמן מעמד הר סיני, שבו עם ישראל קיבל את התורה. או אז, הנבואה פסקה מאומות העולם. הפסקת הנבואה בעולם לא הייתה פתאומית, אלא יש תופעת המכונה rémanence; דבר שהולך ומתמעט, עד שהוא נעלם לגמרי או הופך להיות דבר אחר. תקופת מעבר, נאמר. החל מזמן יציאת מצרים, מה שבא אחרי הנבואה אצל אומות העולם, זה האורקלים; אורקלים שייצרו מיתוסים. כל המיתולוגיות נוצרו בתקופה ההיא, כאשר סגולת הנבואה אצל אומות העולם ירדה מדרגה. היו מסורות ששימרו ידיעה ברורה יותר של המיתוסים העתיקים שלהם, במיוחד במזרח, במזרח הרחוק, ובאפריקה; לעומת זאת במערב, זה הפך מהר מאוד סתום וחתום.[5] זו הסיבה מדוע עם הפסקת הנבואה מופיעה במערב המחשבה הפילוסופית, בעוד שבמזרח מופיעה המיסטיקה. אלו התוצאות של אותו המאורע, שיש להן מהות שונה. מכל מקום, אתם מבינים שכל מה שאני אומר מאוד סכמטי, ובסופו של דבר התאריך החשוב עבור הבעיה הזו הוא חורבן הבית.

אני מוסיף עוד שני דברים מספר הכוזרי: הנבואה נפסקה סופית בגלל שתי סיבות: ראשית, גלות ישראל, ששברה את אחדות האומה הישראלית. שנית, העובדה שנבואת ישראל מתייחסת רק לארץ ישראל, ולכן גם אפשרית אך ורק בה. לכן, העובדות שעם ישראל התמוטט בתור אומה וגם חי מחוץ לארצו שמו קץ לנבואה.

חכמת המיתולוגיה

אם תקראו את ההיסטוריה של התרבות האוניברסלית, מכל המסורות, אתם תזהו את הנקודות ציון האלו. לא ניתן להכחיש אותן, משום שהן עובדות היסטוריות. אתן לכם דוגמה: המחשבה הפילוסופית מופיעה ביוון בתקופה שבה הנבואה נפסקה בעם ישראל. לפני המחשבה הפילוסופית, יש את התקופה של ה"חכמים": חכמי המיתולוגיה של יוון. כאשר היוונים בעצמם כבר לא הבינו את המיתוסים שלהם, נולדה המחשבה הפילוסופית. תוכלו ללמוד את זה אצל סוקרטס, שהוא הציר. אפלטון עדיין שייך לתקופה המיתולוגית, אבל החל מאריסטו, זה נגמר: היוונים כבר לא מבינים את המיתוסים שלהם. הם מתחילים לחשוב בצורה פילוסופית, כלומר בצורה משנית, על תכני המחשבה שלהם. אלו תכנים שהיו בעצם המחשבה הקודמת שלהם שהפכה להיות סתומה וחתומה.

רק בעת החדשה, לא לפני הרבה זמן, גילו המודרניים מחדש שבמיתוסים של אומות העולם טמונה חכמה. חכמה טמאה, אבל בכל זאת חכמה. אני רגיל להביא דוגמה שהיא קרובה מאוד לתרבות העכשווית: התקופה של הדרמות היווניות הגדולות בתיאטרון סיפקו רעיונות מרכזיים לתיאטרון המערבי, טרגדיה או דרמה. אלו רעיונות ונושאים שתופסים את התודעה של התרבות האוניברסלית עד כדי כך שחובבי התיאטרון לא מפסיקים לשוב ולצפות באותו המחזה עשרות פעמים לאורך חייהם. הדבר דומה לחובבי מוזיקה ששומעים את אותה סימפוניה מאות פעמים וכך יכולים להנות משינויי הסגנונות של המבצעים השונים; אלו תמות שתופסות את התודעה האנושית, את הנפש האנושית, גם במוזיקה וגם בתיאטרון. והנה, מדובר בתמות ששייכות למיתולוגיה. קחו את כל התיאטרון הקלאסי ותראו שמדובר ברעיונות שלקוחים מהמיתולוגיה היוונית. זה מובן?

ההערה הזו מראה לנו עד כמה קיימת חכמה מסוימת שהלכה לאיבוד. זו חכמה שנוגעת לתת מודע ולעיתים אף למודע של האדם המודרני, שכבר לא יודע מהיכן באים לו הרעיונות האלו. הסטרוקטורליסטיים, בייחוד האתנולוגים הסטרוקטורליסטיים, גילו מחדש חברות אנושיות רבות שנהגו לשנן את המיתוסים העתיקים שלהן, אם מתוך הבנה ואם מבלי להבין. ויש כמה פילוסופים מודרניים, בני זמננו אגב, כמו לוי שטראוס[6] – שאיני יודע אם הוא עדיין בחיים, אני שמעתי את הרצאותיו במשך שנתיים – שהדגישו את זה מחדש: מאחורי המיתוס מסתתרת חכמה מסוימת. ומאז פסקה ההתגלות הנבואית צריך היה להמתין במשך מאות שנים, עד העת המודרנית, כדי לשים לב שמאחורי המיתוסים הייתה חכמה מסוימת. ואני מדבר על נביאי אומות העולם, או מה שנשאר מהם. אחד הפילוסופים העכשוויים הגדולים ששמו פול ריקר[7] – האם הוא חי או נפטר איני יודע, מתרחשים דברים בחו"ל ואנחנו לא יודעים... – אמר: המיתוס נותן חומר למחשבה.[8]

אבל אני חוזר במיוחד ללוי שטראוס מכיוון שזה מאפשר לי להראות לכם את המקור לגילוי המחודש של החכמה שמסתתרת מאחורי המיתוסים: משנתו של פרויד. פרויד הדגיש בעזרת שיטת האנליזה, החל מ'החלומות' שהדגיש זאת, והיום זה התפרסם ברשות הרבים: תסביך אדיפוס. זה היה מיתוס, בלתי מובן בעליל אבל כזה שתפס את הדמיון. והנה לפתע שמים לב שיש חכמה שמסתתרת מאחוריו. אתם יודעים מה זה תסביך אדיפוס, אני לא צריך להזכיר לכם. ואני רוצה לומר: זה סיפור ששייך לנפש היוונית. זה לא עובד על הנפש העברית; זה לא קיים. דעו לכם שכאשר תסביך כזה קיים במשפחה יהודית, זה סימן לכך שזו משפחה מתבוללת. אל תנסו לאבחן את זה אצל בני הדודים או השכנים שלכם אם זה מתנהל כך או אחרת... מה זה תסביך אדיפוס? בן שהורג את אביו. ואילו הסיפור המקביל במסורת התורה זה ההיפך הגמור: זה מה שהגויים מכנים le sacrifice d'Itsh'ak, אבל זה אב שלא הורג את בנו. אני מקווה שאתם תופסים עד כמה אין ביניהם שום קשר. זה החוויה של היריבות, בכיוון ההפוך. מבחינת המסורת היהודית, ואצטט לכם משפט מהתלמוד: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, ב). בעוד שבחכמה היוונית זה להיפך: הבן מקנא באביו. אני מקווה שאתם תופסים את ההבדל. תשוו. שמעתי את הרעיון הזה בפעם הראשונה מפי פסיכיאטר יליד שטרסבורג, שגר בירושלים, בשם יהודה שופק. שמעתם על ד"ר שופק? הוא עשה את ההקבלה הזו, וזה מאוד פורה: שתי התמות הללו הן בדיוק ההיפך האחת מן השנייה. בפעם האחרונה שהזכרתי לו את הרעיון הזה הוא שכח שהוא זה שחידש אותו בפעם הראשונה. שמעתי אותו בשטרסבורג לפני... בקיצור.

נחזור לנושא: אתם רואים שהיו נביאים אצל אומות העולם. הנבואה נפסקה קודם כל אצל אומות העולם, ומה שבא לאחריה הם המיתוסים. לאחר מכן המחשבה הפילוסופית יצאה נגד המיתוסים. זה במערב. ולכן אין לתמוה ביחס למושג "נביאי אומות העולם".

נביאי שקר וההבדל בין נביאי ישראל ונביאי אומות העולם

אני מקווה שגם הביטוי הראשון של "נביאי שקר" ברור לכם באותה מידה, למרות שלא התעכבתי עליו יותר מדי: ניתן להשתמש בסגולת הנבואה עבור השקר. זה לא מובן מאליו שבעל סגולת הנבואה יהיה גם מוסרי. זה נובע מתוך השאלה המוסרית. כלומר אלו שני צדדים שונים: האם אדם הוא מוסרי או לא, והאם הוא נביא או לא. אם תקראו את התנ"ך תשימו לב שיש כלל קבוע בנבואה התנכ"ית: מבחינת הנביא של התנ"ך המוסר והנבואה חד הם, הם אותו הדבר, הם זהים. ואילו אצל אומות העולם אלו דברים נפרדים. יש כאן הבדל גדול ללא יוצא מן הכלל. זה לא אומר שלא יתכן מצב שבו נביא של אומות העולם יהיה מוסרי, אבל הוא מוסרי לא בגלל שהוא נביא. הנבואה שלו אף פעם לא נוגעת במוסר. זה האורקל, זה משהו אחר. נביאי אומות העולם מתנבאים על הגורל, מה שמכונה במזרח הרחוק "קארמה"; ואילו נביאי ישראל מתנבאים ביחס לתודעה המוסרית. זה הבדל שנוגע במהות. רציתי לציין דבר נוסף, אבל אני חושב שזה מספיק ברור.

הדבר הזה בולט עוד יותר במאבק שלנו עם הנצרות. גדולי התיאולוגים הנוצריים, ללא יוצא מן הכלל, מפרידים בין מוסר לדת. לא נגאלים על ידי המוסר. מבחינתם, [גאולה דרך המוסר] זה היפך הנצרות. נגאלים על ידי האמונה, החנינה, אבל לא על ידי המוסר. זה "להתייהד", כדבריהם. בחנתי את זה אצל שורה ארוכה של בעלי סמכות, לא רק צרפתים, וגדולי התיאולוגים הנוצריים מסכימים עם זה פה אחד: 'הכפירה היהודית' היא לחשוב שנגאלים על ידי המוסר. אגב, המאבק הגדול שיש בין הפרוטסטנטים לקתוליים קשור לזה. ודאי נתקלתם בזה בלימודים בתיכון. אתם בטח זוכרים את מחלוקת "פסקל ופור-רויאל"; זה מדבר אליכם? אז תחברו את העניין הזה לכאן. שימו לב שבמחלוקת הזו הגאונות הייתה בצד של פסקל, אבל הישועים צדקו... אבל זו בעיה אחרת. כדי לחזור לנושא, אין לתמוה על כך שיש נביא אצל אומות העולם.

והנה, הנביא הזה של אומות העולם, בלעם, היה יוצא דופן. לכל אומה ואומה יש נביאים שמסוגלים לדבר על המשמעות הנבואית של האומה שלהם. אבל בלעם היה נביא אומות העולם בכללותם. חיפשתי אנלוגיה בעידן העכשווי על מנת לדמות לכם את זה. אני חושב שיש תופעה מאוד חשובה שאני רוצה להדגיש: בכל סוף גלות של עם ישראל מופיע גוף מדיני אוניברסלי, או לכל הפחות בעל יומרה אוניברסלית. למשל בתקופת יציאת מצרים שושלת הפרעונים הייתה גוף פוליטי עם יומרה אוניברסלית. זו הייתה אימפריה, ואימפריה זה בדיוק זה – היומרה האוניברסלית. בסוף הגלות השנייה, זו הייתה האימפריה הפרסית. כורש היה הסמכות עם יומרה פוליטית אוניברסלית. שימו לב שגם במקרה של פרעה וגם במקרה של כורש צריך היה להמתין כדי לקבל את האישור שלהם. המתינו לאור ירוק של האוטוריטה הפוליטית האוניברסלית, או בעלת היומרה האוניברסלית של התקופה, כדי שהיציאה מהגלות תהיה אפשרית. כל עוד פרעה לא נתן אור ירוק, כל עוד כורש לא נתן אור ירוק, אי אפשר לצאת. בזמננו, התרחשה תופעה מאוד דומה: הציונות הוכרה כלגיטימית על ידי חבר הלאומים. זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שמופיע גוף בינלאומי בעל יומרה להיות ריבונות פוליטית אוניברסלית. כאילו – במונחים תנכ"יים אם תרצו – חבר הלאומים נוצר אך ורק על מנת לאשרר את הצהרת בלפור. אגב, יש לשאול מה הוא עשה חוץ מזה... מה שיישאר בהיסטוריה זה כל הכישלונות של חבר הלאומים, והצלחה אחת: הצהרת בלפור. הזכרתי את כל זה כדי לומר: ברגעים המיוחדים הללו של סוף הגלות של עם ישראל מופיע גוף אוניברסלי של "האדם של הנבואה". בזמן יציאת מצרים, זה היה בלעם. מטרתו: למנוע את יציאת מצרים. ועל אף רצונו זה, הוא מברך במקום לקלל.

ניסיונות הקללה של בלעם

כעת, אני ניגש לשאלה השנייה: מה זו האסטרטגיה הזו, מאבק על ידי קללה? אתם זוכרים ששאלנו את השאלה הזו בתחילת השיעור. מי שאיחר, תנסו להתחבר. האנלוגיה היחידה שמצאתי לזה – ואתם תחייכו אבל נראה לי שזה יותר ויותר דומה – הוא המזכיר הכללי של האו"ם. הוא הדובר של הישות הפוליטית בעלת היומרה האוניברסלית. כל פעם מתנגשים בבעיה הזו. אני ניגש בקצרה אל הנקודה השנייה: האסטרטגיה של הקללה - במה מדובר? אבקש מכם לפתוח את חומש דברים, בפרק כג, פסוק ד.

אני ניגש לנושא דרך הקדמה בלשנית: מה פירוש המילה 'קללה'? אנחנו רגילים לפרש: לאחל רע למאן דהו. מונחת כאן רתיעה של התודעה המודרנית בפני משמעות לכאורה מאגית של האסטרטגיה הזו. האם וכי כאשר מקללים מישהו, הקללה פועלת? זה יביא עליו רעה? אם כן, האם המאגיה פועלת? התודעה המודרנית דוחה את הדבר הזה. לכן נתעלה מעל המשמעות האטימולוגית הראשונית הזו כדי להגיע לאטימולוגיה הרבה יותר פשוטה: 'לומר את הרע של'. והנה בתרבות העכשווית, 'לומר רע על' מהווה אסטרטגיה מאוד יעילה מאז שגילו את האסטרטגיות של התעמולה. זה מספיק, הבנתם. הבינו זאת לראשונה עם התעמולה הנאצית נגד היהודים. התוצאה של התעמולה הזאת היוותה אסון בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של יהודי הגולה. הכרתי הרבה מאוד גוים טובים שהוטעו קודם כל על ידי התעמולה של הכנסייה בשל אנטישמיות נוצרית, ולאחר מכן בעיקר על ידי התעמולה הנאצית, שהצליחה להפוך את היהודים לשדים. 'לומר את רעתם של', 'לאחל את רעתם של', 'להביא רעתם של'. והרעה אכן הגיעה. מספיק לעבור דרך מושג התעמולה על מנת להבין במה מדובר באסטרטגיה הזו. אגב זה פועל גם לרעת מדינת ישראל, אחרי שזה פעל נגד היהודים, ולזה רמזתי כאשר הזכרתי את המזכיר הכללי של האו"ם. זה תמיד עבר דרך האו"ם. אני לא יודע אם שמתם לב לחזרה על ההאשמות הסיסטמתיות נגד מדינת ישראל, כאילו שמדינת ישראל היא בכל פעם התוקף כאשר היא הקרבן גרמה לכך שמדינת ישראל... בקיצור, 'היהודי של אומות העולם' כפי שהיו אומרים העיתונאים. תחברו את כל המרכיבים הללו ביחד, וזה ייתן לכם מבט כללי על האסטרטגיה של בלעם.

אני חושב שיש בעיקר לזכור את האטימולוגיה של המילים 'לברך' ו'לקלל'. לברך זה 'לומר את הטוב של', ולכן באופן נגזר 'לאחל טוב ל-'. לקלל זה 'לומר את הרע של', ו-'לאחל רע ל-'. בסופו של דבר התעמולה הצליחה להפוך את הטוב לרע. מה פירוש? ההתנהגות של חוסר רצון טוב שיש בתעמולה זו נוירוזה שמזינה את עצמה מכל נתון או רמז. כל טענה שניתן להעלות כדי להתנגד לתעמולה נלקחת על מנת לשרת אותה. זה מובן? ולכן צריך להיזהר. אתם מבינים מדוע הרבנים תמיד לימדו שהיצר הרע הגדול ביותר הוא הוצאת שם רע;^[9] 'לומר את הרע של' זה הרע הגדול ביותר. אני לא רוצה להאריך בזה יותר מדי, אלא רק להדגיש את ההבדל שיש בין לשון הרע^[10] לבין הוצאת שם רע: הוצאת שם רע זה לומר בצורה שקרית שמישהו שעשה רעה שהוא באמת לא עשה. אבל הלשון הרע זה לומר שמישהו עשה רעה שהוא באמת עשה; 'לומר את הרע של'. והלשון הרע אסורה.

אני נזכר בחידוש של מורי, יעקב גורדין ז"ל, שציטט מדרש על הנושא הזה: המילה 'מלשינות', שהיא גם לשון הרע, מורכבת מ-לשון ו-מות; הלשון ההורגת. התלמוד אומר (ערכין טו, ב) שלשון הרע הורגת שלושה אנשים: זה שמדברים עליו, המדבר וזה שאיתו הוא מדבר. זה כל התופעה הזו, המהלך הזה. מספיק ללמוד את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד העכשווית, כדי לשים לב כמה תועלת יש בזה. האסטרטגיה הזו של בלק, שמבקש מבלעם לקלל את עם ישראל, אל תחשבו שזה לא כלום. זה היה יכול להצליח, וזה אכן הצליח באיזה אופן, נלמד קטע על זה.

תפתחו בחומש דברים, פרק כג, ד:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

יש לנו כאן הנחיה של התורה שאוסרת על צאצאי מואב ועמון – אתם רואים, פוגשים אותם שוב – [...]^[11]. ההלכה היא בנוגע לגיור של הגברים, לא של הנשים. לא הייתי צריך לצטט לכם את זה, כי אני צריך להסביר ואין לנו זמן. מכל מקום זוהי הלכה שהייתה תקפה בזמן שבו ידעו לאבחן מי בא מעמון ומי בא ממואב, באמת. מאז סנחריב – גם נבוכדנצר – אבל בעיקר סנחריב, מתקופת חורבן בית ראשון, התערבבו כל האומות, ומהתקופה הזו צריך להיות מאוד מאוד זהיר כאשר מאבחנים מי שייך לאיזו זהות אנושית. מעט מאוד שושלות אנושיות יודעות מאין באו. זה מובן? אבל זה קיים. בצרפת, יש הרבה מאוד קוסמופוליטים בעלי אזרחות צרפתית, ויש גם צרפתים. בגרמניה, יש גרמנים. זה נדיר, אבל זה קיים. על מנת לדעת איך לשייך אותם; ביום הדין, הקב"ה לבדו יזהה מי הוא שלו. ולכן, מבחינת ההלכה, כאשר אדם אומר "שמי עמוני", לא בהכרח נאמין לו. כלומר לא מיישמים כלפיו את העיקרון שהוא לא בר גיור. ^[12]

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

אגב זה מתחבר למאורעות עליהם דיברנו בתחילת לימודנו.

גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם

אני ממשיך בלי לתרגם כיון שזה לא הנושא שלנו: על דבר..

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם

בזמן יציאת מצרים, עמים אלו היוו מכשול.

בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.

רואים כאן פעם נוספת את הזהות הארמית.

וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ

להפוך, דהיינו להפך.

אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

יש כאן לימוד חשוב מאוד בנוגע לבעיה עליה דיברנו, על הלשון הרע, הוצאת שם רע, תעמולה וכו'. רק האהבה מסוגלת להפוך את הרע לטוב. כלומר אם אחד שומע דברים רעים על אדם שהוא אוהב, הוא מיד יחזיר את הדברים להקשרם האמיתי; "והוי דן את כל האדם לכף זכות". אני לא מתרגם כי זה ייקח אותנו רחוק מדי.

היפוך ההפכים כציר הקיום עם ישראל, וההבדל בין השפה הצרפתית לאנגלית

דרך הרעיון הזה אפשר להדגיש שקיים כוח שמשחק לטובת עם ישראל. הוא מסביר במעט את המסתורין-במירכאות של התמדת הקיום של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. יש בישראל כוח היפוך ההפכים. כוח היפוך ההפכים, משחק בכל מדרגות המציאות: הזמן, המקום, והזהות האנושית. זה יוצא דופן בהיסטוריה של החברות האנושיות. באמצעות הקטגוריה הזו ניתן ללמוד את כל ההיסטוריה של עם ישראל וכך להבין את תופעת התמדת קיומו של עם ישראל על פני כל הציוויליזציות; "נצח ישראל". כל זה בזכות כוח היפוך ההפכים שיש בישראל; הכוח להפוך את העבר לעתיד. הדוגמה שאנחנו פוגשים לעיתים קרובות היא התשובה: מה שהיה עבר הופך להיות עתיד.

אם תלמדו דקדוק יווני, העבר הוא עבר חלוט, העתיד הוא עתיד שטרם יושם, ויש את ההווה. בדקדוק העברי אין הווה; יש עבר שיכול להפוך לעתיד, ועתיד שהופך לעבר. אני לא יודע אם שמתם לב שבדקדוק עברי, אין הווה. אי אפשר לומר בעברית "Je suis" כפי שאומרים אותו בשפה כמו הצרפתית, עם הפועל être בהווה. אין מקבילה בעברית לפועל être כאשר הוא משמש כ-auxiliaire.

למשל, בצרפתית ניתן לומר: Je suis assis (אני יושב). מה הפירוש?! אני לא "assis" ("יושב") אני בן אדם! זה דבר אחר לגמרי. מי אני באמת. אני assis?! על מה מדובר? זו תבנית חשיבה[13] אחרת לגמרי של המציאות. שימו לב שבעברית אין הווה, ורק הקב"ה יכול לומר "אנכי". כאשר משה שואל את הקב"ה תחת איזה שם צריך לדבר עליו, הקב"ה עונה לו: "אהיה אשר אהיה". זה עתיד. המתרגמים תרגמו: "אני אשר הוא אני", ואין לזה שום משמעות. אתן לכן דוגמה נוספת בעברית, כדי שתבינו שאין קשר בין הקטגוריות הלשוניות של העברית ושל השפות יווניות-לטיניות כמו הצרפתית: בצרפתית אומרים: J'ai. בעברית אומרים: יש לי. Il y a à moi, il y a pour moi. יש כאן תפיסה מוסרית שונה באופן קיצוני. מה הפירוש של J'ai, je possède, ça m'appartiens, אתם מיד רואים תפיסה אימפריאליסטית. לעומת זאת בעברית: יש לי - Il y a pour moi זה משהו אחר לגמרי.

רציתי רק לציין שבעברית משתמשים ב-participe présent^[14] – בינוני ההווה: je suis en train d'exister, je suis en train de faire exister ceci ou cela. תפקידה של האות מ"ם בראש הפועל הוא להפוך את העבר לעתיד ובו זמנית העתיד הופך לעבר. מצאתי את הצורה הזו רק בשפה האנגלית. באנגלית זה נקרא "הזמן הממושך". חקרתי לא מעט מדוע הצורה הזו קיימת באנגלית. והסיבה היא שהאנגלית הספרותית נבנתה על יסוד תרגומים של התנ"ך. זו הסיבה שבגללה באופן כללי האנגלית הספרותית היא השפה המתאימה ביותר לתרגום התנ"ך. כאשר מתרגמים קטע בעברית לאנגלית הוא שומר על משמעותו; כאשר מתרגמים אותו לצרפתית, זה מאוד קשה. צריך לתרגם לצרפתית שירית, כדי שזה יתקרב מעט להרמוניה של המשמעות בעברית. לעומת זאת באנגלית, זה עובר... אתם תשימו לב לזה עם הזמן. אז ביררתי והסבירו לי שהסיבה לכך הוא שהאנגלית הקלאסית נבנתה על יסוד תרגומי התנ"ך. זה תהליך מסובך מאוד.

ובין ישראל לאנגליה יש קשרים מאוד מסתוריים, משום שקיבלנו את ארץ ישראל מידי האנגלים. צריך לומר שקצת עזרנו להם... אבל בסופו של דבר קיבלנו אותה מהם. האנגלים הם הראשונים שהפיצו את התנ"ך בהיקף שבו הוא הופץ. ההפצה האנגלו-סקסונית של התנ"ך הייתה ענקית. פעם למדתי ספר של מחבר בשם מילוש, לא יודע אם שמו אומר לכם משהו. מחבר עכשווי ממוצא ליטאי. הוא אמר, באופן רציני מאוד: ישנן שתי אומות בעלות יומרה רצינית עם טענה שהן ממוצא עברי: הבאסקים והאנגלים. ליתר דיוק, דווקא ה"אנגלים", יותר מאשר האנגלו-סקסונים, כי הסקסונים זה משהו אחר. הוא הסביר זאת בצורה די משעשעת, אבל אני חושב שהוא היה רציני: 'אנגלי' באנגלית זה 'ברית-איש'; איש הברית. הוא עשה הרבה אנלוגיות מהסוג הזה. לגבי הבאסקים, הוא מכנה אותם 'היבר', והוא טוען שה-'היברים' מלשון עברי. יש לו עוד נימוקים.

אני מביא לכם את זה בתור תוספת פיקנטית, אבל יש בכל זאת משהו בין האנגלים לבין ישראל. כדי לרצות את הצרפתים, אני רגיל לומר בפני ציבור צרפתי: יש דבר משותף בין ז'אן ד'ארק לבינינו: צבעי דגלה של ז 'אן ד'ארק זהים לצבעי דגל ישראל. ראיתם את הדגל של ז'אן דארק? כחול לבן. ועוד דבר משותף: הן ג'אן דארק והן היהודים העיפו את האנגלים החוצה... זה מקרה, אבל חשוב...

זה הפסוק שרציתי להדגיש:

וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה

עד כאן ההקדמה, ואני מסכם: ת תבוננו בשני מושגים: מה פירוש "נביא אומות העולם", ומה היא האסטרטגיה של הקללה. אני חושב שזה מספיק בתור הקדמה.

סוגיית המוסר לפי הרב אשלג: לקבל או לתת? אלטרואיזם או אגואיזם?

כעת נלמד קטע אחר; אבל אני רואה שכבר מאוחר, כרגיל... יש לנו חצי שעה.

תיקחו את תחילת פרשת בלק, אני קורא את שני הפסוקים הראשונים (במדבר כב, ב):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.

בפסוקים הקודמים עם ישראל כבש נחלות של העם האמורי , שהאמורים בעצמם כבשו מידי מואב. זה מה שמואב מבין.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד

"ויגר" זה קצת יותר מפחד, אבל זה לא חרדה.

כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ [התייאש] מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הסברה היא: אם בני ישראל מסוגלים לגבור על מי שגבר על מואב, קל וחומר שהם יגברו על מואב. ההיגיון ברור, כן? אתם תקראו לבד את המשך הפסוק. אנחנו נסתמך על הפסוק הזה כדי להתחיל את קריאת הקטע הבא. אקרא ישירות בעברית ובצרפתית. בעקרון הקטע מספיק ברור. אם אתם זקוקים לתוספת ביאור תגידו לי:

ויגר מואב מפני העם. יבואר בהזכיר מאמרם כתיב יוצר אור ובורא רע וקרינן ובורא את הכל.

בהסתמך על מה שהמסורת מבארת על הפסוק הזה, נבאר מפני מה מואב היה ירא מעם ישראל.

לשנא מעלייא (ברכות יא).

הביטוי "ובורא את הכל" הוא למעלה מהביטוי "ובורא רע". אני מבאר בקצרה, זה נושא שיש ללמוד אותו לפרטיו במשך שעות: מדוע הנביא יכול לומר שהקב"ה בורא רע? הוא בורא את העולם! אני מבאר את זה בקצרה על פי משנתו של מקובל עכשווי גדול מאוד, הרב אשלג. כלומר הלימוד הזה ידוע מקדמת דנא, אבל הלבוש שהוא נתן לו הוא כך: עצם הבריאה זה לברוא בריאה שמקבלת את היש. זה מה שמגדיר את הנברא. לקבל את היש לפני שהבריאה ראויה לו – זה להיות במצב של רע. לתת את היש - זה הטוב; לקבל את היש – זה הרע. ולכן אנחנו מוכרחים להיות בעלי יצר הרע, בעלי נטייה לרע. מה זה 'נטייה לרע'? לקבל בלי להיות ראוי לכך. זו ההגדרה הבסיסית של היהדות. הקב"ה ברא אותנו, ולכן אנחנו בעלי יכולת קבלה. אבל כל עוד אנחנו רק כאלה, אנחנו נמצאים ברע. הרע בלהיות 'יש' הוא שאנחנו נבראים – משום שאנחנו מרגישים שהטוב זה לתת, אבל אנחנו קיימים רק בגלל שאנחנו מקבלים. פה נמצאת הדרמה של הבריאה האנושית. ולכן, יש לקבל באופן מסוים על מנת להיות ראוי לקבל: לקבל על מנת לתת. זה מובן?

אני לא רוצה לסבך את זה יותר מדי, זה ניתוח הרבה יותר רחב, אבל: אם אני מקבל על מנת לתת, מותר לי לקבל. כל עוד אני מקבל כדי לקבל, אני מתבייש לקבל! אבל אם אני מקבל על מנת לתת, אני משוחרר מהבושה הזו. להפך, אני מקבל בשמחה. זו הבעיה של האגואיזם והאלטרואיזם. כל בעיה מוסרית נסובה סביב המאבק בין האגואיזם לבין האלטרואיזם. הפילוסופים לא יוצאים מזה: האלטרואיזם הוא הטוב, והאגואיזם הרע. ולכן נדגיש ונשבח את האלטרואיזם ונרשיע את האגואיזם. אבל משתיקים את העובדה שאם אנחנו לא אגואיסטים אנחנו לא קיימים! זה מובן? באגואיזם יש 'אני' תחילה, באלטרואיזם יש 'האחר' תחילה. אבל אם אני לא קיים, איך אני יכול להיות עבור השני? "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א, יד); אתם מבינים את הסדר של המשנה. ולכן ההתנהגות היחידה שמזככת את הנטייה שלנו לקבל, המכונה יצר הרע, זה לקבל על מנת לתת.

הדבר הזה מגדיר את הגישה היהודית למציאות: לקבל כמה שיותר על מנת לתת כמה שיותר. הכישלון הוא לעצור באמצע. הכישלון הוא לרצות לקבל כמה שיותר, נקודה. זה הכישלון של הזהות היהודית. לעיתים קרובות מוציאים את דיבתם של היהודים מכיוון שרואים בהם רק את הבחינה הזו: לקבל. הם לא מבינים שזה לקבל על מנת לתת. זו המשוואה היחידה שפותרת את הבעיה של הזהות האנושית. משום שלקבל על מנת לקבל – זה רשע, הרע. לתת על מנת לתת – זה האידיאליסט הלא שפוי, שעושה כאילו הוא אף פעם לא מקבל. 'האומנות בשביל האומנות' בבחינת הקיום זה מביא לידי שיגעון. אלו אנשים שעושים כאילו שהם רק נותנים, והם מסתתרים כדי לקבל. הכרתי הרבה מאוד אנשים כאלו, אידיאליסטים כנים, אבל הם היו בעלי תאוות כמו כל יצור חי נורמלי, והסתתרו כדי להנות מן החיים. משום שהסיסמה שלהם הייתה האידיאל עבור האידיאל. אתה לא אוכל? אתה לא נושם? אתה לא ישן? מי מנשים אותך? מי מאכיל אותך? מי נותן לך לישון? אתה לא מקבל?! אתם רואים את חוסר הנעימות של הסגפן – הוא עושה כאילו הוא כאן רק על מנת לתת, והוא לא מקבל. הוא מסתגף, אבל בסופו של דבר מטרת הבורא היא לא לברוא סגפנים.

יש בדיחה, אבל זו לא כל כך בדיחה: יש סטייה של החסידות שהיא להיות "חסיד סגפן" (hassid ascétique)... שמעתם על החומצה (acide) אצטית (acétique)? ... זו סטייה מן החסידות. יש חסידים סגפנים, אבל זו לא החסידות המקורית של הבעל שם טוב.

תשמרו את זה באיזו מגירה של הזיכרון שלכם. זה לימוד שראוי לעשות אותו מתוך הכתב. אני מציין שספרי הרב אשלג הם ספרים שניתן ללמוד אותם לבד, אבל בתנאי שיש לך רב.

כל זה היה בנוגע לרצון לקבל ולרצון להשפיע: לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע, להשפיע על מנת לקבל, ולבסוף, המוסר האמיתי: לקבל על מנת להשפיע. זה נקרא "חכמה" בתורת הקבלה.

זה מסביר לימוד של התלמוד שאנשים מעטים מבינים כמו שצריך: התלמוד אומר שעד הבר-מצווה לילד יש רק יצר הרע, ולכן הוא לא מחויב במצוות. החל מהבר מצווה, יש לו יצר הטוב, ולכן הוא מחויב במצוות. מה הפירוש? עד הבר מצווה יש לו רק את הזהות לקבל והוא לא חש שום ייסורי מצפון מזה שהוא מקבל.

הטעות של המחנכים וההורים המחנכים היא למנוע מילדיהם לקבל, על ידי כך שהם מוכיחים אותם על כך שהם מקבלים. זה הפשע החמור ביותר שאדם יכול לעשות כלפי ילדיו. כל עוד ילד הוא ילד, צריך לסייע לו להיות ילד, כלומר לבנות את כלי הקיבול, משום שבכל שנותיו הוא יוכל למלא רק את הכלי שהוא הכין כשהיה ילד. ויש אנשים ונשים שרצים כל חייהם אחרי ילדות שלא הייתה להם. מכיוון שלא ניתן לקבל את היש אלא במידה שבה אנו מסוגלים לקבל, לא פחות ולא יותר. אני מקווה שזה מובן. עד הבר מצווה מכינים את התיאבון להיות. אם ההורים או המחנכים מדכאים את התיאבון ליש זה הפשע החמור ביותר; זה מכונה 'גניבת דעת'. אני מקווה שזה מובן. כמובן, באותן שנים שהילד אינו בר מצווה הוא בר חינוך. כלומר צריך להכין אותו לקראת הישות המוסרית שהוא יהיה בהמשך החל מהבר-מצווה. ולכן יש לחנך בחינוך שמכוונן כלפי המחויבות המוסרית. אבל עד הבר מצווה אין לו שום מחויבות בתור מחויבות. האב מחויב כלפי בנו, והאב חייב לחנך את בנו להיות יום אחד תחת המחויבות. אם כן, אתם מבינים שיש תקופה בילדות שצריך להגן עליה עד הבר מצווה.

ומדוע בבר מצווה יצר הטוב נכנס בילד? משום שגיל הבר מצווה הוא גיל ההתבגרות. זו התקופה שבה הילד מסוגל מבחינה טבעית לתת חיים, הוא מחויב בנתינה. אבל עד אז, הוא קיים רק על מנת לקבל. הייתי מובן? כלומר צריך לתת לילדים, לא להלעיט אותם, אבל לתת להם. ובעיקר להסיר מהם את רגשי האשמה לפיהם לקבל זה רע. מותר שילד ישמח לקבל בלי תסביכים, בלי חרטות, בלי ייסורי מצפון. זה מה שהרב אשלג הדגיש בפירושו על דברי התלמוד. זה מובן? כשיהיו לכם ילדים, תשימו לזה לב היטב, משום שאחר כך זה מייצר אדיפוס. אתם רואים מאיפה באים היוונים. לעומת זאת – בני ישראל: "דבר אל בני ישראל", בתור בנים. ויש סדרה של לימודים שנסובים סביב זה. כל מה שאמרתי היה כדי להסביר למה אומרים "בורא את הכל" והפסוק אומר "ובורא רע".

השורש הרעיוני מאחורי רעיון האחדות

"וכתבו המפרשים כי ישנם דברם שלעצמם אינם טובים, כגון מלח ופילפלין ותבלין, שהן בפני עצמם אינם ראויים לאכלה. אבל כשאתה מערב אותם ומתבל בהם הם ממתיקים ומטעימים את המאכל. ולא עוד אלא שאי אפשר למאכל בלעדיהם."

אי אפשר לאכול בלי מלח ובלי פלפל. יש לכם כאן אלו שאוכלים עם מלח, אלו עם פלפל, ואלו עם חרדל; זה ה'תבלין'.

"וזה כתיב "רע" וקרינן הכל, לשנא מעלייא. שהבריאה בכללה היא טובה שגם הרע מצטרף ונעשה טוב".

כלומר כשאני רואה את הבריאה בכללותה – עליה אומר הפסוק "וירא אלוהים כי טוב". אם אני מבודד אחד המרכיבים שלבדו הוא רע, אז לבדו הוא רע. האם הרעיון מספיק מובן? אני לא חושב שזה מסובך, אבל אני מרגיש שאתם לא מספיק מבינים. לא עד הסוף, נכון? האם יש כאן רוקחים? אם יש בינינו רוקחים אתם תבינו טוב יותר: יש חומרים שכשהם חלק ממכלול הם הופכים להיות מועילים, אבל לבדם הם מזיקים. בתוך הכלל שהכול טוב, [יש] חומר שכשהוא לבדו הוא מזיק. זה יותר ברור? זה נכון ברמה המטפיזית של הבריאה כולה, אבל הרב ייקח כדוגמה את עם ישראל.

הרבה פעמים ציטטתי לכם את זה, וכל פעם שאני מצטט אני שוכח מי אמר. אני חושב ש'הריו' אמר זאת. איש פוליטי בשם אדוארד הריו,^[15] שאמר על היהודים: עם ישראל בכללו הוא עם של ענקים; בתור פרטים, הם יכולים להיות נבלים. והוא אמר על הגרמנים – זה תפס אותי כי הוא דיבר על שניהם ביחד – שזה להיפך: בתור פרטים הגרמנים יכולים להיות אנשים גדולים, ענקים; אבל בתור כלל הם מסוגלים להפוך לנאצים. אתם רואים את ההבדל, כבר דיברנו על זה.

'ודוגמה זו נוהגת גם בעם ישראל, שאף על פי שיש ביניהם רשעים, מכל מקום בכללם כולם כאחד הם טובים. כמאמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בכלל."

כאשר ישראל הוא כלל, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כאשר כל אחד מתחבר לכלל. 'כל' מתקשר למילה 'כלל'.

"כמאמרם דודי לי ואני לו הרועה בשושנים."

כלומר הוא רועה, אבל שושנים.

"מה שושנים קוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו וצדיקים ורשעים."

"השושנה והקוצים" זה בזהר שמות.

"ואמרו כל תענית שאין ביניהם מפושעי ישראל, אינה תענית. מנלן? מסממני הקטורת (כריתות ו)."

הקטורת מורכבת מאחד עשר מרכיבים, אחד מהם היה בעל ריח רע מאוד, אבל כמכלול... הבַשָמים יודעים זאת: אפילו בבושם היותר עדין, יש מרכיבים שיש להם ריח בלתי נסבל כשהם לבדם. שכחתי איך הרכיב הזה מכונה בצרפתית.

קהל: המושק?

מניטו: למשל.

ניגש לקטע השני:

"בזה יש לבאר מאמר בלק לבלעם לכה נא איתי וגו' [ותקלל את העם הזה] אפס קצהו תראה."

כדי להבין את זה צריך לפתוח את הפסוקים בחומש במדבר בפרק כג, יג. לא נשאר לי זמן ולכן אסביר לכם את הנושא בעל פה: כאשר בלק שם לב שבמקום לקלל בלעם מברך – ואתם זוכרים את הפסוק שלמדנו בספר דברים "ויהפך את הקללה לברכה" – בלק מתלונן כלפי בלעם: קראתי לך כדי לקלל אותם ואת מברך אותם! אומר בלק:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם.

הרעיון ברור מאוד, אתם תראו את זה בעצמכם בקטע שהבאנו: כל זמן שכלל ישראל עומד לנגד עיני בלעם, הוא לא יכול לקלל אותם. משום שבתור כלל, כמו כל כלל, הוא כולו טוב. לכן הוא ממליץ לבלעם להימצא במקום שבו הוא יראה רק חלק מהכלל – שאם לנגד עיניך יש רק חלק מהם, אז תוכל לקלל אותם. תפסתם? תקראו שוב בעצמכם את הקטע המובא, הוא מסביר את הדברים בצורה כל כך יפה, אני לא רוצה ללכת מהר מדי. תקראו בעצמכם, אני סומך על העברית שלכם.

אתם רואים מדוע הרעיון של אחדות לאומית חשובה כל כך בעם ישראל. מכיוון שכשיש רק חלק של עם ישראל מופיעים בו כל הפגמים; לא משנה באיזה חלק. כאשר עם ישראל כולו ביחד, הוא בלתי מנוצח. זה הרעיון שרציתי ללמד, לומדים אותו מן הפסוק הזה; אם אתה מדבר רק על חלק מהם, תוכל להעלות את הפגמים. אבל אם תסתכל על הכלל, זה בלתי אפשרי, אתה מוכרח להודות שזה עם של ענקים. הבנתם את הרעיון. אני חושב שבעקבות הדברים מה שנאמר לגבי הבריאה כולה מובן יותר.

מעמד הר סיני הפרטי

יש חידוש של אחד מגדולי הראשונים לציון, הרב עוזיאל. שמעתם על הרב עוזיאל? הוא היה גדול הראשונים-לציון של הדורות האחרונים, וכיהן במקביל לרב קוק האב. הרב עוזיאל ביאר פסוק מתהלים עם רעיון דומה; זה פסוק שקוראים בשבת בבוקר, אתם צריכים להכיר אותו: "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (יט, י). כלומר אם מבודדים מצווה אחת, לא מבינים אותה. אם רואים את המכלול, רואים איך "צָדְקוּ יַחְדָּו", "צדק" בתור מכלול.

כך הסביר הרב עוזיאל, ואני משתמש בזה כדי לבאר את הדבר הבא: יש לימוד לפיו כל אחד ואחד מישראל חווה לפחות פעם אחת בחייו – יש מועדפים – מעמד הר סיני. כלומר, ביחס לנקודה אחת של הלימוד – וזה סובייקטיבי ושונה אצל כל אחד – מתגלה לו שזוהי האמת המוחלטת. יש לכל אחד מישראל חוויה של הבנה, אפילו הברקה בלבד, שיש משמעות לעולם.^[16] כשאני אמרתי "כל אחד מישראל", זה ביחס לתורה. אבל זה נכון עבור כל בן אדם ביחס למשמעות של הגורל האנושי. הכללים של משחק החיים מביאים בהכרח לכך שכל אחד יפגוש לפחות פעם אחת את החוויה הזו שיש יש משמעות בעולם. וזה נעלם. אנחנו לא יודעים להסביר, אבל חווינו את החוויה הזו. למשל, בהיסטוריה של הספרות זה קרה פעמים רבות, אבל המשל שרגילים להביא זה "הלילה" של פסקל.^[17] פעם אחת, הייתה לפסקל התגלות. "לכל יש משמעות, כי אני יודע את זה ביחס לנקודה אחת". קיימת שיטה של צורת חשיבה המכונה בלוגיקה "הִשָׁנוּת". דהיינו, אם יש לי הוכחה ביחס לנקודה אחת, ניתן להסיק על ידי הישנות שגם השאר אמת. זה אחד המדדים שמאפשרים לנו לאבחן אם יש לפנינו תלמיד חכם אמיתי. אדם שאומר: "הפסוקים הללו של התנ"ך - אני מקבל, הם יפים מאוד. אבל מה שיש לצדם - אני מתנגד, אני לא מקבל". זו ההוכחה שהוא לא יודע לחשוב, כי התנ"ך הוא מכלול. אם זה אמת בנקודה הזו, אין שום סיבה שזה לא יהיה אמת ביחס לנקודה אחרת. זו מין התנהגות – אני לא יודע איך לבטא את זה – של בורות. לא להבין על מה מדברים כאשר מדברים על מכלול התנ"ך. אתם רואים שכל הדברים הללו מאוד מקבילים. כאשר מדברים על מכלול קיימת מסוגלות להבין על מה מדובר. הלימוד הזה נראה לי מאוד חשוב, כמו הדוגמאות הללו.

אני חוזר לפסוק ממנו למדו את כל זה, ואתם תקראו בעצמכם בקטע שציטטתי. כלומר, אכן, ניתן לבקר מרכיב אחד המבודד מתוך מכלול, והביקורת מוצדקת. מתי יש לשון הרע? כאשר יש כוונה לומר רע על מישהו. אתם רואים שבלעם לא היה מסוגל לומר רע על עם ישראל בתור כלל, אבל הוא מסוגל לומר מה החסרונות של זרם זה או אחר. הבנתם את הרעיון?

אני רוצה לומר שני דברים: אני רואה שהשקיעה הולכת ומתאחרת, וכדי להתפלל ערבית אנחנו צריכים להמתין לצאת הכוכבים. לכן אני מציע שנתחיל את השיעור ב-18:30. אבל מי שמתפלל מנחה, אני מבקש, בכל לשון של בקשה, להגיע ב-18:15, משום שאני לא רוצה שנתחיל תפילת מנחה יותר מאוחר מזה. אומר לכם מדוע: כאשר יש שתי מצוות מתחרות יש זכות קדימה למצוות תלמוד תורה על פני התפילה. אסור לי לאחר את השיעור בגלל שאנחנו מתפללים מנחה. אני יודע שיש אנשים אדוקים שיכלו לחשוב אחרת, אבל זה הדין. ולכן השיעור יתחיל ב-18:30, ומנחה ב-18:15. ואם תרצו, החל משבוע הבא השיעור יוכל להמשיך קצת אחרי השעה 20:00. מי שחייב לחזור ב-20:00 זה לא נורא, אשתדל לסיים את השיעור הכללי ב-20:00, ונמשיך עד הלילה כדי להתפלל ערבית, לפחות בימות הקיץ. מתאים לכם? שמתם לב שביקשתי את רשותכם על משה שכבר החלטתי...

קהל: אפשר להתחיל ערבית מוקדם יותר ולחזור אחר כך על קריאת שמע.

הערות:

[1] ההקלטה נקטעה.

[2] Etre inerte.

[3] Orateur

[4] במקור: קטגוריזציה.

[5] מניטו השתמש במילה "הרמטי" לפי מובנה הפילוסופי, דהיינו סתום וחתום בפני שכל האדם.

[6] 1908-2009.

[7] Paul Ricoeur, 1913-2005.

[8] Le Mythe donne à penser.

[9] La calomnie.

[10] La médisance.

[11] ההקלטה נקטעה.

[12] צ"ע שהרי נאסרו בחתנות אך לא בגיור, ר' הל' איסורי ביאה פי"ב הל' יז-יח.

[13] במקור: קטגוריזציה

[14] הלוא הוא present continuous באנגלית.

[15] Edouard Herriot.

[16] השוו הקדמת הרמב"ם לספרו מורה הנבוכים.

[17] ספר שנכתב על ידי בלז פסקל, בלילה של ה-23 בנובמבר 1654, ומתאר חזיון דתי שחווה.

תמלול: מוריאל מרג'י

תרגום: צוות מכון מניטו

השיעור שלפניכם נמסר בשנת 1995, כשנה לפני מותו של מניטו. הימים הם ימי הסכמי אוסלו. ממשלת ישראל מצויה בעיצומו של תהליך חתימה על הסכמים עם ערפאת והרשות הפלסטינית בהם נמסרו שטחים מארץ ישראל. על פי עדות תלמידיו ובני משפחתו המאורעות וההחלטות של הממשלה באותה תקופה ציערו אותו מאוד, השפיעו על הלך רוחו, ואף נתנו את אותותיהם במצבו הבריאותי. הדברים באו לידי ביטוי גם בשיעורים שמסר, כפי שתראו להלן. את השיעור תרגמנו מילה במילה כדי לשמור על התוכן והסגנון המקורי של השיעור.

מניטו: ובכן, אנחנו נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשת שלח לך. וכפי שאתם יודעים, האירוע המרכזי של הפרשה הזו, זה מה שמכירים בשם סיפור 'חטא המרגלים', חוקרי הארץ, מאחר שמשה הולך – בהתערבותו של הקב"ה ובהסכמתו – לשלוח מרגלים.

והפירוש המדויק[1] של "מרגלים" אלו שליחים צבאיים – כדי לרגל ארץ שאנחנו עומדים לכבוש. יש גם מונח אחר שמופיע: "לתור את הארץ", "לחקור את הארץ", אבל המילה הזו - "לתור" - יש לה משמעות אחרת. ממנה באה, אגב, המילה "תיירים". אני זוכר שבשנה הראשונה של העלייה שלי, שבת של פרשת שלח לך, הלכנו לבקר את הרב הראשי שהיה אז הרב ניסים אם אני זוכר נכון, זכרונו לברכה. והוא עסק בפרשת שלח לך כשפנה אלינו, "התיירים", באומרו: באתם לתור את הארץ, לחקור את הארץ, כדי לדעת אם כדאי לעשות עלייה... אגב, אני חייב לומר שהעולים בני זמננו, מאז מדינת ישראל המודרנית, יש להם מעמד מועדף בהשוואה לאלה שיצאו ממצרים, אבל זו שאלה אחרת.

בכל מקרה, המרגלים האלה החזירו דו"ח מעורפל, דו-משמעי, כשאמרו גם את האמת וגם את ההפך שלה: האמת – עם אילו בעיות היינו צריכים להתמודד, אך הביעו אותן באופן שלא הותיר אפשרות להתגבר על הקשיים האלה.

כעת, קחו את השיח שיש לנו בנוגע לממשלה הנוכחית כבר שנתיים: כולם מכירים את הקשיים שלה. אבל החידוש בשיח של הממשלה הנוכחית – בניגוד לממשלות קודמות ואף ביחס לעמדתם בעבר כשהיו בשלטון – הוא שהם מסיקים מראש מסקנה שלילית. אף אחד לא יודע איך ההתפתחויות – שנעשות אגב דחופות יותר ויותר מהשבוע הזה והלאה בנוגע למה שמכונה 'הגדה המערבית', יהודה ושומרון, או בנוגע לגולן. אף אחד לא יודע מה ההתפתחויות הפוליטיות המיידיות, בטווח הקצר או הארוך יותר, יולידו. מעולם לא הסתרתי מכם שמבחינתי הייתי פסימי מאוד, כי יש פגם גדול מאוד בעם היהודי ובישראל, והוא שאנחנו לגיטימיסטים[2] בצורה מוגזמת. בזמן שכולם רואים גם את גודל הסכנה, ומצד שני את השבריריות של הבסיס החוקי של השלטון הנוכחי – אני הייתי נוטה לומר יותר משבריריות, אך בכל אופן זה מספיק ברור – למרות הכול, וכולם רואים בבירור מה עלול לקרות כתוצאה מההחלטות שהתקבלו, למרות הכול קיימת אינרציה שהיא מפתיעה מאוד, ואולי ניתן להסביר אותה כלגיטימיזם מוגזם שמוביל לעיוורון. על פי התורה, הסיבה עמוקה יותר – אך לא רק זה, מה שניתן לבטא במונחים פוליטיים, סוציו-פוליטיים – יש משהו שמתקשר לזהות של ישראל מאז יציאת מצרים שמסיימת סיפור גלות, ופותחת את תקופת מימוש ההבטחות של סוף הגלות.זה כבר קרה, בעיקר בתיאור התורה עם הדגם של דור יציאת מצרים: יש משהו הרבה יותר עמוק מאשר עיוורון של אינרציה טהורה פשוטה, טמאה ולא פשוטה...

אבל על כל פנים, אחד מהפרקים אליהם מתייחס הפסימיזם הזה אם תרצו, שחוצה את כל הפרשנויות של הסיפורים האלו בתורה, זה אותו פרק מפורסם של המרגלים.אני רוצה להבליט אחת מהקושיות. אני אצטט לכם פרשנויות. נלמד פירוש של 'התורה תמימה' על אחד המקורות של רש"י, שצילמתי לכם. המקור עצמו מהגמרא.

לפני שנתחיל ללמוד את הטקסט מהדף שחילקתי לכם, ניקח את הפסוקים הראשונים. ומיד מהפסוקים הראשונים מבחינים שהכול קורה כאילו משה ידע מראש מה יהיה הדיווח השלילי של המרגלים. וזה, איך לומר, מפתיע שמשה לקח על עצמו את הסיכון להפוך את הדיווח של המרגלים – אני לא יודע איך לומר – לחוקי, מכיוון הדיווח של המרגלים גרם לכך שהתגובה של העם הייתה... תארו לעצמכם […] ושאלה מרגלים שמגישים את הדיווח שלהם בפני הרשויות המוסמכות (כאילו שרשויות מוסמכות צריכות דיווח, טוב זו כבר שאלה אחרת) ושהתגובה של העם הייתה התגובה שהייתה לדיווח המרגלים: ייאוש. זה יותר מ"דיכאון", כי דיכאון זו תגובה רגשית שאינה בהירה, שאינה מונעת על ידי ידע, אבחנה של מצב. ייאוש הוא ויתור, ויתור מתוך ייאוש.

ואי אפשר שלא לשים לב לעובדה שזה משתקף מקריאת העיתונים והמדיה – בין אם זה הרדיו או הטלוויזיה: קיים כבר ייאוש מראש. והקולות שנישאים כדי – איך לומר, איך אומרים בצרפתית – להזהיר, הם קולות חלשים מאוד מאוד, והם בדרך כלל קולות של אותם אנשים שכשהיו בשלטון הם אלו שהכינו את המצב הנוכחי. זאת אומרת, כדי לומר את הדברים סוף סוף בצורה ברורה: הממשלות הקודמות מעולם לא שקלו את האפשרות שהשטחים המדוברים הם ארץ ישראל, ולכן התוצאה הייתה ה[...] של מסירה לערבים. בין אם אלו הסורים בצפון, המצרים בדרום, הירדנים במזרח, והפלסטינים בתוך ארץ ישראל עצמה.

ובסופו של דבר, האחריות המרוחקת מתחילה אצל דור החלוצים עצמם.רואים את האנלוגיה עם דור יציאת מצרים: עשרה מתוך שנים-עשר ראשי השבטים, עשרה מתוך שנים-עשר נציגי ישראל, נתנו דיווח שלילי במצב בלתי סביר. כי מדובר היה בניצולי יציאת מצרים – באלה שהיה להם האומץ ללכת אחרי משה בזמן שארבעה חמישיות מהעם לא הלכו אחרי משה. ולכן דווקא אצל הציונים של אותה תקופה שהופיע הייאוש הזה [...] עד כמה גדולה האנלוגיה. ונראה הערה קטנה של רש"י שמראה לנו את זה.

טוב, השאלה שאנסה להתמודד איתה היא כזו: משה ידע את הדבר הזה [הדיווח השלילי של המרגלים]. , כיצד ייתכן שהוא לא עורר, לא מנע, אלא הפך את המצב הזה לחוקי? ונלמד את הדבר הזה בעניין שמו של יהושע. כי יהושע נקרא 'הושע'. וברגע מינוי המרגלים, משה התפלל שהושע, יישמר מעצת המרגלים, מהעצה הרעה של המרגלים, כך שלכאורה הוא היה צריך לצפות את זה, והוא שינה את שמו ל'יהושע', משמעותו, : "י-ה יושיעך", "שהקב"ה יושיע אותך" - התלמוד מוסיף - "מעצת מרגלים", מהמזימה, מהקנוניה של המרגלים.

אז אם הוא ידע - והכול מתרחש כאילו שהוא ידע - אם הוא ידעְ – כיצד ייתכן ש...?

אני רוצה להאיר את המצב הזה דרך מצב דומה מאוד ואפילו חריף הרבה יותר של הקושי הזה: בסוף חייו של משה הוא מתנבא באופן פשוט ומוחלט[3]: אתם תמרדו בה'. מאיפה הוא יודע את זה? לא רק מאיפה הוא יודע – הקב"ה גילה לו את זה – מה עם החירות? האם יש כאן גזירת גורל? איך להבין את מוחלטות/הכרחיות של התחזית הזו, שלאחר מותו של משה יהיה קרע בין ישראל לאלוהיו? וזה יהושע, בדיוק אותו יהושע, שיהיה עליו להתמודד באופן קשה כדי לנסות להציל, ולו במעט, את האותנטיות של קדושת ישראל בדור שלאחר יציאת מצרים.

[...] אז הנה קצת מתכנית הלימוד שלנו. אבל קודם כל הפסוקים שנוגעים למרגלים עצמם:

"וידבר ה' אל משה לאמור: שְׁלַח לְךָ" – כלומר מצידך, בשבילך. וכל הפרשנים הדגישו את זה: ההחלטה הייתה בידי משה. "שלח לך" משמעו: "אם אתה רואה צורך", "אם אתה רואה את זה לטוב". אני לא יודע איך עוד לחזק את הקושי: הכול קורה כאילו שיש חירות באירועים שעתידים להתרחש – משה היה חופשי לשלוח את המרגלים האלה, או למצוא אסטרטגיה שבה רק האנשים מתוך הדור הזה, המסוגלים לכבוש את הארץ, יהיו […] ישראל של הכיבוש, והאחרים יוותרו כתוצאה, כפסולת של סינון, של מיון, כמו שהיו אפשרויות של סינונים שונים בכל מפקד. ובכל זאת, נראה שמאחורי זה יש גזירת גורל,שמשה מאשר את מה שהוא יודע שעתיד להתרחש באופן בלתי נמנע – שהרי הוא מבקש הגנה מיוחדת עבור יהושע, וכפי שאנחנו יודעים, זה יהושע וכלב: כלב – נציג שבט יהודה, תזכרו את זה טוב, ויהושע – נציג שבט מנשה, של יוסף, שהם אלו שיהיו, שוב, הניצולים של חֲמִישִית אחת – 2 מתוך 12, זה בערך חמישית –שנותרת לאחר הסינון של עם ישראל.

אז בהכרח עלינו להתמודד עם השאלה הקשה הזו. אני מותיר בצד את כל הסכנות של השמצה כנגד הזהות של ישראל מבחינת הסגנון: "עם קשה עורף". ונראה שהנביאים כלל לא היססו: הביטויים שנאמרים הן על ידי משה והן על ידי הנביאים הולכים רחוק מאוד:"דור עיקש ופתלתול", "בנים לא אמון בם". אני לא מתרגם – אלה ביטויים קשים מאוד, ולמרבה הצער זה כתוב בתנ"ך. ולא רק התיאולוגים הנוצרים, אלא כל האנטישמים שקראו את התנ"ך השתמשו בזה כארסנל אנטישמי, שלצידו "החזית הלאומית"[4] מזמן כבר הייתה נידונה על ידי בתי משפט צרפתיים... כאשר אלו עיתונים ישראליים ושרים ישראלים שמוציאים דיבת ישראל – הם חסינים. אבל כשאלה אנטישמים מבחוץ – הם עלולים להיענש על ידי... נו, הישראלים.

"שלח לך" – מצידך, בשבילך, "ויתורו את ארץ כנען". אני מזכיר לכם שיש נושא לימוד חשוב בנקודה הזו: זוהי ארץ העברים, אך היא נקראת 'ארץ כנען' משום שבימי האבות היא נכבשה על ידי הכנענים. אבל מדובר בארץ העברים, שממנה הוגלה העם - שממנו יצאו אברהם יצחק ויעקב בהמשך - אל תוך הציוויליזציה של בבל. ההיסטוריה הרשמית של ישראל מתחילה עם יציאת אברהם מאור כשדים. ההיסטוריה האמיתית של ישראל מתחילה עם האדם הראשון עם שלב חשוב אצל אחד מאבותיו של אברהם: עבר, שהעניק את הזהות העברית לשורש הזה, שמאחד הענפים שלו יצא ישראל ושאר הענפים יתייצבו כיריבים לישראל. זה מה שאנחנו מגלים בלימודים האלה. ובימינו, אנחנו מתמודדים עם אותה קריאה: אני חוזר ממסע בצרפת, ושם מספר המאמרים והתוכניות בטלוויזיה שמטילים ספק בשייכות היהודית והעברית של הארץ הזו הולך ונהיה יותר ממדאיג. במיוחד – אינני יודע, לא עקבתי, כי זה היה בערב שבת –הייתה תכנית שהוקלטה בירושלים עם... [קהל: ...] נכון, כן. לפי מה שסיפרו לי – לא ראיתי את זה –הערבי שדיבר שם הטיל ספק בזהותה העברית של ירושלים.

קהל: […] הוא ענה לו יפה מאוד ואמר לו שהוא עושה רוויזיוניזם היסטורי.

מניטו: כן, אבל סוף סוף זה הרבה יותר חמור מזה. העובדה עצמה שהתוכנית הזו יכלה להיות משודרת –אם ברנאר פיבו[5], אינני יודע איך לומר, היה לו קמצוץ של כבוד לחוקי מדינת ישראל, הוא לעולם לא היה משדר דבר כזה. אני מקווה שאתם מבינים מה המשמעות של זה. אני חייב לומר לכם, אגב, שהוא רצה לראיין אותי קודם בתוכנית שלו. הם הראו לי את התסריט שלו, ואמרתי שלא אשתתף בכלל בהונאה כזו. ולכן לא הייתי שם. בינינו, אני חייב לומר שהייתה לו בושה, אבל בכל זאת הוא עושה את עבודתו. לא – הוא עושה את עבודתו טוב כעבודה. ואמרתי לו – אגב המזכירה שלו רשמה את זה –אמרתי לו: באופן עקרוני אני צריך לבקש ממשרד הפנים לאסור את השידור שלכם. הוא הודה שהתוכנית הזו הוכנה בצרפת עבור מדינה זרה. ובכן, בתי המשפט הצרפתיים יכלו להיות מוסמכים לעסוק באי-שוויון של התכנית. [...] אדישות מוחלטת.

אז זה בנוגע לארץ כנען, יש סיבות בקבלה שמסבירות מה הפירוש של 'ארץ כנען' במובן, אני לא רוצה לומר [במובן] 'המיסטי', אלא במובן העמוק.

אז נמשיך:

"אשר אני נותן לבני ישראל". שוב, אני אסביר את זה: אין צורך לאשר שזה שייך לישראל אם זה שייך לישראל. אבל למעשה זו ארץ העברים. ולישראל ניתנה ארץ העברים. אני מקווה אם זה ברור מספיק: הזהות של העברים תיבחן באירועים היסטוריים שונים. ומאברהם העברי עד שמגיעים – לאחר שני בירורים של זהות בנוסף על בירורים אחרים שבין אברהם לעבר – אל הזהות של יעקב שנהפך לישראל. לא כל אברהם – יש ישמעאל. לא כל יצחק – יש עשיו. זה יעקב שנהפך לישראל. לפיכך, יש צורך לאשר שהארץ הזו שנתבעת על ידי משפחת אברהם – הארץ הזו נתבעת על ידי הנוצרים, היא נתבעת על ידי המוסלמים – היא אינה שייכת אלא לישראל. זה נושא חשוב ואני מנצל כל פעם את הבמה כדי לציין את זה בפניכם. הייתי זקוק לשעתיים כדי להסביר את זה, אבל אני חושב שהעיקר נאמר ברמזים האלה.

"איש איש, למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם". אגב, המרגלים המדוברים האלו – היו אנשים בדרגה גבוהה. "וישלח אותם משה ממדבר פארן, על פי ה'". אז, "על פי ה'" – אין לתרגם זאת כ"על פי צו ה'", שהרי הקב"ה אמר למשה "שלח לך" – אם תרצה, כמו שאמר לאברהם "לך לך – לטובתך". ואם אתה חושב שזה לטובתך – שלח אותם. אם אתה חושב שלא צריך לשלוח – אל תשלח אותם. "על פי ה'", פירושו, אני לא מצליח לתרגם ישירות: ברשותו של הקב"ה, בהכוונתו של האל עצמו. הם היו כולם אנשים גדולים, אישים.[6] אז תראו מיד מה אומר רש"י על "כולם אנשים", ושם נמצא אחד מהמפתחות לבעיה שלנו: "כולם אנשים" – בכל מקום שבו הטקסט של התנ"ך משתמש במילה "אנשים" זה לשון של חשיבות. ובאותו רגע הם היו כשרים.

לפני שנתקדם, אני אלמד אתכם את אחד מהפרשנים בנושא, כדי לומר שזה הוביל את המפרשים לטעון שבסופו של דבר, הצורה עצמה שבו מנוסחים המסרים נועדה להזהיר אותנו: כאשר מופיעה סיטואציה שהיא לכאורה כל כך בלתי סבירה – כשמנהיגי העם, אלו שהיו החלוצים של הציונות של אותה תקופה, הם בעצמם בגדו בפרויקט של ארץ ישראל – שלא נופתע. כי זה כבר קרה! האם זה ברור מה שאני אומר כאן? ולכן זה תקף אפילו לפני ש... (נתחיל לדון באקטואליה של ימינו א.ח.)

אני אצטט לכם פירוש. עוד לפני שמייחסים את [הפירוש] הזה למפלגה הציונית [...] של השלטון, שכבר אינם עוד ציונים, אבל עדיין נמצאים בשלטון. הפירושים מצביעים על הסמכויות הרבניות של העם היהודי שמנעו את העלייה שהייתה יכולה להציל מיליונים מאחינו. אני מצטט לכם את פירושו של הרב מוסקוביץ' בשם "גלילי זהב" שלמדתי עם הרב קוק[7]. זה פירוש שאביו של הרב קוק שיבח מאוד, הוא אחד הרבנים הנדירים של הגולה שכתב פירושים ציוניים עוד לפני שקמה מדינת ישראל. הוא היה מרומניה. למדתם את הפירוש הזה? נראה שיש בו מעט במגמה חסידית. אבל בכל מקרה הוא בבירור היה ציוני עוד לפני שהמונח התקבע. והנה מה שאומר הפירוש הזה:

"ונראה כי נושא הטקסט הוא כדי לאפשר לנו להישען על התמונה של מה שאירע ביציאת מצרים לעתיד לבוא". כאשר בתהילים מדובר על הדור של המדבר אנו מוצאים שזה נוסח כך: "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי-אל ומצותיו ינצרו ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו" (תהילים עח ו-ח).

אני אומר בעוד רגע שלמרות הכול זה לא שירת דבר. משום שאנחנו כל כך... וזה לא שירת דבר: כל ההפצרות[8] הללו שליוו אותנו במשך אלפי שנים – לא יצא מזה דבר. כשמגיעים האירועים – אנחנו לוקים בעיוורון. ואני חושב במיוחד על מה שהיה על מנהיגי העם היהודי לדעת כסיבה לשואה אפשרית. ולמעט כמה חריגים, חריגים באמת – כולם היו עם עיניים סגורות.

היו יוצאים מן הכלל, אני אציין בפניכם שניים: הרב אשלג. למדתי עם בנו, והוא אישר לי שהרב אשלג, המפרש הגדול של הזוהר, נאלץ לברוח מוורשה משום שבשנות ה־20 הוא החל להכין את העלייה של יהודי פולין. הוא היה כבר מקובל גדול כשהוא מודיע להם על השואה. וכמעט שרפו אותו! דמיינו לעצמכם היום בישראל את מי שמתריע מפני הקטסטרופה שעלולה לבוא – ואז מרחיקים אותו ושמים אותו בכלא. זה מופלא שאף אחד לא ראה, לא הגיב.

אני חושב על הרב הראשי לישראל: מדובר על המדינה היחידה בעולם שבה אי אפשר להתפלל על חורבות של בית כנסת – וזה בירושלים, על הר הבית. אם זה היה קורה בכל מקום אחר הייתה פורצת בכנסת מהומה. אבל בלב ירושלים – הרב הראשי לישראל לא פוצה את פיו. זה משהו שאי אפשר להבין. אני אומר את הדברים בעדינות. אתם רואים לאן הגענו. והכול לשווא. כך או כך, [...] מה שאומר הפירוש: הרי זה בא […]

והדוגמא השנייה זה היה ז'בוטינסקי. בשנות ה־20 הוא נסע לניו יורק עם ספר תורה על הכתף כדי להתריע בפני היהודים הציונים של ניו יורק שהשואה מתקרבת – ואף אחד לא הלך בעקבותיו. זה היסטורי מה שאני מצטט לכם מז'בוטינסקי. היחיד שמדבר מעט כך זה אריק שרון, "אריק חרבי תורישמו ידי"...

[מניטו קורא ומתרגם את המשך הפירוש]: "זה בא ללמד שזו הסיבה שהטקסט נתן בפירוט את השבחים האלו למרגלים (שהם היו כולם צדיקים, כולם אנשים) כדי שהדור האחרון ידע, בעת שתגיע הגאולה לישראל, שלא ניתן אמון באותן אישיויות שיקומו להתנגד לגאולת הארץ גם אם רואים בהם אנשים כשרים וצדיקים. ואפילו אם הם ראשים[9] (צריך לומר רבנים ראשיים) ונסיכים של הדור. ואפילו אם האל עצמו, שיודע את הדברים הנסתרים, יכול להעיד עליהם שהם צדיקים גדולים".

אתם רואים עד לאן זה מגיע. ואל תחשבו שמדובר בדברי סרק – בסוף הגמרא בסוטה יש רמז לטקסט הזה, בפירוש לפסוק "כי מי בז ליום קטנות": שבאחרית ימי הגלות יהיו צדיקים גדולים – "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". זה התלמוד עצמו שמדבר, זה לא טקסט של איזה רב ציוני – זה התלמוד עצמו שמדבר. חכמי התלמוד ידעו שבסוף זמן הגלות ישובו ויתרחשו המאורעות הללו שהם בלתי סבירים – ושאותם צדיקים יהיו הכופרים באמונה של ישראל. אין צורך לומר שמות.

אני חושב שנשב כאן עד מחר בבוקר אם נתחיל למנות את שמות הרבנים הגדולים של הדורות האחרונים שמנעו מהיהודים לבוא לארץ ישראל, ואת אלו שעדיין ממשיכים.

"אלא שלאחר כך יניאו את לב ישראל מבוא לארץ" - שלא ניתן בהם אמון. "כי סוף שיתגלה קלונם כקלון המרגלים". אי אפשר שלא להיות מופתעים לשמוע – בעיקר בגולה, אבל גם כאן – רבנים אנטי-ציונים שאומרים דברים קשים על המרגלים בעודם עושים את אותו הדבר. אני מקווה שאתם קולטים: פעם אחת חשפתי אחד כזה לעצמו: הוא נדהם לגלות מה שהוא עושה, ובסוף עשה עלייה. אתם רואים – זה מסוכן... זה אמיתי, אבל נכון.

ובכן הנה לנו רמז ראשון. אז מצד אחד זה מרגיע. זאת אומרת, לא משנה כמה בלתי סביר הוא האירוע, האנשים שצריכים לראות – לא רואים, האנשים שצריכים לדבר – לא מדברים,

וכן הלאה. ובכן, העובדה שזה ידוע, שזה [הזהות של] ישראל – זה אמור להרגיע. אבל מה שמדהים זה – שזה באמת כך. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. מצד אחד זה מרגיע, אבל מצד שני זה יותר ממדהים! איזה עם בחר לו הקב"ה? אני מקווה שאתם רואים את ההשלכות של זה. אני לא יודע אם זה היה כאן: פעם, בשבת, אבל אני לא יודע איפה, לא מזמן, […] מישהו שאל אותי שאלה לגבי השואה.

קהל: זה היה בגוש קטיף.

מניטו: אה, זה היה בגוש קטיף, אבל אני רוצה להזכיר את זה. למעשה יש בעיה משולשת של אחריות, במרכאות, לשואה: הגרמנים, היהודים והקב"ה. הגרמנים – אף אחד לא מעז להטיל בכך ספק, כי זה עלול להעמיד בספק את הציוויליזציה האירופית. וכאשר יש בהלה מעצם הרעיון לערער את הציוויליזציה האירופית, אז מעדיפים להסתדר. ואני חושב שה"מלך" הוא מיטראן, אם עקבתם אחרי מה שקרה בשנות חייו האחרונות –לדבר כאילו שזה משהו שגרתי, סוגריים בהיסטוריה של גרמניה, משהו מוגבל, משהו שהפכו אותו לבנאלי, משהו שראוי לגנאי – אבל לא יותר. ובעיקר – ואת זה אני אומר בעיקר מול התיאולוגים הנוצרים –הבהלה הזו, שהיא עמוקה מאוד, מ[האפשרות] לערער על הנצרות. כי ציוויליזציה שחונכה על ידי הנצרות במשך אלפיים שנה ומובילה לדבר כזה, זה... יכולתי לדבר על זה במשך שעות.

אבל במיוחד אצל היהודים יש בהלה לערער על האחריות של הגרמנים. מעדיפים לקבל פיצויים על תאי הגזים. ואז, היהודים –זה בלתי מתקבל על הדעת שהיהודים עצמם אחראים לזה. אז נותר רק השלישי – הקב"ה. ואז מתחילים להרהר" :שתיקתו של אלוהים" "ליקוי האל", "איפה היה אלוהים באושוויץ?". ויש אנשים גדולים בני זמננו –ובכן לא נדבר – שמתנהגים כמו ילדים, כאילו מעולם לא למדו דבר מהתורה –על איזה אלוהים הם מדברים? אבל אולי יום אחד אזכה לאומץ לתקוע סיכה בשמותיהם. אלה אנשים שחיים כיום. אני לא רוצה לומר שמות, אבל אולי יש לכם מישהו בראש. ובכן הנה, סוגרים את המשולש :מי האחראי? זה הקב"ה. רק שלא שמים לב שלא היהודים הם האחראים. ויש לנו הלכות של קידוש השם: כל היהודים שנהרגו בשואה הם קדושים, והם זכאים לעולם הבא בלי גיהינום. אבל מדובר באחראים של הקהילה, שגרמו לכך שהיהודים נפלו למלכודת. ובכל מקרה, לגבי האחראים החילונים – לא דורשים מהם להכיר את התלמוד והזוהר, אבל הרבנים – כן. ובדרך כלל, הרבנים האלו המציאו לעצמם שעיר לעזאזל כדי לנסות להסיר את האשמה מהיהודים, מהקב"ה, ומהגרמנים. אז השעיר לעזאזל זה הציונים... אני לא יודע אם אתם יודעים –מגיע הבלתי-ייאמן![10]

אז אני חוזר ואומר שזה מאוד מדאיג, הבעיה שלנו. צריך לחפש הסבר אפשרי לגמרי במקום אחר :זה הגורל של האנושות, ו[…] גורל הבחירה בישראל –זהו גורלו של העולם, שעובר דרך הבחירה בישראל.

ולכן, לא מצאתי מקור למה שאומר לכם עכשיו, כבר אמרתי לכם את זה בצורות שונות מספר פעמים: כדי שההיסטוריה של העולם תהיה צודקת, הקב"ה צריך לסדר את זה כך שיהיו נגדו כל הסיכויים. אם הייתה איזו דחיפה קטנה לכך שהעם הנבחר יהיה העם הנבחר –ובכן זה לא היה צודק. יש, אגב, מדרש שמדבר על זה, אדבר עליו עוד מעט, הוא מדבר על זה בעקיפין: כדי שאלו שמגיעים לסוף ההיסטוריה יגיעו לשם כצדיקים וכדי שהדבר יהיה צודק – יש צורך שיעברו לשם רק אחרי מאבק אמיתי של ההיסטוריה –לא ייתכן שתהיה להם "מארטינגל". אתם יודעים מה זה מארטינגל[11] –כששמים משהו במשחק, ויודעים את חוקי המשחק –זה מזויף. לכן הכול מתרחש כאילו הקב"ה בחר בעם שהוא המורד ביותר בטבעו כלפי התורה. והכול מתרחש כאילו שזה כך. הכול מתרחש כאילו רק היהודים מסוגלים להבין את תורת העברים, אבל רק היהודים מתנגדים לה. אני מקווה שזה ברור מה שאמרתי.

אני אומר את זה לעיתים קרובות בצורה אחרת: כדי להיות רב צריך להיות יהודי. מה זה רב? זה מישהו שמבין את תורת העברים. ורק יהודים יכולים להיות רבנים ולהבין את תורת העברים! והכול קורה כאילו שהעם הזה –זה לפי ההגדרה, והקב"ה יודע את זה, והתורה יודעת את זה, והיא אומרת לנו את זה –העם הזה אינו חסין מפני שזה יהיה פשוט. יש פסוק ברור מאוד[12] שבו הקב"ה אומר: אבל מצאו לי אומה אחרת שמורדת באלוהים שלה כמו שישראל מורדים באלוהים שלהם. וזה נאמר בדרכים שונות. אני מקווה שזה ברור: מין סלחנות שכזו.

ואז, לעיתים קרובות... אסביר לכם משפט שאני אומר לעיתים קרובות, במיוחד בתפוצות, ואומר לכם מתי זה נראה לי ברור במיוחד. לפני שנים הייתי בליון. והנוער היהודי ארגן הפגנת מחאה נגד רוסיה, כדי לדרוש מהרוסים –שהיו הסובייטים באותה תקופה –שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אלו היו היהודים של ליון, שצעדו בליון, כדי לדרוש מהרוסים, שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אז הייתי באותה התקהלות, שהייתה מאובטחת על ידי ה־CRS הצרפתים, ובראש התהלוכה היו דגלים צרפתיים וישראליים. ושמעתי ג'נדרם שאמר לחבר שלו: "הנה, תראה, הישראלים צועדים!" יהודי אחד יצא מתוך התהלוכה ואמר: "אדוני, העלבת אותי – אני צרפתי!". ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ואמרתי לו: "אבל אם אתה צרפתי –מדוע אתה עומד מאחורי דגל ישראלי? זה דגל זר!" הוא לא ידע מה לענות. הוא אמר: "אבל אדוני אינו אנטי יהודי, הוא צרפתי".[13] זה שורש העניין. הם אנטי-יהודים, הם לא כל כך אנטי-יהודים –הם מה שהם, אבל אנחנו הופכים אותם לאנטי-יהודים. זה מה ש[...] האנטישמיות, כדי להבין עד כמה היא בלתי נמנעת. עד כדי כך, שאנחנו מרשים לעצמנו את המותרות שיהיה אנטישמיות במדינות שאין בהן יהודים. ביפן, למשל, יש אנטישמיות נוראה ואין שם יהודים. אבל זו אנטישמיות מיובאת שמגיעה ממדינות שהיו בהן יהודים. אתם מבינים למה אני מתכוון?

אז כל זה אותה הבעיה: יש לנו את נבואת הנביאים שהאנטי-יהודים שדוגמתם היא בבל ייענשו משום שהגזימו. אלוהים בחר בבבל [לשאת את תפקיד המעניש א.ח] לא מפני שהם אנטי-יהודים, אלא מפני שהם הגזימו. הם ידעו, הם מגזימים. [...] בבל היו כמו השבט ("מטה זעמי") שמכה בנו, אבל השבט יישבר משום שהוא הכה חזק מדי. טוב, לא אומרים את הדברים האלה בפומבי, אבל אלו הנביאים שמדברים כך. ואז – זה ממשיך. אתם יודעים, הגעתי אך שלשום מפריז. הפניקה בעקבות תוצאות הבחירות של החזית הלאומית –אבל שום דבר לא זז! שום דבר לא זז! יותר מזה.

טוב, בקיצור, אני סוגר את הסוגריים. אז הכול מתרחש כאילו, כדי שחוקי המשחק יהיו צודקים. כדי שלא תהיה "מארטינגל" הקב"ה לקח את העם הקשה ביותר ככלי לגאולת העולם: אם זה עובד איתו –אעביר את האחרים. והכול מתרחש כאילו שזה עובד. אבל זה עובד כך. אני יותר ויותר משוכנע שזה נכון, מפני שמצאתי מדרש בתלמוד שאומר: למה התורה נקראת "תורה מייגעת"?כי היא מעייפת את כוחו של האדם! ושאם ישראל לא היה מתייגע בלימוד התורה הוא היה בולע את עולם החי. זה מה שאומר התלמוד[14].

[15] בכל מקרה, אלו הרבנים עצמם שאמרו את זה: יש שלושה דברים שהם הכי נוראים בעולם: אצל בעלי החיים – הנמר; אצל הצמחים – זה ה... איך קוראים לתבלין הצרפתי הזה? הצלף ;ואצל בני האדם – זה ישראל. אם מחפשים טוב [...] זה הצברים [...]

והנה מה שהפסוק עומד לומר לנו: "ואלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ... ... ויקרא משה להושע בן נון – יהושע". [...] מה זה אומר "בן נון", ולמה לא נאמר "בֶן נון" אלא "בִּן נון" יום אחד נלמד זאת. מזל הדגים זה לא כלום. יש בעיקר את ההערה הזו שתובא שוב בתלמוד. זו גמרא במסכת סוטה שאומרת: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". נראה אחר כך מקור שני, שבו היו"ד שמשה הוסיף ליהושע הייתה היו"ד שנלקחה מ"שרי" ששמה שונה לשרה. היו"ד הזה שהיה בסוף שמה של שרי נשאר תלוי באוויר – כך אומר המדרש –עד שירד והפך לאות הראשונה של "יהושע". מה הקשר בין שרה ליהושע? והרי, במקום היו"ד הזה באו שני הֵא –אחד לאברהם ואחד לשרה. אם יהיה לנו זמן, נראה גם את המדרש הזה.

ובכן, עכשיו תפתחו את ההערה של התורה תמימה, כאן, באות ו' - אתם איתי? ונקרא את זה יחד. אבל הקושי הוא: אם משה ידע –כיצד ייתכן ששלח אותם? נראה שהוא ידע, שהרי הוא מתפלל שיהושע יזכה להגנה מפני עצת המרגלים! אנחנו נלמד את הטקסט הזה –לא באופן מלא, כי יש בו כמה נושאים –ואני אתן לכם השלמה במקום אחר. ובכן, אתם איתי?

"נראה, שכוונת הפשט של מדרש זה היא שמשה התפלל באמצעות נוסח תפילה זה, והכוונה שלו הייתה שיהושע לא יצטרף לכוונת המרגלים, כדי להביא יחד איתם דיבת הארץ". וזה מלא הומור. אגב, הארץ הזאת, שקראנו לה במשך אלפיים שנה "ארץ זבת חלב ודבש", ופתאום היא "ארץ אוכלת יושביה", זו ארץ שמקיאה את יושביה. ויש ספרים שיצאו לאחרונה, בעיקר על ידי סופרים יהודים אמריקנים אנטי-ציוניים –אחד האחרונים, שהוא מאוד מאוד אלים, זה זוכה פרס נובל האחרון […]ששמו... נכון?

קהל: […]

מניטו: כן. אבל זה חוזר על עצמו אצל הרבה כותבים מ[…]בצרפת –שמעתם על אדגר מורין ?ובכן, הוא – גם הוא לא מהסס. יש עוד אחד שלא מהסס – זה אטאלי. ההשמצות נגד ישראל זה משהו ש... איך אומרים? "דיבת הארץ". ובכן, זה אתה שאמרת לי קודם מהי עוצמתם של המרגלים –שדיברו דיבה על הארץ.

אבל לפי זה יש שתי קושיות: אם משה ידע את כוונת מזימת המרגלים, איך ייתכן שהוא שלח אותם לכישלון הזה? קושי שני: למה הוא לא התפלל גם על שאר המרגלים שיינצלו מהמחשבות הרעות האלה?

"לכן נראה שמשה לא ידע את כוונתם". זה קשה, כי הגמרא אומרת את ההפך –זו הגמרא שאומרת שכאשר משה התפלל הוא התפלל: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". ולא מבינים, אני לא מבין, איך יכול התורה תמימה לחלוק על גמרא מפורשת. אתם מבינים את הקושי. לכן אני אקרא את ההסבר שלו, ואחר כך אנסה להצביע על כך שזו לא דרכו הרגילה, זהו הסבר דרש, זה לא ממש הפשט. ואנחנו נחזור לפשט של הגמרא באמצעות פרק אחר, בסיפור חייו של משה.

"הוא לא ידע את כוונתם של המרגלים, ורק עבור יהושע הוא התפלל, משום שחשד, פחד, שכשם שכל תוצאה תלויה בסיבתה, בשורשה ובעיקרה, ויהושע בא מיוסף –וביוסף היה מום של דיבה, שהוא הוציא דיבה על אחיו". זה הסבר קצת של דרש, אבל אפשר להסביר את זה גם אחרת, בעזרתו אגב. הוא פחד שמא הפגם הזה הושרש גם בו. כפי שנהוג לומר שההתנהגויות של האבות עוברות בירושה לבנים. לכן הוא התפלל עבורו. "והעובדה שהוא התפלל כך עבורו, ולא עבור גדי בן סוסי, שגם הוא היה משבט יוסף, אולי מפני שיהושע היה תלמידו של משה, והוא ייחס לו חשיבות יותר משאר האנשים". פה זה מתחיל להיות קצת דרש... "הוא אהב אותו מאוד, לפי מה שכתוב בפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון – לא ימיש מתוך האוהל", והוא ידע שיהושע הוכשר להכניס את ישראל לארץ, והוא פחד הרבה יותר שהוא ייפול בכישלון הזה…" בנוגע לגדי בן סוסי, שמייצג אפוא את מנשה, משה לא כל כך חשד בו, כי זה היה רק חשד [...] אבל אם כך, למה לא נתייחס לזה כאל חשד בלבד עבור יהושע?[…] אני לא נוהג לומר את הדברים האלה –ההסבר לא נראה.

יש דרך אחרת להשתמש בלימוד הזה של התורה תמימה: לומר שאכן יהושע בא מיוסף, וביוסף יש נטייה ל"חוץ לארץ". ולפיכך היה מקום לחשש שנטייה זו ל"חוץ לארץ" מרחפת, מכבידה על של יהושע. צריך לדעת את זה: יש הרבה מאוד מקורות שמצביעים על כך שהילדים של רחל –זה חוץ לארץ, והילדים של לאה –זה ארץ ישראל[16]. זה מאוד ברור. אפשר להתאים את זה לתורה תמימה כך.

שמתי לב שזו אותה מגמה שהרב קוק מסביר בפסוק בתהילים: "ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם" (תהילים עח ס) [17]יוסף – זו הנטייה הישראלית של התפוצות. וזה מובן מתוך סיפורו של יוסף שהוא הדגם המובהק של זה. (זה מה שהזדמן לי לומר לאחרונה לרב הראשי של צרפת. זה לא במקרה שהוא נקרא יוסף! זה לכל הפחות צירוף מקרים, שדורש התבוננות(.

בחזרה לנושא. הנה מה שאומר לנו התורה תמימה. נראה מיד את ההערה השנייה, ואחר כך נלמד בחומש דברים קטע שיאיר לכם את הקושי שלנו. אז קחו את ההערה השנייה: "י' שניטל מאִמנו שרה, שנקראה שרי, עלה ונשתטח לפני הקב"ה, ואמר: ריבון העולמים עקרתני מן הצדקת הזאת. אמר לו הקב"ה: צא לך –בעבר היית נתון בשם של אישה ובסוף תיבה, חייך –שאני נותנך בשם זכר בראש תיבה". וזה מה שכתוב בפסוק: ויקרא משה להושע בן נון – יהושע".

זה מדרש בלתי מובן! זה יהודי... כי אנחנו מבינים את כל המילים, אבל זה לא אומר כלום. ולכן צריך לצטט המון מקורות. אצטט רק כמה מהם. יש מקור שאומר[18] שהעולם הזה מסומן באות "ה", והעולם הבא מסומן באות "י", לפי הפסוק "כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (העולם הזה והעולם הבא). אז העולם הזה נברא ב"ה", "בה-בראם - בה"א-בראם", "ברוך שאמר והיה העולם", והעולם הבא נברא ב"י". השם – שם הוויה –לעולם הבא הוא "אהיה" – בעתיד, "יהיה". יש פסוק שמציין זאת: "יהיה ה' אחד ושמו אחד". זו המילה "אחד" שתהיה שמו של ה'. בעולם הזה זה יו"ד ה"א וי"ו ה"א –בעולם הבא זה יו"ד ה"א יו"ד ה"א. אז כדי לפשט: היו"ד מסמן את העתיד של העולם הבא, ה"הא" – משמעו כאן, עכשיו", הא לחמא עניא". אבל יש קושיה: כי [בסדר האל"ף-בי"ת] היו"ד בא אחרי הה"א. אתם יודעים את התשובה? התשובה חשובה מאוד, אבל היא פשוטה מאוד: זה העולם הבא שאלוהים רצה לברוא, והוא צמצם אותו בעולם הזה שמאפשר לזכות בעולם הבא. אז היו"ד נברא לפני הה"א!

ואם תספרו: א׳ + ב׳ + ג׳ + ד׳ – זה יוצא יו"ד. אחד + שתיים + שלוש + ארבע – זה יוצא עשר (הערך המספרי של האות יו"ד). יש תוכנית: זה העולם הבא שנברא תחילה. למעשה, זה העולם הזה שנברא תחילה. יש בשפה המרקסיסטית, ב[...] המרקסיסטי, קטגוריה מאוד ברורה שמסבירה את זה: זו "התשתית" ו"מבנה העל" (infrastructure et superstructure) אבל יש לנו משפט בתלמוד, שמעולם לא מצאתי את המקור שלו אגב, אם יום אחד תמצא אותו תגיד לי אם זה בתלמוד או במדרש: "סוף המעשה – במחשבה תחילה". בתוכנית – יש את היו"ד, שהוא סוף המעשה – עשייה. זה ברור? לכן, תמיד בסוף העשייה מתגלה מה שהיה בהתחלת המחשבה. הבנתם את הפרדוקס לכאורה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – "בריאה" – זה עולם הבא. "והארץ הייתה תהו ובהו" –שבירת הכלים, צמצום, […] אני לא מתרגם.

אז זה מקור ראשון. המקור השני הוא לגבי שיר חדש: יש עשר שירות שיושרו, תשע כבר נשמעו, העשירי הוא "שיר" בזכר, כבר לא "שירה חדשה", אלא "שיר" בלשון זכר. זה שיר שאחריו לא יהיו עוד תולדות, לא יהיו עוד הולדות. אני מתכוון –בתחילת ההיסטוריה שלנו יש את שרה שמולידה את ישראל, ובסוף ההיסטוריה שלנו יש את יהושע –שבאופן נורמלי, אם העם היה ראוי, הוא היה צריך להיות המשיח של יציאת מצרים –בזמן יציאת מצרים. ואני רוצה ללמוד מיד את המקור שמרחיב את זה מעט. כלומר, משה היה צריך לסיים את ההיסטוריה של העולם הזה, ויהושע להתחיל את ההיסטוריה של הזמנים המשיחיים. ואז – העם לא היה ראוי[19]...

אז קחו דברים, בפרק ל"א. הפסוק שנלמד, כמפתח לקושי שלנו –פסוק ט"ז בפרק ל"א: "ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ...". זו נבואה של הגורליות שעליו אני מדבר איתכם: הקב"ה שאומר למשה –הנה אתה עומד למות והעם הזה יתמרד. אז זה שוב נראה כמו ייעוד/גורל צפוי מראש. יש מילה בצרפתית שאומרת את זה טוב יותר? יותר מ"גורליות" . "קבוע מראש", אם תרצו, יותר מ"ייעוד". ובכן, זה משה עצמו שמסביר אחר כך, הסביר להם, קחו בפרק ל"א, פסוק כ"ז –משה אומר לעם:" כי אנכי ידעתי את מריך, ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום –מרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי...". כלומר: משה יודע מניסיונו האישי מה יקרה אחר כך: אם כבר כשמשה היה כאן הם מרדו, קל וחומר אחרי מותו.

לכן זה מחזיר אותנו לשאלה שהצגתי בהתחלה: לא מדובר בעם שמוכרח בגזירה אלוהית של ייעוד מראש, מוכתבות מראש, להיות כזה. אלא משום שהוא כזה, אלוהים בחר בו. אני מקווה שזה ברור מה שאני מסביר לכם עכשיו. כדי שלא יהיו טענות בדין האחרון. הקב"ה היה יכול בצורה פשוטה מאוד לתת לנו את "המארטינגל", את הוראות ההפעלה, איך לעשות כדי לנצח. ובכן –לא רק שהוא לא נתן לנו [את הוראות ההפעלה], אלא שההוכחה לכך שאנחנו כאלה –זה שהוא כן נתן לנו וזה לא מועיל. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. כמובן שזה מועיל לדעת מה היינו צריכים לעשות כדי להצליח. לא לומר שזה חוסר ניסיון בקריאת התורה, (כביכול) "אתם לא תבינו את זה מעצמכם". זה כל כך פשוט –כל עם אחר הוא עצמו. היחיד שהוא ההפך של עצמו –זה היהודים!

וזה מתגלה באופן הכי ברור אצל אלו שהיו אמורים להיות "נורמליים" לפי התורה. אני לא רוצה לומר יותר, הבנתם. ומה שמתגלה פה זה שהם הופכים לקריקטורות של עצמם. כש... אגב, זה כבר נמצא אצל הרבנים. אם תלכו למלאכי, הדרך שבה מלאכי מדבר: "תופשי התורה – לא ידעוני", אלו שאחראים להפיץ את התורה אינם מכירים אותי, אומר הנביא בשם ה'! אז רואים איך זה מתרחש בקרב החוגים שאמורים להיות החוגים האדוקים של העם – כאן ובתפוצות –שדווקא שם מתרחשים הסקנדלים הפיננסיים הכי נתעבים... וזה תמיד היה כך. רואים שגם משה וגם שמואל –לגבי שמואל, נקרא בהפטרה –שניהם אומרים לעם: "עליי אתם לא יכולים לטעון טענות בענייני ממון. האם לקחתי מכם חמור אחד?" אתם מכירים [...] אם מסתכלים מה קורה במפלגות הדתיות –חוץ מהמפד"ל, שמעולם לא היה בה סקנדל –זה מזעזע.

ובכן, אנחנו חוזרים לשאלה מההתחלה: ראשית, זה מרגיע – כי ככה זה. שנית – מדוע זה כך. לכן אנחנו בטוחים שנגיע אל הסוף: "והיה שארית ישראל". השארית – זו ישראל. זה מה שנקרא בהתחלה "ראשית" שחוזר בסוף כ"שארית". אלו אותן אותיות, בסדר אחר. אבל באיזה מחיר? הנה הבעיה.

נשארה לי רק נקודה קטנה להוסיף: הקשר בין שרה ויהושע. אני רק ארמוז עליו בקצרה: שרה פותחת את ההולדה של ישראל. הפעם הראשונה שהמילה "תולדות" מציינת הולדה עבור ישראל היא כאשר שרה מולידה את יצחק. וההולדה הזו תצליח אחרי בועז ורות, שכן דוד יֵצא מן ההולדות שהחלו בשרה.

אבל אני רוצה לצטט לכם מקור נוסף הנמצא בגמרא במסכת מגילה: אתם יודעים שכמו בירושלים, בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע חוגגים את פורים ביום שלאחר מכן. יש אפילו ערים שחוגגים בהן יומיים, משום שלא בטוחים. לכאורה, היה מתבקש לקבוע כך את החג לערים שהיו מוקפות חומה בימי אחשוורוש. והגמרא במגילה מסבירה שכדי לתת כבוד לארץ ישראל הוחלט לקבוע את הקריטריון של ערים מוקפות חומה בימי יהושע.

ויש קשר נוסף למה שקורה בפורים: בפורים פסקה נבואת הנביאים. נבואת הנביאים נפסקה –והיא נפסקה בימי אחשוורוש ואסתר. יש כמה פסוקים שמצביעים על כך, במיוחד פסוק שנלמד בגמרא בחולין:[20] שואלים שם – היכן יש רמז לאסתר בתורה? זה הפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". "אסתיר" – אותן אותיות כמו אסתר. אבל אסתר זה שם פרסי, ו"אסתיר" זו מילה בעברית. זה לא עובד... ובכן – זה כן עובד: ההתגלות נפסקה בימי אסתר המלכה, ולכן שם ה' אינו מופיע במגילת אסתר –הוא מופיע בהסתר.

ובכן, ההתגלות הייתה אמורה להיפסק אחרי יהושע.[21] אבל מפני שלא היינו ראויים, נבואת הנביאים שנועדה להוכיח את ישראל המשיכה אחרי יהושע, והיא המשיכה עם הנביא הושע – אותו שם ממש. זה מוכיח שהיה אמור להיות רק שישה ספרים: החומשים, וחומש יהושע. אבל מפני שישראל חטאו הנבואה הייתה חייבת להימשך עם הושע, עד לימות אחשוורוש ואסתר המלכה. תבדוק את פסוק ב', פרק א' של הושע. אתה שם? ובכן, אני מקשיב: "תחילת דבר ה' בהושע...". זוהי תחילת הנבואה מחדש – אחרי יהושע. אז יש מדרש שמשווה את אסתר שמלכה על 127 מדינות, לשרה שמתה בגיל 127 שנים. המדרש הזה קושר את שרה עם ימי אחשוורוש, שהיו אמורים להיות ימי יהושע. אז אני אתן לכם את הציטוטים השונים האלו –כדי להראות לכם שיש עקביות בכל המדרשים האלו...

ולבסוף, אני חוזר בדקה שנותרה לנו לליבה של הסוגייה, למרכז העניין: אנחנו דור שעדים לכך שגם כאשר יודעים, הכול מתרחש כאילו זה לא עוזר במאומה. ובכן, זה עוד לא סופי, נקווה שבימים הקרובים זה כן יעזור במשהו. טוב, בכל מקרה, אתם יודעים. ככה זה. יש שאלה?

קהל: ככה זה, בלי תנאים? האם יש אפשרות אחרת?

[1] -  le sens direct - אפשר להציע גם : הפירוש המילולי, המשמעות הישירה.

[2] לגיטימיסטי (מלטיניתlegitimus – ): חוקי, ראוי. מתאר נטייה לקבל סמכות, שלטון או חוק, אך ורק משום שהם נחשבים לגיטימיים מבחינה פורמלית, ללא בחינה מוסרית או ביקורתית.

[3] purement et simplement - באופן בלתי מותנה וישיר

[4] מפלגתו הלאומנית של לה-פן בצרפת

[5] ברנאר פיבו (Bernard Pivot) היה עיתונאי, סופר ומבקר ספרות צרפתי, שנחשב לאחד הדמויות המרכזיות בעולם התרבות הצרפתי. הוא נולד ב-5 במאי 1935 בליון ונפטר ב-6 במאי 2024 בגיל 89.

[6] des personnalités -   אישיויות. צורת רבים של אישיות

[7] הרצי"ה

[8] Exhortations – ניתן גם לתרגם הטפות או תמריצים

[9] פרפראזה על דברי הכתוב "ראשי בני ישראל המה"

[11] מתוך ויקיפדיה : מרטינגל הוא שיטת הימורים שבה מהמר מכפיל את סכום ההימור לאחר כל הפסד, מתוך תקווה שכאשר ינצח, הוא יכסה את כל ההפסדים הקודמים וירוויח סכום השווה להימור הראשוני. למרות שזה נראה מבטיח, השיטה עלולה להוביל להפסדים גדולים בשל הצורך בהון בלתי מוגבל

- בתורת ההסתברות – מרטינגל הוא תהליך סטוכסטי שבו הערך הצפוי של הצעד הבא, בהתחשב בכל הצעדים הקודמים, שווה לערך הנוכחי. זהו מושג חשוב במתמטיקה ובסטטיסטיקה, במיוחד בניתוח משחקים הוגנים ובמודלים פיננסיים.

[12] ירמיהו ב י, יא : "כי עברו איי כיתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד הן היתה כזאת ההימיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

[13] כלומר, היהודי שאליו פנה מניטו לא הבין שהתנהגותו - אחיזה בו זמנית בשני הדגלים - מגבירה את האנטישמיות.

[14] ביצה כה ב

[16] מספד למשיח? עמ 43

[17] ראו מספד למשיח? עמ' 50

[18] מנחות כט ב

[19] "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא". (נדרים כב ע"ב)

[20]     קלט ב

[21] נדרים כב ב : "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד

שערכה של ארץ ישראל הוא".

הנזיר ונדר הנזירות

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (במדבר ו, ב).

מעמדו של הנזיר מבחינת התורה הוא דו משמעי. מצד אחד הוא נחשב לקדוש: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (שם, ח). למרות זאת, בסוף תקופת נזירותו, הוא צריך להביא קורבן חטאת, דווקא מפני שהוא התחייב בנזירות. במילים אחרות, מצב הקדושה שהוא קיבל על עצמו – ולא כדי למלא אחר חובות של התורה, או מתוך הכרח כלשהו[1] – כמו מוביל אותו לסוג של אשמה, הרובצת עליו כל עוד הוא לא קיים את חובתו. זוהי אשמה 'חפה מפשע': להיות כפוף לחובה שקיבלת עליך בהתנדבות, אך לא הספקת לבצע אותה.

כך, כל זמן שהוא בנזירותו, הוא אינו יכול להיחשב כצדיק,[2] והוא יצטרך לכפר על סיכוני העבירה שהוא נחשף אליהם מרצונו. אולם אחרי שהוא עמד באתגר זה, 'היוצא מן הכלל', יברכו אותו על מעשה הגבורה שלו, והוא יאושר במעמדו כצדיק.

אנחנו מבינים אם כן למה הפסוק משתמש במילה 'פלא' לגביו. צריך להבין זאת במשמעות המדויקת של הביטוי 'יוצא מן הכלל' – הוא יצא מהכלל של ההתנהגויות הרגילות. הנדר טומן בחובו סוג של גבורה, מלאת סכנות, שהתורה לא מספקת להן הגנה, בשונה מהמצב לגבי יתר מצוות התורה. התורה קובעת דברים בהתאם לטבע האנושי האמיתי. מקור ההתגלות של התורה הוא בורא העולם, בורא עולמם של בני האדם, ולא המייסד של כת נזירית זו או אחרת. לכן השגחה מיוחדת (סייעתא דשמיא)[3] מלווה את קיום המצוות. משום כך, כשאדם מקבל על עצמו חוקים נוספים, יהיה אשר יהיה המניע לגבורה הנועזת הזאת, הוא מסתכן. לכן התורה לא מצווה על מעמד של נזיר. היא צופה אותו, סובלת אותו, מחוקקת בעניינו, אך היא איננה מייסדת אותו.

בעידן שלנו, מקובל לכנות את מצב הנזירות שמתארת התורה בשם: 'חומרות', שהמניעים לקיומן – בין אם הן דתיות או חילוניות – אינם מובנים מאליהם.[4]

במקומות רבים בתלמוד, שאין כאן המקום לדון בהם, נראה שרבותינו הבחינו בכך שמאחורי הנזירות מסתתרת לעתים קרובות התנהגות נרקיסיסטית.[5] למרות זאת, באופן כללי, המסורת היהודית מקבלת את החומרות כְּתֵּרַפְּיָה. אכן, יש מצבים שבהם המאבק נגד היצר נזקק לעזרה על ידי חומרות שמתחייבים אליהן באמצעות נדר, על מנת לחזק את הרצון הטוב. וכל זה מכובד מאוד. הַדְּרָמָה מתחילה כאשר, מתוך סוג של גאווה, מציגים את 'הקביים' של החומרות כאילו הם כללי התורה, ומבקשים להטיל את קיומן על כל הקהל.

המושג של 'אשמה חפה מפשע' המופיע למעלה, יכול להיראות כפרדוקסאלי. אבל האמת היא שהדברים מושרשים בלשון חז"ל: משמעותו של המונח 'חייב' – אשם – עשויה גם להיות 'כפוף לחובה'. מי שנתון לחובה ועדיין לא קיים אותה – הוא בגדר 'חייב'. ובכל זאת האשמה הזאת היא 'חפה מפשע', מפני שבאמת לא נעשה עד כה שום חטא, אף שיש מעין 'חטא', בכך שהאדם חייב את עצמו ללא מחשבה מַספקת. לכן רגילים במסורת היהודית להוסיף לכל הבטחה את המילים 'בלי נדר'. על אותה דרך, המונח 'זכאי' פירושו גם 'חף מפשע', משוחרר מהחוב על ידי קיום החובה.

רואים מכאן כמה הדיוק במילים העבריות עצמן יכול להאיר את האמת שבתורה.

שירת הלויים

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט).

פרק ז של הפרשה מתאר את טקס חנוכת המשכן. תרומתם של ראשי השבטים לחנוכה זו כללה גם שש עגלות, המיועדות למשפחות הלויים שהוטל עליהן לשאת את החלקים השונים של המשכן, לאורך כל תחנות המסע במדבר. בני קהת לא קיבלו עגלות, מכיוון שהיו ממונים על כלי המשכן עצמם.[6] היה עליהם לשאת אותם על הכתף: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ".

ההוראה שבפסוק זה ברורה: אלו מהלויים שהיו ממונים על המשכן כבית המוקדש לעבודה, היו רשאים להשתמש לעבודתם באמצעים שהתעשייה האנושית מספקת כדי לסדר את יחס האדם לסביבתו, לביתו, שהרי העולם נברא כ'ביתו של האדם'. כמו כן, המשכן, המבשר את המקדש בתקופת ההליכה במדבר, הוא בית לאיש הקדושה, לכהן. כשם שהאדם מקבל על עצמו לטפל בעולם, ומסדר אותו בעבודתו (במשמעות הראשונית של המילה 'עבודה': מלאכה), כך הוא בונה את 'בית הקדושה', בית המקדש, כמקום של מפגש בין הבורא לנברא, על ידי העבודה (במשמעות השנייה של מילה זו: פולחן).

אנחנו יודעים שההגדרה של העבודה – במובן הראשוני שלה, המלאכה – נלמדת דווקא מאותן המלאכות הנצרכות לבניית המשכן.[7] לכן אך טבעי היה שעבור השירות במשכן – כבית – ישתמשו באמצעים שנועדו לסדר את המאמץ של העבודה, כלומר במכלול הטכניקות שהאדם מסוגל להמציא. במקרה זה, מדובר בהובלה באמצעות העגלות. ראשי השבטים הם אלה שהיו צריכים לספק את העגלות הללו, מפני שתפקידם הוא לפתור את הבעיות הכלכליות של האומה (מלאכה), ולמסור אותן ללוויים – שתפקידם הוא לדאוג לחיים הרוחניים של האומה (פולחן).

אולם, כלי העבודה עצמם אינם חלק מהבית, מהמשכן כבית. המרחב שלהם איננו המרחב של העולם; הוא הפנימיות שלו. כשם שהנשמה מחוברת לגוף, אך איננה 'חלק' מהגוף, אלא היא מה שמחיה את הגוף ומאפשר את המודעות של האדם לעצמו. לכן, עבור משפחת קהת, שהיא משפחתם של משה ואהרן, השירות הוא ישיר וללא אמצעים. מה שהם נושאים – הם נושאים בעצמם.

השיר

התלמוד דן במישרין בעיקר ייעודם של הלויים – השיר – ונותן לנו להבין, מתוך הפסוק, את משמעות העבודה המבוצעת על ידי האדם עצמו, שהייתה מיוחדת למשפחת קהת:

"וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". ממשמע שנאמר "בַּכָּתֵף" – איני יודע שיישאו? מה תלמוד לומר "יִשָּׂאוּ"? אין יִשָּׂאוּ אלא לשון שירה, וכן הוא אומר (תהלים פא, ג): "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף". (ערכין יא, א) 

יש כאן רמז לכך שהשיר, הייעוד המיוחד ללויים, מוזכר בתורה, במילה "יִשָּׂאוּ". מונח זה בא מהשורש 'נשא', שנותן את השם לפרשה, ומשמעותו: התעלות, בכל המשמעויות של המונח.

האנלוגיה כאן ברורה: כבר בקשר לפסוק בפרשה הקודמת, הגמרא ציינה ש"עֲבֹדַת עֲבֹדָה" פירושה 'שיר':

"כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, מז), אמר ר' יוחנן... "לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" – איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה. (ערכין יא, א)

במילים אחרות, השיר מלווה כל עבודה אחרת. הוא הנשמה של ההתעלות המתרחשת בעבודה.

המשוררים

שבט לוי, המיועד לליווי הרוחני של האומה הישראלית, היה מכוח זה ערב לאחדותם של כלל השבטים. אנחנו רגילים לרעיון של שנים עשר שבטי ישראל, אולם למעשה ישנם שלושה עשר. וכפי שידוע, הערך המספרי של המילה 'אחד' הוא שלוש עשרה.

ליעקב היו שנים עשר בנים, אך צאצאיו של יוסף התחלקו לשני שבטים: אפרים ומנשה, כך שהשם של יוסף נעלם ממספר בני יעקב, ובמקומו באים שני בניו. נמצא אם כן שלאמיתו של דבר היו שלושה עשר שבטים. אך לאחר חטא העגל, שבט לוי, שלא היה שותף לאירוע, הובדל משאר שבטי ישראל.[8]

על ידי הבדלה זו, שבט לוי היה ערב לאחדות הקדושה של כלל ישראל. היום, בהשאלה, אפשר היה להניח שכלל היהודים שייעודם המיוחד הוא 'דתיות', היו צריכים למלא את התפקיד של שבט לוי. אך ניתוח סוציולוגי מפורט היה מוכיח בקלות שהיהודים החרדים, למעט מקרים נדירים, נוטים, בדרך הפוכה, להתנהל כמייסדי שבטים 'פרושים', ומנשלים את הכלל מהקדוּשה שצריכה לשרת את כולם, ולא רק לשרת את עצמם.

כנגד זה, הפייטנים – יותר מאשר הוגי הדעות או החכמים – הם ממשיכיהם של הלויים, המשוררים של נשמת ישראל. כולם יכולים להזדהות עם השירה שלהם, תהיה אשר תהיה הייחודיות של כל אחד. בימינו, עובדה זו כבר מאוד מורגשת בישראל.

[1] ראה 'תורה תמימה' על פסוקנו, הערה י.

[2] שמא יעבור על נדר נזירותו לפני סוף הנזירות (ה"ע).

[3] קיימת סיעתא דשמיא בקיום המצוות משום שהחובה מקנה לך זכויות. מצב זה לא תקף אצל הנזיר, מכיוון שהוא מכניס את עצמו בחיובים שאינם מן התורה (ה"ע)

[4] דוגמה לחומרות חילוניות: אדם שמטיל על עצמו כבלים מוסריים מיוחדים, כמו לעזור למישהו אחר על חשבון מצבו הכלכלי בצורה מופרזת.

[5] ראה ספרי, פרשת נשא, פסקה כב, על הפסוק בספר במדבר ו, ב (בעניין הנזיר מן הדרום, שהסתכל על בבואתו במעיין).

[6] דהיינו הארון, המנורה, מזבח הזהב וכדומה.

[7] כלומר, ההגדרה ההלכתית של המלאכות, שנאסר לעשותן בשבת – נלמדת ממלאכות המשכן (ה"ע).

[8] דווקא מתוך שהובדל, ולא היה צריך לדאוג לקיום עצמו, שבט לוי התפנה להתעסק בכלל האומה (ה"ע).

 תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג, א‑ב) 

[1]

הגלילי זהב מדגיש את החזרה ההפוכה של הביטוי: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", ולאחר מכן: "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". ההסבר שלו מצטרף לשאלה יסודית הנשאלת לגבי המבנה של ספר שמות. שם החומש – שמות – מתורגם בלעז על ידי המילה Exodus, 'יציאה'. הרעיון לפיו קץ הגלות מוגדר כ־Exodus הוא רעיון גלותי, על פיו המצב הנורמאלי של העם היהודי הוא הגלות. לפי התפיסה הזו, ההגירה היא תוצאה של אילוצים הקשורים לרדיפות, המחייבים את היהודים לעזוב את מקום מקלטם בגלות. כמובן, המונח הזה – יציאה – מתאים ליציאה אל הגלות, ולא להיפך.

לא מדובר רק בבעיה סמנטית הנובעת מהרקע התרבותי של המתרגמים, אלא בבעיית יסוד הקשורה למוטיבציות העמוקות של עם ישראל בעניין קצן של הגלויות. באשר ליציאת מצרים גופא, השאלה המתבקשת היא: האם העברים יצאו ממצרים על מנת לשוב לארצם, 'ארץ העברים' (שהייתה באותה תקופה תחת הכיבוש הכנעני), או שהם נאלצו לעזוב את מצרים בעקבות הדיכוי? הפסוק אומר שהם יצאו ממצרים "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". לכאורה, מדובר באינפורמציה מיותרת, אך יש כאן רמז ברור לעובדה שללא תיווכם של משה ואהרן, העברים לא היו יוזמים בעצמם את קץ גלותם.

מסיבה זו, בהתאם למטרת הנסיעה – הכניסה לארץ ישראל – תחנותיהם במדבר אינן מוזכרות כ'מסע'. הן מוזכרות בפסוק במסגרת סיבת יציאתם, עזיבת מצרים: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".[2]

המוטיבציה הכפולה הזאת מצד עם ישראל ביחס ליציאת מצרים נחשפת בפרשת המרגלים, המסופרת בפרשת 'שלח לך'. רק חמישית מהעברים שהיו במצרים הצטרפו למשה ואהרן,[3] ורק חמישית מהמרגלים (שניים מתוך שנים עשר) רצו להיכנס לארץ. היתר העדיפו להישאר במדבר. אמנם הם עזבו את מצרים, אך האם היה זה כדי להגיע לארץ? עובדה היא שנידונו בידי שמים להיקבר במדבר. רק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ.

הסוגיה הזו מאירה באור בהיר את המצב הפוליטי העכשווי בארץ. חלק חשוב של החברה הישראלית מעדיף לוותר על שלמות הארץ, ואף מסכים עם מדיניות בלתי אחראית ואובדנית של הממשלה הנוכחית,[4] מדיניות שמסכנת את ביטחון המדינה בתוך "הגבולות" המצומצמים של 1967. כדי להבין את עמדתם, הכרחי להזכיר בתמצית את המניעים של הזרמים השונים מתוך האוכלוסייה ששבה לארץ העברים, שהחליטו לשים קץ לגלות הנוכחית ובכך אפשרו את תקומתה של מדינת ישראל.

ניתן להבחין בארבע 'אידיאולוגיות', שיכולות לסכם את הגעתם של היהודים לארץ (וזאת מבלי לקחת בחשבון את השיקולים האישיים של כל יחיד ויחיד, בהיותם תמיד אמביוולנטי):

• יהודים שהגיעו לארץ במטרה לנטוש את זהותם היהודית, כמו גם את הניכור שהיה מנת חלקם בגלות. לרוב, הם מגדירים את עצמם כ'חילוניים'. קבוצה זו נמנית על מייסדיה העיקריים של המדינה.
• יהודים אשר באו לישראל על מנת להיות סוף סוף יהודים באמת. הם המכונים 'ציונים־דתיים', וברובם המוחלט הם תומכי ארץ ישראל השלמה, בהתאם לגבולות שנקבעו בתורה.
• החרדים האנטי־ציוניים. מבחינה פרקטית, הם 'מסתדרים' עם האזרחות הישראלית, המאפשרת להם לחיות כבני חורין ב'ארץ הקודש'. הם אינם חלק מהחזון הציוני של קץ הגלות ותחייתה של האומה העברית.
• היהודים הקוסמופוליטיים־ללא־תקנה, שנמצאים כאן, פשוט – מפני שהם כאן. במקרים רבים הם נולדו לאם ציונית (אם כי לא בהכרח), ויש להם חלק חשוב בהכוונת ניהול המדינה ובקביעת מדיניותה.

[1] מאמר זה נכתב בהשראת הפירוש גלילי זהב, מאת הרב דוד מושקוביץ (1869-1959), שעלה ארצה מרומניה, והיה אב בית דין בתל אביב. פירושו על התורה זכה להסכמות הראי"ה קוק והרב זוננפלד. הרצי"ה היה מזכיר אותו בהערצה רבה, והרבה להמליץ על לימודו.

[2] המילה 'מוצאיהם' מדגישה את היציאה של בני ישראל, ולא את יעד נסיעתם.

[3] ראה רש"י לשמות יג, יח.

[4] הכוונה לממשלת רבין, שחתמה בספטמבר 1993 על הסכמי אוסלו (ה"ע).

שיעור של מניטו על פרשת נשא שנמסר בשנת 1993

תרגום: אברהם כליפא

בשבת נקרא את פרשת נשא, שהיא הפרשה השנייה של ספר במדבר. הפרשה הראשונה הוקדשה לספירת בני ישראל...

[...][1]

יתרו כהן מדין

קהל: ... באותה התקופה, כאשר אומות העולם היו מסביב לעם ישראל, האם שבע מצוות בני נח היו בתוקף, והאם העובדה שבני ישראל קיבלו את התורה שינתה משהו עבור שאר אומות העולם?

מניטו: אתם זוכרים שלמדנו את העניין של יתרו. בנוגע לסיפורו של יתרו, בפרשת יתרו בפרק יט, התורה אומרת שבמשך כל זמן שהותו של משה אצל יתרו, ארבעים שנה במדיין, משה נחנך כל החכמות של העת העתיקה שלפני התגלות התורה. אומר על יתרו כמה משפטים קצרים: יתרו הינו צאצא של אחת השושלות שיצאו מאברהם, שחוה חוויה דומה לזו של אברהם – ראוי היה שנלמד לפרטים את הפסוקים המספרים זאת. הוא חיפש את האמת דרך כל "הדתות" של תקופתו, המדרש שאני מצטט לכם כאן אומר כל "העבודות זרות" של התקופה ההיא, הדתות הפגאניות.

סוגריים קצרות: יש לזכור שכל השושלות של צאצאי אברהם הלכו מהר מאוד לאיבוד בפגאניזם המקומי שלהם למעט השושלת שעוברת דרך יצחק. מפורסם שלאברהם היו שני בנים, ישמעאל מהגר ויצחק משרה, אך פחות מפורסם מה שהתורה אומרת על כך שבסוף ימיו הוא הוליד ילדים נוספים; בייחוד אחד מבניו שנקרא בשם 'מדין'[2]. העם של מדין, הקשור להיסטוריית עם ישראל מזמן התנ"ך בצורה מאוד ישירה, אגב גם הוא באמצעות יריבות של הזהות, הפך להיות עם פגאני. יתרו היה הכהן הגדול של מדין.

סיפור זה המובא במדרש, מאוד דומה – מעין אב טיפוס – למה שרבי יהודה הלוי כותב במבוא לספר הכוזרי. אני לא יודע אם אתם זוכרים במה מדובר: מלך כוזר מחפש אחר האמת; הוא מקבץ את כל הדעות, הדוקטרינות, של ימיו, על מנת לבחון איזו יותר קרובה לאמת. כפי שאתם יודעים, בסופו של דבר רוב הכוזרים התגיירו. היה עליהם לבחור בין הנצרות לבין האסלאם – יש לכל הסיפור הזה סיבות היסטוריות-חברתיות: ממלכת כוזר – שהייתה ממלכה טטרית, שבטים המשתייכים לזהות הטורקית – היו תקועים בין האימפריה הנוצרית בצפון והאימפריה המוסלמית בדרום. בשל סיבות פוליטיות חשובות מאוד, היה עליהם לבחור לכרות ברית או עם הנוצרים או עם המוסלמים. לבסוף הם החליטו להתגייר ליהדות, לא נוצרים ולא מוסלמים. זה החזיק כמה זמן, לאחר מכן ממלכת כוזר נכבשה על ידי הצד המוסלמי, ורוב הכוזרים המירו דתם לאסלאם, פעם נוספת, אבל הרבה מאוד נשארו יהודים. הכרתי כמה מהם, הם מאוד – איך אומרים? – שוביניסטים, יש להם מין גנדרנות של אליטיזם[3]: הם לא מתחתנים עם יהודים... הם יהודים! אני חושב שיש מהם הרבה מאוד בארץ, והם מתחילים להתחתן עם יהודים ולהתערבב... אבל במשך מאות בשנים הם שמרו על זהותם הטטרית המקורית. אבל הם יהודים במאה אחוז.

אני חוזר לשאלתך: המדרש אומר שיתרו התנסה בכל העבודות זרות של זמנו, ודחה אותן אחת אחרי השנייה; כולל העבודה זרה של מדין; לכן עמו החרים אותו, בודד אותו. איך אנו יודעים זאת? כאשר משה מגיע אל יתרו, התורה מספרת שאחת הבנות של יתרו הייתה רועה את הצאן. שואל המדרש: איך אין ליתרו כהן מדין רועים כדי לרעות את צאנו? מסביר המדרש שהוא הוחרם על ידי עמו כיון שהוא דחה את העבודה זרה שלהם. לכן מה שצריך להבין הוא שיתרו נמצא במצב זהה למצבו של אברהם, שדחה כל העבודות זרות, והיה אם כן פנוי להתגלות של האמת. עם כל זאת, יתרו עדיין היה בשלב של דחיית העבודות זרות, ומשה לא הצליח לשכנע אותו באמיתת ההתגלות לאברהם.

המונותאיזם הטבעי

אני פותח כאן סוגרים, ואתם תגידו לי אם זה מספיק ברור, כי צריך הרבה זמן כדי לחדד את מה שאני רוצה לומר: יש דת טבעית מאז אדם הראשון, שהיא הדת של ההכרה בא-ל יחיד בורא העולם, אלא הוא נודע רק באמצעות חוקי הטבע. כלומר היה הפגאניזם של הפוליתאיזם לסוגיו, אבל הייתה מסורת של מונותאיזם של באים בסוד הא-ל היחיד, הידוע כבורא עולם והמנהל את היסטוריית העולם באמצעות חוקי הטבע. זה המונותאיזם שנשמר עד מלכי-צדק, שפגש את אברהם. מי שמכיר את הפסוקים, זוכר שבדו-שיח שבין מלכי-צדק לבין אברהם מופיע הבדל זה: יש מונותאיזם טבעי[4], מונותאיזם של הטבע[5] – הקב"ה, בורא העולם, ומשגיח עליו אך ורק באמצעות חוקי הטבע. זה הדאיזם של הפילוסופים אגב, לפחות זו חוויה מאוד קרובה. לעומת זה, ההתגלות אל אברהם נמצאת מעבר להתגלות של 'א-להים' – הא-ל הבורא המנהל את העולם לפי חוקי הטבע – אלא זו התגלות של 'ה' (שם הויה)', המגלה את הערכים המוסריים, לקראת העולם הבא. יש אם כן הבדל מהותי בין שני סוגי מונותאיזם אלו. הבאתי לכם את הדו-שיח בין מלכי-צדק לאברהם: מלכי-צדק מכיר 'אֵל עֶלְיוֹן'[6], שרגילים לתרגם le Dieu suprême.

שימו לב שזה מאוד שונה מ-"האל העליון" של המהפכנים של המהפכה הצרפתית. הישות העליונה של המהפכנים הייתה התבונה שהועלתה לדרגה של אלוהות. זה מושג מאוחר.

אבל נחזור למלכי-צדק: התורה אומרת 'אֵל עֶלְיוֹן'; דהיינו במונותאיזם זה מכירים בכך שהבורא הציב היררכיה של מתווכים אלוהיים על מנת לנהל את העולם באמצעות חוקי הטבע. אבל יש 'אֵל עֶלְיוֹן', שהיה ידוע לבאים בסוד המונותאיזם. הפוליתאיסטים היו עובדים לכל האלילים המתווכים, ואילו הבאים בסוד המונותאיזם היו מכירים אך ורק בעבודת ה'אֵל עֶלְיוֹן', שמוגדר על ידי מלכי צדק כ-"קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"[7]. שוב, זו ההכרה בריבונות של האל הבורא, אך באמצעות חוקי הטבע. אתם מבינים מדוע זה נופל באופן מתמיד אל הפגאניזם; משום שזה נופל אל הנטוריזם[8] – הטבע מוצב כאלוהות. זו הסכנה של המונותאיזם הטבעי הזה, ה' הידוע כבורא העולם אבל שמנהל אותו דרך חוקי הטבע.

אני פותח סוגריים קצרות כדי להדגיש את חשיבות הבעיה, ולאחר מכן נחזור להגדרה של אברהם בדו שיח עם מלכי צדק: חוקי הטבע משליכים לדטרמיניזם – עבורנו המודרנים זה מובן מאליו, זה כבר התבסס בתודעה של התרבות הרומית. חוקי הטבע עיוורים, אימפרסונאליים. לכן הדאיזם הזה של האל המנהל את העולם באמצעות חוקי הטבע, עלול באופן מתמיד לזהות בין הטבע לבין האל – כבר מזהים באופק את הפילוסופיה של שפינוזה. דהיינו, איבוד התפיסה של הקשר האישי האינדיבידואלי: בין בורא העולם, לכל אדם ואדם בעל תודעה חופשית ופרטית. זה נמחק לגמרי. אתם מבינים איך סוג דאיזם מונותאיסטי נטוריסטי זה, נופל אל תוך הפגאניזם באופן סיסטמתי.

עם כל זאת, לאורך כל הדורות עד אברהם, היו באים בסוד המונותאיזם הזה, ששמרו על טוהר היחס אל הא-ל היחיד 'אֵל עֶלְיוֹן'; בלשון פגאנית 'א-להי הא-להים'. במפגש עם אברהם, נראה שהניסוח שאברהם מציב למלכי צדק הוא "י-הוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"[9]. אם אפשר לומר כך – על מנת לפשט את העניין ואתם תגידו לי אם זה מספיק ברור – המונותאיזם שתיארתי, מכיר את הקב"ה רק בתור א-להי העולם הזה, הא-ל שברא את העולם הזה. לעומת זה, ההתגלות אל אברהם היא שבורא העולם הזה הוא זה שלאמיתו של דבר רצה בעולם הבא. כאשר השם 'י-הוה' מופיע בהתגלות, פירושו מתוך צפייה לעולם הבא. כאשר זה 'א-להים', זה מתוך צפייה לעולם הזה. ההבדל הגדול הוא תורת א-להים או תורת ה' – אתם רגילים למונחים אלו שמאפיינים את ההתגלות אל עם ישראל, זה הקב"ה שמתקשר לכל פרט ופרט מתוך צפייה לעולם הבא. ואילו המונותאיזם השורר מסביב לעם ישראל, הלא הוא המונותאיזם השמי, שמכיר באל יחיד בורא העולם ומשגיח על העולם באמצעות חוקי הטבע. אני מקווה שהצלחתי להראות לכם באופן סכמתי עד כמה אין שום קשר בין שני מונותאיזמים אלו: האחד הוא המונותאיזם של יחידות[10] הבורא – שאנו מוצאים גם באסלאם; אם יש אל, יש אחד בלבד, יחיד. לעומת המונותאיזם של ישראל – המתחיל עם אברהם ועובר דרך יצחק ויעקב, ולא דרך שום שושלת אחרת של אברהם – הוא המונותאיזם של האל האחד[11], "ה' אחד", ולא רק "ה' יחיד". אני סוגר סוגריים אלו.

במפגש הזה שבין משה ליתרו, ואני מזכיר לכם שיש ליתרו חוויה דומה לזו של אברהם: הוא שובר את הפסלים, דוחה את כל העבודות זרות, ואם כן, הוא פנוי להתגלות של י-הוה. אנחנו לומדים שבמשך ארבעים השנה שבהם משה היה במדין אצל יתרו, משה לא הצליח 'לגייר' – אם אפשר לומר כן – את יתרו למונותאיזם של י-הוה. ואילו במעמד הר סיני, יתרו הבין שיש משהו אחר מן המונותאיזם הטבעי, ואז יתרו בא להצטרף למשה על מנת 'להתגייר' לזהות ישראל.

תורת בני נח

כאן אני מתחבר לשאלה שלך גב' וסאל: אדבר בקצרה בעניין בני נח. למדתי רבות את הנושא, כמובן באמצעות משנתו של הרב אלי בן אמוזג, והייתי רוצה לבודד נקודה מסוימת, כדי לענות לשאלה. כאשר יתרו מגלה שקיימת אמת מעבר למונותאיזם הטבעי, הוא לא יכול להישאר מחוץ לה. כוונתו של הרב בן אמוזג כאשר הוא ייסד את התנועה של בני נח, הייתה לענות לצרכים הרוחניים של אלו שדחו את העבודה זרה, אך לא הצליחו להגיע להתגלות של ישראל. והנה, הדוגמה של יתרו, ואנחנו לומדים זאת מתחילת הפרשה, "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ", רש"י שואל "מה שמועה שמע ובא ונתגייר"?. זה לפי המקור בגמרא (זבחים קטז, א), אבל רש"י לא מציין 'ונתגייר' מסיבות פרשניות. תפתחו את הפסוק הראשון של פרשת יתרו (שמות יח, א):

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן [שהיה הכהן הגדול של] מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

זה מה שהוא שמע, שהוא הבין מכל המאורעות של יציאת מצרים. מה שהשם בורא עולם באמצעות חוקי הטבע עשה עבור משה ועם ישראל. והתורה אומרת:

כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

אתם רואים את הפער בתוך הפסוק.

מיד נראה מה שאומרת התורה, כדי שנבין שלאחר כל המאורעות של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק ומעמד הר סיני, ולכן התגלות התורה בהר סיני, יתרו הבין שיש משהו מעבר. המקור נמצא בגמרא. פסוק ח':

וַיְסַפֵּר [סיפר, הסביר] מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם

סוגריים קצרות: קיימת אצל מחברים מסוימים נטייה להסביר את מאורעות יציאת מצרים באמצעות המנגנונים של חוקי הטבע. זו ההתנהגות של יתרו, הוא תופס שמדובר באירוע חשוב, אבל עבורו אין זה מעבר להתרחשות יוצאת דופן של חוקי הטבע. למשל, ישנם הרבה מאוד יהודים שמקבלים שאכן הייתה התערבות של הקב"ה ביציאת מצרים, אבל באמצעות חוקי הטבע. הרבה פעמים שמעתי אנשים מאוד אדוקים שאומרים כך; זה משום שהם לא מצליחים להתרומם לאמונה ב-"י-הוה א-להי אברהם", אלא הם נעצרים ב-"א-להים, בורא העולם". לבוא ולומר שסך הכל, משה, שהיה חכם גדול, ידע בדיוק מתי יהיה ליקוי לבנה וגאות הים שאפשרו לו את מעבר ים סוף ביבשה. אתם רואים סוג חשיבה זו, ילדותי לגמרי. שליקוי לבנה ומעבר ביבשה יעמדו ביסוד של ההיסטוריה של מונותאיזם של התנ"ך באנושות כולה. אני לא יודע אם אתם תופסים את השטחיות של זה. זו המנטליות הנטוריסטית[12].

כך אומר הפסוק: משה הצליח לבסוף לספר לחותנו "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם". הייתה התערבות מעבר לחוקי הטבע, שגרמה לחוויה הזו בהיסטוריית עם ישראל, שתישאר המודל של האמונה עבור כל מאמיני התנ"ך מחוץ לעם ישראל – הנוצרים או המוסלמים עם הקוראן – שניתן להיגאל מן השעבוד לחוקי הטבע. זה תחילת האמונה המונותאיסטית התנכ"ית העברית, כפי שהיא הופצה בקרב כל העמים האחרים.

עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְ-הוָה.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ

ישנם שני פירושים למילה "וַיִּחַדְּ": רעד מרוב שמחה – מלשון חדווה. או רעד מרוב פחד, "חדודין חדודין"[13]. כלומר, יתרו נאחז ברעדה, זה הולך בכיוון הביטוי "חיל ורעדה" של הפילוסוף הפרוטסטנטי[14].

עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה לְיִשְׂרָאֵל

אתם רואים: יתרו מגלה כאן מה המשמעות ש-'י-הוה' הוא עבור בני ישראל.

אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְ-הוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם

יתרו מכיר בזה שמעבר ל-'א-להים' יש 'י-הוה', שהוא הא-להים.

זה העניין: ניתן להיות מונותאיסטי באמצעות תורת בני נח, כפי שהיה יתרו עד פגישתו עם משה. אבל ברגע שיתרו נחשף למאורע ההתגלות של "י-הוה", הגמרא (זבחים קטז, א) מביאה שלוש דוגמאות של החוויה הזו של יתרו: קריעת ים סוף, מלחמת עמלק ומתן תורה. ברגע שיתרו חווה את המאורעות בתוך המציאות, שגורמים לו להבין שיש דבר מעבר לחוקי הטבע, הוא לא יכול להישאר בחוץ, לכן הוא מגיע כדי להצטרף אל משה. זה מה שקרה לתנועת בני נח שרצה הרב אלי בן אמוזג לייסד מחדש. הרב אלי בן אמוזג – אומר לכם כמה מילים עליו מפני שהוא היה אדם גדול מאוד של המאה הקודמת – היה רב באיטליה ממוצא מרוקאי. יום אחד, כומר צרפתי מהעיר ליאון בשם אימה פלייר – הוא עוד לא היה כומר אלא תלמיד בסמינר – שהיו לו שאלות על לימודי התיאולוגיה שלו והיה מוטרד ממה שהכנסייה הייתה מלמדת אותו על עם ישראל, החליט להתקרב לקהילה היהודית. הוא נכנס לבית הכנסת בליאון בזמן 'כל נדרי'. הוא ראה המחזה זה – יום כיפור בבית כנסת – ועשה עליו רושם עז. הוא התחיל לחפש, והגיע לרב בן אמוזג. הוא רצה להתגייר. הרב בן אמוזג שכנע אותו לייסד תנועה של בני נח עבור הלא יהודים, משום שישנם הרבה מאוד לא-יהודיים שכבר נמצאים בחוויה הזו של דחיית העבודה זרה של דתם הכאילו תנכ"ית. הידיעה שהאמת בישראל, אבל שהם עצמם לא מישראל ואינם יכולים להיות מישראל – מפני שהאופן שלהם להיות אדם אינו תואם את האופן היהודי להיות אדם; וזו דרמה. אנשים מאומות העולם שיודעים שהאמת בישראל, דוחים את העבודה זרה של אומתם, אבל אינם יכולים להיכנס לעם ישראל.

אספר לכם מעשה שקרה במעיינות, אולי כבר ספרתי לכם. הוותיקים של מעיינות זוכרים את הסיפור הזה: לפני הרבה מאוד זמן, הגיע אלי כומר שגילה שהאמת נמצאת ביהדות והוא החל ללמוד יהדות. לבסוף הוא לא התגייר, אבל רצה בכל זאת להיות ישראלי. הוא מורה דרך – כך הוא מתפרנס, והוא מאוד מיודד עם היהודים ומדינת ישראל, יש לו עכשיו תפקיד בכיר בהיררכיה של הכנסייה הקתולית, שהפקידה בידיו מוסד של לימודי יהדות לכמרים נוצרים. כומר זה – ולא אומר לכם מה שמו משום שהוא גר בירושלים – נכח בהרצאה שנתתי לנוצרים בשנת 1967, לפני המבול... בסוף ההרצאה הוא ניגש אלי וביקש את רשותי לקחת את הרצאה זו כנושא התזה של הדוקטורט שלו בתיאולוגיה, משום שהוא גילה שיש מה לחפש שם. אכן זה היה הנושא של התזה שלו, היא אגב תורגמה למספר שפות, ולבסוף הוא למד יהדות ונשאר כומר, אך החליט להיות ישראלי ולחיות בירושלים. הוא הגיע למשרדי בירושלים, ואמר לי: הנה אני ישראלי. אני מספר לכם את זה כדי שתבינו את ממדי הבעיה – והוא הסביר לי מדוע הוא לא יכול להיות יהודי למרות שהוא ידע שתורת ישראל היא האמת, אבל הוא יישאר נוצרי. כומר אחר אמר לי פעם: לא עוזבים את אימא, והאימא זו הכנסייה.

באחד המחזורים של מעיינות, ביקשתי ממנו לבוא להציג את מצבו, כדי להסביר להם את הבעיה הזו, שיש אנשים טובים שלא יכולים להפוך להיות ישראל. לפי הרב בן אמוזג מה שמתאים להם, זה תורת בני נח. הוא מספר להם את הסיפור שלו, ותלמיד אחד שואל אותו: אני לא מבין, מה באמת מונע ממך להיות יהודי? הכומר עונה – הוא היה אלזסי: אני אוהב לאכול 'שוקרות'[15]. התלמיד, שגם היה אלזסי, שואל אותו: אבל יש שוקרות כשרה! עונה הכומר: בני, אתה לא יודע מה זה שוקרות... מה אתה אוכל שוקרות כשרה...

סיפור זה מאיר היטב את העניין: הקב"ה ברא בני אדם שאוהבים לאכול שוקרות, ולכן הם אינם יכולים להיות יהודים. אז מה יעשו עם האמת? עבורם יש תורת בני נח.

אלא שיתרו הוא הבן נח יוצא דופן: אחרי שהוא מגלה שהאמת בישראל, הוא לא יכול להישאר מחוץ לו. אני מרגיש שזה מה שקרה לאימה פלייר עצמו; כפי שאמרתי לכם, למדתי לעומק מקרה זה. הרב בן אמוזג ביקש מפלייר לייסד את התנועה של בני נח עבור כל אותם נוצרים נטולי-נצרות שלא יכולים להיות יהודים, כי צריך להיות יהודי כדי להיות יהודי – תשאלו את 'החזית הלאומית'[16] הם יסבירו לכם... – בסוף חייו אימה פלייר היה אומלל. הוא היה כמעט המורה הרוחני של הקהילה הרפורמית של רחוב קופרניק בזמנו. הוא היה נותן את שיחות המוסר הטובות ביותר אצל לואי ג'רמאן לוי. והוא היה מחזק את היהודים להיות יהודים... אבל הוא עצמו, ביקש בסוף ימיו להיקבר לפי מסורת הנצרות ומסורת היהדות. הוא נשאר באמצע; אני חושב שזו דרמה.

וכך אני מסביר זאת לעצמי: יש אנשים שכאשר הם יודעים שהאמת במקום מסוים, הם לא יכולים להישאר מחוץ לו.

אני עובר נושא, אבל אני לא באמת עברתי נושא: ייסוד הפוליניזם[17]. במצב רגיל, צריך היה להיות תורת בני נח מסביב ליהדות, עבור האומות הלא יהודיות. והנה התגובה של הפולניזם הייתה להמציא פסדו-זהות 'ישראל' עבור הגויים. דיברתי הרבה מאוד על זה עם נוצרים, שאומרים לי: אנחנו ישראל. אני אומר להם: אבל אינכם יהודים! הם עונים: אנחנו היהודים האמתיים. זה סמלי עבורם, זה מיסטי, זה מיתי. זה מה שהסן-פול שלהם נתן להם: אתם נשארים גויים, אבל נטביל אתכם בתור 'ישראל'. משום שהם לא מסוגלים לומר לעצמם: אנחנו מחוץ לבית הכנסת האמתי; אז הם בכנסייה. הבנתם מה שרציתי לומר?

זה היה עבור שאלתך: באופן כללי, החלופות הינן או להיות יהודי של התורה, או בן נח או עובד עבודה זרה. נראה שיש בטבע האנושי, סירוב להישאר על סף הדלת. תורת בני נח אף פעם לא צלחה מבחינה סוציולוגית, לפחות עד זמננו – אוסיף בהמשך – בגלל נטיית הטבע האנושי, שהוא גובל בגאווה נרקיסיסטית, הרצון להיות בתוך הבית ולא על סף הדלת. זה ברור מה שאני אומר?

עם כל זאת, יש בארצות הברית קהילות חזקות של בני נח, נוצרים לשעבר. הם עשרות אלפים – הם קצת מופעלים על ידי חסידי חב"ד – ומקיימים את שבע מצוות בני נח, מבלי להיות יהודי באמת, אבל כבר לא נוצרי. זו אולי תופעה מיוחדת לאמריקה, אני לא יודע אם זה יפרוץ בעולם, יתפתח; היו ניסיונות למסד זאת בצרפת, זה לא תופס. צרפתי רוצה להיות או באמת ישראל או גוי. אבל בן נח, זה לא מדבר אליו. מעבר לכל זה, יש גם מוסדות פילוסופים של אינטלקטואלים זה משהו אחר.

מלחמת עמלק

האם ישנה שאלה נוספת?

קהל: קריעת ים סוף ומתן תורה היו ניסים, התערבות של הקב"ה, אבל מדוע מלחמת עמלק היא גם חלק מהם?

מניטו: משום שזה מתקשר להיסטוריה של עם ישראל. אציג את השאלה באופן כללי יותר: זה מתקשר לסוד של התמדת קיום עם ישראל. האנושות חסרת ריסון נגד הזהות ישראל מעת היוולדה, מזה 4000 שנה, דרך כל העמלקים שהופיעו לאורך ההיסטוריה, והנה עם ישראל הוא המנצח. זה לא יכול שלא לגרום להכות בתדהמה את האנשים הכנים. אלו שלוש חוויות השייכות לממד שונה: בן אדם למקום, בן אדם לחברו ובן אדם לעצמו.

יש אנשים רגישים לזה שניתן להיגאל משעבוד חוקי הטבע – קריעת ים סוף. אחרים סבורים שניתן להיגאל מן האנטישמיות – עמלק. שהקב"ה מגלה את תורת אמת לבני אדם, שהקב"ה מדבר עם בני אדם, וזה קורה בעם ישראל. ובזה מאמינים הנוצרים! הרי המנטליות הפגאנית גורמת לכך שהפירוש של "הקב"ה דיבר עם האדם" הוא: הקב"ה הפך להיות אדם. אני לא יודע אם זה ברור. עבור היהודים, מכיוון שאנחנו עברים, אנחנו יודעים שהקב"ה מדבר עם האדם, אבל זה הקב"ה שמדבר עם האדם, והאדם הוא אדם והקב"ה הוא הקב"ה. אבל עבור גוי, מה זה אל שמדבר עם האדם? אל-אדם.

זה מזכיר לי, אני לא יודע אם דיברתי אתכם על זה: אני זוכר שמיד לאחר המלחמה, הסטודנטים הנוצרים היו מזמינים אותנו – הסטודנטים היהודים – למפגשים של "לימודים תנכ"יים". פעם אחת, הגיע תורו של הרב ג'איס להרצות, שהיה רבה הראשי של פריז. אני לא יודע אם יש ביניכם אנשים שהכירו אותו, הוא היה אדם 'שלם'. במהלך ההרצאה שלו נגד הרעיון של אל-אדם, הוא אמר מתוך התלהבות – וכל האולם התלוצץ מצחוק, אבל הם הבינו היטב למה הוא התכוון: "איך הם יכולים לסגוד לאל שעושה קטנים??" ככה ממש! אל בלגי; מאנקן פיס[18]... לזה בסופו של דבר הנצרים סוגדים, לאל שמסגל לעצמו את הטבע האנושי עד כדי כך. אמנם הוא לא מתחתן.

קהל: הבתולה?

מניטו: נכון – דהיינו, הוא לא נושא אישה. אני לא יודע אם זה שייך לנוירוזה או פסיכוזה, אבל זו אובססיה. ישנה אובססיה רבתי ביחס למין במיתוס הנוצרי. בדרך כלל, אנשים שחושבים את עצמם לאל לא מתחתנים, ואין להם אם, וגם אין להם אב כמובן...

זו הבעיה: צריך להבין שהעברים הם עברים, והגויים הם גויים. האמונה של הגויים היא שאם הקב"ה דיבר בהר סיני, הוא נעשה אדם. לקח לי הרבה זמן להבין דבר זה: יהודי לא מסוגל להבין איך זה מתרחש בראש של הגוי, וגוי לא יכול להבין איך זה מתרחש בראש של יהודי, מלבד מקרים יצאי דופן. יש דו-שיח אפשרי, אבל אני רוצה להוסיף: אל ליהודים לזלזל באמונות הגויים; הם בנויים באופן שונה. אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר. עד כאן בנושא הזה.

לפני שנמשיך נקרא את פסוק ג':

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-הוָה מִן הָהָר

פסוק זה מדגים בצורה מדויקת מה שלמדנו לעיל: משה היה מסוגל לעלות עד המדרגה "א-להים" ואז "י-הוה" קרא לו לעלות.

אגב, במזמור של שבועות לפי מסורת הספרדים, מופיע הפסוק הבא (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְ-הוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח. כלומר צריך להצליח לעלות עד המדרגה 'א-להים' כדי להיקרא על ידי 'י-הוה'. תפסתם את ההבדל?

מה זכותם של ישראל במעמד הר סיני?

אנחנו נלמד גמרא – שכבר למדתם אבל נחזור עליה – על הנושא הבא: עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני, והקב"ה יתגלה אל עם ישראל. זה מאורע מסוג אחר מאשר נבואה פשוטה משום שזה מאורע – התיאולוגים משתמשים במילה מעט ברברית: תיאופאניה – של התגלותו של הקב"ה, שעוברת את הנבואה הרגילה; הקב"ה מתגלה לכלל אנושי. יש כאן דבר הרבה יתר נעלה מנבואה, ואנסה להסביר מדוע: הקב"ה מתגלה באמצעות הנבואה רק אל בני האדם שמסוגלים להיות נביאים. ואילו כאן היה דבר נוסף: אם העם צריך את משה כנביא, זה אומר שהעם לא במדרגה להיות נביא כמשה. והנה הקב"ה מתגלה אל העם הזה למרות זאת. לכן ההתגלות של הקב"ה לכלל ישראל, למרות שהוא לא במדרגה של משה, זהו מאורע של תיאופניה שעובר את הנבואה הרגילה. בין היתר, בזמן המאורע הזה של התגלות הקב"ה בהר סיני, כל העברים נעשו נביאים, בעשרת הדיברות. אבל יש דבר נוסף: הקב"ה מתגלה לכלל העם ולא למשה בלבד. למדנו בפעם אחרת, ולא אחזור על זה, שהסיבה שבגללה הקב"ה התגלה על הר סיני, הייתה אישרור שליחותו של משה כנביא של התורה. זה למדנו בפרק יט.

השאלה שאני רוצה לשאול היא השאלה הבאה: במה יש זכות לעם ישראל על זה שהוא הסכים להתגלות של הר סיני? אם אנו מבינים היטב במה מדובר, לא הייתה להם ברירה אחרת: אם הקב"ה מתגלה, החירות נעלמת. אם כן, במה יש לישראל זכות בזה שהם הסכימו כאשר הקב"ה מציע להם את התורה? הרי כאשר הקב"ה מציע את התורה, הוא מתגלה לישראל, אבל ההתגלות של הקב"ה לישראל מסירה את החירות של האדם; לכן היכן הזכות? הבנתם את השאלה?

נקרא את פסוק יז':

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר

הגמרא מפרשת את המילה "בְּתַחְתִּית" עם משמעות עמוקה יותר מן המשמעות הפשוטה: "בְּתַחְתִּית הָהָר" משמעתו למרגלות ההר, אבל הגמרא מבקשת לקרוא את הפסוק כאילו כתוב "תחת ההר". כך אומרת הגמרא (שבת פח, א):

ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

יש כאן לימוד חשוב מאוד: מדוע אנחנו צריכים לדעת שהם התאספו למרגלות ההר? משום שלאמיתו של דבר התרחש שם מאורע על-טבעי: ההר הורם מעל לראשם והם עמדו תחת ההר. זה מה שאומר רב אבדימי בר חמא. גיגית זה המיכל שבו עושים את הכביסה. הגמרא אומרת בצורה ברורה: לא הייתה להם ברירה אחרת מאשר להסכים!

יש על זה ביאור עמוק מאוד של המהר"ל: עבור עם ישראל, התורה אינה דבר שניתן להסכים או לסרב לקבל. זה התנאי העצמי של הזהות שלנו. כלומר, אם אנחנו תואמים את המהות שלנו שהיא התורה, מוטב; ואם לא, נעלמים. וההיסטוריה מורה שרק בני ישראל שנשארו נאמנים לתורה התקיימו לאורך המאות והציוויליזציות. כל החלקים של עם ישראל, אשר בצורה זו או אחרת נפרדו מן התורה, בסופו של דבר נעלמו. דבריי ברורים. צריך להבין זאת היטב: בכל דור ודור, ההלכה קובעת שכל היהודים הם יהודים, אפילו אלו שהם לא "יהודים של התורה". זה מבחינת ההיסטוריה של כל עידן ועידן. לאורך ההיסטוריה הכללית של עם ישראל, מתברר שכל היהודים שעזבו את התורה נעלמו כליל. אי אפשר להכחיש באופן סכמתי ארבעת אלפים שנה של ניסיון. זהו הסברו הראשון של המהר"ל.

אבל אני בעיקר רוצה להדגיש זאת: אי אפשר לומר 'לא'. זה מה שהתלמוד אומר: או שאתם מקבלים את התורה או שאתם נעלמים, תיקברו כאן. אם כן היכן הזכות? [...][19] הרי אם הקב"ה מתגלה, הבחירה נעלמת. גדולתם של הנביאים היא שהם נמצאים במדרגה שבה למרות שהקב"ה מתגלה אליהם, הם נשארים בעלי בחירה. אבל במעמד הר סיני, אציין את הביטוי של המדרש: בפני המלך, העבד אינו חופשי. אם המלך נוכח, כולם משותקים. לכן המלך מסתתר על מנת שנחשוב שאנחנו חופשיים. ולכן עצם ההתגלות מחייבת הכרח זה. לכן היכן הייתה זכותם של עם ישראל? הזכות של עם ישראל הייתה להגיע להר סיני, כאשר הם ידעו מה חיכה להם שם. יש מהלך שלם מיציאת מצרים ועד הר סיני, שבו עם ישראל הולך אחרי משה, עד – מה שהייתי מכנה – 'המארב'[20] של הר סיני. הם ידעו היטב מה שהולך להתרחש בהר סיני, שהקב"ה יתגלה. ולכן הם אמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה" עוד לפני ההתגלות.

הסברו הראשון של המהר"ל

הנה ההסבר שמציע המהר"ל, לזה רציתי בעיקר להגיע: התורה אכן כפויה, אבל היא כפויה אך ורק על מי שמוכן לקבלה באופן חופשי. זה מה שצריך להבין. כלומר, לא כופים את התורה על מאן דהו, אלא היא כפויה רק על מי שהיה מוכן לקבלה מרצונו החופשי. החלק של עם ישראל שיצא ממצרים הגיע מרצונו החופשי עד הר סיני, על מנת שיכפו עליו את התורה.

שתי דוגמאות, אחת של המהר"ל ואחת שאני רוצה להקדים: בברית בין הקב"ה לאברהם, זה הקב"ה שכרת ברית עם אברהם, לא אברהם שכרת ברית עם הקב"ה. צריך לקרוא היטב את הסיפור של אברהם, והסיפור ברור מאוד: הקב"ה מתגלה לאברהם כדי לכרות אתו ברית. אבל הוא לא נגלה למאן דהו, הוא נגלה אל אברהם שהיה מוכן להיבחר על ידו. יש מהלך שלם של אברהם עד הנקודה שבה התורה מתחילה לספר על אברהם, ואומרת שהקב"ה נגלה אל אברהם על מנת לכרות אתו ברית. חשוב מאוד להבין: אם האדם הוא זה שבוחר לכרות ברית עם הקב"ה, זה אקראי, משום שזה תלוי במקריות של המוטיבציות של החירות האנושית; יום אחד אני בוחר, יום אחר אני לא בוחר. לעומת זה אם הקב"ה הוא זה שכורת את הברית, זה בלתי הפיך ונצחי. מוסיף המהר"ל, וזה חשוב מאוד: זה לא על מאן דהו שכופים את הברית, אלא על מי שהיה מוכן לבחור בה מעצמו. וכיון שעם ישראל היה מוכן לקבל את התורה מרצון, הקב"ה כפה אותה עליהם, כדי שזה יהיה בלתי הפיך.

הסברו שני של המהר"ל

מוסיף המהר"ל ביאור נוסף: לא תתכן אקראיות ביחס לתורה, התורה היא אֲמָנָת העולם[21]. והמהר"ל מנסח את דבריו כך: צריך היה שעם ישראל יבין שהוא מקבל את התורה לא בגלל שהוא רצה בה, ושאם לא היה רוצה בה הוא לא היה מקבלה. צריך שעם ישראל יבין שזה לא בגלל החלטתו שהוא קיבל את התורה, כאילו שזה תלוי בו. זה חשוב מדי כדי שזה יימסר בידי האקראיות של המוטיבציות של הבחירה האנושית.

אך שוב, החידוש של המהר"ל: זה לא כפוי על מאן דהו. זה ברור עד כאן? המהר"ל מביא כדוגמה, חתונה. החתונה היא ברית כפויה, אבל היא לא כפויה על מאן דהו, אלא על מאורסים. מחתנים רק מאורסים, אבל אלו מאורסים שאנו מחתנים. והחתונה היא כריתת החוזה. זו הסיבה שהתקופה הפגיעה ביותר, היא התקופה שבין האירוסין לבין הנישואין, בזמן הזה נותנים את האמון אחד בשני. מבחינה אטימולוגית, זה הפירוש של fiancer – לתת אמון אחד בשני. כאשר נותנים אמון אחד בשני, זה נחתם על ידי הנישואין; והנישואין בלתי הפיכים.

בסוגריים: קיימת אפשרות של גירושין. כלומר התורה היא תורת אמת והיא מכירה בזה שאם היינו בעלי החכמה הנדרשת על מנת להצליח בחיי הנישואין, הגירושין היו אסורים. מדוע הגירושין מותרים? משום שאיבדנו את החכמה הזאת. יש להתחשב במציאות, אם החתונה לא עולה יפה, התורה מאפשרת גירושין. אבל היא מחשיבה אותם לאסון; הגמרא אומרת (גיטין צ, ב) שכאשר זוג מתגרש, אם זה זיווג ראשון, "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אם זוג מתגרש, זה אסון. אלא התורה מתירה את הגירושין במקרה של כישלון הנישואין. אם היינו יודעים איך לחתן את הילדים, הגירושין לא היו עולים על הדעת. אבל איבדנו חכמה זו, לדעת לזווג זיווגים. חכמה זו הייתה קיימת, הסבתות הזקנות ידעו איזו כלה מתאימה לנכד, ואיזה חתן לנכדה. הגננים מבינים את הזה: יש מדע גידול אפונה, אז שכחנו איך לגדל את הילדים[22]. לכן אם מתרחש האסון של כישלון הנישואין, עדיף להתגרש. אני לא זוכר מי אמר – את זה לא קראתי במדרש: נישואין עושים שני אנשים מאושרים, וגירושין ארבעה... לא הבנתם? כי גירושין יכולים להוביל לשתי חתונות.

לכן אני מדגיש: הנישואין בלתי הפיכים, לפחות כאשר אנו מדברים על הברית שבין הקב"ה לישראל. בפרקים שבתחילת ספר עמוס, כתוב שהתנהגות עם ישראל כל כך מרדנית, שהקב"ה אומר לעם ישראל על ידי הנביא עמוס: אם לא הייתי אוסר לעצמי להחליפכם על ידי אומה אחרת, הייתי מחליף אתכם מזמן... אבל אסרתי על עצמי. מספיק לקרוא 'מעריב' ואתם תבינו מדוע...

מסביר המהר"ל: יש מקרה אחד שבו הגירושין אסורים: כאשר הכלה נאנסה על ידי החתן. התורה מחייבת נישואין ואסור להתגרש. כמובן, אם היא לא רוצה, היא לא מתחתנת אתו. אבל אם היא כן רוצה, מחתנים אותם והם לא יכולים להתגרש. המהר"ל מסביר שזה מה שקרה בהר סיני: הקב"ה לקח את עם ישראל בכוח, כדי לאסור על עצמו לגרש אותו; כדי שזה יהיה בלתי הפיך.

אני מסכם הכל, יש שני דברים חשובים: התורה כפויה, משום שההתגלות מסירה את הבחירה, אבל זה לא על מאן דהו שכופים, אלא כופים את התורה בפגישה בהר סיני, למי שהגיע מרצונו החופשי להר סיני. זה ברור עד כאן?

שנית, יש תניה חשובה: עצם זה שהתורה ניתנה בכפיה, זה מבטיח שישראל כרת ברית נצחית עם הקב"ה; הוא לא יכול לגרש אותנו.

כלומר יש פגישה בהר סיני שנקבעה כבר בימי אדם הראשון. ומי הגיע להר סיני? עם ישראל. ברגע שהקב"ה משוכנע שעם ישראל בכללו מוכן לקבל תורה, הוא כופה אותה עליהם, וזה בלתי הפיך, זה כבר לא תלוי בפרטים. כלל ישראל נשוי לתורה, זה לא תלוי בפרטים. הברית הזו נצחית תהיה התנהגות הפרטים אשר תהיה, משום שזאת ברית עם כלל ישראל.

זה דבר שקשה מאוד לגויים לתפוס; הברית עם עם ישראל לא ניתנת להפרה, תהיה התנהגות הפרטים אשר תהיה. זה ברור? בכנסיה, שייכים לכנסיה רק הקדושים, המושלמים. לעומת זה ישראל, הוא ישראל אפילו... אני לא יודע איך לומר אבל אתם מבינים את הרעיון. כל ישראל הוא ישראל, אפילו האחרים... יחד עם זאת, זה ברמה המידית של כל דור ודור. אבל עם הזמן, כפי שראינו מקודם, מי שאינו עם ישראל של התורה, סופו להעלם, אפילו אם הן כתות דתיות, אבל הן לא כתות דתיות – כלומר קהילות דתיות – של התורה באמת. אני לא יודע אם זה ברור. הצדוקים למשל, שהיו יהודים אדוקים מאוד, אבל עזבו את הלאומיות של עם ישראל, הם היו אזרחים יוונים מדת יהודית, אדוקים מאוד. הם נעלמו.

יש פרשן של ההגדה של פסח שמבאר כך: עם הזמן, אם לא נשארים תחת עול התורה, נעלמים. על מדרש ארבעת הבנים של ההגדה של פסח. הראשון הוא חכם, השני רשע, השלישי תם, והרביעי זה שאינו יודע לשאול. בפירושו הוא מתאר את ההתפתחות של ההתבוללות: בדור הראשון זה יהודי צדיק – חכם. בדור השני, יש מרד – רשע. בשלישי, תם. ברביעי, אנחנו אפילו לא יודעים מה השאלות שהוא שואל את עצמו על הזהות היהודית. תוך ארבע דורות, ההתבוללות מוחלטת. זה מתקשר לפסוק בעשרת הדיברות, שהקב"ה לוקח בחשבון את עוון אבות על בנים כאשר הבנים חוזרים על עוונות האבות, עד הדור הרביעי "על שלשים ועל רבעים". כלומר, כל עוד ניתן להכיר באופן אישי את הקודמים בשושלת: כאשר הבן מכיר את אביו, הנכד את סבו, ויתכן שהנין את סבו, אבל אחר כך זה נגמר. הקב"ה לוקח בחשבון את עוון הבנים ומחשיב אותם כבנים של האבות רק עד ארבעה דורות. לאחר מכן יש דילול של הזהות ואיבודה.

הגמרא ממשיכה, ההמשך מאוד חשוב, אבל לא נספיק.

ההטרונומיה של החוק

אם כן, מה הבעיה שמופיעה כאן? אנסח לכם זאת במונחים של תרבות כללית: עד כה, בנוגע ללימוד הזה, רציתי לתת לכם תשובה על השאלה ששאלנו מקודם: מה הזכות של עם ישראל לקבל תורה בהר סיני? זה עצם ההגעה להר סיני; העיקר הוא להגיע לשם.

לכל אחד מאתנו יש חוויה דומה: כאשר לומדים תורה, לא יודעים מה מחכה לנו. פתאום שמים לב שאנחנו בפנים, ולא יכולים לעשות דבר בנידון. שמתם לב לזה? זה בדיוק החוויה של הר סיני. מה הייתה זכותם? להגיע היכן שזה התרחש. אני חושב שזה מספיק ברור. ברגע שיש וודאות שנתפסת כוודאות, אי אפשר לעשות אחרת מאשר להכיר בה. מה הזכות בהכרה בוודאות? היא נכפית עלינו! הזכות היא להסכים לשמוע אותה. תפסתם? ישנן הרבה מאוד השלכות לכל מה שאמרתי כעת.

אני רוצה לגשת לניסוח במונחים של תרבות כללית; אנסה להציג את הבעיה באוצר המילים המדויק של ההתנגדות של הנצרות ליהדות: היהדות, היא דת החוק הכפוי; ואילו האמת הדתית, צריכה להיות כפי שהיא בנצרות, הבחירה החופשית של הרצון הטוב.

אך על פי הגמרא כאן, נראה במה מדובר: שני המונחים שיש לעמוד עליהם, שבאים מאוצר המילים של הפילוסופים כאשר הם מדברים על השאלה המוסרית, ההטרונומיה של החוק[23], ואוטונומיה של התודעה[24]. אני מבאר: המשמעות של הטרונומיה של החוק היא שהחוק בא מן החוץ, הוא הטרונומי. נומוס – החוק. הטרו – ממקום אחר. לעומת אוטונומי – החוק נובע ממני.

בדרך כלל, הפילוסופים מחשיבים – וגישה זו מאוד חדורה בנצרות – שהאמת המוסרית היא הרצון הטוב שלי. זה מה שאני תופס כטוב. לעומת זה, לציית לחוק הכפוי עלי מן החוץ, זה נחות בהרבה. הבנתם איך השאלה הזאת נשאלת בעולם התרבות כללית? זו בדיוק הבעיה שלנו כאן. הגמרא אומרת: החוק הינו הטרונומי, הוא כפוי עלי מן החוץ. והנה הטעות: הוא כפוי מן החוץ אך ורק על מי שהיה מוכן מעצמו לבחור בו מרצונו הטוב. כלומר, החוק המוסרי כפוי מן החוץ רק על מי שקודם כל הבין מעצמו שהאמת נמצאת בהשתייכות לחוק המוסרי.

זו הסיבה שמופיע כל סיפור ששת הדורות של האבות, לפני התגלות התורה בהר סיני. יש זהות מוסרית שלמה של עם ישראל שקדמה להתגלות התורה. התורה נגלתה רק ל-'בני ישראל', וההיסטוריה של בני ישראל היא מאברהם ועד משה. יש 'רכישה' של התודעה המוסרית, ורק אחר כך החוק מתגלה, ולא להיפך. האם מה שאמרתי ברור?

אין מה להוסיף, אני לא רוצה לסבך את העניינים. החוק התגלה בגלל שהתודעה המוסרית הופיעה בתוך העם הזה. וזה בדיוק היפך מה שאנו רואים אצל הנוצרים. אצלם, יש קודם כל תקופת 'ילדות האנושות', שבה כופים את החוק כפי שכופים משמעת על ילדים; ואז מגיע 'הגיל המבוגר' שבו משתחררים מן החוק ויש לאדם רצון טוב מעצמו. זה ההיפך הגמור. אני זוכר את הוויכוחים הראשונים שהיו לי עם תיאולוגים נוצרים, על הנושא הזה, שהם מכנים "הפדגוגיה של החוק". החוק הוא 'פדגוגי', ותפקידו להכין פדגוגיה מוסרית, אך לאחר מכן התודעה המוסרית, היא האוטונומיה. אני זוכר היטב דבר זה, למדתי באתנולוגיה קיצורי פרוטוקולים של ויכוחים של כמרים נוצרים בלגיים מארץ קונגו עם הוותיקן. הם התעסקו עם שבטים שרצו להתנצר אך התעקשו להמשיך לעשות ברית מילה; מה שהפריע להם מאוד, משום שברית המילה, זה שייך לתורה. ולכן הבישופים הנוצרים היו אוסרים דווקא לקונגולזים לעשות ברית מילה, כי זה כתוב בתורה.

אני זוכר שלמדתי את זה ב'התנסות מעשית' עם זכוכית מגדלת, אמרתי להם: כאשר אתם מטבילים עובד עבודה זרה לנצרות, האם אתם קודם כל מעבירים אותו דרך שלב 'יהודי' ולאחר מכן נוצרי, או שאתם מטבילים אותו ישירות לנצרות? הם היו בהלם – הם גילו בעיה – והם אמרו: מה פתאום, לא מגיירים אותו ליהדות תחילה! -אז מה אתם מספרים, שאתם רוצים תחילה להיות יהודים ולאחר מכן נוצרים? אני לא יודע אם דבריי ברורים: קיים שלב הכרחי של החוק הכפוי – זו היהדות, ולאחר מכן האוונגליון – הרצון הטוב. אתם רואים שזה לא מחזיק מים! שהרי לאמיתו של דבר, מה קרה: השלב שלהם של החוק, זה החוק הרומי! שאין לו שום קשר עם התורה. ההופעה של 'החוק האיום', החוק ההורג, החוק שמביא לידי החטא, לידי העוון, זה החוק האימפרסונלי של החוק הרומי, וממש לא של התורה. אתם רואים, הכל הפוך בסיפור הזה... תחשבו היטב על הזה.

אתם רואים איך הגמרא, כאשר היא מבארת מילה אחת של הפסוק, מגלה לנו בעיה מאוד חשובה: מצד אחד, עבור ההיסטוריה שלנו, מה שהתרחש בהר סיני, ומאידך מהו העיקרון של האמת המוסרית; והוא שכופים את התורה רק על מי שהגיע לאוטונומיה של החוויה של התודעה המוסרית של החובה. לא כופים את התורה על מאן דהו.

נחזור למה שראינו בהתחלה: "דבר אל בני ישראל". מדוע "אל בני ישראל" ולא אל אחרים? רק בני ישראל יכולים לקבל את התורה, משום שהם כבר מוסריים. יש כאן בעיה חשובה מאוד: צריך קודם כל לפתור את בעיית המוסר על מנת להתקרב לתורה. זה יהיה נושא ללימוד אחר, אם תרצו. זו ההיסטוריה של עם ישראל: רכישת התודעה המוסרית, זה מאברהם ועד משה. החל ממשה, זו הקדושה של התורה. זה דבר שאני מדגיש לעתים קרובות, משום שהקהילה היהודית עלולה להיכבש על ידי מנטליות שונה לגמרי – שנרכשת בגלות – למרות שדבר זה מובן מאליו עבור מי שחונך במסורת היהודית; אם אין בסיס של דרך ארץ, המוסר, אי אפשר לקבל את התורה: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-הוָה מִן הָהָר". יש הרבה מאוד, יותר מדי, קהילות שבהן הדאגה המוסרית נפרדת מן הדאגה הדתית. את זה יש לרפא, כמובן.

קהל: האם אפשר היה בלי מתן תורה? שהרי אם הבנתי נכון את השיעורים שלך, המטרה ביציאת מצרים הייתה להגיע לארץ ישראל, ורק בדיעבד מתן תורה נעשה הכרחי.

מניטו: אין לשאול שאלה בנוגע לשיעור אחר. אתה שואל שאלה בפני קהל שלא בהכרח שמע את השיעור האחר. הם לא הבינו את השאלה שלך, אני הבנתי. לכן אל תעשו חיבורים כאלו. אין לי זמן לחזור מחדש על השיעור הקודם! אני אומר זאת מבחינה שיטתית: לעולם אל תשאלו אדם בנוגע לשיעור של מישהו אחר. הרבה פעמים אני מנחש דבר זה: למדו משהו אצל מישהו, ושואלים אותי למה הוא התכוון; כאילו שאני אמרתי. זה מקרה אחר, אבל זה קורה הרבה פעמים לתלמידים. משום שהם איבדו את הזיכרון, הם לא זוכרים איפה שמעו. יש לכל חידוש את הקוהרנטיות העצמית שלו; וזה גם נכון לכל שיעור. לא דיברתי על הנושא שהעלית. ביני ובינך, אין שום בעיה, אבל זה כלפי האחרים שזה לא הולך. אז אל תעשה את זה.

לך, אני עונה: זה לא שיכלנו להתקיים בלי מתן תורה, אלא היינו אמורים להתקיים בלעדיו. [מניטו פונה לקהל:] לא הבנתם כלום אבל זה לא נורא.

אומר לך איך זה נשאל בהגדה: "אילו קרבנו להר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו". מה הפירוש? איך אפשר לומר דבר כזה? מדוע הגענו להר סיני אם זה לא כדי לקבל את התורה?! בפרק יט, מטרת הפגישה בהר סיני הייתה לשמוע "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שמות, יט, ו). לאחר מכן, צריך היה בדיעבד לאמת את נבואת משה כנביא של התורה, ולכן יש עשרת הדיברות. זו המשמעות של השאלה שלך: אם עם ישראל נקרא להיות "ממלכת כהנים", אך הוא לא יודע איך לעשות זאת, פירוש שזה לא מכוון כלפיו!

אתן לכן דוגמא שאני רגיל להביא: אם אני צריך לומר לכבאי "דע לך: א. האש שורפת. ב. המים מכבים את האש". זה לא אל כבאי אני מדבר! אז מה הפירוש: אני מדבר אל כהן, ואני צריך לומר לו א, ב, ג. אז הוא לא כהן! האם זה ברור?

כלומר משה לבדו יכול היה להיות ישראל, אבל העם כולו נקרא אל תורת משה, ולכן צריך היה ללמד את תורת משה אל העם. משה עצמו לא צריך שילמדו אותו את התורה, אבל עם ישראל כן היה צריך.

הבאתי את זה בקשר להגדה, לומר לכם עד היכן זה מגיע. בסוף אותו הקטע, יש משפט שמשתמשים בו הרבה יהודים אנטי-ציונים: "אילו נתן לנו את התורה, ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". מה הפשט? הפשט הוא שלכתחילה היינו צריכים לזכות בכל זה בכוחות עצמנו. והנה, שמשלב לשלב, היינו צריכים לקבל במתנה. ולכן המתנה הראשונה הייתה צריכה להספיק לנו, והנה קיבלנו גם שניה, שלישית וכו'. "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת...". תקראו היטב את ההגדה.

אני חוזר לראש התשובה שלי: אל תעשו דברים מסוג זה.

קהל: אם כל הזכות של עם ישראל הייתה להגיע להר סיני, היום עבורנו, מה הזכות שלנו, הבנים שלהם?

מניטו: יפה מאוד: להכיר באבותינו.

קהל: ?

מניטו: עניתי לך אבל לא שמעת: הזכות היא להכיר באבותינו. זה מה שהמדרש אומר על ההתגלות אל משה. בפעם הראשונה שהקב"ה התגלה אל משה, הוא שמע את קול אביו. כלומר, כאשר משה התחבר אל אביו העברי, הקב"ה התגלה אליו. קיצרתי את תשובתי, אבל נראה לי שהבנת. הניסיון מראה, שברוב המקרים – יש יוצאים מן הכלל: יהודים שיש להם בעיות עם התורה, זה קודם כל בגלל שיש להם בעיות עם הוריהם. צריך לדעת זאת. זה ברור?

יש פסוק: "דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ" (דברי הימים א, כח, ט). ראיתי הרבה מאוד סטודנטים, שכתבו תזות של השוואות בין ההינדואיזם ליהדות, בודהיזם ויהדות, והם באו לשאול אותי שאלות כי בודהיזם הם ידעו, אבל יהדות לא... ואלו היו יהודים! לאחר שעה של דיבור, זה היה מתחיל להסתדר. יש אנשים שמחפשים את האמת, אבל מלכתחילה הולכים לבודהיזם. מדוע לא עלה בדעתך לשאול תחילה את התורה של אביך? אה, יש לך בעיות עם אביך? זה מה שמתגלה.

טוב, אני מאחל לכם שבת שלום וחג שבועות שמח.

הערות:

[1] ההקלטה נקטעה.

[2] בראשית כה, ב.

[3] Une coquetterie d'élitisme.

[4] Monothéisme naturel.

[5] Monothéisme de la nature.

[6] בראשית יד, יח.

[7] שם, יט.

[8] Naturisme.

[9] שם, כב.

[10] Unicité de Dieu.

[11] Le Dieu Un.

[12] Mentalité naturiste.

[13] ר' רש"י על אתר.

[14] הכוונה לפילוסוף הדני סרן קירקגור שחיבר ספר בשם "חיל ורעדה".

[15] תבשיל מסורתי של חבל ארץ 'אלזס', העשוי מכרוב מבושל בשומן חזיר ויין לבן, ומוגש עם נקניקיות חזיר ותפוחי אדמה.

[16] מפלגה הנתפסת כימנית קיצונית בצרפת.

[17] Paulinisme, הדוקטרינה של פאולוס.

[18] פסל של ילד שהפך להיות מסמליה של העיר בריסל, וד"ל.

[19] ההקלטה נקטעה.

[20] Guet-apens.

[21] La charte du monde.

[22] Petits pois, petits hommes.

[23] Hétéronomie de la loi.

[24] Autonomie de la conscience.

תמלול השיעור בצרפתית:

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

}NdT = Note du transcripteur{

}Passouk en hébreu, non transcrit{

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Nasso 93

Transcription by textline26

Ce Chabat, nous avons la paracha Nasso qui est la deuxième paracha du livre de Bémidbar.

La première paracha était consacrée au dénombrement, et ce dénombrement se continue par le reste de la tribu…

NdT = coupure de l'enregistrement {

Pendant ce temps-là, à la même époque, pour les autres nations qui se trouvaient autour de am Israël, est-ce que les 7 lois noahides étaient encore valables…

… étaient déjà valables

… étaient déjà valables, étaient toujours valables, et est-ce que ça a changé quelque chose pour les autres peuples, le fait que les Hébreux aient reçu la Torah ?

Vous vous souvenez que nous avons étudié la question de Jétro ? Et, à propos de l'histoire de Jétro, lorsque la Torah enseigne - d'ailleurs, c'est dans la paracha de Yitro au chapitre 19 - que pendant tout le temps où Moïse était chez Jétro - 40 ans à Midian - Moïse, s'est initié à toutes les sagesses de l'Antiquité, avant la révélation de la Torah.

Et Jétro, j'en dirai vraiment rapidement quelques phrases.

Jétro était un descendant d'une des lignées d'Abraham qui a eu la même expérience qu'Abraham (ça mériterait qu'on étudie plus en détail dans le texte de la Torah qui le raconte). Il a recherché la vérité à travers toutes les ''religions'', entre guillemets, de l'époque. Le Midrach que je vous cite, dit ''toutes les idolâtries de l'époque'', les religions païennes.

Et, petite parenthèse rapide. Il faut avoir en mémoire que toutes les lignées de la descendance d'Abraham, très rapidement se sont perdues dans les paganismes ambiants, sauf la lignée qui passe par Isaac.

C'est-à-dire, on sait beaucoup plus qu'Abraham a eu deux fils, Ichmaël de Agar et Isaac de Sarah. Mais on sait moins ce que raconte la Torah, ce qu'enseigne la Torah, qu'à la fin de sa vie, il a eu encore d'autres enfants. Et en particulier un de ses fils s'appelait Midian, qui est une descendance d'Abraham. Et cette peuplade de Midian qui est reliée à l'histoire d'Israël du temps biblique de manière très très directe - en rivalité d'identité d'ailleurs, elle aussi - et qui est devenue une peuplade païenne.

Jéthro était le grand prêtre de Midian précisément.

C'est une histoire que raconte le Midrach et qui ressemble en préfiguration, qui ressemble beaucoup à ce que Judah Halévi raconte à propos du Kouzari, en préface à son livre du Kouzari.

Je ne sais pas si vous avez en mémoire de quoi il s'agit ? Du roi des Khazars qui cherche la vérité. Alors, il rassemble toutes les grandes thèses, toutes les grandes doctrines de son temps, pour essayer de comprendre laquelle est la plus vraie.

En fin de compte, comme vous le savez, la peuplade des Khazars s'est convertie au judaïsme. Elle avait à choisir entre le christianisme et l'islam.

Il y a des raisons historico-sociologiques d'ailleurs, à toute cette histoire. Puisque je parle des Khazars, c'est que la peuplade des Khazars était le royaume des Khazars, était un royaume tartare. Ce sont des tribus qui se rattachent à l'identité turque d'ailleurs.

Ils étaient coincés entre l'empire chrétien du nord et l'empire musulman du sud. Et pour des raisons politiques très importantes, ils avaient à choisir : soit alliance avec les chrétiens, soit alliance avec les musulmans. Et finalement, ils ont choisi de devenir juifs… ni chrétiens ni musulmans.

Ça a duré quelque temps, et ensuite ce royaume des Khazars a été conquis par le côté islam. La plupart des Khazars se sont convertis à l'islam - reconvertis à l'islam.

Mais enfin, énormément de Khazars sont restés juifs.

J'en ai connu quelques-uns. Ils sont très, très - comment dire ça en français ? - chauvinistes. Je ne sais pas comment on dit... Enfin, ils ont une coquetterie d'élitisme. Ils ne se marient pas avec les Juifs (rires). Ils sont juifs (rires).

Je crois qu'en Israël, il y en a énormément. Et ils commencent à se marier avec des Juifs, à se mélanger. Mais pendant des siècles, ils ont gardé leur identité tartare d'origine. C'est des Juifs 100 %, hein !

Je reviens en tout cas à votre question.

Le Midrach explique que Jétro a essayé toutes les idolâtries de son temps, et il les a rejetées l'une après l'autre. Y compris l'idolâtrie de Midian.

Donc, son peuple l'a mis en hérem, son peuple l'a mis en quarantaine.

Comment on l'apprend ? C'est lorsque Moïse arrive chez Jétro, la Torah raconte que c'est une des filles de Jétro qui faisait paître le troupeau. Alors, le Midrach pose la question : Jétro, grand prêtre de Midian n'a pas des bergers pour s'occuper de ses troupeaux ? Alors, c'est là que le Midrach explique que son peuple l'avait mis en quarantaine parce qu'il avait rejeté la religion du peuple de Midian.

Et donc, ce qu'il faut comprendre, c'est que Jétro se trouve dans la situation même d'Abraham qui a répudié toutes les idolâtries, et qui était donc disponible pour la révélation de vérité. Est-ce que c'est bien clair ?

Et cependant, Jétro était encore au stade d'avoir répudié toutes les idolâtries. Et Moïse n'était pas arrivé à le convaincre de la vérité de la révélation à Abraham.

Là, j'ouvre une parenthèse. Vous me direz si c'est suffisamment clair. Il faut beaucoup de temps pour mettre au point ce que je voudrais vous dire.

Il y a eu une religion naturelle depuis le temps du premier homme, qui est une religion de la reconnaissance d'un Dieu unique, Créateur du monde, mais connu à travers les lois de la nature.

C'est-à-dire, il y avait des paganismes du polythéisme. Mais il y avait une tradition monothéiste des initiés du monothéisme du Dieu unique mais reconnu comme Créateur du monde et gérant l'histoire du monde à travers les lois de la nature.

C'est en particulier le monothéisme qui sera gardé jusqu'au temps de Melkitsédek que rencontrera Abraham.

Donc, pour tous ceux qui sont un peu habitués au texte, vous verrez que dans le dialogue entre Melkitsédek et Abraham, apparaît cette différence.

Il y a un monothéisme naturel, un monothéisme de la nature : Dieu Créateur, mais providence du monde uniquement à travers les lois de la nature. C'est le déisme des philosophes d'ailleurs, en tout cas, c'est très proche comme expérience.

Alors que la révélation à Abraham est au-delà de la révélation de Elokim - le Dieu Créateur qui gère le monde d'après les lois de la nature - c'est la révélation de Hachem qui révèle les valeurs morales en vue du monde à venir.

Et il y a donc une différence de nature entre ces deux monothéismes.

Et en particulier, puisque je vous ai cité le dialogue entre Melkitsédek et Abraham… alors, Melkitsédek reconnait ''El Haélion''. On le traduit ''le Dieu suprême''.

Faites attention que c'est très différent comme sens que ''l'Etre suprême'' des révolutionnaires de la religion française. L'Etre suprême des révolutionnaires, c'était la raison érigée en divinité. Et c'était très tardif comme concept.

Mais pour revenir à Melkitsédek, la phrase de la Torah, c'est ''El Haélion''. Ça veut dire que dans ce monothéisme, on reconnaît que le Créateur a institué toute une hiérarchie de médiations divines pour gérer le monde à travers des lois de la nature, mais qu'il y a le El Haélion, le Dieu suprême supérieur, ?? 9.10 qui était reconnu par les grands initiés du monothéisme.

Les polythéistes avaient un culte de toutes les divinités médiatrices, alors que les initiés du monothéisme ne reconnaissaient que le culte du El Haélion.

Et c'est défini à propos de Melkitsédek ''Koné chamaïm vaarets'' ''Créateur du ciel et de la terre''.

Donc, encore une fois, c'est la reconnaissance de la souveraineté du Dieu Créateur, mais à travers les lois de la nature.

Et vous comprenez pourquoi ça bascule perpétuellement dans le paganisme ? Parce que ça bascule dans le naturisme, si j'ose dire. C'est la nature qui est érigée en divinité. C'est le danger, c'est le risque de ce monothéisme naturel : Dieu connu comme créant le monde, mais le gérant à travers les lois de la nature.

Petite parenthèse pour vous indiquer l'importance du problème. Après je reviens à la définition d'Abraham dans le dialogue avec Melkitsédek.

C'est que les lois de la nature renvoient - pour nous les modernes, c'est évident, ça a été un acquis de la conscience de la culture romaine - les lois de la nature renvoient au déterminisme. Les lois de la nature sont aveugles, sont impersonnelles. Et par conséquent, ce déisme de Dieu gérant le monde à travers les lois de la nature, risque perpétuellement - et à l'horizon se profile la philosophie de Spinoza à un certain moment - d'identifier la nature avec Dieu.

C'est-à-dire, il y a la perte de la perception du lien personnel individuel entre le Créateur du monde et chaque individu, de l'homme qui est une conscience libre et individuelle. Ça, ça s'évanouit complètement. Vous comprenez comment ce genre de déisme monothéiste naturiste bascule dans le paganisme de manière systématique ?

Cependant, à travers toutes les générations jusqu'à Abraham, il y a eu des grands initiés de ce monothéisme là, qui ont gardé la pureté de la relation au Dieu unique, du El Haélion, le Dieu supérieur, le Dieu des dieux, en langage païen, si vous voulez.

Et alors, dans la rencontre avec Abraham, on voit que la formule qu'Abraham oppose à Melkitsédek, c'est Hachem, ''El Hahélion koné chamaïm vaarets''.

Donc, la révélation de Dieu - si j'ose dire pour simplifier le problème, mais réagissez en me disant si c'est suffisamment clair - ce monothéisme que je viens de décrire, ne reconnaît que Dieu comme Dieu de ce monde-ci, Dieu qui a créé ce monde-ci. Alors que la révélation à Abraham, c'est que Celui qui a créé ce monde-ci, est en réalité Celui qui a voulu le monde à venir.

Et c'est lorsque le nom de Hachem se dévoile dans la révélation, c'est en vue du monde à venir. Donc, c'est Elohim, ?? 12.11.

La grande différence c'est Torat Elokim, Torat Hachem. Vous êtes familiers des ?? 12.18.

Ce qui caractérise la révélation à Israël, c'est Dieu se reliant à chaque personne individuelle en vue du monde à venir.

Alors, le monothéisme ambiant autour d'Israël, c'est le monothéisme sémite qui reconnaît un Dieu unique, Créateur du monde et gérant le monde à travers les lois de la nature.

J'espère vous avoir montré très schématiquement à quel point ça n'a rien à voir.

C'est deux monothéismes.

L'un, c'est le monothéisme de l'unicité de Dieu. On le retrouve dans l'islam : s'il y a Dieu, il y en a un seul, unique.

Alors que le monothéisme d'Israël - qui commence avec Abraham, passe par Isaac et Jacob et par aucune autre lignée d'Abraham - c'est le monothéisme du Dieu ''Un'' - ''Hachem Ehad'' - et pas seulement un ''Hachem yahid''.

Bien, je referme cette parenthèse.

Et alors, dans cette rencontre entre Moïse et Jétro… Je vous rappelle Jétro a cette même expérience d'Abraham qui brise les idoles, qui répudie toutes les idolâtries et qui est donc disponible à la révélation de Hachem. Est-ce que c'est clair jusque là ?

Eh bien, on apprend donc que, pendant les 40 ans où Moïse était à Midian chez Jétro, Moïse n'est pas arrivé à convertir, si j'ose dire, Jétro, au monothéisme de Hachem.

Alors que lorsqu'il y a eu la révélation du Sinaï, Jétro s'est rendu compte qu'il y avait autre chose que le monothéisme naturiste. Et c'est là que Jétro est venu rejoindre Moïse et se convertir à l'identité Israël.

C'est là que je raccroche à votre question, c'est-à-dire que je vais parler très rapidement du problème des Noahides.

J'ai beaucoup étudié la question dans l'œuvre d'Elie Benamozegh, bien entendu. Je voudrais simplement isoler un point particulier pour répondre à la question de Madame Vassal.

Eh bien, lorsque Jétro découvre qu'il y a une vérité au-delà du monothéisme naturel, il ne veut pas rester en dehors.

L'intention de Benamozegh lorsqu'il a fondé le mouvement Noahide, c'était précisément de pouvoir répondre aux besoins spirituels de ceux qui avaient répudié l'idolâtrie, mais qui n'arrivaient pas à la révélation à Israël. C'est clair ?

Or, l'exemple de Jétro, et en particulier vous l'apprenez au début de la paracha ''vayichma Yitro''. Et Rachi pose la question : ''qu'est-ce que Yitro a entendu et est venu léitguayer'' ? Ça, c'est la source de la Guémara. Rachi, lui, ne met pas ''léitguayer'' pour des raisons d'exégèse.

Au premier verset de la paracha de Yitro. Prenez le premier verset. Chapitre 18. Regardez dans Rachi.

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.31{ ''et Jétro entendit tout ce que Dieu avait fait à Moïse et à Israël, lorsqu'Hachem avait fait sortir Israël d'Egypte''.

Reprenez ce verset. Vous avez, en clair, tout ce que je suis en train de vous expliquer.

''Qu'est-ce que Jétro a entendu ?''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.50{ ''qui était le grand prêtre de Midian''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.53{ ''le beau-père de Moïse''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.55{ voilà ce qu'il a entendu, ce qu'il a compris de tous les événements de la sortie d'Egypte : ''ce que Dieu, comme Créateur du monde, à travers les lois de la nature, a fait en agissant en faveur de Moïse et d'Israël''.

Et la Torah dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.12{ ''lorsque Hachem avait fait sortir Israël d'Egypte''.

Vous voyez ce décalage dans le verset ?

Et alors, nous allons voir tout de suite ce que dit le texte pour nous faire comprendre que, après ces événements de la sortie d'Egypte, du passage de la mer Rouge, la guerre contre Amalek et le maamad har Sinaï, et donc la révélation de la Torah au Sinaï (la source se trouve dans la Guémara), eh bien, là, Jétro s'est rendu compte qu'il y avait autre chose au-delà.

Vous allez prendre le verset… à partir du 8.

}Passouk en hébreu, non transcrit 17.02{ ''et Moïse raconta, expliqua, à son beau-père''

}Passouk en hébreu, non transcrit 17.08{

Petite parenthèse. Voyez, il y a chez certains auteurs une tendance à expliquer les événements de la sortie d'Egypte par le fonctionnement des mécanismes naturels des lois de la nature.

Ça, c'est l'attitude de Jétro. Il prend acte qu'il y a un événement important, mais ça ne dépasse pas pour lui une certaine péripétie du fonctionnement des lois naturelles.

Par exemple, vous avez beaucoup de Juifs qui admettent qu'il y a eu une intervention de Dieu à la sortie d'Egypte, mais c'est à travers les lois de la nature.

J'ai souvent entendu des gens très pieux - mais parce qu'ils n'arrivent pas à la foi en Hachem, Dieu d'Abraham, ils s'arrêtent à Elokim, Créateur - dire… ''ben… qu'est-ce qu'il s'est passé ? Il s'est passé que Moïse, qui était un grand savant, savait à quelle date exacte il y aurait une éclipse de lune et des marées, qui lui ont permis le passage à gué de la mer Rouge''.

Alors, c'est de là que ça vient la Gué-oula (rires), parce que quand il est arrivé au passage à gué, il a dit ''oulah'' (rires).

Voyez, c'est ce genre de raisonnement, ken ? C'est complètement infantile… qu'une éclipse de lune et un passage à gué soit à l'origine de l'histoire du monothéisme de la Bible dans l'humanité entière.

Je ne sais pas si vous vous rendez compte de la platitude du niveau. Mais ça, c'est la mentalité naturiste. C'est clair ce que je dis ?

Alors voilà ce que dit le verset. Le verset nous explique que Moïse a fini par réussir à raconter à son beau-père ce que Hachem a fait au Pharaon et à lui.

Il y a une intervention au-delà des lois de la nature qui fait qu'il y a eu cette expérience dans l'histoire d'Israël qui va rester le modèle de la foi pour tous les croyants de la Bible en dehors d'Israël, que ce soient les chrétiens ou à travers le Coran des musulmans : c'est qu'on peut être sauvé de l'aliénation aux lois de la nature.

C'est le commencement de la foi monothéiste biblique hébraïque telle qu'elle a diffusé ensuite chez les autres peuples.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.16{ ''au sujet d'Israël''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.18{ ''toutes les tribulations''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.20{ ''qu'Israël a rencontrées dans le chemin de la sortie d'Egypte et qu'Hachem les a délivrés''.

Verset 9.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.31{

Alors, il y a deux traductions du mot ''vayéhad''.

''Vayéhad'' c'est : ''il a tremblé de joie''… ''hedva''

''Vayéhad'' c'est : ''il a tremblé de crainte'' ''hidoudim, hidoudim''.

C'est-à-dire, Jétro a été saisi de tremblement, un peu dans le sens de l'expression ''crainte et tremblement'', c'est du philosophe protestant.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.53{

Voyez, là, Jétro découvre qu'est-ce que ça veut dire que Hachem ?? 19.58 Israël.

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.01{ ''en ce qu'il l'a délivré de la main de l'Egypte''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.05{ ''alors Jétro dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.09{ ''barouh Hachem, béni est Hachem''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.12{ C'est là qu'il reconnaît qu'au-delà d'Elokim, il y a Hachem, chéou haElokim. C'est clair ? Tov.

Eh bien voilà, c'est ça la question. Le fait qu'on peut être monothéiste à travers les lois Noahides, à la manière de Jétro, jusqu'à la rencontre avec Moïse.

Mais à partir du moment où Jétro a rencontré l'événement de révélation de Hachem, la source de la Guémara donne trois illustrations de cette expérience de Jétro. C'est

          - Kriat yam souf, le passage la mer Rouge,

          - Milhémet Amalek, la guerre contre Amalek, et

          - Matan Torah, la révélation de la Torah.

A partir du moment où Jétro a l'expérience d'évènements dans la réalité qui lui font comprendre qu'il y a quelque chose au-delà des lois de la nature, il ne peut pas rester en dehors.

Alors, il vient rejoindre Moïse, c'est clair ?

Eh bien, c'est ce qui est arrivé au mouvement Noahide qu'a voulu refonder Elie Benamozegh.

Elie Benamozegh, je vais vous en parler, car c'est un très grand homme du siècle dernier. Il est d'origine du Maroc. Il était le grand rabbin d'Italie.

Un prêtre français - Aimé Pallière - il n'était pas encore prêtre, il était séminariste… Un jour, à Lyon, ce prêtre qui avait des problèmes dans ses études théologiques d'ailleurs… (il était un peu préoccupé de ce que l'Eglise lui enseignait concernant le peuple juif)… un jour, il avait décidé de fréquenter la communauté juive. Et il rentre à la synagogue de Lyon…

Il y a des lyonnais parmi vous ? Il n'y a plus de lyonnais en Israël (rires). Oui ? }NdT = s'adressant apparemment à une personne originaire de Lyon{

Le quai Tilsitt, ça vous dit quelque chose ?

Oui, oui, bien sûr

Alors il rentre dans cette… - je ne savais pas que vous étiez de Lyon - … Il rentre dans cette synagogue au moment du Kol Nidré. Il voit ce spectacle… Yom Kipour, dans une synagogue juive - toutes les synagogues sont juives, mais enfin pour lui… (rires). Il a eu un choc. Alors, il s'est mis à rechercher et il est arrivé jusque chez le Rav Benamozegh. Il voulait se convertir au judaïsme. Et le Rav Benamozegh l'a persuadé de fonder un mouvement Noahide pour les non- Juifs.

Parce qu'il y a énormément de non-Juifs qui sont déjà dans cette expérience d'avoir répudié l'idolâtrie, fusse de la religion soi-disant biblique. Et puis, de savoir que la vérité est en Israël, mais qu'ils ne sont pas d'Israël, qu'ils ne peuvent pas être d'Israël, parce que leur anthropos - comment vous dire ça en français ? - parce que leur manière d'être homme n'est pas compatible avec la manière juive d'être homme.

Et alors, c'est là le drame. Ces membres des nations, qui savent que la vérité est en Israël, qui rejettent les idolâtries de leur nation, mais qui ne peuvent pas entrer en Israël. Vous comprenez ce que je vous dis ?

Je vais vous raconter une anecdote que j'ai racontée peut-être déjà ? Ce qui m'est arrivé à Maayanot. Les anciens de Maayanot s'en souviennent.

J'ai reçu un jour, il y a très longtemps, un prêtre qui avait découvert cela, que la vérité, c'est le judaïsme, et qui s'est mis à étudier le judaïsme. Et puis en fin de compte, il ne s'est pas converti, mais il a tenu à devenir israélien. Il gagne sa vie en étant moré déreh - comment on dit ?

Guide

Guide, oui. Et il est très, très ami des Juifs et d'Israël. Il a maintenant une grande place dans la hiérarchie catholique. L'Eglise catholique lui a confié une institution d'enseignement du judaïsme pour prêtres catholiques. Et il vient me voir dans mon bureau, et puis il me dit ''voilà, je suis Israélien''.

Attendez, je vais vous raconter plus pour que vous compreniez la portée du problème.

Ce prêtre - dont je ne dirai pas le nom parce qu'il vit à Jérusalem - avait assisté à une conférence que j'ai faite chez les chrétiens. C'était en 67. Je ne sais pas si vous voyez… avant le déluge !

Et alors, à la fin de cette conférence, il est venu me voir en me demandant la permission de prendre cette conférence comme son sujet de thèse de doctorat de théologie, parce qu'il avait découvert qu'il y avait quelque chose à étudier là-dedans. Et effectivement, ça a été son sujet de thèse de docteur en théologie, qui a été traduite dans plusieurs langues d'ailleurs.

Et puis finalement, je vous ai raconté son histoire : il a étudié le judaïsme, mais il est resté prêtre. Et, en fin de compte, il a décidé d'être israélien et de vivre à Jérusalem.

Alors, je l'avais rencontré à Jérusalem. Et puis, il m'a expliqué pourquoi il ne pouvait pas être juif. Mais il savait que la vérité, c'est le judaïsme, enfin… la Torah d'Israël, mais qu'il serait chrétien.

Un autre prêtre m'avait dit une fois ''on n'abandonne pas sa mère, et sa mère, c'est l'église''.

Alors une année, à Maayanot, je lui ai demandé de venir expliquer son cas à la promotion des élèves, pour leur expliquer ce problème-là : qu'il y a des hommes de bonne foi qui ne peuvent pas devenir Israël.

Alors, ce qui leur faut pour eux, d'après Benamozegh, ce serait le Noahisme.

Je finis cette histoire d'abord. Alors, il explique son histoire à la promotion. Et puis, il y a un élève qui demande ''mais enfin, je ne comprends pas. Qu'est-ce qui vous empêche vraiment d'être juif ?''.

Alors il répond, pince sans-rire - c'est un Alsacien d'origine - ''c'est que j'aime la choucroute''.

Et alors, l'élève qui était alsacien comme par hasard (si vous voulez, je vous dirai son nom. Actuellement, il est le hazan de la Chaux de Fonds, Lausanne. Oui. Tu te rappelles de Chraga ?). Alors il lui dit ''mais quoi ? Il n'y a pas de choucroute cachère ?''.

Alors le curé qui lui répond ''mon fils, tu ne sais pas qu'est-ce que c'est une choucroute ! Qu'est-ce que 26.09 ? la choucroute cachère ?'' (rires).

Alors, voyez, cette anecdote éclaire très bien. Il y a des hommes que Dieu a créés, qui aiment la choucroute, ils ne peuvent pas être Juifs.

Alors, qu'est-ce qu'ils vont faire avec la vérité ? Alors pour eux, c'est le Noahisme. C'est clair ?

Seulement voilà, le cas de Jétro, c'est le cas particulier de ces Noahides, qui, découvrant vraiment que la vérité est en Israël, ne peuvent pas rester en dehors. Vous avez compris le problème ?

Et j'ai l'impression que c'est ce qui est arrivé à Aimé Pallière lui-même ?? 26.45 quand j'ai étudié ce cas.

Donc Benamozegh a demandé à Aimé Pallière de fonder un mouvement Noahide pour tous ces chrétiens déchristianisés qui ne peuvent pas être Juifs quand même. Parce qu'il faut être juif pour être juif. Demandez ça au Front National, on vous expliquera, ken.

Eh bien, à la fin de sa vie, Aimé Pallière était très, très malheureux. Il a été pratiquement l'inspirateur - en son temps - de la communauté de la rue Copernic, l'Union Libérale. C'est lui qui faisait les meilleurs sermons, chez le rabbin - j'ai oublié comment s'appelait le rabbin…

Il s'est fait enterrer comme chrétien ?

Non, non, j'y arrive. Quel rabbin c'était ?

Germain Lévy

Germain Lévy, c'est ça. Louis Germain Lévy.

Et alors, ?? 27.35 les Juifs à être juifs. Mais lui, à la fin de sa vie, a demandé à être enterré d'après le rite catholique et le rite juif. Il est resté au milieu. Je crois que c'est un drame.

Je m'explique cela de la manière suivante. Il y a certains hommes pour qui, savoir que la vérité est quelque part, on ne peut pas rester en dehors.

Je change de sujet mais je n'ai pas changé de sujet. C'est la fondation du ??polénisme 28.05.

Normalement autour du judaïsme, il y aurait dû avoir le Noahisme, pour les nations qui ne sont pas juives.

La réaction du polémisme 28.17 a été d'inventer une pseudo-identité Israël, pour les goyim. Je ne sais pas si c'est clair ?

J'aime beaucoup parler avec les chrétiens de cela. Ils me disent ''nous sommes Israël''. C'est les chrétiens qui parlent.

Je leur dis ''mais vous n'êtes pas Juifs''.

''Nous, nous sommes les vrais Juifs''.

Voyez, c'est symbolique pour eux, c'est mystique, c'est mythique. C'est ce que Saint-Paul, leur Saint-Paul leur a donné : ''vous restez goy mais on va vous baptiser Israël''. Parce qu'ils ne peuvent pas se dire ''on est en dehors de la vraie synagogue''. Alors, ils sont dans l'Eglise. Vous avez compris ce que je veux dire ?

Alors voilà, pour répondre à votre question.

D'une façon générale, l'alternative c'est, ou Juif de la Torah ; ou Noahide ; ou païen.

Et alors, il semble bien qu'il y a dans la nature humaine un refus de rester sur le seuil. Le Noahisme n'a jamais réussi sociologiquement. Pourquoi ? En tous cas jusqu'à notre temps. J'ajouterai autre chose après. À cause de ce ressort de la nature humaine qui est un peu de l'orgueil narcissique de vouloir être vraiment dans la maison et pas sur le seuil. C'est clair ce que je dis là ?

Mais ceci dit, il y a actuellement en Amérique, de très fortes communautés de Noahides, d'ex-chrétiens. Ça se compte par dizaines de milliers. Ils sont un peu animés par des hassidim Loubavitch. Ils s'en tiennent aux lois de Noé, sans être juifs vraiment, mais n'étant plus chrétiens, tout simplement.

C'est peut-être un phénomène propre à l'Amérique. Je ne sais pas si ça sera transitoire, si ça va se développer. Il y a eu des tentatives, vous le savez d'ailleurs, de fonder ça en France, ça ne mord pas. Un Français veut être ou vraiment Israël ou goy. Mais Noahide, ça ne lui va pas. Vous avez compris un peu ?

À part ça, il y a des phalanstères philosophiques d'intellectuels. Ça, c'est autre chose.

Alors là, voilà en tous cas pour Jétro.

Est-ce qu'il y a une autre question ? Oui.

Kiriat yam souf, ça peut être un miracle, 30.45 ?? l'intervention d'Hakadoch Barouh Hou, matan Torah aussi, mais ?? 30.49 ?

Ça se rattache à l'histoire d'Israël. Ça se rattache - je vais généraliser la question -à ce mystère de la permanence d'Israël.

Le monde entier se déchaîne contre Israël depuis l'origine, 4 000 ans à travers tous les Amalek de l'histoire. Et voilà que c'est quand même Israël qui est victorieux.

Ça ne peut pas ne pas frapper les gens de bonne foi. Vous avez compris ?

C'est trois expériences de dimensions différentes.

Ben adam laMakom, ben adam lahavéro, ben adam…

Les uns sont sensibles au fait qu'on peut être sauvé de l'aliénation de la nature : kiriat yam souf.

Les autres ont pu 31.36 être sauvés de l'antisémitisme : Amalek.

Et que Dieu se révèle, révèle la vraie Loi aux hommes. Que Dieu parle aux hommes, et ça se passe en Israël. Et c'est en ça que croient les Chrétiens.

Vous savez, la mentalité païenne est telle que, savoir que Dieu a parlé à l'homme, ça veut dire qu'il s'est fait homme. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Pour un Juif, parce que nous sommes Hébreux, alors on sait que Dieu parle à l'homme, et c'est Dieu qui parle à l'homme, et c'est ?? 32.08.

Et pour un goy, qu'est-ce que c'est un Dieu qui parle à l'homme ? Eh bien, c'est un Dieu-homme.

Ça me rappelle, je ne sais pas si je vous en ai parlé la dernière fois ? J'ai ça dans ma mémoire proche. Je ne sais pas si c'est à vous ?

Je me rappelle, juste après la guerre, les étudiants catholiques nous invitaient, à nous les étudiants juifs, à des réunions d'études bibliques, ensemble.

Alors une fois, c'est le tour du grand rabbin Jaïs, qui était grand rabbin de Paris, à l'époque.

Alors, je me rappelle, le grand rabbin Jaïs… - je ne sais pas s'il y a dans la salle des gens qui l'ont connu ? - … il avait un caractère entier. Et alors, emporté dans son exposé contre l'idée du Dieu-homme, il avait dit - alors toute la salle a éclaté de rire, mais ils ont bien compris ce qu'il voulait dire - Et puis… (après il a regretté 33.00) : ''comment ils peuvent adorer un Dieu qui fait pipi ?'' (rires). Mamach. Un Dieu Belge. Voyez, Manneken Pis (rires).

Il me semble que c'est ça que les Chrétiens adorent : un Dieu qui assume la nature humaine jusque-là. Enfin jusque là… ils ne se marient pas. Ça, c'est des problèmes… Ma ?

Sauf la Vierge

Oui, ils ne se marient pas (rires). Mais ça c'est encore une… - comment on dit en français ? - c'est un…

Une névrose ?

Je ne sais pas si c'est de l'ordre de névrose ou de la psychose, mais en fait c'est de ''l'obsessionnite'', ken ? Il y a une obsession de la sexualité dans ce mythe chrétien qui est énorme.

Mais en tous cas, en général, les gens qui se prennent pour Dieu ne se marient pas. Je ne sais pas si vous savez ça (rires). Et ils n'ont pas de mère, bien sûr. En fait, je veux dire, ils n'ont pas de père.

Et alors là, voilà, c'est ça le problème : ce qu'il faut comprendre, c'est que les Hébreux sont hébreux et les goyim sont goyim. La foi des goyim, c'est que si Dieu a parlé au Sinaï, alors il s'est fait homme. Vous avez compris le problème.

J'ai mis longtemps à me rendre compte de ça. Un Juif ne peut pas comprendre comment ça se passe dans la tête d'un goy. Et un goy ne peut pas comprendre comment ça se passe dans la tête d'un Juif. C'est clair ? Sauf dans des cas exceptionnels. Et alors, ça existe des dialogues possibles.

Mais, ce que je voudrais rajouter c'est qu'il ne faut pas que les Juifs méprisent purement et simplement les croyances des goyim. Ils sont faits autrement. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Et surtout, il faut savoir que les… Enfin, bon ça suffit sur ce sujet. Ça y est, c'est clair ?

Alors, si vous voulez, on va reprendre notre verset 17 du chapitre 19.

Est-ce que vous arrivez à m'entendre ? Bon, c'est grâce à Jétro (rires).

Alors, on va étudier une Guémara, que vous avez déjà étudiée une fois, mais je voudrais la reprendre, sur le problème suivant : Israël arrive au pied de la montagne du Sinaï et Dieu va se révéler à Israël.

C'est un événement d'un autre ordre que simplement la prophétie, parce que c'est un événement (les théologiens ont un mot un peu barbare pour désigner la nature de l'événement, de théophanie, de révélation de Dieu) qui transcende la prophétie à proprement parler. C'est Dieu qui se révèle à une collectivité humaine.

Or, il y a là quelque chose de beaucoup plus haut que la prophétie. J'essaierai d'expliquer pourquoi. Parce que Dieu se révèle dans la Parole prophétique aux hommes capables d'être prophètes. Mais là, il y a eu quelque chose de plus. Si le peuple avait besoin de Moïse comme prophète, c'est que ce peuple n'était pas à la hauteur des prophètes comme Moïse.

Et voilà que Dieu se révèle à lui quand même. Donc, cette révélation de Dieu, à la collectivité d'Israël, alors même qu'elle n'est pas au niveau de Moïse, c'est un événement de théophanie qui dépasse le fait de prophétie quand même.

Entre autres, pendant cet événement de la révélation de Dieu au Sinaï, tous les Hébreux ont été prophètes au moment des 10 commandements. Mais il y a quelque chose de plus. C'est le fait que Dieu se révèle au peuple tout entier, et pas seulement à Moïse.

On a appris d'autre part - je ne vais pas revenir là-dessus - que la raison pour laquelle Dieu s'est révélé sur le Sinaï, c'est pour habiliter la mission de Moïse comme prophète de la Torah. Ça vous l'apprenez dans le chapitre 19.

Mais la question que je vais vous poser, c'est la suivante : à quel niveau est le mérite d'Israël d'avoir accepté la révélation du Sinaï ?

Parce que si on comprend bien de quoi il s'agit, ils ne pouvaient pas faire autrement. Si Dieu se révèle, la liberté disparaît. Alors, où se trouve le mérite d'Israël d'avoir accepté quand Dieu propose la Torah ?

Parce que quand Dieu propose la Torah, Il se révèle à Israël. Mais la révélation de Dieu à Israël supprime la liberté de l'homme. Alors, où est le mérite ? Vous avez compris la question ? C'est clair ?

Alors, nous allons lire le verset 17.

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.17{ ''et Moché fit sortir le peuple à la rencontre de Dieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.30{ ''à partir du camp''

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.33{ ''et ils se tinrent au pied de la montagne''

Léhityatsev, ça veut dire se tenir.

Je voudrais, avant de continuer dans la Guémara, que vous lisiez un autre verset. Une minute. C'est le verset 3. Regardez bien. Ça va nous renvoyer à ce qu'on a appris tout à l'heure à propos de la question de Jétro.

Verset 3.

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.03{ ''et Moïse monta vers Dieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.07{ alors ''Hachem l'a appelé du haut de la montagne''.

Ce verset définit très exactement tout ce qu'on a appris tout à l'heure.

Moïse a été capable de monter jusqu'au niveau Elokim, alors Hachem l'a appelé du haut de la montagne. C'est clair ?

? 39.23 Dans le rite séfaradi, nous avons le Psaume de Chavouot. Il y a le verset suivant :

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.32{ ''la montagne que Dieu Elokim a choisie pour y résider, même Hachem y résidera''.

Ça veut dire, il faut arriver jusqu'au niveau Elokim pour être appelé par Hachem.

Vous avez compris la question ?

Eh bien, voilà donc notre verset 17.

A propos de l'expression de la fin du verset…

}Passouk en hébreu, non transcrit 40.07{ ''et ils se tinrent au pied de la montagne'', la Guémara va lire le mot ''bétahtit'' dans un sens plus profond que le sens habituel.

?? 40.20 la montagne, et ''bétahtit hahar'', ça veut dire ''au pied de la montagne''.

La Guémara va le lire comme s'il y avait écrit ''tahat hahar'' ''en dessous de la montagne''.

Alors, voilà ce que dit la Guémara :

}Passouk en hébreu, non transcrit 40.33{

Je traduis : un enseignement très important.

À la suite du verset ''ils s'assemblèrent au pied de la montagne''.

Pourquoi j'ai besoin de savoir qu'ils s'assemblèrent au pied de la montagne ? C'est parce qu'en réalité, il s'est passé un événement surnaturel : que la montagne a été levée au dessus d'eux. Qu'ils se sont rassemblés, qu'ils se sont tenus sous la montagne : voilà ce qu'enseigne Rabbi ?? 41.12 Bar Hama : ça nous apprend que Dieu a renversé sur eux la montagne comme un couvercle de marmite. C'est plus qu'une marmite… bassines, ken ? Là où on faisait la lessive avant ?

Lessiveuse

Lessiveuse. Voyez, c'est exactement ça d'ailleurs en hébreu… une chape que Dieu a renversé la montagne sur eux et leur a dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit 41.39{ ''si vous acceptez la Torah, c'est bien''

}Passouk en hébreu, non transcrit 41.43{ ''sinon, là sera votre tombe''.

Alors oui, la Guémara nous dit très clairement : ils ne pouvaient pas faire autrement que d'accepter !

Il y a une explication du Maharal qui est très profonde et qui dit ceci : la Torah, ce n'est pas quelque chose qu'on peut accepter ou refuser, pour Israël. C'est la condition même de notre identité.

Ça veut dire que si on coïncide avec notre essence qui est la Torah, c'est bien, sinon on disparaît.

Et l'histoire a montré que ne sont restés à travers les siècles et les civilisations, que les ?? 42.17 d'Israël fidèles à la Torah.

Toutes les parties d'Israël, qui, d'une manière ou d'une autre, étaient séparées de la Torah, ont fini par disparaître. C'est clair ce que je dis là ?

Il faut bien le comprendre : au niveau d'une contemporanéité où la halaha décide, tous les Juifs sont juifs, même ceux qui ne sont pas juifs de par la Torah, mais ça c'est au niveau - èh omerim ? - historique, de chaque temps.

Mais à travers l'histoire générale d'Israël, il s'avère que tous les Juifs qui ont quitté la Torah ont disparu comme Juifs. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

4 000 ans d'expérience, ça ne peut pas se nier de manière schématique.

43.08 ? On peut rajouter énormément de parenthèses là-dessus, mais c'est l'explication du Maharal. La première explication du Maharal.

Mais surtout, ce que je veux mettre en évidence, c'est ceci : il y a une impossibilité de dire non. C'est exprimé par la formule du Talmud ; ou bien vous acceptez la Torah ou bien vous disparaissez. Vous serez enterrés là, ken ? Et dans quoi est le mérite ?

----------

Vous allez me dire si c'est suffisamment clair ce que je dis là.

Si Dieu se révèle, la liberté disparaît.

La grandeur des prophètes, c'est précisément qu'ils sont à ce niveau où Dieu peut se révéler à eux et ils restent libres. Mais au moment du maamad har Sinaï, c'est évident que… Je vais vous donner la formule du Midrach, elle est je crois très éclairante.

''Devant le Roi, le serviteur n'est pas libre, l'esclave n'est pas libre''.

Si le Roi est là, tout le monde est paralysé. C'est clair ?

Alors le Roi se cache pour nous laisser croire qu'on est libre. Réfléchissez bien à ça.

Et donc, c'est effectivement la révélation elle-même qui consiste… je veux dire, la contrainte en question consiste dans la révélation elle-même.

Alors, où était le mérite d'Israël ? Le mérite d'Israël était d'arriver au pied de la montagne en sachant très bien ce qui les attendait.

Si vous voulez, il y a tout un cheminement depuis la sortie d'Egypte jusqu'au Sinaï, où Israël suit Moïse jusqu'à ce que j'appellerai le guet-apens du Sinaï. Mais ils savent très bien ce qui allait se passer au Sinaï, que Dieu allait se révéler.

Et ils ont dit ''ce que Dieu dira, nous ferons'' avant même qu'Il ne se révèle.

Alors, voilà l'explication que nous propose le Maharal. Il est très important. C'est là que je voulais arriver essentiellement. C'est que la Torah est imposée, mais elle n'est imposée qu'à celui qui est prêt à l'accepter librement. C'est ça qu'il faut comprendre.

Et l'exemple que le Maharal donne - c'est clair pour tout le monde ? - il dit : ce n'est pas à n'importe qui que la Torah est imposée. Elle n'est imposée qu'à celui qui était prêt de l'accepter librement.

Israël, la partie d'Israël qui est sortie d'Egypte, est arrivée librement au Sinaï, se faire imposer la Torah. C'est clair ?

Je voudrais donner un exemple, un que donne le Maharal, mais un que je voudrais ajouter d'abord.

L'alliance entre Dieu et Abraham, c'est Dieu qui a contracté alliance avec Abraham. Ce n'est pas Abraham qui a contracté alliance avec Dieu.

Et je voudrais lire le récit de l'histoire d'Abraham. Le récit est très clair dans la Bible.

Dieu se révèle à Abraham pour contracter alliance avec lui. Mais Il ne s'est pas révélé à n'importe qui. Il s'est révélé à Abraham qui était prêt à être choisi par Dieu.

Il y a tout un cheminement d'Abraham jusqu'au moment où le récit de la Torah prend le récit en disant ''alors, Dieu se révèle à Abraham pour contracter alliance avec lui''.

Cela est important à comprendre. Si c'est l'homme qui choisit de contracter alliance avec Dieu, c'est aléatoire, parce que ça dépend de l'arbitraire des motivations de la liberté humaine. Un jour, je choisis, un autre jour, je ne choisis pas. Tandis que si c'est Dieu qui contracte l'alliance, c'est irréversible et éternel. Est-ce que c'est clair ?

Et ce que le Maharal ajoute - et c'est très important - c'est que ce n'est pas à n'importe qui qu'on impose le pacte de l'alliance. C'est à celui qui était prêt à le choisir. Et puisqu'Israël était prêt à accepter librement la Torah, alors Dieu la lui impose, pour que ce soit irréversible.

Et le Maharal ajoute encore une autre explication : parce qu'il ne peut pas y avoir d'aléatoire vis-à-vis de la Torah. La Torah, c'est la charte du monde.

Et le Maharal a la formule suivante : il ne fallait pas qu'Israël s'imagine qu'il a la Torah parce qu'il a bien voulu, et que s'il n'avait pas voulu, il ne l'aurait pas. Vous avez bien compris ?

Il ne faut pas qu'Israël croit que c'est par sa décision qu'il a reçu la Torah. Comme si ça dépend de lui. C'est trop important pour que ça soit conféré à cet aléatoire des motivations du choix humain. Est-ce que c'est clair ?

Mais encore une fois, c'est ça le hidouch du Maharal : ce n'est pas à n'importe qui que c'est imposé. Ça y est, c'est clair jusque-là ?

Il nous donne l'exemple du mariage.

Le mariage, c'est un pacte imposé. Mais ce n'est pas à n'importe qui qu'il est imposé. Il est imposé à des fiancés. Vous avez compris ? On ne marie que des fiancés. Mais c'est des fiancés qu'on marie… Et des mariés, c'est… le ?? 4.50 (rires). C'est clair ?

C'est pourquoi la période la plus vulnérable, si j'ose dire, c'est la période qui est entre les fiançailles et le mariage. C'est là qu'on se donne sa foi. Étymologiquement, c'est ça se fiancer, se donner sa foi. Mais alors, lorsqu'on s'est donné sa foi, eh bien ma foi, c'est scellé par le mariage.

Et donc, le mariage c'est irréversible.

Parenthèse. Il y a pourtant la clause du divorce. C'est-à-dire, la Torah est une loi de vérité. Elle sait que si nous possédions la sagesse nécessaire pour réussir le mariage, le divorce serait interdit.

Pourquoi le divorce est permis ? C'est parce qu'on a perdu cette sagesse. Est-ce que c'est clair pour tout le monde ?

Et alors, il faut tenir compte de la réalité. Si un mariage échoue, alors la Torah prévoit le divorce. Mais le prévoit comme un malheur. La Guémara nous dit, lorsqu'il y a un divorce, les pierres de l'Autel versent des larmes. Surtout un divorce pour un zivoug richon. Zivoug richon c'est le premier mariage. Le mariage ? 6.05.

S'il y a un divorce, c'est une catastrophe. Seulement, la Torah autorise le divorce, dans le cas de l'échec du mariage. Pourquoi ? A cause de cette clause.

Normalement, si nous savions comment il faut marier les enfants, eh bien le divorce serait… invraisemblable. Je cherchais un autre mot, mais vous avez compris l'idée.

On a perdu cette science de savoir apparier les couples, accoupler les couples. Cette science a existé. Les vieilles grand-mères savaient quelle fiancée il faut pour le petit-fils et quel fiancé il faut pour la petite fille.

Les jardiniers comprennent ça. Il y a une science pour savoir comment cultiver les petits pois (rires). Eh bien, on a oublié comment cultiver les petits hommes.

Alors, s'il y a la catastrophe du mariage échoué, il vaut mieux un divorce.

Je ne sais plus qui a dit (ça, je ne l'ai pas lu dans le Midrach) : ''Un mariage ça fait deux heureux, un divorce ça fait quatre heureux'' (rires). Vous n'avez pas compris ?

Un divorce, ça peut faire quatre heureux, parce qu'un divorce mène à deux mariages, alors ça fait quatre.

Il y a la clause, mais, je veux insister là-dessus : le mariage est irréversible. En tous cas en ce qui concerne le pacte d'alliance entre Dieu et Israël.

Nous avons en tous cas plusieurs chapitres au début du Prophète Amos où on apprend ceci : la conduite d'Israël est tellement rebelle, que Dieu dit à Israël par le prophète Amos ''si je ne m'étais pas interdit de vous changer par un autre peuple, il y a longtemps que je vous aurais changé. Mais voilà, je me le suis interdit''.

Alors, vous avez compris ça ? Il y a qu'à lire Maariv, et vous savez pourquoi (rires).

C'est le Maharal qui va expliquer. Il y a un cas de mariage où le divorce est interdit, où le divorce est impossible. C'est quand la fiancée avait été prise de force par le fiancé. Alors, la Torah impose le mariage et on ne peut plus divorcer dans ce cas-là. C'est prévu par la Torah comme ça. S'il y a eu viol d'une femme par un homme, on impose le mariage. Si elle ne veut pas, elle ne se marie pas. Mais si elle veut se marier, on impose le mariage, mais il ne peut plus divorcer.

Alors, c'est ça que le Maharal explique. Voilà, c'est ça qui s'est passé au Sinaï. Ce qui s'est passé au Sinaï, c'est que Dieu a pris Israël de force pour s'interdire de la divorcer. Ça y est, c'est clair ? C'est-à-dire pour que ce soit irréversible.

Alors, je résume tout cela. Il y a deux choses importantes.

          - La Torah est imposée parce que la révélation prive de liberté. Mais ce n'est pas à n'importe qui qu'on impose. On impose la Torah à un rendez-vous du Sinaï, à ceux qui sont allés librement au Sinaï. Ça y est, c'est clair jusque-là ?

          - Et puis deuxièmement, il y a une clause importante : c'est que, le fait que la Torah soit imposée, eh bien, ça nous assure qu'Israël est en alliance éternelle avec Dieu. Il ne peut pas nous divorcer.

J'ai une fois inventé un Midrach. Et je veux vous le rappeler…

Quand Dieu a créé le premier homme, Il lui a dit ''si tu es sage, tu auras une image''. C'est ce que les traducteurs appellent ''à l'image de Dieu''. Et puis rendez-vous au Sinaï. Alors, au Sinaï, c'est Israël qui s'amène. Et Dieu dit à Israël ''tu seras sage et tu ne te feras pas d'image''. Et puis, rendez-vous au monde à venir (rires).

Il y a un rendez-vous, rendez-vous du Sinaï. Depuis le temps du premier homme, qui est arrivé au Sinaï ? Israël.

Mais à partir du moment où Dieu est convaincu que vraiment Israël, dans sa collectivité, a accepté l'éventualité de la Torah, alors il l'impose.

C'est irréversible et ça ne dépend plus des individus. La collectivité d'Israël est mariée avec la Torah. Ça ne dépend plus des individus.

Cette alliance avec Israël sera éternelle, quelle que soit la conduite des individus. Parce que c'est un pacte avec la collectivité d'Israël. Est-ce que c'est clair ?

Alors voilà ce qui s'est passé. C'est une chose que les goyim arrivent difficilement à comprendre, que l'alliance avec Israël est irréversible, quelle que soit la conduite des individus. C'est bien clair ?

Dans une église, eh bien, on ne fait partie de l'Église que si on est un saint, un parfait. Alors qu'Israël, c'est Israël. Même les… je ne sais pas comment dire, mais vous comprenez l'idée, ken ? Tout Israël est Israël, même les autres (rires). Donc, ceci dit, à l'échelle instantanée de chaque génération.

A la longue, à la longue, comme nous avons vu tout à l'heure, ceux qui ne sont pas Israël dans la Torah finissent par disparaître, même si ce sont des sectes religieuses, mais elles ne sont pas les sectes religieuses, enfin, des communautés religieuses de la Torah vraiment. Je ne sais pas si c'est clair ?

Maintenant, les Saducéens qui étaient des juifs très pieux, mais qui n'étaient pas des nationalistes, qui ne faisaient pas partie de la nation d'Israël - ils étaient citoyens grecs de religion juive, mais très pieux - eh bien, ils ont disparu.

Et, je vais vous dire comment il y a un commentateur de la Hagada qui exprime cela… qu'à la longue, si on ne reste pas soumis à la Torah, eh bien, on disparaît.

C'est sur la Michna des quatre enfants, dans la Hagada de Pessah. Le premier c'est le haham ; le deuxième, c'est le racha ; le troisième, c'est le tam ; et le quatrième, c'est le chééno yodéa lichol.

Dans ce commentaire, il explique le développement de l'assimilation.

La première génération : un bon juif : haham. La deuxième : la révolte d'un racha. À la troisième, c'est le tam. À la quatrième, on ne sait même pas quelles sont les questions qui se posent sur l'identité juive.

En quatre générations, c'est l'assimilation absolue.

Eh bien, c'est là où il y a un verset, dans les 10 commandements d'ailleurs, que Dieu tient compte de la faute des pères sur les fils quand les fils refont la faute des pères, jusqu'à la quatrième génération.

}Passouk en hébreu, non transcrit 12.55{ ça veut dire, tant qu'on peut encore connaître personnellement la lignée. Quand le fils connaît son père, le petit-fils connait encore son grand-père. Il peut arriver que l'arrière petit-fils connaisse son arrière grand-père. Et après, c'est fini. Ça veut dire, Dieu tient compte de la faute des fils en ne les considérant comme les fils des pères que jusqu'à la quatrième génération. Après, il y a dilution d'identité ; il y a perte de cette identité.

Alors, voilà l'analyse de la Guémara que je voulais vous citer. La Guémara continue. La suite est très importante, mais je n'aurais jamais le temps…

Alors quel est le problème que cela pose ? Et je voudrais le formuler en termes de culture générale, maintenant.

En tous cas, jusqu'à présent sur cet enseignement, je pourrais vous donner la réponse à la question que j'ai posée tout à l'heure… c'est que, où était le mérite d'Israël d'avoir accepté la Torah au Sinaï ? 13.53 ?? d'être allé au Sinaï ? L'essentiel, c'est d'y être allé.

Vous avez - enfin, nous avons, chacun d'entre-nous - une expérience très analogue. Quand on va étudier la Torah, on ne sait pas ce qui nous attend. Et subitement, on s'aperçoit qu'on est dedans et qu'on n'y peut rien. Vous avez remarqué ça ?

C'est exactement leur expérience du Sinaï. Où était le mérite ? C'était d'arriver là où ça s'est passé. Je pense que c'est suffisamment clair.

À partir du moment où une évidence est perçue comme évidence, on ne peut plus faire autrement que de la reconnaître. Et alors, où est le mérite de reconnaitre une évidence ? Elle s'impose à nous. Le mérite, c'est d'accepter de l'entendre. Vous avez compris ?

Il y a énormément d'implication dans tout ce que je viens de dire là.

Alors je voulais aborder la formulation en vocabulaire de culture générale. Et puis, on s'arrêtera là.

Je vais essayer de poser le problème précisément dans le vocabulaire de l'opposition du christianisme au judaïsme, de dire que les Juifs, le judaïsme, c'est la religion de la Loi imposée, alors que la vérité religieuse serait, comme dans le christianisme, le choix volontaire de la bonne volonté.

Mais nous allons voir, d'après cet enseignement de la Guémara, de quoi il s'agit.

Les deux termes qu'il faut comprendre - ça vient du vocabulaire des philosophes lorsqu'ils parlent du problème moral - c'est l'hétéronomie de la loi et l'autonomie de la conscience.

J'explique.

Hétéronomie de la loi, ça veut dire la loi est imposée de l'extérieur. Elle est hétéronome. Nomos, ça veut dire la règle ; hétéro, d'ailleurs.

Alors que autonome, que la règle vient de moi.

Alors, en général, les philosophes… C'est très imprégné de christianisme cette attitude, aussi parce que la vérité morale, c'est ma bonne volonté, c'est ce que, moi, je perçois comme étant le bien. Alors qu'obéir à une loi qui m'est imposée de l'extérieur, ça, c'est très inférieur. Vous avez compris comment la question se pose de manière générale ? Et c'est exactement notre problème.

La Guémara nous dit que la loi est hétéronome : elle m'est imposée de l'extérieur. ?? 16.39 …l'erreur, c'est qu'elle n'est imposée de l'extérieur qu'à celui qui était prêt de par lui-même de la choisir dans sa bonne volonté. C'est-à-dire, ce n'est qu'à celui qui a d'abord compris par lui-même que la vérité était dans l'adhésion à la loi morale, que la loi morale est donnée de l'extérieur.

Ça veut dire… C'est la raison pour laquelle il y a toute l'histoire des six générations des Patriarches avant le temps de la révélation du Sinaï, et qu'il y a toute une identité morale du peuple d'Israël avant la révélation de la Torah.

La Torah n'a été révélée qu'aux enfants d'Israël. Et l'histoire des enfants d'Israël, c'est depuis Abraham jusqu'à Moïse.

Il y a acquisition de la conscience morale, alors la loi est révélée, et pas l'inverse. C'est bien clair ?

C'est clair ce que je dis là ? Bon, il n'y a rien à ajouter, je ne voudrais pas compliquer les choses.

C'est parce que dans ce peuple la conscience morale a émergé, que la loi a été révélée.

Alors, c'est exactement le contraire qu'on voit dans l'enseignement des Chrétiens.

Dans l'enseignement des Chrétiens, il y a d'abord l'enfance de l'humanité où on impose la loi comme on impose une discipline aux enfants, et ensuite l'âge adulte, où on se dégage de la loi et on est de bonne volonté par soi-même. C'est tout le contraire.

Je me rappelle des premières discussions que j'ai eues avec les théologiens chrétiens sur ce sujet là ; ce qu'ils appelaient la pédagogie de la loi. La loi qui est pédagogue et qui - comment dire ? - sert à préparer une pédagogie morale, et ensuite, la conscience morale, c'est l'autonomie.

Et je me rappelle très bien, parce que j'avais étudié en ethnologie, des comptes-rendus de discussions des évêques chrétiens belges du Congo avec le Vatican, lorsqu'ils avaient à faire avec des tribus qui tenaient - qui voulaient être chrétiens - mais qui tenaient à garder la circoncision.

Alors, ça les embêtait beaucoup, parce que la circoncision, c'est une pratique de la Torah. Et alors davka, les évêques chrétiens interdisaient aux Congolais la circoncision parce que c'était dans la Torah.

Alors, je me rappelle - j'ai étudié ça en travaux pratiques à la loupe - je me rappelle très bien de notre étude.

Je disais mais… ''Quand vous convertissez un païen au christianisme, est-ce que vous le faites d'abord passer par un stade juif et après chrétien ou bien vous le convertissez directement au christianisme ?''.

Ils étaient interloqués.

Ils ont découvert un problème 19.34 ?? au judaïsme d'abord. ''mais alors, qu'est-ce que vous racontez ? ?? 19.38 que d'abord être juif et ensuite chrétien ? (rires). Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Qu'il y a un stade nécessaire de la loi imposée, ça, c'est le judaïsme. Et après des évangiles, de la bonne volonté. Vous voyez bien que ça ne tient pas debout.

Parce qu'en réalité, qu'est-ce qui s'est passé ? C'est que leur stade de la loi, c'était la loi romaine. Ça n'avait rien à voir avec la Torah. Cette apparence de la loi terrible, de la loi qui tue, de la loi qui amène le péché, qui amène la faute, c'est la loi impersonnelle du droit romain. Ce n'est pas du tout la Torah.

Vous voyez, tout est à l'envers dans cette histoire. Réfléchissez bien à ça.

Alors, voyez comment la Guémara, en expliquant un mot du verset, dévoile un problème extrêmement important, qui est, d'une part pour notre histoire : que s'est-il passé au Sinaï : et d'autre part : quelle est la règle de la vérité morale ?

C'est que ce n'est qu'à celui qui a déjà accédé à l'autonomie de l'expérience de la conscience morale du devoir qu'on impose la Torah. On n'impose pas la Torah à n'importe qui.

Peut être qu'on retrouve un peu ce qu'on a appris au début : ''daber el béné Israël''. Pourquoi il faut parler aux enfants d'Israël et pas aux autres ? Parce que seuls les enfants d'Israël peuvent recevoir la Torah, parce qu'ils sont déjà moraux.

Mais alors là, c'est un problème très important. Il faut d'abord, avoir résolu le problème moral pour s'approcher de la Torah.

Ça, ça ferait l'objet d'une autre étude, si vous voulez. Eh bien, c'est l'histoire d'Israël. L'acquisition de la morale, c'est d'Abraham à Moïse, et à partir de Moïse, c'est la sainteté de la Torah.

Alors, c'est ça sur lequel j'insiste très souvent, parce que la communauté juive risque d'être envahie par une mentalité complètement différente qui a été acquise en exil. C'est que - alors que ça va de soi pour quelqu'un qui a été élevé dans la tradition juive - s'il n'y a pas d'abord la base du Déreh Erets - la moralité - la Torah ne peut pas être reçue.

}Passouk en hébreu, non transcrit 21.47{

Et nous avons malheureusement énormément - trop - de communautés, où le souci moral est indépendant du souci religieux. Et c'est ça qu'il faut guérir.

Bon, nous sommes arrivés à l'heure de arvit. Ken ?

J'aurais deux questions.

Oui

Est-ce qu'on aurait pu quand même se passer du matan Torah, puisque si j'avais bien compris dans le cours dans la sortie d'Egypte, le but c'est d'aller en Israël. Et ce n'est qu'a posteriori que le matan Torah est nécessaire…

Oui… il ne faut jamais poser une question sur un autre cours…

… parce que je n'avais pas compris…

Tu poses la question dans un public qui n'a pas forcément écouté l'autre cours… Ils n'ont rien compris à ta question. C'est moi qui ai compris. Tu as compris ? Il ne faut jamais faire 22.41 ?? des courts-circuits comme ça… Et je n'ai pas le temps de refaire l'autre cours.

C'est-à-dire, ce n'est pas qu'on aurait pu se passer du Matan Torah, on aurait dû, on aurait pu. Ça, je te réponds ça à toi. C'est-à-dire… vous vous rappelez ce qu'il y a…

Non, mais, ça je le dis du point de vue de la méthode…

Oui

Ne posez jamais à quelqu'un une question qui se pose sur le cours de quelqu'un d'autre. Ça m'arrive très souvent que je devine ça, ken ? On a appris quelque chose chez quelqu'un d'autre et on me pose la question ''qu'est-ce qu'il a voulu dire'' ? Comme si c'était moi qui l'avais dit.

Dans notre cas, et ça arrive très souvent aux élèves, parce qu'ils ont perdu la mémoire, ils ne se rappellent plus 23.21 ?? . Chaque enseignement a sa propre cohérence. Et c'est vrai aussi pour chaque cours. C'est clair ?

Je n'ai pas parlé du problème que tu as posé. Et alors… entre toi et moi, il n'y a pas de problème, mais c'est avec les autres que ça ne va pas, voyez ? Alors ne faites jamais ça.

Et alors, je vais vous dire comment ça se passe dans la… Vous n'avez rien compris, mais ce n'est pas grave (rires)… comment ça se passe dans la Hagada.

}Passouk en hébreu, non transcrit 23.49{

Qu'est-ce que ça veut dire de dire une chose pareille ? ''S'il nous avait approchés du Sinaï et qu'il ne nous avait pas donné la Torah, ça nous aurait suffi''. Comment on peut dire une chose pareille ? Et pourquoi on est allé au Sinaï si ce n'est pas pour recevoir la Torah ?

Alors, dans le chapitre 19 que tu relieras, la rencontre au Sinaï, c'était d'entendre ''vous serez pour moi un peuple de prêtres''. Et ensuite il a fallu a postériori habiliter Moïse comme prophète de la Torah, ?? 24.21.

Et voilà quel est le sens de ta question. Si Israël a été appelé à être un peuple de prêtres et qu'il ne sait pas comment il faut faire, ce n'est pas à lui qu'on parle.

Je vous donne un exemple dans l'histoire 24.35. Si je dois dire à un pompier, tu sais, premièrement le feu ça brûle ; deuxièmement, l'eau ça éteint le feu. Ce n'est pas à un pompier que je parle.

Alors, qu'est-ce que ça veut dire? Je parle à un prêtre, il faut que je lui dise premièrement, deuxièmement, troisièmement… alors il ne l'est pas. Est-ce que c'est clair ?

C'est-à-dire, normalement, Moïse seul pouvait être Israël. Mais c'est le peuple tout entier qui a été appelé à la Torah de Moïse. Alors, il fallait enseigner au peuple la Torah de Moïse. Mais Moïse n'a pas besoin qu'on lui enseigne la Torah. C'est pour Israël qu'il y avait besoin qu'on enseigne la Torah.

J'ai saisi ça à propos de la Hagada, pour vous dire jusqu'où ça va.

Et à la fin, il y a aussi la phrase dont se servent beaucoup les Juifs religieux anti-sionistes ''et s'Il nous avait donné la Torah et ne nous avait pas menés en Erets Israël, ça nous aurait suffi''.

Qu'est-ce que ça veut dire ? Ça veut dire que d'emblée, tout, nous aurions dû le mériter par nous-mêmes.

Et voilà, d'étape en étape, il a fallu qu'on reçoive en don 25.45. Alors, ça aurait dû nous suffire la première, non. Même la deuxième, même la troisième.

??25.49

Bon, je reviens en tous cas là-dessus.

Ne faites jamais ce genre de chose.

Bien, alors je vous souhaite un bon Chabat, une bonne fête de Chavouot, et ken ?

26.08 ??

Je t'ai répondu, mais tu n'as pas entendu. Le mérite, c'est de reconnaître ses parents. Et d'ailleurs, c'est ce que le Midrach enseigne pour la révélation de Moïse.

La première fois que Dieu s'est révélé à Moïse, Moïse a entendu la voix de son père. C'est quand Moïse s'est relié à son père hébreu que Dieu s'est révélé à lui.

J'ai court-circuité un peu peut-être la réponse que je t'ai donnée, mais je crois que tu as compris.

L'expérience nous montre, que dans la majorité des cas - toutes les exceptions sont possibles - dans la majorité des cas, les Juifs qui ont des problèmes avec la Torah, c'est que premièrement, ils ont des problèmes avec leurs parents. Il faut le savoir, ken ? C'est clair.

Il y a un verset qui dit ''da ète Eloké aviha'' ''connais le Dieu de ton père''.

J'ai eu à faire à énormément d'étudiants, qui faisaient des thèses sur la comparaison entre l'hindouisme et le judaïsme, le bouddhisme et le judaïsme… Et ils me demandaient des renseignements parce que, le bouddhisme, ils connaissaient, mais le judaïsme, ils ne connaissaient pas. Et c'étaient des juifs.

Alors, au bout d'une heure, ça commençait à s'arranger.

C'est des gens qui cherchent la vérité, mais d'emblée ils vont chez les bouddhistes et boudent le judaïsme (rires).

Et alors, pourquoi tu n'as pas eu l'idée d'abord d'interroger la Torah de ton père ? Ah ? Il y a des problèmes avec ton père ? C'est ça qui se dévoile. Je ne sais pas si c'est clair ? (rires).

Bien. S'il y a minian, alors nous allons faire arbit. Et alors… Hag Saméah !

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

בפרשת בלק מופיעה דמות חשובה בתנ"ך, בלעם, הידוע כ'נביא אצל אומות העולם'.[1]

כפי שמסופר, בלעם נקרא על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" (במדבר כב, ו). אולם מתברר שבלעם, אף שהייתה לו השראה נבואית אמיתית – כמו שמעיד הכתוב: "מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (שם כד, ד) – איננו מצליח 'להפוך את האמת על פיה', והוא נאלץ, בעל כורחו, לברך את ישראל.

כאן המקום לברר את המושג נביא אומות העולם. אמנם מן התנ"ך אנחנו יודעים שמציאות הנבואה הייתה בעיקר עניינו של ישראל, עד כי נראה שהנבואה היא ממד של הדיבור האלוהי התואם במיוחד את הדגם האנושי המתגלה בעם ישראל, שהתורה מספרת את תולדותיו. אבל דווקא מפני שהאמונה באל אחד היא עמוד התווך של התורה, ניתן היה לצפות שההתגלות האלוהית תופנה לכלל האנושות. ועל כן, בכל מקום שבו תימצא היכולת לשמוע את הדיבור האלוהי, תופיע גם היכולת להינבא, לכאורה ללא מגבלה של זהות. במילים אחרות, קיימת 'נקודת מבט' של הנבואה לגבי ההיסטוריה של כל עם ועם, ובאופן עקרוני כל נביא של כל אומה היה יכול לבטא אותה ולנסח אותה בלשון עמו.

ואכן, לפי המדרש, כך היה המצב עד למעמד הר סיני. כל אומה הייתה מסוגלת, בדרכה שלה ולפי שיעור הקומה של האנשים הדגולים שבה, לגלות את המשמעות הנבואית של ההיסטוריה הפרטית שלה, ובכך ליטול חלק בגילוי המשמעות הכללית של ההיסטוריה האנושית.

אולם מאז ומתמיד קיים הבדל מהותי בין הנבואה בישראל ובין הנבואה אצל אומות העולם, נושא שהרמב"ם מציין במפורש בכתביו על הנבואה:[2] בישראל הנבואה קשורה קשר בל יינתק לחזון המוסרי, ולכן אפשר להבין שהנבואה נעלמה בסופו של דבר מהחברות האנושיות שהתרגלו להבדיל בין המישור המוסרי ובין המישור הדתי.

עם זאת, בלעם מופיע בפרשה לא כנביא של אומה מסוימת. בלעם הוא מקרה מיוחד של נביא שהפך לדובר של כל האומות יחד, לנציג של ההתנגדות הבינלאומית השיטתית נגד ישראל, שניצניה הופיעו כבר בשחר תולדותינו. מרגע הפיכתו של ישראל לאומה – מה שקורה בתקופה זו של יציאת מצרים – מופיעה במקביל מעין תמצית של היכולות הנבואיות שהיו קיימות עד כה אצל אומות העולם, ואשר נציגה הוא בלעם. במצב כזה, אך טבעי הוא שאליו יפנה בלק כדי לקלל את ישראל. ואכן, התורה מקדישה שלושה פרקים ארוכים כדי לתאר ניסיון כושל זה לקלל את ישראל.

במושגים שלנו היום, קשה לנו להבין מה בדיוק רצו להשיג המנהיגים וראשי הצבאות של העמים העוינים לישראל מאסטרטגיה כזאת, השייכת ככל הנראה לתחום הכישוף. אך די לנו להסתכל על היחס של האומות לישראל בימינו כדי להבין שמדובר באותה התנהלות, גם אם הטרמינולוגיה השתנתה: לברך – פירושו 'לדבר טוב על', ולקלל – 'לדבר רע על'.[3] זו, בתמצית, האסטרטגיה של התעמולה.

בלעם, נביא האומות, הנקרא 'לקלל את ישראל', נמצא היום מאחורי כל מהלכי התעמולה נגד ישראל, תעמולה אפקטיבית ומסוכנת מאוד.

[1] או 'נביא לאומות העולם'. ראה בבא בתרא טו, ב: "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם...". ללימוד מפורט בעניינו של בלעם ראה סוד מדרש התולדות, כרך ה, עמ' 252‑229, וכן הקלטת שיעור בעברית על 'תפארת ישראל' פרק כא, הנמצא באתר של מכון מניטו.

[2] רמב"ם, הקדמה למסכת אבות ('שמונה פרקים') פרק ז (בתרגום הרב שילת): "ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן".

[3] הרב אשכנזי מתייחס כאן למילים הלטיניות bene-dictio, שפירושן המילולי הוא 'לדבר טוב על', ו־male-dictio, 'לדבר רע על', שמהן נגזרו המילים המציינות ברכה וקללה ברוב השפות האירופאיות (ה"ע).

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל, ב‑ג).

מצווה זו, מצוות נדרים, פותחת את פרשת מטות. לכאורה יש בפסוק משהו תמוה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – הרי זה דבר מובן מאליו: אם נודרים נדר, בשבועה לפני ה', ברור שיש לקיים אותו! מדוע התורה מוצאת לנכון לאשר זאת? יתר על כן, היא מקדימה לדבריה אמירה חד משמעית: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'", ומשתמע מכך: 'זה הדבר אשר ציווה ה' בעצמו'.

כדי להבין למה היה צורך לציין זאת, עלינו לחזור למהות המושג 'תורה מן השמים', תורה הבאה אלינו דרך התגלות אלוהית. מקור החיוב של תורה כזו הוא הטרונומי,[1] כלומר, ששורשו נמצא מחוץ לתודעת האדם, והוא גם נעלה מגבולות הכרתו. דבר זה הוא חידוש, מושג חדש לחלוטין בתולדות התודעה המוסרית. לפיכך, היינו יכולים להניח שאין מקום לחובה נוספת שהאדם יטיל על עצמו מכל סיבה שהיא. חובה נוספת כזו תהיה נטולת משמעות, לא יעילה ולא מועילה, מהטעם הפשוט שהחוק האלוהי המתגלה הוא בהגדרה שלם וממצה, ואינו משאיר מקום לתוספת חומרה כלשהי. ואכן, התורה עצמה מבהירה זאת בספר דברים (יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".

אולם, תכונה זו של 'שלמות מוחלטת' של התורה מתייחסת למערכת המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. החידוש שמופיע בזמן מתן תורה, הוא עצם הגילוי של 'כוונת הבורא' לאדם. במדרגה עילאית זו, אין מקום להוספת חיוב מתוך הרגש הסובייקטיבי של האדם.

עם זאת – וכך עולה מהפסוקים שבראש פרשתנו – אותה זהות הנקראת 'ישראל', אשר אליה פונה התורה, איננה דבר מקובע, המשוכפל בצורה אחידה, מתמטית ואנונימית. כשם שהאנושות כולה מסתעפת לשלל סגנונות אנושיים, כך גם בני ישראל מסתעפים לשבטים (היום היינו אומרים: קהילות). בפנייתה לראשי המטות, התורה מתייחסת לאופיו ולכישרונותיו הייחודיים של כל שבט ושבט, כפי שמודגש בפסוק הפותח את הפרשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

המשמעות הראשונה של פנייה זו אל ראשי המטות היא שיש מקום לשאיפה האישית האוטונומית של האדם הנמשך אל הטוב ואל הקודש, תוך שמירה על טהרת הכוונה המוסרית. אולם חכמינו למדו מכך דבר נוסף: ראש המטה מקבל את הסמכות להעריך את הצדקת הנדר או השבועה, מכיוון שהמניע להתחייבות האישית הנוספת נובע ללא ספק ממכלול אפיונים ספציפי.

לכל שבט מאפיינים משלו, כשם שלכל אומה אישיות משלה, כפי שגילתה זאת מחדש 'הפילוסופיה הפרסונליסטית'.[2] מסיבה זו, ההלכה קובעת שיש בסמכותו של בית דין לבטל נדר ('התרת נדרים'). הדבר נתון אף לסמכותו של חכם יחיד המסוגל להעריך את כשרותו של אותו נדר, ואפילו ראש השבט עצמו יכול להתירו.[3]

אנו שומעים פה בבירור הזמנה לחשוף, מעבר לרעיון של מערכת חוקים אחידה, מעבר ללגאליות פורמלית, את עיקרון ההתאמה של החוק המוסרי – התורה – לאישיותו של היחיד.

[1] מיוונית: heteros nomos, חוק אחר, חיצוני (ההיפך של אוטונומי = חוק עצמי).

[2] זרם של הפילוסופיה האירופאית במאה העשרים, המדגיש את האופי הפרסונאלי והייחודי של כל אדם וכל קבוצה אנושית.

[3] החוקים והמצוות הם מסגרת מחייבת: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג, א). אך מאחר שישנם הבדלים בין אדם לאדם, בין שבט לשבט ואף בין קהילה לקהילה – הדרך ליישם את המצוות דורשת לפעמים התאמה מסוימת. אדם יכול להרגיש שכדי ליישם את 'התורה מן השמים' הוא זקוק לנדור נדר מסוים שיחזק בחינה מסוימת אצלו, והקב"ה נותן גושפנקא לצעד זה: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ומכל מקום, ישנו צורך בבקרה של ראשי המטות (השבט, הקהילה וכו'), שמסוגלים להעריך נכונה, בהכירם את הסביבה התרבותית והחברתית של הנודר, אם ה'התאמה' האישית מבוססת ואמיתית, או שהיא תוצאה של התפרצות רגשית רגעית (ה"ע).

וכך אומר הרב אשכנזי בריאיון עם הרב דב ברקוביץ' (כתב העת 'דימוי', גיליון חורף תשנ"ז): "צריך להבין למה נאמרה מצוות התרת נדרים לראשי המטות. כדי להיות מומחה להתרת נדרים צריך להבין את המבנה הנפשי של כל יהודי ויהודי. באותו אופן, רב של עיר לא יכול להכיר את פנימיות האדם של עיר אחרת, ומבחינה זו כל קהילה זקוקה לסנהדרין משלה".

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

המִּפְקָד לאחר האסון

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, מתוארים אירועי 'בעל פעור', בהם בנות מואב ניסו לפתות את העם ולדרדרו לזנות. המהלך – שתכליתו פגיעה בחוסן המוסרי של ישראל – נרקם על ידי המדיינים כאסטרטגיה חלופית לניסיונו הכושל של בלק להביא קללה על עם ישראל על ידי בלעם. בעקבות האירועים האלה פרצה מגפה בישראל שכילתה עשרים וארבע אלף איש. רק התערבותו של פנחס הצליחה לעצור את המגפה, ועל כן הפרשה נקראת על שמו.

והנה, מיד לאחר מכן הקב"ה מבקש ממשה לבצע מִּפְקָד אוכלוסין מפורט של כלל השבטים:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (במדבר כו, ב‑ד).

אילו הכוונה הייתה לדעת כמה אנשים שרדו את האסון – די היה לנכות את מספר המתים במגפה מתוצאות המפקד הקודם. קיים אם כן נימוק נוסף למפקד, כפי שמסביר רש"י (שם, א):

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה" וגו'. משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן, לידע מניין הנותרות.

דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במניין.[1] עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו – מחזירם במניין.

ואכן יש משהו מיוחד במפקד זה: כשהתורה מציינת את שמות המשפחות של כל שבט ושבט, היא גם מציינת במפורש את השמות של אלה שנעלמו. מדובר בשישה שמות:

• דתן ואבירם (שם, ט).
• קורח (שם, ט‑יא).
• צלפחד, שמת ללא בנים זכרים (שם, לג).
• נדב ואביהו (שם, סא).

את ששת השמות שנעלמו ניתן לשייך לארבעה סוגי עבירות, שאפשר להגדירם כך:

• דתן ואבירם – חטאם של מנהיגים הקוראים תיגר על ההנהגה הפוליטית של משה.
• קורח – חטאו של התלמיד חכם החולק על סמכותו של משה.
• צלפחד – חטאו של האיש הפשוט בחילול שבת.
• נדב ואביהו – חטאם של הכהנים המפתחים פולחן זר.

שבעים נפש

כזכור, מספר השמות של משפחת יעקב־ישראל הוא שבעים: "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה – שִׁבְעִים" (בראשית מו, כז). ברור שמספר זה של שבעים אינו מקרי; הוא מייצג את ריבוי האומות ('שבעים גויים') שהופיעו כתוצאה מהתפצלות האחדות האנושית אחרי פרשת 'מגדל בבל'.[2]

עם ישראל אינו חלק משבעים אומות אלה. התורה מלמדת אותנו שישראל הוא תוצר של בירור זהות הדרגתי המתחיל באברם העברי – צאצא של עֵבֶר, המייצג בשושלת שֵׁם את הזהות האנושית המקורית שראשיתה באדם הראשון, כפי שהתפתחה לפני התפצלות משפחות העמים והתפזרותם בעקבות מגדל בבל.[3]

לפיכך, הקשר בין ישראל לעמים – המתגלה כבר ביציאת מצרים, בחזון של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[4] – מכתיב את ההתפרטות של ישראל לשבעים פנים. באופן אידיאלי, כל אחת מ'הדרכים השונות להיות ישראל' שבמשפחת יעקב, מקבילה במשפחת העמים לכל אחת מהדרכים השונות להיות אדם – שבעים הפנים של שבעים האומות באוניברסל האנושי.

רמז לקשר הזה נמצא בדברי יוסף אל יעקב אביו, במסר 'המוצפן' שהוא שולח אליו כמשנה למלך, על מנת להודיע לו שהגיעה העת להצטרף אליו במצרים עם בנימין ושאר המשפחה: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז).

במקום המילה רכב, הכתוב נוקט במילה עגלות, שאיננה רגילה בתורה. אותיות אלה הן הצופן של המסר: ע – השבעים,[5] צריכים לרדת ל־גלות.

והנה, המפקד שנערך בפרשת פנחס מגלה שקרה אסון: חסרים כעת שישה שמות מאותם שבעים נפש לבית יעקב. המילה אדוני (71 בגימטרייה) נכתבת כעת בכתיב חסר: אדני, ללא האות ו, והיא עולה בגימטרייה 65. רש"י, בדרכו, מציין זאת בפירושו (במדבר כו, לו):

ותמצא בפרשה זו חמישים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי שישים וחמש. וזהו שנאמר:[6] "כִּי אַתֶּם הַמְעַט [מִכָּל הָעַמִּים]" – 'ה"א מעט', חמישה אתם חסרים ממשפחות כל העמים, שהן שבעים. אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן.[7]

זכותן של בנות צלפחד

כעת מתבררת הזכות המיוחדת של בנות צלפחד בפנייתן אל משה, כמסופר בתורה מיד לאחר מכן. כבר בתחילתו של פרק כז הן דורשות את חלקן בירושת אביהן, שמת ללא בנים זכרים,[8] ובדרישה זו הן מחזירות חמישה שמות למספר בני ישראל. ויש לשים לב לטיעון שלהן:

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז, ג‑ד).

בתשובתו של ה' למשה רבנו יש משום אישור לדברי ר' משה הדרשן המובאים ברש"י: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (שם כז, ז). "כֵּן", כלומר: הן צודקות. אך "כן" בגימטרייה עולה 70 – לרמוז לכך שבקשתן של בנות צלפחד קשורה לשבעים השמות. הדבר מסביר מדוע התורה קשרה את סיפורן לסיפור המפקד הנוכחי. ההלכה הקובעת שבהיעדר בנים הבנות יורשות את אביהן – נאמרה למשה בהקשר מפורש של חמשת שמותיהן: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (שם, א).

הטיעון של נשים אלה, הנזכרות אצל חכמינו כדגם של 'הנשים הצדקניות', מצביע על כך שהשם השישי, החסר – הוא זה של קורח,[9] בעל 'המחלוקת שאינה לשם שמים'. חטאו, עד סוף כל הדורות, פוגע באחדות ישראל ומהווה את המכשול העיקרי לכל אורך תולדותיה של האומה.[10]

כל העיוותים ניתנים לתיקון בזכות עומק קדושתה של כנסת ישראל, הנאמנה לעולם לזהותה, גם אם יחידים נוטשים את הדרך, אפילו יהיו אלה 'גדולי ישראל'. הנשים הצדקניות הן הערבות לקדושה זו, והן מתגלות מחדש בכל שעת משבר בדרכנו אל הגאולה, משרה אמנו ועד לאסתר המלכה.

[1] הכוונה למנין שמות.(ה. ע.)

[2] שבעים האומות מנויות בשמותן בבראשית פרק י. בניית המגדל והתפצלות האומות לאחר מכן מתוארת בבראשית יא, א‑ט.

[3] ראה בראשית י, כה, ובפירוש רש"י שם.

[4] שמות יט, ו.

[5] ע=70 בגימטרייה.

[6] דברים ז, ז.

[7] ר' משה הדרשן, מפרש ומחבר, מחכמי פרובינציא, בן המחצית הראשונה של המאה ה־11. ידוע גם בשם ר' משה מנרבונה.

[8] במדבר כו, לג.

[9] כפי שרמוז בדבריהן למשה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה... בַּעֲדַת קֹרַח" (שם כז, ג).

[10] חמש בנות צלפחד יכלו להשלים את חמשת השמות החסרים, כי חטאיהם של אלה היו בני תיקון. לעומתם, חטאו של קורח עדיין קיים ומשפיע לרעה עד היום (ה"ע).

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

 * ה"ע – הערת העורכים

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... (במדבר א, ב)

ספר במדבר מתחיל במפקד אוכלוסין מפורט מאד של שבטי ישראל. על מנת להיות כשירה וראויה לשמש כלי להתגלות ה' ושכינתו, על העדה למנות סך מינימלי של אנשים, בכמות ובאיכות. זאת המשמעות של הביטוי "במספר שמות".

מצד המספר, כל אחד שותף במידה שווה לכלל, בהיבט האנונימי שבו. אבל מצד השם, כל אחד מהווה זהות ייחודית, ללא תחליף, שבה מתגלה הסוד - עמוק עד אין חקר - של כל נשמה ונשמה בישראל. את הגוף, סופרים; לנשמות קוראים בשם.

לכאורה יש כאן סתירה, שלא ניתן ליישב אותה, בין המספר (הכמות האלמונית) ובין השם (הזהות הייחודית של כל אדם). אך יש מונח המתעלה מעל סתירה זו, והוא ה"פקודים", כלומר התפקידים המיועדים לכל יחיד בחברה.

ניתן אפילו לומר שעבור התורה, כל יחיד מגדיר את עצמו על פי החלק שהוא ממלא במשימה הכוללת שהוטלה על האדם מראשיתו, ביחס לבריאה: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית, ב, טו).

הלויים כִּמְלַוִּים

במכלול התפקידים האלה מקום מיוחד שמור, מראש, לשבט לוי. שבט זה אינו נפקד יחד עם כלל שבטי ישראל האחרים – אלא בנפרד.[1] הפרדה זו מבליטה את העובדה שמאז חטא העגל שבט לוי נבדל מיתר שבטי ישראל, והוא הוקדש לתפקידי קדושה. עבודת המקדש הוטלה עליו כבר בעת הנדודים במדבר:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ג, יב).

פסוק זה אינו מבאר לאיזה תפקיד נלקחו הלויים. על מנת לברר זאת עלינו לחזור ללידתו של לוי, אביהם של שבט לוי, הבן השלישי שילדה לאה ליעקב :

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי    .     (בראשית כט, לד).

לוי הוא המלווה, בזכותו איש אינו בודד. על פי התורה, תפקידו של שבט לוי בחברה הוא לעמוד לשירותם של השבטים האחרים, והוא הערב לאחדות העם. לוי הוא השבט השלושה־עשר, אותו שבט אשר בדרך עלומה יתר השבטים יודעים שהם אינם לבד. אנו רגילים למניין של שנים־עשר שבטים, אך אנו גם יודעים שהשבט השלושה־עשר , שבט לוי, אם הובדל מכלל ישראל, זה דווקא כדי להבטיח את אחדותו של הכלל.

הסכנה האורבת לאלה אשר אמורים היו למלא את התפקיד של מלווים, הכישלון שלהם, הוא ליפול לסוג של שיכרון חושים מעצם מעמדם כנבדלים, ולהתנהל כשבט נפרד.

חשוב להזכיר עובדות אלה דווקא בימינו, ימי תחייתו של עם ישראל כאומה. שבטי ישראל הם מאוחדים – "אחד" בגמטריה: שלוש־עשרה – אך ורק כאשר שבט לוי מחובר לכלל העם, ועומד לשירותו. העבודה למען האחדות, היא עבודת ה', האל האחד.

[1]   "וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א, מז).

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

בארה של מרים

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה... (במדבר כ, א‑ב).

על פסוק זה מוסרת הגמרא במסכת תענית (ט, א):

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם", וכתיב בתריה (=וכתוב אחריו) "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה"...

'התורה תמימה' מפרש את המאמר הזה באופן מקורי ביותר. הוא מזכיר כי בארה של מרים הוא אחד משלושת גילויי ההשגחה שליוו את דור יוצאי מצרים במסעם במדבר. המן ירד בזכות משה, וענני כבוד שהגנו על העם מאיומים מצד האויבים המקיפים אותם, בזכות אהרן. שלוש מתנות אלה מאת ה' נועדו להבטיח לישראל את התנאים הבסיסיים שכל חברה זקוקה להם על מנת להתקיים: כלכלה (לחם ומים) וביטחון (ענני כבוד).

המקרה המיוחד של ישראל

יש לשים לב למקרה המיוחד של ההיסטוריה של עם ישראל בעת יציאת מצרים. זו החברה היחידה שקיבלה את חוקתה – התורה – עוד לפני שהתפתחו התהליכים המביאים בדרך כלל כל חברה אנושית להקמת מוסדות לאומיים ולמערכת חוקים. עם ישראל מקבל את התורה עוד לפני שעשה את צעדיו הראשונים בהיסטוריה, ולכן הוא זקוק לפסק זמן 'מחוץ להיסטוריה', משוחרר מאילוצי הפרנסה והביטחון, על מנת שיוכל להיפגש עם התורה וללמוד אותה, בטרם יפסע אל תוך ההיסטוריה. תקופה זו של ארבעים שנה שבין העולם הישן של מצרים הפרעונית ובין ראשית תולדות עם ישראל על אדמתו – הייתה תקופה של הכשרה, עוד לפני ההתמודדות עם ניסיונות החיים.

לא ידוע על מקרה דומה בהיסטוריה. הגמרא מלמדת אותנו שמצב ייחודי זה התאפשר בזכותם של "שלושה פרנסים" – משה, אהרן ומרים – שהנהיגו את העם באותה תקופה. עוד במצרים הם פעלו, בדרכים שונות, להבטיח את עצם קיומה של האומה הישראלית. לכן הגמרא, תוך פרשנות מדייקת של הפסוקים המתארים את מהלכיהם ואת דרך פעולתם, מייחסת להם את הזכות המיוחדת לקיומה של מציאות יוצאת דופן זו: חברה המשוחררת מאילוצי החיים.

מפאת עומק מעורבותם בתקופה ניסית זו, הם לא יהיו חלק ממהלכי הכניסה לארץ כנען.[1] הם יעבירו את השרביט לדור נשיאי ישראל, תחת הנהגתו של יהושע.

זכות אברהם

ה'תורה תמימה'[2] מביא בעניין זה גמרא אחרת, המייחסת זכות זו לאברהם אבינו בשל מידת הכנסת האורחים שלו, כפי שהדבר משתקף ביחסו לשלושת המלאכים שחשב אותם להולכי דרכים:

וַיֹּאמַר [אברהם]... יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ... וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (בראשית יח, ג‑ח).

תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלושה זכו לשלושה. בשכר "חֶמְאָה וְחָלָב" – זכו למן, בשכר "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם" – זכו לעמוד הענן, בשכר "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם" – זכו לבארה של מרים (בבא מציעא פו, ב).

בזכות מעשי חסד אלה אברהם מבטיח לצאצאיו במדבר את בארהּ של מרים, את המן של משה ואת עמוד הענן של אהרן. המהרש"א[3] (המובא בפירוש ה'תורה תמימה') שואל: אם כן, למה הבאר נקראת על שם מרים ולא על שם אברהם? תשובתו היא שעצם האפשרות של גילוי השגחה כזה – הוא בזכות אברהם, אולם הופעתם בפועל של ניסים אלה, והמשך קיומם בכל תקופת המדבר – הם בזכות שלושת הפרנסים: משה, אהרן ומרים.[4] לעומתו, בעל ה'תורה תמימה' מסביר את העניין כך: בזכותו של אברהם הופיעו בדור המדבר שלושת הפרנסים.[5]

צאצאיו של אברהם

פירוש הדבר: משה, אהרן ומרים הם אלה שאפשרו את גילוי ההשגחה לעמם בדור ההוא, מפני שזכו להבטיח באמת את נוכחותו של אברהם.

מכאן נוכל להבין מדוע התורה מקפידה לפרט את השתלשלות התולדות של אברהם. מתוך כל המשפחות שיצאו מיעקב בן יצחק בן אברהם, רק זו של לוי, דרך קהת ועמרם, מובילה למשה, לאחיו אהרן ולאחותו מרים. הגמרא כאן מעלה על נס את זכותו המיוחדת של ה"אִישׁ מִבֵּית לֵוִי",[6] עמרם, איש הנאמנות העילאית, מי שבניו הפכו את בני בניו של אברהם לעם, וגם נטלו על עצמם את האחריות לקיום ההבטחות שניתנו לאבות.

[1] המהלך הכללי של כיבוש הארץ צריך להתבצע בדרך הטבע (ירידת המן נפסקה עם הכניסה לארץ. ראה שמות טז, לה), ו'שלושת הפרנסים' שייכים לתקופה המתאפיינת בריבוי נסים ונפלאות (ה"ע).

[2] תורה תמימה לפרשת וירא, על בראשית יח, ד.

[3] הרב שמואל אליעזר הלוי אידלס (1555–1631), מפרש הלכות ואגדות התלמוד.

[4] מניטו מפרש את דברי המהרש"א: "וי"ל דבזכות אברהם לא היו זוכין בהן אלא לפי שעה אבל בזכות משה ואהרן ומרים היו נמשכים המן והענן והבאר כך זמן רב מ' שנה" (מהרש"א, חידושי אגדות, בבא מציעא פו, ב).

[5] תורה תמימה לבראשית יח, ד, הערה טו: "דהכוונה 'זכו לבארה של מרים' – שזכו למרים, שבשבילה זכו לבאר. וקיצור לשון הוא... שבשכר מה שעשה אברהם זכו בניו למשה ולאהרן, שבזכותם ירד להם המן וליוום ענני כבוד".

[6] שמות ב, א.

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

חטא המרגלים

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא).

"אנשים" אלה הם עשרת המרגלים שנשלחו בידי משה לתור את הארץ, יחד עם כלב ויהושע. בפסוק זה הם משיבים לכלב שטען נגדם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ (=את הארץ) כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, ל). התורה מכנה אותם בשם אנשים ובכך מציינת את חשיבותם, כדברי רש"י על הפסוק "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם, ג): "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים היו".

וכן להיפך: מה שקרה אז, מאיר בצורה חריפה את אשר קורה היום,[3] את השערורייה המתרחשת לנגד עינינו. אותם האנשים אשר היו ממשחררי הארץ – הם אלו אשר מתכוננים ביודעין למסור אותה לאויבינו. "באותה שעה (בעת השחרור), כשרים היו...".

כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא).

כביכול כלפי מעלה אמרו (רש"י שם).

לפי הפשט, פירוש המילה "מִמֶּנּוּ" בפסוק שלפנינו הוא: "מאיתנו" – העם הכנעני חזק יותר מאיתנו. אך ניתן להבין את המילה גם כגוף שלישי יחיד, כלומר: העם הכנעני חָזָק הוּא 'מִמֶּנּוֹ' – מן הקב"ה. מקור דברי רש"י בגמרא במסכת סוטה (לה, א):

אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", אל תִּקְרֵי ממנוּ אלא ממנו. כביכול אפילו בעל הבית (רש"י: אדון העולם) אינו יכול להוציא כליו משם (רש"י: אם הפקידם שם).

כלומר, הטענה איננה שהערבים שכבשו את ארץ ישראל חזקים מאיתנו, אלא שזכותם המוסרית עולה על זכותנו על הארץ.[4] ולפי טענה זו, מה יועילו האותות והמופתים שנעשו עד כה אם הפולש לארץ עדיין נמצא כאן?

הארץ המובטחת

יהודים רבים התרגלו במהלך הגלות לכנות את מולדת העברים בשם הארץ המובטחת, ככל הנראה כתוצאה מספיגה מתמשכת של מנטליות גלותית. אולם התורה מדברת על "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כז, יב).[5] הארץ נתונה לנו; היא מולדתנו. היחס הנפשי והמדיני לארץ 'מובטחת' שונה במהותו מהיחס אל ארץ אבות – אבודה, אך בלתי נשכחת.

נראה שהגיע הזמן לבירור נוקב. מה מושך את היהודים לארץ ישראל: התיירות? הארכיאולוגיה? העלייה לרגל לארץ הקודש?

נראה כי עַמֵּנוּ – לפעמים בתמימות, לפעמים בציניות – חוזר על אותם כשלים דרמטיים שהתורה מספרת עליהם, וכאשר אנחנו קוראים במקורותינו על הזלזול שמפגינים כלפי ארץ חמדה[6] אלה אשר מעלים אותה על נס כ'אידיאל', יש מקום לתהות: אולי מה שקורה לנו הוא פשוט תוצאה של 'מידה כנגד מידה'?

איך הגענו למצב בו אנו רואים את עצמנו כזרים בביתנו? אולי הדבר אירע לנו מפני שזמן ארוך כל כך הרגשנו 'בבית', כשהיינו רק גולים בארץ לא לנו...

הגיע הזמן לחזור ולקרוא את התנ"ך!

[1] במדבר יג, ב.

[2] "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא..." (שם, כז).

[3] הדברים נכתבו בשנת תשנ"ד, בתקופת הסכמי אוסלו.

[4]טיעון זה עמד ביסוד התעמולה של אמצעי התקשורת הישראליים כדי להצדיק את הדמורליזציה ואת התבוסתנות שהתלוו ל'תהליך אוסלו' (הערה של מניטו).

[5] עיין גם ויקרא כה, ב; דברים כו, א; שם, טו; ועוד.

[6] מלשון הפסוק: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהלים קו, כד).

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין 

(גיליון זה מוקדש לע"נ אמי מורתי בתיה שרקי בת ר' מרדכי ז"ל, שנפטרה ביום שבת, פרשת במדבר, כ"ט באייר)

המנורה ואיחוד החכמות

דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח, ב).

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה – אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה (רש"י שם).

פני המנורה

שישה קנים היו במנורה, שלושה קנים מכל צד של הנר האמצעי ("גוף של מנורה"), והפתילות של ששת הנרות היו פונות אל הנר האמצעי. לפי תיאור זה, היינו מצפים שהפסוק יאמר: "אל מול פני המנורה יאירו ששת הנרות". ואם כן, נשאלת השאלה: מדוע כתוב "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"? ובכלל, מה משמעותם של שבעת קני המנורה? לְמָה רומז כאן המספר שבע?

טעמים שונים ניתנו לדבר, אך ההסבר המהותי ביותר מתייחס לסדר הזמנים של מעשה בראשית הכתוב בתורה: שישה ימים, והיום השביעי – שבת. ששת הימים הם ימי בריאתו של העולם. ברגע הבריאה ("בְּרֵאשִׁית") מופיע החומר היסודי של העולם, ובמשך שישה ימים הבורא 'יוצר יצירה' – נותן צורה לחומר.[1] בסוף היום השישי מופיע האדם בעולם, וביום השביעי – אשר לגביו עדיין לא נכתב "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי" – מתחילה ההיסטוריה האנושית.[2]

ביום שביעי זה, יחסו של הבורא לעולמו הוא בבחינת שבת, שביתה ממלאכה, כך שהעולם הנברא מקבל את צורתו של עולם הטבע – עולם שכאילו קיים מעצמו, וכפוף לדטרמיניזם עיוור ואנונימי. עולם כזה, שכביכול התרוקן מנוכחות ה', היה הופך לעולם מקולל אלמלא בֵּרכוֹ ה' עוד לפני שקידשוֹ על ידי השבת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" – ורק אחר כך – "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג). כלומר, לאחר שה' בירך את היום השביעי, הוא הכריז עליו כקדוש, 'אסור' עבורו,[3] וכאילו 'אסר' על עצמו להתערב בעולם שהפך להיות הטבע (אלא אם כן קיימת סכנה של פיקוח נפש לבריאה, המתירה עשיית מלאכה, כידוע מהלכות שבת).[4]

'שבת הבורא' מבטיחה את חופשו של האדם, שלא היה יכול להתממש בעולם שאינו כפוף לחוקי הטבע. לכן, היום השביעי הוא הזמן שבו מתרחשת ההיסטוריה האנושית.

מן התורה אנו למדים שקיימים שני סוגי חכמות: החכמות המכונות חיצוניות,[5] מה שקרוי בימינו מדעים, וחכמת התורה. המדעים עוסקים בתופעות הטבע של העולם שנוצר בששת ימי המעשה (והפך להיות הטבע ביום השביעי), בעוד התורה עוסקת בהתנהגות האידיאלית של האדם בעל הבחירה החופשית בתוך עולם הטבע. משום כך הגמרא מציינת שהתורה ניתנה ביום השבת, ו' בסיוון של השנה הראשונה ליציאת מצרים.[6]

היום השמיני, לעומת זאת, ידוע כמתייחס לימות המשיח. על פי המדרש, התלמוד והזוהר, אליהו הנביא, המבשר את בואו של משיח בן דוד בסוף האלף השישי, צפוי להתגלות ב'מוצאי שבת', כלומר ביום השמיני,[7] לכן מזכירים אותו בהבדלה. הוא הדין בכל המצוות הקשורות ליום השמיני, כמו ברית המילה, המשלימה את האדם ומעלה אותו מעל מדרגת הטבע.[8]

הפסוק "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" מלמד אותנו שיעור חשוב באחדות ה': על שבעת הנרות להאיר יחד. ה' שברא את העולם בשישה ימים – הוא גם מי שנתן לנו את התורה. המדעים של העולם הנברא והתורה צריכים להאיר אלה את אלה ואז יתגלה מלוא אורם. כמה רחוקים אנחנו מתפיסה דואליסטית של האמת, בה הדת והחיים בעולם הנברא נתפסים כסותרים זה את זה. תפיסה זו, שחלחלה בדורנו להרבה חוגים דתיים וחרדיים, בתפוצות ובארץ, מקורה בהשפעה רוחנית של דתות פגאניות עקב המגע המתמשך איתן לאורך הגלות. השיבה לארץ ישראל מבטיחה גמילה אמיתית ממנטליות זרה זו, טיהור הבא מעצם המפגש המחודש בין עם ישראל לנופו הטבעי, ארץ העברים, ארץ הקדוּשה הטבעית.

[1] עיין רמב"ן לבראשית א, א: "ואין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'... [הקב"ה] הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאוד... מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכוח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים 'היולי'. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל".

[2] בסוף כל יום מששת ימי בראשית כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום" אחד, יום שני, יום שלישי וכו', עד היום השישי. מילים אלה מציינות את סיומו של אותו יום ומבשרות את תחילתו של היום הבא. ביום השביעי לא נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי", מה שמצביע על כך שהיום השביעי לא הסתיים. אנחנו עדיין נמצאים ביום השביעי, וזהו הזמן שבו מתרחשת ההיסטוריה האנושית.

עיין פרקי דרבי אליעזר, יח: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, וכך כל ימי המעשה. ברא יום שביעי – לא נאמר בו מלאכה, ולא נאמר בו 'ויהי ערב ויהי בוקר', שהוא שמור לדורות".

[3] ההקדשה, במובן של 'הקדש', מוציאה את הדבר שהוקדש 'מחוץ לתחום' של המקדיש. (ה"ע)

[4] כאשר ישנה סכנה אמיתית לקיום תוכניתו של הבורא עבור עולמו – הוא כביכול 'מחלל את שבתו', מתערב בעולם ועושה נס המשדד את מערכות הטבע (ה"ע).

[5] "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ).

[6] "בשבת ניתנה תורה לישראל" (שבת פו, ב). התורה ניתנה לאדם ביום השביעי כהדרכה אידיאלית בעולמו (ה"ע).

[7] עיין עירובין מג, ב. וראה גם בספר 'המנהיג' (הלכות שבת, עא), וב'אבודרהם', סדר מוצאי שבת.

[8] כידוע, מצוות המילה דוחה שבת.

קדושת הלויים וקדושת עם ישראל

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ. (במדבר ח, יט)

"וָאֶתְּנָה" וגו' – חמישה פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה, כך ראיתי בבראשית רבה. (רש"י שם)

א

רש"י אינו רגיל לציין את מקורות פרשנותו בצורה כה מדויקת. אם הוא עושה זאת כאן, כנראה שהדבר נעשה כדי שלא נחשוב שיש פה השוואה פשטנית. המספר 'חמש' מפנה אותנו מיידית לחמישה חומשי תורה, כמו בשיר "אחד מי יודע". מקור פרשנות זו נמצא, לדבריו, במדרש רבה, ומשמעות הדבר היא שלפנינו לימוד חשוב.

אולם פירוש זה לא נמצא במדרש רבה על הפסוק שלנו. יתר על כן, המדרש בבראשית רבה מציין שבפרשת בראשית מופיעה חמש פעמים המילה אור,[1] ואותו הוא מקביל לחמישה חומשי תורה. דברי רש"י מקשרים אף הם את חמשת חומשי התורה עם חמשת הפעמים בהן מופיע הביטוי "בני ישראל" בפסוק שלנו, ובכך נותן לנו את הגדרתם.

ב

עוד לפני שנתייחס לקשר זה, עלינו לברר את הכוונה שבפירוש רש"י.

הפסוק מבאר את סיבת ה'הבדלה' של הלויים, ה'מופרדים' משאר שבטי ישראל. כזכור, הבדלה זו באה לאחר חטא העגל, אשר בעקבותיו שבט לוי מחליף את הבכורות של שבטי ישראל בייעוד הקדושה והכהונה, מה שעלול להביא למחשבה שהפרדה זו 'פוסלת' את יתר בני ישראל. משום כך, על מנת למנוע טעות זו, רש"י מקדים ומסביר שההפך הוא הנכון: ייעוד הקדושה המיוחד לשבט לוי אינו אלא האצלה של הייעוד המקורי של כלל עם ישראל, והוא המעניק לו את תוקפו. הקב"ה כרת ברית בלתי־הפיכה עִם ישראל דווקא, וללא בני ישראל – אין לשבט לוי ולא כלום.

יש לשים לב לניגוד המצוי לכאורה בין פשט הפסוק ובין פרשנותו של רש"י, שנראים כסותרים זה את זו. למרבה הצער, טעות זו נפוצה מאוד. היא הרקע לסכנה הקיימת בימינו – פירוד בין אלו המתיימרים למלא את תפקידו של שבט לוי ובין שאר עם ישראל. הכוונה, כמובן, ליהודים המגדירים את עצמם כחרדים, קהילות נפרדות, הן בישראל והן בתפוצות. במקום לכהן כלויים עבור יתר השבטים וכערֵבים לאחדות העם ולקדושתו למען כל ישראל – הם מתנהלים כשבט נפרד, ויוצרים לעצמם גטו 'דתי' הבא להחליף את האומה הישראלית. מצב מאוד דומה הוליד לפני אלפיים שנה את הזיוף הנוצרי של 'ישראל שברוח'.

ג

לא קשה להציב את ההקבלה בין חמשת המופעים של הביטוי "בני ישראל" וחמשת חומשי התורה. אף שהנושא ראוי ללימוד מעמיק, ניתן לסכם בקצרה את העניין כך:

1 – בראשית: כשם ששבט לוי נובע מישראל ומחובר אליו כחברה של כהנים, כך עם ישראל נובע מהאנושות ומחובר אליה מתוך אותו הייעוד.[2]

2 – שמות: המטרה של יציאת מצרים, של קץ הגלות, איננה הקמת פזורה הממתינה למשיח שיבוא באחרית הימים, אלא בניית בית המקדש בירושלים, שהדגם המבשר שלו הוא המשכן.[3]

3 – ויקרא: מכלול החוקים המתייחסים לייעודם של הכהנים, המקיימים בעבודת המקדש את הכפרה לעוונות כל ישראל.[4]

4 – במדבר: הסיפור של מכלול ה'אסונות' והניסיונות של דור המדבר, שלא היה מוכן לייעוד הקדושה.[5]

5 – דברים: סיכום התורה עבור דור הנכנסים לארץ ישראל על מנת לבנות את בית הקדושה.[6]

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר ואיתי קולין

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי (במדבר טז, א)

"כל העדה כולם קדושים"

הפרשה פותחת בסיפור היריבות שבין קרח וכמה מראשי שבט ראובן ובין משה ואהרן. נושא המחלוקת הוא ברור: הלגיטימיות של השלטון. ישנו אינטרס משותף בין ה'מורדים' של שבט לוי – קרח, הטוען לכהונה – ובין אלה של השבט הבכור, ראובן, הטוענים למלכות. טענתם נראית לכאורה משכנעת. זו קריאה לדמוקרטיה קדושה, או, במילים של היום, לקדושתה של הדמוקרטיה:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (שם, ג).

עם זאת, על פי המשנה, מחלוקת זו – מחלוקת קרח ועדתו – איננה תמימה, והיא משמשת כדגם של המחלוקת "שלא לשם שמים". וכך אמרו במסכת אבות (ה, יז): 

כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

קורח טוען שמשה בנה מערכת היררכית: לטובתו בעניין השלטון הפוליטי, ולטובת אהרן בענייני כהונה. אבל כבר נאמר ש"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'"! ואם כך – "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג). "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" – זאת הצהרה מושכת. אך המפרשים מגלים את אופייה הדמגוגי של טענתו: אכן, כל ישראל כולם קדושים, אך הטענה לשוויון של 'כולם באותה מדרגה' היא שקרית. השקר המסוכן ביותר הוא זה שלובש חזות אמת. במקרה זה, הדמגוגיה של קרח טמונה בכך שהוא מציג את עצמו כמגן על האינטרס המשותף, כשלאמיתו של דבר הכל נועד להסתיר את שאפתנותו האישית. ואכן, קרח בלבד יכול לטעון נגד משה, עקב ערכו האישי – וכאן חטאו. לפי המדרש, "חכם גדול היה קרח".[1] מצד כל אדם אחר, טענה זו הייתה נראית מגוחכת.

טענתו חוזרת מילה במילה על דבר שמשה בעצמו מסר מפי הגבורה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). ואכן, זאת הייתה תוכניתו האידיאלית של הקב"ה עבור עם ישראל בעת יציאת מצרים: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש" (שמות יט, ו), כלומר, עם קדוש המאוגד באופן חופשי כחברה נטולת היררכיה, בה כולם מלכים וכהנים.[2] אלא שקורח ועדתו מתעלמים ביודעין מכך שבעקבות חטא העגל תוכנית זו נדחתה לאחרית הימים. עד אז, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" זו זקוקה בעצמה לכהנים ולמלכים. קורח ועדתו יודעים זאת, אך הם משתמשים בטיעון – שלכאורה אין בו דופי – על מנת לתבוע את השלטון לעצמם. 

שיכרון הגדלות

הגאווה ותאוות השלטון, השימוש בדמגוגיה כאמצעי לכסות על קנאה ועל יריבות – כל אלה תופעות ידועות, גם אצל אנשים גדולים. התורה אינה מהססת לציין שנגעים אלה יכולים לפגוע אף בגדולי ישראל. ואכן, קורח היה אדם גדול בישראל – הן מפאת ייחוסו, והן בזכות מעלותיו האישיות. אך הוא דוגמה מובהקת למה שקורה לגדולי התורה כאשר הם נתפסים לתאוות השלטון ולשיכרון הגדלות המלווה אותה.

הפחיתות המוסרית המיוחדת לחכמים מאפיין אצל חז"ל את החכם "המורה הלכה בפני רבו",[3] הקם נגד רבותיו, בחייהם ובנוכחותם, ומתיימר להתנגד לתורתם. על קורח מסופר בתלמוד שראה בחזונו את שושלת צאצאיו ובהם שמואל הנביא,[4] אשר כילד הורה הלכה בפני רבו, עלי הכהן.[5]

והנה, מהפסוק בתהלים "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צו, צט), משתמע ששמואל היה שקול כמשה ואהרן יחדיו.[6] קורח הסיק מכך שהוא, אבי אבותיו של שמואל, רשאי לנהוג כמוהו. אבל יש הבדל גדול ביניהם. בזמנו של שמואל – ההלכה הייתה כשמואל, אך בימי משה – משפט ה' חשף את חוסר תום הלב של קורח.

מבחינת חז"ל, פרשת קורח ממחישה את הסכנה האורבת תמיד לחברות הבנויות על אידיאל: לא אחת, אזכור האידיאלים הגבוהים בא לחפות על אינטרסים אישיים.

יתר על כן, בחכמה רבה קבעו חכמינו לקרוא כהפטרה לפרשת קורח את דברי שמואל בסוף ימיו:

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר (שמואל א יב, ג)

העונים כהד לדברי משה בפרשתנו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו).

פילוגים ומחלוקות

עקב האינטרסים האישיים שהובילו אותם, קורח ועדתו נידונים לאין סוף מחלוקות פנימיות, שהרי כל אחד במפלגתו של קורח שאף לעמוד בראש ההנהגה. לכך רומזת לשון המשנה: "מחלוקת קורח וכל עדתו", כלומר, המחלוקת שבין קורח ובין עדתו. רואים שפועל כאן מעין 'מידה כנגד מידה' מול תופעת הפילוג של 'הקהילות הנפרדות': די להתבונן במחזה העצוב עד מאוד של הפילוגים בקהילות האורתודוקסיות בארץ ובגולה.

מחלוקת שלא לשם שמיים

רש"י מצטט את המדרש בעניין הייחוס של קרח המוזכר בפסוק הראשון: "קֹרַח, בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי", בעוד יעקב אינו מוזכר. הסיבה לכך היא שיעקב עצמו ביקש שלא להזכירו בקשר למחלוקות: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ו).[7] ואכן, החטא החמור ביותר והקשה ביותר לתיקון, הוא המחלוקת שלא לשם שמים בין החכמים.

בפירושו על המשנה בפרקי אבות, המהר"ל מרחיב עוד את הקריאה להישמר ממחלוקת "בין גדולים". כדברי המשנה:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. (אבות ה, יז)

המשנה משתמשת במונח "להתקיים". לדעת המהר"ל, כל מחלוקת היא שנואה, אפילו מחלוקת לשם שמים, כי מחלוקת זו 'מתקיימת', כלומר – נמשכת מבלי להסתיים.[8] וזהו אות להעדר היכולת להכיר בתורה כקריטריון לסמכות עליונה.[9]

כידוע, ביום השני של בריאת העולם, יום ההבדלה בין המים שמעל לרקיע והמים שמתחת לרקיע,[10] הפסוקים אינם מציינים "וירא אלוהים כי טוב". הסיבה לכך היא שביום השני מופיעים הדואליות והפירוד, ואף על פי שבמקרה זה ההבדלה הייתה הכרחית לקיום העולם – היא בעצמה שלילית.

ההבדלה של היום השני היא השורש לכל דואליות, לכל מחלוקת. והנה, ביום השני בשבוע, המזמור המוזכר בתפילת שחרית הוא "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח".[11] כאילו כדי לומר שדווקא על בני קרח מוטל התיקון של כל מה שקשור למספר שתיים, מספר הפירוד. נושא זה קשור לנאמר בפרשת פנחס בעניין הפקודים של שבט לוי: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא).

המשמעות בעניין זה ברורה: יהא אשר יהא חטאם של האבות, ביד הבנים לכפר עליו.

המעשר מן המעשר

הפרשה חותמת במצווה המיוחדת לשבט לוי – מצוות המעשר מן המעשר, שעל הלויים להפריש לכהנים ממעשר התבואה שהם מקבלים מהשבטים. מצווה זו (וכן מצוות אחרות הקשורות ללויים) מובאת בתורה מיד לאחר סיפור המרד, ודבר זה בא להדגיש את מעלתה של עבודת הלויים. המעשר שהם מקבלים בא לפצות בדין על האיסור שחל עליהם ליטול חלק בחיי הכלכלה, והם עצמם מחויבים לתת מעשר מן המעשר למקדש. התורה מדגישה שתרומה זו אינה נופלת במדרגתה מזו של יתר שבטי ישראל: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם, כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר יח, כז).