שיחות מניטו על הפרשה - פרשת בשלח

תרגום של שיעורים שנמסרו על ידי הרב בשנת תשמ"ז, 1987

הטקסט עוד לא עבר עריכה לשונית מקצועית, שתיעשה לקראת יציאת הספר לאור.

לתמלול השיעור במקור בשפה הצרפתית - לחצו כאן - או המשיכו לסוף העמוד.

תרגום מצרפתית: אברהם כליפא

תמלול לצרפתית: Textline26

תודה ללנה וראובן רוזנטול

מניטו: אנחנו אמנם רגילים להתחיל את לימודנו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה, אבל ההרגל הזה מביא לידי כך שאנחנו לא מצליחים להתקדם מעבר לפסוקים הראשונים. לכן בחרתי בקטע שהוא קטע מרכזי של הפרשה, מפני שנושאה העיקרי הוא קריעת ים סוף, שהתרחשה שבעה ימים לאחר היציאה ממצרים. לכן בחרתי במספר פסוקים העוסקים בשאלה שנשאלת ביחס למאורע הזה, קריעת ים סוף, ועל ידי זה נוכל גם להפיק מספר תובנות – כך הוא דרך לימודנו – שיאירו על האופן שבו אנו חווים הרפתקאות דומות בעת העכשווית של ההיסטוריה היהודית. אם יישאר לנו זמן, נחזור לתחילת הפרשה כדי ללמוד את פסוקיה הראשונים.

התורה מספרת לנו שלאחר הרבה מאוד קשיים, עם ישראל, בהנהגתו של משה, יוצא ממצרים. עברנו את סיפור עשרת המכות; בי"ד ניסן, יציאת מצרים מתרחשת. משה מצליח להוציא ממצרים חלק מן העברים שהיו שם מאז תקופת האבות; מאז יעקב, ליתר דיוק. והנה, לאחר המכה האחרונה – שהייתה המכה היותר קשה שעשתה את הרושם הגדול ביותר על פרעה ועל המצרים – הלוא היא מכת בכורות, פרעה סוף סוף מחליט לתת לבני ישראל לצאת ממצרים. יותר מזה: הוא גירש אותם. ישנן שתי מציאויות באותו המאורע: העברים אמנם ברחו, אך יחד עם זאת גם גורשו ממצרים. וזאת משום שהתודעה המצרית נעשתה מודעת, אם אפשר לומר כן, שנוכחותם של העברים במצרים עלולה להפוך להיות קללה מוחלטת עבורם, במקום להיות ברכה. בסופו של דבר, על אף שעד אז המצרים לא רצו לשחרר את העברים – מפני שסברו שטובתה של הציוויליזציה המצרית הייתה לשמור את קהילת העברים בקרבה; עם עשרת המכות, הם הבינו שהמאורעות עצמם מאלצים אותם לגרש את העברים. אבל מהר מאוד – ויש כאן דבר חשוב שנחזור אליו בהמשך – לאחר שלושה ימים פרעה חזר בו: הוא הבין שהוא איבד את הברכה שנוכחות העברים השפיעה בציוויליזציה המצרית, והוא מתחיל, בראש צבאו, לרדוף אחר העברים, שהחלו לצעוד לעבר הארץ המובטחת, על מנת להשיגם ולהחזירם למצרים.

פרעה חוזר בו

לפני שנמשיך את הסיפור, אני רוצה להדגיש את המשמעות של החזרה הזו של פרעה מדעתו. ישנם מאורעות שעושים רושם עז, שיש להם השפעה מידית, ומביאים להחלטה. אך כאשר הוודאות של המאורע, כאשר הכוח הזה של רגע החוויה מתחלש, חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. כלומר, אם אנחנו תופסים את גודל האירוע, פרעה קיבל התרשמות עזה מהתגלות. התודעה הדתית של המצרים דאז, הייתה תודעה בעלת אופי אסטרולוגי, דהיינו שתהליכי ההיסטוריה של בני האדם מנוהלים ונשלטים על ידי כוחות אימפרסונאליים – שהם אלילי המיתולוגיות; והנה, דרך נוכחותם של העברים ודרך כל הסיפור הזה, מחפשת להתגלות, נחשפת, הריבונות הדתית האמיתית המנהלת את העולם, שאיננה אוסף כוחות אימפרסונאליים, קוסמיים, מיתיים; אלא רצון, רצונו של הבורא, שהכירו העברים במסורת שלהם. ישנה ההתנגשות בין שתי חוויות דתיות שונות באופן מוחלט; חוויה שמתחילה בהיסטוריית העברים עם "תודעתו של אברהם", ששה דורות מאוחר יותר, ישנו עם שלם שהוא העד של אופן שונה לגמרי להתייחס למה שניתן לכנות החוויה הדתית או הרגישות הדתית. יש כאן מהפכה שמתרחשת בהיסטוריה של האנושות: עד כה, היו רגילים לחשוב שהחוויה הדתית האותנטית, היא מה שאנחנו המודרניים מכנים היום החוויה הפגנית. דהיינו להפוך את כוחות הטבע לאלילים, שמאובחנים כטרנסנדנטיים, ריבוניים כשלעצמם, שמשפיעים, מנהלים, מושלים על גורלם של בני האדם. והנה עם העברים מופיעה תודעה דתית שונה בתכלית: העיקר הוא התודעה המוסרית, שנשפטת על ידי רצון של בורא.

בעקבות התפשטותו של "החינוך התנכ"י" – בחוגים היהודים כמובן אך גם בחוגים של שאר הדתות התנכ"יות – אנחנו כל כך מורגלים לזה שהתודעה המוסרית הזו מובנת מאליה, שכבר לא שמים לב שבתוך העולם הטבעי, העולם של הטבע, כלומר העולם המורגל לנו, התודעה הדתית הייתה התודעה הפגנית. יהיה מה שיהיה אופיו השלילי של יחסנו אל מה שמייצג המונח "פגני" – שמהווה עבורנו מונח שלילי – היא מכל מקום היוותה חוויה דתית אוטנטית. זרה, שונה, אבל רגישות דתית – ולפעמים אפילו מיסטית ועמוקה – של הדת הפגנית, דהיינו של הקשר שבין התודעה האנושית לבין הטרנסצנדנטיות של הכוחות שאמורים לתת את המשמעות של ההיסטוריה של העולם, אך שנתפסו כאימפרסונליים. בדומה לתפיסה המטריאליסטית המודרנית, שניתן להחשיב כחילון של הדת המיתולוגית העתיקה; עם מושגים, עקרונות ואוצר מילים שונים לגמרי, אך בסופו של דבר אופי התודעה מאוד זהה.

אביא לכם דוגמה: באחד השיעורים על המדרש, שאלנו מדוע חכמי מצרים – שהתורה מכנה חרטומי מצרים – התקשו כל כך לפתור את חלומותיו של פרעה? הרי בסופו של דבר מדובר היה בחלומות די קלים לפתור: פרעה מוטרד באופן אובססיבי על ידי חשש של שיבוש סדרי הכלכלה של ממלכתו, ולכן הוא חולם תחילה על שנות שבע, ולאחר מכן על שנות בצורת. לא בצורת – זה היה גרוע יותר – אלא של רעב. הוא חולם על זה ביחס לחקלאות - השיבולים, וביחס לצאן והבקר - הפרות הבריאות בשר והדקות בשר. אנחנו כל כך מורגלים לפתרונו הפשוט של יוסף, שאנו רשאים לשאול את עצמנו מדוע חרטומי מצרים לא הצליחו להבין את מה שהטריד את פרעה בחלומותיו. אלא, עבור תפיסה מחשבתית שהורגלה לסדירות מוחלטת של מחזורי כוחות הטבע, להעלות על הדעת אפשרות של שיבוש סדרי הכלכלה – כלכלה שתלויה במחזור החקלאי – היה נחשב לכפירה. הייתה להם תפיסה מחשבתית אורתודוקסית – לפי המובן האטימולוגי התואם כאן, וללא שום קונוטציה שלילית; שאנו מוצאים לפעמים גם אצל הוגי דעות מרקסיסטים, "המרקסיסטים האורתודוקסים". דהיינו חוסר המסוגלות להעלות על הדעת השערה או היתכנות של מאורע החורג מן המערכת האידיאולוגית המקובלת. כלומר עניין התפיסה המחשבתית האורתודוקסית הוא להנגיד את האידיאולוגיה עם העובדות, עם המציאות של העולם החיצוני, הריאלי; וכאשר העולם הריאלי סותר את התאוריה, התיאוריה היא הצודקת; וזה מביא לידי אסונות, טבח, וכו', אתם יכולים לשער במה מדובר...

את התפיסה המחשבתית הזו, של הדתות האסטרולוגיות, אנו מוצאים לעיתים קרובות בתפיסה הקשיחה, הדוגמתית, של המערכות המטריאליסטיות. באופן סכמתי, התפיסה המחשבתית המטריאליסטית המודרנית אינה אלא חילון של התפיסה המחשבתית האסטרולוגית העתיקה, כשבמונח "חילון" אני מתכוון לכל היסטוריית התפתחות הדעות, שהתרחשה לאורך מאות שנים. אבל מדובר בכמעט אותו חוסר מסוגלות להתחשב בפקטור של החירות, בפקטור של שלילת הדטרמיניזם - של הרצון, בפקטור של ההתערבות של האדם בתור אדם בסדר המאורעות. בזמננו, דבר זה מכונה "מטריאליזם דיאלקטי מדעי", או "מדעי דיאלקטי", שאינו אלא פסידו מדע שמשליך אידיאולוגיה על הגילוי של החוקים העומדים ביסוד הפנומן של הכלכלה.

אם נשליך זאת על הציוויליזציה המצרית, זה מבאר לנו קצת מה היה הקושי של חכמי מצרים לבאר את האובססיה של פרעה בחלומותיו, בהם הוא ביטא את ההרגשה שהכלכלה שלו עומדת להשתבש. וכפי שאתם יודעים, לפי הקטגוריות של המיתולוגיה המצרית, האליל המרכזי היה הנילוס. הגאות של הנילוס היא זו שהייתה מבטיחה את עתידה של כלכלת מצרים. אני מקצר כדי להתקדם מהר, אבל הרעיון ברור.

והנה לפנינו סיפור די פנטסטי: ציוויליזציה שלמה ממתינה שעבד עברי צעיר – "יוסף העברי" – יסביר לכולם בצורה מאוד פשוטה במה מדובר. המדרש מביא לנו מה היו הפתרונות השונים שהציעו החרטומים לפרעה: אתה תנצח שבע מלחמות, ולאחר מכן אתה תפסיד שבע מלחמות. יהיו לך שבע בנות ולאחר מכן הן ימותו. ניתן כאן לחוש את מרכז עניינה של סוג זה של תודעה או של תפיסה מחשבתית: דבר ברור הוא, שעבור מדינה טוטליטרית, הדאגה המרכזית היא הניצחון או ההפסד במלחמות; ועבור מדינה אוטוקראטית, הדאגה המרכזית היא להבטיח את המשכיות השושלת. לכן חכמי מצרים הציעו לפרעה פתרונות מסוג זה, אבל המחשבה שמדובר באופן פשוט בשיבוש הכלכלה הייתה נחשבת לכפירה, בשל התפיסה המחשבתית האורתודוקסית שלפיה קיים דטרמיניזם בנוגע לתופעות האנושיות, באמצעות החוקים הקוסמיים. היום אנו אומרים "החוקים" ותו לא, או אם תרצו חוקי הכלכלה. אני סוגר את הסוגריים.

עם עשרת המכות, מורגשת התפתחות בתהליך ההתגלות של הרצון של מישהו. כאשר קוראים את הסיפור של עשרת המכות, רואים שבהתחלה התופעה הינה אימפרסונלית, אובייקטיבית. כל תושבי הארץ אמורים ללקות. והנה, דבר זה משתנה בהדרגה: המצרים בלבד לוקים, ואילו העברים מוגנים. החל מרגע זה, חכמי מצרים, וגם פרעה עצמו, מתחילים לדאוג; המכה נהיית חכמה. האם קיים רצון מאחרי המכה, המאורע, האסון? אז חכמי מצרים אומרים "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא"[1]. זה פסוק מאוד חשוב. כאן מתרחש מהפך ומגלים שהאמונות הרגילות של התודעה הדתית הפגנית של מצרים מתהפכות. תופעה חסרת תקדים מופיעה: זה לא כוח אימפרסונאלי שמנהל את העולם, אלא הרצון של מישהו. אי אפשר שלא לגלות זאת, מפני שכאשר מתרחשת המכה, המצרים בלבד לוקים, ולא העברים.

הנה, באמצע תהליך המכות, מופיע מאפיין נוסף: כאשר משה מנחית את המכה, המצרים קוראים לחרטומיהם, שמחוללים מכה זהה. אלא משה מסוגל להפסיק את המכה על ידי תפילתו, ואילו החרטומים לא מסוגלים להפסיקה על ידי תפילותיהם. דבר זה גם מדאיג את פרעה. משום שזה אומר שהעולם מנוהל באופן שונה מאוד ממה שהאמינו באמונה פגנית זו. אין זה תפקוד אימפרסונאלי של חוקים קוסמיים, אלא זה גבוה יותר, עמוק יותר, מעבר ל-, זה רצון של מישהו שמשתמש בכוחות הקוסמיים כאמצעי התערבות. זהו בעצם העימות שבין התפיסה המחשבתית העברית לבין התפיסה המחשבתית הפגנית, כבר בימים ההם.

והנה, בסופו של דבר מגיעים למכה העשירית. הגילוי הזה שיש מישהו שפועל, נעשה יותר ממסנוור: לא רק שהמכה מבחינה בין המצרים לעברים, אלא שאף בין המצרים עצמם, היא מבחינה בין הבכורות לאחרים. גילוי דבר זה מכניס אותם לפאניקה מוחלטת. פרעה כל כך מזועזע, שהוא אומר לעברים: "לכו – הבנתי". והנה שלושה ימים לאחר מכן, הוא חוזר בו. המשמעות היא שיתכן שגם לאחר התרחשותם של מאורעות קולוסליים, מהר מאוד חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. לכן אין להיות מופתע מזה שפרעה חזר בו. ואנחנו מגיעים למאורע שאני רוצה שנלמד ביחד.

האנלוגיה שמיד עולה לי לראש, היא שבשנת 1947, אומות העולם, שעוד היו מזועזעות מכל מה שקרה בתקופת הנאציזם, אישרו בסופו של דבר הקמת מדינת ישראל קטנטנה. והנה, מספר שנים לאחר מכן – לא לפני הרבה זמן – כלל האומות שהתאספו באו"ם, חוזרות בהן ומכריזות שהמדינה היא מדינה גזענית. זה מאוד דומה לזה. אומות העולם אומרות: "תחזרו לביתכם". ומעט זמן לאחר מכן: "על מה מדובר?".

והנה פרעה בראש צבאו מתחיל מרדף אחר העברים, שברחו ממצרים ומנסים לפלס להם דרך במדבר, כדי לחזור לארץ כנען – כפי שהיתה מכונה בתקופה ההיא – ארץ ישראל. העברים נקלעו לבעיה שאנסה לתאר: לפניהם הים – מחסום פיזי בפני אפשרות של הצלה, ישועה. כאן, אלו חוקי הטבע שמונעים זאת, אי אפשר לעבור את הים מבלי סכנת טביעה. מאחריהם, צבא המצרים.

אני רגיל לומר, שבסופו של דבר, לאבותינו העברים היה הרבה מזל, משום שמאחוריהם עמד צבא מצרים בלבד...

הזכות הנוספת

הנה מה שהפסוק אומר[2], ותנסו לשחזר בדמיונכם את הממדים של המעמד:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' ".

התמיהה היא כזו: בני ישראל, שזה עתה ניצלו ממצרים, וזה עתה חוו התערבות ניסית של ההשגחה שהוציאה אותם מכבלי השעבוד, אשר לפי כל החוקים הסוציולוגים המוכרים לנו, הם לא היו יכולים להשתחרר ממנו. התלמוד אומר במפורש שממצרים לא יוצאים. ואנחנו עוד זוכרים את העידן שבו מאירופה היהודים לא היו יוצאים, והיו לכודים בתוך מצרים העכשווית. לכן העברים חוו שהקב"ה היה בצד שלהם, אם אפשר לומר זאת באופן פשוט. כל מי שחווה זאת, לא יכל שלא לזכור שהכל אפשרי, שהרי זה אפשרי לצאת ממצרים! אם כן מדוע הם פחדו? והתורה אומרת שהם פחדו מאוד. זה הנושא שהייתי רוצה לעסוק בו, דרך המפרשים השונים.

מתרחש כאן עניין שאני רוצה לציין: משה מתחיל להתפלל כדי שהקב"ה יעזור לעברים המבוהלים, כאשר הים לפניהם – אי אפשר להתקדם – וצבא מצרים מאחוריהם. תנסו לדמיין את המצב שמביא את משה להתפלל תפילה מיוחדת, והקב"ה עונה לו: זה לא הזמן להתפלל, תגיד לעם להתקדם ונראה.

אתבסס על פירוש רש"י על מנת לבאר איך להבין את המצב הפרדוקסלי הזה, שאני שוב מתאר בקצרה: למרות כל הסיבות שיש לעם ישראל להרגיש בטוח – הקב"ה מגן עליו – הוא ירא שמה הקב"ה לא יגן עליו, וכשמשה מנסח תפילה על מנת לבקש עזרה, נכנה זאת "הגנה האחת עשרה" של הקב"ה – לא אומר מכה האחת עשרה, אלא נס האחד עשר – הקב"ה אומר לו שזה לא הזמן להתפלל. רש"י מדגיש מספר ניסוחים יחודיים. ראשית:

"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם"

כמובן, כאשר מביטים למרחוק, נושאים את העיניים, לכן הם נשאו את עיניהם כדי לראות למרחוק. אך המדרש שרש"י מביא אומר שכשנשאו את עיניהם, הם ראו את השמיים. ובשמיים הם ראו את מצרים של מעלה שבאה כנגדם. מה זה מצרים של מעלה? אני חוזר על פירוש הפסוק כדי שתבינו את שינוי רובד הפרשנות: לפי הפשט, זה התרגום המילולי, הם נשאו עיניהם כדי לראות למרחוק מה מגיע אליהם – צבא מצרים. אבל כשנשאו את עיניהם הם ראו בשמיים שמצרים של מעלה באה לעזרת מצרים של מטה, אז הם פחדו. כבר מתחילים לתפוס את העניין. המסורת של התנ"ך מלמדת שכל אומה מוגנת על ידי מה שנקרא בעברית "שר", "הג'יני" של כל אומה. באנג'ולוגיה[3], הנוצרית בין היתר, זה מכונה ארכי-מלאך. אגב הארכי-מלאך של צרפת, הוא סנט-מישל, וזה לא במקרה שזה גם זה של ישראל, מיכאל. אבל זה עניין אחר...

המלאכים

לכל אומה יש שר שמייצג אותה בבית דין של מעלה. כלומר הא-ל האחד, משגיח באופן אוניברסלי על כלל הבריאה שלו, אלא שעבור כל אופן פרטי להיות בריאה – כגון האומות, העמים – יש רצון מיוחד של הא-ל האחד בנוגע לגורלה של כל אומה, כל ברייה, כל מציאות, ואפילו גם של כל פרט ופרט, וזה מה שמכנים "המלאכים". זה רעיון שקשה לבטא, במיוחד בצרפתית, אבל נראה שהרעיון ברור: הקב"ה בלבד משגיח על עולמו, אך דרך מתווכים של השגחה. לכל אומה יש שר המייצג אותה בבית דין של מעלה, ומליץ בפני הא-ל האחד בעד גורל אומתו, שהא-ל האחד ברא. לכן המשמעות היא שכאשר בבית דין של מעלה נלקחת ההחלטה להתערב – אני בכוונה משתמש בלשון מליצית של המדרש – כל טענה, אפילו מצד אויבי ישראל, אפשרית. כלומר, הדבר שמפניו ייראו בני ישראל, הוא שהמליצה של שר מצרים עבור מצרים של מטה, תהיה לרעת בני ישראל. אחד ההסברים של המדרש הוא: התְניה[4] של כל אחת ואחת מעשרת המכות הייתה: שחרר את עמי, אחרת תבוא עליך מכה פלונית. והנה, עד המכה האחרונה, המכות באו על המצרים. כתוצאה מכך, הכל קורה כאילו הם שילמו את המחיר עבור שעבוד בני ישראל, והם עדיין שייכים להם.

אני חוזר על המהלך: כיון שהגיעו המכות, והתְניה הייתה תשחרר את עמי אחרת תלקה במכה פלונית, כיון שעד המכה האחרונה, המכות באו על מצרים, לכן עם ישראל עדיין שייך למצרים. ולכן מצד הדין ומצד המוסר המוחלט, לא הייתה שום אפשרות עבור הקב"ה לסייע לעברים, ולכן הם יראו. כלומר, כאשר העברים הבינו שמצרים של מעלה נחלצה לעזרת מצרים של מטה, הם הבינו שהם אבודים, ושהם זקוקים לנס נוסף. האם ההסבר מספיק ברור? וזה מבאר מדוע התורה מתארת את הפחד הזה, הבהלה הזו, שאחזה את העברים.

וזה עונה לשאלה שבה פתחנו: מאחר והייתה להם הוכחה על כך שהקב"ה מגן עליהם, מדוע הם יראו? אלא הם יראו שלא לזכות יותר להתערבות שתהיה – הייתי אומר – לא צודקת, שהרי הצדק היה בצדם של המצרים. בעברית אומרים היה "תיקו". כלומר מצד הצדק, כשם שהעברים היו רשאים לברוח ממצרים בשל השעבוד הקשה, כך המצרים היו רשאים לקחת אותם חזרה למצרים. ולכן הם היו זקוקים לזכות נוספת על מנת שהקב"ה יתיר לעצמו לפעול לטובת העברים. זכות[5] זו הייתה הזכות של האמונה.[6] לכן הקב"ה אומר למשה: זה לא הזמן להתפלל, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

והנה מה שמתרחש – וזה סיפור שיכול להראות לנו משונה, אבל סוף סוף זה סיפור שאנו חווים בהיסטוריה שלנו, ברמת הפרט - כל אחד באופן אישי במהלך מאורעות החיים, וברמת הכלל - בהיסטוריה של עם ישראל; ושבסופו של דבר מאוד קל לאבחן: לנוכח מצב בלתי פתיר באופן מוחלט, צריך היה שאדם אחד יאזור אומץ להתחיל, מעבר לכל נימוק הגיוני. המסורת מספרת שהיה זה נשיא שבט יהודה, בשם נחשון, שנכנס לים והים נקרע. כלומר מעשה זה נתן לעברים יתרון של זכות במאזנים ששקלו את זכויותיהם של המצרים – מצד הדין, כיון שהוכו על ידי עשרת המכות – מול זכויותיהם של העברים. ומכאן נגזר הביטוי בעברית מודרנית, החלוצים, אלו שנכנסים ראשונים לים, מכונים "נחשונים", שהוא נטייה של שמו של נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב. "עמינדב" בעברית פירושו מי שעומד לשירות עמו, מתנדב. תראו את העקביות של משמעותם של השמות. ולכן כשאתם שומעים על "נחשונים", הכוונה לחלוצים, למייסדים. זהו המאורע הראשון.

בעניין זה, המדרש אומר שלפני הים נחלק העם לארבע כתות[7]: אלו אמרו אנחנו אבודים ולכן אנחנו נתאבד, ניפול לים ונעלם. אחרים אמרו נחזור למצרים. אחרים אמרו נלחם. אחרים אמרו נתפלל. לכל זה, הקב"ה עונה: זה לא יועיל. הנה הפסוק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן[8].

המדרש[9] מבאר:

"אַל תִּירָאוּ" – עבור הכת הראשונה שחשבה שאין מוצא, אין פתרון, וסברו שדינם כליה.

עבור הכת השנייה שחשבו לחזור למצרים, הפסוק אומר: "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם".

עבור הכת השלישית, שחשבו להילחם, הפסוק אומר: "יְהוָ"ה יִלָּחֵם לָכֶם".

ועבור הכת הרביעית, שחשבה להתפלל: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אתם, תשתקו...

מה כוונת המדרש? במצב שכזה, כאשר ההיסטוריה של אומה, ההיסטוריה של אופן אחד להיות אדם, ההיסטוריה של ייעוד מסוים – והוא הדין לגבי הפרט – נראית ללא מוצא, דהיינו לפניהם הים ומאחרים צבא מצרים, קיימות ארבע נטיות, ארבע אסטרטגיות של הזהות האנושית, שאנו מוצאם אגב בכל הרפתקה, בכל מאורע של ההיסטוריה, בצורה זו או אחרת אבל בסופו של דבר לפי אותן קטגוריות: אלו מיואשים; אלו מוותרים על ההתנגדות; אלו אמיצים ומוכנים למסור את נפשם כדי שלא לחזור למצרים, אפילו למות במלחמה, אבל לפחות להילחם באויבים; ואלו שהם אדוקים ואומרים: יש בכל זאת א-להים, אז נתפלל. והקב"ה אומר לארבעת הכתות: זה לא יועיל. מדוע זה לא יועיל? מפני שהשמיים חסומים. שר מצרים יכול לטעון, ואגב המדרש מספר את זה: מדוע את מתערב לטובת העברים נגד המצרים? הללו עובדי עבודה זרה, אבל הללו יהיו עובדי עבודה זרה! אלו כך, אבל אלו יהיו כך! כלומר מנקודת מבטו של היסטוריון, לא רואים הבדל בין העברים למצרים. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל משמעותי שמתגלה לבסוף במהלך ההיסטוריה. אני רוצה לומר שכל משקיף אובייקטיבי לא יהיה מסוגל לזהות הבדל בין העברים למצרים, ואפילו לא בהיסטוריה העכשווית, תקראו את "לה-מונד" או "לאקספרס"[10], אתם תראו שאין הבדל. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל, אבל זה צריך להתגלות על פי הדין, משום שמדובר בא-ל שעליו התנ"ך מדבר, ותחת מבטו של א-ל זה, רק צדק מוחלט הוא צדק. ולכן ארבעה אסטרטגיות הללו לא מועילות מעצם הגדרתן. אלא אם כן יש מחויבות מעשית של האמונה[11] של כת חמישית, נחשון, שנותן משמעות לארבעת הכתות האחרות.

המדרש כאן מדבר בעד עצמו: אם אין מחויבות מעשית של אמונה, שום אסטרטגיה אינה מועילה, כולל התפילה. רש"י מביא את המדרש: הקב"ה אומר למשה שבא להתפלל: העם שלך בחרדה, ואתה רוצה להתפלל?! "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". זה נראה מצב פרדוקסלי. למשל, אם צריך לנתח חולה, תדמיינו את הסצנה: ראש הקהילה אומר: "כולנו נקרא תהלים!". והקב"ה אומר: "אולי תשלחו אותו לבית החולים?"... כלומר, כמובן שקריאת תהלים יכולה להועיל, אך בתנאי שמשתפים גם את הפעולה האנושית, אשר לפי חוקי הטבע שהקב"ה קבע, תאפשר לקדש את הרפואה על ידי קריאת התהלים. טוב, זהו. אני יכול לבאר מדרש זה בכמה אופנים, אבל הרעיון ברור.

ואנחנו חווים הרפתקה זו בצורה מאוד דומה. כלומר, ישנם ניסיונות של הפעלת אסטרטגיות שונות על מנת לפתור בעיות שניצבות לפנינו, אך תהיה המדרגה שבה כל אחד נמצא אשר תהיה, אלו של התפילה, אלו של המלחמה, אלו של הפילוסופיה וכו', יש לכל זה תועלת רק אם זה מלווה במחויבות מעשית של אמונה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי". זה פסוק נורא! זה הקב"ה שאומר למשה לא להתפלל! כי זה לא הזמן לתפילה, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". וזה בזכותו של נחשון, שהאסטרטגיות של כל אחת מארבע הכתות שתוארו במדרש, הועילו. לא אאריך על מנת לבאר איך ארבע הכתות הועילו, כולל הכת הראשונה שרצתה להתאבד, שבמקום להתאבד הם ישקיעו את כל כוחם כדי לשחות בים ולא לטבוע, וכו'. ואף אלו שרצו לחזור למצרים, המכונים היום "היורדים", שנפגוש מאוחר יותר במדבר באמרם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"[12]. אי אפשר שלא לשים לב שאנחנו חיים באופן תמידי את אותו הסיפור, בצורות שונות, אבל זה ברור שהתורה כבר מסרה לנו את תעודת הזהות שלנו.

זה בנוגע למאורע הזה. ואני סבור שבכל דור ודור, בעצם, אנחנו יכולים להזכיר את הלימוד הזה: תהיה הזכות של העבר אשר תהיה, יהיה חוסר הזכות של האויב אשר יהיה, יש בסופו של דבר דיין מוחלט שדן את היסטורית העולם. ומדוע התורה מתארת לנו את הדין זה כנורא כל כך?

אסביר לכם זאת מבחינה תיאולוגית: בכל המסורות ההנחה היא שהאל מטפל אך ורק בנו, וחס ושלום לא באחרים. בכל המסורות האל של אומה אחת הוא האויב של אומה אחרת, ומגן על אומתו בלבד. א-להי ישראל זה שונה בתכלית, הוא האל האחד. המשמעות היא שכאשר אנחנו עומדים מול יריב, מאחרי היריב נמצא האל שהוא גם האל שלנו. כל עוד האדם לא התעלה עד הדרגה הזו של הבנה של המונותאיזם השלם, לא ניתן להבין את אותם הסיפורים שבתנ"ך, שבהם רואים שלמרות שעם ישראל מובטח לקבל את ההגנה של הא-ל האחד, הוא ירא מן ההרפתקאות שאיתן הוא יאלץ להתמודד. אם תרצו, יש כאן זהות בין התודעה המוסרית לבין התודעה הדתית, משום שיש לנו חוויה עמוקה של העובדה שהקב"ה אחד. הוא ברא את כל האומות, כל הבריות וכו'. ואני חושב שמדרגה זו של הבנת המונותאיזם האוניברסלי, הושגה לעיתים רחוקות מאוד, אפילו בתוך עם ישראל, שהרי כאשר אנחנו מתבוננים בהגדרה של המונותאיזם העברי, לעיתים, אין זה אלא היחס אל מונולטריזם, דהיינו האמונה באל שמטפל אך ורק בעם ישראל. ולכן כאשר שר מצרים מופיע בשמים, העברים – של התנ"ך, שלא צריכים להיות תיאולוגים כדי לדעת את האמת – ייראו. משום שלנגדם ניצב הקב"ה המגן על מצרים. כמו כן, בכל המאבקים שבהיסטוריית עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כגון היראה של יעקב מפני עשיו, נבעה מכך שלנגדו ניצב הקב"ה המגן על עשיו. כלומר עלינו לבחון את עצמנו בדרגה של תודעה דתית שקיבלה על עצמה את הצווים של התודעה המוסרית. לכן, אנחנו תמיד בעמדת נחיתות מול היריב, שאצלו זה לא המקרה. וזו הסיבה שבגללה ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך.

אביא לכם פסוק בנאלי כל כך, עם אחד הפירושים של המדרש: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[13], ותמיד שוכחים את המשך הפסוק: "אֲנִי ה' ". לפי אחד המדרשים, יש לקרוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". דהיינו מה שאתה תעשה לרעך, אני אעשה לך. כלומר הקב"ה מגן על האחר לפני שהוא מגן עלי, כאשר בכל שאר המסורות זה ההיפך, האל שבו אני מאמין מגן עלי, ואויב לאחר. אני אומר זאת, כי הניסיון מראה לנו שהרבה פעמים התודעה היהודית לא מצליחה להבין את ההיגיון של ההיסטוריה של עצמה. אני סבור, שכאשר אנו מחברים בין חוויות מאורעות החיים – ברמת הפרט וברמת הכלל – לבין הקטגוריה של המונותאיזם המוחלט, הניתוח של המאורעות הנוגעים לנו מקבל משמעות אחרת לגמרי. צריך להכליל אותם במשמעות של ההיסטוריה האוניברסלית.

אני חוזר לנושא, אחרת אנחנו עלולים לגלוש לנושאים די מסחררים... אבל אני חושב שהמדרש הזה חשוב מאוד על מנת להבין את פשט הסיפור הזה בתורה. זו הסיבה שבגללה העברים ייראו: האם יש לנו מספיק זכות על מנת לזכות להתערבותו של הקב"ה? ושוב, עולה לי סוגיה ממסכת קידושין שאומרת שכל מעשה יכול להטות את המאזניים לטובה או לרעה, לזכות או לחובה. כלומר אנו מגיעים לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו אנו מבינים שכבר אין יותר מחסה, כל מעשה משפיע על הגורל כולו. אבל צריך ללמוד זאת פעם אחת, ואז לשכוח, כי אי אפשר לחיות עם הוראה שכזו, אבל צריך לדעת שזה אכן כך. היתרון של הילדות הוא לא להיות מודע לכך, כלומר לחשוב שיש מחסה שתחת חסותו ניתן לתקן את המעשים שכשלו. אבל האדם מגיע לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו הוא מבין שאין יותר מחסה, וכל מעשה יכול להטות את הכל לצד אחד או לצד השני. זה מה שאומר התלמוד במסכת קידושין בדף ל', וזה העניין בסיפור הזה: מעשה אחד המורה על התחייבות של האמונה היה מספיק כדי להטות את המאזנים כלפי העברים או כלפי המצרים.

זה הנושא הראשון שרציתי לנתח. נותר לנו זמן ללמוד את תחילת הפרשה, אבל אם יש לכם שאלות על הניתוח הראשון הזה, בבקשה.

קהל: "וַיִּירְאוּ מְאֹד"[14], האם זו היראה שעליה למדנו בשיעור של הבוקר?

מניטו: לא. השיעור של הבוקר עוסק בנושא אחר, אני לא יכול לערבב בין הנושאים.

קהל: מדוע להתפלל לא נחשב למעשה המורה על אמונה?

מניטו: אני מבין את השאלה. התפילה היא בקשה, וניתן לקבל רק מה שמגיע לנו. זה מה שהקב"ה אומר "זה לא הזמן להתפלל", דהיינו אין לכם מספיק זכויות כדי שאוכל לענות לתפילה שלכם. לכן המעשה המורה על האמונה היה צריך להיות מעשה של מחוייבות. אנסה לתת משמעות יותר חזקה למילה אמונה, זה סוג של הימור: נכנסים לים, אבל האם הוא ייפתח? זו האמונה. אבל להתפלל זה לבקש.

קהל: להתפלל זה לא להיות בטוח.

מניטו: לא, זה משהו אחר. אתם מדברים על הגדרה אחרת של חוויה דתית. אתם רגילים לרעיון שלהתפלל זה להאמין. איזו אמונה? אצלנו כאן, זה מלשון אמון.

אתם רוצים לומר שמי שמתפלל זה סימן שהוא מאמין בהקב"ה, שהוא קיים. זו הכוונה שלכם?

קהל: יש כאן סוג של ביטחון...

מניטו: ביטחון במה? שהקב"ה יקבל את בקשתו? אבל מה זה להתפלל – לבקש.

ננתח בקצרה את המושג "תפילה": ישנם טקסים שונים בליטורגיה, ובצרפתית התרגלנו – בצורה מוגזמת – לכנות "תפילה" את כל הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור. אך המשמעות הפשוטה של תפילה, זה בקשה. כלומר אחד מן הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור הוא התפילה – דהיינו השמונה עשרה או תפילת העמידה, השם משתנה לפי העדות אבל זה אותו תוכן – שהיא העמידה של האדם לפני הא-ל והבקשה לקבל דבר שאין ביד האדם להשיגו, אך שנצרך באופן מוחלט. זו התפילה. לכן לקרוא מזמורי תהלים, זו לא תפילה, אלא שבחים. לומר קדיש, זו לא תפילה, זה טקס של קידוש השם, כמו הקידוש או הקדושה. השימוש המופרז במונח "תפילה" עומד ביסוד השאלה שלך. כאשר משה מתפלל, כמובן שהוא מאמין בקב"ה, זה לא הנושא, אלא הוא מבקש מהקב"ה להתערב. זה עניין התפילה. ואז הקב"ה עונה לו: "דבר אל בני ישראל" ושיגלו המחייבות, שיאמינו בהיסטוריה שלהם, שיאמינו בגורל שלהם. זה במובן הזה שהשתמשתי במילה אמונה.

קהל: לכן עדיף קודם כל לפעול ואחר כך להתפלל.

מניטו: זה תלוי בנסיבות... הייתי אומר: יש שיודעים להתפלל. תדמיינו את הצעקות שהיו שם, זה קצת דומה לתעמולה הפוליטית. אבל כל אחת מהאסטרטגיות הללו, שיכול לעמוד בראשם רק מי שיודע לבצע אותן, המתפללים - להתפלל, הלוחמים - להילחם... אלו ואלו, אומר המדרש, מועילים רק אם מלווה אליהם מחוייבות מעשית של אמונה.

עמלק

קהל: העברים יוצאים ממצרים, עוברים את הים, ועמלק מופיע. מה הקשר?

מניטו: [...][15] הייתי רוצה לפרוס בפניכם ניתוח די סכמתי של ההיסטוריה של עם ישראל, שצולח את כל הקשיים נוכח היריבים השונים שהוא פגש לאורך ההיסטוריה שלו. זה ייקח לנו מספר משפטים אבל זה נושא חשוב.

יש לשים לב שבתיאור התורה של סיפור האבות, בכל פעם שמופיע אחד האבות, מופיע יחד אתו יריב, עד שניתן אפילו לומר שהאנטישמיות מתחילה עם הופעתו של אברהם. נעבור בקצרה על כל דור ודור: מצאנו שתי דמויות המלוות את ההיסטוריה של אברהם, נמרוד ולוט. נמרוד הוא היריב שרוצה לבטל את אברהם. על פי המדרש נמרוד היה מלך בבל שהשליך את אברהם ומשפחתו לכבשן האש של אור כשדים. לוט הוא קרוב של אברהם, שדומה לו, אך מהר מאוד הופך להיות מתחרה של אברהם. "דומה בלבד"[16] של אברהם שהופך להיות מתחרה שלו. אנחנו נראה שבכל דור ודור – וזה קו שחורז את כל ההיסטוריה שלנו – ישראל מלווה בשני סוגי יריבים: האחד הוא היריב שרוצה להשמיד, והשני הוא מי שזהותו "דומה בלבד" ורוצה להחליפו. בקצרה: בדורו של אברהם, אלו נמרוד ולוט.

בסופו של דבר, נמרוד, הרודן, נעלם עם האימפריה שלו; אבל לוט מכה שורשים, וממנו יוצאים שני עמים, עמון ומואב, והתורה מתארת לנו את היריבות שלהם כלפי עם ישראל – שאגב נמשכת, אמנם מתחת לפני השטח, עד היום – בנושא מי הוא ישראל האמתי, צאצאי לוט דרך עמון ומואב או צאצאי אברהם. זה הדור הראשון. בדור השני, האב הוא יצחק, והוא מלווה מצד אחד ביריב שרוצה להשמידו, אבימלך מלך פלישתים, ומצד שני הוא מלווה "בדומה בלבד" שרוצה להחליפו, ישמעאל. יוצא שיש לנו כבר ארבע זהויות: שניים בטור הראשון - נמרוד ואבימלך, ושניים בטור השני - לוט וישמעאל. אצל יעקב, וזה כבר יותר קרוב אלינו, מצד אחד "הדומה בלבד" עם עשיו, שחושב את עצמו ישראל, ומצד שני לבן שרוצה להשמיד את יעקב לגמרי – דבר זה יכול להישמע מוכר למי שמכיר את המקורות[17].

יוצא שישנם ששה יריבים, שלושה מצד אחד שמטרתם להשמיד את עם ישראל, ושלושה מצד שני שמטרתם להחליפו. וכל המגמות הללו של יריבי עם ישראל, עוברות את ההיסטוריה ואנו מוצאים אותם עד היום. ניתן להקצות זמן על מנת לזהותם, אבל אני לא רוצה לגרום לכם לסיוטים...

יחד עם זאת, בתקופות מסוימות של היסטוריית עם ישראל, שהן תקופות של סיום גלות, מופיעה דמות איומה יותר בשם עמלק, שכוללת בתוכה את ששת היריבויות בזהות שביעית שעוברת את כולם. זו אישיות, זהו אופן להיות יריב של ישראל שרוצה גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו. זה עמלק.

כדי לתת לכם זיהוי מהיר, אם קראתם את הספר "מיין קאמפף" של היטלר, תשימו לב שהתכנית של היטלר הייתה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. מי קרא את "מיין קאמפף"? אני מעודד אתכם לקרוא אותו! אסביר לכם מדוע: אני קראתי אותו בתקופת הנאציזם, וגיליתי שמתוך ציניות מוחלטת, היטלר אמר בדיוק מה שהוא תכנן לעשות. ואף אחד לא האמין לו. לכן זה חשוב לקרוא את זה. הרי בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה אויבי ישראל אומרים בדיוק מה שהם מתכננים לעשות, אבל אנחנו לא רוצים להאמין להם. אז תקראו את "האמנה הפלסטינית", אבל תקראו קודם את "מיין קאמפף".

עמלק מופיע בתקופות של סיום הגלות: הוא מופיע בסוף גלות מצרים, ומנסה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. עמלק מופיע בסוף הגלות השנייה, זה סיפור מגילת אסתר: העמלקים – המן – שמטרתם להשמיד את קהילת היהודים של פרס. אסתר מתערבת ובנס מצילה את היהודים, זה כל הסיפור של מגילת אסתר. וזה התרחש בזמן סוף הגלות השנייה. יש אגב התאמה מאלפת עם התאריכים של ההיסטוריה העכשווית: יש תחילה "הכרזת כורש" מלך פרס, שהוא הספר האחרון שנכנס לתנ"ך (ספר עזרא, א, א-ד), שמאפשר ליהודים לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש. ניתן לכנותה "הצהרת כורש", בדומה ל"הצהרת בלפור". יהודי פרס לא עולים, והמן עולה לשלטון מספר שנים לאחר מכן. בזכות אסתר המלכה, ניצלים מן האסון. בימינו קרה אותו דבר: יש הצהרת בלפור, ומספר שנים לאחר מכן היטלר עולה לשלטון. זה מאוד מקביל. אבל מבלי להיכנס לפרטים אלו, זה בתקופה של סוף גלות שאופן מסוים להיות היריב של עם ישראל, שכולל בתוכו את כל המגמות – נמרוד, לוט, אבימלך, ישמעאל, לבן ועשיו – מופיע, ומטרתו כפולה: להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. אני לא צריך לתת לכם זיהויים נוספים, זה ברור למדי...

קהל: אפשר לתת השוואת יותר מחמיאה עבור בלפור מאשר ההשוואה עם כורש[18]...

מניטו: לא הבנתי אותך. כורש הכריז שמותר ליהודי ממלכת פרס לעלות לירושלים, לבנות את מקדשם ולהקים מדינה. זה בדיוק מה שאמר בלפור במונחים עכשוויים. לכן לא הבנתי את השאלה שלך.

קהל: כורש נתן כסף כדי לסייע ליהודים!

מניטו: גם בלפור... אני רק רוצה לומר שבזמן שכורש נותן אור ירוק ליהודי פרס לחזור לירושלים, התנ"ך נחתם.

קהל: [...]?

מניטו: אבל כורש איננו עמלק! להיפך! הנביאים מכנים את כורש בתנ"ך "משיח ה'"[19]. לא יודעים זאת. משום שהוא נתן ליהודי פרס מה שמשה השיג מפרעה עבור יהודי מצרים. בזכות כורש סיום הגלות היה אפשרי, ואז מופיע המן. זה קשור. בימינו, אנחנו גם רואים שהניסיון להשמיד את עם ישראל ולהחליפו מופיעה בתקופה של סוף גלות. אני מודה לך על השאלה שאיפשרה לי לדייק את הדברים, חשבתי שזה היה מובן מאליו.

קהל: כמה יהודים עלו מפרס?

מניטו: חמישית.

קהל: והיום?

מניטו: אני מקווה שהמציאות תכחיש את הסטטיסטיקות... אין פטאליות בסטטיסטיקות, אבל זה בכל זאת מדהים לראות שרק חלק שיוצא ממצרים, חלק שיוצא מפרס, וחלק שיוצא מאירופה, שהרי מדובר היה בסוף גלות אירופה.

קהל: הקב"ה ביקש משאול להשמיד את עמלק, ושאול לא עשה כן. זה חמור, שהרי הייתה לנו הזדמנות לגמור עם זהות זו...

מניטו: ענית בעצמך. זאת אומרת שיש סוג של נכות בתודעה המוסרית של שאול, שהרי כאשר הוא תפס את מלך עמלק, הוא לא השמידו כפי שצווה, אלא הוא ריחם עליו, ובסופו של דבר מעמלק יצא המן. אני לא רוצה לעשות הקבלות עכשוויות, אבל אני לא יודע אם קוראים למיטראן - שאול, אבל הוא הציל פעמיים את ערפאת...

קהל: כמה זמן ארך סיפור עשרת המכות?

מניטו: סך הכל שנה וחצי.

קהל: הקב"ה אומר למשה שזה לא הזמן להתפלל. אנחנו יודעים שנשים פטורות מן התפילה מפני שזו מצווה שהזמן גרמא. האם זמן קריעת ים, וזמן מתן תורה, שהיו זמנים מיוחדים כל כך, שאין זמן, צריך לפעול מהר, אחרת המאורע לא יתרחש?

מניטו: לא. כנראה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מקודם, או לא מספיק. השאלה הרבה יותר פשוטה: זה לא הזמן להתפלל הכוונה שלהתפלל זה בקשה שהקב"ה יתערב, אבל ברגע זה הקב"ה איננו יכול להתערב מפני שהצדק בצד של המצרים. הם שילמו את המחיר עבור שמירת בני ישראל כעבדים, עשר המכות, ולכן כשהעברים – שיודעים זאת – רואים את שר מצרים שמגיע כדי להמליץ בבית דין של מעלה, הם מבינים שאין להם מה לצפות להתערבותו של הקב"ה, אלא אם כן – כך אומר הקב"ה למשה – תהיה להם זכות נוספת.

קהל: [...]?

מניטו: אני חוזר על מה שאמרתי מקודם: התניה הייתה, שחרר את עמי אחרת תקבל מכה זו. אם הם קיבלו את המכה, זכותם שלא לתת להם לצאת. רק שהפאניקה גרמה להם לשחררם.

קהל: מה עם כל הצרות שהמצרים עשו לעברים, השעבוד בפרך וכו'?

מניטו: אני אחזור על שאלתך בהרחבה, ואתן לכם שתי תשובות: מה בכלל עשו היהודים במצרים? זה מזכיר לי סיפור יהודי... פעם שאלו אותי: אם יהודי נמצא בקוטב הצפוני, איך הוא שומר שבת? התשובה לשאלה היא: מה עושה יהודי בקוטב הצפוני??... אתן לכם דוגמא נוספת: לפני כמה שנים ערכנו סמינר במרכז רש"י, נתתי שיעור בשבת, ואחד הלומדים שאל אותי: איך אני יכול לשמור שבת, הרי אני גר בבניין בן 25 קומות. עניתי לו: התשובה מאוד פשוטה, אדם נורמלי לא גר בקומה 25... אגב הייתה לזה השפעה, כי הוא עבר דירה: עכשיו הוא גר בארץ ישראל...

אני חוזר לעניין: נכרת הסכם עבודה בין העברים לבין הציוויליזציה המצרית. זה מתחיל עם יוסף, שחלם על זה שתפקידו של עם ישראל הינו לשרת את הציוויליזציה העכשווית, והוא אף הפך להיות הסגן של פרעה. וזה הולך הרבה יותר רחוק מזה: הקב"ה כבר הודיע לאברהם שזה יימשך 400 שנה. אני לא נכנס לכל הפרטים. ולכן אם יש הסכם עבודה, לא ניתן להפר אותו – מאיזו סיבה שבגללה מבקשים להפר את החוזה – אלא בהסכמת המעסיק – פרעה. לכן כל עוד פרעה לא אמר להם "לכו", אנחנו מחויבים להסכם. שנית: מתוך הסיפור עולה שהעברים לא רצו לצאת ממצרים! תכף נגיע לנקודה זו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה. אבל לא זו השאלה. השאלה הייתה: מבחינת הצדק המוחלט – ואולי לא הייתי מספיק מפורש – הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים נגד המצרים, משום שהמצרים שילמו את המחיר. ומזה העברים חוששים כשהם רואים את השר של מצרים שנחלץ לעזרת מצרים של מטה.

כל זה כדי להסביר שלא הייתה להם מספיק זכות. שהרי אם היה להם מספיק זכות, ארבעים שנה לפני כן, כשמשה אמר להם שהגיע הזמן, הם היו יוצאים עם משה. הם סירבו, ומשה נאלץ לברוח למדיין על מנת להינצל מכעסם של העברים! אתם זוכרים את זה? אני חושב שמיותר להעמיק את הניתוח: המצב דומה למאזניים שבהם שוקלים זכויות וחובות, שעושה שמצד הצדק, הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים, אלא אם כן תהיה להם זכות נוספת. לכן הקב"ה אומר למשה: אל תתפלל אלי, אני לא יכול לענות.

קהל: אבל עצם העובדה שהם היו חמישית העם שהסכימו לצאת, זו כבר הייתה זכות! מדוע זה לא מספיק?

מניטו: זו בדיוק השאלה: מדוע העברים יראו, שהרי הם אלו שזכו לצאת ממצרים, לכן ניתן היה להניח שההגנה של הקב"ה תמשיך ללוותם. לכן המדרש שהבאתי לכם עונה: הם יודעים שהם יצאו במרמה. כיון שהמצרים לקו בעשר מכות, לא היה לעברים היתר לצאת. "התודעה של הצדק המוחלט" מגיעה עד שם. ולכן התורה אומרת שסיפרו למצרים "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה). ואז פרעה החל לרדוף אחריהם.

קהל: אבל זה פרעה שנתן להם לצאת!

מניטו: לא. הוא גירש אותם מתוך בהלה בעקבות מכת בכורות. כאשר הוא נרגע, הוא שם לב שהצדק עמו. אתם מחייבים אותי להיות הסנגור של פרעה...

קהל: [...]?

מניטו: נכון, זה הנושא. אל אחד, יחיד. וזה מסביר מדוע ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך. מפני שא-לוהי ישראל הוא לא רק מי שדואג לעם ישראל, אלא א-לוהי ישראל הוא הא-ל של כלל האנושות, אם נדבר רק על האנושות; – הוא ברא את הכול – אבל בייחוד ביחס האנושות. וכתוצאה מכך – וזה נובע מעצם ההגדרה של אמונת ישראל: א-לוהי ישראל מתגלה בתור זה שמגן על האחר. שוב פעם: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא, שם). כמו שאמרתי מקודם.

קהל: אז הוא בהכרח תמיד לרעת עם ישראל!

מניטו: מעולם לא לרעת עם ישראל כשהם זכאים לכך.

קהל: פירוש הדבר שבמשך שנה וחצי היה מגיע לעם ישראל לחטוף!

מניטו: רגע, המכות לא נחתו על העברים אלא על המצרים. אגב, לגבי מה שאמרת, התלמוד אומר שהמכות היו גם מכות וגם נסים כאחד. המשנה אומרת[20]: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ... עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים". מבאר המהר"ל מפראג: כאשר המכה הכתה במצרים, זהו אסון שהיה צריך להכות גם את העברים. ועל מנת להגן על העברים מפני המכה, היה צריך נס. כלומר בו זמנית הייתה מכה, ונס - שהעברים לא הוכו. הביטוי בתורה מאוד חזק: "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד). להוציא אומה מתוככי אומה אחרת. כלומר המדרש משווה את עם ישראל לעובר במעי אמו. תחשבו, העברים של המצרים היו 'המיעוט היהודי' בקרב אומה אחרת. הכל מעורבב! איך להוציא אומה מתוככי אומה? המכה לא מספיקה, אלא צריך גם נס בתוך המכה, כדי לעשות הבחנה. אתם מבינים עד כמה זה עצום מה שקרה שם.

השאלה היסודית היא: ישנה הבטחה של הגנה על ישראל, אבל יש תניות. ויש לנו כאן דוגמה. הפסוקים ברורים מאוד: הקב"ה אומר למשה, אני לא יכול להתערב בעדכם, אלא אם כן אתם מתקדמים. אחר כך נראה. להתקדם זה מעשה המבטא את האמונה, וזה מספיק. אז הקב"ה יכול לומר לשרו של מצרים: נכון, אבל אלו מאמינים. זה הסוד של ההיסטוריה של עם ישראל.

אומר שוב את הרעיון הזה באופן אחר, זה חשוב להבין: בעיני בשר ודם, לא מבינים מדוע הקב"ה מעדיף את היהודים על פני הגויים. אלו כך, ואלו כך. מי יכול לראות את ההבדל בין זָקָן של יהודי לזָקָן של דרוזי? ויש דרוזים שיש להם פנים אצילות מאוד, לעיתים אפילו יותר אצילות משל יהודים, זה קורה. לכן מבחינה אובייקטיבית, מה זה הסיפור של התנ"ך? מדוע האל האחד מעדיף את אלו על פני אלו, לנצח? אין זה אלא מפני שהוא יודע שיש לכך סיבות. ואם אותן סיבות לא קיימות, הוא כביכול "משותק". תסלחו לי על השימוש בביטוי הזה, אני רק מצטט את המדרש. ולכן הוא אומר למשה: אני לא יכול.

מה מתרחש כאן? אני מנסה להסביר לכם באופן אחד, אבל אפשר לעשות כן באופנים אחרים: יש כאן מעין מאזני צדק שגורמות לכך שהקב"ה לא יכול להתערב אלא אם כן תהיה עבור עם ישראל זכות שתצדיק את הבטחת ההגנה.

קהל: אחת מספיקה?

מניטו: בדיוק. זה השיעור הגדול שקיבלנו מנחשון. כאשר יש נחשון בן עמינדב, כפי שתרגמנו, הכל אפשרי.

קהל: נפתחו מספר מעברים בים, נכון?

מניטו: הים נקרע ל-12, אחד לכל שבט, אבל זה נושא אחר. אבל הכל מתחיל עם מעשיו של אחד.

אני לא יודע אם זה במקרה שצפיתם אתמול בתכנית טלוויזיה על בן גוריון. עם זאת אני לא בטוח שבן גוריון הוא, הנחשון, אולי זה הרצל, אני לא יודע, או אולי מישהו לפניו, הגאון מווילנה, שהיה מן הראשונים שאמר "הגיע הזמן". החפץ חיים, גם. והנה זה מתחיל. זה נחשון. ואחר כך האחרים מצטרפים.

אתם יודעים, כשאנחנו מהלכים במישורי הגליל, שלפני פחות מארבעים שנה, כל אלו היו ביצות, ואני מבטיח לכם שלא היו שם מלונות תיירים. צריך היה שמישהו יחליט להתיישב שם על מנת לייבש את הביצות. הראשון שעשה כן הוא מכונה נחשון. זה אותו דבר. הרי אז היו רק יתושים ותורכים... ופקידים של הממלכה הבריטית...

נחזור לנושא שלנו: המדרש עוזר לנו לא רק להבין יותר טוב מה שהתרחש אז – וזה לא בכדי שהסיפור הזה הוא הזיכרון שלנו – אלא גם מאפשר לנו לאבחן יותר טוב מה שאנו חווים בימינו. הייתי אומר שישנה תנועה של רצוא-ושוב: הפסוקים מסייעים לנו להבין את ההיסטוריה שלנו, וההיסטוריה שלנו מסייעת לנו להבין את הפסוקים. הדברים הבלתי נתפסים שעליהם מדברים הפסוקים מסבירים את המאורעות הבלתי נתפסים שאנו חווים. וזה שאנו חווים את הדברים הבלתי נתפשים הללו גורמים לנו להבין את הפסוקים שמדברים על סיפורי ההתחלות. חשוב להבין דבר זה. המדרש הוא זה שמאפשר לנו זאת. היינו יכולים לקרוא במשך מאות שנים את פסוקי התורה "קריאה אדוקה" מבלי להבין שום דבר למה שקורה בהיסטוריה היהודית. וכשמבינים שזו ההיסטוריה שמספרים לנו, מבינים של זה לא רק סיפור של אדיקות, אלא זו תעודת הזהות שלנו. זאת ניתן לעשות בזכות המדרש.

קהל: האם אפשר לומר שהמעשה של בן גוריון, שמחליט לבדו להכריז על הקמת מדינת ישראל, שייך לאותה קטגוריה?

מניטו: זה מאוד דומה. בהקשר ההיסטורי דאז, היו בעיקר שתי עמדות בקרב היישוב היהודי בארץ: או מדינה דו-לאומית או מדינה יהודית, וההחלטה של בן גוריון להקים מדינה יהודית ניצחה. האמת שהוויכוח היה מורכב יותר. הייתה עמדה נוספת, במיוחד בקרב המפ"ם, שהסכימה להיות מיעוט יהודי במדינה ערבית. ולבסוף, החלטתו של בן גוריון – כנגד כל תחזית – שקבעה שזו תהיה מדינה יהודית. אז זה היה כמו חלום. ועד היום, יש מתח בין מפ"ם למפא"י הישן של המערך, על הדבר הזה. אתם מבינים למה אני רומז. הייתה זו קפיצה לעבר הלא ידוע, הימור. זה נחשון ששוב נכנס לים. אנחנו מורגלים לעובדה שיש מדינה יהודית, אבל במשך חלק ניכר של חיי כולנו כאן, כולל אותי, זה היה דבר לא מציאותי. עכשיו זה נכנס למציאות וזה מובן מאליו, אבל היה צריך נקודת התחלה. לכן זהו מאורע מאוד דומה.

בני ישראל ו"העם"

עבור החלק השני של השיעור נחזור לתחילת הפרשה (שמות יג , יז):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

זה בגדול השטח שאנו מכנים היום עזה. אלו היו מרכזי מסחר של פלשת – קיבוץ אנושי שמקורו בכרתים – בערים כמו עזה, אשדוד ואשקלון של היום; כל רצועת החוף הזו. מי שהיה באשקלון יודע שיש שם שרידים מהתקופה ההיא.

כִּי קָרוֹב הוּא

שהרי היו מספיקים אחד-עשר יום כדי להגיע לאזור ירושלים, כמו שכתוב בספר דברים. אם כן מדוע הקב"ה לא העביר אותם ישירות משם? כי הוא היה קרוב מדי; אני הוספתי "מדי".

כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה

נאמר: אפשרות של מלחמה.

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

האם שמתם לב שלאורך כל הפסוקים הללו מדברים על "העם", ורק בפסוק האחרון "בני ישראל"? האם הרגשתם בזה?

בנוסף, אשאל שאלה כללית: אנחנו מורגלים לרעיון שאם בני ישראל בילו ארבעים שנה במדבר לפני שנכנסו לארץ ישראל, היה זה כדי לעבור דרך הר סיני ולקבל את התורה. והנה אין שום זכר לזה בפסוקים הללו.

שוב פעם: אם נשאל את עצמנו מדוע העם לא נכנס ישירות לארץ ישראל אלא עבר דרך המדבר, ההרגל המחשבתי המסורתי יהיה לציין מאורע חשוב, התגלות התורה בהר סיני. לכן היינו צריכים לעבור דרך הר סיני על מנת לקבל את התורה. אלא שהפסוקים לא רומזים כלל לכך. זה נראה משונה.

אביא לכם מסורת של פרשנות, שתבאר לנו נקודת חשובה: לא רק העברים יצאו ממצרים. העברים שיצאו ממצרים מכונים בפסוקים "בני ישראל", אלו צאצאי השבטים. אבל יחד עם בני ישראל – שהיו עברים צאצאי האבות – אוסף של עמים שאף הם היו משועבדים במצרים, צורפו מיוזמתו של משה לבני ישראל ולהוציאם ממצרים. ונראה שהתורה מדברת על "העם" הזה. שוב:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף

והנימוק שהפסוק מביא הוא שהחשש מקושי שעלול לחכות להם "במלחמת העצמאות" – אם אפשר לומר כן – יגרום להם לחזור בהם ולחזור למצרים. לעומת זה, בפסוק האחרון שהבאתי לכם, יש דבר תמוה:

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

נראה שיש כאן סתירה, אלא אם כן מבחינים בן שתי קבוצות שונות של אותה האומה. ישנן שלוש ישויות שהתורה מתארת באופן הבא: "בני ישראל" - אלו צאצאי האבות. "העם" - זה העם שהתלווה אליהם. בהקשר אחר, התורה מכנה אותם "ערב רב", דהיינו הערבוב הגדול של עמים שהצטרפו לעם ישראל. ובמקום אחר, "אספסוף", ההמון. וכאשר שניהם מתאחדים, מופיע הביטוי "עם בני ישראל".

הייתי אומר כך: "בני ישראל" היו מוכנים לכל תרחיש, כולל המלחמה, על מנת להיכנס לארץ אבותם – "חמושים" באופן מילולי הכוונה שעומדים בשורות של חמישה חיילים, כמו שרוכבי המרכבות מכונים "שלישים" מפני שהיו בקבוצות של שלושה, כך חיל רגלים היה מחולק לקבוצות של חמישה. לעומת זה "העם" – דהיינו החלק של העם המכונה "העם" – לא מרגיש שייך לארץ הזו. יש כאן הרפתקה שדורשת התבוננות: ישנה קבוצה הכוללת את העברים ואלו שחוו את החוויה של אמונת העברים – וזו הסיבה שבגללה משה צירף אותם לעברים – שיוצאת ממצרים. אני מסביר: מה היא אמונת העברים דאז, הרי אנחנו לפני מתן תורה? חווינו את השעבוד במצרים ואנו חווים שהגאולה אפשרית. והנה, מי הוא העם שמשה מצרף לעם ישראל? בני אדם מכל האומות שחוו את אותה החוויה הקיומית של העברים, שעבוד וחוויה שניתן להיגאל ממנו. לכן האבחון של משה מאוד ברור: על אף שהם אינם צאצאים של האבות, יש להם אותה זהות, הם מיועדים לאותה זהות. זהו עם של מתגיירים על ידי החוויה של יציאת מצרים.

זה אגב דומה מאוד למה שקורה היום סביב מדינת ישראל וסביב עם ישראל, שבאים מכל הארצות אנשים, נשים וטף ומבקשים להתגייר ולהיות ישראלים. בינתיים מדובר באנשים בודדים, אך אל תחשבו שזו תופעה מקרוסקופית, עם השנים זה הולך וגובר, ואני בטוח שבימים שבאים עלינו, יהיו המונים. ואנחנו שואלים אותם: מדוע אתם באים? מה אתם רוצים? והם עונים: אנו חשים שההיסטוריה עוברת דרככם, או כל מיני ניסוחים ונימוקים אחרים, שניתן לומר במאה אופנים שונים, אבל שחוזרים לאותה נקודה. כלומר: אנחנו חשים שאתם חווים את הישועה, ולכן אנחנו רוצים לחוות את הישועה הזו אתכם. זה בדיוק מה שקורה בזמן יציאת מצרים. ולכן משה אומר: הם מועמדים לזהות ישראל, הם יוצאים ממצרים עם עם ישראל, יש להם את אמונת ישראל. רק שהם לא צאצאים של האבות, וזה מסביר בעיה די מסתורית: העם שיוצא ממצרים, בסופו של דבר יקבל את תורת משה, אבל לא ייכנס לארץ ישראל. אתם זוכרים זאת? ישנם שני מאורעות: חטא העגל וחטא המרגלים. התורה מראה לנו באופן ברור שחלק זה של העם, שאינו מבני ישראל אך מצטרף אליהם, מקבל על עצמו את תורת משה, אבל איננו שייך להבטחה על הארץ, פשוט מאוד משום שזו לא ארצם.

ועכשיו אני דורך על ביצים – של פסחא... – ואין לערוך שום השוואה: ישנם היום הרבה מאוד יהודים שמקבלים את תורת משה, אבל לא מקבלים את ארץ ישראל. אני לא אמרתי שהם הצאצאים שלהם, אני רק אומר שיש כאן מצב מאוד דומה. אני חוזר כדי שיהיה ברור: ביציאת מצרים יש שני חלקים של העם: צאצאי העברים, חמושים ומוכנים למלחמה כדי להיכנס לארץ ישראל. "העם", הקב"ה סבור שהם עוד לא מוכנים, וצריך שיעברו ארבעים שנות סטאז' במדבר. ובסופו של דבר הם מקבלים את התורה. אך אפילו אחרי שהם קיבלו את התורה, הם לא רוצים להיכנס לארץ ישראל ומעדיפים להישאר במדבר, והם אכן נשארו במדבר. כלומר "העם" גבר על צאצאי העברים. הניתוח הזה צריך להישמע לכם חדש. כמובן שיש מקורות כתובים, אבל אני יודע שזה מתמיה אתכם, אף פעם לא שמעתם את זה.

אני חוזר על הניתוח, כי הוא פשוט מאוד: ישנה היום תופעה בלתי מובנת: יש יהודים השייכים לתורת משה שלא רוצים את ארץ ישראל, כמו שהתרחש אז. הם מתייחסים אליה כאל ארץ קדושה, משום שכתוב בתורת משה שזו ארץ קדושה. אם דבריי ברורים, אני לא אמרתי שהיהודים הללו הם ערב רב ולא עברים, אין לי מושג. אגב, אומר לכם: אם הם עברים, זה עוד יותר גרוע...

קהל: כתוב שרק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים, האם הערב רב בא להשלים ארבע חמישיות?

מניטו: לא, הם היו אותו מספר. ואומר לך איך יודעים: בחטא העגל, כשמשה יורד מן ההר ויהושע עולה אליו והם נפגשים באמצע הדרך, משה שואל את יהושע: מה קרה? ויהושע עונה: יש קול, אבל זה לא קול ניצחון ולא קול של הפסד[21]. כלומר יש שני מחנות בעצמה שווה. ולבסוף, הערב רב גבר על ישראל. איך יודעים? היו שנים עשר מרגלים, ועשרה מתוכם – שוב פעם, 'חמישית', שניים מתוך שנים עשר – לא רוצים להיכנס לארץ, הם מושפעים על ידי התעמולה של הערב רב, חוץ מכלב ויהושע שנשארו נאמנים למשה. אנסה להיות הסנגור של הערב רב: קיבלנו את ההתגלות של התורה בהר סיני ואנו מקבלים את התורה הזו, אבל ארץ ישראל בתור ארץ לאומית, זה לא נוגע אלינו! לכן זו "הארץ הקדושה" של תורת משה בלבד.

קהל: אז מדוע משה לא נכנס?

מניטו: זו שאלה אחרת, אל תערבב בין הנושאים.

קהל: האם הערב רב היה חלק מן הששים ריבוא?

מניטו: זה מה ששאלו לפני כן: היו שישים ריבוא עברים ושישים ריבוא ערב רב.

מה שאני רוצה להדגיש הוא שזה פלא לראות שבחברה היהודית שחוזרת ומרכיבה את האומה, אנו מוצאים את אותה החלוקה: יש שני חלקים בעלי כוחות שווים, תמיד מנדט אחד בלבד מבחין ביניהם בבחירות, בכל פעם שמתעוררת בעיה גדולה. כל פעם שיש בעיה גדולה בנוגע לזהות ישראל, ישנם שני חצאים בערך שווים, והמפלגות הקטנות מכריעות. שמתם לב לתופעה הזו? זה בולט מאוד. כמובן, זה לא אומר שאלו הם אלו, ואלו הם לא אלו, אבל אנו חווים מצב מאוד דומה.

נחזור על הניתוח הקודם כי הוא חשוב מאוד. הרבה אנשים שואלים את עצמם במבוכה רבה: מה קורה? איך יתכן שהיהודים הנאמנים לתורת משה הם אלו שמסרבים לקבל את ארץ ישראל. אני רק רציתי לציין שזה מצב שאנחנו כבר חווינו, ושיש לו שורש והסבר. בכתבי הקבלה זה נקרא "דור המדבר", שקיבל את התורה, אבל לא את ארץ ישראל. אני חושב שצריך לאזור אומץ לקרוא את הטקסטים כמו שהם כתובים. העובדה שיש בזמן המעבר בין גלות לגאולה, תקופה שלמה של הסדרת הזהות ברמה האישית – וזה יכול להמשך על פני דורות – זה טבעי לחלוטין. אני לא יודע אם הזמן נותן לנו את הזמן לזה, אבל זה טבעי.

הסדרת זהות מחודשת מבחינת הפרט אינה תואמת בהכרח את הקצב של מאורע ברמת הכלל. המאורע ברמת הכלל שהתרחש בימינו – והוא בלתי הפיך – המהווה מוטציה של זהות. עברנו עידן, עברנו מעולם שבו אין מדינת ישראל לעולם שבו יש מדינת ישראל. זה המאורע ברמה הכללית. זה שיש להסדרת הזהות ברמה הפרט קצב שונה, זה טבעי. הבעיה היחידה היא האם הרוסים יתנו לנו את הזמן? הרוסים, או האחרים: נמרוד, לוט ועמלק... אבל שיהיו יהודים השייכים לתורה שבאופן השקפתי מקבלים את תורת משה ודוחים את ארץ ישראל, זה המצב המתואר כאן. ניתן לנסח זאת במונחים תנכ"יים: זו "ארץ הקודש", זו לא ארץ האבות. בסופו של דבר זה קצת דומה למה שהמושג של "ארץ הקודש" הפך להיות אצל הנוצרים. לעיתים קרובות אנו רואים מודעות על "ביקור בארץ הקודש בפיקוח הרב פלוני", אמנם התרגלנו לזה, אבל זה מצמרר... הנה הכומר מגיע! אתם מבינים מה שאני אומר?

קהל: כל מי שיצא ממצרים, מת במדבר?

מניטו: כל אותו הדור, אבל לא ילדיהם.

קהל: בני "העם", נכנסו לארץ ישראל?

מניטו: כמובן. זו הסיבה שיש לנו הרבה יהודים אדוקים בארץ ישראל...

קהל: מי היו שאר בני האדם המשועבדים במצרים?

מניטו: אנסה לבאר: האימפריה המצרית הייתה ממלכה טוטליטרית ששעבדה הרבה מאוד עמים, ביניהם העברים. והרבה מאוד אנשים מתוך כל אותם עמים משועבדים, הצטרפו לעברים, והם המכונים "העם". כלומר, הם אלו שהייתה להם את אותה החוויה של דרישת הישועה של העברים ויצאו ממצרים עם העברים, תחת פיקוחו של משה. כלומר משה הוא זה שצירף אותם לעם ישראל, והקב"ה הסכים עמו לבסוף.

קהל: מה היה מוצאם?

מניטו: סודנים, קופטיים, אתיופיים, וכו'. אלו היו עמים לא עבריים, שהיו משועבדים במצרים.

קהל: מדוע?

מניטו: מה מדוע? אתן לכם דוגמא מאוד דומה: יש בתוך האימפריה הסובייטית הרבה מאוד עמים משועבדים לאומה הרוסית. זהו זה. וזה מאוד דומה: הסיסמא "שלח את עמי", הנאמרת היום ביחס ליהודי רוסיה, בעלת משמעות גדולה. אגב, אתם יודעים שהיהודים הרוסים, לעיתים עולים לארץ עם בני ובנות זוג השייכים לעמים הללו, והם הופכים, בסופו של דבר, להיות "ישראלים".

קהל: [...]?

מניטו: נכון, אלו יהודים אדוקים, שדוחים את ארץ ישראל, אבל כיון שהם מאוד אדוקים, הם דוחים אותה כשהם בארץ ישראל... רק במדינה יהודית דבר כזה יכול לקרות... במדינה אחרת היו שמים אותם במחנה ריכוז...

קהל: כאשר השבטים חולקו לפי מחנות, כל שבט תחת דגלו. איפה היה הערב רב?

מניטו: זו אכן הייתה בעיה, וכל אחד נכנס תחת דגל של שבט זה או אחר. הצטרפות זו נעשתה לפי שבטים.

קהל: אז זה היה אקראי?

מניטו: לא, זה לא היה אקראי. בדיעבד, מאבחנים תמיד שבאשר לתופעות הסוציו-אנושיים, אלו שחשבנו אותן "הפקר", אקראי, באמת נובעות ממוטיבציה עמוקה של הזהות. למשל: כאשר עם ישראל "מתנפץ" ונפוץ בגלות, אלו מגיעים לאמריקה, אלו במקום אחר. ניתן לשאול: מדוע? זה מקרי. בדיעבד שמים לב שזה תואם את הזהות שלהם.

קהל: מה ההבדל בין המונחים "ישועה" ו"גאולה"?

מניטו: גאולה הכוונה להינצל מן השעבוד עצמו. ישועה זה להינצל ממרותם של המצרים על העברים, למרות שאין רדיפה ואין שעבוד. אלו שתי דרגות שונות. בצרפתית ניתן לומר délivrance et salut. בדור הקודם, זכינו לרב ראשון לציון שהיה תלמיד חכם עצום, הרב עוזיאל, שאמר: אנחנו מחכים לשני משחים: אחד שיוציא את היהודים מן הגלות, והשני שיוציא את הגלות מן היהודים... זה גאולה זה ישועה...

אם אין לכם שאלות נוספות, נותר לי רק להודות לכם על הלימוד המשותף של הערב.

מקורות

[1] שמות ח, טו.

[2] שם, יד, י.

[3] תורת המלאכים.

[4] במקור: clause.

[5] אמנם המילה זכות הינה בלשון זכר בספרות הרבנית, נקטנו כאן לשון נקבה על פי העברית המודרנית.

[6] ר' נפש החיים, שער א, פרק ט.

[7] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה ה'.

[8] שמות יד, יג-יד.

[9] תלמוד ירושלמי, שם.

[10] עיתונים צרפתיים.

[11] Engagement de la foi.

[12] במדבר יד, ד.

[13] ויקרא יט, יח.

[14] שמות יד, י.

[15] ההקלטה הראשונה הסתיימה ונראה כי חסר משפט או שניים.

[16] במקור: אפרוקסימציה.

[17] הגדה של פסח: "ולבן ביקש לעקור את הכל".

[18] נראה שהשואל טועה בין Cyrus לבין Assuérus.

[19] ישעיהו מה, א: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ".

[20] אבות, ה, ד: עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשר על הים.

[21] שמות לב, יז-יח: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

תמלול השיעור בצרפתית:

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

}NdT = Note du transcripteur{

}Passouk en hébreu, non transcrit{

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Béchalah 87

Transcription by textline26

Bien, je vous demande de m'excuser parce que j'ai certaines difficultés d'élocution le soir. J'espère qu'après quelques quarts d'heure, ça s'arrangera.

Je voulais dire d'abord, au sujet de la Paracha de la semaine, qui est la Paracha de Béchalah, que nous avons l'habitude de commencer l'étude d'une Paracha par le premier verset. Cette habitude fait qu'on n'arrive pas à dépasser les premiers versets. Alors j'ai choisi un texte qui est un texte central de la Paracha, puisque le sujet général, c'est sept jours après la sortie d'Egypte elle-même : c'est le passage de la mer Rouge.

Alors, j'ai choisi quelques versets d'un problème qui va se poser par rapport à cet événement du passage de la mer Rouge et à partir duquel un certain nombre d'indications qui - c'est l'habitude de nos études - nous donnerons un certain éclairage sur la manière dont nous vivons des péripéties analogues dans le temps contemporain de l'histoire juive.

S'il nous reste du temps, je reviendrai au début de la Paracha pour étudier quelques versets aussi.

Il s'agit de l'épisode où la Torah nous raconte le moment où le peuple d'Israël sortit d'Egypte sous la conduite de Moïse, après énormément de difficultés. On a déjà dépassé toute l'histoire des dix plaies.

Le 14 Nissan, la sortie d'Egypte a pu avoir lieu. Moïse a réussi à faire sortir d'Egypte une partie du peuple des Hébreux qui se trouvait en Egypte depuis le temps des Patriarches, et de Jacob plus exactement. Et voilà qu'après la dernière plaie qui a été la plus forte, qui a fait la plus grande impression sur le Pharaon et sur les Egyptiens - c'est la plaie de la mort des premiers-nés - le Pharaon s'est enfin décidé à laisser sortir Israël d'Egypte. Plus encore, il les a expulsés.

Il y a deux réalités dans le même événement. Les Hébreux se sont enfuis, mais ils ont été expulsés d'Egypte, parce que finalement, la conscience égyptienne a pris conscience - si j'ose dire - que la présence des Hébreux, au lieu d'être une bénédiction pour eux, risquait de devenir une malédiction définitive.

En fin de compte, à travers les péripéties des dix plaies, ils se sont aperçus que - alors qu'ils pensaient jusque-là que leur intérêt était de garder la communauté des Hébreux dans la civilisation égyptienne, pour le bien de la civilisation égyptienne, ils ne voulaient pas les laisser partir - ils se sont donc aperçus que les événements les contraignaient à expulser les Hébreux.

Mais très rapidement - et là, il y a une indication importante que je reprendrai - très rapidement, trois jours après, nous dit le texte, le Pharaon s'est ravisé. Il s'est rendu compte qu'il avait perdu la bénédiction que représentait pour eux, à cette époque, la présence des Hébreux dans la civilisation égyptienne.

Et à la tête de son armée, il se lance derrière les Hébreux qui partaient vers la Terre promise, pour les reprendre, les rattraper et les ramener en Egypte.

Avant de continuer le récit, je voudrais mettre en évidence ce que signifie le fait de se raviser. Comment on dit en français ? Ravisement ? Pardon, j'ai oublié. Se raviser ?

Léitstaer ?

Non, léitstaer, c'est regretter.

Il y a des événements frappants qui ont un impact immédiat et qui entraînent une décision. Et puis, lorsque l'évidence de l'événement, lorsque cette force de l'instantané, de ce qui est vécu s'atténue, on revient aux habitudes de pensée antérieure.

C'est-à-dire, si nous prenons conscience de l'importance du récit… le Pharaon était frappé d'une révélation. La conscience religieuse de l'Egyptien de l'époque était une conscience de type astrologique, c'est-à-dire que les événements du comportement de l'histoire des hommes sont gérés et gouvernés par des forces impersonnelles qui sont les divinités de mythologie.

Et puis voilà qu'à travers la présence des Hébreux et toute cette histoire, finalement se cherche le dévoilement, la découverte de la véritable souveraineté religieuse qui gouverne le monde et qui n'est pas un ensemble de forces impersonnelles, cosmiques, mythiques, mais une volonté, Celle du Créateur que connaissaient les Hébreux dans leur propre tradition.

Il y a le choc de deux expériences religieuses radicalement différentes qui, dans l'histoire des Hébreux, commence par la conscience d'Abraham. Six générations après, c'est un peuple entier, qui est le témoin d'une toute autre manière de considérer ce que l'on pourrait appeler l'expérience religieuse ou la sensibilité religieuse.

Il y a une révolution qui se passe dans l'histoire de l'humanité. Jusque-là, on était habitué à considérer que l'expérience religieuse authentique, est ce que nous appelons nous, le moderne, l'expérience païenne, c'est-à-dire de diviniser les forces de la nature diagnostiquées comme transcendantes, souveraines… influant, régissant, gouvernant la destinée des hommes.

Et voilà qu'avec les Hébreux apparaît une conscience religieuse radicalement différente. L'essentiel, c'est la conscience morale qui est jugée par la volonté d'un Créateur. Et nous sommes tellement habitués depuis ce temps (à travers la diffusion de l'éducation biblique) à cette évidence de la conscience religieuse de type biblique, que -surtout en milieu juif ou en milieu des religions bibliques - on ne prend pas garde au fait que dans le monde naturel, dans le monde disons… de la nature, dans le monde habituel, la conscience religieuse c'était la conscience païenne.

Et quel que soit le caractère négatif du jugement que l'on porte sur ce terme de ''païen'' - qui pour nous est négatif - il n'en reste pas moins qu'il s'agissait là d'une expérience religieuse authentique, étrangère, autre… mais une sensibilité religieuse et parfois mystique, profonde de la religion païenne, c'est-à-dire de la relation de la conscience humaine avec cette transcendance des forces qui sont censées donner la signification de l'histoire du monde.

Mais c'était pensé comme impersonnel. Un peu, si vous voulez, ce qu'est la mentalité du matérialisme moderne… cela pourrait être considéré comme une laïcisation de la religion mythologique antique, avec de tout autres concepts, avec de tout autres principes, un tout autre vocabulaire, mais finalement, le type de conscience est assez analogue.

Je vous donne un exemple.

On s'est déjà demandé, dans les études du Midrach, pourquoi les rêves du Pharaon étaient si difficiles à interpréter pour les Égyptiens et pour les sages de l'Egypte, que le texte appelle ''les sorciers de l'Égypte''.

Il s'agissait de rêves finalement assez simples à interpréter. Le Pharaon est obsédé par une crainte d'un dérèglement de l'économie de son pays. Alors il rêve d'abord des années d'abondance et ensuite des années de sécheresse, de famine. Il rêve au niveau de l'agriculture : les gerbes de blé. Il rêve au niveau de l'élevage : les vaches grasses et les vaches maigres.

Nous sommes tellement habitués à l'explication simple que Joseph va donner de ces rêves, qu'on est en droit de se demander comment se fait-il que les penseurs, les sages de cette civilisation n'arrivaient pas à percevoir quel était le souci du Pharaon dans ses rêves ?

Dans une mentalité habituée à une régularité absolue des cycles des forces naturelles, l'idée d'un dérèglement de l'économie qui dépendait du cycle agricole était hérétique.

Il y avait une mentalité - je vais employer un terme qui me vient à l'esprit parce que c'est un terme qui étymologiquement est à sa place (et il n'a aucune connotation négative) - disons, une mentalité ''orthodoxe'' entre guillemets… (que l'on trouve parfois chez certains penseurs marxistes ; les marxistes orthodoxes), c'est-à-dire une incapacité de penser une hypothèse ou une éventualité autre que le système idéologique considéré. C'est-à-dire, les faits ont beau démentir l'idéologie, la mentalité orthodoxe consiste à opposer l'idéologie aux faits, à la réalité du monde extérieur, du monde réel. Et quand bien même le monde réel contredit la théorie, c'est la théorie qui est censée avoir raison, et par conséquent, cela mène à des catastrophes, à des massacres ??? 8.33

Cette mentalité des religions astrologiques, nous la retrouvons très souvent dans la mentalité rigide, dogmatique, des systèmes matérialistes. C'est au fond - je schématise beaucoup ce que je vous dis là - cette mentalité matérialiste moderne, c'est la laïcisation de la mentalité astrologique ancienne, en mettant dans ce terme de laïcisation toute l'histoire d'une évolution des idéaux qui prend des siècles. Mais c'est à peu près cette même incapacité de tenir compte du facteur de la liberté, du facteur de l'indétermination, de la volonté, du facteur de l'intervention de l'homme comme homme dans l'ordre des choses.

Ça s'appelle de notre temps le ''matérialisme dialectique scientifique'' ou ''scientifique dialectique''. Voyez, c'est une pseudo-science qui projette une idéologie sur une découverte des lois qui régissent le phénomène économique.

Alors, transposons cela dans la situation égyptienne. Ça nous éclaire un peu sur la difficulté qu'avaient les sages du Pharaon à interpréter l'idée fixe, l'obsession qu'il y avait dans ce rêve du Pharaon qui se répétait. Il pressentait que son économie allait se dérégler.

Or, comme vous le savez, dans les catégories de la mythologie égyptienne, le dieu principal, c'était le Nil. Or, c'étaient les crues du Nil qui garantissaient l'économie du pays. Je raccourcis le raisonnement pour aller vite, mais je pense que l'équilibre 10.09 est clair.

Et voilà que Joseph… C'est un récit assez fantastique. Une civilisation entière qui attend qu'un jeune esclave hébreu - Joseph l'Hébreu, dit le texte - explique très simplement de quoi il s'agit.

Le Midrach nous cite d'ailleurs les différents types d'explications que les sages de l'Egypte avaient donnés au Pharaon.

''Tu gagneras sept guerres et ensuite tu perdras sept guerres'',

''Tu auras sept filles et ensuite elles mourront''.

Alors là, on pressent, si vous voulez, l'intérêt de ce type de conscience ou de mentalité. Et il est bien évident que pour un Etat totalitaire, le souci c'est gagner des guerres ou les perdre. Et pour un Etat autocratique, le souci c'est d'assurer la descendance de la dynastie ou pas.

C'était le type d'explications que les sages du Pharaon lui proposaient. Mais l'idée qu'il s'agissait tout simplement du dérèglement de l'économie était hérétique parce qu'il y avait une mentalité orthodoxe de la détermination des phénomènes humains par les lois cosmiques. Aujourd'hui, on dit par les lois tout court, par les lois de l'économie, si vous voulez. Bon, je ferme la parenthèse.

Et à travers les dix plaies d'Egypte, on sent un progrès de ce dévoilement de la volonté de quelqu'un. Lorsque vous lisez le récit des dix plaies d'Egypte, vous vous apercevez que, au début, le phénomène est impersonnel, objectif. Il est censé atteindre tous les habitants du pays qui est touché par la plaie. Et puis progressivement, on s'aperçoit que cela va changer. Seuls les Égyptiens sont frappés et les Hébreux sont préservés.

Là, les sages du Pharaon et le Pharaon lui-même commencent à s'inquiéter. La plaie se fait intelligente. Y aurait-il une volonté derrière la plaie, derrière l'événement, derrière la catastrophe ?

C'est là que les sages du Pharaon ont dit ''etsba Elokim hi'' ''c'est le doigt de D.ieu''. C'est un verset extrêmement important. C'est là que se fait ce bouleversement de la découverte que les croyances habituelles de la conscience religieuse païenne de l'Égypte vont être bouleversées.

Quelque chose d'inouï apparaît : ce n'est pas l'impersonnel de l'événement, catastrophique ou non, qui régit le monde, c'est la volonté de quelqu'un. On ne peut pas ne pas le découvrir puisque lorsque la plaie arrive, cela frappe les Egyptiens et pas les Hébreux.

On est à peu près au milieu des dix plaies d'Egypte, et il y a une autre caractéristique… c'est que lorsque Moïse déclenche une des plaies, les Egyptiens font appel à leurs magiciens et déclenchent la même plaie. Seulement, Moïse est capable de l'arrêter par sa prière, et les magiciens n'arrivent pas à arrêter la plaie par leurs prières. Ceci aussi inquiète le Pharaon.

Cela signifie que le monde est régi de manière radicalement différente de ce que l'on croyait dans cette croyance païenne. Ce n'est pas encore une fois le fonctionnement impersonnel des lois cosmiques, mais c'est plus haut, plus profond, au-delà, la volonté de quelqu'un dont les forces cosmiques ne sont que les véhicules d'intervention.

C'est au fond le conflit entre la mentalité hébraïque et la mentalité païenne, déjà en ce temps-là.

Et voilà qu'en fin de compte, on arrive à la 10ᵉ plaie. Cette découverte que quelqu'un a agi se fait plus qu'aveuglante, parce que non seulement la plaie choisit entre les Egyptiens et les Hébreux, mais parmi les Egyptiens eux-mêmes, elle choisit entre les premiers-nés et les autres.

Alors là, la découverte, c'est la découverte de… - je ne sais pas comment dire en français - … d'une panique absolue. Le Pharaon est tellement bouleversé qu'il dit…''partez, j'ai compris''.

Et puis voilà que… trois jours après, il se ravise. Ça signifie donc qu'il peut y avoir des événements d'un impact colossal, et cependant, très rapidement après, on revient aux habitudes de pensées antérieures. Donc il ne faut pas s'étonner de ce que le Pharaon se soit ravisé. Et on est arrivé à la péripétie que je devais étudier.

L'analogie qui me vient à l'esprit, c'est que… c'était en 47 ou en 48 que l'État d'Israël a été fondé ?

48

En 48, les Nations du monde, stupéfaites par tout ce qui était arrivé au temps du nazisme, ont finalement donné le feu vert à un tout petit Etat d'Israël.

47

47, 48. Bref. Et puis, quelques années après, il n'y a pas longtemps, l'ensemble des Nations rassemblées à l'ONU se ravisent et décrètent que cet Etat est un Etat raciste… Vous vous rappelez de ça ?

75

Oui. Ça ressemble beaucoup. C'est-à-dire, les Nations du monde ont dit ''partez chez vous''.  Et puis quelque temps après disent ''de quoi, de quoi ?'' (rires). Vous voyez la suite. Et ça ressemble étrangement.

Et alors, voilà donc le Pharaon à la tête de son armée, se jette à la poursuite, va à la poursuite des Hébreux qui se sont enfuis d'Egypte et qui cherchent à se frayer un chemin à travers le désert pour entrer en terre de Canaan, comme ça s'appelait à l'époque, en terre d'Israël.

Et, les Hébreux sont donc pris dans le problème que je vais essayer de décrire. Devant eux finalement, il y a la mer, une impossibilité physique de… - comment dire ? - d'être sauvés, du salut. Là, ce sont les lois de la nature qui empêchent : on ne peut pas traverser la mer sans risque de se noyer. Derrière eux, il y a de l'armée des Egyptiens. Comme 15.55 ??.

Nos ancêtres les Hébreux avaient beaucoup de chance, parce qu'ils n'avaient derrière eux que les Egyptiens (rires)… que l'armée égyptienne (rires). Vous voyez ce que je veux dire ?

Voilà donc quel est le verset. Je vais vous le lire et resituer les dimensions de cette situation. C'est le verset 10 du chapitre 14 de l'Exode dans notre Paracha par lequel je vais commencer :

''oufaro ikriv'' ''et le Pharaon s'approcha''

''vayissou Béné Israel ète énéèm'' ''et les enfants d'Israël levèrent leurs yeux''

''véiné'' ''et voici''

''Mitsraïm nosséa aharéem'' ''l'Egypte venait derrière eux''

'' ?? 16.43'' '' ?? 16.47 "ils furent en grande crainte''

''Vayitsakou Bné Israël el Hachem'' ''et les enfants d'Israël crièrent vers D.ieu''.

L'étonnement est que, ce peuple des enfants d'Israël qui venait d'être rescapé d'Egypte, vient d'avoir l'expérience d'une intervention providentielle, miraculeuse, qui les a sauvés d'une aliénation d'esclavage dont, en principe, d'après toutes les lois sociologiques connues, ils ne seraient pas délivrés.

Il y a une phrase dans le Talmud qui dit bien en clair ''d'Egypte on ne sortait pas''.

Et je crois que nous avons encore dans la mémoire le temps où, d'Europe, les Juifs ne sortaient pas. Ils étaient pris au piège, disons, de l'Egypte contemporaine.

Et donc, les Hébreux, avaient eu l'expérience que D.ieu était pour eux, si on peut le dire simplement. Je crois qu'après ce récit, ceux qui l'ont vécu ne pouvaient pas ne pas avoir dans la mémoire que tout était possible, puisqu'il était possible qu'on sorte de l'Egypte. Alors pourquoi ont-ils eu peur ? Et le texte dit qu'ils ont eu très peur.

Voilà le thème que je voudrais étudier à travers les commentaires.

Et là, il y a un élément que je voudrais citer. Moïse entreprend de prier pour que D.ieu aide ces Hébreux pris de panique ; la mer devant, impossible de traverser, l'armée égyptienne derrière.

Imaginez donc la situation qui motive une prière particulière de Moïse. Et D.ieu lui répond : ''ce n'est pas le temps de prier, dis au peuple d'avancer et on verra''.

Alors je vais me baser sur le commentaire de Rachi pour décrire un peu la manière de comprendre cette situation apparemment paradoxale que je rappelle très brièvement.

Un peuple qui avait tous les motifs de se sentir en sécurité - c'est D.ieu qui le protège - craint que D.ieu ne le protège pas.

Et lorsque Moïse formule une prière pour demander une aide supplémentaire, disons une 11ᵉ protection de D.ieu - je ne veux pas dire une 11ᵉ plaie, mais un 11ᵉ miracle, si j'ose dire - D.ieu dit ''ce n'est pas le temps de prier''.

Rachi nous fait remarquer des particularités de formulation du texte en hébreu.

Premièrement : ils levèrent leurs yeux et ils virent l'Egypte venant derrière eux. Alors évidemment, lorsqu'on voit de loin, on lève les yeux. Ils levèrent leurs yeux pour pouvoir voir loin. Mais en levant les yeux, nous dit le Midrach que cite Rachi, ils ont vu au ciel et ils ont vu l'Egypte du ciel venir contre eux. C'est pourquoi ils ont eu peur. Alors, qu'est-ce que c'est que l'Egypte du ciel ?

Je reprends l'explication exégétique pour que vous compreniez le changement de niveau. Le pchat ??? 19.43 la traduction littérale, c'est qu'ils ont levé les yeux pour voir au loin qu'est-ce qui arrivait : l'armée égyptienne. Mais en levant les yeux pour voir au loin, ils ont vu au ciel que l'Egypte d'en-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas. Alors c'est là qu'ils ont eu peur. On commence déjà à trouver une cohérence plus ample.

La tradition de la Bible enseigne que chaque peuple est protégé par ce qu'on appelle en hébreu un ''sar'', le génie de chaque peuple.

Dans l'angéologie chrétienne, par exemple, on l'appelle l'archange de tel ou tel peuple. Vous savez d'ailleurs que l'archange de la France, est Saint-Michel, ken ? Et ce n'est pas par hasard que c'est aussi celui d'Israël : Mihaël. Mais ça, c'est une autre question.

Alors, chaque peuple a un génie qui le représente dans le Tribunal céleste. Le D.ieu unique, comment dire ?… Non, non, je vais reprendre la phrase autrement. Le D.ieu unique est une providence universelle pour l'ensemble de Sa création. Mais il y a pour chaque manière d'être particulière de la créature, les peuples, les nations, une volonté particulière du D.ieu unique concernant la destinée de chaque peuple, de chaque créature, de chaque situation, à la limite de chaque individu. C'est ce qu'on appelle les anges. Bon, c'est un problème un peu difficile, surtout à exprimer en français, mais je crois que l'idée est claire.

C'est toujours D.ieu qui régit le monde à travers des médiations de Providence. Et donc chaque peuple a un ''sar'', un génie qui le représente au Tribunal Céleste et qui plaide pour lui devant le D.ieu unique, la cause de la destinée de ce peuple que D.ieu a créé, que ce D.ieu unique a créé.

Et par conséquent, cela signifie que, lorsqu'une décision d'intervention de la Providence va être décidée au Tribunal d'En-haut - j'emploie intentionnellement un langage imagé à la manière du Midrach - eh bien, chaque contestation est possible de la part des ennemis d'Israël eux-mêmes. Ça veut dire que ce qu'Israël craignait, c'était que le plaidoyer que l'ange de l'Egypte d'En-haut ferait pour l'Egypte d'en-bas leur soit défavorable.

Une des explications du Midrach est la suivante. Les clauses de chacune des dix plaies étaient ''laisse sortir mon peuple ou telle ou telle plaie viendra te frapper''. Or, jusqu'à la dernière, la plaie a frappé les Egyptiens. Par conséquent, tout se passe comme s'ils avaient payé le prix du peuple d'Israël et il leur qui leur appartenait encore.

Je répète le raisonnement, c'est-à-dire, puisque les plaies ont eu lieu et que la clause était là, ''laisse sortir mon peuple ou tu seras frappé de telle ou telle plaie'', jusqu'à la dernière, ces plaies ont frappé l'Egypte, donc le peuple appartenait encore à l'Egypte. Et par conséquent, il n'y avait, au niveau d'une stricte justice, d'une stricte morale absolue, aucune possibilité pour D.ieu d'aider les Hébreux à ce moment-là. Et c'est pourquoi, ils ont eu peur. C'est-à-dire que lorsque les Hébreux se sont rendus compte que l'Egypte d'En-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas, ils savaient que leur cause était perdue et qu'il fallait un miracle supplémentaire. Est-ce que l'explication est suffisamment claire ?

Alors cela explique pourquoi le texte nous dit, nous parle de cette crainte, de cette panique qui a pris les Hébreux. Cela répond à la question par laquelle j'avais commencé. Ils avaient la preuve que D.ieu les protège. Pourquoi ont-ils eu peur ?

Ils ont eu peur de ne plus avoir droit à l'intervention qui serait, disons, injuste, complaisante. La justice était pour les Egyptiens. Comme on dit en hébreu, il y avait ''téko''. Comment on traduit ça en français ?

Match nul

Match nul (rire). Ça veut dire que du point de vue de la justice, les Égyptiens avaient autant le 23.36 droit à de 23.38 reprendre les Hébreux en Egypte que les Hébreux avaient le droit de s'enfuir parce qu'ils y étaient persécutés.

Donc il fallait un mérite supplémentaire pour que D.ieu se donne le droit d'intervenir en faveur des Hébreux. Et ce mérite là a été le mérite de la foi. C'est pourquoi D.ieu dit à Moïse ''ce n'est pas le temps de la prière, parle aux enfants d'Israël et qu'ils avancent''.

Alors voilà ce qui se passe. Et c'est un récit qui peut nous sembler étrange. Mais c'est un récit que finalement nous vivons dans notre histoire, à l'échelle individuelle, chacun dans les situations de la vie, à l'échelle collective, dans l'histoire du peuple d'Israël et qui est qui finalement est très simple à diagnostiquer.

Devant une impossibilité absolue et au-delà de toute raison raisonnable, il fallait que quelqu'un ait le courage de commencer. Alors la Tradition nous raconte que c'est un prince de la tribu de Juda qui s'appelait Nahchon, qui s'est avancé dans la mer et la mer s'est ouverte.

Ça veut dire que ce geste a donné aux Hébreux un surplus de mérite dans cette espèce de balance équivalente : le mérite des Egyptiens - du point de vue de la justice stricte - je pense que c'est clair ? - puisqu'ils avaient été frappés par les dix plaies, et d'autres part le mérite des Hébreux.

Et de là dérive une expression en hébreu moderne pour dire ''les pionniers'', ceux qui s'avancent les premiers dans la mer, et là où la mer s'ouvre. On les appelle les ''nahchonim''. Je ne sais pas si vous avez entendu cette expression ? C'est dérivé du nom de Nahchon, qui était un prince de la tribu de Juda…

… ben Aminadav

Nahon, Nahchon ben Aminadav, comme David vient de me le rappeler. Son père s'appelait Aminadav. Aminadav, en hébreu, ça veut dire, celui qui… euh… ''léitnadev''…

Volontaire

… Au service de son peuple.

25.35 ??? Et née cette cohérence des noms eux-mêmes. Nahchon ben Aminadav.

Et, bon, je reprends l'indication grammaticale. Et c'est pourquoi lorsque vous entendez parler des Nahchonim, ça veut dire les pionniers, ceux qui ont commencé, les pères fondateurs. Voilà donc quel est ce premier épisode.

 A ce propos, le Midrach nous dit que, devant la mer, le peuple s'est divisé en quatre catégories.

          Les uns disaient ''nous sommes perdus, donc nous allons nous suicider, nous jeter dans la mer et disparaître''.

          Les autres disaient ''nous allons retourner en Egypte''.

          Les troisièmes disaient ''nous allons faire la guerre''.

          Et les quatrièmes disaient ''nous allons prier''.

Alors à cela, D.ieu répond ''cela ne servira à rien''.

Je vais vous dire le verset.

''Vayomer Moché el aam'' ''et Moïse dit au peuple''

''al tiraou'' ''ne craignez pas''

''ityatsvou oureou ète yéchouat Hachem acher yaassé lahem hayom'' ''tenez-vous… - dressez-vous plus exactement - et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous aujourd'hui ''.

''ki, acher réïtem ète mitsraïm hayom lo tossifou lireotam od ad olam'' ''comme vous avez vu les Egyptiens en ce jour, vous ne les verrez plus jusqu'à la fin du monde''.

Je reviendrai d'ailleurs sur ce verset.

Et puis le dernier verset dit :

''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

''véatem taharishoune'' ''et vous, vous serez silencieux''.

Le Midrach explique de la manière suivante :

''ne craignez pas'' ''al tiraou'' : c'était pour la première catégorie, ceux qui craignaient qu'il n'y avait plus aucune issue, qu'il n'y avait plus aucune solution, et que par conséquent, on était condamné à disparaître.

Pour la deuxième catégorie qui disait ''Eh bien, nous allons retourner en Egypte'', le verset dit ''dressez-vous et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous, car comme vous avez vu les Egyptiens aujourd'hui, vous ne les verrez plus''.

Pour la troisième catégorie qui ont dit ''nous allons faire la guerre'', le texte dit ''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

Et la quatrième catégorie qui disait ''nous allons prier'',  ''véatem taharishoune'' ''et vous, taisez-vous''.

Que signifie ce Midrach ?

Ça veut dire 28.03 ? qu'évidemment dans une situation de ce type, lorsque l'histoire d'un peuple, lorsque l'histoire d'une manière d'être homme ou lorsque l'histoire d'une destinée (ça a aussi la même valeur à l'échelle individuelle) semble être sans issue (devant il y a la mer, derrière il y a l'armée égyptienne), alors il y a quatre tendances, disons quatre stratégies de l'identité humaine, qui se retrouvent d'ailleurs à chaque péripétie, à chaque évènement de l'histoire dans des formes différentes, mais finalement dans ces mêmes catégories.

          Les uns sont désespérés.

          Les autres renoncent à résister (retourner en Egypte).

          Les troisièmes sont courageux et sont prêts à mourir pour ne pas retourner en Egypte et même à mourir dans la guerre, mais au moins faire la guerre contre les ennemis.

          Et puis, les quatrièmes sont pieux, puis ils disent ''mais il y a quand même un D.ieu, on va prier''.

Et D.ieu répond à ces quatre catégories ''ça ne sert à rien''. Pourquoi ça ne sert à rien ? Comme nous l'avons vu tout à l'heure : parce que le ciel est bouché. Le sar de l'Egypte peut plaider et dire… d'ailleurs, le Midrach qui continue dit ''pourquoi tu interviens pour les Hébreux contre les Egyptiens ? Ceux-là sont idolâtres, mais ceux-là seront idolâtres''. La faute du veau d'or c'est dans 40 ans, ken ? ''Ceux là sont comme ça, mais ceux-là seront comme ça''. Zéou.

C'est-à-dire, à vue d'historiens (rires), on ne voit pas de différence entre les Hébreux et les Egyptiens. Il y a D.ieu seul qui sait qu'il y a quand même une différence qui est importante et qui se dévoile dans l'histoire finalement.

Je veux dire, mais n'importe quel observateur objectif ne pourrait pas déceler de différence entre les Hébreux et les Egyptiens, même pas dans l'histoire contemporaine. Lisez ''Le Monde'', ''L'Express''… vous verrez qu'il n'y a pas de différence.

Et D.ieu sait qu'il y a une différence. Mais il faut que cela soit dévoilé en toute justice, parce qu'il s'agit du D.ieu d'Abraham dans la Bible 29.45. Et sous le regard de ce D.ieu, c'est la justice absolue seule qui est la justice.

Et donc ces quatre stratégies sont par définition inefficaces… à moins qu'il y ait l'engagement de la foi du cinquième, Nahchon, alors les quatre reprennent un sens.

Je suppose que la suite du Midrach 30.05 parle par elle-même. Ça veut dire que s'il n'y a pas cet engagement de la foi, alors aucune de ces stratégies, quelles qu'elles soient, ne peut avoir d'efficacité. Dans notre cas, même pas la prière.

Rachi d'ailleurs cite un Midrach très précis : lorsque Moïse veut prier, D.ieu dit à Moïse ''comment ? Ton peuple est dans l'angoisse et toi tu veux prier ? Parle au peuple et qu'il avance''.

Ça veut dire qu'il y a des situations… ça a l'air paradoxal ce que je vous dis là, ken ? Quand - je ne vous ai pas encore raconté 30.44 - il faut opérer un malade… Alors, imaginez la scène… Alors… le responsable de la communauté va dire ''on va lire des Psaumes'' ; et D.ieu dit ''et si vous l'envoyez à l'hôpital ?''. Voyez à peu près ? (rires). Ça veut dire que - bien sûr que les Psaumes, ça peut être efficace - mais à condition qu'on mette en jeu l'industrie humaine, l'industrie du travail humain, qui permet, selon les lois du monde que D.ieu a créé, de faire que les Psaumes sanctifient la guérison.

Bon, voilà, je pourrais expliquer ce Midrach de différentes manières, mais l'idée est claire.

Nous vivons de façon assez analogue cette péripétie, c'est-à-dire il y a des tentatives de stratégies différentes pour résoudre les problèmes qui se posent à nous. Mais quel que soit le niveau où chacun se situe, ceux de la prière, ceux du combat, ceux de la philosophie, c'est de… eh bien, tout cela n'est efficace que s'il y a l'engagement de la foi.

Et c'est le verset que je vous vais vous lire.

''Vayomer Hachem el Moché'', ''et D.ieu dit à Moïse''

''ma titsak élaï'' ''qu'as-tu à crier vers moi ?''. C'est un verset terrible ! C'est D.ieu qui dit à Moïse ''ne prie pas, ce n'est pas le temps de la prière''.

''daber el béné Israël vayissaou'', ''parle aux enfants d'Israël, et qu'ils avancent''.

Et c'est par le mérite de Nahchon que l'ensemble des catégories que le Midrach a décrit ont pu rendre leur stratégie efficace.

Bon, je ne prendrai pas de temps pour expliquer comment les quatre… les premiers y compris… c'est-à-dire, ceux qui voulaient se suicider, au lieu de se suicider, ils mettront toute leur fougue à nager dans la mer et pas à s'y noyer. Etc.

Et ceux qui voulaient retourner…

Et ceux qui voulaient retourner en Egypte, de même 32.38, c'est-à-dire ceux qu'on appelle aujourd'hui les yordim, on les retrouvera plus tard, dans les épisodes du désert, lorsqu'ils disent }Passouk en hébreu, non transcrit 32.49{, ''donnons-nous un chef et retournons en Egypte.

Oui, on ne peut pas ne pas être frappé par ce fait que nous vivons - j'aime dire sempiternellement - la même histoire dans des formes différentes. Mais il est évident que la Torah nous a déjà donné notre carte d'identité.

Voilà donc cet épisode.

Et je crois qu'à chaque génération, au fond, nous pouvons rappeler ce même enseignement. Quel que soit le mérite du passé, quel que soit le démérite des adversaires, finalement, il y a un Juge absolu qui juge l'histoire du monde. Et pourquoi ce jugement nous est décrit par la Torah comme terrible ?

Je vais essayer d'expliquer au niveau de la théologie. C'est-à-dire dans toute tradition, on se réclame de son D.ieu qui ne s'occupe que de nous-mêmes et surtout pas des autres. Dans toute tradition, vous avez le D.ieu de tel peuple est l'ennemi de l'autre peuple et protège son peuple.

Le D.ieu d'Israël, c'est tout à fait différent. C'est le D.ieu unique. Et cela signifie que lorsque nous avons un adversaire derrière Lui, il y a le même D.ieu qui est le nôtre.

Alors, tant qu'on ne s'est pas élevé à ce niveau de perception du monothéisme intégral, on ne peut pas comprendre ces récits de la Bible où l'on montre que, même assurés de la protection particulière parfois complaisante du D.ieu unique pour Israël, Israël craint les péripéties qu'il a à affronter.

Il y a là, si vous voulez, une identification entre la conscience morale et la conscience religieuse, parce qu'on a une expérience aiguë du fait que D.ieu est Un. C'est lui qui a créé tous les peuples comme toutes les créatures.

Je crois, que ce niveau du monothéisme universel a été rarement atteint, même en Israël. Lorsque nous pensons à la définition du monothéisme hébreu, parfois on exprime tout simplement la relation à une monolâtrie, c'est-à-dire au fait de reconnaître un D.ieu qui ne s'occuperait que d'Israël.

Et c'est pourquoi, lorsque l'ange de l'Egypte apparaît dans le ciel, les Hébreux de la Bible, qui eux n'avaient pas besoin des théologiens pour connaître la vérité (rires), ont eu peur, parce qu'ils avaient en face d'eux, D.ieu protégeant l'Egypte, de la même manière que dans tous les combats de l'histoire d'Israël racontés par la Bible, la crainte de Jacob devant Ésaü, c'est parce qu'il avait en face de lui, D.ieu protégeant Ésaü.

C'est-à-dire, nous avons à nous mesurer au niveau d'une conscience religieuse qui a accepté les impératifs de la conscience morale. Et nous sommes défavorisés par rapport à l'adversaire chez qui ce n'est pas le cas.

C'est pourquoi l'histoire d'Israël est si difficile.

Je reprendrai peut-être ce verset si banal avec une interprétation du Midrach qui dit ''tu aimeras ton prochain comme toi-même'' et on oublie toujours la fin du verset ''Je suis Celui qui est ton D.ieu''.

Une des lectures du Midrach consiste à dire ''tu aimeras ton prochain comme toi-même Je suis Moi qui suis ton D.ieu''. Cela veut dire ''ce que tu feras à ton prochain, c'est Moi qui te le ferais''.

Ça veut dire que D.ieu protège l'autre avant de protéger ''moi''. Alors que dans toutes les autres traditions, c'est l'inverse. Le D.ieu que l'on reconnaît protège ''moi'' et est contre l'autre.

Je dis cela parce que l'expérience nous a montré que très souvent, la conscience juive n'arrive pas à comprendre la logique de sa propre histoire. Alors je crois qu'en rattachant l'expérience que nous avons des péripéties de la vie à l'échelle individuelle et à l'échelle collective, à la catégorie du monothéisme absolu, alors l'analyse des événements qui nous concernent prend une tout autre signification. Et il faut le récapituler au niveau du sens de l'histoire universelle.

Bien, je reviens quand même un peu à notre sujet, parce que nous risquons d'aller dans des parenthèses et des tangentes assez vertigineuses. Mais je crois que ce Midrach est important pour nous expliquer le récit pur et simple de la Bible à ce sujet.

Voilà pourquoi les Hébreux étaient dans cette crainte. Est-ce que nous avons suffisamment de mérite pour mériter l'intervention de D.ieu ?

Et encore une fois, là, j'ai en mémoire une page du Talmud dans la Massehet Kidouchin qui dit que chaque acte peut faire pencher la balance en bien ou en mal, en mérite ou en démérite.

C'est-à-dire qu'on arrive à un certain stade de l'expérience morale où on se rend compte qu'il n'y a plus d'abri, que chaque acte engage la destinée tout entière.

Alors il faut apprendre ça une fois et l'oublier, parce qu'on ne peut pas vivre avec une consigne pareille. Mais savoir que c'est ainsi.

Je crois que c'est le privilège de la jeunesse, de l'enfance disons, de ne pas savoir cela, c'est-à-dire de croire qu'il y a un abri à l'abri duquel les actes pouvaient être révisés le cas échéant.

On arrive quand même à un certain stade de l'expérience morale où on sait qu'il n'y a pas d'abri et que chaque acte peut faire pencher tout d'un côté ou de l'autre. C'est ce que dit le Talmud dans Masséhet Kidouchin, page 30. Et c'est le cas dans ce récit. C'est-à-dire qu'il suffisait d'un acte d'engagement de la foi pour faire pencher la balance du mérite du côté des Hébreux ou du côté des Égyptiens. Voilà donc le premier texte, que je voulais analyser.

Et maintenant, nous devons quand même avoir le temps de lire le commencement de la Paracha. ??? 38.39 Vous dire qu'on fasse une petite interruption si vous avez des questions sur cette première analyse. Oui…

Le fait que le peuple a craint D.ieu, ''passouk 39.02 ???'' le peuple a craint le Ciel ? Je ne sais pas ce qu'il a craint. Il a eu peur quoi…

Il a eu peur de l'armée égyptienne

C'est la même yirha qu'on a vu 39.11 ??? dans le cours du matin, ou c'est une autre 39.15 ??

Le cours du matin est un peu différent. Je ne peux pas mélanger les deux, les sujets.

39.23 à 39.39 Quand ils se sont mis à prier, vous ne trouvez pas 39.25 que c'est un acte de foi. Ils avaient prié. … n'est-ce pas un engagement dans la foi ?

Non, je comprends votre question. Le fait de prier, c'est un acte de demande. Prier, ça veut dire demander. Or on obtient que ce qu'on mérite. Et ce que D.ieu nous répond ''ce n'est pas le temps de la prière''. Et ça signifie dans notre étude ''il n'y a pas de mérites suffisants pour que je puisse vous répondre''. Et donc l'acte de foi était un acte d'engagement.

Je vais essayer de donner en français un sens un peu plus fort au mot de foi. C'est un pari qui est fait : entrer dans la mer, mais est-ce qu'elle va s'ouvrir ? C'est ça la foi. Prier, c'est demander. Est-ce que c'est clair ?

Prier, c'est de ne pas être sûr de quelque chose ?

Non, c'est autre chose. La question avait un autre sens. C'est une définition différente de l'expérience religieuse de laquelle vous parlez. C'est cela ? }NdT : apparemment le Rav s'adresse à la personne qui a posé la question précédente{. C'est-à-dire vous êtes habitués à l'idée que prier, ça veut dire avoir la foi. Quelle foi ?

??? 40.41

Ici, ça a le sens de confiance. D'ailleurs, c'est le sens étymologique du mot foi. Par exemple, dans l'expression ''les fiançailles'', ''se fiancer'', ça veut dire ''donner sa foi'' dans le sens de confiance, ken ? ? 41.03 en ancien français, ken ? Et je voulais dire que celui qui prie, c'est qu'il a foi en D.ieu. Il croit qu'Il existe. C'est ça que vous vouliez dire ?

Il y a une sorte de confiance…

De confiance en quoi ? Que D.ieu va accepter la demande.

C'est un mot en dehors de ?? 41.25

Non, mais qu'est-ce que c'est prier ? C'est demander. Ecoutez, en français simple, quand vous dites à quelqu'un ''je vous en prie'', ''je vous prie de', ça veut dire ''je demande''.

Alors voilà, on va faire une petite analyse sur la notion de prière.

Il y a différents rites dans la liturgie. On est habitué à appeler prière, en français, dans un sens abusif, pour désigner tous les rites qui se font par la parole. Le rite oral, on l'appelle prière. Mais dans le sens strict, une prière, c'est une demande. Alors il y a un des rites qui se font par la parole, il y a la prière, c'est le chmoné essré, c'est la Amida. Selon les communautés le nom change, mais c'est le même texte. C'est le comportement qui consiste à se mettre devant D.ieu et à lui demander quelque chose qu'on ne peut pas obtenir par soi-même, mais dont on a l'exigence absolue. C'est ça la prière.

Dire les Psaumes, ce n'est pas la prière, c'est dire les louanges, c'est autre chose.

Dire un Kadich, ce n'est pas une prière, c'est un rite de sanctification, comme le Kidouch par exemple ou la Kédoucha.

Et voyez, c'est un emploi abusif du mot prière qui explique un petit peu votre question

Lorsque Moïse prie, bien sûr qu'il a la foi en D.ieu. Il ne s'agit pas de ça. Il demande que D.ieu intervienne. C'est ça l'objet de la prière. Alors D.ieu lui dit ''parle au peuple et qu'il s'engage, qu'ils aient foi dans leur histoire, qu'ils aient foi dans leur destinée''. C'est dans ce sens là que j'ai employé le mot prière ?? 42.58. Je pense que c'est clair.

?? 43.02 Il est préférable d'agir d'abord et de prier ensuite ?

Ça dépend des circonstances, ken ? Bien sûr, ça dépend des circonstances. Non, je vous dirai - une minute - pour citer ce Midrach… Certains savent prier, 43.15 ? d'autres ont imaginé que c'était les cris, ceux qui voulaient crier (rires).

C'est un peu la propagande politique. On veut la propagande politique.

Mais toutes ces stratégies qui ne pouvaient être conduites que par ceux qui savent les faire. Ceux qui prient prient, ceux qui font la guerre font la guerre. Les uns et les autres - tout cela nous dit ce Midrach - n'a d'efficacité que s'il y a un engagement de la foi. Je pense que c'est finalement assez simple...

?? 43.45 Les Hébreux sont arrivés à sortir d'Egypte. Ils ont pu sortir d'Egypte. Ils ont passés la mer Rouge et ensuite Amalek, ensuite ??? 43.53.

Bon, c'est une autre question. Vous voulez que j'y réponde tout de suite ? Vous avez entendu la question ? Et voilà, je reprends les péripéties du récit…

-------------------------------------------------------------

Et quel est ce ??? 00.03.

Je voudrais vous donner une analyse assez schématique de l'histoire d'Israël traversant toutes les difficultés vis-à-vis des adversaires que cette histoire a rencontrés. Bon, ça va me prendre quelques phrases, mais je crois que c'est important.

Vous devez remarquer dans le récit de la Bible de l'histoire des Patriarches, que dès que le Patriarche apparaît, apparaît avec lui - dans le même récit - un adversaire.

D'une certaine manière, on pourrait dire que l'antisémitisme apparaît dès qu'il y a Abraham.

Alors, au niveau d'Abraham - et je dirais rapidement, à chaque génération - nous avons deux personnages qui accompagnent l'histoire d'Abraham. D'un côté, c'est Nimrod. Et d'un autre coté, c'est Loth.

Nimrod, c'est l'adversaire qui veut annuler Abraham. Selon le Midrach, Nimrod était le roi de Babel qui a jeté la famille d'Abraham dans la fournaise d'Our-Kazdim. Et Loth, c'est un parent d'Abraham, qui ressemble à Abraham, et qui va très rapidement devenir un rival Abraham ; une approximation d'Abraham qui devient un rival d'Abraham.

Et nous allons voir qu'à chaque génération - et c'est une ligne qui traverse toute notre histoire - Israël, dans son histoire, est accompagné par deux séries de rivalités. Une, c'est l'antagoniste qui veut détruire. L'autre, c'est une approximation d'identité qui veut le supplanter.

Alors très rapidement, au niveau de l'histoire d'Abraham, c'est Nimrod d'un côté et Loth de l'autre.

Bon, finalement, Nimrod, le tyran, disparaît avec son empire. Mais Loth va faire souche. Et de Loth apparaîtront deux peuplades, Moab et Amon, dont le récit biblique nous montre la rivalité - qui dure d'ailleurs jusqu'à aujourd'hui, bien qu'occultée - contre Israël.

Qui est le véritable Israël ? La descendance de Loth - par Amon ou Moav - ou la descendance d'Abraham ? Ça, c'est la première génération.

A la deuxième génération, le Patriarche, c'est Isaac. Il est accompagné d'un côté par un antagoniste qui veut le supprimer : c'est Abiméleh, le roi de Philistée. Et de l'autre côté, par une approximation d'identité, qui veut le supplanter, c'est Ichmaël.

Ça fait déjà quatre identités. Deux dans la première colonne, ça c'est Nimrod et Abiméleh, et deux dans la seconde, c'est Loth et Ichmaël.

Au niveau de Jacob (c'est déjà plus proche de nous), vous avez d'un côté l'approximation d'identité qui est Ésaü - qui se prend pour Israël - ; et de l'autre côté, Laban, qui veut détruire Jacob complètement.

Ceux qui connaissent les textes, ça peut vous être familier, ken.

L'antagoniste au temps de Jacob, c'est Laban.

Ça fait six adversaires. Trois d'un côté, dont l'objectif c'est de détruire Israël, et trois de l'autre, dont l'objectif c'est de le remplacer. Et tous ces dossiers des adversités d'Israël traversent l'histoire et nous les avons jusqu'à aujourd'hui.

On pourrait prendre du temps pour les identifier, mais je ne veux pas vous donner des cauchemars.

Et alors, à certaines époques de l'histoire d'Israël - qui sont des époques de fin d'exil - un personnage plus terrible apparaît, qui s'appelle Amalek et qui récapitule ces six rivalités à la fois dans une septième qui les dépasse.

C'est un personnage, une manière d'être l'adversaire d'Israël qui veut à la fois détruire Israël et le remplacer. Ça, c'est avant. 3.23

Pour vous donner simplement une articulation très rapide, si vous avez lu ''Mein Kampf'' de Hitler, vous vous rendrez compte que le programme de Hitler, c'était de détruire Israël et de le remplacer.

Qui a lu ''Mein Kampf'' ? Oui, mais je vous engage à le lire… parce que… je vais vous dire pourquoi. Parce que… Sliha ?

On le trouve où ?

Cherchez dans une bibliothèque. Moi je l'ai lu au temps du nazisme. Et voilà ce que j'ai découvert… C'est qu'avec un cynisme absolu, Hitler a dit exactement ce qu'il voulait faire. Et personne ne l'a cru. C'est important de dire ça. Parce que finalement, à travers l'histoire, les adversaires d'Israël disent exactement ce qu'ils veulent faire. Mais on ne veut pas les croire. Alors lisez la Charte palestinienne, mais lisez d'abord ''Mein Kampf''.

Et puis, Amalek apparaît - c'est cela qu'il faut préciser - dans les moments de fin d'exil. Amalek apparaît à la sortie d'Egypte et tente de détruire Israël et de le remplacer. Amalek apparaît à la fin du deuxième exil. Tout le récit du livre d'Esther, le récit des Amalécites - Aman - qui ont pour objectif de détruire la communauté juive de Perse. Vous vous rappelez de cela ? Esther intervient et la sauve miraculeusement. C'est toute l'histoire de la Méguilat Esther. Et c'était au temps de la fin du deuxième exil.

Il y a d'ailleurs une correspondance des dates avec l'histoire contemporaine qui est assez impressionnante.

Il y a d'abord la déclaration du roi des Perses, Cyrus, qui est le dernier texte de la Bible, qui donne la possibilité aux Juifs de Perse de rentrer en Judée et de reconstruire le Temple. Ce sont les derniers versets de la Bible. Et on pourrait l'appeler la déclaration Cyrus à la manière de la déclaration Balfour, d'ailleurs.

Eh bien, les Juifs de Perse ne bougent pas. Aman prend le pouvoir quelques années après. Et finalement, grâce à la reine Esther, la catastrophe est évitée. Mais on a le même épisode.

Eh bien de notre temps, il y a eu la déclaration Balfour. Quelques années après, Hitler a pris le pouvoir. C'est très parlant.

Mais sans entrer dans ces détails là, c'est pour dire que c'est au moment où on arrive à une période de fin d'exil, qu'une certaine manière d'être l'adversaire d'Israël qui récapitule tous les dossiers - et de Nimrod, et de Loth, et de Abiméleh, et de Ichmaël, et de Laban, et de Esaü - apparaît. Et encore une fois, son objectif est double : c'est et de détruire Israël et de le remplacer.

Alors, je n'ai pas besoin de vous donner des identifications supplémentaires. C'est tellement évident.

Ce n'est pas gentil pour Balfour ce que tu dis…

Pourquoi ? Je le traite de Cyrus ? Pourquoi, je l'ai traité de Cyrus…??? 6.24

Il est mieux inspiré que Cyrus alors…

Mais Cyrus était très inspiré. Je n'ai pas les versets en mémoire, mais je peux vous les dire ?? 6.34… vous avez une Bible ?

Oui

Cyrus a décrété ''Les Juifs de l'Empire Perse ont le droit de retourner à Jérusalem reconstruire leur Temple et fonder leur Etat. Exactement ce qu'a dit Balfour en d'autres termes contemporains. C'est pourquoi je n'ai pas compris ta question.

Cyrus a même donné de l'argent pour aider à ??? 6.54

Balfour aussi (rires). Mais ce que je veux vous dire, c'est qu'au moment où Cyrus a donné le feu vert aux Juifs de Perse, c'est là que la Bible s'arrête…

Tu dis qu'Amalek réunit à la fois le…

Mais ce n'est pas Cyrus, Amalek.

Non, tu dis qu'Amalek réunit à la fois celui qui veut supplanter et celui qui veut combattre…

Et celui qui veut détruire Israël. Oui. Et pourquoi tu dis Cyrus ? Au contraire, Cyrus est appelé par la Bible ''Méchiah Hachem''. C'est très peu 7.25. Les prophètes l'appellent ''un Messie de D.ieu''. Ça veut dire… Il a donné la possibilité aux Juifs de l'Empire Perse de ce que Moïse avait obtenu du Pharaon pour les Hébreux dans l'Empire Egyptien. Donc, il y avait une agressivité…

??? 7.40

Mais ce n'est pas Cyrus qui est Amalek. Alors je décrypte. Non, j'ai parlé de Hitler.

??? 7.50

Oui, mais c'est grâce à Cyrus que la fin de l'exil était possible. A ce moment-là apparaît Aman. Voilà, c'est ??? 8.00. C'est tout le contraire. De notre temps, on voit aussi que cette tentative de détruire le peuple juif et de le remplacer, apparaît à un temps de fin d'exil.

Alors, je te remercie de ta question. Ça me permet de préciser. Je pensais que c'était évident. Sliha ? Pardon ?

Combien de Juifs sont sortis de Perse ?

Un cinquième.

Bon, nous espérons faire mentir les statistiques. Et il n'y a pas de fatalité dans les statistiques. Mais enfin, c'est quand même frappant de voir que c'est une partie qui sort d'Egypte, une partie qui sort de Perse, une partie qui sort d'Europe, puisqu'il s'agissait de la fin de l'exil d'Europe, finalement.

Bien. Et il y a encore une autre question ? Oui… sur le sujet (rires).

Oui, une avec Amalek et puis une avec la prière.

Oui.

Avec Amalek, D.ieu a demandé à Chaoul de détruire l'identité d'Amalek et Chaoul ne l'a pas fait.

Oui.

Et je veux dire, est-ce que c'est grave ? Enfin grave… dans le sens où on a eu l'occasion de supprimer cette identité et puis on ne l'a pas fait. Je veux dire…

Oui, tu as donné la réponse à la question. Ça veut dire qu'il y a, encore une fois, un handicap de la conscience morale de Chaoul. Lorsqu'il a fait prisonnier le chef de la tribu d'Amalek, il ne l'a pas détruit selon l'ordre de la Torah. Il a eu pitié de lui. Alors d'Amalek est descendu finalement Aman, ken ?

Et je ne veux pas faire d'analogies contemporaines. Mais enfin, je ne sais pas si Mitterrand s'appellerait Chaoul, mais il a sauvé deux fois Arafat. Oui ?

??? 9.50 les plaies, ça a pris pour combien de temps, dans le temps ?

En tout, ça a duré un an et demi. En tout.

Bien. Il y a une deuxième question sur la prière et ensuite je prendrais un autre sujet.

D.ieu dit à Moïse ''on n'a pas besoin de prier, ce n'est pas le moment''.

Oui.

Est-ce que ça veut dire qu'on est dans un temps d'histoire… on sait que la prière… les femmes ne font pas la prière à cause des zman grama. Est-ce que le temps de la traversée de la mer Rouge, le temps de Matan Torah, est-ce que c'est un temps comparable ? C'est un temps tellement exceptionnel qu'il fallait… On n'a pas le temps, il faut aller vite, sinon l'événement n'a pas lieu. Enfin, je ne sais pas si ?… 10.37

Non, non, non. C'est moi qui me suis mal exprimé tout à l'heure ou pas suffisamment.

La question est beaucoup plus simple. ''Ce n'est pas le temps de prier'' : ça veut dire quoi ? Ça veut dire : prier, c'est demander que D.ieu intervienne. Mais à ce moment-là, D.ieu ne peut pas intervenir parce que la justice est du côté des Egyptiens. Ils ont payé le prix d'obtenir ce peuple comme esclaves - les dix plaies - et par conséquent, les Hébreux le sachant, voyant que l'ange tutélaire de l'Egypte vient plaider au Tribunal céleste, savent qu'ils n'ont pas à s'attendre à une intervention de D.ieu, à moins que - D.ieu dit à Moïse - qu'ils aient un mérite supplémentaire.

11.14 ???

Oui. Je répète l'explication que j'ai dit tout à l'heure. Les clauses étaient chaque fois ''laisse sortir mon peuple ou tu recevras telle plaie''. S'ils ont reçu la plaie, ils ont le droit de ne pas le laisser sortir. Alors la panique a fait que les… oui ?

11.36 ??

Alors je vais reprendre la question un peu plus large et vous donner deux réponses.

Qu'est-ce que faisaient les Hébreux en Egypte ? Bihlal ?

Ça me rappelle une histoire juive. On m'a une fois demandé : si un Juif est au pôle Nord, comment il compte Chabat ? La réponse est : qu'est-ce que fait un Juif au pôle Nord ? (rires).

Je vais vous donner un autre exemple.

C'était à un séminaire à Rachi il y a quelques années et on étudiait le Chabat. Un étudiant a posé une question en disant ''mais comment je peux faire pour pratiquer le Chabat ? L'immeuble où j'habite… j'habite le 25ᵉ étage''. Alors je lui ai dit ''la réponse est très simple… voilà… un homme normal n'habite pas un 25ᵉ étage'' (rires).

Mais je vais vous dire… ça a eu des conséquences. Il a changé d'appartement, puisqu'il habite maintenant en Israël (rires).

Mais j'ai revu ? 12.46 un problème. Il y a eu un contrat de travail entre les Hébreux et la civilisation égyptienne. Ça commence avec Joseph. Joseph a rêvé que la mission d'Israël était d'être au service de la civilisation du temps. Il en est devenu d'ailleurs le vice-empereur, je ne sais pas comment on dit ! Et ça va encore beaucoup plus loin. Déjà, D.ieu avait dit à Abraham ''cela durera 400 ans''. Vous vous rappelez ? Bon, je ne rentre pas dans tous les détails.

Donc s'il y a un contrat de travail, il ne peut être rompu - quelle que soit la cause pour laquelle on demanderait que le contrat soit rompu - que s'il y a l'accord du patron. Le patron c'était le Pharaon. Et c'est pourquoi, tant que le Pharaon n'a pas dit ''partez !'', on est enchaîné par ce contrat. Ça, c'est une première chose.

Et puis, deuxièmement, on s'aperçoit dans le récit, que les Hébreux ne voulaient pas sortir d'Egypte. Et ça je veux le ramener avec le début de la Paracha. 13.43 ?

Mais ce n'était pas tellement cela la question. La question a été que du point de vue d'une justice absolue - et je crois que je n'ai peut-être pas été assez explicite - D.ieu ne peut pas intervenir pour les aider contre les Égyptiens parce que les Égyptiens ont payé le prix. Et c'est de cela - dans le verset que j'ai étudié - que les Hébreux ont peur : de voir l'ange tutélaire de l'Egypte venir au secours de l'Egypte d'en-bas. Ceci pour expliquer que… sliha ?

Ils n'avaient pas confiance… ? 14.16

Ils n'avaient pas assez de mérites. Parce que s'ils avaient assez de mérites, quand 40 ans avant, Moïse leur a dit ''c'est le temps de partir'', ils seraient partis avec Moïse. Ils ont refusé. Et Moïse a dû s'enfuir à Midiane pour se protéger de la colère des Hébreux. Vous vous rappelez de cela ?

Je crois qu'il est inutile d'analyser plus loin. C'est que la situation est celle - comme je l'ai dit tout à l'heure - d'une balance des mérites ou de démérites qui fait que D.ieu, en toute justice, ne peut pas intervenir pour les aider à ce moment-là. A moins qu'ils aient un mérite supplémentaire. C'est pourquoi D.ieu dit à Moïse ''ne me prie pas, je ne peux pas répondre''. C'est ça qui n'était pas suffisamment clair ? Sliha ?

Si les un cinquième sont morts, pour les un cinquième qui est sorti, c'est déjà un mérite d'avoir décidé de sortir. Ce n'était pas suffisant justement pour que cela continue…

Et justement, c'est cela qui pose la question : est-ce que les Hébreux n'étaient pas en droit de penser cela ? Et pourquoi donc ont-ils eu peur puisqu'ils ont le mérite d'être sortis ? Peut-être la protection de D.ieu continuera à les accompagner. On pourrait le supposer.

C'est là que le Midrach que je vous ai cité, nous répond : ils savent qu'ils sont sortis ''en fraude'', parce que, puisque les Egyptiens ont été frappés des dix plaies, ils n'avaient pas le droit de sortir. Et ça va jusque-là, la conscience de la justice absolue. C'est pourquoi le texte dit qu'ils se sont enfuis. On l'a raconté aux Égyptiens, le peuple s'est enfui et alors il est allé les poursuivre.

Mais Pharaon les avait laissé partir…

Non, il les a renvoyés dans une panique du moment de la plaie des premiers-nés. Et ensuite, lorsqu'il s'est calmé, il s'est rendu compte que la justice était de son côté. Vous m'obligez à me faire l'avocat du Pharaon (rires).

??? un Dieu universel 16.15

Voilà

C'est extrêmement difficile. ? 16.20

Voilà, c'est ça qu'il veut. C'est-à-dire un D.ieu unique. Un.

Unique. Universel.

Voilà, c'est très bien. C'est ça le sujet. Cela nous explique pourquoi l'histoire d'Israël est si difficile. Parce que... le D.ieu d'Israël, ce n'est pas seulement le D.ieu qui s'occuperait d'Israël. Le D.ieu d'Israël, c'est le D.ieu de l'universel humain, pour ne parler que de l'humanité. Il a tout créé. Mais en particulier au niveau de l'humanité. Et par conséquent - et cela dérive de la définition même de la foi d'Israël - le D.ieu d'Israël se révèle comme étant celui qui protège l'autre. Encore une fois ''véaavta léréaha kamoha, Ani Hachem Elokeha''. C'est ce que j'ai cité tout à l'heure.

Ça va forcément et toujours au détriment d'Israël…

Jamais au détriment d'Israël quand Israël le mérite

Cela signifie que pendant un an et demi il a largement mérité les plaies…

Qui Israël ?

Oui

Une minute… Les plaies n'ont pas frappé Israël. Elles ont frappé les Egyptiens.

D'ailleurs, d'après ce que vous venez de dire, le texte du Talmud, en parlant des plaies, dit que c'étaient, et des plaies et des miracles, en même temps. La Michna dit ceci : dix plaies ont frappé les Egyptiens en Egypte et nos pères ont mérité dix miracles en Egypte.

Le Maharal de Prague expliquait de la manière suivante. Lorsque la plaie frappait l'Egypte, c'est une catastrophe qui aurait dû frapper aussi les Hébreux. Et pour préserver les Hébreux de la plaie d'Egypte, il fallait un miracle. C'est-à-dire qu'il y avait simultanément la plaie et le miracle du fait que les Hébreux n'ont pas été frappés.

L'expression est très forte dans le récit.

Pour la sortie d'Egypte, le texte dit ''goy mikérev goy'', ''sortir une nation du dedans d'une autre nation'' ; c'est-à-dire qu'Israël est comparé par le Midrach à un embryon dans le sein de sa mère lorsqu'il était en Egypte.

Imaginez les Hébreux des Egyptiens, c'est la minorité juive au sein d'une nation étrangère. C'est mélangé. Alors comment faire sortir une nation du dedans d'une nation ? Il ne suffit pas… la plaie. Il faut le miracle dans la plaie pour distinguer… Vous voyez à quel point c'est énorme ce qui se passe là.

Et alors, la question fondamentale est qu'il y a une promesse de protection sur Israël. Mais il y a des clauses. En particulier, nous en avons un exemple ici. Le texte est très clair. D.ieu dit à Moïse ''je ne peux pas intervenir à moins que… avancez et on verra''.

Avancer, ça veut dire ''acte de foi'', et ça suffit. Alors là, D.ieu peut dire à l'ange de l'Egypte ''oui, mais ceux-là ont foi''.

Et c'est ça le mystère de l'histoire d'Israël.

Je vais le reprendre d'une autre manière. Un peu ce que j'ai dit tout à l'heure. Je crois que c'est important de le comprendre.

A jugement humain, après tout, on ne voit pas pourquoi D.ieu privilégie les Juifs plutôt que les goyim. Ceux-là sont comme ça. Ceux-là sont comme ça. Qui peut voir la différence entre une ??? 19.15 juive et une ??? 19.18 druze ? Vous avez des visages druzes très nobles et parfois peut-être plus nobles que de visages juifs. Ça arrive.

Alors objectivement, qu'est-ce que c'est que tout ce récit de la Bible ? Pourquoi le D.ieu unique préfère ceux-là à ceux-là, éternellement ? C'est donc qu'Il sait qu'il y a des raisons. C'est donc qu'il y a des raisons. Et si ces raisons ne jouent pas, il est paralysé, si j'ose dire. Vous m'excusez d'employer ce terme-là, je cite le Midrach. Et il dit à Moïse ''je ne peux pas''. Qu'est-ce qu'il se passe là ? J'essaie de vous l'expliquer d'une certaine manière. On peut l'expliquer d'autres manières. Il y avait une sorte de balance de la justice qui fait que D.ieu ne peut intervenir, à moins qu'il y ait pour Israël un mérite qui justifie la promesse de protection.

Et un seul a suffi ?

Et voilà. Exactement. C'est ça la grande leçon de Nahchon, ken ? Lorsqu'il y a un Nahchon ben Aminadav, comme on l'a traduit, alors tout peut ??? 20.17

Après, il y a eu plusieurs passages dans la mer Rouge ?

Après, il y en a eu douze pour chaque tribu. Bon, ça c'est un autre problème.

Mais il y a d'abord l'acte de celui qui a commencé. Je ne sais pas si c'est par hasard qu'hier soir, vous avez vu à la télévision une émission sur Ben Gourion. Je ne sais pas si c'est un hasard (rires). Je ne sais même pas si c'est Ben Gourion ou Nahchon ??? 20.39. Peut-être que c'est Hertzl, je n'en sais rien. Peut-être que c'est quelqu'un avant… Le Gaon de Vilna… qui a dit un des premiers ''le temps est arrivé''. Le Hafets Haïm, ken ? Et ça a commencé. Et je pense que c'est clair. C'est Nahchon. Et après les autres suivent.

Vous savez, quand on se balade dans certaines plaines du Galil, on sait qu'il n'y a pas 40 ans, c'étaient des marées. Et je vous assure, qu'il n'y avait pas des hôtels pour touristes là-bas, à ce moment là, ken (rires) ? Il a bien fallu que quelqu'un décide ''on va s'installer là-bas pour assécher les marées''. Alors, c'est le premier qui s'appelle Nahchon. Toute proportion gardée, c'est la même chose. À l'époque, il n'y avait que des moustiques, des Turcs et des fonctionnaires de l'Empire britannique (rires).

En tout cas, pour revenir à notre problème… Nous voyons que le Midrach nous aide vraiment, non seulement à mieux comprendre ce qui s'est passé en ce temps-là dans le récit de ce temps-là (et ce n'est pas pour rien que ce récit, c'est notre mémoire), mais en même temps, il nous permet de mieux diagnostiquer ce que nous vivons de notre temps.

Et je dirais même qu'il y a un mouvement de va-et-vient, c'est-à-dire le texte nous fait comprendre notre histoire et c'est notre histoire qui nous fait comprendre le texte. Ces choses invraisemblables que raconte le texte expliquent la chose invraisemblable que nous vivons. Et le fait que nous vivions cette chose invraisemblable rend compte de la cohérence du texte qui nous parle de l'histoire des commencements. C'est important de se rendre compte de cela.

C'est le Midrach qui nous permet cela. Et pendant des siècles, on pourrait lire ce récit biblique de façon ''lecture pieuse'', sans rien comprendre de ce qui se passe à l'histoire juive.

Est-ce qu'on peut lier…

Je vais terminer ma phrase… Et puis lorsqu'on se rend compte que c'est cette histoire qui nous est racontée, alors on se rend compte que ce n'est plus seulement une histoire pieuse, c'est notre carte d'identité.

C'est grâce au Midrach que nous pouvons ?? faire ce qu'elle est 22.34.

Est-ce qu'on pourrait dire que l'acte de foi de Ben Gourion décidant seul de la création de l'Etat d'Israël est le même phénomène ?

Très analogue. ?? 32.44 Parce que dans ce contexte historique, il y avait principalement deux tendances dans le Yichouv des Juifs palestiniens de l'époque : soit avoir un Etat binational, soit avoir un Etat juif. Et finalement, la décision de Ben Gourion d'avoir un Etat juif l'a emporté.

Et d'ailleurs, la discussion était même plus complexe. Il y avait même toute une tendance (surtout dans le Mapam) qui aurait accepté d'être une minorité juive dans un Etat arabe. Et finalement, c'est la décision de Ben Gourion, en dépit de toute vraisemblance, de toute certitude (à l'époque, c'était vraiment un rêve), qui a décidé, qui a imposé, que ce serait un Etat juif. Et jusqu'à présent, il y a une tension entre le Mapam et l'ancien Mapaï du Maharah, encore sur ce problème. Vous comprenez un peu à quoi je fais allusion, ken ?

Il y a eu un saut vers l'inconnu, un pari. C'est ce Nahchon encore une fois qui rentre dans la mer. Donc aujourd'hui, on est habitué à l'idée qu'il y a un Etat juif, mais pour tous, moi y compris, pendant toute une partie de notre vie, c'était irréel. Maintenant, c'est rentré dans la réalité. Ça va de soi. Eh bien, il a fallu le commencement. C'est un épisode très ?? 24.05.

Alors, si vous me permettez, pour la deuxième partie de l'étude, je vais prendre le début de la Paracha.

Et alors, ça, c'est… Je vais vous donner la référence. Je ne veux pas parler de ''az yachir Moché'', mais du verset sur le passage avant. Si tu veux, je pourrais…

Voilà ce que dit le texte. Alors, nous allons suivre attentivement. Je donnerai la traduction simultanée en hébreu et en français. C'est le verset 17 du chapitre 13, qui commence un texte et qui dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.47{ ''Et il arriva''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.49{ ''Lorsque le Pharaon eut renvoyé le peuple''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.55{ ''D.ieu ne les a pas conduits par le chemin de la terre des Philistins'', qui est grosso modo ce qu'on appelle aujourd'hui le territoire de Gaza, qui s'appelait ''éretz pélichtim''. C'étaient des comptoirs de Pélachet, qui était une peuplade qui venait de Crète, et qui avait des comptoirs sur la terre de Canaan - Aza - et puis des villes comme Achdod, Achkelon aujourd'hui. En fait, toute cette bande côtière là. Ceux qui ont visité Achkelon, par exemple, savent qu'il y a encore des vestiges du temps de ces civilisations.

''Ki karov hou'', c'était un chemin proche. Effectivement, quittant l'Egypte par le chemin de la côte, il aurait fallu - il aurait suffi, dit un autre texte dans Devarim - de onze jours de marche pour arriver dans la région de Jérusalem.

Alors D.ieu ne les a pas dirigés directement par ce chemin qui s'appelle ''déreh éretz pélechtim ki karov hou'' - parce qu'il était trop proche (c'est moi qui ajoute ''trop'').

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.54{ ''car D.ieu s'était dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.56{ ''de peur que le peuple ne regrette''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.59{ ''en voyant la guerre'' (ou disons l'éventualité de la guerre)

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.03{ ''et ne retourne en direction de l'Egypte''.

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.08{ ''et D.ieu fit contourner le peuple par le chemin du désert''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.14{ ''de la mer Rouge''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.16{ ''et c'est armés en guerre que les fils d'Israël, - les Bné Israël - sont montés d'Egypte.

Jusque-là.

Alors, est-ce que vous avez pris garde au fait que pendant tout le récit, on parle du peuple, et au dernier verset on parle… ''les enfants d'Israël'' ? Est-ce que vous avez senti cela ?

Et puis surtout, avant d'y arriver, je poserais une question globale.

On est habitué à l'idée que si les enfants d'Israël ont passé 40 ans dans le désert avant d'arriver en Eretz Israël en quittant l'Egypte, c'était pour passer au Sinaï recevoir la Torah. Il n'y a aucune allusion à cela dans ce texte.

C'est-à-dire… encore une fois, je répète. Si on se demande pourquoi le peuple n'est pas rentré directement en Israël mais est passé par le désert, notre habitude traditionnelle de penser, c'est de se référer à un événement important : la révélation de la Torah au Sinaï. Donc, il fallait passer au Sinaï pour recevoir la Torah. Mais le texte ne fait aucune allusion à cela. Ça semble étrange. Vous comprenez le problème, tov.

Alors voilà, je vous cite une tradition du commentaire qui, en se basant sur ce texte, va nous expliquer quelque chose d'assez important.

Il n'y a pas que les Hébreux qui sont sortis d'Egypte. Les Hébreux qui sont sortis d'Egypte, le texte les appelle les ''Bné Israël''. Ce sont les descendants des tribus qui s'appellent les enfants d'Israël. Mais avec les enfants d'Israël, qui étaient des Hébreux, descendants des tribus des Patriarches, il y a eu tout un ensemble de peuples qui étaient en esclavage en Egypte et que Moïse a pris l'initiative d'adjoindre au peuple d'Israël des enfants d'Israël et de faire sortir d'Egypte.

Et le texte semble parler de ce ''am'', de ce peuple. Encore une fois : et il arriva lorsque le Pharaon eut expulsé, renvoyé le peuple, D.ieu ne les a pas conduits directement en Eretz Israël, mais les a fait passer par le désert.

Et la motivation qui nous est donnée, c'est que la crainte de la difficulté qui risquerait de les attendre - la guerre d'indépendance, si j'ose dire - ferait qu'ils regretteraient, se raviseraient et retourneraient en Egypte.

Alors que - et c'est là l'indication étrange - le dernier verset que je vous ai lu qui est le verset 18 à la fin, dit ''et les enfants d'Israël sont montés armés en guerre''. Il semble y avoir une contradiction… - est-ce que c'est clair ? - …si on ne distingue pas qu'il s'agit de deux ensembles différents du même peuple.

Il y a trois entités que la Bible va désigner de la manière suivante :

          - Bné Israël, ce sont les descendants des tribus.

          - Am, c'est le peuple qui s'est adjoint à eux, que dans d'autres contextes, la Bible, la Torah, nomme le ''érev rav'', le ''grand mélange'' des peuples qui s'est adjoint à Israël. Dans un autre texte d'ailleurs ''assaf souf'' ''la foule''.

          - Et puis, lorsque finalement les deux seront intégrés, alors il y a l'expression ''am bné Israël'', ''le peuple des enfants d'Israël''.

Et, j'expliquerais donc ceci… Les enfants d'Israël étaient décidés… Hamouchim, ça veut dire littéralement en colonne par cinq, ce qui est le rang de bataille. C'est pourquoi la traduction habituelle, c'est ''armée en guerre''. Alors que, par exemple, les chars, les soldats des chars, on les appelle les chalichim, parce qu'il y avait des équipages de trois, alors que l'infanterie c'était en rang par cinq. 29.43 ? plus familier que moi, ken ?

Ça veut dire que les enfants d'Israël et les tribus étaient décidés (puisque la sortie d'Egypte avait été rendue possible), à toutes les éventualités, la guerre y compris, pour entrer dans le pays des ancêtres. Alors que le peuple n'est pas concerné par ce pays (le peuple, je veux dire, la partie du peuple qui est appelée le peuple).

Il y a là une péripétie sur laquelle nous devons réfléchir.

Voilà donc un ensemble des Hébreux et de ceux qui ont vécu l'expérience de la foi des Hébreux - c'est pourquoi Moïse les adjoint aux Hébreux - sortent d'Egypte. Je m'explique.

Qu'est-ce que c'est que la foi des Hébreux en ces temps-là ? On est avant la révélation de la Torah. C'est qu'on a eu l'expérience de l'aliénation de l'exil, et on a l'expérience que la Guéoula (le salut) est possible.

Or, de qui s'agit-il ? De ce peuple que Moïse adjoint à Israël. Donc, de tous les peuples qui ont eu la même expérience existentielle que les Hébreux, l'asservissement de l'esclavage et l'expérience qu'on peut être sauvé de cela.

C'est pourquoi le diagnostic de Moïse est très clair. Bien qu'ils ne soient pas descendants des Patriarches, ils ont la même identité, ils sont destinés à la même identité. C'est le peuple des convertis à Israël par expérience de la sortie d'Egypte.

C'est très analogue d'ailleurs à ce qui se passe aujourd'hui autour d'Israël et du peuple juif ou de tous les peuples. On sent - pour le moment c'est un phénomène individuel - mais qui avec les années s'accroissent. Et certainement dans les temps qui viennent, ce sera un phénomène assez raz-de-marée. Et ça, nous le ressentons en Israël, comme ça. De tous les pays nous arrivent des hommes et des femmes qui nous demandent de devenir Juifs pour pouvoir être israéliens.

Donc pour le moment, encore une fois, c'est à l'échelle individuelle. Mais ne croyez pas que c'est microscopique comme événement. D'année en année, ça s'accroît.

Et alors, on leur demande ''mais pourquoi ? Qu'est-ce que vous voulez ?''. ''Nous sentons que l'histoire passe par vous'', ou d'autres formulations, d'autres motivations qu'on pourrait dire de cent manières différentes. Mais ça revient au même. Ça veut dire : nous avons l'expérience que vous vivez le Salut. Alors on veut vivre le Salut avec vous ? 31.49.

C'est exactement ce qui se passe au temps de la sortie d'Egypte. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Et c'est pourquoi Moïse dit ''ils sont candidats à l'identité d'Israël. Ils sortent d'Egypte avec Israël. Ils ont la foi d'Israël''. Seulement, ils ne sont pas descendants des Patriarches Hébreux.

Alors, ça nous explique un problème assez mystérieux. C'est que le peuple sorti d'Égypte, finalement, va accepter la Torah de Moïse, mais ne rentrera pas en Eretz Israël. Vous vous rappelez de cela ? Pourquoi ?

Il y a deux épisodes : la faute du veau d'or et ensuite la faute des explorateurs, vous vous rappelez ?

Le récit nous montre très clairement que cette partie du peuple, qui n'est pas les descendants des enfants d'Israël mais qui va se joindre à eux, accepte la Loi de Moïse, mais ne sont pas concernés par la promesse de la terre. Est-ce que c'est clair ? Parce que ce n'est pas leur terre, tout simplement.

Alors, maintenant, je marche sur des œufs de Pâques, ken ? (rires). Il ne faut faire aucune analogie, parce qu'aujourd'hui nous avons énormément de Juifs qui acceptent la Torah de Moïse, mais pas la Terre d'Israël. Alors, je n'ai pas dit que c'est leurs descendants… ne me le faites pas dire ! (rires).

Je dois dire qu'il y a une situation très analogue, ken ? Je répète, pour que ce soit clair.

A la sortie d'Egypte, il y a deux parties du peuple. L'une qui sont les descendants des Hébreux et qui sont prêts, en rang de guerre pour faire la guerre et pour entrer en Eretz Israël. Le peuple d'un D.ieu juge qu'ils ne sont pas prêts. Il faut leur faire passer 40 ans de stage dans le désert. Et finalement, ils acceptent la Torah.

Mais, même après avoir accepté la Torah, ils ne veulent pas entrer en Eretz Israël. Ils préfèrent rester au 33.26 désert. Et ils sont restés au 33.28 désert. C'est-à-dire que cette partie du Am a été plus forte que la partie des enfants d'Israël, descendants des Hébreux.

L'analyse que je vous donne là, doit vous être nouvelle, ken ? On sait bien qu'il y a des sources écrites, mais j'ai bien conscience que ça doit vous étonner. Vous n'avez jamais entendu ça ?

Alors, je reprends l'analyse parce qu'elle est très simple. Aujourd'hui, nous sommes en présence d'un phénomène incompréhensible. Vous avez des Juifs de la Torah de Moïse, mais qui, comme cet épisode-là, ne veulent pas d'Eretz Israël. Ils la considèrent comme une Terre Sainte. Est-ce que c'est clair ce que je dis là, ken ? Parce qu'il y a dans la Loi de Moïse que c'est une Terre Sainte.

Bon, alors si c'est clair, je n'ai pas dit que ces Juifs, là, c'est du érev rav et pas des Hébreux. Je n'en sais rien. Et d'ailleurs je vais vous dire, si c'est des Hébreux, c'est pire. (rires). Oui ?

34.32 ? Un cinquième est sorti, et le érev rav ont remplacé les quatre cinquièmes qui ne son pas sortis ? 34.44 ??

Tu as lu… Non, non. Ils étaient du même nombre. Ils se sont adjoints au même nombre. Je vais dire comment on le sait. Par le récit de la faute du veau d'or où lorsque Moïse descend de la montagne et Josué monte vers lui, ils se rencontrent à mi-chemin, et Moïse demande à Josué ''que se passe t-il ?''. Alors Josué répond ''il y a un bruit. Et ce n'est ni un bruit de victoire, ni un bruit de défaite''.

Ça veut dire qu'il y a deux camps aussi forts l'un que l'autre. Et finalement, à la longue, le côté du érev rav a pris plus d'influence que le côté d'Israël. Comment on le sait ? Eh bien, y a eu douze explorateurs, et dix d'entre eux - de nouveau un cinquième, deux sur douze - ne veulent pas rentrer en Eretz Israël. Ils sont influencés par la propagande du érev rav.

Et je vais essayer de plaider leur dossier, ken. Et deux seulement - c'est Josué et Caleb ben Yéfouné - restent fidèles à Moïse. Le dossier, c'est quoi ? Eh bien, nous avons eu la révélation de la Torah du Sinaï, et nous acceptons cette Torah. Mais Eretz Israël, en tant que terre nationale, ça ne nous concerne pas. Mais c'est donc la Terre Sainte de la Loi de Moïse.

Et Moïse ?

Ça c'est une autre question. Ne mélange pas les questions.

Est-ce qu'ils comptaient dans les 600 000… 36.17 ??

Le érev rav ? Mais c'était la question de tout à l'heure. Il y avait 600 000 Hébreux et 600 000 du érev rav. C'est ce que j'explique.

Et, ce que je voudrai vous mettre en évidence, c'est que c'est extraordinaire de voir que dans la société juive reconstituée en nation, nous avons cette même situation.

Il y a deux ensembles qui se divisent à force égale. Et c'est à une voix de majorité et de minorité qu'il y a à chaque fois les élections 36.48. A chaque fois il y a un grand problème sur l'identité d'Israël. Vous avez deux moitiés à peu près égales, et c'est les petits partis qui font... Vous avez remarqué ça ? C'est très frappant. Bon, ça ne veut pas dire que les uns c'est les autres et les autres ce n'est pas les uns. Mais nous vivons une situation extrêmement analogue.

Alors je reviens à l'analyse de tout à l'heure, parce que je crois qu'elle est très importante, parce que beaucoup de consciences 37.12 se demandent avec beaucoup de perplexité que se passe t-il ?

Il arrive souvent que ce sont les Juifs fidèles à la Loi de Moïse qui refusent la Terre d'Israël.

Alors, je voulais vous indiquer que c'était déjà une situation qu'on avait déjà connue et qu'elle a des racines et qu'elle a une explication. Ça s'appelle, dans les textes de la Kabala ''la génération du désert'' ''dor hamidbar'', qui a accepté la Torah mais pas Eretz Israël. Je pense qu'il faut avoir le courage de lire les textes comme ils sont écrits.

Alors qu'il y ait dans ce temps de transition - entre le temps de l'exil et le temps du retour - toute une époque (et ça peut prendre des générations) de régularisation de l'identité à l'échelle individuelle, c'est tout à fait normal. Je ne sais pas si le temps nous laisse le temps, mais c'est tout à fait normal.

Une ré-identification à l'échelle individuelle n'a pas forcément le rythme d'un événement à l'échelle collectif. L'événement à l'échelle collectif qui s'est passé de notre temps est irréversible. C'est une mutation d'identité. On a changé d'époque. On est passé d'un monde où il n'y avait pas l'Etat d'Israël à un monde où il y a l'État d'Israël. Ça, c'est l'événement à l'échelle collectif.

Que la régularisation d'identité à l'échelle individuelle ait un rythme différent, c'est tout à fait normal. Le seul problème, c'est : est-ce que les Russes nous laisseront le temps ? Je ne sais pas, les Russes ou les autres ? Nimrod, Loth… Bref… Et Amalek.

Mais, qu'il y ait des Juifs de la Torah qui, de façon doctrinale, acceptent la Torah de Moïse et refusent Eretz Israël, c'est cette situation là. C'est ce que je voulais vous signaler. C'est-à-dire que ça 38.44 ?, en termes bibliques, c'est la Terre Sainte, ce n'est pas la terre des ancêtres. Est-ce que c'est clair ?

C'est-à-dire, c'est un peu analogue finalement à ce que le concept de Terre Sainte est devenu chez les Chrétiens. Vous savez, il nous arrive souvent - maintenant, on s'est habitué - quand on lit des placards de publicité ''pèlerinage en Terre Sainte sous la direction de Monsieur le rabbin Untel'', ça nous donne froid dans le dos. On se dit ''voilà les curés qui arrivent''. Vous comprenez ce que je veux dire ?

Et tous ceux qui sont sortis d'Egypte, ??? 39.12

Tous, la génération, pas leurs enfants. Pas leurs enfants.

Les enfants des am, est-ce qu'ils ??? 39.22

Bien sûr. C'est pourquoi on est plein de Juifs pieux en Israël (rires).

Qu'est-ce que c'étaient ces gens qui n'étaient pas Juifs et qui se sont adjoints aux Hébreux ?

Voilà, très bien. J'ai essayé de l'indiquer tout à l'heure. Je vais expliquer.

L'Empire égyptien est un empire totalitaire qui avait asservi énormément de peuples, dont les Hébreux. Et de ces peuples asservis par les Egyptiens, il y a eu énormément d'hommes, de femmes, qui sont appelés ce ''am'', ce peuple qui se sont adjoints aux Hébreux, c'est-à-dire qui ont eu la même expérience de l'exigence du salut des Hébreux et sont sortis d'Egypte avec les Hébreux sous la direction de Moïse. C'est-à-dire, c'est Moïse qui les a intégrés à Israël. Et D.ieu a confirmé par la suite.

Pardon, mais je ne crois que vous ayez compris ma question.

Ah bon…

Quelle est l'origine de ces gens ?

Ah, c'étaient des Soudanais, des Coptes, des Éthiopiens, des…

40.30 ?

Enfin, des coptes aujourd'hui, on les appelle les coptes. Excusez-moi (rires). Non, non, c'étaient des peuples non-hébreux qui étaient en Egypte, en esclavage de l'Egypte.

Pourquoi ?

Comment pourquoi ? Ecoutez, une minute. Je vous donne un exemple très analogique. On parle de l'Empire soviétique. Eh bien, il y a dans cet Empire soviétique énormément de peuples qui sont asservis au peuple russe. Et d'ailleurs, c'est très analogue. Vous savez, le fait que ce slogan ''chlah ète ami'' ''Laisse sortir mon peuple'' soit repris aujourd'hui par rapport aux Juifs de Russie, c'est très significatif.

41.10 ?

Qui donc ? Vous savez, les Juifs russes viennent parfois avec des conjointes ou des conjoints qui sont de ces peuples, et ça fait des Israéliens tout ça (rires).

41.28 ?

Et bien oui, des Juifs qui refusent Eretz Israël. Mais comme ils sont très pieux, ils la refusent dedans (rires). 41.37 ?

Et il n'y a que dans un Etat juif que ça peut se passer. Dans un autre Etat, ils seraient mis en camps de concentration. Et là-bas, ils sont en ''concentre-à-Sion'' (rires). Qu'est-ce que tu veux dire ?

Ken, parle plus fort, je n'entends pas.

42.00 ?

Effectivement, ça pose un problème. Chacun s'est rangé sous la bannière de telle ou telle tribu. Cette intégration s'est faite par tribu.

Mais c'était arbitraire…

Non, ce n'était pas arbitraire. Vous savez… A posteriori, on ne diagnostique toujours dans les phénomènes sociaux humains que ce qu'on croyait être arbitraire ''efker'' - arbitraire, ken ? - en réalité, c'est une motivation profonde de l'identité.

Par exemple, lorsque le peuple juif éclate en Diaspora, certains vont en Amérique, certains vont ailleurs. On peut se demander a priori, pourquoi ? C'est arbitraire ? A posteriori, on s'aperçoit que ça correspond à ?? 42.52. Et c'est un Midrach que je vous cite, ken ?

Quelle est la différence entre la notion de Yéchoua et Guéoula ?

Yéchoua et Guéoula. Oui… Guéoula, c'est la notion du fait d'être sauvé de l'esclavage lui-même. Yéchoua, c'est d'être sauvé de la souveraineté des Egyptiens sur les Hébreux, même s'il n'y a pas persécution, même s'il n'y a pas esclavage. C'est deux niveaux du salut différents.

Alors en français on dit ''délivrance'' et ''salut''. Vous savez, nous avons eu un très grand rabbin d'Israël qui était le Rav Ouziel, un Rav des séfaradim de la génération précédente. Il avait dit ''nous attendons deux messies : l'un qui sortira les Juifs de l'exil et l'autre qui sortira l'exil des Juifs''.

C'est un peu ça. Ça c'est Guéoula, ça c'est Yéchoua.

Bien, mais je pense qu'il n'y a pas d'autres questions. Eh bien, je vous remercie de nous avoir permis de passer cette soirée d'études ensemble.

בין תרומה-תצווה לויקהל-פקודי

הבדל ראשון: הציווי והבניין

[...] אקדים הקדמה קצרה על הקשר שבין פרשיות ויקהל ותרומה. כידוע לכם, החלק השני של ספר שמות מוקדש למכלול המצוות הנוגעות לבניין המשכן, שהיווה במשך ארבעים שנות מדבר, אב-טיפוס של מה שיהיה בית המקדש בירושלים. מדובר במכלול של חמש פרשיות, הלוא הן תרומה, תצווה, כי-תשא, ויקהל ופקודי. והנה, בוודאי כבר שמתם לב ששתי הפרשיות הראשונות ושתי האחרונות עוסקות בבניין המשכן; והן – כלומר שתי קבוצות אלו של שתי פרשיות – מופרדות על ידי פרשת כי-תשא – המתארת את חטא העגל – שמשתרבבת ביניהן. אני סבור שכולכם לפחות מעט מכירים את התוכן של הפרשיות הללו; אבל לפי מה שאני רואה, אני מרגיש שזה לא המצב... אני אתחשב בזה.

מכל מקום, ישנה לכאורה חזרה בפרשיות ויקהל ופקודי, על התוכן של פרשיות תרומה ותצווה, יחד עם מספר הבדלים. אציין את העיקריים שבהם: ההבדל הראשון הוא שבשתי הפרשיות הראשונות, תרומה ותצווה, התורה קובעת את המצוות שבהן משה מקבל את האחריות על כך – ועוד נראה באיזו צורה – שעם ישראל יזום את הבאת התרומות הנדרשות לשם בניין המשכן. מיד לאחר שהובאו כל התרומות, מופיעה רשימה של מצוות, איך לבנות את המשכן. לאחר מכן, בפרשת כי-תשא, מסופר על חטא העגל. בפרשיות ויקהל ופקודי – שתי הפרשיות האחרונות של ספר שמות – יש סיכום של האופן שבו נבנה המשכן. בסופו של דבר, התוכן זהה, אבל הצורה שונה. אם הייתי מספיק ברור, בפרשיות הראשונות, אלו הציוויים של בניין המשכן, בית המקדש; ואילו בפרשיות האחרונות, זה הסיפור של האופן שבו הוא נבנה.

הבדל שני: תורת משה ותורת אהרן

תורת משה

אבל ישנו הבדל שני, שהוא חשוב יותר, וישמש כפתיח ללימודנו על תחילת פרשת ויקהל. לצורך זה, אזכיר לכם אחד הנושאים שבוודאי כבר פגשתם פעם אחת לפחות, בלימוד שלכם: העובדה שהתגלות התורה ניתנה למשה ואהרן בו זמנית. יש במדרש ובגמרא מקורות שמציינים, על ידי הבאת פסוקים, שהתורה הקפידה להזכיר, עבור מצוות מסוימות, שהקב"ה פנה אל משה ואל אהרן, כאחד. לפעמים זה בסדר הזה, משה ואהרן, לפעמים הפוך, אהרן ומשה; ומבאר המדרש שזה כדי לציין שהם שקולים זה לזה[1]. אני לא רוצה להוסיף שם תואר או קטגוריה בנוגע לערכם, לחשיבותם; אלא הם שקולים זה לזה. והנה אנחנו מורגלים לביטוי "תורת משה" ולא לביטוי "תורת אהרן", מכאן שיש הבדל ביניהן. הבדל שיביא אותנו להתבונן בנושא מאוד חשוב: המגמה של התורה, במידה ומשה הוא הנשא של ההתגלות של התורה, זה מה שאנו מכנים בעברית "תיקון העולם"[2] – אבאר את זה לפרטים בהמשך – ואילו המגמה של התורה [כאשר אהרן הוא הנושא אותה] – אני מדגיש שזו אותה התורה, אין שום הבדל בין מה שמשה ואהרן שמעו וצֻוו למסור לעם, והשאלה שלנו היא מדוע זה עובר באופן רשמי דרך משה, ואין זכר לכך שזה עובד גם דרך אהרן. "תורת משה", שהוא הביטוי השגור בפינו, מגמתו "תיקון העולם".

תיקון העולם

אני מסביר מונח זה בקצרה, אבל נצטרך לחזור עליו: הקב"ה ברא את העולם, ומסר אותו לאדם כדי שהאדם ישלים את תיקונו[3]. תתרגלו להבין מילים אלו בעברית. לא נפתח כעת סוגריים על כך שנותרו רשמים של כאוס בתוך העולם כפי שהאדם מקבל אותו, אבל האדם מקבל את העולם בסוף היום השישי, וצריך להשלים אותו, לתקן אותו במשך כל היום השביעי.

מי שנמצא בשלב מתקדם יותר בלימוד המקורות, כל פעם שיש ציווי של "עשייה", "לעשות", המפרשים תמיד מסבירים אותו במובן של "לתקן". עשייה זה תיקון.

כפי שאתם יודעים, המהר"ל בייחוד, דיבר על המשמעות המאוד חשובה של המבנה של הזמן לפי תיאור התורה: ששה ימים, שהם ששת ימי בראשית, שמחזירים אותנו אל עולם הבריאה. כל אחת מן הקטגוריות הללו, מגדירות את העולם לפי טבע שונה, כמעט לפי מהות שונה.

רגילים לומר "ששת ימי הבריאה", אבל ביטוי זה לא קיים בעברית. הביטוי בעברית הוא "ששת ימי בראשית" או "ששת ימי המעשה", כלומר מעשה בראשית.

המספר שש מתייחס לעולם כפי שהקב"ה ברא אותו. זה עולם שמניח ביסודו באופן ודאי ומיידי את קיום בוראו. זה עולם ששת ימי המעשה. בעולם של היום השביעי שבא אחריו – גם כאן על פי המהר"ל – זה עולם הטבע[4]: בתום ששת ימים, הקב"ה מסתתר מאחרי הטבע, וההיסטוריה של האדם מתחילה. לכן ששת ימי בראשית זה עולם הבריאה, היום השביעי, זה יום הטבע. כאשר מפעל האדם – דרך כל היסטוריית העולם לאורך היום השביעי הארוך – בא לידי השלמתו, מופיע היום השמיני, שהוא היום בעל בחינה משיחית. עד היום השישי - עולם הבריאה; היום השביעי - עולם הטבע; היום השמיני - ימות המשיח. זהו המקצב הגדול על פי משנתו של המהר"ל. מכל מקום תזכרו מניתוח ראשון זה, שבמהלך היום השביעי, האדם עסוק "בתיקון העולם". כלומר הוא מקבל את העולם שהקב"ה ברא ויצר על מנת שהוא יהיה ראוי לדירת אדם, ברגע שהעולם מספיק מאורגן על מנת להיות ראוי לדירת אדם, האדם נכנס לתוך סיפור ולתוך העולם, ומתחיל מפעל ההיסטוריה האנושית שמגמתו היא תיקון העולם. מה הוא הפסוק שאומר את זה? "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). "לעשות" דהיינו "לתקן". כאשר משלימים את תיקון העולם, עוברים ליום השמיני. כפי שאתם יודעים, באופן יותר מסימבולי, בסוף כל שבוע ושבוע במהלך ההיסטוריה, זה במוצאי היום השביעי שאנו מצפים לביאת אליהו הנביא, שצריך לבשר על היום השמיני, שהוא ימות המשיח. אני סוגר את הסוגריים.

תורת אהרן

ואילו מגמת התורה לפי אהרן, היא כפרת החטאים. יש אם כן שתי תכליות ל"עבודה": תכלית א-פריורית של תיקון העולם, וזו הבחינה של תורת משה, לפני החטא. אך אם במהלך המפעל של תיקון העולם היה חטא, צריך לכפר על החטא, וזה התפקיד של אהרן, שמלמד את התורה בבחינת כפרה, ואילו משה מלמד את התורה בבחינת תיקון. הקושי הוא שזו אותה תורה: האחת ניתנה לנו לכתחילה, לפני החטא; והשנייה בדיעבד, לאחר החטא. אני מקווה שעד כאן ההגדרות מובנות.

זו בדיוק התמה הזו שאנו פוגשים כאן, ההבדל שבין פרשיות תרומה ותצווה, שבהן מצוות בניין המשכן נתונות בבחינת עבודה שמטרתה תיקון העולם; לאחר מכן סיפור החטא; וחוזרים על כל אותן המצוות בבחינת כפרת החטא. אומר דבר מאוד סכמתי, ונחזור על מספר פרטים בהמשך: לכתחילה, הפולחן אינו פולחן של כפרה; הפולחן הוא פולחן של עבודה[5].

[6] זה המונח שבו משתמשים התיאולוגים בשפה הצרפתית, הייתי מעדיף מונח אחר, שכרגע אינו עולה לי... יש בכל זאת מונח בצרפתית: le service du Créateur, le service Divin עבודת הבורא, לעבוד את הבורא, עבודת הקודש[7]. אלא שבצרפתית מודרנית, מונח זה קיבל משמעות יותר מדי כנסייתית. אני סבור שהמונח הזה service תואם את המילה 'עבודה', במובן של תיקון העולם.

אם נתבונן במצב הסוציולוגי של הקהילות הדתיות, נשים לב שקיימים שני קטבים של החוויה הדתית ושל המציאות של ההתנהגות הדתית, שמוסברים על פי סכמה זו. כלומר, נראה כי, עם הזמן, הבחינה של הכפרה כבשה את הסוציולוגיה הדתית – אם אפשר לומר כן – או את החברות הדתיות. אני חושב שזה נתון חווייתי, ועם הזמן שמים לב שבאופן ספונטני, האדם – וזה נכון גם בחברות היהודיות – סבור שמטרת מה שמכנים "הדת", הפולחן, היא כפרת החטאים, למרות שלכתחילה, מדובר בתורת משה, דהיינו תיקון העולם.

האם הניתוח מספיק ברור? אתם יכולים להעמיק את הניתוח הזה, יש לזה השלכות מאוד חשובות, אבל הנושא מאוד ברור. יש קטע בספר ירמיה, נדמה לי בפרק ז', שם ירמיה אומר לעם ישראל בשם ה': כאשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לעולם לא דיברתי "עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז, כב), אלא לשמוע בקולי[8]. אלו פסוקים שהרבו התאולוגים הנוצרים להשתמש בהם, בקושיותיהם נגד פולחן הקרבנות. אתן לכם מיד את ההסבר כדי שלא נבזבז זמן. זו הסברא של ירמיה: בזמן יציאת מצרים, כאשר הקב"ה נגלה לעם ישראל דרך "תורה משה", המטרה לא הייתה להקריב קרבנות, כלומר לעשות חטאים על מנת לתקן אותם על ידי קרבנות. אלא המטרה הייתה "לשמוע בקולו". עם כל זאת, אם יש חטאים, צריך לתקן אותם. אתם מבינים את ההבדל הגדול. תמיד תמהתי על החשיבות שייחסו למחלוקת זו בין התאולוגים, למרות שבסופו של דבר, קריאה ישירה של דברי ירמיה לא מותירה מקום לספק. בייחוד לאור העובדה שירמיה היה כהן. מי זוכר מאיזו עיר? ענתות.

ספר ירמיה, פרק ז, כא-כג:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.

מניטו: איך אומרים 'זבחים'?

קהל: 'שלמים'?

מניטו: לא, שלמים זה משהו אחר. "זבחים" אלו קרבנות של חביבות, שאוכלים ביחד במשפחה. "העולה" נשרפת כליל על המזבח; ואילו הזבח, יש חלק עבור הכהן וחלק עבור המשפחה שנדבה אותו[9].

יש כאן אירוניה מסוימת בדברי ירמיהו: בזבוז רכוש... אתם יודעים, זה קצת במובן המערבי, המודרני, של המילה "קרבן". "קרבן" פירושו לכלות רכוש מסוים לשם תיקון. ירמיה אומר: חבל, תוסיפו את העולות שלכם על הזבחים, וכך תוכלו לפחות לאכול את הבשר...

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

ההיגיון פשוט מאוד: אין רצונו של ירמיה לומר שלא צריך להקריב קרבן אם היה חטא, אלא הוא רוצה לומר דבר הרבה יותר חשוב: לא לחטוא על מנת להקריב קרבנות. קיימת נטייה של רגישות דתית שעניינה תחושת "אשמה של הוויה". כלומר יש אשמה בלהיות קיים, והדת מיועדת לכפר על האשמה הזו. צריך להיזהר מאוד מנוירוזה דתית זו, שעלולה... הכל קורה כאילו, עם הזמן, יש הצטברות כל כך גדולה של חרטות על החטאים, אפילו על חטאים זניחים – כלומר אפילו חטאים קטנים מאוד מציפים את התודעה של החרטה – וזה פשוט הסימן שלא הורגלו בהתנהגות של "תשובה", שמטרתה היא הסרת האשמה על החטאים, מה שהקרבנות היו עושים במקדש. עם הזמן – אני מדגיש את זה משום שאני חושב שזו בעיה שהולכת וגדלה עבור החברה היהודית – יש נטייה לראות בהתנהגות הדתית, בעיקר התנהגות של כפרה, למרות שמטרת תורה משה שונה לגמרי. עם זאת, אם יש חטאים, כמובן שצריך לכפר עליהם. האם דבר זה ברור?

מכל מקום, זה ההבדל השני: בפרשת תרומה, מטרת העבודה היא במובן של 'עבודה', service, ואילו לאחר פרשת כי-תשא, לאחר סיפור חטא העגל, מתווספת לתכלית העבודה כוונה של כפרה. זה הנושא העיקרי.

הבדל שלישי – היום השמיני

אנחנו נראה עכשיו הבדל שלישי מתוך הפסוקים:

נתחיל עם הפסוקים הראשונים של פרשת ויקהל, ונשאל שאלה מרכזית שנלמד על ידי השווה עם פרשת תרומה. מי שנכח אז, זוכר מה שלמדנו בפרשת תרומה[10]. אזכיר את זה בקצרה בהמשך עבור מי שלא נכח:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

"עדת בני ישראל" הם כלל בתי הדין של בני ישראל. משה הקהיל אותם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה

"מלאכה", הכוונה למלאכת בניין המשכן.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן[11] לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

והתורה מפרטת מלאכה אפשרית בשבת:

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

אני מתחיל מהסוף: מאחר ובעבודת המקדש, מבעירים אש בשביל קרבנות יום השבת, יכולנו להעלות על דעתנו שהבערת אש מותרת בשביל הפולחן, וזה יביא אותנו לחשוב שדבר זה מותר בתנאים מסוימים מחוץ למקדש. בדרך כלל, שואלים כך: מדוע צריך היה לציין במפורש איסור הבערת אש בשבת? אחד הפירושים על כך – וזה אולי ייראה לכם פרדוקסלי – הוא האסור לבית דין לדון בשבת[12], אסור לדון בשבת. אתם יודעים שאסור להוציא שם רע, אבל במיוחד בשבת[13]... אסור לדון בשבת. מדובר כאן באש המחלוקת...

מציינים כאן בפירוש שיש קשר בין בניין המשכן לבין יום השבת. כלומר נצרך היה להדגיש שיש להפסיק את מלאכת בניין המשכן ביום השבת, ובייחוד הבערת האש.

אביא לכם אחד הנושאים שמלמדת המסורת, מבלי לציין מקורות מדויקים, ואומר שעיקר החידוש בא מאחד מפרשני ספר הזהר, "השל"ה", בעל שני לוחות הברית: כל ההיסטוריה של היום השביעי יכולה להיחשב כבניין בית המקדש. אני מסביר: כל ההיסטוריה של היום השביעי הגדול עליו דיברתי מקודם, כל ההיסטוריה של העולם מסוף היום השישי של מעשה בראשית ועד השלמת ההיסטוריה של היום השביעי – לכשנגיע לסוף האלף השישי – ביום השמיני – הוספתי כאן סוגריים כרונולוגיות עליהם לא אחזור, תשכחו – יכולה להיחשב כבניין המשכן.

הנה התמה: ההבדל שיש בין העולם של ששת הימים לבין העולם של היום השביעי, הוא שבעולם של ששת הימים, הקב"ה נוכח. כאשר קוראים בקפידה את תיאור ששת ימי בראשית, רואים שזהו עולם שבו הקב"ה נוכח, נוכחותו גלויה. העובדה שהוא פועל על מנת לשנות את העולם, לארגן אותו, מנוסח בפסוקים בצורה ישירה, מידית, אם אפשר לומר: שניתן לחוותה. אבל, אין אדם. האדם מגיע בסוף היום השישי, וכשהאדם מגיע לעולם, הקב"ה מסתתר. מכאן שההבדל שבין העולם של ששת הימים לבין העולם של היום השביעי, הוא שבעולם של ששת הימים, הקב"ה נוכח אבל לא האדם; ואילו בעולם של היום השביעי, האדם הוא בעל ההיסטוריה, אבל הקב"ה מסתתר. האם זה ברור?

כאן עולה הבעיה של העדר ההיתכנות של הנוכחות ההדדית של הקב"ה והאדם. והנה ההגדרה של בית המקדש, ההגדרה של המשכן, היא הבית שבו הקב"ה והאדם יכולים להיות בדו-קיום. ספר הזהר מבאר כך – אנסח את הדברים בצורה סכמתית כדי שיהיה מובן: בעולם של הקב"ה, אין מקום עבור אדם. והזהר מביא לכך משל, שהוא יותר ממשל: בשמש, אין מקום לאור הנר. תנסו לדמיין את התמונה, זה קל מאוד. וכן להיפך, בעולמו של האדם, אין לכאורה מקום עבור הקב"ה, מאותה סיבה, בעולם של הנר אין מקום לשמש. ולכן קיימת אי היתכנות אפריורית של בריאת העולם עצמו. כלומר עולם שבו הקב"ה והאדם יהיו נוכחים הוא בלתי אפשרי. הסוד של התורה, הוא שיש ברית בין הבורא לנברא כדי לנסות להתגבר על חוסר האפשרות הזו, ולבנות עולם שבו הקב"ה והאדם יהיו נוכחים זה לזה; וזה בית המקדש. הסוד של התורה הוא שכדי שהנוכחות של הקב"ה והאדם תהיה אפשרית – בלי סכנה עבור האדם, בשל שתי הסיבות שראינו לעיל: בעולם של השמש אין מקום לנר ובעולם של הנר אין מקום לשמש – זו הקדושה. וזו הסיבה שבית המקדש נקרא: הבית של הקדושה. אם יש קדושה, הנכוחות ההדדית של הקב"ה והאדם אפשרית, אם אין קדושה, זה בלתי אפשרי. יש כאן תמה שמכוחה ניתן לבאר את מכלול הסיפור של התנ"ך. כלומר, יותר קדושה, יותר גילוי שכינה; פחות קדושה, פחות גילוי שכינה. לכן מטרת ההיסטוריה של העולם היא לבנות את בית המקדש. הבית מקדש שעליו התורה מדברת, הוא בצורה מסוימת הדוגמה, האב-טיפוס של מה שצריך להיות העולם כדי שהאדם והקב"ה, הקב"ה והאדם, יהיו נוכחים אחד עם השני באותו העולם, שהוא העולם של היום השמיני. אני חושב שעכשיו זה מספיק ברור.

לכן, מנקודת מבט זו, משקיפים על כל היסטוריית העולם כעל בניין בית המקדש. עכשיו אנחנו מבינים בצורה ברורה יותר את הקשר שבין היום השביעי לבין בית המקדש. זו הסיבה שההלכה מסיקה הגדרת המלאכות האסורות בשבת ממלאכות בניין המשכן. אתם רואים מדוע זה באופן ישיר מתוך הדוגמה הזו שההלכה מסיקה את ההגדרה של המלאכות אסורות ביום השבת. בסופו של דבר, העבודה, כל עבודה שהיא, זה בניין העולם בתור בית מקדש. התורה ביארה לנו מה הן המלאכות האופייניות של האדם הנורמלי, האותנטי. המלאכות האופייניות של האדם האותנטי הן ל"ט המלאכות האסורות בשבת.

אנחנו מוצאים כאן קושי לשוני ברור: המילה 'עבודה' בעברית, משמעותה הן 'מלאכה' – מלאכה שמטרתה להפוך את הטבע לעולם מעובד, עבודת האדמה. אגב, המלאכה הראשונה[14] היא עיבוד האדמה; אפילו הפולחן הראשון זה עבודת האדמה. שמתם לב עד כמה המלאכה עם ה"א הידיעה של האדם היא להיות חקלאי. כשהקב"ה מסר את העולם לידי האדם, התורה אומרת: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). כשנח התחיל מחדש את היסטוריית האנושות, הוא מכונה: "אִישׁ הָאֲדָמָה" (שם ט, כ). כשקמה מדינת ישראל, הכל התחיל עם החלוצים. אני חושב שבכל החברות, שמרו בצורה עמוקה מאוד את העובדה שהעובד הראשון הוא החקלאי, האיכר.

אגב, בצרפתית זו אותה מילה: איכר - paysan, משמעותו "הפגני" – païen באטימולוגיה הלטינית. "הפגני", זה האדם של הנוף, של הארץ.

אני חוזר לנושא: ניתן לראות באופן מסוים – ואני חושב שזה יותר מבאופן מסוים – שהעבודה של האדם היא להפוך את העולם לבית מקדש. ויש, בהיסטוריה שלנו, ההיסטוריה של עם ישראל, דוגמה עבור האנושות, שפעם אחת, בנקודה מסוימת של ההיסטוריה, בנקודה מסוימת של העולם, עבור נקודה מסוימת של האנושות, דבר זה יצא אל הפועל: בית המקדש שבירושלים. מכאן החשיבות, ההשפעה – מסתורית מאוד אגב – שיש לבית המקדש שבירושלים עבור האנושות כולה. כפי שאתם יודעים אנחנו בשיא סערת טענות על ירושלים. זה אף פעם לא פסק אבל יש זמנים שבהם זה ברור יותר ולפעמים ברור פחות. עצם הכותרת "בית המקדש שבירושלים" מכניסה את האנושות כולה "לטראנס". כמובן, דבר זה מוסבר מבחינה היסטורית על ידי הנצרות מחד והאסלאם מאידך, אך לא רק שזה לא משנה דבר במסתורין הזה, שאליו התרגלנו, אבל שהוא עצמו מאוד מסתורי: מאורע שהתרחש בקרב אומה קטנה מאוד, בנקודה קטנה מאוד של העולם, בפרק זמן קצר מאוד של ההיסטוריה של בני האדם, בירושלים, לפני קצת פחות מ-4000 שנה עם יציאת מצרים, ועוד קצת פחות עם בניין בית המקדש בירושלים, בסופו של דבר הפך להיות הסמל של הבית המשותף להקב"ה ולאדם עבור האנושות כולה. ואתם יודעים עד כמה זה הנושא של המאבק העכשווי, הן מצד האסלאם, והן מצד הנצרות, ועד כמה בני הברית העיקריים של יריבי עם ישראל, הם בצורה פרדוקסלית עם ישראל עצמו[15]...

אם כן, המשמעות הראשונית של המילה "עבודה" היא מלאכת האדם. כלומר, בסופו של דבר כל מלאכה של האדם, כל תנועה במלאכה של האדם, מטרתה להפוך את עולם הטבע לעולם שיהיה ראשית כל ראוי לדירת האדם, אך גם עולם שבו הקב"ה יוכל לדור. זה מזכיר לי משפט, ואני חושב שזו הכותרת של אחד מספריו של אדמונד פלד, שעוסק בארץ ישראל "הארץ שבה דר הקב"ה", והוא מתכוון לארץ ישראל, שאז הייתה מכונה "פלסטין", לפני קום מדינת ישראל.

אני חושב שזה ברור. לא בכדי אנחנו מגלים שהתורה משתמשת במילה "עבודה", שמשמעותה מלאכה, כדי לציין את הפולחן. "עבודה" משמעותה קודם כל מלאכה, ומטרת כל מלאכה – אפילו אם דבר זה כבר לא מוחש בחיים המודרניים – להפוך את העולם לראוי לדירה; ומצד שני 'עבודה' במובן של עבודת הקודש, הפולחן. כלומר התנועה של האדם בגבול השלמות.

אני חוזר למספר של ל"ט מלאכות האסורות בשבת: כבר תפסתם את הקשר שיש בין בניין המשכן לבין ההגדרה של מה הוא עבודה אנושית, מבחינת ההלכה. מה הוא המשכן? הבית המושלם, שבו האדם המושלם, לבוש בגדים מושלמים אוכל את הסעודה המושלמת. זו העבודה של תיקון העולם. לפני החטא – וכדי לחזור למקורות עתיקים יותר, בספר הזהר, לפני החטא של אדם הראשון, אבל אנחנו כאן לפני חטא העגל, שאליו נחזור בהמשך – הפולחן הוא התנועה של החיים האנושיים בפרספקטיבה של השלמות. האם זה ברור? זה הפולחן: לחיות בצורה אותנטית זה לעבוד את הבורא. ולכן כל פעולה של עבודה שנעשית "נאמנה", "לשמה", היא העבודה שעליה אומר השולחן ערוך שעל האדם להתעורר בכל בוקר על מנת "להיות עבד הבורא"[16], עבודת הבורא. הבורא ברא עולם, ואנחנו עובדים לשם מימוש התכנית של הבורא עבור ההיסטוריה של העולם. לכן כל עבודה, כלשהי – וכאן אין הבדל בין חולין לשאינו חולין, עבודה זו עבודה – מטרתה להפוך את העולם לבית מקדש. אתם מכירים את הפסוק בתהלים: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פד, ה). לפי הפשט, "בֵיתֶךָ" זה המקדש; אבל ניתן להבין שמדובר בעולם, תקראו את הפסוק בעברית. במילה "בראשית", האות הראשונה היא בי"ת, האחרונה ת"ו, והאמצעית יו"ד: בית. כלומר כל היסטוריית העולם, היא לבנות בית, בית שיוכל להיות משותף לקב"ה ולאדם.

אני חוזר לסכמה של ההתחלה, כדי שיהיה ברור: במשך ששה ימים הבית הזה ריק מאדם, ולכן זה לא הבית שבו הקב"ה חפץ. ביום השביעי, בית זה לכאורה ריק מהקב"ה, ולכן זה לא הבית שבו האדם חפץ.

עולם הבא

זה מביא אותי לצטט לכם חידוש של רבי נחמן מברסלב, שהוא מאוד ברור, בניסוח החסידי. רבי נחמן מברסלב אומר כך: מדברים על עולם הזה ועולם הבא – אתם תבינו את הסגנון של חסידות ברסלב – עולם הבא - אנחנו מבינים, אבל עולם הזה - איפה זה?! כאן זה הגהינם! לא כאן בישראל, אלא איפה שהוא היה חי... הבנתם את הבעיה? כלומר המטרה היא לבנות עולם הזה שיהיה עולם שראוי לדור בו, זהו עולם הבא. אין לתרגם עולם הבא על ידי "העולם שמעבר". זה העולם הבא, כלומר העולם שהולך ובא, העולם שהולך ונבנה. זה העולם הזה שיהפוך להיות עולם הבא. הרעיון חשוב: הן הקב"ה – שאמר את דברו דרך הנביאים – והן האדם מהצד שלו, לא מרוצים ממצב העולם משום שזה או העולם של הקב"ה ואין אדם, או העולם של האדם ואין הקב"ה. התלמוד מנסח את הוודאות של ביאת המשיח, באופן הבא: "דיו לאבל שיעמוד באבלו" (סנהדרין צז, ב). כלומר האבל בהכרח יסתיים, משום שאבל תמידי אינו קיים. תקשרו את זה מעט עם מה שאמרתי בדרך אגב כשהגדרתי את תורת אהרן, כלומר דת שהיא דת של אבל. בכל מקרה, דבר זה, לא יהודי... אגב, כל הקהילות שנופלות לתוך הפרופיל של דת עצובה, דת של אבל, שבה הטקס הדתי נעשה עם תפילות של אבל, ורק זה בלבד, והולכים לבית הכנסת רק כדי לומר תפילות של אבל; סוף קהילות אלו להיעלם. אני לא יודע אם אתם רואים את כל ההיסטוריה של הסוציולוגיה היהודית, סופן להיעלם. כפי שאתם יודעים, אני ממסורת ספרדית, מאוד התפלאתי מן הנטייה של היהדות הספרדית המקורית – ספרדית ופורטוגזית – משום שזו בדיוק ההגדרה של הדתיות של הנפש הספרדית והפורטוגזית. כלומר החוויה הדתית, זה החוויה של האבל. מי שמכיר את הפולקלור הפורטוגזי, יודע מה זה "השבוע הקדוש" בפורטוגל... אפילו רק בספרד... אתם לא יודעים מה זה "השבוע הקדוש"? כנראה שאין לכם זמן לבזבז... זה לקבל על עצמו אבל שלא יאומן. זה לא רק החטא הקדמון, כי זה כלום לעומת מה שמתרחש בחוויה של הדת בתור אבל, ואני סבור שהניסוח הישיר ביותר הוא לומר שזה להיעשות מודע לכך שלהיות קיים זה רע, ושלכן החיים צריכים להיות מוקדשים לכפר על עצם הקיום. אני לא יודע אם הבנתם מה שרציתי לומר בנוגע לאשמה להיות קיים. טוב, אתם יהודים, אז אתם לא יודעים מה זה, אבל תזהרו, הנוירוזה הדתית הזו מחכה בפינה אפילו יהודים... לכן יש להיזהר מנוירוזה זו. זה ברור מה שאני אומר כאן... אני מקווה שאתם מצליחים קצת לאבחן במה מדובר. ונגד זה החסידות כיוונה להגיב: החסידות הגיבה על ידי המעבר לתורת משה, על ידי הריקוד, השמחה, הצחוק, השירה, הלימוד בשמחה, אבל אני חושש שאפילו בחסידות עצמה – במספר זרמים לפחות – קיימת סכנה זו של דתיות של אבל. אני חושב שזה מספיק ברור. אני סוגר סוגריים אלו.

זה לגבי הפסוקים הראשונים: הקשר שבין הזכרת עניין השבת לבין בניין המשכן. ויש כאן עקרון מאוד חשוב: יכולנו לחשוב שעבור מלאכת הקמת המשכן, מותר היה לנו להבעיר אש בשבת, כשם שזה יהיה מותר כאשר המקדש יהיה בנוי, התורה מזהירה אותנו: זהירות, יש הברית של יום השבת. במהלך היום השביעי, של בניין המשכן, בתוך המשכן עצמו בלבד הבערת האש מותרת. תסיקו בעצמכם מהן ההשלכות של כל זה.

הקשר שבין השבת לעבודה זרה

מכל מקום, שאלו המפרשים: מדוע התורה הזכירה את שמירת השבת דווקא בתחילת פרשת ויקהל? בקצרה: חטא העגל, הינו חטא של עבודה זרה. אבל זו לא עבודה זרה רגילה – למדתם זאת בשבוע שעבר ואם זה לא היה מספיק ברור תשאלו אותי – משום שלפי הפסוקים של פרשת כי-תשא, החלק של העם שהביא לחטא העגל לא רצה להחליף על ידי אליל את הקב"ה, אלא את משה. האם דבר זה ברור לכולם? החטא המדובר כאן הוא חטא של עבודה זרה, אבל זו עבודה זרה של המתווך. כאשר משה התעכב מלרדת מן ההר, החלק מן העם שדרש מאהרן אליל, אמר בצורה מפורשת: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). כלומר מטרת העבודה הזרה הזו הייתה להחליף את משה.

[...][17].

ישנם הרבה מאוד מימרות בתלמוד – ואצטט אחת מהן – שמלמדות: "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו" (שבת קיח, ב). זה פסוק מספר ישעיה, שמתאר עם מי הקב"ה כורת ברית. אחת ההגדרות של הצדיק שאתו הקב"ה כורת ברית, היא "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נו, ב), כלומר מי ששומר שבת ונזהר שלא לחללו, "מֵחַלְּלוֹ" - מלחלל אותו. והתלמוד (שם) מבקש לקרוא "שומר שבת מחול לו". מי שבאמת שומר שבת כהלכתו, מחול לו. מה מחול לו? החטא הקשור לברית של השבת, שהיא העבודה זרה. שהרי, הברית של השבת היא להכיר שיש לעולם בורא. אם אני מכיר כל מציאות אחרת שהיא, מלבד הבורא, בתור אלוהות, זו העבודה זרה. יש אם כן ניגוד מוחלט בין השבת לבין העבודה זרה, ולכן מי ששומר שבת באמת, מסולק מעבודה זרה כלשהי, ואפילו אם הוא החטיא אחרים בחטא של עבודה זרה, "כדור אנוש" – בהמשך אבאר מה הכוונה – מוחלין לו. לכן חשוב מאוד להבין את הקשר שיש בין ברית השבת לאיסור עבודה זרה. האם זה ברור עד כאן?

ומה שקרה, הוא חטא של עבודה זרה, ולכן בתור הקדמה לחזרה על מצוות בניין המשכן, מזכירים לנו את העיקרון של ברית השבת. זה הקשר שיש בין השבת לבין פרשת ויקהל. מזכירים מספר פעמים את ברית השבת בתורה, אני מתכוון כאן לפסוקים אלו (שמות לה, ב-ג):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

קהל: ?

מניטו: הקשר הוא שיכלנו להעלות על דעתנו שמאחר ובתוך המקדש האש מותרת ביום השביעי, היינו מסיקים שבתנאים מסוימים של פולחן, מותר היה להשתמש באש בתוך הבית, "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", מחוץ למקדש. זה ההבדל שיש בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. דבר זה אפשרי רק ברשות היחיד - ייחודו של עולם, ולא ברשות הרבים.

ל"ט מלאכות

אני מנצל את השאלה, כדי לדבר על ל"ט המלאכות, הקשורים לאיסור מלאכה בשבת:

המובן הראשון של המילה "עבודה", כבר הזכרתי לכם את הניסוח הבא: זה הבניין של הבית המושלם, שבו האדם המושלם – הכהן גדול – לבוש בגדים מושלמים, יאכל את הסעודה המושלמת, ויריח את הריח המושלם. משום שבסעודה אמתית, יש גם ריח, התוניסאים מכירים את זה... דהיינו עוד יודעים את זה, האחרים גם ידעו בעבר... ויש פירוש אחד שאומר: ל"ט זה ג' פעמים י"ג, י"ג גימטרייה אחד. ישנן שלוש יחידות של עבודה: כל מה שנצרך כדי לבנות את הבית, כל מה שנצרך כדי לייצר בגדים, וכל מה שנצרך כדי להכין סעודה. כל מלאכה אסורה בשבת הינה נגזרת או קשורה לאחד מל"ט מלאכות בסיסיות אלו, ובאופן סימבולי, שלוש יחידות של התנהגות: ההתנהגות הנצרכת לשם בניין הבית וכל הנלווה אליו, ההתנהגות הנצרכת לשם ייצור בגדים וכל הנלווה אליו וההתנהגות הנצרכת לשם הכנת הסעודה וכל הנלווה אליה.

החזרה על צווי בניין המשכן

עד כאן עבור ההקדמה של הפרק. והנה מגיעים למה שאני רוצה ללמוד אתכם, לגבי בניין המשכן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

מלבד המשמעות הסימבולית של החומרים הללו של התרומות – עליהם לא נספיק להרחיב, אבל אתם מבינים שמדובר במספר סולמות ערכים בכל מה שנתבקש להביא – ישנה חזרה על מה שכבר נתבקשנו להביא בפרשת תרומה, שם התורה מלמדת באלו תנאים התרומה נחשבת כאותנטית. תרומה אותנטית במידה והיא נובעת מיוזמת האדם, שהיא תהיה "נדבה". דהיינו היא מובאת מכוח החסד שנובע מן היוזמה העצמית של האדם ולא מציות לציווי. אם אני מצווה להביא תרומה, זו לא נדבה.

חסד, צדק וצדקה

אתן לכם דוגמה אחת השייכת לסולם ערכים אחר: ההבדל שבין החסד לצדק. החסד הוא מה שאני עושה מיוזמתי. כלומר, זה החסד שאני עושה כלפי מי שלא מגיע לו, כי אם מגיע לו, זה כבר לא חסד אלא צדק. ויש סוג של חסד המכונה "צדקה", זה אכן חסד, אבל זה חסד כזה שהצדק דורש שאעשה אותו. זה מושג קצת סותר: זה חסד שאני חייב לעשות. מה פירוש שאני חייב לעשות חסד? אם אני חייב, זה כבר לא חסד, זו חובה. אתם תופסים את ההבדל? אני לא נכנס לשאלת ההבדל שבין חסד וצדקה, אבל רציתי לציין את הבעיה שעולה מכאן: התרומה אינה באמת אותנטית אלא אם כן היא נדבה. לא מבקשים ממישהו: תן לי מתנה. מתנה בעל ערך של מתנה, רק אם אני נתתי מתנה.

לכן יש למשה תפקיד קשה מאוד: לגרום לעמו להביא מעצמו בתור תרומה מה שצריך להביא בתור תרומה. אם הוא יפרט: "תביאו את זה ואת זה", התרומה כבר אינה לשמה. כלומר, אמנם בנו מקדש כמו שהקב"ה רצה, אבל בנו אותו עם פטיש חמש קילו. כלומר, יש למקדש הזה ערך רק אם הוא נובע מתוך חירותו של האדם, רק אם זה חלקו של האדם בברית הזו של הבניין של המשכן, של העולם כמשכן, כפי שרמזתי מקודם. זה הקושי הגדול של משה.

ויקחו לי תרומה

אני חוזר לפרשת תרומה, ואתם תהיו מופתעים מן ההבדל שבין שני הציוויים (שמות כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

יש כאן קושי מסוים בתרגום הפסוק[18]: לא כתוב "ואמרת אליהם קחו לי תרומה", אלא כתוב "דבר אל בני ישראל ויקחו לי". זה לשון עתיד. לא נאמר תדבר אל בני ישראל ותאמר להם שייקחו לי תרומה. אסביר יותר: "דבר אל בני ישראל", וזו הבעיה שלך לדעת מה עליך לומר להם כדי שמעצמם הם יעשו מה שאני רוצה שיעשו, אבל אל תאמר להם אתה מה עליהם לעשות. כלומר צריך שהתוצאה תהיה שהם יעשו מה שצריך. האם זה ברור? מצד אחד, זה הקושי של מחנך באופן כללי, ומצד שני הקושי של מתווך. כאן משה צריך לבטל את עצמו לגמרי, וזו הגאונות של משה, כדי שעם ישראל יוכל להמציא מה שהקב"ה מצפה ממנו לעשות. אתם רואים איך התורה מתנסחת: היא לא מתנסחת בכיוון של משמעת שמטרתה לחלק פקודות מבחוץ: "תביאו לי תרומה". אלא היא מבקשת ממשה: "דבר איתם כדי שהתוצאה תהיה שהם יביאו תרומה", ולא "תאמר להם להביא לי". אני לא יודע אם הצלחתי להעביר לכם את הקושי שיש כאן, שהוא קודם כל הקושי של המתרגמים. בצרפתית דבר זה לא מורגש בכלל. אבל בעברית יש כאן לשון עתיד: "דבר אל בני ישראל ויקחו", שהתוצאה תהיה שהם יביאו.

אומר לכם ניואנס של קריאה חסידית: אם אתה הוא זה שמדבר איתם, אני מבטיח לך שהם יביאו... הניואנס הוא "אני מבטיח". וזה מופיע בתחילת פרשת תצווה (שמות כז, כ):

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

אתם מזהים את אופן הקריאה: אם אתה הוא זה שידבר איתם, אני מבטיח לך, הם יביאו.

זו השאלה: מצד אחד – ואני מזכיר כאן מה שלמדנו באופן מפורט יותר בפרשת תרומה – האוטונומיה של התגובה של מי שכפוף לחוק. ישנם שני אופנים להיות כפופים לחוק: אחד במובן של צייתנות לציווי שבא מבחוץ, זה מכונה "הטרונומיה של החוק"; השני במובן של לרצות בעצמו מה שהחוק דורש, וזה מכונה "האוטונומיה של החוק", או של הצו המוסרי.

התפקיד של משה הוא לגרום לעם ישראל לרצות מעצמו מה שהחוק דורש. יש הבדל גדול בין לציית למה שהחוק דורש, לבין לרצות מעצמו מה שהחוק רוצה. האם אתם תופסים את הבדל המדרגות של התנהגות? ורק בתנאי הזה, התרומה היא אותנטית.

והנה, בפרשת תרומה כך התרומה מוגדרת, ומי צריך להביא אותה:

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ

תחזרו לפרשת ויקהל:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה

מה ההבדל?

קהל: בפעם שעברה אמרת ש"כל איש" הכוונה לכל האנושות.

מניטו: נכון, "כל איש" הכוונה לכל אדם, כלומר עם ישראל צריך לקחת את התרומה שהאנושות כולה מביאה על מנת לבנות את המקדש בירושלים. זה היום שבו "המגבית" ייעשה על ידי הגויים... זה כבר מגיע... אל תחשבו שזה לא יגיע...

והנה מה שקרה, הוא שעם תרומה זו, שהובאה על ידי מי שחיצוני לעם ישראל, יצא העגל. זו הסיבה, שלאחר חטא העגל, משה ידייק ויאמר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר

זה מה שהקב"ה ביקש ממני לומר לכם:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'

קודם אסביר את זה ואחר כך נראה את פירוש רש"י.

האם השאלה ברורה? אתם רואים את ההבדל בין שני הניסוחים: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" לא צוין אם הוא מישראל אם לאו. במיוחד לאור זה שהמקדש של ירושלים הוא בשביל האנושות כולה. אגב, האנושות כולה יודעת זאת כל כך טוב, שהיא דורשת אותו עבורה בתנאי אחד: שזה לא יהיה של עם ישראל... זו הסיבה שאתם הולכים להפגין ביום שלישי... זה מטלטל עד כמה זו בעיה מאסיבית.

לכן עם ישראל צריך לשמש בתור מתווך, על מנת להבטיח שהחומר שבו יבנו את המקדש, יהיה חומר "כשר", אם אפשר לומר כן. אם זה בא ישירות, מבלי הכשרה של הערכים שעם ישראל אמור לעשות, אותו הזהב, במקום להוציא מנורה, יוציא עגל. זהו, הרעיון פשוט. אנחנו נראה איך רש"י ידייק זאת. החידוש הזה מקורו בספר הזהר.

כלומר ההבדל באופן הניסוח של ציווי המשכן, בין פרשת תרומה לפרשת ויקהל, הוא שמצד אחד שבפרשת תרומה זה לפני החטא ובפרשת ויקהל זה לאחר החטא – עם כל מה שלמדנו על זה – ומצד שני בגלל העובדה שלפני החטא, המקדש בירושלים, הוא המקדש בירושלים עבור כלל האנושות, וזה ישראל שבונה אותו. ואילו לאחר החטא, זה המקדש של עם ישראל בלבד, ולכן הוא מועמד לחרבן, עד למועד שייבנה המקדש עבור כלל האנושות. אתם מבינים מדוע בסופו של דבר המקדש שנבנה צריך היה להיחרב. אני סוגר את הסוגריים.

אביא לכם עוד חידוש חסידי בנידון: אתם יודעים שיהודי אדוק היה רגיל להביא שמן לבית הכנסת, כדי שהשמש ידליק את הנר בתאורה שלפני ארון הקודש. אבל השמש גם צריך שמן עבור צירי הדלתות. אז מה גורלו של השמן הזה? אדם שמביא שמן לבית הכנסת, לא עומד בסודות השמש כדי לדעת אם השמן הזה ישמש להדלקת הנר או לשימון המנעולים. החסידים אומרים – אני חושב שזה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – שהכל תלוי בכוונת התורם.

אספר סיפור חסידי, בנוגע לבניין המשכן: משה היה צריך למצוא מתוך העם, אומנים שמסוגלים להיות "חושב מחשבות". בצלאל שנבחר הוא זה שנבחר, משום שהוא היה "חושב מחשבות". אתם יודעים מה זה בעברית "מעשה חושב"? זה מעשה אומנות. בעברית משמעותו: מעשה שדורש השקעת מחשבה מסוימת. אבל מחשבה זה גם כוונה. כלומר התרומה, הערך שלה, הלשמה שלה, תלוים בכוונה של מי שמביא אותה. מי מסוגל לבנות את המקדש? מי שמסוגל לחשוב את המחשבות של מי שהביא את התרומה, "חושב מחשבה". תפסתם את ההסבר?

לכן מי שמסוגל לחשוב את המחשבות של מביאי התרומה, דהיינו איזה חלק מן הזהב יהפוך לאדנים, איזה למנורה, איזה לציפוי הארון וכו'.

מספרים שפעם חסיד שאל את רבו: אני לא מבין, בתחילת תקופת החסידות, האדמו"ר הוא היה מגיע בעגלה, והיום רואים את האדמו"רים נוסעים במרצדס. בעבר, הישיבות היו בתי מדרש, ועכשיו זה ארמונות.

ארמונות קורסיקאים... אני לא יודע אם פעם נכנסתם בתוך ישיבה עשויה משיש. מאוזוליאום... זה הפך להיות יותר מדאיג מן האוניברסיטה... האוניברסיטה זה כבר עשוי משיש וריק, אבל כשזה שיש, צריך להיזהר... לפעמים אלו קברים...

אז מה קרה? והרבי עונה לו: יש שלושה סוגי חסידים. יש חסידים שהתרומה שלהם היא באמת חסידות, זה הולך לת"ת. ויש חסידים שהתרומה בשבילם זה "חסידות", וזה הולך לשיש... ויש חסידים שעבורם, אביהם בלבד היה חסיד, אז זה הולך למרצדס... אתם רואים את המדרגות השונות... זה "חושב מחשבות". אני משתעל, כי אני אומר לשון הרע על השיש...

אכן, מעבר לאופי האירוני של כל זה – שאגב שמעתי מחסיד – רואים שברמה הסוציולוגית קיימת מציאות מסוג זה; שיש כוונה של תרומה, על כל מדרגותיה.

בזמן שנותר לנו, נראה איך רש"י רומז לכל זה:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר

אלו דברי משה לבני ישראל בפרשת ויקהל: זה מה שה' ציווה אותי לומר לכם. כלומר: עכשיו אני מחדד מה שהקב"ה אמר לי בפרשת תרומה. זה מה שהוא ביקש ממני: תיקחו מאתכם, ולא מן האחרים. אומר רש"י:

לי לֵאמֹר לכם.

מיש מבין רש"י זה? מי יכול להסביר אותו? רש"י אומר שלוש מילים, אבל זה הפשט של הפסוק, מה רש"י בא להוסיף? הנה מה שהקב"ה באמת ביקש ממני לומר לכם. כלומר משה לוקח על עצמו את העבודה של ניסוח פרשת תרומה ברמה האוניברסלית. האם זה ברור? הוא ביקש ממני לומר לכם שתיקחו מאתכם, וזה אני שביקשתי מכם: קחו מכל אחד.

אם היה לנו יותר זמן, הייתי מחכה שאתם תגידו את זה מעצמכם. אני לא רוצה שתתפלאו מזה שקראתי לכם פירוש רש"י. אבל תקראו שוב את זה ברש"י.

שוב: כשהקב"ה אמר לי "מאת כל איש" פירושו "מאתכם", ואני אמרתי "כל איש" ואתם הבנתם לא חשוב ממי. למה מתחבר דבר זה?

קהל: האם זה אומר שמשה מקבל על עצמו חלק מחטא העגל? מניטו: לא. אבל זה בכיוון.

קהל: הערב רב! מניטו: יפה מאוד. משה שנקט ביוזמה לצרף את הערב רב לעם ישראל. זה מקביל. ואתם חושבים שמשה משחק גולות? משה זה משה! ואכן משה הוא זה שיזם את הוצאת הערב רב ממצרים יחד עם בני ישראל, וזה הערב רב שהביא לידי חטא העגל, שישראל עשה. האחריות של דור זה של בני ישראל מלאה – ואסביר בקצרה מדוע: זה הערב רב שראה שמשה לא יורד מן ההר – ואשתמש במונחים שעל ידם אנסה לגרום לכם להבין בדרך רמז מה חטאו של הערב רב בעולם המודרני.

ואני לא מתכוון להאשמה האנטישמית שהיהודים עובדים לעגל הזהב. זה לא בגלל שהיהודים עובדים לזהב שהם עשו עגל, אלא זה בגלל שעבדו לעגל שעשו אותו מזהב... אגב העגל היה שור, והיה שם שינוי במזלות. יש מאחרי כל זה עניין אסטרולוגי. הם עבדו לסימבול של תיווך של הכוחות הקוסמיים, שלא היה זה שהיה צריך לעבוד. למרות שיצאו ממזל טלה, נכנסו למזל שור. בהמשך היום, ידברו אתנו על הגואל שנולד תחת מזל אחר של גלגל המזלות, ואתם יודעים איזה...

מכל מקום, אתאר את הבעיה בצורה סכמתית: התורה ברורה מאוד, בזמן חטא העגל, הקב"ה אומר למשה – אתם זוכרים את הפסוק, למדנו אותו בשבוע בעבר (שמות לב, ז): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

לעלות ממצרים

כל פעם שכתוב הביטוי "לעלות ממצרים", מדובר בערב רב, ללא יוצא מן הכלל בכל התורה כולה. יש בנביאים לכאורה יוצא דופן אחד, בספר ירמיה, אבל באמת מדובר שם בערב רב שיחזור מן הגלות, עם ניצולי הגלות. אלו שרואים בזמננו, אגב. אל תחשבו לא על הרוסים ולא על אחרים, זה לא הם. מדובר בערב רב שנמצא בצורה תמידית בארץ ישראל, ובא מן הגלות. אומר על זה בהמשך כמה מילים. מכל מקום, הכלל ברור מאוד, ותבדקו: כל פעם שמדובר בעם ישראל, מופיע "יציאת מצרים". כל פעם שמדובר על "עליה", מדובר בערב רב. אתם רואים במה עסוקה הסוכנות...

הקב"ה אומר למשה: לך רד. המדרש אומר (ברכות לב, א): "רד" מגדולתך. הרי משה נמצא בראש ההר, לכן "לך", פירושו: רד. אז מה פירוש "רד"? רד מגדולתך. המדרש ממשיך: כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. כיון שישראל חטא, גדולתך נעלמת. ורש"י אומר: "עמך" זה הערב רב שהעלית ממצרים: אתה החלטת להכניסם תחת כנפי השכינה ולא נמלכת בי, אומר הקב"ה[19]. ומיד משה מתערב למען בני ישראל, לא למען הערב רב. נראה מיד את התפילה הראשונה של משה, שהיא למען בני ישראל ולא למען הערב רב.

מה המשמעות של זה? משה ידע שאנחנו יכולים לצאת ממצרים רק אם ניקח אתנו את הערב רב. אם לא ניקח את הערב רב, כל ההיסטוריה של הגלות מאבדת את משמעותה. אחד התפקידים של הגלות הוא להביא את הערב רב. ואם לא מביאים אותו, צריך לחזור לגלות כדי להביא אותו. האם זה ברור? אחד התפקידים של הגלות. זה בגמרא יומא[20].

כלומר הלכו לאיבוד בעולם הרחב, ערכים ואנשים שבמקור היו צריכים להיות חלק מישראל, ואבדו ממנו. אחד התפקידים של הגלות הוא להחזיר אותם. זה מסתורין הלימוד הזה: כדי להביא ניצוצות של קדושה בודדות שאבדו בעולם הרחב, מאבדים כמויות גדולות של נשמות מישראל. יש מן בירור אסוני, כל מה שהולך לאיבוד בגלות, כדי להחזיר מה שמחזירים. תחשבו טוב על זה, חידושים אלו אף פעם לא פשוטים, צריך להבין היטב את העומק שלהם. הראי"ה קוק פסק, עוד לפני קום המדינה: עם הקמת מדינת ישראל, צריך לאסור לבתי דינים הרבניים שבחוץ לארץ לערוך גיורים, אלא אם כן הם מגיירים עבור ארץ ישראל. אומר לכם מה הסיבה – לא קראתי את זה בדברי הרב קוק אבל שמעתי מתוך ממשנתו: בית דין מחוץ לארץ שמגייר גוי ליהדות, חורץ את דינו לגלות[21]. מסכן, הוא לא עשה שום חטא כדי להיות בגלות! אני לא יודע אם אתם תופסים את מה שאני אומר. אז יש באמריקה ובכל מקום, בתי דינים שחורצים את דינם של גויים לגלות. לפי האמת, חובה עלינו לקבל גר צדק אותנטי, אבל עובר ארץ ישראל. מעולם לא ביקשנו לגייר "גר גלותי". אגב, בדרך כלל, בסופו של דבר הם מגיעים לארץ ישראל. האמתיים.

אספר לכם סיפור שבו הייתי מעורב, קצת מרחוק – זה קרה עם יהודים אמריקאים, אבל נקראתי על ידי בית הדין כדי לחוות את דעתי: בחור ישיבה מאמריקה התאהב בגויה והם החליטו שהיא תתגייר והם יתחתנו. היא הגיעה לארץ כדי ללמוד ולהתגייר בהסכמת בין בית הדין באמריקה – לא אומר לכם מאיזו עיר – לבין בית הדין בירושלים. לאחר זמן, האישה התגיירה, והנה ביום הגיור אמרה האישה: אני לא רוצה להתחתן עם היהודי הזה. אני אתחתן עם יהודי שרצה להתחתן עם גויה?!... סיפור אותנטי! אתם רואם, הכל אפשרי... בסוף היא התחתנה עם יהודי אחר, והם מאושרים, הכל בסדר... אני מכיר אותם... אני לא יודע מה קרה עם הבחור. יש הרבה מקרים כאלו...

אני חוזר לבעיה: הסברה של משה היא: אם הערב רב כלה, זה לא טוב עבור עם ישראל, כי זה אומר שעם ישראל יצטרך לחזור לגלות. ולכן, מיד עם חריצת דינו של הערב רב על ידי הקב"ה, משה מתפלל למען עם ישראל. תפתחו בפרשת כי-תשא (שמות לב, יא):

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ

אתם רואים כאן את הדו-שיח: הקב"ה אומר למשה "העם שלך חטא" ומשה מתפלל "מדוע שעמך ייענש?". הבנתם מה שקורה.

אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

אתם רואים את ההבדל: הקב"ה אמר למשה "אשר העלית", זה הערב רב.

בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

התרגומים כאן בדרך כלל שגויים[22]. וזה לא בגלל שהמתרגמים לא ידעו עברית, אלא בגלל שהם לא ידעו צרפתית... אני לא צוחק. כלומר הם לא הצליחו למצוא את הניסוח המתאים בצרפתית שמנסח בדיוק מה שהם הבינו בעברית.

נחזור על סוף הפסוק, עם הטעמים: "שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה" מאריך טרחא, "לְעַמֶּֽךָ": למען עמך. הבנתם איך הטעמים מפסקים את המשפט. נבדוק זאת בפסוק שבא אחר כך (שם, יד):

וַיִּנָּ֖חֶם ה֑' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ:

ואיך מתרגמים את זה?

קהל: "הקב"ה חזר בו מן הרעה שרצה לעשות לעמו".

מניטו: אתם רואים שזה לא מה שכתוב בעברית. מה שכתוב בעברית הוא: הקב"ה החליט לתלות את העונש, כדי לפעול למען עם ישראל. האם זה ברור? טוב. אז יש לכם כאן דוגמה נוספת לכך שצריך ללמוד בעברית.

לאחר מכן, כאשר הקב"ה קיבל את תפילת משה ותלה את העונש נגד הערב רב כדי להציל את עם ישראל, הערב רב צורף לעם ישראל. אם הערב רב צורף לעם ישראל, הוא נתון לסנקציות שבחוק של עם ישראל, וצריך להתפלל למען הערב רב. ולכן יש תפילה נוספת, עבור הערב רב (לב, לא):

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה

כאן מדובר בערב רב.

חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם

כלומר אם תתלה את עונשם

וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

המדרש מבאר: שלא יאמרו הוא היה כאן כדי לחייב אותנו לקבל את התורה, אבל הוא לא כאן כדי להתערב בעדנו. אתם רואים שישנן שתי תפילות שונות, זו לא חזרה על אותו קטע. התפילה הראשונה היא למען עם ישראל, והשנייה למען הערב רב, לאחר שהוא צורף לעם ישראל.

ההבדל שבין קבלת התורה של עם ישראל לזו של הערב רב

נותר לנו להבין מה המשמעות של העובדה שמשה יוזם – וזה מאושר למפרע על ידי הקב"ה – לשלב את הערב רב לעם ישראל. ראשית כל, ההבדל הגדול שבין הערב רב לבני ישראל אינו קבלת התורה בהר סיני. שניהם קיבלו את התורה בהר סיני ללא התנגדות. אלא זה האופן שבו התורה התקבלה. ההבדל הגדול הוא שהיה לבני ישראל ששה דורות של חינוך עברי, מאברהם ועד משה, שלא היה לערב רב. אני רוצה להדגיש נקודה זו, אפילו אם זה ייקח לנו חמש דקות: יש זהות של תרבות, של דרך ארץ, המיוחדת לתורה ושקודמת לתורה, שמי שאין לו את הזהות הזו, כאשר הוא מקבל את התורה, הוא מקבל אותה עם אופי פגני. האם זה ברור? וזה נכון גם עבור היהודים. הרבה מאוד אמונות תפלות, של סכנות של מאגיה, בקרב היהודים עצמם, באים מזה שהתורה מתקבלת בלי הדרך ארץ העברית. אתם רואים מה שקרה: יש ששה דורות של דרך ארץ עברית מאברהם עד משה, שלא הייתה לערב רב. התורה הם קיבלו, אבל התורה הזו, הם קיבלו אותה עם משה בתור מתווך, מתווך שהפכו אותו לאליל. וזה בגלל שהייתה להם חוויה פגאנית. אבל הסכנה הזו קיימת אם מקבלים את התורה ללא הדרך ארץ העברית. לא אומר יותר מזה, כי אתם תעשו אנלוגיות שאני לא רוצה שתעשו.

מכל מקום יש להבין שבצורה מסוימת, שיש לעם ישראל – שהתהווה כעם של כוהנים עבור האנושות – בעל מגבלה מתחילת ההיסטוריה שלו: הוא לקח על עצמו את החטא של האנושות על מנת לכפר עליו. לא הייתי צריך לבטא זאת בצורה כל כך חותכת, הייתי צריך לומר "החטאים". כלומר החטאים של "האומנות להיות אדם"[23]. אבאר דבריי: המאפיין הגדול של החוויה הדתית של עם ישראל הוא להיות כלל. הקב"ה כורת ברית עם עם ישראל רק כאשר עם ישראל הוא כלל. לעומת זה, אצל הגויים החוויה הדתית היא קודם כל אישית, ומשתפים אותה. אצל הגויים, קהילה דתית – וזה נכון גם עבור האסלאם – זו חוויה אישית שמשתפים בתוך קהילה. זה נקרא "לעשות כנסיה"[24]. האם אתם רואים את ההבדל? לעומת זה החוויה הדתית בעם ישראל, זה עם שאתו הקב"ה כרת ברית, וכל אחד מאתנו הוא פרט מתוך הכלל.

שני דברים בעניין הזה בנוגע לשאלה שלנו: ההבדל הגדול הוא קודם כל זה שאין לנו "אביר מושלם" שהתורה מספרת לנו את סיפורו, כסיפור לחיקוי. אלא זו ההיסטוריה של עם ישראל בתור כלל. ההיסטוריה של עם ישראל לא מתחילה עם הסיפור של אברהם, אלא עם סיפור יציאת מצרים. האם זה ברור? אתם רואים את ההבדל הגדול עם מה שיכול היה להראות דומה אצל הגויים. כאן, צריך לשים את האסלם בסוגריים. ולמרות זאת, מדובר במציאות ברמת הכלל, שכל אחד חווה ברמה הפרטית, לפי מדרגתו, ויכולים להיות מדרגות שליליות, אבל אלו מדרגות שליליות השייכות לחוויה הזו, ולא לחוויה אחרת.

אתן לכם משל הלקוח מן המתמטיקה: במתמטיקה, יש משוואות שיש להם מספר פתרונות, פתרונות חיוביים ופתרונות שליליים. קיים פתרון שלילי לאותה המשוואה, אבל הוא מתייחס למשוואה הזו. כל זה כדי לומר, שיכולים להיות יהודים אתאיסטים, אבל הם יהודים. לעומת זה גוי, אפילו מאמין, אינו יהודי. אני לא יודע אם אתם רואים את ההבדל. זה אגב דבר שמאוד קשה להבנה על ידי הגויים. אצטט לכם מחבר אחד שעולה בדעתי משום שהוא כתב זאת בהערת שוליים בדוקטורט שלו. סוציולוג גדול ממוצא יהודי, אתאיסט לגמרי, וגם מרקסיסטי, בשם אריק וייל. אני לא יודע אם שמעתם עליו. הכרתם אותו? בתזה של סוציולוגיה שלו הוא כותב הערת שוליים: "כשאני מדבר על הדת, הדת שאותה אני לא מקיים ולא מאמין בה, זו היהדות ולא הנצרות". כלומר, אל תחליפו לי את הדת שבה אני לא מאמין... אין יותר אורתודוקסי מאשר יהודי אתאיסטי...

לכן מדובר במציאות השייכת לממד הכלל, ומדוע? משום שמדובר בישועה של האוניברסל, והישועה של האוניברסל אינה עוברת דרך פרט אלא דרך כלל. רק כלל יכול לייצג את האוניברסל. האם זה ברור? זו הסיבה שכל האופנים השונים להיות אדם של האוניברסל האנושי, משתקפים בזהותו של עם ישראל; ראשית כל דרך התהוות שבטי ישראל – ברמה מסוימת, ברמה העברית – ולאחר מכן דרך הערב רב.

אני חוזר למה שאמרתי מקודם: זו הסיבה שהערב רב, שצורף לישראל, [...].

ובסוף הפרשה, הקב"ה אומר למשה לומר לישראל: תזהרו, עכשיו הפכתם להיות "עם קשה עורף". אבל הקשיות עורף באה מהערב רב. תקראו היטב את הפסוקים. ואתם רואים עד היכן זה מגיע, ההאשמה של "עם קשה עורף", זה בא מן הערב רב! אני רוצה שדבר זה יהיה ברור: עם ישראל לקח על עצמו להיות כזה, כדי להיות עם ישראל. ואומר זאת בקצרה, ברמה הסוציולוגית: אני לא יודע אם שמתם לב, כשהיהודים חוזרים מן הגלות, הם מביאים יחד איתם את כל האופנים של הגויים להיות אדם, עם יתרונם וחסרונם, וכל זה ביחד מוכנס באותו כור היתוך, וזה הופך להיות החברה הישראלית. האם זה ברור? זה בדיוק על זה שאני מדבר.

אני מניח שהמאורעות העכשוויים מעסיקים אתכם הרבה, אני מניח שכבר מה-13 בספטמבר[25] – לא רציתי לדבר על זה הערב, אבל זה בלתי נמנע שנעשה ערב לימוד על זה, הרבה אנשים שואלים אותי מה לחשוב על זה ואיך לחשוב על זה, ואי אפשר לעשות את זה על רגל אחת. פעם אחת, בזמן השיעור של יום ראשון בערב, חילקתי דף מקורות. מי שכבר יודע לקרוא עברית ייקח דף ביציאה, ואתם תראו שכל המאורעות שמתרחשים היום, מופיעים במקורות שבדף, כמובן מתוך ספר הזהר והתלמוד, אך בעיקר מתוך ספרי הרב קוק, שמתאר ומבאר מה שמתרחש כעת, וכל זה משתייך לערב רב. אם היה לנו זמן, הייתי קורא מספר שורות, אבל בשבועות הבאים, יהיה לנו פנאי ללמוד את המקורות. מכל מקום, כל מי שיודע לקרוא עברית תיקחו דף, ותלמדו אותו.

אומר משפט אחד, ואתם תראו עד כמה ההקבלה מטלטלת: "מי הם אלו שצוררים לשאר אחיהם בני ישראל, ממררים את חייהם ומסכנים קיומם? חז"ל כבר תיארו צרותיהם של בני הדור לפני הגאולה..."[26], ויש כאן רשימה שלמה של מקורות, אקרא משפט אחד מטלטל: "היד המחומשת בהפרצות בלי זכר לקדושת ישראל ... המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי"[27].

אתם תלמדו את כל המקורות הללו. נתראה בשבוע הבא.

הערות:

[1] בראשית רבה, בראשית, פרשה א, ס' טו. ועוד.

[2] La restauration du monde, דהיינו שיקום העולם.

[3] En parachève la plénitude. מניטו מציע מספר תרגומים למילה 'תיקון', אשר בתרגום חוזר שלהם בעברית הם: תיקון, שיקום, כיוונון.

[4] ר' ספר נר מצווה עמ' כג.

[5] Un culte d' adoration. תרגמנו "עבודה" משום שבהמשך דבריו, מניטו משתמש במילה זו בעברית.

[6] בפסקה זו מניטו מדייק את התרגום של המילה "עבודה" בצרפתית, service divin. לא השמטנוה אך היא פחות רלוונטית למי שאינו דובר צרפתית.

[7] דהיינו עבודת הא-ל.

[8] ראה להלן פירוש הפסוקים.

[9] נראה כי מניטו מחלק בין סתם שלמים לבין 'שלמי שמחה'.

[10] ראה לעיל תרומה 1994.

[11] את המילים "שבת שבתון" תרגם מניטו לצרפתית "jour de repos absolu", דהיינו יום של מנוחה מוחלטת.

[12] ר' בבלי סנהדרין לה, ב.

[13] ר' ירושלמי, דמאי, פרק ד, ה"א.

[14] נראה שמניטו מתכוון למלאכה הראשונה של ל"ט מלאכות שבת, 'החורש'.

[15] נראה כי מניטו רומז כאן להסכמי אוסלו, אותם מזכיר במפורש בהמשך השיעור.

[16] שולחן ערוך, אורח חיים, ס' א, סע' א: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר.

[17] ההקלטה נקטעה מספר שניות.

[18] מניטו מבקש מהתלמידים לקרא את תרגום הפסוק בצרפתית מתוך הספר שלפניהם, ומעיר על תרגום אחד בגיחוך שאכן התרגום מילולי אך אינו מדוייק, ועל תרגום אחר שאינו חד משמעי.

[19] ז"ל רש"י על אתר: "שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו.

[20] במסכת פסחים פז, ב מצאנו: ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים.

[21] להרחבת העניין, ע' בספר La parole et l'écrit, במאמר Le problème des conversions, עמ' 504.

[22] ''Et révoque la calamité qui menace Ton peuple'' – כלומר "בטל את האסון המאיים על עמך".

[23] Le métier d'homme.

[24] Faire église.

[25] 13 בספטמבר 1993, יום חתימת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לאש"ף בבית הלבן.

[26] ציטוט מתוך הספר "ארץ חמדה" לרב משה צוריאל, במאמר "זהותו של ערב רב בימינו", עמ' 27 ואילך, "2 – זיהוי ערב רב".

[27] שם, "1 – האכזבה ", והוא ציטוט מתוך אגרות הראי"ה ח"א, עמ' קפב-קפג.

תמלול השיעור בצרפתית

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

 (NdT = Note du transcripteur)

 (Passouk en hébreu, non transcrit)

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Vayakel 94

Transcription by textline26

… Terouma, exact ? Cette fois ci, nous avons la paracha de Vayakel. Très rapidement, je vais introduire le rapport qu'il y a entre ces deux parachiot.

D'ailleurs, comme vous le savez, la deuxième partie du livre de Chémot est consacrée à l'ensemble des Mitsvot concernant la construction du Michkan, la construction du Tabernacle, qui, pendant les 40 ans au désert, a été la préfiguration de ce que sera le Bet Hamikdach, à Jérusalem.

Et il s'agit là d'un ensemble de cinq parachiot qui sont Térouma, Tétsavé, Ki Tissa, Vayakel et Pékoudé.

Alors, vous avez dû remarquer déjà que les deux premières et les deux dernières parachiot ont précisément comme sujet la construction du Michkan. Et elles sont interrompues, enfin, ces deux groupes de deux parachiot est… comment on dit ? entremêlés ? comment on dit ça en français, j'ai oublié…

Intercalés ? Intégrés ?…

Bon. Mais vous avez compris… Entrecoupés peut-être (rires)… de la paracha de Ki Tissa qui, elle, raconte l'épisode de la faute du veau d'or.

Je pense que tout le monde doit être un peu au courant du contenu de ces textes, mais quoi qu'il en soit, je n'ai pas l'impression… d'après ce que je vois… (rires). J'en tiendrai compte.

Alors, quoi qu'il en soit, il y a une répétition apparente dans Vayakel et Pékoudé, de ce qui a été le contenu de la paracha de Terouma et de Tétsavé, mais avec quand même une série de différences.

Je vais les indiquer très rapidement. Enfin les principales.

La première différence, c'est que dans les deux premières parachiot, Terouma et Tétsavé, la Torah institue les commandements où Moïse - nous allons voir sous quelle forme de nouveau - se trouvait être chargé de faire qu'Israël prenne l'initiative d'apporter les offrandes nécessaires pour construire le Tabernacle. Et dès que ces offrandes sont apportées, il y a toute une série de prescriptions : comment construire ce Tabernacle ?

Ensuite, dans la paracha de Ki Tissa, nous est donné le récit de la faute du veau d'or. Dans la paracha de Vayakel et de Pékoudé - ces deux dernières parachiot du livre de Chémot - il y a la récapitulation de la manière dont le Tabernacle a été construit.

Finalement, le contenu est le même, mais la forme est différente.

Si j'ai été suffisamment clair, dans les premières parachiot ce sont les commandements de la construction du Michkan, du Bet Hamikdach. Dans les dernières parachiot, c'est le récit de la manière dont cela a été construit.

Mais il y a quand même une deuxième différence qui est peut-être encore déjà un peu plus importante. Et cela introduira l'étude que nous allons avoir au début de la paracha de Vayakel.

Pour cela, je vais vous rappeler un des thèmes que vous avez dû certainement dans vos études rencontrer au moins une fois.

C'est le fait que, la révélation de la Torah a été donnée simultanément à Moïse et Aaron. Et nous avons des textes, dans le Midrach et dans la Guémara, qui indiquent en citant les versets - il y a un certain nombre de versets - que la Torah a pris la précaution, pour certains commandements, de rappeler que D.ieu s'est adressé simultanément à Moïse et à Aaron. Parfois c'est dans cet ordre, à Moïse et à Aaron, parfois dans l'ordre inverse, à Aaron et Moïse. Et c'est pour indiquer, nous dit le Talmud, qu'ils sont équivalents. Je ne veux pas ajouter un adjectif ou même de catégorie, en valeur, en importance, qu'ils sont équivalents ''chekoulim zé lazé''.

Et pourtant, nous sommes habitués à l'expression de ''Torat Moché'' et pas à l'expression ''Torat Aaron''. C'est qu'il y a une différence.

Il ya une différence qui va nous mener à réfléchir à un thème extrêmement important : l'objectif de la Torah dans la mesure où c'est Moïse qui est le véhicule de la révélation de la Torah.

C'est ce que nous appelons en hébreu le tikoun aolam, la restauration du monde. Je réexpliquerai ça en détail tout à l'heure.

Alors que l'objectif de la Torah - cette même Torah, je précise cette même Torah - … il n'y a aucune différence entre ce que Moïse et Aaron ont entendu, ont été chargés de transmettre au peuple. Et notre problème c'est pourquoi, officiellement, ça passe par Moïse, et ce n'est pas rappelé que ça passe aussi par Aaron ?

''Torat Moché'' : l'expression qui nous est la plus familière a pour objet le tikoun aolam. J'explique cette notion très rapidement, mais nous aurons à la reprendre.

D.ieu a créé le monde et l'a donné à l'homme pour que l'homme en parachève la plénitude.

Le tikoun… habituez-vous à comprendre ces mots en hébreu. On traduit en français : réparation, restauration, mise au point. Tikoun - Létaken.

Il ne faut pas maintenant ouvrir de parenthèse sur le fait qu'il y a encore des traces de chaos dans le monde tel que l'homme le prend en charge. Mais l'homme prend en charge le monde, à la fin du sixième jour et doit le parachever : ''létaken oto''.

Pour ceux qui sont un peu plus avancés dans l'érudition des sources, chaque fois qu'il y a un commandement de assia, laassot - faire quelque chose - laassot s'explique toujours dans les commentaires par letaken. ''Assia zé tikoun''.

Eh bien, pendant tout le temps du septième jour… et comme vous le savez, le Maharal en particulier, a enseigné la signification très importante de ce rythme du temps selon l'ordonnance du récit de la Torah.

Les six jours sont les six jours de l'œuvre du commencement. Et cela nous renvoie au monde de la création. Chacune de ces catégories désigne le monde dans une nature, je dirais presque dans une essence différente.

Pendant le temps des six jours du commencement…

J'ai dit les six jours de la création, mais cette expression n'existe pas en hébreu. L'expression qui existe en hébreu chez c'est ''chéchét yémé béréchit'' ''les six jours du commencement'' ; ''chéchét yémé hamaassé'' ''les six jours de l'œuvre'', sous-entendu du commencement ''maassé béréchit''.

Et donc, le chiffre six se relie au monde tel que D.ieu l'a créé. Et c'est un monde qui postule, dès que nous en avons représentation, qui postule de manière évidente et immédiate l'existence de son Créateur. C'est le monde des six jours.

Dans le monde du septième jour qui suit, toujours selon l'enseignement du Maharal, c'est le monde de la nature.

À la fin des six jours, D.ieu se cache derrière l'apparence de la nature et l'histoire de l'homme commence.

Donc les six jours, c'est le monde de la création.

Le septième jour, c'est le monde de la nature.

Lorsque l'œuvre de l'homme, à travers toute l'histoire du monde, dans le grand jour du septième jour, est achevée, alors apparaît le huitième jour, qui est le jour, je dirais, à l'indice messianique.

Donc, jusqu'au sixième jour, c'est le monde de la création. Le septième jour, c'est le monde de la nature. Le huitième jour, c'est le temps messianique. C'est le grand rythme tel que le Maharal l'a enseigné.

Retenez en tout cas de cette première analyse le fait que, c'est pendant le septième jour que l'homme est occupé au tikoun aolam, c'est-à-dire, il prend en charge le monde tel que D.ieu l'avait créé et que D.ieu a préparé pendant les six jours pour qu'il soit habitable pour l'homme.

Dès que le monde est suffisamment agencé pour être habitable pour l'homme, l'homme entre dans le récit et dans le monde et commence l'œuvre de l'histoire humaine, dont l'objectif est le tikoun aolam.

Et quel est le verset ?

''Acher bara''

''Acher bara Elokim laasot''. Et laassot, c'est létaken.

Lorsque ce tikoun aolam est achevé, on passe dans le temps du huitième jour.

Et, comme vous le savez, de manière plus que symbolique, à la fin de chaque semaine, dans le temps de l'histoire, c'est à la fin du septième jour qu'on attend Eliaou Hanavi, qui doit annoncer le huitième jour qui est le jour messianique.

Je referme cette parenthèse.

Alors que la Torah, selon Aaron, a pour objectif la kapara des fautes, c'est-à-dire l'expiation des fautes.

La avoda a donc deux finalités : une finalité a priori qui est le tikoun aolam. Et ça c'est un indice de Torat Moché. Et c'est a priori de la faute. Si pendant cette heure du tikoun aolam il y a eu faute, alors il faut restauration de la faute. Je n'aurais pas du dire restauration, puisque restauration… on traduit tikoun. Mais c'est quand même ça. Voyez, ça ne correspond pas très bien en français et en hébreu, ce n'est pas grave. Alors il faut la kapara de la faute.

Et c'est là le rôle d'Aaron. Aaron enseigne la Torah dans la perspective de la kapara, alors que Moïse enseigne la Torah dans la perspective du tikoun.

La difficulté, c'est que c'est la même Torah. L'une nous est donnée a priori de la faute, l'autre nous est donnée a postériori de la faute.

J'espère que jusque-là les définitions sont claires, ken ?

Eh bien, c'est exactement ce thème que nous allons retrouver dans notre problème.

La différence entre la paracha de Terouma-Tétsavé : les mitsvot de la construction du Michkan sont données dans la perspective d'une avoda qui a pour objectif le tikoun aolam. Ensuite, il y a le récit de la faute. Et donc toutes ces mitsvot sont reprises dans la perspective de la kapara de la faute.

Ceci pour dire qu'a priori - ce que je vous dis là est très schématique, je reviendrai sur certains détails tout à l'heure - a priori, le culte n'est pas un culte d'expiation. Le culte est a priori un culte d'adoration. Enfin, c'est le terme que les théologiens en français emploient. Mais je préférerais un autre terme qui ne me vient pas à l'esprit. Si, il existe quand même en français… c'est le service du Créateur, être au service du Créateur, le service Divin. Seulement comme ça, ça a pris dans le français contemporain un sens un peu trop ecclésiastique, je ne sais pas comment dire… le service Divin.

Tiens, ça me rappelle une histoire protestante. C'est la femme du pasteur qui est allée choisir un service à thé }NdT = athée{ pendant que son mari était au service religieux (rires).

En tout cas, pour revenir sur le sujet (rires). Le terme de ''service'' quand même correspond au mot de avoda : être au service de… dans le sens du tikoun aolam.

Et alors, si on réfléchit à l'état, disons sociologique des communautés religieuses, on s'aperçoit qu'effectivement il y a deux polarités de l'expérience religieuse et de la réalité même des comportements religieux qui s'expliquent d'après ce schéma.

C'est-à-dire, avec le temps, il semble que la perspective de la kapara ait envahi la sociologie religieuse, si j'ose dire, ou les sociétés religieuses. Je crois que c'est une donnée d'expérience. Avec le temps, on s'aperçoit que spontanément, l'homme, et c'est vrai aussi dans les sociétés juives, considère que l'objectif de ce qu'on appelle en français, entre guillemets, ''la religion'', ''le culte'', c'est l'expiation des fautes. Alors qu'a priori, il s'agit de Torat Moché, c'est-à-dire du tikoun aolam. Est-ce que l'analyse est bien claire ?

Vous pouvez - comment dire ? - beaucoup plus analyser cela. Ça a des implications extrêmement, extrêmement importantes.

Mais enfin, le thème est très clair. Il y a un chapitre dans Jérémie. Si mes souvenirs sont exacts, c'est le chapitre 7. Vous vérifiez - le chapitre 7 de Jérémie - où Jérémie dit essentiellement ceci en s'adressant à Israël.

Lorsque Moïse s'adresse à Israël pour lui dire au nom de D.ieu : ''lorsque je vous ai fait sortir d'Egypte, je ne vous ai jamais parlé de sacrifices }Passouk en hébreu, non transcrit 12.32{ ''je ne vous ai jamais prescrit de sacrifices. Je vous ai demandé d'écouter ma voix''.

C'est un texte ''lichmoa békoli''. C'est un texte dont les théologiens chrétiens se sont souvent servis dans leur controverse contre le culte des sacrifices.

Et là, je vous en donne l'explication rapidement, sans perdre de temps. Voici quel est le raisonnement de Jérémie.

Au temps de la sortie d'Egypte, lorsque D.ieu s'est révélé à Israël dans Torat Moché, l'objectif, ce n'était pas de faire des sacrifices, c'est-à-dire de faire des fautes pour avoir à les réparer par des sacrifices.

L'objectif, c'était d'écouter Sa voix. Et ceci dit, s'il y a des fautes de faites, il faut les réparer. Est-ce que c'est clair ? Voyez la grande différence.

Et je me suis déjà 13.22 toujours étonné de l'importance que cette controverse historiquement a eue entre les théologiens, alors que finalement, la lecture directe du texte de Jérémie ne laisse aucune ambiguïté. D'autant plus que Jérémie était un Cohen, comme vous le savez.

Quelle était la ville de Jérémie, qui s'en souvient ?

Anathot

Anathot. Très bien.

Alors, dans tous les cas, c'est déjà la deuxième différence. C'est-à-dire que dans la paracha de Terouma, l'objectif de la avoda, c'est dans le sens de service. Alors que déjà après le récit de la paracha de Ki Tissa, après le récit de la faute du veau d'or, la finalité de la avoda - de ce service - va y être ajouté une kavana, une intention d'expiation.

Voilà, je crois, le thème principal.

Nous allons voir maintenant une troisième différence à partir du texte.

Alors, prenez déjà le chapitre 35, nous allons lire les premiers… Voilà, c'est bien dans le chapitre 7, c'est au verset 21. Je vous dis où est le texte 14.33 ?

}Passouk en hébreu, non transcrit 14.35{ ''ainsi a dit Hachem Tsévaot, D.ieu d'Israël, ''olotéhem'' ''vos sacrifices d'holocaustes'' ''sefou'' '' ajoutez-les'' ''al zivhéhem'' ''à vos sacrifices'' de… comme on appelle les zevahim ?

?? réponse inaudible 14.53

Non. Les chelavim c'est autre chose. Les zevahim, ce sont les sacrifices de convivialité, que l'on consomme en commun dans la famille. Ça a un nom en français mais ça m'échappe. La ola est complètement consumée sur l'autel, alors que le zévah, il y a une partie qui est donnée au Cohen et une partie qui est donnée à la famille qui offre…

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.12{ ''et mangez la viande''.

Il y a ici un peu d'ironie dans le verset de Jérémie. Il dit… cette déperdition de bien qui se fait… Vous savez que c'est la notion un peu occidentale, moderne du mot de sacrifice. Sacrifice, ça veut dire… détruire un bien en vue d'une réparation. Et il dit… c'est dommage… Ajoutez vos holocaustes à vos Zevahim, au moins vous pourrez manger la viande. Vous avez compris le verset ?

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.40{ ''car je n'ai pas parlé avec vos pères''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.42{ ''et je ne leur ai pas ordonné''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.45{ ''le jour où je les ai fait sortir du pays d'Egypte''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.51{ ''au sujet d'holocauste et de sacrifice''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.55{ ''mais voici ce que je les ai prescrit de faire''

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.01{ ''écoutez ma voix''

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.03{ ''et je serai votre D.ieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.06{ ''et vous serez mon peuple''

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.09{ ''et vous suivrez la conduite que je vous prescrirais, afin que vous ayez du bien''.

Alors voyez, le raisonnement est très simple.

L'intention de Jérémie n'est pas de dire qu'il ne faut pas de sacrifice s'il y a eu des fautes. Ce qu'il veut dire, c'est beaucoup plus important. Ce qui est demandé, ce n'est pas d'avoir à faire des fautes pour avoir à faire des sacrifices.

Il y a une tendance de sensibilité religieuse qui consiste à percevoir une culpabilisation de l'être. Je m'explique. Mais en français, le fait d'exister c'est une culpabilité, et la religion, c'est pour expier cette culpabilité d'être.

Il faut extrêmement se méfier de cette névrose religieuse qui…

Ceci dit, tout se passe comme si avec le temps, il y a une telle accumulation de remords, des fautes, fussent-elles vénielles, c'est-à-dire même des toutes petites fautes, finissent par encombrer la conscience des remords. Et ça, c'est tout simplement l'indice qu'on n'a pas pratiqué le comportement de la techouva, qui a pour objectif précisément de nous déculpabiliser de ces fautes que les sacrifices déculpabilisaient dans le Temple.

Alors avec le temps, il y a, je crois - j'insiste un peu parce que je crois que c'est un problème pour la société juive qui devient de plus en plus important - une tendance à voir dans le comportement religieux, essentiellement un comportement de kapara, un comportement d'expiation, alors que l'objectif de Torat Moché est tout autre.

Ceci dit, il est bien évident que s'il y a des fautes, bien entendu, il faut les réparer. Est-ce que c'est clair ? C'est clair.

Alors, j'avais commencé les premiers versets de la paracha de Vayakel et nous avons posé assez rapidement une question principale que nous allons étudier en comparaison avec la paracha de Terouma.

En tout cas, pour ceux qui étaient là, vous avez déjà en tête ce que nous avons appris à la paracha de Terouma. Je le rappellerai très rapidement pour les autres, tout à l'heure.

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.18{ ''et Moïse assembla toute l'assemblée'' - je suis obligé d'employer le même terme

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.24{ ''mais il a rassemblé en keïla'', quoi ? ''Toute la ada des béné Israël''. Adat béné Israël, c'est l'ensemble des tribunaux d'Israël. Il les a rassemblés.

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.40{ ''et il leur a dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.44{ ''voici les paroles''

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.46{ ''que D.ieu a prescrit de faire''

Je reverrai sur tout cela.

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.53{ ''pendant six jours, le travail sera fait''. J'ai traduit mélaha par ''travail'', il faudrait dire ''l'œuvre''. Et il s'agit de l'œuvre de la construction du Michkan.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.04{ ''et le septième jour''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.09{ ''vous sera consacré''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.12{ ''c'est un jour de repos absolu pour D.ieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.17{ ''tout celui qui fera un travail en ce jour là, mourra''.

Et en particulier, un point de détail de tout travail possible le Chabat.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.31{ ''et vous ne brûlerez pas de feu en toutes vos demeures le jour du Chabat''.

Je commence par la fin très rapidement.

Etant donné que dans le culte du Temple, on va brûler le feu pendant les sacrifices du Chabat, on pourrait croire que pour le culte, l'usage du feu est permis. Et donc cela pourrait nous mener à induire que cela pourrait à certaines conditions, être permis ailleurs que dans le Temple.

Et en général, on pose la question de la manière suivante : ''pourquoi était-il nécessaire de mettre en particulier cette interdiction du feu le Chabat en évidence ?

Un des enseignements qui sont donnés à ce sujet - ça va peut-être vous paraître paradoxal - c'est l'interdiction qu'un tribunal ne se réunisse le jour du Chabat. C'est-à-dire, il ne faut pas faire de jugement le jour du Chabat.

Vous savez que d'une façon générale, la calomnie est interdite, mais surtout le jour du Chabat. Il ne faut pas juger (rires) le jour du Chabat.

Il s'agit de ech hamahloket.

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.40{

Et nous avons donc là, très clairement, l'indication qu'il y a un lien entre la construction du Michkan et le jour du Chabat. C'est-à-dire, on a jugé nécessaire de mettre en évidence qu'il faut interrompre le travail de la construction du Michkan le jour du Chabat. C'est bien clair ?

Et en particulier de l'usage du feu.

Je vais vous dire un des thèmes qu'enseigne la Tradition, sans vous donner de références trop précises, mais en vous disant que l'essentiel de cet enseignement vient d'un des commentateurs du Zohar qui est le Chlah (Chné Louhot Habrit).

C'est que toute l'histoire du septième jour peut être considérée comme la construction du Bet Hamikdach. Je m'explique.

Toute l'histoire du septième jour, du grand septième jour dont j'ai parlé tout à l'heure, toute l'histoire du monde depuis la fin du sixième jour du commencement jusqu'à l'achèvement de l'histoire du septième jour, lorsqu'on arrivera à la fin du sixième millénaire, au huitième jour (j'ai ajouté une parenthèse chronologique sur laquelle je ne reviendrai pas, oubliez-là)(rires) peut être considérée comme la construction du Michkan.

Voici quel est le thème.

La différence qu'il y a entre le monde des six jours et le monde du septième jour, c'est que dans le monde des six jours, D.ieu est présent. Lorsqu'on lit attentivement le récit des six jours du commencement, on voit que c'est un monde où D.ieu est présent.

Sa présence est dévoilée. Le fait qu'il agit pour modifier le monde, pour l'agencer, nous est formulé dans le texte de manière directe, immédiate, si j'ose dire, expérimentable.

Mais… il n'y a pas d'homme. L'homme arrive à la fin du sixième jour.

Et dès que l'on arrive dans le monde, selon le récit, D.ieu se cache.

Donc la différence entre le monde des six jours et le monde du septième jour, c'est que dans le monde des six jours, D.ieu est présent, mais l'homme n'est pas présent, et dans le monde du septième jour, c'est l'homme qui est le maître de l'histoire, mais D.ieu est caché. Est-ce que c'est clair ?

Alors là, nous avons le problème d'une impossibilité de la présence réciproque entre D.ieu et l'homme.

Alors précisément, la définition du Bet Hamikdach, la définition du Michkan, c'est la maison où D.ieu et l'homme peuvent être en présence.

Alors, le Zohar explique cela de la manière suivante. Je vais schématiser un peu les formules pour que ce soit plus clair en français.

Dans le monde de D.ieu, il n'y a pas de place pour l'homme.

Et il donne une image, une image qui est plus qu'une image.

Dans le soleil, il n'y a pas de place pour la lumière d'une bougie. Essayez d'imaginer l'image, c'est très très simple.

Et inversement, dans le monde de l'homme, a priori, il n'y a pas de place pour D.ieu. Pour la même raison, dans le monde de la bougie, il n'y a pas de place pour le soleil. Par conséquent, il y a une impossibilité a priori de la création du monde lui-même, c'est-à-dire un monde où D.ieu et l'homme seraient présents est impossible.

Le secret de la Torah - vous me direz, si ce n'est pas trop trop schématique - c'est qu'il y a une alliance entre le Créateur et la créature, pour tenter de dépasser cette impossibilité et de construire quand même un monde où D.ieu et l'homme seraient présents l'un à l'autre.

Et c'est ça le Bet Hamikdach.

Alors le secret de la Torah, c'est que pour que la présence de l'homme et de D.ieu soit possible sans danger pour l'homme, pour les deux raisons qu'on a vues tout à l'heure - dans le monde du soleil, il n'y a pas de place pour la bougie ; dans le monde de la bougie il n'y a pas de place pour le soleil - c'est la sainteté.

Et c'est pourquoi le Bet Hamikdach s'appelle ''la Maison de la sainteté''.

S'il y a sainteté, la présence réciproque de D.ieu et l'homme est possible. S'il n'y a pas sainteté, elle est impossible.

Je crois que nous avons là un thème qui explique l'ensemble du récit de la Bible. C'est-à-dire, plus il y a de sainteté, plus la Chehina se dévoile ; moins il y a de sainteté, et plus la Chehina est cachée.

Et donc, l'objectif de l'histoire du monde, c'est de construire le Bet Hamikdach.

Alors, le Bet Hamikdach dont la Torah parle, c'est d'une certaine manière le modèle, la préfiguration, de ce que doit être le monde pour que l'homme et D.ieu / D.ieu et l'homme, soient présents l'un à l'autre dans le même monde. Ce qui est le monde du huitième jour. Je pense que maintenant c'est suffisamment clair.

Par conséquent, toute l'histoire du monde est vue de ce point de vue là, comme la construction du Bet Hamikdach.

Alors on comprend maintenant de manière plus claire le lien entre le septième jour et le Bet Hamikdach. Est-ce que c'est clair ?

C'est pourquoi la halaka va déduire des travaux nécessaires pour la construction du Michkan, qu'est-ce qu'on appelle travail interdit le jour du Chabat.

Vous voyez pourquoi c'est directement de cet exemple que la halaha va déduire la définition des travaux interdits le jour du Chabat. Parce que, en fin de compte, le travail, quel que soit le travail - la avoda - c'est la construction du monde comme Bet Hamikdach.

Alors, la Torah nous a expliqué quels sont les travaux types de l'homme normal, de l'homme authentique. Ce sont les travaux types de l'homme authentique qui sont les 39 travaux dont on parle dans l'interdiction du travail le Chabat.

Alors, nous retrouvons là un problème de vocabulaire très simple.

C'est le même mot qui, en hébreu, signifie avoda - le travail - le travail qui a pour objectif de transformer la nature en monde cultivé, c'est la culture. D'ailleurs, le premier travail, c'est la culture. Le premier culte même, c'est la culture ; la culture dans le sens de l'agriculture d'ailleurs.

Et vous avez remarqué à quel point, si vous voulez, le travail par excellence de l'homme, c'est d'être agriculteur. Lorsque D.ieu a donné le monde à l'homme, le texte dit ''léovda oulechomera''.

Lorsque Noah a recommencé l'histoire de l'humanité, il est appelé ''ich adama''

}NdT = homme de la terre{.

Lorsque l'État d'Israël a recommencé, ça a recommencé par les haloutsim. Je crois que dans toutes les sociétés, on a gardé, de manière très profonde, le fait que le premier travailleur, c'est l'agriculteur, c'est le paysan, si vous voulez. D'ailleurs, c'est le même mot. Paysan qui signifie païen dans l'étymologie latine. Le païen, c'est l'homme du paysage, l'homme du pays. Bien, je reviens au sujet.

Et donc d'une certaine manière, on peut voir (je crois que c'est plus que d'une certaine manière) la avoda, le travail de l'homme : c'est de faire du monde un Bet Hamikdach.

Et alors, nous avons dans le récit de notre propre histoire, l'histoire d'Israël, ce modèle qui est donné à l'humanité, que, une fois, sur un point de l'histoire, dans un point du monde, sur un point de l'humanité, cela a été réalisé. C'est le Temple de Jérusalem.

D'où l'importance, l'impact, très mystérieux d'ailleurs, que le Temple de Jérusalem a, pour l'humanité entière.

Comme vous le savez, nous sommes en plein maelstrom de nouveau - enfin, ça n'a jamais cessé, mais c'est parfois plus évident, parfois moins évident - de contestation sur Jérusalem.

L'intitulé ''le Temple de Jérusalem'', ça fait entrer en transe l'humanité entière.

Bien sûr, ça s'explique historiquement à travers la chrétienté d'un côté, l'islam de l'autre. Mais en fait, non seulement ça ne change rien au mystère de ce fait (auquel on a fini par s'habituer, mais qui en lui-même est très mystérieux), qu'un événement qui s'est passé dans un tout petit peuple, sur un tout petit point du monde, un tout petit moment de l'histoire des hommes, à Jérusalem, il y a 4 000 ans (un peu moins de 4000 ans à la sortie d'Egypte, un peu moins à la construction du Temple de Jérusalem), a fini par devenir le symbole de la Maison commune entre D.ieu et l'homme pour l'humanité entière.

Et vous savez à quel point. C'est là le sujet de la rivalité contemporaine, tant du côté de l'islam que du côté de la chrétienté d'ailleurs. Et à quel point les principaux alliés des adversaires d'Israël sont, très paradoxalement, Israël lui-même.

Alors vous voyez, le premier sens du mot avoda, c'est le travail humain. Ça veut dire finalement, tout travail humain, tout geste du travail humain, ça a pour objectif de transformer le monde de la nature et d'en faire un monde qui serait premièrement vivable pour l'homme, mais où D.ieu peut habiter.

Ça me rappelle une phrase, je crois que c'est le titre d'un livre d'ailleurs, d'Edmond Fleg, qui parle d'Eretz Israël.

Le monde que D.ieu habite…

La Terre que D.ieu habite. La Terre que D.ieu habite, en parlant d'Eretz Israël, qu'on appelait à l'époque la Palestine. C'était avant l'existence de l'Etat d'Israël.

Bon, je pense que c'est bien clair.

Ce n'est pas par hasard qu'on va découvrir cela, que c'est le mot de ''avoda'', qui signifie le travail, dont la Torah va se servir pour dire ''le culte''. Avoda signifie premièrement le travail. Et tout travail a pour objectif, même si cela n'est plus perceptible dans la vie moderne, de faire du monde un monde habitable.

Et puis deuxièmement, le mot de ''avoda'', dans le sens de avodat hakodech, c'est le culte, c'est-à-dire, c'est le geste de l'homme dans la limite du parfait.

Alors, je reprends ce chiffre de 39 travaux interdits le Chabat.

Vous avez déjà perçu le lien du point de vue de la halaha entre la construction du Michkan et la définition de qu'est-ce que c'est que le travail humain ? Qu'est-ce que c'était que le Michkan ? C'est la maison parfaite où l'homme parfait habillé des vêtements parfaits va manger le repas parfait.

C'est ça la avoda du tikoun aolam.

Avant la faute - pour prendre des sources plus anciennes même, des sources dans le Zohar - avant la faute du premier homme (mais disons, là, nous sommes avant la faute du veau d'or, et j'y reviendrai…), avant la faute, le culte, c'est le geste de la vie humaine dans la perspective du parfait. Est-ce que c'est clair ?

Et c'est cela le culte.

Vivre authentiquement, c'est être au service du Créateur. Et par conséquent, tout geste de travail qui est fait ''néémana'', qui est fait ''lichma'', c'est ça, la avoda, que le Choulhan Arouh définit comme étant que chaque matin on doit se réveiller ''liyot éved haboré'' ''pour être au service du Créateur''.

Le Créateur a créé un monde. Et puis, nous sommes au service du projet du Créateur pour l'histoire de ce monde.

Par conséquent, tout travail, quel qu'il soit - il n'y a pas de différence entre profane et pas profane, le travail, c'est le travail - a pour objectif de transformer le monde en Bet Hamikdach.

Vous connaissez le verset des Psaumes qui dit ''achré yochvé véteha od yéalélouha séla'' ''heureux sont ceux qui habitent Ta maison, ils disent constamment Ta louange''. Le pchat, Ta Maison, c'est le Temple. Mais on peut bien comprendre qu'il s'agit du monde : ''achré yochvé véteha od yéalélouha séla''. Lisez-le en hébreu : ''achré yochvé véteha''.

Dans le mot béréchit, la première lettre, c'est bet, la dernière lettre, c'est tav, la lettre du milieu, c'est youd : Baït }NdT = le mot maison en hébreu - baït - est composé des lettres bet, youd et tav{.

C'est-à-dire, toute l'histoire du monde, c'est de construire une Maison, une Maison qui pourrait être commune à D.ieu et à l'homme.

Je reprends le schéma du début pour que ce soit bien clair.

Pendant les six jours, cette maison est vide de l'homme. Alors, ce n'est pas la maison que D.ieu voulait.

Le septième jour, cette maison est apparemment vide de D.ieu. Ce n'est pas la maison que l'homme veut.

Et donc ça m'a permis de vous citer un enseignement du Rav Nahman de Braslav qui est très clair dans la formulation hassidique.

Le Rav Nahman de Braslav dit ceci. On parle de olam hazé et olam haba. Alors vous allez comprendre un peu le style de la hassidout de Braslav.

''Olam hazé'', on traduit ''ce monde-ci''.

''Olam Haba'', ''le monde à venir''.

Alors le Rav dit ceci : olam haba, le monde à venir, on comprend. Mais olam hazé, où c'est ? Ici c'est Guéhinam ! Pas ici. Enfin, là-bas, où il était (rires). Vous avez compris le problème ? (rires).

C'est-à-dire que l'objectif, c'est de construire un ola hazé qui serait un olam vivable. C'est ça le olam haba. Vous avez compris ? (rires).

Il ne faut pas traduire l'au-delà. Le olam là-bas. C'est le olam haba, ça veut dire : le monde qui est en train de venir, le monde qui est en train d'être fait. C'est ce olam hazé qui deviendra le olam haba.

Enfin, l'idée est importante.

C'est que tant D.ieu, pour sa part - c'est ce qu'il a exprimé à travers la parole des prophètes-, que l'homme, pour la sienne, ne sont pas satisfaits du monde, parce que c'est ou le monde de D.ieu et il n'y a pas l'homme, ou le monde de l'homme et il n'y a pas de D.ieu.

Et le Talmud formule la certitude de l'avènement messianique de la manière suivante.

}Passouk en hébreu, non transcrit 34.41{

Je répète la formule.

''Dayo léevel méevlo''

Celui qui est en deuil finira par - comment dit-on en français ? - ''dayo''…

L'assistance répond - inaudible

Quand on dit ça suffit. Ça me revient dans un français pas trop littéraire. Ma ?

Saturé…

Saturé de son deuil. Ça veut dire, inévitablement le deuil prendra fin, parce qu'un deuil permanent, ça n'existe pas.

Reliez ça un peu à ce que j'ai dit en passant, quand j'ai défini la Torah comme Torat Aaron, une religion qui serait une religion de deuil. Et ce n'est pas juif en tout cas, ken. C'est-à-dire, toutes les communautés qui basculent dans ce profil de la religion triste, de la religion de deuil, où la cérémonie religieuse ça se passe dans des prières de deuil et que ça… et on ne va à la synagogue que pour dire des prières de deuil… ces communautés finissent par disparaître.

Je ne sais pas si vous voyez toute l'histoire de la sociologie juive, ça a fini par disparaître.

Et en particulier, comme vous le savez, moi je suis de tradition séfarade. J'étais extrêmement impressionné par cette tendance du judaïsme séfaradi originel, espagnol et portugais, parce que c'est la définition même de la religiosité de l'âme espagnole et portugaise, c'est-à-dire l'expérience religieuse, c'est l'expérience du deuil.

Vous savez, pour ceux qui sont un peu au courant du folklore portugais par exemple, qu'est-ce que c'est la semaine sainte au Portugal ? Déjà, même en Espagne. Vous ne savez pas ce que c'est la semaine sainte ? Vous n'avez pas de temps à perdre je suppose (rires).

C'est vraiment le fait d'effectuer un deuil inouï. Ce n'est pas seulement le péché originel. C'est rien à côté de ce qui se passe dans l'expérience même de ce vécu de la religion en tant que deuil.

Et je crois que la formule la plus directe, c'est de dire cela, c'est qu'il y a une espèce de prise de conscience qu'exister, c'est un mal, et que par conséquent, la vie, ça doit se passer à expier le fait d'exister.

Je ne sais pas si vous avez compris ce que je veux dire en parlant de culpabiliser d'être.

Vous êtes juifs, vous ne savez pas ce que c'est. Mais méfiez-vous, ça guette. La névrose religieuse de ce genre guette même les Juifs. Alors cette névrose là, il faut s'en méfier. C'est clair. J'espère que vous arrivez à diagnostiquer de quoi il peut s'agir.

Et c'est contre cela que la Hassidout a voulu réagir. La Hassidout a voulu réagir en basculant du côté de Torat Moché, par la danse, par la joie, par le rire, par le chant, par l'étude heureuse. Mais je crains que même dans la Hassidout - dans certains zramim en tout cas - il y ait ce danger de la religion de deuil.

Je pense que c'est suffisamment clair. Alors je referme cette parenthèse.

Et voilà en tout cas pour les premiers versets : le lien qu'il y a entre le fait du rappel du Chabat et le fait de la construction du Michkan.

Voilà ici donc un premier problème, un premier principe très important.

On pourrait croire que pour l'œuvre qui consiste à construire le Temple, on peut utiliser le feu le Chabat, de même que ce sera possible lorsque le Temple sera construit.

Alors la Torah vient nous prévenir… Attention, il y a l'alliance du Chabat pendant le temps du septième jour de la construction du Michkan, où lorsque le Michkan sera enfin construit dans le Michkan, le feu est autorisé. Comprenez par vous-mêmes les implications de cela.

Mais quoi qu'il en soit, on s'est demandé quand même, dans les commentaires, pourquoi la Torah a tenu à nous mettre ce rappel au courant du Chabat en tête de la paracha de Vayakel.

Alors là, assez rapidement.

La faute du veau d'or, c'est une faute d'idolâtrie. Mais ce n'est pas n'importe quelle idolâtrie, quand même, je voudrais préciser, on l'a étudié la semaine dernière… Si ce n'est pas suffisamment clair, vous m'interrogez.

D'après les versets du récit de la paracha de Ki Tissa. La partie du peuple qui a induit la faute du veau d'or ne voulait pas remplacer D.ieu par une idole, mais Moïse. Est-ce que c'est clair pour tout le monde ?

La faute dont il s'agit ici est une faute d'idolâtrie, mais c'est l'idolâtrie du médiateur.

Lorsque Moïse a tardé de redescendre de la montagne, le peuple qui a réclamé une idole à Aaron, a dit très clairement }Passouk en hébreu, non transcrit 39.20{. Je traduis la partie qui concerne notre sujet : ''fais-nous des Dieux - c'est au pluriel - qui marcheront devant nous, parce que cet homme, Moïse, qui nous a fait monter d'Egypte, nous ne savons plus ce qu'il en est advenu''.

Donc, l'intention de cette idolâtrie était de remplacer Moïse.

-----

Nous avons énormément d'enseignements dans le Talmud qui enseignent que - j'en citerai un, en particulier - celui qui pratique le Chabat comme il le faut, même s'il est idolâtre à la manière d'Énoch, cela lui est pardonné.

Je vous le dis en hébreu }Passouk en hébreu, non transcrit 40.15{.

Il y a un verset d'Isaïe qui dit avec qui D.ieu contracte alliance. Et une des définitions du Tsadik avec qui D.ieu contracte l'alliance, c'est celui qui est ''chomer chabat méhalélo'' ''celui qui observe le Chabat avec le scrupule de ne pas le profaner : ''méhalélo oto''.

?? 40.47 en hébreu ''chomer Chabat méhalélo''. Le Talmud nous demande de lire ''chomer Chabat mahoul lo'' ''celui qui observe vraiment le Chabat ''kéilhato'', ''comme il faut'' ''mahoul lo'' ''il lui est pardonné''.

Qu'est-ce qui lui est pardonné ? La faute qui concerne l'alliance du Chabat qui est la faute d'idolâtrie.

En effet, l'alliance du Chabat, c'est de reconnaître que le monde a un Créateur. Et si je reconnais quelque réalité que ce soit autre que le Créateur comme divinité, c'est ça l'idolâtrie. Donc, il y a contradiction absolue entre le Chabat et l'idolâtrie. Et par conséquent celui qui pratique vraiment le Chabat est dégagé de toute idolâtrie.

Et ça veut dire même s'il a entraîné dans une idolâtrie - après j'explique ''kédor Énoch'' ''comme la génération d'Énoch'', on lui pardonne.

Alors, c'est très important de savoir le lien qu'il y a entre l'alliance du Chabat et l'interdiction de l'idolâtrie. C'est clair jusque là ?

Ce qui est arrivé, c'est la faute d'idolâtrie. Et par conséquent, en introduction à la reprise des commandements concernant de la construction de Michkan, on va nous rappeler le principe de l'alliance du Chabat.

Voilà quel est le lien entre ce passage du Chabat et notre paracha de Vayakel, en particulier.

Il y a plusieurs fois le rappel de l'alliance du Chabat dans la Torah. Mais je vous parle de ce texte-là.

Je le reprends très rapidement

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.14{ ''pendant six jours, l'heure sera faite''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.23{ ''mais le septième jour''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.25{ ''sera consacrée pour vous'', ''sera saint pour vous''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.30{ ''un jour d'interdiction de travail pour D.ieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.35{ ''tout celui qui fera une œuvre quelconque ce jour-là mourra''.

Voilà donc pour ce chapitre, pour l'introduction au chapitre.

Alors on continue. Verset 4. Et c'est là qu'on va aborder le thème que je voudrais étudier avec vous.

Je ne sais pas s'il me restera assez de temps quand même.

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.54{

?? 42.55

Non, non, ça je vous ai ajouté, bien entendu. C'est-à-dire que le lien, c'est qu'on aurait pu croire que puisque dans le Temple, le septième jour, le feu est permis, alors par induction, on aurait pu penser que dans certaines conditions de culte, dans la maison même, on pourrait l'employer.

}Passouk en hébreu, non transcrit 43.24{ ''en dehors du Bet Hamikdach''.

C'est la différence entre le réchout hayahid et réchout harabim. Je ne traduis pas.

Il y a que dans le réchout hayahid de yéhoudo 43.34 chel olam que c'est possible pas dans le réchout harabim.

Maintenant, je profite de votre question pour vous parler de ces 39 travaux reliés à l'interdiction du travail le Chabat.

Le premier sens du mot ''avoda'', ''le travail''. Eh bien, je vous avais rappelé la formule : c'est la construction de la maison parfaite où l'homme parfait, le grand prêtre habillé des vêtements parfaits, mangera le repas parfait et respirera le parfum parfait. Parce qu'à un vrai repas, il y a aussi le parfum.

------

… Et parce qu'un vrai repas, il y a aussi le parfum. Ça les Tunisiens le savent (rires). Enfin le savent encore. Les autres savaient aussi.

Et alors… Il y a une explication que 39, c'est trois fois treize. Effectivement, 39, c'est trois fois treize.

Vous savez que treize, c'est la valeur numérique de éhad.

Il y a trois unités de travail. C'est tout ce qui est nécessaire pour construire la maison, tout ce qui est nécessaire pour préparer les vêtements, pour… comment on dit ?

Coudre…

Plus que coudre. Il n'y a pas que coudre, il y a tisser. Pour… ?

Confectionner…

Confectionner ! Confectionner les vêtements. Et tout ce qui est nécessaire pour préparer le repas.

Voilà. Tout travail interdit le Chabat est dérivé ou rattaché à un de ces 39 travaux de base.

Symboliquement : trois unités de comportement.

- Le comportement nécessaire pour construire une maison. Tout ce qui va avec.

- Le comportement nécessaire pour confectionner le vêtement. Tout ce qui va avec.

- Le comportement nécessaire pour préparer le repas et tout ce qui va avec.

Et alors on arrive à ce que je voulais étudier avec vous pour la construction du Michkan.

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.15{ ''et Moïse dit à toute l'assemblée des enfants d'Israël'',

''Lémor'' ''en disant''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.21{

Alors faites bien attention.

''Zé adavar'' ''voici la chose''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.26{ ''que D.ieu a prescrit en disant''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.30{ ''prenez de vous-même, de votre part, une terouma, un prélèvement, qui est une offrande pour D.ieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.41{ ''tout celui qui est porté par la générosité de son cœur''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.47{ ''apportera l'offrande de Hachem''

}Passouk en hébreu, non transcrit 1.56{ ''l'or, l'argent et le bronze''.

Indépendamment du sens symbolique de ces matériaux de l'offrande auquel je n'aurai pas le temps de me relier - mais vous devinez qu'il y a différents ordres de valeurs en question dans tout ce qui est demandé - nous avons la répétition de ce qui avait été demandé déjà dans la paracha de Terouma, où la Torah enseigne à quelles conditions une offrande est authentique.

Une offrande est authentique à condition qu'elle soit spontanée, qu'elle soit née d'une nédava. Une nédava, ça veut dire : c'est porté par la générosité qui vient de ma propre spontanéité et qui n'est pas l'obéissance à un commandement.

Si une offrande m'est commandée, ce n'est pas une offrande.

Je vous donne un exemple dans un autre ordre de valeurs.

La différence entre la charité et la justice.

Il y a une charité qui s'appelle tsédaka. Vous savez que la charité, ça s'appelle hessed, ken ? Hessed, c'est la charité que je fais spontanément, c'est-à-dire c'est la charité que je fais à qui ne mérite pas, parce que s'il mérite, ce n'est plus de la charité, c'est de la justice. Ça, c'est hessed. C'est clair ?

Maintenant, il y a une charité qu'on appelle tsédaka. C'est de la charité, mais c'est une charité que ce n'est que justice que je la fasse.

C'est une notion un peu contradictoire. C'est une charité que je dois. Mais qu'est-ce que ça veut dire que je dois une charité ? Si je dois, ce n'est déjà plus de la charité : c'est un devoir. Voyez la différence ? Est-ce que c'est clair, ken ?

Oui

Et alors… je ne rentre pas dans le problème de la différence entre hessed et tsédaka, mais c'est pour vous indiquer le problème que nous avons ici.

Une terouma n'est vraiment une nédava… du moins une terouma n'est vraiment authentique que si elle est une nédava.

Une nédava : on ne demande pas à quelqu'un ''fais-moi un cadeau''. Un cadeau n'a de valeur de cadeau que si j'ai fait un cadeau. C'est bien clair ? (rires).

Et alors donc, Moïse a une tâche très difficile, celle qui consiste à faire que par eux-mêmes son peuple porte comme offrande ce qu'il faut porter comme offrande.

S'il dit, c'est ça et ça et ça et ça que vous apporterez, alors l'offrande n'est pas authentique. C'est-à-dire, on a construit un Temple comme D.ieu voulait, mais on l'a construit au marteau pilon. C'est-à-dire, ce Temple n'a de valeur que s'il vient de l'autonomie de l'homme, que si c'est la part de l'homme dans cette alliance de la construction du Michkan, du monde comme Michkan, comme j'y ai fait allusion tout à l'heure.

Donc, c'est la grande difficulté de Moïse.

Je reviens à la paracha de Terouma.

Alors prenez le chapitre… celui que nous avons utilisé d'ailleurs la dernière fois ensemble - … le chapitre 25.

Nous allons voir comment c'est indiqué dans le verset. Suivez bien. Parce que vous allez avoir une petite surprise de la différence entre les deux commandements.

Alors, c'est chapitre 25, verset 2.

}Passouk en hébreu, non transcrit 5.06{ Voilà ce que D.ieu dit à Moïse : ''parle aux enfants d'Israël'' ''vayikrou li terouma''…

Est-ce que quelqu'un a une traduction en français sous les yeux ? Oui. Alors comment est traduit en français ''vayikrou li terouma'' ?

''Parle aux enfants d'Israël, qu'ils prennent pour moi un prélèvement…''.

Voilà. Tu vois ? Ma ?

C'est traduit ''les enfants d'Israël, ??? 5.35 une offrande''.

Oui, bon, ça, ça ne veut rien dire, c'est trop littéraire. Mais là, ce n'est déjà pas exact (rires). Je ne sais pas comment dire ça.

Relis plus fort. Entendez bien la formule.

''Parle aux enfants d'Israël, qu'ils prennent pour moi un prélèvement de tout homme…''.

D'accord, c'est le ''qu'ils prennent'' que je voulais mettre en évidence ''vayikrou li terouma''.

Je vais vous indiquer la difficulté de la traduction et pourquoi les traducteurs… Ici, dans la traduction du Rav Munk, on peut garder une certaine ambiguïté, mais ce n'est pas exactement comme ça en hébreu.

Là, c'est tout à fait autre chose, c'est littéraire, ken ? }NdT = certainement en s'adressant à la personne qui a lu la deuxième traduction{.

Regardez quel est le problème.

''Daber el béné Israël'' ''parle aux enfants d'Israël'' … et il n'y a pas ''et dis-leur prenez-moi une offrande'', ''apportez-moi une offrande''. Il y a : ''parle aux enfants d'Israël, et ils me prendront''. C'est un futur. Ce n'est pas ''parle aux enfants d'Israël et dis-leur qu'ils m'apportent…''.

Je vais expliquer un peu plus. Vous allez me dire si c'est assez clair, mais je voudrais savoir si c'est vraiment clair.

''Parle aux enfants d'Israël'' : ''et c'est ton problème de savoir ce que tu as à leur dire, de telle sorte que par eux-mêmes, ils fassent ce que je veux qu'ils fassent. Mais ne leur dis pas toi ce qu'ils ont à faire. Que le résultat soit, qu'ils fassent que''. Est-ce que c'est clair ?

Bon. C'est d'une part la difficulté du pédagogue en général, et c'est la difficulté du médiateur. C'est-à-dire, ici, Moïse doit s'effacer complètement, de telle sorte qu'Israël - c'est le génie de Moïse - puisse inventer ce que D.ieu attend qu'il fasse.

Voyez comment la Torah parle ? Elle ne parle pas dans le sens d'une discipline commandée de l'extérieur ''apportez-moi une offrande''. Elle demande à Moïse ''parle-leur et qu'ils m'apportent'', mais pas ''dis-leur de m'apporter''. ''Parle-leur et que le résultat soit qu'ils m'apportent''.

Je ne sais pas si je suis arrivé à vous faire comprendre la difficulté qu'il y a là. D'abord la difficulté des traducteurs. Ça ne se voit pas du tout en français ça. Il y a en hébreu un futur ''parle aux enfants d'Israël et ils m'apporteront'' ''et que le résultat soit qu'ils m'apportent''. Ça y est, c'est clair ?

Je vais vous lire une nuance de lecture hassidique : ''si c'est toi qui leur parle, je te promets, ils t'apporteront''. C'est ''je te promets'' la nuance, ken ?

Et ça, vous l'avez dans ''véata tétsavé''.

Prenez le début de la paracha de Tétsavé. Vous allez le voir en hébreu, plus. Le verset 2 du chapitre 27. Vous y êtes ? Verset 2, chapitre 27.

C'est à propos de l'huile qu'il faut apporter pour le candélabre.

Alors regardez comment c'est écrit en hébreu.

''Véata tétsavé béné Israël''.

Vous avez le verset sous les yeux ? Kaf, zaïn, bet.

Kaf

Kaf, sliha. Oui, 20.

''Véata tétsavé béné Israël'' ''et quant à toi, tu ordonneras aux enfants d'Israël'' ''véyikrou éléha'' ''et ils t'apporteront''.

Alors, vous voyez la lecture ? ''Si c'est toi qui leur parle, je te promets, ils t'apporteront''.

Donc voilà quel est le problème. D'une part, l'importance qu'il y a là - là, je rappelle ce qu'on a étudié un peu plus en détail, au moment de la paracha de Terouma - c'est l'autonomie de la réponse de celui qui est soumis à la loi.

Il y a deux manières d'être soumis à la loi. Soit, être soumis dans le sens d'obéissance à un commandement qui vient de l'extérieur. Ça s'appelle l'hétéronomie de la loi. Soit, vouloir soi-même ce que la loi veut. Ça s'appelle l'autonomie de la loi ou du devoir moral. C'est clair, c'est évident ?

Donc le rôle de Moïse, c'est de faire qu'Israël veuille par lui-même ce que la loi demande. C'est très différent d'accepter d'obéir à ce que la loi exige ou de vouloir soi-même ce que la loi voudrait. Est-ce que vous voyez la différence de niveau de comportement ? Est-ce que c'est clair ?

Ce n'est qu'à cette condition que la terouma est authentique.

Et alors, dans la paracha de Terouma, voici comment la terouma est définie. Qui doit apporter cette terouma ?

Prenez le verset. On revient dans le chapitre 25, ken ?

}Passouk en hébreu, non transcrit 10.08{ ''de la part de tout homme qui est porté par son cœur''.

Je répète la formule en hébreu }Passouk en hébreu, non transcrit 10.20{ ''de la part de tout homme qui est porté par son cœur''.

Reprenez Vayakel, chapitre 35, au verset 5.

}Passouk en hébreu, non transcrit 10.35{ ''prenez de vous-même la terouma''.

Quelle est la différence?

?? 10.45 ''Kol ich'', c'était… vous nous l'aviez dit la dernière fois, c'était toute l'humanité, c'est-à-dire, n'importe qui pouvait donner ?

Oui, ''kol ich'', ça veut dire ''de tout homme''. C'est-à-dire Israël doit prendre la terouma qu'apporte l'humanité entière pour construire le Temple de Jérusalem.

C'est le jour où la magbit sera faite par les goyim. Ça vient, ça vient déjà. Ne croyez pas que ça ne vient pas.

Et alors… ce qui est arrivé, c'est qu'avec cette terouma apportée par l'extérieur d'Israël, il en est sorti le veau d'or.

C'est la raison pour laquelle, après le veau d'or, Moïse va préciser et va dire }Passouk en hébreu, non transcrit 11.25{. Il va ajouter un mot ''voici en réalité ce que D.ieu m'avait demandé de vous dire''.

}Passouk en hébreu, non transcrit 11.35{ ''prenez de vous-même la terouma''.

Alors, je vais d'abord expliquer ça et on va voir Rachi. Est-ce que la question est claire ? C'est clair.

Quelle est la différence des deux formules ?

}Passouk en hébreu, non transcrit 11.46{ ''de tout homme qui est porté par son cœur''. Ce n'est pas précisé s'il est d'Israël ou pas. C'est clair ?

D'autant plus qu'à priori, le Temple de Jérusalem, c'est pour l'humanité toute entière. D'ailleurs, l'humanité tout entière le sait tellement bien qu'elle le réclame pour elle à une condition : que ce ne soit pas celui d'Israël. C'est pour ça que vous allez manifester mardi d'ailleurs (rires).

C'est frappant à quel point c'est massif comme problème.

}NdT = Le Rav tousse. Il fait la bénédiction de chéakol, apparemmment, avant de boire un verre d'eau{.

Donc, Israël doit servir de relais, de telle sorte qu'on soit assuré que le matériau avec lequel le Temple sera construit soit un matériau cachérisé, si j'ose dire. Si ça vient directement, sans une certaine cachérisation des valeurs qu'Israël est censée devoir faire, alors ce même or, au lieu qu'il en sorte le candélabre, il va en sortir le veau d'or.

Voilà, l'idée est très simple. Et nous allons voir comment Rachi va le préciser de façon de… Cet enseignement se trouve dans le Zohar.

C'est-à-dire, la différence dans la forme des commandements concernant le Michkan entre la paracha de Terouma et la paracha de Vayakel, c'est d'une part le fait que dans la paracha de Terouma, c'est a priori de la faute, dans la paracha de Vayakel c'est a posteriori de la faute, avec ce que nous avons appris à ce sujet. Mais c'est d'autre part le fait qu'a priori de la faute, le Temple de Jérusalem et le Temple de Jérusalem pour toute l'humanité, c'est Israël qui le construit. A posteriori de la faute, c'est le Temple pour Israël, et donc il est candidat à être détruit jusqu'au moment où sera construit le Temple pour toute l'humanité.

Vous avez compris pourquoi finalement, le Temple qui a été construit devait être détruit ? Je referme la parenthèse. Ça m'a fait penser à autre chose, mais je referme la parenthèse.

Nous allons voir comment… Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Je vais vous donner un enseignement hassidique encore à ce sujet.

Vous savez qu'un Juif pieux a l'habitude d'apporter de l'huile à la synagogue. Et l'huile qu'il apporte à la synagogue, c'est en vue que le chamach mette de l'huile dans la veilleuse qu'il y a devant le aron hakodech. Mais le chamach a aussi besoin de l'huile pour les gonds des serrures. Et alors le sort de cette huile ?

Quelqu'un apporte de l'huile à la synagogue et ne peut pas savoir a priori - il n'est pas dans les secrets du chamach - si ça va servir à faire brûler la lampe ou à graisser les serrures. Alors les hassidim enseignent - je crois que c'est le Rav Lévi de Berditchev - que ça dépend de l'intention de celui qui a apporté l'offrande.

Alors, je vais vous raconter une histoire hassidique.

C'est à propos de la construction du Michkan. Moïse était chargé de chercher parmi le peuple des artistes capables d'être ''hochev mahachavot''. Et en particulier c'est Bétsalel qui a été choisi parce qu'il était capable d'être ''hochev mahachavot''.

Vous savez qu'est-ce que c'est en hébreu ''maassé hochev'' ? C'est une œuvre artistique. Eh bien, en hébreu, ça signifie ''maassé'' ''une œuvre'', qui a demandé de la pensée : une ''mahachava''. Une mahachava, c'est aussi une intention. Alors ça veut dire que la terouma, la valeur, l'authenticité de la terouma, dépend de l'intention de celui qui l'a apportée.

Et qui va pouvoir construire le Temple ? Celui qui est capable de penser les pensées de ceux qui ont apporté la terouma, ''hochev mahachava''. Vous avez compris l'explication.

Alors celui qui est capable de penser les pensées de ceux qui ont apporté la terouma, c'est quelle partie de l'or il va en faire les socles des poutres, quelle partie de l'or il va en faire le candélabre, quelle partie de l'or il va en faire le recouvrement du Tabernacle, etc. Est-ce que c'est clair l'idée ?

Alors on m'a raconté une fois qu'un hassid a demandé à son rabbin… Il dit : je ne comprends pas. Dans les premiers temps du hassidisme, les grands rabbins, les Admorim… - vous savez comment les hassidim qui parlent yiddish parlent du Admor ? Ils disent le Admour, parce qu'ils ont pour lui beaucoup d'Admour-ation (rires) -…

En tout cas, le Admour (disons, le Admor) venait en calèche. Et puis aujourd'hui, on voit les Admourim en… Mercedes. Et puis avant les yéchivot c'étaient des Bet Hamidrach, et maintenant c'est des palais, des palais corses. Je ne sais pas si vous êtes rentrés dans une yéchiva en marbre, des mausolées (rires). Ça devient plus inquiétant que l'université (rires). Mais à l'université, c'est en marbre et vide. Mais alors quand c'est en marbre, il faut se méfier. Il y a des fois, c'est des tombeaux.

Bon, en tout cas, pour revenir au sujet (rires)… Et alors, il se demande ''mais qu'est-ce qui est arrivé ?''. Il lui dit ''tu comprends, il y a trois sortes de hassidim. Il y a des hassidim dont l'offrande, c'est vraiment de la hassidout, ça va au Talmoud Torah. Et puis, il y a des hassidim dont l'offrande c'est de la hassidout… la moitié d'un doute (rires) }NdT = Jeu de mot sur le mot hassidout. En hébreu, hatsi veut dire ''moitié'' : ''hatsi-doute''{. Alors ça, eh bien, ça va au marbre. Et puis, il y a des hassidim pour qui c'est tout simplement… le père était hassid. Alors ça, ça va à la Mercedes'' (rires). Voyez à peu près les différents niveaux (le Rav tousse).

Ça, c'est ''hochev mahachavot'' (le Rav tousse). Effectivement, je crois… (le Rav tousse à nouveau). Je suis en train de dire du lachon ara… du marbre (rires) (le Rav tousse à nouveau).

Indépendamment du caractère un peu ironique de cet enseignement - que j'ai entendu d'un hassid d'ailleurs - je dois vous dire… on voit bien qu'il y a au niveau sociologique, une réalité de ce genre. Il y a une intention de l'offrande et à tous les niveaux de l'intention de l'offrande.

Alors, nous allons voir tout de suite, le temps qu'il nous reste, comment Rachi va nous induire tout cela.

Alors, prenez dans Rachi, au chapitre 35 de Vayakel, verset 4.

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.05{… Dans Rachi, vous y êtes ?

Alors Rachi va expliquer le verset, la fin du verset 4,

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.23{…

Ce que Moïse va dire à l'assemblée d'Israël dans la parachat Vayakel ''voici la chose que D.ieu m'a prescrit de dire''. Sous entendu ''maintenant, je vous précise qu'est-ce qu'Il m'avait demandé dans la paracha de Terouma''. ''C'est ça qu'Il m'avait demandé… prenez de vous-mêmes et pas des autres''. Est-ce que c'est clair ?

Alors, comment dit ça Rachi ?

}Passouk en hébreu, non transcrit 18.45{ ''qu'Il avait prescrit à moi de vous dire''.

Qui comprend ce Rachi ? Qui peut l'expliquer ? Rachi dit trois mots.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.02{

Mais c'est ça que ça veut dire le verset. Mais qu'est-ce que Rachi veut ajouter ? ''Voici ce que, en réalité, D.ieu m'avait demandé, à moi, Moïse, de vous demander à vous''. Ça veut dire que Moïse prend sur lui le fait d'avoir formulé le verset de Terouma à l'échelle universelle. Est-ce que c'est clair ?

''Moi, Il m'avait demandé à moi, de vous dire ''prenez de vous'', et c'est moi qui vous ai demandé ''prenez de quiconque''. Est-ce que c'est clair ?

Si on avait eu plus de temps, j'aurais attendu que vous le disiez par vous-même. Je ne voudrais pas que vous soyez impressionnés par le fait que je vous ai lu Rachi. Mais relisez-le dans Rachi.

On le relit en hébreu et en français.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.47{

Rachi ajoute ''li lomar lahem''.

C'est quand D.ieu m'avait parlé en disant }Passouk en hébreu, non transcrit 19.56{, ça voulait dire ''de vous''. Et moi j'ai dit ''kol ich'' et vous avez compris ''de n'importe qui''.

A quoi ça se rattache ?

Est-ce que ça veut dire que Moché prend en partie sur lui la faute du veau d'or ?

Non

Erev rav ?

Très bien. C'est Moïse qui a pris l'initiative de prendre le érev rav dans Israël. C'est parallèle, c'est clair ?

Et alors là, il nous reste quand même cinq minutes pour cela. Et alors, vous croyez que Moïse joue aux billes ?

Moïse, c'est Moïse ! Et effectivement, c'est Moïse qui a pris l'initiative de faire sortir d'Egypte le érev rav avec Israël. Et c'est le érev rav qui a induit la faute du veau d'or qu'Israël a faite. Parce que la responsabilité de cette génération d'Israël est entière. C'est le érev rav qui - et je vais expliquer rapidement pourquoi - voyant que Moïse n'était pas redescendu de la montagne… Je vais employer des termes qui vont essayer de vous faire comprendre par allusions, qu'est-ce que c'est que cette faute du érev rav dans le monde moderne. Et je ne parle pas du veau d'or, cette accusation antisémite que les Juifs adorent le veau d'or. Ce n'est pas parce que les Juifs adorent l'or qu'ils ont fait un veau, c'est parce qu'ils adoraient le veau qu'ils l'ont fait en or (rires). Je ne sais pas si c'est clair ?

Et d'ailleurs, le veau qui sort, c'était un taureau. Et c'était un changement de signe de zodiaque… Enfin, il y a une histoire d'astrologie derrière.

Ils adoraient un symbole de la médiation des forces cosmiques, mais ce n'était pas celui qu'il fallait reconnaître. Alors qu'on était sorti du bélier, ils sont rentrés dans le taureau. Je ne sais pas si vous voyez ce que je veux dire ?

Et plus tard, on va nous parler du sauveur qui est né d'un autre signe du zodiaque. Vous savez lequel…

Mais quoi qu'il en soit, le problème, je vais le schématiser. Le texte est très clair. Quand la faute du veau d'or a lieu, D.ieu s'adresse à Moïse et dit, vous vous rappelez du verset, on l'a étudié la semaine dernière.

}Passouk en hébreu, non transcrit 21.57{ ''va, descends, parce que ton peuple, que tu as fait monter d'Egypte a fauté''.

Chaque fois qu'il y a l'expression ''laalot mimitsraïm'' ''monter d'Egypte'', il s'agit du érev rav. Il n'y a pas d'exception dans la Torah. Il y a une exception apparente dans les prophètes - c'est dans Jérémie d'ailleurs - mais, en réalité, il s'agit du érev rav qui reviendra de la galout avec les rescapés de la galout.

Ce qu'on voit de notre temps d'ailleurs. Et ne pensez pas ni aux Russes, ni à personne. Il ne s'agit pas d'eux. Il s'agit du érev rav qui est en Israël de façon permanente et qui nous vient de la galout. Je vais en dire quelques mots tout à l'heure.

Mais, quoi qu'il en soit, la règle est très claire. Vérifiez. Chaque fois qu'il s'agit d'Israël, c'est ''yétsiat mitsraïm'' ''la sortie d'Egypte''. Chaque fois qu'il s'agit de alya, c'est le érev rav. Voyez de quoi s'occupe la sohnout, hein ? (rires).

Alors le verset dit ''D.ieu s'adresse à Moïse et lui dit ''leh rèd''.

Le Midrach dit ''rèd'' ça veut dire ''rèd migdoulateha'', parce que Moïse était au haut de la montagne. ''Leh'' ça veut dire ''rèd'' ; ''va'' ça veut dire descends. Alors qu'est-ce que ça veut dire ''descends'' ? Ça veut dire ''descends de ta grandeur''.

Et le Midrach continue. Je ne t'ai donné de grandeur que pour Israël. Israël a fauté, ta grandeur disparaît. Vous connaissez ce Midrach.

Or, on voit très bien que Rachi intervient et dit ''ton peuple, c'est le érev rav que tu as fait monter d'Egypte''. ''Tu as décidé de le faire entrer sous les ailes de la Chehina, sans me demander mon avis'' dit D.ieu.

}Passouk en hébreu, non transcrit 23.39{

Relisez Rachi, ken.

Et alors, Moïse intercède tout de suite pour Israël, pas pour le érev rav. Pour Israël.

Nous allons voir tout de suite la première prière de Moïse. Elle est pour Israël, pas pour le érev rav.

Quel sens ça a ? C'est que Moïse savait qu'on ne peut sortir d'Egypte qu'en emmenant le érev rav. Et si on n'emmène pas le érev rav, toute l'histoire de l'exil perd son sens. Une des fonctions de l'exil, c'est de ramener le érev rav. Et si on ne le ramène pas, il faut retourner en exil pour le ramener. Et je vous dirai de quel verset on l'apprend. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Une des fonctions de l'exil (c'est dans la Guémara de Yoma)… ça veut dire, il y a, perdu dans le vaste monde, des valeurs et des personnes qui originellement devraient être d'Israël et qui sont perdues d'Israël. Alors une des fonctions de l'exil, c'est de les ramener.

C'est un mystère cet enseignement. Parce que, pour ramener quelques étincelles de sainteté perdues dans le vaste monde, on perd des quantités d'âmes d'Israël. Vous avez remarqué ça ? Il y a une espèce de tri catastrophique. Tout ce qui se perd dans l'exil pour ramener ce qui est ramené. Réfléchissez bien à ça.

Ces enseignements ne sont jamais simples. Il faut bien comprendre leur profondeur.

Le Rav Kook en tout cas, le Rav Kook, le père, a fait un psak. Il a dit, avant même l'existence de l'Etat d'Israël, à partir du moment où l'État d'Israël existe, on devrait interdire aux tribunaux rabbiniques de l'étranger de faire des convertis, à moins de les faire pour Israël. Et je vais vous dire quelle est la raison.

Je ne l'ai pas lu dans le Rav Kook, mais je l'ai entendu d'un enseignement du Rav Kook.

Ça veut dire qu'un tribunal rabbinique de l'étranger qui converti un goï au judaïsme, le condamne à l'exil. Pour lui, le pauvre, il n'a fait aucune faute ?? 25.30.

Je ne sais pas si vous vous rendez compte de ce que je dis là, ken ? (rires).

Alors, vous avez en Amérique, partout, des tribunaux rabbiniques qui condamnent des goyim à la galout.

En réalité, c'est un devoir d'accepter un converti authentique. Mais pour Israël ! On n'a jamais demandé à quelqu'un de faire un converti galoutique. Je ne sais pas si vous comprenez ce que je veux dire.

D'ailleurs, en général, ils finissent par arriver en Israël. Les vrais.

Je vous ai raconté une histoire à laquelle j'ai dû être mêlé, un peu de loin parce que ça s'est passé avec des Juifs américains, mais j'ai été appelé par le Bet Din pour donner mon avis.

C'était un bahour yéchiva d'Amérique qui s'est épris, comme on dit en français, d'une goya. Et puis, ils ont décidé de se marier, qu'elle se convertisse. Et elle est venue en Israël pour étudier, pour se convertir, avec un accord entre le tribunal rabbinique d'Amérique - je ne dirai pas de quelle ville - et le tribunal de Jérusalem. Au bout d'un certain temps, la conversion a été faite. Et le jour de la conversion, cette dame a dit ''je ne veux pas me marier avec ce Juif''. Elle dit ''comment moi je vais me marier avec un Juif qui voulait se marier avec une goya ?'' (rires). Authentique ! Tout est possible.

Bon, elle s'est mariée avec un Juif. Ils sont heureux, tout va bien. Je les connais en plus. Je ne sais pas ce qui est arrivé. Bon, il y a beaucoup de cas comme ça (rires).

En tout cas, je reviens au problème.

Le raisonnement de Moïse, c'est que, si le érev rav est détruit, c'est mauvais pour Israël. Ça veut dire qu'Israël sera obligé de retourner en exil.

Donc, dès qu'il y a condamnation du érev rav par D.ieu, Moïse prie pour Israël.

Vous allez lire ces versets-là. Prenez dans la paracha Ki Tissa, vous allez prendre le chapitre 32, verset onze.

Il nous reste encore une demie minute. Bon, si vous avez un peu de patience, on termine ce texte.

Chapitre 32, lamed bet, verset 11.

}Passouk en hébreu, non transcrit 27.49{

Vous y êtes ? 11, c'est youd aleph.

''Et Moïse pria devant Hachem son D.ieu''

''Vayomer'' ''et il dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.05{ ''pourquoi, D.ieu, Ta colère s'enflammerait contre Ton peuple ?''

Voyez, ce dialogue ? D.ieu a dit à Moïse ''Ton peuple a fauté''.

Moïse prie. ''Pourquoi Ton peuple serait puni ?''

Vous avez compris ce qui se passe.

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.20{ "que Tu as fait sortir du pays d'Egypte''. Vous voyez la différence ?

D.ieu lui a dit ''acher éélita'' ''que tu as fait monter'', ça c'est le érev rav.

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.29{ ''que Tu as fait sortir du pays d'Egypte avec une grande force et une main forte''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.38{ ''pourquoi les Egyptiens diraient-ils''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.42{ ''Il les a fait sortir sous le signe du mal, pour le malheur''.

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.47{ ''pour les tuer dans les montagnes''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.51{ ''et les détruire de la surface de la terre''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.55{ ''reviens de ta colère''

}Passouk en hébreu, non transcrit 28.58{ ''et regrette'' littéralement ''véinahem'', mais ça veut dire ''reprends Ta décision de faire du mal à Ton peuple''.

Alors, vous allez me dire comment il est traduit dans les Bibles françaises ce que je viens de lire : la fin du verset 12. Quelqu'un peut lire en français ? Oui.

Et Moïse ?? 29.17

Non, non, non, non. La fin du verset 12.

''Reviens de Ton irritation'', c'est ça ?

Oui.

''Et révoque la calamité qui menace Ton peuple''

Voilà. ''Et révoque la calamité qui menace Ton peuple''. C'est faux (éclats de rire général).

Et lis, toi…

?? 29.33 non plus… parce que… ''reviens de la fureur de Ton courroux et repens,-toi du mal contre Ton peuple''. Il va 29.40 ? se repentir…

Non, non ! Laisse tous ces détails de forme. Là aussi, l'idée n'est pas exacte.

Je reviens ? 29.45 de dire c'est faux. Je vais vous dire… Ce n'est pas que les traducteurs ne connaissaient pas l'hébreu… Ils ne connaissaient pas le français ! C'est-à-dire, non mais c'est vrai, je ne dis pas des blagues. C'est-à-dire, ils ne sont pas arrivés à trouver la forme française qui pouvait formuler exactement ce qu'ils ont compris en hébreu.

Alors, nous allons lire comment c'est écrit en hébreu. Lisez bien et suivez avec les taamim. A partir de ''chouv miharon apéha''. Suivez avec les accents.

Je lis, vous me suivez.

''Chouv'' ''reviens''

''miharon hapeha'' ''de Ta colère, de Ton courroux''

}Passouk en hébreu, non transcrit 30.17{ ''et révoque le mal''

''léaméha'' ''en faveur de Ton peuple''

Est-ce que c'est clair ?

Voyez comment les taamim coupent la phrase. Vous avez compris ?

Alors, on va le vérifier dans un verset plus loin.

Prenez le verset 14.

}Passouk en hébreu, non transcrit 30.43{ ''Et D.ieu révoqua''

''al araa'' ''la calamité''

''acher diber'' ''qu'il avait dit''

''laassot léamo'' ''pour agir en faveur de Son peuple''.

Et comment on vous traduit ?

''L'Éternel Se repentit''

Non, mais la suite ? 31.03 ? le problème. Verset 14.

''L'Éternel Se repentit''

Mais c'est la suite que je veux entendre…

''Et Moïse retourna…''

Non. La fin du verset tout à l'heure.

?? 31.16

Voilà. Voyez, la différence. Lis la traduction, mais à voix haute.

''L'Eternel révoqua les malheurs qu'Il avait voulu infliger à Son peuple''.

Voilà. Alors vous voyez que ce n'est pas ce qu'il y a écrit en hébreu. Ce qui est écrit en hébreu, c'est que D.ieu a décidé de suspendre la sanction pour pouvoir agir en faveur d'Israël. Est-ce que c'est clair ?

Bon, alors là, vous avez un exemple supplémentaire qu'il faut étudier en hébreu.

Alors ensuite, quand D.ieu a accepté la prière de Moïse et a suspendu la sanction contre le érev rav pour sauver Israël, le érev rav a été introduit en Israël. Et si le érev rav a été introduit en Israël, alors là il devient passible de la loi d'Israël. Et là il faut prier pour le érev rav. Et c'est la raison pour laquelle il y a une deuxième prière, et celle-là est pour le érev rav.

Vous allez la lire, il y a juste deux versets. C'est chapitre 32, verset 31. Vous y êtes ?

Vayachav…

Vayachov… Alors je lis.

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.32{ ''et Moïse revint vers D.ieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.35{ ''et il dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.36{ ''de grâce''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.38{ ''ce peuple'' (il s'agit du érev rav) a fauté''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.43{ ''une grande faute''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.45{ ''ils se sont fait des dieux d'or''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.48{ ''et maintenant''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.50{ ''si Tu élèves leurs fautes'' (élèves, ça veut dire suspends leurs fautes)

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.55{ ''et sinon''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.56{ ''efface-moi''

}Passouk en hébreu, non transcrit 32.59{ ''de Ton livre que Tu as écrit''.

Le Midrach explique : qu'on ne dise pas ''il était là pour nous imposer la Loi, il n'était pas là pour intercéder pour nous''.

Il y a deux prières différentes. Ce n'est pas qu'il y a une répétition de deux textes. La première prière, c'est pour Israël. La deuxième prière, c'est pour le érev rav une fois qu'il a été intégré à Israël. Est-ce que c'est clair ?

Non…

Ne m'interrompez jamais.

Et alors, il en résulte que ce qu'il faut comprendre, c'est quelle est la signification de ce fait pour lequel Moïse prend l'initiative qui est confirmée a posteriori par D.ieu, d'intégrer le érev rav à Israël.

D'abord, la grande différence entre érev rav et Israël n'est pas dans le fait d'avoir accepté ou pas la Torah au Sinaï. Les deux ont accepté la Torah au Sinaï sans problème.

C'est l'attitude dans laquelle la Torah a été reçue.

La grande différence, c'est qu'Israël avait six générations d'éducation hébraïque d'Abraham à Moïse, que n'avait pas le érev rav. Là, je voudrais insister là-dessus, même si je vous prends cinq minutes.

Il y a une identité de culture, de déreh éretz propre à la Torah et qui précède la Torah, que si on ne l'a pas, lorsque la Torah est reçue, elle est reçue dans une attitude païenne. Est-ce que c'est clair ?

Et c'est vrai pour les Juifs aussi.

La raison pour laquelle vous avez énormément de comportements superstitieux, de risques magiques chez les Juifs eux-mêmes, ça vient de ce que la Torah est reçue sans le déreh éretz hébreu.

Voyez ce qui est arrivé. Il y a six générations de déreh éretz hébreu d'Abraham à Moïse que n'avait pas le érev rav. La Torah, ils l'ont acceptée. Mais cette Torah, ils l'ont acceptée avec Moïse comme médiateur, et avec Moïse comme médiateur divinisé, ça, parce qu'ils étaient d'expérience païenne.

Mais il y a ce risque là si la Torah est reçue sans le déreh éretz hébreu. Je ne dirai pas plus parce que vous allez faire des analogies que je ne veux pas que vous fassiez. Voilà quel est le problème.

Alors il en résulte }NdT = le Rav tousse{. (Je ne sais pas ce que j'ai aujourd'hui, je dois avoir un érev rav dans la bouche, dans la gorge (rires), il y a sûrement une allergie quelque part).

En tout les cas, ce qu'il faut comprendre, c'est que, d'une certaine manière, Israël, qui s'est constitué comme peuple de prêtres pour l'humanité, a un handicap dès le début de son histoire. Il prend sur lui la faute de l'humanité, de telle sorte de pouvoir expier.

Donc, je n'aurais pas dû exprimer ça de manière aussi tranchée. Je devrais dire les fautes. Enfin, je veux dire les fautes de métier d'homme. C'est-à-dire… je vais expliquer ce que je suis en train de dire.

La grande caractéristique de l'expérience religieuse d'Israël, c'est d'être collective. D.ieu ne contracte d'alliance religieuse avec Israël, que lorsqu'Israël est une collectivité. Alors que chez les goyim, l'expérience religieuse est d'abord individuelle et elle se met en commun.

Une communauté religieuse chez les goyim, c'est, quelle que soient les apparences - c'est vrai, même dans l'islam - une expérience individuelle qui est mise en commun dans une communauté. Ça s'appelle faire église. Est-ce que vous voyez la différence ?

Tandis que l'expérience religieuse en Israël, c'est un peuple avec qui D.ieu a contracté alliance. Et on est individu à l'intérieur du peuple.

Alors deux choses à ce sujet, mais concernant notre problème.

La grande différence d'abord, c'est que nous n'avons pas de héros exemplaire dont la Torah nous raconterait l'histoire comme une histoire à imiter. C'est l'histoire d'Israël comme collectivité. Le commencement de l'histoire d'Israël ce n'est pas l'histoire d'Abraham, c'est l'histoire de la sortie d'Egypte. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Voyez la grande différence avec ce qui pourrait sembler analogue chez les goyim. Et là, il faut mettre entre parenthèses l'islam d'ailleurs. Mais malgré tout, il s'agit d'une réalité d'ordre collectif que chacun vit à l'échelle individuelle au niveau où il se trouve. Il peut y avoir des niveaux négatifs. Mais ce sont les niveaux négatifs de cette expérience là et pas d'une autre.

Je vais vous donner une image en mathématiques. En mathématiques, vous avez des théorèmes qui ont plusieurs, comment on appelle ça ?

Corollaires

Non, comment on dit la solution d'un théorème ? J'ai oublié.

Démonstrations.

Non. Plusieurs ?

Démonstrations ? Hypothèses ?

Equations ?

Hypothèses ?

Non, j'ai oublié. Vous avez un théorème…

Une autre solution… vibration ?

…et une équation qui a plusieurs solutions. Et il y a des solutions négatives et des solutions positives. Je me rappelle de mes études. Ma ?

Des racines

Ah, c'est ça, voilà, très bien. Un exemple. Eh bien, vous avez une solution négative à la même équation. Mais elle concerne cette équation là.

Ceci pour dire en d'autres termes que vous pouvez avoir des Juifs athées, mais ils sont juifs. Alors qu'un goï, même croyant, n'est pas juif. Je ne sais pas si vous voyez la différence.

C'est une chose d'ailleurs qui est très difficile à comprendre pour les goyim.

Je vais vous citer un auteur qui me revient, parce qu'il l'a mis en note dans sa thèse de doctorat. C'est un grand sociologue d'origine juive, complètement athée, d'ailleurs marxiste, qui s'appelle Éric Weil. Je ne sais pas si vous avez entendu parler de lui. Vous l'avez connu ? Oui.

Dans sa thèse de sociologie, il met une note en disant : ''lorsque je fais allusion à la religion, la religion que je ne pratique pas et dans laquelle je ne crois pas, c'est le judaïsme, ce n'est pas le christianisme''. C'est-à-dire ''ne me changez pas la religion à laquelle je ne crois pas'' (rires). Il n'y a pas plus orthodoxe qu'un Juif athée (rires).

Donc il s'agit d'une réalité d'ordre collectif. Pourquoi ? Parce qu'il s'agit du salut de l'universel. Alors le salut de l'universel ne passe pas par un individu mais par une collectivité. Il n'y a qu'une collectivité qui peut représenter l'universel. Est-ce que c'est clair ?

Alors c'est la raison pour laquelle toutes les manières d'être homme de l'universel humain se reflètent dans l'identité d'Israël, d'abord à travers la constitution des tribus d'Israël, à un certain niveau - au niveau hébraïque - et ensuite à travers le érev rav.

Alors, je reprends ce que j'ai dit tout à l'heure. C'est la raison pour laquelle le érev rav introduit en Israël ce qui est le propre… }NdT = enregistrement interrompu {

---------

… Et à la fin de la paracha, D.ieu dit à Moïse ''va dire à Israël : méfiez-vous maintenant, vous êtes devenus am kéché oref''. Mais la kachout oref vient du rêve. Lisez bien le texte. Est-ce que c'est clair ?

Alors regardez jusqu'où ça va. Cette accusation du peuple à la nuque raide (d'ailleurs, certains disent avec coquetterie à la nuque roide, sur les Juifs), ça vient du érev rav.

Alors, ce que je veux expliquer - je voudrais que ça soit clair - c'est qu'Israël a pris sur lui d'être cela pour pouvoir être Israël.

Et alors, je vais le dire très rapidement au niveau sociologique. Je ne sais pas si vous allez dire… ''vous avez remarqué que quand les Juifs reviennent d'exil, ils ramènent avec eux toutes les manières d'être goï, d'être homme, avec les qualités et les défauts. Et c'est tout ça ensemble qui est mis dans le même creuset que devient la société israélienne. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Eh bien, c'est exactement de ça dont je parle.

Or, je suppose que vous êtes très préoccupés des événements qui se passent actuellement, déjà depuis le 13 septembre, je suppose. Je ne voulais pas ce soir en parler. Je crois qu'il est inévitable que nous ayons une soirée d'études là-dessus, parce que beaucoup de gens me demandent ''qu'est-ce qu'il faut en penser et comment en penser ?''.

Ça ne peut pas se faire sur des têtes d'épingle.

Mais déjà, une fois, au cours du dimanche soir, j'avais distribué une feuille de référence. Vous allez la prendre - ceux qui savent lire déjà en hébreu, vous en avez une à la sortie. Et vous voyez qu'effectivement, tous les événements qui se passent aujourd'hui sont indiqués, ont des références qui vous sont données, en particulier du Zohar et du Talmud, mais surtout des livres du Rav Kook qui nous décrit et explique ce qui est en train de se passer actuellement.

Et tout cela est indexé au érev rav.

C'est que si on avait le temps, j'aurais lu au moins deux ou trois lignes. Dans tous les cas, dans les semaines qui viennent, on aura le temps de reprendre ces textes. Ceux qui, en tout cas savent lire par eux-mêmes, prenez le texte et vous l'étudierez. Je vous lis simplement au fond, une phrase. Vous allez voir à quel point la correspondance est frappante.

}Passouk en hébreu, non transcrit 41.52{ ''qui sont ceux-là qui persécutent le reste de leurs frères : les enfants d'Israël''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.01{ ''qui rendent leur vie amère''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.04{ ''et qui mettent en danger leur existence''

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.10{ déjà nos maîtres ont défini les malheurs des hommes de la génération qui précèdera la guéoula. Et on nous donne toute une série de références.

Je voudrais vous lire une phrase qui est très frappante :

}Passouk en hébreu, non transcrit 42.33{ ''c'est ceux qui présentent une apparence extérieure israélienne alors que l'intérieur de leur identité n'est plus juive''.

Donc, vous verrez toutes ces ?? 43.05. On se revoit la semaine prochaine.

לפניכם שני טקסטים: הראשון -תרגום בעברית, השני -המקור בצרפתית. 

הטקסט עוד לא עבר עריכה לשונית מקצועית, שתיעשה לקראת יציאת הספר לאור

תרגום מצרפתית: אברהם כליפא

תמלול לצרפתית: Textline26

תודה ללנה וראובן רוזנטול

שיעור על פרשת שמות

שנת 1994

שיכול ידי יעקב

מניטו: שאלו אותי שאלה בשיעור הקודם, אבל השואל אינו נוכח. מי שאל אותי שאלה בסוף השיעור הקודם?

קהל: זה היה על שיכול הידיים בברכה של יעקב.

מניטו: לא, זו הייתה שאלה אחרת.

קהל: לזיכרוני השאלה הייתה מדוע בני ישראל לא יצאו מיד ממצרים[1]?

מניטו: בדיוק.

נענה על שתי השאלות, נתחיל מן הראשונה כי השנייה מחברת אותנו לפרשת השבוע.

תֵּמוֹת של זהויות

עיכוב הלידה של האימהות

תֵּמָה[2] חשובה מופיעה במהלך ההיסטוריה של משפחת האבות, אך גם ממשיכה במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. התורה מתארת באופן די מפורט מספר תֵּמוֹת של זהות, בדרגות שונות של משפחת האבות; במיוחד העובדה שאימהות עם ישראל מתעכבות ללדת. אני יודע שרגילים לומר שהן היו "עקרות" במשך זמן רב, אך דבר זה אינו מדויק, שהרי בסופו של דבר הן כן יולדות, סימן שהן לא היו עקרות. אלא יש מניעה ללדת, עד שיהיה מובטח – על פי קריטריונים מיוחדים שקבעה התורה – שהנולד יתאים למה שמצפים שהוא יהיה, ולא יהיה רק בגדר של "דומה לו בלבד"[3], שזה אסון. מפני שכאשר מופיע בהיסטוריה דמיון בלבד של תכניות מסוימות, מעתה הוא קיים, לפי שכל דבר שהקב"ה בורא או נותן לו להתקיים, בלתי הפיך. כאשר הדומה בלבד מופיע, זה באמת אסון, הוא קיים וצריך לקחת אותו בחשבון. זו תֵּמָה חשובה מאוד, שהתורה מבארת כך: אם הקב"ה נותן לדבר מסוים להתקיים, הוא יודע מדוע, ולכן עלינו לקחתו בחשבון לא משנה מה יקרה.

אז אנחנו חיים בעולם עמוס מפסולת של כישלונות העבר, אבל כיון שאותם דברים היו קיימים, אז הם קיימים. יש להוציא מזה מוסר השכל, אבל כל אחד מבין אותם ברמתו, לפי ניסיונו האישי ולפי הבעיות שעליו לפתור. אין להסיק מסקנות גורפות. אגב, אלו תֵּמוֹת שאין בהם כללים גורפים וכל מקרה לגופו. אך הכלל העולה מכאן חשוב מאוד: מה שקיים, קיים. במיוחד לאור תפיסת עולמה של התורה, של התנ"ך, שהעולם הזה הוא עולמו של בורא שיודע איך הוא מנהל את עולמו. לכן גם אם יש דברים שאנחנו לא מבינים – ויש הרבה דברים שלעולם לא נבין, לא מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין, אלא מפני שלא צריך להבין, איני יודע אם מה שאני אומר מובן – מה שקיים קיים, וצריך לקחת אותו בחשבון. זה לא אומר שלא צריך להיאבק נגד הרע כאשר הרע קיים, אבל – וזו תֵּמָה קצת שונה – יש דברים הדומים בלבד לאמת, שמעמיסים על העולם של האמת. אפשר לדבר הרבה על תֵּמָה זו, אבל זה הנידון כאן.

כל זאת על מנת לדבר על איחור ההולדה במשפחת האבות. מדוע שרה כל כך מתעכבת ללדת? משום שהיא צריכה ללדת את יצחק. "יצחק" פירושו: הוא יצחק בעתיד. היא צריכה ללדת את בן האדם שיהיה שבע רצון ממצב העולם רק כאשר העולם יהיה ראוי שנהיה שבעי רצון ממנו – הוא יצחק בעתיד. הסכנה של דמיון בלבד, זה בן של אברהם שצוחק בהווה. מי שכבר למד את ההבדל שבין ישמעאל ליצחק יודע שהתורה אומרת על ישמעאל שהוא היה "מְצַחֵק" (בראשית כא, ט), צוחק בהווה. אתם רואים שבלשון התורה, הדמיון בלבד של יצחק, זה ישמעאל.

לא התכוונתי לבחור בנושא עכשווי, מפני שזה נושא עכשווי כבר ארבעת אלפים שנה... בעזרת ה' אנחנו יודעים שזה לא יימשך עוד הרבה זמן, אבל בינתיים אנחנו בפנים... אני פותח סוגריים על מנת לבאר במה מדובר. אתם רואים שצריך לקרוא את התורה בעברית דווקא. כאשר שרה מבקשת מאברהם לשלח את הגר וישמעאל – במונחים פוליטיים ישראליים עכשוויים זה מכונה "טרנספר".

[שלשום קראתי כתבה לפיה טרנספר של ערבים אסור, אבל של יהודים זה מותר.

קהל: מי אמר את זה?

מניטו: מי אמר את זה? ממשלת ישראל...]

כדי לחזור לעניין של אברהם ושרה, כאשר שרה מבקשת מאברהם לְשַׁלֵּחַ, לגרש, את הגר ובנה ישמעאל, נימוקה היה מפני שהוא "מְצַחֵק": "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (שם). הוא היה צוחק בהווה. לכן שרה אומרת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם, י). שימו לב לשתי המילים שבסוף שני הפסוקים הרצופים: "מְצַחֵק", "יִצְחָק". אם נשווה בין "מְצַחֵק" – לצחוק בהווה, לבין "יִצְחָק" – לצחוק בעתיד, אנחנו מבינים שיש כאן עניין הרבה יותר משמעותי מאשר העובדה שישמעאל היה לועג ליצחק. אתם זוכרים את המדרש: אחרי שיצחק נולד, אברהם עשה משתה "בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (שם, ח). כלומר ביום שיצחק מסוגל לאכול בעצמו, עצמאי, הוא קיים בכוחות עצמו ולא תלוי בחלב אמו, אברהם עושה משתה גדול. זו הלידה האמתית אם אפשר לומר. לא, הייתי אומר שזו לידה שנייה. זו סוגיה שמופיעה בתלמוד: ההנקה היא ההשלמה החוץ-רחמית של החיים התוך-רחמיים, משום שיש איברים מאיברי העובר שעוד אינם מסוגלים לסבול האכלה שאינה חלב האם[4]. אתם יודעים שהחלב זה דם שנהפך לחלב.[5] זה אותו הנושא: היינו צריכים להיות עוברים במשך שנים עשר חודשים – אני מציין כאן את דברי התלמוד – תשעה תוך-רחמיים, ועוד שלושה חוץ-רחמיים[6]. עם התפתחות ההיסטוריה, ההנקה החוץ-רחמית נמשכת יותר מאשר שלושה חודשים, אבל אלו המספרים – אני לא רוצה לומר סימבוליים, זו לו המילה המתאימה – המדויקים לפי התורה.

לכן ביום היגמל את יצחק, זו לידתו האמתית, ובו ביום אברהם עורך משתה גדול. ישמעאל כבר היה יותר מבן 13 – ואני מצטט לכם מדרש ידוע – במהלך המשתה הזה ישמעאל צחק על יצחק. המדרש הביא לנו מה היה תוכן הצחוק הזה, ישמעאל אמר: "הוא חושב שהוא יירש את אברהם, אבל אני הוא הבכור".[7] ועוד לא גמרנו עם הדבר הזו... אגב המדרש אומר: "אני הבכור, ואטול שני חלקים"[8]. אתם יודעים שלפי התורה הבכור יורש פי שניים, לכן ישמעאל יורש שני חלקים: ערב הסעודית, ופלסטין... עדיף לצחוק מאשר לבכות, כי עוד מעט נסבול מכל זה... כל זה כדי לציין לכם שאנחנו חיים את ההיסטוריה של האבות, ולכן אנחנו מכירים את הסוף: עם ישראל מנצח. כל השאלה היא באיזה מחיר? זה תלוי בזכותם, ובמידת אחריותם של היהודים. היהודים הם אומה בלתי אחראית. אני לא יודע אם אתם מבינים מה שאני רוצה לומר.

אני חוזר לנושא: יצחק מופיע בתורה כילד המובטח, שלידתו מתעכבת, משום שאם יולדים בחפזה דמיון בלבד, זה אסון. זה יהיה ישמעאל.

[נולדתי בארצות המוסלמיות, לכן יש לי היכרות גדולה עם הזהות של ישמעאל, ואני יודע מניסיון שהאירופאים לא מבינים בזה כלום, שום דבר. יש ביניכם כאן אשכנזים וספרדים, אני יכול לומר שהן האשכנזים והן הספרדים בעלי תרבות אירופאית לא מבינים שום דבר בזהותו של ישמעאל. צריך להיוולד ולחיות אצלם כדי לדעת מה זה. זה אופן שונה להיות אדם, שאין לו שום קשר לאירופאי, למערבי וכו', זה משהו אחר. כאמור, אני נולדתי בין הערבים, וזה עוד היה תחת שלטון צרפתי, זו אגב הסיבה שאני עוד בחיים, בזכות זה שהמשטרה הייתה משטרת צרפת... האלג'ירים זוכרים במה מדובר... אתם יודעים שיש אגדות על החתונה האידילית היהודית-ערבית. תקראו את הספר "יהודים וערבים", אחד מספריו הראשונים של אלברט ממי – שלא חשוד בגזענות כלפי הערבים – שם הוא תוקף את הקלישאה, הדמיון, של דו-קיום שאנן בין יהודים וערבים בצפון אפריקה. והוא עוד היה תוניסאי, אבל אם הוא היה מרוקאי, מסקנתו הייתה פי מאה יותר גרועה... בתוניסיה, אפילו הערבים נחמדים מאוד, כשהם נחמדים... אבל הערבים המרוקאים, ה' ישמור, כשהם רעים...

אני לא יודע מדוע אני מספר לכם את כל זאת, כנראה שיש סיבה. אני רק רוצה לומר שצריך לדעת שיש אופנים שונים להיות אדם. אני גויסתי ב-"לגיון הזרים" – אני לא יודע אם פעם סיפרתי לכם זאת, אני לגיונר לשעבר, לא ידעתם את זה... זו תמיד בדיחה גדולה כשאני מספר את זה, מה, אני, לגיונר??... כפי שאתם יודעים, אני יהודי ממוצא אלג'ירי, ועם ממשל וישי, יהודי אלג'יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. כאשר האלג'ירים התגייסו למען שחרור צרפת, גויסנו ללגיון הזרים. לאחר מכן הועברנו ל-"גדודי המושבות", איני יודע אם אתם מכירים. לכן אחרי שהייתי לגיונר, הייתי בחיל הים, בחיל הקולוניאלי הצרפתי... בגדוד שלי היו סנגלים והודו-סינים[9]. אני יכול להבטיח לכם שהערבים זה דבר אחד, הכושים זה משהו אחר, והצהובים זה עוד משהו אחר. כל אלו אופנים להיות אדם שונים בתכלית. לסיכום, כמובן שאין לעשות הכללות, וברמה האישית היו לי חברים הן בקרב הערבים, הן בקרב הכושים, והן בקרב הצהובים. אגב אלו שאהבתי יותר, היו הסנגלים. יש להם רעננות נפלאה, הם הנוער של האנושות, הם נשארו צעירים. עם כל זאת, הייתה מילה אחת משותפת לשלשות סוגי המחלקות, והיא המילה "בלגן". היו להם שלושה אופנים שונים כדי לומר זאת, אבל זה אותה המילה: בלגן. כיון שהאירופאים היו מפקחים על הכל, היה קצת פחות בלגן...]

כל זה כדי לומר לכם שצריך להבין היטב שישנם אופנים שונים להיות אדם, ואי אפשר להשליך את צורת המחשבה של אופן אחד על אופן שני. זו הטעות הגדולה של הישראלים שבשלטון כיום. הם חושבים כאילו אנו נמצאים בעימות בין בלגים ללוקסמבורגיים... זה לא אומר שאם ספרדים היו בשלטון, המצב היה יותר טוב. המצב היה יותר גרוע, כי יש לספרדים אלפיים שנה של שעבוד אצל הערבים, וכשהם פוגשים את האדונים לשעבר, הם חוזרים להיות עבדים. ויש יותר גרוע מספרדי, זה אירופאי שחושב את עצמו לספרדי... האירופאים נאיביים: הם מכינים מלחמה גדולה בין האסלאם למערב, שהם הולכים להפסיד. ברגע האחרון הם יגברו, אבל הם יפסידו. איני יודע מדוע אני מדבר אתכם על כל זה. אלו ענייני השעה... אני לא יודע אם שמתם לב עד כמה המערב מחמש את הארצות האסלאמיות, שמתכוננות לצאת למלחמה נגדם. תראו מה הולך ביוגוסלביה.

נחזור לנושא: כל אלו תֵּמוֹת של זהות שבהיסטורית עם ישראל. שרה מתעכבת ללדת את יצחק, אחרת היא עלולה ללדת את ישמעאל. הרי יש לאברהם מיד בן מהגר, כך שהמניעה לא באה מצדו של אברהם אלא מצד הרחם. הרחם טרם מוכן ללדת את הילד המיוחל. המהירות, ההקדמה, חוסר הסבלנות, גורמת לזה שאברהם והגר מולידים את ישמעאל. אבל תזכרו שתי מילים: מְצַחֵק, יִצְחָק.

אסביר זאת לפני שנעבור לדוגמאות אחרות, משום שחשוב להבין שלא מדובר באנקדוטה שבה יש ילד שצוחק, ומגרשים אותו בגלל זה, וזה הופך להיות השורש של עימות בן יותר מארבעת אלפים שנה, שמביא לאן שהוא מביא. התוספתא[10] מבארת מה הפירוש של לצחוק בהווה: להיות שבע רצון ממצב העולם כמות שהוא כעת. ואילו יצחק יוכל לצחוק רק בעתיד, כאשר העולם יהיה כזה שמותר יהיה לנו להיות שבעי רצון ממנו. אתם רואים את הפרספקטיבה שנפתחת כאן: ישמעאל הוא בנו של אברהם ולכן הוא יכול לצחוק, כי הוא יודע שיש בורא לעולם, יש אדון, יש משגיח. הצחוק אפשרי רק כאשר יודעים שהקב"ה הוא זה שברא את העולם, ושלמרות מצבו העכשווי של העולם, יודעים שיש משמעות, כי הקב"ה ברא אותו, ולכן אפשר לצחוק. ישמעאל מסוגל לצחוק לפני הבורא, כי הוא הבן של אברהם שמכיר בזה שיש בורא. אבל הוא צוחק בהווה, כלומר הוא שבע רצון ממצב העולם כמות שהוא כעת, עם הטוב והרע שבו. ואילו יצחק איננו יכול לצחוק אלא בעתיד, כאשר העולם יהיה כזה שיהיה מותר לצחוק. זו גמרא מפורשת (ברכות לא, א). ומהו הפסוק שממנו לומדים זאת? "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב). כלומר יצחק צוחק, אבל בצחוק מאופק. הוא מונע את עצמו מלצחוק כל עוד מצב העולם הוא כמות שהוא, עם הטוב והרע שבו.

כל זה כדי לומר לכם תֵּמוֹת אלו מדברות על דברים חשובים מאוד שהתורה מספרת לנו, אלו תֵּמוֹת הנוגעים אל הזהות, ולא אנקדוטות כפי שניתן היה לחשוב. זה העימות שיש בין שני האופנים להיות בן של אברהם: שניהם מסוגלים לצחוק, אלא שאחד צוחק בהווה – זה הצחוק של רשע. צריך להיות רשע כדי להיות שבע רצון מן העולם כמות שהוא. אני עדיין מצטט לכם את הגמרא, אל תחשבו שאני חידשתי את זה. שום דבר לא ממני. אם אני אומר לכם דבר שלא למדתי מן המקורות, אני מודיע לכם שאני מחדש. זה קורה לי בדרך כלל פעם בשנה...

לכן ישנן תֵּמוֹת של זהות המיוחדות להיסטורית עם ישראל, ובמיוחד תֵּמָה זו: מניעת ההולדה עד שהנולד יהיה בדיוק זה שמייחלים לו. משום שהדמיון בלבד מסוכן, וברגע שהוא קיים, הוא מתרבה, וצריך לקחתו בחשבון, וזה בלתי הפיך. אתם תראו איך התורה מציינת זאת – לא ארחיב כי לומדים זאת רק בתורת הקבלה: שרה הייתה צריכה להגיע לגיל מסוים כדי ללדת את יצחק, תשעים שנה. מדוע תשעים? ואברהם היה אז בן מאה. מדוע מאה? ואחרי שרה, זה אותו דבר עם רבקה. אחרי רבקה, זה אותו דבר עם רחל. אחרי רחל, זה אותו דבר עם חנה, אמו של שמואל. זו תֵּמָה השייכת להיסטורית עם ישראל: צריך להמתין, לפעמים הרבה זמן, כדי שהילד המובטח ייולד.

[בסוגריים, יש כאן שאלה נוספת: מדוע הקב"ה מבטיח וזה מתעכב? הקב"ה לא יכול לעשות שמה שהוא מבטיח יתקיים מיד? אלא שיש תנאים חסרים מצד הבריאה. זה מובטח, אבל מחכים שכל התנאים יתקיימו.]

ואני חושב שהייתה לנו דוגמה לכך, דורנו דור מועדף שזכה להמחשה נפלאה של דבר זה: חכינו במשך אלפיים שנה לקיום ההבטחה, החזרה לירושלים, החזרה לציון.

[כשהייתי ילד בתלמוד תורה, כשהיינו מדברים על ארץ ישראל, לא משנה על איזו עיר – חיפה, טבריה – זה היה "ירושלים". לא היינו אומרים "ישראל", אלא "ירושלים".]

חיכינו לחזרה לירושלים במשך אלפיים שנה, ופתאום זה קורה. כך במשך אלפיים שנה אברהם ושרה ציפו לילד המובטח. וכשהילד הגיע, כולם צחקו.

[אספר לכם אחד מזיכרונותיי: האם אתם זוכרים את הצחוק של נאצר בנאום הלאמת תעלת סואץ[11]? זה היה בשיא הקיץ, הדלקתי את הרדיו, ושמעתי את הצחוק הזה של נאצר. אמרתי לעצמי: זה, זה הצחוק של ישמעאל. אתם מבינים על מה אני מדבר? שמעתם את הצחוק הזה? מי שגדל בארצות האסלאם יודע מה זה הצחוק של ישמעאל.]

כדי לחזור לנושא, יש לנו כאן תֵּמוֹת של זהויות.

[אפתח סוגריים בנוגע למה שלימדתי הבוקר לקבוצה אחרת במכון מאיר, וכבר דיברתי על זה כאן, שהוא עניין מאוד חשוב, בנוגע ליצחק. אתם יודעים שאנחנו במשא ומתן מול הוותיקן כדי אולי לחתום על הסכם ראשון, שנראה לאן הוא יוביל. זהו סיפור מאוד מורכב, המשא ומתן נמשך מספר שנים. עכשיו שזה נגמר, אני יכול לספר לכם שהייתי מעט מעורב בזה. הוותיקן היה בסופו של דבר מחויב להכיר במדינת ישראל, בצורה זו או אחרת. אני מוכרח לומר שזו לא טובת מדינת ישראל אלא טובת הוותיקן. אם הוא היה מכיר במדינת ישראל בעת הקמתה, היינו חוסכים שבע מלחמות שעשינו עם העולם כולו. הוותיקן נקלע בסופו של דבר למבוי סתום, ומחויב להכיר באופן זה או אחר במדינת ישראל. זה ייחתם ביום חמישי[12]. אם יש לכם כבלים, ואתם יכולים לצפות בערוץ "פרנס - 2", אני מחר מתראיין שם, וזה ישודר ביום חמישי.

יש בעצם לוותיקן שלוש בעיות עם מדינת ישראל: בעיה עם עם ישראל – ההיסטוריה היהודית, עם הדת היהודית – היהדות, ועם מדינת ישראל. אלו שלוש בעיות שונות. כרגע הוא מחויב לפתור את הבעיה שלו עם מדינת ישראל כמדינה, משתי סיבות עיקריות: כל מדינות העולם מכירות במדינת ישראל אחת אחרי השנייה, ולא יתכן שהוא יהיה האחרון שיעשה זאת. לא יעלה על הדעת שהכנסייה הקתולית לא תכיר במדינת ישראל, כאשר מדינה כמו אזרבייג'ן עשתה זאת... הסיבה השנייה היא שיש להם אינטרסים במדינת ישראל. הם ישבו בארץ ישראל במשך מאות שנים, ויש להם אינטרסים נדל"ניים, ביניהם מגרש הרוסים, שאמנם שייך לכנסייה האורתודוקסית אבל זו גם כנסייה. לכן יש להם אינטרס להיות נוכחים במהלך המשא ומתן על ירושלים. למדינת ישראל כמדינה אין שום אינטרס בזה, משום שזה מזמין את שתי הבעיות הנוספות: צריך לדבר גם על היחסים בין דת לדת, וביחסים כלפי עם ישראל, כולל השאלות על אושוויץ, כי זה חלק מההיסטוריה של היהודים. אתם יודעים שהם רוצים לספח לעצמם את כל זה. זה מסובך מאוד. מכל מקום, הם נקלעו למבוי סתום, והם כעת מחויבים לחתום.]

אני חוזר לנושא הכללי: יש תֵּמוֹת של זהות ייחודיים להיסטוריית עם ישראל, והבאתי לכם דוגמה אחת, התֵּמָה של עיכוב ההולדה של הילד המובטח. והתיאולוגיה הנוצרית יצרה לכך חיקוי גשמי: הלידה מבתולה. הילד נולד למרות היעדר אפשרות ההולדה, הם יצרו דגם אלילי: הבתולה ילדה. תעזבו את זה, זה הסיפורים שלהם...

המשמעות של שיכול ידי יעקב

אני חוזר לנושא: דוגמה נוספת של תֵּמָה של זהות, זה שיכול הברכות.

אתייחס לאופן אחד לגשת לעניין: בתורת התולדות ישנה תֵּמָה שחוזרת הרבה מאוד בהיסטוריית המשפחות של התנ"ך: הבכור והקטון[13]. יש אופן אחד להיות בן, שהוא להיות הבן הבכור. ויש אופן להיות בן, שהוא להיות הקטון. והירושה של הדור הקודם מופקדת בידי שתי זהויות אלו. והנה זה תואם במהלך ההיסטוריה לשתי מידות שאנו מוצאים בזהות עם ישראל, שהם מידות סותרות: הסבלנות וקוצר הרוח. הסבלנות, זה כאשר שמים דגש על ירושת העבר שצריך להצליח. קוצר הרוח, זה כאשר שמים דגש על הכישלון של ירושת העבר שיש להחליף. אני לא יודע אם אתם תופסים את זה: בהיסטורית עם ישראל אנו רואים ששתי המידות הללו פועלות, על אף שהן סותרות. כלומר הזהות היהודית בעלת סבלנות אין סופית – חצינו את כל ההיסטוריה – יחד עם חוסר סבלנות יום-יומית – "מחר", "היום", "מתי יבוא? היום אם בקולו תשמעו". קוצר הרוח. אבל זה חוצה את כל הדורות, הסבלנות. הסבלנות, היא מידתו של הבכור, ואילו קוצר הרוח היא מידתו של הקטון. תמיד קיימת בקרב הצאצאים ריאקציה של הדור הבא או של סבלנות או של קוצר רוח. מכאן רואים ששני הכוחות פועלים בהיסטוריה. עכשיו, אם נותנים את ברכת הסבלנות למי שבאופן טבעי בעל סבלנות, וברכת קוצר הרוח למי שבאופן טבעי בעל קוצר רוח, הם נפרדים ולא ייפגשו לעולם. לכן יש צורך בשיכול הברכות: נותנים לבכור את ברכתו של הקטון, ולקטון את ברכתו של הבכור. זה לא יותר מורכב מזה. זו הסיבה שבכל מעבר דור, האב משכל את ידיו ונותן את הברכה של האחד לשני, ושל השני לאחד, כדי שתהיה אפשרות של איחוד בין שני הייעודים.

אמחיש לכם זאת: יצחק צריך להעביר לבניו שתי ברכות, ברכת החומריות וברכת הרוחניות. התורה מלמדת אותנו שלעשיו יש ייעוד חומרי, ולכן צריך שברכת החומריות תינתן ליעקב. יש ליעקב ייעוד רוחני, ולכן צריך שברכת הרוחניות תינתן לעשיו. כל זה כדי שתהיה האפשרות של איחוד ביניהם. אחרת הם נפרדים באופן בלתי הפיך. אלו שני ייעודים אנושיים כל כך שונים, שהם בלתי תואמים. צריך להבין היטב, שהאופי העל טבעי של היסטוריית עם ישראל, הוא הצפייה להולדת סוג של אדם שיש לו שני הייעודים ביחד. והנה מבחינה אנושית, זה בלתי אפשרי.

אני מרבה לומר זאת לבחורי ישיבות שבאים להתייעץ איתי.[14] למשל: בחור ישיבה אמר לי: יש לי כישרון בציור, אבל הרב שלי אמר לי שאם אני לא לומד תלמוד עשרים וארבע שעות ביממה, לעולם לא אהיה יהודי טוב. אבל אני רוצה להיות צייר! מה אני עושה? אתם מבינים את הדרמה. אני קצת מקצין, אבל זה נכון עבור כל הייעודים. תשובת ההלכה ברורה מאוד: יש קודם כל לנסות עם לימוד התורה במשך חמש שנים (חולין כד, א). אם רואים שזה לא עובד ואין ברכה, מנסים עוד חמש שנים. אם גם זה לא עובד, הולכים לעשות עסקים, ומצליחים, כי בינתיים נהיינו חכמים... ונותנים מעשר לישיבות...

התשובה שאני רגיל לתת ושקיבלתי מרבותיי: תלמד תורה. אם אתה רואה שאתה יכול להיות גדול בתורה, תישאר בתורה כי אנחנו זקוקים לתורה. ויש כזה אחד במאה שנים...

[גדול בתורה זה לא משגיח של האטליז, או של הבד"צ... צריך גם את זה אבל זה לא תורה, זה שולחן ערוך, זה משהו אחר... הרי אתם חושבים שחיכינו ארבעת אלפים שנה כדי לדעת איך לאכול כשר? כל גדולי התורה שמלמדים אותנו היום איך לאכול כשר, עושים מאתנו צחוק. ואיך עשינו במשך ארבעת אלפים שנה?! אני לא יודע אם אתם מבינים מה אני רוצה לומר... קוראים להם "גדול", "גאון", הם סך הכל משגיחים... וכיון שאין להם מה לעשות, הם ממציאים דינים. אני לא צוחק! הם משתעממים, ולכן הם ממציאים לנו חומרות. זה נקרא: קל, וחומר... אתם צוחקים? זה דרמטי! תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: לפני כן, איך היינו עושים? וכותבים ספרים על גבי ספרים, "טלאי על גבי טלאי". אתם יודעים איך מכנים חכם מזויף? "חמור נושא ספרים"[15]... זה חמור, כי הגענו לשלב הזה. וזה כמו עם הדומה בלבד, אחרי שהספרים כבר נכתבו, צריך להתחשב בהם, ואז לא מוצאים את ידינו ורגלינו. האם זה ברור מה שאני אומר? התורה היא תורה שבעל פה.

יש משפט בסוף ספר קהלת: "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ"[16]. הפשט הוא שזה לא חכמה לכתוב ספרים ללא סוף. אני לא יודע מי הראשון שאמר שאנחנו "עם הספר". אומר לכם, זה "אחד העם" שהמציא את זה. ואני זוכר את מה שאמר הרב צבי יהודה קוק על זה: אנחנו לא עם הספר, אנחנו לא עם של ספרנים, אנחנו העם של מי שאמר מה שכתוב בספר. זה משהו אחר לחלוטין! מה זה עם הספר... עם של ספרנים?! אלא הפכנו להיות עם של ספרנים. אני לא יודע אם אתם מכירים את היקף התופעה של הוצאה לאור, של חזרה, ביאורי מילים וכו'. אני מקווה שמה שאני אומר ברור? זו דרמה, כי אחרי שהספר כבר קיים, צריך להתחשב בו. אם הייתם יודעים מה כמות הספרים שצריך להשליך לגניזה... אין לכם מושג...

כשהקב"ה דיבר אל בני האדם כדי לתת להם תורה כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אתם חושבים שהקב"ה כתב ספר ונתן אותו למשה? הוא דיבר. וכשהוא שם לב שבני אדם עלולים לאבד את הזיכרון, אמר להם עכשיו תכתבו. יש פסוק בתורה שאומר שעכשיו שקיבלנו את התורה, תכתוב אותה כדי שלא ישכחו אותה[17]. אבל קודם כל התורה היא דיבור, לא ספר. זו בעיה חשובה מאוד, הפכו את הזהות של המסורת, בנו אוניברסיטאות, כותבים דוקטורטים על תזות, על ספר. וקוראים לזה "המסורת"... אני לא יודע אם אתם תופסים את החשיבות של מה שאני אומר כאן. כאילו שהקב"ה ברא בית-דפוס... הקב"ה ברא עולם... זה ברור, כן?

לכן כדי להיות תלמיד חכם אמיתי – ואני מאוד רציני, אתם יודעים שגם כשאני מתבדח, אני מתכוון ברצינות – צריך ללמוד עשרים וארבע שעות ביממה, אחרת אתה רק חובבן. ועל מנת להיות מתמטיקאי אמתי, צריך עשרים וארבע שעות ביממה, אחרת אתה חובבן.

לכן כאשר בחור ישיבה בא להתייעץ איתי, אני אומר לו מה שאומרת ההלכה: תנסה עם לימוד התורה חמש שנים. אם אתה רואה שאתה לא מצליח להיות גדול, תנסה עוד חמש שנים בישיבה אחרת. אם אתה לא מצליח, תבחר את הייעוד החומרי שלך, ויחד עם זאת אתה מתנהג כיהודי טוב, ואתה לומד תורה שעתיים ביום. אבל זה חובבנות. אתה מקיים כל מה שצריך, אבל זה חובבנות. תלמיד חכם אמיתי זה עשרים וארבע שעות ביממה. מתמטיקאי אמיתי זה עשרים וארבע שעות ביממה. ואני מכיר הרבה מאוד אנשים טובים מאוד, שבזבזו את חייהם, משום שהם יכלו להיות מתמטיקאים גדולים, אבל הם הפכו להיות משגיחי כשרות, אחרי סטאז' בישיבה בבני ברק. אני לא יודע אם דבריי ברורים. כי אחרי שעברו את גיל עשרים וחמש, כבר אי אפשר להיות מתמטיקאי גדול. ואילו כדי להיות תלמודי גדול, צריך להגיע לגיל שבעים. ובינתיים, החברה גדושה בהרבה מאוד משגיחי כשרות. זו הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה כשרויות. הם צריכים להתפרנס...]

טוב אני חוזר לנושא. מה אכלתי היום? פרה זועמת כשרה...

זו התֵּמָה של שיכול הידיים: כל פעם שמתחילים היסטוריה מחדש, צריך לתת לבכור את ברכת הקטון ולקטון את ברכת הבכור. אחרת שני ייעודים אנושיים אלו נפרדים.

יש ביטוי בתנ"ך שחוזר הרבה ושאתם מכירים: "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ"[18]. כל עוד השמיים מעל הארץ, הם נפרדים. השמיים עולים והארץ יורדת. צריך שהשמיים יהיו מתחת לארץ כדי לשאת את הארץ. מעין משל, אבל זה יותר ממשל. אם מקבלים שהשמיים יהיו מעל הארץ, אנחנו אבודים. כי השמיים עולים מעלה מעלה, והארץ נופלת מטה מטה. צריך שהשמיים יהיו מתחת לארץ. וזה אכן כך, ברוך ה'. אתם מבינים את המשל? אתן לכם שתי דוגמאות. יש שיר של אברהם אבן עזרא – אצל הספרדים שרים אותו ביום כיפור – שלמדתי עם הרב צבי יהודה קוק: "אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אָרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה". הפשט מאוד יפה: אם היה נמוך יותר מן הארץ, הייתי משתחווה נמוך ממנה. השירה של ימי הביניים מאוד יפה. מצד הפשט זה מובן, יש כאן השראה של אדיקות שירית. אבל על פי תורת הקבלה, יש משמעות אחרת: "אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אָרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה". הרי יש לתמוה: אתה נמצא מול הקב"ה ואתה משתחווה לארץ?! סוגדים לארץ?! מה זאת אומרת להשתחוות לארץ כשאתה נמצא מול הקב"ה? לכן המשמעות היא: אני משתחווה פנים כלפי הארץ, כי "אֵין", האַיִן, האינסוף, למטה ממנה. כלומר כאשר משתחווים על הארץ, בעצם משתחווים להקב"ה שנושא את העולם שהוא ברא. תפסתם את הרעיון?

זה קשור לנושא שלנו: כאשר יש שני ייעודים, שני כוחות, שתי נטיות, שהם שונים, צריך קודם כל לדעת שהם בלתי תואמים. האידיאל הוא להצליח לאחד ביניהם, אבל יש לדעת שזה על אנושי. "ישראל" נמצא מעבר ליעקב ועשיו. יעקב ועשיו בלתי תואמים: יעקב זה הייעוד הרוחני, עשיו זה הייעוד החומרי. כל עוד יעקב הוא יעקב בלבד, ועשיו הוא עשיו בלבד, אין מוצא. צריך שיופיע "ישראל", כלומר יעקב שהוא גם בעל ייעוד חומרי. ואז הוא נקרא "ישראל". נגענו בזה בשבוע שעבר [...][19]. אתם זוכרים מתי יעקב קיבל את השם ישראל? כאשר הוא חזר מגלות לבן, מאולץ על ידי נשותיו. רחל ולאה הן אלו שחייבו אותו לצאת מגלות לבן, וכשהוא מגיע לארץ כנען, הוא מקבל את השם "ישראל". כאשר הוא יורד למצרים, הוא שוב נקרא "יעקב".

אנסה להמחיש לכם זאת ביחס למה שאנו חווים בעולם עכשווי. זה אופן אחד להסתכל על הדברים. אבל לפני כן, תזכרו את התֵּמָה שהתורה מלמדת אותנו: יעקב זה הייעוד הרוחני בלבד, ישראל זה הייעוד הרוחני שמסוגל גם לייעוד החומרי, בתור צדיק. כי עשיו זה הייעוד החומרי בתור רשע. הבנתם את ההבדל שיש כאן. לומדים זאת בעיקר מנדרו של יעקב: כאשר יעקב בורח מארץ כנען אל בית לבן בגלל שנאת עשיו, הוא יוצא מבאר שבע – שם גרה משפחת יצחק – הולך צפונה עד ארם נהריים – אזור לבנון וסוריה – ששם שכן הענף השני של משפחת אברהם, לבן בן בתואל בן נחור אחי אברהם. יעקב עוצר בבית אל, שם מתרחש חלום הסולם, וכאשר הוא מתעורר "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר ... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ ... וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים"[20]. זו לא תפילת אלילית, "אני עובד אותך בתנאי ש-", הלטינים היו אומרים: Do ut des, אני נותן לך על מנת שתיתן לי. אין זו התמקחות, אלא דבר אחר לגמרי, זה נדר. כלומר הוא נודר הנאה מן הברכה החומריות שרבקה הכריחה אותו לקבל, אותה ברכה שהייתה צריכה להינתן לעשיו. יעקב הוא סוג של אדם שלא סובל את הייעוד החומרי, אך רבקה הכריחה אותו לקבל את הברכה הזו משום שאם עשיו היה מקבלה, זה היה אבוד.

ניתן לפרט יותר, אבל אני אומר את הדברים באופן סכמתי. יעקב לא סובל זאת. יש אפילו מדרש על הפסוק "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", לכאורה ידענו את כל הנתונים הללו מן הפסוקים הקודמים[21], לכן אומר המדרש: אנחנו מארץ החרון, חרון אפו של עולם. זו תֵּמָה חשובה מאוד, אולי נלמד זאת בהזדמנות אחרת. המקום שבו שהו הרועים ממשפחת אברהם, שנשארו ארמים. אתם יודעים שכשיעקב הגיע ללבן, הרועים שהו ליד הבאר, יעקב שואל אותם מניין הם, והם עונים "מחרן". והמדרש אומר: אנחנו מארץ חרון אפו של עולם. זו התֵּמָה של "החטא הקדמון" שיש אצל עובדי האלילים. יש בראשית העולם חרון אף שצריך לפייס. ויעקב אומר להם: "מֵאַיִן אַתֶּם"[22]. אתם נוצרתם מתוך האַיִן ולכן עליכם לזכות בקיום שלכם. אלו שתי תיאולוגיות שמתעמתות; התיאולוגיה של יעקב בתור רועה, וזו של רועי לבן בתור רועים. מכל מקום, המדרש אומר שיעקב יצא מבאר שבע בחרון אף, כי הוא שמע שהוא צריך להתחתן. הרי הייעוד שלו זה הספר! להקים משפחה?! אני איש הספר! אתם יודעים שהייעוד הרוחני הוא רק זה, ואילו אחריות המשפחה ניתנת לאישה. שמתם לב לזה? ולא רק אישה אחת, מסכן, ארבע נשים! לכן חרה אפו... זה "הריבוע של המעגל" המשפחתי... יעקב לא אוהב את הייעוד החומרי, לכן הוא אומר לקב"ה "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ ... וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים"[23]. זה כל מה שאני מבקש!

יש אפילו פרשן חסידי ששאל: מה הפירוש של "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"? הרי לחם זה בשביל לאכול ובגד זה בשביל ללבוש! והוא עונה: יעקב אמר, אני לא רוצה לחם כדי למכור אותו ולקנות בגד, ואני לא רוצה בגד כדי למכור אותו ולקנות לחם. אני רוצה לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש. כלומר אפילו במסחר הוא לא רצה לעסוק. אתם רואים מה זה יעקב, אפילו מסחר לא מתאים לו. כלומר זה בחור ישיבה אמתי, ורק זה בלבד. אבל זה עוד לא "ישראל", זה בחור הישיבה. זה הכישרון הרוחני, הנזירי, הסגפני. הייעוד הזה הוא ממד של החברות האנושיות, ובעם ישראל זה ממד של הזהות היהודית, אבל כאשר יש רק ממד זה, זה הכישלון של עם ישראל. כי אנו מייחלים לישראל ולא ליעקב. לכן זה לא מיקוח, אלא זו דחייה של הייעוד החומרי.

והנה מצאנו לכך אשרור בפסוק נפלא. כאשר יעקב חוזר מבית לבן ועומד לפגוש את עשיו, הוא שולח אליו משלחת שתאמר לו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"[24]. את כל זה הקב"ה נתן לי. הפרשנים – ואצטט לכם כאן את רש"י – שואלים: במקום לשלוח משלחת שלום, הוא מעורר את רוגזו עוד יותר, שהרי הוא כאילו אומר לו "אתה רואה שהברכה שגנבתי לך, זה עבד, ועכשיו אני עשיר!" לכן מפרש רש"י: כל מה שאתה רואה, שור חמור עבד ושפחה, לא באו לי מברכת אביך, אלא הוא פרי עבודתי, לכן אל תשנא אותי. תבינו זאת: הברכה החומרית שעשיו היה צריך לקבל ושיעקב לקח על מנת שיהיה איחוד הייעודים והוא יהפוך להיות ישראל, כי ישראל זה יעקב ו"עשיו כשר". לא אמרתי שעשיו הוא כשר, אמרתי שישראל זה יעקב ועוד עשיו כשר. ואנחנו נמצא "עשיו כשר" אצל צאצאי יעקב, יוסף, שהמדרש מגדיר כ"שיטנו של עשיו"[25], משום שהוא ההוכחה שניתן גם להיות האיש של הייעוד החומרי וגם להיות צדיק. כאשר יש ליעקב שני הכוחות הללו, הוא הופך להיות ישראל.

ואנחנו חווים בעיה זו: במשך אלפיים שנה, הייעוד היהודי היה יעקב בלבד, והשארנו את הייעוד החומרי לגויים. אמנם גם אנחנו עסקנו בעניינים חומריים, אבל לא לעיני הגויים. העיירה הייתה גויה, הישיבה ובית הכנסת יהודי. זה יעקב אצל האומות. והנה לאחר אלפיים שנה, יעקב הופך להיות ישראל, כלומר האיש של הייעוד הרוחני לוקח בידיו את הייעוד החומרי והוא בונה קיבוצים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ערים. ויעקב מתנגד לכל זה – בני הישיבות מתנגדים לחלוצים. הבנתם איך זה עובד?

קהל: [...]?

מניטו: לא, כי אנחנו שוכחים שיש חלוצים שהם יעקב-ישראל. כל פעם שמדברים על עניין זה, שוכחים שבנוסף לחילונים ולחרדים, יש היהודים הנורמליים... אלו שהם גם וגם. שוכחים אותם! והם תמיד הקורבנות... אני נשאל על כך לעיתים קרובות, וזה מצוין ששאלתם את השאלה הזו. אל תשכחו זאת: "ישראל" זה מי שהוא גם וגם. ויש שני קצוות: אלו שהם רק זה או רק זה. אבל מדוע מדברים רק על הקצוות ואף פעם לא על היהודים הנורמליים?! יש כאן חוסר צדק, יותר מזה, חוסר הבנה מוחלט. ואני לא יודע אם שמתם לב ששני הקצוות הללו הינם האויבים של היהודים הנורמליים. שניהם מאוגדים נגד היהודים הנורמליים. שמתם לב לזה? הרי מה קרה בממשלה הנוכחית? החרדים והחילונים כרתו ברית לא טבעית נגד הציונים הדתיים[26]. את כל זה אנחנו שוכחים. אבל רוב האומה, זה לא החילונים ולא החרדים, זה היהודים! לא אמרתי שהאחרים לא יהודים, אך הייתי אומר שהם ממוצא יהודי... זה עומק הבעיה.

הרבה פעמים אני אומר – ולצערי אני חושש שזה אכן מה שקורה, משום שדבר זה קרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה שלנו – שהענף החילוני עזב את עם ישראל, הלך לאיבוד. הלך לייסד את המרקסיזם, האקזיסטנציאליזם ועוד מה שתרצו, ושהענף הדתי בלבד עזב אותנו והלך לייסד את הנצרות, את האסלאם. וזה מה שמחכה לנו! אתם יודעים, ניתן לראות במיקרוקוסמוס בתוך החברה הישראלית כיצד נולדו אותם זרמים אנטי-יהודיים שיצאו מן היהדות, שהיו או חילוניים או דתיים. וצריך לאזור אומץ על מנת להביט על המציאות כמות שהיא: הסיפור הזה כבר מסופר לנו בתורה!

לעיתים קרובות, כשאני בחוץ לארץ, שואלים אותי שאלה נאיבית – כמובן שאין שאלה נאיבית: מה עדיף: להיות דתי באקס-לה-באן[27] או אתאיסט בשומר הצעיר? ואני רגיל לענות: אי אפשר להיות נורמלי?... אחרי הכל, זו שאלה שגויה, מדוע חייבים לבחור בין דֶּבֶר לחולירע? אלא שיש בכל זאת הבדל גדול: עדיף להיות בבית מאשר מחוץ לו. לכן הרבה פעמים אני אומר – ואני אומר לכם זאת בצורה ברורה כדי שלא תהיינה אי הבנות: לעיתים קרובות אני מוזמן אצל השומר הצעיר, אז אני לא יכול לאכול שם, אבל אני מרגיש בבית. לעומת זאת אני לעיתים קרובות מוזמן אצל האורתודוקסים באנטוורפן, שם אני יכול לאכול, אבל אני לא מרגיש בבית. האם אתם מבינים את ההבדל? האם אי אפשר סוף סוף לבנות בית שבו ניתן גם לאכול וגם להרגיש בבית?... אבל זה עם ישראל, יש קצוות ו-... עד כאן... זו הדרמה יעקב-ישראל. וצריך להבין היטב שרק יעקב יכול להיות ישראל, אבל זה רק כאשר יעקב הוא ישראל שהוא ישראל. והנה למה אנו מצפים בסיפור הזה? מצפים לישראל ולא ליעקב. האם הבנתם?

וזה מה שאנחנו אומרים, אבל צריך לקרוא את התורה כמו שהיא כתובה. זה "יעקב אבינו", אבל הוא "ישראל", זה הבדל של היקף, של שיעור קומה. והחברה הישראלית נמצאת בתוך הבעיה הזו: "יעקב" הופך להיות "ישראל", ולכן יש לפנינו כל הדמויות: יעקב שלא רוצה להיות ישראל, עשיו שהוא עשיו בלבד, עשיו שהוא חושב את עצמו ליעקב, כשמה שצריך באמת זה יעקב שהופך להיות ישראל.

מדוע בני ישראל לא יצאו ממצרים עם פטירת יעקב

עכשיו אפשר ללמוד את הפסוק הראשון של פרשת שמות. אנחנו בסוף השיעור, אבל זה לא נורא...

קהל: לא ענית לשאלה מדוע בני יעקב לא יצאו ממצרים עם פטירת יעקב?

מניטו: אתם יכולים להבין מעצמכם: כל עוד יש להם הזהות "יעקב", הם תפוסים... דיברתי על זה בפעם שעברה.

קהל: העובדה שאפשר לחכות בתור יעקב בגלות, עד שהקב"ה ייתן לנו סימן...

מניטו: כן, זהו זה. אלו סוגים של אליבי...

אומר לכם, בבדיחותה, אבל זה לא בדיחה: אני חונכתי לפי מסורת הספרדית. במסורת הספרדית, מי שהמתנדנד בזמן התפילה בבית הכנסת, זורקים אותו דרך החלון. רק לזקנים אדוקים מאוד, מיסטיים, התירו להתנדנד "באצילות"... וגם זה... וזאת משום שלפני הרבה זמן, הייתה טכניקה מיסטית של נדנודים בזמן התפילה, זה מדע שלם. אבל כאשר רואים את אותם הצעירים שמתנדנדים בהתפרצות, הפסיכולוגים יודעים במה מדובר... אין לזה שום קשר עם המיסטיקה. זו נוירוזה מינית. טוב, כמובן אני מקצין... אבל לא כל כך. הגיל שלי מאפשר לי לספר מה שמתרחש אצל הנערים... ויש להיזהר מזה, זה מדע שלם. הגבול שבין המיסטיקה האמתית לבין המיניות, דק מאוד. אני זוכר שהיה לי מורה לצרפתית, בשם מר מוניו, שאמר לנו דבר מאוד יפה: כשכותבים שירים בגיל 17, זה בגלל שאנחנו בני 17. אם כותבים שירים בגיל 70, זה בגלל שאולי אנחנו משוררים. זה מאוד יפה. אותו דבר עם המיסטיקה: כשאתה מיסטיקן בגיל 17, זה בגלל שאתה בן 17. אם אתה מיסטיקן בגיל 70 זה בגלל שאתה אולי באמת מיסטיקן. צריך להיות רציני. כאן זה אותו הדבר.

דיברתי על הנדנודים כדי לענות לשאלתך בצורה מתבדחת. יש אנשים שאומרים "אני הולך", אבל הם נשארים במקום, לכן הם מתנדנדים. מרוב הליכה במקום, מתנדנדים... זה כל הסיפור.

אספר לכם סיפור – אנחנו מעט מתבדחים אבל אלו דברים דרמטיים: אלפיים שנה – אתם יודעים מה זה אלפיים שנה?! – "לשנה הבאה", במשך אלפיים שנה! יש מדרש שאומר כך: בחלום של יעקב על סולם המלאכים, הוא רואה מלאכים "עולים ויורדים". שואל המדרש: המלאכים צריכים לרדת ולעלות, לא להפך. אחד המדרשים אומר: יעקב רואה את השרים של הציוויליזציות הגדולות עולים ויורדים, השיא והנפילה. הוא רואה את השר של בבל שעולה ויורד, את השר של פרס שעולה ויורד. והוא רואה את השר של רומה – שרו של עשיו – שעולה ונשאר למעלה. אז יעקב מפחד, מדוע הוא לא יורד? הקב"ה אומר לו: תעלה אתה כדי להוריד אותו! לא, הוא צריך להתכונן... "אני מתכונן". ההזדמנות השלישית היא תמיד ההזדמנות הקריטית. זה תמיד הולך בשלשות. כאשר זו ההזדמנות האחרונה, אסור להיכשל. עם ישראל עבר את הציוויליזציות של ימי קדם מהר מאוד. הן נעלמו ואנחנו כאן. והנה הגלות הזו, שהתחילה לפני אלפיים שנה, נמשכה במשך אלפיים שנה! היינו צריכים אלפיים שנה כדי לאזור אומץ להתעמת עם רומה. ורק השבוע אנחנו חותמים... כדי לחזור לענייני דיומא...

קיים סוג של חרדה כלפי המחויבות, שעלול להסתתר מאחרי אליבי של "הייעוד". "אני מחכה כי המידה הטובה היא לחכות". אם אני לא מחכה יותר, אין לי יותר מידה טובה. התרגלתי במשך אלפיים שנה שהמידה הטובה היא להמתין, ואתה מבקש ממני שלא להמתין? אני בוגד באותה המתנה! זה מה שהתרחש. תדמיינו אינרציה של אלפיים שנה – אינרציה זה עוד חלש צריך מילה יותר חזקה: "אני מחכה", "אני מאמין", "זה יבוא". הכל מושלך לעתיד דמיוני, שנה הבאה, שנה הבאה. פתאום, מגיע הזמן, אבל אנחנו ממשיכים: אני מחכה, אני מחכה... זה מה שקרה במצרים: הייתה הזדמנות לסיים את הגלות במועד שהיה צריך לסיים אותה, אבל התיישבנו. זה סוף הפרשה הקודמת, שבה בני ישראל מתיישבים במצרים. "בלאק-אאוט" של ההתגלות, ההתגלות שותקת, ומהפסוק האחרון של ספר בראשית – העברים מתיישבים במצרים – עד הפסוק שנקרא, שאומר שיצאו ממצרים. "בלאק אאוט", לא קורה שום דבר, אני מחכה.

הליקוי מאורות הזה, אנחנו הדור של סוף תקופה של אלפיים שנה שבה המידה הטובה הייתה להמתין. וזה העימות הגדול שיש לנו עם יהודי הגולה. יהודי הגולה מאשימים את הישראלים בבגידה כלפי המידה הטובה של "המתנה". האם זה ברור מה שאני אומר כאן? כמובן, אני מדבר בתור ישראלי... ויש עימות חמור מאוד: עבור הישראלי, יהודי הגולה נמצאים בפרהיסטוריה של ההמתנה, הם בתוך הישות "אב", שנמצא עוד בשלב ההבטחה שייוולד לו בן. ואילו הישראלי זה הבן שכבר הגיע. וזה פסוק מפורש בירמיהו: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"[28]. הבנים. ומה עם האבות? זה לא סיפור של מצב משפחתי, הרי אצל הישראלים יש גם אבות, ואצל היהודים יש גם בנים, אלא מדובר בבחינה של זהות עם ישראל. הבחינה אב, זה ההבטחה והמידה הטובה של המתנה שההבטחה תתקיים, ולהאמין שהיא אכן תתקיים. אבל הזמן חולף מהר. אנחנו בשיא אור היום, ויש עוד אנשים שאומרים: "עוד מעט יעלה השחר!", אבל אנחנו בחצות היום! אני לא יודע אם אתם מבינים את הדרמה. ואני מכיר הרבה מאוד מיהודי הגולה שמשוכנעים בכנות שאנחנו בוגדים ב"ציפייה היהודית". הציפייה היהודית היא: זה יבוא. אבל במדינת ישראל זה כבר הגיע... אני לא יודע אם אתם תופסים את הדרמה. אז הנה "יעקב" בתור יעקב, מתיישב במצרים, ואילו "ישראל" זה יעקב שעולה ממצרים.

קהל: יהודה לא יכל לעשות כלום? הרי הוא היה בעל הייעוד של "ישראל"!

מניטו: לא. הייתי מזהה זאת כך: הרי במשך אלפיים שנה, היו עברים בקרב היהודים, אבל הם לא יכלו לעשות שום דבר. למשל רבי יהודה הלוי – שהיה מגדולי רבותינו – אמר בזמנו: הגיע הזמן, אנחנו יוצאים מגלות ספרד וחוזרים לירושלים! גם הרמב"ן, אותו דבר. מי הלך בעקבותיהם? אותו דבר עם יהודה.

קהל: זהו, לא הולכו אחרי "יהודה".

מניטו: בדיוק! "יהודה" הלוי...

אספר לכם סיפור של אחד מרבותיי, שהיה אביו של רב שעימו למדתי, הרב אשלג האבא. אני למדתי עם בנו. שמעתם על הרב אשלג? בשנות ה-20, הוא היה רב בוורשה, והכריז לכולם: הגיע הזמן! צריך להתנתק! צריך לחזור! כל רבני וורשה רצו להכריז עליו חרם. הוא ברח, האחרים נשארו, ואני לא יודע כמה חודשים לקח לו להגיע לארץ ישראל, והוא היה מתפרנס כמשגיח בישיבה. הוא היה משנן משניות לילדים, למרות שהוא היה מקובל גדול. בוורשה רצו לשרוף אותו, כי הוא אמר הגיע הזמן, ואם אתם לא עוזבים... זה הרב אשלג. אך היו עוד הרבה כמוהו. ז'בוטינסקי בעצמו, דיבר על סכנת השואה, הסתובב מעיר לעיר בעיקר באמריקה, עם ספר תורה בזרועו, באומרו שצריך להציל את יהודי העולם. ואף אחד לא הקשיב לו, וגם אותו רצו לשרוף. זה אותו דבר. רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, הגאון מווילנה. הגאון מווילנה אמר הגיע הזמן, אבל היהודים לא שמעו. זו אינרציה מסוג "יעקב".

קהל: אם כן מדוע הלכו אחרי שבתאי צבי?

מניטו: הוא היה משיח שקר. זו שאלה מאוד חשובה. אני פותח סוגריים: כל פעם שאחד אמר "זה אני, בואו אחרי", זה נכשל. בפעם ראשונה שעם ישראל הוא זה שאמר "אנחנו חוזרים", זה צלח. המשיחיות האמתית היחידה זו הציונות. משום שזה עם ישראל שאמר שהגיע הזמן, זה לא מיסטיקאי אחד שאמר "זה אני, בואו אחרי". כי כל פעם זה נכשל! האם זה ברור מה שאמרתי כאן? ולכן הגמרא מדברת על "ימות המשיח", והסימן של ימות המשיח זה כאשר היהודים חוזרים מכל העולם כולו. כל זה בסוף הפרק הראשון של מסכת ברכות, דף יב עמוד א[29]. זה "ימות המשיח", על פי פסוק מהנביאים. כשיהודי העולם כולו חוזרים לאחר אלפיים שנה, מתווכחים?! במשך אלפיים שנה הקב"ה היה ברוגז אתנו, פתאום הוא נותן אור ירוק, ואנחנו חוזרים מכל הארצות, אני לא יודע אם אתם קולטים זאת! והעולם כולו נגדנו! זהו הסימן שזה באמת הזמן. מי יזם את כל זה? אני יודע שזה מפחיד לשמוע זאת, אבל מי יזם זאת? הרצל... בור ועם הארץ בתורה. הוא לא ידע אלף-בית. כשהוא הגיע אל היהודים אמרו לו כמו שאמרו למשה במצרים: אתה מגמגם... אמר להם: אבל הגיע הזמן! אמרו לו: אבל אתה מגמגם. אני אומר זאת בצורה מתומצת. זו השאלה של יעקב שרוצה להיות יעקב בלבד, הוא מתיישב במצרים. ואנחנו במלכודת.

אם אני צריך לדבר כל כך הרבה על דברים כל כך פשוטים, זה סימן שיש לנו אלפיים שנה של אינרציה להבין. אתם לא יודעים עד כמה האמירה "לשנה הבאה בירושלים" הייתה כנה, בדבקות מוחלטת, במשך אלפיים שנה. פתאום מגיע הזמן שבו אנחנו יכולים להיות בירושלים, אבל ממשיכים לומר "לשנה הבאה בירושלים". אז במה מדובר?! והדבקות נשארת אותה דבקות.

לפני הרבה שנים טסתי למונטריאול על מנת להעביר שם סמינר. אתם יודעים שיש שם בעיקר יהודים יוצאי מרוקו. הם הצרפתים של קוויבק... זו אגב קהילה מאוד נחמדה. בסוף הסמינר, הם ארגנו לנו "ערב מרוקאי", וגם הזמינו את השגריר המרוקאי. אתם יודעים, הכנסת האורחים של המרוקאים, זה נפלא. צריך לחוות כדי להבין. בסוף הערב, כולם קמו ושרו את התקווה עם כוונה שאתם לא מדמיינים, הם אף הכריחו אותי לעמוד דום, כי זה ההמנון הלאומי, ואחר כך שרו "לשנה הבאה בירושלים", בכוונה מאוד גדולה. שאלתי את עצמי: ריבונו של עולם, מה קורה כאן? הרי "לשנה הבאה בירושלים" שלהם, זה רציני, אבל מה המשמעות אם אתה מסתובב סביב כדור הארץ? שלב ראשון: קזבלנקה - מונטריאול. שלב שני: אינדונזיה, ואחר כך נראה... אבל שני הדברים רציניים. הייעוד של ישראל זה "לשנה הבאה בירושלים", אבל איפה אומרים זאת? "יעקב" במונטריאול. ואי אפשר לומר שהם לא יהודים טובים: תפילין, כשרות, אתם לא יודעים מה יש במונטריאול, וגם בפריז, איפה שתרצו. החיים היהודיים האוטנטיים: יעקב בגטו. ובמקביל ישראל מתמודדת עם ההיסטוריה שלה. ועם הרבה כוונה הם אומרים "לשנה הבאה בירושלים". זה העניין, יעקב התיישב. אבל מדובר ב"ישראל" בירושלים!

תזכרו מה רש"י אומר בתחילת הפרשה הקודמת: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"[30], סתומה מכל הסתומות – אני לא חוזר על כל הפרטים – הפרשה סתומה, ורש"י אומר שיעקב רצה לגלות את הקץ, ונסתמה לו הנבואה. בגלל ש"יעקב" לא רואה את הסוף של הגלות, רק "ישראל" מסוגל. הבנתם את ההבדל? יחד עם זאת, זה יעקב שהוא ישראל, אבל רק כאשר הוא ישראל. אכן, הישראלים ממוצא יהודי, אין לשכוח זאת, זו לא בדיחה. וכשהם שוכחים שהם ממוצא יהודי, הם הופכים להיות עשיו. אנחנו ממוצא יהודי. ואני יכול לומר לכם, נולדתי במשפחת רבנים, כך שאני חי בעיה זו: בני, בני בני, הופכים להיות עברים ממוצא יהודי. אני לא יודע אם זה ברור. זה לא בדיחות. אגב אתם כבר רואים זאת אצל הבנים והנכדים שלכם. כיון שזה הגיע אחרי אלפיים שנה, אנחנו המומים, חנוקים. מה קורה לנו? יציאת מצרים!

זו השאלה: יש חלק מעם ישראל שנשאר במצרים, זה יעקב, והחלק שעולה ממצרים, זה יעקב שחוזר להיות ישראל. זה העניין.

נלמד לפחות את הפסוק הראשון של פרשת שמות, ונראה איך כל מה שאמרנו כתוב. משם רציתי להתחיל, סוף סוף הגענו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

הבנתם, זה פשוט. עצם העובדה שמכנים אותם "בני ישראל" שבאו למצרים עם "יעקב", אנחנו יודעים שתהיה יציאת מצרים, כי אלו "בני ישראל" שירדו עם יעקב למצרים. זה ברור עכשיו.

אני מוסיף עוד כמה פסוקים:

רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

הפרשנים מבארים כך: לפי הפסוק הראשון, בני ישראל שירדו למצרים עם יעקב, היו בנסיעה לכיוון מצרים, "מִצְרָיְמָה". יוסף בלבד היה מסוגל להיות במצרים ולהישאר "ישראל". ואתם רואים איך זה מתרחש בהיסטוריה: כאשר משפחת יעקב יוצאת לגלות, בני ישראל מתכנסים בתוך גטו, ויש יוסף אחד בארמון האליזה, דהיינו בארמון של פרעה... כלומר "היהודים" ברחוב פאווה[31], וה-"ישראלית"[32] ברובע ה-16. אתם מבינים את ההבדל... ויוסף בלבד מסוגל להיות ברובע ה-16 ולהישאר "יהודי". האמת, כל עוד הוא "ישראלית" זה עוד בסדר... אתם רואים שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה באותו אופן: יהדות צרפת, שהיינו חלק ממנה, ואני צריך לומר שאני לא מזלזל בכל זה, הרי אני מהרבנים הצרפתים הבודדים – אלג'יראי, אבל סוף סוף צרפתי – שמשרתים את יהדות צרפת גם לאחר העלייה לארץ. שמתם לב שאני טס מידי פעם. לכן אני לא סבור שזהות היהודי הצרפתי היא זהות שיש לוותר עליה, אבל צריך שהיא תהיה אוטנטית. זו קהילה שהתבוללה באופן תמידי, ללא הרף, ושכל פעם קמה לתחיה בזכות מהגרים. תראו מה שקרה לאחר מלחמת העולם השנייה: פליטי מרכז אירופה ופליטי צפון אפריקה ומצרים הם אלו שהקימו מחדש את יהדות צרפת. אבל אין "יהדות צרפת", אלא יש יהודים בצרפת. וכאשר הם הופכים להיות "ישראלית", זו הדרך הבטוחה להתבוללות... כמובן, יש שרידים בכל מקום, והכרתי צאצאים של משפחות יהודים צרפתים שהיו צרפתים עוד לפני ורקינגטוריקס[33]. זו לא בדיחה, "המוהיקני האחרון"[34] קיים בכל מקום... אבל זו קהילה שההיסטוריה שלה הינה היסטוריה של התבוללות מתמדת. כעת מתרחשת תחיה מלאכותית של התרבות היהודית בצרפת, בזכות זה שמדינת ישראל קיימת. אבל זו קהילה שהולכת ומתבוללת.

פעם המשלתי זאת כך, ונסיים עם המדרש הזה: יש בגמרא תיאור של יום הדין, בו הקב"ה יכנס את כל הגויים משפחה משפחה. זה בתחילת מסכת עבודה זרה[35], שם יש מדרש שאומר שבאחרית הימים הקב"ה יכנס את כל העמים לעמוד לדין, לפי משפחות. בסופו של דבר, הם מגיעים בערבוביה – קוסמופוליטיזם בין-לאומי – הקב"ה אומר להם שזה לא עובד כך, וכדי לדון אותם עליהם להתייחס לפי משפחות. שתי משפחות בלבד מצליחות לעשות כן, רומה ופרס. מנקודת מבט של פענוח טיפולוגי-דתי, אלו הנצרות והאסלאם. מכאן – ואגב המהר"ל גם מתבסס על מדרש זה – אנו לומדים שהאסלאם זה פרס. היה צריך להגיע עד ימינו כדי לדעת שהפונדמנטליזם של האסלאם זה אכן איראן, יותר מערב הסעודית.

המדרש אומר שכל אומה תעמוד לדין – אחרי שהן יתייחסו לפי משפחות – והקב"ה שואל אותם: "ומה עם התורה?". כל משפחה תסנגר עבור ההיסטוריה שלה, והקב"ה עונה להם שכל מה שאתם אומרים שעשיתם, אני עשיתי! מסחר – אני עשיתי. מלחמות – אני עשיתי, "ה' איש מלחמה". כלומר העולם שבראתי מתפקד כי אני גורם לו לתפקד, לא אתם יצרתם את הציוויליזציות. אז האומות אומרות: התורה זה היה הרציני? לא ידענו. תן לנו את התורה כמו שנתת אותה לעם ישראל, ותראה שהכל יהיה בסדר. אתם עוקבים? כל זה נמצא בגמרא. והם אומרים: לא חייבתנו לקבל את התורה, כמו שחייבת את ישראל, שכפה עליהם הר כגיגית בהר סיני. תחייב אותנו ואתה תראה! הקב"ה עונה להם: אני לא מחייב אתכם, אבל אני נותן לכם מצווה אחת, מצוות סוכה. נראה אם אתם מסוגלים לקיימה. תקימו את "המועדון הים תיכוני" ונראה איך זה עובד... אגב זה כך במציאות... "המועדון הים תיכוני" זו התורה של האומות... וזה יהודי שהקים להם אותו... הם בונים סוכה, והקב"ה מקדיר את החמה עד שהם נאלצים לצאת מן הסוכה תוך טריקת דלת. אומר להם הקב"ה: אתם רואים שאתם לא מסוגלים לקיים אפילו מצוה אחת מסוג זה. הגמרא שואלת: זה לא הוגן, למה הקב"ה הקדיר את החמה עד שהיו חייבים לעזוב את הסוכה? התשובה נפלאה: לפי ההלכה מותר לצאת מן הסוכה אם חם מאוד, אבל לא טורקים את הדלת... זה ההבדל הגדול. כאשר יהודי מנוע מלקיים מצווה, הוא עצוב מכך. ואילו הגויים מחככים כפיהם ואומרים "אין לנו תורה, אנחנו רגועים"... אתם רואים את ההבדל. המדרש מסתיים כאן, הגויים נפסלים, הם לא מסוגלים לקיים אפילו מצוות סוכה. אגב חג הסוכות זה החג שבו אנו מתפללים עבור הגויים, זה קשור, שבעים אומות.

ואני המצאתי המשך למדרש הזה: כאשר הקב"ה רצה לדון את האנושות, המלאכים אמרו לפניו אי אפשר לדון, משום שרק עם ישראל קיבל את התורה. הקב"ה עונה: אם כן נדון רק את עם ישראל. זה לא מדרש אנטי-יהודי, כן?... כלומר כיון שרק עם ישראל קיבל את התורה, נדון רק את עם ישראל לפי התורה. והנה כל האומות קמות כאחד ואומרות: אנחנו רוצים להעיד שעשינו כל מה שהיה ביכולתנו כדי למנוע מן היהודים לקיים את התורה. ואז הקב"ה אומר לעם ישראל: בינינו, יצאתם בזול...

כלומר לפי המדרש הזה, אי אפשר לדון את האומות בגלל שהן לא קיבלו את תורה, ניתן לדון אותם רק לפי החוק. אז איך נדון את האומות? לפי היהודים שלהם. כלומר כאשר היהודים הגרמנים יגיעו ליום הדין, הקב"ה ישאל אותם: האם טוב עשיתי לברוא גרמניה? נראה מה הם יענו... לפי זה גורלה של צרפת בידינו... הקב"ה ישאל אותנו "מה דעתכם על צרפת?". אז, יקריאו שמות, ונשמע קול "יהדות צרפת"? והתשובה: "מתה למען צרפת...". זה מה שרציתי לומר, זו יהדות שמתבוללת באופן מתמיד. אבל יש לנו אותה סכמה: בני יעקב זה ישראל, אבל בתוך גטו. הם לא מסוגלים לסבול את החיים בעולם החיצוני. יוסף בלבד מסוגל, אבל היה רק יוסף אחד שהיה צדיק. כל השאר... תראו מה שקרה עם הנצרות, שהיא משיחיות של אחד מבניו של יוסף, זה אותו כיוון.

טוב, למדנו לפחות פסוק אחד, נתראה בשבוע הבא.

הערות

[1] הערת המתרגם: ר' בהמשך השיעור ש-"מיד" הכוונה עם האסף יעקב אל עמיו.

[2] Thème, דהיינו סוגיה, נושא ורעיון כללי.

[3] Approximation.

[4] אולי ע"פ בבלי, יבמות יב, ב: "תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה ... מניקה שמא תגמול בנה וימות".

[5] בבלי, נדה ט, א.

[6] ראה בבלי, נדה, כז, א: א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא.

וראה עוד בבלי, יבמות, פ, ב: אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה.

[7] להרחבה על הנושא, ראו ב'כי מציון' על פרשת וארא.

[8] תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ו הלכה ו: אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראין מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה שנ' וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות שנאמר בא אלי העבד העברי וגומר מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים שנ' ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו ויקומו ויעברו במספר ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק שנ' כמתלהלה היורה זיקים וגומר כן איש רמה וגומר ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך אפשר למי שנאמ' עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהו שוטים אל תהו שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקין.

[9] שמה של ויאטנם באותם ימים.

[10] ר' הערה 8.

[11] 26 ביולי 1956.

[12] ביום חמישי 30 בדצמבר 1993 נחתם בירושלים הסכם הכרה הדדית בין מדינת ישראל לבין ה"כס הקדוש".

[13] היליד האחרון. המונחים המקצועיים בצרפתית: primo géniture et ultimo géniture.

[14] לאחר התייעצות עם הרב אורי שרקי ותלמידים נוספים, יש לציין שהדברים של מניטו נאמרו אל תלמיד מסוים בהקשר מסוים: בחור ישיבה, על רקע הוראת רבו. נאמן לדרכו בפסיקת הלכה, דברי מניטו במקרה זה נאמרו לאותו תלמיד שנמצא במסגרת מסוימת, ולא כהוראה מעשית לכלל. אין כאן כדי לשלול מקצועות אחרים, אלא סיטואציה מסוימת שבה השואל צריך לברר האם הוא מתאים למקצוע לימוד התורה ועליו להמשיך בו, ולא לשבור את דמות הרב של התלמיד (הערת המערכת).

[15] זוהר חדש, תיקונים כרך ב דף סט עמוד ב.

[16] קהלת יב, יב.

[17] דברים לא, יט-כא.

[18] דברים יא, כא.

[19] ההקלטה הראשונה נגמרה.

[20] בראשית כח, כ-כא.

[21] שם כח ז : "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם".

[22] שם כט, ד.

[23] שם, כח, כ-כא.

[24] בראשית לב, ה-ו.

[25] בראשית רבה, ויצא, פרשה עג, ז.

[26] "ממשלת רבין השנייה", 1992-1995, שבה הורכבה הקואליציה ממפלגות העבודה, מר"צ וש"ס.

[27] עיר בצרפת, מקום מושבה של "ישיבת חכמי צרפת" משנת 1945 ועד ימינו.

[28] ירמיהו לא, טז.

[29] בבלי, מסכת ברכות דף יב עמוד ב: תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם

[30] בראשית מז, כח.

[31] הרחוב המרכזי של "רובע היהודים" בפריז.

[32] כינוי לבני האומה הישראלית מאז נפוליאון. מניטו רומז שהמכנים את עצמם כך הינם היהודים המתבוללים.

[33] ראש שבט גאלי שהתפרסם כמנהיג המרד הגאלי נגד הרומאים בשנת -52 למניינם.

[34] ביטוי מושאל עבור "שריד אחרון של עדה".

[35] בבלי עבודה זרה ב,א – ג,ב, עיי"ש.

En italique : intervention du public

En rouge - Passages peu clairs - A réécouter

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Chémot 94

Qui m'avait posé une question la dernière fois à la fin du cours, mais qui n'est pas là ?
C'était de ce côté-là.

C'était toi ?

Non, c'était encore une autre…
Bon, je vais répondre à cela rapidement.

On avait posé le problème aussi pourquoi les Bné Israël ne sont pas partis tout de suite ?

Très bien. Exact. C'est vous qui avez posé la question ? C'est quelqu'un là-bas.

La même personne. La même personne.
C'est-à-dire ?

La même personne qui a posé la question.
Elle a posé la question deux fois.

Carole… Carole Rosenthal.
Carole, nahon, Rosenthal.
Bon, ça y est. Je me rappelle. Nous allons répondre à ces deux questions. D'abord à celle-là.
Parce que la deuxième question nous ramène à la Paracha de la semaine.
Alors vous m'excusez, je vais vraiment parler lentement. Je vais essayer de parler lentement.
Donc, si j'ai bien compris Carole ne s'est pas manifestée car elle est à la manifestation ! Ça doit être ça (rires).
Écoutez, c'est un thème important que nous avons dans l'histoire de la famille des Patriarches, mais qui se continue dans la suite de l'histoire d'Israël. On dirait qu'il y a un certain nombre de thèmes d'identité que la Torah explique assez en détail, à certains niveaux de la famille des Patriarches, en particulier. Le problème de... - c'est un mot que chaque fois je cherche en français, mais je crois qu'il n'existe pas... - les mères d'Israël tardent à enfanter. Je sais, dans la traduction, on dit qu'elles sont stériles longtemps, mais ce n'est pas le mot exact, puisque finalement elles enfantent, c'est qu'elles n'étaient pas stériles. Il y a empêchement à enfanter, jusqu'à ce qu'il soit assuré, pour des critères propres à la Torah, que l'enfant qui sera né sera - comment dire ? - on parle français, c'est difficile de traduire de l'hébreu - sera... 'matim', compatible à ce qui est attendu, et ne soit pas une approximation, ce qui est une catastrophe.

Parce que lorsque dans l'histoire apparaît une approximation de certains projets, elle est là. Tout ce que D.ieu crée ou laisse exister est irréversible. Lorsque l'approximation apparaît, c'est vraiment une catastrophe, elle est là, il faut en tenir compte.

C'est un thème très important que la Torah - comment dire ? - explique. Si D.ieu a laissé exister quelque chose, Lui sait pourquoi. Par conséquent, il faut en tenir compte quoi qu'il en soit.

Nous sommes dans un monde encombré de déchets, d'échecs du passé. Mais puisque cela a existé, cela existe. Il y a des leçons de morale pratiques à tirer de cela, mais chacun le comprend à son échelle, par rapport à son expérience et aux problèmes qu'il a à résoudre. Il ne faut pas tirer de conclusions généralisées. D'ailleurs, ce sont des thèmes où on ne peut pas avoir de règles générales. Chaque cas est un cas particulier. Mais le principe qui est indiqué là est très important. Ce qui existe existe, étant donné que - en tout cas dans la cohérence de la perspective de ce qu'enseigne la Torah, ce qu'enseigne la Bible - ce monde est le monde d'un créateur. Il sait comment Il gère Son monde, et donc, même s'il y a beaucoup de choses que nous ne comprenons pas et que nous ne comprendrons jamais, pas parce que nous ne pouvons pas comprendre mais parce qu'il ne faut pas comprendre. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ? (rires). Ce qui existe existe et donc il faut en tenir compte. Cela ne signifie pas qu'il ne faut pas lutter contre le mal quand le mal existe, mais, c'est un thème un peu différent, il y a des approximations de la vérité qui en font le monde de la vérité.

Je vais parler beaucoup de ce thème. Mais c'est un peu le cas.

Pourquoi je vous ai parlé de ça ? Pour vous parler de ce retard de l'enfantement dans la famille des Patriarches. Pourquoi Sarah tarde tellement d'enfanter ? Parce qu'elle doit enfanter Yitzhak. Yitzhak, cela veut dire ''il rira''. Elle doit enfanter un fils de l'homme qui ne sera satisfait du monde que lorsque le monde méritera qu'on en soit satisfait. Il rira dans l'avenir. Et le risque d'une approximation, c'est précisément un enfant d'Abraham qui rirait au présent. Ceux qui ont déjà étudié la différence entre Ichmaël et Yitzhak, savent que la Torah dit d'Ichmaël, qu'il riait au présent. L'approximation d'Yitzhak, c'est Ichmaël, dans les termes de la Torah.

Ce n'est pas du tout intentionnellement que j'ai choisi un thème d'actualité. C'est un thème permanent depuis 4000 ans (rires). Et grâce à D.ieu, nous savons que cela ne va pas durer longtemps. Mais, enfin, on y est encore.

Alors, j'ouvre une petite parenthèse pour expliquer de quoi il s'agit.

Oui, il faut lire le récit de la Torah en hébreu. Lorsque Sarah intervient pour demander à Abraham de chasser Hagar et Ichmaël - en termes de politique israélienne contemporaine, ça s'appelle le transfert. Vous avez entendu parler du transfert ? Chaque fois que j'arrive en transfert à Zurich et que je vois ''transfert'' (rires)… Vous voyez ce que je veux dire ? Comment on dit en français ? J'ai oublié.

Transit

Transit. C'est de l'anglais. J'ai lu avant-hier un article qui disait que le transfert des arabes c'est interdit. Le transfert des juifs, c'est cachère. Vous avez remarqué ça ?

Qui a dit ça ?

Qui a dit ça ? Le gouvernement israélien (rires).

Alors, en tout cas, pour revenir à l'histoire d'Abraham et de Sarah… Lorsque Sarah intervient pour demander à Abraham de renvoyer - Chaliah (6.25), ça veut dire divorcer, renvoyer - Hagar et le fils de Hagar qui est donc Ichmaël, la motivation qu'il donne, c'est qu'il riait (Vatéré Sarah ète ben Hagar hamitsrit acher yalda léavraham métsahek). Il riait au présent. Alors elle dit, garech ète ama véet béna ki lo yirach ète ben haama im béni im Yitzhak (6.45). Voyez, c'est deux mots qui sont à la fin de deux versets qui se suivent. Elle a vu le fils de Hagar l'égyptienne, que Hagar l'égyptienne avait enfanté à Avraham, riant, au présent. Et elle dit, renvoie Hagar ta servante et le fils de la servante, car il n'héritera pas avec mon fils, avec Yitzhak. Si on compare les deux "Métsahek" - rire au présent - et Yitzhak - rire au futur - alors on comprend que c'est quelque chose de beaucoup plus important que simplement le fait qu'Ichmaël se moquait d'Yitzhak.

Vous vous rappelez ce que dit le Midrach ? Lorsque Yitzhak est né, Avraham a fait un festin. ''Béyom ygamel Yitzhak'', ''le jour où il a été sevré''. C'est comme cela que l'on dit en français. Le jour où Yitzhak peut se nourrir par lui-même, devenir autonome, ''Béyom ygamel'', ça veut dire qu'il existe par lui-même, il n'est plus rattaché à l'allaitement de sa mère, Avraham a fait un grand festin. C'est la vraie naissance. Je dirais… une deuxième naissance.

C'est un thème qu'il y a d'ailleurs dans le Talmud. L'allaitement, c'est l'achèvement de la vie intra-utérine, mais un achèvement extra-utérin. C'est clair les mots que j'emploie ? Parce qu'il y a des organes de l'embryon qui ne peuvent pas encore supporter directement le ''nourrissement'' par le lait de la mère. Vous savez que le lait, c'est une transformation du sang de la mère. Vous savez cela ? Bon, donc c'est ce thème là. En réalité, nous devrions avoir 12 mois d'embryon. Je vous cite l'enseignement du Talmud. Il y en a 9 intra-utérin et 3 extra-utérin. Avec le temps de l'évolution de l'histoire, cet allaitement extra-utérin dure plus longtemps que trois mois. Ce sont les chiffres, je ne veux pas dire symboliques, ce n'est pas le mot, mais les chiffres exacts selon la Torah. Disons que le jour où Yitzhak est déjà sevré, c'est sa vraie naissance. Et ce jour là, Avraham fait un festin. Ichmaël était déjà âgé de 13 ans. Vous vous rappelez… il avait plus de 13 ans puisqu'il avait 13 ans quand Yitzhak est né. Et lorsque … - là je cite un Midrach qui est très connu - pendant ce festin, Ichmaël riait de Yitzhak. Et le Midrach nous a laissé le contenu de ce rire en disant, c'est un rire de dérision. Il croit, c'est Ichmaël qui parle de Yitzhak, qu'il héritera d'Avraham, mais c'est moi l'aîné. Vous verrez que ce thème là, on n'en a pas fini avec. D'ailleurs le Midrach cite, c'est moi l'aîné dit Ichmaël, et j'hériterai de deux parts.

Vous savez que l'aîné d'après la Torah, hérite de deux parts d'héritage ? Alors Ichmaël hérite de deux parts : l'Arabie et la Palestine. Vous avez remarqué ça (rires) ?

Et alors, comme quoi je dis ça, il vaut mieux en rire qu'en pleurer. On va bientôt en grincer des dents. Mais parce que c'est pour indiquer que nous vivons l'histoire de Patriarches. Donc nous connaissons la suite. Nous connaissons la fin. C'est Israël qui arrive triomphant, mais à quel prix ? Ça, ça dépend du mérite et ca dépend, disons, de la responsabilité des juifs. Les juifs sont un peuple irresponsable. Je ne sais pas si vous comprenez ce que je veux dire là (rires).

Bon, je reviens au sujet.

Vous voyez qu'Yitzhak apparaît dans le texte comme un enfant promis mais qui tarde à être enfanté, engendré, parce que si on enfante précipitamment une approximation, une catastrophe, ce serait Ichmaël. Voyez, je vous dis, moi, je suis né dans un pays d'islam, donc j'ai beaucoup de familiarité avec l'identité d'Ichmaël et je sais par expérience que les Européens n'y comprennent rien, mais alors rien du tout. Il y a parmi vous des achkénazim et des séfaradim. Je peux vous dire que les Achkenazim et les séfaradim de culture européenne ne comprennent rien à ce que c'est qu'Ichmaël. Il faut avoir vécu chez eux et être nés chez eux pour savoir ce que c'est. C'est une autre manière d'être homme qui n'a rien à voir avec l'Européen, avec le l'Occidental, c'est autre chose. J'ai fait mon service militaire, indépendamment des Arabes chez qui je suis né, et encore sous domination française, c'est pourquoi je suis vivant, parce que la police était française (rires). Les Algériens se rappellent de quoi il s'agit. Mais vous savez, il y a des légendes du mariage idyllique judéo-arabe, disait Albert Memmi, qui n'est pas suspect de racisme anti-arabe. Lisez bien Albert Memmi, ''Juifs et Arabes'', un de ses premiers livres. Et où il dénonce, ce cliché, cette légende de la coexistence idyllique entre Juifs et Arabes en Afrique du nord. Lui était Tunisien, mais s'il avait été marocain, ça aurait été 100 fois pire. Les tunisiens encore, même les arabes sont très gentils… quand ils sont gentils (rires). Mais les arabes marocains, D.ieu préserve, quand ils sont méchants.

Alors pour revenir au sujet, là j'ai fait mon service dans le… - je ne sais pas pourquoi je vous raconte tout ça, bon, il doit y avoir une raison.

Ichmaël, Ichmaël…

Ichmaël oui. Non, je ne parle pas des Arabes, mais je veux dire autre chose. Il faut savoir qu'il y a différentes manières d'être homme. J'étais mobilisé à la Légion étrangère. Je ne sais pas si je vous avais raconté ça, non ? Je suis un ancien légionnaire, vous ne savez pas ça (rires) ? Ça, c'est la grande blague quand je raconte ça, moi un légionnaire (rires) ! Et comme vous le savez, je suis originaire d'Algérie. Quand il y a eu le régime de Vichy en France, les juifs algériens avaient perdu la nationalité française. Lorsqu'il y a eu la mobilisation des Algériens pour la libération de la France, alors on a été mobilisé à la Légion, tout simplement (rires). Et alors, après, la Légion on a été versé à la coloniale. Je ne sais pas si vous savez ce qu'est l'infanterie coloniale (13.05). Alors, après avoir été légionnaire, j'ai été soldat de marine, l'infanterie coloniale française (rires). Et alors, j'étais dans un régiment où il y avait des Sénégalais et des Indochinois. Et je peux vous garantir que les Arabes c'est une chose, les noirs c'est une autre et les jaunes c'est encore une autre. C'est des manières d'être homme complètement différentes. Je dois vous dire qu'en récapitulant, il ne faut pas généraliser, à l'échelle individuelle, j'ai eu des amis et chez les arabes et chez les noirs et chez les jaunes. Ceux que j'ai préférés, c'est les Sénégalais. C'est vraiment une humanité… extraordinairement la jeunesse de l'humanité. Ils sont restés jeunes. Mais il y avait un mot commun aux trois genres de bataillons, des bataillons de tirailleurs. Vous savez ce que c'est un arabe tirailleur ? Il tire ailleurs (rires). Tirailleurs marocains d'ailleurs. Et les Sénégalais… (14.12), de pagaille. Mais alors, ils avaient trois manières de prononcer le mot de pagaille. Mais c'était le même mot : la pagaille. Bon, les Européens étaient là, c'étaient eux qui encadraient, alors il y a un peu moins de pagaille (rires). Non, pour vous dire qu'il faut bien savoir ça. Il y a des manières d'être homme différentes. On ne peut pas raisonner, projeter sur une manière d'être homme donnée, et les coordonner d'une autre manière d'être homme 14.28. C'est clair. Et ça, c'est la grande erreur des Israéliens au pouvoir aujourd'hui. Ils raisonnent comme si on avait affaire à un conflit entre Belges et Luxembourgeois. C'est clair. Enfin, je reviens au sujet. Et ça ne veut pas dire que si c'était des séfaradim qui étaient au gouvernement, ça irait mieux. Ça irait pire. Parce que les séfaradim ont 2 000 ans d'esclavage chez les Arabes. Alors quand ils rencontrent les anciens maîtres, ils redeviennent esclaves. Je ne sais pas si vous comprenez ça aussi. En tout cas, pour revenir… Sliha ?

Donc les Européens aussi doivent devenir esclaves ??? (15.20),

Pire que ça, pire que ça. Il y a pire qu'un séfarade, c'est un Européen qui se prend pour un séfarade (rires). En tout cas, pour revenir au… Non, les Européens sont naïfs en fait. Ils sont en train de préparer une grande guerre entre l'islam et l'occident… qu'ils vont perdre. In extrémis, ils vont la gagner, mais ils vont la perdre (rires). Je ne sais pas si vous voyez. Je ne sais pas pourquoi je parle de tout ça. Mais enfin, c'est les problèmes du jour… Je ne sais pas si vous vous rendez compte à quel point l'occident est en train d'armer les pays d'islam, qui se préparent à faire la guerre contre eux. Je ne sais pas si vous voyez ce qui se passe. Regardez ce qui se passe en Yougoslavie. Ne serait-ce que ça.

En tout cas, pour revenir au sujet… de quoi je parlais d'ailleurs ? Je parlais…

Des approximations…

Oui… quel était le sujet général d'où j'ai parlé de cela en particulier ?

L'empêchement d'enfants… ??? (16.12),

Sliha ? Oui, ce sont des thèmes d'identité que nous avons dans l'histoire d'Israël.

Alors, Sarah s'attarde avant qu'elle n'enfante d'Yitzhak, parce que sinon elle risquerait d'enfanter Ichmaël. C'est clair ce que je dis là.

Hagar, Abraham a tout de suite un enfant. Donc l'empêchement ne vient pas de d'Abraham. Et l'empêchement vient de la matrice. La matrice n'est pas encore prête à donner l'enfant attendu. Alors, la précipitation, l'anticipation, l'impatience d'anticipation fait que Abraham, avec Hagar, a Ichmaël. Mais retenez le mot métsahek, Yitzhak. Alors ça, j'explique avant de prendre d'autres exemples, parce que c'est important de savoir qu'il ne s'agit pas simplement d'une anecdote où on voit un enfant rire, alors on l'expulse. Et alors ? C'est l'origine d'un conflit de plus de 4 000 ans qui aboutit là où il aboutit. C'est dans la Tossefta. Le Midrach a expliqué qu'est ce que ça veut dire rire au présent ? Ça veut dire, se satisfaire de l'état du monde comme il est maintenant, alors qu'Yitzhak n'aura le droit de rire qu'à l'avenir, lorsque le monde sera tel qu'on aura le droit d'en être satisfait. Voyez, la perspective qui s'ouvre, là. C'est très différent. Alors effectivement, Ichmaël est un fils d'Abraham. Il peut rire parce qu'il sait que le monde a un créateur, parce qu'il sait que le monde a un maître, un Machguiah, une providence. Et le rire n'est possible que lorsque c'est D.ieu qui a créé le monde. En dépit de l'état du monde. Il y a un sens, puisque c'est D.ieu qui l'a créé. Alors on peut rire. Donc Ichmaël est capable de rire devant le créateur. Il est le fils d'Abraham qui reconnaît qu'il y a un créateur. Mais il rit au présent. Ça veut dire qu'il est satisfait de l'état du monde comme il est maintenant, avec son bien et son mal, alors que Yitzhak n'a le droit de rire qu'à l'avenir, lorsque le monde sera tel qu'on aura le droit de rire, et que ça. C'est une Guémara que je vous cite là. Et quel est le verset qui dit ça ? Un verset que vous connaissez. J'interroge ceux qui savent lire les Psaumes. C'est un verset des Psaumes qui dit exactement ça.

Az…

Az yimalé sthok pinou

Yaffé, Az yimalé sthok pinou

Alors seulement on aura le droit de rire. Vous avez compris ? C'est-à-dire, le fils d'Yitzhak, 18.45 Yitzhak rit, mais il rit d'un rire réprimé. Il s'empêche de rire, et que ça. Tant que le monde est ce qu'il est avec son bien et son mal. C'est clair cela ? Non, c'est pour vous indiquer qu'il s'agit dans ces thèmes de choses extrêmement importantes que la Torah nous raconte. Ce sont des thèmes d'identité et ce ne sont pas des anecdotes comme on pourrait croire.

Et alors voilà le conflit de deux manières d'être fils d'Abraham. Les deux sont capables de rire, mais l'un rit au présent. C'est le rire d'un Racha. Il faut être Racha pour être satisfait du monde comme il est. Comme j'ai l'habitude de dire, je cite toujours la Guémara, hein, ne croyez pas que ce que je vous répercute ça vient de moi. Rien ne vient de moi. Et je vous dis ça parce qu'on n'a pas le temps de… si vous voulez, je peux vous donner les références, mais on n'a pas le temps. Si je vous donne une explication que je n'ai pas apprise, je vous avertis ça, c'est moi qui explique. En général, ça ne m'arrive qu'une fois par an (rires).

Alors, en tout cas, pas pour revenir au sujet, c'est qu'il y a des thèmes d'identité propres à l'histoire d'Israël, en particulier celui là : l'empêchement d'enfanter jusqu'à ce que l'enfant soit vraiment celui que l'on attendait. Parce que l'approximation est dangereuse, il faut qu'elle s'installe. Elle se multiplie, elle est là et il faut en tenir compte. Et c'est irréversible. C'est clair ? D'ailleurs, vous verrez comment la Torah indique cela. Mais je n'expliquerai pas beaucoup parce que l'on n'apprend cela que dans Kabala. Il fallait que ça arrive à un certain âge pour pouvoir enfanter Yitzhak : 90 ans. Pourquoi 90 ans ? Et à ce moment là, Abraham a déjà 100 ans. Pourquoi 100 ans ?

Bon, je reviens au sujet. Après Sarah, nous voyons la même chose avec Rivka. Après Rivka, on voit la même chose avec Rachel. Après Rachel, on voit la même chose avec Hannah, la mère de Shmouel. C'est un thème de l'enseignement de l'histoire d'Israël et il faut attendre longtemps, parfois, pour que l'enfant promis naisse. Et entre parenthèses, c'est encore notre sujet. Pourquoi D.ieu promet et s'attarde ? Est-ce que D.ieu ne peut pas faire que ce qu'il voudrait, que ce qu'il promet, se fasse tout de suite ? C'est parce que du côté de la créature, il y a des conditions qui manquent. C'est promis, mais on attend que les conditions soient là. Et je crois que nous avons eu un exemple. Nous avons été d'une génération privilégiée. Nous avons attendu 2 000 ans l'accomplissement d'une promesse : le retour à Jérusalem et le retour en Israël.

Je me souviens au Talmud Torah quand j'étais enfant, quand on parlait d'Erets Israël, quelle que soit la ville, Haïfa, Tibériade, c'était… Jérusalem. On ne disait pas Israël, on disait Jérusalem. Le retour à Jérusalem, on l'a attendu 2 000 ans. Subitement, il arrive. Et pendant 2 000 ans, Abraham et Sarah attendaient l'enfant promis. Et quand l'enfant est arrivé, tout le monde s'est mis à rire. Je ne sais pas si vous vous rappelez. Je vais vous raconter un souvenir. Je ne sais pas si vous vous rappelez de la nationalisation par Nasser du canal de Suez. Qui se rappelle de ça ? Le rire Nasser. C'était en plein été. Je me rappelle, j'ai ouvert la radio et j'ai entendu ce rire de Nasser. Je me suis dit ça, c'est de rire d'Ichmaël. Vous voyez de quoi je parle ? Vous l'avez entendu ce rire là ? Alors je reviens, en tout cas… ceux qui ont vécu en pays d'islam connaissent ce que c'est que le rire d'Ichmaël.

En tout cas, pour revenir au sujet, nous avons là des thèmes d'identité. Quel était le deuxième thème duquel on était parti ?

Pourquoi les enfants d'Israël ne sont pas partis d'Egypte ? 22.36

Voilà. Mais avant d'arriver là,

… 22.40 ?

Je vais vous ouvrir une parenthèse que j'ai enseignée ce matin dans un autre groupe du Mahon Méïr, dont j'ai déjà parlé ici et qui est très importante.

A propos précisément d'Yitzhak. Vous savez que nous sommes en pourparlers avec le Vatican pour peut-être essayer de signer un premier accord qui ??? 22.13. C'est une histoire très difficile et les tractations ont duré plusieurs années. Je peux vous dire, maintenant que c'est fini, que j'ai été un peu mêlé. Et le Vatican était obligé finalement de reconnaître Israël, sur une forme ou sous une autre. C'est son intérêt à lui. Ce n'est pas l'intérêt d'Israël, je dois vous dire. Mais si le Vatican avait reconnu Israël à la fondation de l'État d'Israël, on aurait économisé cette guerre qu'on a eue avec le monde entier. Mais finalement, le Vatican, pris au piège, est obligé de reconnaître, sous une forme ou sous une autre, l'Etat d'Israël. Ça va se signer jeudi. Si vous avez les câbles, si vous pouvez avoir France 2, je serai interviewé ce jeudi là-dessus.

A quelle heure ?

Je ne sais pas encore (rires).

C'est bon signe ca. France 2 de France.

France 2 de France, oui.

TV5

Non pas TV5, France 2.

Brouhaha.

Je ne sais pas. Je dois enregistrer demain. Elle vous téléphonera la secrétaire, elle vous dira.

Et alors, attendez… Qu'est ce que je dis… Que je ne dise pas de secret public (rires du public). Euh, bon, le Vatican est obligé de le signer. En fait, le Vatican a trois problèmes avec Israël. Il a un problème avec le peuple juif et l'histoire juive. Il a un problème avec la religion juive, le judaïsme. Il a un problème avec l'État d'Israël. C'est trois problèmes différents. Et actuellement, il est obligé de résoudre le problème avec l'État d'Israël comme État. Pour deux raisons essentielles. D'abord parce que tous les États de la planète reconnaissent Israël l'un après l'autre. Il ne peut pas rester à la fin, le dernier. C'est impensable que l'Église catholique ne reconnaisse pas l'État d'Israël, alors que même l'Azerbaïdjan l'a reconnu (rires). Deuxième raison, ils ont des intérêts en Israël, parce qu'ils ont occupé le pays pendant des siècles. Ils ont des intérêts matériels dont le Migrach Haroussim, par exemple, qui appartient à l'Église orthodoxe. Mais enfin, ils ont encore une église. Et ils ont des intérêts à être présents au moment des négociations sur Jérusalem. Et vraiment, Israël, en tant qu'Etat, n'a aucun intérêt à ça, parce que ça enclenche les deux autres problèmes. Il faut aussi qu'on discute des rapports de religion à religion et les rapports avec le peuple juif, dont, par exemple, les questions d'Auschwitz, par exemple. Ça, ça fait partie de l'histoire des juifs. Et vous savez qu'ils veulent s'annexer tous ces choses là. Enfin bref, c'est très compliqué. Mais en fin de compte, ils sont pris au piège. Ils sont obligés de… pourquoi je vous ai raconté ça ? Je me suis mis à penser à Rome (rires).

Brouhaha

Non, attendez... oui, et de quoi j'ai parlé du Mahon Méïr ? Je ne vous ai pas dit ! A propos de quoi j'ai discuté ? Non, c'était il y a longtemps. A propos de quoi du Mahon Méïr ? Voyez, ça m'échappe. J'ai pensé à trop de choses à la fois. Il ne faut jamais faire ça. Mais quoi qu'il en soit, je reviens au sujet général.

Il y a des thèmes d'identité qui sont spécifiques à l'histoire d'Israël. Je vous ai donné un exemple. Ça a été le thème du retard de la naissance de l'enfant promis. Non, ça n'a aucun rapport avec ce que je voulais dire, ça me reviendra peut-être tout à l'heure. Mais la théologie chrétienne en a fait une maquette, que c'est la naissance à partir d'une vierge. Voyez, c'est l'impossibilité de la naissance, mais l'enfant naît quand même. Ils ont poussé une maquette païenne, la Vierge a enfanté. Je ne sais pas si vous voyez ce que je veux dire ? Bon, oubliez ça, c'est des histoires… (rires).

En tout cas, je reviens au sujet. Alors, cet autre exemple, c'est l'entrecroisement des bénédictions. Et voilà, je suis sur cette question là. Vous voyez, je vais prendre une manière d'aborder le problème. Il y a dans les engendrements un thème qui revient très souvent dans l'histoire des familles de la Bible, c'est l'aîné

et le dernier né. Les termes techniques en français, c'est la primo-géniture et l'ultimo-géniture. Je ne sais pas si vous voyez… Il y a une manière d'être le fils qui consiste à être le fils aîné. Et il y a une manière d'être le fils qui consiste à être le fils dernier, c'est-à-dire le benjamin. Et d'ailleurs, c'est biblique puisque Benjamin était le dernier fils de Jacob. C'est de là que ça vient. Et alors, il y a deux identités à qui est confié l'héritage de la génération précédente. Or, ça correspond dans l'histoire, dans le déroulement de l'histoire, à deux vertus qu'on trouve dans l'identité d'Israël, mais qui sont deux vertus contradictoires : la patience et l'impatience. La patience c'est lorsqu'on met l'accent sur l'héritage du passé qu'il faut réussir. L'impatience, c'est quand on met l'accent sur l'échec de l'héritage du passé qu'il faut remplacer. Alors je ne sais pas si vous percevez cela ? Dans l'histoire d'Israël, on voit que les deux vertus sont alors à l'œuvre, mais elles sont contradictoires. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Disons que chez les juifs, c'est une patience infinie. On a traversé l'histoire. Et une impatience quotidienne. Demain, demain, aujourd'hui. Oui, vous voyez ce que je veux dire ? Quand viendra t-il ? Tout de suite ? Hayom im békolo tichmaou. L'impatience. Et puis ça a traversé les siècles, la patience. Alors la patience, c'est la vertu du premier né. Et l'impatience, c'est la vertu du dernier né. Voyez, il y a toujours dans la descendance une réaction de la génération suivante, soit de patience, soit d'impatience. C'est clair ? Alors, on voit qu'il y a deux forces en œuvre dans l'histoire. Mais si on donne la bénédiction de la patience à celui qui naturellement, est dans la patience, et la bénédiction de l'impatience à celui qui naturellement est dans l'impatience, ça se sépare et ne se rejoindra jamais. Alors, il y a entrecroisement des bénédictions. On donne au premier né la bénédiction du dernier né et au dernier né la bénédiction du premier. C'est clair ? Voilà, ce n'est pas plus compliqué que ça.

C'est pourquoi, chaque fois qu'il y a un relais des générations, le Patriarche entrecroise les mains et donne la bénédiction de l'un à l'autre et la bénédiction de l'autre à l'un. Ca y est, c'est clair ? De telle sorte qu'il y ait une chance d'unité des vocations. Je peux vous donner une illustration de cela. Il y a par exemple dans le problème de la bénédiction d'Isaac qui doit transmettre deux bénédictions à ses fils, la bénédiction matérielle et la bénédiction spirituelle. Or, on en apprend du récit de la Torah qu'Ésaü avait la vocation matérielle. Donc il faut que la bénédiction matérielle soit donnée à Jacob. Jacob avait la bénédiction spirituelle. Il faudrait que la bénédiction spirituelle soit donnée à Ésaü pour qu'il y ait une chance que ça s'unifie, parce que sinon, ils se séparent irrémédiablement. Ce sont deux vocations humaines tellement différentes qu'elles sont incompatibles. Ça, il faut bien savoir que le caractère surhumain de l'histoire d'Israël, c'est d'espérer l'engendrement d'un type d'homme qui ait les deux vocations à la fois. Or, humainement, c'est impossible. Ça, j'en parle souvent aux élèves de Yéchivot qui viennent me demander conseil. Je vous donne exemple : un élève de Yéchiva m'a dit ''J'ai la vocation de la peinture. Mais mon maître m'a dit que si je ne passe pas 24 heures sur 24 pour étudier le Talmud, je ne serai jamais bon juif. Mais moi, je veux être peintre. Comment je peux faire ?''. Vous avez compris le drame ? Bon, je pousse les choses à la limite, mais c'est vrai dans toutes les vocations. La réponse de la Halaha est très claire. Il faut le savoir. On essaye d'abord la Torah, cinq ans. Si on voit que ça ne marche pas, on ne sent pas de la bénédiction, alors on essaie encore cinq ans (rires).

Et après ?

Et si on voit que ça ne marche pas, on va faire du commerce et on réussit parce qu'on est devenu plus intelligent ??? 31.50 (rires). Non, mais ce n'est pas une blague (rires). Et on donne la dîme aux Yéchivot (rires). Et en plus, c'est comme ça que ça marche. Donc je reviens, je reviens 32.00. Alors la réponse que je donne et ça, je l'ai appris de mes maîtres, c'est que… que dit la Torah ? 32.05 Si tu vois que tu peux devenir un grand de la Torah et un grand de la Torah, ce n'est pas un Machguiach de boucherie. C'est pas… (rires). Si vous voyez ce que je veux dire. Le Ehcher du Badatz, du machin… Ma zé ça ? On a besoin de ça aussi. Mais ce n'est pas de la Torah, ça, Ça, c'est le Choulhan Harouh, c'est autre chose. Alors, si tu vois que tu peux être un grand de la Torah, reste dans la Torah, on a besoin de toi et il y en a un par siècle (rires). Maintenant, parce que vous croyez qu'on a attendu 4 000 ans pour savoir comment il faut manger Cacher ? Alors, tous ces grands de la Torah qui nous apprennent aujourd'hui comment manger Cacher… Ils se foutent du monde. Et pendant 4 000 ans, comment on a fait ? Je ne sais pas si vous comprenez ce que je dis ? On les appelle Gadol, Gaon… Ce sont des Machguihim, c'est tout. Comme ils n'ont rien à faire. Ils inventent des Dinim. Mais je ne blague pas. Ils s'ennuient. Alors ils nous inventent des Houmrot. Ça s'appelle 'Kal Vahomer' (rires). Et alors ? Vous rigolez ? C'est dramatique. Posez-vous la question simple : et avant comment on faisait ? Exactement. Alors on ajoute des livres et des livres et des livres, ??? 33.22. Vous savez qu'on appelle un faux savant ? ''Hamor Nossé Sfarim'' : ''un âne chargé de livres''. D'ailleurs, en français il y a une phrase comme ça ''Peau d'âne'' (rires). C'est grave parce qu'on est arrivé à ce stade là. Et puis, c'est comme pour les approximations, une fois que les livres sont écrits, il faut en tenir compte. Alors on ne s'en sort plus (rires). Est-ce que c'est clair ce que je dis ? La Torah, c'est la Torah Chébéalpé. Il y a une phrase à la fin du livre des Proverbes, ''Assot sfarim ein kets''. Si vous voulez, je vous donne le verset, c'est dans le Tanah. ''Assot sfarim ein kets'' : ''faire des livres sans fin''. Ça, c'est le Pchat. Faire des livres sans fin, ce n'est pas ça la Hohma. C'est des livres sans fin. Je ne sais pas qui a inventé de dire que nous sommes le peuple du livre. Non, mais ça je suis très sérieux. Je vais vous dire d'où ça vient. C'est Ehad Haam qui a inventé ce… Je me rappelle de l'enseignement du Rav Kook à ce sujet. Nous ne sommes pas le peuple du livre. Nous ne sommes pas un peuple de libraires. Nous sommes le peuple de celui qui a dit ce qu'il y a écrit dans le livre. Ça n'a rien à voir. Ma zé, un peuple du livre ? Un peuple de libraires ? Mais on est devenu un peuple de libraires. Je ne sais pas si vous savez, le phénomène d'édition, de répétition, de gloses, des glosateurs (rires). Et c'est clair, ce que je dis là, j'espère ? Et alors… mais c'est un drame. Parce qu'une fois que les livres existent, il faut en tenir compte. Si vous saviez le nombre de livres qu'il faudrait mettre à la Gueniza, vous n'avez aucune idée. Lorsque D.ieu a parlé aux hommes pour leur donner la Torah, c'est ''Vayédaber Hachem el Moché Lémor''. ''Et D.ieu a parlé à Moïse pour dire''… Vous croyez que D.ieu a fait un livre pour le donner à Moïse ? Il a parlé. Et quand il s'est aperçu que les hommes risquaient de perdre la mémoire, il leur a dit alors, mets ça par écrit. Nous avons un verset dans la Torah pour dire… Et maintenant que la Torah a été révélée, mets-là par écrit pour ne pas qu'ils l'oublient. Mais la Torah a d'abord été une parole, pas un livre. C'est un problème important que ??? 35.34. On a transformé l'identité de la tradition. On a fait des universités. On fait des doctorats sur des thèses, sur un livre. Et on appelle ça la tradition. Je ne sais pas si vous comprenez l'importance de ce que je dis là. Comme si D.ieu avait créé une imprimerie. Il a créé un monde (rires). Et bon, je reviens… C'est clair ce que je dis là ? Je reviens au sujet et… de quoi je parlais ?

Si on a vraiment la vocation d'être un Haham, pas un Machguiah…

Non, non. Ce que je dis, c'est que pour être un vrai talmudiste, et là non, je suis sérieux. Vous savez, je ne blague jamais, même quand je vous fais rire. Et pour être un vrai talmudiste, il faut 24 heures sur 24, sinon on est un amateur. Et pour être un vrai mathématicien, il faut 24 heures sur 24, sinon on est un amateur. Alors donc, quand le candidat Bahour Yéchiva vient me poser… me demander un conseil, qu'est ce que je fais ?… Alors je lui réponds ce que dit la Halaha. Essaie la Torah cinq ans. Tu vois que tu ne réussis pas vraiment à être un grand, essaie encore cinq ans dans une autre Yéchiva. Si tu ne réussis pas, et bien, tu choisis ta vocation matérielle, temporelle. Et puis tu es un bon juif, tu étudies 2 heures par jour, mais ça, c'est amateur. Et puis tu pratiques tout ce qu'il faut. Mais c'est amateur. Un vrai Talmid Haham, c'est 24 heures sur 24. Un vrai mathématicien, c'est 24 heures sur 24. C'est clair ce que je dis là ? Et je connais des quantités de gens très bien qui ont gâché leur vie parce qu'ils auraient pu être de grands mathématiciens, et ils sont devenus Machguiah de boucherie, après avoir fait un stage dans une Yéchiva de Bné Brak. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là. Parce que quand on n'a pas 37.35 dépassé 25 ans, on ne peut plus être un grand mathématicien. Et alors que pour être un grand talmudiste, il faut arriver à 70 ans. Alors, entre temps, on est encombré par des Machguihim de boucherie. C'est pourquoi on a tellement de labels de Cacheroute. Il faut bien qu'ils gagnent leurs vies (rires). Bon, allez, je reviens au sujet.

Qu'est ce que j'ai mangé aujourd'hui ? De la vache enragée cachère.

Alors voilà, voilà donc le thème du croisement des… Chaque fois qu'il y a une remise en jeu dans une histoire qui va recommencer, alors, il faut donner à l'aîné la bénédiction du dernier et au dernier, la bénédiction de l'aîné. Parce que sinon, ces deux vocations humaines se séparent. Je vous ai expliqué l'expression de la Bible qui revient souvent, que vous connaissez, ''Kimé Hachamaïm al Haarets''. C'est cette expression ''les cieux au dessus de la terre''. Et alors, il faut bien se rendre compte tant que les cieux sont au dessus de la terre, ça se sépare. Les cieux montent et la terre descend. Il faut que les cieux soient en dessous de la terre pour supporter la terre. Je prends ça un peu comme une image. Mais c'est plus qu'une image. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Non, ce n'est pas clair ? Si on accepte que les cieux soient sur la terre, on est perdu, parce que les cieux montent de haut en haut et la terre tombe de bas en bas. Il faut que les cieux soient en dessous de la terre. Vous ne comprenez pas l'image ? Et d'ailleurs, c'est comme ça que c'est, grâce à D.ieu. Je vais vous donner deux exemples. D'abord, un poème d'Abraham ibn Ezra, qui me revient en mémoire, dans le rite séfaradi, on le chante le jour de Kippour. Et je vais vous expliquer la phrase. Je l'ai étudiée avec le Rav Kook, cette phrase là.

Mais il y a un deuxième exemple, je voudrais le formuler à voix haute, pour ne pas l'oublier, sur ce thème là. Bon, ça me reviendra peut-être.

En tous cas, cette phrase de ibn Ezra qui dit comme ça ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména''. Le Pchat, et c'est très beau d'ailleurs comme Pchat, ''Echtahavé hapaïm artsa'', ''je me prosternerais face contre terre'', ''ki ein lémata miména'', ''parce qu'il n'y a rien de plus bas que la terre''. C'est très beau. C'est-à-dire que s'il y avait plus bas que la terre, je me prosternerais encore plus bas que la Terre. La poésie du Moyen Âge est très très belle. Et alors ça, au point de vue du Pchat, on comprend ce que ça veut dire. C'est un élan de piété poétique ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména''. Mais, al pi hakabala, ça veut dire tout à fait autre chose. Vous allez entendre les mots en hébreu et après je traduirai. ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména'' : pourquoi je me prosterne à terre ? Et d'abord, il faut s'étonner… quand on est devant D.ieu, on se prosterne à terre ? Qu'est-ce qu'on adore ? La terre ? Qu'est-ce que ça veut dire se prosterner à terre quand on est devant D.ieu ? Alors la phrase signifie ceci : Je me prosterne face vers la terre car le Aïn est plus bas que la terre. ''Ki ein lémata miména'' : le Aïn, le Ein sof, est plus bas que la terre. C'est clair ? Quand on se prosterne vers la terre, c'est qu'on se prosterne devant D.ieu qui supporte le monde qu'il a créé. Vous voyez l'idée ? C'est clair. Bon, alors vous rattachez ça à notre thème. Lorsqu'il y a deux vocations, deux forces, deux tendances différentes, il faut d'abord savoir qu'elles sont incompatibles. L'idéal, c'est d'arriver à les unifier. Mais il faut savoir que c'est surhumain. Israël est au delà de Jacob et Ésaü. Jacob et Ésaü sont incompatibles. Jacob, c'est la vocation spirituelle. Ésaü, c'est la vocation matérielle. Tant que Jacob n'est que Jacob, tant qu'Ésaü n'est qu'Ésaü, il n'y a pas de solution. Il faut qu'il ait un Israël, c'est-à-dire un Jacob qui ait aussi la capacité de la vocation matérielle. Alors il s'appelle Israël. C'est clair ? Voyez pourquoi, on va s'approcher de notre sujet. Il y a une… C'est ce dont on a parlé la semaine dernière, vers la fin…

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Chémot 1994 - Partie 2

Quand est-ce que Jacob a reçu le nom d'Israël ? Quand il est revenu de l'exil de chez Lavan. Contraint et forcé par ses femmes. C'est Rachel et Léa qui l'ont obligé à décrocher l'exil de chez Lavan. Alors, arrivé en pays de Canaan, ils reçoivent le nom d'Israël. Lorsqu'ils renaissent en Egypte, ils s'appellent de nouveau Jacob. Vous vous rappelez de ça ? C'est là où on était arrivé la semaine dernière.

Et effectivement, je vais essayer d'illustrer ça dans ce que nous vivons dans le temps contemporain. Bon, c'est une manière de voir les choses. Alors, ça, comme je disais tout à l'heure, c'est une explication que je vous donne. Mais retenez d'abord le thème de la Bible. Jacob, c'est la vocation spirituelle, et que ça. Israël, c'est la vocation spirituelle qui est capable de la vocation matérielle, comme Tsadik. Parce qu'Esaü, c'est la vocation matérielle, comme Racha. Vous avez compris la différence ? Et en particulier, on l'apprend, du vœu que Jacob va faire lorsque, s'enfuyant du pays de Canaan à cause de la haine d'Esaü, il va aller chez Lavan… Alors il sort, il part de Beer-Chéva. C'est dans la Paracha Vayétsé. Il part de Beer-Chéva où la famille d'Isaac habitait. Il va remonter dans Aram Naaraïm, qui est la région de Liban, Syrie, là-haut, là où se trouvait l'autre branche de la famille d'Avraham qui est resté dans l'exil d'Aram, là où se trouvait Lavan, fils de Bétouel, fils de Nahor, frère d'Abraham. C'est clair ? Vous identifiez ?

Et arrêté à Bethel par une vision, qui est la vision de l'échelle de Jacob… lorsqu'il se réveille de la nuit, alors il fait un vœu ''Vayidor Yaakov néder lémor''. Et, dans ce vœu - je voudrais rattacher à tellement de choses dans ce texte, je voudrais rattacher à ce que je disais actuellement… 2.00 - dans ce vœu, Jacob formule ce que nous avons dans le verset suivant. Il dit ''Si tu me donnes du pain pour manger et un vêtement pour m'habiller, tu seras mon D.ieu''. Ce n'est pas un… comment dire, comment on peut dire en français… ? C'est les prières des païens. Comment on dit en français ?

Chantage ?

Euh… un mot à côté. Je te sers à condition que. Les latins disaient ''Do ut des'' : ''Je te donne afin que tu me donnes''. Il y a un mot en français que j'ai oublié.

Marchandage…

Marchandage, oui. C'est tout à fait autre chose. C'est un vœu. Il veut se priver de la bénédiction matérielle que Rivka lui avait imposée, cette bénédiction matérielle qu'ils veulent à Ésaü. Jacob est un type d'homme qui ne supporte pas la vocation matérielle. Or, Rivka lui a imposé aussi la vocation matérielle, parce que si c'est Ésaü qui l'avait, c'est perdu. Je pourrais expliquer beaucoup plus en détails, mais je schématise.

Et Jacob ne supporte pas. Jacob ne supporte pas ! D'ailleurs, nous avons un Midrach qui dit que… à propos du verset ''Vayétsé Yaakov miBéer-Chava, vayéleh Harana'', ''Et Jacob sortit de Beer-Chéva et il a alla à Harane''. Bon, tous ces éléments, on les connaissait déjà d'après une information des textes précédents. Le Midrach dit ''Ma zé Harana ?'' : ''Haron hapo chel olam'', l'endroit de la colère du monde. C'est un thème très important, mais… on l'étudiera peut-être un autre jour… Cet endroit où étaient les bergers de la famille d'Abraham qui sont restés Araméens, les bergers de… Vous savez, quand Jacob est arrivé, il est arrivé chez Lavan et il y avait les bergers qui attendaient. Alors il leur demande ''D'où vous êtes ?''. Ils disent ''Nous sommes de Haran''. Et alors le Midrach explique : ''Nous sommes du pays de la colère, de la colère du monde''. C'est le thème du péché originel qu'on a chez les païens. Il y a eu à l'origine de l'histoire du monde une colère, et il faut, comment on dit en français… lépaiès, léfaiès, il faut (rires)… Ma ?

Colmater, apaiser…

… apaiser la colère.

Alors que Jacob leur dit : ''Méaïn atem'', ''Vous êtes du néant'', vous êtes créés du néant, il faut mériter de l'être. C'est deux théologies qui s'affrontent. La théologie de Jacob comme berger, la théologie des bergers de Laban comme bergers.

Quoi qu'il en soit, ce Midrach que je vous cite dit que Jacob est parti en colère de Béer-Chéva, parce qu'il apprend qu'il faut qu'il se marie. Alors que lui, sa vocation, c'est le livre… Pour fonder une famille… Alors que c'est le livre. Vous savez que la vocation spirituelle et que cela, la charge de la famille, on la donne à la femme. Vous avez remarqué ça ? Et non seulement ça… le pauvre, une femme… quatre ! (rires). Alors, il était en colère (rires). C'est la quadrature du cercle familial, du cercle de famille (rires).

Alors en tout, cas, Jacob n'aime pas la vocation matérielle. Alors il dit à D.ieu : ''Si tu me donnes du pain pour manger et un vêtement pour m'habiller, tu seras mon D.ieu ! C'est tout ce que je demande''.

Et alors, il y a un commentaire hassidique qui a posé la question suivante : ''Qu'est-ce que ça veut dire du pain pour manger, un vêtement pour m'habiller ? Le pain, c'est pour manger. Un vêtement c'est pour s'habiller''. Il dit ''Je ne veux pas du pain que je devrai vendre pour acheter un vêtement, je ne veux pas un vêtement que je devrai vendre pour acheter du pain. ''Si c'est du pain, c'est pour manger, si c'est un vêtement, c'est pour m'habiller''.

Le commerce, il a refusé. En gros, 5.54 qu'est-ce que c'est Jacob ? Même le commerce, ça ne lui va pas. C'est-à-dire un vrai Bahour Yéchiva. Et que ça. Ken ? Mais ce n'est pas Israël encore. Ça, c'est Bahour Yéchiva. C'est la vocation spirituelle, monastique, ascétique.

Vous savez, il y a des Hassidim qui sont comme ça. C'est le Hassid ascétique (rires). Et cette vocation, c'est une dimension des sociétés humaines. En Israël, c'est une dimension de l'identité juive. Mais quand c'est que ça, c'est l'échec d'Israël, parce que ce qu'on attend, c'est Israël, ce n'est pas Jacob. Est-ce que c'est clair jusque là ? Oui, et alors…

Donc ce n'est pas du tout un marchandage, c'est un refus de la vocation matérielle. Et effectivement, nous avons une confirmation. Lorsque Jacob revient de chez Lavan et qu'il rencontre Ésaü, il y a un verset extraordinaire que commente Rachi. Il envoie une mission, une délégation à Ésaü pour dire ''Im Lavan garti vééhar ad ata'' ''J'ai séjourné chez Lavan, j'ai tourné jusqu'à présent'', ''Vayéhi li chor vahamor vééved véchifra'' ''Et j'ai eu des bœufs, des ânes, des serviteurs et des servantes'', ''Et je t'ai envoyé'' ''Léaguid laadoni''. Tout ça, D.ieu m'a donné.

Alors les commentateurs - et je vais vous citer Rachi - posent la question… Comment… au lieu de lui envoyer une délégation pour faire la paix avec Ésaü, il va exciter sa colère en lui disant ''Mais tu vois, la bénédiction que je t'ai dérobée, ça m'a servi. Maintenant, je suis riche''.

Alors Rachi explique. Tout ça ''Vayéhi li chor vahamor vééved véchifra'', ça ne me vient pas de la bénédiction de ton père. C'est mon travail. Donc tu n'as pas à me haïr.

Il y a effectivement, comprenez bien cela, la bénédiction matérielle qu'Ésaü devait recevoir et que Jacob a pris pour qu'il y ait unité des vocations, pour qu'il puisse devenir Israël. Parce qu'Israël c'est Jacob plus Ésaü, les deux Cachers. Est-ce que c'est clair ?

Ne me faites pas dire des choses que je n'ai pas dites (rires). Je n'ai pas dit qu'Ésaü est Cachère. J'ai dit qu'Israël, c'est un Jacob plus un Ésaü Cachère. On va retrouver Ésaü Cachère dans la descendance de Jacob. C'est Joseph, que la Guémara définit comme ''Sitno chel Ésaü'', ''l'antagoniste d'Ésaü''. Il fait la preuve qu'on peut être homme de la vocation matérielle et être Tsadik. C'est clair, ken ? Alors quand il y a ces deux forces, Jacob devient Israël. Ça va jusque là ?

Alors nous vivons ce problème. Pendant 2 000 ans, la vocation juive c'était Jacob et que ça. La vocation matérielle, on la laissait aux goyim. En fait, on s'occupait quand même des choses de la matière, mais à l'abri des goyim. La cité était goy. La Yéchiva était juive, la synagogue était juive. La cité était goy. Ça c'était Jacob chez les Nations. Et puis, au bout de 2 000 ans, Jacob devient Israël. C'est-à-dire que cet homme à la vocation spirituelle prend la vocation matérielle. Et ils font des Kibboutzim, des universités, des hôpitaux, des cités, des villes. Et Jacob est contre. Les gens des Yéchivot sont contre les Haloutsim. Vous avez compris comment ça marche ?

Il y a une évolution en Israël ? 9.23

Non, parce qu'on oublie qu'il y a des Haloutsim qui sont Jacob Israël. Chaque fois qu'on parle de ce problème, on oublie toujours qu'indépendamment des Hilonim et des Harédim, il y a les Juifs normaux (rires), ce qui sont et l'un et l'autre. On les oublie ceux-là. Et c'est toujours les victimes. Vous avez compris ce que je vous dis ?

Très souvent on me pose la question, mais c'est bien que vous avez posé la question. Il ne faut pas oublier ça. Israël, c'est ceux qui sont et l'un et l'autre. Et puis il y a deux extrêmes : ceux qui ne sont que l'un ou que l'autre. Mais pourquoi on ne parle que de ces extrêmes, mais jamais des Juifs normaux ? Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Il y a une injustice, plus qu'une injustice, il y a une incompréhension totale. Et je ne sais pas si vous remarquez que ces deux extrêmes sont les ennemis des Juifs normaux. Les deux, ils sont alliés contre les Juifs normaux. Vous avez remarqué ça ?

Qu'est-ce qui s'est passé dans le gouvernement actuel ? Les Harédim et les Hilonim ont fait une alliance contre-nature contre les sionistes religieux. Vous avez remarqué ça ? Bon, tout ça, on l'oublie. Mais la majorité du peuple, ce n'est ni les Hilonim, ni les Harédim. C'est les Juifs. Je n'ai pas dit que les autres ne sont pas Juifs, mais ce que j'aurais tendance à dire, c'est qu'ils sont d'origine juive (rires). Ce sont des Juifs originaux (rires). Voilà, c'est ça le fond du problème, ken !

Alors comme je vous dis, très souvent et malheureusement, je crains que ça ne soit comme ça. Ça nous est arrivé très souvent dans notre histoire que la branche Hilonite a abandonné Israël, s'est perdue. Elle est allée fonder le marxisme, elle est allée fonder l'existentialisme. Elle est allée fonder ce que vous voudrez (rires). Et que la branche religieuse nous a quittés et elle est allée fonder le christianisme, elle est allée fonder l'islam, elle est allée fonder… Charbeb heilei (rires). Mais en tout cas, pour revenir… (rires). Mais c'est ce qui nous attend.

Mais vous savez, on voit un microcosme dans la société israélienne. Comment sont nés ces courants antijuifs sortis du judaïsme ? Soit Hilonim, soit religieux. Il faut avoir le courage de voir la réalité en face. Cette histoire nous est racontée dans la Torah. Et alors très souvent, quand je suis en Houts Laarets, on me pose cette question naïve. Il n'y a pas de question naïve, bien sûr. Qu'est-ce qu'il vaut mieux ? Etre religieux à Aix-les-Bains ou être athée à l'hachomer hatsaïr ? Et alors, je réponds… et on ne peut pas être normal ? (rires). C'est une fausse question finalement. Est-ce que c'est clair ? Pourquoi on est obligé de choisir entre la peste et le choléra ? Seulement, il y a une grande différence. Il vaut mieux être dans la maison qu'en dehors. Alors très souvent, je dis, et je vous le dis en clair, pour qu'il n'y ait pas d'ambiguïté… Je suis assez souvent invité à l'hachomer hatsaïr. Et alors je ne peux pas manger à l'hachomer hatsaïr, mais je me sens chez moi. Alors que très souvent je suis invité chez des orthodoxes à Anvers… le monde à l'enverse (rires), ken ? Je peux manger, mais je ne me sens pas chez moi. Est-ce que vous comprenez la différence ? Bon, alors est-ce qu'on ne peut pas une fois construire une maison où l'on peut manger et où on se sent chez soi ?

Alors, mais c'est ça Israël, il y a les extrêmes et… bref. Ça y est, c'est clair ?

Alors ça, c'est le drame Jacob Israël. Et effectivement, il faut bien le comprendre, il n'y a que Jacob qui peut être Israël. Mais ce n'est que lorsque Jacob est Israël, qu'il est Israël. Or, qu'est-ce qu'on attend dans cette histoire ? On attend Israël, on n'attend pas Jacob. Est-ce que vous avez bien compris ? Et pourtant, c'est ce qu'on dit. Mais il faut lire la Torah comme c'est écrit. C'est Yaakov Avinou. Mais c'est Israël. Alors il y a une différence d'envergure, de stature. Mais nous sommes dans la société israélienne dans ce problème. Jacob est en train de devenir Israël. Alors on a toutes les scories. Un Jacob qui ne veut pas devenir Israël, un Ésaü qui n'est qu'Ésaü, un Ésaü qui se prend pour Jacob. Alors que ce qu'il faut, c'est un Jacob qui devienne Israël. Voilà, c'est clair le problème ?

Bon, alors on peut prendre maintenant… Je crois qu'on est à la fin du cours (rires). Non, non, on a un peu de temps. Oui, on peut prendre maintenant le premier verset de la Paracha de Chémot.

Vous n'avez pas répondu…

C'est-à-dire ?

Pourquoi est-ce que les enfants de Jacob ne sont pas sortis au moment où Jacob est sorti 14.00 ?

Vous pouvez conclure par vous-même. Tant qu'ils ont lié l'identité de ??? 14.07 Jacob en tant que Jacob, ils sont pris… J'en ai parlé un peu la dernière fois, mais je vais reprendre ça.

C'est comme si c'était…

Non, mais je pense que vous comprenez par vous-même ce que je viens de dire. Je vous ai expliqué la suite…

??? 14.21 Le fait que l'on doit attendre d'être Jacob pour aller en exil avant que D.ieu nous donne le signe 14.26.

C'est ça, c'est des alibis. Je vais vous dire… Souvent on plaisante, mais ce n'est pas une plaisanterie. Moi j'ai été élevé dans la tradition séfarade. Dans la tradition séfarade, quelqu'un qui se balance dans la synagogue pendant la prière, on le fait passer par la fenêtre. Et je vais vous dire pourquoi après. Il n'y a que les vieux, très pieux, mystiques, on leur permet de se balancer noblement. Mais encore… J'allais dire en arabe ??? 14.54. Et parce qu'avant, avant, il y avait une technique mystique des balancements dans la prière. C'est tout une science. Mais quand on voit ces jeunes gens avec une frénésie, oh ! Les psychologues savent de quoi il s'agit. Ça n'a rien à voir avec la mystique. C'est de la névrose sexuelle. Et alors ? C'est, bon, j'exagère, pas tellement (rires). Bon, j'ai l'âge qui me permet de dire ce qui se passe chez les adolescents. Et alors ? Il faut se méfier de ça. C'est toute une science. La frontière entre la mystique authentique et la sexualité, c'est très ténu. Il faut savoir ça. Alors que je me rappelle, j'avais un professeur de français. Ya hmour celui-là. Comment il s'appelait ? Il s'appelait Monsieur Mognou (rires). Et alors, il nous disait une chose très jolie. Il nous disait, quand on écrit des vers à 17 ans, c'est qu'on a 17 ans. Si on écrit des vers à 70 ans, c'est qu'on est peut-être poète. C'est très joli d'ailleurs. Ben, c'est la même chose pour la mystique. Quand on est mystique à 17 ans, c'est qu'on a 17 ans. Si on est mystique à 70 ans, c'est qu'on est peut-être mystique (rires). Il faut être sérieux quoi ! De quoi il s'agit ? C'est clair. Alors c'est la même chose.

Alors pourquoi je vous ai parlé… ah oui… du balancement. Pour répondre à votre question, souvent on plaisante. Vous avez des gens qui disent ''Je marche, je marche'', mais ils restent sur place. Alors ils se balancent. Vraiment. À force de marcher sur place, ils se balancent (rires). Mais c'est ça l'histoire. Je vais vous raconter. Mais enfin on plaisante un peu mais c'est des choses dramatiques.

2 000 ans, vous savez ce que c'est 2 000 ans ? Rien. L'année prochaine, 2 000 ! Comment on disait ? Je ne sais pas pourquoi le judéo-arabe me revient ce soir 16.40 Rouhendjek ? Je ne sais pas… Ceux qui connaissent l'arabe… (rires). Je ne traduis pas, parce que ça va nous ouvrir des parenthèses.

Et alors, il y a un Midrach qui dit ceci : dans la vision de Jacob de l'échelle des anges, il voit les anges monter et descendre. Vous vous rappelez que la question que pose le Midrach, est très importante, que c'est des anges qui montent, qui descendent. Les anges, ils descendent et ils montent. Pourquoi ils montent et ils descendent ?

Alors, un des Midrachim - un des Midrachim parce qu'il y a différentes explications - dit ceci : il voit les génies des grandes civilisations monter et puis descendre, l'apogée et la chute. Alors, il voit l'ange de Babel qui monte et qui tombe. Il voit l'ange de Parass qui monte et qui tombe. Et il voit l'ange de Rome, c'est l'ange d'Esaü, qui monte et qui reste en haut. Alors il a peur. ll dit ''Mon D.ieu, pourquoi il ne descend pas ?''. Et D.ieu lui dit ''Mais monte le faire descendre'' (rires). Il se prépare. Je me prépare. Alors je vais dire bonne part 17.40. La troisième chance c'est toujours la chance critique. Tu es toujours en ligne 17.45 de trois. Quand c'est la dernière chance, il ne faut pas échouer. Donc quand c'est la - comment dire ? - hum… J'ai oublié. Oui. Nous, nous sommes…

Vous savez, Israël a traversé les civilisations de l'Antiquité, tchic-tchac. Elles ont disparu. On est là. Et puis voilà que cet exil là, qui a commencé il y a 2 000 ans a duré 2 000 ans. Il nous a fallu 2 000 ans pour avoir le courage d'affronter Rome. Et ce n'est que cette semaine qu'on va signer (rires). Et pour revenir à l'actualité…

Et alors ? Et c'est vrai, il y a une espèce de crainte de l'engagement qui risque parfois de se masquer derrière un alibi de la vocation. J'attends. Et la vertu c'est d'attendre. Si je n'attends plus, je n'ai plus de vertu, puisque je me suis habitué pendant 2 000 ans à savoir que la vertu c'est d'attendre. Et tu me demandes de ne plus attendre ? Je vais être traître à l'attente. Il vaut mieux se marier avec la cousine 18.51 que d'être traître à l'attente (rires). Bon, vous avez compris ce que je veux dire.

Mais c'est ce qui est arrivé. Imaginez cette inertie de 2 000 ans. Inertie… Il faudrait un mot plus fort. Pendant 2 000 ans, Israël c'était… ''J'attends, je crois, ça viendra''. Mais tout, tout projeter dans un avenir des calendes grecques. L'année prochaine, l'année prochaine, l'année prochaine. Subitement, le temps arrive et on continue. J'attends. J'attends. J'attends. C'est vrai. Mais c'est ce qui est arrivé en Egypte. Il y avait l'occasion de terminer l'exil au moment où il fallait le terminer. Et on s'est installé. Ça, c'est la fin de la Paracha de la semaine dernière, ken ? Les Hébreux s'installent en Egypte. Alors, black-out de la révélation. La révélation se tait. Depuis le dernier verset de Béréchit, les Hébreux s'installent en Egypte, jusqu'au verset qu'on va lire où ils sortent d'Egypte. Black-out. Il ne se passe plus rien. J'attends. Hein, c'est clair ? Cette éclipse là. Nous sommes la génération de la fin de cette période de 2 000 ans où la vertu c'est d'attendre. Est-ce que c'est clair ?

Mais c'est le grand conflit que nous avons avec les Juifs de Diaspora. Les Juifs de Diaspora accusent les israéliens d'être des traîtres à la vertu de l'attente. Ils attendent. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Bon, je parle comme israélien, ken ?

Et alors, il y a un conflit très grave. Pour un israélien, les Juifs de Diaspora sont dans une préhistoire de l'attente. Ils sont dans l'être-père qui a la promesse 20.27 que le fils viendra. Alors que l'israélien, c'est le fils qui est déjà venu. Et c'est un verset que je vous cite du prophète Jérémie ''Véchavou banim légvoulam'' ''Et les fils reviendront à leurs frontières''. Et les pères ? Tu veux une histoire d'état civil ? Chez les israéliens, il y a aussi des pères. Et chez les Juifs, il y a aussi des fils. Mais il s'agit d'un indice de l'identité d'Israël. L'indice-père, c'est la promesse et la vertu d'attendre que la promesse s'accomplisse et de croire que la promesse s'accomplira. Mais le temps va vite de notre temps. On est en plein jour et vous avez des gens qui disent ''Bientôt, ce sera l'aube, l'aurore''. Alors qu'on est en plein jour. Je ne sais pas si vous voyez le drame ?

Je connais énormément de Juifs de Diaspora qui sont sincèrement convaincus que nous sommes des traîtres à l'espérance juive. L'espérance juive, c'est ''Ça viendra''. Mais en Israël, c'est déjà arrivé. Je ne sais pas si vous voyez le drame ? Est-ce que c'est clair ce que je dis là, oui ?

Alors voilà, Jacob comme Jacob s'installe en Egypte. Alors qu'Israël c'est Jacob remonté d'Egypte. Voilà, voilà le problème.

Israël n'a rien pu faire ? 21.54

Non…

C'était de la vocation d'Israël… 21.56

J'aurais identifié. Pendant 2 000 ans, il y avait des Hébreux chez les Juifs pendant 2 000 ans et ils n'ont rien pu faire. Regardez, au moment de Juda Halévi. Juda Halévi c'est un des plus grands de nos maîtres. Et Juda Halévi en son temps dit ''C'est le temps. On quitte la Galout d'Espagne et on rentre à Jérusalem''. Nahmamide. Qui les a suivis ?

C'est ça, ils ne peuvent pas suivre… 22.18

C'est ça, Yéhouda Halévi.

Brouhaha. Rires.

Vous allez venir quand ? 22.27 Je vais vous raconter l'histoire d'un de mes maîtres qui a été le père d'un maître avec qui j'ai étudié, le Rav Achlag, le grand Rav Achlag. J'ai étudié avec le fils. Vous avez entendu parler du Rav Achlag ? Eh bien le Rav Achlag dans les années 20 - avant, il était un rabbin à Varsovie - il a clamé ''Le temps est arrivé, il faut décrocher, il faut rentrer''. Tous les rabbins de Varsovie ont voulu l'excommunier. Il s'est enfui. Bon, les autres sont restés là où ils sont restés. Il s'est enfui. Il a mis je ne sais pas combien de mois pour arriver en Palestine, à l'époque. Il a gagné sa vie comme Machguiah d'une Yéchiva. Il faisait répéter la Michna aux enfants. Alors que c'était un grand kabbaliste. Ils voulaient le brûler à Varsovie. Il a dit ''C'est le temps. Sinon, si vous ne décrochez pas…''. C'est le Rav Achlag. Mais il y en a eu beaucoup comme ça. Il y a Jabotinsky lui-même. Jabotinsky a annoncé la Shoa. Il a fait des randonnées en Amérique en particulier, avec un Séfer Torah sur le bras, en disant ''Il faut sauver les Juifs du monde''. Et puis personne ne l'a écouté. On voulait le brûler, à Jabotinsky lui aussi, ken ? Mais c'est la même chose. C'est Juda Halévi, c'est Nahmamide…

Je n'ai pas suivi…23.40

C'est le Gaon de Vilna. Le Gaon de Vilna a dit ''Le temps est arrivé''. Et les Juifs n'ont pas suivi. Et c'est cette inertie de type Jacob, vous comprenez ? Je vais vous dire…

Pourquoi ils ont suivi les faux messies ? Pourquoi ils ont suivi Chabataï Tsvi ?

Oui, c'est les faux messies 23.58. Je vais vous dire… ça c'est une question très importante. J'ouvre une petite parenthèse, mais rappelez-moi ce que j'ai dit avant, parce que je vais oublier.

Regardez, chaque fois que quelqu'un a dit ''C'est moi, suivez-moi'', ça a échoué. La première fois que c'est le peuple Juif qui a dit ''On décroche'', ça a réussi. Le seul messianisme vrai, c'est le sionisme, parce que c'est le peuple Juif qui a dit ''C'est le temps''. Ce n'est pas un mystique qui a dit ''C'est moi, suivez-moi''. Chaque fois, ça a échoué. Est-ce que c'est clair ce que j'ai dit là ?

Et c'est pourquoi la Guémara parle de ''Yémot hamachiah''. Et le signe de ''Yémot hamachiah'', c'est quand les Juifs reviennent du monde entier. C'est à la fin du premier chapitre de Brahot, page 14a. 12a, pas 14, 12. A vérifier. C'est ''Yémot hamachiah'', c'est un verset des prophètes. Quand les Juifs reviennent du monde entier, au bout de 2 000 ans, on discute. Au bout de 2 000 ans, D.ieu était fâché avec nous. Subitement, Il donne le feu vert et on revient de partout. Je ne sais pas si vous réalisez ça ? Et le monde entier est contre nous. C'est ça le signe que c'est le temps. Qui a déclenché ça ? Je sais bien que ça fait peur quand on entend ça. Mais qui a déclenché ça ? Herzl. Un analphabète, un analphabète de la Torah. Il ne savait pas Aleph-Beth. Et quand il est arrivé chez les Juifs, on lui a dit comme ils ont dit à Moïse en Egypte ''Tu bégayes''. Il leur a dit ''Mais c'est le temps''. ''Mais tu bégayes''. Nahon ? Je vous dis ça un peu sous forme résumée.

Et alors, c'est ça la question de Jacob qui ne veut que Jacob. Il s'installe en Egypte. Vous savez, c'est clair ? Et on est pris au piège. Si je parle tellement d'une chose aussi simple, c'est qu'on a 2 000 ans d'inertie à finir par comprendre, ken ? Mais aucune idée que ce slogan ''L'année prochaine à Jérusalem'', c'était sincère, avec une ferveur totale pendant 2 000 ans. Subitement, le temps arrive. On passe à Jérusalem, mais on continue à dire ''L'année prochaine à Jérusalem''. Alors de quoi il s'agit ? Et la ferveur reste la même.

Je vous ai raconté une fois ce qui m'est arrivé à Montréal ? J'y étais pour faire un séminaire là-bas, il y a assez longtemps. Et puis, vous savez que c'est surtout des Juifs du Maroc qui sont installés à Montréal. C'est eux les Français du Québec (rires). Et alors, une communauté d'ailleurs extrêmement sympathique. Je ne sais pas s'il y a des Canadiens parmi vous ? C'est une communauté très sympathique, mamach. Tu connais le… ?

Réponse inaudible du public.

Et alors ? A la fin du séminaire, ils m'ont offert une soirée marocaine, en invitant d'ailleurs le consul du Maroc à Montréal. Et c'était très, très... Vous savez, l'hospitalité marocaine ??? 26.38, comme ils disent, c'est extraordinaire. Il faut le vivre pour savoir (rires). Et à la fin, tout le monde s'est levé et a chanté l'Hatikva avec une ferveur dont nous n'avons aucune idée. Ils m'ont obligé à me mettre au garde à vous. Parce que c'est le chant national, ça, ils ne savent pas. Mais… Et après ''Léchana habaa biyérouchalaïm'' avec une ferveur considérable. Je me suis dit ''Ribono chel olam, qu'est-ce qu'il se passe ?'' Parce que ''Léchana habaa'', c'est sérieux ! ''Léchana habaa biyérouchalaïm '', c'est sérieux ! Et mais qu'est-ce que ça veut dire en faisant le tour de la planète ? Première étape : Casablanca, Montréal. Deuxième étape : l'Indonésie. Après, on verra (rires). Mais les deux choses sont sérieuses. C'est la… comment dire… la vocation d'Israël, c'est ''Léchana habaa biyérouchalaïm''. Mais où on le dit ? C'est Jacob qui le dit à Montréal. Et on ne peut pas dire que ce n'est pas des bons Juifs. Téfilines, Cacherout. On n'a aucune idée de ce qui se passe à Montréal. Enfin, ce qui se passe à Paris, ce qui se passe à… là où vous voudrez, ken ? C'est la vie juive authentique, Jacob installé dans le ghetto. Et pendant ce temps, Israël est aux prises avec son histoire. Et avec beaucoup de ferveur, on dit ''L'année prochaine à Jérusalem''. Eh bien, c'est ça la question. Jacob s'est installé. Mais il s'agit de Jérusalem !

Alors, rappelez-vous, ce qu'enseigne Rachi. Il s'agit d'Israël à Jérusalem. Ce qu'enseigne Rachi à propos du début de la Paracha de la semaine dernière, "Vayéhi Yaakov béerets Mitsraïm'' ''Stouma mikol hastoumot''. Je ne reviens pas dans les détails. La Paracha est Stouma. Et Rachi explique ''Jacob a voulu révéler - ''Et HaKetz'' - la fin de l'exil. ''Vénistéma lo hanévoua'' ''La prophétie l'a quitté''. Parce que Jacob ne voit pas la fin de l'exil. C'est Israël qui voit la fin de l'exil. Vous avez compris la différence ? Ça y est, c'est clair, ken ?

Bon, et ceci dit, c'est Jacob qui est Israël, mais quand il est Israël. Effectivement, les israéliens sont d'origine juive. Il ne faut pas oublier. Ce n'est pas une blague. Quand ils oublient qu'ils sont d'origine juive, ils deviennent Ésaü (rires). C'est clair ce que je dis là ?

Mais nous sommes d'origine juive. Et moi je peux vous dire - je suis né dans une famille de rabbins - que je vis ce problème. Mes enfants, mes petits-enfants deviennent Hébreux, d'origine juive. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là. Ce n'est pas des blagues. D'ailleurs, vous voyez avec vos enfants et vos petits-enfants déjà. Eh bien, comme ça nous est arrivé au bout de 2 000 ans, on est stupéfait, suffoqué. Qu'est-ce qu'il nous arrive ? Il nous arrive ça : la sortie d'Egypte !

Alors voilà la question. Il y a la partie d'Israël qui reste dans l'Egypte - c'est Jacob - et la partie d'Israël qui remonte d'Egypte, c'est Jacob qui redevient Israël. Voilà le problème.

Alors on voit au moins le premier verset de Chémot, et on va voir comment ça nous est annoncé.

Voilà, regardez bien le premier verset. C'est par là que je voulais commencer. Mais enfin on y arrive (rires). ''Véélé chémot Béné Israël, habaïm mitsraïma, ète Yaakov, ich ouvéto baou''. Voilà, pachout. Vous avez compris déjà. ''Et voici les noms des enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob''. Chacun est venu avec sa famille, avec sa maison. Le seul fait qu'on les appelle ''Les enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob'', on sait qu'il y aura la sortie d'Egypte, parce que c'est les enfants d'Israël qui sont venus avec Jacob en Egypte. Voyez le texte ? C'est clair maintenant, ken ? Voilà.

J'ajoute encore un verset et on s'arrête là. Alors, on énumère les noms ''Réouven, Shimon, Lévi viYéhouda, Yssahar, Zévouloun ouBinyamin, Dan VéNaftali, Gad véAcher. Vayéhi kol néfech yotsé yéreh Yaakov chivim nafech'' ''Et ce fut le nombre des personnes sorties de la hanche de Jacob, 70 personnes''. ''VéYossef, aya bémitsraïm'' ''Et Joseph était en Egypte''.

Alors, les commentateurs expliquent de la manière suivante. D'après le premier verset, les enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob étaient en direction de l'Egypte, ''Mitsraïma''. Seul Joseph était capable d'être en Egypte et de rester Israël. Est-ce que c'est clair ?

Et voyez comment ça se passe dans l'histoire… Lorsque la famille de Jacob va dans un exil, alors vous avez tout de suite les enfants d'Israël qui sont dans un ghetto quelque part. Et un Joseph à l'Elysée, enfin dans le palais du Pharaon. Vous avez compris ce que je veux dire ? Vous avez les Juifs à la rue Pavée et les Israélites au 16ᵉ. Est-ce que vous voyez la différence ? Mais il n'y a que Joseph qui est capable d'être au 16ᵉ et de rester Juif. Enfin, tant qu'il est Israélite, ça va encore (rires).

Mais voyez que l'histoire se répète toujours de la même manière. Le judaïsme français dont nous avons fait partie, et je dois vous dire que ce n'est pas - comment on dit ''zilzoul'' en français ? - … je ne méprise pas du tout ces gens-là. Je suis resté au service du judaïsme français depuis ma Alya. Je suis un des rares rabbins français, enfin, français-algérien… mais enfin, français (rires), qui soit resté au service de la communauté en France. Vous avez remarqué ? Je voyage de temps en temps, ken ?

Et donc, je ne crois pas que c'est une identité - le Juif français - à laquelle il faut renoncer, mais il faut qu'elle soit authentique. C'est une communauté qui s'est perpétuellement assimilée. Sans arrêt, sans arrêt. Et qui a été ressuscitée chaque fois par l'apport d'immigrés venus d'ailleurs. C'est clair. Regardez ce qui s'est passé après la guerre mondiale. Les rescapés des Juifs d'Europe centrale, les rescapés des Juifs d'Afrique du Nord et d'Egypte et du Levant, qui ont refait un Juif… 32.26. Mais il n'y a pas de Juifs français. Il y a des Juifs en France. Et quand ils deviennent Israélites, c'est le chemin de la disparition. Il y a des résistants partout. J'ai connu des descendants de familles de Juifs français qui étaient français avant le temps de Vercingétorix, ken ? Non, je ne dis pas des blagues. Il y a les derniers des Mohicans, ça existe partout. Bon, mais c'est vraiment une communauté dont l'histoire est l'histoire d'une assimilation perpétuelle. Actuellement, il y a un 'revival', comment on dit en français ? Une vie ?

Un revirement…

Oui, oui, artificiel de la culture juive en France parce qu'Israël existe. C'est Israël qui fait ça, ken. On ne s'en rend pas compte, ken ? Mais c'est une communauté qui s'assimile.

Un jour, j'ai imagé ça comme ça. Vous savez qu'on a une page de Guémara qui fait allusion au jugement dernier. Et D.ieu fera l'appel famille par famille. Je vais vous raconter ce Midrach et on s'arrête là. C'est dans le début de la Massehet Avoda Zara. Non ? La Massehet Sota. Enfin, c'est ou Avoda Zara ou Sota. Est-ce que quelqu'un veut tirer, si j'ai mes clefs, sinon… Oui, j'ai mes clefs. Vous avez une Guémara là. Donnez-moi Avoda Zara et Sota. Je vous ai donné la clef. Si déjà on a une Guémara, qu'on en profite. Je vais vous donner la référence. Je crois que c'est Avoda Zara, page 2. Regarde, Avoda Zara.

Alors, il y a un Midrach qui dit comme ça : à la fin des temps, D.ieu va convoquer toutes les nations au jugement dernier.

Essai - apparemment infructueux - d'ouverture de l'armoire pour récupérer une Guémara.

C'est Avoda Zara, page 2. Vous vérifierez vous-même. Le Midrach dit qu'à la fin des temps, D.ieu va rassembler les nations en leur demandant de s'affilier, famille par famille. Finalement, ils arrivent tous en désordre. Du cosmopolitisme international. Et D.ieu leur dit ''Non, non, ça ne marche pas comme ça. Pour vous juger, il faut vous affilier''. Il n'y a que deux familles humaines qui arrivent à s'affilier. C'est Rome et la Perse. C'est-à-dire, du point de vue du décodage typologique religieux, c'est la chrétienté et l'islam. Et de cette page de Guémara - que le Maharal va utiliser d'ailleurs - on apprend que l'islam, c'est la Perse. Il a fallu notre temps pour savoir que le fondamentalisme musulman, c'est bien l'Iran.

L'Iran…

Plus que l'Arabie. Et alors, le Midrach dit que, chaque nation doit être jugée. Il faut qu'elles s'affilient. Et puis D.ieu leur dit… ''La Torah ?''. Alors chacun va plaider pour son histoire. Il leur dit ''Mais vous n'avez pas accompli la Torah ! Tout ce que vous dites que vous avez accompli, c'est moi qui l'ai fait''. Donc les uns disent ''Eh bien, on a fait le commerce''. ''C'est moi qui l'ai fait, ce n'est pas vous''. ''On a fait les guerres'', ''Mais c'est moi qui l'ai fait, ce n'est pas vous''. ''Hachem Ich Milhama'', etc. ''Le monde que j'ai créé fonctionne parce que je le fais fonctionner. Ce n'est pas vous qui avez fait les civilisations''. Alors les Nations disent ''La Torah, c'était sérieux ? On ne savait pas. Donne-nous la Torah comme tu l'as donnée à Israël et tu verras que ça ira''. Vous suivez ? C'est dans la Guémara tout ça.

Alors la phrase même est comme ça ''Tu ne nous as pas obligés à avoir la Torah'' parce qu'Israël ''Kafa aléhem hahar kéguiguit'' ''D.ieu a obligé Israël au Sinaï. Oblige-nous, tu verras bien'' (rires). Il a dit ''Non, je ne vous oblige pas. Je vous donne une Mitsva : la Souka. On va voir si vous êtes capables''. Fondez le Club Méditerranée, on va voir comment ça marche… (rires). D'ailleurs, c'est ce qui se passe. C'est la Torah des Nations le Club Méditerranée. C'est un Juif qui leur a fait ça. Et alors, ils font la Souka, et puis D.ieu fait brûler le soleil de manière telle qu'ils sont obligés de sortir de la Souka, en claquant la porte. Alors D.ieu leur dit ''Vous voyez bien que vous n'êtes pas capables de pratiquer, même pas une Mitsva de ce genre''. Et les commentaires de la Guémara objectent, je crois que la Guémara elle-même objecte. La Guémara elle-même dit ''Mais, ce n'est pas juste. Pourquoi Il a fait brûler le soleil de telle sorte qu'ils soient obligés de quitter la Souka ?''. La réponse c'est extraordinaire. Elle dit ''On a le droit d'après la Halaha, s'il fait trop chaud, si c'est insupportable, de quitter la Souka, mais pas en claquant la porte !'' (rires). Oui, c'est ça la grande différence. C'est quand un Juif ne peut pas pratiquer une Mitsva, il est malheureux de ne pas pratiquer la Mitsva. Tandis que les goyim, ils se frottent les mains. ''On n'a pas la Torah, on est tranquille''. Mais vous voyez la différence ? Bon, finalement, le Midrach s'arrête là. Les goyim sont disqualifiés. Ils ne sont même pas capables de pratiquer la Souka. Et la Souka, vous savez, c'est la fête où on prie pour les goyim. C'est relié. Vous savez cela ? Les 70 nations.

Alors moi, j'ai ajouté une suite à ce Midrach. C'est qu'au moment où D.ieu a dit ''On va juger l'humanité'', les anges ont dit pour préparer le jugement ''On ne peut pas faire le jugement parce qu'il n'y a qu'Israël qui a accepté la Torah''. Et donc D.ieu répond ''Eh bien, on va juger Israël''. Ce n'est pas un Midrach anti-juif ? Puisqu'il n'y a qu'Israël qui a accepté la Torah, on va juger Israël d'après la Torah. Et à ce moment là, toutes les Nations se lèvent comme un seul homme et disent (parce que ça, c'est la suite du Midrach ''Atem Haédaï''. ''Et vous êtes mes témoins'' ''On veut témoigner''). Et ils disent témoigner. Qu'est-ce qu'ils témoignent ? ''Nous avons fait tout ce qu'on a pu pour empêcher les Juifs de pratiquer la Torah''. Alors D.ieu dit à Israël ''Entre-nous, vous l'avez échappé belle'' (rires). Mais pour arriver à cela, d'après le sens de ce Midrach, on ne peut pas juger les Nations parce qu'elles n'ont pas accepté la Torah. On ne peut juger qu'au nom de la loi. Comment on va juger les Nations ? D'après leurs Juifs. Je ne sais pas si c'est clair ?

Oui

C'est-à-dire que quand les Juifs allemands arriveront au jugement dernier, D.ieu va leur demander ''Est-ce que j'ai bien fait de faire l'Allemagne ?''. On va voir ce qu'ils vont répondre (rires).

Et nous, nous avons le sort de la France entre les mains (rires). D.ieu va nous demander ''La France, qu'est-ce que tu en penses ?''… ''J'en pense pas moins !'' (rires). Et alors à ce moment là, on fera l'appel. Et on entendra une voix qui fera l'appel qui dira ''Judaïsme français''. La réponse ? ''Mort pour la France'' (rires). Voilà ce que je voulais dire.

C'est un judaïsme qui s'assimile perpétuellement. Mais on a exactement le même schéma. Vous voyez, les enfants de Jacob, c'est Israël, mais en ghetto, ils ne peuvent pas supporter la vie dans le monde extérieur. Joseph, seul est capable. Mais il y avait un seul Joseph qui était Tsadik. Tous les autres…

Vous savez ce qui est arrivé avec le christianisme, qui est une ''messianité'' d'un fils de Joseph. Vous savez, c'est dans le même style.

Bien. On a quand même appris un verset. Alors, on se reverra la semaine prochaine.

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו) - פרשת פקודי

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

בספר שמות ישנן אחת־עשרה פרשות, שמתקבצות לשתי יחידות: בחלק הראשון – מתחילת הספר עד סוף פרשת משפטים – פרשות המספרות על אודות יציאת מצרים, על שלביה השונים. בחלק השני – מפרשת תרומה עד סוף ספר שמות – פרשות העוסקות, בעיקרן, בבניית המשכן.

ואולם, שני החלקים הללו קשורים קשר הדוק.

• הכניסה לארץ ישראל

תכלית היציאה ממצרים, כקץ הגלות, היא ללא ספק הכניסה לארץ ישראל, ארץ העברים (בזמן האבות הארץ נקראה "ארץ כנען", מפני שבתקופה זו הכנענים החלו לכבוש אותה).^[1] תכלית זו מוזכרת מפורשות, הן בהבטחות לאברהם אבינו בעניין קץ הגלות – "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה"^[2] – והן ב'תוכנית הגאולה ממצרים' שנמסרה למשה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ח).

יש לדייק בלשון הכתוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ" – התורה אינה מדברת על 'הארץ המובטחת', אלא על הארץ אשר נתן ה' לישראל. יש הבדל גדול בין שני הביטויים הללו ביחס לארץ ישראל. הביטוי 'הארץ המובטחת' כאילו רומז שקיימים תנאים לקיום ההבטחה, והוא משמש תירוץ ליהודים שאינם רוצים לשוב לארץ אבותם. ואולם יש לזכור שמקורו של ביטוי זה בפרשנות זרה על התנ"ך.^[3] לאברהם, יצחק ויעקב הארץ לא 'הובטחה', אלא הם קיבלו אישור על כך שמכל 'הָעִבְרִים', צאצאי עֵבֶר האחרים (שמהם הסתעפו עמים השונים מישראל), רק הם, האבות, יזכו בה.

• בית המקדש – בית המפגש בין אלוהים לאדם

בנוסף לכך, סדר הפרשות בספר שמות מראה שתכלית השיבה אל ארץ ישראל היא בניית המקדש, שהרי המשכן שְבַּמִדְבָּר הוא 'דגם מבשר' לבית המקדש שייבנה בירושלים. ואם כך עלינו לשאול: מהי התכלית של בניית בית המקדש?

התורה מתחילה בסיפור מעשה בראשית. בששת ימי בראשית ה' מעצב את העולם כמקום ראוי למגורי האדם. עם כניסת האדם לעולם,^[4] ה' מפסיק את פעולתו כבורא – הוא 'שובת ממלאכתו' – והעולם נכנס אל תוך היום השביעי, יום הַשַּׁבָּת לה': "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).

שביתה זו ממלאכת מעשה בראשית נחוצה מפני שההיסטוריה של האדם עומדת להתחיל. כדי שהאדם יוכל להיות בעל בחירה חופשית, הכרחי הוא שהעולם יהיה משועבד לסדר יציב.^[5] ללא חוקי טבע קבועים, המסדירים את התנהלותו של העולם הנברא, חירות האדם תהיה נטולת בסיס איתן.

אם כך, מעשה בראשית מתגלה כ'חלקו של ה'' בבריאת העולם: לבנות עולם ראוי למגורי האדם. האדם מצדו מקבל על עצמו אחריות על אותו עולם של היום השביעי, שבו הבורא שובת ממלאכה, ועליו להתקין^[6] אותו כך שגם ה' יוכל לשכון בו. זהו בבירור פשט הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

בסיפור מעשה בראשית לא נאמר ביום השביעי: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי".^[7] כך שעלינו להבין שההיסטוריה של העולם – אותו עולם נברא שהפך לטבע כדי לאפשר את פועלו של האדם – מתרחשת בתוך 'היום השביעי', יום שיסתיים רק עם ימות המשיח, בערב של היום השמיני, שאליהו הנביא הוא מְבַשְּׂרוֹ. וכידוע, במוצאי שבתות^[8] אנחנו מקבלים בהבדלה את פני אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

אם כן, התכלית היא להפוך את העולם למשכן משותף לה' ולאדם. הבית המשותף הזה הוא בית המקדש, ואכן, יום חנוכת המשכן נקרא בתורה היום השמיני.^[9]

הערות

[1] "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ו). וברש"י שם: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם".

" [2]וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג‑טז).

[3] הביטוי 'הארץ המובטחת' אינו מופיע בתנ"ך, ומקורו בכתבי פאולוס בברית החדשה (ה"ע).

[4] בסופו של היום השישי (ה"ע).

[5] אם עולם הטבע הוא חופשי, ללא חוקים מחייבים, האדם אינו יכול לממש את חירותו (ה"ע).

[6] 'תיקון עולם': השלמתו והתאמתו של העולם לכוונת הבורא.

[7] בסיפור מעשה בראשית ישנה תבנית קבועה: כל יום מסתיים בפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר, יום...", המציין סיומו של שלב אחד ומעבר לשלב הבא. ביום השביעי אין פסוק כזה, ומכאן שאנו עדיין ביום השביעי, שבו מתרחשת ההיסטוריה האנושית (ה"ע, מפיו של הרב אשכנזי).

[8] כלומר, בערב היום השמיני.

[9] "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א). וברש"י שם: "שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום". [ראה גם את תיאור חנוכת המקדש השלישי ביחזקאל מג, כז: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'"].

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', איתי קולין

משה המאחד

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שמות לה, א).

שתי דמויות מרכזיות בעם ישראל זכו לתואר 'מקהיל' – משה רבנו ושלמה המלך. משה רבנו: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה", ושלמה המלך: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם".^[1] משה רבנו הוא נציג החכמה העילאה – החכמה העליונה – ושלמה המלך הוא בעל החכמה התתאה – החכמה התחתונה.^[2] בשני המקרים, הנס של אחדות הקהל הושג באמצעות הדיבור. על שלמה המלך נאמר: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד", ועל משה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". כוח הדיבור הוא המחבר בין בני האדם.

וכך רש"י מפרש את הפסוק הפותח את הפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה – למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר. והוא לשון 'הפעיל', שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דיבורו". רש"י מדייק בתאריך האירוע: "למחרת יום הכיפורים", כלומר, למחרת י' בתשרי הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, היום שבו קיבל משה את הלוחות השניים, אחרי החטא והכפרה.

כזכור, התורה ניתנה ביום ו' בסיון. ארבעים יום לאחר מכן משה ירד מן ההר ובידו לוחות הברית הראשונים. בראותו את הפסל אשר נכפה על אהרון על ידי ה'ערב רב' שהצטרף לישראל ביציאת מצרים, משה שבר את הלוחות. כל זה התרחש ב־י"ז בתמוז. במשך ארבעים יום, עד א' באלול, משה ביקש רחמים על העם, כדי שהעונש על החטא יושהה. בתום ארבעים יום נוספים, ב־י' בתשרי, משה קיבל את לוחות הברית השניים. השתלשלות האירועים הללו, שהגיעה לשיאה ביום י' בתשרי, יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה, מסבירה למה בסופו של דבר עם ישראל כולו התאחד סביב משה.

אכן, משה מופיע תחילה כמי שבזכותו ה' נותן את התורה לישראל.^[3] בשלב זה, משה הוא איש העילָאיוּת המוחלטת. העם יודע שכאשר משה מדבר – ה' מדבר, ומכאן יראת הכבוד כלפיו. הוא איש החוק, האיש שמתוקף דברי התורה שהוא מוסר החטא הוא באמת חטא, והעונש נורא, מפני שהוא עלול להביא את החוטא לאבדון.

אבל משה הוא גם מי שמציל את העם כשהוא שובר את הלוחות.^[4] את זאת אנו לומדים מהגמרא (מסכת שבת, פז, א):"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד, א). אמר לו הקב"ה למשה: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – יישר כוחך ששברת. מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.^[5]

המילים "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" נראות כמיותרות בפסוק, ומכאן שמשמעות הכתוב היא: "טוב ששיברת". אין הקב"ה יכול לשבור בעצמו את הלוחות, כי שבירת הלוחות פירושה ביטול התורה, והרי הוא אמת ותורתו אמת. אך הוא מצפה ממשה שיזום מהלך של 'השהיית' התורה לצורך הצלת העם.^[6] כאשר משה עושה זאת – הקב"ה מברך אותו.

דמות זו של משה, המציל את העם מחטא הנגזר מהתורה שהוא בעצמו מסר, מתגלית במלוא עוצמתה בתפילתו למען העם: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב, לב). ורש"י מבאר: "שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים".

אם כן, בעיני ישראל משה הוא גם איש התורה וגם איש התפילה. כאיש התורה הוא מביא את דבר ה' אל האדם, וכאיש התפילה הוא מביא את דבר האדם אל ה'. בהיותו איש אחדות ה', משה הוא גם 'המקהיל' אשר עָרֵב לאחדותם של בני האדם.

[1]קהלת א, א. בתרגום השבעים ליוונית "קהלת" מתורגם Ekklesiastes, דהיינו "איש הקהל".

[2]"קֹהֶלֶת – על שם שקיהל חכמות הרבה" (רש"י, שם).

[3]"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).

[4] משה שובר את הלוחות לפני שהעם מקבל אותם, כדי שלא יתחייבו באיסורים הכתובים בהם ובעונש המתחייב מעבירה עליהם (מפי הרב אשכנזי).

[5]תורה תמימה, שמות, לד, א. וברש"י (שם): "אֲשֶׁר – אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן".

[6] אם עם ישראל היו מקבלים לידיהם (נוכח עגל הזהב!) את לוחות הברית, עליהם כתוב: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל..." (שמות כ, ד) – הם היו מתחייבים כליה במקום. על ידי שבירת הלוחות, משה משהה את התורה, ומציל את העם (ה"ע).

כי מציון - פרשת כי תשא

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז' ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות לג, יא)

סיפור חטא העגל שבפרשת כי תישא הוא מעין "מאמר מוסגר" - סיפור בתוך סיפור - ברצף הפסוקים העוסקים בבניית המשכן. מדברי חז"ל אנחנו יודעים שהיוזמה לחטא באה מן ה"ערב רב",^[1] ה"לא-עבריים" אשר יצאו ממצרים תחת הנהגתו של משה יחד עם שבטי ישראל.^[2] חטאם היה נסיונם להחליף את משה באליל, ודבר זה אינו מהווה עבודת אלילים במשמעות הרגילה של המילה, כלומר עבודת כוחות הטבע או גרמי השמים במקום עבודת הבורא. הסיבה העמוקה של החטא נעוצה בנטייה הרווחת אצל עובדי אלילים להקנות מעמד אלוהי לדמויות הנערצות שנחשבו בעיניהם למתווכים בין האל ובין בני האדם.^[3]

עם זאת, עדת בני ישראל - בני השבטים העבריים - לא הצליחו למנוע את המעשה, ולכן "החטא" מיוחס גם אליהם, ועם ישראל כולו יצטרך לשאת בהשלכותיו. בעקבות הסנגוריה של משה העונש על "חטא" זה ייפרע לשיעורים במהלך כל ההיסטוריה.^[4] אך תהיה תוצאה מידית: מכאן ואילך דבר ה' לישראל יגיע אליו אך ורק באמצעות דיבור אלוהי הניתן ישירות למשה.^[5]

ואולם, הדרך שבה הפסוק מתאר התגלות אישית זו של ה' למשה עוררה את המפרשים להזהיר מהסכנה של הַאֲנָשָׁה בתפיסת אותה התגלות.^[6] לרוב, הם מתבססים על הפסוק שבספר במדבר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו ..." (ז, פח). לא נאמר שהקול מְדַבֵּר אל משה אלא מִדַּבֵּר (כלומר "מִתְדַּבֵּר") אֵלָיו. הקול "מדבר אל עצמו" ומשה שומע.^[7]

באותה הדרך, בפסוק שבפרשתנו וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, רש"י מביא את תרגום אונקלוס למילה "וְדִבֶּר": "ומִתמלל", כלומר מְדַבֵּר אל עצמו. לפי זה, משמעות הפסוק היא: ה' היה מְדַבֵּר אל עצמו עבור משה, פנים אל פנים, כמו שידבר איש אל רעהו. כשאדם מדבר אל רעהו^[8], הוא מדבר כמו אל עצמו, כלומר בכנות מוחלטת. אם כן, הפסוק מדבר על מידת האמת של דבר ה' אל משה, יותר מאשר על סוג של "אינטימיות", דבר שיש בו משום הַאֲנָשָׁה של ה'.

יש בפסוק זה עניין נוסף הקשור לצורתו הלשונית. את המילה וְדִבֶּר מבינים בדרך כלל כפועל בזמן עבר. אך אפשר להבין "וְדִבֶּר ה'" גם כהווה או כעתיד. כמו כן המילה כַּאֲשֶׁר, שכאן משמעותה הפשוטה היא "כמו ש", נושאת גם משמעות של זמן: "בזמן ש", "כל אימת ש".

לפי זה, אפשר לקרוא את הפסוק כך: 'ה' מדבר אל משה בכל פעם שאדם מדבר אל רעהו'.

במילים אחרות: אף על פי שהתגלות הדיבור האלוהי כפופה לדרישות קפדניות שיעידו על אמיתת הנבואה, בכל זאת היא ניתנת להשגה בכל פעם שמתקיים באמת מוסר האחווה בין איש לרעהו.^[9]

[1] "וידבר ה' אל משה לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז). רש"י: "שיחת "העם" לא נאמר, אלא "עמך", ערב רב שקיבלת מעצמך..." (על פי מדרש תנחומא כא).

[2]"ויסעו בני ישראל... וגם ערב רב עלה אתם..." (שמות יב, לז-לח).

[3] "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו " (שמות לב, א).

[4]"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב, לד). רש"י: "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מהעוון הזה עם שאר העוונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

[5] "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). רש"י: "מאותו עוון והלאה".

[6]עיין פירוש המהר"ל על פרקי אבות "דרך חיים", על המשנה הראשונה.

[7] עיין רש"י על שמות לג, ט.

[8] הערת העורך: הכוונה היא לדיבור אמיתי.

[9] ב"כי מציון" על המועדים (כרך ב'), במאמר על פורים, הרב אשכנזי מפרש רעיון זה לגבי מצב של הפסקת הנבואה, כשישראל בגלות. "האירועים המוזכרים בפורים מתרחשים בתקופה של הפסקת הנבואה: בתקופת אסתר ומרדכי חיו אחרוני הנביאים. לראשונה גם נבנית קהילה יהודית בגלות, שבה ימשיך להתקיים עם ישראל, תוך נאמנות מוחלטת לתורת משה". במצב זה, "סוד המשך קיום ההתגלות האלוהית נמצא בחיבור של רעות בין בני האדם": "ודיבר ה' אל משה... כאשר ידבר איש אל רעהו" ("אם מתרחש נס כזה – שאדם מדבר אל חברו – אז ה' ידבר אל משה". מניטו, מתוך שיעור על תורתו של גורדין). וכביטוי למשמעות העמוקה של חיבור זה בפורים באה מצוות משלוח מנות איש לרעהו. (ה.ע.)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

משה כמוֹסֵר התורה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה... (שמות כז, כ)

מילים אלה, הפותחות רשימה ארוכה של מצוות העוסקות בעבודת המשכן, אינן צורת לשון רגילה, ועל כך יש להעיר שתי הערות:

א.      שמו של משה אינו מופיע כלל בפרשה.

ב.      אולם נראה שאותן המצוות שמשה אמור למסור כאן חייבות לבוא ישירות ממנו. הדבר בולט במיוחד במצוה הראשונה העוסקת בהכנת השמן המיועד להדלקת המנורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר..."

"מחני נא מספרך"

בשבוע שבו קוראים את פרשת תצוה חל יום ז' באדר, שבו אנו מציינים את יום פטירתו של משה רבנו, שנולד בז' באדר וגם נפטר בו.^[1] ומפליא הדבר שדווקא בפרשה זו שמו של משה אינו מופיע.

בדרך כלל מסבירים את הדבר כך: בחטא העגל, כאשר משה התערב למען עם ישראל, הוא ביקש זאת מפורשות: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָ" (שם, לב, לב). אמנם ה' השיב לו "מִי [כלומר: רק מי] אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שם, לג), אולם כלל ידוע הוא ש"קללת חכם, אפילו אם נאמרה סתם, מתקיימת במשהו".^[2] ולכן מחיית שמו של משה התקיימה דווקא בפרשתנו.

אולם יש להבין מדוע קללת חכם מתקיימת בכל מקרה. צריך להבין שחכם לעולם אינו אומר דברים בטלים. לאמירתו של חכם על אירוע כלשהו יש תמיד סיבה נסתרת, גם אם סיבה זו נמצאת במישור התת-מודע המלווה כל מעשה, והיא שעומדת מאחורי האמירה. דיבורו של חכם הוא דיבור אמת, גם אם נראה שהוא מעֵבֶר למה שאנו תופסים מן המציאות.

מתוך השיחה שבין משה לקב"ה בעניין חטא העגל ברור לחלוטין שאין לייחס אשמה כלשהי למשה, ולכן גם לא עונש כלשהו. מדוע אם כן משה קושר את עצמו לאירוע ומגיב באופן כה בוטה: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"? רש"י מסביר, על פי הנאמר במסכת ברכות (לב, א), שספרך הוא "התורה כולה", ו"שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים". התורה שמסר משה לבני ישראל היא שגורמת להם – אם הם מפרים אותה – להיות במצב של חטא. לכן משה, מוסר התורה, צריך להיות מסוגל לבקש עליהם רחמים במקרה של חטא שעלול להביא עליהם כְּלָיָה.

באופן עמוק יותר, משה מכּיר כאן באחריות מסוימת שהוא נושא בעוון העם, כאילו החטא קשור אליו על כרחו וללא ידיעתו. ראוי לשים לב לדרך בה רש''י מפרש את דברי ה' למשה בחטא העגל: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, לב, ז). רש"י: "שִׁחֵת הָעָם לא נאמר, אלא עַמְּךָ, ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכתָ בי...".^[3]

לפי זה, משה מעורב בצורה כלשהי ובניגוד לרצונו בחטא הזה. ואכן, בעיני "העם",^[4] העגל בא למלא את מקומו של משה, לא של ה': "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שם, א).

היה אפוא צורך מהותי למנוע הקמת פולחן למשה כמתווך, ומסיבה עקרונית זו שמו של משה נעלם מפרשתנו, אשר במרכזה עומדת העבודה במשכן.

משה נמחק מול התורה

חשוב אפוא להבין איך התורה עצמה מגדירה את תפקידו של משה כמתווך התורה. כישרונו הפדגוגי של משה מתגלה ביכולתו לגרום לכך שמי שלומד ממנו את התורה מקיים אותה מעצמו, באופן ספונטני ועצמאי, הרבה מעֵבֶר לציות לפקודה עצמה.^[5]

ואכן הפסוק מציין: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת", כלומר – לקיחת שמן זית זך "אליך" תבוא מצד בני ישראל כתוצאה מהלימוד שלמדו ממך, יותר מאשר מהישמעות לפקודה.

קיים הבדל בעברית בין 'לצוות אל' ובין 'לצוות את'. 'לצוות אל', פירושו לתת הוראה, פקודה. 'לצוות את', פירושו ללמד, לחנך, כפי שכתוב בפסוק. אל לו למשה להסתפק במתן פקודות, שכן אז עלולים לחשוב בטעות שכאשר מקיימים את התורה – מצייתים למשה. משה מחנך, מכשיר ומלמד, והשומע את לקחו יחליט בעצמו ובצורה ספונטנית לקיים את התורה שהוא קיבל.

משה מצליח בתפקידו כמוסר התורה דווקא כאשר הוא "מוחק" את עצמו מול התורה שהוא מעביר. חשוב להבין למה עניין זה נלמד דווקא בהקשר של עבודת המקדש.^[6]

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', ואיתי קולין

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה; מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ... (שמות כה, א-ג)

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שם, ח)

לשון הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְ... (יִקְחוּ לִי)" – איננה שכיחה בתורה. בדרך כלל התורה מציינת במפורש מה משה צריך לומר לבני ישראל.^[1] אלא שלפנינו כנראה מקרה מיוחד: משה נדרש לבחור לבדו דרך חינוכית שתשיג את המטרה המבוקשת – שבני ישראל יתרמו מיוזמתם תרומה לה', כפי שמציין הפסוק בהמשך: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". כל ערכה של התרומה הוא מעצם היותה נדבה הבאה מרצון טוב, באופן חופשי, ומשום כך אי־אפשר לצוות עליה בפקודה מבחוץ.

כאן מתגלה הכישרון הייחודי של משה במסירת התורה כְּחוק. עליו להנחיל מערכת ערכים, חיצונית לאדם ונשגבת מהרצון האנושי, באופן כזה שהאדם יקיים אותה מתוך 'נדבת לבו' ומרצונו, שיעשה את 'רצון ה' כרצונו'.^[2] זהו התנאי לקיום אמיתי של מצוות התורה.

לכך מכוון המדרש בתחילת הפרשה (שמות רבה לג, ז):

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הדא הוא דכתיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. דרש רבי שמלאי... אל תקרי מורשה [דהיינו, דבר שאחרים מורישים לאדם], אלא ירושה [דהיינו, נחלת אבותיו].

על רקע זה, הביטוי 'תורת משה' מתגלה כרב־משמעות: משה הוא 'המתווך' המסוגל להפוך את התורה מאֲמָנָה המגדירה מהי זהות ישראל, לעצם זהותו הפנימית של ישראל. על כן מדייק הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – "בתוכם" ולא "בתוכו". ה' שוכן "בְּתוֹכָם" – בתוך ישראל, ולא רק "בתוכו" – במשכן.

אותו הביטוי ("דבר אל בני ישראל ו...") מופיע בהקשר אחר, בקריעת ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). גם כאן תוצאת המהלך (קריעת ים סוף) תלויה ביכולותיו של משה. עליו למצוא תכסיסי הנהגה שיביאו את העם לבצע מעצמו את הצעדים המתחייבים מתוקף ייעודו ההיסטורי.

הזדמן לי להסביר את הפסוקים הללו בפני קהל של שליחים מהסוכנות היהודית שהיו בדרכם לקהילות בחו"ל, חלקם לענייני גיוס תרומות וחלקם לענייני עלייה. נראה ששתי המשימות האלה שהופקדו בידי משה – התרומות למשכן והעלייה לארץ ישראל – מתקיימות בדורנו בדרכים שונות ומשונות...

[1] בדרך כלל כתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם...".

[2] עיין מסכת אבות (ב, ד): "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו".

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר ואיתי קולין

נעשה ונשמע

"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג, כ). ברישא עֹשֵׂי והדר לִשְׁמֹעַ [בתחילה עֹשֵׂי ואחר כך לִשְׁמֹעַ] (שבת פח, א).

סוגיה תלמודית זו מוזכרת פעמים רבות. על פיה, יש לעם ישראל זכות מיוחדת, משום שהוא מוכן לקיים את התורה עוד לפני ששמע והבין איך מקיימים אותה. אין ספק שיש כאן יסוד חינוכי עתיק, שגם כיום הוא מעשי מאוד: אל לו לאדם לדחות את עשיית הטוב עד שישלים את לימוד כל החכמות והידיעות הנוגעות לכך. אחרת, חייו יגיעו לקיצם בטרם יחל את עשייתו. חכמינו הרבו להביא דוגמאות לגישה חסרת היגיון זו:[1] הייתכן שאדם יסכים להכניס מזון לפיו רק לאחר שילמד כיצד פועלת מערכת העיכול?!

אך האמת היא שפירוש זה, שישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע" – הוא דרש, כלומר גילוי הארה של חכמה הטמונה בלשון הפסוק.[2] לעומת זאת, ה'כלי יקר',[3] בהסתמך על "מסורת חכמי ספרד", מעיר שלפני העשייה יש לשמוע מה שצריך לעשות, ולכן יש לכאורה סוג של סתירה לוגית בפסוק כפשוטו. יש אפוא לאמץ את קריאת הפסוק של מסורת זו, המפרשת אותו כך: כל מה שה' כבר אמר – נעשה, והיה ונשמע מצוות נוספות – גם אותן נעשה.[4]

קריאה זו מבוססת על סדר האירועים המתואר בפסוק: משה קורא ב"סֵפֶר הַבְּרִית" (כלומר, לפי רש"י: "מבראשית ועד מתן תורה, ומצוות שנצטוו במרה"), ועל קריאה זו עונים בני ישראל: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

בפסוקים שקדמו, בני ישראל התחייבו פעמיים לעשות את "כל אשר דיבר ה'".

א. "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח).

ב. "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם כד, ג).

בשני המקרים בני ישראל מתחייבים ב"נעשה" בלבד. בירור ההקשרים השונים של שני הפסוקים הללו מבהיר לנו על מה חלה ההתחייבות של בני ישראל בכל אחד משני המקרים.

בפסוק הראשון, העם עונה למשה ומתחייב לדברים שהוא מוסר מפי ה', עוד לפני מתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם יט, ו). בפסוק השני, העם עונה למשה ומתחייב להישמע לאזהרות שלא לעלות בהר סיני בעת התגלות ה': "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ" (שם כד, ב).

לעומת פסוקים אלו, חשוב לשים לב לכך שההתחייבות "וְנִשְׁמָע" שמוסיף העם בפסוק שבו אנו עוסקים היא לכריתת ברית על התורה.[5] המשמעות הפנימית של הטוב מתגלה מתוך הגשמתו בעשייה. אפשר להמשיל זאת לאהבה: מי שמעולם לא אהב – לעולם לא ידע מהי אהבה. אבל מעשה המצווה לבדו, ללא חדוות לימוד התורה, הוא כגוף ללא נשמה.[6]

הפרי קודם לעלים

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (שיר השירים ב, ג) "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר [כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים]"? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו – אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.[7]

רבנו תם (בתוספות, שם) מקשה: והרי אנו רואים שעץ התפוח אינו שונה משאר עצי הפרי, והוא מוציא את עליו לפני הפירות! וכך הוא מתרץ: התפוח המוזכר בפסוק הוא האתרוג, כפי שמבואר בתרגום הארמי.[8] פירותיו של עץ האתרוג נשארים על העץ גם לאחר נשירת העלים, וכאשר צומחים עלים חדשים – נראה שהפרי קדם לעלים.

וכך הדבר במצוות: ההבנות והמשמעויות החדשות שלהן, המתחדשות מדור לדור, צומחות בצל שמירת המצוות בסגנון הישן של התקופה הקודמת.[9]

עלה על גדותיו

מספרים על הבעל שם טוב, שפירש לתלמידיו את הפסוק בשיר השירים (ז, יד): "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ".

הפשט הוא: גילויי האהבה, החדשים והישנים, כולם שמורים לאהוּב, לדוד. אך הבעל שם טוב פירש כך: הפירושים החדשים והפירושים הישנים – את כולם שמרתי לדוד היחיד והמיוחד. שאלוהו תלמידיו המודאגים: ומה איתנו? לנו לא מסרת כלום? והוא ענה: "מה שמסרתי לכם – הוא ממה שעלה על גדותיו ונשפך!".[10]

התורה והמצווה

"וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". (שמות כד, יב)

אומרים בשם הגאון מווילנה, כי כל התורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב; כל התורה שבכתב כלולה בחמישה חומשי תורה; כל חמישה חומשי תורה כלולים בספר בראשית; כל ספר בראשית כלול בפרשת בראשית; כל פרשת בראשית כלולה בפסוק הראשון: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא..."; כל המילים שבפסוק הראשון כלולות במילה "בְּרֵאשִׁית"; וכל האותיות שבמילה "בְּרֵאשִׁית" כלולות באות הראשונה – ב.

התורה מתחילה באות ב, שערכה המספרי הוא שתיים. משמעות הדבר היא שהתורה מתחילה בשניוּת: עם מעשה הבריאה מופיעה הדואליות היסודית הראשונה אשר מפרידה – וגם מחברת – בין הבורא לנברא. לפיכך, כבר מבראשית מתגלה מציאות של תורה, המסדירה את היחסים בין 'יש' ל'יש' אחר. התורה כולה, בכל מדרגותיה,^[11] היא גילוי של מכלול הכללים ליישום התוכנית של דו־קיום עם הזולת.

יחס כזה אל האחר הוא יחסו של הבורא אל העולם, כמסופר במעשה בראשית.^[12] סיפור מעשה בראשית בא כהקדמה לתולדות האדם, שבהן היחס אל האחר הוא היחס שבין האדם לחברו. סיפור תולדות האדם בא כהקדמה לתורה שניתנה לישראל, שבה כל אחד נפגש עם האמת של האדם התואם את רצון הבורא,^[13] כלומר עם הצדיק על פי התורה.

לפי זה, אכן מי שמבין את המשמעות של האות ב – ובתנאי שהוא באמת מבין אותה! – יכול להבין את כל התורה כולה, מאחר שהיא כלולה כולה באות ב של "בְּרֵאשִׁית".

והנה, כידוע, האות ב פירושה גם 'בית'. ובכך יתקיים הפסוק: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ"... (תהלים פד א)^[14]

על המילים "וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" שבפסוק, אומר התלמוד הירושלמי:

ומניין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" – הקיש תורה למצוות, מה תורה טעונה ברכה, אף מצוות טעונות ברכה. (ירושלמי ברכות ו, א)

בכל יום, בתחילת תפילת שחרית, אנו מברכים את 'ברכת התורה' (ברכות יא, ב): "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה שלו – לא רק התורה שהוא מצווה לנו, אלא התורה שהוא מקיים בעצמו ביחסיו אל העולם. הזכות של ישראל היא שהקב"ה גילה להם את התורה שלו.

ברכת התורה שאנו אומרים בבוקר מקדשת כל קריאה בתורה וכל לימוד תורה שלנו במהלך היום. הקורא בתורה או הלומד בלי ברכת התורה – הריהו כמי שאומר שאין התורה באה מהתגלות אלוהית.^[15] על אותה הדרך, המקיים מצווה ואינו מברך עליה – מתעלם מכך שבקיום מצווה זו הוא מקיים את רצון ה'.

ישנו רעיון נפוץ בחוגים מסוימים: להתייחס לקיום המצוות כסוג של 'משמעת עצמית' וכדרך חיים, ולא כפי מה שהן באמת – התנהגות אמונית־דתית. מתוך הגמרא הזאת אנו רואים שחכמי ישראל היו מודעים לבעיה זו מקדמת דנא.^[16]

הערות:

[1] ראה "ליקוטי אנשי שם" על הפסוק.

[2] יש לשים לב למהלך הדברים של מניטו. הפשט 'נעשה ונשמע' במשמעות של "נעשה בלי להבין" אינו יכול להיות הפשט, אלא כ"מסורת חכמי ספרד" שצריך לשמוע על מנת לקיים. יחד עם זאת, יש באמירה 'נעשה ונשמע' עומק גדול הקשור לברית על התורה: מתוך העשייה מבינים במה מדובר. כלומר, לא עושים בלי להבין, אלא מבינים מתוך העשייה (ה"ע).

[3] רבי אפרים שלמה לונשיץ (1619-1550), תלמיד המהר"ל מפראג. ואלו דבריו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה – לא אמרו לאלתר נעשה ונשמע. ייתכן לפרש לדעת חכמי ספרד, שפירשו שכל פרשה זו היתה אחר קבלת עשרת הדברות..." (עיין שם בהרחבה. ה"ע).

[4] ועל כך היה הרב אשכנזי אומר שמדובר בשרשרת אינסופית: "שמענו ונעשה, ונשמע ונעשה, ונשמע ונעשה..." (ה"ע).

[5] הוספת "וְנִשְׁמָע" ל"נַעֲשֶׂה", היא תגובת העם בעת ששמעו מפי משה את ספר הברית: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

[6] ראו חובות הלבבות, שער ח, פרק ג, בעניין הכוונה בתפילה.

[7] שבת פח, א.

[8] תרגום כתובים לשיר השירים ב, ג: "הֵיכְמָא דְּיָאֵי וּמְשׁוּבַּח אֶתְּרוֹגָא בֵּינֵי אִילַנֵי סְרָק".

[9] משמעות המצוות מתעדכנת מדור לדור, מדור האבות לדור הבנים. הדבר נכון ביתר שאת בדור הגאולה, במדינת ישראל, שבה יתגלו במצוות משמעויות וממדים שונים משהיו להן בגלות, אך המשמעויות החדשות הללו נבנות בהדרגה, ללא ניתוק, בצל ובחסות המשמעויות הישנות. אולי לכך רומז סופו של הפסוק בשיר השירים (שם): "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (ה"ע).

[10]ראה רשפי אש השלם אות ק"י, רבי מרדכי בן דב (מנשכיז): "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. מרן הבעל שם טוב הקדוש זצוקלל"ה זכותו יגן עלינו, אמר: חכמות חדשים וגם ישנים, דודי זה הקדוש ברוך הוא, צפנתי לך בשבילך. ושאלו אותו: הלא רבינו אומר תורה! והשיב: כמו השופך לחבית, והיתרון נשפך ממילא מחמת שהוא ממולא על כל גדותיו וכו'. וכן במידות רעות ח"ו, כשנראה, בוודאי יש בפנימיות יותר".

[11] המפורטות בפסוק "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם", כמבואר בסוגית הגמרא בברכות ה, א.

[12] בדברים הללו יש רמז לסוד הצמצום. לפי חכמת הקבלה, על מנת לאפשר את קיומו של עולם נברא בתוך האינסוף האלוהי, הקב"ה 'צמצם' את אורו האינסופי. מעשה זה הוא האב טיפוס ליחס המוסרי אל הזולת: על האדם להתגבר על נטייתו להתפשטות ללא גבול על מנת לתת מקום לקיומו של הזולת (ה"ע).

[13] כלומר, בתורה האדם נפגש עם עוד 'אחר' – הוא עצמו, כפי שעתיד להיות במדרגתו האמיתית והשלמה (ה"ע).

[14] כלומר, אשרי מי שחי את השלמות שבדואליות הזו. בהמשך לכך, עיין בדברים שאמר מניטו בהקלטות שיעוריו בעברית על בית המקדש שנמצא ביוטיוב (תחת הכותרת: 'סוד בית המקדש על פי הקבלה'), ושנערך מתוך הקלטות 'מהפכת הזהות העברית': "אני שמעתי הסבר לפי הקבלה: כי כל ההיסטוריה של העולם זה בניין העולם כבית-המקדש. בית-המקדש שלנו, זה הדגם שכבר קרה בנקודה אחת של הזמן, נקודה אחת של העולם, נקודה אחת של האדם: עם ישראל, ירושלים, אותה תקופה - זה כבר נבנה כבית-המקדש. אבל העולם כולו זה: "אשרי יושבי ביתך" - ביתו של הקב"ה, וצריך להפוך את כל העולם כולו לבית המקדש. דהיינו, הקב"ה ברא את העולם ויצר אותו עד היום השישי - ששת ימי בראשית - ומסר את העולם לאדם. אז האדם, וזה החלק שלו, צריך לבנות את העולם כביתו של הקב"ה. בששת ימי המעשה העולם בנה את ביתו של האדם, ואותו בית שהקב"ה צמצם את עצמו ממנו, האדם צריך לייצר אותו, לתקן אותו, כדי שיהיה ביתו של הקב"ה, ואז יהיה מפגש בין הבורא והבריאה".

[15] שהרי הברכה מקשרת בין התורה לנותן התורה. וראו בהקדמת המהר"ל לתפארת ישראל (ה"ע).

[16] ראו בפירוש תורה תמימה לשמות כד, יב, מה שביאר בהבנת הגמרא. הרב אשכנזי הדגיש את עומק הדברים של המחבר שם.

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

התורה והמבנה ההירארכי של החברה

בפרשה ישנם מספר נושאים חשובים הדורשים התבוננות מיוחדת.

א. שאלת המניעים לגיור

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א)רק לאחר פגישתו עם משה, ולאחר ששמע ממנו "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל... וַיַּצִּלֵם ה'" (שם, ח), יתרו מתגייר בפועל: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם^[1]... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שם, ט‑יא).

עניין זה קשור לשאלת הגמרא על הפסוק הראשון של הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ: מה שמועה שמע ובא ונתגייר?"^[2] – והרי במשך ארבעים שנה יתרו ומשה דנו בעניינים 'תיאולוגיים'! אלא שרק עתה, בעקבות אירועי יציאת מצרים, הבין יתרו שהאל איננו רק בורא העולם – אלוהים – אלא גם המשגיח על ישראל בהיסטוריה – ה' (שם הוי"ה).^[3]

ואכן, פרשה זו משמשת עד היום אבן בוחן בבתי הדין הרבניים לבירור המניע של הבא להתגייר. לשם הגיור אין די באמונה בקיומו של האל. הרי אפשר לחיות באמונה כזאת במסגרת האווירה הדתית של העם שממנו בא המועמד לגיור (בתנאי שהוא התנער מכל עבודה זרה). אין די בכך, מפני שהגיור הוא למעשה הצטרפות לאומה הישראלית, 'התאזרחות' בעם ישראל.

דבר זה אנו למדים מהסיפור של יתרו, ועוד יותר מסיפורה של רות המואבייה שאמרה לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז). ישנה כוונה בסדר זה של 'הצהרת הנאמנות': קודם עַמֵּךְ, ורק אחר כך אלֹהַיִךְ.

משום כך, הדבר הראשון שהדיינים מבררים הוא האם אכן המועמד מבקש, בראש ובראשונה, להצטרף לגורלו ההיסטורי של עם ישראל. רק לאחר מכן המועמד יוכל לדון בשאלה מי הוא אלוהי ישראל?

ב. אישיותו של יתרו

העובדה שהפרשה שבה מסופר על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות נקראת על שם יתרו – איננה עניין חסר משמעות.

חשיבותו של יתרו באה לידי ביטוי מיד עם בריחתו של משה ממצרים מפני זעמו של פרעה, בשומעו שמשה עבר לצד אחָיו העברים. כשמשה בורח הוא הולך ישירות אל ארץ מדין, הארץ שבה יתרו הוא הכהן הגדול. מה היה המניע של משה ללכת כך, ללא היסוס, אל ארץ מדין? וכיצד הדבר קשור לדמותו של יתרו?

בנותיו של יתרו טיפלו לבדן בצאן אביהן, והמדרש מסיק מכך שהמדיינים נידו את יתרו ונישלו אותו מסמכויותיו, משום שכָּפַר בעבודת האלילים הנהוגה אצלם (שמות רבה, א, לב). יתר על כן, בדומה לאברהם (אבי אבות מדין),^[4] יתרו נטש, בזו אחר זו, את כל עבודות האלילים של תקופתו.^[5] כך שבדומה לאברהם, יתרו היה מוכן לקבלת התגלוּת אמיתית.

אולם התחברותו של משה אל מי שעתיד להיות חותנו – מרחיקה לכת הרבה יותר. על הכתוב "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמות ב, טו), אומר רש"י: "למד מיעקב, שנזדווג לו זיווגו על הבאר". לפי דברים אלו, משה, מאוכזב מעם ישראל לאור מצבו במצרים,^[6] חשב להקים 'עם ישראל חלופי' עם בתו של יתרו, מצאצאי אברהם. ארבעים שנים לאחר מכן, במראה הסנה, משה מקבל את הפקודה להציל את ישראל כפי שהם במצרים.^[7] התגלות זו באה אליו בעקבות הכרתו שהוא זר במדין כשם שהוא זר במצרים.^[8]

יש גם לשים לב לכך שלמילים יתרו, רות ותורה יש אותיות משותפות. ואכן, מתן תורה מופיע בפרשת יתרו, ובחג מתן תורה, בשבועות, נוהגים לקרוא את מגילת רות.^[9]

ג. מערכת המשפט

ואולם, לכאורה הדבר המפתיע ביותר בפרשה זו הוא העצה של יתרו למשה: הקמת מערכת שיפוטית מדורגת, במקום המצב שהיה קיים עד כה, שבו משה טיפל לבדו בכל שאלות המשפט שהתעוררו בעם.

פרשה זו (שמות יח, יג-כו) נקראת בתלמוד פרשת וְאַתָּה תֶחֱזֶה על שם תחילת פסוק כא: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת".

כאן השאלה מתבקשת מאליה: האם משה היה בכלל זקוק לעצה כזאת, גם אם היא נאמרה מפיו של יתרו? האם הוא לא היה מסוגל להבין בעצמו שכדי לתפקד, כל חברה חייבת להיות מסודרת ובנויה בצורה היררכית בכל התחומים: משפט, צבא, פוליטיקה, כהונה וכד'? האם היה צורך בחכמתו ובסמכותו של יתרו כדי ללמד את משה מה שיודע כל מדריך בתנועת נוער: חשיבותה של מערכת מסודרת ומדורגת של יחידות קטנות (ה'שבטים')?

אלא שדווקא כאן מתגלית גדולתו של משה. הוא יודע שעם ישראל נועד להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם יט, ו), ועל כן הוא מתכונן לעמוד בראש חברה 'אנרכיסטית' – לפי המשמעות המקורית של המילה, דהיינו: 'ללא היררכיה'. וכי אומה שבה כולם מלכים וכהנים^[10] זקוקה בכלל להיררכיה?!

אכן, זאת הייתה התוכנית האלוהית לישראל, עוד לפני מתן תורה: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" לאומות העולם, "וְגוֹי קָדוֹשׁ" לעצמו. נמצא אם כן, שמשה פועל כאן על פי אידיאל עליון, ולא מתוך נאיביות מדינית. רק בדיעבד, עקב שני מכשולים, התברר שאי אפשר ליישם מיד את התוכנית האידיאלית, והעם זקוק לכהנים ולשופטים. המכשול הראשון – סירובן של האומות להכיר בתפקיד שייעד ה' לישראל. והמכשול השני – אי היכולת של ישראל עצמם לעמוד במדרגה זו,^[11] לאור מצבם מאז יציאת מצרים. שני מכשולים אלה גרמו לכך שהתוכנית האלוהית נדחתה עד לאחרית הימים. עד אז עם ישראל אמנם ממלא את תפקידו, אך בהסתר מוחלט, במחתרת.

לנושא זה ניתן להוסיף שתי הערות.

א. מובן שבמדרגה האידיאלית של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", רק משה מסוגל להיות רבם של כל ישראל, בצורה ישירה, ללא מתווכים. בינתיים, עד ימות המשיח, כשיתגלה התפקיד המשיחי של ישראל ואומות העולם יכירו בכך, חכמי ישראל, כל אחד במדרגתו, שואבים את הלגיטימיות שלהם אך ורק כמיופי כוח של סמכותו וחכמתו של משה רבנו. זאת המשמעות של הביטוי: "הלכה למשה מסיני".

ב. יש חשיבות עליונה לקריטריונים שקבע יתרו להנהגת העם, במיוחד לאור הגלגולים האחרונים של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בראש ובראשונה בתכונות מוסריות, ובפרט: "אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע".^[12]

כדאי לאלו המערערים, כביכול בשם התורה, על הלגיטימיות של ההנהגה המדינית הישראלית, להקשיב היטב לפרשה זו.

הערות

[1] בתלמוד (ברכות נד, א) למדו מפסוק זה את החובה לברך על הנס, וכגרסתו של רש"י שם: "מנלן דמברכינן אניסא? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם".

[2] זבחים קטז, א: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".

שלושת האירועים הללו הם אירועים שמעל לטבע, המעידים על התערבותו של ה' בהיסטוריה (רש"י בפירושו לפסוק אינו מזכיר את מתן תורה, מפני שלפי סדר הפסוקים הפגישה בין יתרו למשה קודמת למתן תורה, ואילו לדעת רבי אלעזר המודעי מתן תורה קדם לפגישה זו. (ראה 'תורה תמימה' על הפסוק).

[3] ראה לעיל, פרשת בראשית, פרשת שמות, ופרשת וארא.

[4] "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן... וְאֶת מִדְיָן" (בראשית כה, א-ב).

[5] רש"י לשמות יח, יא.

[6] ראה שמות ב, יג‑יד, וברש"י שם.

[7] שמות ג, ז: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם".

[8] "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שם ב, כב).

[9] אם כן, כפי שעם ישראל מקבל את התורה בהמשך לאירועי יציאת מצרים ("אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..."), כך יתרו מקבל את התורה – מתגייר – בעקבות הכרתו בהשגחת ה' על ישראל. (ה"ע).

[10] עיין רש"י שם: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים – שרים, כד"א (שמואל ב ח, יח): וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ".

[11] כפי שיתגלה בחטא העגל (שמות לב).

[12] הדברים נכתבו בתקופת 'הסכמי אוסלו', כאשר החוגים החרדים המערערים על הלגיטימיות של ההנהגה המדינית החילונית של המדינה, הסכימו לתמוך בהסכמים הכוללים מסירת חלקי ארץ ישראל לגויים תמורת קבלת 'כספים ייחודיים' למוסדות ולמפלגות שלהם (ה"ע).

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

עריכה לשונית והגהה: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז', איתי קולין, וידידיה ונגרובר

קריעת ים סוף והאירועים הנלווים אליה, הם הנושא המרכזי בפרשה. חשיבותם של אירועים אלה בכך שהם מביאים לישראל ביטחון מוחלט בגאולה וידיעה ודאית שהישועה אפשרית.[1] הרי אין גלות מוחלטת כגלות מצרים, שהתאפיינה בתנאים קשים ביותר,[2] ובכל זאת יצאנו ממנה! המהר"ל מפראג מציין בספרו גבורות ה' שמצרים של אותה תקופה היא מדינה טוטליטארית, אימפריה שממנה אף אחד לא יכול לברוח, ולמרות זאת יצאנו משם. הערה זאת של המהר"ל, אשר יסודה בתלמוד, נכונה לגבי האירועים הנוראים של תקופתנו: גם ממחנות ההשמדה באירופה הנאצית אי אפשר היה להימלט...

המהר"ל מוסיף שהניסיונות של יציאת מצרים היו צפויים להגיע לקצם רק אחרי קריעת ים סוף. החוויות הללו ישמשו עדות לעולם על קיומה של השגחה אלוהית הפועלת גם מעבר לנסיבות הטבעיות של העולם.

ישראל של אותו הדור התנסו בשתי חוויות שונות של גאולה. ביציאת מצרים עצמה הגאולה היא השחרור מעול השעבוד לרצונו של אדם. במקרה זה, 'האחר' המדכא בצורה קיצונית הוא פרעה. צורת גאולה זו אנו מציינים ביום הראשון של החג, בסדר של פסח. בליל שביעי של פסח אנו מציינים את קריעת ים סוף. כאן השחרור הוא מעול חוקי הטבע עצמם. בהקשר לכך, ההגדה של פסח מדגישה את ריבוי המכות שהיו על הים ואת חשיבותן לעומת המכות שהיו במצרים, לאמור – הניסים על הים היו גדולים מהניסים במצרים. שני זיכרונות אלה מבטאים אפוא את היסוד לאמונת ישראל: הבורא הוא בעצמו הגואל.[3]

הספקות של ישראל

המדרש, הקשוב לדיוקים ולנימים של פסוקי התורה, מגלה לנו סיבה נוספת לחשיבות המיוחדת של קריעת ים סוף. אחרי שעברו את הים, רק אז היו בני ישראל בטוחים בזכותם לצאת מן הגלות: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמות טו, א).

אך יש משהו משונה ולא מובן בפחד הגדול של ישראל, ימים ספורים בלבד אחרי שראו את הניסים במצרים. ממה הם חוששים? האם מכך שעוד לא נשלמו ארבע מאות שנים של גלות (כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים), ושעל כן לכאורה יש למצרים עדיין 'זכות' להמשיך לשעבדם? הרי הם כבר ראו במו עיניהם את השגחת ה' עליהם וידעו ידיעה ודאית שישועת ה' מובטחת להם על אף טענה זו!^[4] ואף על פי כן:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם יד, י).

ממה הם פחדו כל כך?

על כך עונה רש"י: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם: ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים".

חששם נבע אפוא ממשהו אחר. מדברי הנביאים למדנו שכל אומה ואומה זוכה לחסוּת של המלאך הממונה עליה, הנקרא 'שר' של אותה אומה. מלאך זה מייצג את ההשגחה האלוהית הכללית הנפרשת על אומות העולם, שכל אחת מהן היא פן שונה של דמות האדם. 'פנים' אלו נולדו בזמן מגדל בבל, כאשר האחדות האנושית התפצלה לאומות שונות שהתפזרו על פני הארץ^[5] (לעם ישראל, וזה ייחודו, ההשגחה האלוהית נתונה ישירות, ללא מתווך).^[6] אותו שר הממונה על האומה, משמש לה כסנגור בבית דין של מעלה. והנה, על פי דין, מצרים שילמה כבר את המחיר על אחיזתה בישראל. שהרי לכל מכה שהונחתה על מצרים היה תנאי, מעין חוזה, למקרה שלא ישוחררו: "שלח את עמי, ואם לא – תשלם מחיר: מכות". מצרים 'שילמה' את המחיר המלא – כל המכות הונחתו עד מכת בכורות, אשר אילצה את פרעה לפתוח את 'מסך הברזל' של מצרים. אם כן, על פי הדין בני ישראל היו עדיין 'שייכים' כביכול למצרים, ומכאן יראתם ובהלתם. במקרה זה, התערבות אלוהית לטובת ישראל אינה באה בחשבון, ואפילו תפילתו של משה אינה יכולה לעזור.

במצב זה של מבוי סתום, של איזון בין זכויות וחובות, כטענת שרו של מצרים לפי המדרש,[7] רק מעשה של התעלות אמונית, תוספת זכות מצד ישראל, יכול להצילם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם יד, טו).

המדרש מספר שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קפץ ראשון אל הים ומשך אחריו את כל העם. ואכן, עד היום, החלוצים בכל מעשה של גבורה ומסירות נפש למען הכלל נקראים נחשונים.

אז והיום

הדמיון בין מצבו של עם ישראל אז והיום – מדהים. אחרי פרק זמן עצום של אלפיים שנים מתגשם לעינינו הבלתי ייאמן: תקוות הדורות לקץ הגלות. והנה, מיד עם שוך ההתפעלות הראשונית מהגשמת החזון, חלק מעמנו כבר אכול ספקות והרהורים, בדומה להפליא למה שהתורה מספרת.[8]

מההקבלה בין מצבינו בעבר ובהווה אפשר ללמוד שני דברים. מחד גיסא, מה שקורה היום מאיר באור בהיר את ההתעקשות הבלתי נתפסת של הדור שראה את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף לשקוע בספקות. ומאידך גיסא, ניתוח מפוכח של האירועים שמספרת לנו התורה מאיר בחומרה את מצבנו היום.

אין ספק – אנחנו אותו עם, המורגל להפריז במידותיו עד כדי 'יצירת' ייסורי מצפון. האם תכונה זו מסבירה את הגורל המר שמכה בנו תדיר? נודה על האמת: ההיסטוריה שלנו נראית לנו לעתים בלתי מובנת, אך הסיבה לכך היא שאין לנו אומץ להכיר בעובדה שיש לנו חלק בדבר.

הערות

[1] בעניין הקשר שבין גאולת מצרים לגאולת העולם וישועת האדם, ראה מאמרו האחרון של הרב אשכנזי: "האוניברסאליות של האמונה היהודית – מראש השנה עד פסח", כי מציון כרך ב, 'המועדים', עמ' 229–240 (מופיע גם בהדיבור והכתב). המאמר טרם תורגם.

[2]"מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים" (מכילתא יח, יא).

[3] ראו בראיון שקיים מניטו לפני מותו (נקרא 'הראיון האחרון' ביוטיוב), ניתן למצוא אותו באתר מכון מניטו: "זה כתוב בכל המדרשים, בכל התלמוד, וכל שכן בזוהר: שעיקר האמונה של עם-ישראל זה ב"גאל ישראל". והחטא של דור יציאת-מצרים, שלא הבינו שיצאו ממצרים מכיוון שהקב"ה הוציא אותם. יש הרבה פסוקים: "וידעו כי אני המוציא אותם מתחת סבלות מצרים". כי הדור הזה - שנכח בכל מה שקרה ביציאת מצרים לא הבין, לא האמין שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. האמינו שמשה רבנו הוציא אותם. וזה החטא של האנטי-ציונים של היום: הם לא מאמינים שהקב"ה הוציא אותנו מאירופה. במה מאמינים? הם מאמינים שהרצל עשה את זה! הם כופרים בעיקר! ברור שמשה רבנו הוציא את עם ישראל, אבל מכיוון שהקב"ה עשה את זה. ברור שהרצל יסד את הציונות, מכיוון שהקב"ה עשה את זה. אתה מתחיל להתווכח עם הקב"ה?!"

[4] "שהקב''ה חישב את הקץ" (הגדה של פסח), כלומר, חישב את מניין ארבע מאות השנים מלידתו של יצחק (רש"י על בראשית טו, יג).

[5]להרחבה בעניין התפצלות האנושות לשבעים אומות והעמקה בעניין ה'שרים' מפי הרב אשכנזי על פי חכמת הקבלה, עיין בשיעוריו על הספר שערי אורה, ספירת תפארת, הנמצאים באתר של "מכון מניטו".

[6] ראה בפירוש הרמב"ן על ויקרא יח, כה.

[7] ראה בזוהר, תרומה, קע ע"ב (בתרגום): "אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עָבְרוּ לַיָּם וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרֹעַ לָהֶם אֶת יַם סוּף, בָּא רַהַב, אוֹתוֹ מְמֻנֶּה עַל מִצְרַיִם, וּבִקֵּשׁ דִּין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָם, לָמָּה אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דִּין עַל מִצְרַיִם וְלִקְרֹעַ אֶת הַיָּם לְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי כֻּלָּם רְשָׁעִים לְפָנֶיךְ, וְכָל דַּרְכְּךְ בְּדִין וֶאֱמֶת? אֵלֶּה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאֵלֶּה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֵלּוּ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, וְאֵלּוּ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. אֵלּוּ שׁוֹפְכֵי דָמִים, וְאֵלּוּ שׁוֹפְכֵי דָמִים."

[8] תחושת השעבוד של ישראל למצרים מקבילה לתחושה שאנחנו לא באמת יכולים לפעול בצורה עצמאית, ושאנו תלויים ברצונן ובהשקפתן של אומות העולם. (ה"ע)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

הזמן של ישראל, זמן מקרא וזמן מצווה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, א–ב).

התורה בתור 'ספר מצוות ה'', מתחילה בפסוק הזה עם המצווה הראשונה: השנה מתחילה בחודש ניסן, והדבר מגדיר את המבנה של השנה העברית, שיציאת מצרים היא נקודת ההתחלה שלה.

אנחנו כל כך רגילים לדבר על חמישה חומשי תורה כ'התורה', שאין אנו קשובים לשאלה המרכזית שהעסיקה את חכמינו ז"ל, והיא: איך ולמה כלולים בספר אחד – 'התורה' – שני נושאים שונים לחלוטין: סיפורי התורה ותיאור המצוות. למעשה, שני הנושאים הללו היו צריכים להיכתב בשני ספרים נבדלים. הספר הראשון – ספר היסטורי, הכולל את סיפורי התורה מבריאת העולם ועד יציאת מצרים, ומקומו בראש יתר הספרים ההיסטוריים שבתנ"ך, לפני ספר יהושע, ספר שמואל וכו'. והספר השני – ספר המצוות והחוקים שנמסרו לבני ישראל על ידי משה במדבר.

ואמנם, ספר היסטוריה וספר חוקים הם שני סוגות שונות לגמרי, ונשאלת השאלה: למה התורה כרכה אותם יחד בספר אחד?

התשובה היא שהתורה רצתה שעוד לפני שנשמע מהם המצוות והחוקים עצמם, נדע למי הם מיועדים, מי הוא אותו עם ישראל שאמור לקבל את התורה ולקיימה. לכן, עלינו להפנים שהחוקים והמצוות הם רק ממד אחד של התורה. אך הנבואה העברית היא קודם כל גילוי משמעות ההיסטוריה בראיית הבורא. ולכן 'הסיפורים ההיסטוריים' שבתורה, הנקראים בפי חז"ל 'מקרא', הם בעצמם תורה.

הנושא נדון בסוגיה חשובה בתלמוד הבבלי (ברכות ה, א):

"אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד, יב): 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'? 'לֻחֹת' – אלו עשרת הדברות, 'תּוֹרָה' – זו מקרא, 'וְהַמִּצְוָה' – זו משנה, 'אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי' – אלו נביאים וכתובים, 'לְהוֹרֹתָם' – זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני".

היה ראוי ללמוד את הסוגיה כולה, אך כאן נבאר רק שתי נקודות:

"תורה – זו מקרא". במקרא משולבים יחד הסיפור המקראי ותיאור נתינת המצוות לישראל

"והמצווה – זו משנה". אלו הן המצוות הנלמדות הלכה למעשה במשנה ובתלמוד.

המילה 'מקרא' מתייחסת לתורה שבכתב כפי שצריכים לקרוא אותה בקול. המסורת הרבנית מעדיפה את המונח 'מקרא', על פני המונח 'כתב'. כדי לפענחו, מפנה אותנו הכתב לפרשנויות דרך מילונים, אנציקלופדיות, ותרגומים. המשמעויות שיוצאות מהפרשנויות האלו מגיעות לעתים קרובות לזיוף. המקרא, לעומת זאת, מפנה אותנו לזיכרון של זמן הנביאים, שהקריאה משמרת את רשמיו. באותה תקופה, הדיבור היה מובן מייד עם שמיעתו, באופן בלתי אמצעי וללא פרשנות. אמנם אפשר להתוות גשרים בין שני העולמות האלה – עולם הפרשנות ועולם הקריאה המסורתית – אבל היושר המחשבתי תובע שיכירו קודם כל בהבדל התהומי הניצב ביניהם.

הנבואה, המגלה את תוכניתו של הבורא עבור ההיסטוריה האנושית, מופיעה קודם כל כדיבור, כמילים בפי הנביא. רק לאחר מכן הדיבור הופך לכתוב, לדברים הנכתבים בספר. כלומר, הכתיבה משנית לדיבור. לכן, הברית עם בני ישראל נכרתה על פי התורה, על סמך המסר שנמסר בדיבור, ולא על ספר התורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כז). מכאן החשיבות של כללי הנאמנות במסורה שבעל פה. הפיכת התלמוד לספר - מנוגדת לחלוטין לרוח המסורת הרבנית. כתבו את הדברים האלה, אך במקור הם היו בעל פה. התלמוד נרשם בסגנון שמשמר את הזיכרון של הצלילים ההרמוניים של דיבור הנביאים.

"למה פתח בבראשית?"

רש"י פותח את פירושו על התורה בשאלה זו, שאלת הצירוף של החלק ההיסטורי לחלק ההלכתי בתורה:[1]

"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?"

לכאורה, רש"י מתייחס בשאלתו לכל מה שקדם בתורה לפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים...", אך בתשובתו הוא מסתמך רק על הפרק הראשון בבראשית, פרק הבריאה:

"משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה..."[2]

הסיבה לכך היא שברור שאותה "מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" ("הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"), דורשת הקדמה היסטורית, "פתיחה", המתחילה מאדם הראשון. הרי צריך להסביר מי הם משה ואהרן שאליהם פונה ה' ומגלה להם את סדרי הזמן המיוחד לישראל, איך ולמה הם הגיעו לארץ מצרים, וכן הלאה. אך היה מתאים יותר שפתיחה כזאת תתחיל בפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם..." (בראשית ב, ד), שם אכן מתחיל סיפור תולדותיו של אדם הראשון.

ולכן שאלתו של רש"י היא "מה טעם פתח בבראשית" דווקא: למה התורה פתחה בפרק א' ולא בפסוק ד' של פרק ב'? תשובתו היא שהיה נחוץ לכתוב בהקדמה ההיסטורית של התורה את סיפור מעשה בראשית, כדי שאומות העולם תלמדנה באיזו דרך ה' מנחיל את הארץ למי שהוא הבטיח לתת לו אותה. ואת זאת אנחנו לומדים מן הפסוק: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (שם א, כח).[3]

ואכן, אומות העולם שקוראות את התנ"ך,[4] אינן מערערות על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אלא על כך שישראל כבש אותה בכוח: "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים". מדהים להיווכח שאותה טענה שנטענת נגד ישראל מאז שיהושע כבש את הארץ – נטענת גם היום באותן המילים: "למה כבשתם?"[5]

אך התורה ניתנה לעם ישראל ביציאת מצרים כדי שהוא יקיים אותה בארץ ישראל.[6]

אם עד יציאת מצרים, הזמן של ישראל נכלל בזמן של מחזור השנה האוניברסלי, שראשיתו בחודש תשרי, החל מיציאת מצרים לישראל זמן משלו, שראשית שנתו בראש חודש ניסן.

[1] להרחבה בעניין זה ראה לעיל, פרשת בראשית.

[2] כלומר, לכאורה, בריאת העולם היא התשובה לטענת הגויים על ארץ ישראל.

[3] הרב אשכנזי היה אומר שרש"י רמז לפסוק זה – כ"ח – כשהביא את הפסוק שבתהלים: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". וראה עוד לעיל, פרשת בראשית (ה"ע).

[4] שאליהן מופנים הדברים, שכן רש"י עונה להן בפסוקים מהתורה.

[5] כלומר, מדוע לא חיכיתם שה' ייתן לכם את ארץ ישראל בדרך נסית? עניין זה מובהר על ידי הפסוק "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – כך היא דרכו של ה' בנתינתו. ואף שנאמר: "והָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז), על האדם לכבוש אותה כדי לקבלה. מכאן הלקח לגבי ארץ ישראל: ה' נתן את הארץ לבני ישראל, וזהו יסוד הזכות עליה, אך על עם ישראל לממש זכות זו על ידי קניין, דרך הכיבוש – כלומר דרך יוזמה אנושית. הדבר תלוי בהתאם למצב הפוליטי והמוסרי באותה תקופה – האם נדרשת מלחמה, דיפלומטיה, וכן הלאה. ואכן, העם הגרגשי, העדיף לפי מסורת חז"ל לברוח לצפון אפריקה ולהימנע מעימות מזוין. למעשה, כיבוש הארץ ויישובה הם חלקו של עם ישראל בקיום הברית עם ה' (ה"ע).

[6] ראה לעיל, פרשת בראשית; פרשת וארא.

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית: שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז', איתי קולין, וידידיה ונגרובר

השמות והמספרים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, א; ה).

רש"י מבאר את פסוק ה' על פי המדרש, ומצביע על הבדל חשוב בין יוסף ובין שאר בני ישראל: "'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם' – והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף: הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בְּצִדְקוֹ".

דברי רש"י אלה חשובים ביותר, אף כי במבט ראשון נראה שהם באים לבאר הבחנה לשונית בלבד. הרי הפסוק מתייחס לבני ישראל שבאו למצרים, אך כתוב שהם באים "מִצְרָיְמָה", כלומר לכיוון מצרים, לעומת יוסף שהיה במצרים. רש"י מבאר שרק יוסף מסוגל היה להיות "במצרים" – בתוך מצרים – ועם זאת להישאר נאמן לזהותו. הוא היחיד שיכול למלא את הייעוד של 'היהודי בין הגויים', הן מתוך כישרון מוּלד והן מתוך שאיפה אישית. הרב קוק ז"ל[1] היה רגיל לצטט בהקשר זה את הפסוק בתהלים (עח, ס): "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". "בָּאָדָם", כלומר – בתוך כלל האנושות. אֶחָיו, לעומתו, נדרשו להתגורר ב'גטו' שבארץ גושן, בשולי הממלכה, ואפילו שם הם הושפעו מהתרבות המצרית.[2]

בכל תקופה ובכל תרבות קם דגם אחד של יוסף, מקורי ואמיתי. אך במקביל, הופיעו גם רבים שהיו רק קריקטורה של יוסף. שלא כמו יוסף הצדיק, שהיה מודע לכך שהוא עברי וגם לא הסתיר זאת, אלה היו מנותקים משורשם העברי.

השנים־עשר והשבעים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ"

מניין האוכלוסין בתורה נערך בדרך כלל במספר שמות. ביטוי זה, שנשמע לנו כה רגיל, הוא לאמיתו של דבר ביטוי פרדוקסאלי מאוד, שטמונה בו סתירה פנימית. המִסְפָּר מתייחס לכמות, לאלמוניות, להכרח. מאחורי המספר נמצא המנגנון הקר של הסטטיסטיקה, של 'הטבע' העיוור והאדיש לכאורה. לעומת זאת, מאחורי השֵׁם נגלה סוד אישיותו הייחודית של האדם: האיכות, החירות, התודעה המוסרית, מעלות המידות והאהבה.[3] רבי יהודה הלוי מסביר בספר הכוזרי[4] שמאחורי שם האדם מתגלה שם ה', בורא העולם, לא רק כמי שמקיים את חוקי הטבע, אלא גם כמי שמשגיח על האדם במהלך ההיסטוריה. בשל כך, הוא האל של כל אחד ואחד.

לכן, אין לך ניגוד גדול משני מונחים אלה – השם והמספר – מחוברים יחד. הרי בביטוי זה – במספר שמות – כלולים כל סדרי הבריאה, מן היסוד המתמטי המבטא את ההכרח הכמעט־מוחלט, ועד היסוד הרוחני – החירות המוחלטת.

ידועה החשיבות הרבה שיש לערך המספרי של המילים – הגימטרייה – בחכמת הקבלה. והנה, לאותיות ספ"ר (אותיות השורש של המילה 'מִסְפָּר') ולמילה שֵׁם יש אותו ערך מספרי (340). קשר זה בין המִסְפָּר והשֵׁם הוא ביטוי לתפיסה אחדותית של העולם. אותו האל שברא את העולם – עולם שהפך ל'טבע' כדי לאפשר את מימוש חירותו של האדם[5] – הוא אשר קורא לנו, בהתגלותו בהיסטוריה, להגשים את תוכניתו לקדוּשה דרך איחוד המידות.[6] תוכנית זו מתבצעת בהיסטוריה בשלבים. תוך כדי תהליך זה, יש מי שכבר זוכה להצדיק את שמו, ויש אחרים שעדיין נמנים כמספר, בתוך אלמוניות הקהילה שאליה הם שייכים.

כך במשפחת יעקב: רק שנים־עשר הבנים, מבין אלה השייכים למדרגת 'ישראל', כבר זכו להיקרא בשמם. האחרים באותה משפחה עדיין נמצאים תחת החסות של אנונימיות המספר "שבעים".[7] רש"י, בדרכו, מביא מדרש המבשר בשורה טובה – כל משפחת יעקב, ולא רק שנים עשר בניו, יזכו להיקרא בשם:

"אף על פי שֶׁמְּנָאָן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ, כו): 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא'".[8]

המדרש עליו מתבסס רש''י מביא פסוק דומה, אך שונה במקצת: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד).[9]

יש הבדל בין שני הפסוקים: הפסוק המובא במדרש אומר "לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא", ברבים. הפסוק שמביא רש"י אומר "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא", ביחיד. רש"י העדיף את הפסוק עם המילה 'שם' ביחיד.[10]

הערות

[1] הראי"ה קוק. ראה בספרו של הרב אשכנזי, מספד למשיח?, עמ' 26; 67.

[2] באישיותו של יוסף, המכיר את כל נבכי תרבות מצרים, מתגלה חסינות יתר מפני השפעתה של מצרים. זה הייחוד של יוסף: יוסף היה במצרים, ויחד עם זאת נשאר נאמן לגמרי לזהותו. לעומתו, האחים האחרים, למרות שהיו בגטו "המוגן" של גושן, הושפעו מתרבות מצרים וירדו למ"ט שערי טומאה כידוע (עיין אור החיים על שמות ג, ח). כשסגורים בתוך בגטו, נמנעת האפשרות להיות מודע להנחות יסוד של התרבות שמשפיעות עליך. (ה"ע)

[3] בנושא זה ראה להלן, פרשת במדבר, עמ' ???.

[4] ראה שם, מאמר ד, פסקה א.

[5] ראה לעיל, פרשת בראשית, עמ' ???.

[6] "הקב״ה מתגלה בשני אופנים במציאות: דרך הטבע הדטרמיניסטי, ודרך החירות הניתנת לאדם – חופש הבחירה לקיים את רצונו או לא, ח״ו. הדטרמיניזם הטבעי הוא כל כולו דין, והחירות הניתנת לאדם היא כל כולה רחמים. שני צדדים אלו קיימים באדם עצמו, כי הוא עולם קטן, דרך המערכת המוטורית ודרך המערכת התחושתית־סנסורית" (שערי דמעה, שיעורים על התפילה מאת הרב אשכנזי, כרך ב, עמ' 30. וראה שם בהרחבה בעניין קשר של תפילין).

[7] אותם שבעים נפש כבר הוזכרו בשמם בפרק מ"ו בספר בראשית, אך הדבר שיקף את מצבם בזמן הגעתם למצרים. עתה, בפרשת שמות, עם תחילת אירועי השעבוד והגאולה, רק שנים־עשר הבנים זוכים לאישור שמם.

[8] רש"י לשמות א, א.

[9] שמות רבה א, ג: "שקולים הן ישראל כצבא השמים. נאמר כאן 'שְׁמוֹת', ונאמר בכוכבים 'שֵׁמוֹת', שנאמר: 'מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא'".

[10] כדי להדגיש את האופי הייחודי והאישי של המושג 'שם' (ה"ע).

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

תכליתה של יציאת מצרים

התבוננות במבנה של ספר שמות מאפשרת לנו להשיב על שאלה יסודית עבור העם היהודי בימינו, והיא: מה הייתה תכליתה של יציאת מצרים? האם המטרה הייתה הגעה להר סיני וקבלת התורה דרך עשרת הדיברות, או שמא כניסה לארץ ישראל, כפי שהובטח לאבות?

והנה, בספר שמות יש אחת־עשרה פרשות. שש הפרשות הראשונות, מפרשת שמות עד פרשת משפטים, נקראות פרשות 'השובבי"ם',^[1] על פי הפסוק בספר ירמיהו "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ג, כב). פרשות אלה מספרות על השתלשלות האירועים של יציאת מצרים, ועל הקושי של יציאה זו עקב התנגדותם של פרעה, של העם המצרי ואף של רוב העברים עצמם. חמש הפרשות האחרונות מוקדשות כולן לבניית המשכן, שהוא דגם מבשר של המקדש בירושלים.

אם כן, נראה שבתוכנית האלוהית לקיום הבטחת ה', סדר העניינים מצביע על כך שתכלית סיומה של גלות מצרים היא בניית בית המקדש בירושלים.^[2] ארבעים שנות הנדודים במדבר, וכן מעמד הר סיני והשתלשלות האירועים המתחילים משם – כולם פרי כורח הנסיבות, והם רק מעכבים את ביצועה של התוכנית המקורית. דבר זה מתואר בבירור בתורה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר..." (שמות יג, יז–יח).

הסיבה ל'הסבה' דרך המדבר נאמרת בפירוש: "הָעָם"^[3] שיצא ממצרים יחד עם 'בני ישראל', עלול לשוב לבית העבדים מתוך חשש מפני הקשיים הכרוכים בכניסה לארץ העברים.

מעמד הר סיני עצמו מנומק בתורה בצורך לבסס סופית את מעמדו של משה כנביא ה' הנשלח לישראל.^[4]

למעשה, כבר בתחילת פרשת וארא מפורטת התוכנית האלוהית עבור ישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שם ו, ו–ח).

התוכנית הזאת, בת חמישה שלבים ("וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי..." וכו'), אינה מזכירה את מעמד הר סיני. אמנם, בדיעבד, ניתן בקלות לקשור אותו לנאמר בפסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים', שואל בעניין זה שאלה חשובה:^[5] הרי יש כאן חמש הבטחות מאת ה' שנאמרו אל בני ישראל מפי משה. מתוכן רק ארבע הבטחות התקיימו בדור של יוצאי מצרים. ההבטחה החמישית "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" תתקיים רק בדור הבא, דור הבנים. כיצד יש להבין זאת? הרי על פי חז"ל לא מדובר בהבטחות בלבד, אלא בשבועות!^[6]

ה'אור החיים' מסביר שמשום כך הותנה תנאי מפורש לפני ההבטחה החמישית: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם – וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ...". נמצא שדור המדבר לא נכנס לארץ, משום שעל אף שקיבל את התורה בהר סיני, לא הבין שה' הוא שהוציא אותם מארץ מצרים כדי להשיבם אל ארץ אברהם, יצחק ויעקב!^[7]

פירוש זה מאיר בחוזקה את אחת הסתירות הקשות ביותר של זמננו. הכוונה לעמדתם של יהודים 'דתיים' אשר אינם שותפים למדינת ישראל, מפני שהם אינם מסוגלים להבין שמי ששם קץ לגלות הוא ה', בכבודו ובעצמו. הם מתנגדים ל'מדינה הציונית', כשם שאבותיהם מדור המדבר התנגדו למשה.^[8]

היעד הכפול של המכות: מצרים וישראל

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ ולְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, א–ב).

סיפור 'עשר המכות' מתחיל בפרשה זו, והוא נמשך בפרשת בא, עד המכה האחרונה, מכת בכורות. התורה מסבירה לשם מה היה צורך בהתערבות אלוהית כה רבה ומורכבת – עשר מכות! – כדי להביא את פרעה להחלטה לשלח את בני ישראל ממצרים, שהפכה לאימפריה טוטליטרית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שם). רואים מן הפסוק שה' מעודד את משה להתאזר בסבלנות: ה' הוא שמכביד את "לב פרעה ואת לב עבדיו", עד שייווכחו בהתערבותו בהיסטוריה.

כשהתורה רוצה לציין את התגלות הבורא בעולם, היא נוקטת בשם ה' (שם הוי"ה), המבטא את השגחתו על העולם ואת ריבונותו על ההיסטוריה האנושית. לעומת זאת, כאשר היא מצביעה על הבורא כמי שמקיים את החוקים המנהלים את סדרי העולם, היא נוקטת בשם אלהים, המבטא את מידת הדין הנחשפת בחוקי הבריאה.

למען מצרים

אם המטרה של המכות הייתה להכריח את פרעה לְשַׁלֵּחַ את ישראל, די היה במכה אחת, האחרונה.^[9] ואכן, מכה זו השיגה את מטרתה: היא זעזעה את פרעה עד שהבין ששילוח העם הוא לטובתו. אבל הייתה תכלית אחרת להתערבות האלוהית הזאת. לנוכחות עם ישראל במצרים היה הכוח להפגיש את מצרים עם אמונת האבות – שהאל איננו רק בורא העולם ומקיים את סדרי בראשית, אלא הוא גם מתערב בהיסטוריה האנושית.

אמונת האבות הזו שורשה באברהם. הוא האמין ב־ה', כעדות הפסוק: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). אך מהי בדיוק זכותו של אברהם באמונה זו?^[10] לא בכך שהוא סמך על הבטחתו של ה', שהרי הוא ידע שהבטחה זו באה מאת ה', שפנה אליו והבטיח לו שייוולד לו בן משרה! אלא שעד אז אברהם האמין בה' כבורא עולם, כ'אלהים'. והנה, חוקי העולם הם שמונעים ממנו להוליד בן.^[11] להאמין בהבטחת ה' למרות אותה האמונה הראשונית באלהים – זו התעלות באמונה. התעלות זו היא הזכות של אברהם, המוזכרת בפסוק "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

אם כן, ניתן היה לצפות ש'השליחות' של ישראל במצרים מיוזמתו של יוסף תביא לכך שהאמונה העברית, שיסודה באברהם, תתגלה בתוך התרבות המצרית. אך לא כך היה, ועל כן ה' החליט להתערב, בכבודו ובעצמו.

היה צורך דחוף להציל את בני ישראל ממצרים: הרדיפות וההתבוללות, שני הגורמים המביאים לשחיקת הזהות של ישראל בהיותו שוכן בקרב האומות, פעלו אז במלוא עוזן. עם זאת, לא ייתכן ששהיית ישראל במצרים^[12] תסתיים כאירוע חסר משמעות. לכן, התכלית העיקרית של כל פעולות ה' במצרים, שנועדו אמנם להושיע את ישראל, הייתה להביא את פרעה ואת עבדיו להכרה שקיים מאחוריהן רצון חופשי וריבוני.

תהליך זה מתואר בפרשה בסיפור שבע המכות הראשונות. המצרים מגלים דרכן, בהדרגה, עיקרון המנוגד לחלוטין לאופי האנונימי של חוקי הטבע,^[13] שכן המכה מבדילה ו"מַפְלָה" בין המצרים ובין העברים. גילוי זה מגיע לשיאו במכה האחרונה: מכת בכורות לא רק מבדילה בין המצרים ובין העברים, אלא אף בין הבכורות ובין בני משפחתם. כאן מתגלה במלוא תוקפו עקרון 'ההתייחדות' שרבי יהודה הלוי מגדיר אותו כמאפיין הייחודי של אמונת ישראל: השגחת ה' מתלווה לכל יחיד ויחיד.^[14]

למען ישראל

המטרה השנייה של מכות מצרים קשורה לישראל: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב).

סוף הפסוק מראה שהיה צורך שישראל עצמו ישתכנע שמי שפועל בכל האירועים האלה הוא ה'. אין הכוונה שיֵדעו זאת רק באמצעות הבנה שכלית של המושגים של אמונת ישראל, שלפיה אלוהי אבותינו הוא גם בורא וגם משגיח, אלא שיֵדעו זאת גם מתוך פגישה מוחשית עם אותם האירועים המעידים כי האמת שבאמונה היא גם המציאות שבחוויה. ואכן, להכרה זו הגיעו העברים דרך ההיסטוריה, ולא דרך התיאולוגיה.^[15]

מעבר לכך, הסכנה שארבה לדור יוצאי מצרים הייתה המחשבה שמי שפעל ועשה את כל מאורעות הגאולה ממצרים היה משה, ולא ה'. נראה שרק בתקופתנו אנחנו יכולים להבין את ההשלכות הטמונות בסכנה הזאת: עינינו הרואות כמה נפוצה טעות זו בקרב היהודים המאמינים המכונים 'חרדים'. הם מסרבים לראות את יד ה' הגלויה באירועים אשר אפשרו את גאולת ישראל מעול גלותו האחרונה. וכמו אותם יהודים חסרי ידיעה באמונת ישראל, הם מייחסים ל'ציונות' את הזכות הבלעדית ליציאה מן הגלות, בעוד הציונות היא רק הכלי המדיני של יציאה זו; אמנם כלי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק כדי לחולל אירוע בסדר גודל עצום כל כך: קיבוץ פזורי ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. לו חיו בעת יציאת מצרים, הם היו עושים יד אחת עם ה"ערב רב", אשר הפך את משה לאליל מתווך־גואל,^[16] וכמו הערב רב, הם היו חלק מ'דור המדבר' שאבד שם.^[17]

בעניין זה יש להזכיר את דברי ההגדה של פסח על 'הבן הרשע' המוציא את עצמו מן הכלל: "אילו היה שם, לא היה נגאל". על כך היה מוסיף הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "שם – לא היה נגאל, אך כאן, בימינו, בסוף גלותנו – גם הוא ייגאל, בעל כורחו".

הערות:

[1] שובבי"ם – ראשי תיבות של הפרשות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

[2] כך עולה גם מן הפסוקים החותמים את שירת הים, העוסקים במעבר הירדן בדרך לארץ ישראל, ובבניין המקדש בהר ה': "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, טז–יח). וראה בתרגום אונקלוס שם (ה"ע).

[3] דהיינו, הערב רב (ה"ע).

[4]"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם..." (שמות יט, ט). ופירוש 'תורה תמימה' על שמות, יט, ט, בהתייחסו בנדרים לח, א, ו: "פירוש המרש"א בקידושין ל א, בעבור וישמע העם לפי פשוטו אינו. בדברי הרמב"ם, הלכות יסודי התורה ה, א. (הערה של מניטו)

[5] עיין פירושו על שמות ו, ח.

[6] "לָכֵן" היא לשון שבועה. עיין ברש"י שם.

[7] וראה בדברי העם לפני חטא העגל: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (שמות לב, א).

[8] וראה עוד במאמר הבא לפרשה זו.

[9] "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶך" (שמות ד, כב–כג).

[10] את המילה "צְדָקָה" מתרגם אונקלוס: לזכו [=לזכות].

[11] "וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה" (בראשית, טו, ה). וברש"י שם: "לפי פשוטו – הוציאו מאוהלו לחוץ, לראות הכוכבים. ולפי מדרשו – אמר לו: צא מאצטגנינות שלך, שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן; אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן".

[12] במשך מאתיים ועשר שנים! (ה"ע).

[13] "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא..." (שמות ח, טו).

[14] ראה ספר הכוזרי, מאמר ד, פסקה א, ובמקומות אחרים רבים בספר. וראה לעיל, פרשת שמות.

[15]

להרחבה על נושא זה, ראו הקלטה של מניטו בעברית ביוטיוב: "משה רבנו לא מסר תורה למרצים בפילוסופיה".

[16] "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). כבר הזכרנו (לעיל, עמ' ) כי "העם" הם הערב־רב, ומפסוק זה עולה בבירור כי ה"אלהים" שהם מבקשים מאהרן לעשות נועד להחליף את משה.

[17] וראה במאמר הקודם לפרשה זו.