בריאת העולם בתורה ובמדע: הילכו יחדיו?

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

שיחות על פרשת השבוע

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

השיעור נמסר בשנת 1991

מניטו: כפי שאתם מנחשים, קיימים נושאים רבים כל כך בפרשת בראשית שאני תוהה לעצמי באיזה נושא לבחור. אז השנה, אולי יש לכם שאלות, בקשות או נושא להציע לי? אם אין, נתחיל ללמוד עם הטקסט. אני משוכנע שיש לכם יותר שאלות משיש לי תשובות. האם אתם רוצים שנלמד את הפרק על הבריאה? או את אחד הנושאים בסיפורים הראשונים של ההיסטוריה האנושית? או על גן עדן?

קהל: את שניהם.

מניטו: את שלושתם... אז נלמד נושא? אה, אני מתרשם שאתם לא מתלהבים מזה...

קהל: יש נושא חשוב מאוד וקשה מאוד להבנה: בריאת האדם, זכר ונקבה וההפרדה ביניהם. האם אתה יכול להסביר את משמעות הדברים?

מניטו: זה מקרה פרטי של הבריאה עצמה. בסדר. חכה, אני מסמן. נראה לי שזה נושא שמוכר לך.

קהל: יש לי שאלה על הקביעה המדעית כיום של יקום בהתפשטות. האם זו שאלה מטאפיזית - הקב"ה ברא עולם והציב לו גבולות, או לא.

מניטו: זו שאלה או הרצאה? בכל מקרה יש לנו כבר שתי שאלות. אני לא בטוח שאספיק לסיים לענות על הראשונה.

קהל: אני מתעניין ביחסים בין קין והבל, באלימות, ואחר כך בתולדות – תולדות קין, תובל־קין וכל השאר.

מניטו: זה נושא בפני עצמו, אם כי הוא קשור קצת לשאלה הראשונה על אדם וחוה. אתה מבין כיצד. זה נושא בפני עצמו, אבל זה נושא רחב מדי לשיעור כזה.

קהל: אולי כדאי לבחור נושא אקטואלי. רש״י הראשון על התורה מדבר על עימות בין האומות לישראל בקשר למדינת ישראל. כאן עולה השאלה: האם מדובר באירוע שכבר התרחש עם הכרזת העצמאות?

מניטו: או שמא רש״י הוא נביא?

קהל: האם אלו דברי רש"י, או שאולי זה אנחנו שאומרים את הדברים [על פי פירושו]?

מניטו: למעשה, לפי רש״י זו שאלה תמידית. וזה דבר יוצא מן הכלל – יש פירוש למקורות רש״י (שובל, פירוש אקדמי קלאסי בישראל) שמצביע על כך שבבחירה של רש״י לפתוח דווקא בפירוש הזה מתוך שלל המדרשים על הפסוק טמונה ממש אינטואיציה נבואית, מפני שזו הבעיה המרכזית של דורנו. אני אומר את זה בקיצור נמרץ: יש עימות עולמי נגד ישראל על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, וזה בדיוק מה שרש״י מסביר. אנחנו חיים את זה כעת. ומה שחמור - הנה, מצאתי את הנושא שמוכר לי - זה לאו דווקא אויבי ישראל, אלא דווקא אותו חלק מישראל שבעניין הזה נעשה לשותף של אויבי ישראל. וזה חמור במיוחד, מפני שתוך כמה ימים שמענו את זה פעמיים מרבנים גדולים בישראל - לא של ישראל, אלא בישראל - שללא שמץ של בושה אמרו דברים שבמסגרת העניין הזה הופכים אותם לבני ברית של אויבי ישראל. אני יכול לצטט אותם, אבל אין צורך. ש"ך, טיפוס! [...] דיברתי על רב, וזה מגונה. ביררתי קצת: לפחות באופן חלקי מדובר על לחץ של קהילות חרדיות אמריקאיות שמממנות את הישיבות האנטי-ישראליות - כלומר אנטי-ציוניות - בישראל כדי להפעיל לחץ על המדיניות הישראלית, כאשר המטרה היא שלא יהיו לישראל בעיות עם אמריקה. כאילו לא היו לנו כבר אלפיים שנה בעיות עם רומא. זה ממחיש את גודל הבעיה. בנושא הזה, אל תגרו אותי. זה ברור. אנחנו חיים את זה.

קהל : האם הכרזת העצמאות לא הייתה צריכה לסגור את הנושא?

מניטו: לא! "בראשית ברא אלוקים" - כאן זה מתחיל. רש"י על בראשית - כאן זה מתחיל. יש שאלה אחת שאני חושב שפעם אחת צריך ללמוד אותה לעומק, אבל אני מודה שאני לא מעז לגשת אליה. והיא - העובדה שהעם היהודי מהווה תעלומה בעניין הבא: הוא מושך אליו את האסונות החמורים ביותר. אנחנו האחראים לאסונות שאנחנו מושכים על עצמנו. אני לא יודע אם אתם מבינים את ההקשר. יש כאן תעלומה: כיצד ייתכן שהיהודים עצמם הם אלו שאחראים לצרות של היהודים? וזה מה שרש"י מצביע עליו. יש רק עם אחד בעולם שאין לו גאווה בזהותו - היהודים. מספיק לקרוא את העיתונים, כולל עיתונים ישראליים. זה סגנון מתמיד של התאבדות. זה ברור. אז זה נושא בפני עצמו. טוב, אבל זה לא הנושא של הפרשה. זה נושא בפני עצמו. ו... כן?

קהל: איך אפשר לקרוא את סיפור הבריאה – שהעולם הוא בן 5700 שנה, ובמקביל להבין את מה שאומרים המדענים – שהעולם הוא בן מיליוני שנים?

מניטו: זה קצת קשור. הייתי מתחיל משם. יש כבר שלוש שאלות די עצומות. ובכן שימו לב: בנוגע לבעיה של תיארוך הזמן של העולם, של היקום, זו בעיה שיש לחקור אותה באופן מדעי על ידי חקירה של השיטות המדעיות של התיארוך. ואני חייב לומר שלמדתי את זה מפני שהתמודדתי עם הבעיות האלה בתקופת הלימודים האקדמיים שלי, וזה מדע בפני עצמו.[1]

ראשית, אני רוצה להסביר עיקרון ראשון. אני לא יודע אם יש בקהל הזה מדענים שהתנסו בשיטת המדעים. על כל פנים, אתם יודעים שהשיטה המדעית, כלומר הניסויית, מבוססת על המושג של השערה מסבירה[2] של התופעות. בהתחלה יש תצפית של התופעות. לאחר מכן המדען מנסח השערה מסבירה, והוא מחפש ניסויים שמאשרים או מפריכים את ההשערה המסבירה שלו.[3]

בהקשר הזה, קיימת רוח מדעית שאין לה שום קשר עם רוח מדענית.[4] יודעי ספר מבינים את ההבדל: הרוח המדעית היא רוח ספקנית שמטילה ספק בעצם ההחזקה בדעות מוצקות. למדען אמיתי אין אף פעם אמונות, יש לו פחות ופחות ספקות על השערתו המסבירה.[5] קיים מכלול שלם של ניסוי מעשי שמוביל למה שאני מכנה מדען אמיתי.[6] הכרתי פרופסורים גדולים באוניברסיטה שהיו גם מדענים, והיו צנועים מאוד לגבי הוודאות המדעית. אין ודאות מדעית. יש ספק שהולך ופוחת ופוחת... נאמר, "שהוא חסכוני". אני זוכר את הביטויים של המורים שלי באוניברסיטת פריז. ההשערות נעשות יותר ויותר חסכוניות: הן מסבירות את המספר הגדול ביותר של התופעות הנצפות, אבל הן תמיד רק השערות.

ישנו תחום שהוא התחום המדעי. הוא חוקר את התופעות באמצעות השערות שמנסחת הרוח האנושית. והייחודיות[7] של הרוח האנושית התנסחה בסופו של דבר במערב על ידי המדע המערבי. בציוויליזציה שלנו מדובר במחשבה המערבית. ואני מדגיש: [המחשבה] כפי שהתגבשה כבר במאה הארבע עשרה[8] על ידי המבשרים הגדולים של מה שהיה בסופו של דבר המאה השבע עשרה[9] והמאה השמונה עשרה, ושגיבשה את השיטה הניסויית. מתוך מכלול שלם של מדענים אירופאים שפיתחו מכשירים מעשיים לחקירת התופעות של העולם, קלוד ברנארד[10] היה מורה חשוב. הנחת היסוד של השיטה הפוזיטיבית^[11] - לא פוזיטיביסטית^[12] (כמו סיינטיסטי) שזה שלילי - אלא פוזיטיבית של חקירת התופעות היא: 'השערה שמסבירה'. כאשר ההשערה מאושרת על ידי הניסיון היא נעשית יותר ויותר מוכחת, [אבל] היא לעולם אינה נקראת אמיתית על ידי מדען אמיתי. זה מובן מה שאמרתי? במקרה זה המקצוע שלי.[13] כשלמדתי את הנושא הזה למדתי את הלוגיקה המדעית, הפילוסופיה, ואני מבטיח לכם: מדען אמיתי לעולם לא יאמר זאת. זה באמת חוסר טעם, חוסר עקביות. אתם מבינים מהו מושג ההשערה. איך אומרים את זה צרפתית? 'זה לא בטעם טוב' לקבוע בוודאות. במיוחד כאשר אדם הוא הדיוט, אינו מומחה בתחום, ומסתמך על קריאות בסגנון פופולרי - במידה זו או אחרת - של נושאים מדעיים מופרזים.

אין במדע תיארוך של היקום עצמו.[14] קיימות רק השערות לגבי תיארוך של תופעות מסוימות, בהתאם לתיאוריות שונות. שם עובר פחות או יותר הגבול שעד אליו נפרשות ההשערות הללו. לאחר שאמרנו את זה, נציג את העיקרון המשותף לכל התיאוריות הללו: כאשר אנו צופים בתופעה כלשהי, אנחנו מתבססים על ההנחה הבאה: כדי שהתוצאה של תופעה קודמת תופיע בכמות מקבילה לזו שאנו רואים בתופעה הנצפית, נדרש זמן מסוים שניתן למדידה. אתן לכם דוגמה: יש לנו בסלע עקבות של עופרת. אנחנו משערים שלפני העופרת זה היה אורניום. ידוע שנדרש כך וכך זמן כדי שגרם אחד של אורניום יהפוך לעופרת. צופים שיש כך וכך גרמים של עופרת, ומסיקים על בסיס השערה שהיה כך וכך זמן של אורניום, ושנדרש כך וכך זמן כדי שהאורניום יהפוך לעופרת. זו אחת השיטות, שיטת התיארוך באמצעות האורניום. יש שיטות אחרות. לדוגמה, קיימת שיטת תיארוך על פי גרגירי אבקת פרחים. צופים בסלע עקבות של אבקה מן התקופה הפרהיסטורית. לפי התצורה האסטרונומית של אותה תקופה פרהיסטורית,[15] אבקה מסוימת בסלע מסוים מצביעה על כך שנדרש פרק זמן מסוים כדי להגיע למצב הנוכחי.

אבל תראו את המשמעות של התהליך האינדוקטיבי [שנעשה כאן]: מניחים שתופעה מסוימת התרחשה מאז ראשית העולם, ומניחים שהיא התרחשה בהתאם לחוקים שמסבירים אותה כיום; על פי התנאים האלו, היה אמור לעבור זמן מסוים. כלומר, מדובר על משך זמן שמחושב לפי התנאים של ההנחות. מתוך כך, מסיקים הסיינטיסטים באופן ודאי: חלף כך וכך זמן. הם קובעים כאילו הדברים הם ודאיים, בעוד שבפועל מדובר בהנחה מותנית בלבד. האם זה מובן? אבל למדענים עצמם זה דבר מובן מאליו. אין אפילו צורך לדבר על כך במעגלים מדעיים, כך זה פשוט מתקבל, כדוקטרינה. ומאז אמצע המאה ה־18 הקנה מידה של התיארוך החל להשתנות: הופיעו חישובים אסטרונומיים שנעים בין עשרה מיליון שנה, לחמישים מיליון שנה, למאה מיליון... כל הזמן המספרים משתנים. מדוע? משום שכל התיארוך תלוי בהנחות היסוד של השיטה המדעית עצמה. ובכן, אני מכנה את זה 'תחום אינדוקטיבי'.[16]

הרמב״ם כבר עסק בזה. הרמב״ם אומר בצורה מאוד ברורה שהחוקים ששולטים ביצירת העולם אינם החוקים ששולטים בהתפתחות העולם הנברא. אלה אינם אותם חוקים. כדי לקבוע תיארוך נכון, המדע נסמך על הנחת היסוד שבזמן שבו נברא העולם הוא היה כפוף לאותו דטרמיניזם חוקי-חקיקתי. כלומר, של חוקים קבועים כמו אלו שנחקקו לאחר שהוא נברא. אולם מסיבות לוגיות מושג הבריאה אינו שייך לתחום החשיבה המדעית. המחשבה המדעית מקבלת רק מושגים המתייחסים לתופעות הניתנות לחזרה ולבדיקה, מפני שחוק מדעי יכול להיקבע רק על בסיס תופעה שחוזרת על עצמה. אבל מעצם הגדרתו, מעשה הבריאה אינו תופעה שחוזרת על עצמה. הוא אירוע יחידאי וראשוני. לכן, מושג הבריאה איננו יכול להיות חלק מהמחשבה המדעית.

אומר אפילו יותר מזה: מושג הבריאה אינו חלק מהמחשבה הרציונלית, זה נושא של אמונה. זאת משום שמושג הבריאה כולל סתירה לוגית מוחלטת. מושג הבריאה פירושו בוודאות: מתוך האין, [זה המושג] ex nihilo בצרפתית, שמקורו בלטינית. ואכן, הפילוסופים משיבים ex nihilo nihil כלומר מן האין לא בא דבר. הם מאמינים במושג מסוים. ומשלים את עצמם שהוא רציונלי מפני שהוא רגיל מפני שהוא מופיע תדיר בשיח המקובל. והרי הרגיל והרציונלי אינם שייכים לאותה לוגיקה. 'בריאה' זהו מושג אמיתי, אך מסיבות שאין להן דבר עם התבונה. הבריאה זה נושא של אמונה שאנחנו יודעים שהוא אמיתי מפני שהוא התגלה לנו [בתורה]. בנוסף, יש גם וודאות עמוקה שזה אינו יכול להיות אחרת.

אנסה להסביר את זה: המושג בריאה הוא לא מושג רציונלי. מורה לדת המלמד ילדים שמושג הבריאה הוא רציונלי לא מודע לגודל העיוותים[17] שהוא גורם - בעברית זה נקרא עבירות. כי זו עבירה פדגוגית. זה לא נכון! זה לא רציונלי! כשהילד יגדל ויבין שהדברים אינם רציונליים כלל וכלל, התוצאה החמורה תהיה שיחד עם זה הוא יאבד גם את הבסיס המוסרי שלימדו אותו.

ולמען האמת זה מושג שכולל סתירה לוגית: אלוהים ברא את העולם יש מאין. אנחנו מאמינים בכך, מפני שיש לנו סיבות להאמין שהתנ״ך הוא אמת והתנ״ך אומר זאת. אבל מבחינת השכל, זה בכלל לא מושג שהוא מובן מאליו. שהרי מאין לא נובע דבר, ואלוהים אינו קוסם. על כן צריך לדעת היטב: מושג הבריאה הוא אינו רציונלי, זה נושא של אמונה.

המקובלים מסבירים כיצד להבין במה מדובר, אך לשם כך צריך ללמוד קבלה. ואל תחשבו שקבלה לומדים בכל מקום, על כל פנים לא בספרי הפופולריזציה המכונים קבליים. את זה כבר הסברתי לכם פעמים רבות, שכל הספרים הנכתבים על הקבלה הם שקריים. משתי סיבות: הראשונה, מפני שכאשר מקובל לומד את הקבלה, יש לו שבועת חניכה שאסור לו לדבר על הקבלה. אם כן, שתי אפשרויות: או שהוא הפר את שבועתו ואז אין לסמוך עליו, או שהוא לא נשבע כלל, ואז מובן עד כמה הוא מזויף[18]. כבר הזכרתי זאת לא פעם: יש ספר קבלה אחד בלבד שאני מכבד באמת, ליתר דיוק סדרת ספרים: ספריו של הרב הראשי סאפרן (הרב שפרן) מג׳נבה. אלה ספרים גדולים המדברים על החכמה היהודית ובין השאר הם מסבירים שקיימת קבלה. יש שם משפט כזה: "הקבלה היא אמת". ואז בשם הקבלה שמושכת את ההמונים הוא מגיש חכמה יהודית רגילה וברורה.

חשוב להבין את זה היטב: התורה היא דבר רציני! אם התורה ניתנה בהתגלות פירוש הדבר שאי אפשר להבין אותה לבד. אחרת, התורה לא הייתה צריכה להינתן. התורה מתחילה לדבר רק כאשר כושר ההבנה של האדם מגיע לקצה גבול יכולתו. רק אז התורה מתחילה לדבר. אם אני חושב שאני מבין פסוק, סימן שלא הבנתי כלום, שהרי מדוע אני זקוק לנביא אם אני מבין? האם זה מובן? התורה מתחילה לדבר רק כאשר השכל האנושי מגיע לגבול יכולתו. רק אז התורה מדברת. זו הסיבה שצריך ללמוד הרבה לפני שלומדים תורה. החכמים אומרים 'ארבעים שנה', וזה דבר רציני. מדובר על גיל שכלי - צריך שיהיה לאדם ארבעים שנה של בגרות שכלית כדי להתחיל להבין שמה שהתורה אומרת חורג מעבר לשכל האנושי. דאם לא כן, מדוע אני צריך נביא כדי ללמוד את מה שאני יכול להבין מעצמי? המנטליות הזו כבר שייכת לפילוסופיה, שהיא דבר אחר לגמרי. זה ברור? יש היום המון אנשים המדברים על התורה מתוך ארשת של מלומדים. הם קוראים לעצמם "דוקטורים", ומה הם אומרים? מחשבות עמוקות שאפשר למצוא בכל מיני גרוטאות של מסורות שונות. הם אומרים: "זה תורה". למה? משום שזה מצא חן בעיניהם. "זה נראה עמוק. אם זה עמוק, זה תורה". זה לא נכון.

יש פסוק שאתם אולי מכירים, ואם לא, צריך ללמוד אותו: "בגויים אין תורה". זה פסוק ממגילת איכה. והמדרש אמר: האומר תורה בגויים אל תאמין, חכמה בגויים תאמין (איכה רבה ב ט). מי שאומר שיש חכמה באומות – תאמין. מי שאומר שיש תורה באומות - אל תאמין, מפני שאין לזה שום קשר. החכמה היא חכמה, והתורה היא תורה. ואם הקב"ה החליט - והאנושות כולה הכירה בכך שאכן כך הוא החליט - להתגלות דרך הנביאים העבריים כדי לומר את התורה, זה מפני שהאנושות מצד עצמה לא הייתה מסוגלת לדעת אותה. אילו הייתה מסוגלת, לא היה צורך בהתגלות אלוקית. זה מובן? אני לא יודע למה דיברתי על כך, אבל מן הסתם הייתה לכך סיבה.

ובכן אני חוזר לשאלה. לפי האמת, מושג הבריאה הוא מושג שאינו שייך לתבונה האנושית. כאשר הפילוסוף מדבר על בריאה, זו רק דרך של דיבור, זו צורה ספרותית. 'לברוא' פירושו: לא היה דבר, ופתאום יש. או שזה כך, או שמדברים על דבר אחר! זה ברור?

והנה, התורה אמרה מילה שקיימת רק בעברית. חקרתי רבות את העניין הזה בגרסאות של התנ״ך בכל שאר השפות, ולא מצאתי אלא בערבית מילה אחת: خْلَّف שפירושה להוליד. כאשר ילד נולד הוא מופיע אל ההוויה, אף על פי שגופו בא מגוף קודם. יש נוכחות שמופיעה באופן מוחלט מתוך אין קודם, מתוך היעדר קודם. זו המילה היחידה שמצאתי בשפה אחרת המתקרבת למשמעות של בריאה בעברית. אתן דוגמה למי שמכיר לטינית. הגרסאות הלטיניות אומרותfécit שפירושו לעשות. אבל הפועל 'לעשות' הוא יש מיש, היה חומר ראשוני שעיצבו אותו - וזו יצירה, זה לא בריאה. ביוונית אומרים poïein ποιεῖν . זה יותר דומה לגאוניות היוצרת של המשורר, ואין לזה שום קשר למה שהתורה מדברת עליו. בעברית אומרים 'פייטן', ואגב זה בא מהיוונית. כלומר משורר. המילה ברא בעברית פירושה להופיע מן האין. וזה דבר שאינו מובן לשכל. ולכן כאשר מציבים שאלה של השוואה וקשר בין שני התחומים - המקראי והמדעי, יש לדעת שהתחום המקראי מדבר על הבריאה, ומעבר לכך מדובר במחשבה דדוקטיבית שטמונה בה נקודת מוצא וממנה מסיקים תוצאות. אני יודע שהמודרניים מדברים על המפץ הגדול כאילו זה אותו דבר. אני לא יודע אם זה אותו דבר, אבל בכל מקרה אין לזה שום קשר. יש נקודת מוצא של תולדות העולם שעליה מדברת התורה. לעומתה, התחום של המדענים הוא תחום אינדוקטיבי. כלומר מתוך מצבו של העולם עכשיו, שואלים כמה זמן נדרש כדי להסביר את המצב הנוכחי, בהנחה שהתפתחות התופעות למן ההתחלה היא אותה התפתחות כמו עכשיו. הרמב״ם כבר ציין זאת באופן ברור בהסבר שלו שמדובר על שני תחומים שאינם ניתנים להידמות זה לזה. לכן עצם הרעיון של לעמת או להשוות את מה שהתורה[19] מלמדת לתחום המדעי, זה ברור שזה כלל לא אותו הדבר. ו, מפני שהתחום המדעי[20] הוא תחום היפותטי שמנסה להסביר תיאור פנומנולוגי של התופעות, וכל אסכולה יש לה את התיארוך ההיפותטי שלה. ()

[כל סוף הפסקה דרוש עריכה מחדש לדעתי. יודע שלא דייקתי כאן, אבל לדעתי זה צריך להיות הכיוון, כי המשפטים ארוכים מדי, הסוגריים שנפתחים גדולים מדי, והתוכן לא מובן – אני חושב שכעת זה מסודר היטב – הורדתי משפטים בסוגריים להערות].

ובכן, על כל פנים, תדעו שלפי המסורת העברית תאריך הלוח העברי מתחיל מן השנה הראשונה לבריאת אדם הראשון. ומאז נמשך המניין מאדם הראשון ועד למאה השנייה, בימי רב אדא. אלה היו ימים שבהם עוד היו מקדשים את החודש על פי תצפית בלוח הירחי־שמשי, מפני שאז הזמן עדיין היה גמיש, לא קשיח. עד לזמן ההוא, שהיה עדיין הזמן העברי, המפגש בין השמש והירח היה צריך להיות נצפה כדי שיהיה ניתן לתפוס אותו. כאשר החלה הגלות, הזמן האסטרונומי הפך לקשיח. זה נושא אחר לגמרי שמעט מאוד יהודים מכירים: בתקופת רב אדא נעשתה קביעה מחושבת של היחס בין הזמן השמשי לזמן הירחי. אבל אל תאמינו שזה כל כך סכמטי ובקירוב, כפי שמציג לוח השנה של הקונסיסטואר; מבחינה אסטרונומית זה דבר מסובך מאוד. באופן כללי אומרים שבמשך תשע־עשרה שנים שמשיות יש שבע שנים שמתאמות בין מהלכי הירח והשמש. שבע ועוד שתים־עשרה שווה תשע־עשרה. אך מדובר במורכבות שאין לכם מושג עליה. אני אישית מכיר רק אחד מהרבנים הגדולים בימינו שמכירים את העניינים האלה בתלמוד - החכם דהאן מפריז, אם כי ודאי יש עוד. צריך להיות באמת בעל מוח מופלא; אני לא יודע איך הם עשו זאת עם המוח שלהם, אם היום - ששיש לנו מחשבים וכלים חישוביים - אנחנו עדיין מתקשים להבין את עקרונות הלכות קידוש החודש שבתלמוד. טוב, אמרתי זאת אגב אורחא. אז זוהי אם כן הסיבה הראשונה לפער בין גיל העולם על פי התורה לגיל העולם על פי המדע.[21]

הסיבה שנייה היא הגדרת הזמן: כאשר אנחנו מדברים על הזמן, לפחות בתרבות המערבית, אנחנו מגדירים אותו על פי ההגדרה של קאנט. בהקשר הזה אני רוצה לצטט לכם רב גדול מישראל, חכם יהודי רוסי, הרב שם־טוב גפן. הוא השתקע בארץ ישראל בסוף המאה הקודמת, עסק רבות בתפיסת הזמן, ועיצב אותה על פי הפילוסופיה של קאנט. למדתי את ספרו אצל הרב קוק, וזה היה בשבילי ממש גילוי: לראות שהיו חכמי גטו רוסיים ששלטו במונחים של קאנט כדי להסביר את הבעיה שעליה אני עומד לדבר.

ובכן, הוא מסביר שכאשר אנחנו מדברים על הזמן אנחנו מדברים עליו דרך הקטגוריות של התפיסה החושית האנושית.[22] כלומר, תפיסתו של האדם היא דרך הקטגוריות של הזמן והמרחב, אך אלה קטגוריות של החושיות. ומאז קאנט, אין פילוסופיה שאינה מתחשבת בהבחנה הזו. והנה הרב שם־טוב גפן הראה התייחסות לבעיה הזאת בפירושו של רש"י למעשה בראשית. והוא אומר דבר פשוט מאוד: הזמן שעליו אנחנו מדברים הוא הזמן האנושי, כלומר התופעות נתפסות בתודעה האנושית דרך הזמן והמרחב. זה עיקרון מן הפילוסופיה הקלאסית, אבל אני חושב שקל להבין אותו. התופעות של המציאות ביחס לתודעה האנושית ניתנות דרך הזמן והמרחב כפי שהאדם תופס אותם - זו קטגוריית החושיות אצל קאנט. ניקח לדוגמה זבוב: גם לו יש מערכת חושים, אך האופן שבו הוא מצייר לעצמו את הזמן והמרחב שונה לחלוטין משלנו; יש לו מערכת חושית אחרת הגורמת לכך שהוא חי במסגרת חלל־זמן שונה משלנו. לפיכך, הזמן האנושי שעליו אנחנו מדברים הוא זמן האדם, וכדי שהזמן יהיה זמן, צריך שיהיה אדם. אולם לפי סיפור התורה האדם נכנס לעולם ביום השישי - בסופו או בתחילתו, לא חשוב, זה כבר עניין אחר. ולכן כל עוד אין אדם שתופס את ייצוג העולם, אין זמן אנושי. זה ברור. את הדבר הזה הרב שם־טוב גפן מכנה כהבדל בין זמן שבכוח לזמן שבפועל. כדי שיהיה זמן שבפועל, צריכה להיות תודעה אנושית שתופסת את העולם; אם אין אדם, אין זמן שבפועל. לכן כאשר התורה מדברת על ששת ימי בראשית, היא מדברת על זמן שבכוח. והמלומדים, שמשתמשים במינוח מנופח,[23] אומרים ש"יום אחד הוא מאה מיליון שנה" - שיבושם להם, זה עניינם. האם זה מובן? זה לא יותר מסובך מזה.

ובכן, קיימים שני רבדים של דיבור וחשיבה שונים בתכלית: זה של התורה וזה של המדע. המישור של סיפור התורה - שיש להבין אותו בקטגוריות של העברית, שפת התורה, ומנגד המישור של השיטה הניסיונית-המדעית. מי שזכה ללמוד את שניהם יודע שאין ביניהם כל קשר, ושאי אפשר להפנות מן האחד שאלות אל האחר. אני לא יודע אם זה מובן, אבל היו סמוכים ובטוחים - אין שום סתירה.

קהל: אבל יש בעיה עם המאובנים בטרוקדרו.

מניטו: אני אגיד על זה משהו. גם לי ניתנה הזכות ללמוד במוזיאון האדם שבטרוקדרו[24] בתחום האתנולוגיה. במשך שנים עסקתי במדידות של שלדים אנושיים וגולגלות מכיוון שזה היה אחד מהדוקטורטים שלי. לא אכביד בפרטים המקצועיים של הדברים שחקרתי, אבל את הדברים הבאים אומר ביראת כבוד עצומה, שכן כאשר מדדתי את העצמות והסחוסים המאובנים של האדם הניאנדרטלי, שאלתי את עצמי: לְמה זה מקביל בשושלת היוחסין של התנ״ך? לפני נוח, אחרי נוח? לפני המבול, אחרי המבול? אתם מבינים את הבעיה? ובכן, על מה מדובר? מהו בכלל המדע של הפרה-היסטוריה? אנחנו צופים בשאריות של מאובנים, ואז מסיקים מהן שקיימת שושלת דינמית, כלומר שכל צורה נובעת מצורה קודמת בקו ליניארי. ושוב, זו לא תצפית, כי אם השערה, משום שמניחים שנחוץ משך זמן ארוך כל כך לתופעה שמתארים אך מעולם לא נצפתה. והרי מעולם לא נצפתה צורה הנובעת מצורה קודמת.

חכו רגע, ארשום זאת על הלוח ותראו זאת בקלות, ואז תפתחו בספר, בפסוקים כ״ו–כ״ח של הפרק הראשון, ותראו מה אומרת שם התורה. דמיינו שמוקרנות בפניכם עקבות של מאובנים שמסודרות לפי קו היפותטי של התפתחות. ואז אתם מניחים שזה תואם לתבנית הבאה, שמתחילה מ... אתם רואים, זה נפרס בזמן, ומכנים את זה "אבולוציה". וכפי שאתם יודעים, יש מחלוקת גדולה בין דרווין ולמארק על עקרון האבולוציה: האם הגורמים הם חיצוניים או פנימיים? יש גם אסכולות אחרות. ובכן, מניחים הנחה, על פי השערה-מסבירה, שאבולוציה ליניארית היא זו שהולידה את המאובנים האלה. זהו התרשים הקלאסי של האבולוציה, של מה שנקרא האבולוציוניזם המדעי. מובן? אני חוזר: צפו במאובנים. סדרו אותם לפי הנחה שלפיה כל מין נשלף מן האחר והשאיר אחריו עקבות היסטוריות, פרהיסטוריות. ברור? הבנתם את זה? ובכן, מהו העיקרון של הדוקטרינה הזאת, האבולוציוניזם ככלל? הזכרתי שתי אסכולות, אבל יש שלוש עיקריות: דרווין, למארק, לא, היה גם בופון.[25] למארק, דרווין, ודה־פריס.[26] אלה הם המוטציוניסטים בעצם. מהו העיקרון? שפרויקט החיים הוא ההוויה החייתית, וכל מין חי נוצר ממין אחר באמצעות מוטציה. שוב, בין האסכולות הגדולות של האבולוציה קיימת מחלוקת על עקרון ההתפתחות הזו. לפי עקרון המוטציה, כל מין נשלף, נפרד מן הקודם לו, עד שמגיעים אל המין המפותח ביותר - האדם. כלומר, האדם במוצאו הוא אמבה שהתפתחה, ופתאום נעשתה מודעת לכך שהיא אמבה שהתפתחה[27] ומתחילה להגות על גורלן של אמבות שהתפתחו. זה העיקרון של האבולוציוניזם. יפה, יפה! וכמה שזה מגוחך! ואם הייתם יודעים באיזו רצינות לימדו אותנו את התאוריה הזו כאן פרופסורים רציניים מאוד... אני זוכר את השיעור האחרון שלי בטרוקדרו - הפרופסור נקרא ראבו, אולי שמעתם את השם הזה, הוא היה בסוף הקריירה שלו, באמת כבר זקן מאוד. קורה. ובכן, השיעור האחרון שהוא נתן לנו היה על עמידתו הזקופה של האדם. למדנו שבע-עשרה תאוריות שגויות על העמידה הזקופה. אף אחת מהן איננה מסבירה את עמידתו הזקופה של האדם. כל איברי האדם, כל מבנה הגוף האנושי, ערוכים באופן כזה שהעמדה הטבעית הייתה אמורה להיות כפופה, מתעקמת. אתם מכירים את המחלות? יש מחלה שנקראת "פטוזיס", כלומר צניחת איברים. זהו סימן מובהק לכך שהאיברים שלנו אינם ממוקמים בהתאם לעמידה הזקופה. זה מובן מה שאני אומר? ואז, בסוף, אני זוכר היטב את הסצנה הזאת, הוא סיים ואמר כך: "אנחנו בעלי חיים שעברו שינוי". ריבונו של עולם! אולי בשבילו זה נכון. אתם יודעים שהגויים אומרים שהם צאצאי החיות. וכשהיהודים קוראים את המדרשים שאומרים שהגויים... טוב, לא אמרתי כלום. ובכן, נחזור לנושא. הכול מובן, כן? אבל ידעתי שגם בשבילו זה לא היה נכון, שהרי גם הוא צאצא של אדם הראשון. ומה קרה? המדע המערבי!

תארו לכם, העיקרון המשותף לכל התאוריות הללו הוא שהיצור הראשון שמופיע הוא יצור חי, חייתי, ומאיזו סיבה מסתורית, שאף מדען מעולם לא הצליח להסביר, אותו יצור חייתי הוליד יצור מפותח מעט יותר, שלבסוף נהיה לאדם. העיקרון הלוגי, אם אפשר לקרוא לזה כך, ביסוד תאוריית האבולוציה הזאת, הוא שמן הפחות יוצא היותר. הדבר הזה מעולם לא הוכח, לא מבחינה לוגית ולא מבחינה ניסויית, וצריך לדעת זאת. האם זה ברור? "מהפחות יוצא היותר" - מעולם לא ראינו את זה. מה שאנחנו רואים הוא דווקא ההפך: שהפחות נובע מן היותר.[28] וזה כבר דבר אחר לגמרי. וזה מה שאומרת התורה, נקרא את זה בפנים, ואם נעשה רק את זה – די בכך.

עוד מעט נראה בטקסט שהפרויקט היה לברוא את האדם, ושהחיות הן שלבי ביניים שלא הגיעו לגמר הפרויקט של האדם. זה נעצר בדרך. נקרא זאת בטקסט. הפרויקט הוא לברוא יצור שיהיה האדם. ואז העולם ניסה להוציא אותו מעצמו. נקרא את הטקסט כפי שהוא כתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". כלומר שתוציא הארץ מתוכה את הנפש החיה, את האדם החי. במשך שלב אחר שלב הצליחה הארץ להוציא רק טיוטות, גרסאות שקרובות לאדם. היא לא הצליחה להגיע רחוק יותר מן הנחש, שהיה היצור הקרוב ביותר לאדם. שוכחים שלנחש היו מעלות, פריבילגיות, שאפילו לאדם לפעמים אין. הוא דיבר. נכון, יש בני אדם שמדברים - נו, הם מתפקדים דרך הדיבור. אבל הנחש דיבר, ואלוהים דיבר אליו. דמיינו לעצמכם: נחש נביא.[29] אם לוקחים את הכתוב ברצינות, רואים מה שהוא היה מסוגל לעשות. והיו לו גם תכונות אחרות. אחר כך הנחש, בקללתו, איבד את אבריו ואת עמידתו הזקופה והפך למה שנהיה. אתם יודעים שהמסורות הקדומות שמרו באופן מדויק את הסמל של הנחש כאב הקדמון, ולאו דווקא התנין או הקיימן. המסורת המצרית הגדולה טענה שהיא צאצא של ה“פשן”[30], כלומר הנחש. והמערביים, בנטייתם לקונקרטיזציה, שמרו את מטה הנחש – הקַדּוּסֵה – כסמל רפואי. זאת אומרת, שלמסורות האנושיות יש זיכרון. או למשל הדרקון הסיני, או הדרקון של סן־ז'ורז'.[31]

על כל פנים, אתם רואים, צריך לקרוא את הטקסט כמו שהוא כתוב. ומה שהכתוב אומר הוא שיש פרויקט של הבריאה: להוציא מהכוח אל הפועל, להביא לגילוי של אותה 'הנפש החיה', שהיא האדם, בעולם הנברא. ושהעולם הצליח להוציא רק את היצור החי הטבעי, המפותח ביותר, שהיה לבסוף הנחש. ואז אלוהים אומר בטקסט: מאחר שהאדמה אינה מצליחה, אעשה זאת בעצמי. נחזור לטקסט. התבוננו, אני מודע לכך שנדרש זמן כדי להיגמל מהתכנים של בית הספר הצרפתי, בית הספר האירופי. לא, ניסחתי לא נכון! של בית הספר החילוני, של בית הספר הרפובליקני. יש הנחות של ודאות שגורמות לחשוב שדווקא כך צריך לחשוב. ואף על פי שהמדע האמיתי מערער על הפסאודו-ודאויות הללו, ממשיכים לחשוב כך, משום שהמורה שהיה לנו בחטיבת הביניים לא היה יכול לומר אחרת מזה. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. לא, אינכם יודעים עד כמה המלומד האמיתי חושב אחרת. הוא חושב אחרת מהשיח שממנו נובעות השאלות ששאלתם.

ובכן, ניקח בקיצור את שלושת הפסוקים, ותעשו בעצמכם את ההקבלה בין הפרויקט של הבורא ובין מימושו ביום השישי בנוגע לאדם. תקראו את פסוק כד בפרק א. זה היום השישי של הבריאה. אזכיר לכם בקיצור נמרץ את התוכנית של כל יום מימי הבריאה על פי סיפור התורה: בהתחלה נכתב ניסוח הפרויקט: "ויאמר אלוהים" - זה הפרויקט. אחר כך מגיע הסיפור של מה שאירע בפועל, והוא לעולם אינו חופף בדיוק לפרויקט. יש פער בין פרויקט האמת ובין המציאות. וזה סוד ההבדל בין המסורת היהודית-עברית ובין יתר מסורות המחשבה. רק בישראל הוכרזה האחדות הסופית של פרויקט האמת והמציאות, האחדות של האמת והמציאות. בכל מקום אחר, במסורות אחרות, ובעיקר במסורת היוונית, מוותרים על האחדות ונכנעים, נסוגים, ומשלימים עם הדואליזם: ההפרדה בין האמת ובין המציאות. המחשבה האנושית הטבעית היא דואליסטית: אין כל יחס בין האידיאל ובין המציאות.

אנחנו חווים פער בין פרויקט השלמות שניתן לנו ושאנחנו מסוגלים להבין אותו במחשבתנו כיצורים, לבין המציאות שאנחנו תופסים. אני מסכם בקיצור נמרץ. הגויים מוותרים על האופטימיות של האחדות ונסוגים אל דואליזם פסימי בין האמת ובין המציאות. וזה מסביר את כל המסורת שלהם. למשל, נוסחה כמו "הצדק אינו מהעולם הזה"[32] - זה בא משם. "הצדק אינו מהעולם הזה", ולכן על פי תפיסת המציאות הזו כל העוולות מאושרות ומקבלות גיבוי באמצעות החוק, הלגאליות. מהיכן זה בא? זה בא מן העולם הזה. זו המנטליות הדואליסטית, שהצדק-האמת אינו מן העולם הזה. "ממלכתי אינה מן העולם הזה", אתם מכירים את כל השטויות האלו. ובכן, מה שנורא בזה שזה נכון, אבל זה שקר. זה נכון זמנית, אבל הוא שקר ביסודו. רק היהודים, כלומר העברים, שמרו על האידיאל הזה שעל אף הכול העולם הוא אחד.

ואני חייב לומר לכם, למדתי על הנושא הרבה באוניברסיטה. המדע המודרני לא יכול היה להופיע אלא בזכות דקארט, שהיה... היו לו קודמים, מה שנקרא הטרום־דקארטיים. לא אעשה לכם שיעור בהיסטוריה, אבל דקארט הוא זה שהכריז על האחדות העמוקה שבין המתמטיקה ובין הפיזיקה. אבל זה עיקרון עברי – שאלוהים אחד. כלומר, זה שרצה את העולם - ותעודת הזהות של פרויקט האמת היא המתמטיקה, הוא אותו אחד שברא אותו, והמציאות הפיזית תמיד בסטייה. זה מה שהמדענים קוראים לו 'דלתת השגיאה'. כאשר חוק מתמטי חל, אך חל רק בתנאים של הניסוי, מציינים זאת ב... אך המדען יודע שזה נובע מחוסר השלמות של המכשירים שלנו.[33] אך בסופו של דבר המדע אפשרי רק אם המתמטיקה אמיתית בתוך הפיזיקה. והרכבות החלו לפעול, ובלמי האוויר גם כן, רק בזכות דקארט, כשהוא הכריז שהאחד הוא האחר. זה המדע המודרני. זה עיקרון עברי של מוניזם מוחלט. ולמה דקארט נודה על ידי הישועים של הסורבון? משום שהוא נחשב כופר בעיקרי הנצרות. הוא ערער על מה שהנוצרים קוראים לו האוכריסטיה.[34] אני לא יודע אם אתם מכירים את המונח הזה, אבל הדבר אינו תואם את המדע המודרני. ובכן, כל זה עברי. כלומר, העברים קיבלו את ההתגלות, את האינטואיציה, כל מה שמעניק את הוודאות שיש יקום אחדותי, שהעולם אחד, שאלוהים אחד. שזה שרצה את העולם וזה שברא אותו - הוא אותו אחד. זו היהדות. וכל הפייטיזם[35] הפוריטני[36] המפריד בין חיי הרוח ובין חיי הגוף, ובין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים - כל זה הוא הפיתוי האלילי שהתמצק לבסוף בדואליזם הנוצרי. הנוצרי מאמין שהתנ"ך אמיתי, אבל חי כאילו אינו אמיתי. וזה נכון גם לגבי כל הפייטיזמים, גם היהודיים. אינני יודע אם אתם מבינים למה אני רומז.

ובכן, בחזרה לנושא שלנו: אנחנו רואים שמראשיתה התורה מצביעה על כך שיש פער בין פרויקט הבורא - שיתממש רק בעולם הבא, ובין מציאותו של עולם הזה. ויש סיבות לכך שיש פער, אך לעת עתה אני מדבר על הפער כשלעצמו, שהוא פער של אותו פרויקט. הדבר נרמז בביטוי שבפרק הראשון בבראשית: "ויהי כן". התרגומים הצרפתיים אומרים: "כמו שאלוהים החליט". את המושג "ויהי כן" הם מתרגמים: "וכן היה", שמשמעותו בצרפתית כאילו היה אותו דבר. אולם בעברית זו לא אותה משמעות. "כן" (האות כף אינה דגושה) פירושו "כאילו", "בערך", קרוב. רק לגבי האור נאמר: "יהי אור - ויהי אור". לגבי כל השאר נאמר "יהי... - ויהי כן" – היה משהו שדומה ל... ואנו נמצאים בעולם של אשליה, של קירבה, של דמיון לעולם האמיתי שהוא העולם הבא. אבל כל ילד מבין זאת. המבוגרים הם אלה שעושים את עצמם כאילו זה לא נכון. לכן הילדים מאושרים. מכיוון שהם נורמליים הם יודעים שעולם האשליות - זה עולם המבוגרים. והם מתחילים להיות מודאגים כשמבוגרים באמת מאמינים שעולם האשליות הוא העולם האמיתי.[37] אם היו לכם ילדים אתם יודעים על מה אני מדבר. ובכן, התורה מדברת אל בני ישראל, אל הילדים. תמיד: "דבר אל בני ישראל". דבר אל הילדים.

מה רצית לשאול?

קהל: האם האסלאם הוא נגד ייחוד השם?

מניטו: המונותיאיזם העברי הוא תלת־ממדי: אחד, יחיד, מיוחד. בעולם האסלאם מדובר על המושג יחיד, כלומר שאלוהים הוא ייחודי, שאין אחר כמותו. הם לא מבינים את המשמעות של אחד, כלומר שהוא אחדות הכוללת בתוכה ריבוי. אצל המיסטיקנים שלהם, הסופים, יש רמז להבנה הזו, אבל המוסלמים הקלאסיים הם מונותאיסטים קנאים של הייחוד, לא של האחדות. המושג 'מיוחד' פירושו: האל הזה, שהוא יחיד בכך שהוא אלוהים, ואחד בעצמותו, הוא גם מיוחד לישראל, כלומר קשור בהשגחה פרטית בעם ישראל. לכן, המוסלמים נמצאים בדרך אל המונותאיזם האמיתי מפני שהם באים ממסורת שמית, אך המונותאיזם העברי ממוקם מעבר לייחוד של הישמעאלים. לכן הרמב"ם יכול לומר שהמונותאיזם שלהם כן ואמיתי, בעוד שהנוצרי אינו אלא עבודה זרה ממש. כלומר, לא שהנוצרים אינם מאמינים באל אחד. אלא שהנצרות עצמה, במבנה שלה, היא עובדת אלילים ופגאנית במהותה, גם אם יש נוצרים יחידים שמאמינים באחדות אמיתית. יש לנו בעיה עם המונותאיזם הנוצרי, בעוד שעם המונותאיזם המוסלמי אין לנו שום בעיה. הוא תואם. כלומר, הם עובדי האל האחד, הם נגד הפוליתאיזם. זה ברור. ואילו אצל הנוצרים הבעיה ממשית, מפני שיש אצלם שִׁתּוּף, כלומר שיתוף בין האל לאדם ובין הבן לאב, ויש מתווך שהוא גם אלוהי וגם אנושי. אני מקווה שיום אחד הם יצליחו לצאת מזה, אבל בעומק הדברים זה תלוי בנו. כל עוד אנחנו מאפשרים להם להאמין שהם ישראל, שום דבר לא יסתדר. ביום שבו נאמר להם שהם בעצם התפוצה (הדיאספורה) של ישראל, המצב ישתפר. אבל כדי שזה יקרה, אסור שיהיו עוד יהודים בגלות...  

קהל: הפאטליזם זה ה"מכתוב", הכתוב, הגורל שנקבע מראש, שהושרש בתפיסה הזו.

מניטו: צריך לשים לב: ה"מכתוב" אינו פאטליזם. הפאטליזם זה מושג צרפתי שקשור ל"פטום" (fatum) - הכוכבים, החוקים, כלומר דבר חסר אישיות. לעומת זאת ה"מכתוב" אצל המוסלמים פירושו רצון האל עצמו.

קהל: זה המצב אצלם, האל אמר ויהי כן וכך בדיוק התרחש.

מניטו: זה חידוש יפה, אני קונה אותו. כן, זה נכון, וזה עמוק יותר. מה שאני רוצה לומר זה שהמוסלמי הוא אדם ירא שמיים. בעיניו הכול הוא רצון האל. ואילו אצל היווני או הלטיני מדובר בגורל, וזה דבר אחר לגמרי. זו לא אותה חוויה. כשהמוסלמי אומר "מכתוב" הוא מתכוון שמישהו החליט כך. וכששואלים אותו "מי?", הוא עונה "אני לא יודע, תשאל את איברהים". הוא קורא לו 'אלוהי אברהם", אך למעשה זה אלוהי ישמעאל. וזה הבדל גדול. אבל מה שאתה אומר נכון: המוסלמי מקבל את המציאות כפי שהיא, כמציאות סופית, כ'ויהי כן'. אני זוכר שפעם השתתפתי בסימפוזיון עם תיאולוג מוסלמי. בדרך כלל הערבים לא מדברים איתנו. לא היו ערבים בסימפוזיונים האלה, ואני מבין את זה: הם חוששים שחלילה יאמרו "תיאולוג ערבי דיבר עם יהודי". בוודאי אם זה היה בישראל, אז בכלל... אבל האיש הזה היה פקיסטני. והוא סיפר שהוא בכלל לא מבין את מה שהמערביים קוראים לו "אבולוציה - תולדות". הוא לא מכיר את עצם הרעיון הזה. בעיניו, הכול קבוע, קפוא, כפי שהיה מאז ומעולם. אין שום שינוי, הכול הוא "ויהי כן". ועם כל זאת, ההכרה שלהם ברוממות ובטרנסצנדנטיות של הבורא היא מוחלטת. את זה צריך להכיר. לעומת זאת, אצל הנוצרים הטרנסצנדנטיות של הבורא היא כל כך מוחלטת עד שהם הרחיקו את אלוהים מחוץ לעולם ועכשיו הם מנסים להסתדר באמצעות בן שמוצאו יהודי.

ובכן, נקרא את שלושת הפסוקים האלה ונחזור לנושא שלנו. הנה העיקרון שאני רוצה להבליט: יש פער בין הניסוח של התוכנית ובין ההגשמה. בסוגריים, אני אגיד כמה מילים על התכלית של הפער הזה. יש תכלית למציאות שבה היצור נברא מתחת למדרגות הווייתו האמיתית: כדי שתהיה לו האפשרות להגיע אליה בזכות. כי אם אלוהים יוצר את היצור מושלם, היצור מתמזג ביוצר. לכן, התנאי לקיומנו הוא שנהיה שונים מן הבורא, כלומר שנהיה מראש בלתי מושלמים. ויש לנו את השלמות שלנו, של יצור, שעלינו להשיג, והיא התוכנית של הבורא עבורנו. אני מקווה שהדברים המורכבים האלו, שאמרתי בפשטות, מובנים. פירוש הדבר הוא שהתורה מלמדת אותנו באופן עקבי שכבר מבראשית קיים פער מובנה בין מצב העולם לבין עתידו של העולם – כאשר הוא יתאחד עם תוכניתו של הבורא. בתוך הפער הזה נחצבת התכלית: על ידי מימוש השלמות של היעד הזה היצור יזכה להצדיק את בריאתו. בנקודה הזו אנחנו שונים מאוד מהמוסלמים כפי שהסברנו, וגם מהנוצרים. שכן מבחינת הנוצרים, העבודה הדתית היא לסגוד למה שקיבלנו מהאל כפי שקיבלנו אותו. ואצלנו יש למול את הדבר, לשפר אותו. ורק בכך שמשפרים אותו אנחנו זוכים שנבראנו. כלומר, קיימת נקודת מבט דתית שונה בתכלית. זה מובן?

אם כן, אנחנו נמצאים בפסוק כד: "ויאמר אלוהים" – כשמגיעים ליום השישי – "תוצא הארץ". תשימו לב שכבר מראש הניסוח נראה חומרי, כביכול אבולוציוני: שתוציא הארץ. אין יותר מזה. אי אפשר לנסח זאת באופן ברור יותר ממה שכתוב : שהארץ, בכוח הייחודיות שלה עצמה, תצליח להוציא מתוכה נפש חיה - את האדם החי. אבל אנחנו לומדים בהמשך שהיא לא הצליחה. היא הצליחה רק להוציא את הנחש, כלומר, את האדם הטבעי, האדם שחי על פי טבעו, האדם שפועל כמו בעל חיים. הוא בעל חיים, אך יש לו דמות אדם. הוא מתפקד כמותם, והדת שלו היא הטבע עצמו, הנאטוריזם, עבודת הטבע. הוא מחזיר את עצמו לטבע, אני לא יודע איך לומר את זה אחרת. התודעה הזו אגב נוגעת בליבת כל הנטיות האלו של אדיקות דתית ביחס לטבע. למשל, יש שחקנית ישראלית לשעבר שעושה שמות בצרפת עם הנאטוריזם שלה. איך קוראים לה? ריקה זראי. אם הייתם יודעים עד כמה היא צוחקת על הגויים, אי אפשר לתאר. ובו בזמן היא מתעשרת מהם. רק יהודי מסוגל לזה. אז מה זה, בעצם? זה הנטוריזם. כלומר, האדם שמסכים להיות יצור טבעי בלבד. "אני צריך שמש, ים תיכון, וכל שאר הדברים האלה" - אין דבר יותר טראגי מזה. זה הסטטוס של ה"נופש": האדם שעובד כל השנה במטרה להתעייף כדי שיוכל לנוח יותר בחופשה שלו. וכל החברה סובבת סביב תעשיית ימי החופשה. וגם זה המצאה של יהודי - ליאון בלום. זה היה בזמני. היו לו מחשבות נדיבות, אבל תראו לאן זה הוביל. אמנם ברזולוציות אישיות יש אנשים שמצליחים לנוח, ואין לי מושג איך הם עושים את זה. אבל מדובר על מבנה כלכלי שלם שנבנה סביב עיוותים מוסריים: אנשים עובדים כדי שבסוף יעזרו למדינות העולם השלישי להילחם זו בזו. מה יוצא מהתעשייה אם לא זה? טנקים של דאסו (Dassault),[38] וכל היתר. ואז נחים, ומתעייפים מכך. על כך נסבים הדיונים בין הנכבדים והשופטים היהודים ביום כיפור. "תגידו, אצלכם החופשה היתה בדוביל או בקבּוּר"? אתם מבינים למה אני מתכוון.  

נחזור לפסוקים. הנה התוכנית: הארץ, שברמת ההוויה היא כנראה היצור שחי מבחינה ביולוגית אך חסרת אישיות, תוציא מתוכה את האדם. כלומר, בלשון אחרת, מן ה'מה' - הבלתי־פרסונלי של היש, יופיע ה'מי' - מישהו. וצריך מאמץ מחשבתי עצום כדי להעלות על הדעת את המעבר שיתרחש מהארץ הבלתי־פרסונלית אל האישיות האנושית היוצאת ממנה. זו התוכנית. כיצד יכולה האישיות, הסובייקט, לצאת מהבלתי־פרסונלי? שום היגיון טבעי לא מסוגל להסביר את התולדה הזו. אין דבר כזה. זה נוגד את ההיגיון[39] שהמחשבה תצא מן החומר. זה היה המיתוס של המאה התשע־עשרה, המיתוס המטריאליסטי. והוגים - או אולי צריך לומר "משוררים", מכיוון שרבים מהם, וקראתי אותם, הם באמת משוררים - העמידו פנים שהם מאמינים בכך שהסובייקט יכול לצאת מן האובייקט.[40] אבל במי אפשר לבטוח? ההוגים של ימי הביניים ידעו היטב שמבחינה לוגית מדובר בחוסר היגיון מוחלט. הסובייקט אינו נובע מן האובייקט. האם זה מובן מה שאני אומר? והנה, זה מה שהתורה אומרת.

אז אנחנו לומדים שהארץ איננה דבר בלתי־פרסונלי, אלא שהיא עצמה סובייקט. אלא שהסובייקט הזה מצוי בממדים כאלה שהוא חומק מתפיסתנו. הארץ היא מישהו, לא משהו. אמרתי לכם כאן דבר עצום. ובכן, תתפלאו, כל חסיד קטן יודע את זה כמובן מאליו. יתר על כן, כל איכר יודע את זה. אתם הרי יודעים שהמילה הצרפתית païen ("פגאני") באה מן המילהpaysan ("איכר"). כלומר, איש הארץ, איש הנוף. ואנחנו היהודים, מזה תקופה ארוכה, הפסקנו להבין זאת כאשר במקביל הפסקנו גם להיות איכרים. מלבד אנשי הקיבוצים, אנחנו כבר לא תופסים את זה: שהארץ היא יצור חי. אלא שהחיוּת שלה מצויה במדרגה שהיא מעבר לתפיסתנו. והרי אתם יודעים שהיא נוקמת כשפוגעים בה. והיא נוקמת היטב. כשהארץ מנערת את כתפיה, בני האדם קוראים לזה 'רעידת אדמה'. אבל בעצם היא רק מנערת את כתפיה. ויש לה דרכים משלה לנקום. זה מובן עכשיו? עדיין לא? אם כך, תשאלו את האיכרים שיספרו לכם את "סיפורי חכמת האדמה" שלהם. ואנחנו לא תופסים עד כמה הפליג הרב קוק ללמד את העניין הזה. סימן הגאולה של ישראל הוא הקיבוצים: כאשר יהודים חזרו להיות איכרים, זו ההוכחה - חזרנו לארץ! אני זוכר את הרב קוק מדבר על "בננות קדושות" ו"עגבניות יהודיות". תארו לכם שדווקא הדור שלנו זכה לאכול עגבניות יהודיות ובננות קדושות. בעבר, למדנו את זה בשולחן ערוך. שהרי קודם כול זו הלכה - פרי הגדל בארץ ישראל [מברכים עליו] "אשר קדשנו במצוותיו", נכון? אולי קצת הגזמתי, אבל לא הרבה. ובעולם כולו, במשך אלפיים שנה, כאשר זכו לקבל בוטן אחד מארץ ישראל לט"ו בשבט... אולי אתם לא זוכרים את הימים ההם, אבל אני זוכר, אני חייתי את זה. והיה צריך להמתין לשיירות שהביאו מארץ ישראל את שרידי הפירות שלהן לט"ו בשבט. והסוד היחיד שכיום אף ישראלי לא מצליח לתפוס הוא מדוע היינו זקוקים לשיירות כדי לעשות ט"ו בשבט במגרב, בעוד שיכולנו פשוט להיות בארץ ישראל עצמה. זה המסתורין של ההיסטוריה היהודית. וזה כבר סיפור אחר.

אם כן, "תוצא הארץ": כשמדברים על הארץ, צריך לתפוס את זה: הארץ היא סובייקט, היא פרסונלית. כמובן, קיים פער בין הבלתי פרסונלי לבין התוכנית שבה אמורה להופיע הפרסונלי מתוך הבלתי פרסונלי. אבל כדי להבין את זה צריך לדעת שהארץ היא האדמה.

ויש גם סוד דקדוקי: אתם יודעים שהמילה 'אדם' באה מהמילה 'אדמה'. אבל בעברית, צורת הנקבה נבנית מצורת הזכר ולא להפך. אם כן, הייתה כבר אדמה, שהייתה הנקבה של אדם כלשהו, שאשתו הייתה אדמה. ומיהו אותו אדם, שאשתו הייתה אדמה ובנו היה אדם הראשון? אתם רואים, אלו מושגים שנמצאים מעבר לתפיסה שלנו, אבל הם בעברית.

קהל: האדם הראשון היה צריך להיקרא 'אדם־שני'?

מניטו: לא, הוא היה צריך להיקרא 'בן-אדם'. ובאמת, אביו הוא האדם שלדעתי בקבלה מכונה 'אדם קדמון'. כלומר, האדם הראשון הוא בנה של האדמה ושל איזה אדם אחר. ומיהו אותו אדם? מכיוון שיש כאן בעיה דקדוקית פשוטה: בעברית, הנקבה נבנית מן הזכר, לא להפך. והנה, הכתוב אומר שהאדם נקרא אדם משום שנלקח מן האדמה. אבל האדמה - של איזה אדם היא הייתה? נמצא, שאנחנו ניצבים מול מציאות של אדמה פרסונלית. וחקרתי את זה הרבה. אפילו חוויתי את זה בתור חייל בצבא הצרפתי, שם הכרתי איכרים בשטח. אני מבטיח לכם שהאיכרים מבינים את זה בלי שום קושי, הם לא צריכים את רש"י בשביל לתפוס את זה. מדובר באיכרים אמיתיים, זה קיים. אבל יהודים? הם לא מבינים מה זה להיות איכר, חוץ מאנשי הקיבוצים.
"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" – שימו לב עד כמה התורה עוקבת אחרי הופעתו, אחר צמיחתו של האדם מן האדמה, של היצור שאפשר לומר עליו שהוא 'נפש'.

מבחינה הלכתית, למונח "נֶפֶשׁ" בתורה יש משמעות חשובה. "נפש" פירושו "הסובייקט האחראי". התורה אינה מייחסת אחריות מוסרית לגוף או לנשמה, אלא לנפש: "נפש כי תחטא". אתם מכירים את המדרש הזה,[41] שהוא ברור מאוד: אלוהים ברא גן, ורצה להפקיד את הגן הזה בידי גנן. אז מה הוא עשה? לקח עיוור וחיגר, הושיב את החיגר על העיוור, ואמר להם: הנה, שניכם תהיו שומרי הגן. תסתדרו ביניכם. וניפגש באחרית הימים; אז אבוא לבקר את גני ואראה מה עשיתם בו. וכשאלוהים חוזר, הגן הרוס. אז הוא פונה לשומר, שהורכב מעיוור וחיגר, ואומר: "מה קרה כאן?" ואז העיוור אומר: "זה לא אני, זה הוא שרואה, אני רק הולך לאן שהוא אומר לי ללכת". והחיגר אומר: "אני בכלל לא יכול ללכת, זה הוא שהולך". אז מי בעצם אחראי על מה שאנחנו עושים? הראש - שמחליט לאן הולכים, או הרגליים - שהולכות לשם? זה גם הראש וגם הרגליים. אז מה עשה אלוהים? הוא החזיר אותם זה על גבי זה, ואמר: תישפטו יחד. ואלו הן תולדות האדם: הנשמה והגוף. הנשמה בלי הגוף חסרת כוח, והגוף בלי הנשמה חסר כוח, אבל מסיבות שונות - של תפיסה או של תנועה. למדתי את זה אצל אחד מרבותיי, על בעיית 'רֶגֶל', זה ביטוי עברי חשוב מאוד שנאמר בתורה. כי מי הוא באמת הסובייקט? הראש או הרגליים? הרגליים - זו הליכה, והראש - צריך לומר הלכה. אחד בלי השני לא קיים. שניהם נחוצים. אם כן, זה הפרויקט: הנפש. הנפש היא זו שיכולה לשאת אחריות מוסרית. הנשמה - חפה – מכיוון שהיא שייכת לעולם אחר. הגוף – חף/פטור – מכיוון שהוא כפוף לדטרמיניזם שלו. הקשר שביניהם מוליד את האדם, עם הזיכרון שלו, עם הרגש שלו, עם הרציות שלו - הכוונה היא לא "רצון" של הנשמה, אלא דחפים, מניעים. וזו נפש שנושאת באחריות מוסרית. היא הסובייקט. זהו, אפוא, הפרויקט של הבורא.

ולא רק נפש. הוא יוצר גם סביבה: "בהמה, ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן" - וכן היה. זהו הפרויקט. עדיין לא תרגמתי את המונחים של הסביבה: "בהמה" – היא אינה בדיוק חיה במובן הגס של המילה[42] אלא נניח בעל חיים[43]; "ורמש" – השרצים; "וחיתו ארץ" - כלומר, חיות הפרא. "ויהי כן" – וכן היה, או: בערך כך היה. ואז המימוש מופיע בפסוק כ״ה: "ויעש אלוהים" - אלוהים עשה. הנה מה שהארץ אפשרה לו לעשות. הפרויקט היה נפש חיה והסביבה שסביבה. אבל הארץ, ככלי של המימוש, הצליחה לאפשר לאלוהים להוציא לפועל רק את "חיתו ארץ", החיה הפראית. היא כבר הופיעה ברשימה הראשונה. "למינה" – לפי מינה. "ואת הבהמה למינה" - לא בדיוק בהמה מבויתת, אבל משהו כזה, בערך. "וכל רמש האדמה למינהו" - וכל השרצים אשר על האדמה למיניהם. אבל נפש חיה? אין. זה מובן? אתם רואים, הארץ לא הצליחה להגשים את פרויקט הבורא. חסרה נפש חיה. ובכל זאת, "וירא אלוהים כי טוב" - אני מתרגם: "אלוהים ראה שזה טוב מספיק". לא "טוב" במובן המושלם, אלא "מספיק טוב".[44]

ואז בפסוק הבא, פסוק כו: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". האדם לפי הפרויקט שלנו הוא התמונה שיצרנו לעצמינו ביחס אליו. אני מתרגם את זה אחרת מהתרגומים הרגילים של הגויים. בסוגריים, רק אומר משהו קצר כדי שתתפסו את חשיבות העניין: התרגומים הצרפתיים מתרגמים "בצלמנו כדמותנו" במשמעות של ציור, דמות. לעומת זאת בעברית הכוונה היא לתוכנית, לכוונה הפנימית של פרויקט האדם. תפסתם את ההבדל?

זה אומר שאלוהים תכנן את האדם "כפי שרצה לתכנן אותו". והתלמוד מסביר: למה היה צורך לומר "נעשה אדם בצלמנו"? שהרי כל מה שאלוהים ברא – הוא עשה כרצונו. למה דווקא באדם היה צורך לומר "נעשה"? מפני שכל דבר בעולם יכול להתכנס לעיקרון אחד פשוט, בעוד שהאדם מורכב מעקרונות מנוגדים. והגמרא אומרת שהפילוסופים היוונים שאלו על כך: "שאלו חכמי יוון – כמה אלים שיתפו פעולה ביצירת האדם?"[45] התורה עונה: אחד בלבד. אבל היה צורך שהתורה תדגיש שהאדם אכן נעשה כפי שאלוהים רצה לעשותו. מדוע? מכיוון שהאדם נושא בתוכו סתירות שאינן ניתנות ליישוב: טוב ורע, זכר ונקבה. צריך להיות גם גבר וגם אישה כדי לדעת עד כמה זה באמת בעייתי. האדם הוא מקום המפגש של הניגודים. וזה מה שצריך לגלות.

התורה היא חסרת רחמים. היא אינה מאפשרת לנו להעמיד פנים שזה פשוט, זה בכלל לא פשוט. הייתי תלמיד, לא תלמיד-תלמיד, אלא יותר נכון שאומר תלמיד בלבד, של פילוסוף גדול שהיה יהודי במוצאו:[46] ולדימיר ינקלביץ', שמעתם עליו. הוא טבע ביטוי ברור מאוד כדי להגדיר את האדם, ביטוי פילוסופי שאסביר לכם. בעצם אין צורך בהסבר. הוא קרא לזה: "הבלתי־אפשרי ההכרחי". כלומר, האדם הוא יצור מפלצתי, אבל כזה שקיים בכל זאת. בלתי אפשרי מבחינה לוגית אך הכרחי, קיים בהכרח. הוא נתן לכך דימוי של זוג שאינו אוהב זה את זה אך נידון שלא להתגרש, כלומר הנשמה והגוף. כל מה שהנשמה אוהבת, הגוף שונא; כל מה שהגוף אוהב, הנשמה שונאת; והם נידונו לחיות יחד מבלי יכולת להתגרש, בעונש מוות. זהו דגם של נישואין בלתי אפשריים אך הכרחיים. האדם, הוא אמר, הוא מפלצת פילוסופית. וזה נכון! האדם הוא מפלצת פילוסופית. והיהודי נושא את הכוח ל... ובכל זאת הוא קיים בהכרח. לכן צריך להבין מדוע, ולשם מה, מה התכלית, מה המשמעות. אבל מכל מקום, מנקודת מבט קיומית, זה ברור שיש כאן אי-אפשרות לוגית וקיומית.

לכן התורה הייתה צריכה לאשר שזה אכן אלוהים עצמו שרצה לברוא את האדם כך. ולשם מה הוא נברא – את זה נלמד לאורך כל לימוד התורה. אבל המחשבה הטבעית תנסה להרגיע את עצמה, או תעמיד פנים שהיא נרגעת, באומרה: לא, יש שתי כוחות ששיתפו פעולה בבריאת האדם - אלוהים והשטן. כמובן שאלוהים ברא את האדם; והשטן, כידוע - את השאר. כלומר, אלוהים שם באדם את הנטייה לטוב, והשטן שם את הנטייה לרע. זה הדואליזם שעליו דיברתי מקודם. אבל התלמוד מחייב אותנו להיות בעלי צלילות חסרת רחמים: אלוהים עצמו הוא שברא אותנו זכר ונקבה, יצר טוב ויצר רע, אב ובן, אני והזר, הוא והאחר. זה מצבו הדרמטי של היצור האנושי, ואנחנו לומדים זאת מהתלמוד. אלוהים הוא זה שכפה עלינו את המצב הקיומי הזה, ואין מוצא. לומר שזה השטן? האסלאם מצא מוצא: הטוב - בזכות אלוהים, הרע - מהשטן. גם הנוצרים אומרים "השטן". אבל ביהדות אין שום מוצא: זה לא אלוהים ולא השטן. זה אני, המוסרי. זה מובן מה שאני אומר? אין מוצא! והמוסר נוסד רק על בסיס האחריות של הנפש: "נפש כי תחטא". אין שום העברת אחריות, התופעה הזו אינה קיימת בתודעה היהודית. כמובן שקיימות כל הדקויות, כל המקרים הגבוליים, כל המצבים – נלמד אותם בפרטי פרטים. זו קזואיסטיקה[47] עדינה מאוד. אבל העיקרון הוא ברור: זה אני הוא זה שאחראי על עצמי. אין מוצא.

אז אתם רואים מהו הפרויקט: זהו ה"נפש חיה". אבל הארץ הוציאה לבסוף רק את הנחש, כלומר משהו שהוא אסימפטוטי[48] לאדם, הוויה של טבע, הייתי אומר: האדם של הטבע. לא אמרתי הגוי, זה גרוע מזה[49], אלא הוויה של טבע שמחקה את פרויקט האדם. אתם רואים את הניואנסים שמסתתרים מאחורי הדברים שאמרתי: "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם": היה ערבוב כל כך גדול במהלך ההיסטוריה, עד שזה הגיע למצב שבו אמרו הקתולים כששחטו את האלביגנזים: "הרגו את כולם, אלוהים יכיר את שלו".[50] קשה מאוד להכיר מיהו אדם ומיהו נחש. צריך לנחש, מלשון נחש. אבל כן, יש ערבוב גדול בין פרויקט הבורא – ה'נפש חיה' שהוא האדם באמת, ובין ההוויה של הטבע שמתערבבת בפרויקט האדם. ובסופו של דבר פרויקט המיון הזה, שהוא עבודת הבירורים, נעשה לאורך ההיסטוריה.

אתם רואים את פסוק כז. כבר בפסוק כו, אלוהים אומר: "זה אני שמתערב כעת, מאחר שהארץ לא הצליחה להוציא את הסובייקט האנושי, אעשה זאת בעצמי בשיתוף עם הארץ". ואלוהים לקח את הגוף מהארץ ונתן לו את הנשמה שלו עצמו, ומתוך זה נוצרה נפש חיה.

עכשיו תקראו את פרק ב פסוק ז, שמדבר על האדם, ותראו בבירור מה נאמר שם:
"וייצר ה׳ אלוהים את האדם עפר מן האדמה..." - האבק של הארץ, כך מתרגמים המתרגמים. אבל תדמיינו את זה רגע: אלוהים, ברא הכול כרגיל, וכאשר הוא רצה לברוא, כשברא את גוף האדם, הוא לקח את האבק?! זו תמונת מצב שאינה מתיישבת על הדעת. כלומר אנחנו לא יודעים כיצד לתרגם את המילה 'עפר'.

קהל: אדמה.

מניטו: "עפר מן האדמה". אין לי זמן להעמיק בזה יותר מדי, אבל לפי ההקשר בסופו של דבר אנחנו ניזונים מן העפר. זה העפר שעל ידי הפעולה הכלורופילית הוא משתנה וכן הלאה וכן הלאה, עד שנעשה לפרי שאנו אוכלים. אם תלכו אל תוך העפר תמצאו בו את הפרי, שחבוי שם בתוכו. פירוש המילה 'עפר' הוא החלק בתוך הארץ שיכול להיות ראוי לאכילה. והגויים עשו מזה אבק. אתם יודעים, אני לא יודע אם אתם מכירים את המילה הערבית, تُرَاب (טֻרַאבּ), זה האבק שמטאטאים. אבל זה לא מה שהתורה אומרת. התורה מתארת לנו את בריאת העולם. אז דמיינו שהבורא לוקח אבק כדי ליצור...

"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - והאדם נהיה לאדם, לנפש חיה. אותה 'נפש חיה' שאנחנו מחכים לה בפרק הראשון מופיעה רק עם בריאת האדם בפרק השני.
אם אסכם, הפרויקט הוא כזה: שהעולם יוציא מעצמו, מתוכו, אדם, כפי שאומרים האבולוציוניסטים. הוא לא הצליח. אז אלוהים אומר: אני מתערב. וזהו ההבדל המהותי שמאפיין את הקטיעה בשרשרת האבולוציה בין החיות - שמגיעות עד לבעל החיים המפותח ביותר: האדם של הטבע. אני מדייק: 'האדם של הטבע' לעומת 'האדם הנברא'. בסופו של דבר, מאותו רחם יכולים לצאת או עשו או יעקב. והמדרש, חסר רחמים, אומר: עשו הוא נחש מקועקע על הירך.[51] "כי לא נחש ביעקב" - הנחש אינו ביעקב. וניתן להבחין עד איזו רמה זה מגיע. זו הנשמה שעושה שהאדם הוא אדם.[52] דאם לא כן, הרי שהמורה שלי צדק. אתם מבינים למה אני מתכוון?

כעת אגע בכמה היבטים של הבעיות האלו. מה שרציתי עד כה להצביע עליו הוא שכאשר קוראים את התורה בעברית – אבל בעברית-עברית, לא בתרגום – אז מבחינים שהתורה נוקטת בשיח שהוא שונה לגמרי ממה שמייחסים לה. המון טענות שניתן אולי להפנות אל תרגומים של התנ"ך אינן נוגעות כלל לטקסט עצמו. זו אחת מהסיבות שמסבירות לנו מדוע הדיבור העברי חצה את תולדות הציוויליזציות. כיום, אנחנו מצויים בעיצומה של התמודדות עם הציוויליזציה המערבית העכשווית – שהיא ציוויליזציה גדולה. אבל בכל זאת, צריך לבוא ולדבר עברית, גם אם מדברים צרפתית. זה מה שניסינו לעשות הערב, וזה בלתי אפשרי...

אם כן, אני מסכם. היו שתי שאלות: הראשונה על שיטות התיארוך. השיטות האלו ממוקמות בפרספקטיבה ובעולם מושגים שונה לחלוטין. האחת, היא השיטה הניסויית. זו שיטה עם השערות של הסבר ההולכות ונעשות חסכוניות יותר, כלומר מסבירות את המספר הגדול ביותר של תופעות. אולם השיטה הזו מבוססת על הנחות יסוד שאינן מוכחות דרך ניסוי או היגיון. מאידך, יש לנו סיפור נבואי שנותן לנו את השושלת שיצאה מהיצור הראשון שהוא קורא לו אדם ועד אלינו.

נוכל להעמיק בזה יתר דרך השאלה הבאה: מהו אותו יצור שהתורה קוראת לו אדם? מאיפה זה מתחיל? ומה היה קודם לכן? זו פרהיסטוריה פרהיסטורית. האדם הוא היצור הרגיש לבעיה המוסרית. מרגע שיצור חי נעשה רגיש לצניעות הוא נקרא אדם. לפני כן, זו פרהיסטוריה. יכולתי לתאר רמות רבות של תיאורים בנוגע לצניעות. אולם צריך להבין על מה מדובר כשמדברים על צניעות, על כל פנים כשמדברים בשפה העברית. כשהתלמוד אומר באופן מדויק: "אין מגלים סתרי תורה אלא לצנועים", צריך להבין זאת היטב. מדוע במספר כל כך גדול של בתי ספר יהודיים התורה אינה מצליחה? משום שחסרה בהם צניעות. פשוט מאוד. ומהי הצניעות? זו ראשית התודעה המוסרית. נקודת הראשית של התחושה המוסרית זוהי הצניעות. צריך לכסות את הערווה. היא חשופה, היא פגיעה, יש לכסות אותה. שם מתחילה התודעה המוסרית. והיצור הזה - נקרא אדם. לפני כן, זו פרהיסטוריה. זה גרוע מהניאנדרטלי.

קהל: זו לא רק הפרהיסטוריה. גם ההיסטוריה נושאת את התוכן הזה, של היעדר מוסר. למשל כאשר שומעים, בלי לנסות לשפוט, את הסיפורים על האכזריות של המונגולים או של הטטרים...

מניטו: אתה יכול לומר האריים.

קהל: ...אם כן, במובן מסוים, התקופה הפרהיסטורית, אם ניתן לומר כך, היא נמשכת גם בתוך ההיסטוריה עצמה.

מניטו: צריך להיות זהירים מאוד. אסור להכליל. צריך לדייק ולהבחין. אבל זה נכון. זה נכון מה שאתה אומר. כבר יותר משישים שנה שאני עוקב בקפדנות אחר ההיסטוריה המודרנית ובוחן אותה מתוך נקודת המבט של המוסר העברי. זו היסטוריה נוראה. זו היסטוריה פרהיסטורית. לכן אני מאוד אוהב מדע בדיוני, זה מרגיע אותי. כי ההיסטוריה האמיתית - גרועה יותר. תודה.

קהל: כיצד אפשר להבחין באכזריות שעליה דיברנו עכשיו? הציווי שניתן לעברים כאשר נכנסו לארץ כנען היה להשמיד את כל הכנענים. זה אינו אכזרי?

מניטו: לא, זה לא כך. מעולם לא נאמר כך. קודם כול, צריך להציע להם שלום. יש תנאים. תנאי השלום הם שבע מצוות בני נח. התמודדתי עם השאלה הזאת באמת: זה קרה בחזית של אלזס בזמן המלחמה, כשהיו מולי אנשי האס־אס. שאלתי את עצמי אז: אם אכן אותם עמים, אותן אוכלוסיות הן באמת דוחות מעליהן את המוסר הבסיסי ביותר, אז הם חיות טרף - ואני חושב שזה נכון. ואני זוכר שמתוך החזית [הבנתי] שאין לזה אלא פתרון אחד.

הערות להרחבה והעמקה:

[1] תחום בפילוסופיה של המדע הנקרא אפיסטמולוגיה ומתודולוגיה מדעית.

[2] בצרפתית hypothèse explicative - מונח שהתגבש בהדרגה במהלך המאה ה-19, אך שורשיו נטועים כבר במאה ה-17 אצל הוגים כמו רנה דקארט ואייזיק ניוטון שהבחינו בין השערות מדעיות ובין עובדות נצפות. הביטוי עצמו בצורתו הצרפתית הופיע לראשונה בצורה שיטתית בכתבים של הפילוסוף והפוזיטיביסט אוגוסט קונט (Auguste Comte, 1798-1857) שתיאר את ההשערה המדעית כהנחה זמנית שמטרתה להסביר תופעה נצפית על סמך כללים כלליים, אך כזו שאינה בהכרח אמיתית באופן מוחלט.

[3] הדברים מבוססים על משנתם של מספר הוגים ובעיקר על משנתו של קלוד ברנרד:

Claude Bernard, Introduction à l'étude de la médecine expérimentale (1865):

…la méthode expérimentale, considérée en elle-même, n’est rien autre chose qu’un raisonnement à l’aide duquel nous soumettons méthodiquement nos idées à l’expérience des faits que l’observation et l’expérimentation nous fournissent.

"השיטה הניסויית, הנבחנת בפני עצמה, אינה אלא היגיון שבעזרתו אנו מוסרים באופן שיטתי את רעיונותינו לניסיון של העובדות אשר התצפית והניסוי מספקים לנו".

קרל פופר , שעליו שוחחתי (א.ח) עם מניטו בעל פה מרחיק לכת אף יותר מכך:

A theory which has stood up to severe tests is said to be well corroborated. But this does not mean it is certain, or even probable in the sense of inductive probability.
(The Logic of Scientific Discovery, pp. 83)

כלומר: אמנם ניסויים חוזרים מחזקים את ההשערה, אבל לא מפחיתים את הספק עד לאפס ולא הופכים אותה לודאית,

"Every genuine test of a theory is an attempt to falsify it, or to refute it. Testability is falsifiability; but there are degrees of testabilty: some theories are more testable, more exposed to refutation, than others; they take, as it were, greater risks."

― Karl Popper, Conjectures and Refutations: The Growth of Scientific Knowledge

"כל מבחן אמיתי של תיאוריה הוא ניסיון להפריך אותה או להעמידה בסתירה. ניתנות־לבדיקה היא ניתנות־להפרכה; אולם יש דרגות שונות של ניתנות־לבדיקה: יש תיאוריות שניתנות יותר לבדיקה, חשופות יותר להפרכה מאחרות; הן נוטלות, כביכול, סיכונים גדולים יותר".

[4] בצרפתית ההבחנה היא ביןesprit scientifique (רוח מדעית) לבין esprit scientiste:

- esprit scientifiqueהרוח המדעית, היא גישה ביקורתית, ספקנית, פתוחה לשאלות, מבוססת על תצפית ובדיקה. זוהי גישה של חקירה וענווה מדעית, שמכירה בכך שאין ודאות מוחלטת ושכל השערה נתונה לניסיון ולאישוש או להפרכה.

- esprit scientisteהרוח הסיינטיסטית, היא גישה דוגמטית שמאמינה במדע כתחליף מוחלט לכל דבר אחר, ולעיתים מתייחסת אליו כאילו הוא מקור האמת המוחלטת. זוהי עמדת "אמונה במדע" ולא חקירה מדעית.

הדברים מבוססים בין השאר על משנתו של אנרי ברגסון (Henri Bergson) שספריו נמצאו בספרייתו של מניטו. ברגסון מבחין בין מדע כחקירה לבין מדע כאמונה:

Le scientisme n’est pas la science, mais la croyance que la science peut tout expliquer.

"הסיינטיזם איננו המדע, אלא האמונה שהמדע יכול להסביר הכול"

[5] "plus une expérience est répétée avec succès, plus le doute s’éloigne, sans que jamais la certitude absolue puisse être atteinte"

"ככל שניסוי חוזר בהצלחה פעמים רבות יותר, כך הספק מתרחק, מבלי שאי־פעם תושג ודאות מוחלטת". קלוד ברנארד (שם).

[6] על פי קלוד ברנארד המדע מתקדם בשלבים:

Observation – תצפית: איסוף עובדות.

Hypothèse explicative - השערה מסבירה: ניסוח השערה המסבירה את העובדות.

Expérience- ניסוי: בדיקה אמפירית של ההשערה.

[7] בצרפתית:Et le génie de l'esprit humain - ניתן לתרגום גם: והגאונות של הרוח האנושית.

[8] נראה שכוונתו של מניטו בין השאר לויליאם מאוקהם, (William of Ockhamנזיר פרנציסקני, פילוסוף, לוגיקן ותאולוג (1287–1347). נחשב לדמות מפתח בסכולסטיקה המאוחרת. רעיונות מרכזיים בשיטתו:

1. התער של אוקהם :(Ockham’s Razor)העיקרון המפורסם ביותר שלו: אין להרבות בישויות מעבר לנדרש .(entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem)כלומר כאשר יש כמה הסברים אפשריים לתופעה, יש להעדיף את הפשוט ביותר. העיקרון הזה נעשה לאבן יסוד במדע המודרני בחיפוש אחר תאוריות פשוטות, חסכוניות ואלגנטיות. כפי שמניטו מציין בשיעור.
2. נומינליזם: לשיטתו מושגים כלליים אינם קיימים במציאות אלא רק במחשבת האדם. לדוגמה: אין סוסיות בעולם, יש רק סוסים יחידים; המושג סוסיות הוא מילה, לא ישות ממשית. בכך הוא ניגד את המסורת האפלטונית וטען לגישה אמפירית יותר.
3. יחסי אמונה ותבונה: וויליאם מאוקהם הבחין הבחנה חדה בין תחום האמונה הדתית לבין תחום השכל והמדע. לשיטתו, התיאולוגיה מבוססת על התגלות, לא על הוכחות רציונליות. בכך תרם לרעיון שהמדע והאמונה הם תחומים נפרדים, רעיון שיעבור הלאה לרנסנס ולעידן המודרני.

[9] נראה שכוונתו של מניטו בין השאר לפרנסיס בייקון שחי בין השנים 1561–1626. הוא היה פילוסוף, מדינאי והוגה אנגלי, נחשב לאבי המתודה הניסויית המדעית ולמבשר עידן הנאורות.

[10] קלוד ברנארClaude Bernard ,‏ 1813–1878 היה רופא ופיזיולוג צרפתי. נחשב אחד מאבות המתודה המדעית הניסויית המודרנית, ודמות מרכזית בפיתוח המושג השערה מסבירה (hypothèse explicative) במדע. הוא כתב שההשערה המסבירה היא נקודת המוצא של כל מחקר ניסויי.

[11] מהמילה הלטינית positus: מה שמונח, קיים בפועל. כלומר: גישה פוזיטיבית היא גישה אמפירית, ריאלית, מבוססת עובדות וניסיון. בלי לקבוע מראש אידיאות או תכליות.

[12] גישה פוזיטיביסטית (positiviste)מתייחסת לזרם הפילוסופי פוזיטיביזם שעל פיו רק הידע המדעי־אמפירי הוא אמיתי; כל תחום אחר (מטאפיזיקה, דת, ערכים) חסרי משמעות. זו אידיאולוגיה שמצמצמת את כל ההכרה האנושית למדע בלבד. לכן במובן הזה, "פוזיטיביסטי" הוא דוגמטי, שכן הוא רואה במדע אמת מוחלטת, ומתנגד לשאלות פילוסופיות או ערכיות.

[13] מניטו לימד פילוסופיה בצרפת, בתיכון יבנה בפאריס. יש בעיזבונו מחברות שבהן כתב סיכום של גישות פילוסופיות קלאסיות ובנות זמנו.

[14] גם לא התיארוך של המרחק בין הגלקסיות, שהוא אחד הגורמים לתיאוריה של המפץ הגדול. מניטו כאן עקבי בשיטתו שיקום מכיל יותר מאשר מרכיבים פיסיקאליים בלבד, ויש בו גם אנושיות שלא ניתנת להסבר בכלים מדעיים. בהמשך מתייחס מניטו לקושי אחר בתיאורית המפץ הגדול: מדובר על השערה דדוקטיבית המתבססת על הנחה שהתנאים והחוקיות שבהם אנו צופים כעת אירעו לפחות עד למפץ ואולי גם בעת המפץ.

[15] נראה שכוונת הדברים היא כזו: התיארוך מבוסס על קישור בין הנתונים הגיאולוגיים (כמו גרגרי אבקה בסלע) לבין התצורה האסטרונומית שהייתה קיימת באותה תקופה. למשל מיקום כדור הארץ והשמש, שינויים באקלים וכן הלאה.

[16] תחום שבו בונים ידע מתוך הסקה על פי הנחות ותצפיות, ולא על סמך ודאות מוחלטת.

[17] בצרפתית המילה aberrations מצטלצלת עם המילה עבירה.

[18] מניטו הדגיש פעמים רבות שהוא לא מלמד קבלה אלא נעזר במושגים מהקבלה כדי להסביר נושאים של זהות, תורה ואמונה. להרחבה בנושא, חפשו ביוטיוב קטעים של מניטו על 'מבוא לקבלה' שלקוחים משערי אורה שיעור 1 ושיעורים כל כתבי הראי"ה, וכן 'שאלות ותשובות על קבלה' שיעלה בקרוב ומבוסס על ההקדמה שלו לשיעור האחרון בסדרת השיעורים נתיב גמילות חסדים.

[19] "אני לא אומר "התנ״ך", כי מה שהגויים עשו מן התנ״ך הוא תנ״ך נוצרי. הם עשו ממנו נייר של bible אבל מה שהתורה אומרת על הבריאה זה מעבר לכך" (מתוך השיעור). יש לציין שהמילה ספר ביוונית היא βιβλίο (vivlío) . היא באה מהמילה היוונית העתיקהβίβλος (bíblos) , שפירושה "מגילה" או "קלף כתוב" - 'נייר' בלשונו של מניטו - וממנה נגזרה גם המילה Bible, כלומר "הספר" (במובן של המקרא, התנ"ך בעברית).

[20] "אני מרגיש בנוח בתחום המדעי ברמה האישית" (מתוך השיעור).

[21] תיארוך שנות העולם המדעי הוא אינדוקטיבי.

[22] sensibilité humaine – ניתן גם לתרגם: חושיות אנושית, תחושתיות אנושית, תפיסה חושית אנושית, רגישות אנושית, קליטה אנושית, חוויה אנושית חושית.

[23] כלומר המלומדים שמחילים את קטגוריות הזמן של האדם על מציאות שהאדם נעדר ממנה. בכך הם מנפחים ( hypertrophié ) את אוצר המילים שמתייחס מעצם הגדרתו, למושגי אנוש בלבד.

[24] המוזיאון של הטרוקדרו (Le Trocadéro) היה מוסד תרבות ומדע צרפתי חשוב בפריז, ששכן בכיכר הטרוקדרו מול מגדל אייפל. הוא כלל כמה מוסדות שונים לאורך ההיסטוריה, והחשוב שבהם לענייננו הוא "Musée de l’Homme" - מוזיאון האדם, שנוסד בשנת1937 . מוזיאון האדם נועד לחקור את המקור, האבולוציה, והתרבות של המין האנושי, והוא שייך למוזיאון הלאומי הצרפתי להיסטוריה של הטבע.

[25] ז'ורז'-לואי לקלרק, קונט [הרוזן] דה בופון(Georges-Louis Leclerc, comte de Buffon) ‏, 1707–1788 היה אחד מחוקרי הטבע וההוגים הצרפתים הגדולים של המאה ה־18, עוד לפני דרווין. בופון היה מראשוני הביולוגים המודרניים ועסק ביסוד הרעיון של שינוי הדרגתי בטבע. הוא כתב את הסדרה העצומה Histoire naturelle ("ההיסטוריה הטבעית") שבה ניסה לתאר באופן שיטתי את עולם החי, הצומח והאדם. הוא טען שהמין האנושי והחיות התפתחו בהדרגה, אך לא האמין באבולוציה במובן של מוצא משותף אחד. הוא ראה בטבע תהליך של שינוי מתמיד, אך עדיין תחת השגחה אלוהית. הוא היה מבקר חריף של התיאוריה המקראית הפשוטה של בריאה מיידית, ובכך הכין את הקרקע לרעיונות האבולוציוניים שבאו אחריו, אצל למארק, ואחר כך אצל דרווין.

[26] המדען ההולנדי (הוגו דה פריס (Hugo de Vries, ‏1848–1935, שהיה אחד מאבות תורת המוטציות (mutationnisme) בתחילת המאה ה־20. דה־פריס הציע הסבר שונה משל דרווין ולמארק: הוא טען שהתפתחות המינים אינה תהליך הדרגתי רציף, אלא תוצאה של מוטציות פתאומיות (שינויים גנטיים קיצוניים) שמייצרות מין חדש.

[27] בהקלטה שומעים קולות גיחוך ופרץ של צחוק.

[28] נראה שמניטו רומז כאן לניגוד לכאורה שבין תורת האבולוציה לבין המשמעות הנגזרת מן החוק השני של התרמודינמיקה – אנטרופיה. בפתרון הניגוד הזה עסקו הוגים ופיזיקאים רבים ביניהם בולצמן, שרדינגר, ופריגוזין. במאה ה־21 חוקרים (כמו Jeremy England ו–Sara Walker) מציעים שהאבולוציה עצמה היא מנגנון תרמודינמי טבעי: המערכות החיות מתארגנות כך שימקסמו את פיזור האנרגיה. כלומר, הן בעצמן מקדמות את עליית האנטרופיה הכללית, תוך שמירה על מבנה פנימי יציב. אך הם עסקו בעיקר בעצם ההיווצרות של מערכות חיים מסודרות ביקום שמתנהל על פי האנטרופיה, ואין בכך כדי להסביר את היווצרותה של מערכת חיים מפותחת כמו אדם מתוך מערכות חיים קדומות יותר, התפתחות שאינה ניתנת בהכרח להסבר על פי העקרונות שטבעו הוגים אלו על האנטרופיה והחיים.

[29] בשיעורים אחרים הגדיר מניטו את הנביא כ"מי שמדבר באמת".

[30] הפשֶן ייצג את כוחו של הפרעון על כל מצרים המאוחדת. הוא נשא עליו שני סמלים של בעלי חיים: קוברה מצרית, הידועה בשם אוראוס, מוכנה להכיש, שסימלה את האלה המצרית התחתונה וַדג’ט; ונשר, שייצג את האלה השומרת של מצרים העליונה נֶכבֶּת. שני הסמלים הללו חוברו לחזית הפשן ונקראו "שתי הגברות".

על פי : https://www.egyptos.net/egyptos/pharaon/les-attributs-royaux-du-pharaon.php?utm_source=chatgpt.com

[31] על פי אגדה נוצרית מהמאה ה 11 גיבור נוצרי הרג דרקון בסן ז'ורז' (בצפון אפריקה) ולכן תושבי המקום התנצרו. יש אירועים טקסים ואיקונוגרפיות לזכר המאורע עד היום בצרפת ובקטלוניה. הדרקון מסמל בברית החדשה את הנחש (אפוקליפסה יב 9, בנוסח הלטיני והצרפתי). בהמשך, בתרבות הנוצרית, הדרקון מייצג את הכוחות הבלתי מרוסנים של הבריאה, את היסוד הפרוע של העולם שטרם נכנע לסדר האלוהי, כוחות החטא והתשוקה שיש להכניעם.

[32] האמרה "הצדק אינו מהעולם הזה" התגבשה בספרות ובהגות נוצרית–אירופית (למשל אצל פגי), כמטאפורה תיאולוגית–מוסרית על המרחק בין צדק אלוהי לסדרים אנושיים. הדברים מבוססים על הפסוק שמניטו מצטט בהמשך: "מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן 18:36).

[33]   רעיון הdelta d’erreur - , הפער בין המודל המדעי למציאות, לבש מאז המאה ה 18 מספר צורות:

1. הגישה האמפירית־אינסטרומנטלית (במיוחד אצל הפוזיטיביסטים): השגיאה היא מרווח מדידה טכני בלבד, - Δ נובע ממגבלות הכלים או התנאים הניסויים, לא מעקרון פילוסופי.
2. הגישה הקוונטית (הייזנברג, בוהר): הופכת את ה־Δ לעיקרון מהותי - אי־הוודאות עצמה היא חלק מהטבע, לא טעות. המדידה משנה את הנמדד, ולכן הפער בלתי ניתן לביטול.
3. על פי תורת היחסות: הפרש בין מערכות ייחוס שונות - תלוי נקודת מבט.
4. הגישה האפיסטמולוגית (בשלאר, קון): השגיאה היא תנאי להתקדמות הידע. כל תאוריה חדשה נולדת מתוך תיקון של "פערי" התאוריות הקודמות; ה־Δ הוא מנוע ההתפתחות של המדע.
5. הגישה הפוסט־מודרנית / פרשנית (פוקו, לטור): הפער אינו טעות, אלא עדות לכך שכל תיאור מדעי הוא הבנייה תרבותית, תמיד חלקי ותלוי בהקשר.

כל הגישות הללו מבטאות היבטים של הפער בין האמת למציאות.

[34] בנצרות, נקודת המוצא היא דוּאליזם: אל מול עולם האלוהות ניצב עולם החטא והחומר. הגוף והרוח נפרדים. האוכריסטיה שמבטאת את הפיכתם של הלחם והיין לכביכול גוף ודם המשיח, היא ניסיון לגשר על הפער הזה. היא ביטוי של רצון לאחד מחדש את מה שנקרע. הנוצרי אומר: "הגוף והרוח מתאחדים באוכריסטיה". דקארט לפי הסברו של מניטו משיב: "אתה בעצם מודה שהם נפרדים, ולכן אתה צריך נס כדי לחבר ביניהם".

[35] המילה piétisme בצרפתית פירושה אדיקות ויראת שמים, מסירות, כבוד להורים או לאל. מבחינה היסטורית מדובר בזרם דתי נוצרי המדגיש את הדבקות הרגשית, האמונה הפנימית, ההכנעה לפני האל, והחיים המוסריים האישיים, יותר מאשר את הלימוד השיטתי או את הדוֹגמה התאולוגית. מקור המונח הוא בתנועה שנולדה בגרמניה במאה ה־17 בתוך הנצרות הפרוטסטנטית, כתגובה למה שנתפס אז כדת קרה, שכלתנית ופורמלית מדי. הפייטיסטים שמו דגש על חוויית האמונה האישית ועל לב טהור.

[36] גישה של אדיקות דתית מוסרנית וסגפנית במיוחד.

[37] הדברים מהדהדים את משנתה של הפסיכולוגית שפעלה בזמנו של מניטו: פְרַנסוֹאָז דולְטו (Françoise Dolto) . לפי דולְטו, ילדים הם מאושרים יותר ממבוגרים, אבל הם מאושרים באופן אחר: מתוך קשר חי, אותנטי וישיר עם האמת הפנימית ועם הדמיון, ולא מתוך היעדר סבל. עיקרי הגישה שלה:

• הילד חי בעולם שבו הכול עדיין אפשרי. הילד הוא יצור פתוח, שואף חיים, שמרגיש את העולם באופן חושי ובלתי־מתווך. היא אמרה שהילד נמצא בקרבה מתמדת למסתורין של החיים, ושזה המקור לשמחתו. הילד לא מפריד עדיין בין "רצוי" ל"מצוי", הוא חי את האפשרות ולא את המגבלה.
• “L’enfant croit au possible.” - הילד מאמין באפשרי. המבוגר, לעומתו, "מאבד" את האמונה הזו, והוא חי בתוך מבנה חברתי נוקשה של "מה שאפשר" ו"מה שאסור". הילד מאושר כי הוא קרוב לאמת של עצמו. הילד הוא יצור של אמת: הוא מרגיש, שואל, בוכה, צוחק, מגיב – הכול ישיר. כאשר הילד מרגיש דבר אחד אך רואה שהמבוגר אומר דבר אחר, הוא לא יודע למי להאמין: לעצמו, או לעולם. לפי דולטו הפער הזה הוא שורש החרדה של הילד. הילד חושב שהוא טועה בתחושותיו, מפני שהמבוגרים "מכחישים" את מה שהוא חש. למשל, כשאם עצובה אך מחייכת ואומרת "הכול בסדר" הילד חש את העצב, אך שומע הכחשה ואז מתחיל ללמוד "לא לסמוך על תחושותיו".

[38] מייסד קבוצת דאסו, מרסל דאסו (Marcel Dassault), נולד בשם מרסל בלוך (Marcel Bloch) בשנת 1892 למשפחה יהודית צרפתית אשכנזית. בזמן מלחמת העולם השנייה סירב לשתף פעולה עם ממשל וישי ועם הגרמנים, ולכן נעצר ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד. אחרי המלחמה, בשנת 1949, הוא שינה את שמו מבלוך לדאסו (Dassault) – הכינוי של אחיו, פול בלוך, שהיה פעיל במחתרת הצרפתית ונודע בשם “Char d’Assault” ("טנק הסתערות" בצרפתית). השם Dassault נגזר ישירות מהמילים האלה d’assaut , כלומר של הסתערות. האירוניה שמשתקפת בדברי מניטו (על כך שהיהודי יוצר טנקים ומטוסים) רומזת על כך שהיה מודע היטב לרקע הזה. ואולי אף לכך ש Dassault חזר בתשובה בשנות חייו המאוחרות, תמך בקהילה היהודית ובנה בתי כנסת.

[39] C'est de la paralogique – מקור המילה הוא המונח paralogisme – . כלומר, טיעון שנראה לוגי במראית עין, אך למעשה שגוי מבחינה הגיונית.

[40] מניטו רומז כאן ל מחלוקת הגדולה במאה ה־19, בין המטריאליזם לבין האידיאליזם והרוחניות. מצד אחד עמדו המטריאליסטים, לדוגמה הרברט ספנסר (Herbert Spencer, 1820–1903)פילוסוף בריטי שניסה להחיל את תורת האבולוציה של דארווין גם על תחומי החברה, הנפש והמוסר. הוא גרס שהתודעה עצמה התפתחה בהדרגה מתוך הארגון החומרי של הטבע, כלומר, שהנפש האנושית היא שלב מתקדם בהתפתחות החומר. גם ההוגה הצרפתי הפוזיטיביסטי אוגוסט קונט (Auguste Comte) הוגה ה"פוזיטיביזם" הצרפתי, ראה בכל תופעה (כולל נפשית או מוסרית) ביטוי של חוקי טבע חומריים. הוא סבר שלא ניתן לדבר על רוח או סובייקט במנותק מהעולם הפיזי. התיאוריות של דארווין ומרקס היו קשורות בזרם המטריאליסטי. מצד שני עמדו האידאליסטים: הגל, שופנהאואר, אנרי ברגסון ועוד. הגל סבר שהרוח (Geist) איננה תולדה של החומר אלא להפך, החומר הוא ביטוי של הרוח בתהליך ההתגלמות שלה בעולם. ברגסון קבע שהחיים אינם ניתנים להסבר מכני. התודעה, החופש, והיצירתיות נובעים ממה שהוא מכנה élan vital"" - ההינף, "הדחף החי" שהוא כוח רוחני דינמי, יוצר, שאי־אפשר לצמצמו לפיזיקה או לביולוגיה.

[41] סנהדרין צא א

[42] במקורbête , מילה שיש לה קונוטציה של חיה פשוטה או טיפשית, ובהשאלה אדם טיפש.

[43] במקור animal, מילה שמדגישה את הקטגוריה הביולוגית, את הסוג – יצור חי.

[44] ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב׳. המילה ׳וַיַּרְא׳ מבטאת שיפוט חיובי, אישור מאת הבורא. גם בנוגע לשאר הימים, ואף על פי שכתוב ׳וַיְהִי כֵן׳, נאמר ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב׳. על אף הפער שהתגלה בין התכנון לביצוע, המציאות מספיק קרובה לתכנון כדי שניתן יהיה להמשיך לשלב הבא ביצירת העולמות. אמנם מה שנהיה במציאות הוא רק ה״כֵן״ של התכנון, אבל הוא מספיק קרוב לו. את המונח ״טוב״ שמתאר את מצב העולם בסיום כל אחד מששת ימי המעשה, יש להבין כמשמעו בלשון הקודש. ״טוב״ במקרא משמעותו כי הדבר המתואר ״קיים בזכות ולא בחסד״. בהקשר שלנו באה מילה זו לתאר יש שקיומו מוצדק על־ידי זכותו, ולא יש הנמצא כמתנת חינם. במשמעותה הפשוטה של המילה ״טוב״ יש ממד מטפיזי מוחלט ולא שיפוט איכותי יחסי. המונח ״טוב״ אינו תואר־השם במובן הדקדוקי של המילה - תוספת למהותה של ההוויה אלא מונח המתאר יש שזכאי לקיומו (מתוך סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 82).

ראו גם ב״דרך חיים״ למהר״ל, עמ׳ 24 (הוצאת האחים הוניג): "...כי הנבראים נבראו בשביל שיש בהם טוב ואם לא היה בנמצאים הטוב לא היו נבראים, כי הדבר שאינו טוב בעצמו אין ראוי שיהיה לו המציאות, ויותר ראוי שיהיה נעדר ולא יהיה לו המציאות ... רק מצד הטוב שנמצא בכל אחד יש לו קיום, ומפני זה חתם בכל בריאה ובריאה במעשה בראשית וירא אלקים כי טוב, וזהו בפרט כל בריאה ובריאה בפני עצמה, וכן בכלל כל הבריאה וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד...". ולהרחבה ראו את הסברו של מניטו על כך, בסוד מדרש התולדות, כרך 9, בפרק דו פרצופין הערה 9.

"הביטוי "ויהי כן" הוא משמעותי ביותר, שכן הוא מצביע על אותה המציאות, שנתבקשה להגיע לתוצאה מסוימת, לא הצליחה לעמוד בדרישה הזו במלואה, אלא רק בקירוב. עם זאת, סופו של התהליך היה קרוב דיו לציווי, על מנת שהבורא יאמר: "כי טוב". הבריאה הגיעה בכל שלב למצב הטוב ביותר לפי כוחה, באופן שניתן היה לעבור לשלב הבא בהשתלשלות העולמות. עם זאת, בכל שלב חסרה המציאות קצת מאותו אידיאל, מאותה שלמות שאליה הייתה אמורה להגיע. החוסר הזה, ההפרש בין האידיאל למציאות, נקרא בקבלה "קליפות הפרי", כמו ההבדל בין הפרי לקליפה השומרת אותו. אותם הפרשים, אותם הפסדים, מהווים במציאות "חוסר מצטבר". ביום השני, הבריאה החסירה משהו, והחֶסר הזה הועבר ליום השלישי. ביום השלישי,^[43] הבריאה החסירה דבר-מה נוסף, והפער גדל בהצטרפו לפער הקודם. כל יום נוסף הגדיל את הפער, עד שכאשר הגיעה הבריאה ליום השישי, החיסרון כלל את כל ההפרשים של כל הימים שקדמו לו. על כן אמרו חכמים: " בתורתו שלר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד - והנה טוב מות". מכאן עולה, שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא מלכתחילה עולם חסר, עולם שאינו מגיע למיצוי הפוטנציאל שלו. האדם נולד לתוך מציאות חסרה, מה שמסביר את תחושתו הפנימית העמוקה של האדם באשר לפער בין העולם כפי שהוא צריך להיות, בפוטנציאל, באידיאל, לבין מה שהאדם רואה כשהוא מביט סביבו. על פי התורה, הפער הזה אינו קיים רק בדמיונו של האדם; הפער הזה הוא ממשי, והוא היה קיים עוד לפני בריאת האדם". (מתוך הספר 'סוד העברי', חלק 1, שער ראשון).

[45] סנהדרין לח א בראשית רבה פרשה ח סימן ט.

[46] מניטו התנגד למונח פילוסוף יהודי, מכיוון שמדובר באוקסימורון: היהדות רואה את ההתגלות כמקור החכמה בעוד שהפילוסופיה רואה את שכל האדם כמקור החכמה. לכן הוא הקפיד לומר "פילוסוף ממוצא יהודי".

[47] מונח פילוסופי־מוסרי שפירושו שיטת חשיבה או ניתוח מוסרי המבוססת על מקרים פרטיים (קזוסים) במקום על עקרונות כלליים.

[48] זהו מונח השאול מתחום המתימטיקה: מתקרב ללא גבול, אך לעולם לא נוגע או מגיע ממש לנקודת היעד.

[49] בניגוד לאדם הטבעי, הגוי כן מכיר בערכים על טבעיים אבל מצד הסטרא אחרא ולכן מעוות אותם.

[50] בלטינית Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius המילים הללו נאמרו על־ידי הארכיהבּט של מסע הצלב האלבִגֶנְּסי - ארנוֹ אמארי (Arnaud Amalric) - בעת המצור על העיר בזייה בשנת 1209, כאשר הוזמן להכריע כיצד להבחין בין הקתרים (כופרים מבחינת הכנסייה) לבין הקתולים האורדיים בעיר.

[51] ישנו מדרש שמציין שנחש היה מקועקע על ירכו של עשיו. המדרש מופיע בין היתר בשל"ה, בפירושו על פרשת תולדות, ד"ה "ועתה אבאר הסוד", שם הוא מתבסס על תרגום אונקולוס: "גבר נחשירכן". מניטו לוקח את המדרש צעד קדימה ומסיק מזה שהקעקוע מצביע על זהותו של עשיו.

[52] כלומר כפי שראינו אצל עשו, מהגוף יכול גם לצאת אדם טבעי, כנחש. רק הנשמה מגדירה את יעקב - תאומו של עשיו שיצא מאותו רחם - כאדם נברא.

שיעור על פרשת שופטים

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

ההבדל בין המצוות בספר דברים למצוות בחומשים הקודמים

מניטו: כהקדמה קצרה לפרשה הזו אומר לכם כמה משפטים. אני מקווה שלאחר מכן יישאר לנו זמן ללמוד מספר קטעים. ואחר כך נמשיך עם פירושי רש"י, ככל שהזמן יאפשר.

אני מזכיר לכם בקצרה שהחשיבות של הפרשיות האלו נעוצה בכך שהן חוזרות על מספר מצוות שכבר התגלו בארבעת הספרים הראשונים, אלא שכאן הן מופיעות בצורה חדשה, אחרת מהראשונה. לעתים הן גם מופיעות עם הבהרות הכרחיות, תוספות, שנחוצות כדי לנסח את הדברים ברמה של ההוראה הייחודית לחומש דברים, החומש של תורת משה .הסיבה לכך היא שהתורה פונה כאן לדור שעתיד להיכנס לארץ ישראל, ולכן יש צורך לנסח את המצוות שמתייחסות לחיים ההיסטוריים והחברתיים בארץ ישראל. אני סבור שעולה כאן הבדל עקרוני שקל יחסית להגדרה: אפשר היה להסתפק ולקרוא את ארבעת הספרים הראשונים בקריאה תיאורטית מעט, מופשטת או אידיאולוגית – סגנון קריאה שכבר קיים בחוגים מסוימים שתופסים את התורה בעיקר כאידיאל מסוים. אבל כאן, בספר החמישי, מאחר שהתורה פונה לדור שעתיד להיכנס לארץ ישראל כדי להתחיל חיים ממשיים בהיסטוריה ובקהילה, יש צורך להבהיר את הממד המעשי של יישום המצוות שבתורה. במילים אחרות[1] אנחנו מוצאים בפרשיות של ספר דברים, הספר החמישי, מספר נושאים שנלמדו בארבעת הספרים הקודמים ובמיוחד בספרים ויקרא ובמדבר. אבל הם מובאים מחדש מתוך כוונה חקיקתית עבור חברה היסטורית, לא רק עבור קהילה אידיאלית שהקשר שלה לתורה נושא אופי של זרם דתי, קצת מופשט. הנה, זה העיקרון החשוב הראשון.

העיקרון השני הוא להזכיר באופן קבוע לדור השני של ישראל באותה תקופה – אחרי שדור יוצאי מצרים, דור האבות, נשאר במדבר – את ייעוד הקדושה של ישראל. כל מצוות התורה, מכל סוג ותוכן, נועדו בסופו של דבר למטרה אחת: להוביל אל הקדושה.

המצוות מחולקות לשלש קבוצות

בשבוע שעבר ראינו בפירוט מעט רחב יותר את ההגדרות של הקטגוריות העיקריות בחוקי התורה. לא אכנס שוב לפרטים, אלא אסכם זאת בשלושה משפטים בלבד, סיכום שמבוסס על לימוד קלאסי של התורה שבעל פה כפי שהיא עוצבה במיוחד בידי המהר"ל מפראג.

בדרך כלל אנחנו רגילים לראות את מצוות התורה מתחלקות לשתי קבוצות, שני סוגים. זו התזה הקלאסית והמוכרת ביותר, במיוחד כשלוקחים כדוגמה את עשרת הדיברות. מיד נראה שהמהר"ל מדייק זאת יותר. בתזה הקלאסית הזו יש שתי קטגוריות: המצוות בין אדם למקום – המצוות שמחוקקות ומסדירות את היחסים בין האדם לבין אלוהיו. נוטים להגדיר את הקבוצה הזו במילה הכללית "דת" או "פולחן". מצוות בין אדם לחברו – בין אדם לרעהו, בין בריה אחת לבריה אחרת. ההגדרה של תכלית המצוות בקטגוריה הזו היא המוסר, המוסריות. לדוגמה, אם נתבונן בעשרת הדיברות, הרי שנוטים לומר שהלוחות הראשונים הם מהסוג הראשון, והלוחות השניים מהסוג השני. למעשה, המהר"ל מחדד את ההגדרה הזאת ומסביר שבתורה יש שלושה תחומים: מצוות בין אדם למקום - החוקים המסדירים את היחסים בין הנברא לבין הבורא, כלומר מה שמכונה בימינו בשם הכללי "דת." מצוות בין אדם לחברו - הסדר המוסרי והחיים המשותפים בתוך החברה. מצוות בין אדם לעצמו - מצוות המסדירות את יחסו של האדם אל עצמו, במובן המילולי אך גם מעבר למובן המילולי.

מבחינה דקדוקית, "בין אדם לעצמו" הוא ביטוי פועל חוזר – בין האדם לבין עצמו – כלומר כאשר האדם הוא גם נושא הפעולה וגם מושא הפעולה של התנהגותו. אך בעברית, למילה "עצם" המשמשת כאן לציון היחס הזה יש פירוש נוסף: "מהות" – מהות הדבר שעליו מדובר. על כן, הפירוש של "בין אדם לעצמו" הוא מה שבין האדם לבין מהות האדם שבו, כבוד האדם שבתוכו. את מכלול התחומים שעליהם מצביעות ומתייחסות המצוות האלו ניתן לכנות בתרבות בת־זמננו בשם 'חיים רוחניים'.

מדוע מסתירים את המשיחיות

למען האמת, המצוות שבין אדם לעצמו מתייחסות להתנהגויות של המשיחיות.[2] מכיוון שזה נושא רחב מדי, אזכיר זאת רק ברמיזה, כהערת אגב, כדי להזכיר לכם שבדורות האחרונים של המסורת והמחשבה היהודית – כפי שהן עוצבו בתוך התרבות המערבית – כל החלק הזה בתורת ישראל הוסתר ונעלם.

מזה כמה מאות שנים, ובעיקר ביהדות האירופית, כל מה שנוגע לנושא המשיחיות והמשיח נעדר מהמקורות הרציניים של התקופה. הסיבה לכך נעוצה באווירה התרבותית החיצונית, שהייתה נוצרית, ויצרה סכנה של בלבול וערבוב במשמעות המונחים המשמשים לתיאור מכלול ההתנהגויות שאני מכנה 'משיחיות' או 'משיחיזם'. לכן, כדי למנוע את אותו ערבוב, העדיפו חכמי ישראל להסתיר לחלוטין את כל מה שנוגע לנושא בלימודי היהדות. נדמה לי שדיברתי על כך בשבוע שעבר. חשוב להדגיש שהכוונה [של חכמי ישראל] הייתה טובה: למנוע מיהודים לדבר על המשיח בהקשר הנוצרי. שכן עם הזמן, גם אם כוונת המילים הייתה יהודית לגמרי, האוזן, אפילו האוזן היהודית, החלה לשמוע בהן קונוטציות נוצריות. עם זאת, התוצאה הייתה הרת אסון למדי. אני מציג זאת כאן בפשטות, יש כמובן מקום להבחנות עדינות יותר. מניסיוני, כמעט בכל פעם שמדברים כיום על משיחיות או על המשיח, צריך לשאול היטב על מה בדיוק מדובר והאם לא חדרו למונחים הללו משמעויות נוצריות. ההסתרה הזו לא התרחש בקרב חוגי המקובלים, במיוחד בקהילות שחיו בעולם האסלאמי, כלומר בעולם הספרדי בכלל.[3] אני מציין זאת מפני שזה נושא שעומד להפוך לאקטואלי וחשוב מאוד להיות ערים לכך. במיוחד כשמדברים צרפתית, לעולם אין לדעת איזו משמעות מייחס בן-שיח, גם אם הוא ירא שמים, למונחים שבהם הוא משתמש כשהוא מדבר על המשיח. אני לא יודע אם הדברים שאמרתי מובנים, אבל אתם חשים היטב את חשיבות הבעיה.

התכלית הכוללת של מכלול מצוות התורה היא הקדושה

אם כן, כך או אחרת, מכלול ההוראות שבתורה – כלומר המצוות – מכוון למטרה אחת וסופית: הקדושה. תהא אשר תהא התכלית המיידית והישירה של המצוות, התכלית [הסופית] היא תמיד הקדושה. בקבוצה הראשונה של המצוות מדובר על ה"עבודה", הפולחן, של מה שמכונה "הדת". בקבוצה השנייה מדובר על הדרך־ארץ של התורה. כאן אני מדגיש, למי שכבר למד את הנושאים האלה, שזו "דרך ארץ של התורה", ולא "דרך־ארץ שקדמה לתורה". הכוונה בכך היא לחיים המוסריים, לחיים בחברה, שכן ברור שביהדות אין חיים מוסריים מחוץ לחיי חברה. אבל גם כשמדובר במוסר הפרטי – והוא קיים במסגרת הקבוצה החברתית המצומצמת שהיא המשפחה, או אפילו בחיים הפנימיים – תמיד יש באדם שניים בתוכו כאשר עולה שאלה של כבוד מוסרי. והקבוצה השלישית - החיים הרוחניים.

ובכן, כך או אחרת, התכלית היא הקדושה, אשר במובנה המדויק חורגת משלוש הרמות הללו. "עבודה" ו"עבודת הקודש" – זה לא אותו הדבר. [כך גם] "מוסר" ו"מוסר של קודש" (אני ממציא כאן את המילים האלו כדי להמחיש לכם בעברית). וכך גם "רוחניות" ו"רוחניות של קדושה". כשעוסקים ברוח או כשמדברים על רוחניות, לא בהכרח עוסקים ברוח של קדושה. שהרי ייתכן שעוסקים ברוח, אך זו רוח של טומאה.

והנה מלכתחילה, המטרה, התכלית של הקדושה – ניתנה לישראל כולו. אמנם היא הוענקה לשבט לוי, במיוחד לכהנים שבשבט לוי, אך היא נותרה האידאל המהותי היסודי של כלל ישראל. לכן אני מזכיר לכם את הבעיה הזו. בתחילת הדברים, הגדרתי מטרה אחת לניסוח מחדש של המצוות האלה בספר דברים ובמיוחד בפרשת שופטים. מעבר למטרה הראשונה שהגדרתי, קיימת מטרה נוספת: להזכיר שהמצוות הללו, המשלבות ומגשימות את התורה בתוך חיי החברה והמדינה, נועדו לתכלית של קדושה, ולא רק כדי לעצב סגנון חיים מסוים או חכמה מסוימת שבזכותה תהיה לעם ישראל חוקה חכמה יותר משל שאר העמים. היקפה ומשמעותה העמוקה של התורה עולים על כך לאין ערוך.

אני לא יודע אם אתם מורגלים בכך, אבל הייתה תקופה שלדבר על היהדות לא כדת אלא כסגנון חיים היה דבר שבאופנה. המילים הללו, 'סגנון חיים', הן מרתיעות, מפני שהן נשמעו יותר מדי רגילות, ולכן קראו לזה במונחים אחרים מעט. אבל המונחים האלו כבר הסיטו במקצת את מטרתה האמיתית של התורה.

אם כן, לפניכם הקדמה קצרה לנושא הכללי של ספר דברים. עם זאת,
ישנה חשיבות מיוחדת לפרשת שופטים, המשתרעת מפסוק י"ח בפרק ט"ז ועד פסוק ט' בפרק כ"א: בפרשה הזו התורה מגדירה את הזכויות ואת החובות של ארבעת הקטגוריות של השלטון בחברה של עם ישראל שחיה על פי התורה. ואכן, בסופו של דבר, בתרבות המערבית התרגלו למושג של דואליות שלטונית: הכוח האזרחי והכוח הדתי. לאמיתו של דבר, אפילו בחברות המערביות, מבנה ארגון הכוח בחברה הוא מרובע. אני אגדיר את זה ביחס לתורה, ואתם תעשו בעצמכם את ההשוואות למערכות החברתיות שבהן אנו חיים, בפרט במערב.

ארבעת הכוחות הפועלים בחברה

ישנם ארבעה כוחות. הכוח המלכותי :בתרבות העכשווית מכנים אותו הכוח הפוליטי: הממשלה וכל המוסדות הנלווים אליה. כוח הכהונה: הכוח של אנשי הדת, הכוח של המכהנים, במובן הפשוט של המילה – נושאי משרות דתיות. הכוח המשפטי: הכוח המחוקק, הכוח של השופטים על פי התורה. הכוח הנבואי: הכוח של הנביאים. ישנם אפוא ארבעה מבנים של היררכיות שלטון בחברה של עם ישראל. בפרשה שלנו הארבעה הללו נזכרים בצורה מדוקדקת ביותר, על זכויותיהם וחובותיהם. בחומשים הקודמים (שמות- במדבר) יש שתי פרשיות[4] שמתייחסות לארבעת הכוחות הללו. אבל בטקסט הראשון שנלמד אציג את הסדר שבפרשתנו שבו מושם הדגש על כוח השופטים.

כוח העד והעיתונות

אבל נראה[5] שבכל ארבעת המקרים מושם הדגש על חשיבותו של כוח חמישי. אני לא יודע אם נכון לכנותו 'כוח', אבל מדובר בצורת זהות חמישית של האדם, והיא דמותו ותפקידו של העד. נתמקד בלימוד על תפקידו של מה שנקרא "העֵד" בחיי האדם, בחיי החברה.
אני מזכיר בסוגריים את העיתונאות. כי בסופו של דבר העדים בחיים החברתיים של זמננו הם העיתונאים, הם "העד". אם דיברנו על כוח, אתם יודעים עד כמה רב כוחם של העיתונאים. אני לא יודע באיזה שם־תואר להשתמש, אבל כוח העד הוא לפחות כוח עיתונאי, כפי שאתם יודעים. ובכן, עניינו של העד, הוא הנושא שיעבור כחוט השני דרך כל הלימודים השונים הללו.

שחזור המשכן באמצעות ארבעת הכוחות

עכשיו אציג זאת על הלוח[6]:

• השלטון האזרחי, הפוליטי – מלך
• השלטון המשפטי – שופט
• השלטון הכוהני – כוהן
• השלטון הנבואי – נביא

הצבתי כאן את הסדר הראשון[7] שהוא חשוב מאוד מפני שהוא מתייחס אל המושג משכן,
שמופיע כאן בראשי התיבות של ארבעת המילים: מלך, שופט, כהן, נביא. נרחיב מעט על המילה משכן. 'משכן' פירושו: המקדש. הפסוק שמלמד זאת נמצא בפרשת תרומה בספר שמות: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - והמילה משכן מציינת את המקדש. היא מתייחסת למשכן במדבר שהיה ההקדמה וההכנה לבית המקדש, למקדש שבירושלים. אבל משכן זו מילה חשובה מפני שהיא מורה על תפקידו של המקדש: המקום שבו הקדושה ממוקמת. בית המקדש - בית הקדושה. ותפקידו של המקדש היה להיות משכן – מקום משכנה של השכינה. שימו לב למשמעות של המילה שכינה. שכינה היא הנוכחות ששוכנת. אם המקדש הוא אותנטי, אזי הוא משכן, כלומר הוא המקום שבו שוכנת השכינה.

מכאן מובנת חשיבות המושג משכן. החפץ חיים, יחד עם מפרשים רבים מאוד, בהשראת מקורות המדרש והתלמוד, הדגישו שמשכן הוא מקום משכנה של השכינה. אלא שהפסוק לא אומר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו – שיעשו לי מקדש ואשכון בתוכו, בתוכו ממש. אלא אומר ושכנתי בתוכם– הכוונה היא שהמקום שבו שוכנת השכינה היא דווקא החברה הישראלית. זה מובן? אני אשכון בתוכם, בתוך בני ישראל. הדיוק מובן? והנוכחות, השכינה מתפשטת בדיוק דרך ארבעת הכוחות שאותם הזכרנו קודם.

בתוך החברה האנושית, הכוחות האלו הם המימוש של מה שמסמלות ארבע האותיות של השם האלוהי בעולמות העליונים. י־ה־ו־ה מקביל ל־מ־ש־כ־ן. ישנם ארבעה עולמות עליונים של האלוהות הנעלמת, הטרנסצנדטית, והם משתלשלים מטה מטה, עד העולם התחתון, אל תוך החברה האנושית. והם הם ארבעת הכוחות. את כל זה צריך ללמוד בעברית, משום ש שאם הייתי אומר בצרפתית "מלוכה בזכות אלוהית"^[8] המשמעות הייתה אחרת לגמרי. כל הנסיכויות הללו שהן כביכול ב"זכות אלוהית". ובעברית מתברר שלא רק המלוכה היא בזכות אלוהית. גם השופט בזכות אלוהית, הכהן בזכות אלוהית, והנביא – על אחת כמה וכמה – בזכות אלוהית. אתם רואים שבצרפתית אין לזה משמעות. ובעברית הכוונה היא שיש כאן מעין שליחות, של מהות הטרנסצנדנטית המיוצגת בארבע אותיות השם האלוהי, שהולכת ועוברת דרך אינסוף תיווכי העולמות, עד אלינו. לפי תורת החפץ חיים – ואולי זה גם החתם סופר, אני זוכר שזה אחד משניהם, וראוי להזכיר את שני השמות – במשכן התרחש גילוי של נוכחות השכינה. כאשר המקדש חרב, השכינה נעלמה, המשכן חרב. ומתי חרב המקדש? כאשר החברה הישראלית עצמה חרבה. וכאשר החברה הישראלית חרבה, ארבעת הכוחות שלה התפוגגו. לא נותר בה לא מלך, לא שופט, לא כהן, ולא נביא.

מוסד "הרב" בגלות – כנגד ארבעת הכוחות

שמתם לב? ברגע שהמקדש חרב, החברה הישראלית חרבה, וארבע רשויות השלטון הללו נעלמו. ואז מתחיל זמן הגלות. ובזמן הגלות היו לעם ישראל מנהיגים שמכונים "הרבנים".
כלומר מוסד "הרב" מחליף את אותם ארבעה הכוחות.

מתוך הלימוד בראשית הדברים עולה שהתפקיד האמיתי של הרב הוא להיות דיין, כלומר שופט. במילים אחרות, תפקידו האמיתי של הרב הוא להיות המורה של החוק, כלומר השופט, הדיין של בית הדין. זה השופט של ימי המקרא. היום, בחברה הישראלית, יש לנו את הדיין שעוסק בענייני הדת, ואת השופט שעוסק בענייני המערכת השיפוטית. זה בערך המונח. זה לא בדיוק כמו במסורת היהודית, אבל אני מפשט את זה. ולפעמים כדי לפשט צריך דווקא לסבך...

על כל פנים, את המעבר הזה ירשנו מתקופת המשנה. כל ה"רבנים" בתקופה הזאת - הרב פלוני במשנה, הרב אלמוני במשנה – היו בעצם דיינים. הם היו השופטים, אלה שמלמדים את החוק, את התורה כחוק ישראל. אבל יחד עם זאת, הייתה להם גם אחריות כלפי שאר הכוחות שנעלמו. ולכן, רב אמיתי – גם אם הוא מתפקד בעיקר כדיין, כשופט –הוא עומד גם כן במקומו של המלך, במקומו של הכהן, ובמקומו של הנביא.

כעת אגש בקצרה להסביר את הנושא של תפקיד הרב בגלות ותאמרו לי אם זה מספיק מובן: מי שחי בקהילה יהודית מסורתית יודע שישנם רבנים שנראים כמלך יותר מאשר כל דבר אחר - "מלך היהודים" . בדרך כלל, כדי שהדבר יהיה ברור, מכנים אותו "הרב הראשי". אבל לא היינו מעלים בדעתנו לבקש מהם דין, או לבקש מהם תפילה, ועל אחת כמה וכמה לא נבואה. מה שבדרך כלל מבקשים מהם זה להנהיג את הקהילה, לנהל את ענייני הקהילה. אין כאן שום רמז לדמויות מסוימות. מצד שני ישנם רבנים שהם ממש דיינים. כלומר, כאשר מתעוררת שאלה, פונים אליהם כדי לברר מה התורה אומרת ולפעול על פיה. ישנם רבנים אחרים שנראים יותר ככוהנים, מפני שכאשר זקוקים לברכה פונים אליהם. וישנם רבנים שנראים יותר כנביאים. וכאן אני עוצר, מפני שבימינו, ככל שהזמן רץ, "הנבואה" נפוצה יותר ויותר^[9]. אבל בכל זאת, הדמות של הרב היא דמותו של השופט. כלומר, כאשר נחרב המשכן, נשאר לנו משהו – הדיינים, הרבנים כדיינים. והם אמרו לעצמם: צריך להחיות את חיי הקהילה.

בסוגריים אציין שבצרפתית יש כאן מעין ערבוב, בלבול, כשעושים הקבלה בין הרב לבין הכומר^[10]. תפקיד הכומר מקביל לכהן, בעוד שהרב הוא שופט. החזן של הקהילה הוא זה שמקביל לכהן. לא אמרתי שהוא כומר, אם כי,בצרפת היו רגילים להלביש את החזנים כאילו מדובר כביכול בכמרים^[11]. זה מתחיל להשתנות. יש לציין שהכמרים עצמם אימצו את לבושם של השופטים בימי הביניים, והרבנים גם הם אימצו את אותו לבוש של השופטים. אבל מדובר בעצם בלבוש אזרחי – במקור, אותה גלימה אינה לבוש דתי, אלא לבוש אזרחי של בעלי שררה משפטית. אנחנו לא עוסקים כאן באתנוגרפיה של לבוש. והרי, לא הבגד הוא שעושה את הנזיר^[12]. ובאמת, האישיות בקהילה שמקבילה לכהן, היא החזן, השליח ציבור. בקהילות המסורתיות לא קיימת זהות בין תחומי האחריות והסמכויות של הרב ואלו של החזן. בבית הכנסת – החזן הוא העומד בראש. בבית הדין – הרב הוא העומד בראש. היום הכול התערבב, נבלל זה בזה. בצרפת קראו לזה ministre officiant –^[13] ואני חושב שיש אף מקומות שבהם מכנים זאתfonctionnaire du culte^[14] – אלו מקומות שבהם הקונסיסטואר^[15] הוא המלך. ואז הרבנים נהפכו לפקידי דת.^[16] האם זה מובן? בכל אופן, אסגור כאן את הסוגריים. אתם רואים עד כמה החיים מורכבים.

אז אסכם את זה באופן סכמתי: במשך כל תקופת הגלות, ארבעת הכוחות הללו נעלמו, והרב הוא שלקח את מקומם. היו לו גם ועדות שעסקו בניהול שאר הכוחות הללו. אבל מצד אישיותו, הרב היה הדיין.

דרך אגב, אצל הספרדים, היה מקובל ההרגל למנות את רב הקהילה, שהיה באמת ממלא את תפקיד הדיין, ולעולם לא קראו לו "רב". אלא קראו לו "חכם". אתם זוכרים את זה? זה נושא רחב ללימוד, שגם באוניברסיטאות מגלים אותו מחדש ונכתבות עליו עבודות דוקטורט: ההבדל בין רבני אשכנז ל־חכמי ספרד. אלו שני מושגים שונים במקצת. על הדברים האלו אני יכול לדבר זמן רב, ולו רק כאנקדוטות. אספר לכם אנקדוטה,שפורסמה בעיתונים בישראל לא מזמן. זה היה באוטובוס. נותר מושב פנוי ליד אישה, שהייתה מנומסת מאוד. נכנס רב, היא מזמינה אותו לשבת לצידה. הוא אומר: "לא, איני יכול." אחר-כך נכנס לאוטובוס חכם ספרדי, ומתיישב במקום הפנוי לצידה. בתשובה לשאלתה, "מה ההבדל"? החכם עונה: "הוא – זה רב. ואני – אני חכם". אני חושב שאתם חשים את כל מה שמסתתר מאחורי הדברים. ובכן, עד כאן – זה בקשר לדברי החפץ חיים.

שיקום המשכן בחברה הישראלית בימינו

כעת, אשתף את הדרך שבה אני עצמי למדתי את הדברים האלה, לפני זמן רב, אצל הרב קוק. הוא לימד אותנו שכאשר המשכן נבנה מחדש, הוא נבנה בדיוק בשלבים הללו: ראשית – מלכות. אחריה – שופט, שהוא הסנהדרין, שהיא בית הדין העליון של התפקוד המשפטי. לאחר מכן – בית המקדש, וזה הכהן. ולבסוף – הנבואה לכל ישראל. הרי לפניכם שלבי שיקום המשכן. אנחנו חיים בשלב הראשון, וארשה לעצמי לומר שהשלב השני עומד להתחיל.

השלב הראשון הוא המדינה, כלומר כל האנרגיה של שיקום ישראל. אני לא רוצה לומר "תחייה" כפי שאומרים בסוכנות היהודית, מפני שמעולם לא מתנו, ולכן אי אפשר "להחיות". אלא מדובר בשיקום ישראל. במבט על התמונה הכוללת, לפני הכול מגיע שיקום המלכות. מלכות ומדינה זה אותו הדבר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. ובתוך המדינה שאר הפונקציות כבר ניכרות, אם כי באופנים חבויים מאוד. לדוגמה: בתוך המלכות יש את הרבנות הראשית - היא רומזת לסנהדרין, אך עדיין איננה הסנהדרין. זה מובן? בינתיים מתכוננים לבית המקדש, אך עדיין לא בית המקדש עצמו. וישנם כבר גם נביאים, והם לא רק בבתי משוגעים... ובכן, יש כאלה גם בזמננו. כלומר, המאמץ של עם ישראל מתמקד במדינה. אנחנו נמצאים בשלב הראשון, ובינתיים מתכוננים לשאר השלבים. לדוגמה, מאז מלחמת ששת הימים מדברים בגלוי על ההכנות לבית המקדש, והדבר הולך ונעשה יותר ויותר ברור. פה ושם רואים הבזקים של מידע :למשל, מראים לכם בטלוויזיה כיצד ייראו בגדי הכהן הגדול. כבר מתחילים להתכונן. בישיבת "עטרת כהנים" בעיר העתיקה לומדים את כל ההלכות שצריכים להיות בקיאים בהן כדי להיות ערוכים לרגע שבו זה יקרה. ואצלנו זה יכול לקרות גם מחר בבוקר, ולכן צריך להיות מוכנים. ואכן, כל זה כבר מוכן. אפילו האבנים כבר מוכנות. לא אגיד לכם מי שילם עליהן, אבל אתם מנחשים – יהודים אמריקאים. ועל אותה הדרך, גם כל השאר צריך להיות מוכן – כדי שנוכל להעמיד סנהדרין, וכולי. כך, הולכים ומשתקמים השלבים השונים של המשכן. השלב הראשון הוא המדינה. אתם רואים, התורה יודעת מה היא רוצה. בסופו של דבר, ההיסטוריה עצמה מגשימה זאת על פי רצון התורה. ומי שרותם את העגלה לפני השוורים – משמע שאינו יודע מהי עגלה ומהו שור. אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר, [אבל למרות היפוך הסדר]^[17] זה תמיד עושה רושם.

תפקיד השופטים על פי הפרשה

ניגש כעת אל ההוראה הראשונה שהתורה נותנת לנו בעניין האוטנטיות של השופט – כיצד צריך להיות השופט, כדי שיהיה אמיתי ונאמן לתפקידו^[18]. אני קורא:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך". מהם ה"שערים"? באופן מילולי אלו שערי הערים שבהם יושב בית הדין. בכל פעם שמוזכרת העיר דרך שעריה, הכוונה לישות החברתית, לעיר בתור גוף חברתי המכונן מערכת שיפוטית. ומכאן התובנה: צריך שיהיו בתי דין בכל עיר ועיר.

החלוקה הזהותית לפי שבטים וערים ומשמעותה בימינו

"אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך" - כלומר יש כאן אינדיבידואליזציה של זהות ישראל בתוך עם ישראל. הזהות לא אחידה. כל שבט מגלם דרך ייחודית להיות ישראל, ולכן חייב להיות לו בית-דין משלו. בתוך כל שבט יש משפחות שונות, ערים שונות וגם להן צריכה להיות מערכת שיפוט משלהן. לא יעלה על הדעת שבית דין אחד, ישפוט במקום שאינו שייך לו.

בימינו, אנחנו לא מחולקים לשבטים כמו בימי המקרא, אנחנו מחולקים לקהילות. וזה עצמו עומד להשתנות, מפני שבמדינת ישראל החלוקה תהיה למחוזות ולנפות.^[19] בכל אופן, הנקודה החשובה היא שזהות ישראלית תהיה מובחנת בהתאם לאזורים גיאוגרפיים, כמו בתקופת המקרא, שבה ההבדלה נעשתה על פי החלוקה לשבטים. אבל בגלות הכרנו חלוקה אחרת: לא לפי שבטים אלא לפי קהילות, 'עדות' בעברית מודרנית. היינו "היהודים-של..." היהודים של המקומות, של הגויים שבתוכם חיינו. התחלקנו לפי ארצות: יהודים צרפתים, יהודים גרמנים, יהודים מצרים, יהודים תוניסאים, יהודים מרוקאים, וכולי. אבל לפי שבטים – מעולם לא הייתה חלוקה כזאת. ובוודאי שלא הייתה ביהדות המסורתית. חלוקה לכתות אידיאולוגיות כפי שיש כיום. אתם מבינים למה אני רומז.

זו תופעה חדשה, ובעצם מזיקה. זה שאול מתרבויות אחרות, מהכנסייה –שם מכירים התפלגות לכתות על בסיס דוקטרינה. אבל: להתחלק לפי סוגי בתי כנסת – זה לא היה קיים מעולם. עכשיו יש "בית כנסת חסידי" מול "בית כנסת אנטי־חסידי", "בית כנסת מתנגד" מול "אנטי־מתנגד", "בית כנסת אורתודוקסי" מול "אנטי ־ אורתודוקסי" וכן הלאה. כל זה תופעה חדשה, מלאכותית, והיא עתידה להיעלם. החלוקות האמיתיות היו תמיד לפי טיפוסים אנושיים: שבטי ישראל – ישראל של ראובן, ישראל של שמעון, של לוי, של יששכר, של בנימין, וכולי. אתם זוכרים את הפסוק שלמדנו בשבוע שעבר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" –כולכם בנים לה', ולכן "אל תעשו אגודות אגודות" אל תעשו כתות, זה חסר כל משמעות. ובעניין אחר, אבל חשוב מאוד: כל סוג של יהודי צריך שיהיו לו דיינים משלו.

אנסה להמחיש זאת על ידי השוואה גיאוגרפית מוגזמת מעט: שופט הונגרי לא יכול לשפוט ברטוני-אירופי. צריך להיות ברטוני כדי להבין את ברוטן, צריך להיות הונגרי כדי להבין את הונגריה, את התושבים שמתגוררים בה. האם זה מובן ?זה כמו לתת לרב תימני לשפוט יהודי שוודי. אם אין ברירה – אין ברירה, אבל זה בוודאי לא האידיאל. לכן נקבעה מציאות היסטורית שלכל שבט היה סנהדרין משלו, שנקרא 'סנהדראות' – בית דין עליון לכל שבט ושבט. מדוע? לא רק מפני ריבוי התיקים והצורך בהרבה בתי משפט. לא!
אלא מפני שכל שבט היה צריך את שופטיו, והשופטים מכירים את יהודי השבט. אני חושב שהרעיון מובן, אין צורך להכביר מילים. אתם רואים עד כמה המצב שלנו כיום עלול להיות מלאכותי. ובכל זאת נעשה מאמץ גדול בבתי הדין הרבניים, לפחות בבתי הדין הרבניים בירושלים. באופן עקרוני – תמיד יושבים שלושה דיינים. אבל משתדלים שיהיה בהם אחד מתנגד, אחד חסיד, אחד תימני. או מתנגד, ספרדי, סלוניקאי. אתם מבינים למה אני מתכוון: לפחות אחד שמכיר מבפנים את הנפש היהודית שתבוא לדין. ואילו היום יש סכנה של אחידות כפויה, והיא מתבטאת גם באחידות של הלבוש – ה"בגד שאיננו עושה את הנזיר".

מדוע שופטים קודמים לשוטרים

וכבר בפסוק הראשון, "שופטים ושוטרים תתן לך", רואים סדר: קודם השופטים, ואחר כך השוטרים שמבצעים את פסק הדין. הסדר חשוב: קודם השופט, אחר כך השוטר. כי אם התורה הייתה אומרת: שוטרים ושופטים – זו הייתה תורתה של מדינת-משטרה, פשוטו כמשמעו. אתם יודעים מה זה מדינת – משטרה? זה חשוב מאוד! המדינה יכולה להיות מדינה חוקית ומוסרית רק אם השופט חשוב מהשוטר. אתם רואים, הסדר חשוב מאוד: שופטים ושוטרים.

הכוח המוגזם של השופט במדינת ישראל

והרי אי אפשר להתעלם מהמציאות :באופן אינסטינקטיבי, ספונטני, החברה הישראלית מתפקדת בצורה הזו. סמכויות השופטים הן עצומות בכל הרמות הפוליטיות. אני לא יודע אם אתם מודעים לכך, אבל כל רשות שהיא – בין אם היא ממשלתית, פרלמנטרית, או אחרת - יכולה להחליט מה שתרצה. אבל אם השופט מחליט אחרת - הכול מתמוטט. שמתם לב לזה? זה הגיע לרמה כזו שלעתים נוצרת סחרחורת: יש כאן מעין דיקטטורה של השופטים במדינה. אני לא יודע אם אתם מודעים לכך. יש [במדינה] מעגלים סגורים רבים: השופטים ממונים על ידי הממשלה, אבל ברגע שהם מונו - הממשלה נחשבת כאָין, כי השופטים הם אלה שמחליטים. זה מסובך!

המגמה הכללית היא כזו: מכיוון שהאנתרופוס - כלומר האופן היהודי של "היות אדם" - מתבטא בישראל, השופט הוא מעל לכל ערעור. זה הכוח העליון. זה מאוד מנחם, ומצד שני זה גם מדאיג בגלל סמכויות-היתר העצומות של שופטים שאינם בהכרח כשירים מבחינה שיפוטית. אם תעיינו בכל פסקי הדין של בג"ץ, תגלו שכל אימת שמתעוררת שאלה מהותית - ולא בעיה פורמלית - הם פוסקים לפי האידיאולוגיה שלהם ומפרשים את החוקה לפי מה שהאידיאולוגיה שלהם אומרת. שמתם לב?ראש הטופס כמובן, זה מסוכן מאוד. אנחנו נוגעים כאן באיזון – זמן השופטים. אמנם זה האידיאל של החקיקה על פי התורה, אבל זה גם זמן פגיע מאוד.

אני רוצה לפתוח סוגריים היסטוריים: הייתה עוד חברה בעולם העתיק שנהגה במשטר דומה - הפניקים. אני לא יודע אם קראתם את Salammbô של גוסטב פלאובר (Flaubert). הוא מדבר שם על ה־Suffètes . זה בעצם אותו מונח: שופטים (Shofetim) רק בנוסח הפניקי. זה מזכיר לי להוסיף שלדעתי, עד כמה שידיעתי מגעת,^[20] נראה שיש רק ארץ אחת בעולם
שבה האידיאל הזה נשמר מאוד: זו שווייץ, שבה קיימת מנטליות ותודעה של החוק שהיא קרובה מאוד לכך: המשפט, השופט, עומד מעל כל כוח אחר. וכל אימת שצריך תיקון או שינוי של חוק, הדבר נעשה במשאל־עם (référendum),ולא במניפולציות פרלמנטריות כמו המצב שמתרחש בכנסת. כבר מונטסקייה ב'רוח החוקים'^[21] נגע בכך בקצרה. אבל הדבר ניתן ליישום רק בחברות במספר תושבים מצומצם. כאשר החברה היא בקנה מידה של קנטון, אז זה יכול לפעול כך: באמת השופט הוא המלך. ולמעשה, גם לפי התקנות של המלוכה בישראל, מלך ישראל היה נשיא בית הדין העליון. לפחות מלכות יהודה, אבל נחזור לזה מאוחר יותר.

השופט והשוטר במדינת ישראל – סמכות הנוגעת בקדושה

מהפסוק "שופטים ושוטרים" יש להבין דבר נוסף: הזהות של השופט נקשרה על ידי התורה לזהות של השוטר, והזהות של השוטר נקשרה על ידי התורה אל הזהות של השופט. כלומר – השוטר, כמו השופט, בתפיסת התורה, נוגע בקדושה. אני אומר לכם כאן דברים לא רגילים ביחס לתרבות המודרנית. עלינו לכבד את השופט - ואני מדבר על השופט הישראלי, גם אם מדובר בשופט אזרחי, ואפילו אם בחייו הפרטיים הוא אוכל מה שהוא אוכל. הוא הרי מייצג תפקיד חשוב מאוד, מפני שאמת הדין תלויה במה שאותו שופט צריך לומר. זה הכבוד שלו, הכבוד של התורה - זה כבודו של השופט, וזה כמובן גם כבודו של הדיין. אבל כל עוד השופט הוא זה שמכריע בעניינים שבהם הדיין איננו מכריע, זה השופט שמכריע. ואני חושב שישראל היא מדינה שאין לה שום סיבה להתבייש בשופטיה – להפך. אדרבה, אני חושב שהיא צריכה להתגאות בשופטיה. יש עדויות מרשימות לאיכות מערכת המשפט בישראל, בייחוד כאשר מדובר בבעיות פוליטיות, ועד כדי כך שמתפרסמים מאמרי מערכת בעיתונות הזרה שכותבים: זו יכולה להיות רק מערכת המשפט הישראלית. קראתם את זה?

אתן לכם דוגמה קטנה שהרשימה אותי: אתם יודעים מדוע רבין איבד את השלטון, כשהוא איבד את השלטון? מפני שאשתו שכחה חשבון קטן של כמה דולרים, כאשר היה בוושינגטון. ולפי מה שאני זוכר מהפרשה, זה היה באמת בשגגה גמורה, ועוד שמדובר בסכומים מגוחכים בהשוואה למה ש...

אתם זוכרים קצת... בהשוואה למה שמוסרניים ישראלים אדירים החזיקו בחשבונות בנק מפוקפקים בחו״ל. אבל – כיוון שמדובר באיש ציבור, מערכת המשפט הישראלית הכריעה: הוא אינו יכול להיות ראש ממשלה. ובעולם כולו תמהו : "באיזה סוג של משחק הישראלים משחקים?"

ואגב, זה מתרחש בתוך העולם החילוני. אתם מבינים למה אני מתכוון? יש דוגמאות רבות מהסוג הזה. וזה – "שופטים ושוטרים." ואומר זאת הפעם לגבי השוטרים: אמנם יש לנו בעיות עם השוטרים – הדבר עולה תדיר בעיתונים –אבל אני עצמי זוכר תקופה שביום העצמאות, כאשר המשטרה צעדה במצעד, באותם ימים היה מצעד קטן בירושלים, ובייחוד המשטרה צעדה (כי לא היה עדיין צבא מספיק גדול), היינו מוחאים כפיים לשוטרים שצעדו. ובאיזו מדינה מוחאים כפיים לשוטרים? נכון, יש חריגות. היום, יש גם עיוותים חמורים. אבל בכל זאת –השוטר הוא דמות מקראית שיש לכבדה. ראו עד לאן הדברים מגיעים.

לא מזמן נזדמן לי לדבר באוניברסיטה על ההבדל בין יחס היהודים אל תורתם, לבין יחסו של כל אזרח אחר אל החוקה שלו. דמיינו לעצמכם "שמחת תורה“ של החוקה הצרפתית, והצרפתים רוקדים עם החוקה ביום הבסטיליה, ב־14 ביולי… ובאותה מידה – זהו יחסנו לשוטר.

והנה סיפור שסיפר לנו הרב קוק:^[22] כשהיה עוד צעיר, אביו היה הרב הראשי של רחובות, אם אינני טועה. ובאחת החופות שערך, החתן היה שוטר. הוא הגיע הישר מן האימון הצבאי אל החופה, במדים ועם כובע המשטרה שלו. והרב קוק בירך אותו. אחד מן החרדים שבמקום התרעם:

"מה זה, חתן עם כובע משטרה?! איזה מין דבר זה?". ענה לו הרב קוק ואמר: "דע לך : השטריימל שלך איננו כתוב בתורה. אבל הכובע של השוטר היהודי כתוב בתורה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך".

ובכן, כדי להגיע שוב לאותה בריאות טובה של הכבוד שאנו חייבים לאישיות אשר היא זאת שמגלמת^[23] את הסדר של התורה, כדי להשיב את הכבוד לאישיות באמצעות המדים, נצטרך הרבה מאמצים. מפני שיש לנו דימויים קבועים מראש^[24] של "בגד הקודש". ואם תלך לומר בפה מלא ששמעת באיזה שיעור שמדי המשטרה הם קדושים – אתה מסתכן בכך שיתקיפו אותך. אתם מבינים את הפרדוקס? אני לא מדבר על צה״ל. יום אחד עלי להביא לכם את מחזור ימים נוראים שלי. זה ספר עתיק מאוד של המסורת הספרדית. הספרדית שבאה מספרד. יש בו סליחות, והסליחות כפי שאתם יודעים, מסודרות לפי סדר אלפביתי. אז כתוב: "אבירי... גיבורי... יש "גיבורי צהל. איני יודע אם אתם מבינים – זה ספר שמגיע מימי הביניים. כלומר, כבר אז נזכרו "גיבורי צה״ל". מאיפה זה בא? אני אביא לכם את הספר הזה. אין בשום מקום בתנ״ך מילה "צהל" במשמעות שיש לה היום. יש פסוק בישעיהו "צָהֲלִי וְרֹנִּי" – כלומר: הריעי ושמחי. צהלה. ואתם מכירים את "צהלה"? טוב.

אבל מחבר הסליחה ההיא כתב "גיבורי צהל". ובסוגריים – יש גרסה אחרת: "גיבורי צהר", כלומר הירח. זו אחת המילים שפירושן ירח. צהר. כמו סיהֲרָא בארמית - הלבנה.

אתם יודעים, כל הפייטנים האמיתיים! המילה פייטן באה מהיוונית. מהמילה היוונית ποιεῖν שפירושה לברוא, ליצור. פייטן, הוא המשורר היווני. כל אותם מחברים, פייטנים, היו בעלי השראה. כשקוראים את שירי ר’ יהודה הלוי ביום הכיפורים, שואלים מאיפה הוא מביא את זה, וכו׳. מה שרציתי לצטט כמודל – זה תהילים של דוד המלך. כל ההיסטוריה שלנו מוסברת בתהילים, מהתחלה ועד הסוף. ספר תהילים הוא נבואה. משורר אמיתי הוא בהשראה. וממילא, מי שהוא באמת בהשראה – תמיד משורר. איני יודע אם שמתם לב. ובכן, הייתה לנו בעיה. כי יצא לי להראות את זה פעם בבית כנסת, ביום אחד של ראש השנה. לא אמרו שם תפילה לשלום המדינה, וגם לא התפללו לשלום צה״ל. הם התפללו על מגיני ישראל. אבל המילה "צה״ל" לא יצאה להם מהפה. וזה בית כנסת ספרדי, ש"ס וחלום. "אז אני… ובכן…הראיתי זאת לחזן. הוא לא אמר מילה. אבל הוא הבין למה. מאז לא דרכה רגלי בבית הכנסת ההוא.

צדק מול לגאליות

אני חוזר אל הבעיה שמתעוררת בסוף הפסוק. אקרא בקיצור את תחילת הפסוק:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך " כאן ההדגשה היא, שבכל עיר יהיה בית דין.
ולכן צריכים שוטרים – כדי שההחלטות של בית הדין תבוצענה.

"ושפטו את העם משפט צדק"

הבה נחשוב מעט על שתי המילים האלה. מה זה יכול להיות, משפט שאינו משפט צודק? מדוע התורה דורשת משפט צדק? ובכן, נגלה כאן דבר חשוב מאוד : החוק הוא בידי השופט. הוא יכול לגרום לכך שהחוק יאמר דברים שאינם צודקים. ובכל זאת זה ייחשב ״משפט על פי החוק״. ייתכן משפט שהוא באמת נאמן למה שניתן לגזור מתוך החוקה, אבל הוא איננו צודק! מה הבעיה שמסתתרת כאן?

יש הבדל בין חוקיות לבין מוסריות. יכולות להיות תקנות חוקיות, והן חוקיות, אך הן אינן מוסריות. מובן? אפשר לגרום לחוק לומר דברים בלתי מוסריים. זה בתוך ובמסגרת החוק. אבל זה לא בתוך המוסר. זה בתוך הלגאליות של החוק. יש כאן הבדל בין החוקיות לבין המוסריות. ועל הבעיה הזו נחלקים התורה וישראל מצד אחד, וכל שאר החברות מצד אחר.
כל החברות יש להן חוקיות. כל החברות יש להן חוק. זה נקרא בלטינית mores – כלומר, מנהגים. והחוקה, שהיא החוק, החוקה של אותם מנהגים, מקבלת תוקף של חוק. ואז "זה חוקי" או ש "זה לא חוקי ", ותפקידו של השופט (המגיסטרט) – הוא לומר מה חוקי ומה אינו חוקי.

תפקידו של השופט איננו לומר מה מוסרי ומה איננו מוסרי, מה צודק ומה איננו צודק. מבינים מדוע? לעיתים קרובות מאוד, שופטים נאלצים לומר: לפי החוק – כך וכך. אבל באמת זה לא כך. ואז צריך לשנות את החוק. האם זה מובן מה שאני אומר? לעיתים קרובות מאוד, בבג"ץ, בבית המשפט העליון, השופטים נאלצים לתת פסקי דין שאינם מוסריים, מפני שהחוק הוא כך. כלומר החוק שחוקקה הכנסת בזמן זה או אחר, כאשר ביקשה לפתור בעיה מסוימת. ובמקרים אלו ניתנת על ידי בג"ץ המלצה לשנות את החוק, כי אחרת לא ניתן לשנות.

אתם מבינים עד כמה המושג הזה של משפט צדק חשוב?

רק מאוחר מאוד, החברות הלא יהודיות, של הגויים, קיבלו על עצמן את הפרויקט שהצדק עניינו במוסר. אבל זה כלל לא היה נכון מבחינה היסטורית. הצדק עניינו היה בחוקיות. מובן? ורק אצל היהודים, זה מובן מאליו. לכן היהודים סבורים שכאשר אומרים "צדק", "משפט", "שפיטה" – הכוונה למה שצודק. אבל לא ! אצל הגויים הכוונה היא למה שחוקי. וקיימת לחברה הישראלית, סכנה של לגאליזם (חוקיות פורמלית) של מדינת חוק, בניגוד למדינת הלכה. שמעתם את הוויכוחים הללו. אלא שלצערנו, גם בעולם ההלכה יש סכנה של לגאליזם. אין לכם מושג עד כמה. מפני שאפשר לגרום לשולחן ערוך, שהוא קודקס ההלכה, לומר כל דבר, שהוא נכון מבחינה הלכתית – אבל איננו צודק. איני יודע אם זה מובן. אתם יודעים שעם השולחן ערוך אפשר לדון כל אדם לגיהינום. כל דיין יכול לדון אותו לגיהינום. כבר סיפרתי לכם זאת פעמים רבות.

במהדורות הספרדיות הישנות של השולחן ערוך מאמסטרדם, בעמוד השער, הופיעו שלוש אותיות. זהו סוד בעיני הביבליוגרפים. שלוש האותיות הן: א–ת–ש. יום אחד אמר לי משפטן: אתם יודעים מה זה אומר? ואצלנו בתלמוד תורה ידענו. זה ראשי תיבות של אל תהי שוטה. אתה הולך לקרוא את הקודקס – אל תהיה טיפש. א–ת–ש: אל תהי שוטה. לפני שניגשים לקודקס, צריך קצת הומור. מפני שעם כל קודקס – ובייחוד השולחן ערוך – אפשר לשלוח כל אחד לגיהינום. אינני יודע אם זה ברור מה שאני אומר. אבל אתם לא מגיבים. אז נראה שהבנתם. זה אומר שמספיק להצמיד סעיף מהשולחן ערוך – ולהגיד: הנה, כתוב כאן כך. כמובן שזה כתוב.

אספר לכם סיפור, שחוויתי בעצמי בצעירותי, כשהייתי צריך לקבל החלטות. יום אחד נאלצתי להכריע. ועל פי ההלכה כפי שהכרתי אותה – ותראו, כדי לקצר אני אומר לכם את הסוף כבר בהתחלה – הייתי מחויב לגרום למשפחה יהודית להתגרש.

אבל הייתי כל כך מבולבל. אמרתי לעצמי: זה לא ייתכן. ההלכה היא כך, אני רואה שהיא כך, אבל זה לא ייתכן שתהיה אכזרית כל כך. ניגשתי לרב הראשון. ובאותה תקופה בפריז לא היה בית דין . וכשאין בית דין, אז בדרך כלל עושים בית דין על ידי התייעצות עם שלושה פוסקים, מעמידים את שלוש דעותיהם יחד כבית דין, והולכים אחרי הרוב. כך זה נעשה. אני הולך אל הרב הראשון. ובחמלתו אמר לי: כן, כן, ההלכה כך – אבל איננו עושים כך. אנו מתנהגים ביותר חסד. נו, הוא טוב לב. אבל מה אומרת ההלכה? הרב השני – רב אורתודוקסי. אמר לי: כן, ההלכה כך. אבל תגיד לי, האם אתה רב רשמי? אמרתי: לא. אמר לי: אם כן, אל תתעסק בזה. הפסק! שניהם אמרו את אותו הדבר, כל אחד בדרכו, ואני נעשיתי עוד יותר מבולבל. ואז הלכתי לרב השלישי – חסיד. ואומר לכם מי זה היה: הרב רובינשטיין. הפריזאים יזכרו – הרב הראשון של רחוב פאווה אחרי המלחמה. אני נכנס אליו. אמר לי: "שב, שמעתי את שאלתך". הוסיף ואמר: "האם אתה יודע את ההלכה?" אמרתי: כן. אמר: בכל זאת, נלמד יחד. למדנו שעתיים – רש"י, תוספות, ראשונים ואחרונים. ואני נעשיתי עוד יותר מודאג – וגם יותר משוכנע שזו ההלכה. כי זה מה שכתוב. ואז אמר לי: "עכשיו אתה יודע מה אומרת ההלכה. צריך לגרש אותם". אמרתי:כן. אמר:"אבל עכשיו, מי אתה שתגרש שני יהודים? "ההלכה אמנם כך – אבל אין מורין כך. איננו מלמדים כך. אנחנו כבר לא ברמה הזו. כלומר, ההלכה התיאורטית יכולה להיות כך, אבל בפועל איננו פוסקים כך, אלא ההפך. אינני יודע אם זה מובן מה שאני אומר. ואז נרגעתי. בסופו של דבר, הוא צדק. הוא לימד אותי שיעור ביהדות. אמר: ההלכה כך, אבל אין מורים כך. זה ברור?

אתם מבינים את הבעיה. אתם יודעים כמה ספרים יש בשולחן ערוך? כמה חלקים יש בשולחן ערוך?

אז פעם הייתה לי שאלה לשאול. זו הייתה שאלה תיאולוגית קצת קשה. הייתי צריך לנסוע מצרפת. לא היה לי מי שיכול להשיב לי עליה. פגשתי רב גדול מאוד בארץ אחרת^[25]. והוא אומר לי: אתה יודע, השאלה הזאת נמצאת בספר החמישי של השולחן ערוך. היא נמצאת יותר בחמישי. אז אמרתי: אבל מה זה הספר החמישי של השולחן ערוך? והוא אומר לי: זה הדיין, הספר החמישי של השולחן ערוך. אינני יודע אם הבנתם את התשובה.

מהי הטית משפט?

אז אני חוזר לנושא. כלומר, צריך להבטיח את ה'משפט צדק', ולא רק את ה'סתם משפט ." ובכן, הנה ההוראות כדי שהמשפט יהיה משפט צדק. וכאן אנחנו הולכים לגלות הפתעות.

פסוק י״ט:
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"

אל תסיט את המשפט. זאת אומרת, אל תהיה נוטה חסד כלפי אחד מבעלי הדין שעומדים לפניך. כלומר, לשופט יש כוח להטות את הכפות, להטות לפי נטיותיו. הוא עושה נטיות.
"לא תטה משפט"!

ומיד עולה השאלה העקרונית: האם צריך לומר את זה לשופט? הרי המצווה פונה אל השופט. אם צריך לומר לשופט "אל תטה משפט", אז איזה מין שופט זה? אל תחשבו שזה פשוט כל כך.

זה מזכיר לי מה שאני אומר לעיתים קרובות: האם אומרים לכבאי: דבר ראשון, אתה צריך לדעת שהאש שורפת? אם אני צריך ללמד כבאי שהאש שורפת, סימן שהוא לא כבאי!
אז אם אני צריך לומר לשופט... שהשופט חייב לנהוג ביושר - סימן שהוא לא שופט. אז מה צריך לגלות כאן? מה שמגלים כאן הוא שאני לא יכול להיות נאיבי. והתורה אינה נאיבית. ועם התורה לא מרמים. התורה יודעת היטב ששופט, דווקא שופט, עלול להיות רגיש לפיתויים — מכל סוג שהוא. לכן צריך להיזהר.

ראו, איך רש"י נכנס כאן "בפטיש של ברזל". ואצטט לכם גם גמרא[26].
"לא תטה משפט" — השופט צריך לדעת שהתורה… איך לומר? שהתורה אינה תמימה. אי אפשר לומר לתורה: "אבל זה שופט". היא תשיב: כן, זה שופט, ובדיוק בגלל זה אני אומרת לו "לא תטה משפט". מדוע? כי בימינו אנשים נבהלים מול "דחלילים". אומרים: "אבל זה דיין!" אז מה? דווקא משום כך צריך להיזהר. מובן מה שאני אומר? הבנתם? היזהרו!

קהל: הזכרת קודם בערך את החירויות שהיו נוטלים לעצמם הדיינים כלפי ההלכה.

מניטו: למשל?

קהל: למשל, במקרה שהבאתם עכשיו, הוא נקט יותר רחמים...

מניטו: אבל איני יודע אם שמת לב ששלושתם אמרו לי אותו דבר. ההבדל היה באופן שבו... הבנתם?

קהל: יש גם מקרים אחרים אצל הדיינים, שבהם לפעמים יש להם נטייה להיות הרבה יותר מחמירים. כלומר, יש להם חופש פעולה הרבה יותר רחב מאשר השופטים במערכות המשפט החוקיות שמוכרות אצל האומות האחרות.

מניטו: אתה מדבר על דיינים או על שופטים?

קהל: על דיינים.

מניטו: טוב, אז נצא מתוך הנחת יסוד... כשאנחנו מדברים על דיינים, אנחנו נמצאים בפסוקים הללו המדברים על שופטים. השופט שבתנ״ך הוא הדיין העליון.

קהל: אם כן, לפי מה שהבנתי, כדי לעשות משפט צדק, צריך דווקא להיות...

מניטו: יש מקרים שבהם משפט צדק הוא החמרה. יש מקרים שבהם משפט צדק הוא הקלה. למה בכלל צריך שופט? אילו לא היה צורך בגורם האנושי שישפוט את הגורם האנושי, היה די לנו במחשב. מכניסים את התורה לתוך מחשב, את הערכים של המשפט, ולוחצים על כפתור. הנה, יש לי בעיה - תן לי את הפתרון. אבל זה בכלל לא כך.

קהל: זה לא הנטייה של השופט? האם לא זהו הגורם האנושי?

מניטו: לא. מה אמרת? הנטייה?

קהל: הנטייה, כלומר, ההטיה שלו ליישם את הדין בצורה מסוימת.

מניטו: לא, זה לא זה. זו לא אותה צורה של 'להיות שופט כבעל גורם אנושי'. לא! כי אתה חושב רק על ממד אחד של הבעיה - הבעיה הרגשית. טוב-לב או אכזריות. לא על זה מדובר. המניעים של התודעה האנושית – גם כשהיא תודעת השופט – זה עולם מסובך. לא מדובר רק על רוך או על אכזריות. יש אינטרסים ממאות סוגים. "אולי אם אצדיק את בעל הדין הזה, ואני יכול לפי מה שכתוב כאן, ולא את בעל הדין השני – גם זה לפי מה שכתוב – אולי אם אתן צדק לזה, יום אחד אזכה ממנו בתקציב לצדקה." אפילו דבר קטן כזה. מזהירה אותי התורה: היזהר מזה. זה ברור? אין לנו שום מושג. אני עצמי היה לי רב גדול – אגיד את שמו, האלג׳יראים ודאי זוכרים אותו, בני אלג׳יר זוכרים אותו – זהו הרב פינגרוט, דיין גדול. פעם התקשרתי אליו, הייתי אז באורסיי, התקשרתי כי הייתה לי בעיה קשה להבנה, לא הלכתית דווקא. התקשרתי אליו בטלפון, והוא היה באמצע דיון בבית הדין.
הוא אמר לי: ״כשאתה מדמיין את עצמך לומד תורה זה בגן בין העצים, אני – בכל פעם שהטלפון מצלצל – זה כואב לי בלב. אגב, הוא באמת נפטר מהתקף לב. הוא אמר לי:" דיין – זה דבר נורא. איזו פרשה מסובכת, צריך להמציא פתרון. אין לנו שום מושג כמה ייסורי מצפון צריך להיות לדיין כדי לוודא שההכרעה שלו נכונה.״

ואגב, לפי ההלכה התלמודית, בית דין שצריך לפסוק דין שבו יש סיכון של עונש מוות – חייב להתענות לפני כן. ולא רק במקרה של עונש מוות, גם בדינים אחרים.

אני נותן דוגמה נוספת, כיון שאנחנו מדברים על זה: אם בית דין פסק פסק־דין בטעות – למשל פסק קנס ממוני למישהו, והוא מגלה בסופו של דבר שטעה, אפילו עשר שנים אחרי, הדיין חייב לשלם את הקנס מכיסו. זאת אומרת: הצדק בתורה הוא אמיתי – ואם נעשה עוול, מי שמשלם זה הדיין עצמו.

כלומר הדיין חייב לדעת שהוא משקיע את עצמו בתוך פסק הדין – ולא שהוא שולט בו מלמעלה. ובאמת, המניעים של הדיינים – זה לא רק הנטייה להיות מקל או להחמיר. זה פשטני מאוד, ואפילו גס! הגיע הזמן שנבין שהסיווג של ״שופט מקל״ ו״שופט מחמיר״, זה סכמטיזציה גסה.

במציאות, המניעים של השופטים הם מורכבים מאוד. אתם מבינים, זה ההבדל בין מניע (motif) לבין דחף פנימי (mobile) . מישהו יכול לנמק פסיקה על פי פסוק מסוים – אבל צריך לשאול: מה הניע אותו לבחור דווקא את הפסוק הזה ולא פסוק אחר? כלומר, מה יש בעולמו הרגשי העמוק, בחוויות חייו, שהוביל אותו לאותה הכרעה? לכן תמיד מעדיפים בית דין של שלושה דיינים – כדי שיהיה רוב, כדי לא להסתמך על משוואה אישית של דיין יחיד. מה גם שהיהודים, כפי שאתם יודעים, לא טיפשים. בסוף הם למדו את השיטה. וזה לא ״טריק״, אלא מציאות: בדרך כלל אדם הולך לשאול דיין שהוא כבר יודע מראש מה תהיה תשובתו… ראיתם כמה זה פשוט? ולכן התורה נתנה לנו חוק .
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוהיך בו".

כלומר – כאשר תעמוד לפניך פרשה קשה מדי. והמילה "יפלא" איננה רק "קשה" אלא "נפלאה", כלומר פלאית, קשה כל כך, שנדרש כמעט נס כדי למצוא לה פתרון. זה עניין של פליאה, של תימהון והשתאות. פלא!

אז - פרשה משפטית:

• בין דם לדם – דין שקשור לדם, לדיני נפשות.
• בין דין לדין – שאלה בדין, אם פלילי ואם ממוני.
• בין נגע לנגע – שאלות של נגעים, מחלוקות הנוגעות לפצעים, לנזקי גוף.
• דברי ריבות – מחלוקות משפטיות, מריבות.
• בשעריך – בבתי הדין המקומיים שלך.

אז אומר הפסוק:: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוהיך בו" כלומר תעלה אל המקום אשר ה׳ יבחר, לך אל המקום שבו נמצאת הסנהדרין, בית הדין העליון. באותה תקופה עדיין לא נקבע היכן יהיה בית המקדש. בסוף, התגלה שזה יהיה בירושלים. אבל בתחילה המשכן היה בשילה, וגם הסנהדרין היתה אז בשילה. אחר כך, כשנחרב הבית, הסנהדרין עבר ליבנה. לכן לא כתוב "ירושלים", אלא "המקום אשר יבחר ה׳" . אבל בסוף זה התברר כירושלים.

השופט אשר יהיה בימים ההם

פסוק ט׳: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

כאן עולה מיד השאלה שמעלים המפרשים: האם אפשר ללכת אל שופט שאיננו בזמני? מדוע התורה מדגישה "אשר יהיה בימים ההם"?

כאן מתגלית נקודה עמוקה: אמנם כל השופטים החיים חיים באותה תקופה כרונולוגית, אבל לא כולם חיים באותו "זמן" של התורה. הם אולי בני אותו הדור, אבל יש מי שעדיין חי בתורה של המאה ה־14, ויש מי שחי בתורה של המאה ה־23. ולכן, לא אליהם צריך ללכת. צריך ללכת אל השופט שהוא בזמן שבו אנחנו חיים. במילים ברורות: רק בית הדין של הרבנות הראשית נכנס בגדר פסוק זה. שאר הדיינים – אכן דיינים הם, אבל מי יודע באיזה "זמן" הם נמצאים: האם בזמן של ספריהם, של רבותיהם, או של שיטתם. אבל ה"שופט אשר יהיה בימים ההם" – זהו השופט שהאומה מינתה לעצמה, ולא כת או קבוצה מסוימת.

מניט: מה רצית לשאול ?

קהל: (שאלה לא ברורה)

מניטו: זה אומר, אני לא יודע מאיזו תרבות יצאת עם כל השאלה הזאת. אבל אומר לך: מכל מקום צריך ללכת אל השופט שנמצא כאן. ואם הולכים אל מישהו אחר...לא משנה, אני לא נכנס לשאלה שלך. הייתי יכול להיכנס, הבנת, אבל עניתי בלי לענות.

על רבנות מול כריזמה

תיתכן סיבה אחרת חוץ מלשאול מה אומרת התורה. זו סיבה אחרת שאנסה לתאר לכם. זה עניין אחר, אין לנו זמן להעמיק בו כי אני רוצה להגיע לדבר על עניין העד. אתאר זאת כך: כאשר החוויה הדתית הופכת למשהו אחר, שהוא אמנם בתחום הדתי, אבל אין בו עוד קדושת התורה, ונכנסים בו ממדים שלא אקרא להם עבודה זרה, אבל הם קרובים לכך. בצרפתית קוראים לזה סופרסטיציה, אמונות טפלות. בעבר היו רבנים שייצגו את התורה, והקריטריון שלהם היה התורה. היום יש יהדות של כריזמה. אתם יודעים מה זה כריזמה? כריזמטי. אם הדרישה היא לחוויה דתית כריזמטית, הולכים לרבי הכריזמטי. אבל לא הולכים אל הדיין האמיתי. וכאן צריך להיות פיכח. צריך להיות קדוש – במובן של בריא (saint – sain). ! והנה אנחנו בתוך אנדרלמוסיה כריזמטית. לא הולכים לתורה. יש לאנשים העדפות לא מודעות לגבי צבע הזקן. אינני יודע אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה לא אומר ש"באקראי" השני לא יגיד אותו דבר כמו הדיין האמיתי. אבל זה מקרה בלבד. חשוב שאומר דברים קשים – אבל הם פשוטים. לי זה כל כך מובן מאליו שכך זה ייראה בסוף, גם אם כעת לא רואים את זה. בכל מקרה – צריך ללמוד תלמוד. אני זוכר אחד מרבותיי שהיה אומר לי: "אם אין לך את התלמוד – התלמוד ישלוט בך."

אנחנו בזמן של קיבוץ. אלא שזה קיבוץ של כפר נחום^[27], מין ערבוביה של הכול. קיבוץ גלויות – אבל מי שמתכנס אינו בהכרח דומה זה לזה. וזה לא לחינם שהקב״ה נתן לנו מוסדות לאומיים.

תראו את החוצפה: אלו אנשים מאמינים, ובכל זאת אומרים "ריבונו של עולם, אתה לא יודע לעבוד". אלה לא האנשים שצריכים להנהיג אותנו. איזו חוצפה. או שהם מאמינים – ואז הקב״ה הוא שמנהיג. או מה? זו הסכנה שבכריזמה, זהו חטא העגל. זה מה שקורה כשהערב רב עושה עגל במקום משה שהתעכב: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" - והם הלכו לאיבוד. הרב נעלם, אז "עשה לנו עגל זהב". מכאן זה בא – מהערב רב.

אספר לכם בדיחה כדי להקל את האווירה. לפני כמה חודשים הייתי בפריז, והייתה שם הילולא גדולה – הילולת בבא סאלי, שזכיתי להכירו. צדיק אמיתי. אבל היום יש לו יורשים. באותה הילולא, שלא הייתי בה, סיפרו לי דברים שהיו מקפיצים שערות יהודיות גם על ראש קרח. מכרו הכול בשם בבא סאלי. אנשים שילמו סכומים עצומים רק כדי לראות מרחוק את הגלימה של בבא סאלי. הייתה שם אפילו כרזה... לא יודע מה נאמר שם.

וזה בדיוק ענייננו " : אשר יהיה בימים ההם" - צריך להיזהר מאוד.

אומר לכם דבר אחר: בימים האחרונים אני מוצף שאלות חרדות על מה שאומרים הרבנים בקשר למה שקורה במפרץ הפרסי. חשבתי שיהיה טוב שנלמד יחד כמה מן הטקסטים האלו – שתראו מה באמת אומרים התלמוד והזוהר, במקום להסתפק בהצהרות עיתונאיות. שהרי כעת זה התקופה של "העדים"^[28].

הדבר היחיד שעודד אותי הוא הצהרתו של הרבי מליובאוויטש. לפחות הוא מצטט מקורות אמיתיים. אופן הסיפור של החסידים – זה כבר משהו אחר, אבל נלמד את המקורות.

אני מציע שביום שני בערב, משמונה, נתכנס ונלמד. אין לי ערב אחר. אולי יהיה זה באולם הגדול של היכל שלמה, אם יתאפשר – ואז זה יפורסם ברדיו. אם האולם לא יהיה פנוי – נעשה כאן.

נלמד לפחות טקסט אחד מן התלמוד וטקסט אחד מן הזוהר על מה שמתרחש עכשיו. נלמד עם פירוש המהר״ל.

אגב, אתם זוכרים שבשבת הגדול למדנו על זה – ואיש לא העלה בדעתו שזה יתרחש חודשים ספורים לאחר מכן....

הערות:

[1] וזה בשביל מי שאחר לשיעור (מתוך השיעור)

[2] תכלית המשיחיות על פי מניטו היא להוציא לפועל את זהות בן האדם כפי שקיימת במחשבת הבריאה. כלומר בין האדם כפי שהוא היום, לבין עצמו – מהותו, זהותו כפי שתהיה עם תקופת המשיח.

[3] אמנם היו קהילות ספרדיות גם באירופה, ואחרי תור הזהב הספרדי־יהודי־ערבי , גם הן חיו בתוך אווירה נוצרית (מתוך השיעור)

[4] נראה שמדובר בפרשת משפטים בספר שמות ופרשת אמור בספר ויקרא.

[5] אם ייוותר לנו זמן, ואתם תוכלו לראות זאת בעצמכם בקריאת הפרשה בשבת (מתוך השיעור)

[6][6] בהקלטה ניתן לשמוע את קול החריטה על הלוח.

[7] ומכאן ואילך נתקדם לפי לימוד של החפץ חיים על פרשת השבוע הזו (מתוך השיעור).

[8] royauté de droit divin - המושג של סמכות מלוכה אלוהית מקורו בתיאולוגיה המערבית-נוצרית: המלכים נחשבו כשליחיו של אלוהים בעולם, וישבו כביכול, על כס בית המשפט האלוהי.

[9] «le temps qui court les prophètes ça court»  ניסינו לשמר את משחק המילים בצרפתית:
מצד אחד «le temps qui court» = בזמנים אלה, בימינו,
ומצד שני «ça court» = " "זה רץ", כלומר "יש מזה הרבה, זה נפוץ".

[10][10] rabbin et le curé le

[11] בצרפת ובמערב אירופה החזן נתפס לא רק כבעל תפילה, אלא כמעין פקיד דתי רשמי של המדינה, המקביל ל־curé - כומר . ברוב בתי הכנסת הגדולים כמו בבית הכנסת Rue de la Victoire בפריז, החזנים חויבו ללבוש גלימות שחורות ארוכות עם צווארון לבן, בסגנון הכמורה הפרוטסטנטית והקתולית. המנהג לא נבע מתפיסה פנימית יהודית אלא מלחץ חיצוני של המדינה הצרפתית - בעיקר מאז תקופת נפוליאון. מתוך רצון להכפיף את הדת היהודית למודל המוכר של הדתות הנוצריות, כדי שתיראה "דת תרבותית" ולא "כת זרה".

[12] פראפרזה על הביטוי : l’habit ne fait pas le moine – הבגד אינו עושה את הנזיר.

[13] נושא המשרה הדתית, שאחראי לטקס הפולחן.

[14] פקיד של פולחן דתי

[15] consistoire - קונסיסטואר - מוסד דתי קהילתי יהודי שהוקם בצרפת ע"י נפוליאון, ומתפקד עדיין בימינו. תפקידו היה לארגן, לנהל ולפקח על חיי הקהילות היהודיות, ולשמש כגוף הרשמי המייצג את היהודים מול המדינה.

[16] מערכת המשרות והמוסדות הללו – רב, חזן וקונסיסטואר - שיקפה את הרצון של המדינה הצרפתית לראות ברבנים וחזנים עובדי מדינה, בדומה לכהני הדת הנוצריים, תחת פיקוח ושכר מוסדי. ומכאן הבלבול הפוטנציאלי בין המושגים המקוריים בעברית ובקהילות המסורתיות , שמשקפים את התפקידים המקוריים של מלך, שופט וכהן לבין המושגים הללו בקהילות היהודים הצרפתיות של ימינו.

[17] תוספת של המתרגם

[18] אולי יהיה לנו זמן רק לקרוא זאת, עם כמה מן הפרשנויות, אבל אני סבור שזה יספיק (מתוך השיעור)

[19] עדיין לא ברור אם יהיה צורך להרבות בתי־דין בהתאם להתרחבות הטריטוריות, אבל זה רעיון עקרוני (מתוך השיעור)

[20] אולי גם אצל חברות סקנדינביות, שאותן אינני מכיר היטב. (מתוך השיעור)

[21] Esprit des lois  

[22] ייתכן שהכוונה לבנו של הרב שמחה הכהן קוק בן דודו של הראי"ה שהיה רבה של רחובות.

[23] "מגלמת" זה מונח שמטריד אותי מהתחלה, כי הוא מונח נוצרי (מתוך השיעור):

incarner נובע מ־incarnation (התגלמות, התגשמות), מלטינית in carne = " בבשר - מונח יסודי בדוקטרינה הנוצרית:l’Incarnation = התגשמות האל בבשר, כלומר האמונה שאותו האיש (Jésus) הוא אלוהים שהפך לאדם. לכן, בעולם התרבותי–דתי האירופי, המילה נושאת מטען נוצרי מובהק.

[24] ששאולים מהעולם הנוצרי.

[25] הדברים מובאים בגרסה מעט שונה במבא לשערי דמעה כרך ב : "כך הסביר לי מור אבא, הרב הראשי של מחוזינו:[43] ״בידיך ד׳ חלקים, החלק החמישי אינו נמצא בכתב והוא החלק החשוב ביותר. אם אינך בן אדם הגון, אתה תהרוג כל אחד עם הספר הזה. זכור שחלק זה קודם לכל חלק אחר. זיל גמור״. לפי מה שזכור לי מפי מניטו מדובר על הרב ויינברג בעל ה"שרידי אש".

[26] את הנוסח המדויק, אביא בסוף השיעור.

[27] כפר נחום Kfar Nahum – Capharnaüm מופיע באבנ- גליון כעיר בגליל. עם הזמן, בשפות אירופאיות המילה "Capharnaüm" קיבלה משמעות מושאלת: בלגן, ערבוביה, מהומה של דברים שונים בלי סדר

[28] כפי שלמדנו בתחילת השיעור – העיתונות היא כוח העדות של ימינו

שיחות מניטו על פרשת השבוע

קריאת שמע: השאיפה לאחדות הערכים בחיי האדם - שיעור על פרשת ואתחנן

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

השיעור נמסר בשנת 1990

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

מניטו: יש בפרשת ואתחנן כמה טקסטים בעלי חשיבות רבה.[1] אחד מהם ראוי לציון, אך לא נעסוק בו כרגע: החזרה על עשרת הדיברות בניסוח שונה [מהניסוח בפרשת יתרו], שמיועד לדור השני של יוצאי מצרים. טקסט חשוב נוסף בפרשה הוא קריאת שמע. כיוון שזה טקסט יסודי, חשבתי לערוך בו עיון מקיף ושלם ככל האפשר, במיוחד בלימוד ]הפסוק הראשון] של קריאת שמע. אנחנו נתקדם בלימוד באופן הבא: אני אקרא פעם אחת את הטקסט של הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במהלך הקריאה אצביע על שורת נושאים הראויים לעיון - כמובן, לא יהיה לנו זמן להעמיק בכולם. לאחר מכן נקרא את הטקסט פעם שנייה, כדי להדגיש את המבנה של הטקסט הזה. לבסוף, אם יותיר לנו הזמן, נתמקד בלימוד מעמיק יותר של הפסוק הראשון שנשען על פירוש רש"י.

שמע ישראל: למה להזכיר את אחדות האל?

הפסוק הראשון פותח במילים "שמע ישראל". מי שמכיר את טעמי המקרא, כלומר את סימני ההטעמה של הפסוקים, מוזמן לעקוב גם אחריהם. המילים "שמע ישראל" מתורגמות לרוב כ"הקשב, ישראל" או "האזן, ישראל", וזו אכן משמעותה המילולית של המילה "שמע". עם זאת, כפי שנראה מיד, זה תרגום נכון אך לא שלם. הוא משקף רק חלק מן המשמעות של המילה.

כשנשאל את השאלה הראשונה, נוכל להבין מייד שהתרגום המילולי הזה אינו שלם. נושא הפסוק הראשון הוא שאלת האחדות או המונותאיזם. אם כך, מדוע ראתה התורה צורך לקרוא לישראל ולהזכיר לו את עקרון האמונה באחדות האל? השאלה עצמה פשוטה להצגה, אך מורכבת לפתרון: התורה פונה אל העם היחיד בהיסטוריה שהאמין באל אחד. כיצד ייתכן שהיא מוצאת לנכון להזהיר את ישראל להישמר, לשמוע: שמע! היזהר! תהיה מודע למה שאתה שומע! "שמע" - כלומר לשמוע לא רק במשמעות הפיזית של קליטת קול, אלא בהקשר העמוק יותר, השכלי-ההכרתי. בדיוק כפי שאדם שואל את חברו: "אתה שומע אותי?" לא במובן של "קלטת את הצליל?", אלא: "הבנת?".

מדוע ראתה התורה צורך עמוק לא רק להפציר בישראל, אלא אף מעבר לכך: ממש לקרוא אליו בקריאה נוקבת, לעורר אותו, להעמיד אותו על המשמר, ולהזהירו על העיקרון הזה: "שמע ישראל"? ואני מזכיר[2]: יש כאן תרכא, טעם מפסיק, המבליט את המילה "שמע". "שמע", הֶפְסֵק (תרכא) "ישראל". וכפי שתראו, כל מילה בפסוק הזה ראוי שתילמד בפני עצמה. בהמשך אעמיק באחת מן המילים שבפסוק במהלך הקריאה השלישית עם רש"י, אבל כבר עכשיו אני רוצה להדגיש: כל מילה ומילה בפסוק ראויה ללימוד בפני עצמה.

"שמע" - מדוע דווקא "שמע"? "ישראל" - גם זה יוצא דופן. פרט לפסוקים מועטים, נדיר שהתורה פונה אל ישראל וקוראת לו בשמו: "ישראל". בדרך כלל, הנוסח בפניה לעם ישראל הוא "בני ישראל". אם התורה פונה לישראל כקולקטיב וקוראת לו "ישראל", זו פנייה חריגה, שמרמזת על כוונה מיוחדת.

"ה' אלוקינו": לימוד קצר על התגלות שמות ה'

"שמע ישראל ה' (יקוק)" – שם הויה הוא השם הפרטי שבו משתמשת התורה כדי לציין את מי שהוא אלוהים. המילה "ה'" [שם הויה], שאנו מבטאים בלימוד כ"השם", כלומר ה-"שם" – כפשוטו, אינה זהה ל "אלוהים". "ה'" אינה מילה שמשמעותה "אל"/אלוהים" או בהיגוי הלמדני "אלוקים" שהיא המילה המציינת את מושג האלוהות. "ה'" הוא השם הפרטי של מי שהוא אלוהים. וזה שם שאינו ניתן לביטוי, שם שאנחנו לא מבטאים אותו כפי שהוא כתוב.[3] המתרגמים ואלו שעוסקים בתיאולוגיה נוהגים לכנות את השם הזה במונח הלועזי המעט-ברברי, "טטרגרמטון". זה מונח שמקורו ביוונית: "טטרה" – ארבע", "גרמה" - אות. כלומר: "השם בן ארבע האותיות". ולכן כשאנחנו אומרים: "שמע ישראל ה'" - אנחנו נוקטים בלשון עקיפה, מעין כינוי או רמז, מכיוון שאיננו מבטאים את שמו המפורש של מי שהוא אלוהינו.

וכאן ראוי לשים לב:

המילה "אלוהים" משמשת בהקשר הזה כשם עצם שיש לו משמעות של תואר. כלומר, זה שֵם עצם שמבחינה תחבירית מתפקד כאֶפִּיתֶט[4] בלשון הדקדוק הצרפתי – מונח קרוב ל'תואר מתאר' או 'כינוי מהותי'. כלומר "אלוהים" הוא זה שעליו נאמר שהוא "האל".[5] זה שהוא "האל".[6] המילה "אלהים" מנוסחת בצורת גוף שלישי נסתר. זה כמו לדבר על מישהו אחר שבדרך כלל לא פונים אליו ישירות, כפי שנהוג בנוסחים המסורתיים. המילה הברורה ביותר בצרפתית היא "lui" – כמו "הוא" בעברית. וכשאני נאלץ לתרגם לצרפתית בכתב, אני נוהג לכתוב "celui" –בשני חלקים עם מקף: ce-lui", כדי להדגיש את המשמעות: "זה – הוא", או "זה ההוא" (celui là).[7]

אם כן: "ה' אלוקינו" – שהוא אלוהינו – "ה' אחד". זה התרגום המילולי. אני חוזר: בפסוק הזה יש שש מילים: שמע – הקשב, ישראל: ה' אלוקינו, ה', אחד. כל המפרשים עמדו על העניין. במיוחד אחד מגדולי מפרשי רש"י – הראשון לפי הסדר הכרונולוגי –הרא"ם, ראשי תיבות: ר' אליהו מזרחי. כך הוא נקרא בפי חכמים: הרא"ם. הוא נחשב לאחד ממפרשיו המרכזיים של רש"י. הוא חי לאחר תקופתו של הרמב"ן, שאמנם לא פירש את רש"י באופן ישיר, אבל מרבה לצטט מדבריו בראש פירושו על כל פרשה כדי לדון באמירותיו. הרא"ם עצמו נידון ונבחן גם על־ידי המהר"ל מפראג בפירושו המפורסם על רש"י – "גור אריה". אחריו יש גם את הפירוש החשוב "לבוש האורה" ואת הפירוש "שפתי חכמים" - מהפירושים העיקריים על רש"י. למעשה קיימים מאות ספרים שמפרשים את המפרשים של רש"י. כלומר, ספריית פירושי רש"י, שהוא הפירוש המרכזי על התורה, היא ספרייה עצומה. אני ציינתי כאן את העיקריים. הרא"ם במיוחד מדגיש שכדי להבין את הפסוק הזה יש לבאר אותו קודם כל בפשטות מילולית, כלומר באופן המובן מאליו.

ובכן, יש כאן צורך להשמיט מילה אחת או להוסיף מילה. סליחה אם אני לא מדייק, הכוונה היא: או שיש כאן מילה מיותרת או שחסרה מילה. למשל, היה אפשר לנסח את הפירוש כך: "שמע ישראל, ה' אלוקינו הוא אחד[8]". על פי הפירוש הזה, המילה "ה'" מופיעה פעמיים ואחת מהן נראית מיותרת. או לחלופין, היה אפשר להבין: "שמע ישראל, ה' שהוא אלוקינו - ה' אחד". כלומר: "ה' שהוא אלוהינו – הוא[9] ה' אחד". ואכן, כפי שנראה בהמשך השיעור כשנגיע לקריאה השלישית של הפסוק, נראה שהנוסחה השנייה, המורחבת, עם ההבהרה התחבירית – היא זו שהתקבלה כבסיס לפירוש ולדרשה אצל רש"י.

אם כן, השאלה שמעורר הפסוק הראשון היא כיצד להבין את המילה "אחד"? והשאלה הזו תוביל אותנו אל ההגדרה של מה שמכונה "המונותאיזם העברי". כלומר, מעבר לעיון המעמיק ולניתוח המילולי של כל מילה בפסוק הזה, עלינו להבין מה פירוש "להבין",[10] ומדוע אנחנו מוזהרים וחשים טלטלה נוכח הקריאה הזו: "שמע ישראל".

השאלה הקיומית שמעסיקה את האנושות: המושג 'ישראל'

בנוסף, צריך לשאול למה התורה מתכוונת כשהיא אומרת "ישראל", שהרי זו אחת המילים המסתוריות ביותר בכל הסיפור המקראי. יש שתי מילים שקשה במיוחד להבין אותן:

1. השם שבו נקרא הקב"ה במקרא.
2. והמילה "ישראל".

שמתם לב מן הסתם שגם במהלך ההיסטוריה עצמה הזהות האנושית הזאת, "ישראל", נותרה בגדר תעלומה. אני מדגיש: אני לא משתמש כאן במילה "תעלומה" במשמעות הנוצרית של "מסתורין ישראל" ,[11]שהרי שם יש למושג הזה קונוטציה שונה לחלוטין.[12]תחתית הטופס אבל כוונתי לומר שאי אפשר שלא להבחין בכך שמדובר בזהות אנושית שכולם מנסים להגדיר, ואף אחד לא מצליח באמת לעשות זאת. הדברים מגיעים עד כדי כך שזה הפך לנושא שנוי במחלוקת אף בתוך הכנסת הישראלית עצמה. הדיון הזה מוכר בשמו: "מיהו יהודי". אבל בעצם השאלה האמיתית היא לא רק "מיהו יהודי", אלא גם, ואולי בעיקר: "מהו יהודי". כיום אנחנו מכנים את עצמינו "יהודים". אבל מיד, ברגע שבו אנחנו משתמשים במילה "יהודי" היום, די בהעלאת המילה עצמה - "יהודי" - כדי לעורר אינספור שאלות. יש בה חומר לדיון כמעט אינסופי. יש אינספור נושאים לחוגי לימוד, ממש כמו מספר החוגים שאפשר להמציא ולדמיין. זה נושא נדוש, לעוס עד דק, של החוגים ללימודי יהדות: מה זה בעצם "להיות יהודי". אני פשוט רוצה להדגיש את זה, מפני שאם אנחנו רוצים להגדיר על מה מדובר, נמצא את עצמינו ניצבים מול תעלומה. מדובר בעניין שכרוך באופן ישיר במסתורין הגלום בהבנה של השם שמסמן את מי שהוא יהודי.

בעצם, אפשר לומר שבמובנים שונים צריך לפענח את כל אוצר המילים הלשוני של התנ"ך. אם נתבונן בזה באופן סכמטי, בעבודת הפענוח הזו אנחנו מגבילים את עצמנו בכך שהעברת המשמעות נעשית דרך תרגומים מילוליים ממילונים של שפות אחרות. אבל אפילו אלו שלומדים בעברית, מגלים שיש להבין מה המשמעות שהנביאים ביקשו לייחס למונחים העבריים שבהם השתמשו. צריך היה לקחת את כל מילות המקרא, את כל מילות הטקסט, אבל אתן לכם רק דוגמה פשוטה: כשהתנ"ך מדבר על שולחן, למה הוא מתכוון? כשהתנ"ך אומר "יד", למה הוא מכוון? בתהליך שבו רמת המשמעות מידרדרת והולכת, אנחנו עוברים מתרגום מושגי, אל הסבר על פי הקשר, ומשם לתרגום מילולי. בסופו של דבר אנחנו מציינים את הרובד הגס ביותר של ייצוג הדברים,[13] כפי שאנו תופסים אותם בעולמנו החיצוני, באמצעות דברים מקבילים[14] ואנלוגיים[15] הנושאים את אותו השם.[16] למשל, כשהתנ"ך אומר "יד ה". טוב, את הקב"ה אנחנו הרי לא מבינים, אז צריך ללמוד. כלומר, להבין למה רומזת "יד", איזו משמעות יכולה להיות טמונה פה עבורנו בביטוי הזה, "יד ה'". או המילה "עין". כל זה רק כדי להראות לכם שזה לא פשוט.

אבל אחת המילים הכי חמקמקות להגדרה, היא "ישראל". מה פירוש הדבר להיות "ישראל"? ולא הייתי מרחיב כל כך בדיבור על המילה הזו אלמלא הייתה זו שאלה קיומית בתולדות האנושות כולה, ובקנה מידה עצום כל כך. בדרך אגב, אצטט לכם מדרש אחד. לא אצטט אותו בפירוט, כי יש חשש שניכנס לסוגריים עצומים... אבל מדובר במדרש[17] שמצביע על כך שהתורה ייחסה חשיבות - או נכון יותר: ראתה צורך - לזהות ולהגדיר בפנינו את הגבולות החיצוניים של הזהות הישראלית. כיצד? על ידי כך שסיפרה וניתחה לנו את ההיסטוריה של זהות משפחת אברהם. זה נושא שאתם בוודאי כבר מכירים אותו היטב. ניתן דוגמה: מסופר לנו באריכות על מתח זהותי בין ישמעאל וישראל. בסופו של דבר, "ישמעאל" - זה ברור! ברובד אחר, מסופר לנו גם על מתח זהותי בין עשיו לישראל. ובסופו של דבר גם "עשיו" - זה ברור! אם נבקש להבין את ההתפתחות, את המימוש של הפוטנציאל האדיר של הכישרון, את המהות הייחודית[18] של התרבות שיצאה מישמעאל מצד אחד, ומעשיו מצד אחר, זה ברור: אפשר להגדיר ולתחום את עולם האסלאם, ואפשר להגדיר ולתחום את עולמה של הנצרות. זה לא כל כך קשה. כלומר, זה בגבולות ההשגה של המדע האנושי, של האנתרופולוגיה.

אבל ישראל...?

כשאדם מוסלמי יוצא מן האסלאם זה ברור: הוא אקס־מוסלמי. כשאדם נוצרי יוצא מן הנצרות זה ברור: הוא אקס־נוצרי. אבל ישראל? זה מסתורי. אין דבר כזה אקס־יהודי! כאשר ישראל יוצא מישראל הוא נשאר ישראל, ובכל זאת הוא עוזב את ישראל. הוא איננו ישראל - אבל הוא ישראל! זו דוגמה לאופי ה"קשה־להגדרה" הזה.

לכן, הכול נראה כאילו - למרות שאנחנו יודעים את הגבול החיצוני של זהות ישראל:[19] ישראל איננו ישמעאל, ישראל איננו עשיו[20] - יש כאן מעין הגדרה עקיפה, אבל מציאותית! איזה מין מציאות מהותית, שהיא סוג של דינמיט בתוך ההיסטוריה של האנושות: "ישראל?" סימן שאלה. עד כאן זה מובן?

"שמע ישראל" - מדוע משה רואה צורך בפסוקיו [21]לפנות אל ישראל בעניין המונותאיזם העברי באופן סמוי ומרומז? [22] וזו השאלה שהעליתי לפני כן: למה בכלל משה נדרש לעורר ולהתריע את ישראל - העם המונותאיסטי היחיד - להיזהר ולשמור על המונותאיזם?

ה' אחד: עיון ברעיון המונותאיזם העברי במהלך ההיסטוריה

"ה' אחד" - המילה שצריך להבליט כאן היא המילה "אחד". אחד בעברית משמעותו UN בצרפתית[23]. יש מילה אחרת בצרפתית שנוטים להשתמש בה כדי לציין את המונותאיזם העברי במקום המילה "אחד", וזו המילה unique "יחיד".[24] אקדיש את הזמן הנדרש כדי לנסות להזכיר לכם – ולא כדי לשכנע אתכם משום שזו אינה שאלה של שכנוע, אלא של אוצר מילים – שזו אינה מילה נרדפת[25]. זה תואם, אבל זה לא נרדף. שמות העצם שמתייחסים לשני שמות התואר האלה: למילה אחד זה אחדות. במובן של אחווה. לא בדיוק אחווה, אלא במובן של אחדות כאיחוד. אבל בעברית, כדי לומר "יחיד " (unique), יש לנו מילה שונה לחלוטין: זו המילה "יחיד" ולא "אחד". ושם העצם המתאים לכך הוא "ייחוד "(Yichoud). וזה אומר: ייחודיות[26], מה שמייחד, מה שמֵבְחִין, כלומר: מה שמגדיר דבר מה כייחודי, המאפיין הספציפי. ייחוד – יחיד[27]. ולגבי הנושא שלנו, אני חושב שניגש אליו בצורה פשוטה מאוד. כאשר אנחנו מכריזים, קובעים, את ייחודו של הקב"ה, כאשר אומרים שהקב"ה הוא יחיד, כוונתנו לומר שהוא היחיד, שהוא מה שהוא. כלומר, לומר שהקב"ה הוא יחיד פירושו: אין שני לו, אין שני, אין שלישי, אין רביעי. אבל כאשר אומרים שהקב"ה הוא אחד, ממשיכים הלאה, מעבר לכך: אנחנו קובעים שהאל היחיד הזה הוא גם אחד בתוך עצמו. זה כבר ממד אחר, מושג שונה לחלוטין. אם כן, צריך להבין שהמונותאיזם העברי הוא מונותאיזם ייחודי. הוא מתגלה, הוא פורץ מתוך המונותאיזם השמי הכללי, שהוא המונותאיזם של הייחוד (unicité). ובתוך או מעל המישור הזה של המונותאיזם של הייחוד, מופיעה טענה שממשיכה מעבר לו: המונותאיזם של האחדות (unité). אם כן, ישנו מאפיין ייחודי מאוד למונותאיזם העברי. האם זה מובן מספיק? תגיבו, תגידו לי אם לא הבנתם, בצרפתית או בעברית. האם זה מובן? השתיקה הזאת... היא ייחודית (צחוק).

קהל: האם זה אומר שלעמים השֵמִיים שחיו יחד עם אברהם, עם משפחתו של אברהם, כבר הייתה התודעה של הייחוד (unicité), ושהחידוש של אברהם זה: לא רק שיש אל יחיד, במובן המתמטי שיש אל אחד בלבד. אלא בתוך אותו האל יש אחדות של תכונות?

מניטו: מצוין. האם זה ברור מה שהוא אמר? ובאמת, מה פירוש "שֵמִיים"? אלו הם צאצאיו של שֵם. שימו לב איך נקרא אותו אב קדמון: שֵם. באופן המסוים של היות אדם, הם היו האנשים שיודעים את ה-'שֵם'. האם זה מובן? מבין ילדיו של נח, לא בכל שושלת, מופיעים העברים. השושלת של העברים מופיעה וצומחת משושלתו של שֵם. השֵמִיים הם המונותאיסטים של הייחוד. המאבק של השֵמִיים הוא נגד הפוליתאיזם. הפוליתאיזם קל להבנה: לראות את העולם כאילו יש בו כמה אלים. זו נטייה טבעית. כנגד הנטייה הזו ניצבת האינטואיציה המונותאיסטית השמית.

כדי שיהיה מובן, אני אבטא את האינטואיציה הזו בלשון תנאי: אם יש אלוהים - לא ייתכן שיהיו יותר מאחד. ואל תחשבו שזו מסקנה של השֵׂכֶל. לא! האינטואיציה הזו נולדה דווקא כתוצאה ממאמץ רוחני עמוק. ואני מדגיש: זו לא אמת שכלית. זו אמת רוחנית! אבל בגלל שאנחנו כל כך רגילים לחשוב כך, היא נראית לנו כדבר ברור מאליו מבחינה רציונלית. אבל לא, אין זו אמת רציונלית, אלא אמת רוחנית.[28] להפך! מבחינה רציונלית דווקא הפוליתאיזם היה הדבר הברור מאליו. ולכן אי אפשר להאשים את הפוליתאיסטים בכך שהשֵׂכֶל שלהם עקום או מעוות. הם פשוט פעלו מתוך תבונה טבעית. ונבין בהמשך למה.

אני שוב חוזר: האינטואיציה של המונותאיזם השמי היא אינטואיציה רוחנית, ולא שכלית. ההרגל של האינטואיציה הזו שנרכש במשך ההיסטוריה גורם לנו לחשוב שזו אמת רציונלית. הוא הפך אותה בעינינו ל"אמת הגיונית". נכון שיש כאן עקביות לוגית מסוימת. אבל זו לא הלוגיקה של השֵׂכֶל, זו לוגיקה של הרוח.

נדון בכך בהמשך הדברים. כדי לא להכביר מילים, אתחיל מקביעה אקסיומטית: נניח כהנחת יסוד שיש חידוש בתורה, דבר מה חדש. אבל החידוש הזה כבר היה קיים ברובד כלשהו אצל השֵמִיים. למשל: מלכי־צדק, שהיה בן־דורו של אברהם, הוא מונותאיסט של הייחוד (unicité). אבל הוא מתחת לרמת האינטואיציה העברית ששבה ומופיעה עם אברהם, האינטואיציה של המונותאיזם של האחדות (unité). למשל, כאשר אנחנו כבני הזמן המודרני מתבוננים בתרבות ובציוויליזציה הפוליתאיסטית רבת־השנים, יש לנו נטייה, מתוך נאיביות של אנשים מודרניים, לראות בהם פרימיטיביים. אבל בפשטות, הם היו נורמליים, מבחינת המנגנון הטבעי שבו פועלת המחשבה. הם פשוט לא זכו לחסד של התגלות. רק לעם שהאחדות נתגלתה לו ]בגילוי אלוהי], הייתה תחושה מוקדמת של האחדות. אבל העם הזה היה יכול להיות המצע להתגלות של רעיון האחדות רק משום שמלכתחילה הוא היה שייך לאנושות שכבר עברה את המדרגה הראשונה של המונותאיזם, שהיא: מונותאיזם של הייחוד (unicité).

דווקא מתוך המיתוסים האלה עצמם,[29] פורץ האור של העברים, אנשי המונותאיזם. היו למונותאיזם העברי הזה גם תקופות של ליקוי מאורות, אך הוא שב ומגיח מחדש עם אברהם. אבל אברהם לא בא משום מקום. כפי שאתם יודעים, הוא בא משושלת העברים. והשושלת הזו של העברים עברה תהפוכות וגלגולים. אשתמש במונחים מהגנטיקה: אתם יודעים יש תכונות דומיננטיות ותכונות רצסיביות. היו דורות בקרב העברים, שבהם המונותאיזם של האחדות היה במצב רצסיבי. והכי רצסיבי מכל הרצסיביים היה אביו של אברהם, ששמו תרח. אבל זה הופיע מחדש עם אברהם. יש להתרגל לכך.

כוחו של הרגל: האנושות התרגלה לאמיתות הנבואה והפכה אותן לאמיתות רציונליות

אני עומד לומר לכם עיקרון, שלדעתי תקף באופן כללי: יש לזכור – החינוך המקראי השפיע על האנושות במשך אלפי שנים. יש לו השפעה אדירה על ההיסטוריה של התרבות האנושית. ההתרגלות לתרבות החינוכית של המקרא, ההיכרות הקרובה עם מה שנראה לנו היום כ"אמיתות ברורות מאליהן" מתוך תורת הנביאים העבריים, מתוך התנ"ך - ההיכרות וההרגל גורמים לנו לחשוב שאלה אמיתות רציונליות, בעוד שלמעשה מדובר באמיתות של אמונה. האם זה ברור? במהלך כל הלימוד הזה אנסה להראות ולהדגיש כיצד המונותאיזם העברי הוא מושא של אמונה, כזה שלא שייך בכלל לקטגוריה של אמת רציונלית ברורה מאליה.

לשם כך, נפתח בהגדרה בסיסית: השֵׂכֶל האנושי פועל על פי עיקרון מרכזי שאנשי הלוגיקה ניסחו והדגישו: 'עקרון הזהות'[30]. זה הרי ידוע: כל מה שאינו נופל תחת עקרון הזהות נחשב לבלתי רציונלי. זה לא אומר ש[מה אינו נכלל בעיקרון הזהות] אין בו עקביות או היגיון. אלא שההיגיון הזה הוא, כמו שאומרים בעברית: "למעלה מהשֵׂכֶל". העקביות הזו, ההיגיון הזה, האמת הזו, נתפסת למעלה[31] מן השֵׂכֶל, כלומר: מעֵבר לשֵׂכֶל הטבעי. האמת הזו שייכת לסדר אחר, שונה מהאמת הרציונלית. וזה לא אומר שלמעלה מהשֵׂכֶל...

תשמעו: אנחנו מנסים להיגמל ממה שנראה בתור אמת מפוכחת וברורה מאליה של התרבות המערבית. המערב התרגל לחשוב על כל אותם דברים שאני מכנה "אובייקטים של אמונה" בתור דברים אבסורדיים. אני אצטט לכם משפט בלטינית של אחד התאולוגים הלטיניים:Credo quia absurdum est[32] - אני מאמין כי זה אבסורדי. כי אם זה לא היה אבסורדי לא היה לי צורך להאמין בזה. נכון?

תראו מה קורה: התרבות סביבנו הרגילה אותנו לאיזו קלישאה מסולפת: כאילו, אנחנו מאמינים באובייקט של אמונה כלשהו מפני שבעצם הגדרתו הוא בלתי־ייאמן. אם כן, ככל שזה יותר בלתי־יאומן - כך אנחנו יותר יראי שמיים. אבל זה לא סביר! עצם זה שאתה מאמין לא מעניק לך זכות להאמין במה שלא יהיה. אתם מבחינים בזה? נוצרה בתרבות אשליה של אמת ברורה מאליה שאם מדובר באמונה, אז ממילא, מעצם הגדרתה של אמונה, זה בלתי סביר. זה ברור, לא? אגב, היהודים הם ממש מומחים בזה: הם יכולים להאמין במה שלא יהיה! רוצים להקים דת חדשה? קחו יהודי, תגרמו לו להאמין באידאל, והוא יסחוף אחריו את כל האנושות! זה ברור. יש משהו בזה: היהודים המציאו את כל ה"איזמים" האפשריים: סוציאליזם, ציוניזם, קומוניזם, ליברליזם... ואם הימים יספיקו, הם עוד עלולים להמציא לנו גם את... היהדות!

נחזור לנושא: הרעיון המרכזי של הפסוק הזה – אחדות ה' – הוא הרעיון של התגלות. ואלה שלא זכו לחסד, לזכות של ההתגלות הזו – אין להאשימם על כך שהם מחוצה לה. זה מובן מה שאני אומר? אני זוכר, כשלמדתי פילוסופיה בסורבון, היו איתנו גם סטודנטים קתולים. לא היו רק יהודים בסורבון. והם היו, אם ניתן לנסח זאת כך, לכודים בתוך בעיה מדומה. הם הרגישו שצריך להאשים את סוקרטס על כך שאיננו משה. אבל סוקרטס המסכן הוא סוקרטס, הוא לא משה! מדוע להאשים בכלל את סוקרטס על כך שאינו יודע את מה שמשה יודע? זה מובן, כן?

אבל ליהודים הייתה תגובה הפוכה. היהודים היו משוכנעים שמשה לא ידע, אלא את מה שסוקרטס ידע.[33] ובכל פעם שהם גילו משהו דומה [לתורה] אצל סוקרטס או אצל תלמידיו של סוקרטס, הם היו נרגעים. סוקרטס פועל מתוך תודעה בריאה, שפויה.[34] אי־אפשר להאשים אותו על כך שאין לו את הרוח הקדושה![35] זה מובן, כן?

הנושא כאן הוא הקטגוריה של ההתגלות. ההתגלות ניתנה לעברים, היא לא ניתנה ליוונים. אני מקווה שזה מובן מה שאני אומר. ולכן, צריך להבין את זה באופן ברור: ההתגלות נמסרה לעם שכבר נשא בתוכו את הנטייה לקראת אותה התגלות. כלומר, ישראל שלפני ההתגלות הוא הכלי, כלי הקיבול של ההתגלות. זה אומר שמצד עצמו ישראל כבר נושא בתוכו באופן בלתי ממומש,[36] כחלל שמצפה להתמלא, את מה שעתיד להתגלות לו בשלמות. אני מקווה שזה ברור מה שאני רוצה לומר: הקב"ה מדבר, אומר הנביא ישעיהו, האוזן היא זו שמקשיבה, ששומעת. האם זה מובן? ישעיהו אומר את זה באופן מדויק מאוד:" דיברתי – ואתה לא סגרת את האוזן".[37]

אתם רואים מה פירוש של "שמע"? זה אומר: "הקשב". שמע זה הקשבה. שמעתי הסבר יפה מאוד של אנדרה שוראקי. אתם יודעים, אחד מגדולי מתרגמי התנ"ך הפואטי. קראתם את התרגום של אנדרה שוראקי לתנ"ך?

קהל : כן

מניטו: אז הייתי אומר שאני מעריץ אתכם! טוב, הוא באמת מתרגם דגול של המקרא[38]. לפני הרבה שנים שמעתי ממנו דבר יפה מאוד. הוא אמר: "'שמע ישראל' זה בעצם 'שתוק', אם לא שותקים, אי אפשר להקשיב. משום שאם אינך שותק, אין לך אפשרות להקשיב. אלא שהיהודים, כפי שאתם יודעים, מדברים מצוין... הנה, אני ניגש מייד לעניין שאליו רמזתי כבר לפני כן.

בסופו של דבר, התודעה האנושית אינה מסוגלת לתפוס או לייצג את מידותיו של אותו האל שעליו נאמר שהוא אחד – אלא באופן סותר. לכן "אחד", זה מושג של אמונה. כאשר אנחנו תופסים את הופעות הריבונות של אותו אל אחד, שהוא האל היחיד, הרי שאנחנו תופסים זאת דרך תיווך של תכונות, מידות, שהן לא רק שונות – אלא גם סותרות זו את זו. ולפיכך, אין להאשים את תגובתו הפוליתאיסטית של האדם הטבעי. היה זה טבעי לחלוטין שהאדם, מטבעו, יהיה פוליתאיסט. משום שכל מה שהוא תפס היה כמין תוהו ובוהו של תכונות.

סוד הקיום האנושי: כשהאמת הושלכה לארץ, וההיסטוריה האנושית (הלא-אבסולוטית) זכתה

פה אני רוצה לפתוח סוגריים קטנות. פעם אחת למדתי קטע של המדרש[39] שמראה שכאשר הקב"ה החליט לברוא את האדם המלאכים מחו על כך. רואים שם שהמלאכים מצויים במחלוקת ביחס לעצם כוונת הקב"ה לברוא את האדם. חלקם אומרים: טוב שהקב"ה יברא את האדם, וחלקם אומרים: לא טוב שיברא אותו. אני לא אכנס כאן ללימוד הסוגייה של "מהו מלאך", אלא רק אעבור, ברשותכם, לרמה אחרת של אוצר מילים. באופן אנאלוגי נאמר זאת כך: הערכים המוחלטים ששולטים על ההיסטוריה ועל דרך פעולתו של עולמנו, שברמה מסוימת של שפת התנ"ך הם ה'רצונות' של הקב"ה 'ביחס-ל...', כלומר הרצון האלוהי ביחס לערך מסוים, מתורגם בשפה המקראית לצורת "מלאך". נניח את זה פה כנקודת מוצא. ההיסטוריה של העולם – וממילא גם ההיסטוריה של האדם – נבחנת על פי הערכים האבסולוטיים. אלא שהערכים האבסולוטיים הללו אינם תמימי דעים לגבי הפסַק שראוי לגזור על ההיסטוריה של האדם. חלק מהמלאכים אומרים: לא, זה יצור בלתי אפשרי. וחלק מהמלאכים אומרים: כן, זהו יצור הכרחי.

ושוב, אני לא נכנס כאן לעומק המדרש. העיון במדרש כשלעצמו עמוק, חשוב ומרתק מאוד. הוא מגלה לנו עד כמה בעלי המדרש היו בעלי תפיסה פילוסופית ואנתרופולוגית מעמיקה ורחבה ברמה שאנחנו לא מעלים על הדעת. בסופו של דבר, המדרש הזה מבטא את העובדה שהקולות בעד ונגד בריאת האדם שקולים. יש מספר זהה של ערכים מוחלטים שאומרים "לא", בדומה לאלה שאומרים "כן". כלומר, במישור של הערכים האבסולוטיים, כאשר הקב"ה נמלך בעצמו – אין ביכולתו להגיע להכרעה: האם ראוי לברוא את האדם או לא? ומיד, כשמתחילים לחוש את התחושה, את האינטואיציה, שקיומו של האדם בתוך עולם הטבע הוא אנומליה במציאות הטבעית, אז מבינים שהמדרש הזה צודק: יש כאן סוד – סוד הקיום האנושי.

הרבה פעמים למדתי אצל אתנולוגים ואנתרופולוגים. כבר הזכרתי לכם פעם את אחד מהספרים של קסטלר. בספרו The Ghost in the Machine יש ניסוח יוצא דופן: "ההשערה היחידה שיכולה להסביר את ההיסטוריה האנושית היא שהאדם נולד חולה". כלומר: האדם הוא יצור חולה מבחינה נפשית. הוא מכנה זאת: "הפרנויה האנושית". וברגע שמנסים לקרוא את ההיסטוריה של האנושות באופן אובייקטיבי, עולה השאלה: האם אנחנו לא עוסקים כאן בעצם בסיפורו של חולה נפש? האדם? האם זה ברור מה שאני אומר? טוב, אל תיבהלו. הכול מתנהל כאילו... וכן, זה בעצם באמת כך, שהאדם הוא יצור, אם יורשה לי לומר, מסתורי. ואחד ההסברים הוא שאולי הכול התחיל בפגם מבני כלשהו במבנה של המוח, ושבעצם נולדנו חולים נפשית. ואם כך, רק מעטים מאוד מבין בני האדם הם בעלי רוח בריאה באמת. ואת אלה אנחנו מכנים "קדושים".[40]

על כל פנים, בחזרה לנושא, הרי זה מה שאומר המדרש: האבסולוטים (הערכים המוחלטים) נחלקים ומתנגדים: יש שאומרים "כן", ויש שאומרים "לא". והמשמעות היוצאת מזה היא: מנקודת המבט האבסולוטית אין אפשרות להכריע. האם זה טוב לברוא את האדם? האם יש בכלל מקום לברוא אותו? האם ניתן לחרוץ שיפוט חיובי על ההיסטוריה של המין האנושי? אין תשובה!

ואז ממשיך המדרש ואומר שהקב״ה לוקח אחד מן הערכים המוחלטים - זה שאומר "לא", שהוא ערך האמת – ומשתיק אותו. לפי לשון המדרש: הוא השליך את האמת לארץ. ומביאים פסוק: "וַתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" )דניאל ח, יב). וכך, לאחר שהיו שני קולות בעד ושני קולות נגד, נשארו שניים בעד מול אחד נגד. ואז ה' בורא את האדם. הבריאה הזו של האדם היא כמעין הימור. בתנאי שהאמת תשתוק. כלומר, אם נשפוט את ההיסטוריה האנושית לפי האמת, הכרעת האמת תהיה שלילית. לכן, כדי לאפשר את בריאת האדם, יש להשתיק את האמת. כך שבריאת האדם היא סוג של הימור.

המדרש ממשיך ואומר: המלאכים התקוממו. כלומר התלוננו, ערערו לפני הקב"ה: איך אתה מזלזל בקריטריון של כל הערכים? שכן אם משתיקים את האמת, מה ערכן של שאר המידות? שהרי המידות אינן נחשבות לערכים אלא מכוח האמת שבהן. ואז אומר הקב"ה: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים פה יב). כלומר: ההיסטוריה עצמה תכריע. היא זו שתגלה האם ההימור שהקב"ה לקח כאשר הקדים את החלטתו להכרעת הערכים המוחלטים היה מוצדק או לא. בסוף ההיסטוריה יהיה משפט, רק בסוף! אבל המשפט אינו יכול להיעשות כל עוד האמת מבקשת לדבר. כל עוד רצונה של האמת הוא לדבר כדי לומר 'לא' המשפט אינו יכול להתקיים. רק כאשר האמת תאמר כן, המשפט יוכל להיעשות.

אבל במדרש יש נוסח שאני רוצה להדגיש. המדרש אומר כך: בזמן שהמלאכים דנו ביניהם אמר הקב"ה: "כבר בראתי את האדם". ועל מה זה מבוסס? על פסוק שבו מדובר על תכנית בריאת האדם. התוכנית היא: נַעֲשֶׂה - בעברית, זה זמן עתיד. ואז אומר המדרש: נַעֲשֶׂה – כבר נעשה, בעבר. זו הקריאה שעליה מבוסס המדרש. זאת אומרת שהקב"ה מקדים את המוחלטים בממד של הזמן – "כבר". למעשה הזמן הוא אופן ההיות של האדם. לפי הניתוח של ברגסון, ניתוח שהוא במקום, זהו ה'מֵשֶך'. אנחנו קיימים בזמן שבו אנחנו קיימים. ואופן ההיות שלנו הוא המשך.

למעשה, הדאגה של מי שקיים היא להמשיך את הקיום עוד יום נוסף. זוהי הדאגה המתמדת. במיוחד ככל שהגיל מתקדם. כלומר אנחנו חיים במשך, כי המשך הוא זה שמעניק לנו את הזמן כדי להסדיר את הבעיה הזו שעל בימת הנצח היא בלתי פתירה: בממד של המוחלט, התשובה לשאלת בריאת האדם היא שלילית, שכן יש לנו בעיה של סתירה בין ערכים שצריך לפתור. ובמוחלט של הרגע, של הנצח, אין אפשרות לפתור אותה. אם כן, הבעיה הזו ניתנה לנו כך שנוכל לפרוס אותה לאורך כל הזמן של הקיום. הפתרון הוא העשייה [לפי מניטו: תיקון וכו'] לאורך הזמן: יש לנו זמן לפתור, נקודה אחר נקודה,^[41] את הנקודות השונות של הבעיה שיש לפתור, כלומר – את המצוות השונות.

טוב, אני סוגר את הסוגריים. המדרש הזה מצביע על כך שהאדם הוא יצור בלתי אפשרי מבחינה רציונלית, אף על פי שהוא הכרחי. ו ההוכחה לכך שהוא הכרחי היא שהקב"ה החליט בכל זאת לעשות אותו. אבל מצד שני הוא בלתי אפשרי! מדוע? מפני שברגע שמזמנים את הערכים לשפוט את ההיסטוריה של האדם, מספר הטיעונים בעד ומספר הטיעונים נגד שווים: מכיוון שאנחנו חיים בעולם שנקרא עולם של טוב ורע מעורבים, לא ניתן לגזור שום פסק דין. [42]

ההבנה הזו מתקשרת ניסוחים רבים ודומים שנלמדים במקומות אחרים. לדוגמה, כשהתלמוד אומר שהמשיח לא יבוא אלא בדור שיהיה "כולו זכאי או כולו חייב". כלומר, המשיח יבוא רק בדור שבו כולם יהיו זכאים או בדור שבו כולם יהיו חייבים. טוב, אפשר להתפתות לבחור באפשרות השנייה, כי האפשרות הראשונה – שכולם יהיו זכאים – נראית בלתי אפשרית. אז אולי עדיף שכולם יהיו חייבים?! אבל זה לא העניין! המשמעות המסורתית עמוקה הרבה יותר מזה: הכוונה היא לדור שבו כל אחד הוא או זכאי או חייב. כל עוד לא הגענו למצב כזה הדין אינו אפשרי: מכיוון שכולם גם זכאים וגם חייבים בעת ובעונה אחת - אי אפשר לשפוט! האם זה ברור מה שאני מנסה לומר? צריך שתתבהר איזו מין מציאות אנושית מסוימת שתאפשר לומר על מישהו – אתה צדיק, ועל מישהו אחר – אינך צדיק. כל עוד אנחנו מעורבים מטוב ומרע, כיצד נדע את זה? אם כן, יש לנו נחמה גדולה.

המסורת מלמדת שהקב"ה שופט לפי משקל. הוא לא סופר את המצוות, הוא שוקל אותן. זאת אומרת: אם הכף נוטה לאחד הצדדים היא תכריע לצד ההוא. לאמירה הזו מלוּוה עיקרון מפחיד מאוד: כל מעשה עשוי להכריע את הכף לצד זה או אחר מפני שאנחנו תמיד במצב של 49 מול 51. ואז... אתם מבינים למה זה דומה. אבל זהו ישראל! אז יש כאן כמין עיקרון שנושא בחובו קפדנות מוסרית קשה מנשוא. כי זה אומר שכל מעשה עשוי להכריע. ואני חושב שהניסיון יכול ללמד אותנו את זה. כשאנחנו צעירים אנחנו לא מבינים שכל מעשה מעמיד את הכול על כף המאזניים, כי אנחנו מוגנים במעין מחסה שנקרא נעורים. אבל זאת סוגיה בגמרא בקידושין, והרגע ראינו את זה, שהכול מונח על כף המאזניים, בכל מעשה ובכל רגע. לא צריך לחשוב על זה, כי אם חושבים על זה נשארים משותקים, והקפדנות המוסרית היתֵרה זו מחלה חמורה. כי היא מתחילה ב maniaquerie [43] ועלולה להיגמר בחסידות. סליחה, רציתי לומר להפך.

נשוב לנושא: המדרש הזה מלמד שהמוחלטים הם אלו ששופטים את האדם בעל הסתירות והניגודים. ואילו במיתוס היווני ההפך הוא הנכון: האדם הוא זה ששופט את הסתירה בין המוחלטים. אתם עוקבים? מדובר במיתוס של מלחמת האלים. לדוגמה, היווני רואה את עולם האלים כעולם של מלחמה, ככאוס של ערכים, מתח בין המוחלטים. כמידות, תכונות סותרות. זו התפיסה היוונית. השמים – סותרים זה את זה. ואילו התפיסה היהודית הפוכה: השמים בשלום - עושה שלום במרומיו. יש בשמים אחדות של ערכים. אבל למטה, כאן, יש סתירה. הסתירה היא באדם.

אתם רואים שלמעשה יש כאן שתי אינטואיציות במישורים שונים. האדם הטבעי, שפועל על פי ההיגיון היווני ורואה את הסתירה בין התכונות האלוהיות, אינו יכול להיות מונותאיסט. כדי להיות מונותאיסט הוא נאלץ להיות אתאיסט. אני מקווה שזה מובן, זו לא בדיחה או שנינות. כי מהו סוקרטס? הוא הפילוסוף של מסורת פוליתאיסטית. ולכן, כשהוא אומר שהוא מאמין באלוהים – בסופו של דבר, עונה שפינוזה, כוונתו לאמונה בטבע. כלומר – איך הפוליתאיסט נעשה מונותאיסט? על ידי כך שהוא נעשה אתאיסט. וזה מובן. הגויים תמיד האשימו את ישראל באתאיזם. מה גם שאי אפשר היה לייצג את אלוהי ישראל בתוך הפנתיאון שלהם. אתם יודעים שנהוג היה אצל האימפריות של העת העתיקה – יוון, רומא – לכבוש ארץ ואז לשלב את אלוהי העם הנכבש בתוך הפנתאון שלהם. לספח אותו למערכת האלים הקיימת. זה נקרא קולוניאליזם תיאולוגי. אבל כשניסו לספח את אלוהי היהודים, לא היה שום דבר שאפשר להפוך לפסל. ולכן הם הסיקו שהיהודים הם אתאיסטים.

למשל, יש סופר רציני שבוודאי למדתם עליו במסלול הלימודים שלכם, גם אם רק בעקיפין – טקיטוס. ובכן, בעיני טקיטוס היהודים הם עם קצת שתול ( הבנתם את הרמז – "implanted") וזה עוד מובן). אבל היו אפילו אגדות – שאני מספר לכם כדי להמחיש עד כמה מרחיקת לכת הייתה בורותם של חכמי העת העתיקה – לפיהן היהודים, או העברים, אוסרים על עובדי האלילים להיכנס אל קודש הקודשים מפני שבתוך קודש הקודשים נמצא ראש של חמור. אני לא יודע אם אתם מכירים את המקור לכך. לא נבזבז זמן על שטויות, אבל זה שווה רגע של מנוחה. הם שמעו שקוראים לאלוהי ישראל "אדון" והם שמעו מילה דומה – "אתון"^[44], שבכמה לשונות פירושה חמור. והם היו משוכנעים שהיהודים עובדים חמור. כן, זה מגיע עד כדי כך.

[הפסקה בהקלטה]

...החסד, הצדקה: כלומר אני נותן לזולת מבלי להתחשב בשאלה האם הוא ראוי לכך או לא. כי אם אני דואג לברר האם הוא ראוי או לא, אני נותן לו רק אם הוא ראוי. וזה כבר דין, לא חסד. המידה השנייה היא מידת הדין והיא מנוגדת למידת החסד: אני נותן רק למי שבאמת ראוי לכך. ולפעמים אני תופס את הגילוי של מה שנסתר מאיתנו –ריבונותו של הקב"ה – דרך החסד. אי אפשר להכחיש זאת: די בחוויה של פעולת הנשימה כדי לדעת שהקב"ה הוא טוב – הוא נתן לנו אוויר בשפע. אם היינו דגים – היה זה המים, אבל גם מבלי להיות דגים, המים הם מים! אני לא יודע איך לומר זאת. אין צורך אלא להיות קיים כדי לדעת שאנחנו קיימים בחסד. אין שום תנאי של זכות לעצם הקיום שלנו. הזכות לקיום מעורבת בשאלת הקיום רק בדיעבד. כלומר בעתיד יהיה עליי לזכות בקיום שניתן לי בחסד. אבל כשילד נולד, זו הבטחת חינם: צא לדרכך ואז... לא ניתן גם להכחיש שכאשר מתגלה ריבונות ה' אנחנו מקבלים את הגילוי הזה גם דרך מידת הדין הנוקשה, מידת הצדק המוחלט. ושתי המידות האלה, חסד ודין, הן שני ערכים מוחלטים. שתיהן אמתיות!

לא כדאי לבטל זמן על ניתוחים, שכן ההבדל בין המידות ידוע, אבל הנה עצם העניין: האחת איננה השנייה! ומה קובע המונותאיזם העברי? שהאחת היא השנייה. אסביר את עצמי: האחת איננה השנייה: כשאני עוסק במידת החסד אני מפר את מידת הדין. וכל המחלוקת בין הערכים – היא בדיוק פה! האם כשמדובר בערך כלשהו.... האם אנחנו נותנים רק למי שראוי לכך? או שמא הנתינה, פירושה לתת מבלי להתחשב כלל בזכאות? ישנם כאלה שדוגלים במידת הצדק' וישנם כאלה שדוגלים במידת החסד. אבל אין טעם להעמיד מידה אחת כניגוד אל מול חברתה. שתי המידות האלה, שתיהן מוחלטות ואמיתיות!

קחו לדוגמא את האבות. האבות הראשונים הם :אברהם הוא הצדיק של מידת החסד המוחלט, הנתינה ללא תנאי. יצחק הפוך ממנו –הצדיק של מידת הדין הנוקשה, המוחלט. ושניהם הם אבות, שניהם הם עקרונות מוחלטים באמונה: אלוהי אברהם אלוהי יצחק. ואז מגיעים אל יעקב. כדי להגיע אל האחדות. כשיעקב ייקרא ישראל – "שמע ישראל". שים לב, הקשב! כאשר אני נוהג בצדק, כשאני עסוק בלהיות צדיק, אני מציית לערך מוחלט של רצון ה'. אבל באותו הרגע ממש אני מפר ערך מוחלט אחר של רצון ה' שעניינו להיות בעל חסד. להיות צדיק זה לא להיות בעל חסד, ולהיות בעל חסד זה לא להיות צדיק. הנה, אפשר לבטא זאת באלף צורות שונות. זה ברור!

אם כן, מלבד בצורה של השערה, האדם אינו מסוגל באופן שבו הוא קיים להבין בכוחות עצמו או להגיע בעצמו אל עיקרון אחדות האל . האם זה מובן? לעיתים זה התגלה לנו.

יש פירוש של בעל הכלי יקר - שאני ממליץ לכם ללמוד, למי שיודע ללמוד בעברית - על הפסוק הראשון. הפירוש אומר שמדובר בחוויה של דור מצרים ושל יציאת מצרים: אותו אל מתגלה כמי שמעניש את המצרים וכמי שמציל את העברים. זה שמציל את העברים הוא זה שמעניש, זה שמעניש הוא זה שמציל. העיקרון הזה של האחדות הוא מעֵבר לחוויה שלנו, אבל פעם אחת חווינו את זה – במצרים. [בני ישראל] חוו את האחדות הזאת, ממש דרך אותן המכות. אותה מכה, הייתה בעת ובעונה אחת, מכה למצרים וישועה לעברים. והיה נס בתוך נס: הנס הראשון – המכה, הנס השני – שהמכה לא פגעה בעברים. אותה מציאות עצמה הייתה רעה לחלק אחד ומושיעה לחלק אחר[45].

הבנתי את זה קצת מתוך לימודי הרפואה. לא למדתי רפואה אבל היו לי מורים רופאים. ברפואה נמצאים חומרים שהם בעצמם רעלים לאחדים, ורפואות לאחרים.

אגב, האם אתם יודעים שהתורה נקראת סם? הפסוק אומר: "וזאת התורה אשר שם משה". ו"שם" – כלומר שמשה שם (בסין), אבל המדרש דורש את זה כסמ"ך: אַל תִּקְרֵי "אֲשֶׁר שָׂם (בסין)" – אֶלָּא "סַם (בסמ"ך)". כלומר שהיא סם חיים^[46] לאחדים, וסם מוות לאחרים – אותה תורה עצמה. אגב, בהפטרת תשעה באב שקראנו אתמול אחר הצהריים היה פסוק שאמר: "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ורשעים ייכשלו בם". אותן הדרכים, אותן הדרכים בדיוק: הצדיקים הולכים בהן, והרשעים נכשלים בהן.

אם כבר הצלחתי להבהיר את הנקודה הזאת אז כבר התקדמנו הרבה: האדם, כאשר הוא נמסר לכוחותיו בלבד, אינו יכול להגיע לעיקרון של האחדות. יש צורך שהדבר יתברר לו מלמעלה. הדבר הזה הוא שמוביל לכך שגם כאשר אנחנו יודעים זאת, מתוך ההתגלות, מתוך זיכרון המסורת, עדיין חוויית הקיום היא כזו שמחייבת אותנו לחדש את הידיעה הזאת שוב ושוב. כי החוויה הזו של הקיום מציבה אותנו כל הזמן כנגד העיקרון הזה של האחדות. החוויה הטבעית של הישות של הטבע פועלת באופן כזה שמאשש רק את הפוליתאיסטים. אפשר לומר את זה כך: הפוליתאיסטים חשים בעולם הזה כמו בבית.

ותראו מה ההנחיה שניתנת לנו בפרשת שמע:^[47] צריך לחזור ולהכריז על כך בערב ובבוקר, בכל אירוע של מעבר: כשיוצאים מהלילה ונכנסים ליום, כשיוצאים מהיום ונכנסים ללילה, כשיוצאים מהבית לדרך, וכשחוזרים מהדרך ונכנסים הביתה, "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך", וכשיוצאים מהעולם הזה כדי להגיע לעולם הבא. ברגעי המעבר האלו צריך לומר: שמע ישראל. שמתם לב לכך?

ללא הרף יש לשוב ולשחזר את האמת הזאת, שפעם אחת הייתה חוויה מוחשית לדור של ההתגלות, לחברַה שיצאה ממצרים! אבל יש סכנה שהיא תישכח. אם כן, כעת מבינים טוב יותר את הסיבה לכך שמשה צריך להזהיר את ישראל, העם המונותיאיסטי: שמע.

קהל: איך אפשר להבין את חווית האחדות אצל כל האבות שחיו לפני ההתגלות?

מניטו: זה הנושא שעליו דיברתי קודם, זה מה שיש לנתח. מדובר באפשרות לבחור באמונה.^[48] ומי שיש בו את האומץ לבחור באמונה הזו זוכה לגילוי שמאשר לו את אמונתו. והוא מוריש אותה כמורשת. תשמעו, מדובר בהוראה האחרונה שמשה רוצה להותיר לעמו לפני שהוא נפרד מהם. זוהי ^[49]העדות ( estament ) האחרונה שלו, במובן האצילי של המילה – עדות שיש להשאיר, הנחיה שיש להותיר אחריך. בצרפתית אומרים על כך: testament - כלומר צוואה: השמר לך ישראל, אל תשכח ישראל, "שמע ישראל", "ה' אלוקינו ה' אחד". כלומר: הייתה חוויה, אבל החוויה הזאת הייתה אפשרית רק למי שכבר נולד עם אינטואיציה כלשהי לגביה. ואז החוויה ההיא הפכה לחוויה של התנסות, כזו שהועברה במסורת בליווי הוראה ברורה: לדעת שזה לא מובן מאליו, ושאם לא משחזרים אותה היא אובדת. אם מתמסרים לחיים הטבעיים בלבד, אי־אפשר אלא לעמוד כנגדה. המציאות כולה בנויה באופן כזה שהיא נוטה למשוך את התודעה האנושית חזרה לעולם מושגים פוליתאיסטי, ובקצה – דוּאליסטי. ולכן הדתות הדואליסטיות זכו לכזו הצלחה.

חשוב לדעת, וכאן הרשו לי לפתוח סוגריים היסטוריים: הליטורגיה של המונותאיזם העברי - ובפרט הברכות, התפילות שמלווֹת לפני קריאת שמע ולאחריה, בערב ובבוקר – נוסחו כנגד הדוגמות התיאולוגיות של הדת הזורואסטרית. שמעתם ודאי על הדת של הפרסים הקדמונים – המאזדאית,^[50] או דת זרתוסטרא. בכן, הדת הרשמית הייתה דואליסטית. אבל חשוב לדעת שבתוך העולם הפוליתאיסטי הזה, ולפיכך גם הדואליסטי, התקיימו מסורות נסתרות של מונותאיזם. אבל המסורות הסודיות, המונותאיסטיות, היו שמורות למְיוּדעִים, לבאי סוד בלבד. בעוד שהדת הרשמית הייתה הדת הפוליתאיסטית. אתם רואים – אלה המיתוסים של הדואליזם.

אז שימו לב טוב: מה שאני הולך לומר עכשיו. הוא קצת עדין, תגידו לי אם זה מובן, אני הולך פה על קליפות ביצי פסחא^[51]: ביהדות זה בדיוק הפוך. הדת האקזוטרית, זו שנלמדת בגלוי, ה"נגלה" כפי שאומרים בעברית – היא המונותאיזם המוחלט. לעומת זאת, ההבנה של ריבוי התכונות, של הריבוי באלוהות, שמורה למְיוּדעִים, לנכנסים בסוד. בקבלה מלמדים שיש עשר ספירות, אבל לא מלמדים את זה לכל אחד. בעוד שבדתות אחרות זה הפוך.

ואני זוכר מסורת שלמדתי פעם, המסורת של הפיתגוראים. אני מניח ששמעתם בוודאי על פיתגורס דרך המשפט המפורסם שלו. ובכן, הפיתגוראים היו אסכולה שהיו לה שתי רמות של שיח: הראשונה הייתה שיח אקזוטרי – גלוי, נגלה – שהיה פוליתאיסטי במוצהר. אבל הייתה גם רמה שנייה של שיח אזוטרי, אפשר לומר אפילו קבלי, שהיה מונותאיסטי. בכל המסורות הפוליתאיסטיות, הייתה איזושהי מסורת מונותאיסטית סודית. אלא שכוהני הדתות הללו סברו שהיא אינה ברת־השגה עבור כל אדם. כפי שניסיתי להסביר קודם – האדם, כאשר הוא נתון לטבע, באופן טבעי הוא פוליתאיסט. הוא אינו יכול להגיע לאמת הזו, שהיא אמת ברורה רק עבור עילית.^[52]

אם כן, האזהרה הזאת חשובה מאין כמותה. ועכשיו, שִׁכְחו את הערת הסוגריים שהזכרתי. במסורת היהודית, ההכרה באין־סוף, בריבוי שבתוך האחדות, שמורה למיודעים, לבאים-בסוד בלבד. אבל קריאת האזהרה הברורה, הפניה הישירה והמעוררת, פונה אל כלל המאמינים במונותאיזם. טוב, [זה] הפסוק הראשון. אנחנו עדיין בקריאה הראשונה.^[53]

ואהבת את ה' אלוקיך: איך ניתן לצוות על אהבה?

אז אני אקרא את הפסוק השני: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" . אגב, שימו לב: הפסוק הראשון אמר: "ה' אֱלֹקֵינו," ה' אלוהינו," והפסוק השני אומר: "ה' אֱלֹקֶיךָ" – "ה' אלוהיך". שימו לב להבדל. תזכרו את זה.

קהל: האם יש הפסק בין שני ה"ה'" בפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"?

מניטו: לא, זו לא הפסקה ממש, זה טעם, כן. כלומר יש טעם שנקרא פסיק(pasik) , וזה נשמע כאילו ההטעמה "נשארת תלויה באוויר:" קוראים "הש-אם", ואז מגיע "אחד".

קהל: [שאלה לא ברורה].

מניטו: הטעם מפסיק קלות, הוא לא ממש מפריד. אם הבנתי נכון את השאלה שלך,^[54] אז אפשר לקרוא את הפסוק: "שמע ישראל" – היזהר ישראל, "ה'" שהוא "אלוהינו" זהו "ה' אחד" כלומר: זה לא סתם כל ה'! ה' אלוהינו, וה' אחד. אני רוצה לתת לכם רמז מתמטי קטן, אבל גם אם זה לא יהיה לגמרי ברור אני אמשיך מיד הלאה: הערך המספרי של השם ה' (י-ה-ו-ה) הוא 26. הערך המספרי של המילה "אחד" הוא 13. לכן, כאשר נאמר: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". אפשר לקרוא זאת: שמע ישראל, ה' שהוא 26, ה' אלוקינו, הוא ה' שהוא 13. אפתח כאן סוגריים: שמתם לב עד כמה הגויים פוחדים מהמספר 13? הם אפילו לא אומרים 13, אלא קוראים לזה "12 bis". שמעתי פעם הסבר לכך: המכה הגדולה של מצרים התרחשה בי"ג בניסן, ומאז נחרטה בזיכרון האנושי הבהלה מהמספר הזה. לכן 13 הוא מספר מפחיד אצל הגויים. אם יהיה לנו זמן בקריאה השלישית אולי נחזור לנושא הזה מהדלת האחורית.

פסוק שני: "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך" – בכל האישיות שלך, הפרסונליות שלך. "ובכל מאודך" – בכל כוחך. ובכן, אני רוצה להבליט כאן שתי שאלות. ראשית – שימו לב: "ואהבת את ה' אלוקיך" - זה לא סתם ש"יש יסוד ברור להניח^[55] שתאהב..." זה אחת מ־613 המצוות. אמנם הצורה הלשונית היא צורת עתיד, "ואהבת" וזה לא מקרי. אנחנו כבר יודעים: כאשר התורה פונה לישראל כקולקטיב צורת הציווי מופיעה בלשון עתיד. מדוע? מפני שזו גם הבטחה. אבל היחיד, האדם הפרטי, מגשים את העתיד הזה בכך שהוא מצוּוה לקנות ולזכות באותה הבטחה. ואז עולה השאלה הראשונה, שאלה שהיא באמת גדולה: האם אפשר לצוות על אהבה? והשאלה השנייה היא: מה בכלל פירוש הדבר הזה, האהבה שעליה מצווים?

הציווי מתייחס רק לתודעה אנושית שמבינה על מה מדברים איתה. אתן לכם דוגמה אחרת: כאשר התורה אומרת: "צדק צדק תרדוף" היא לא מסבירה מה זה צדק. מי שמסביר את זה בפירוט זו התורה שבעל פה, התלמוד, שמלמד אותנו את הדינים של הצדק. התורה עצמה פונה לאנשים שמבינים, שמכירים את המילה שבה היא משתמשת. אתה אמור לדעת מה זה "צדק". אם אתה לא יודע מה זה כנראה שאתה לא חלק מהמעגל שהתורה פונה אליו ולכן זה לא מתייחס אליך. בסדר? האם זה מובן מה שאני אומר?

על כל פנים, אני לא יודע אם נצליח להגיע לשתי השאלות האלה. אבל לפני הכול אני מדגיש כבר עכשיו: אנחנו כבר מבינים שקיימת קריאה כזו שהיא כל כך לא טבעית לאדם והיא "אחדות הערכים", והקריאה הזו מיד מנוסחת ומתממשת בציווי. "צריך לאהוב את זה. כי אם לא תאהב את זה, זה יהיה רחוק ממך". שימו לב לצורת הניסוח .החובה מנוסחת בצורה טוטלית: בכל לבבך – בכל מה שכלול בלב שלך. כלומר שום דבר לא צריך להיוותר בחוץ. האהבה צריכה להיות מקיפה לחלוטין. כך צריכה להיות ההשפעה של האהבה. מכיוון שהמושא של ה"אהבה" הזו הוא "אחדות הערכים". ואחת התכונות של אחדות הערכים הוא "אל קנא", שמתרגמים בצרפתית "אל מקנא", כלומר בלעדי. כשמדובר באחדות – מדובר בטוטאליות. זה האינסוף. שום דבר לא יכול להיות מחוצה לו.

אם כן, אנחנו רואים שזה לא פשוט. שהרי אם האחדות הזו שקולה לאינסוף של הכוליות, של הטוטאליות, זה אומר שכל מה שישנו מצוי תחת מבטו של אל אחד, שהוא יחיד. ומה לגבי הרע? אתם רואים שמיד אנחנו נשלחים אל בעיות מסחררות! כלומר, הדואליזם נדחה לחלוטין. הנטייה הזו לארגן לעצמנו דואליזם נוח – שבו מצד אחד יש האל הטוב, ומצד שני ישנו האל הרע, שקוראים לו השטן – נדחית. היהדות דוחה את זה. זה לא קיים! אז איך מתמודדים עם זה?

אבל זה לא... אני חוזר ואומר: זה לא פשוט. זה מעבר [להשגה]. ושוב, זה מחזק את הצורך לשמוע היטב מה יש בדרך הטובה. "הישמרו לכם[56]": הנטייה הטבעית היא להחליק מהמונותאיזם אל תוך הדואליזם. זה מובן? הדואליזם נוח מאוד; הוא מאפשר להשליך על השטן כל מה שמביך אותנו ביחס לקב"ה. לכבודו של האל, חייב שיהיה "שטן". אני מקווה שזה מובן. אני מעז להזכיר טענה פילוסופית (שכחתי של מי): "לכבודו של הא‑ל, לא כדאי להאמין בו"^[57]. מכיוון שמה שמתרחש בעולם זה לא כל כך מכובד. המונותאיזם - הוא קשה. האם זה ברור? הרבה יותר קל להסביר את העולם עבור פוליתאיסטים מאשר עבור מונותאיסטים.

ובכן, ניחשתם את כל הבעיות שמסתתרות מאחורי זה. אז... ואני לא יכול להתאפק מלצטט לכם שיר יפהפה של ויקטור הוגו, ששכחתי את שמו, מתוך אגדת הדורות (La Légende des siècles), . ובשיר הזה מתוארת תחרות בין אלוהים לשטן – מי יברא את היצור הטוב ביותר? ואז, לאחר מאמצים שטניים, השטן מצליח לברוא עכביש. אלוהים מביט בו – והוא נכנס לשינה. זה שיר יפהפה של ויקטור הוגו. אבל בכל זאת, ישנם עכבישים תחת השמש.

אז, מדובר בבעיה עדינה. היזהר! הפסוק השלישי: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך " כלומר, בראש ובראשונה, זה נוגע אליך אישית. ובכן, "הדברים האלה" – ישנן שלוש רמות קריאה, בקצרה. הראשונה: "הדברים האלה" שאני אומר לך על ה' אחד, אחדות הערכים, כלומר קריאת שמע. הרמה השנייה: כל ספר דברים, שמתחיל במילים "אלה הדברים". וברמה השלישית, הרחבה של זה: כל דברי התורה. לכן נמצא דעה בגמרא[58] שמפרשת שהפסוק "והיו הדברים... ושננתם לבניך" מתייחס לתלמוד תורה. אבל גם לפי הקריאה הראשונה, המחמירה, "הדברים האלה" אשר אני מלמדך - "אשר אני מצווך היום". אתם רואים, ברגע שאומרים "מצווך היום", הכוונה היא לכל המצוות.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. מתרגמים: תטמיע אותם בבניך. כלומר, לשנן - זה לימוד שצריך לחזור עליו שוב ושוב עד שהוא נקלט. הרעיון כאן הוא לנעוץ בחזקה, להטביע את זה בעומק התודעה של הבנים. אתם רואים, השורש הוא השורש ש־נ, כמו במילה שן – דבר שמושרש, נטוע היטב. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם...ובשעריך": בשער העיר, שם ממוקם בית המשפט.

קראתי במהירות את שאר הפסוקים. אתם יכולים כבר לנחש שכל מילה כאן נלמדת באופן מעמיק על ידי המפרשים. אז זו הקריאה הראשונה. יש כאן הצהרה של עיקרון גדול שאינו ניתן להשגה בידי האדם כאשר הוא נתון רק למחשבותיו שלו: העיקרון של אחדות הערכים, שהוא ההגדרה של המונותיאיזם העברי. המונותיאיזם השמי, כפי שתמצאו למשל באסלאם, הוא מונותיאיזם של ייחודיות, כלומר הוא תואם במובן מסוים למונותיאיזם של העברים אבל לא זהה לו. בעוד שיש לנו בעיה מול המונותיאיזם הנוצרי, שדווקא שם נוצרת בעיה במישור האחדות. האם זה ברור?

ואז, הקריאה הזאת, "שמע ישראל" , צריכה להתקבל [על ידי ישראל]. הקבלה, שנקראת קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות, זה עקרון הריבונות. מתרגמים זאת "עול"^[59] אבל זה תרגום גס במקצת. המילה עול פירושה לקבל על עצמך את הריבונות של משהו. עול־על – להיות מעל. ועול מלכות שמיים, עול מצוות, צריך להתקבל בדרגות המגוונות של ההתנהגות שלנו.

עכשי אני רוצה להציג, את הקריאה השנייה כדי להדגיש בפניכם את המבנה של הטקסט הזה. נפתח בעיסוק קל באנתרופולוגיה. על מה מדובר כאן? באנתרופולוגיה של האדם לפי המסורת היהודית. ננתח את זה במישור הפשוט ביותר. ותבינו מיד לאן אני רוצה להגיע.

לפי מסורת התורה, האדם – הזהות של כל אחד מאיתנו – הוא בראש ובראשונה נשמתו. אשתמש כאן בכלי של השוואה. מה הכוונה ב"נשמה"? לא מדובר במה שגורם לי להיות חי. מה שגורם לי להיות חי הוא הכוח הביולוגי שמניע אותי, להיות חי במובן הביולוגי. אלא מה שגורם לכך שאני הוא האדם החי הזה, אני-עצמי; או אם לומר זאת בדרך של רמז, בהפשטה: מה שגורם לכך שכל אחד מאיתנו הינו מי שהוא - זו הנשמה של כל אחד. זוהי הייחודיות, הסגוליות, הגאוניות המיוחדת של כל פרט. האופן המיוחד שמייחד אותו בתור אדם ושאף אחד אחר אינו יכול לחלוק עמו. שהוא היחיד שהוא כזה. העצמיות העמוקה של כל אחד.

כולם הם סובייקטים אנושיים, אבל כל אחד מהם שונה באופן ייחודי מכל האחרים. הוא היחיד שהוא מה שהוא. תראו עד כמה הדבר דומה למה שיהודה הלוי קרא לו – אביא זאת בצרפתית, בלשונם של התיאולוגים –עקרון האינדיבידואציה: העובדה שכל אחד הוא אינדיבידואל ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. נוכל לומר שהנשמה שעליה דיברנו מתממשת באמצעות שלוש פונקציות חשובות של האדם. האדם מתממש בשלושה רבדים של מציאות שנקראים בעברית: מחשבה, דיבור ומעשה. כלומר, הנשמה מתממשת במה שאנו קוראים מחשבה. היא מתבטאת במה שאנו קוראים דיבור. והיא מתבטאת במה שאנו קוראים מעשים. שלושה רבדים של מימוש הנשמה, ביטוי של הנשמה.                                                       הנשמה של כל אחד נמצאת בקשר עם מה שמחוץ לה, עם העולם החיצוני, באמצעות שלוש פונקציות שהן: מחשבה, דיבור ומעשה. ובכן, יש את הנשמה, ואז ישנה רמה ראשונה של ביטוי, של יצירת קשר עם החוץ – והיא מחשבה. רמה שנייה – דיבור. ורמה שלישית – מעשה, הפעולה עצמה. אתם רואים? אלו קטגוריות עבריות: כלומר, הישות שהיא אני, מתבטאת באמצעות המחשבה, מתבטאת באמצעות הדיבור, ומתבטאת באמצעות המעשה. עומדים לרשותי כלים המאפשרים את הפונקציות הללו. אלו הם הכלים של המחשבה. בעצם, בדומה לכך שגופי משרת את המוח בתור כלי: ראשית, כלי המחשבה - כל גופי באשר הוא חושב. כלי הדיבור – כל גופי באשר הוא מדבר. ושלישית, כלי המעשה - כל גופי באשר הוא מאפשר לי לפעול.

אתם רואים שמסורת עברית מתארת את כל המציאות האנושית באמצעות אנתרופולוגיה משלה, שאינה תואמת בהכרח את תפיסת התרבות המערבית. אם יש בעיה שאינה ניתנת לפתרון בתרבות המערבית, זו השאלה: מה קודם למה – הדיבור או המחשבה? נכון? ובכן, זו בעיה בלתי פתירה. אבל זו בעיה מדומה. משום שהנשמה מתבטאת ישירות במחשבה וישירות בדיבור. הישות שמסוגלת לחשוב אינה מדברת באותו אופן כמו הישות שאינה מסוגלת לחשוב. ולכן הישויות שאינן חושבות יש להן אמנם דיבור, אך פרימיטיבי, בסיסי וכו'. הבנתם!

כל המעגל הסגור המפורסם הזה, התרנגולת והביצה, האם יש תחילה מחשבה ואחריה דיבור, או תחילה דיבור ואחריו מחשבה - זו בעיה מדומה. אבל ברור שיש קשרים בין הדיבור למחשבה. אנחנו יודעים היטב שהדיבור אינו מצליח לבטא לגמרי את המחשבה, כשם שהמחשבה אינה מצליחה לבטא לגמרי את הדיבור. יש יותר במחשבה ממה שמגיע לדיבור, ויש יותר בדיבור ממה שיש במחשבה. האם זה ברור מה שאני אומר? אני חושב שכן. המילה שבה אני משתמש כדי לבטא את מחשבתי, מסתירה את מחשבתי תוך כדי שהיא מבטאת אותה. ואז, ברגע שסיימתי לומר את דברי, יבוא מישהו אחר ויבין מתוך מה שאמרתי דברים שלא היו כלל במחשבה שאותה ניסיתי לבטא. אתם רואים, אנחנו עומדים מול תעלומה של ממש!

הבנתם? במחשבה שלי יש יותר מאשר בדיבור שלי, ובדיבור שלי יש יותר מאשר במחשבה שלי. ובכן, למעשה, הנשמה מתבטאת ישירות במחשבה. היא מתבטאת ישירות בדיבור - וכמובן שיש זיקה בין השתיים - והיא מתבטאת ישירות במעשה. אבל האובייקט שבאמצעותו הנשמה מתבטאת בשלוש הפונקציות הללו הוא פונקציה רביעית שהיא הרצון, הרצון הפנימי. ובכן, הקשר הוא ישיר: הנשמה מתבטאת תחילה כרצון, שמתבטא במחשבה. היא מתבטאת כרצון שמתבטא בדיבור. היא מתבטאת כרצון שמתבטא במעשה. יש אם כן : נשמה, רצון, מחשבה, דיבור, מעשה. האם זה ברור? אתם רואים את חמשת המדרגות?

א . נשמה - או נפש אם תרצו, אך מקובל לומר נשמה .

ב . רצון

ג . מחשבה

ד . דיבור

ה . מעשה.

והנה, אנחנו נמצא את ההתייחסות לרמות הללו של הנשמה בתוך הטקסט. ראו, ההצהרה על עקרון אחדות הערכים ברמת הנשמה – זהו הפסוק הראשון, "שמע ישראל" זוהי הנשמה ששומעת זאת. ההצהרה על עקרון אחדות הערכים. ברמת הרצון זה נקרא אהבה, זה הפסוק וְאָהַבְתָּ ובפסוק וְאָהַבְתָּ, כבר מופיעות שלוש הפונקציות המצוינות בו: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ - מחשבה וּבְכָל נַפְשְׁךָ - דיבור וּבְכָל מְאֹדֶךָ – מעשה. אתם רואים? הפסוק כבר מציב בפנינו את התוכנית של מה שיבוא בהמשך. אתם רואים כמה זה פשוט!

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: [קטע לא ברור]

[הפסקה בהקלטה]

אהבה או תשוקה: על מקומה של אחדות הערכים באהבת אמת

מניטו: ...הפסוק וְאָהַבְתָּ. זה עקרון אחדות הערכים ברמת הרצון. וזה נקרא אהבה. וכאן מצוינות שלוש הפונקציות: החיבור בין הרצון למחשבה – זה לְבָבְךָ. החיבור בין הרצון לדיבור – זה נַפְשְׁךָ. החיבור בין הרצון למעשה – זה מְאֹדֶךָ. אמנם לא תרגמתי עכשיו, תרגמתי קודם, אבל כעת אתם שומעים את המשמעות העברית של המילים העבריות, נכון? ברור? אני מבין שאתה מבין^[60].

אבל שאלתי קודם שאלה: מה פירושו של דבר לצוות על אהבה? כעת התשובה מתחילה להתבהר: עצם הציווי לאהוב הוא עיקרון אחדות הערכים שמופיע כאורח חיים ושניתן כציווי על הרצון. והשאלה השנייה: מה פירוש לאהוב? ובכן, זה הכוח שנושא אותי לעבר מושא שעליו אני אומר שאני אוהב; האמירה 'אני אוהב' היא ביטוי לחיפוש אחר אחדות הערכים באמצעות אותו מושא[61]. כלומר, מי שהצליח להגשים זאת, מי שיש בו אחדות של ערכים, הוא אוהב.

אם כן, התורה תחוקק כיצד עליך לאהוב: וכאשר אתה אוהב[62] – ואהבת את ה אלוהיך – כך עליך לאהוב: בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ. מה פירוש לאהוב? זה אומר להיות בקשר עם משהו מסתורי שנקרא אחדות הערכים, שנוכח ומסתתר כאחד. הוא כאילו נדחק מאחורי מושא האהבה. שלא תחשבו שאני בכוונה משתמש במילים לא מובנות. אני פשוט מדבר צרפתית. הצרפתים היו אומרים שאני דיברתי פולנית. בדיוק.

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: יש הרבה אנשים שמסוגלים לחשוק, והם אומרים שהם אוהבים. אבל הם משתוקקים. אם יש לכם את החסד שמעניק את הידיעה מה זה לאהוב – ואני מאחל לכם את החסד הזה, זה דבר נדיר מאוד –אז תדעו שאתם נמצאים במגע עם סוג של מסתורין שהוא מה שאני מכנה, מה שאני מתרגם כ'אחדות הערכים'. למשל, בפסוק הזה יש הוראה, הנחיה, שניתנת במילה השנייה של הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת". המילה אֵת מציינת את המושא הישיר של הפועל. זה אומר שהמושא הישיר של הפועל "לאהוב" צריך תמיד להיות ה׳.^[63] זה מובן, כן? כי אם אני אוהב משהו אחר מלבד ה׳, משמע שאני עובד אלילים.

למשל, ביטוי שאני נוהג להשתמש בו לעיתים קרובות: נניח שאני אומר לאשתי "אני סוגד לך" ^[64](je t’adore),מבלי לשים לב למה שאני אומר; [אבל] אם הייתי צריך להישפט על כך הייתי מגיע לגיהינום של עובדי האלילים. כי הביטוי "אני סוגד לך" (je t’adore) משמעותו "אני עובד אותך" ואת עבודת ההערצה יש להפנות רק כלפי הקב"ה. ובכן, בעברית... לא, תחשבו היטב, זו אינה בדיחה. (הערה לא ברורה מקהל) בדיוק. צריך לדעת מה אנחנו אומרים. לכן אמרתי: שזה לא "אני אוהב", אלא אני משתוקק, אני חושק. צריך לומר: אני חש הנאה כשאני אוכל שוקולד, ולא "אני אוהב שוקולד". זה משהו אחר. כלומר, אנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו אומרים עם המילים שאנחנו משגרים החוצה.

קיימת צורה אחרת של הפועל "לאהוב": אהוב ל־ ולא אהוב את. למשל, בפסוק: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כי אם היה נאמר: וְאָהַבְתָּ אֶת רֵעֲךָ, הייתי מגדיר את הזולת כאליל.

אגב, קיימת פילוסופיה של הפיכת הזולת לאליל. זו פילוסופיה אופנתית בימינו: ה"אחר" כאליל. זה נובע מפני ששוכחים את ההדדיות. אם לזולת אין את אותו ציווי אהבה הדדי, אז אנחנו הופכים להיות קורבנות של אליל ששמו "האחר".^[65] ובנוסף, זה לא מחייב לשום דבר. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אותם פילוסופים גדולים של "אהבת הזולת" בדרך כלל לא אוהבים את שכניהם. אתם יודעים את זה? אני לא מאשים אף אחד באופן אישי. הוא מדבר על "אהבת הזולת", האחר, ואז השוער של הבניין... אה, זה "אחר"-אחר. זה כבר 'משהו אחר'. יפה!

ישנן שתי צורות דקדוקיות: אַהֲבָה אֶת ואַהֲבָה ל־. המשמעות היא שבכל מקרה שבו אוהבים זה בעצם ה׳ אֱלֹהֶיךָ שאותו אוהבים –וזו אחדות הערכים. את האהבה הזו מעבירים הלאה כדי שגם הזולת יוכל ליהנות ממנה. כלומר, הציווי וְאָהַבְתָּ מובן כך: אתה תאהב, והמובן המובלע הוא אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ – ולְרֵעֲךָ, כלומר תאפשר לזולת ליהנות מהאהבה הזאת. זה מובן? אתם מבינים? למד (ל') - היא מילית המורה על כיוון, על מושא עקיף. את - היא מילה המורה על המושא הישיר (accusatif) של הפועל. לכן יש לשמוע את הפסוק כך: וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְרֵעֲךָ.

ניקח למשל את האהבה השוררת בתוך הזוגיות. היא דבר שונה מאוד ממיניות. זה דומה למשל לאמירה: אני אוהב שוקולד. אם אני אומר שאני אוהב אישה, אבל בעצם מדובר במין, אז זו לא אהבה. זה מין. זה משהו אחר. בצרפתית אנחנו משתמשים במילים מדוקלמות ללא תשומת לב לתוכן.^[66] אומריםfaire l’amour – - לעשות אהבה. אבל מה זה אומר "לעשות אהבה"? זהו פשוט המעשה המיני. זה משהו אחר לגמרי. האם אתם באמת חושבים שכאשר חתול וחתולה "עושים אהבה" הם באמת עושים אהבה? טוב, הבנתם למה אני מתכוון. ובכן, הנה לימוד אחד, תקבלו כאן תשובה די פשוטה: כאשר היא אוהבת אותו –זה אותו שהיא אוהבת, אבל דרכו היא אוהבת את ה׳. וכאשר הוא אוהב אותה –זה אותה שהוא אוהב, אבל דרכה הוא אוהב את ה׳. כשזה כך – אז זו באמת אהבה. אני מקווה שזה מובן מה שאני אומר כאן. אבל אפילו בצרפתית אפשר להבין זאת.

אבל בכל מקרה, כאשר מדובר באמת באהבה, המושא האמיתי של האהבה הוא אך ורק הקב"ה. אחרת – זו עבודת אלילים. ובכלל, כל עבודות האלילים מלאות "אהבה". טוב, דיברתי ככה באופן חופשי, אבל הבנתם למה אני מתכוון. יש תופעות כאלה שהן אהבה מעוותת, אהבה מוסטת מייעודה. יש בהן מטען רגשי, התלהבות מסוכנת, בכל אותם זרמים של אידיאליזם שהם ברבריים במהותם. מה פועל שם בעצם? זו אהבה מעוותת. ואתם רואים עד כמה אנחנו לא יודעים להשתמש במילים במשמעותן האמיתית. ואז, ברגע שלוקחים אליל במקום אחדות הערכים נוצר מייד מיתוס הרסני.

למשל, כאשר האיש הופך את האישה לאלילה, או כאשר האישה הופכת את האיש לאליל – זה כישלון האהבה. ואז בהתנהגויות שיש בהן עבודת אלילים, מגיעים התסכולים, האהבה הנכזבת, והורסים את האלילים שאליהם הם סגדו. אבל זה רק מפני שמהתחלה סגדו לאלילים, זה היה היסוד הלקוי שם. הבנתם את הכישלון? אגב, זה הולך קצת בכיוון של השאלה שלך.

טוב, נמשיך.

ועכשיו אנחנו ברובד המחשבה: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. זהו עקרון אחדות הערכים ברמת המחשבה. לאחר מכן, ברמת הדיבור, פסוק ז: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם – זה מתייחס לדיבור. ברור? לאחר מכן ברמת המעשה יש לנו שני פסוקים: הפסוק האחד, פסוק ח, הוא על החיים האישיים: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אלו הן הפונקציות של האדם במישור האינדיבידואלי. והפסוק השני הוא על החיים הקולקטיביים: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ – במישור של החיים הציבוריים והקהילתיים. ובכן, אני חוזר למבנה הכללי של הפרשה: עיקרון אחדות הערכים – ה' אֶחָד – ברמת הנשמה ,זה הפסוק הראשון. לאחר מכן ברמת הרצון, זה הפסוק וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, שמכיל את ההתחלה של שלוש הפונקציות: בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ואז: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ – מחשבה. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ – דיבור. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת... – מעשה. הרי לנו המבנה השלם. זה מובן?

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: כן. הכוונה היא... זה נושא משני. כלומר באופן עקרוני גם הנשים מחויבות לכל המצוות, אלמלא היו סיבות משניות הקשורות להיותן נשים – תבינו את זה בהמשך. אבל במישור האינדיבידואלי אין שום הבדל. רק ברמה משנית ישנם נימוקים משניים שפועלים ויוצרים הבדל כלשהו, אבל משמעות הציווי מיועדת לשני המינים כאחד. ובכן זו הייתה הקריאה השנייה. נשארו לי חמש דקות לקריאה השלישית.^[67]

קהל: [שאלה לא ברורה].

מניטו: אענה כך: כלומר, אם ישראל הוא באמת ישראל אזי הציווי הוא בעצם הבטחה. כלומר... אני אתן דוגמה. ניקח מצווה אחרת לגמרי: "לֹא תִּרְצָח", בסדר? ובכן, כך התורה מנוסחת, היא מנוסחת כלפי ישראל: אם אתה ישראל – אני מבטיח לך שלא תרצח. הֱיֵה לישראל באמת, ותראה שכך אתה, אז לא תוכל עוד לרצוח. בסדר? אותו דבר כאן. אם אתה, ישראל, אתה באמת ישראל - אתה מקבל עליך את הריבונות, הענווה, הערכים. אתה מתחייב כלפי הזהות הישראלית שלך. אתה מבין כעת את התשובה.

ובכל מקרה, מה שלמדנו מתוך השאלות שלכם מוביל אותי לדייק יותר: צריך להבין את משמעות המילים שאנו משתמשים בהן. בסדר?

כאן עסקנו בזה בהקשר של אהבה. עשינו בירור מקדים בהקשר של המחשבה. ושוב אני חוזר: אהבה איננה תשוקה! אף על פי שיש דמיון, אף על פי שיש קשר, אין לזה קשר מהותי. אין לזה קשר !בדיוק כפי ש... אני לא יודע איך לומר... יש אנשים שטוענים שאהבה אינה אלא תשוקה מינית שעברה תהליך של עיבוד חברתי, כן? אבל אלו הגדרות של סוציולוגים. ברור שמי שאכן חווה אהבה אמיתית יודע טוב מאוד שאין לזה שום קשר.

טוב, אני לא רוצה להעמיק בנושא הזה כעת, אבל אני חושב שהדבר מספיק ברור: אלו שתי תופעות שונות לחלוטין. הגדולה של היהדות היא, שבמסגרת ההתנהגות היהודית הן מגיעות לחפיפה. אבל יש מסורות אחרות שמפרידות ביניהן הפרדה מוחלטת, ואז זו קטסטרופה. זה טראגי. או אולי אלה פשוט דרכים להיות אדם שאנחנו לא מסוגלים לזהות. אני זוכר שיעור לימוד בפריז, לפני זמן רב מאוד. היה שם כומר, והגיע תורו להציג את השיעור על שיר השירים. ואז מישהו בקהל העיר בכל זאת: אבל, אדוני הכומר, איך אתה יכול להבין את הדברים האלו? זה משהו... למשל, אתם רואים שבמסורת הקתולית האהבה והמיניות מופרדות באופן מוחלט[68].

דוגמה נוספת^[69]: אדבר כעת על המחשבה. אתם הרי יודעים שיש הרבה אנשים שמדברים על מחשבה מבלי לדעת מהי באמת. המחשבה האמיתית היא מחשבה ללא דימוי, מעבר לתמונות. רוב האנשים חושבים באמצעות תמונות. הם מדמיינים, וחושבים שהם חושבים. אני שואל אתכם שאלה פשוטה: אם אומר לכם, למשל: הרעיון של עיגול. מייד אתם רואים צורה עגולה. אבל הצורה העגולה היא תמונה, והרעיון של עיגול איננו עגול. זה הרעיון של יחס מסוים, רעיון מופשט. כל עוד האדם לא הגיע לרמה של מחשבה ללא דימוי הוא מחזיק באלילים - אלילי הדמיון.

[1] כדי לא לאבד זמן, נתחיל בלימוד הטקסט.ואם יהיה לנו זמן, אז נראה את המבנה של הפרשה.

[2] בטקסט המקורי : אני קורא את הטעמים למי שמכיר אותם. לא אתרגם את הטעמים למי שאינו בקיא, כי יהיה קשה מדי להסביר את משמעותו של כל סימן.

[3] פסחים נ א

[4] תואר (שֵׁם תואר או תואר מהותי) המתווסף לשם עצם כדי לציין תכונה או איכות

[5] כלומר תיאור מהאנושות כלפי מעלה, דרך דיבור על האל – ניסוח עקיף, שמרמז על תפיסה תיאולוגית אנושית או מסורתית - הגדרה חיצונית (הערת מתרגם)

[6] כלומר הגדרה מהותית, פנימית – אין זה רק ייחוס אנושי אלא קביעה של זהות: הוא־הוא האל (הערת מתרגם).

[7] קטע קשה לתרגום ולהבנה ואולי הכוונה: "כשאני כותב בצרפתית ורוצה לתרגם את המילה "הוא" במובן של הקב"ה, אני נוהג לכתוב "ce-lui" – - לא כשם עצם רגיל, אלא ככינוי שמצביע על מי שמהותו היא להיות הוא, ההוא שאין נוקבים בשמו, אך מכוונים אליו.

[8] כלומר יש מילה עודפת : "ה'"

[9] כלומר חסרה המילה "הוא"

[10] את המילים "שמע ישראל" – כלומר עלינו לשאול: מה משמעותה של ההבנה עצמה? מה פירושו של "להבין" באמת?

[11] le mystère d’Israël

[12] במסורת הנוצרית המושג "מסתורין ישראל "מציין את הפרדוקס הבא: עם ישראל היה העם הנבחר, קיבל את ההתגלות (הברית, התורה, הנביאים), אך דחה את ישו כמשיח. בעיני התאולוגים הנוצרים המסתורין הוא כזה: כיצד ייתכן שעם כל כך קרוב לאלוהים – מתנגד לגאולה על פי תפיסתם.

[13] במונחים של הפילוסופיה של השפה: היחס בין מסמן למסומן

[14] "מסומנים"

[15] כלומר קיימת אנלוגיה בין המסומנים בעולם החיצון לבין המסומנים בעולמה של התורה. לדוגמה : "יד אדם" כפי שנתפסת בעולם החיצוני, היא אנלוגית ל"יד ה'".

[16] "המסמן"

[17] לא ברור לאיזה מדרש מניטו מכוון

[18] potentiel de génie de civilisation

[20] בלי קשר לטענות על ניכוס זהות שאנחנו מכירים כל אחד בדרכו. ואנחנו חווים את היריבויות האלה ( מתוך השיעור )

[21] את המילים "שמע ישראל" אומר משה.

[22] "ותבינו בהמשך למה אני קורא לזה המונותאיזם העברי באופן סמוי." ( מהשיעור )

[23] כמספר – אחד, שניים שלוש.

[24] unique. ייחודי.

[25] אחד - יחיד

[26] בצרפתית unicité  - ( מתוך השיעור )

[27] כלומר :  כשאומרים "ה' אחד", אין הכוונה ל־"ה' יחיד"* במובן של בלעדי בלבד, אלא ל־"אחד" שמכיל בתוכו את הריבוי באחדות שלמה -  יחיד מדגיש בידול. אחד מדגיש הרמוניה. ראו לדוגמה רמ"ק בפרדס רימונים: "והנה נקרא הא־ל יתברך 'אחד' – ולא 'יחיד'. כי 'יחיד' משמעו דבר שאין עמו דבר אחר כלל, ואין זה שבח, כי כך הם כל הדברים קודם שנבראו – 'יחידים'. אבל 'אחד' – פירושו שהוא אחד אף על פי שיש ריבוי בעולם, והוא שולט עליהם ומאחד את כולם. וזהו שבחו, שהוא אחד – ומאחד את הכול." ( שער הצחצחות פרק ג )

[28] נראה את זה בהמשך אני לא רוצה לערבב כרגע יותר מדי בין נקודות מבט שונות( מתוך השיעור )

[29] של היחוד (א.ח)

[30]      principe d'identité - עקרון הזהות בלוגיקה: כל דבר הוא מה שהוא: A = A . זהו בסיס לכל מחשבה לוגית־רציונלית. דוגמה: אם כל בני האדם בני תמותה, וסוקרטס הוא אדם, אז סוקרטס בן תמותה.

[31] au-delà

[32] מבוסס על טרטוליאנוס (Tertullianus), תאולוג ופילוסוף נוצרי חשוב שפעל בצפון אפריקה (קרתגו) במאה ה־2 לספירה (בערך בין 160–225 לספירה). הוא כתב: certum est, quia impossibile est . הניסוח שהביא מניטו הוא ציטוט מכתבי וולטר שניסח כך את השקפתו של אוגוסטינוס.

[33] אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון (מתוך השיעור)

[34] un esprit sain – רוח בריאה.

[35] saint esprit - רוח הקודש. מניטו משתמש כאן במשחק מילים בצרפתית בין:

"esprit sain" – רוח בריאה (sain = בריא)

"esprit saint" – רוח קודש (saint = קדוש)

[36] en creux

[37] אולי הכוונה ל ישעיהו פרק נ : אֲדֹנָי יֱהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יַעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ כַלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי יֱהוִה, פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נָסוֹגְתִּי

[38] מניטו כתב הקדמה לתרגום שלו

[39] בראשית רבה פרשה ח סעיף ה : "אמר ר' סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השלת כתים כתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הדא היא דכתיב (תהלים פה יא) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות שלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לאךץ הדא הוא דכתיב (דניאל ח יב) "ותשלך אמת ארצה" אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה  ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב   (תהלים פה י ) "אמת מארץ תצמח".   ..." ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקדוש ברוך הוא אמר להן מה אתם מדינין כבר נעשה אדם"                                

[40] המשחק הלשוני בצרפתית מהדהד את ההבחנה בין:

• "sains d'esprit" – שפויים / בריאי רוח
• "saints" – קדושים.

מניטו הזכיר לא אחת, שהאדם הבריא הוא האדם כפי שהוא במחשבת הבריאה

[41] בני האדם שחיים במשך לא כמו המוחלטים שמתקיימים בנצח.

[42] על המושג "הבלתי אפשרי ההכרחי" שטבע אותו חברו של מניטו יענקלביץ ראו בפרק בשם זה בסוד מדרש כרך 9 .

[43]

המילה "maniaquerie" בצרפתית מתארת התנהגות אובססיבית או אובססיביות קטנונית — כלומר אדם שמתעקש באופן מוגזם על פרטים, סדר, ניקיון, שליטה או הרגלים מסוימים. במובן יומיומי זה לרוב מלווה בטון ביקורתי או מתלוצץ על הקטנוניות שבכך. למשל, אם מישהו חייב שכל דבר יהיה בדיוק במקום שלו או מתרגז כשמישהו מזיז משהו, אפשר לומר עליו בצרפתית שהוא עושה "une maniaquerie".

.

[44] האות תיו במילה אתון מחליפה את האות דלת במילה אדון

[45] השוו לזהר ח"ב לו תניא אמר רבי יוסי בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל הדא הוא דכתיב "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" תני רבי חזקיה כתיב (ישעיה יט) "ונגף ה את מצרים נגוף ורפא" נגוף למצרים ורפא לישראל "

[46] אי אפשר לתרגם את זה כ"סַם" במובן "drug",אלא כמו "סם חיים" – שיקוי חיים, אליקסיר ( מתוך השיעור)

[47] אני מקדים קצת את המשך השיעור ( מתוך השיעור )

[48] במקור: c'est une option de la foi : אפשר גם לתרגם באופן אחר : זו בחירה ששייכת לאמונה. בשיעורים אחרים מניטו מסביר את הקשר בין המילים " opinion" ( דעה ) ו "option" ( אפשרות ) . נקיטה בדעה מסויימת היא סוג של בחירה באחת מבין שתי אפשרויות שלא ניתנות להוכחה דרך השכל, בחירה שמקורה ברצון, בזהות.

[49] בלשון שאולי היו נוקטים במונחים נוצריים ( מתוך השיעור ).

[50] הדת המאזדאית היא שמה הקדום של הזורואסטריות – הדת הלאומית של פרס הקדומה, שנוסדה ע"י זורואסטרה (או זרתוסטרה, בפרסית: זרתושט) ככל הנראה בסביבות המאה ה־10 עד ה־6 לפנה"ס. היא קרויה על שם האל העליון שבה – אהורה מאזדה (Ahura Mazda), שפירוש שמו: האדון החכם או האור החכם.

[51] "ביצי פסחא" (במקור בצרפתית: œufs de Pâques, ובאנגלית: (Easter eggs) ביטוי שמקורו במסורת הנוצרית של חג הפסחא (Pâques), שבו נהוג להסתיר ביצים צבעוניות כדי שהילדים יחפשו אותן. אך בביטוי המודרני — המשמעות דומה למשמעות הביטוי בעברית : "ללכת על ביצים".

[52] מניטו הוסיף בקריצת עין : כפי שאומרים בצרפתית: isra-elite. – israélite.

[53] מבין שלשת הקריאות שעליהן דובר בתחילת השיעור.

[54] לא רציתי לעסוק בהיבט הזה של הבעיה, כי זה לוקח זמן. אבל תגיד לי אם זה ברור מספיק מבחינתך ( מתוך השיעור )

[55] המילים "יש יסוד ברור להניח ש " הן ביאור ראשוני לצורת העתיד של המילה "ואהבת" כפי שיוסבר בהמשך הקטע הנוכחי.

[56] הכוונה לפסוק "השמרו לכם פן יפתה לבבכם"

[57] טענה זו נוסחה באופן כמעט זהה על ידי אמיל סיוארן (Emil Cioran) ‏1911–1995 שהיה פילוסוף, מסאי והוגה רומני-צרפתי, מהבולטים בהגות הפסימיסטית של המאה ה־20.

[58] קידושין ל א

[59] כמו עול של צמד בקר

[60] הדברים מכוונים כלפי השואל

[61] כלומר המושא הוא : "ה' אלהיך"

[62] כלומר הציווי אינו לאהוב אלא כיצד לאהוב : "בכל לבבך..."

[63] כלומר: ואהבת - כאשר אתה אוהב – תאהב את ה'. ניתן לקרא את הפסוק : "ואהבת - רק את ה' אלהיך". ראו ב סוד לשון הקודש כרך ב בפרק 'צדיק וטוב' : " המשמעות של המילה אֶת בעברית היא עִם, כלומר אֶת הוא מה שבא עִם. "אֶת השמים": השמים וכל מה שבא עם השמים, לרבות צאצאי השמים וצאצאי הארץ.

[64] בצרפתית הביטוי "je t’adore" מתורגם מילולית לעברית :"אני מעריץ אותך" או "אני אוהב אותך מאוד מאוד" (במשמעות יומיומית). אך במקור , "adorer" בא מצרפתית עתיקה (adorer) ומלטינית (adorare) ומשמעו "להשתחוות, לעבוד אל, להעריץ באדיקות דתית". לכן באופן מדויק יותר:

• adorer" משמעותו להעריץ, לסגוד, לעבוד (במובן דתי).
• בשימוש יומיומי רומנטי בצרפתית זה אומר "לאהוב מאוד"

[65] משתמעת מכאן ביקורת על שיטתו של לוינס, ביקורת שמניטו העביר פעמים רבות, אך לוינס היה רק אחד מהנציגים של הזרם הזה ולכן ההתייחסות בהמשך הדברים אינה בהכרח מופנית כלפיו. היחסים בין מניטו ללוינס היו יחסים של חיבה והערכה הדדית. הנה ציטוטים מדבריו על לוינס בנושא המדובר : " יש כאן למעשה אימוץ של המוסר של ״הלחי השנייה״, וזהו מוסר נוצרי המוותר מראש על כל דרישה להדדיות. האם אותו אחר רואה בנו גם האחר שלו? האם הוא גם רואה בנו משום היותנו האחר שלו, הצודק בהכרח? יש כאן עיוות של התודעה המוסרית, גם אם אותם הוגים מסתמכים על דברי הוגים יהודים בעלי שיעור קומה, כמו עמנואל לוינס. אתם יודעים שלוינס אינו מוכן להעמיד שום דרישה להדדיות כתנאי מוקדם לתפיסתו. אנחנו חלוקים בנקודה זו מכל וכל והוא יודע זאת. אמרתי לו זאת מספר פעמים. צעירים רבים שלא יורדים לסוף דעתו מאמצים גישה זו בצורה הקיצונית ביותר ולמעשה הם הופכים אצלם את תחושת האחריות לתחושת אשם. זה מוביל לאבדון. זה מוביל להרס עצמי. צריך להיות ער לסכנה זו ולהילחם נגדה" (     שערי דמעה 3 'היה קורא')

" פרופ׳ לוינס היה אומר שהדרך היחידה לזהות את האל היא דרך הרשימו שהוא השאיר בפנים של האחר. זה אכן נכון, בתנאי אחד: שגם האחר עושה אותו דבר. ללא הדדיות, ההגות שלו נועדה לכישלון. זה נכון גם לגבי ההגות של מרטין בובר. שניהם הוגים גדולים מאוד, אבל ההגות שלהם היא הגות פילוסופית, ולא פרשנות למקרא. הם פילוסופים, בעלי שיטה קוהרנטית, כל אחד לעצמו. אבל פילוסופיה זו אינה חכמת ישראל (מתוך שיעורי הרב על מושג החופש)." ( שערי דמעה 1 'מהות הברכה')

[66] במקור : onomatopée - מילה שנאמרת באופן אוטומטי, צליל בלבד, בלי עומק או משמעות אמיתית

[67] השיעור הסתיים טרם הקריאה השלישית אך ניתן למצא מעין הקריאה הזו בספר שערי דמעה כרך 3 על קריאת שמע בפרק "מי עתיד לומר שמע ישראל"

[68] חוץ מאצל הקרדינל דנילּוּ. ובכן, אני חייב לומר, כדי שהדברים יהיו ברורים: לכמרים יש שני סוגי נדרים שונים. יש נדר של פרישות (celibat) – זה דבר אחד, ויש נדר של צניעות/טהרה (chasteté) – זה דבר אחר. והוא עצמו קיבל על עצמו את נדר הפרישות, ולא אמרתי יותר מזה.

אני מזכיר את המקרה הזה, של האב דנדילו, משום שהעיתונות הצרפתית הייתה מאוד לא הוגנת כלפיו. הוא באמת היה אדם גדול, הכרתי אותו אישית, ואני חייב לומר גם, שהוא היה אנטי-יהודי גדול מאוד. היה נסיך אמיתי של הכנסייה, כפי שאומרים, באמת אישיות רמה .טוב, אמרתי.

אני לא יודע למה, במינוח הנוצרי אומרים על המתים שהם "מאושרים". בכל מקרה, כדי לחזור לנושא: אתם מבינים על מה אני מדבר. (מתוך השיעור)

[69] לשימוש במילים ללא תשומת לב או הבנת משמעותן

משמעות המפקד: מספרים של שמות וזהות - שיעור על פרשת פנחס

השיעור נמסר בשנת 1992

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

מניטו: בפרשת פנחס, שאותה נקרא השבוע, מתקיים המפקד האחרון שמופיע בספר במדבר והוא בעל הקשר היסטורי משמעותי.

סיפור המגיפה וכלל ישראל: המשמעות של המפקד

בפרשת בלק, שלמדתם אותה בשבוע שעבר, ראינו את הניסיון שהתנסה בו עם ישראל, במיוחד בכל הנוגע ליחסיו עם מואב. אחד הנושאים המרכזיים בפרשת בלק הוא ניסיון הקללה של בלעם, כפי שביקש ממנו בלק מלך מואב. בלק היה אחוז בהלה מול העם הזה שיצא ממצרים ופרץ אל בימת ההיסטוריה של האזור שאנחנו מכנים כיום 'המזרח התיכון'. כשבוחנים את תולדות מצרים, תולדות עם ישראל, והעמים שהחזיקו בארץ־ישראל, מבינים שאף כוח לא היה מסוגל לעצור את המהפכה הלאומית־גאופוליטית הזו שהתחוללה בזמן יציאת מצרים, עת העברים יצאו מאלמוניותם ומהחיים במחתרת של מצרים.

כשאני מבטא את המילים האלה, עולה בי ההבנה עד כמה הדימוי הזה דומה להפליא לאירועים שאנחנו חווים בימינו. אני מעדיף שלא להאריך בהצגת ההקבלה הזו, שהרי אנחנו חיים אותה והיא נוכחת בתודעה שלנו. אבל בוא נרשה לעצמנו תרגיל של דמיון: יש כאן כמה אנשים בחדר שכבר היו בחיים לפני מלחמת העולם האחרונה. באותם ימים, ההיסטוריה של עם ישראל התרחשה במחתרת, בהסתר, בתוך ההיסטוריה העולמית. והנה, לפתע, מתרחשת יציאה מן ההסתרה הזו, יציאה שמובילה לטלטלה גאופוליטית עולמית. ודאי שמדובר בממדים רחבים הרבה יותר מאשר אלו של יציאת מצרים, אך הם בעלי אופי מקביל ודומה במהותו. מוכר לכם הנושא שאני רומז אליו?

אם כן, לבסוף, כמוצא אחרון, כאשר בלק נוכח שהעמים שהחזיקו בארץ המובטחת, כלשון המשוררים,

[בנקודה זו מניטו פותח סוגריים על מושג 'הארץ המובטחת']: יש לזכור עד כמה הביטוי הפיוטי מאד הזה אינו מדויק. ארץ ישראל לא הובטחה לישראל - היא ניתנה לישראל. יש כאן מלכודת תיאולוגית שהמקור שלה הוא נוצרי והביטוי "הארץ המובטחת" הוא חלק ממנה. יש פילוסופיה שלמה על "הארץ המובטחת": כשאומרים "הארץ מובטחת" - משמעות הדבר שההבטחה לעולם לא מתקיימת באמת. כי ברגע שהיא מתקיימת וניתנת - זו כבר אינה הבטחה. אתם רואים את המלכודת? שוחחתי על כך פעם עם ידידי הטוב אנדרה שוראקי. וודאי שמעתם עליו - משורר גדול בפני עצמו. הוא הציע ניסוח חלופי, שגם כמה תיאולוגים נוצריים אימצו אותו: "ארץ ההבטחה" (la terre de promission). זה אמנם נשמע יפה בצרפתית, אבל עדיין טמונה בו אותה המלכודת התיאולוגית. אבל הפסוק בתורה מאוד ברור: "הארץ אשר נתתי". חד-משמעית. כך אנו מוצאים את עצמנו שוב בלב האקטואליה, אבל עדיין אנו עוסקים בתקופת יציאת מצרים.

אם כן, באותו הזמן בלק פונה לסוג של אסטרטגיה מאגית לכאורה. אלא שאיננו לוקחים בחשבון עד כמה המציאויות הללו משפיעות בפועל על מהלך ההיסטוריה, ותכף אגיע לזה.

ויש את בלעם, שהוא נביא האומות, וזה כבר נושא אחר לגמרי: המשמעות של המושג "נביא האומות". אנחנו כל כך רגילים לרעיון של הנבואה בהקשר של התנ"ך, עד שהמחשבה על קיומה של נבואה גם בעמים אחרים אינה זמינה לנו, אינה מובנת מאליה. זה נושא בפני עצמו, ואם יישאר לנו זמן בהמשך תזכירו לי ואדבר עליו. אבל מעבר לשאלה הזו, צריך להבין שעד תקופת יציאת מצרים כל עם, כל דרך קיום אנושית, כל חברה אנושית, נשאה בתוכה יכולת נבואית. מאז ראשית ההיסטוריה של האנושות הוענקה לאדם היכולת הנבואית. ולכן התנ"ך מדבר באופן ישיר וברור על היכולת הזו בקרב אומות העולם.

עם זאת, אותה נבואה בעמים היא מסוג שונה לחלוטין מהנבואה בישראל, וזה אחד מהלימודים של ריה"ל בספר הכוזרי. בקרב האומות, היכולת הנבואית מופיעה ברמת היחיד: אצל יחידי סגולה יוצאי דופן קיימת יכולת לתפוס ולהבין את משמעות ההיסטוריה של העם שלהם. בכך אני נוגע באופן ישיר באחת מההגדרות של מהות הנבואה: הנבואה מגלה את משמעות ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתרחשת בעולם הזה. ואולם, ריה"ל מוסיף: בקרב ישראל היכולת הנבואית מופיעה מתוך קנה המידה של קהילת ישראל. נביא בעם ישראל הוא הדובר של סגולת הנבואה של כלל ישראל, של האומה כישות שלמה. כאן נחשפת ההבחנה הגדולה לאורך ההיסטוריה בין החוויה הדתית וגם התרבותית של החברה הישראלית לבין זו של שאר העמים: במסורות אחרות ערכים דתיים ורוחניים נמסרים בידי יחידים, בעוד שבישראל הזהות הכללית היא הנושא. הדמויות היחידניות שבולטות בקרב ישראל הן, במובן מסוים, דוברות של הזהות של כלל ישראל. אני מקווה שהרעיון הזה מוכר לכם.

הרעיון הזה של 'כלל ישראל' הוסבר במהלך 2000 שנות הגלות. במהלך תקופת הגלות, תקופת התפוצות, כלל ישראל הפך לישות שניתן לכנות אותה מופשטת. היינו בעיקר אוסף של קהילות שהושתלו על ישויות אחרות, זרות. בדרך הזאת נותרנו תמיד מחוברים לרעיון של כלל ישראל, אבל בצורה מעט מיסטית, ולעתים אף מיתית במידה מסוימת. עד כדי כך, שיש מעין - אם ניקח את האטימולוגיה של המונח 'תפוצות' - מעין 'תפוצתיות' של הזהות הישראלית ברמה האישית וכמקבץ של יחידים. אלה היו קהילות, אבל האומה הישראלית כשלעצמה... אמנם דיברו על העם היהודי, אבל העם היהודי היה עם מפוזר באופן כזה שלא הייתה לו אף אחת מהתכונות של עם.

באופן מיוחד, בעולם האשכנזי, היהדות הפולנית הייתה באמת עם. ובפולין, הפולנים הכירו אצל העם היהודי-הפולני במאפיינים של עם. היה פרלמנט יהודי פולני בפולין, אני לא יודע אם אתם יודעים את זה. ובעולם הספרדי, זה היה וודאי המצב במרוקו. היהודים במרוקו לא היו רק קהילות, זה היה עם. אני אומר "זה היה" כי זה נגמר. זה בתהליך של סיום, וגם בפולין זה נגמר.

אבל במשך 2000 שנה, מלבד סוג כזה של יוצאים מן הכלל, היינו אוסף של קהילות.
והיינו מחוברים באופן רוחני, מיסטי, אל כלל ישראל. אך עם הזמן, זה הפך למיתי.
אותו כלל ישראל התגבש מחדש בזמננו, באומה העברית, בישראל עצמה. ומכיוון שאנחנו חיים בתוך העידן של המוטציה הזהותית הזו, אין לנו עדיין הפרספקטיבה הדרושה כדי להגיע להבנה עד כמה גדול הפער בינינו לבין עידן הגלות, עידן שבו הזהות היהודית הפכה לאינדיבידואלית. ואני מדגיש שוב: בזמן הגלות היינו קשורים רק בצורה רוחנית, מיסטית, לזהות "ישראל" הקולקטיבית. ובמשך הגלות, היינו "העם היהודי". ולכן קצת איבדנו את מה שהיה מובן מאליו בקטגוריה הגדולה הזו.

בנוגע לערכים שעליהם מדברת התורה – הם קיימים ברמה מסוימת אצל האומות. אתם זוכרים את הביטוי "חסידי אומות העולם". נוהגים לתרגם 'חסידי אומות העולם' ל־Les justes des nations - ' - הצדיקים שבאומות. אבל המילה - 'juste' - צדיק , אינה מבטאת במדויק את משמעות המונח 'חסיד'. היה מדויק יותר אולי לומר: 'החסידים שבאומות העולם', כלומר: יראים, מסורים, אדוקים. אלא שבשפות שאינן עברית, המילה 'חסיד' קיבלה משמעות אחרת מזו שהיא נושאת במסורת היהודית ולכן התרגום נהיה בעייתי. ובכל זאת, הרעיון הזה מספיק מוכר. ברמה האישית - "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", בעוד שאצל ישראל הזהות הזו ניתנת לישראל ככלל. ובמיוחד כשמתייחסים לנבואה.

בהקשר לזה, אני חוזר לריה"ל. יש הבדל מהותי בין הנבואה בישראל לזו של האומות:
כל אדם בישראל ניחן ביכולת נבואית. והנביאים של ישראל הם הדוברים של אומה שנמצאת בקשר של דיאלוג עם הבורא של האנושות כולה. בעוד שבאומות האחרות, באומות העולם, זה ברמה האינדיבידואלית. היו יוצאי דופן שניחנו ביכולת נבואית. אחרי דור יציאת מצרים זה חדל אצל האומות. אבל עד לזמן ההוא של יציאת מצרים, הרעיון של 'נביאי אומות העולם' היה רעיון מוכר, ברור מאליו, בסיפור המקראי.

בתקופות מסוימות מופיע מקרה מיוחד, שבו מופיע הנביא של כלל האומות. בזמן יציאת מצרים זה היה בלעם. בלעם אינו רק הנביא של האומה שלו, אלא הוא הדובר של כלל האומות, [שעומד] נוכח או בקשר לתופעה של ישראל. אני עדיין עוסק בפרשת השבוע שעבר. ולכן, כאשר נגמרו האסטרטגיות נגד ישראל - היום היינו מכנים זאת "אנטי-ישראליות" של אותו זמן - מלך מואב, בלק, פונה בסופו של דבר לבלעם נביא האומות כדי לקלל את ישראל. כמו שאמרתי מקודם בקצרה: לבני האדם המודרנים, הרעיון הזה של לקלל - לנסות לנצח מישהו באמצעות קללה - נראה כמשהו ששייך למאגיה.

אז אומר כמה מילים, כדי לנסות לזהות את התופעה הזו של קללה בתרבות העכשווית שלנו: בתרבות המודרנית זה נקרא פרופגנדה, פשוט! אתם יודעים עד כמה תעמולה היא כוח שמסוגל להפוך טוב לרע ורע לטוב. ואנו מוצאים את המדע הזה של התעמולה (אם כמה מכם עוסקים בפרסום, יש ביניהם דמיון. המטרה היא למכור מוצר(. ובכן, המדע הזה הופיע בציוויליזציה המערבית בזמן הנאציזם. אתם זוכרים את גבלס, שהיה הדובר של התעמולה הנאצית. ותעמולת הנאצים הצליחה, במה שניסה בלעם לעשות בזמן יציאת מצרים: להשמיד את העם היהודי באמצעות תעמולה. טוב, זה נושא בפני עצמו. אתם תמשיכו את הניתוח בעצמכם. אבל אני חושב שזה מספיק ברור. ונראה בבירור, שהיום הבלעם של זמננו הוא פשוט מזכ"ל האו"ם. כלומר דובר האומות, במישור התעמולתי, כלפי העם היהודי וישראל. אתם קולטים את ההקבלה הזאת. כי מה פירוש "לקלל"? זה 'לומר רע עליהם'. לא רק לאחל להם רע, אלא לדבר עליהם רעות. ומה פירוש לברך? זה לומר עליהם טובות. אז אני רק חוזר על המשפט המסכם הזה: היכולת הנבואית של בלעם היא היכולת של מה שאנחנו קוראים היום 'תעמולה': לומר את הרע כאשר מדברים על טוב. ואז, מידה כנגד מידה, הקב"ה מהפך את הדברים, ומשמיע את הטוב דווקא מתוך דברי הרע. עד כאן לגבי בלעם.

וכאשר בלק מבחין שבלעם לא מצליח לעשות תעמולה - כלומר, להשמיץ באופן מספיק את העם הזה היוצא ממצרים כדי להשמידו - אז בלעם נותן לו עצה אחרונה (כל זה נמצא בפסוקים האחרונים של הפרשה של השבוע שעבר(: כל עוד העם הזה מחזיק בזהותו האותנטית - הוא בלתי מנוצח. כל עוד ישראל הוא באמת ישראל - הוא בלתי מנוצח. הדרך היחידה להשמיד את ישראל היא לשלול ממנו את מהותו. אז הוא נותן לו עצה: לנסות להוביל את ישראל לחטא כנגד תעודת הזהות שלו. אם מצליחים לפתות אותו, לגרום לו לבצע את החטאים החמורים שבאמצעותם הוא לא יהיה עוד באמת ישראל, אז הוא ייהרס. זאת העצה שניתנת.

זה היה הניסיון הגדול שתואר בפרק שחותם את הסיפור של הפרשה של השבוע שעבר: לפתות את ישראל באמצעות בנות מואב, כלומר באמצעות בנות מדין. הסצנה האחרונה שמסופרת לנו בפרק כה, היא נפילתם של העברים בפיתוי בידי בנות מדין, נשי מדין. הייתה במואב קואליציה של מדין-מואב. אני חושב שבימינו אנחנו מכנים זאת "מתירנות", דיסקוטקים. ואני לא חוזר על המדרשים שמספרים את זה בצורה כל כך מדויקת: כיצד פועלים אויבי ישראל כדי להטות את עם ישראל מזהותו. ואז מתרחש אסון. אל מול הניסיון האחרון הזה שבנות מואב מעמידות בו את עם ישראל, יש כמין סוג של שיתוק באופן שבו מנהיגי ישראל פועלים.

אז בקיצור נמרץ אסביר למה התורה מספרת לנו על זה בפירוט נרחב כל כך, בתחילת פרשת השבוע ששמה 'פנחס'. המידה, החשיבות, הזכות של פנחס, מגיעה לרמה כזו שחידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל נעשה באותו רגע עם פנחס. בקצרה, זה הפסוק הראשון בפרשת פנחס. המדרש מסביר זאת באופן הבא: משה היה משותק נוכח מה שהתרחש. אחד מראשי השבטים, זמרי בן סלוא משבט שמעון, הולך לנגד עיני כולם עם אחת מנסיכות מדיין ומשה עצמו לא יכול להתערב, הוא אינו מסוגל להגיב. והמדרש מסביר מדוע: משה עצמו לקח לו אישה מדיינית, אתם זוכרים. וכך כולם משתתקים. משותקים. ורק פנחס מתערב. והוא עוצר את האסון של אובדן הזהות של ישראל בניסיון הזה.

אתם זוכרים את מה שלמדנו בפרשת בהעלותך: כל פעם שיש סכנה של מגפה מגיעה קטסטרופה, וחלק מהעם נעלם במגפה הזו .המילה מתורגמת במילון כ"מגפה", כלומר אפידמיה, אבל בעצם מדובר בפגיעה שבגללה עם ישראל מאבד מספר מחבריו.[1] אתם זוכרים את זה? היה מניין מסוים [שנעשה] כדי לבדוק האם נותרו מספיק, כדי שהישות של ישראל תישאר עדיין "כלל ישראל" - כפי שדיברתי על המושג הזה לפני כן.

והנה, בפסוק האחרון של הפרשה נאמר: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף", זאת אומרת: 24,000איש מישראל נאבדו באותה קטסטרופה, בניסיון הזה של העריות. וזה מביא אותנו אל הפתיחה של הנושא של פרשת השבוע שלנו.

כעת נראה כעת מדוע זה היה הכרחי לקיים מניין חדש לאחר המגפה הזו. אז תפתחו את פרק כו. אזכיר לכם שוב בקיצור נמרץ, ואני מקווה שזה מספיק מובן: היו עשרה ניסיונות של העם בארבעים שנות המדבר, עשרה ניסיונות בהקבלה לעשרת הערכים של התורה, שהם כנגד עשרת הדיברות. וכאן מדובר בניסיון האחרון, החמור ביותר, הדיבר העשירי. ניתן לכנות זאת בעיית העריות.

אז הנה מה שהפסוק אומר: תקראו את הפסוק הראשון של פרק כו. זה פסוק מיוחד במינו שנוגע בנושא שאותו אני מכנה: הכלכלה הטיפוגרפית[2] של התורה - זו פרשה שנעצרת באמצע פסוק.

"ויהי אחרי המגפה"

אני מתרגם פעם אחרונה את המילה "מגפה": זהו מונח שבעברית שמציין אסון, מה שפוגע באדם וממית אותו. ביחס ל"נגף" או "מגפה", בדרך כלל מילונים מתרגמים "מגפה" במובן של une épidémie, אבל אפידמיה היא רק סוג של מגיפה. אני מניח שהמילונים האלה נכתבו בתקופות של מגפות גדולות שפגעו באנושות. וכפי שאתם יודעים, הקהילות היהודיות סבלו תמיד מסכנות קשות בכל פעם שהייתה מגפה בציוויליזציה. זה היה גורם להתפרצות של אנטישמיות חמורה מאוד, שכן האשימו את היהודים בהרעלת הבארות. אתם יודעים את זה. מה שאני מספר לכם אינו אנקדוטה. בדרך כלל היהודים לא נפגעו ממגפות כמו כולרה וכו, כי פשוט היה להם סגנון חיים אחר. אתם יודעים שהיהודים נוטלים ידיים לפני האכילה, דברים כאלה. ואז, כשראו שהגויים נפגעים מהמגפה והיהודים לא ,האשימו אותם בלחשים מאגיים, ברעלים שכוונו כלפי הגויים. זה וודאי מזכיר לכם זיכרונות מהתקופה של ימי הביניים באירופה. ובכן, זה קרה בכל מקום. בכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים[3].

בחזרה לנושא: יש סימון 'פ', כלומר - תחילת פרק. הפרשה נעצרת כאן, באמצע הפסוק. "

וידבר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן לאמור"

בסיפורים שקדמו למדנו על מות אהרון, ובנו אלעזר החליף אותו. כעת, תראו את רש"י על הפסוק הראשון:

"ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

אתם רואים את הניסיון הזה, של עוינות העולם החיצוני. ושוב, אני מזכיר לכם את האסטרטגיה האחרונה של בלעם, שהייתה מאותם "זאבים" - אותן סכנות ועבירות שמשחיתות את זהות ישראל והופכות אותו לפגיע. זה דומה לרועה שנוכח שיש בעדר שלו זאבים והם הרגו כמה מהצאן. אז הוא מונה אותם כדי לדעת את שמות הכבשים שנותרו. והנושא כאן חשוב: "כלל ישראל" - הישות, הקולקטיב של ישראל, "כלל ישראל" - הוא זה שנמצא בברית עם הקב"ה. ואני מדגיש שוב: אצל העמים, אומות העולם, ישנם יחידים שמתאגדים לכדי כנסייה, שמתאגדים לכדי קהילה. אבל...

אני אחבר את זה לבעיה הכללית של החוויה הדתית: ביהדות, משמעות החוויה הזו הפוכה משאר הדתות, בלי קשר למראית העין. ביהדות, כלל ישראל הוא זה שנמצא בקשר דתי עם הקב"ה, וכל יחיד בישראל חי, מבטא, את הברית הזו [של הקב"ה] עם כלל ישראל. כל אחד ברמתו, ולפעמים ברמות שליליות, אבל אלו רמות שליליות של אותה הברית עצמה.

זה מסביר לכם את התופעה שתמיד נראית מוזר וקשה להבנה למנטליות הלא-יהודית:
מדוע יהודי, אפילו אם הוא אתאיסט, הוא יהודי לפי המסורת היהודית, בעוד שגוי, אפילו אם הוא קרדינל, הוא אינו יהודי מבחינתנו. גוי, גם אם הוא קרדינל, הוא לא יהודי. והרי הוא מאמין בתנ״ך, והרי הוא חי את התנ״ך - בדרכו שלו - אבל הוא חי אותו. קרדינל, כן? זה לא סתם. ובכל פעם שאנחנו עורכים בירורים כאלה עם נכבדים ואנשי כמורה נוצריים חוסר ההבנה הזה תמיד נמצא שם. בסוף הם התרגלו: "טוב, זו הזיה יהודית". יהודי, אפילו אתאיסט - זה יהודי! אגב, בימינו, כציונים, יש לנו נטייה להפוך את הנוסחה ולומר: יהודי, אפילו דתי, הוא גם כן יהודי. אתם מבינים למה אני מתכוון? יש בזה משהו. זה עם כזה. נוצרי, ברגע שהוא מפסיק להאמין בעיקרי אמונתו הנוצרית הוא כבר לא נוצרי. הוא נשאר צרפתי, אבל הוא כבר לא נוצרי. לעומת זאת, במישור היהודי, הזהות ניתנת קודם כל על ידי הקולקטיביות היא זו שנותנת את הזהות, והפרט מממש את הזהות הזו של הקולקטיב. כל אחד לפי הפרופיל, ולפי היכולת שלו לעשות את זה בצורה מיטבית. ולכן אתם מבינים איך יכולים להיות יהודים "שליליים", אבל הם עדיין יהודים. אז, כדי שכלל ישראל יהיה נוכח, נדרש מינימום כמותי של יחידים. רק כשמגיעים לסף מסוים של כמות, מתגלה האיכות של הכלל.

הסוציולוגים מכירים את התופעה הזו: כשמספר מסוים של יחידים מתאספים יחד - זוהי בדיוק תופעת המניין - בהתחלה זה רק תוספת כמותית של אנשים. אבל אז מופיעה מציאות רוחנית שהיא הישות של הקבוצה, ששייכת כבר לממד האיכותי. ולכן, למרות שכלל ישראל הוא מציאות מהסדר האיכותי, הוא במספר מינימלי מסוים של יחידים. המספר שהתורה דורשת הוא שש מאות אלף. אתם רואים שזו אותה בעיה גם ברמת המניין של עשרה: זו היחידה האנושית הקטנה ביותר של רבים שמוציאה לפועל מציאות של קולקטיב, שהיא מהסדר של כלל ישראל, אבל ברמה של מניין. למה דווקא 600,000 - זו שאלה אחרת. אני רוצה לציין בפניכם שחכמי הקבלה בני זמננו שהקדימו את הציונים, אמרו כבר בזמנם שמה שאנחנו קוראים לו "מדינת ישראל" יקום כאשר יהיו שש מאות אלף יהודים בפלשתינה.[4] ובכן, תבדקו: בדיוק בשנה שבה הגיע מספר היהודים בפלשתינה ל־600,000 הוכרזה מדינת ישראל. המספר כולל גברים, נשים וילדים. ואילו ביציאת מצרים מדובר היה על 600,000 ראשי משפחות. ובכן, יש כאן עניין של דמוגרפיה, וגם של עלייה כמובן, אבל תנו לנו זמן, נגיע לכך גם אנחנו. זה מסתורי, אבל זה כך. זה היה אחד מתלמידי הגר"א שהעיר על כך.

הנה, זה החלק הראשון של רש"י. אני ממשיך לחלק השני, הסבר שני] למניין בפרשת פנחס]:

ד"א: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.

"כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין". היה מניין ביציאת מצרים. "ועכשיו, שקרב למות" אכן, בפרשה הזו תינתן למשה הרשות להעביר את סמכותו ליהושע כי זה סוף השליחות של משה לישראל. "ולהחזיר צאנו מחזירן במנין" כלומר: נמסרו לו שש מאות אלף ושבעים שמות בסיסיים. שימו לב למספר הזה :כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, התורה מדגישה, ואנחנו חוזרים על כך בליל הסדר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך". וכאשר השבעים האלה נהיו לשש מאות אלף, יציאת מצרים התאפשרה. כשמשה מוסר את ההנהגה ליהושע לפני שהוא עוזב את ישראל, הוא בודק אם נותרו מספיק [אנשים] כדי שיהוו את 'הכלל ישראל' שהופקד בידיו, משום שבין יציאת מצרים ועכשיו, חלפו ארבעים שנים שבהן כלל ישראל הועמד בניסיונות. בניסיונות הללו הוא נדרש להתמודד עם עשרת מדרגות הזהות - עשר הערכים של עשרת הדיברות שהיא תעודת הזהות של ישראל.

וכעת אנחנו מגיעים לניסיון העשירי, זה שסופר בפרשה הקודמת ושאליו התייחסתי, עם בלק בלעם מדין ומואב. לא יהיה לנו זמן לעקוב אחרי הפירוט של המניין הזה, אבל במסגרת הלימוד שלנו אני רוצה להתמקד במקרה מיוחד - בתוך סיפור המניין - שאינו מופיע בשאר המניינים. שאר המִפְקָדים מסתפקים ברשימת שמות - מניין.יש כמה חריגים, למשל כשהמִפְקָד בא כדי להבליט את זהותם של משה ואהרן, אז יש חצי פסוק, אולי שלושת רבעי פסוק, שמסבירים מיהם משה ואהרן. זה מופיע בספר שמות, אני מזכיר את זה כדי להשלים את התמונה. אבל בדרך כלל העיקרון שנשמר הוא שהמִפְקָדים לרוב מונים: "פלוני בן פלוני, אלמוני בן אלמוני" לפי הנוסח הידוע והקבוע. אבל כאן, ניתנים הסברים לגבי כמה שמות שעתידים להיעלם מעם ישראל. ואנחנו נעקוב אחריהם.

להמשך השיעור – לחצו כאן:

מחלוקות בין גדולים

אציין לכם את הפסוקים: ראשית, מניין השבטים מתחיל בשבט ראובן, שמניינו מתחיל בפסוק ה. ונקרא בפסוק ט: וּבְנֵי אֶלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם, הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה׳.

ופסוק י: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם וְאֵת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה, בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם אִישׁ; וַיִּהְיוּ לְנֵס - היו לסימן, לעדות.

הפסוקים הללו מזמינים ניתוח עמוק יותר. תראו, זה מאוד עוצמתי:

שני פסוקים כדי לדבר על דתן ואבירם - לצטט שמות רק כדי לומר שהם אבדו?! ניגע לרגע בנושא הכללי: כאשר אנחנו עורכים סיכום של המפקד הזה, אנחנו תופסים - במיוחד כשקוראים את רש"י,[5] שמציין זאת באופן מאוד מיוחד - שמתוך 70 השמות של ראשית המִנְיָן, יישארו רק 65 שמות. ובכן, יש כאן רגע של, איך לומר, ערעור על שלמותו של כלל ישראל.

כדי שכלל ישראל יהיה נוכח באמת, צריך שיהיו 'שבעים פנים'. מדובר במִנְיָן מדוקדק, וכשנסתכל על הסיכום נראה שיש רק 65. אז עולה השאלה: האם כלל ישראל עדיין קיים? זה רגע דרמטי במהלך ההיסטוריה של המִפְקָדים. וכך זה מתחיל, שימו לב: שני השמות הראשונים שנעלמים הם דתן ואבירם. איתם מוזכר גם קורח, שהוא שייך לשבט לוי, וגם הוא יעלם. אז אפתח סוגריים קטנים כדי לדבר על זה, סוגריים קטנים בתוך השיעור.

נראה שאפשר להצביע, באמצעות דגמים שונים - ובאמת יש כעשרה דגמים שונים במדרש -על פי איזה סוג של קריטריון נעשתה ההעמדה בניסיון והברירה של הזהות. איזה סוג של טעות בזהות עלולה בסופו של דבר להוות פגיעה בזהותו של כלל ישראל. אבחר באחד מן הדגמים, ואם ישאר לנו זמן נבחן אולי גם דגם נוסף, בליווי פירוש אחר של רש"י לפסוק שונה. כעת אמנה את סוגי החטאים. כלומר, את סוגי השיבושים בזהות שמסכנים את זהותו של כלל ישראל.

הנה, לדוגמה, יש לנו את דתן ואבירם: מדובר כאן במרד של ראשי העם. דתן ואבירם היו יריבים של משה ואהרן בשם זכות הבכורה של שבט ראובן. והם חברו לקורח, שהוא יריב אחר של משה ואהרן, בשם שבט לוי. כאן אנחנו נמצאים בלב לבו של עניין מהותי, משום שגם אנחנו, ברמה שלנו, בתוך ההקשר של הזהות היהודית בת זמננו, מתמודדים עם מציאות דומה.

העניין הוא כזה: אחת מנקודות התורפה - אחת החולשות, הנקודות הפגיעות של זהות ישראל - היא שעם ישראל, שהוא עם קטן מאוד, מתמודד ונאבק מול ערעורים קיומיים, קריאות תיגר אדירות, שעולות מתוך ההיסטוריה של האנושות. וזה ניכר בצורה מובהקת דווקא בארץ ישראל. במקום שבו הזהות היהודית נאספת ונחשפת, דווקא בארץ ישראל! כל פעם שישראל הוא מאוחד, הוא בלתי מנוצח. מרגע שפוקדת אותו מחלוקת, הוא נהיה פגיע. ואין צורך לרמוז לאירועים מהתקופה שלנו. שום צורך. וברוב המקרים, מסתבר שזו מחלוקת שלא לשמה. שכשמנסים לברר אנחנו מגלים: 'על מה בכלל המחלוקת? מה באמת מפריד ביניהם?" שום-כלום. שום דבר. שטויות. שמתם לב לזה? כשגדולי ישראל מתווכחים ביניהם, מה באמת יש ביניהם? העם לא מצליח להבין. לא רואים כלום. אולי, אי שם למעלה, בשורש של המחלוקת הזו, יש ערכים כבדי משקל שעומדים על הפרק. אבל ברמה של החוויה המיידית, ואני יכול לומר זאת גם במילים אחרות: ברמה של מה שאנחנו חווים בפועל, אנחנו פשוט לא מבינים.

אם מנסים באמת להבין מה ההבדל בין התוכנית של הליכוד לתוכנית של המערך לגבי מצרים - לא מבינים .אין שום הבדל. אז אולי ההבדל הוא ששמיר זה לא פרס, ופרס זה לא שמיר. אולי זה ההבדל. וזה מוזר. ובכן, כאן זה אותו דבר, בין קרח לבין משה ואהרון, מדובר בגדולים.
אז אנחנו, הקטנים, כשאנחנו מסתכלים למעלה: "אבל מה ההבדל?!" - אנחנו לא רואים.
ובכל זאת יש הבדל גדול. יש כאן מרד של ראשי העם, דתן ואבירם. הנסיכים שמתקוממים נגד משה על כך שלקח את זכות הבכורה משבט ראובן כדי לתת אותה לשבט לוי. אני מפשט מאוד, כי מדובר על ערכים מגוונים שמונחים על הפרק: ערכי המלכות, ערכי הכהונה, ערכי הנבואה .באמת, אם הכול היה מתרחש כסדרו, אז ראובן, הבכור של ישראל, היה אמור להיות נושא הערכים הגדולים של המלכות והכהונה. אבל הייתה פסילה![6] [של ראובן]. יש טענות. נשארה תרעומת. נשארו טענות משפטיות שעדיין מישהו רוצה לטעון אותם. התיק נסגר, העניין נחתם, אבל התחושות, היומרות - נותרו. כאילו דתן ואבירם אומרים למשה: "אתה, מהשבט של לוי! אתה לוקח את ההנהגה של העם!? זה [צריך להיות] אנחנו - מראובן!". אז משה מסביר ככל יכולתו, תקראו בתורה: כבר מזמן ההנהגה עברה מראובן ללוי. אתם מבינים למה אני מתכוון? זה מפסיק, וממשיך, וחוזר שוב...    

פרשת הנעלמים

נמשיך, ונראה שיש שישה שמות שהולכים להיעלם. ועכשיו קחו את פסוק לג בפרק כ"ו. זה פסוק חשוב מאוד לנושא שלנו. רואים שבשבט יוסף, וליתר דיוק בשבט מנשה, בנו של יוסף, מתרחשת בעיה דומה עם צלופחד. מונים את כל הפנים, את השמות של שבט מנשה, וכשמגיעים אל צלופחד הוא עומד להיעלם. באיזו צורה?

וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת; וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד, מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

וגם כאן, מקרה מיוחד בהיסטוריה של התולדות: מונים את ראשי המשפחות. והנה כאן, התורה אומרת לנו באופן מאוד מדויק: היינו מצפים שיהיה כתוב: "צלפחד ובניו" אבל הנה, לצלופחד אין בנים והוא עצמו עומד להיעלם. יש לו רק בנות, והן מוזכרים בשמותיהן. שימו לב לזה.

ומי היה צלופחד? צלופחד זהו חטאו של סתם, של היהודי הפשוט. של החבר הפשוט בעם. צלופחד הוא זה שבזמן יציאת מצרים חילל את השבת. בדור המדבר הוא חילל את השבת. האירוע הזה כבר סופר לנו בסיפורים הקודמים: ברגע שבו התורה סיפרה על סיפור המן, ובשבת המן לא ירד - התורה כבר נתנה את חוק השבת. והנה מסופר שצלופחד שהיה "מקושש עצים" - יש לכך משמעויות רבות, אבל אסתפק בהצבעה על מה שנחוץ לנושא שלנו. צלופחד הוא זה שחילל את השבת.[7] והוא עצמו ייעלם. וגם הירושה שלו עלולה להיעלם, כי אין לו בנים. אבל הנה, יש לו בנות, ונותנים לנו את שמות הבנות. אז שימו לב לזה טוב, כי זה עוד יחזור על עצמו.

בכוונה קשרתי את זה למושג של ירושה. המִנְיָן הזה הוא לקראת ירושת הארץ. כלומר, הולכים לחלק את ארץ ישראל לכמות חלקים כמספר המשפחות בשבטי ישראל. המניין הזה הוא לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לפי השבטים. תראו את זה מופיע באמצע הפרשה. וכבר מתריעים: החוק הוא - ואת זה נלמד בסדרות[8] הבאות - שהילדים יורשים את הוריהם. אבל כל עוד עם ישראל היה מחולק לשבטים, רק הזכרים, הבנים, הם שירשו, ולא הבנות. כי אם הבנות היו יורשות, היה חשש שהנחלה של השבט תעבור לשבט אחר, משום שהבנות עלולות להינשא לבנים משבט אחר. ואז מתגלה כאן סיכון. תגידו לי אם זה מספיק מובן, כי זה מאוד חשוב.

מה שאני מנסה להסביר בקצרה זה את הדבר הבא: בעצם, הבנות כן יורשות לפי התורה. אבל מסיבה משנית, שנוגעת לירושת הארץ, החוק הוא שבמִנְיָן הזה רק הבנים יורשים. זה מובן? אז אחר כך יתברר, ואגיע לזה בסוף השיעור, שבמקרים מסוימים כשאין בנים - הבנות כן יורשות. ואיך הבנות יכולות לרשת אם לפי החוק הן לא יורשות? כי בעצם, מלכתחילה - הן כן יורשות. אבל הן לא יורשות כאשר יש בנים, כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט. זה ברור עד כאן?

אז אתם מבינים שברמת ההלכה מאחר שכלל ישראל כיום כבר אינו מחולק לשבטים,
אנו מכנים את הדינים האלו "הלכתא דמשיחא" - חוקים שתקפים רק בעידן המשיחי. אבל כרגע[9] - אנחנו מצויים בעידן [של] זמן משיחי. אם הסיפור[10] היה מצליח, יציאת מצרים הייתה הסיום של ההיסטוריה של העולם הזה. היינו נכנסים לארץ ישראל - אבל כבר מעין עולם הבא, בתוך העולם הבא. הסיפור לא הצליח, ולכן הוא נדחה לקץ הימים של הגלות האחרונה - שלנו. אבל ברמה של הטקסט הזה, כבר רומזים לנו שיחסרו שמות מתוך השבעים. אמנם יש לנו שמות "ברזרבה" - הבנות של צלפחד. כך ניוושע! אחזור לכך בהמשך. מובן?

ראינו כבר שיש את דתן, אבירם וצלופחד - זה שלושה. וחסרים לנו עוד שלושה. קורח, כבר אמרתי לכם מראש, קורח הוא משבט לוי. אז נמשיך. אז כעת אנחנו עוסקים במניית שמות שבט לוי.

ס: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. ס״א:
וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי ה' ]קטע לא מובן]

וקוראים אותם, דרך אגב, ביום כיפור. אומר זאת בקיצור נמרץ, ולכן יהיה קצת קשה להסביר את זה בצורה ברורה: בחטא נדב ואביהו שוררת כמין התלהבות דתית של הכוהנים. הגזמה של הלהט הדתי שדווקא היא גורמת להם לטעות, שדווקא היא מפילה אותם בפח. הייתה חטאתם של המנהיגים, הייתה חטאתו של האדם הפשוט מן העם: דתן ואבירם - חטאת המנהיגים; צלופחד, מחלל השבת - האדם הפשוט; ונדב ואביהוא - חטאת הכוהנים.

ומכל הלימודים של הגמרא בנושא הזה, אזכיר לכם אחד. אזכיר אותו בשם הרב קוק. אני זוכר שלמדתי איתו את זה. העניין הוא כך: תארו לעצמכם שהכהן הגדול צריך לעבור תהליך שלם, טקס שלם לצורך הקרבן, אבל הוא מלא כל כך בלהט דתי עד שהוא מוסיף משהו מעצמו. למשל, הוא עוטה כפפות לבנות כשהוא מקריב את הקרבן. זה יפה, אבל הקרבן נעשה פסול. והם נענשו במיתה. כשהקריבו על המזבח אש זרה אשר לא צווה אותם. הם הכניסו לעבודת הקודש שה' דורש - להט דתי משלהם. "מתוקן", כביכול "רפורמיסטי". זו חטאת הכוהנים. ויש בזה גם צד חיובי, באותה הדרך כמו בחטא של המנהיגים: הייתה שאיפה, טענה מזמן קדום. הבכור שנפסל לאחר מכן - הוא בכל זאת בכור. ובמקביל, זה החטא של הכוהנים: הכהן ההטרודוקסי - הוא אורתודוקסי מזויף.[11] אז יש לנו, אם כן, חמישה שמות שנעלמו, ואם נוסיף את קורח - זה שישה.

והנה, מיד אחרי המִפְקד הזה מתרחש רגע דרמטי. עשינו את הספירה, ומגלים שיש רק 65 שמות! נראה את זה עם רש"י בפסוקים לה – לו, לגבי בני שותלח, יש לנו רש"י 'נפיץ' ממש. אז אני אקרא לכם בקצרה את תחילת דברי רש"י שאינה נוגעת ממש לנושא שלנו, ואחר כך נחשוב יחד על סוף הרש"י הזה. בכל אופן יש לקרא את הפסוק עצמו:

בְּנֵי שׁוּתָלַח: בֶּכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי, תַּחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי. – פסוק לה, וְאֵלֶּה בְנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן: מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי – פסוק לו.

באמת ישנם יהודים צפון אפריקאים ששם משפחתם בקרי – בכרי. [קטע לא ברור]

רש"י: שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות..."

למה רש"י צריך להתערב? משום שהפסוק מציין בנים שונים של שותלח: בכר – בכרי, ותַחַן – תחני. ואחר כך הפסוק אומר: "ואלה בני שותלח, ערן". אז רש"י מתערב: האחרים נקראו על שם אביהם (כלומר שותלח), ואילו מערן יצאה משפחה רבה, ונקראה על שמו. ולכן נחשבו בני שותלח לשתי משפחות בלבד, אף על פי שהיו לו יותר בנים מזה. יש מקרה מיוחד עם ערן – שהזכירו אותו, ואת שותלח - הזכירו, אבל את כל השאר - לא הזכירו. ובכן, בהקשר הזה [למניין משפחת שותלח] רש"י עומד ללמד ביחס לנושא שלנו [מנין המשפחות]. אני סוגר את הסוגריים האלו [של חלוקת משפחת שותלח]. הן חשובות מאוד בפני עצמן, אבל הן יובילו אותנו לסטייה מקו השיעור שתיקח יותר מדי זמן.

הנה כל דברי רש"י על הפסוק :

"צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה הרי ששים וחמש וזהו שנאמר (דברים ז) כי אתם המעט וגו' ה"א מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו".

הפסוק שרש"י מצטט מדברים ז[12] אומר: אל תחשבו שבחרתי בכם בגלל שאתם עם גדול, שאתם עם חזק, בזכותכם. זה בגלל שאתם צאצאים של האבות. והפסוק ממשיך: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" –וזה נכון! אני לא יודע אם לאנושות חסר הומור, אבל בכל פעם שעורכים סיכומים, סטטיסטיקות - רואים מספר מבהיל של בני המערב, מספר מבהיל של בני המזרח, מספר מבהיל של כל מה שתרצו. וזה מבהיל! ואז ]סופרים את] היהודים - מעט מאוד. ובכל זאת, המעטים הללו - מעט מאוד יהודים שמחזיקים את העולם בנשימה עצורה[13] [בציפייה דרוכה]. כך אומרים האנטישמים. הם לא יודעים - אבל הם צודקים! )משפט לא ברור בצרפתית).

והנה מה שאומר הפסוק: "כי אתם המעט מכל העמים" - כי אתם חמישה פחות מכל העמים. אומר המדרש: המעט - הקטן ביותר, יש לקרא: "ה"א מעט" - חמישה פחות. כלומר הקב"ה אומר לישראל: "אין לכם מספיק זכות - בכוחות עצמכם, בפני עצמכם - כדי להשתוות לשבעים אומות העולם". תפסתם את זה[14]? "כי כשסופרים אתכם בסופו של דבר, אתם חמישה פחות. שישים וחמישה" - כך אמר רש"י. ורש"י ממשיך: "הֵא מְעַט – חמישה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים". לעומת מספר כל משפחות האדמה. ואני מיד אחזור למספר שבעים. ומה שרש"י מוסיף יגרום שמחה ל...יש כאן מישהו מנרבון? הדרומיים...הדרום של צרפת? "וזה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן" כלומר : "ואת זה הבנתי מתוך היסודות של תורתו של ר’ משה הדרשן". רבי משה הדרשן היה אחד מגדולי החכמים הספרדים מדרום צרפת, מנרבון. קראו לו "הנַרְבּוֹנִי". ידוע לכם שיש משפחות ששמן "נַרְבּוֹנִי", והן מצאצאי אותן משפחות. אז אתם לומדים כאן משהו חשוב להיסטוריוגרפיה היהודית: לומדים מכאן שלרש"י היו מורים אשכנזיים והיו לו גם מורים ספרדים, ובפרט רבי משה הדרשן. הוא היה דרשן עצום, שגם הנוצרים טוענים לזיקה אליו, מפני שהם אלו שעדיין מחזיקים ברוב כתבי היד של רבי משה הדרשן. אז דעו זאת: הוא כתב המון מדרשים משיחיים שהנוצרים נטלו לעצמם ולאחרונה הוציאו לאור. כך התאפשר לנו להכיר את המדרשים הללו, שמדברים על המשיח הסובל על המשיח המפואר וכו' והם תורגמו גם ללטינית. אתם לא מכירים את כל זה, אבל הוא היה דרשן עצום שחיבוריו אינם בידינו, אבל מדי פעם רש"י מצטט את רבו, רבי משה הדרשן, וזה מה שמאפשר לנו להעריך את גודל ההחמצה, שאין בידינו פירוש שיטתי של רבי משה הדרשן. זה נשאר כתורה שבעל פה. טוב, אני סוגר את הסוגריים. אז בחזרה לנושא: יש בדברי רש"י הקבלה מאוד חשובה, שאנחנו לומדים אותה גם בנושאים אחרים, בין ההבחנה וההבדלה[15] בזהות האנושית במישור של האומות, לבין ההבחנה וההבדלה בזהות האנושית במישור של ישראל, ברמה האישית. זאת אומרת: יש את ישראל מצד אחד, ואת האומות מצד אחר. זה נושא לעצמו, אולי אומר עליו כמה מילים. אנחנו, היהודים, רגילים לרעיון הזה של "ישראל והאומות", ואנחנו לא שמים לב עד כמה הרעיון הזה עצום: עם אחד, קטן מאוד, שמטייל, נודד בתוך ההיסטוריה של התרבויות האנושיות, ובשקט גמור טוען לקטגוריה כל כך נפיצה מול הגויים. מצד אחד כל האנושות, ומצד אחר עם קטן מאוד שאומר בביטחון: יש ישראל ויש האומות. אנו נוכחים שזה אכן מה שהיה בהיסטוריה, שכך זה התנהל. ולמרות זאת, הרעיון הזה,     או יותר נכון, המושג הזה, הוא, כפי שאומרים הלוגיקנים, מושג פולמוסי, תוקפני. היהודים אפילו אינם מודעים לכך. בכל פעם שאני צריך להשתמש בקטגוריות האלה כשאני מדבר בפני קהל לא-יהודי, אני נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים והבלתי אפשריים, כדי להסביר שזו אינה אשמתי, התנ"ך הוא שמדבר כך. איני יודע אם אתם מבינים עד כמה זה יכול לעורר רתיעה. לפעמים אני ממש מתפעל מהסבלנות של הגויים, כששומעים את היהודים אומרים דברים כה חמורים[16]. הבנתם את חומרת הבעיה? קהל : ( לא ברור ) מניטו: ועדיין זה מעצבן, וזו אחת הסיבות לאנטישמיות. קהל: יש כאן קנאה.   מניטו: קנאה? איני יודע, זה יותר גרוע מזה, זה יותר דרמטי מזה. כי עבור הגויים, יש כאן גילוי של משהו בלתי נתפס: אלוהים ברא את אינסוף בני האדם, ובכל זאת, מהן הסיבות שבגללן החליט לבחור דווקא בעם הקטן הזה?                                                           זה מעבר לזה יש כאן תסכול עצום. זו שנאה שנובעת מאהבה נכזבת. אני לא יודע איך לומר זאת במדויק. אני אגיע לזה בפירוט, אבל לפני שאפרט, רציתי להבליט את הממד הבלתי רגיל של מה שאני מדבר עליו, תוך שאני מודע לגמרי לכך שבעיני היהודים זה מובן מאליו[17]. אבל עבור הגויים לשמוע זאת, זה אדיר ומטלטל[18]. האם זה ברור? ראו כיצד רש"י אומר בשלווה: ( אנחנו מכירים היטב את הנושא הזה )

ישנה הקבלה בין שבעים הפנים של משפחת יעקב לבין שבעים העמים.

כלומר, כדי שהיחס בין הישות הזו, "כלל ישראל", לבין האומות יוכל להתבסס, צריך שתהיה הבחנה, הבדלה, לשבעים דרכי היות ישראל - שבעים אופנים שונים להיות המשפחה של יעקב. זה ברור לכולם?

כי חייב שיהיו 'פנים' תואמים לכל אופן של היות אדם[19] אצל הגויים.

יש ביטוי בספרות של הגויים עצמם: 'היהודי של האומות' . למשל, 'היהודי של האפיפיור'[20], משהו מהסוג הזה: 'יהודי של הגויים'[21].

אין צורך לנתח את זה יותר מדי. אני חושב שזה מוכר לכם היטב. אתם יודעים טוב מאוד שלכל גוי יש את היהודי שהוא מעדיף: 'אה, אם כל היהודים היו כמוך...' , 'היהודי של הגויים'. וזה נכון!                                                                                                             אבל מה שפחות יודעים זה שגם ההפך נכון: גם ליהודים יש את הגויים המועדפים עליהם,

אלה 'שלהם', אלה הגויים האמיתיים. השאר - 'בום בום'  

למשל, עבור יהודי צרפתי, להיות גוי זה להיות צרפתי. אפשר בכלל לדמיין להיות פרסי? או גרמני או אנגלי? כולנו יודעים טוב מאוד שיש מידה מסוימת של כבוד, של הדר, בלהיות אנגלי או גרמני. אבל בעיני יהודי צרפתי זה נראה מוזר. אפשר בכלל להעלות על הדעת להיות גוי כזה? גוי 'אמיתי' זה צרפתי.

הבנתם למה אני מתכוון? "אני מעדיף את הגויים שלי".

ובכל פעם שיש מריבות בין יהודים, תמיד נשמעת הטענה: 'אתם פחות יהודים מאיתנו, כי הגויים שלכם פחות גויים מהגויים שלנו.' וזה עובד גם בכיוון ההפוך. זה די מסתורי, אבל זה ככה. בכל אופן אני מאמין, שכל הדרכים להיות לא-יהודי הן דרכים ראויות וכבודן במקומן.                     אבל יש, אם תרצו, התאמה. התורה ציינה אותה כבר מראשית הדברים. כפי שיש לנו את הביטויים: שבעים השפות, שבעים האומות, שבעים פנים לתורה, יש לנו גם שבעים בני משפחת יעקב. מדוע? מפני שקודם כול קיימת ההבחנה, ההבדלה הזו בין היהודים לבין עצמם. גם זה יכול להיראות כתעלומה: שנים-עשר השבטים של ישראל הם אופנים שונים להיות ישראל. וכשמקבצים את כולם יחדיו, אנחנו שואלים את עצמנו:

כיצד, מהו הסוד שבאמצעותו הם עדיין עם אחד? הבנתם למה אני מתכוון?

ואתם רואים שיש כאן מעין שליחות מטעם 'אחדות האנושות', שמחפשת את עצמה בתוך האחדות של ישראל. לכן זה נושא חשוב מאין כמותו. וממילא ישראל, במובן מסוים נדון לכך - שהוא מוכרח לקבל על עצמו להתפרט, להתבדל לשבעים פנים, כדי שיוכל להיות 'ישראל של האומות'. כי אילו ישראל היה רק 'ישראל אחד', בתוך עצמו, לא הייתה שום אפשרות של קשר עם הריבוי העצום של העמים. וכדי שבמישור האחדות של ישראל ייווצר יחס אל העמים, חייבים לרדת ממדרגת האחדות אל מדרגת הריבוי, כדי להיות בהלימה – באותה פאזה - עם המדרגה שבה קיים הריבוי והגיוון של האומות.

אנחנו דור מאוד מיוחד ומיוחס, דור שבו שבטי ישראל נפגשו שוב אחרי אלפיים שנה. אני לא יודע אם אתם בכלל מודעים לזה, כבר התרגלנו לזה, אבל אני זוכר שלפני מלחמת העולם, היה עידן שבו עדיין, מלבד כמה נוסעים מיוחסים, כל שבט מישראל היה סגור בתוך הגטו שלו, בין הגויים שלו. ושאר הקהילות - ידענו שהן קיימות, אבל זה היה משהו כמעט מיתולוגי. אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי יהודי אירופי שמניח תפילין ואוכל רק כשר. נשארתי נבוך: גוי שאוכל כשר!? הנה, המשיח הגיע!

ואגב, גם ההיפך היה נכון: בפעם הראשונה שהאשכנזים פגשו יהודים ספרדים, הם היו נבוכים: איך יכולים להיות ערבים שהם יהודים? ונאלצתי להבין עד כמה במובן קיומי עמוק, זה באמת כך. האם זה ברור?

אנחנו כבר שייכים לדור של המפגשים האלה. ואני יכול לספר לכם אינספור אנקדוטות מהתקופה ההיא רק צריך לראות אם אני זוכר איזו אחת פשוטה…לא, אני לא נזכר. אבל יש כל כך הרבה (אנקדוטות כאלה). בכל מקרה, הייתה התפעלות הדדית:                       כשהם נפגשו הספרדים אמרו ( כדי לבטא קמץ א.ח) 'אה!' והאשכנזים( כדי לבטא את אותו קמץ א.ח ) אמרו 'או!' ומאז כבר היו נישואי תערובת (בין העדות), והילדים בסדר גמור.   זהו העידן של ישראל , התקופה של קיבוץ ( גלויות ) .                                             עתה, מה שצריך לשוב ולהדגיש הוא שחייבת להיות לפחות מידה מסוימת של התאמה     בין האופנים של היות יהודי לבין האופנים של היות אדם : שבעים ושבעים.                   ואם נעלמות דרכים מסוימות של היות ישראל, כלל ישראל כבר אינו עומד בדרגה הנדרשת מגודל שליחותו. לכן זהו רגע קטסטרופלי.

ברור עד כאן?

הנה, חישבנו את החשבון, ונוכחנו שנותרו רק 65.

עוד תראו כיצד נוושע על ידי בנות צלופחד. אבל זה כבר החלק השני.

קהל: אני מבין היטב למה מונים את שבט לוי בתוך השבעים, אבל למה לא בתוך השישים ריבוא?

מניטו: שימן לב, יש כאן שני רבדים. ברובד הכמותי, יש שש מאות אלף,

ובמִפקדים אחרים, המִפקד של שבט לוי, אפילו מהבחינה הכמותית, נערך בנפרד. זה בתחילת ספר במדבר, בסדר? אבל ברובד האיכותי, מונים את האופנים להיות - השמות. זכרו את הביטוי שיש בתחילת ספר במדבר: 'במספר שמות'. צריך למנות גם את המספר וגם את השמות. המספר - זה המישור הכמותי. והשמות - זה המישור האיכותי. לכל אדם יש בסופו של דבר גם שם וגם מספר תעודת זהות. לכולנו יש גם מספר וגם שם. 'במספר שמות' - כלומר, גם המספר וגם הערך. וזה נושא חשוב מאוד בפני עצמו, מפני ששני המישורים האלה - הכמותי והאיכותי - מנוגדים. המישור של הכמות והמישור של האיכות סותרים זה את זה. רק באדם יש קשר בין המספר לשם, בין הספרה לערך, בין הגוף לבין האדם. זהו סוד הזהות האנושית. יש דברים שנמצאים כבר בממד המספרי, אבל בשם - אנחנו צריכים לזכות. רק בסוף חייו של אדם אפשר להוכיח אם הוא אכן זכה בשם הזה. בהתחלה נותנים לנו שם ובזה אומרים: "הנה מה שעליך להיות". ורק בסוף החיים יודעים אם השם הזה, אם התכנית הזאת, אכן התגשמה באמת. לכן יש שמות שהם שמות מסוכנים, שמות שקשה לשאת אותם. לא נותנים כל שם לכל אחד. הבנתם למה אני מתכוון? אני פותח כאן סוג של סוגריים קטנים: לפי המסורת - המדע הזה של מתן השמות הלך לאיבוד - הוא היה אחד מממדי הנבואה. ולפי המסורת, כשאב נותן שם לבנו, הוא מתנבא מבלי שידע שהוא מתנבא. אבל לפעמים יש טעויות. ואז מוכרחים לעשות שינויי שמות. אתם מגלים פה, נושא חשוב מאוד: אם אני קורא למישהו אברהם, אנחנו לא שמים לב  אנחנו חושבים שאנחנו עושים כבוד לאברהם אבינו. אבל בעצם אנחנו מטילים על ילד קטן, על בן לישראל, את התוכנית: הֱיֵה אברהם. אברהם בן פלוני בן פלוני בן פלוני - אבל באופן מסוים של להיות אברהם. ואם הוא לא יוכל? כשיגיע בסוף חייו, כשיזמנו אותו למשפט בבית הדין של המרשם האזרחי בשמים הוא יגיד שהוא היה אברהם ואם הוא לא היה העניין מתחיל מחדש ( גלגול נשמות א.ח ) . לכן צריך להיזהר. וזו הסיבה שהמסורת מנחמת אותנו: אנחנו כבר לא יודעים לקרוא שמות. בעצם, הנושא הוא המדע של מתן השמות. אבל המדע הזה אבד לנו. נשאר לנו רק המדע של החפצים, ולא המדע של בני האדם איך לקרוא שם לאדם את זה כבר לא יודעים. ולכן המסורת מנחמת: כששואלים 'איך יקראו לו?' אז מתנבאים בלי לדעת. לכן צריך להיות זהירים. יש קהילות שבהן היו כללים: נותנים את השם של הסבא. ויש סדרי קדימה קודם סבא מצד האב, אחר כך סבא מצד האם, אחר כך גיס של בן הדוד… ויש קהילות שבהן זה היה אסור לא נותנים את שמו של אדם חי. ואם הסבא בחיים, אז נותנים את השם של אביו של הסבא. היו כללים. וגם הכללים האלה כבר אבדו. אז ממציאים שמות ככה,בבלגן [22] אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה ויש אחד שנקרא מתוך הבלגן – נמרוד, ואז קורה שאנחנו חייבים לעשות שינויי שמות. קהל ( שאלה לא לגמרי ברורה וזה ניסיון שחזור א.ח ) אבל מנינו 6 שמות שאבדו ועם ה 65 זה עולה לשבעים ואחד? מניטו: זהו כי יש שבעים ואחד. וזה כבר החלק השני שאליו עוד לא הגעתי. כי צריך שיהיו שבעים, ואז עם האחדות של השבעים[23] זה נעשה שבעים ואחד. וקורח הוא מקרה מיוחד. בכל מקרה, זה ברור עד כאן? המספרים והשמות? רק רמזתי להם בקצרה. כעת, נקרא את הפסוקים ואני מניח שנגיע לסוף הלימוד: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחוֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנוֹתָיו: מַחְלָה, נֹעָה, וְחָגְלָה, וּמִלְכָּה, וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" המדרש יסביר שזו הייתה זכותן של בנות צלפחד, ששמותיהן הוזכרו כאן, ובזכותן ( נושענו א.ח ) כאשר הגענו אל הרגע הטרגי הזה כשהיו חסרים חמישה. הן היו נשים צדקניות, נשים גדולות, צדקניות במובן האמיתי, צדיקות גדולות, ולאחר המִפקד הזה, הן העזו להתקרב אל משה, כפי שכתוב בפסוק: 'ותעמודנה לפני משה' - הן ניגשות ודורשות משפט. אבל צריך להבין: היה פחד עצום[24], היה שם קהל שלם, והן עומדות לפני הנשיאים וכל העדה, והן מדברות בפני כולם, ליד פתח אוהל מועד המקום שבו מתרחשת ההתגלות ואומרות (פסוק ג): "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה׳ בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ." כלומר, הן מבהירות: אמנם אבינו מת בחטאו, אבל הוא לא היה בעדת קורח, ולא השתתף במרידה של קורח ודָתָן ואבירם. ובכל זאת, הוא מת בעוונו הפרטי, ולא היו לו בנים. אז הן שואלות:" לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? " - למה יימחה שמו בגלל שאין לו בן? "תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" - תן לנו נחלה בין אחי אבינו.

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳" - משה מביא את טענתן לפני ה׳.

עכשיו, אני פותח כאן סוגריים קטנים על שיטת הלימוד התלמודית:

הטקסט הבא מתוך התלמוד, אתם תעיינו בו לבד[25].

לפי הפסוק ה׳ אומר למשה:

"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶן אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן." - הן צודקות! אם אין בן הבנות יורשות. אבל בתנאי: שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. לכן הן חייבות לבחור לעצמן בעל, מתוך שבט משפחת אביהן[26].

התורה מספרת שהייתה תקופה שבה הנשים היו בוחרות לעצמן את הבעלים.

יום אחד בשנה זה היה מותר. זה היה בט"ו באב[27]. אתם מכירים את ט"ו באב? לא? עוד לא, אבל...( קטע לא ברור )

אז, התלמוד שאל את השאלה: אם ככה הוא הדין, למה היה צורך שכל הסיפור הזה יקרה? כלומר : כשהכינו את המִפקד, הבחינו שלצלופחד אין נחלה. ובהקשר הזה, התורה גילתה שכאשר אין בן הבנות יורשות.                                                                                 אז למה לא לומר מראש את הדין הפשוט: 'כשאין בן, הבנות יורשות'?                               ( והתשובה א.ח ) זה כדי להבליט את זכותן של בנות צלופחד, שבזכותן נחשפה אחת המצוות שבתורה על שמן. ומכאן אנחנו לומדים שהן היו קדושות גדולות.

כאן אני סוגר את הסוגריים

כעת אני רוצה לדבר איתכם על סוד הסנהדרין, כסיכום של כל מה שאמרנו.

אקשר זאת בקיצור נמרץ עם הסיפור של הפרוטוקולים של זקני ציון. שמעתם על הפרוטוקולים של זקני ציון. ובכן, ברוסיה, האנטישמים של המאה הקודמת, נכסו לעצמם את הנושא שעליו אני מדבר, ההתאמה בין ישראל והאומות, כדי לבדות עלילה של קנוניה יהודית, קנוניה בינלאומית של שליטת ישראל באנושות כולה. הם קראו לזה הפרוטוקולים של זקני ציון. כנראה הם הסתמכו על כל מיני מלשינים ויהודים מומרי דת ששיתפו איתם פעולה. כי בעצם, היה להם משהו שמזכיר פרוטוקולים של זקני ציון.

אכן היו להם פרוטוקולים של זקני ציון! כי הדברים האלה לא מומצאים סתם כך. הם התבססו על מרכיב מאוד חשוב, וזה המבנה של הסנהדרין, שהיה בית הדין העליון של ישראל. הכלל בסנהדרין היה שחייבים להיות שבעים חכמים המסוגלים לשמש דיינים, פלוס נשיא הסנהדרין. וזה עולה למספר שבעים ואחד. וכאשר יש את השבעים בצירוף האחדות של השבעים ואחד , אזי השכינה שורה, וזה נעשה שבעים ושתיים[28]. טוב, אז עכשיו אני חוזר לניתוח. שמעתם כבר על המספר הזה, שבעים ושניים. זהו גם השם של שבעים ושתיים [29].

והכלל היה שכל חכם בסנהדרין היה צריך להיות, כמובן, חכם בתורה, אבל גם בקי בתרבות של אחת משבעים האומות ובשפתה.

אני חוזר על הכלל: כדי להיות חבר בסנהדרין, היה צורך להיות תלמיד חכם בתורה, אבל גם להיות מסוגל לייצג אחת מהאומות של העולם בבית הדין העליון. וכשהסנהדרין היתה מתכנסת, האנושות כולה היתה מתכנסת דרכו , באמצעות הדיינים האלה. ונשיא הסנהדרין היה מייצג את ישראל. זה שבעים ואחד. וכאשר האחדות הזו הייתה מתקיימת, נוכחות אלוהים הייתה שורה שם וזה היה שבעים ושניים.

זהו, אני סוגר את ההסבר הזה... זה ברור?

ובאמת, אפשר להבין את זה. ואם היה לנו זמן, הייתי מביא דוגמה מהגמרא.

אפשר להבין את ה...אני אומר לכם דבר שאולי קצת קשה לתפוס, תגידו לי אם זה מספיק ברור. אתם יודעים שיש מחלוקות בתלמוד, בין חכמי הסנהדרין: איך צריך לנהוג במקרה מסוים?

אחד אומר כך, השני אומר כך, השלישי אומר אחרת.

נשיא הסנהדרין קם ואומר: 'הלכה תהיה כמו דברי פלוני.'

אז אנסח את זה באופן ציורי ( הדיון בסנהדרין א.ח ) במילים שלי, אבל אתם כבר מבינים לאן אני חותר:

חכם אחד שמייצג את הבריטים אומר: 'ובכן, אם האנשים הם כמו האנשים שלי כך צריך לנהוג.'

אחר אומר: 'אה, לא, לא, לא הקורסיקאים עושים אחרת.'

והנציג של ישראל מכריע: 'בשלב הזה של הציוויליזציה שבו אנחנו נמצאים זה כמו הבריטים.'

טוב, אני סוגר את הדברים האלה. בבקשה, תשכחו ממה שאמרתי עכשיו!

אבל אתם רואים כיצד זה התנהל[30].

זה ברור? וזה אפילו מדויק מאוד אבל אחר כך, לקינוח.

אז הנה הבעיה, הדרמה:

ישנם שישה פצעים בצלע של ישראל. ה'עקב אכילס' של ישראל.

אלו הם השמות שמנינו: דתן ואבירם, נדב ואביהו, צלופחד וקורח.

אנחנו מצליחים לרפא, לאטום חמישה מהפצעים האלה בזכות בנות צלפחד.

אבל יש פצע אחד שנשאר פתוח - קורח.

וכאן אתם יכולים להבין כל מה שהמדרשים אומרים על חומרת חטאו של קורח. המריבה של קורח נגד משה היא חמורה יותר מכל שאר המריבות שהיו: מריבת הכוהנים, מריבת ראשי העם ומריבת היהודי הפשוט.

המריבה של קורח, שנאת החנם שבין תלמידי החכמים, היא החמורה מכולן.

לא אומר בזה יותר. ועד קץ כל הימים - קורח!

אם היה לנו זמן, הייתי מביא לכם מספר פסוקים, אבל אקרא לכם רק אחד.

תפתחו בתחילת פרשת קורח. הנה כיצד מסופר על מחלוקת קורח:

'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…'

המדרש שואל: למה כשמונים את יחוסו של קורח לא מגיעים עד יעקב: "קורח בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב".?

והמדרש מסביר: יעקב ביקש שלא ייזכר שמו בתוך היחוס הזה, כי קורח הוא זה שהכניס את המחלוקת לישראל. ובמונחים של המדרש בעברית: 'עשה קרחה' – כלומר פרצה, סדק - שלא יתאחה אלא רק באחרית הימים.

כלומר, כל עוד יש מחלוקת, עדיין קיים החיסרון הזה, ועדיין לא מגיעים אל ה–71.

'כי אתם המעט מכל העמים'

הנה לך התשובה לשאלתך[31].

חמישה חסרים מתוך השבעים. אבל אין לנו את ה–שבעים ואחד.

אז אסיים ברמז קצר מאוד שאביא לכם מן הקבלה.

המילה 'אדני' אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד שבה אנו מכנים את שם ה׳, הייתה אמורה להיכתב עם ו׳, אבל היא נכתבת בלעדיה. אם הייתה נכתבת עם ו׳, הערך הגימטרי שלה היה 71.

אבל כשכותבים אותה בלי ו׳, הערך הגימטרי שלה הוא 65. כלומר, אין בה את ה–71. אבל גם כשכותבים אותה בלי ו׳, עדיין אפשר לומר 'אדני'.

אנחנו ממש על הסף אבל עד כמה זה דק! כחוט השערה זה דק מאוד, על חוד התער.

בדיוק במקום הזה, של ההתאמה בין הזהות של ישראל שצריכה להיות בהתאמה עם הזהות של האנושות כולה. ומכאן אפשר להבין מדוע התלמוד יכול לומר שיהודי יחיד שעושה מצווה מכריע את העולם כולו לכף זכות, ויהודי יחיד שעושה עבירה מכריע את העולם לכף חובה. כי אנחנו ממש על הגבול. וכמובן, הדבר החמור ביותר, הוא המחלוקת.

אז הנה, בגדול, אחד הנושאים שאנו לומדים מהפרשה הזו.

אני מקווה שזה היה ברור מספיק. אבל זכרו את העיקר:

היינו אמורים להיות 71, אנחנו רק 65, אבל בזכות האימהות שלנו

הגענו לפחות לשבעים.

קהל: באותה דרך שיש חלקים מהזהות של ישראל, שאפשר לומר שנעלמו, והשאירו מספר קטן יותר, האם לא ייתכן שזה נכון גם לגבי האומות? כי אני חושב למשל, לאחר זוועת הפשעים שהגרמנים ביצעו, הם ראויים להיעלם מעל פני האדמה?

מניטו: העלית שאלה רחבה מדי בשביל שאוכל לחזור עליה מילה במילה. אענה לך בעוד כמה שניות, אבל אפשר היה לשאול את השאלה קצת אחרת. אומות העולם שחטו זו את זו, טבחו זו בזו. האם אין אופנים של היות אדם שנעלמו בעקבות מעשי הטבח של אומות העולם זו בזו?[32] ובעצם, אם יש אפילו אדם יחיד ששרד מצורת קיום אנושית מסוימת - זה מספיק! הוא עדיין מייצג דרך אחת מוגדרת של היות אדם.

לפי הנושא התנ״כי, שבעים זה המינימום של הגדרה של ריבוי , אבל זה נמשך עד אינסוף. יש אינסוף דרכים להיות אדם, אינסוף דרכים להיות גוי, ואינסוף דרכים להיות יהודי.       אבל דיברתי במישור של ההבדלה, של המינימום של הריבוי, כדי שיהיה אפילו מישור אחד

האם זה ברור עד כאן?

קהל ( בתיה לנצט ז"ל ): אולי נוכל לקבל הבהרה מיהו צלפחד הזה שיש לו חמש בנות צדיקות?

מניטו : יפה! זה מחלל שבת.

קהל : ולא בנים!

מניטו: באמת, זה נושא לדיון. מי היה צלפחד הזה שחטא בחילול שבת והיו לו חמש בנות קדושות ולא בנים. ייתכן שניתן להבהיר זאת לא הכנתי שום תשובה לשאלה הזאת. זו שאלה מאוד חשובה. ויש הרבה שאלות כאלה: איך ייתכן שיש תופעות של זהות כזו בעולם של זמננו? אתה הולך לישיבה לבנות, מדברים שם צרפתית , זה לא הגיוני בכלל , אבל "בית יעקב" . ואתה רואה בנות ישראל שהפכו לקדושות, ואבא שלהן מחלל שבת גמור, זה יכול לקרות. אבל זו לא התשובה. השאלה נשארת שאלה...

קהל: אני רק רוצה להעיר הערה קטנה על התיאור שנתת לגבי הסנהדרין, הדרך שבה פותרים בעיות משפטיות. זו בדיוק אותה דרך שבה היום פועל משרד המשפטים.

כי כשצריך לחוקק חוק בישראל, קודם כל מתייעצים בתשובות החוק בצרפת, באנגליה, בארצות הברית וכו׳, ואחר כך בודקים את המחויבויות של ההלכה, ומחליטים מה הכי קרוב להלכה ובו בזמן מתאים גם לחברה הישראלית. אז זה מעניין, שבאופן אינסטינקטיבי הם חזרו לזה.

מניטו: זה מדויק. כמו בהרבה תחומים , בעומק, אני חושב שעושים ככה כי פשוט אי אפשר אחרת.

אבל זה נוגע לנושא שתמיד הדהים אותי: ישראל הוא עם שיש לו אינטרס להיות מוסרי,

שחייב להיות מוסרי.

זה ברור מה שאני אומר עכשיו? אצל הגויים, המידות הטובות הן מעלה, אבל אתה מה שאתה.

אבל בישראל, יש כלל אחר לגמרי: עדיף להיות צדיק. ברור מה שאני אומר?

זאת אומרת אין לנו ברירה אחרת. אין לנו אפשרות אחרת. צריך להיות צדיק.

אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר…בכל מקרה זה באמת…אם חושבים על מה שאתה אומר, שבאמת היה במקומו, כמו שאמרתי ( בתיאור הדיון בסנהדרין א.ח ) :

בסופו של דבר, כשאומרים 'הלכה כמו הבריטים' זה כי בדרך כלל זה החוק הבריטי            ( שקובע ) למרות שיש גם את הטורקים… ואת הצרפתים…

קהל: שאלה לא ברורה

מניטו: אסביר קצת יותר, גם אם זה ייקח שתי דקות. כלומר, אני לוקח מקרה דמיוני, אבל כמודל לדיונים התלמודיים. נניח רבי עקיבא, רבי יהושע, רבי אליעזר. שלושת גדולי ישראל האלה, שלכולם יש אותה תורה. רבי עקיבא אומר: 'כך נפרש את הפסוק, וכך נעשה.' רבי יהושע אומר אחרת. רבי אליעזר אומר אחרת. רבי מאיר קם ואומר: 'הלכה כרבי עקיבא.'

טוב, אם כל היהודים היו כמו רבי עקיבא, כך התורה אומרת לנהוג.

אם כל היהודים היו כמו רבי אליעזר, כך התורה אומרת לנהוג.

אבל בכל דור ודור יש "ראש ישראל", שיודע איך הם היהודים בדורו, ולכן הוא מחליט:

כך תהיה ההלכה!

האם זה ברור עד כאן? ויש כאן הרבה בעיות. כי היום יש לנו קיבוץ של ערבוביה, בכל המובנים, של כל סוגי היהודים. והסכנה הגדולה היא המרחב האורתודוקסי, שאנחנו לא חלק ממנו, שהוא גם מחוץ לחברה הישראלית בכלל. הסכנה היא לתת הלכה נוקשה, אחידה לחלוטין לכולם, כאשר ברור שכל יהודי הוא אחר.

לא אמרתי דברים מסוכנים מדי, נכון? הבנתם מה שאמרתי?

את זה אתם תלמדו בסדרה הבאה: כשהתורה נמסרת על ידי משה, הוא מוסר אותה לראשי השבטים[33], מפני שכל ראש שבט יודע איך היהודים שלו , ויודע איך ליישם (את ההלכה) אצלם.

תראו את זה באופן ציורי : מעולם לא קרה ששאלו רב תוניסאי שישיב הלכה עבור קהילה של יהודים מרוקאים מעולם!. או להפך: לא שואלים ליטאי איך פוסקים הלכה עבור תימנים. אבל זה בדיוק מה שעושים היום בבני ברק.

.אתם מבינים את חומרת הבעיה?

קהל: איך אפשר ליישב את 12 הדרכים להיות יהודי עם 12 השבטים,

ואת 70 הדרכים להיות יהודי עם 70 האומות?

מניטו: אלה תתי-חלוקות - אני לא יודע איך לומר זאת. לכל שבט יש את תתי-השבטים שלו, ולכל תת-שבט יש את המשפחות שלו.

בקהילה מסורתית , ואני, כמו חלק מאיתנו - זה עוד מהזמן שלפני המלחמה ולפני השואה - הייתה לי הזכות להיות ילד בתוך קהילה כזו. בקהילה מסורתית, היו מנהגים לפי... הייתי אומר, לפי השבט, לפי המשפחה. לא היו עושים בדיוק אותו דבר בבית כנסת הזה כמו באחר, כי הייתה מסורת משפחתית. אבל לא היה עולה על דעתו של איש לומר שמה שהאחרים עושים זה לא כשר. הבנתם מה אמרתי? גם כשזה היה בפרטים הקטנים ביותר.

אז בקנה מידה הרבה יותר רחב, יש לכם את האשכנזים והספרדים. ובתוך האשכנזים יש כאלה ויש כאלה. ובתוך הספרדים יש אלה ויש אחרים. וכך היה עושר, עושר קיומי של זהות, של כבוד עצמי, וזו הייתה הנורמה. והיום זה נהיה בושה. היום זה נהיה אחרת זה התהפך. האם ברור מה שאני אומר?

[1] בצרפתית: Qui fait perdre à Israël Un certain nombre de ses membres – ניתן לתרגם גם: שגורמת לישראל לאבד חלק מאבריו.

[2] כלומר הדרך שבה הטקסט המקראי מאורגן בצורה חזותית ומבנית.

[3] אני רואה אתכם כל כך מתוחים אז אספר לכם בדיחה. אתם הרי יודעים היטב שבכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים. אז יהודי אחד הגיב :"גם הטיטניק זה היה היהודים?" השיבו לו: ,"כן! 'אייסברג'^[3] - זה לא יהודי?" (מתוך השיעור)

[4] דיון על כך ומקורות בעיקר מתלמידי הגר"א נמצא במספר מקומות בספרו של הרב מ"מ כשר התקופה הגדולה בכרך ב .

[5] על במדבר כו לו "ואלה בני שותלח".

[6] ראו דברי הימים א פרק ה פסוק א

[7] על הקשר בין צלפחד לבין פרשת המן ראו בפירוש רבינו הלל לספרי פרשת שלח בתחילת פרשת המקושש

[8] בפרשות.

[9] הכוונה כאן לזמן של הפרשה שלנו – בעיית בנות צלפחד טרם הכניסה לארץ

[10] L'histoire – ניתן גם לתרגם "ההיסטוריה"

[11] כלומר : כהן שמציג עצמו כשומר מסורת, אך בפועל חורג ממנה, זה שורש חטאת הכוהנים.

[12] ו׳: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ז׳ :לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

ח׳: כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה׳ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

[13] המילה בצרפתית ניתנת לתרגום גם "בהבל פה": qui tiennent le monde en haleine

[14] תרגום של הביטוי בצרפתית : vous avez le petit train est arrivé

[15] בצרפתית différenciation de l'identité humaine

[16] des énormités pareilles

[17] השמטנו משחק מילים עם משמעות בצרפתית בלבד: que pour les juifs ça va de soi

les sphardim disent soi soi

[18] c'est énorme d'entendre ça mais pour l'égoïime

[19] תרגמנו כך את הביטוי הצרפתי השגור בפי מניטו: manière d'être homme. ניתן לתרגם גם :"אופן קיום אנושי", "הצורה שבה האדם מתקיים"

[20] באיטלקית: Il Giudeo del Papa   תפקיד רשמי שהתקיים ברומא משך מאות שנים, כסמל לכניעת היהדות לכנסייה, במובן של : “הנה היהודי שלנו, שמכיר בעליונותנו ומקבל את תנאינו.”

לעיתים שימש תפקיד זה כדי לשמור על קשר עם הקהילה היהודית (בתור מתווך).

לסמל שהכנסייה כביכול סובלנית (“יש אצלנו יהודי”). להשפיל את היהדות כולה, בהעמדתו לראווה.

[21] כלומר : לכל אומה יש דימוי סטריאוטיפי של “היהודי האידיאלי”, זה שמתקבל על הדעת, ה”נוח”.

היהודי הזה הוא “היוצא מן הכלל החיובי” כביכול, שמאפשר לגויים להגיד: “אה, אם כל היהודים היו כאלה!”

[22] brique broc - בליל של דברים לא מסודרים, אוסף מקרי או אקלקטי, כמו “שעטנז”, “בלגן”, “מישמש”

[23] כלומר הכוח שמאחד את השבעים

[24] בשל התוצאה של המנין החסר ומשמעותה

[25] "ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן "(סנהדרין ח א )

[26] השוו בבא בתרא קכ א : "לטוב בעיניהם אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אלא מה אני מקיים אן למשפחת אביהן תהיינה לנשים עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן " וראו דברי ה"תורה תמימה" בביאור דרשה זו בבמדבר לה ו אות ז

[27] על הקשר בין פרשת בנות צלפחד לטו באב השוו : " זה הדבר תניא א"ר שמעון בן גמליאל בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" תענית ל ב

[28] יחד עם השכינה

[29] נראה שהכוונה לשם בן ע"ב אותיות או לשבעים ושתיים שמות ( רש"י סוכה מה א ) או לשם יקוק במילוי יודין שעולה ע"ב.

[30] מתוך השיעור : "אז אתם מבינים למה העלייה מצרפת כל כך חשובה?

כי היה צריך שיהיו נציגים של צרפת האצילית בתוך ישראל. וזה נכון באופן קיצוני: עד מלחמת ששת הימים כמעט ולא היו צרפתים בארץ. הסנהדרין חיכה לצרפתים. זו נבואה של עובדיה. ואני סוגר את הסוגריים

[31] השאלה שנשאלה קודם לכן : למה בנות צלפחד משלימות לשבעים ולא לשבעים ואחד עם הששה שאבדו

[32] קראתי לא מזמן על נושא אחר לגמרי . זה ספר שאולי כדאי לכם לקרוא. יש בצרפת סדרה שנקראת הרפתקת האדם (L’aventure humaine). אתם מכירים את הסדרה הזו? יש ספר אחד שקיבלתי ממש עכשיו, שהרשים אותי מאוד. זה על אחד מהאינדיאנים האחרונים, ה"פראים" כפי שהספר קורא להם , שבסוף המאה הקודמת נתפס בידי האמריקאים. שמו של הספר הוא ISHI. הספר הזה מספר את סיפור השבט שלו, ואיך כשהאירופים הגיעו לאמריקה, הם טבחו באומות שלמות, בתרבויות שלמות. אבל זה לא רק באמריקה זה בכל מקום. תנו לגויים להיות בינם לבין עצמם - זה האו״ם…

[33] דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה

השיעור נמסר בשנת 1994

תרגום: אברהם כליפא

תמלול בצרפתית: textline26

הגהה ועריכה: צוות מכון מניטו

תודה לראובן ולנה רוזנטול

מניטו: תפתחו בתחילת פרשת בלק. אני חושש שמשתתפים נוספים יכנסו וזה עלול להפריע לנו, ואני מעדיף לא לחזור על מה שאני הולך להגיד, ולכן בהמשך, במהלך קריאת הפסוקים, אתן לכם מספר ביאורים על הפרשה.

המקום של עמון ומואב בתורת התולדות

מכל מקום, אני חושב שהתיאור ההיסטורי שבו עוסקת הפרשה שלנו מוכר לנו די והותר. אני אסתפק באזכורים קצרים מאוד. צריך את חומש במדבר וחומש דברים. מדובר בניסיון של מואב – שכפי שאתם יודעים, הייתה אחת האומות היריבות של ישראל, בייחוד בתקופה הזו של יציאת מצרים. אני מזכיר שגם מואב וגם עמון הן שתי אומות שיצאו מלוט, קרוב משפחה של אברהם. כלומר הן מהוות את אחת השושלות של משפחת אברהם. זו יריבות שהופיעה ונמשכה הרבה מאוד זמן. אגב, היא עוד לא נעלמה, אבל אני לא רוצה לבזבז הרבה זמן על אבחון של הפרופיל הזהותי האופייני לעמון ומואב של זמננו. לכן אזכיר רק בקצרה: אנחנו רגילים ליריבות עם שתי שושלות של משפחת אברהם שהציבו את עצמם בתור מתחרים לישראל בשני אופנים שונים: ישמעאל מחד ועשיו מאידך. אבל יש מתחרים נוספים. צאצאי הענף הזה של משפחת אברהם [צאצאי לוט] היו מהבולטים שבהם. לאחר שלוט נפרד מאברהם הוא ייסד שתי אומות, עמון ומואב. בגדול, באופן סכמטי, האומות הללו התיישבו באזור של עבר הירדן המזרחי, בערך באזור של מדינת ירדן של ימינו. אגב, אתם יודעים שבירת מדינת ירדן מכונה בעברית "רבת עמון", שפירושו הבירה של עמון. הערבים הפכו אותה ל"עמאן", אבל במקור זה "רבת עמון".

בזמן יציאת מצרים התרחשה התנגשות בין עם ישראל היוצא ממצרים לבין כל השושלות הללו ממשפחת אברהם, כאשר אדום היא היריבה העיקרית של עם ישראל משום שאדום היה אחיו התאום של יעקב. אדום הוא העם של עשיו. זה ברור לכולם, כן? ויש סירוב של כל השבטים הללו – בזמנם הם היו שבטים, אבל הם היו ציוויליזציות מן המניין, מסורות מן המניין, זהויות מן המניין; שניים מהם הפכו להיות מה שהם הפכו להיות, ישמעאל מחד ועשיו מאידך. מכל מקום הם מסרבים לתת לעם ישראל לעבור דרך חלקי שטחי ארץ כנען שהיו מיושבים על ידי העמים האלו כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ המיועדת לישראל בזמן הזה. לכל מילה כאן יש משמעות, תזכרו את המילים בהן השתמשתי ומשמעותן, בצורה מדויקת.

התורה מספרת לנו במיוחד על ניסיון של מאבק נגד ישראל. בתור הקדמה אומר על הניסיון הזה שהוא בעל אופי פרדוקסלי מאוד – אולי זו לא המילה המתאימה – עבור המנטליות המודרנית: זה היה ניסיון להיאבק נגד ישראל דרך מהלך ואסטרטגיה שבהשוואה לתרבות העכשווית יכולה להיראות לנו כשייכת לתודעה מאגית . מלך מואב, בלק, קורא לבלעם כדי לנסות לקלל את ישראל – ניסיון שיכול להיתפס כפרדוקסלי עובר המנטליות התרבותית שלנו. לא מצליחים להכניע את ישראל דרך הכוח, ולכן מנסים אסטרטגיה אחרת.

מלך מואב דאז, בלק, היה שייך לשושלת של עם אחר. הוא גנב את מלכות מואב, ולכן הפסוק אומר: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). אני מציין זאת כדרך אגב, מפני שכל פרט של הפסוקים חשוב כפי שאתם יודעים; והמפרשים כותבים ש'בעת ההיא' הוא היה מלך מואב מפני שהוא לא היה המלך הלגיטימי של מואב.

מכל מקום, אני לא רוצה לפתוח יותר מדי סוגריים, הוא קורא לדמות חשובה בסיפור התורה, בשם בלעם, הידוע כנביא אומות העולם. לכן עלינו להבין מה המשמעות של נביא אומות העולם.

נבואה בגויים

אתחיל את ההקדמה דרך השאלה הזו. אנחנו רגילים לרעיון שהנבואה נוגעת לישראל – בייחוד בסיפור הנבואה התנ"כית. לכן לדבר על נביא שאינו מעם ישראל בתוך סיפור הנבואה התנ"כית יכול להראות פרדוקסלי, וננסה לבאר זאת. בתור הקדמה, אני רוצה לדבר בקצרה על שתי הנקודות האלו; ואני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי...

המושג הראשון הוא "נביאי אומות האולם". יש ביטוי אחר שיכול להישמע פרדוקסלי: "נביאי שקר". זה נשמע עוד יותר עוצמתי, שכן יש איזה מין סתירה פנימית בין "נביא" ו"שקר".

יש לדעת שהנבואה היא סגולה אנושית אוניברסלית שהלכה לאיבוד עם הזמן. היא נשארה בתוך עם ישראל תקופה נוספת, ולבסוף אבדה מכל העולם. צריך לזכור את זה. אני לא רוצה לנתח יותר מדי את הנושא משום שזה ידרוש מאתנו זמן רב. אבל אני רוצה שתגידו לי אם זה מספיק מובן: שכחנו שהנבואה הייתה קיימת, משום ששכחנו שהיא נעלמה. אני חוזר, וזה לא פרדוקס: העובדה ששכחנו שהנבואה נעצרה בתקופה מסוימת של ההיסטוריה האנושית, גורם לכך ששכחנו שהיא הייתה קיימת באמת. זה מובן?

בני האדם המודרניים אינם מבינים מהי נבואה. יש קונצנזוס של אוצר מילים שמסביר אותה כך: דבר ה' המועבר אל מספר בני אדם שהם נביאים. אבל זה לא אומר שמבינים מה זה אומר שהקב"ה מדבר, ואיך הוא מדבר, ובמה מדובר. אני חוזר על הנקודה הזו: מבחינת בני האדם המודרניים נבואה היא שם נרדף למשהו אחר. הוגי הדעות, אפילו היהודים – ואגב יש כמה הוגי דעות יהודים שמאוד לא נוח להם לקבל את המשמעות הזו של הנבואה, במשמעותה האמיתית, דהיינו התגלות דבר ה' מחוץ לתודעה האנושית – משייכים את זה למשהו אחר לגמרי, אבל דומה: מה שמכונה "השראה". כלומר לא מצליחים לאזור אומץ להודות שאנחנו לא יודעים מה זה אומר, ולכן עושים כאילו שזה אומר משהו אחר. "וידבר ה' אל משה לאמר", או ליחזקאל, לירמיהו, לישעיהו וכו'. האם אתם נחשפים לבעיה? חושבים על הנבואה, יהיה אשר יהיה l'accord d'orthologie כפי שאומרים בצרפתית, דהיינו אורתודוקסיה של הלשון, אבל לא חושבים פחות מזה. אמנם המילים מדויקות, אבל מה יש מאחוריהן? בסוף, חושבים על משהו השייך למושג של השראה. יש השראה שירית, השראה אומנותית כללית ויש השראה נבואית. אבל בסופו של דבר לא מדובר במשהו אחר. במיוחד כאשר הסגנון של הנביאים הוא "סגנון נבואי גבוה מאוד" בתור סגנון נבואי, וזה מקנה לנו 'נכות' – גורם לנו להתייחס לנבואה כאל שירה דתית, למרות שאין שום קשר ביניהם. אני מקווה שזה מובן.

אם כן, זו הנקודה המרכזית. בניגוד לתקופת התנ"ך, אנחנו חיים בתקופה מודרנית שמתמשכת כבר אלפי שנים, הרבה מאוד זמן. בהקשר הזה, יש לזכור את התאריך הבא : חורבן הבית. החל מחורבן בית ראשון, מזה 2600 שנה, נפסקה הנבואה. החל מאותה העת, כאשר המודרניים מתבוננים בתופעה שהתנ"ך מכנה "נבואה", האנשים הגדולים של האנושות – ואומר לכם מדוע אני מצטט אותם בכוונה – עושים כאילו מדובר בחוויה של השראה שבני האדם המודרניים רגילים אליה. אומרים על מישהו שיודע לדבר, שיש לו "השראה"; על מישהו שיודע לכתוב, שיש לו "השראה". אבל אם לוקחים ברצינות מה שאומרים הפסוקים, ברור כשמש שמדובר במשהו אחר לגמרי. זה מובן? ומדוע יש לנו קושי להתייחס אל הפסוקים ברצינות? משום שאין לנו שום דרך לחוות אותם.

בפעם הראשונה ששמתי לב למכשולים של הלשון, הייתי בתיכון; לפני די הרבה זמן קראתי קטע ממחזה של מוסיי, משורר צרפתי שחיבבתי מאוד. הוא היה משורר גדול. באחד המחזות שלו, אני חושב שזה היה "אחד הלילות", יש משפט: "ואומר לכם, רק מה שהאל אמר לי". זה משפט יפה מאוד, בעל שנים- עשר "רגליים", חרוז אלכסנדרוני. אבל כולם יודעים שהאל מעולם לא דיבר אל מוסיי. אפילו מוסיי בעצמו לא האמין בזה. מוסיי היה אדם בריא, למרות שהוא היה משורר... זה לא תמיד ככה , אבל עם מוסיי – כן. אני חושב שזה מובן. זו צורה של דיבור, מאוד יפה אגב, אבל זו רק צורה של דיבור. האל מעולם לא דיבר אל מוסיי. לעומת זאת בתנ"ך, נאמרו הפסוקים הללו: "וידבר ה' אל משה לאמר". יש פסוק שהמדרש מדגיש במיוחד, בנבואת יחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי לאמר". או שזו צורת דיבור – ואז לפי זה כל הפסוקים אינם אלא שקר של אדיקות, או שזה רציני.

כאשר תופסים את ההשפעה שהיה לספר הזה על האנושות, צריך להיזהר; במיוחד שמצד אחר זה הספר היחיד שמתאר את ההיסטוריה של עם ישראל. אני אומר את כל זה כדי שתבינו מדוע חשוב לדעת שהמודרניים לא מבינים מהי נבואה; כמובן חוץ מאלו שמבינים, וכפי שאני רגיל לומר: זה קיים, אבל נדיר. וזה בלתי ניתן להעברה. באמצעות האמונה, יש כמין השתייכות, קונצנזוס, שאלו שיודעים אומרים שאכן ה' דיבר אל משה, אל יחזקאל וכו'; אבל אנחנו, המודרניים, לא מבינים. אני חושב שהמאורע שעלינו לזכור הוא המאורע הזה: הנבואה נפסקה, וכיון ששכחנו שהיא נפסקה, שכחנו שהיא הייתה קיימת. האם המהלך מספיק מובן?

אגב, התנ"ך בעצמו מזהיר אותנו שהנבואה תיפסק. יש פסוק במלאכי, אחרון הנביאים, שאומר שבאחרית הימים, הנביא אליהו יחדש את החוויה של הנבואה. אתם רואים כמה זהירות צריך לנקוט כאשר ניגשים לנושאים הללו. אני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי, אבל אמרתי את כל זה משום שאני חש שזה נושא מורכב עבורכם והוא טעון בירור רחב יותר. אז תשתדלו לומר לי אם זה מספיק ברור. אל תגיבו כמובן...

[...].[1] כל זה היה כדי לבאר את המונח "נביא שקר". "נביא" באמת, אבל של "שקר" באמת.

[...] "נביא אומות העולם". ואני מקווה שאתם כבר חשים שהמונח הראשון, "נביא שקר", קשה יותר להבנה מאשר השני: "נביא אומות העולם". כי אם זו תופעה שמתחברת לטבע האנושי בצורה טבעית, אין סיבה שלא היו נביאים באומות העולם בזמן שהייתה נבואה. אבל הביטוי שקשה יותר להבין אותו הוא "נביא שקר".

אציין שלושה דברים שמביא רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: ראשית, רבי יהודה הלוי מתאר לנו חמש דרגות בהיררכית דרגות החיים במציאות. אציין אותן בעברית, ובקצרה, כי זה לא הנושא שלנו. הראשון הוא: דומם.[2] תשימו לב שכל המונחים שמציינים את חמשת מדרגות החיים בעברית הם מונחים הנוגעים לכוח הדיבור: בעברית, 'דומם' משמעותו מי ששותק. כלומר זה שיכול היה לדבר, אבל אינו מדבר; מינרלים אם תרצו. משוררים יאמרו שהם "שומעים את קול הסלעים"; זו שירה. אבל זה לא אומר שזה היה בלתי אפשרי בזמן הנבואה. אם תקראו היטב את הפסוקים המתייחסים אל שלמה המלך, תראו ששלמה המלך ידע לשמוע את כל הקולות של הטבע, כולל קולו של הדומם. לאחר מכן, הצומח. זה פחות מורגש, אבל זה בכל זאת אחד האופנים לומר שיש כמין לחישה. זו לא "לחישת הרוח בקנה סוף", אלא הצומח עצמו שלוחש – וכפי שאומרים בעברית: 'שיח'. עץ קטן מכונה בעברית 'שיח', מלשון לחישת הדיבור. לאחר מכן, 'החי': החיים ברמה הביולוגית מכונים 'חיים'. החי יודע לצעוק; [כל אחד] לפי מינו: זה לנבוח, זה לצעוק וכו', אבל יש כבר קולות שמופיעים. מעל זה, נמצאת המדרגה הרביעית: 'החי-המדבר'; זה האדם. מעל 'החי- המדבר', יש מדרגת 'החי-המדבר-באמת' – זה הנביא. כלומר, מתוך כל אחת מהמדרגות של הקיום עולים אל מדרגה עליונה יותר, עד שמגיעים לאדם, ומהאדם אל הנביא. כלומר, לאמיתו של דבר, מטרת הבריאה בכל דרגות החיים היא החי המדבר באמת, המכונה בעברית 'נביא' .

המשמעות של שורש המילה 'נביא' הוא לדבר באמת. אני לא רוצה להשתמש במילה 'נואם',[3] כי אתם תחשבו שכל נואם יכול להיות נביא. כלומר הנביא הוא גם 'נואם' במובן הפשוט של המילה. יש ביטוי בספר ישעיה שמורה שזה אותו שורש – הנביא הוא זה שיודע לדבר באמת: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" (נז, יט). כלומר מי שבורא לחישת השפתיים, הניסוח על ידי השפתיים. יש מילה אחרת שבאה מאותו שורש, 'תבואה': האסיף של מה שיוצא מן האדמה. והנבואה זה הדיבר שנובע מן החי. אתם רואים שיש כאן דוגמה חשובה לכך שההגדרות[4] בעברית שונות מזו של שפה אחרת כמו הצרפתית.

והנה, מאז הראשית, יש במדרגה הראשונה סגולה של הטבע האנושי האותנטי נאמר, שהאדם בטבעו מסוגל לנבואה. האדם שאינו נביא הוא אדם שאיבד את הסגולה הזו. אין לו אותה כי הוא לא מסוגל לה, ולכן הוא איבד אותה. כמו שבעל חיים הוא חי שאינו מדבר. אבל ההוכחה לכך שהוא צריך היה לדבר, זה לא שיש לו פה, אלא שהוא יכול להשמיע קולות, ולכן הוא יכול לדבר. ואגב הציפורים יודעות יותר מאשר להשמיע קולות, הן שרות. אני זוכר שהרב צבי יהודה קוק ז"ל לימד אותנו לגבי אתונו של בלעם: כולם שואלים את עצמם: מה זה, אתון שמדברת? והוא אמר: הבעיה האמיתית היא לא שבעל חיים מדבר, אלא שבעל חיים אינו מדבר! זה מובן? אתם רואים עד כמה ההרגל מסתיר את המוקד של הבעיות. ואכן, הפסוקים ברורים: באופן יוצא דופן – וזה היה נס, במובן השורשי של המילה 'נס' – הקב"ה פתח את פי האתון, והיא דיברה. זה לא דבר כלשהו שדיבר. אני לא יודע איך לומר את זה... נאמר: זה לא קנה סוף שדיבר, אלא זה יונק.

יש סיפור שלם של המדרגות ולכן השלבים של עצירת הנבואה. ויש שלב חשוב שהתרחש עוד לפני השלב שציינתי לכם ושהוא מהווה את הסוף: דור יציאת מצרים, בזמן מעמד הר סיני, שבו עם ישראל קיבל את התורה. או אז, הנבואה פסקה מאומות העולם. הפסקת הנבואה בעולם לא הייתה פתאומית, אלא יש תופעת המכונה rémanence; דבר שהולך ומתמעט, עד שהוא נעלם לגמרי או הופך להיות דבר אחר. תקופת מעבר, נאמר. החל מזמן יציאת מצרים, מה שבא אחרי הנבואה אצל אומות העולם, זה האורקלים; אורקלים שייצרו מיתוסים. כל המיתולוגיות נוצרו בתקופה ההיא, כאשר סגולת הנבואה אצל אומות העולם ירדה מדרגה. היו מסורות ששימרו ידיעה ברורה יותר של המיתוסים העתיקים שלהם, במיוחד במזרח, במזרח הרחוק, ובאפריקה; לעומת זאת במערב, זה הפך מהר מאוד סתום וחתום.[5] זו הסיבה מדוע עם הפסקת הנבואה מופיעה במערב המחשבה הפילוסופית, בעוד שבמזרח מופיעה המיסטיקה. אלו התוצאות של אותו המאורע, שיש להן מהות שונה. מכל מקום, אתם מבינים שכל מה שאני אומר מאוד סכמטי, ובסופו של דבר התאריך החשוב עבור הבעיה הזו הוא חורבן הבית.

אני מוסיף עוד שני דברים מספר הכוזרי: הנבואה נפסקה סופית בגלל שתי סיבות: ראשית, גלות ישראל, ששברה את אחדות האומה הישראלית. שנית, העובדה שנבואת ישראל מתייחסת רק לארץ ישראל, ולכן גם אפשרית אך ורק בה. לכן, העובדות שעם ישראל התמוטט בתור אומה וגם חי מחוץ לארצו שמו קץ לנבואה.

חכמת המיתולוגיה

אם תקראו את ההיסטוריה של התרבות האוניברסלית, מכל המסורות, אתם תזהו את הנקודות ציון האלו. לא ניתן להכחיש אותן, משום שהן עובדות היסטוריות. אתן לכם דוגמה: המחשבה הפילוסופית מופיעה ביוון בתקופה שבה הנבואה נפסקה בעם ישראל. לפני המחשבה הפילוסופית, יש את התקופה של ה"חכמים": חכמי המיתולוגיה של יוון. כאשר היוונים בעצמם כבר לא הבינו את המיתוסים שלהם, נולדה המחשבה הפילוסופית. תוכלו ללמוד את זה אצל סוקרטס, שהוא הציר. אפלטון עדיין שייך לתקופה המיתולוגית, אבל החל מאריסטו, זה נגמר: היוונים כבר לא מבינים את המיתוסים שלהם. הם מתחילים לחשוב בצורה פילוסופית, כלומר בצורה משנית, על תכני המחשבה שלהם. אלו תכנים שהיו בעצם המחשבה הקודמת שלהם שהפכה להיות סתומה וחתומה.

רק בעת החדשה, לא לפני הרבה זמן, גילו המודרניים מחדש שבמיתוסים של אומות העולם טמונה חכמה. חכמה טמאה, אבל בכל זאת חכמה. אני רגיל להביא דוגמה שהיא קרובה מאוד לתרבות העכשווית: התקופה של הדרמות היווניות הגדולות בתיאטרון סיפקו רעיונות מרכזיים לתיאטרון המערבי, טרגדיה או דרמה. אלו רעיונות ונושאים שתופסים את התודעה של התרבות האוניברסלית עד כדי כך שחובבי התיאטרון לא מפסיקים לשוב ולצפות באותו המחזה עשרות פעמים לאורך חייהם. הדבר דומה לחובבי מוזיקה ששומעים את אותה סימפוניה מאות פעמים וכך יכולים להנות משינויי הסגנונות של המבצעים השונים; אלו תמות שתופסות את התודעה האנושית, את הנפש האנושית, גם במוזיקה וגם בתיאטרון. והנה, מדובר בתמות ששייכות למיתולוגיה. קחו את כל התיאטרון הקלאסי ותראו שמדובר ברעיונות שלקוחים מהמיתולוגיה היוונית. זה מובן?

ההערה הזו מראה לנו עד כמה קיימת חכמה מסוימת שהלכה לאיבוד. זו חכמה שנוגעת לתת מודע ולעיתים אף למודע של האדם המודרני, שכבר לא יודע מהיכן באים לו הרעיונות האלו. הסטרוקטורליסטיים, בייחוד האתנולוגים הסטרוקטורליסטיים, גילו מחדש חברות אנושיות רבות שנהגו לשנן את המיתוסים העתיקים שלהן, אם מתוך הבנה ואם מבלי להבין. ויש כמה פילוסופים מודרניים, בני זמננו אגב, כמו לוי שטראוס[6] – שאיני יודע אם הוא עדיין בחיים, אני שמעתי את הרצאותיו במשך שנתיים – שהדגישו את זה מחדש: מאחורי המיתוס מסתתרת חכמה מסוימת. ומאז פסקה ההתגלות הנבואית צריך היה להמתין במשך מאות שנים, עד העת המודרנית, כדי לשים לב שמאחורי המיתוסים הייתה חכמה מסוימת. ואני מדבר על נביאי אומות העולם, או מה שנשאר מהם. אחד הפילוסופים העכשוויים הגדולים ששמו פול ריקר[7] – האם הוא חי או נפטר איני יודע, מתרחשים דברים בחו"ל ואנחנו לא יודעים... – אמר: המיתוס נותן חומר למחשבה.[8]

אבל אני חוזר במיוחד ללוי שטראוס מכיוון שזה מאפשר לי להראות לכם את המקור לגילוי המחודש של החכמה שמסתתרת מאחורי המיתוסים: משנתו של פרויד. פרויד הדגיש בעזרת שיטת האנליזה, החל מ'החלומות' שהדגיש זאת, והיום זה התפרסם ברשות הרבים: תסביך אדיפוס. זה היה מיתוס, בלתי מובן בעליל אבל כזה שתפס את הדמיון. והנה לפתע שמים לב שיש חכמה שמסתתרת מאחוריו. אתם יודעים מה זה תסביך אדיפוס, אני לא צריך להזכיר לכם. ואני רוצה לומר: זה סיפור ששייך לנפש היוונית. זה לא עובד על הנפש העברית; זה לא קיים. דעו לכם שכאשר תסביך כזה קיים במשפחה יהודית, זה סימן לכך שזו משפחה מתבוללת. אל תנסו לאבחן את זה אצל בני הדודים או השכנים שלכם אם זה מתנהל כך או אחרת... מה זה תסביך אדיפוס? בן שהורג את אביו. ואילו הסיפור המקביל במסורת התורה זה ההיפך הגמור: זה מה שהגויים מכנים le sacrifice d'Itsh'ak, אבל זה אב שלא הורג את בנו. אני מקווה שאתם תופסים עד כמה אין ביניהם שום קשר. זה החוויה של היריבות, בכיוון ההפוך. מבחינת המסורת היהודית, ואצטט לכם משפט מהתלמוד: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, ב). בעוד שבחכמה היוונית זה להיפך: הבן מקנא באביו. אני מקווה שאתם תופסים את ההבדל. תשוו. שמעתי את הרעיון הזה בפעם הראשונה מפי פסיכיאטר יליד שטרסבורג, שגר בירושלים, בשם יהודה שופק. שמעתם על ד"ר שופק? הוא עשה את ההקבלה הזו, וזה מאוד פורה: שתי התמות הללו הן בדיוק ההיפך האחת מן השנייה. בפעם האחרונה שהזכרתי לו את הרעיון הזה הוא שכח שהוא זה שחידש אותו בפעם הראשונה. שמעתי אותו בשטרסבורג לפני... בקיצור.

נחזור לנושא: אתם רואים שהיו נביאים אצל אומות העולם. הנבואה נפסקה קודם כל אצל אומות העולם, ומה שבא לאחריה הם המיתוסים. לאחר מכן המחשבה הפילוסופית יצאה נגד המיתוסים. זה במערב. ולכן אין לתמוה ביחס למושג "נביאי אומות העולם".

נביאי שקר וההבדל בין נביאי ישראל ונביאי אומות העולם

אני מקווה שגם הביטוי הראשון של "נביאי שקר" ברור לכם באותה מידה, למרות שלא התעכבתי עליו יותר מדי: ניתן להשתמש בסגולת הנבואה עבור השקר. זה לא מובן מאליו שבעל סגולת הנבואה יהיה גם מוסרי. זה נובע מתוך השאלה המוסרית. כלומר אלו שני צדדים שונים: האם אדם הוא מוסרי או לא, והאם הוא נביא או לא. אם תקראו את התנ"ך תשימו לב שיש כלל קבוע בנבואה התנכ"ית: מבחינת הנביא של התנ"ך המוסר והנבואה חד הם, הם אותו הדבר, הם זהים. ואילו אצל אומות העולם אלו דברים נפרדים. יש כאן הבדל גדול ללא יוצא מן הכלל. זה לא אומר שלא יתכן מצב שבו נביא של אומות העולם יהיה מוסרי, אבל הוא מוסרי לא בגלל שהוא נביא. הנבואה שלו אף פעם לא נוגעת במוסר. זה האורקל, זה משהו אחר. נביאי אומות העולם מתנבאים על הגורל, מה שמכונה במזרח הרחוק "קארמה"; ואילו נביאי ישראל מתנבאים ביחס לתודעה המוסרית. זה הבדל שנוגע במהות. רציתי לציין דבר נוסף, אבל אני חושב שזה מספיק ברור.

הדבר הזה בולט עוד יותר במאבק שלנו עם הנצרות. גדולי התיאולוגים הנוצריים, ללא יוצא מן הכלל, מפרידים בין מוסר לדת. לא נגאלים על ידי המוסר. מבחינתם, [גאולה דרך המוסר] זה היפך הנצרות. נגאלים על ידי האמונה, החנינה, אבל לא על ידי המוסר. זה "להתייהד", כדבריהם. בחנתי את זה אצל שורה ארוכה של בעלי סמכות, לא רק צרפתים, וגדולי התיאולוגים הנוצריים מסכימים עם זה פה אחד: 'הכפירה היהודית' היא לחשוב שנגאלים על ידי המוסר. אגב, המאבק הגדול שיש בין הפרוטסטנטים לקתוליים קשור לזה. ודאי נתקלתם בזה בלימודים בתיכון. אתם בטח זוכרים את מחלוקת "פסקל ופור-רויאל"; זה מדבר אליכם? אז תחברו את העניין הזה לכאן. שימו לב שבמחלוקת הזו הגאונות הייתה בצד של פסקל, אבל הישועים צדקו... אבל זו בעיה אחרת. כדי לחזור לנושא, אין לתמוה על כך שיש נביא אצל אומות העולם.

והנה, הנביא הזה של אומות העולם, בלעם, היה יוצא דופן. לכל אומה ואומה יש נביאים שמסוגלים לדבר על המשמעות הנבואית של האומה שלהם. אבל בלעם היה נביא אומות העולם בכללותם. חיפשתי אנלוגיה בעידן העכשווי על מנת לדמות לכם את זה. אני חושב שיש תופעה מאוד חשובה שאני רוצה להדגיש: בכל סוף גלות של עם ישראל מופיע גוף מדיני אוניברסלי, או לכל הפחות בעל יומרה אוניברסלית. למשל בתקופת יציאת מצרים שושלת הפרעונים הייתה גוף פוליטי עם יומרה אוניברסלית. זו הייתה אימפריה, ואימפריה זה בדיוק זה – היומרה האוניברסלית. בסוף הגלות השנייה, זו הייתה האימפריה הפרסית. כורש היה הסמכות עם יומרה פוליטית אוניברסלית. שימו לב שגם במקרה של פרעה וגם במקרה של כורש צריך היה להמתין כדי לקבל את האישור שלהם. המתינו לאור ירוק של האוטוריטה הפוליטית האוניברסלית, או בעלת היומרה האוניברסלית של התקופה, כדי שהיציאה מהגלות תהיה אפשרית. כל עוד פרעה לא נתן אור ירוק, כל עוד כורש לא נתן אור ירוק, אי אפשר לצאת. בזמננו, התרחשה תופעה מאוד דומה: הציונות הוכרה כלגיטימית על ידי חבר הלאומים. זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שמופיע גוף בינלאומי בעל יומרה להיות ריבונות פוליטית אוניברסלית. כאילו – במונחים תנכ"יים אם תרצו – חבר הלאומים נוצר אך ורק על מנת לאשרר את הצהרת בלפור. אגב, יש לשאול מה הוא עשה חוץ מזה... מה שיישאר בהיסטוריה זה כל הכישלונות של חבר הלאומים, והצלחה אחת: הצהרת בלפור. הזכרתי את כל זה כדי לומר: ברגעים המיוחדים הללו של סוף הגלות של עם ישראל מופיע גוף אוניברסלי של "האדם של הנבואה". בזמן יציאת מצרים, זה היה בלעם. מטרתו: למנוע את יציאת מצרים. ועל אף רצונו זה, הוא מברך במקום לקלל.

ניסיונות הקללה של בלעם

כעת, אני ניגש לשאלה השנייה: מה זו האסטרטגיה הזו, מאבק על ידי קללה? אתם זוכרים ששאלנו את השאלה הזו בתחילת השיעור. מי שאיחר, תנסו להתחבר. האנלוגיה היחידה שמצאתי לזה – ואתם תחייכו אבל נראה לי שזה יותר ויותר דומה – הוא המזכיר הכללי של האו"ם. הוא הדובר של הישות הפוליטית בעלת היומרה האוניברסלית. כל פעם מתנגשים בבעיה הזו. אני ניגש בקצרה אל הנקודה השנייה: האסטרטגיה של הקללה - במה מדובר? אבקש מכם לפתוח את חומש דברים, בפרק כג, פסוק ד.

אני ניגש לנושא דרך הקדמה בלשנית: מה פירוש המילה 'קללה'? אנחנו רגילים לפרש: לאחל רע למאן דהו. מונחת כאן רתיעה של התודעה המודרנית בפני משמעות לכאורה מאגית של האסטרטגיה הזו. האם וכי כאשר מקללים מישהו, הקללה פועלת? זה יביא עליו רעה? אם כן, האם המאגיה פועלת? התודעה המודרנית דוחה את הדבר הזה. לכן נתעלה מעל המשמעות האטימולוגית הראשונית הזו כדי להגיע לאטימולוגיה הרבה יותר פשוטה: 'לומר את הרע של'. והנה בתרבות העכשווית, 'לומר רע על' מהווה אסטרטגיה מאוד יעילה מאז שגילו את האסטרטגיות של התעמולה. זה מספיק, הבנתם. הבינו זאת לראשונה עם התעמולה הנאצית נגד היהודים. התוצאה של התעמולה הזאת היוותה אסון בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של יהודי הגולה. הכרתי הרבה מאוד גוים טובים שהוטעו קודם כל על ידי התעמולה של הכנסייה בשל אנטישמיות נוצרית, ולאחר מכן בעיקר על ידי התעמולה הנאצית, שהצליחה להפוך את היהודים לשדים. 'לומר את רעתם של', 'לאחל את רעתם של', 'להביא רעתם של'. והרעה אכן הגיעה. מספיק לעבור דרך מושג התעמולה על מנת להבין במה מדובר באסטרטגיה הזו. אגב זה פועל גם לרעת מדינת ישראל, אחרי שזה פעל נגד היהודים, ולזה רמזתי כאשר הזכרתי את המזכיר הכללי של האו"ם. זה תמיד עבר דרך האו"ם. אני לא יודע אם שמתם לב לחזרה על ההאשמות הסיסטמתיות נגד מדינת ישראל, כאילו שמדינת ישראל היא בכל פעם התוקף כאשר היא הקרבן גרמה לכך שמדינת ישראל... בקיצור, 'היהודי של אומות העולם' כפי שהיו אומרים העיתונאים. תחברו את כל המרכיבים הללו ביחד, וזה ייתן לכם מבט כללי על האסטרטגיה של בלעם.

אני חושב שיש בעיקר לזכור את האטימולוגיה של המילים 'לברך' ו'לקלל'. לברך זה 'לומר את הטוב של', ולכן באופן נגזר 'לאחל טוב ל-'. לקלל זה 'לומר את הרע של', ו-'לאחל רע ל-'. בסופו של דבר התעמולה הצליחה להפוך את הטוב לרע. מה פירוש? ההתנהגות של חוסר רצון טוב שיש בתעמולה זו נוירוזה שמזינה את עצמה מכל נתון או רמז. כל טענה שניתן להעלות כדי להתנגד לתעמולה נלקחת על מנת לשרת אותה. זה מובן? ולכן צריך להיזהר. אתם מבינים מדוע הרבנים תמיד לימדו שהיצר הרע הגדול ביותר הוא הוצאת שם רע;^[9] 'לומר את הרע של' זה הרע הגדול ביותר. אני לא רוצה להאריך בזה יותר מדי, אלא רק להדגיש את ההבדל שיש בין לשון הרע^[10] לבין הוצאת שם רע: הוצאת שם רע זה לומר בצורה שקרית שמישהו שעשה רעה שהוא באמת לא עשה. אבל הלשון הרע זה לומר שמישהו עשה רעה שהוא באמת עשה; 'לומר את הרע של'. והלשון הרע אסורה.

אני נזכר בחידוש של מורי, יעקב גורדין ז"ל, שציטט מדרש על הנושא הזה: המילה 'מלשינות', שהיא גם לשון הרע, מורכבת מ-לשון ו-מות; הלשון ההורגת. התלמוד אומר (ערכין טו, ב) שלשון הרע הורגת שלושה אנשים: זה שמדברים עליו, המדבר וזה שאיתו הוא מדבר. זה כל התופעה הזו, המהלך הזה. מספיק ללמוד את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד העכשווית, כדי לשים לב כמה תועלת יש בזה. האסטרטגיה הזו של בלק, שמבקש מבלעם לקלל את עם ישראל, אל תחשבו שזה לא כלום. זה היה יכול להצליח, וזה אכן הצליח באיזה אופן, נלמד קטע על זה.

תפתחו בחומש דברים, פרק כג, ד:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

יש לנו כאן הנחיה של התורה שאוסרת על צאצאי מואב ועמון – אתם רואים, פוגשים אותם שוב – [...]^[11]. ההלכה היא בנוגע לגיור של הגברים, לא של הנשים. לא הייתי צריך לצטט לכם את זה, כי אני צריך להסביר ואין לנו זמן. מכל מקום זוהי הלכה שהייתה תקפה בזמן שבו ידעו לאבחן מי בא מעמון ומי בא ממואב, באמת. מאז סנחריב – גם נבוכדנצר – אבל בעיקר סנחריב, מתקופת חורבן בית ראשון, התערבבו כל האומות, ומהתקופה הזו צריך להיות מאוד מאוד זהיר כאשר מאבחנים מי שייך לאיזו זהות אנושית. מעט מאוד שושלות אנושיות יודעות מאין באו. זה מובן? אבל זה קיים. בצרפת, יש הרבה מאוד קוסמופוליטים בעלי אזרחות צרפתית, ויש גם צרפתים. בגרמניה, יש גרמנים. זה נדיר, אבל זה קיים. על מנת לדעת איך לשייך אותם; ביום הדין, הקב"ה לבדו יזהה מי הוא שלו. ולכן, מבחינת ההלכה, כאשר אדם אומר "שמי עמוני", לא בהכרח נאמין לו. כלומר לא מיישמים כלפיו את העיקרון שהוא לא בר גיור. ^[12]

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

אגב זה מתחבר למאורעות עליהם דיברנו בתחילת לימודנו.

גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם

אני ממשיך בלי לתרגם כיון שזה לא הנושא שלנו: על דבר..

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם

בזמן יציאת מצרים, עמים אלו היוו מכשול.

בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.

רואים כאן פעם נוספת את הזהות הארמית.

וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ

להפוך, דהיינו להפך.

אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

יש כאן לימוד חשוב מאוד בנוגע לבעיה עליה דיברנו, על הלשון הרע, הוצאת שם רע, תעמולה וכו'. רק האהבה מסוגלת להפוך את הרע לטוב. כלומר אם אחד שומע דברים רעים על אדם שהוא אוהב, הוא מיד יחזיר את הדברים להקשרם האמיתי; "והוי דן את כל האדם לכף זכות". אני לא מתרגם כי זה ייקח אותנו רחוק מדי.

היפוך ההפכים כציר הקיום עם ישראל, וההבדל בין השפה הצרפתית לאנגלית

דרך הרעיון הזה אפשר להדגיש שקיים כוח שמשחק לטובת עם ישראל. הוא מסביר במעט את המסתורין-במירכאות של התמדת הקיום של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. יש בישראל כוח היפוך ההפכים. כוח היפוך ההפכים, משחק בכל מדרגות המציאות: הזמן, המקום, והזהות האנושית. זה יוצא דופן בהיסטוריה של החברות האנושיות. באמצעות הקטגוריה הזו ניתן ללמוד את כל ההיסטוריה של עם ישראל וכך להבין את תופעת התמדת קיומו של עם ישראל על פני כל הציוויליזציות; "נצח ישראל". כל זה בזכות כוח היפוך ההפכים שיש בישראל; הכוח להפוך את העבר לעתיד. הדוגמה שאנחנו פוגשים לעיתים קרובות היא התשובה: מה שהיה עבר הופך להיות עתיד.

אם תלמדו דקדוק יווני, העבר הוא עבר חלוט, העתיד הוא עתיד שטרם יושם, ויש את ההווה. בדקדוק העברי אין הווה; יש עבר שיכול להפוך לעתיד, ועתיד שהופך לעבר. אני לא יודע אם שמתם לב שבדקדוק עברי, אין הווה. אי אפשר לומר בעברית "Je suis" כפי שאומרים אותו בשפה כמו הצרפתית, עם הפועל être בהווה. אין מקבילה בעברית לפועל être כאשר הוא משמש כ-auxiliaire.

למשל, בצרפתית ניתן לומר: Je suis assis (אני יושב). מה הפירוש?! אני לא "assis" ("יושב") אני בן אדם! זה דבר אחר לגמרי. מי אני באמת. אני assis?! על מה מדובר? זו תבנית חשיבה[13] אחרת לגמרי של המציאות. שימו לב שבעברית אין הווה, ורק הקב"ה יכול לומר "אנכי". כאשר משה שואל את הקב"ה תחת איזה שם צריך לדבר עליו, הקב"ה עונה לו: "אהיה אשר אהיה". זה עתיד. המתרגמים תרגמו: "אני אשר הוא אני", ואין לזה שום משמעות. אתן לכן דוגמה נוספת בעברית, כדי שתבינו שאין קשר בין הקטגוריות הלשוניות של העברית ושל השפות יווניות-לטיניות כמו הצרפתית: בצרפתית אומרים: J'ai. בעברית אומרים: יש לי. Il y a à moi, il y a pour moi. יש כאן תפיסה מוסרית שונה באופן קיצוני. מה הפירוש של J'ai, je possède, ça m'appartiens, אתם מיד רואים תפיסה אימפריאליסטית. לעומת זאת בעברית: יש לי - Il y a pour moi זה משהו אחר לגמרי.

רציתי רק לציין שבעברית משתמשים ב-participe présent^[14] – בינוני ההווה: je suis en train d'exister, je suis en train de faire exister ceci ou cela. תפקידה של האות מ"ם בראש הפועל הוא להפוך את העבר לעתיד ובו זמנית העתיד הופך לעבר. מצאתי את הצורה הזו רק בשפה האנגלית. באנגלית זה נקרא "הזמן הממושך". חקרתי לא מעט מדוע הצורה הזו קיימת באנגלית. והסיבה היא שהאנגלית הספרותית נבנתה על יסוד תרגומים של התנ"ך. זו הסיבה שבגללה באופן כללי האנגלית הספרותית היא השפה המתאימה ביותר לתרגום התנ"ך. כאשר מתרגמים קטע בעברית לאנגלית הוא שומר על משמעותו; כאשר מתרגמים אותו לצרפתית, זה מאוד קשה. צריך לתרגם לצרפתית שירית, כדי שזה יתקרב מעט להרמוניה של המשמעות בעברית. לעומת זאת באנגלית, זה עובר... אתם תשימו לב לזה עם הזמן. אז ביררתי והסבירו לי שהסיבה לכך הוא שהאנגלית הקלאסית נבנתה על יסוד תרגומי התנ"ך. זה תהליך מסובך מאוד.

ובין ישראל לאנגליה יש קשרים מאוד מסתוריים, משום שקיבלנו את ארץ ישראל מידי האנגלים. צריך לומר שקצת עזרנו להם... אבל בסופו של דבר קיבלנו אותה מהם. האנגלים הם הראשונים שהפיצו את התנ"ך בהיקף שבו הוא הופץ. ההפצה האנגלו-סקסונית של התנ"ך הייתה ענקית. פעם למדתי ספר של מחבר בשם מילוש, לא יודע אם שמו אומר לכם משהו. מחבר עכשווי ממוצא ליטאי. הוא אמר, באופן רציני מאוד: ישנן שתי אומות בעלות יומרה רצינית עם טענה שהן ממוצא עברי: הבאסקים והאנגלים. ליתר דיוק, דווקא ה"אנגלים", יותר מאשר האנגלו-סקסונים, כי הסקסונים זה משהו אחר. הוא הסביר זאת בצורה די משעשעת, אבל אני חושב שהוא היה רציני: 'אנגלי' באנגלית זה 'ברית-איש'; איש הברית. הוא עשה הרבה אנלוגיות מהסוג הזה. לגבי הבאסקים, הוא מכנה אותם 'היבר', והוא טוען שה-'היברים' מלשון עברי. יש לו עוד נימוקים.

אני מביא לכם את זה בתור תוספת פיקנטית, אבל יש בכל זאת משהו בין האנגלים לבין ישראל. כדי לרצות את הצרפתים, אני רגיל לומר בפני ציבור צרפתי: יש דבר משותף בין ז'אן ד'ארק לבינינו: צבעי דגלה של ז 'אן ד'ארק זהים לצבעי דגל ישראל. ראיתם את הדגל של ז'אן דארק? כחול לבן. ועוד דבר משותף: הן ג'אן דארק והן היהודים העיפו את האנגלים החוצה... זה מקרה, אבל חשוב...

זה הפסוק שרציתי להדגיש:

וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה

עד כאן ההקדמה, ואני מסכם: ת תבוננו בשני מושגים: מה פירוש "נביא אומות העולם", ומה היא האסטרטגיה של הקללה. אני חושב שזה מספיק בתור הקדמה.

סוגיית המוסר לפי הרב אשלג: לקבל או לתת? אלטרואיזם או אגואיזם?

כעת נלמד קטע אחר; אבל אני רואה שכבר מאוחר, כרגיל... יש לנו חצי שעה.

תיקחו את תחילת פרשת בלק, אני קורא את שני הפסוקים הראשונים (במדבר כב, ב):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.

בפסוקים הקודמים עם ישראל כבש נחלות של העם האמורי , שהאמורים בעצמם כבשו מידי מואב. זה מה שמואב מבין.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד

"ויגר" זה קצת יותר מפחד, אבל זה לא חרדה.

כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ [התייאש] מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הסברה היא: אם בני ישראל מסוגלים לגבור על מי שגבר על מואב, קל וחומר שהם יגברו על מואב. ההיגיון ברור, כן? אתם תקראו לבד את המשך הפסוק. אנחנו נסתמך על הפסוק הזה כדי להתחיל את קריאת הקטע הבא. אקרא ישירות בעברית ובצרפתית. בעקרון הקטע מספיק ברור. אם אתם זקוקים לתוספת ביאור תגידו לי:

ויגר מואב מפני העם. יבואר בהזכיר מאמרם כתיב יוצר אור ובורא רע וקרינן ובורא את הכל.

בהסתמך על מה שהמסורת מבארת על הפסוק הזה, נבאר מפני מה מואב היה ירא מעם ישראל.

לשנא מעלייא (ברכות יא).

הביטוי "ובורא את הכל" הוא למעלה מהביטוי "ובורא רע". אני מבאר בקצרה, זה נושא שיש ללמוד אותו לפרטיו במשך שעות: מדוע הנביא יכול לומר שהקב"ה בורא רע? הוא בורא את העולם! אני מבאר את זה בקצרה על פי משנתו של מקובל עכשווי גדול מאוד, הרב אשלג. כלומר הלימוד הזה ידוע מקדמת דנא, אבל הלבוש שהוא נתן לו הוא כך: עצם הבריאה זה לברוא בריאה שמקבלת את היש. זה מה שמגדיר את הנברא. לקבל את היש לפני שהבריאה ראויה לו – זה להיות במצב של רע. לתת את היש - זה הטוב; לקבל את היש – זה הרע. ולכן אנחנו מוכרחים להיות בעלי יצר הרע, בעלי נטייה לרע. מה זה 'נטייה לרע'? לקבל בלי להיות ראוי לכך. זו ההגדרה הבסיסית של היהדות. הקב"ה ברא אותנו, ולכן אנחנו בעלי יכולת קבלה. אבל כל עוד אנחנו רק כאלה, אנחנו נמצאים ברע. הרע בלהיות 'יש' הוא שאנחנו נבראים – משום שאנחנו מרגישים שהטוב זה לתת, אבל אנחנו קיימים רק בגלל שאנחנו מקבלים. פה נמצאת הדרמה של הבריאה האנושית. ולכן, יש לקבל באופן מסוים על מנת להיות ראוי לקבל: לקבל על מנת לתת. זה מובן?

אני לא רוצה לסבך את זה יותר מדי, זה ניתוח הרבה יותר רחב, אבל: אם אני מקבל על מנת לתת, מותר לי לקבל. כל עוד אני מקבל כדי לקבל, אני מתבייש לקבל! אבל אם אני מקבל על מנת לתת, אני משוחרר מהבושה הזו. להפך, אני מקבל בשמחה. זו הבעיה של האגואיזם והאלטרואיזם. כל בעיה מוסרית נסובה סביב המאבק בין האגואיזם לבין האלטרואיזם. הפילוסופים לא יוצאים מזה: האלטרואיזם הוא הטוב, והאגואיזם הרע. ולכן נדגיש ונשבח את האלטרואיזם ונרשיע את האגואיזם. אבל משתיקים את העובדה שאם אנחנו לא אגואיסטים אנחנו לא קיימים! זה מובן? באגואיזם יש 'אני' תחילה, באלטרואיזם יש 'האחר' תחילה. אבל אם אני לא קיים, איך אני יכול להיות עבור השני? "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א, יד); אתם מבינים את הסדר של המשנה. ולכן ההתנהגות היחידה שמזככת את הנטייה שלנו לקבל, המכונה יצר הרע, זה לקבל על מנת לתת.

הדבר הזה מגדיר את הגישה היהודית למציאות: לקבל כמה שיותר על מנת לתת כמה שיותר. הכישלון הוא לעצור באמצע. הכישלון הוא לרצות לקבל כמה שיותר, נקודה. זה הכישלון של הזהות היהודית. לעיתים קרובות מוציאים את דיבתם של היהודים מכיוון שרואים בהם רק את הבחינה הזו: לקבל. הם לא מבינים שזה לקבל על מנת לתת. זו המשוואה היחידה שפותרת את הבעיה של הזהות האנושית. משום שלקבל על מנת לקבל – זה רשע, הרע. לתת על מנת לתת – זה האידיאליסט הלא שפוי, שעושה כאילו הוא אף פעם לא מקבל. 'האומנות בשביל האומנות' בבחינת הקיום זה מביא לידי שיגעון. אלו אנשים שעושים כאילו שהם רק נותנים, והם מסתתרים כדי לקבל. הכרתי הרבה מאוד אנשים כאלו, אידיאליסטים כנים, אבל הם היו בעלי תאוות כמו כל יצור חי נורמלי, והסתתרו כדי להנות מן החיים. משום שהסיסמה שלהם הייתה האידיאל עבור האידיאל. אתה לא אוכל? אתה לא נושם? אתה לא ישן? מי מנשים אותך? מי מאכיל אותך? מי נותן לך לישון? אתה לא מקבל?! אתם רואים את חוסר הנעימות של הסגפן – הוא עושה כאילו הוא כאן רק על מנת לתת, והוא לא מקבל. הוא מסתגף, אבל בסופו של דבר מטרת הבורא היא לא לברוא סגפנים.

יש בדיחה, אבל זו לא כל כך בדיחה: יש סטייה של החסידות שהיא להיות "חסיד סגפן" (hassid ascétique)... שמעתם על החומצה (acide) אצטית (acétique)? ... זו סטייה מן החסידות. יש חסידים סגפנים, אבל זו לא החסידות המקורית של הבעל שם טוב.

תשמרו את זה באיזו מגירה של הזיכרון שלכם. זה לימוד שראוי לעשות אותו מתוך הכתב. אני מציין שספרי הרב אשלג הם ספרים שניתן ללמוד אותם לבד, אבל בתנאי שיש לך רב.

כל זה היה בנוגע לרצון לקבל ולרצון להשפיע: לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע, להשפיע על מנת לקבל, ולבסוף, המוסר האמיתי: לקבל על מנת להשפיע. זה נקרא "חכמה" בתורת הקבלה.

זה מסביר לימוד של התלמוד שאנשים מעטים מבינים כמו שצריך: התלמוד אומר שעד הבר-מצווה לילד יש רק יצר הרע, ולכן הוא לא מחויב במצוות. החל מהבר מצווה, יש לו יצר הטוב, ולכן הוא מחויב במצוות. מה הפירוש? עד הבר מצווה יש לו רק את הזהות לקבל והוא לא חש שום ייסורי מצפון מזה שהוא מקבל.

הטעות של המחנכים וההורים המחנכים היא למנוע מילדיהם לקבל, על ידי כך שהם מוכיחים אותם על כך שהם מקבלים. זה הפשע החמור ביותר שאדם יכול לעשות כלפי ילדיו. כל עוד ילד הוא ילד, צריך לסייע לו להיות ילד, כלומר לבנות את כלי הקיבול, משום שבכל שנותיו הוא יוכל למלא רק את הכלי שהוא הכין כשהיה ילד. ויש אנשים ונשים שרצים כל חייהם אחרי ילדות שלא הייתה להם. מכיוון שלא ניתן לקבל את היש אלא במידה שבה אנו מסוגלים לקבל, לא פחות ולא יותר. אני מקווה שזה מובן. עד הבר מצווה מכינים את התיאבון להיות. אם ההורים או המחנכים מדכאים את התיאבון ליש זה הפשע החמור ביותר; זה מכונה 'גניבת דעת'. אני מקווה שזה מובן. כמובן, באותן שנים שהילד אינו בר מצווה הוא בר חינוך. כלומר צריך להכין אותו לקראת הישות המוסרית שהוא יהיה בהמשך החל מהבר-מצווה. ולכן יש לחנך בחינוך שמכוונן כלפי המחויבות המוסרית. אבל עד הבר מצווה אין לו שום מחויבות בתור מחויבות. האב מחויב כלפי בנו, והאב חייב לחנך את בנו להיות יום אחד תחת המחויבות. אם כן, אתם מבינים שיש תקופה בילדות שצריך להגן עליה עד הבר מצווה.

ומדוע בבר מצווה יצר הטוב נכנס בילד? משום שגיל הבר מצווה הוא גיל ההתבגרות. זו התקופה שבה הילד מסוגל מבחינה טבעית לתת חיים, הוא מחויב בנתינה. אבל עד אז, הוא קיים רק על מנת לקבל. הייתי מובן? כלומר צריך לתת לילדים, לא להלעיט אותם, אבל לתת להם. ובעיקר להסיר מהם את רגשי האשמה לפיהם לקבל זה רע. מותר שילד ישמח לקבל בלי תסביכים, בלי חרטות, בלי ייסורי מצפון. זה מה שהרב אשלג הדגיש בפירושו על דברי התלמוד. זה מובן? כשיהיו לכם ילדים, תשימו לזה לב היטב, משום שאחר כך זה מייצר אדיפוס. אתם רואים מאיפה באים היוונים. לעומת זאת – בני ישראל: "דבר אל בני ישראל", בתור בנים. ויש סדרה של לימודים שנסובים סביב זה. כל מה שאמרתי היה כדי להסביר למה אומרים "בורא את הכל" והפסוק אומר "ובורא רע".

השורש הרעיוני מאחורי רעיון האחדות

"וכתבו המפרשים כי ישנם דברם שלעצמם אינם טובים, כגון מלח ופילפלין ותבלין, שהן בפני עצמם אינם ראויים לאכלה. אבל כשאתה מערב אותם ומתבל בהם הם ממתיקים ומטעימים את המאכל. ולא עוד אלא שאי אפשר למאכל בלעדיהם."

אי אפשר לאכול בלי מלח ובלי פלפל. יש לכם כאן אלו שאוכלים עם מלח, אלו עם פלפל, ואלו עם חרדל; זה ה'תבלין'.

"וזה כתיב "רע" וקרינן הכל, לשנא מעלייא. שהבריאה בכללה היא טובה שגם הרע מצטרף ונעשה טוב".

כלומר כשאני רואה את הבריאה בכללותה – עליה אומר הפסוק "וירא אלוהים כי טוב". אם אני מבודד אחד המרכיבים שלבדו הוא רע, אז לבדו הוא רע. האם הרעיון מספיק מובן? אני לא חושב שזה מסובך, אבל אני מרגיש שאתם לא מספיק מבינים. לא עד הסוף, נכון? האם יש כאן רוקחים? אם יש בינינו רוקחים אתם תבינו טוב יותר: יש חומרים שכשהם חלק ממכלול הם הופכים להיות מועילים, אבל לבדם הם מזיקים. בתוך הכלל שהכול טוב, [יש] חומר שכשהוא לבדו הוא מזיק. זה יותר ברור? זה נכון ברמה המטפיזית של הבריאה כולה, אבל הרב ייקח כדוגמה את עם ישראל.

הרבה פעמים ציטטתי לכם את זה, וכל פעם שאני מצטט אני שוכח מי אמר. אני חושב ש'הריו' אמר זאת. איש פוליטי בשם אדוארד הריו,^[15] שאמר על היהודים: עם ישראל בכללו הוא עם של ענקים; בתור פרטים, הם יכולים להיות נבלים. והוא אמר על הגרמנים – זה תפס אותי כי הוא דיבר על שניהם ביחד – שזה להיפך: בתור פרטים הגרמנים יכולים להיות אנשים גדולים, ענקים; אבל בתור כלל הם מסוגלים להפוך לנאצים. אתם רואים את ההבדל, כבר דיברנו על זה.

'ודוגמה זו נוהגת גם בעם ישראל, שאף על פי שיש ביניהם רשעים, מכל מקום בכללם כולם כאחד הם טובים. כמאמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בכלל."

כאשר ישראל הוא כלל, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כאשר כל אחד מתחבר לכלל. 'כל' מתקשר למילה 'כלל'.

"כמאמרם דודי לי ואני לו הרועה בשושנים."

כלומר הוא רועה, אבל שושנים.

"מה שושנים קוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו וצדיקים ורשעים."

"השושנה והקוצים" זה בזהר שמות.

"ואמרו כל תענית שאין ביניהם מפושעי ישראל, אינה תענית. מנלן? מסממני הקטורת (כריתות ו)."

הקטורת מורכבת מאחד עשר מרכיבים, אחד מהם היה בעל ריח רע מאוד, אבל כמכלול... הבַשָמים יודעים זאת: אפילו בבושם היותר עדין, יש מרכיבים שיש להם ריח בלתי נסבל כשהם לבדם. שכחתי איך הרכיב הזה מכונה בצרפתית.

קהל: המושק?

מניטו: למשל.

ניגש לקטע השני:

"בזה יש לבאר מאמר בלק לבלעם לכה נא איתי וגו' [ותקלל את העם הזה] אפס קצהו תראה."

כדי להבין את זה צריך לפתוח את הפסוקים בחומש במדבר בפרק כג, יג. לא נשאר לי זמן ולכן אסביר לכם את הנושא בעל פה: כאשר בלק שם לב שבמקום לקלל בלעם מברך – ואתם זוכרים את הפסוק שלמדנו בספר דברים "ויהפך את הקללה לברכה" – בלק מתלונן כלפי בלעם: קראתי לך כדי לקלל אותם ואת מברך אותם! אומר בלק:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם.

הרעיון ברור מאוד, אתם תראו את זה בעצמכם בקטע שהבאנו: כל זמן שכלל ישראל עומד לנגד עיני בלעם, הוא לא יכול לקלל אותם. משום שבתור כלל, כמו כל כלל, הוא כולו טוב. לכן הוא ממליץ לבלעם להימצא במקום שבו הוא יראה רק חלק מהכלל – שאם לנגד עיניך יש רק חלק מהם, אז תוכל לקלל אותם. תפסתם? תקראו שוב בעצמכם את הקטע המובא, הוא מסביר את הדברים בצורה כל כך יפה, אני לא רוצה ללכת מהר מדי. תקראו בעצמכם, אני סומך על העברית שלכם.

אתם רואים מדוע הרעיון של אחדות לאומית חשובה כל כך בעם ישראל. מכיוון שכשיש רק חלק של עם ישראל מופיעים בו כל הפגמים; לא משנה באיזה חלק. כאשר עם ישראל כולו ביחד, הוא בלתי מנוצח. זה הרעיון שרציתי ללמד, לומדים אותו מן הפסוק הזה; אם אתה מדבר רק על חלק מהם, תוכל להעלות את הפגמים. אבל אם תסתכל על הכלל, זה בלתי אפשרי, אתה מוכרח להודות שזה עם של ענקים. הבנתם את הרעיון. אני חושב שבעקבות הדברים מה שנאמר לגבי הבריאה כולה מובן יותר.

מעמד הר סיני הפרטי

יש חידוש של אחד מגדולי הראשונים לציון, הרב עוזיאל. שמעתם על הרב עוזיאל? הוא היה גדול הראשונים-לציון של הדורות האחרונים, וכיהן במקביל לרב קוק האב. הרב עוזיאל ביאר פסוק מתהלים עם רעיון דומה; זה פסוק שקוראים בשבת בבוקר, אתם צריכים להכיר אותו: "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (יט, י). כלומר אם מבודדים מצווה אחת, לא מבינים אותה. אם רואים את המכלול, רואים איך "צָדְקוּ יַחְדָּו", "צדק" בתור מכלול.

כך הסביר הרב עוזיאל, ואני משתמש בזה כדי לבאר את הדבר הבא: יש לימוד לפיו כל אחד ואחד מישראל חווה לפחות פעם אחת בחייו – יש מועדפים – מעמד הר סיני. כלומר, ביחס לנקודה אחת של הלימוד – וזה סובייקטיבי ושונה אצל כל אחד – מתגלה לו שזוהי האמת המוחלטת. יש לכל אחד מישראל חוויה של הבנה, אפילו הברקה בלבד, שיש משמעות לעולם.^[16] כשאני אמרתי "כל אחד מישראל", זה ביחס לתורה. אבל זה נכון עבור כל בן אדם ביחס למשמעות של הגורל האנושי. הכללים של משחק החיים מביאים בהכרח לכך שכל אחד יפגוש לפחות פעם אחת את החוויה הזו שיש יש משמעות בעולם. וזה נעלם. אנחנו לא יודעים להסביר, אבל חווינו את החוויה הזו. למשל, בהיסטוריה של הספרות זה קרה פעמים רבות, אבל המשל שרגילים להביא זה "הלילה" של פסקל.^[17] פעם אחת, הייתה לפסקל התגלות. "לכל יש משמעות, כי אני יודע את זה ביחס לנקודה אחת". קיימת שיטה של צורת חשיבה המכונה בלוגיקה "הִשָׁנוּת". דהיינו, אם יש לי הוכחה ביחס לנקודה אחת, ניתן להסיק על ידי הישנות שגם השאר אמת. זה אחד המדדים שמאפשרים לנו לאבחן אם יש לפנינו תלמיד חכם אמיתי. אדם שאומר: "הפסוקים הללו של התנ"ך - אני מקבל, הם יפים מאוד. אבל מה שיש לצדם - אני מתנגד, אני לא מקבל". זו ההוכחה שהוא לא יודע לחשוב, כי התנ"ך הוא מכלול. אם זה אמת בנקודה הזו, אין שום סיבה שזה לא יהיה אמת ביחס לנקודה אחרת. זו מין התנהגות – אני לא יודע איך לבטא את זה – של בורות. לא להבין על מה מדברים כאשר מדברים על מכלול התנ"ך. אתם רואים שכל הדברים הללו מאוד מקבילים. כאשר מדברים על מכלול קיימת מסוגלות להבין על מה מדובר. הלימוד הזה נראה לי מאוד חשוב, כמו הדוגמאות הללו.

אני חוזר לפסוק ממנו למדו את כל זה, ואתם תקראו בעצמכם בקטע שציטטתי. כלומר, אכן, ניתן לבקר מרכיב אחד המבודד מתוך מכלול, והביקורת מוצדקת. מתי יש לשון הרע? כאשר יש כוונה לומר רע על מישהו. אתם רואים שבלעם לא היה מסוגל לומר רע על עם ישראל בתור כלל, אבל הוא מסוגל לומר מה החסרונות של זרם זה או אחר. הבנתם את הרעיון?

אני רוצה לומר שני דברים: אני רואה שהשקיעה הולכת ומתאחרת, וכדי להתפלל ערבית אנחנו צריכים להמתין לצאת הכוכבים. לכן אני מציע שנתחיל את השיעור ב-18:30. אבל מי שמתפלל מנחה, אני מבקש, בכל לשון של בקשה, להגיע ב-18:15, משום שאני לא רוצה שנתחיל תפילת מנחה יותר מאוחר מזה. אומר לכם מדוע: כאשר יש שתי מצוות מתחרות יש זכות קדימה למצוות תלמוד תורה על פני התפילה. אסור לי לאחר את השיעור בגלל שאנחנו מתפללים מנחה. אני יודע שיש אנשים אדוקים שיכלו לחשוב אחרת, אבל זה הדין. ולכן השיעור יתחיל ב-18:30, ומנחה ב-18:15. ואם תרצו, החל משבוע הבא השיעור יוכל להמשיך קצת אחרי השעה 20:00. מי שחייב לחזור ב-20:00 זה לא נורא, אשתדל לסיים את השיעור הכללי ב-20:00, ונמשיך עד הלילה כדי להתפלל ערבית, לפחות בימות הקיץ. מתאים לכם? שמתם לב שביקשתי את רשותכם על משה שכבר החלטתי...

קהל: אפשר להתחיל ערבית מוקדם יותר ולחזור אחר כך על קריאת שמע.

הערות:

[1] ההקלטה נקטעה.

[2] Etre inerte.

[3] Orateur

[4] במקור: קטגוריזציה.

[5] מניטו השתמש במילה "הרמטי" לפי מובנה הפילוסופי, דהיינו סתום וחתום בפני שכל האדם.

[6] 1908-2009.

[7] Paul Ricoeur, 1913-2005.

[8] Le Mythe donne à penser.

[9] La calomnie.

[10] La médisance.

[11] ההקלטה נקטעה.

[12] צ"ע שהרי נאסרו בחתנות אך לא בגיור, ר' הל' איסורי ביאה פי"ב הל' יז-יח.

[13] במקור: קטגוריזציה

[14] הלוא הוא present continuous באנגלית.

[15] Edouard Herriot.

[16] השוו הקדמת הרמב"ם לספרו מורה הנבוכים.

[17] ספר שנכתב על ידי בלז פסקל, בלילה של ה-23 בנובמבר 1654, ומתאר חזיון דתי שחווה.

תמלול: מוריאל מרג'י

תרגום: צוות מכון מניטו

השיעור שלפניכם נמסר בשנת 1995, כשנה לפני מותו של מניטו. הימים הם ימי הסכמי אוסלו. ממשלת ישראל מצויה בעיצומו של תהליך חתימה על הסכמים עם ערפאת והרשות הפלסטינית בהם נמסרו שטחים מארץ ישראל. על פי עדות תלמידיו ובני משפחתו המאורעות וההחלטות של הממשלה באותה תקופה ציערו אותו מאוד, השפיעו על הלך רוחו, ואף נתנו את אותותיהם במצבו הבריאותי. הדברים באו לידי ביטוי גם בשיעורים שמסר, כפי שתראו להלן. את השיעור תרגמנו מילה במילה כדי לשמור על התוכן והסגנון המקורי של השיעור.

מניטו: ובכן, אנחנו נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשת שלח לך. וכפי שאתם יודעים, האירוע המרכזי של הפרשה הזו, זה מה שמכירים בשם סיפור 'חטא המרגלים', חוקרי הארץ, מאחר שמשה הולך – בהתערבותו של הקב"ה ובהסכמתו – לשלוח מרגלים.

והפירוש המדויק[1] של "מרגלים" אלו שליחים צבאיים – כדי לרגל ארץ שאנחנו עומדים לכבוש. יש גם מונח אחר שמופיע: "לתור את הארץ", "לחקור את הארץ", אבל המילה הזו - "לתור" - יש לה משמעות אחרת. ממנה באה, אגב, המילה "תיירים". אני זוכר שבשנה הראשונה של העלייה שלי, שבת של פרשת שלח לך, הלכנו לבקר את הרב הראשי שהיה אז הרב ניסים אם אני זוכר נכון, זכרונו לברכה. והוא עסק בפרשת שלח לך כשפנה אלינו, "התיירים", באומרו: באתם לתור את הארץ, לחקור את הארץ, כדי לדעת אם כדאי לעשות עלייה... אגב, אני חייב לומר שהעולים בני זמננו, מאז מדינת ישראל המודרנית, יש להם מעמד מועדף בהשוואה לאלה שיצאו ממצרים, אבל זו שאלה אחרת.

בכל מקרה, המרגלים האלה החזירו דו"ח מעורפל, דו-משמעי, כשאמרו גם את האמת וגם את ההפך שלה: האמת – עם אילו בעיות היינו צריכים להתמודד, אך הביעו אותן באופן שלא הותיר אפשרות להתגבר על הקשיים האלה.

כעת, קחו את השיח שיש לנו בנוגע לממשלה הנוכחית כבר שנתיים: כולם מכירים את הקשיים שלה. אבל החידוש בשיח של הממשלה הנוכחית – בניגוד לממשלות קודמות ואף ביחס לעמדתם בעבר כשהיו בשלטון – הוא שהם מסיקים מראש מסקנה שלילית. אף אחד לא יודע איך ההתפתחויות – שנעשות אגב דחופות יותר ויותר מהשבוע הזה והלאה בנוגע למה שמכונה 'הגדה המערבית', יהודה ושומרון, או בנוגע לגולן. אף אחד לא יודע מה ההתפתחויות הפוליטיות המיידיות, בטווח הקצר או הארוך יותר, יולידו. מעולם לא הסתרתי מכם שמבחינתי הייתי פסימי מאוד, כי יש פגם גדול מאוד בעם היהודי ובישראל, והוא שאנחנו לגיטימיסטים[2] בצורה מוגזמת. בזמן שכולם רואים גם את גודל הסכנה, ומצד שני את השבריריות של הבסיס החוקי של השלטון הנוכחי – אני הייתי נוטה לומר יותר משבריריות, אך בכל אופן זה מספיק ברור – למרות הכול, וכולם רואים בבירור מה עלול לקרות כתוצאה מההחלטות שהתקבלו, למרות הכול קיימת אינרציה שהיא מפתיעה מאוד, ואולי ניתן להסביר אותה כלגיטימיזם מוגזם שמוביל לעיוורון. על פי התורה, הסיבה עמוקה יותר – אך לא רק זה, מה שניתן לבטא במונחים פוליטיים, סוציו-פוליטיים – יש משהו שמתקשר לזהות של ישראל מאז יציאת מצרים שמסיימת סיפור גלות, ופותחת את תקופת מימוש ההבטחות של סוף הגלות.זה כבר קרה, בעיקר בתיאור התורה עם הדגם של דור יציאת מצרים: יש משהו הרבה יותר עמוק מאשר עיוורון של אינרציה טהורה פשוטה, טמאה ולא פשוטה...

אבל על כל פנים, אחד מהפרקים אליהם מתייחס הפסימיזם הזה אם תרצו, שחוצה את כל הפרשנויות של הסיפורים האלו בתורה, זה אותו פרק מפורסם של המרגלים.אני רוצה להבליט אחת מהקושיות. אני אצטט לכם פרשנויות. נלמד פירוש של 'התורה תמימה' על אחד המקורות של רש"י, שצילמתי לכם. המקור עצמו מהגמרא.

לפני שנתחיל ללמוד את הטקסט מהדף שחילקתי לכם, ניקח את הפסוקים הראשונים. ומיד מהפסוקים הראשונים מבחינים שהכול קורה כאילו משה ידע מראש מה יהיה הדיווח השלילי של המרגלים. וזה, איך לומר, מפתיע שמשה לקח על עצמו את הסיכון להפוך את הדיווח של המרגלים – אני לא יודע איך לומר – לחוקי, מכיוון הדיווח של המרגלים גרם לכך שהתגובה של העם הייתה... תארו לעצמכם […] ושאלה מרגלים שמגישים את הדיווח שלהם בפני הרשויות המוסמכות (כאילו שרשויות מוסמכות צריכות דיווח, טוב זו כבר שאלה אחרת) ושהתגובה של העם הייתה התגובה שהייתה לדיווח המרגלים: ייאוש. זה יותר מ"דיכאון", כי דיכאון זו תגובה רגשית שאינה בהירה, שאינה מונעת על ידי ידע, אבחנה של מצב. ייאוש הוא ויתור, ויתור מתוך ייאוש.

ואי אפשר שלא לשים לב לעובדה שזה משתקף מקריאת העיתונים והמדיה – בין אם זה הרדיו או הטלוויזיה: קיים כבר ייאוש מראש. והקולות שנישאים כדי – איך לומר, איך אומרים בצרפתית – להזהיר, הם קולות חלשים מאוד מאוד, והם בדרך כלל קולות של אותם אנשים שכשהיו בשלטון הם אלו שהכינו את המצב הנוכחי. זאת אומרת, כדי לומר את הדברים סוף סוף בצורה ברורה: הממשלות הקודמות מעולם לא שקלו את האפשרות שהשטחים המדוברים הם ארץ ישראל, ולכן התוצאה הייתה ה[...] של מסירה לערבים. בין אם אלו הסורים בצפון, המצרים בדרום, הירדנים במזרח, והפלסטינים בתוך ארץ ישראל עצמה.

ובסופו של דבר, האחריות המרוחקת מתחילה אצל דור החלוצים עצמם.רואים את האנלוגיה עם דור יציאת מצרים: עשרה מתוך שנים-עשר ראשי השבטים, עשרה מתוך שנים-עשר נציגי ישראל, נתנו דיווח שלילי במצב בלתי סביר. כי מדובר היה בניצולי יציאת מצרים – באלה שהיה להם האומץ ללכת אחרי משה בזמן שארבעה חמישיות מהעם לא הלכו אחרי משה. ולכן דווקא אצל הציונים של אותה תקופה שהופיע הייאוש הזה [...] עד כמה גדולה האנלוגיה. ונראה הערה קטנה של רש"י שמראה לנו את זה.

טוב, השאלה שאנסה להתמודד איתה היא כזו: משה ידע את הדבר הזה [הדיווח השלילי של המרגלים]. , כיצד ייתכן שהוא לא עורר, לא מנע, אלא הפך את המצב הזה לחוקי? ונלמד את הדבר הזה בעניין שמו של יהושע. כי יהושע נקרא 'הושע'. וברגע מינוי המרגלים, משה התפלל שהושע, יישמר מעצת המרגלים, מהעצה הרעה של המרגלים, כך שלכאורה הוא היה צריך לצפות את זה, והוא שינה את שמו ל'יהושע', משמעותו, : "י-ה יושיעך", "שהקב"ה יושיע אותך" - התלמוד מוסיף - "מעצת מרגלים", מהמזימה, מהקנוניה של המרגלים.

אז אם הוא ידע - והכול מתרחש כאילו שהוא ידע - אם הוא ידעְ – כיצד ייתכן ש...?

אני רוצה להאיר את המצב הזה דרך מצב דומה מאוד ואפילו חריף הרבה יותר של הקושי הזה: בסוף חייו של משה הוא מתנבא באופן פשוט ומוחלט[3]: אתם תמרדו בה'. מאיפה הוא יודע את זה? לא רק מאיפה הוא יודע – הקב"ה גילה לו את זה – מה עם החירות? האם יש כאן גזירת גורל? איך להבין את מוחלטות/הכרחיות של התחזית הזו, שלאחר מותו של משה יהיה קרע בין ישראל לאלוהיו? וזה יהושע, בדיוק אותו יהושע, שיהיה עליו להתמודד באופן קשה כדי לנסות להציל, ולו במעט, את האותנטיות של קדושת ישראל בדור שלאחר יציאת מצרים.

[...] אז הנה קצת מתכנית הלימוד שלנו. אבל קודם כל הפסוקים שנוגעים למרגלים עצמם:

"וידבר ה' אל משה לאמור: שְׁלַח לְךָ" – כלומר מצידך, בשבילך. וכל הפרשנים הדגישו את זה: ההחלטה הייתה בידי משה. "שלח לך" משמעו: "אם אתה רואה צורך", "אם אתה רואה את זה לטוב". אני לא יודע איך עוד לחזק את הקושי: הכול קורה כאילו שיש חירות באירועים שעתידים להתרחש – משה היה חופשי לשלוח את המרגלים האלה, או למצוא אסטרטגיה שבה רק האנשים מתוך הדור הזה, המסוגלים לכבוש את הארץ, יהיו […] ישראל של הכיבוש, והאחרים יוותרו כתוצאה, כפסולת של סינון, של מיון, כמו שהיו אפשרויות של סינונים שונים בכל מפקד. ובכל זאת, נראה שמאחורי זה יש גזירת גורל,שמשה מאשר את מה שהוא יודע שעתיד להתרחש באופן בלתי נמנע – שהרי הוא מבקש הגנה מיוחדת עבור יהושע, וכפי שאנחנו יודעים, זה יהושע וכלב: כלב – נציג שבט יהודה, תזכרו את זה טוב, ויהושע – נציג שבט מנשה, של יוסף, שהם אלו שיהיו, שוב, הניצולים של חֲמִישִית אחת – 2 מתוך 12, זה בערך חמישית –שנותרת לאחר הסינון של עם ישראל.

אז בהכרח עלינו להתמודד עם השאלה הקשה הזו. אני מותיר בצד את כל הסכנות של השמצה כנגד הזהות של ישראל מבחינת הסגנון: "עם קשה עורף". ונראה שהנביאים כלל לא היססו: הביטויים שנאמרים הן על ידי משה והן על ידי הנביאים הולכים רחוק מאוד:"דור עיקש ופתלתול", "בנים לא אמון בם". אני לא מתרגם – אלה ביטויים קשים מאוד, ולמרבה הצער זה כתוב בתנ"ך. ולא רק התיאולוגים הנוצרים, אלא כל האנטישמים שקראו את התנ"ך השתמשו בזה כארסנל אנטישמי, שלצידו "החזית הלאומית"[4] מזמן כבר הייתה נידונה על ידי בתי משפט צרפתיים... כאשר אלו עיתונים ישראליים ושרים ישראלים שמוציאים דיבת ישראל – הם חסינים. אבל כשאלה אנטישמים מבחוץ – הם עלולים להיענש על ידי... נו, הישראלים.

"שלח לך" – מצידך, בשבילך, "ויתורו את ארץ כנען". אני מזכיר לכם שיש נושא לימוד חשוב בנקודה הזו: זוהי ארץ העברים, אך היא נקראת 'ארץ כנען' משום שבימי האבות היא נכבשה על ידי הכנענים. אבל מדובר בארץ העברים, שממנה הוגלה העם - שממנו יצאו אברהם יצחק ויעקב בהמשך - אל תוך הציוויליזציה של בבל. ההיסטוריה הרשמית של ישראל מתחילה עם יציאת אברהם מאור כשדים. ההיסטוריה האמיתית של ישראל מתחילה עם האדם הראשון עם שלב חשוב אצל אחד מאבותיו של אברהם: עבר, שהעניק את הזהות העברית לשורש הזה, שמאחד הענפים שלו יצא ישראל ושאר הענפים יתייצבו כיריבים לישראל. זה מה שאנחנו מגלים בלימודים האלה. ובימינו, אנחנו מתמודדים עם אותה קריאה: אני חוזר ממסע בצרפת, ושם מספר המאמרים והתוכניות בטלוויזיה שמטילים ספק בשייכות היהודית והעברית של הארץ הזו הולך ונהיה יותר ממדאיג. במיוחד – אינני יודע, לא עקבתי, כי זה היה בערב שבת –הייתה תכנית שהוקלטה בירושלים עם... [קהל: ...] נכון, כן. לפי מה שסיפרו לי – לא ראיתי את זה –הערבי שדיבר שם הטיל ספק בזהותה העברית של ירושלים.

קהל: […] הוא ענה לו יפה מאוד ואמר לו שהוא עושה רוויזיוניזם היסטורי.

מניטו: כן, אבל סוף סוף זה הרבה יותר חמור מזה. העובדה עצמה שהתוכנית הזו יכלה להיות משודרת –אם ברנאר פיבו[5], אינני יודע איך לומר, היה לו קמצוץ של כבוד לחוקי מדינת ישראל, הוא לעולם לא היה משדר דבר כזה. אני מקווה שאתם מבינים מה המשמעות של זה. אני חייב לומר לכם, אגב, שהוא רצה לראיין אותי קודם בתוכנית שלו. הם הראו לי את התסריט שלו, ואמרתי שלא אשתתף בכלל בהונאה כזו. ולכן לא הייתי שם. בינינו, אני חייב לומר שהייתה לו בושה, אבל בכל זאת הוא עושה את עבודתו. לא – הוא עושה את עבודתו טוב כעבודה. ואמרתי לו – אגב המזכירה שלו רשמה את זה –אמרתי לו: באופן עקרוני אני צריך לבקש ממשרד הפנים לאסור את השידור שלכם. הוא הודה שהתוכנית הזו הוכנה בצרפת עבור מדינה זרה. ובכן, בתי המשפט הצרפתיים יכלו להיות מוסמכים לעסוק באי-שוויון של התכנית. [...] אדישות מוחלטת.

אז זה בנוגע לארץ כנען, יש סיבות בקבלה שמסבירות מה הפירוש של 'ארץ כנען' במובן, אני לא רוצה לומר [במובן] 'המיסטי', אלא במובן העמוק.

אז נמשיך:

"אשר אני נותן לבני ישראל". שוב, אני אסביר את זה: אין צורך לאשר שזה שייך לישראל אם זה שייך לישראל. אבל למעשה זו ארץ העברים. ולישראל ניתנה ארץ העברים. אני מקווה אם זה ברור מספיק: הזהות של העברים תיבחן באירועים היסטוריים שונים. ומאברהם העברי עד שמגיעים – לאחר שני בירורים של זהות בנוסף על בירורים אחרים שבין אברהם לעבר – אל הזהות של יעקב שנהפך לישראל. לא כל אברהם – יש ישמעאל. לא כל יצחק – יש עשיו. זה יעקב שנהפך לישראל. לפיכך, יש צורך לאשר שהארץ הזו שנתבעת על ידי משפחת אברהם – הארץ הזו נתבעת על ידי הנוצרים, היא נתבעת על ידי המוסלמים – היא אינה שייכת אלא לישראל. זה נושא חשוב ואני מנצל כל פעם את הבמה כדי לציין את זה בפניכם. הייתי זקוק לשעתיים כדי להסביר את זה, אבל אני חושב שהעיקר נאמר ברמזים האלה.

"איש איש, למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם". אגב, המרגלים המדוברים האלו – היו אנשים בדרגה גבוהה. "וישלח אותם משה ממדבר פארן, על פי ה'". אז, "על פי ה'" – אין לתרגם זאת כ"על פי צו ה'", שהרי הקב"ה אמר למשה "שלח לך" – אם תרצה, כמו שאמר לאברהם "לך לך – לטובתך". ואם אתה חושב שזה לטובתך – שלח אותם. אם אתה חושב שלא צריך לשלוח – אל תשלח אותם. "על פי ה'", פירושו, אני לא מצליח לתרגם ישירות: ברשותו של הקב"ה, בהכוונתו של האל עצמו. הם היו כולם אנשים גדולים, אישים.[6] אז תראו מיד מה אומר רש"י על "כולם אנשים", ושם נמצא אחד מהמפתחות לבעיה שלנו: "כולם אנשים" – בכל מקום שבו הטקסט של התנ"ך משתמש במילה "אנשים" זה לשון של חשיבות. ובאותו רגע הם היו כשרים.

לפני שנתקדם, אני אלמד אתכם את אחד מהפרשנים בנושא, כדי לומר שזה הוביל את המפרשים לטעון שבסופו של דבר, הצורה עצמה שבו מנוסחים המסרים נועדה להזהיר אותנו: כאשר מופיעה סיטואציה שהיא לכאורה כל כך בלתי סבירה – כשמנהיגי העם, אלו שהיו החלוצים של הציונות של אותה תקופה, הם בעצמם בגדו בפרויקט של ארץ ישראל – שלא נופתע. כי זה כבר קרה! האם זה ברור מה שאני אומר כאן? ולכן זה תקף אפילו לפני ש... (נתחיל לדון באקטואליה של ימינו א.ח.)

אני אצטט לכם פירוש. עוד לפני שמייחסים את [הפירוש] הזה למפלגה הציונית [...] של השלטון, שכבר אינם עוד ציונים, אבל עדיין נמצאים בשלטון. הפירושים מצביעים על הסמכויות הרבניות של העם היהודי שמנעו את העלייה שהייתה יכולה להציל מיליונים מאחינו. אני מצטט לכם את פירושו של הרב מוסקוביץ' בשם "גלילי זהב" שלמדתי עם הרב קוק[7]. זה פירוש שאביו של הרב קוק שיבח מאוד, הוא אחד הרבנים הנדירים של הגולה שכתב פירושים ציוניים עוד לפני שקמה מדינת ישראל. הוא היה מרומניה. למדתם את הפירוש הזה? נראה שיש בו מעט במגמה חסידית. אבל בכל מקרה הוא בבירור היה ציוני עוד לפני שהמונח התקבע. והנה מה שאומר הפירוש הזה:

"ונראה כי נושא הטקסט הוא כדי לאפשר לנו להישען על התמונה של מה שאירע ביציאת מצרים לעתיד לבוא". כאשר בתהילים מדובר על הדור של המדבר אנו מוצאים שזה נוסח כך: "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי-אל ומצותיו ינצרו ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו" (תהילים עח ו-ח).

אני אומר בעוד רגע שלמרות הכול זה לא שירת דבר. משום שאנחנו כל כך... וזה לא שירת דבר: כל ההפצרות[8] הללו שליוו אותנו במשך אלפי שנים – לא יצא מזה דבר. כשמגיעים האירועים – אנחנו לוקים בעיוורון. ואני חושב במיוחד על מה שהיה על מנהיגי העם היהודי לדעת כסיבה לשואה אפשרית. ולמעט כמה חריגים, חריגים באמת – כולם היו עם עיניים סגורות.

היו יוצאים מן הכלל, אני אציין בפניכם שניים: הרב אשלג. למדתי עם בנו, והוא אישר לי שהרב אשלג, המפרש הגדול של הזוהר, נאלץ לברוח מוורשה משום שבשנות ה־20 הוא החל להכין את העלייה של יהודי פולין. הוא היה כבר מקובל גדול כשהוא מודיע להם על השואה. וכמעט שרפו אותו! דמיינו לעצמכם היום בישראל את מי שמתריע מפני הקטסטרופה שעלולה לבוא – ואז מרחיקים אותו ושמים אותו בכלא. זה מופלא שאף אחד לא ראה, לא הגיב.

אני חושב על הרב הראשי לישראל: מדובר על המדינה היחידה בעולם שבה אי אפשר להתפלל על חורבות של בית כנסת – וזה בירושלים, על הר הבית. אם זה היה קורה בכל מקום אחר הייתה פורצת בכנסת מהומה. אבל בלב ירושלים – הרב הראשי לישראל לא פוצה את פיו. זה משהו שאי אפשר להבין. אני אומר את הדברים בעדינות. אתם רואים לאן הגענו. והכול לשווא. כך או כך, [...] מה שאומר הפירוש: הרי זה בא […]

והדוגמא השנייה זה היה ז'בוטינסקי. בשנות ה־20 הוא נסע לניו יורק עם ספר תורה על הכתף כדי להתריע בפני היהודים הציונים של ניו יורק שהשואה מתקרבת – ואף אחד לא הלך בעקבותיו. זה היסטורי מה שאני מצטט לכם מז'בוטינסקי. היחיד שמדבר מעט כך זה אריק שרון, "אריק חרבי תורישמו ידי"...

[מניטו קורא ומתרגם את המשך הפירוש]: "זה בא ללמד שזו הסיבה שהטקסט נתן בפירוט את השבחים האלו למרגלים (שהם היו כולם צדיקים, כולם אנשים) כדי שהדור האחרון ידע, בעת שתגיע הגאולה לישראל, שלא ניתן אמון באותן אישיויות שיקומו להתנגד לגאולת הארץ גם אם רואים בהם אנשים כשרים וצדיקים. ואפילו אם הם ראשים[9] (צריך לומר רבנים ראשיים) ונסיכים של הדור. ואפילו אם האל עצמו, שיודע את הדברים הנסתרים, יכול להעיד עליהם שהם צדיקים גדולים".

אתם רואים עד לאן זה מגיע. ואל תחשבו שמדובר בדברי סרק – בסוף הגמרא בסוטה יש רמז לטקסט הזה, בפירוש לפסוק "כי מי בז ליום קטנות": שבאחרית ימי הגלות יהיו צדיקים גדולים – "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". זה התלמוד עצמו שמדבר, זה לא טקסט של איזה רב ציוני – זה התלמוד עצמו שמדבר. חכמי התלמוד ידעו שבסוף זמן הגלות ישובו ויתרחשו המאורעות הללו שהם בלתי סבירים – ושאותם צדיקים יהיו הכופרים באמונה של ישראל. אין צורך לומר שמות.

אני חושב שנשב כאן עד מחר בבוקר אם נתחיל למנות את שמות הרבנים הגדולים של הדורות האחרונים שמנעו מהיהודים לבוא לארץ ישראל, ואת אלו שעדיין ממשיכים.

"אלא שלאחר כך יניאו את לב ישראל מבוא לארץ" - שלא ניתן בהם אמון. "כי סוף שיתגלה קלונם כקלון המרגלים". אי אפשר שלא להיות מופתעים לשמוע – בעיקר בגולה, אבל גם כאן – רבנים אנטי-ציונים שאומרים דברים קשים על המרגלים בעודם עושים את אותו הדבר. אני מקווה שאתם קולטים: פעם אחת חשפתי אחד כזה לעצמו: הוא נדהם לגלות מה שהוא עושה, ובסוף עשה עלייה. אתם רואים – זה מסוכן... זה אמיתי, אבל נכון.

ובכן הנה לנו רמז ראשון. אז מצד אחד זה מרגיע. זאת אומרת, לא משנה כמה בלתי סביר הוא האירוע, האנשים שצריכים לראות – לא רואים, האנשים שצריכים לדבר – לא מדברים,

וכן הלאה. ובכן, העובדה שזה ידוע, שזה [הזהות של] ישראל – זה אמור להרגיע. אבל מה שמדהים זה – שזה באמת כך. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. מצד אחד זה מרגיע, אבל מצד שני זה יותר ממדהים! איזה עם בחר לו הקב"ה? אני מקווה שאתם רואים את ההשלכות של זה. אני לא יודע אם זה היה כאן: פעם, בשבת, אבל אני לא יודע איפה, לא מזמן, […] מישהו שאל אותי שאלה לגבי השואה.

קהל: זה היה בגוש קטיף.

מניטו: אה, זה היה בגוש קטיף, אבל אני רוצה להזכיר את זה. למעשה יש בעיה משולשת של אחריות, במרכאות, לשואה: הגרמנים, היהודים והקב"ה. הגרמנים – אף אחד לא מעז להטיל בכך ספק, כי זה עלול להעמיד בספק את הציוויליזציה האירופית. וכאשר יש בהלה מעצם הרעיון לערער את הציוויליזציה האירופית, אז מעדיפים להסתדר. ואני חושב שה"מלך" הוא מיטראן, אם עקבתם אחרי מה שקרה בשנות חייו האחרונות –לדבר כאילו שזה משהו שגרתי, סוגריים בהיסטוריה של גרמניה, משהו מוגבל, משהו שהפכו אותו לבנאלי, משהו שראוי לגנאי – אבל לא יותר. ובעיקר – ואת זה אני אומר בעיקר מול התיאולוגים הנוצרים –הבהלה הזו, שהיא עמוקה מאוד, מ[האפשרות] לערער על הנצרות. כי ציוויליזציה שחונכה על ידי הנצרות במשך אלפיים שנה ומובילה לדבר כזה, זה... יכולתי לדבר על זה במשך שעות.

אבל במיוחד אצל היהודים יש בהלה לערער על האחריות של הגרמנים. מעדיפים לקבל פיצויים על תאי הגזים. ואז, היהודים –זה בלתי מתקבל על הדעת שהיהודים עצמם אחראים לזה. אז נותר רק השלישי – הקב"ה. ואז מתחילים להרהר" :שתיקתו של אלוהים" "ליקוי האל", "איפה היה אלוהים באושוויץ?". ויש אנשים גדולים בני זמננו –ובכן לא נדבר – שמתנהגים כמו ילדים, כאילו מעולם לא למדו דבר מהתורה –על איזה אלוהים הם מדברים? אבל אולי יום אחד אזכה לאומץ לתקוע סיכה בשמותיהם. אלה אנשים שחיים כיום. אני לא רוצה לומר שמות, אבל אולי יש לכם מישהו בראש. ובכן הנה, סוגרים את המשולש :מי האחראי? זה הקב"ה. רק שלא שמים לב שלא היהודים הם האחראים. ויש לנו הלכות של קידוש השם: כל היהודים שנהרגו בשואה הם קדושים, והם זכאים לעולם הבא בלי גיהינום. אבל מדובר באחראים של הקהילה, שגרמו לכך שהיהודים נפלו למלכודת. ובכל מקרה, לגבי האחראים החילונים – לא דורשים מהם להכיר את התלמוד והזוהר, אבל הרבנים – כן. ובדרך כלל, הרבנים האלו המציאו לעצמם שעיר לעזאזל כדי לנסות להסיר את האשמה מהיהודים, מהקב"ה, ומהגרמנים. אז השעיר לעזאזל זה הציונים... אני לא יודע אם אתם יודעים –מגיע הבלתי-ייאמן![10]

אז אני חוזר ואומר שזה מאוד מדאיג, הבעיה שלנו. צריך לחפש הסבר אפשרי לגמרי במקום אחר :זה הגורל של האנושות, ו[…] גורל הבחירה בישראל –זהו גורלו של העולם, שעובר דרך הבחירה בישראל.

ולכן, לא מצאתי מקור למה שאומר לכם עכשיו, כבר אמרתי לכם את זה בצורות שונות מספר פעמים: כדי שההיסטוריה של העולם תהיה צודקת, הקב"ה צריך לסדר את זה כך שיהיו נגדו כל הסיכויים. אם הייתה איזו דחיפה קטנה לכך שהעם הנבחר יהיה העם הנבחר –ובכן זה לא היה צודק. יש, אגב, מדרש שמדבר על זה, אדבר עליו עוד מעט, הוא מדבר על זה בעקיפין: כדי שאלו שמגיעים לסוף ההיסטוריה יגיעו לשם כצדיקים וכדי שהדבר יהיה צודק – יש צורך שיעברו לשם רק אחרי מאבק אמיתי של ההיסטוריה –לא ייתכן שתהיה להם "מארטינגל". אתם יודעים מה זה מארטינגל[11] –כששמים משהו במשחק, ויודעים את חוקי המשחק –זה מזויף. לכן הכול מתרחש כאילו הקב"ה בחר בעם שהוא המורד ביותר בטבעו כלפי התורה. והכול מתרחש כאילו שזה כך. הכול מתרחש כאילו רק היהודים מסוגלים להבין את תורת העברים, אבל רק היהודים מתנגדים לה. אני מקווה שזה ברור מה שאמרתי.

אני אומר את זה לעיתים קרובות בצורה אחרת: כדי להיות רב צריך להיות יהודי. מה זה רב? זה מישהו שמבין את תורת העברים. ורק יהודים יכולים להיות רבנים ולהבין את תורת העברים! והכול קורה כאילו שהעם הזה –זה לפי ההגדרה, והקב"ה יודע את זה, והתורה יודעת את זה, והיא אומרת לנו את זה –העם הזה אינו חסין מפני שזה יהיה פשוט. יש פסוק ברור מאוד[12] שבו הקב"ה אומר: אבל מצאו לי אומה אחרת שמורדת באלוהים שלה כמו שישראל מורדים באלוהים שלהם. וזה נאמר בדרכים שונות. אני מקווה שזה ברור: מין סלחנות שכזו.

ואז, לעיתים קרובות... אסביר לכם משפט שאני אומר לעיתים קרובות, במיוחד בתפוצות, ואומר לכם מתי זה נראה לי ברור במיוחד. לפני שנים הייתי בליון. והנוער היהודי ארגן הפגנת מחאה נגד רוסיה, כדי לדרוש מהרוסים –שהיו הסובייטים באותה תקופה –שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אלו היו היהודים של ליון, שצעדו בליון, כדי לדרוש מהרוסים, שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אז הייתי באותה התקהלות, שהייתה מאובטחת על ידי ה־CRS הצרפתים, ובראש התהלוכה היו דגלים צרפתיים וישראליים. ושמעתי ג'נדרם שאמר לחבר שלו: "הנה, תראה, הישראלים צועדים!" יהודי אחד יצא מתוך התהלוכה ואמר: "אדוני, העלבת אותי – אני צרפתי!". ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ואמרתי לו: "אבל אם אתה צרפתי –מדוע אתה עומד מאחורי דגל ישראלי? זה דגל זר!" הוא לא ידע מה לענות. הוא אמר: "אבל אדוני אינו אנטי יהודי, הוא צרפתי".[13] זה שורש העניין. הם אנטי-יהודים, הם לא כל כך אנטי-יהודים –הם מה שהם, אבל אנחנו הופכים אותם לאנטי-יהודים. זה מה ש[...] האנטישמיות, כדי להבין עד כמה היא בלתי נמנעת. עד כדי כך, שאנחנו מרשים לעצמנו את המותרות שיהיה אנטישמיות במדינות שאין בהן יהודים. ביפן, למשל, יש אנטישמיות נוראה ואין שם יהודים. אבל זו אנטישמיות מיובאת שמגיעה ממדינות שהיו בהן יהודים. אתם מבינים למה אני מתכוון?

אז כל זה אותה הבעיה: יש לנו את נבואת הנביאים שהאנטי-יהודים שדוגמתם היא בבל ייענשו משום שהגזימו. אלוהים בחר בבבל [לשאת את תפקיד המעניש א.ח] לא מפני שהם אנטי-יהודים, אלא מפני שהם הגזימו. הם ידעו, הם מגזימים. [...] בבל היו כמו השבט ("מטה זעמי") שמכה בנו, אבל השבט יישבר משום שהוא הכה חזק מדי. טוב, לא אומרים את הדברים האלה בפומבי, אבל אלו הנביאים שמדברים כך. ואז – זה ממשיך. אתם יודעים, הגעתי אך שלשום מפריז. הפניקה בעקבות תוצאות הבחירות של החזית הלאומית –אבל שום דבר לא זז! שום דבר לא זז! יותר מזה.

טוב, בקיצור, אני סוגר את הסוגריים. אז הכול מתרחש כאילו, כדי שחוקי המשחק יהיו צודקים. כדי שלא תהיה "מארטינגל" הקב"ה לקח את העם הקשה ביותר ככלי לגאולת העולם: אם זה עובד איתו –אעביר את האחרים. והכול מתרחש כאילו שזה עובד. אבל זה עובד כך. אני יותר ויותר משוכנע שזה נכון, מפני שמצאתי מדרש בתלמוד שאומר: למה התורה נקראת "תורה מייגעת"?כי היא מעייפת את כוחו של האדם! ושאם ישראל לא היה מתייגע בלימוד התורה הוא היה בולע את עולם החי. זה מה שאומר התלמוד[14].

[15] בכל מקרה, אלו הרבנים עצמם שאמרו את זה: יש שלושה דברים שהם הכי נוראים בעולם: אצל בעלי החיים – הנמר; אצל הצמחים – זה ה... איך קוראים לתבלין הצרפתי הזה? הצלף ;ואצל בני האדם – זה ישראל. אם מחפשים טוב [...] זה הצברים [...]

והנה מה שהפסוק עומד לומר לנו: "ואלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ... ... ויקרא משה להושע בן נון – יהושע". [...] מה זה אומר "בן נון", ולמה לא נאמר "בֶן נון" אלא "בִּן נון" יום אחד נלמד זאת. מזל הדגים זה לא כלום. יש בעיקר את ההערה הזו שתובא שוב בתלמוד. זו גמרא במסכת סוטה שאומרת: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". נראה אחר כך מקור שני, שבו היו"ד שמשה הוסיף ליהושע הייתה היו"ד שנלקחה מ"שרי" ששמה שונה לשרה. היו"ד הזה שהיה בסוף שמה של שרי נשאר תלוי באוויר – כך אומר המדרש –עד שירד והפך לאות הראשונה של "יהושע". מה הקשר בין שרה ליהושע? והרי, במקום היו"ד הזה באו שני הֵא –אחד לאברהם ואחד לשרה. אם יהיה לנו זמן, נראה גם את המדרש הזה.

ובכן, עכשיו תפתחו את ההערה של התורה תמימה, כאן, באות ו' - אתם איתי? ונקרא את זה יחד. אבל הקושי הוא: אם משה ידע –כיצד ייתכן ששלח אותם? נראה שהוא ידע, שהרי הוא מתפלל שיהושע יזכה להגנה מפני עצת המרגלים! אנחנו נלמד את הטקסט הזה –לא באופן מלא, כי יש בו כמה נושאים –ואני אתן לכם השלמה במקום אחר. ובכן, אתם איתי?

"נראה, שכוונת הפשט של מדרש זה היא שמשה התפלל באמצעות נוסח תפילה זה, והכוונה שלו הייתה שיהושע לא יצטרף לכוונת המרגלים, כדי להביא יחד איתם דיבת הארץ". וזה מלא הומור. אגב, הארץ הזאת, שקראנו לה במשך אלפיים שנה "ארץ זבת חלב ודבש", ופתאום היא "ארץ אוכלת יושביה", זו ארץ שמקיאה את יושביה. ויש ספרים שיצאו לאחרונה, בעיקר על ידי סופרים יהודים אמריקנים אנטי-ציוניים –אחד האחרונים, שהוא מאוד מאוד אלים, זה זוכה פרס נובל האחרון […]ששמו... נכון?

קהל: […]

מניטו: כן. אבל זה חוזר על עצמו אצל הרבה כותבים מ[…]בצרפת –שמעתם על אדגר מורין ?ובכן, הוא – גם הוא לא מהסס. יש עוד אחד שלא מהסס – זה אטאלי. ההשמצות נגד ישראל זה משהו ש... איך אומרים? "דיבת הארץ". ובכן, זה אתה שאמרת לי קודם מהי עוצמתם של המרגלים –שדיברו דיבה על הארץ.

אבל לפי זה יש שתי קושיות: אם משה ידע את כוונת מזימת המרגלים, איך ייתכן שהוא שלח אותם לכישלון הזה? קושי שני: למה הוא לא התפלל גם על שאר המרגלים שיינצלו מהמחשבות הרעות האלה?

"לכן נראה שמשה לא ידע את כוונתם". זה קשה, כי הגמרא אומרת את ההפך –זו הגמרא שאומרת שכאשר משה התפלל הוא התפלל: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". ולא מבינים, אני לא מבין, איך יכול התורה תמימה לחלוק על גמרא מפורשת. אתם מבינים את הקושי. לכן אני אקרא את ההסבר שלו, ואחר כך אנסה להצביע על כך שזו לא דרכו הרגילה, זהו הסבר דרש, זה לא ממש הפשט. ואנחנו נחזור לפשט של הגמרא באמצעות פרק אחר, בסיפור חייו של משה.

"הוא לא ידע את כוונתם של המרגלים, ורק עבור יהושע הוא התפלל, משום שחשד, פחד, שכשם שכל תוצאה תלויה בסיבתה, בשורשה ובעיקרה, ויהושע בא מיוסף –וביוסף היה מום של דיבה, שהוא הוציא דיבה על אחיו". זה הסבר קצת של דרש, אבל אפשר להסביר את זה גם אחרת, בעזרתו אגב. הוא פחד שמא הפגם הזה הושרש גם בו. כפי שנהוג לומר שההתנהגויות של האבות עוברות בירושה לבנים. לכן הוא התפלל עבורו. "והעובדה שהוא התפלל כך עבורו, ולא עבור גדי בן סוסי, שגם הוא היה משבט יוסף, אולי מפני שיהושע היה תלמידו של משה, והוא ייחס לו חשיבות יותר משאר האנשים". פה זה מתחיל להיות קצת דרש... "הוא אהב אותו מאוד, לפי מה שכתוב בפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון – לא ימיש מתוך האוהל", והוא ידע שיהושע הוכשר להכניס את ישראל לארץ, והוא פחד הרבה יותר שהוא ייפול בכישלון הזה…" בנוגע לגדי בן סוסי, שמייצג אפוא את מנשה, משה לא כל כך חשד בו, כי זה היה רק חשד [...] אבל אם כך, למה לא נתייחס לזה כאל חשד בלבד עבור יהושע?[…] אני לא נוהג לומר את הדברים האלה –ההסבר לא נראה.

יש דרך אחרת להשתמש בלימוד הזה של התורה תמימה: לומר שאכן יהושע בא מיוסף, וביוסף יש נטייה ל"חוץ לארץ". ולפיכך היה מקום לחשש שנטייה זו ל"חוץ לארץ" מרחפת, מכבידה על של יהושע. צריך לדעת את זה: יש הרבה מאוד מקורות שמצביעים על כך שהילדים של רחל –זה חוץ לארץ, והילדים של לאה –זה ארץ ישראל[16]. זה מאוד ברור. אפשר להתאים את זה לתורה תמימה כך.

שמתי לב שזו אותה מגמה שהרב קוק מסביר בפסוק בתהילים: "ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם" (תהילים עח ס) [17]יוסף – זו הנטייה הישראלית של התפוצות. וזה מובן מתוך סיפורו של יוסף שהוא הדגם המובהק של זה. (זה מה שהזדמן לי לומר לאחרונה לרב הראשי של צרפת. זה לא במקרה שהוא נקרא יוסף! זה לכל הפחות צירוף מקרים, שדורש התבוננות(.

בחזרה לנושא. הנה מה שאומר לנו התורה תמימה. נראה מיד את ההערה השנייה, ואחר כך נלמד בחומש דברים קטע שיאיר לכם את הקושי שלנו. אז קחו את ההערה השנייה: "י' שניטל מאִמנו שרה, שנקראה שרי, עלה ונשתטח לפני הקב"ה, ואמר: ריבון העולמים עקרתני מן הצדקת הזאת. אמר לו הקב"ה: צא לך –בעבר היית נתון בשם של אישה ובסוף תיבה, חייך –שאני נותנך בשם זכר בראש תיבה". וזה מה שכתוב בפסוק: ויקרא משה להושע בן נון – יהושע".

זה מדרש בלתי מובן! זה יהודי... כי אנחנו מבינים את כל המילים, אבל זה לא אומר כלום. ולכן צריך לצטט המון מקורות. אצטט רק כמה מהם. יש מקור שאומר[18] שהעולם הזה מסומן באות "ה", והעולם הבא מסומן באות "י", לפי הפסוק "כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (העולם הזה והעולם הבא). אז העולם הזה נברא ב"ה", "בה-בראם - בה"א-בראם", "ברוך שאמר והיה העולם", והעולם הבא נברא ב"י". השם – שם הוויה –לעולם הבא הוא "אהיה" – בעתיד, "יהיה". יש פסוק שמציין זאת: "יהיה ה' אחד ושמו אחד". זו המילה "אחד" שתהיה שמו של ה'. בעולם הזה זה יו"ד ה"א וי"ו ה"א –בעולם הבא זה יו"ד ה"א יו"ד ה"א. אז כדי לפשט: היו"ד מסמן את העתיד של העולם הבא, ה"הא" – משמעו כאן, עכשיו", הא לחמא עניא". אבל יש קושיה: כי [בסדר האל"ף-בי"ת] היו"ד בא אחרי הה"א. אתם יודעים את התשובה? התשובה חשובה מאוד, אבל היא פשוטה מאוד: זה העולם הבא שאלוהים רצה לברוא, והוא צמצם אותו בעולם הזה שמאפשר לזכות בעולם הבא. אז היו"ד נברא לפני הה"א!

ואם תספרו: א׳ + ב׳ + ג׳ + ד׳ – זה יוצא יו"ד. אחד + שתיים + שלוש + ארבע – זה יוצא עשר (הערך המספרי של האות יו"ד). יש תוכנית: זה העולם הבא שנברא תחילה. למעשה, זה העולם הזה שנברא תחילה. יש בשפה המרקסיסטית, ב[...] המרקסיסטי, קטגוריה מאוד ברורה שמסבירה את זה: זו "התשתית" ו"מבנה העל" (infrastructure et superstructure) אבל יש לנו משפט בתלמוד, שמעולם לא מצאתי את המקור שלו אגב, אם יום אחד תמצא אותו תגיד לי אם זה בתלמוד או במדרש: "סוף המעשה – במחשבה תחילה". בתוכנית – יש את היו"ד, שהוא סוף המעשה – עשייה. זה ברור? לכן, תמיד בסוף העשייה מתגלה מה שהיה בהתחלת המחשבה. הבנתם את הפרדוקס לכאורה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – "בריאה" – זה עולם הבא. "והארץ הייתה תהו ובהו" –שבירת הכלים, צמצום, […] אני לא מתרגם.

אז זה מקור ראשון. המקור השני הוא לגבי שיר חדש: יש עשר שירות שיושרו, תשע כבר נשמעו, העשירי הוא "שיר" בזכר, כבר לא "שירה חדשה", אלא "שיר" בלשון זכר. זה שיר שאחריו לא יהיו עוד תולדות, לא יהיו עוד הולדות. אני מתכוון –בתחילת ההיסטוריה שלנו יש את שרה שמולידה את ישראל, ובסוף ההיסטוריה שלנו יש את יהושע –שבאופן נורמלי, אם העם היה ראוי, הוא היה צריך להיות המשיח של יציאת מצרים –בזמן יציאת מצרים. ואני רוצה ללמוד מיד את המקור שמרחיב את זה מעט. כלומר, משה היה צריך לסיים את ההיסטוריה של העולם הזה, ויהושע להתחיל את ההיסטוריה של הזמנים המשיחיים. ואז – העם לא היה ראוי[19]...

אז קחו דברים, בפרק ל"א. הפסוק שנלמד, כמפתח לקושי שלנו –פסוק ט"ז בפרק ל"א: "ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ...". זו נבואה של הגורליות שעליו אני מדבר איתכם: הקב"ה שאומר למשה –הנה אתה עומד למות והעם הזה יתמרד. אז זה שוב נראה כמו ייעוד/גורל צפוי מראש. יש מילה בצרפתית שאומרת את זה טוב יותר? יותר מ"גורליות" . "קבוע מראש", אם תרצו, יותר מ"ייעוד". ובכן, זה משה עצמו שמסביר אחר כך, הסביר להם, קחו בפרק ל"א, פסוק כ"ז –משה אומר לעם:" כי אנכי ידעתי את מריך, ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום –מרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי...". כלומר: משה יודע מניסיונו האישי מה יקרה אחר כך: אם כבר כשמשה היה כאן הם מרדו, קל וחומר אחרי מותו.

לכן זה מחזיר אותנו לשאלה שהצגתי בהתחלה: לא מדובר בעם שמוכרח בגזירה אלוהית של ייעוד מראש, מוכתבות מראש, להיות כזה. אלא משום שהוא כזה, אלוהים בחר בו. אני מקווה שזה ברור מה שאני מסביר לכם עכשיו. כדי שלא יהיו טענות בדין האחרון. הקב"ה היה יכול בצורה פשוטה מאוד לתת לנו את "המארטינגל", את הוראות ההפעלה, איך לעשות כדי לנצח. ובכן –לא רק שהוא לא נתן לנו [את הוראות ההפעלה], אלא שההוכחה לכך שאנחנו כאלה –זה שהוא כן נתן לנו וזה לא מועיל. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. כמובן שזה מועיל לדעת מה היינו צריכים לעשות כדי להצליח. לא לומר שזה חוסר ניסיון בקריאת התורה, (כביכול) "אתם לא תבינו את זה מעצמכם". זה כל כך פשוט –כל עם אחר הוא עצמו. היחיד שהוא ההפך של עצמו –זה היהודים!

וזה מתגלה באופן הכי ברור אצל אלו שהיו אמורים להיות "נורמליים" לפי התורה. אני לא רוצה לומר יותר, הבנתם. ומה שמתגלה פה זה שהם הופכים לקריקטורות של עצמם. כש... אגב, זה כבר נמצא אצל הרבנים. אם תלכו למלאכי, הדרך שבה מלאכי מדבר: "תופשי התורה – לא ידעוני", אלו שאחראים להפיץ את התורה אינם מכירים אותי, אומר הנביא בשם ה'! אז רואים איך זה מתרחש בקרב החוגים שאמורים להיות החוגים האדוקים של העם – כאן ובתפוצות –שדווקא שם מתרחשים הסקנדלים הפיננסיים הכי נתעבים... וזה תמיד היה כך. רואים שגם משה וגם שמואל –לגבי שמואל, נקרא בהפטרה –שניהם אומרים לעם: "עליי אתם לא יכולים לטעון טענות בענייני ממון. האם לקחתי מכם חמור אחד?" אתם מכירים [...] אם מסתכלים מה קורה במפלגות הדתיות –חוץ מהמפד"ל, שמעולם לא היה בה סקנדל –זה מזעזע.

ובכן, אנחנו חוזרים לשאלה מההתחלה: ראשית, זה מרגיע – כי ככה זה. שנית – מדוע זה כך. לכן אנחנו בטוחים שנגיע אל הסוף: "והיה שארית ישראל". השארית – זו ישראל. זה מה שנקרא בהתחלה "ראשית" שחוזר בסוף כ"שארית". אלו אותן אותיות, בסדר אחר. אבל באיזה מחיר? הנה הבעיה.

נשארה לי רק נקודה קטנה להוסיף: הקשר בין שרה ויהושע. אני רק ארמוז עליו בקצרה: שרה פותחת את ההולדה של ישראל. הפעם הראשונה שהמילה "תולדות" מציינת הולדה עבור ישראל היא כאשר שרה מולידה את יצחק. וההולדה הזו תצליח אחרי בועז ורות, שכן דוד יֵצא מן ההולדות שהחלו בשרה.

אבל אני רוצה לצטט לכם מקור נוסף הנמצא בגמרא במסכת מגילה: אתם יודעים שכמו בירושלים, בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע חוגגים את פורים ביום שלאחר מכן. יש אפילו ערים שחוגגים בהן יומיים, משום שלא בטוחים. לכאורה, היה מתבקש לקבוע כך את החג לערים שהיו מוקפות חומה בימי אחשוורוש. והגמרא במגילה מסבירה שכדי לתת כבוד לארץ ישראל הוחלט לקבוע את הקריטריון של ערים מוקפות חומה בימי יהושע.

ויש קשר נוסף למה שקורה בפורים: בפורים פסקה נבואת הנביאים. נבואת הנביאים נפסקה –והיא נפסקה בימי אחשוורוש ואסתר. יש כמה פסוקים שמצביעים על כך, במיוחד פסוק שנלמד בגמרא בחולין:[20] שואלים שם – היכן יש רמז לאסתר בתורה? זה הפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". "אסתיר" – אותן אותיות כמו אסתר. אבל אסתר זה שם פרסי, ו"אסתיר" זו מילה בעברית. זה לא עובד... ובכן – זה כן עובד: ההתגלות נפסקה בימי אסתר המלכה, ולכן שם ה' אינו מופיע במגילת אסתר –הוא מופיע בהסתר.

ובכן, ההתגלות הייתה אמורה להיפסק אחרי יהושע.[21] אבל מפני שלא היינו ראויים, נבואת הנביאים שנועדה להוכיח את ישראל המשיכה אחרי יהושע, והיא המשיכה עם הנביא הושע – אותו שם ממש. זה מוכיח שהיה אמור להיות רק שישה ספרים: החומשים, וחומש יהושע. אבל מפני שישראל חטאו הנבואה הייתה חייבת להימשך עם הושע, עד לימות אחשוורוש ואסתר המלכה. תבדוק את פסוק ב', פרק א' של הושע. אתה שם? ובכן, אני מקשיב: "תחילת דבר ה' בהושע...". זוהי תחילת הנבואה מחדש – אחרי יהושע. אז יש מדרש שמשווה את אסתר שמלכה על 127 מדינות, לשרה שמתה בגיל 127 שנים. המדרש הזה קושר את שרה עם ימי אחשוורוש, שהיו אמורים להיות ימי יהושע. אז אני אתן לכם את הציטוטים השונים האלו –כדי להראות לכם שיש עקביות בכל המדרשים האלו...

ולבסוף, אני חוזר בדקה שנותרה לנו לליבה של הסוגייה, למרכז העניין: אנחנו דור שעדים לכך שגם כאשר יודעים, הכול מתרחש כאילו זה לא עוזר במאומה. ובכן, זה עוד לא סופי, נקווה שבימים הקרובים זה כן יעזור במשהו. טוב, בכל מקרה, אתם יודעים. ככה זה. יש שאלה?

קהל: ככה זה, בלי תנאים? האם יש אפשרות אחרת?

[1] -  le sens direct - אפשר להציע גם : הפירוש המילולי, המשמעות הישירה.

[2] לגיטימיסטי (מלטיניתlegitimus – ): חוקי, ראוי. מתאר נטייה לקבל סמכות, שלטון או חוק, אך ורק משום שהם נחשבים לגיטימיים מבחינה פורמלית, ללא בחינה מוסרית או ביקורתית.

[3] purement et simplement - באופן בלתי מותנה וישיר

[4] מפלגתו הלאומנית של לה-פן בצרפת

[5] ברנאר פיבו (Bernard Pivot) היה עיתונאי, סופר ומבקר ספרות צרפתי, שנחשב לאחד הדמויות המרכזיות בעולם התרבות הצרפתי. הוא נולד ב-5 במאי 1935 בליון ונפטר ב-6 במאי 2024 בגיל 89.

[6] des personnalités -   אישיויות. צורת רבים של אישיות

[7] הרצי"ה

[8] Exhortations – ניתן גם לתרגם הטפות או תמריצים

[9] פרפראזה על דברי הכתוב "ראשי בני ישראל המה"

[11] מתוך ויקיפדיה : מרטינגל הוא שיטת הימורים שבה מהמר מכפיל את סכום ההימור לאחר כל הפסד, מתוך תקווה שכאשר ינצח, הוא יכסה את כל ההפסדים הקודמים וירוויח סכום השווה להימור הראשוני. למרות שזה נראה מבטיח, השיטה עלולה להוביל להפסדים גדולים בשל הצורך בהון בלתי מוגבל

- בתורת ההסתברות – מרטינגל הוא תהליך סטוכסטי שבו הערך הצפוי של הצעד הבא, בהתחשב בכל הצעדים הקודמים, שווה לערך הנוכחי. זהו מושג חשוב במתמטיקה ובסטטיסטיקה, במיוחד בניתוח משחקים הוגנים ובמודלים פיננסיים.

[12] ירמיהו ב י, יא : "כי עברו איי כיתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד הן היתה כזאת ההימיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

[13] כלומר, היהודי שאליו פנה מניטו לא הבין שהתנהגותו - אחיזה בו זמנית בשני הדגלים - מגבירה את האנטישמיות.

[14] ביצה כה ב

[16] מספד למשיח? עמ 43

[17] ראו מספד למשיח? עמ' 50

[18] מנחות כט ב

[19] "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא". (נדרים כב ע"ב)

[20]     קלט ב

[21] נדרים כב ב : "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד

שערכה של ארץ ישראל הוא".

הנזיר ונדר הנזירות

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (במדבר ו, ב).

מעמדו של הנזיר מבחינת התורה הוא דו משמעי. מצד אחד הוא נחשב לקדוש: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (שם, ח). למרות זאת, בסוף תקופת נזירותו, הוא צריך להביא קורבן חטאת, דווקא מפני שהוא התחייב בנזירות. במילים אחרות, מצב הקדושה שהוא קיבל על עצמו – ולא כדי למלא אחר חובות של התורה, או מתוך הכרח כלשהו[1] – כמו מוביל אותו לסוג של אשמה, הרובצת עליו כל עוד הוא לא קיים את חובתו. זוהי אשמה 'חפה מפשע': להיות כפוף לחובה שקיבלת עליך בהתנדבות, אך לא הספקת לבצע אותה.

כך, כל זמן שהוא בנזירותו, הוא אינו יכול להיחשב כצדיק,[2] והוא יצטרך לכפר על סיכוני העבירה שהוא נחשף אליהם מרצונו. אולם אחרי שהוא עמד באתגר זה, 'היוצא מן הכלל', יברכו אותו על מעשה הגבורה שלו, והוא יאושר במעמדו כצדיק.

אנחנו מבינים אם כן למה הפסוק משתמש במילה 'פלא' לגביו. צריך להבין זאת במשמעות המדויקת של הביטוי 'יוצא מן הכלל' – הוא יצא מהכלל של ההתנהגויות הרגילות. הנדר טומן בחובו סוג של גבורה, מלאת סכנות, שהתורה לא מספקת להן הגנה, בשונה מהמצב לגבי יתר מצוות התורה. התורה קובעת דברים בהתאם לטבע האנושי האמיתי. מקור ההתגלות של התורה הוא בורא העולם, בורא עולמם של בני האדם, ולא המייסד של כת נזירית זו או אחרת. לכן השגחה מיוחדת (סייעתא דשמיא)[3] מלווה את קיום המצוות. משום כך, כשאדם מקבל על עצמו חוקים נוספים, יהיה אשר יהיה המניע לגבורה הנועזת הזאת, הוא מסתכן. לכן התורה לא מצווה על מעמד של נזיר. היא צופה אותו, סובלת אותו, מחוקקת בעניינו, אך היא איננה מייסדת אותו.

בעידן שלנו, מקובל לכנות את מצב הנזירות שמתארת התורה בשם: 'חומרות', שהמניעים לקיומן – בין אם הן דתיות או חילוניות – אינם מובנים מאליהם.[4]

במקומות רבים בתלמוד, שאין כאן המקום לדון בהם, נראה שרבותינו הבחינו בכך שמאחורי הנזירות מסתתרת לעתים קרובות התנהגות נרקיסיסטית.[5] למרות זאת, באופן כללי, המסורת היהודית מקבלת את החומרות כְּתֵּרַפְּיָה. אכן, יש מצבים שבהם המאבק נגד היצר נזקק לעזרה על ידי חומרות שמתחייבים אליהן באמצעות נדר, על מנת לחזק את הרצון הטוב. וכל זה מכובד מאוד. הַדְּרָמָה מתחילה כאשר, מתוך סוג של גאווה, מציגים את 'הקביים' של החומרות כאילו הם כללי התורה, ומבקשים להטיל את קיומן על כל הקהל.

המושג של 'אשמה חפה מפשע' המופיע למעלה, יכול להיראות כפרדוקסאלי. אבל האמת היא שהדברים מושרשים בלשון חז"ל: משמעותו של המונח 'חייב' – אשם – עשויה גם להיות 'כפוף לחובה'. מי שנתון לחובה ועדיין לא קיים אותה – הוא בגדר 'חייב'. ובכל זאת האשמה הזאת היא 'חפה מפשע', מפני שבאמת לא נעשה עד כה שום חטא, אף שיש מעין 'חטא', בכך שהאדם חייב את עצמו ללא מחשבה מַספקת. לכן רגילים במסורת היהודית להוסיף לכל הבטחה את המילים 'בלי נדר'. על אותה דרך, המונח 'זכאי' פירושו גם 'חף מפשע', משוחרר מהחוב על ידי קיום החובה.

רואים מכאן כמה הדיוק במילים העבריות עצמן יכול להאיר את האמת שבתורה.

שירת הלויים

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט).

פרק ז של הפרשה מתאר את טקס חנוכת המשכן. תרומתם של ראשי השבטים לחנוכה זו כללה גם שש עגלות, המיועדות למשפחות הלויים שהוטל עליהן לשאת את החלקים השונים של המשכן, לאורך כל תחנות המסע במדבר. בני קהת לא קיבלו עגלות, מכיוון שהיו ממונים על כלי המשכן עצמם.[6] היה עליהם לשאת אותם על הכתף: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ".

ההוראה שבפסוק זה ברורה: אלו מהלויים שהיו ממונים על המשכן כבית המוקדש לעבודה, היו רשאים להשתמש לעבודתם באמצעים שהתעשייה האנושית מספקת כדי לסדר את יחס האדם לסביבתו, לביתו, שהרי העולם נברא כ'ביתו של האדם'. כמו כן, המשכן, המבשר את המקדש בתקופת ההליכה במדבר, הוא בית לאיש הקדושה, לכהן. כשם שהאדם מקבל על עצמו לטפל בעולם, ומסדר אותו בעבודתו (במשמעות הראשונית של המילה 'עבודה': מלאכה), כך הוא בונה את 'בית הקדושה', בית המקדש, כמקום של מפגש בין הבורא לנברא, על ידי העבודה (במשמעות השנייה של מילה זו: פולחן).

אנחנו יודעים שההגדרה של העבודה – במובן הראשוני שלה, המלאכה – נלמדת דווקא מאותן המלאכות הנצרכות לבניית המשכן.[7] לכן אך טבעי היה שעבור השירות במשכן – כבית – ישתמשו באמצעים שנועדו לסדר את המאמץ של העבודה, כלומר במכלול הטכניקות שהאדם מסוגל להמציא. במקרה זה, מדובר בהובלה באמצעות העגלות. ראשי השבטים הם אלה שהיו צריכים לספק את העגלות הללו, מפני שתפקידם הוא לפתור את הבעיות הכלכליות של האומה (מלאכה), ולמסור אותן ללוויים – שתפקידם הוא לדאוג לחיים הרוחניים של האומה (פולחן).

אולם, כלי העבודה עצמם אינם חלק מהבית, מהמשכן כבית. המרחב שלהם איננו המרחב של העולם; הוא הפנימיות שלו. כשם שהנשמה מחוברת לגוף, אך איננה 'חלק' מהגוף, אלא היא מה שמחיה את הגוף ומאפשר את המודעות של האדם לעצמו. לכן, עבור משפחת קהת, שהיא משפחתם של משה ואהרן, השירות הוא ישיר וללא אמצעים. מה שהם נושאים – הם נושאים בעצמם.

השיר

התלמוד דן במישרין בעיקר ייעודם של הלויים – השיר – ונותן לנו להבין, מתוך הפסוק, את משמעות העבודה המבוצעת על ידי האדם עצמו, שהייתה מיוחדת למשפחת קהת:

"וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". ממשמע שנאמר "בַּכָּתֵף" – איני יודע שיישאו? מה תלמוד לומר "יִשָּׂאוּ"? אין יִשָּׂאוּ אלא לשון שירה, וכן הוא אומר (תהלים פא, ג): "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף". (ערכין יא, א) 

יש כאן רמז לכך שהשיר, הייעוד המיוחד ללויים, מוזכר בתורה, במילה "יִשָּׂאוּ". מונח זה בא מהשורש 'נשא', שנותן את השם לפרשה, ומשמעותו: התעלות, בכל המשמעויות של המונח.

האנלוגיה כאן ברורה: כבר בקשר לפסוק בפרשה הקודמת, הגמרא ציינה ש"עֲבֹדַת עֲבֹדָה" פירושה 'שיר':

"כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, מז), אמר ר' יוחנן... "לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" – איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה. (ערכין יא, א)

במילים אחרות, השיר מלווה כל עבודה אחרת. הוא הנשמה של ההתעלות המתרחשת בעבודה.

המשוררים

שבט לוי, המיועד לליווי הרוחני של האומה הישראלית, היה מכוח זה ערב לאחדותם של כלל השבטים. אנחנו רגילים לרעיון של שנים עשר שבטי ישראל, אולם למעשה ישנם שלושה עשר. וכפי שידוע, הערך המספרי של המילה 'אחד' הוא שלוש עשרה.

ליעקב היו שנים עשר בנים, אך צאצאיו של יוסף התחלקו לשני שבטים: אפרים ומנשה, כך שהשם של יוסף נעלם ממספר בני יעקב, ובמקומו באים שני בניו. נמצא אם כן שלאמיתו של דבר היו שלושה עשר שבטים. אך לאחר חטא העגל, שבט לוי, שלא היה שותף לאירוע, הובדל משאר שבטי ישראל.[8]

על ידי הבדלה זו, שבט לוי היה ערב לאחדות הקדושה של כלל ישראל. היום, בהשאלה, אפשר היה להניח שכלל היהודים שייעודם המיוחד הוא 'דתיות', היו צריכים למלא את התפקיד של שבט לוי. אך ניתוח סוציולוגי מפורט היה מוכיח בקלות שהיהודים החרדים, למעט מקרים נדירים, נוטים, בדרך הפוכה, להתנהל כמייסדי שבטים 'פרושים', ומנשלים את הכלל מהקדוּשה שצריכה לשרת את כולם, ולא רק לשרת את עצמם.

כנגד זה, הפייטנים – יותר מאשר הוגי הדעות או החכמים – הם ממשיכיהם של הלויים, המשוררים של נשמת ישראל. כולם יכולים להזדהות עם השירה שלהם, תהיה אשר תהיה הייחודיות של כל אחד. בימינו, עובדה זו כבר מאוד מורגשת בישראל.

[1] ראה 'תורה תמימה' על פסוקנו, הערה י.

[2] שמא יעבור על נדר נזירותו לפני סוף הנזירות (ה"ע).

[3] קיימת סיעתא דשמיא בקיום המצוות משום שהחובה מקנה לך זכויות. מצב זה לא תקף אצל הנזיר, מכיוון שהוא מכניס את עצמו בחיובים שאינם מן התורה (ה"ע)

[4] דוגמה לחומרות חילוניות: אדם שמטיל על עצמו כבלים מוסריים מיוחדים, כמו לעזור למישהו אחר על חשבון מצבו הכלכלי בצורה מופרזת.

[5] ראה ספרי, פרשת נשא, פסקה כב, על הפסוק בספר במדבר ו, ב (בעניין הנזיר מן הדרום, שהסתכל על בבואתו במעיין).

[6] דהיינו הארון, המנורה, מזבח הזהב וכדומה.

[7] כלומר, ההגדרה ההלכתית של המלאכות, שנאסר לעשותן בשבת – נלמדת ממלאכות המשכן (ה"ע).

[8] דווקא מתוך שהובדל, ולא היה צריך לדאוג לקיום עצמו, שבט לוי התפנה להתעסק בכלל האומה (ה"ע).

השיעור ניתן בשנת 1994

לעילוי נשמת יקירנו
אילן מנחם בן מנחם ז"ל
בן דוד וחנה הי"ו
אהוב על משפחתו ידידיו ומכריו
קבע עיתים לתורה במסירות
תמך בלומדי תורה בצנעה

פעל לתיקון עולם וחירות האדם
נזדכך ונטהר בייסורים קשים וקבלם בגבורה
נתבקש לישיבה של מעלה
ביום כ"א טבת תשע"ח

תמלול: Textline26

עריכה ותרגום: אברהם כליפא

תודה לראובן ולנה רוזנטול על הסיוע

מניטו: ... פרשת ראה, המתחילה בפרק יא פסוק כו. הכנתי שלושה נושאים ללימוד שלנו, אבל אם יש לכם שאלות, נתחיל מהן. אין לאף אחד מכם שאלות?

קהל: זו לא שאלה, אבל ביקשת שנזכיר לך לבאר לנו את הפסוק "עֵינֵיכֶם רֹאוֹת" (בראשית מה, יב), בנוגע לרב, כאשר הוא עדיין נמצא.

מניטו: ולמה דיברנו על זה?

קהל: בנוגע לזה שמשה היה עדיין בחיים.

מניטו: יפה, אז תפתחו בחומש בראשית, פרק מה פסוק יב.

יראת ה' ואהבת ה'

קהל: בשיעור שעבר, הרחבת והדגשת את הנושא של "יראת ה'", שהוא דבר מאוד חשוב, אבל התורה מלמדת אותנו שאהבת ה' קודמת ליראת ה'; היא יותר חזקה ויותר חשובה מיראת ה'.

מניטו: יפה מאוד. איפה זה כתוב בתורה?

קהל: "ואהבת את ה' א-לוהיך".

מניטו: מה זה הרעש הזה?

קהל : ???

מניטו : זו לא סיבה לעשות רעש. אתם יודעים מה הפירוש של "שמע ישראל"? תשתוק ישראל אחרת לא תוכל לשמוע... אגב זה פסוק מפורש: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז, ט) בערבית 'סקאט'.

מניטו: יפה. אני קודם כל צריך לדייק את דבריך: רש"י מביא את הספרי על הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ו, ה):

עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו.

כלומר המניע על ידי היראה והמניע על ידי האהבה שונים במהותם. ללימוד הזה התכוונת? למדנו את זה בפעם שעברה, אבל אולי קיצרתי יותר מדי, לכן אני חוזר: המניע של קיום מצוות לא תעשה, הוא היראה – כיון שאני חושש לפגוע בערך כל שהוא, אני לא עושה מה שאוסרים עלי לעשות. יש למילים משמעות פשוטה: 'אני ירא', זו היראה לפגוע באותו הערך, זו 'יראת שמיים'. ואילו המניע המביא לקיום מה שצריך לקיים, זה האהבה. כיון שאני אוהב את מי שמבקש ממני לעשות רצונו, אני עושה רצונו. כיון שאני אוהב מה שמבוקש ממני, אני עושה. לכן קיימים שני המניעים: היראה, עבור מצוות לא תעשה; והאהבה עבור מצוות עשה. אבל יש סדר, סדר כרונולוגי אם תרצו: קודם כל המניע על ידי היראה, ואחר כך המניע על ידי האהבה. מה שרש"י כותב כאן, מגיע רחוק יותר: אפילו במניע על ידי היראה, צריך לפעול מתוך אהבה. זה יותר עמוק, אבל אתם מבינים מעצמכם. כיון שאני אוהב אותו, אני ירא להזיק לו.

אני מנצל את השאלה כדי לפתוח סוגריים קצרות: לעיתים קרובות אנחנו מתמודדים עם הבדלי הרגישות הדתית בין האסלאם והנצרות מחד, והיהדות מאידך. כל פעם שאני מדבר על זה – ובצורות שונות – זה כאשר אנחנו מתמודדים – ובדור שבו אנו חיים אי אפשר שלא להתמודד עם זה – עם בעיית היריבות בין הזהויות שיצאו ממשפחת אברהם. אנחנו נמצאים בירושלים, במרכז יריבות הזהויות; מצד אחד, האסלאם עם ישמעאל, מצד אחר הנצרות עם עשיו. בסופו של דבר, ואי אפשר שלא לשים לב לזה – זה אגב דבר מאוד חשוב שיש להיחשף אליו, אבל צריך לשכוח אותו מיד, משום שזה כל כך עצום, שזה נותן פחד גבהים: ההיסטוריה של האנושות משחזרת את ההיסטוריה של משפחת אברהם. היריבות של עשיו אומצה על ידי הנצרות, והיריבות של ישמעאל אומצה על ידי האסלאם. והנה האסלאם והנצרות מהווים עולמות ענקיים; המאורעות שגרמו לשתי יריבויות אלו להיקבע – הנצרות מחד והאסלאם מאידך – סבוכים מאוד, והנה זה חוזר באופן פשוט ביותר לתביעה של ישמעאל על ארצו של יצחק, ולתביעה של עשיו על השמיים של יעקב. אני לא יודע אם אתם רואים עד כמה עצמה ההתמודדות שלנו עם המשמעות של ההיסטוריה שלנו.

זה נושא אחר, אבל אני מעלה אותו: מדוע היהודים לא רגישים לכל זה? מדוע הנוצרים רגישים לזה, המוסלמים רגישים לזה, אבל היהודים לא? תראו מה שקורה בממשלה. היום ראיתי בטלוויזיה ויכוח בכנסת בנושא: למי יש יותר זכויות על הר הבית, לפלסטינים או לירדנים? ומה עם היהודים?! אין מה לדבר. אני לא יודע אם אתם תופסים איך הבעיה מוסתת על ידי האסטרטגיה המקיאוולית של שמעון פרס. הבעיה היא בין הארגון לשחרור פלסטין לירדן, ואל תחשבו שזה בין היהודים לערבים... והוותיקן יושב בפינה וממתין להכרעה. אני לא יודע אם אתם רואים את הבעיה.

בנוגע לשאלה התאולוגית שלנו – וכמובן זה יהיה סכמתי, משום שכל היוצאים מן הכלל קיימים, אבל הם שייכים לנטיות האישיות של תיאולוג זה או אחר, באסלאם או בנצרות: האסלאם שם דגש על היראה, והנצרות על האהבה. כאשר יש לערך אחד עליונות על פני ערכים אחרים, זו כפירה. שניהם הכרחיים, אבל כשיש אחד בלי השני... אביא לכם דוגמה אחת: הרגישות היהודית תמיד ראתה טומאה גמורה בצורה שבה הנוצרים – ובייחוד הנוצרים המיסטיים – מדברים על אהבת ה'. זה לא צנוע בכלל. אני לא חושב שאתם קוראים את הספרות הזו, אבל אם תקראו את ההתפרצויות המיסטיות של תרסה מאווילה[1] או של איגנטיוס מלויולה[2] – ובכוונה ציטטתי לכם את שניהם מפני שהם ממוצא יהודי – זה לא צנוע. זו אהבה נטולת יראה, אז אין גבולות. זה ... בקיצור, אני לא רוצה להשתמש במונחים בצרפתית, הם לא מספיק 'מבושלים'... ואילו בתוך האווירה של הדתיות האסלאמית, זו האימה המוחלטת. קיים תהום בין הבורא לנברא, והכניעה המוחלטת – 'אסלאם' מבחינה אטימולוגית פירושו להיכנע ולהשתטח על הרצפה, 'מוסלים' בערבית פירושו 'הנכנע', אבל נכנע באופן הערבי של המילה... אני לא יודע אם אתם יודעים מה זה הכניעה אצל הערבים...

אתם רואים שיש כאן האחד בלי השני. מחד, שמו דגש על הטרנסצנדנטיות המוחלטת - האסלאם, ומאידך שמו דגש על האימננטיות המוחלטת – הנצרות. שני המניעים לעצמם הינם אותנטיים, אבל צריך לדעת שהאחד ללא השני, זו 'ה'-כפירה המוחלטת. האם זה ברור? אז אנחנו גם מוצאים אצל הנוצרים, בייחוד אצל הפרוטסטנטים, את התפיסה של הטרנסצנדנטיות; ואנחנו גם מוצאים אצל המוסלמים, בייחוד אצל הסופים, התפיסה של האימננטיות; אבל בדרך כלל, זה כפי שציינתי.

אצטט לכם משנה מפרקי אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" – אל תהיה נוגעים בדבר בעבודה שלכם, כלומר תעבדו מאהבה. "ויהי מורא שמים עליכם" – זו היראה. גם כאן, זה כפי הסדר שציינת בשאלתך. אולי הבאתי לכם בשיעור שעבר את הפירוש של גדולי הפרשנים בימי הביניים: "ויהי מורא שמים עליכם" – בעברית, זה ציווי: שמורא שמיים יהיה עליכם. אבל זה מנוסח באופן כזה שניתן לקרוא אותו כהבטחה: אם אתם תעבדו מאהבה, בלי נגיעה בדבר, מורא שמיים יהיה עליכם. כלומר יראו מכם כמו שיראים מ-ה'.

אני חושב שכן דיברתי על זה, אולי בקצרה: למדנו את התופעה של 'קדוש מעונה'[3]. יש לזה מקורות בתלמוד: חיות השדה מפחדות מן הצדיקים. אם אדם צדיק באמת, חית השדה מפחדת ממנו, ולא ההיפך. עשינו ניסיון באנתרופולוגיה זואולוגית – זה מדע שקיים ושלמדתי בדרך אגב, כאשר למדתי את האנתרופולוגיה האנושית, 'מוזיאון האדם' זה אומר לכם משהו? הייתי שם במשך שנתיים כדי ללמוד את כל הדברים הללו. ואכן, יש עדויות מופלאות: אם האדם מפחד, הכלב לא מפחד ממנו. אבל אם האדם רגוע ושליו, הכלב מפחד ממנו. אבל זה עוד יותר עמוק, כאשר הבעל חיים חש שעומד לנגדו אדם לא מוסרי; אז הוא משתולל. כל אלו ניסיונות שנעשו, יש על כל זה מונוגרפיות. אלו עבודות המכונות מדעיות, אבל למדתי אותן... אז זה הולך בכיוון הזה. יש הרבה מאוד פסוקים כגון "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם" (בראשית ט, ב); האומות ייראו מכם[4], במידה ואתם תהיו... אנשים טובים, זהו.

זה מה שרציתי להביא, כלומר זה לא סותר, אבל יש סדר: קודם כל יראה, לאחר מכן אהבה. והאהבה מביאה ליראה יותר עליונה, המכונה 'יראת הרוממות'[5]. הרב צבי יהודה לימד אותנו ביחס לתולדות המידות: 'יראה' מביאה ל-'אהבה', שתי אותיות משותפות. יש מין הליכה דיאלקטית של המידות האלו.

הדגשתי את הנקודה הזו בשיעור שעבר כדי לומר שיש הרבה מאוד יהודים שמתביישים – לעומת התיאולוגיה הנוצרית – לדבר על יראת ה'. אין מה להתבייש, יש למילים האלה משמעות פשוטה: יראה, משמע יראה מלעשות רע; וזו יראה אמיתית. יש הרבה מדרגות, כבר אמרתי לכם אותן, אני לא חוזר עליהם. אבל אני רוצה להזכיר דברים שאמרתי בשם מורי, יעקב גורדין ז"ל, שהיה אומר לי: אם מישהו אומר לך שהוא לא ירא מה', אתה תירא ממנו. זה מאוד ברור. הוא היה מביא את התלמוד שאומר: אם אתה רואה עובד כוכבים על המדרכה, תעבור צד, משום שאם הוא לא ירא מהקב"ה, הוא גם לא ירא מלהרוג אותך. זה סכמתי, אבל זה זה. צריך לחשוש מאדם שאין לו יראת שמיים: מאחר והוא לא חס על עצמו, מדוע שהוא יחוס עליכם? אתם מבינים את הלימוד שיש כאן. אבל באמת מדובר על יראה.

הניסיון הפדגוגי שלי מביא אותי לומר את הדברים הבאים: יש לחשוש מאדם שעושה כאילו שהדיבור על יראת ה' אינו מספיק דתי; משום שזו אסטרטגיה של התודעה שמסתירה את היצר הרע, בתת מודע. איני יודע איך להסביר לכם את זה. אבאר זאת בעזרת דוגמה: רבי היה אומר לי: מדברים היום על 'אתאיסטים', כאשר ההגדרה הפילוסופית היא: אתאיסט שאינו מאמין בקב"ה. אבל האם הוא יודע על מה הוא מדבר?! מה פירוש "הוא לא מאמין ב-ה'", אם הוא לא יודע על מה הוא מדבר?! אגב בהלכות ממרים, כתב הרמב"ם: אי אפשר לכנות 'אפיקורוס' – שזה קרוב לאתאיסט – רק תלמיד חכם. רק תלמיד חכם יכול להרשות לעצמו להיות אתאיסט; מי שאינו תלמיד חכם הוא פשוט עם הארץ. הבנתם. אין צורך להרבות בכינויים בלתי מבוקרים... פעם שמעתי מאדם שלמד בישיבת אקס-לה-באן[6], בראשות הרב חייקין זצ"ל: פעם הגיע אליו בחור ישיבה, מאוד מודאג: "אני חושב שאני לא מאמין ב-ה'". אותו בחור היה מאוד עצוב. הרב ענה לו: "אל דאגה, האל שעליו אתה חושב, אני גם לא מאמין בו...". כל זה כדי לבאר לכם מה שהרב שלי אמר: אתאיסט מודרני הוא מי שלא מאמין ברע; מי שלא מאמין שהרע הוא רע. מי שיכול להפוך את הרע לטוב. חווינו את זה עם התעמולה הנאצית, שם זה היה בולט ביותר: עד הנאציזם, מי שהיה עושה את הרע, ידע שהוא היה עושה את הרע. אבל הנאצים הצליחו להוכיח לעולם שהם עושים את הטוב, כאשר הם עושים את הרע. יש על זה דברים מאוד יפים של לוינס. אני לא זוכר באיזה ספר, כי אני קראתי את זה במאמר, לא בספר. הוא הסביר שהדרמה של תקופת הכיבוש הייתה שזו היה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה לא ידעו היכן הטוב והיכן הרע; הרע עשה עצמו טוב, וגרם שיחשיבו את הטוב לרע. וזה מה שקרה עם הפנייה החדה של ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים: במכה אחת, פתאום, הרע הופך להיות הטוב, והטוב הופך להיות הרע. עשו דמוניזציה של החלוצים, ואת הרוצחים, מלאכים. במכה אחת. זו בדיוק אותה בעיה, וזה חמור מאוד. יתירה מזו, האידאולוגים יודעים היטב מה שהם עושים, אבל הם מצליחים לשכנע את עצמם, וזה חמור מאוד.

אביא לכם דוגמה נוספת, שגם קיבלתי מהרב שלי: הרשעות הגדולה ביותר שניתן לעשות כלפי הזולת הוא להתייחס אליו כאל מלאך. משום שאחר כך, "מחכים לו בסיבוב", ועם הבעיה הראשונה, מאשימים אותו שאינו מלאך. אני לא יודע אם אתם מבינים מה שאני רוצה לומר. אבל זו רשעות ערמומית... "מה, אינך מלאך?!" אתם רואים כאן את המריבות בין בני זוג... "המלאך שלי"... זו אכן רשעות בטהרתה. עלינו לדעת שלכל אחד ואחד יש יצר הטוב ויצר הרע. להתנהג כאילו לשני יש יצר הטוב בלבד, זה מרושע מאוד. אתם רואים את תחבולת הרְשע. אנחנו מוצאים מעין זה בתוך נצרות, לפחות בנטייה של הפוריטניזם הנוצרי, להתנהג כאילו שאנחנו מלאכים, אבל כיון שאנחנו רק בני אדם, אנחנו אבודים. זה העניין בגדול.

"עֵינֵיכֶם רֹאוֹת"

עכשיו תפתחו בפרק מה פסוק יב בספר בראשית.

אני ממתין בסבלנות עד שתפתחו. העבודה המעשית היחידה שאני מבקש מכם לעשות – כמובן שאתם יכולים לטעון שזה בזבוז זמן – זה להתאמן בחיפוש הפניות.

יוסף מתוודע אל אחיו. נקודה זו חשובה מאוד, יש פסוק לעיל (שם מב, ח): "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". מי זה יוסף? הצדיק הנסתר, שמכיר את אחיו אך אחיו לא מכירים אותו. עד שהוא מעמיד אותם בניסיון שמאפשר לו להתגלות אליהם.

זה דבר מאוד חשוב בהיסטוריה היהודית: יש יהודים שלא מכירים את הצדיקים הנסתרים ואילו הצדיקים הנסתרים מכירים אותם בתור יהודים. לתת לכם דוגמה או שניחשתם? ניחשתם... היהודים מחולקים לשניים, הדתיים והלא דתיים. והנה הפלא: הלא דתיים מכירים בזה שהדתיים הם יהודים. אבל הדתיים לא מכירים בזה שהלא דתיים הם יהודים. שמתם לב לזה? זה יוסף ואחיו: הוא הכיר אותם, אבל הם לא הכירוהו. שמא תאמרו: הם חייבים להכיר בהם, שהרי הם ניכרים. אבל יוסף, לא היה חייב להכיר בזה שאחיו היו אחיו. והוא בכל זאת הכיר בהם, אבל הם לא הכירוהו. זה ברור?

כאשר יוסף מתגלה אל אחיו אומר הפסוק:

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם.

אתם זוכרים את השאלה ששאלתי: צריך היה להיות כתוב "אזניכם שומעות כי פי המדבר אליכם". מה הפירוש של "עֵינֵיכֶם רֹאוֹת" שפי מדבר אליכם? אתם מבינים את קושי, לכאורה. בעברית זה לא קשה. נקרא את פירוש רש"י ולאחר מכן אתן לכם את המבנה של החידוש של רש"י:

והנה עיניכם רואות - בכבודי, ושאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם.

איך כאשר הרואים את כבודו של יוסף הם רואים שהוא מהול? תכף...

ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש.

ועיני אחי בנימין - השוה את כולם יחד

לבנימין

לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם.

רש"י אמר בעיקר שלושה דברים: אתם רואים שאני מהול, שאני מדבר בעברית, ושאין לי שנאה כלפיכם. איך רש"י הוציא את זה מן הפסוק?

הנה המבנה של ההסבר של רש"י, וכך תבינו יותר מהר כל אחת משלוש הנקודות. לומדים מבנה זה בעיקר ביחס לחידושיו של המהר"ל מפראג, בנוגע לכל התורה כולה. המהר"ל מלמד שכל הציוויים של התורה מתחלקים לשלושה ממדים: מצוות בין אדם למקום, מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם לעצמו. אתם כבר מורגלים לחלוקה הזו. ואנחנו מוצאים את שלושת הממדים הללו בלימודו של רש"י.

יש פסוק בקהלת (ח, א): חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו. קיים הסוד של הפנים האנושיים. הפנים האנושיים שייכות, מתייחסות, למדרגה של יש נבדלת לגמרי משאר הגוף האנושי. בעצם, זה לא רק הפנים, אלא זה הפנים ועוד איבר נוסף. אם אתם מסתכלים על הצורה, המורפולוגיה, של הגוף האנושי, הגוף כולו מבוסס על מורפולוגיה מסוימת, אך הפנים מבוססות על דבר שמעבר לזה. זה דרך הפנים שההנפשה של הפנים גורמת לנו לחשוב שיש נשמה. האם זה ברור? על מנת להאיר נקודה זו, אתן לכם דוגמה בנוגע למשה: כאשר משה ירד מן ההר שעליו קיבל את לוחות הברית, פניו קרנו כל כך עד שאי אפשר היה לסבול זאת, והוא היה צריך לשים מסווה על פניו.

זה אגב היסוד של 'הסודר' שתלמידי החכמים מניחים על ראשם. כבר לא נוהגים כך היום, אבל מי מכם שראה תמונות של תלמידי חכמים – בעיקר ספרדים – ודאי ראה שמעל הכיפה, יש להם סודר שמכסה את פניהם. אצל האשכנזים, זו הטלית שיש על ראשי תלמידי החכמים. אני לא יודע אם אתם זוכרים תמונות אלו. אם יהיה לנו זמן, אסביר לכם מדוע.

מכל מקום, הנשמה של אדם הראשון הנפישה את פניו. משה, שהיה בעל זהות אנושית עם כוח הרבה יותר גדול, גופו כולו היה מונע על ידי נשמתו, ופניו עוד יותר. הבנתם את היחס? למעשה יש על הפנים גילוי שכינה, וזה מה שהם ראו: "כי פי המדבר עליכם" – שאני מהול. כלומר יש בפנים קדושה שנובעת מן המילה, שהוא האיבר השני בגוף האדם, שאינו שייך למכלול המורפולוגי. יש בפנים השתקפות של דבר הרבה יותר עתיק, מכובד, מאשר בשאר הגוף.

הבנת התורה

זה מתחבר לכך שרק הנימולים מבינים את התורה; שזה לכאורה גם דבר מסתורי. אבל ניסיון החיים מורה שזה כך. וזה בעיקר מלמד אותנו מה הפירוש של "להבין את התורה". יש לי הרבה מאוד חברים גויים, מאורות בכל המדעים האנושיים; ממש אנשים גדולים. במתמטיקה, בפיזיקה, בביולוגיה, במשפטים, אפילו בפילוסופיה; מה שתרצו; הם באמת מוחות גדולים. ברגע שמדובר בדת, בתורה, מתגלה הזיה מוחלטת. אני מתאר זאת באופן סכמתי, אבל זה בדיוק זה. כאשר אני משוחח עם אנשי כנסיה, אני שם לב שהם לא מסוגלים להבין פסוק אחד; למרות שהם אוהבים את התנ"ך, והם אוהבים אותו באופן דתי, אבל הם לא מבינים בו שום דבר, שום כלום. מניין זה בא? זה בא מכך שהתורה יכולה להיות מובנת רק למי שמהול; זו עובדה מציאותית. לכן צריך להבין מה הפירוש של "להבין את התורה".

קהל: ומה עם הנשים?

מניטו: צפיתי שתשאלו שאלה זו, חכו רגע שאסיים דבריי. אני אפילו מוסיף: מדוע הנשים לא מצוות על לימוד תורה? תקבלו תשובה לשתי השאלות כאחד[7].

אני אפילו מכיר יהודים, מהולים כדת וכדין, שאינם מבינים כלום לדף גמרא.

קהל: אז צריך למול אותם שנית!

מניטו: לא, אבל צריך להסיר מהם ערלת הלב.

אבל הם לפחות מבינים מה זה אומר שהם לא מבינים. אני לא יודע אם זה ברור. הכרתי תלמיד חכם גדול מאוד, שהיה תלמיד חכם של הפשט של התורה – הוא היה משפטן אגב – אבל הוא בעצמו הודה בפני, שללמוד שלושה דפי גמרא זה גורם לו לסחרחורת; הוא לא היה מסוגל. להבין את התורה, זה לא להבין את משמעות המילים. כל מרצה באוניברסיטה מסוגל לתרגם פסוק, אפילו ביוונית או בלטינית. 'לימוד התורה', זה לא לתרגם פסוק - כי זה דקדוק; להבין את התורה זה להבין את המשמעות. אני לא יודע אם זה מספיק ברור. אני לא צריך להדגים לכם זאת: כשמתחילים לקרוא עברית, הדבר הוודאי הראשון הוא שאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים שום דבר. אפשר לתרגם, אבל מתרגמים דברים שאנחנו לא מבינים. לדוגמה, השאלה ששאלתי: מדוע הפסוק אומר "עיניכם הרואות כי פי המדבר אליכם". על מנת להבין, צריך לקבל את המסורת של הקריאה. רק עם הפסוקים, מילון והשכל, אי אפשר להבין שום דבר. האנשים הישרים יודו שמה שהם מבינים זה שהם לא מבינים כלום.

מסורת קריאת התורה

אני חוזר על הדוגמה הראשונה שאני רגיל להביא, משום שזו הדוגמה הראשונה בקריאה של התורה, וזו השאלה הראשונה של רש"י: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים", רש"י אומר: למילה "בראשית" אין משמעות, "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", והוא נותן לה משמעות על פי המדרש: "בראשית" – בשביל התורה, בשביל ישראל. הוא גורם לנו לקרוא אחרת לגמרי. בפעם הראשונה שיש לנו ספר שמתחיל מההתחלה, רש"י אומר שזה לא תקין! אם תקראו את רש"י, יש כאן פעלול ספרותי עצום, ואף אחד לא שם לב לדבר הזה: בפעם הראשונה שספר מתחיל מההתחלה, רש"י אומר: אין לזה משמעות, זה לא תקין... ההיגיון פשוט מאוד: זה לא יכול להיות לפני או אחרי הראשית, כי 'ראשית' ו-'לברוא' זה זהה. אגב, שלוש האותיות הראשונות של המילה בראשית, הן 'ברא'! הראשית של הראשית זה הבריאה. כלומר, העולם לא יכול להיברא לא לפני הראשית ולא אחריה. 'העולם נברא בראשית', זה אותו דבר. אז מה הפירוש של "בראשית"? תחשבו היטב על זה, אפשר לסובב את זה בכל הכיוונים, אין תשובה. לכן צריך להזדקק למסורת, כדי להבין מה פירוש המילה "בראשית". בעלי הדקדוק שואלים: בראשית מה? הרי בעברית, "בראשית" זו סמיכות. בראשית מה, ברא ה' את השמים ואת הארץ? אם תאמר בראשית הזמן, הזמן הוא ממד פנימי של ההוויה, הפיזיקאים יודעים זאת. אתם מבינים את הדברים האלו. לכן אתם רואים שהפסוק הזה בלתי מובן, ורש"י אומר לנו זאת, תוך כדי שהוא גורם לנו להבין שכל הפסוקים כולם בלתי מובנים באותה מידה. תראו מה רש"י כותב:

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני

הוא לא אומר "הפסוק הזה", אלא "המקרא הזה", כל המקרא כולו. כלומר כל הטקסט הזה אינו אומר אלא: תמצא לי משמעות. אף פעם לא שמתם לב לזה? ואחר כך הוא מצטט מדרש:

כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב) ובשביל ישראל שנקראו "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב, ג).

כלומר, מדובר במגמה של העולם. יש לעולם ראשית משום שיש לו מגמה, מטרה, ואין פירושו "בתחילה" כלל וכלל, כפי שרגילים להבין. כי המשמעות של המילה 'בתחילה' לא נמצאת בפסוק. זה ברור. לכן יש לקרוא את רש"י באופן הזה: אין כל המקרא הזה אומר, אלא דרשני על פי רבותינו. מדוע? משום שרק התורה וישראל הם 'ראשית', כלומר אין תורה אלא תורת ישראל, ואין ישראל אלא ישראל של התורה. אתם רואים שזה הולך לכיוון אחר לגמרי. כשמתחילים 'לקרוא', מבינים שכשמתרגמים, לא מבינים כלום; אבל צריך שמישהו יסביר. אני יכול להרצות במשך שש שעות על החצי הראשון של האות הראשונה של המילה הראשונה. זה ברור.

אני חוזר לנושא שלנו: צריך להיות מהול על מנת להבין את התורה, והסוד הוא שניתן לראות על פניו של אדם אם הוא מהול או לא.

מניסיון – ואני מתכוון לדבר הרבה יותר רחב מזה – יש לי חוש מסוים: כאשר אני מלמד, אני תמיד חש אם יש בקהל לא יהודיים.

קהל: על פי המראה החיצוני?

מניטו: לא... אתם יודעים שיש יהודים שנראים כמו גויים, ויש גויים שנראים כמו יהודים; אל תחשבו שזה עניין של מראה חיצוני. עם הזמן שמתי לב שזה כך. פעם הרצאתי בעיר מרסיי, במרכז וייצמן, שהוא מרכז מסוג ציוני. היה שם קהל גדול, מורכב מהרבה מאוד פייה-נואר[8]. הפייה-נואר, מזהים אותם על ידי המבטא שלהם... בסוף ההרצאה, אישה אחת – בעלת מבטא חזק מאוד – שאלה אותי שאלה שנראתה לי מוזרה. אמרתי לה: אני ממש מתנצל, אבל לפני שאני עונה לך, יש לי שאלה: האם את באמת יהודייה? וכל הקהל פרץ בצחוק – היא הייתה יהודייה בתהליך התנצרות. כולם הכירו אותה, אני לא. כלומר, לפי צורת הדיבור, מרגישים אם זה בא מלשון הקודש או לא. יש חוש כזה.

אספר לכם סיפור אחר שעולה בזיכרוני: הייתי בפריז, בתנועת נוער בשם "דרכנו", תחת ניהול הנשיא לשעבר של הקונסיסטואר של פריז, בני כהן. הוזמנתי לשם לתת הרצאה, הגעתי בגישה מאוד חיובית, משום שבני כהן בזמנו – ואני חושב שהוא לא השתנה – היה מאוד ציוני פריזאי, אבל ציוני. בסוף ההרצאה – והקהל הבין היטב שאני הייתי ציוני מעודד עליה – נעמד אדם בסוף האולם, ואמר: "כבוד הרב, כל זה מאוד יפה, אבל אני רוצה אחריות על זה שאני יכול להיות יהודי נאמן בארץ ישראל, כי זה לא מובן מאליו!" אני מסתכל עליו, בתמיהה – והוא היה אחד עם זקן, ציציות בחוץ, לבוש כיהודי דתי. אני מסתכל עליו ואומר: אתה יודע, אם מבקשים אחריות על מנת לחזור אל אימא, זה אולי בגלל שזו לא האימא שלך[9]. וכל הקהל פרץ בצחוק: זה היה גוי בתהליך גיור. מאז, זה הסתדר אצלו... כל זה כדי לומר לכם שתופעה זו קיימת.

והנה הגמרא קובעת שיש שלוש עבירות שייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. תראו מה אומר יוסף לאחיו על מנת שהם יכירו אותו: עבודה זרה – אני דובר עברית. שפיכות דמים – אין לי שנאה כלפיכם כפי שאין לי כלפי בנימין. גילוי עריות – אני מהול. אתם רואים את שלושת הממדים. זה ברור?

זה הפשט של רש"י: מה שמתרחש כאן הרבה מעבר לסיפור ההרפתקה של 'האח האבוד'. יש הרבה מאוד אגדות, קוראם לזה באוונגליון 'הבן האובד'[10] שנמצא; זה הרבה מעבר לכל זה. אחי יוסף הכריחו אותו להוכיח את עצמו בתור צדיק, כיון שהוא בעצמו האשים את אחיו בכך שעברו על שלושת הדברים הללו. אתם זוכרים בתחילת פרשת וישב: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב). המדרש מבאר: הוא היה מספר ליעקב שלושה דברים רעים על אחיו: הם אוכלים אבר מן החי. האחים היו מבוגרים ויוסף היה נער; והוא היה רואה אותם מרחוק נושאים ונותנים בשווקים עם תושבי הארץ, ואתם יודעים איך זה מתנהל בשוק: מזמינים אחד את השני לאכסנייה, ואוכלים ביחד; ויוסף חשב שהם היו אוכלים לא כשר; והוא נענש על זה. הוא גם האשים אותם בגילוי עריות, כי הם היו מתבדחים עם הסוחרות והלקוחות, והוא האשים אותם בבוז כלפי בני השפחות. לכן הוא התנסה בשלושה ניסיונות אלו, והצליח להישאר צדיק: הוא התנסה על ידי אשת פוטיפר, התנסה על ידי הפיתוי להתבולל בציוויליזציה המצרית וכו'. ועכשיו הוא מצדיק את עצמו: אני צדיק בשלוש מדרגות אלו. אתם מבינים את מה שהפסוק רוצה לומר כשהוא אומר את מה שהוא אומר. על הנושא הזה, הבאתי לכם את החידוש של הרב אשלג, שקיבלתי ממנו באופן ישיר; זו הייתה אחת מהפעמים הבודדות בחיי שלמדתי בבני ברק, זה היה כדי ללכת לבית הרב אשלג וללמוד אצלו לילה אחד. במהלך הלימוד, בשעה שלוש בלילה [...][11]. "עיניכם הרואות כי פי המדבר אליכם". זה מה שלמדנו בשבוע שעבר.

פרשת ראה

עם כל זה, אנחנו מגיעים למילה הראשונה של הפרשה: "רְאֵה".

אנצל הזדמנות זו על מנת לקשר בין מה שאנחנו נלמד מן הפסוק, לבעיה כללית יותר.

יש בפסוק הזה תוכן חשוב בפני עצמו, והוא: יש לאדם בחירה חופשית. להיות נתון לחיים, פירושו להיות נתון לחוויה של בחירה. הכל קורה כאילו שנבראנו בעולם הזה על מנת להבחן במה שאנו מכנים 'הבחירה החופשית'. כלומר החירות לבחור בין טוב לרע.

אקשר זאת לבעיה רחבה יותר. אפשר לשאול: מדוע הקב"ה ברא אותנו בתוך עולם בלתי מושלם? זו שאלה תיאולוגית לא פשוטה. קיים פער בין מה שנראה שהתורה אומרת על העולם לפי השיפוט של הקב"ה, שהכל 'טוב'; לבין המציאות כפי שאנו חווים אותה. אנחנו, הנבראים, חווים עולם שבו יש טוב ורע. והנה נראה – ואני מדגיש 'נראה' – שהתורה מדברת על עולם שכולו טוב. יש כאן פער שהרבה מאוד אנשים בעלי תודעה דתית, לא מעיזים לשאול את עצמם מטעמי צניעות; שמכל מקום מעסיק הרבה מאוד תודעות אנוש, הגם שהם אדוקים ודתיים. החשש מחילול הקודש, להגיד "העולם כפי שאנו חווים אותו, אינו כפי שהתורה מדברת עליו". מיד כשעוברים את הפרק הראשון, עם הפסוק שחוזר באופן סיסטמתי: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב"; ופתאום, נופלים לתוך החטא. שמתם לב לזה? עד כדי כך שזה נראה כמצדיק או לכל הפחות מסביר ומקרב אל השכל הטבעי של האדם את התיאולוגיה הנוצרית של 'החטא הקדמון' – תוסיפו ניואנסים לכל מה שאמרתי כאן, אני מקצר על מנת להרוויח זמן. התיאולוגיה הנוצרית לא מצאה הסבר אחר אלא שהעולם היה מושלם, והתרחש אסון – החטא הקדמון – שגרם לכך שהעולם הפך להיות מה שהוא. והנה, ההסבר באמצעות החטא הקדמון על פי התאולוגיה הנוצרית לא מסביר שום דבר, שהרי מניין עצם האפשרות הזו בתוך המבנה של העולם? כל זה רק דוחה את הבעיה. בייחוד, אחד האופנים לנסח את התזה של החטא הקדמון, הוא לומר שאדם הראשון התפתה על ידי מלאך שהודח. מניין האפשרות שמלאך יודח? 'לוסיפר', שמעתם על הדברים הללו? 'לוסיפר' שהיה מלאך מן המניין, 'נושא האור', הודח, ופיתה את אדם הראשון והאישה הראשונה. מה שמרשים, זה כמות האנשים בעלי רצון טוב שמאמינים במיתוסים הללו. זה בלתי נתפס, כמות המוחות האנושיים שחיו מתוך אמונה במיתוסים הללו, מבלי לשים לב שזה לא סביר בעליל. כדי להסביר את הופעת הרע, מסבירים את הופעת הרע על ידי הופעת הרע. זה לא הסבר! מה גרם לכך שאדם הראשון התפתה? מלאך שהודח. אבל מה גרם לכך שמלאך הודח?! הבנתם את הבעיה; זה רק לדחות את הקושי. לאמיתו של דבר, כל זה משום שקוראים את התנ"ך מתוך תרגום, ולא שמים לב מה כוונת התנ"ך כאשר הוא אומר על דבר שהוא 'טוב'. לצערי, אני לא בטוח שיהיה לנו מספיק זמן, אבל אתן לכם בסוף השיעור את המקורות, ואתם תראו ששאלה זו כבר נידונה בפרשה שלנו. מה הפירוש 'טוב' בעיני ה'? אביא לכם אחת התשובות החשובות: המהר"ל מסביר שמה שראוי להיות קיים, מכונה 'טוב'. אכן, קיימת דיאלקטיקה בתוך המדרש, שאפילו מה שאנו מכירים בתור רע, כלול ב-'טוב' שראוי להיות קיים. מסבירים זאת על הפסוק: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". המדרש מבאר: 'טוב' - זה הטוב, 'מאוד' - זה המוות, הצד האחר. אני חושב שגם בחכמה של הגויים, יש משפט דומה: 'היותר טוב הוא האויב של הטוב'. 'הטוב והמטיב': מטיב, זה כואב. אם אני מסתפק ב-'טוב', זה טוב. אבל אם אני רוצה יותר מטוב, 'מטיב', מה שמשפר, זה מה שמביא את הייסורים. אבל זה ממד אחר של העניין.

הפסוקים אומרים שכל מה שקיים מלבד האור, אינו אלא קירוב של מה שהקב"ה רצה. אני מסביר לכם זאת בקצרה: רק לגבי האור נאמר "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). עבור כל שאר תכנית הבורא, כתוב "וַיְהִי כֵן". תקראו היטב את הפסוקים. "כן", שרגילים לתרגם "וכך היה", אין משמעותו 'אותו הדבר'; אלא משמעותו 'כמו'. 'כן', זה קירוב של הדבר, בערך. יש מילה לטינית מאוד מדויקת בהקשר הזה: 'קואזי'; זה 'כן' בעברית. 'כן', פירושו גם oui, זה מתחבר ל-'נכון', כלומר: אני מסכים משום שזה מספיק קרוב, אבל זה עדיין לא אותו דבר. זה מה שאמר פרשן גדול בשם רבי אברהם בר חייא, הנשיא מברצלונה, מחבר ספר הגיון הנפש, שחי במאה ה-9 בדרום צרפת וצפון ספרד. אביא לכם את המבנה של הפרשנות שלו לפרק הראשון של התורה, ואתם תמצאו אותו בפסוקים כאשר תקראו אותם מחדש: יש ארבע קטגוריות של קיום: אלו שעליהם אמרה התורה "יְהִי" - הם נצחיים בעולם הזה. למשל "יהי אור", האור מתמיד בעולם הזה. ואם כתוב "וַיְהִי" עם השם של הנברא, זה גם מתמיד בעולם הבא; "יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר": האור מתמיד בעולם הזה ומתמיד בעולם הבא. לאחר מכן, המאורות, עליהם כתוב "יהי": "יְהִי רָקִיעַ". הרקיע מתמיד בעולם הזה, אבל נעלם בעולם הבא, ויש פסוקים על זה, ומשום שכתוב "וַיְהִי כֵן". הקטגוריה השלישית, היצורים הארציים, עליהם לא נאמר "יהי", למשל: "נַעֲשֶׂה אָדָם", "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ", "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". לא נאמר עליהם "יהי", ולכן הם לא מתמידים בעולם הזה – היצורים הביולוגים הארציים בני תמותה בעולם הזה, ובני תמותה בעולם הבא, כיון שכתוב עליהם "ויהי כן". אבל על האדם נאמר "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ולכן הוא נצחי בעולם הבא. זה פירושו של בעל הגיון הנפש. מתוך הפירוש הזה, אני לוקח את העיקרון של "ויהי כן", כלומר "ויהי רק כן". זו התשובה לשאלתך, "יהי אור ויהי אור", כלומר זה באמת אור שהיה; כל השאר זה רק קירוב של מה שנקבע בתכנית. יש רק פילוסופיה אחת שבה מצאתי דבר דומה: משל המערה של אפלטון. כלומר מלבד האור, הכל קיים רק בתור הצל של מה שהוא היה יכול להיות. זה לא בדיוק מה שאומר רבי אברהם בר חייא, אבל זה הולך באותו כיוון.

אני חוזר אלינו: המשמעות היא שישנו מיזם של העולם, זהו העולם באמת. העולם באמת מצד המיזם, הוא מושלם; וישנה המציאות של העולם, העולם ברמת המציאות, שהוא בחוסר שלמות מוחלט. המיזם של העולם הוא 'טוב' בלבד, והמציאות של העולם היא 'טוב' ו-'רע'. זה מה שצריך להבין: הפער שבין העולם של האמת - המכונה 'מחשבת הבורא', לבין העולם של המציאות. הקביעה של המונותאיזם היא שמי שרצה בעולם של האמת, ברא את העולם של המציאות. מכאן האופטימיות של מסורת התנ"ך. לעומת זה, במחשבה היוונית, נופלים לתוך פסימיות, משום שיש 'גירושין' בלתי הפיכים, בין האמת למציאות. האמת והמציאות לעולם לא יהיו חופפים, מכאן הפן הטרגי של המחשבה היוונית. אני לא יודע אם אתם מבינים את ההבדל הגדול.

על יסוד זה אני חוזר לעניין: עולם המציאות, הוא עולם דואלי. המילה "בראשית" מתחילה באות בי"ת. עולם של שני הניגודים, הטוב והרע, שבו אנו נמצאים במעין פרוזדור, לקראת הבדיקה: "מה אתה מעדיף? העולם של הטוב או העולם של הרע?". הכל קורה כאילו אנחנו נמצאים בעולם שהוא קדם-עולם, פרהיסטוריה של העולם האמיתי, שמהווה מעין מבחן בנוגע לשאלה הבאה: האם אתה זכאי להיות נברא? רק כאשר אנחנו קונים את הזכות הזו, אנחנו נבראים באמת, לעולם הבא. התורה מודיעה מלכתחילה שהעולם הזה זמני; זה העולם של המציאות שקודם לעולם של האמת. ויש לעולם של המציאות מגמה הכרחית: זה העולם של הבחינה של הבחירה החופשית. וזו הבעיה שמופיעה בפסוק הראשון:

רְאֵה, אָנֹכִי

לא כתוב 'אני', אלא 'אנכי', כלומר 'זהו אני ש-':

נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

אתם רואים שזו אותה בעיה: להיות נתון לקיום זה להיות נתון לדילמה: עצם הקיום איננו ניטראלי, הוא טוב או רע. אם הוא בצד של הטוב, זו ברכה; אם הוא בצד של הרע, זו קללה. זה ברור? ובגלל שאנחנו לא שמים לב לרצינות שבה התורה מעבירה ישירות את המסרים שלה, שאנחנו עמוסים בבעיות שווא, כגון מה שציינתי מקודם: האם התנ"ך לא יודע שאין שום קשר בין העולם של המציאות שבו אנחנו חיים לעולם האידיאלי, של הטוב המוחלט? אתם מבינים שאנחנו לגמרי מחוץ לתיאולוגיה הנוצרית; לא מדובר בעולם מושלם שהפך באופן מאגי לעולם בלתי מושלם, אלא זה עולם שהוא מושלם לפי המיזם, אבל מתממש בצמצום, במיעוט של הויה, ברמת המציאות, שמהווה מבוא לעולם הבא; העולם שהולך ובא. אני רוצה לומר שהתורה לא צריכה ללמד אותנו שהעולם הזה מביא לעולם הבא; אם אנחנו לא תופסים את זה בכוחות עצמנו, זה סימן שזה לא נוגע אלינו. איש האמונה תופס את העולם הזה בתור העולם הזה של העולם הבא. אם זה לא כך, לומר שהקב"ה ברא את העולם הזה, זה חילול הקודש. מה שהקב"ה ברא זה העולם הבא, והוא צמצם אותו – בכוונה, זה לא איזה לוסיפר שעשה את זה, אלא הבורא – לתוך הממדים של העולם הזה, ואמר לו: תצטרף למיזם.

זה מה שכתוב בפסוקים הראשונים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". יש כאן ניגוד: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", לברוא זו התכנית של הבורא; השמים והארץ של הפסוק הראשון מושלמים. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – הארץ הפכה להיות תוהו ובוהו. לא כתוב "ותהי הארץ תוהו ובוהו" אלא "הייתה". כלומר היא הפכה להיות תוהו ובוהו. אני צריך יותר מדי זמן כדי להסביר לכם את המנגנון של התוהו הזה. האר"י ז"ל הוא זה שביאר מה שהתרחש בין הפסוק הראשון לשני – "שבירת הכלים". כלומר, העולם של האור, העולם המושלם, העולם של העולם הבא, קדם לעולם הזה. הוא קיים בתכנית של הבורא, והתכנית הזו צומצמה לתוך הממדים של המציאות. תפקידו של האדם להביא את המציאות למדרגת האמת, באמצעות הבחירה החופשית: אם אני מעדיף הטוב על פני הרע, אני אומר בזאת שיש לי הזכות להיות נברא, ואני מגיע לעולם שכולו טוב. זה מאוד סכמתי ומתומצת; וזה עיקר תורת היהדות. בורא העולם הזה הוא זה שרצה בעולם הבא. כלומר הוא באמת רצה בעולם הבא, ואנחנו קובעים שמי שרצה בעולם הבא ברא – במובן של 'עשה' – את העולם הזה כפרוזדור לעולם הבא.

קהל: איך זה מתחבר לרעיון המשיחי?

מניטו: הרעיון המשיחי אומר שהעולם הזה כבר מספיק מוכן על מנת להיות הפרוזדור לעולם הבא. כלומר העולם הזה, אבל 'טוב'. כך היה אומר רבי נחמן מברסלב לתלמידיו: אנחנו מדברים על העולם הבא ועל העולם הזה; העולם הבא אני מבין, אבל העולם הזה, איפה זה?! כאן זה הגהינם! לא כאן בירושלים, אלא איפה שהוא היה...

אם אנחנו מוכנים להסתכל על העולם הזה בעיניים של המציאות, זה מה שאומר המדרש על 'מאד': ראשי תיבות מרה אפר ודם. מספיק לקרוא את 'לה-מונד'[12] כדי לדעת מה זה העולם... עולם מלא בוץ. מספיק להסתכל על מה שקורה ברואנדה[13]; וזה רק אחד המאורעות של ההיסטוריה הארוכה של האנושות. אנחנו חווינו את השואה, עם זה, הגויים מכירים את השואה שלהם. איך אפשר לומר "העולם הזה" על עולם שבו יכולים להתרחש דברים כאלו? לפי רבי נחמן, זה אפילו לא 'העולם הזה', אלא זה הגהינם. לגבי האחריות על זה ואיך הגענו לכל זה, זו בעיה אחרת. אבל, עובדה: המציאות היא כזו שלא ניתן לשייך לקב"ה עולם שכזה; זה גידוף.

זו הסיבה שאנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש. זה חידוש אחר, אבל אתם מכירים אותו: אי אפשר לפאר את הקב"ה על בריאת העולם הזה בקול גדול, לכן אומרים את המשפט הזה בלחש; חוץ מביום כיפור, שבו אנחנו כמו מלאכים, לכן אומרים אותו בקול. אני לא יודע אם שמתם לב לזה: בכל ימות השנה, השטן מאשים אותנו בצביעות אם אנחנו מפארים את הקב"ה על זה שהוא ברא את העולם הזה. אבל יש יום אחד בשנה שבו הוא לא יכול נגדנו, זה יום כיפור. ביום זה, אנחנו כמלאכים, ואנחנו יכולים להודות לקב"ה על זה שברא את העולם שלנו. אבל אנחנו סגורים בתוך עולם 'מלאכי'. 'השטן' בגימטרייה 364: כלומר יד השטן על העליונה במשך 364 ימות השנה, מלבד יום אחד, יום כיפור, כי יש 365 ימים בשנה. אני סוגר את הסוגריים.

העולם עצמו יכול להיות או ברכה או קללה. אם היה לי זמן, הייתי מנתח סמנטית את המילים ברכה וקללה, אבל אומר לכם את עיקרי הדברים: המושג של ברכה בעברית, אינו קיים בשפה כמו הצרפתית. בצרפתית, צריך היה להשתמש במונח bénéfaction כיון שמדובר בטוב שנעשה למישהו, בטוב שמישהו עשה, ולא במונח bénédictionשפירושו לומר טוב על מישהו. כאשר אני אומר על מישהו שהוא béni 'מבורך', פירושו בצרפתית שייחלנו שהוא יהיה מבורך. אבל מה הפירוש של מבורך? הבנתם את השאלה? מה אנו מאחלים כאשר רוצים שאדם יהיה מבורך? בעברית, פירושו: אדם שהוא יותר ממה שהוא. דחיסות גבוהה של יש שמתעלה מעל האדם עצמו, כאשר הסימן שלה הוא ההולדה.

יש כלל חשוב, לפיו אם אנחנו רוצים להבין את המשמעות התנ"כית של מילה תנ"כית, צריך להבין אותה מתוך ההקשר הראשון שבו היא מופיעה. ההקשר הראשון שבו השורש ב.ר.ך מופיע, זה בהקשר של ההולדה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ". בעברית, זה הפעיל: הוא הפך אותם לברוכים, כלומר הפך אותם לפוריים; וכיון שהם היו פוריים ומסוגלים להוליד, יש מצווה, ציווי, חיוב: פרו ורבו. הגמרא דנה, האם משמעות הפסוק היא שמטרת הברכה היא לפרות ולרבות או שזה ציווי. הגמרא מסיקה: זה ציווי. לאדם יש מצווה להוליד בן על מנת 'לפרות', ובת על מנת 'לרבות'. ננתח את משמעות המילים, משום שבצרפתית המשמעות מאוד דומה, מה שאין כן בצרפתית ישנה, שמשמעותם כמו בעברית: 'פרו', פירושו לתת פרי[14]; 'רבו', להרבות את הפרי. יש סדר: קודם כל להוציא את הפרי, ולאחר מכן להרבות אותו. זו הסיבה שהעיקרון של 'פרו' הוא להוליד זכר, והעיקרון של 'רבו' הוא להוליד נקבה. משום שהעיקרון של האם הוא להרבות את הפרי שהאב מביא. זה יותר מסובך, אבל זה נכון באופן סכמתי. אם היה לי זמן, הייתי מצטט לכם קטע מהתנ"ך שמראה שהסיבה העמוקה של המבול, היא שרבו לפני שפרו. הפסוק אומר: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם" (בראשית ו, א). זה פסוק לא מובן: אם הם רבים, יש גם בנים וגם בנות. אך יש לדייק: כתוב "לרוב", לא כתוב "כי החל האדם רוב". כלומר: לא כפי שתרגמתי קודם ורגילים לתרגם "כאשר האדם התחיל להתרבות" אלא "כאשר האדם התחיל לרבות קודם שהחל לפרות"; כאשר דגם של אנושות מתרבה לפני שהוא מגיע לבשלותו האמיתית, מופיע ריבוי של טיוטות, המון אנושי, ואז זה אסון עבור אותה ציוויליזציה. זה המושג של "המוניות" שמר נהר הירבה לנתח ביחס לבבל, שהוא הסימן לכך שציוויליזציה נצבת מול משבר. במושג של המוניות, כשמדברים על ההמונים, צד הכבוד של כל פרט ופרט נעלם. למעשה, הציוויליזציה אבודה כאשר מתחילים לדבר על האנשים, ההמונים, ההמון, כל זה החדרת האימפרסונאלי לתוך הערך של האדם; וזה הרצח של האדם. זה מה שהפסוק אומר, הציווי הוא "פרו ורבו", תתנו את הפרי, וכאשר יש פרי, תרבו אותו. אבל אם מרבים טיוטות, זה אסון. זו פריווילגיה גדולה לעם ישראל להיות עם קטן מבחינה מספרית. העמים הגדולים, אלו האימפריות הגדולות שמשמידות את עצמן, משום שהם הרבו טיוטות של זהויות. אני סוגר את הסוגריים, זה נושא רחב מאוד.

לכן אתם מבינים ש-'לברך' פירושו להפוך לפורה. דבר מבורך, בן אדם מבורך, זה בן אדם או דבר שהוא יותר ממה שהוא; והסימן לכך הוא ההולדה, המסוגלות ליצור. ה-'יש הבורא' הוא ה-'יש המבורך'. לכן הברכה היא דחיסות גבוהה של היש, ואילו הקללה זה ההיפך: יש ריק מעצמו. 'קללה' מלשון קל, רוחות רפאים; מקולקל.

רְאֵה - לִפְנֵיכֶם

אבל אני רוצה להגיע למשהו אחר: "רְאֵה" כתוב בלשון יחיד, "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" לשון רבים. הפסוק פונה אל היחיד, 'ראה' בלשון יחיד; ולאחר מכן פונה אל הכלל, "לפניכם", בלשון רבים. אני רוצה לנתח את העקרון הזה.

האם שמתם לב שהתורה מנסחת את ציוויה בלשון עתיד? אבל שומעים את העתיד של הציווי כאילו זה ציווי, ואין יוצאי דופן. אפילו במקום שנראה יוצא דופן, יש פועל שהוא אחת הנטיות של העתיד. למשל: "שמור את יום השבת", משמעותו: יש לשמור. יש לשאול: מדוע הציווי לא מנוסח בלשון ציווי אלא בלשון עתיד שאנו מבינים כמו ציווי. למשל: "לא תרצח". כלומר אל תרצח בעתיד, ואנחנו מבינים אותו במובן של אין לרצוח. אעביר לכם – בלי הקדמות – את הלימוד של הרב קוק: החוק פונה אל כלל ישראל בתור הבטחה, הבטחה שמובנת על ידי הפרטים של אותו הכלל בתור ציווי להיות זה שראוי להבטחה הזו. זה פשוט מאוד, אבל עמוק מאוד. כלומר הכל מתרחש כאילו התורה פונה אל ישראל ואומרת: אם אתה עם ישראל, אני מבטיחה לך שאתה לא תרצח. ולכן הפרט מתוך הכלל של עם ישראל, שומע הבטחה זו בתור חיוב להתאים את היש שלו למדרגת הכלל; אליו התורה הבטיחה מה שהיא הבטיחה. זו מערכת החוקים היחידה שפועלת כך.

אביא לכם דוגמה נוספת: התפילה. שם יש כמעט אותה דיאלקטיקה: אנחנו נקבל רק מה שאנחנו זכאים לו. לפי זה מדוע צריך לבקש? משום שעל ידי עצם הבקשה אנחנו זוכים בזה. כלומר, לפני שביקשתי, לא היו לי מספיק זכויות כדי לקבל, ועצם הבקשה מוסיפה לי את הזכות החסרה על מנת לקבל. הניסוח של כל תפילה: שרצונך ייעשה. הבעיה האמיתית היא: מדוע הוא לא נעשה? הרצון של הנותן, הוא לתת, איך אני לא מקבל? משום שאני לא זכאי לקבל. על מנת לקבל, צריך שאני אשנה את עצמי, אהפוך את עצמי לאדם שזכאי לקבל מה שהנותן רוצה לתת. זו אותה שאלה: כיון שממילא אקבל מה שאני זכאי לו, מדוע צריך לבקש?

אביא לכם שני חידושים של החסידים בנושא: מספרים על הבעל שם טוב שלפני שהיה מתפלל כל תפילה שהיא, הוא היה מתפלל תפילה מקדימה כדי לבקש להישאר בחיים לאחר התפילה. תפסתם את המשמעות? בכל תפילה ותפילה, הנשמה מבקשת לחזור למקורה. לעומקו של דבר, מה המטרה של כל תפילה? שהגלות של עצם היותי נברא, תסתיים; "שרצונך ייעשה". אבל הרצון שלו, הוא שאהיה קרוב אליו, לא רחוק. בעצם היותי נברא יש גלות; כאשר הקב"ה בורא אותי, הוא בורא אותי רחוק ממנו, ואני צריך לזכות בחזרה, וזה מכונה תשובה. ולכן עבור הנשמה, כל תפילה היא לשם קיום רצונה לחזור למקום שבו היא הייתה. יש הרבה מדרשים בספר הזהר על זה: שאלו את הנשמה איזה אינטרס יש לה לרדת לעולם הזה; עולם שתיארתי לפני כן, עולם של בוץ, של דם של כל מה שקורה בעולם. התשובה של ספר הזהר בפרשת וירא מאוד עמוקה, והיא נשנית ביחס לאברהם: הנשמה למעלה כבת מלך בבית אביה, יש לה הכל בארמון של אביה. היא מסכימה לרדת למטה על מנת לחזור בתור אישה בבית בעלה. משום שיש הבדל גדול: לפני החיים עלי אדמה, היא קיבלה הכל מבלי שהיא תהיה זכאית. לאחר החיים עלי אדמות, היא אצלה בבית, אבל בזכות. אם כן, מדוע היא מקבלת את הסיכון של העולם למטה? כדי לעלות עם כבוד שלא הייתה לה לפני כן. אכן, אפשר לשאול: הרי היה לה כל כך טוב למעלה! יתר על כן, אם אנחנו מבינים מה היא דרישת החיים הפנימיים של הנשמה, נשים לב שיש לנשמה רצון אחד בלבד: לעלות בחזרה. צריך לקשור אותה על ידי מה שהפסיכולוגים מכנים 'היצר', הדחף, כדי שהיא תסכים להישאר למטה. זה היצר הרע שקושר אותה למטה. יש לו תפקיד מאוד חשוב! אם אין לי יצר הרע, אני עולה חזרה כמו כדור פורח. היצר הרע הוא זה שקושר אותי למטה. זו הסיבה שמי שאין לו יצר הרע, נחשב כמת. אני לא יודע אם אתם מכירים את הגמרא הזו. מי שאין לו יצר, נחשב כמת. זה נושא רחב מאוד. לכן לפני שהבעל שם טוב היה מתפלל, הוא היה מבקש להישאר בחיים לאחר התפילה, כי אם תפילתו תהיה כנה, הוא יעלה יחד עם התפילה. לכן הוא היה מבקש להישאר למטה אחרי התפילה.

סיפור שני, שלדעתי שופך אור על הנושא: מסופר על צדיק ותלמידיו שהיו על אונייה בראש השנה. פתאום פרצה סערה, והאונייה עמדה לטבוע. מה עשה הרבי, תקע בשופר, והסערה נרגעה. תלמידיו שאלו אותו: זו מאגיה?! יש סערה, תוקעים בשופר והיא נרגעת? ענה: ממש לא! הייתה סערה, ועמדנו למות. אמרתי לעצמי: היום ראש השנה, אז נקיים עוד מצוה. בזכות זה שקיימנו מצווה, נרגעה הסערה. זה לא השופר שהרגיע את הסערה, אלא המצווה.

כדי לחזור לנושא: צריך להבין שיש קשר בין הפרט השייך לכלל לבין הכלל עצמו. והנה הפרדוקס: כל פעם שהתורה משתמשת בלשון יחיד, היא מתכוונת לכלל, וכל פעם שהיא משתמשת בלשון רבים, היא מדברת על כלל הפרטים. ראה – עם ישראל, אנכי נותן לפניכם – אני נותן לפני כל ואחד מכם.

שתי הקריאות נכונות: הראשונה, ראה – פונה לפרט, וההמשך נוגע לכלל. אבל לפי הפשט, 'ראה' פונה אל הכלל, ונוגע לכל פרט ופרט. מה שיש להבין הוא, שהכלל והפרט שייכים לזה בצורה שונה: הכלל שייך לממד ההבטחה, ללא כל תנאי. התורה מסבירה זאת בחלק ההיסטורי שלה, מדוע הקב"ה בחר בישראל, זה לא אקראי. התורה מספרת את תולדות האדם על מנת להסביר מדוע זה עובר דווקא דרך עם ישראל ולא דרך שושלות אחרות. אבל הסיפור הזה מנותח כבר מאדם הראשון. יש תיאור של הייעוד של השושלות השונות; מגיעים לאברהם, מאברהם לא כל אברהם – ישמעאל בצד אחד, עשיו בצד שני – יצחק, ויעקב נהיה ישראל. את הסיפור הזה, יש ללמוד על מנת להבין מדוע הקב"ה בחר בישראל. אבל ברגע שמדובר בעם ישראל כזהות של כלל, אין תנאים. העניין של הציווי, של קיום הציווי, נוגע לפרט. כלומר, באלו תנאים, בתור פרט, אני שייך לכלל ישראל. עבור ישראל בתור כלל אין שום תנאי באשר לקיום ההבטחות. אבל לפרט, יש בעיה: באלו תנאים אתה שייך לכלל הזה? ויש הזמנה, דרך חובה, להתאים את המדרגה האישית הרוחנית למדרגת הכלל.

אציג לכם השלכה אחת של הדבר הזה: העולם הדתי חלוק לגבי השאלה הבאה: הרבה מאוד דתיים טובים משוכנעים שאנחנו נזכה לארץ ישראל רק אם נהיה זכאים לה. זו טעות גמורה. אין תנאים בנוגע לשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל; זו הבטחה. הקב"ה יודע מדוע הוא מאשרר הבטחה זו לצאצאים היחידים של אברהם שהם באמת עבריים, כלומר יעקב שנהיה ישראל. לא כל מה שיוצא מאברהם העברי, אינו ישראל. צריך היה שהקב"ה יתגלה אל אברהם, ויודיע לו שהנחלה הזו נתונה לזרעו. לכן עבור יעקב, שזכה בשם ישראל, ההבטחה על הארץ אינה תלויה בדבר. אבל לפני הפרט עומדת השאלה: באיזו מידה אני זוכה להיות חלק מקיום ההבטחה הזו?

זה מה שרציתי להדגיש: זו טעות חמורה מאוד לחשוב שצריך לזכות בארץ ישראל כדי לקבל את ארץ ישראל. זה ההיפך הגמור של כל מה שהתורה מלמדת. אספר לכם סיפור כדי לתאר איך חוויתי את זה: הייתי תלמיד של רב גדול, בעל תלמוד, הרב רוטנברג מפריז. הוא היה מגדולי בעלי התלמוד בזמנו באירופה. אני מכיר רק רב אחד נוסף, שהוא ספרדי יבדל לחיים ארוכים, זה 'חכם דהן' מפריז. שמעתם על חכם דהן? יש לו מוח עצום, בעל תלמוד שאין כמוהו... יש כמוהו, הרב רוטנברג... הרב רוטנברג גם היה יותר מבעל תלמוד, אלא הוא היה גם חסיד גדול. אני יכול לומר שאני מחשיב את עצמי כחברו, אני לא יודע אם הוא החשיב אותי כחבר, אבל אני הרגשתי אצלו כמו בבית. יום אחד אמרתי לו: זהו, אני עולה לארץ ישראל. הוא הסתכל עלי בחרדה: איך? מניין לך אומץ לעלות לארץ ישראל? אני שואל אותו: מה זאת אומרת "מניין האומץ לעלות", מניין האומץ להישאר בחוץ לארץ במשך 20 שנה?!

זה סיפור אחר, הייתי צריך לעלות לארץ ישראל 20 שנה קודם, אבל הייתי 'בעבודות שירות' במשך 20 שנה בפריז... אבל זה סיפור אחר...

הוא אומר לי: בחוץ לארץ, אנחנו מתמודדים עם הפיתויים של השרים בלבד, אבל בארץ ישראל, השטן עצמו נגדנו! אני לא יודע אם אתם מבינים את ההיגיון שלו: בארץ ישראל זה הטוב המוחלט, ולכן הפיתוי של הרע הוא הפיתוי לרע המוחלט. ויש לך אומץ ללכת לשם?! אני הסתכלתי עליו בחרדה. אני לא יודע אם אתם תופסים, אי אפשר להתווכח ברמה הזו. יש הרבה מאוד יהודים דתיים שמשוכנעים שצריך לזכות בארץ ישראל; אבל זה הקב"ה שנותן לנו אותה. תקראו שוב את כל הוויכוח בין הקב"ה לאברהם, כאשר הקב"ה מאשרר לאברהם שזרעו ינחל את הארץ הזו, אברהם מתווכח. הקב"ה אומר לאברהם: זה אתה! ואברהם אומר: אתה בטוח? הוא מדבר עם הקב"ה, והוא אומר לו אתה בטוח... זה בדיוק הקריאה לסדר של ההיסטוריה שלנו, אחרי 2000 שנה: חוזרים הביתה! והיהודים אומרים: אתה בטוח?... האופן השני, זה ברח לי...

קהל: בתורה תמיד כתוב "נתתי", כבר נתתי, לא שאני עתיד לתת.

מניטו: נכון, "אשר נתתי", התרגומים הנוצרים מדברים על "הארץ המובטחת".

יש גם פלפולים של התודעה היהודית לפיהם: רק אל תגיד שההבטחה הולכת ומתקיימת, כי אם היא מתקיימת, היא מפסיקה להיות הבטחה... איפה הזכות להאמין בהבטחה אם היא מתקיימת?!... יש פילוסוף ישראלי גדול שמדבר כך, ליבוביץ'. הוא טוען: כל משיח שיבוא הוא משיח שקר, כי אם הוא בא, כבר לא צריך לצפות לו, ולכן הוא כופר! אני לא יודע אם אתם תופסים... זה הולך בכיוון הזה: המידה הטובה היא להמתין, לצפות; וקיום ההבטחה זה ההפך מההבטחה.

יש ספר שאני ממליץ לכם לקרוא, הספר של אברהם ליבני, 'שיבת ציון נס לעמים'. הוא הוכיח את כל זה בצורה טובה מאוד, משום שהוא התעסק בעבר עם כל התזות הנוצריות האלו, 'התיאולוגיה של ההבטחה'; אתם יודעים שהוא במקור פרוטסטנטי, לכן הוא הכיר היטב את התיאולוגיה הזו. אגב, הספר הזה נכתב מחדש מספר פעמים, משום שהניסוחים הראשונים היו חריפים מדי כלפי הנצרות, המוציאים לאור לא הסכימו להוציא דברים יותר מדי חריפים. ולבסוף, אפילו לאחר העידון, העולם הנוצרי הטיל טאבו על הספר שלו. אני אפילו חושב שהרבה מאוד עותקים נרכשו על ידי הכנסייה עצמה כדי שיהיו כמה שפחות קוראים... משהו כזה.

בכל מקרה התרגום לעברית יצא שוב לאור, נארגן ערב השקה בקרוב. זה מה שרציתי לומר על זה.

איש הישר בעיניו יעשה

רציתי שגם נלמד חידוש של המדרש על ביטוי שחוזר לעיתים קרובות בפרשה: "איש הישר בעיניו יעשה", והביטוי הנגדי: "הישר בעיני ה'". בפסוק כח של פרק יב כתוב:

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ.

המדרש מסביר מה זה ה-'טוב' ומה זה ה-'ישר' בעיני ה'. תקראו בעצמכם את המדרש, בתור שיעורי בית. רק הסבר קצר על הפסוק הראשון: אין לטעות. כאשר הפסוק אומר שכל אחד היה עושה מה שישר בעיניו, זה לא שרירותי כמו המובן שביטוי זה קיבל בצרפתית. בעברית המודרנית, משמעות הביטוי הוא קפריזה, כל אחד קובע מה טוב לפי רצונו. צריך להבין אותו כפשוטו: מה שישר בעיני כל אחד ואחד, אבל ישר. "איש הישר בעיניו". יש מה שישר בעיני האדם ומה שישר בעיני ה'. מה שישר בעיני האדם זה ישר, אבל במדרגה מסוימת בלבד. אתם תראו את ההסבר במדרש.

הערות:

[1] נזירה מיסטיקאית של הכנסיה הקתולית במאה ה-16 בספרד.

[2] תיאולוג נוצרי, מייסד מסדר הישועים במאה ה-16 בספרד.

[3] Marthyr.

[4] יתכן שמניטו מתכוון, בין היתר, לפסוק הזה (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. וכן לגבי החיות, לפסוק בבראשית ט ב, וראה פירושי רש"י על בראשית ד, טו, על "וישם ה לקין אות" ועל המשך הדברים בפרק ט : לקין אות - דבר אחר כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם... אמר עד עכשיו היה פחדי על החיות, כמו שכתוב ומוראכם וחתכם וגו', ועכשיו בשביל עוון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני. מיד וישם ה' לקין אות - החזיר את מוראו על הכל.

פרק ט פסוק ה : מיד כל חיה - לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהם, שנאמר נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הוצרך להזהיר עליהם החיות. וכן בזהר, פרשת נח, דף רנב.

[5] La crainte révérencielle.

[6] ישיבה בדרום צרפת.

[7] מתוך שטף הדיבור, מניטו לא ענה לשאלה זו בשיעור הזה. בשיעור אחר (וירא 1984), מניטו הביא את הגמרא במס' עבודה זרה כז, א: "אשה כמאן דמהילא דמי".

[8] כינוי למתיישבים צרפתים באלג'יריה וביניהם גם התושבים היהודים, שהיגרו לצרפת לאחר מלחמת העצמאות של אלג'יריה.

[9] ר' ירושלמי מועד קטן, פ"ג ה"א: אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם ... א"ל אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו.

ור' גם של"ה, שער האותיות, אות קדושה וז"ל: על כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אימו.

[10] Le fils prodigue. לוקאס טו: סיפור עם הרבה מוטיבים שאומצו ועברו שינוי על פי רוח הנצרות מסיפור יוסף ואחיו.

[11] ההקלטה נקטעה.

[12] עיתון צרפתי.

[13] שם נעשה רצח עם באותה השנה.

[14] Fructifier.

 תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג, א‑ב) 

[1]

הגלילי זהב מדגיש את החזרה ההפוכה של הביטוי: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", ולאחר מכן: "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". ההסבר שלו מצטרף לשאלה יסודית הנשאלת לגבי המבנה של ספר שמות. שם החומש – שמות – מתורגם בלעז על ידי המילה Exodus, 'יציאה'. הרעיון לפיו קץ הגלות מוגדר כ־Exodus הוא רעיון גלותי, על פיו המצב הנורמאלי של העם היהודי הוא הגלות. לפי התפיסה הזו, ההגירה היא תוצאה של אילוצים הקשורים לרדיפות, המחייבים את היהודים לעזוב את מקום מקלטם בגלות. כמובן, המונח הזה – יציאה – מתאים ליציאה אל הגלות, ולא להיפך.

לא מדובר רק בבעיה סמנטית הנובעת מהרקע התרבותי של המתרגמים, אלא בבעיית יסוד הקשורה למוטיבציות העמוקות של עם ישראל בעניין קצן של הגלויות. באשר ליציאת מצרים גופא, השאלה המתבקשת היא: האם העברים יצאו ממצרים על מנת לשוב לארצם, 'ארץ העברים' (שהייתה באותה תקופה תחת הכיבוש הכנעני), או שהם נאלצו לעזוב את מצרים בעקבות הדיכוי? הפסוק אומר שהם יצאו ממצרים "בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". לכאורה, מדובר באינפורמציה מיותרת, אך יש כאן רמז ברור לעובדה שללא תיווכם של משה ואהרן, העברים לא היו יוזמים בעצמם את קץ גלותם.

מסיבה זו, בהתאם למטרת הנסיעה – הכניסה לארץ ישראל – תחנותיהם במדבר אינן מוזכרות כ'מסע'. הן מוזכרות בפסוק במסגרת סיבת יציאתם, עזיבת מצרים: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".[2]

המוטיבציה הכפולה הזאת מצד עם ישראל ביחס ליציאת מצרים נחשפת בפרשת המרגלים, המסופרת בפרשת 'שלח לך'. רק חמישית מהעברים שהיו במצרים הצטרפו למשה ואהרן,[3] ורק חמישית מהמרגלים (שניים מתוך שנים עשר) רצו להיכנס לארץ. היתר העדיפו להישאר במדבר. אמנם הם עזבו את מצרים, אך האם היה זה כדי להגיע לארץ? עובדה היא שנידונו בידי שמים להיקבר במדבר. רק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ.

הסוגיה הזו מאירה באור בהיר את המצב הפוליטי העכשווי בארץ. חלק חשוב של החברה הישראלית מעדיף לוותר על שלמות הארץ, ואף מסכים עם מדיניות בלתי אחראית ואובדנית של הממשלה הנוכחית,[4] מדיניות שמסכנת את ביטחון המדינה בתוך "הגבולות" המצומצמים של 1967. כדי להבין את עמדתם, הכרחי להזכיר בתמצית את המניעים של הזרמים השונים מתוך האוכלוסייה ששבה לארץ העברים, שהחליטו לשים קץ לגלות הנוכחית ובכך אפשרו את תקומתה של מדינת ישראל.

ניתן להבחין בארבע 'אידיאולוגיות', שיכולות לסכם את הגעתם של היהודים לארץ (וזאת מבלי לקחת בחשבון את השיקולים האישיים של כל יחיד ויחיד, בהיותם תמיד אמביוולנטי):

• יהודים שהגיעו לארץ במטרה לנטוש את זהותם היהודית, כמו גם את הניכור שהיה מנת חלקם בגלות. לרוב, הם מגדירים את עצמם כ'חילוניים'. קבוצה זו נמנית על מייסדיה העיקריים של המדינה.
• יהודים אשר באו לישראל על מנת להיות סוף סוף יהודים באמת. הם המכונים 'ציונים־דתיים', וברובם המוחלט הם תומכי ארץ ישראל השלמה, בהתאם לגבולות שנקבעו בתורה.
• החרדים האנטי־ציוניים. מבחינה פרקטית, הם 'מסתדרים' עם האזרחות הישראלית, המאפשרת להם לחיות כבני חורין ב'ארץ הקודש'. הם אינם חלק מהחזון הציוני של קץ הגלות ותחייתה של האומה העברית.
• היהודים הקוסמופוליטיים־ללא־תקנה, שנמצאים כאן, פשוט – מפני שהם כאן. במקרים רבים הם נולדו לאם ציונית (אם כי לא בהכרח), ויש להם חלק חשוב בהכוונת ניהול המדינה ובקביעת מדיניותה.

[1] מאמר זה נכתב בהשראת הפירוש גלילי זהב, מאת הרב דוד מושקוביץ (1869-1959), שעלה ארצה מרומניה, והיה אב בית דין בתל אביב. פירושו על התורה זכה להסכמות הראי"ה קוק והרב זוננפלד. הרצי"ה היה מזכיר אותו בהערצה רבה, והרבה להמליץ על לימודו.

[2] המילה 'מוצאיהם' מדגישה את היציאה של בני ישראל, ולא את יעד נסיעתם.

[3] ראה רש"י לשמות יג, יח.

[4] הכוונה לממשלת רבין, שחתמה בספטמבר 1993 על הסכמי אוסלו (ה"ע).

שיעור של מניטו על פרשת נשא שנמסר בשנת 1993

תרגום: אברהם כליפא

בשבת נקרא את פרשת נשא, שהיא הפרשה השנייה של ספר במדבר. הפרשה הראשונה הוקדשה לספירת בני ישראל...

[...][1]

יתרו כהן מדין

קהל: ... באותה התקופה, כאשר אומות העולם היו מסביב לעם ישראל, האם שבע מצוות בני נח היו בתוקף, והאם העובדה שבני ישראל קיבלו את התורה שינתה משהו עבור שאר אומות העולם?

מניטו: אתם זוכרים שלמדנו את העניין של יתרו. בנוגע לסיפורו של יתרו, בפרשת יתרו בפרק יט, התורה אומרת שבמשך כל זמן שהותו של משה אצל יתרו, ארבעים שנה במדיין, משה נחנך כל החכמות של העת העתיקה שלפני התגלות התורה. אומר על יתרו כמה משפטים קצרים: יתרו הינו צאצא של אחת השושלות שיצאו מאברהם, שחוה חוויה דומה לזו של אברהם – ראוי היה שנלמד לפרטים את הפסוקים המספרים זאת. הוא חיפש את האמת דרך כל "הדתות" של תקופתו, המדרש שאני מצטט לכם כאן אומר כל "העבודות זרות" של התקופה ההיא, הדתות הפגאניות.

סוגריים קצרות: יש לזכור שכל השושלות של צאצאי אברהם הלכו מהר מאוד לאיבוד בפגאניזם המקומי שלהם למעט השושלת שעוברת דרך יצחק. מפורסם שלאברהם היו שני בנים, ישמעאל מהגר ויצחק משרה, אך פחות מפורסם מה שהתורה אומרת על כך שבסוף ימיו הוא הוליד ילדים נוספים; בייחוד אחד מבניו שנקרא בשם 'מדין'[2]. העם של מדין, הקשור להיסטוריית עם ישראל מזמן התנ"ך בצורה מאוד ישירה, אגב גם הוא באמצעות יריבות של הזהות, הפך להיות עם פגאני. יתרו היה הכהן הגדול של מדין.

סיפור זה המובא במדרש, מאוד דומה – מעין אב טיפוס – למה שרבי יהודה הלוי כותב במבוא לספר הכוזרי. אני לא יודע אם אתם זוכרים במה מדובר: מלך כוזר מחפש אחר האמת; הוא מקבץ את כל הדעות, הדוקטרינות, של ימיו, על מנת לבחון איזו יותר קרובה לאמת. כפי שאתם יודעים, בסופו של דבר רוב הכוזרים התגיירו. היה עליהם לבחור בין הנצרות לבין האסלאם – יש לכל הסיפור הזה סיבות היסטוריות-חברתיות: ממלכת כוזר – שהייתה ממלכה טטרית, שבטים המשתייכים לזהות הטורקית – היו תקועים בין האימפריה הנוצרית בצפון והאימפריה המוסלמית בדרום. בשל סיבות פוליטיות חשובות מאוד, היה עליהם לבחור לכרות ברית או עם הנוצרים או עם המוסלמים. לבסוף הם החליטו להתגייר ליהדות, לא נוצרים ולא מוסלמים. זה החזיק כמה זמן, לאחר מכן ממלכת כוזר נכבשה על ידי הצד המוסלמי, ורוב הכוזרים המירו דתם לאסלאם, פעם נוספת, אבל הרבה מאוד נשארו יהודים. הכרתי כמה מהם, הם מאוד – איך אומרים? – שוביניסטים, יש להם מין גנדרנות של אליטיזם[3]: הם לא מתחתנים עם יהודים... הם יהודים! אני חושב שיש מהם הרבה מאוד בארץ, והם מתחילים להתחתן עם יהודים ולהתערבב... אבל במשך מאות בשנים הם שמרו על זהותם הטטרית המקורית. אבל הם יהודים במאה אחוז.

אני חוזר לשאלתך: המדרש אומר שיתרו התנסה בכל העבודות זרות של זמנו, ודחה אותן אחת אחרי השנייה; כולל העבודה זרה של מדין; לכן עמו החרים אותו, בודד אותו. איך אנו יודעים זאת? כאשר משה מגיע אל יתרו, התורה מספרת שאחת הבנות של יתרו הייתה רועה את הצאן. שואל המדרש: איך אין ליתרו כהן מדין רועים כדי לרעות את צאנו? מסביר המדרש שהוא הוחרם על ידי עמו כיון שהוא דחה את העבודה זרה שלהם. לכן מה שצריך להבין הוא שיתרו נמצא במצב זהה למצבו של אברהם, שדחה כל העבודות זרות, והיה אם כן פנוי להתגלות של האמת. עם כל זאת, יתרו עדיין היה בשלב של דחיית העבודות זרות, ומשה לא הצליח לשכנע אותו באמיתת ההתגלות לאברהם.

המונותאיזם הטבעי

אני פותח כאן סוגרים, ואתם תגידו לי אם זה מספיק ברור, כי צריך הרבה זמן כדי לחדד את מה שאני רוצה לומר: יש דת טבעית מאז אדם הראשון, שהיא הדת של ההכרה בא-ל יחיד בורא העולם, אלא הוא נודע רק באמצעות חוקי הטבע. כלומר היה הפגאניזם של הפוליתאיזם לסוגיו, אבל הייתה מסורת של מונותאיזם של באים בסוד הא-ל היחיד, הידוע כבורא עולם והמנהל את היסטוריית העולם באמצעות חוקי הטבע. זה המונותאיזם שנשמר עד מלכי-צדק, שפגש את אברהם. מי שמכיר את הפסוקים, זוכר שבדו-שיח שבין מלכי-צדק לבין אברהם מופיע הבדל זה: יש מונותאיזם טבעי[4], מונותאיזם של הטבע[5] – הקב"ה, בורא העולם, ומשגיח עליו אך ורק באמצעות חוקי הטבע. זה הדאיזם של הפילוסופים אגב, לפחות זו חוויה מאוד קרובה. לעומת זה, ההתגלות אל אברהם נמצאת מעבר להתגלות של 'א-להים' – הא-ל הבורא המנהל את העולם לפי חוקי הטבע – אלא זו התגלות של 'ה' (שם הויה)', המגלה את הערכים המוסריים, לקראת העולם הבא. יש אם כן הבדל מהותי בין שני סוגי מונותאיזם אלו. הבאתי לכם את הדו-שיח בין מלכי-צדק לאברהם: מלכי-צדק מכיר 'אֵל עֶלְיוֹן'[6], שרגילים לתרגם le Dieu suprême.

שימו לב שזה מאוד שונה מ-"האל העליון" של המהפכנים של המהפכה הצרפתית. הישות העליונה של המהפכנים הייתה התבונה שהועלתה לדרגה של אלוהות. זה מושג מאוחר.

אבל נחזור למלכי-צדק: התורה אומרת 'אֵל עֶלְיוֹן'; דהיינו במונותאיזם זה מכירים בכך שהבורא הציב היררכיה של מתווכים אלוהיים על מנת לנהל את העולם באמצעות חוקי הטבע. אבל יש 'אֵל עֶלְיוֹן', שהיה ידוע לבאים בסוד המונותאיזם. הפוליתאיסטים היו עובדים לכל האלילים המתווכים, ואילו הבאים בסוד המונותאיזם היו מכירים אך ורק בעבודת ה'אֵל עֶלְיוֹן', שמוגדר על ידי מלכי צדק כ-"קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"[7]. שוב, זו ההכרה בריבונות של האל הבורא, אך באמצעות חוקי הטבע. אתם מבינים מדוע זה נופל באופן מתמיד אל הפגאניזם; משום שזה נופל אל הנטוריזם[8] – הטבע מוצב כאלוהות. זו הסכנה של המונותאיזם הטבעי הזה, ה' הידוע כבורא העולם אבל שמנהל אותו דרך חוקי הטבע.

אני פותח סוגריים קצרות כדי להדגיש את חשיבות הבעיה, ולאחר מכן נחזור להגדרה של אברהם בדו שיח עם מלכי צדק: חוקי הטבע משליכים לדטרמיניזם – עבורנו המודרנים זה מובן מאליו, זה כבר התבסס בתודעה של התרבות הרומית. חוקי הטבע עיוורים, אימפרסונאליים. לכן הדאיזם הזה של האל המנהל את העולם באמצעות חוקי הטבע, עלול באופן מתמיד לזהות בין הטבע לבין האל – כבר מזהים באופק את הפילוסופיה של שפינוזה. דהיינו, איבוד התפיסה של הקשר האישי האינדיבידואלי: בין בורא העולם, לכל אדם ואדם בעל תודעה חופשית ופרטית. זה נמחק לגמרי. אתם מבינים איך סוג דאיזם מונותאיסטי נטוריסטי זה, נופל אל תוך הפגאניזם באופן סיסטמתי.

עם כל זאת, לאורך כל הדורות עד אברהם, היו באים בסוד המונותאיזם הזה, ששמרו על טוהר היחס אל הא-ל היחיד 'אֵל עֶלְיוֹן'; בלשון פגאנית 'א-להי הא-להים'. במפגש עם אברהם, נראה שהניסוח שאברהם מציב למלכי צדק הוא "י-הוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"[9]. אם אפשר לומר כך – על מנת לפשט את העניין ואתם תגידו לי אם זה מספיק ברור – המונותאיזם שתיארתי, מכיר את הקב"ה רק בתור א-להי העולם הזה, הא-ל שברא את העולם הזה. לעומת זה, ההתגלות אל אברהם היא שבורא העולם הזה הוא זה שלאמיתו של דבר רצה בעולם הבא. כאשר השם 'י-הוה' מופיע בהתגלות, פירושו מתוך צפייה לעולם הבא. כאשר זה 'א-להים', זה מתוך צפייה לעולם הזה. ההבדל הגדול הוא תורת א-להים או תורת ה' – אתם רגילים למונחים אלו שמאפיינים את ההתגלות אל עם ישראל, זה הקב"ה שמתקשר לכל פרט ופרט מתוך צפייה לעולם הבא. ואילו המונותאיזם השורר מסביב לעם ישראל, הלא הוא המונותאיזם השמי, שמכיר באל יחיד בורא העולם ומשגיח על העולם באמצעות חוקי הטבע. אני מקווה שהצלחתי להראות לכם באופן סכמתי עד כמה אין שום קשר בין שני מונותאיזמים אלו: האחד הוא המונותאיזם של יחידות[10] הבורא – שאנו מוצאים גם באסלאם; אם יש אל, יש אחד בלבד, יחיד. לעומת המונותאיזם של ישראל – המתחיל עם אברהם ועובר דרך יצחק ויעקב, ולא דרך שום שושלת אחרת של אברהם – הוא המונותאיזם של האל האחד[11], "ה' אחד", ולא רק "ה' יחיד". אני סוגר סוגריים אלו.

במפגש הזה שבין משה ליתרו, ואני מזכיר לכם שיש ליתרו חוויה דומה לזו של אברהם: הוא שובר את הפסלים, דוחה את כל העבודות זרות, ואם כן, הוא פנוי להתגלות של י-הוה. אנחנו לומדים שבמשך ארבעים השנה שבהם משה היה במדין אצל יתרו, משה לא הצליח 'לגייר' – אם אפשר לומר כן – את יתרו למונותאיזם של י-הוה. ואילו במעמד הר סיני, יתרו הבין שיש משהו אחר מן המונותאיזם הטבעי, ואז יתרו בא להצטרף למשה על מנת 'להתגייר' לזהות ישראל.

תורת בני נח

כאן אני מתחבר לשאלה שלך גב' וסאל: אדבר בקצרה בעניין בני נח. למדתי רבות את הנושא, כמובן באמצעות משנתו של הרב אלי בן אמוזג, והייתי רוצה לבודד נקודה מסוימת, כדי לענות לשאלה. כאשר יתרו מגלה שקיימת אמת מעבר למונותאיזם הטבעי, הוא לא יכול להישאר מחוץ לה. כוונתו של הרב בן אמוזג כאשר הוא ייסד את התנועה של בני נח, הייתה לענות לצרכים הרוחניים של אלו שדחו את העבודה זרה, אך לא הצליחו להגיע להתגלות של ישראל. והנה, הדוגמה של יתרו, ואנחנו לומדים זאת מתחילת הפרשה, "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ", רש"י שואל "מה שמועה שמע ובא ונתגייר"?. זה לפי המקור בגמרא (זבחים קטז, א), אבל רש"י לא מציין 'ונתגייר' מסיבות פרשניות. תפתחו את הפסוק הראשון של פרשת יתרו (שמות יח, א):

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן [שהיה הכהן הגדול של] מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

זה מה שהוא שמע, שהוא הבין מכל המאורעות של יציאת מצרים. מה שהשם בורא עולם באמצעות חוקי הטבע עשה עבור משה ועם ישראל. והתורה אומרת:

כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

אתם רואים את הפער בתוך הפסוק.

מיד נראה מה שאומרת התורה, כדי שנבין שלאחר כל המאורעות של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק ומעמד הר סיני, ולכן התגלות התורה בהר סיני, יתרו הבין שיש משהו מעבר. המקור נמצא בגמרא. פסוק ח':

וַיְסַפֵּר [סיפר, הסביר] מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם

סוגריים קצרות: קיימת אצל מחברים מסוימים נטייה להסביר את מאורעות יציאת מצרים באמצעות המנגנונים של חוקי הטבע. זו ההתנהגות של יתרו, הוא תופס שמדובר באירוע חשוב, אבל עבורו אין זה מעבר להתרחשות יוצאת דופן של חוקי הטבע. למשל, ישנם הרבה מאוד יהודים שמקבלים שאכן הייתה התערבות של הקב"ה ביציאת מצרים, אבל באמצעות חוקי הטבע. הרבה פעמים שמעתי אנשים מאוד אדוקים שאומרים כך; זה משום שהם לא מצליחים להתרומם לאמונה ב-"י-הוה א-להי אברהם", אלא הם נעצרים ב-"א-להים, בורא העולם". לבוא ולומר שסך הכל, משה, שהיה חכם גדול, ידע בדיוק מתי יהיה ליקוי לבנה וגאות הים שאפשרו לו את מעבר ים סוף ביבשה. אתם רואים סוג חשיבה זו, ילדותי לגמרי. שליקוי לבנה ומעבר ביבשה יעמדו ביסוד של ההיסטוריה של מונותאיזם של התנ"ך באנושות כולה. אני לא יודע אם אתם תופסים את השטחיות של זה. זו המנטליות הנטוריסטית[12].

כך אומר הפסוק: משה הצליח לבסוף לספר לחותנו "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם". הייתה התערבות מעבר לחוקי הטבע, שגרמה לחוויה הזו בהיסטוריית עם ישראל, שתישאר המודל של האמונה עבור כל מאמיני התנ"ך מחוץ לעם ישראל – הנוצרים או המוסלמים עם הקוראן – שניתן להיגאל מן השעבוד לחוקי הטבע. זה תחילת האמונה המונותאיסטית התנכ"ית העברית, כפי שהיא הופצה בקרב כל העמים האחרים.

עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְ-הוָה.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ

ישנם שני פירושים למילה "וַיִּחַדְּ": רעד מרוב שמחה – מלשון חדווה. או רעד מרוב פחד, "חדודין חדודין"[13]. כלומר, יתרו נאחז ברעדה, זה הולך בכיוון הביטוי "חיל ורעדה" של הפילוסוף הפרוטסטנטי[14].

עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה לְיִשְׂרָאֵל

אתם רואים: יתרו מגלה כאן מה המשמעות ש-'י-הוה' הוא עבור בני ישראל.

אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְ-הוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם

יתרו מכיר בזה שמעבר ל-'א-להים' יש 'י-הוה', שהוא הא-להים.

זה העניין: ניתן להיות מונותאיסטי באמצעות תורת בני נח, כפי שהיה יתרו עד פגישתו עם משה. אבל ברגע שיתרו נחשף למאורע ההתגלות של "י-הוה", הגמרא (זבחים קטז, א) מביאה שלוש דוגמאות של החוויה הזו של יתרו: קריעת ים סוף, מלחמת עמלק ומתן תורה. ברגע שיתרו חווה את המאורעות בתוך המציאות, שגורמים לו להבין שיש דבר מעבר לחוקי הטבע, הוא לא יכול להישאר בחוץ, לכן הוא מגיע כדי להצטרף אל משה. זה מה שקרה לתנועת בני נח שרצה הרב אלי בן אמוזג לייסד מחדש. הרב אלי בן אמוזג – אומר לכם כמה מילים עליו מפני שהוא היה אדם גדול מאוד של המאה הקודמת – היה רב באיטליה ממוצא מרוקאי. יום אחד, כומר צרפתי מהעיר ליאון בשם אימה פלייר – הוא עוד לא היה כומר אלא תלמיד בסמינר – שהיו לו שאלות על לימודי התיאולוגיה שלו והיה מוטרד ממה שהכנסייה הייתה מלמדת אותו על עם ישראל, החליט להתקרב לקהילה היהודית. הוא נכנס לבית הכנסת בליאון בזמן 'כל נדרי'. הוא ראה המחזה זה – יום כיפור בבית כנסת – ועשה עליו רושם עז. הוא התחיל לחפש, והגיע לרב בן אמוזג. הוא רצה להתגייר. הרב בן אמוזג שכנע אותו לייסד תנועה של בני נח עבור הלא יהודים, משום שישנם הרבה מאוד לא-יהודיים שכבר נמצאים בחוויה הזו של דחיית העבודה זרה של דתם הכאילו תנכ"ית. הידיעה שהאמת בישראל, אבל שהם עצמם לא מישראל ואינם יכולים להיות מישראל – מפני שהאופן שלהם להיות אדם אינו תואם את האופן היהודי להיות אדם; וזו דרמה. אנשים מאומות העולם שיודעים שהאמת בישראל, דוחים את העבודה זרה של אומתם, אבל אינם יכולים להיכנס לעם ישראל.

אספר לכם מעשה שקרה במעיינות, אולי כבר ספרתי לכם. הוותיקים של מעיינות זוכרים את הסיפור הזה: לפני הרבה מאוד זמן, הגיע אלי כומר שגילה שהאמת נמצאת ביהדות והוא החל ללמוד יהדות. לבסוף הוא לא התגייר, אבל רצה בכל זאת להיות ישראלי. הוא מורה דרך – כך הוא מתפרנס, והוא מאוד מיודד עם היהודים ומדינת ישראל, יש לו עכשיו תפקיד בכיר בהיררכיה של הכנסייה הקתולית, שהפקידה בידיו מוסד של לימודי יהדות לכמרים נוצרים. כומר זה – ולא אומר לכם מה שמו משום שהוא גר בירושלים – נכח בהרצאה שנתתי לנוצרים בשנת 1967, לפני המבול... בסוף ההרצאה הוא ניגש אלי וביקש את רשותי לקחת את הרצאה זו כנושא התזה של הדוקטורט שלו בתיאולוגיה, משום שהוא גילה שיש מה לחפש שם. אכן זה היה הנושא של התזה שלו, היא אגב תורגמה למספר שפות, ולבסוף הוא למד יהדות ונשאר כומר, אך החליט להיות ישראלי ולחיות בירושלים. הוא הגיע למשרדי בירושלים, ואמר לי: הנה אני ישראלי. אני מספר לכם את זה כדי שתבינו את ממדי הבעיה – והוא הסביר לי מדוע הוא לא יכול להיות יהודי למרות שהוא ידע שתורת ישראל היא האמת, אבל הוא יישאר נוצרי. כומר אחר אמר לי פעם: לא עוזבים את אימא, והאימא זו הכנסייה.

באחד המחזורים של מעיינות, ביקשתי ממנו לבוא להציג את מצבו, כדי להסביר להם את הבעיה הזו, שיש אנשים טובים שלא יכולים להפוך להיות ישראל. לפי הרב בן אמוזג מה שמתאים להם, זה תורת בני נח. הוא מספר להם את הסיפור שלו, ותלמיד אחד שואל אותו: אני לא מבין, מה באמת מונע ממך להיות יהודי? הכומר עונה – הוא היה אלזסי: אני אוהב לאכול 'שוקרות'[15]. התלמיד, שגם היה אלזסי, שואל אותו: אבל יש שוקרות כשרה! עונה הכומר: בני, אתה לא יודע מה זה שוקרות... מה אתה אוכל שוקרות כשרה...

סיפור זה מאיר היטב את העניין: הקב"ה ברא בני אדם שאוהבים לאכול שוקרות, ולכן הם אינם יכולים להיות יהודים. אז מה יעשו עם האמת? עבורם יש תורת בני נח.

אלא שיתרו הוא הבן נח יוצא דופן: אחרי שהוא מגלה שהאמת בישראל, הוא לא יכול להישאר מחוץ לו. אני מרגיש שזה מה שקרה לאימה פלייר עצמו; כפי שאמרתי לכם, למדתי לעומק מקרה זה. הרב בן אמוזג ביקש מפלייר לייסד את התנועה של בני נח עבור כל אותם נוצרים נטולי-נצרות שלא יכולים להיות יהודים, כי צריך להיות יהודי כדי להיות יהודי – תשאלו את 'החזית הלאומית'[16] הם יסבירו לכם... – בסוף חייו אימה פלייר היה אומלל. הוא היה כמעט המורה הרוחני של הקהילה הרפורמית של רחוב קופרניק בזמנו. הוא היה נותן את שיחות המוסר הטובות ביותר אצל לואי ג'רמאן לוי. והוא היה מחזק את היהודים להיות יהודים... אבל הוא עצמו, ביקש בסוף ימיו להיקבר לפי מסורת הנצרות ומסורת היהדות. הוא נשאר באמצע; אני חושב שזו דרמה.

וכך אני מסביר זאת לעצמי: יש אנשים שכאשר הם יודעים שהאמת במקום מסוים, הם לא יכולים להישאר מחוץ לו.

אני עובר נושא, אבל אני לא באמת עברתי נושא: ייסוד הפוליניזם[17]. במצב רגיל, צריך היה להיות תורת בני נח מסביב ליהדות, עבור האומות הלא יהודיות. והנה התגובה של הפולניזם הייתה להמציא פסדו-זהות 'ישראל' עבור הגויים. דיברתי הרבה מאוד על זה עם נוצרים, שאומרים לי: אנחנו ישראל. אני אומר להם: אבל אינכם יהודים! הם עונים: אנחנו היהודים האמתיים. זה סמלי עבורם, זה מיסטי, זה מיתי. זה מה שהסן-פול שלהם נתן להם: אתם נשארים גויים, אבל נטביל אתכם בתור 'ישראל'. משום שהם לא מסוגלים לומר לעצמם: אנחנו מחוץ לבית הכנסת האמתי; אז הם בכנסייה. הבנתם מה שרציתי לומר?

זה היה עבור שאלתך: באופן כללי, החלופות הינן או להיות יהודי של התורה, או בן נח או עובד עבודה זרה. נראה שיש בטבע האנושי, סירוב להישאר על סף הדלת. תורת בני נח אף פעם לא צלחה מבחינה סוציולוגית, לפחות עד זמננו – אוסיף בהמשך – בגלל נטיית הטבע האנושי, שהוא גובל בגאווה נרקיסיסטית, הרצון להיות בתוך הבית ולא על סף הדלת. זה ברור מה שאני אומר?

עם כל זאת, יש בארצות הברית קהילות חזקות של בני נח, נוצרים לשעבר. הם עשרות אלפים – הם קצת מופעלים על ידי חסידי חב"ד – ומקיימים את שבע מצוות בני נח, מבלי להיות יהודי באמת, אבל כבר לא נוצרי. זו אולי תופעה מיוחדת לאמריקה, אני לא יודע אם זה יפרוץ בעולם, יתפתח; היו ניסיונות למסד זאת בצרפת, זה לא תופס. צרפתי רוצה להיות או באמת ישראל או גוי. אבל בן נח, זה לא מדבר אליו. מעבר לכל זה, יש גם מוסדות פילוסופים של אינטלקטואלים זה משהו אחר.

מלחמת עמלק

האם ישנה שאלה נוספת?

קהל: קריעת ים סוף ומתן תורה היו ניסים, התערבות של הקב"ה, אבל מדוע מלחמת עמלק היא גם חלק מהם?

מניטו: משום שזה מתקשר להיסטוריה של עם ישראל. אציג את השאלה באופן כללי יותר: זה מתקשר לסוד של התמדת קיום עם ישראל. האנושות חסרת ריסון נגד הזהות ישראל מעת היוולדה, מזה 4000 שנה, דרך כל העמלקים שהופיעו לאורך ההיסטוריה, והנה עם ישראל הוא המנצח. זה לא יכול שלא לגרום להכות בתדהמה את האנשים הכנים. אלו שלוש חוויות השייכות לממד שונה: בן אדם למקום, בן אדם לחברו ובן אדם לעצמו.

יש אנשים רגישים לזה שניתן להיגאל משעבוד חוקי הטבע – קריעת ים סוף. אחרים סבורים שניתן להיגאל מן האנטישמיות – עמלק. שהקב"ה מגלה את תורת אמת לבני אדם, שהקב"ה מדבר עם בני אדם, וזה קורה בעם ישראל. ובזה מאמינים הנוצרים! הרי המנטליות הפגאנית גורמת לכך שהפירוש של "הקב"ה דיבר עם האדם" הוא: הקב"ה הפך להיות אדם. אני לא יודע אם זה ברור. עבור היהודים, מכיוון שאנחנו עברים, אנחנו יודעים שהקב"ה מדבר עם האדם, אבל זה הקב"ה שמדבר עם האדם, והאדם הוא אדם והקב"ה הוא הקב"ה. אבל עבור גוי, מה זה אל שמדבר עם האדם? אל-אדם.

זה מזכיר לי, אני לא יודע אם דיברתי אתכם על זה: אני זוכר שמיד לאחר המלחמה, הסטודנטים הנוצרים היו מזמינים אותנו – הסטודנטים היהודים – למפגשים של "לימודים תנכ"יים". פעם אחת, הגיע תורו של הרב ג'איס להרצות, שהיה רבה הראשי של פריז. אני לא יודע אם יש ביניכם אנשים שהכירו אותו, הוא היה אדם 'שלם'. במהלך ההרצאה שלו נגד הרעיון של אל-אדם, הוא אמר מתוך התלהבות – וכל האולם התלוצץ מצחוק, אבל הם הבינו היטב למה הוא התכוון: "איך הם יכולים לסגוד לאל שעושה קטנים??" ככה ממש! אל בלגי; מאנקן פיס[18]... לזה בסופו של דבר הנצרים סוגדים, לאל שמסגל לעצמו את הטבע האנושי עד כדי כך. אמנם הוא לא מתחתן.

קהל: הבתולה?

מניטו: נכון – דהיינו, הוא לא נושא אישה. אני לא יודע אם זה שייך לנוירוזה או פסיכוזה, אבל זו אובססיה. ישנה אובססיה רבתי ביחס למין במיתוס הנוצרי. בדרך כלל, אנשים שחושבים את עצמם לאל לא מתחתנים, ואין להם אם, וגם אין להם אב כמובן...

זו הבעיה: צריך להבין שהעברים הם עברים, והגויים הם גויים. האמונה של הגויים היא שאם הקב"ה דיבר בהר סיני, הוא נעשה אדם. לקח לי הרבה זמן להבין דבר זה: יהודי לא מסוגל להבין איך זה מתרחש בראש של הגוי, וגוי לא יכול להבין איך זה מתרחש בראש של יהודי, מלבד מקרים יצאי דופן. יש דו-שיח אפשרי, אבל אני רוצה להוסיף: אל ליהודים לזלזל באמונות הגויים; הם בנויים באופן שונה. אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר. עד כאן בנושא הזה.

לפני שנמשיך נקרא את פסוק ג':

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-הוָה מִן הָהָר

פסוק זה מדגים בצורה מדויקת מה שלמדנו לעיל: משה היה מסוגל לעלות עד המדרגה "א-להים" ואז "י-הוה" קרא לו לעלות.

אגב, במזמור של שבועות לפי מסורת הספרדים, מופיע הפסוק הבא (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְ-הוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח. כלומר צריך להצליח לעלות עד המדרגה 'א-להים' כדי להיקרא על ידי 'י-הוה'. תפסתם את ההבדל?

מה זכותם של ישראל במעמד הר סיני?

אנחנו נלמד גמרא – שכבר למדתם אבל נחזור עליה – על הנושא הבא: עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני, והקב"ה יתגלה אל עם ישראל. זה מאורע מסוג אחר מאשר נבואה פשוטה משום שזה מאורע – התיאולוגים משתמשים במילה מעט ברברית: תיאופאניה – של התגלותו של הקב"ה, שעוברת את הנבואה הרגילה; הקב"ה מתגלה לכלל אנושי. יש כאן דבר הרבה יתר נעלה מנבואה, ואנסה להסביר מדוע: הקב"ה מתגלה באמצעות הנבואה רק אל בני האדם שמסוגלים להיות נביאים. ואילו כאן היה דבר נוסף: אם העם צריך את משה כנביא, זה אומר שהעם לא במדרגה להיות נביא כמשה. והנה הקב"ה מתגלה אל העם הזה למרות זאת. לכן ההתגלות של הקב"ה לכלל ישראל, למרות שהוא לא במדרגה של משה, זהו מאורע של תיאופניה שעובר את הנבואה הרגילה. בין היתר, בזמן המאורע הזה של התגלות הקב"ה בהר סיני, כל העברים נעשו נביאים, בעשרת הדיברות. אבל יש דבר נוסף: הקב"ה מתגלה לכלל העם ולא למשה בלבד. למדנו בפעם אחרת, ולא אחזור על זה, שהסיבה שבגללה הקב"ה התגלה על הר סיני, הייתה אישרור שליחותו של משה כנביא של התורה. זה למדנו בפרק יט.

השאלה שאני רוצה לשאול היא השאלה הבאה: במה יש זכות לעם ישראל על זה שהוא הסכים להתגלות של הר סיני? אם אנו מבינים היטב במה מדובר, לא הייתה להם ברירה אחרת: אם הקב"ה מתגלה, החירות נעלמת. אם כן, במה יש לישראל זכות בזה שהם הסכימו כאשר הקב"ה מציע להם את התורה? הרי כאשר הקב"ה מציע את התורה, הוא מתגלה לישראל, אבל ההתגלות של הקב"ה לישראל מסירה את החירות של האדם; לכן היכן הזכות? הבנתם את השאלה?

נקרא את פסוק יז':

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר

הגמרא מפרשת את המילה "בְּתַחְתִּית" עם משמעות עמוקה יותר מן המשמעות הפשוטה: "בְּתַחְתִּית הָהָר" משמעתו למרגלות ההר, אבל הגמרא מבקשת לקרוא את הפסוק כאילו כתוב "תחת ההר". כך אומרת הגמרא (שבת פח, א):

ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

יש כאן לימוד חשוב מאוד: מדוע אנחנו צריכים לדעת שהם התאספו למרגלות ההר? משום שלאמיתו של דבר התרחש שם מאורע על-טבעי: ההר הורם מעל לראשם והם עמדו תחת ההר. זה מה שאומר רב אבדימי בר חמא. גיגית זה המיכל שבו עושים את הכביסה. הגמרא אומרת בצורה ברורה: לא הייתה להם ברירה אחרת מאשר להסכים!

יש על זה ביאור עמוק מאוד של המהר"ל: עבור עם ישראל, התורה אינה דבר שניתן להסכים או לסרב לקבל. זה התנאי העצמי של הזהות שלנו. כלומר, אם אנחנו תואמים את המהות שלנו שהיא התורה, מוטב; ואם לא, נעלמים. וההיסטוריה מורה שרק בני ישראל שנשארו נאמנים לתורה התקיימו לאורך המאות והציוויליזציות. כל החלקים של עם ישראל, אשר בצורה זו או אחרת נפרדו מן התורה, בסופו של דבר נעלמו. דבריי ברורים. צריך להבין זאת היטב: בכל דור ודור, ההלכה קובעת שכל היהודים הם יהודים, אפילו אלו שהם לא "יהודים של התורה". זה מבחינת ההיסטוריה של כל עידן ועידן. לאורך ההיסטוריה הכללית של עם ישראל, מתברר שכל היהודים שעזבו את התורה נעלמו כליל. אי אפשר להכחיש באופן סכמתי ארבעת אלפים שנה של ניסיון. זהו הסברו הראשון של המהר"ל.

אבל אני בעיקר רוצה להדגיש זאת: אי אפשר לומר 'לא'. זה מה שהתלמוד אומר: או שאתם מקבלים את התורה או שאתם נעלמים, תיקברו כאן. אם כן היכן הזכות? [...][19] הרי אם הקב"ה מתגלה, הבחירה נעלמת. גדולתם של הנביאים היא שהם נמצאים במדרגה שבה למרות שהקב"ה מתגלה אליהם, הם נשארים בעלי בחירה. אבל במעמד הר סיני, אציין את הביטוי של המדרש: בפני המלך, העבד אינו חופשי. אם המלך נוכח, כולם משותקים. לכן המלך מסתתר על מנת שנחשוב שאנחנו חופשיים. ולכן עצם ההתגלות מחייבת הכרח זה. לכן היכן הייתה זכותם של עם ישראל? הזכות של עם ישראל הייתה להגיע להר סיני, כאשר הם ידעו מה חיכה להם שם. יש מהלך שלם מיציאת מצרים ועד הר סיני, שבו עם ישראל הולך אחרי משה, עד – מה שהייתי מכנה – 'המארב'[20] של הר סיני. הם ידעו היטב מה שהולך להתרחש בהר סיני, שהקב"ה יתגלה. ולכן הם אמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה" עוד לפני ההתגלות.

הסברו הראשון של המהר"ל

הנה ההסבר שמציע המהר"ל, לזה רציתי בעיקר להגיע: התורה אכן כפויה, אבל היא כפויה אך ורק על מי שמוכן לקבלה באופן חופשי. זה מה שצריך להבין. כלומר, לא כופים את התורה על מאן דהו, אלא היא כפויה רק על מי שהיה מוכן לקבלה מרצונו החופשי. החלק של עם ישראל שיצא ממצרים הגיע מרצונו החופשי עד הר סיני, על מנת שיכפו עליו את התורה.

שתי דוגמאות, אחת של המהר"ל ואחת שאני רוצה להקדים: בברית בין הקב"ה לאברהם, זה הקב"ה שכרת ברית עם אברהם, לא אברהם שכרת ברית עם הקב"ה. צריך לקרוא היטב את הסיפור של אברהם, והסיפור ברור מאוד: הקב"ה מתגלה לאברהם כדי לכרות אתו ברית. אבל הוא לא נגלה למאן דהו, הוא נגלה אל אברהם שהיה מוכן להיבחר על ידו. יש מהלך שלם של אברהם עד הנקודה שבה התורה מתחילה לספר על אברהם, ואומרת שהקב"ה נגלה אל אברהם על מנת לכרות אתו ברית. חשוב מאוד להבין: אם האדם הוא זה שבוחר לכרות ברית עם הקב"ה, זה אקראי, משום שזה תלוי במקריות של המוטיבציות של החירות האנושית; יום אחד אני בוחר, יום אחר אני לא בוחר. לעומת זה אם הקב"ה הוא זה שכורת את הברית, זה בלתי הפיך ונצחי. מוסיף המהר"ל, וזה חשוב מאוד: זה לא על מאן דהו שכופים את הברית, אלא על מי שהיה מוכן לבחור בה מעצמו. וכיון שעם ישראל היה מוכן לקבל את התורה מרצון, הקב"ה כפה אותה עליהם, כדי שזה יהיה בלתי הפיך.

הסברו שני של המהר"ל

מוסיף המהר"ל ביאור נוסף: לא תתכן אקראיות ביחס לתורה, התורה היא אֲמָנָת העולם[21]. והמהר"ל מנסח את דבריו כך: צריך היה שעם ישראל יבין שהוא מקבל את התורה לא בגלל שהוא רצה בה, ושאם לא היה רוצה בה הוא לא היה מקבלה. צריך שעם ישראל יבין שזה לא בגלל החלטתו שהוא קיבל את התורה, כאילו שזה תלוי בו. זה חשוב מדי כדי שזה יימסר בידי האקראיות של המוטיבציות של הבחירה האנושית.

אך שוב, החידוש של המהר"ל: זה לא כפוי על מאן דהו. זה ברור עד כאן? המהר"ל מביא כדוגמה, חתונה. החתונה היא ברית כפויה, אבל היא לא כפויה על מאן דהו, אלא על מאורסים. מחתנים רק מאורסים, אבל אלו מאורסים שאנו מחתנים. והחתונה היא כריתת החוזה. זו הסיבה שהתקופה הפגיעה ביותר, היא התקופה שבין האירוסין לבין הנישואין, בזמן הזה נותנים את האמון אחד בשני. מבחינה אטימולוגית, זה הפירוש של fiancer – לתת אמון אחד בשני. כאשר נותנים אמון אחד בשני, זה נחתם על ידי הנישואין; והנישואין בלתי הפיכים.

בסוגריים: קיימת אפשרות של גירושין. כלומר התורה היא תורת אמת והיא מכירה בזה שאם היינו בעלי החכמה הנדרשת על מנת להצליח בחיי הנישואין, הגירושין היו אסורים. מדוע הגירושין מותרים? משום שאיבדנו את החכמה הזאת. יש להתחשב במציאות, אם החתונה לא עולה יפה, התורה מאפשרת גירושין. אבל היא מחשיבה אותם לאסון; הגמרא אומרת (גיטין צ, ב) שכאשר זוג מתגרש, אם זה זיווג ראשון, "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אם זוג מתגרש, זה אסון. אלא התורה מתירה את הגירושין במקרה של כישלון הנישואין. אם היינו יודעים איך לחתן את הילדים, הגירושין לא היו עולים על הדעת. אבל איבדנו חכמה זו, לדעת לזווג זיווגים. חכמה זו הייתה קיימת, הסבתות הזקנות ידעו איזו כלה מתאימה לנכד, ואיזה חתן לנכדה. הגננים מבינים את הזה: יש מדע גידול אפונה, אז שכחנו איך לגדל את הילדים[22]. לכן אם מתרחש האסון של כישלון הנישואין, עדיף להתגרש. אני לא זוכר מי אמר – את זה לא קראתי במדרש: נישואין עושים שני אנשים מאושרים, וגירושין ארבעה... לא הבנתם? כי גירושין יכולים להוביל לשתי חתונות.

לכן אני מדגיש: הנישואין בלתי הפיכים, לפחות כאשר אנו מדברים על הברית שבין הקב"ה לישראל. בפרקים שבתחילת ספר עמוס, כתוב שהתנהגות עם ישראל כל כך מרדנית, שהקב"ה אומר לעם ישראל על ידי הנביא עמוס: אם לא הייתי אוסר לעצמי להחליפכם על ידי אומה אחרת, הייתי מחליף אתכם מזמן... אבל אסרתי על עצמי. מספיק לקרוא 'מעריב' ואתם תבינו מדוע...

מסביר המהר"ל: יש מקרה אחד שבו הגירושין אסורים: כאשר הכלה נאנסה על ידי החתן. התורה מחייבת נישואין ואסור להתגרש. כמובן, אם היא לא רוצה, היא לא מתחתנת אתו. אבל אם היא כן רוצה, מחתנים אותם והם לא יכולים להתגרש. המהר"ל מסביר שזה מה שקרה בהר סיני: הקב"ה לקח את עם ישראל בכוח, כדי לאסור על עצמו לגרש אותו; כדי שזה יהיה בלתי הפיך.

אני מסכם הכל, יש שני דברים חשובים: התורה כפויה, משום שההתגלות מסירה את הבחירה, אבל זה לא על מאן דהו שכופים, אלא כופים את התורה בפגישה בהר סיני, למי שהגיע מרצונו החופשי להר סיני. זה ברור עד כאן?

שנית, יש תניה חשובה: עצם זה שהתורה ניתנה בכפיה, זה מבטיח שישראל כרת ברית נצחית עם הקב"ה; הוא לא יכול לגרש אותנו.

כלומר יש פגישה בהר סיני שנקבעה כבר בימי אדם הראשון. ומי הגיע להר סיני? עם ישראל. ברגע שהקב"ה משוכנע שעם ישראל בכללו מוכן לקבל תורה, הוא כופה אותה עליהם, וזה בלתי הפיך, זה כבר לא תלוי בפרטים. כלל ישראל נשוי לתורה, זה לא תלוי בפרטים. הברית הזו נצחית תהיה התנהגות הפרטים אשר תהיה, משום שזאת ברית עם כלל ישראל.

זה דבר שקשה מאוד לגויים לתפוס; הברית עם עם ישראל לא ניתנת להפרה, תהיה התנהגות הפרטים אשר תהיה. זה ברור? בכנסיה, שייכים לכנסיה רק הקדושים, המושלמים. לעומת זה ישראל, הוא ישראל אפילו... אני לא יודע איך לומר אבל אתם מבינים את הרעיון. כל ישראל הוא ישראל, אפילו האחרים... יחד עם זאת, זה ברמה המידית של כל דור ודור. אבל עם הזמן, כפי שראינו מקודם, מי שאינו עם ישראל של התורה, סופו להעלם, אפילו אם הן כתות דתיות, אבל הן לא כתות דתיות – כלומר קהילות דתיות – של התורה באמת. אני לא יודע אם זה ברור. הצדוקים למשל, שהיו יהודים אדוקים מאוד, אבל עזבו את הלאומיות של עם ישראל, הם היו אזרחים יוונים מדת יהודית, אדוקים מאוד. הם נעלמו.

יש פרשן של ההגדה של פסח שמבאר כך: עם הזמן, אם לא נשארים תחת עול התורה, נעלמים. על מדרש ארבעת הבנים של ההגדה של פסח. הראשון הוא חכם, השני רשע, השלישי תם, והרביעי זה שאינו יודע לשאול. בפירושו הוא מתאר את ההתפתחות של ההתבוללות: בדור הראשון זה יהודי צדיק – חכם. בדור השני, יש מרד – רשע. בשלישי, תם. ברביעי, אנחנו אפילו לא יודעים מה השאלות שהוא שואל את עצמו על הזהות היהודית. תוך ארבע דורות, ההתבוללות מוחלטת. זה מתקשר לפסוק בעשרת הדיברות, שהקב"ה לוקח בחשבון את עוון אבות על בנים כאשר הבנים חוזרים על עוונות האבות, עד הדור הרביעי "על שלשים ועל רבעים". כלומר, כל עוד ניתן להכיר באופן אישי את הקודמים בשושלת: כאשר הבן מכיר את אביו, הנכד את סבו, ויתכן שהנין את סבו, אבל אחר כך זה נגמר. הקב"ה לוקח בחשבון את עוון הבנים ומחשיב אותם כבנים של האבות רק עד ארבעה דורות. לאחר מכן יש דילול של הזהות ואיבודה.

הגמרא ממשיכה, ההמשך מאוד חשוב, אבל לא נספיק.

ההטרונומיה של החוק

אם כן, מה הבעיה שמופיעה כאן? אנסח לכם זאת במונחים של תרבות כללית: עד כה, בנוגע ללימוד הזה, רציתי לתת לכם תשובה על השאלה ששאלנו מקודם: מה הזכות של עם ישראל לקבל תורה בהר סיני? זה עצם ההגעה להר סיני; העיקר הוא להגיע לשם.

לכל אחד מאתנו יש חוויה דומה: כאשר לומדים תורה, לא יודעים מה מחכה לנו. פתאום שמים לב שאנחנו בפנים, ולא יכולים לעשות דבר בנידון. שמתם לב לזה? זה בדיוק החוויה של הר סיני. מה הייתה זכותם? להגיע היכן שזה התרחש. אני חושב שזה מספיק ברור. ברגע שיש וודאות שנתפסת כוודאות, אי אפשר לעשות אחרת מאשר להכיר בה. מה הזכות בהכרה בוודאות? היא נכפית עלינו! הזכות היא להסכים לשמוע אותה. תפסתם? ישנן הרבה מאוד השלכות לכל מה שאמרתי כעת.

אני רוצה לגשת לניסוח במונחים של תרבות כללית; אנסה להציג את הבעיה באוצר המילים המדויק של ההתנגדות של הנצרות ליהדות: היהדות, היא דת החוק הכפוי; ואילו האמת הדתית, צריכה להיות כפי שהיא בנצרות, הבחירה החופשית של הרצון הטוב.

אך על פי הגמרא כאן, נראה במה מדובר: שני המונחים שיש לעמוד עליהם, שבאים מאוצר המילים של הפילוסופים כאשר הם מדברים על השאלה המוסרית, ההטרונומיה של החוק[23], ואוטונומיה של התודעה[24]. אני מבאר: המשמעות של הטרונומיה של החוק היא שהחוק בא מן החוץ, הוא הטרונומי. נומוס – החוק. הטרו – ממקום אחר. לעומת אוטונומי – החוק נובע ממני.

בדרך כלל, הפילוסופים מחשיבים – וגישה זו מאוד חדורה בנצרות – שהאמת המוסרית היא הרצון הטוב שלי. זה מה שאני תופס כטוב. לעומת זה, לציית לחוק הכפוי עלי מן החוץ, זה נחות בהרבה. הבנתם איך השאלה הזאת נשאלת בעולם התרבות כללית? זו בדיוק הבעיה שלנו כאן. הגמרא אומרת: החוק הינו הטרונומי, הוא כפוי עלי מן החוץ. והנה הטעות: הוא כפוי מן החוץ אך ורק על מי שהיה מוכן מעצמו לבחור בו מרצונו הטוב. כלומר, החוק המוסרי כפוי מן החוץ רק על מי שקודם כל הבין מעצמו שהאמת נמצאת בהשתייכות לחוק המוסרי.

זו הסיבה שמופיע כל סיפור ששת הדורות של האבות, לפני התגלות התורה בהר סיני. יש זהות מוסרית שלמה של עם ישראל שקדמה להתגלות התורה. התורה נגלתה רק ל-'בני ישראל', וההיסטוריה של בני ישראל היא מאברהם ועד משה. יש 'רכישה' של התודעה המוסרית, ורק אחר כך החוק מתגלה, ולא להיפך. האם מה שאמרתי ברור?

אין מה להוסיף, אני לא רוצה לסבך את העניינים. החוק התגלה בגלל שהתודעה המוסרית הופיעה בתוך העם הזה. וזה בדיוק היפך מה שאנו רואים אצל הנוצרים. אצלם, יש קודם כל תקופת 'ילדות האנושות', שבה כופים את החוק כפי שכופים משמעת על ילדים; ואז מגיע 'הגיל המבוגר' שבו משתחררים מן החוק ויש לאדם רצון טוב מעצמו. זה ההיפך הגמור. אני זוכר את הוויכוחים הראשונים שהיו לי עם תיאולוגים נוצרים, על הנושא הזה, שהם מכנים "הפדגוגיה של החוק". החוק הוא 'פדגוגי', ותפקידו להכין פדגוגיה מוסרית, אך לאחר מכן התודעה המוסרית, היא האוטונומיה. אני זוכר היטב דבר זה, למדתי באתנולוגיה קיצורי פרוטוקולים של ויכוחים של כמרים נוצרים בלגיים מארץ קונגו עם הוותיקן. הם התעסקו עם שבטים שרצו להתנצר אך התעקשו להמשיך לעשות ברית מילה; מה שהפריע להם מאוד, משום שברית המילה, זה שייך לתורה. ולכן הבישופים הנוצרים היו אוסרים דווקא לקונגולזים לעשות ברית מילה, כי זה כתוב בתורה.

אני זוכר שלמדתי את זה ב'התנסות מעשית' עם זכוכית מגדלת, אמרתי להם: כאשר אתם מטבילים עובד עבודה זרה לנצרות, האם אתם קודם כל מעבירים אותו דרך שלב 'יהודי' ולאחר מכן נוצרי, או שאתם מטבילים אותו ישירות לנצרות? הם היו בהלם – הם גילו בעיה – והם אמרו: מה פתאום, לא מגיירים אותו ליהדות תחילה! -אז מה אתם מספרים, שאתם רוצים תחילה להיות יהודים ולאחר מכן נוצרים? אני לא יודע אם דבריי ברורים: קיים שלב הכרחי של החוק הכפוי – זו היהדות, ולאחר מכן האוונגליון – הרצון הטוב. אתם רואים שזה לא מחזיק מים! שהרי לאמיתו של דבר, מה קרה: השלב שלהם של החוק, זה החוק הרומי! שאין לו שום קשר עם התורה. ההופעה של 'החוק האיום', החוק ההורג, החוק שמביא לידי החטא, לידי העוון, זה החוק האימפרסונלי של החוק הרומי, וממש לא של התורה. אתם רואים, הכל הפוך בסיפור הזה... תחשבו היטב על הזה.

אתם רואים איך הגמרא, כאשר היא מבארת מילה אחת של הפסוק, מגלה לנו בעיה מאוד חשובה: מצד אחד, עבור ההיסטוריה שלנו, מה שהתרחש בהר סיני, ומאידך מהו העיקרון של האמת המוסרית; והוא שכופים את התורה רק על מי שהגיע לאוטונומיה של החוויה של התודעה המוסרית של החובה. לא כופים את התורה על מאן דהו.

נחזור למה שראינו בהתחלה: "דבר אל בני ישראל". מדוע "אל בני ישראל" ולא אל אחרים? רק בני ישראל יכולים לקבל את התורה, משום שהם כבר מוסריים. יש כאן בעיה חשובה מאוד: צריך קודם כל לפתור את בעיית המוסר על מנת להתקרב לתורה. זה יהיה נושא ללימוד אחר, אם תרצו. זו ההיסטוריה של עם ישראל: רכישת התודעה המוסרית, זה מאברהם ועד משה. החל ממשה, זו הקדושה של התורה. זה דבר שאני מדגיש לעתים קרובות, משום שהקהילה היהודית עלולה להיכבש על ידי מנטליות שונה לגמרי – שנרכשת בגלות – למרות שדבר זה מובן מאליו עבור מי שחונך במסורת היהודית; אם אין בסיס של דרך ארץ, המוסר, אי אפשר לקבל את התורה: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְ-הוָה מִן הָהָר". יש הרבה מאוד, יותר מדי, קהילות שבהן הדאגה המוסרית נפרדת מן הדאגה הדתית. את זה יש לרפא, כמובן.

קהל: האם אפשר היה בלי מתן תורה? שהרי אם הבנתי נכון את השיעורים שלך, המטרה ביציאת מצרים הייתה להגיע לארץ ישראל, ורק בדיעבד מתן תורה נעשה הכרחי.

מניטו: אין לשאול שאלה בנוגע לשיעור אחר. אתה שואל שאלה בפני קהל שלא בהכרח שמע את השיעור האחר. הם לא הבינו את השאלה שלך, אני הבנתי. לכן אל תעשו חיבורים כאלו. אין לי זמן לחזור מחדש על השיעור הקודם! אני אומר זאת מבחינה שיטתית: לעולם אל תשאלו אדם בנוגע לשיעור של מישהו אחר. הרבה פעמים אני מנחש דבר זה: למדו משהו אצל מישהו, ושואלים אותי למה הוא התכוון; כאילו שאני אמרתי. זה מקרה אחר, אבל זה קורה הרבה פעמים לתלמידים. משום שהם איבדו את הזיכרון, הם לא זוכרים איפה שמעו. יש לכל חידוש את הקוהרנטיות העצמית שלו; וזה גם נכון לכל שיעור. לא דיברתי על הנושא שהעלית. ביני ובינך, אין שום בעיה, אבל זה כלפי האחרים שזה לא הולך. אז אל תעשה את זה.

לך, אני עונה: זה לא שיכלנו להתקיים בלי מתן תורה, אלא היינו אמורים להתקיים בלעדיו. [מניטו פונה לקהל:] לא הבנתם כלום אבל זה לא נורא.

אומר לך איך זה נשאל בהגדה: "אילו קרבנו להר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו". מה הפירוש? איך אפשר לומר דבר כזה? מדוע הגענו להר סיני אם זה לא כדי לקבל את התורה?! בפרק יט, מטרת הפגישה בהר סיני הייתה לשמוע "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שמות, יט, ו). לאחר מכן, צריך היה בדיעבד לאמת את נבואת משה כנביא של התורה, ולכן יש עשרת הדיברות. זו המשמעות של השאלה שלך: אם עם ישראל נקרא להיות "ממלכת כהנים", אך הוא לא יודע איך לעשות זאת, פירוש שזה לא מכוון כלפיו!

אתן לכן דוגמא שאני רגיל להביא: אם אני צריך לומר לכבאי "דע לך: א. האש שורפת. ב. המים מכבים את האש". זה לא אל כבאי אני מדבר! אז מה הפירוש: אני מדבר אל כהן, ואני צריך לומר לו א, ב, ג. אז הוא לא כהן! האם זה ברור?

כלומר משה לבדו יכול היה להיות ישראל, אבל העם כולו נקרא אל תורת משה, ולכן צריך היה ללמד את תורת משה אל העם. משה עצמו לא צריך שילמדו אותו את התורה, אבל עם ישראל כן היה צריך.

הבאתי את זה בקשר להגדה, לומר לכם עד היכן זה מגיע. בסוף אותו הקטע, יש משפט שמשתמשים בו הרבה יהודים אנטי-ציונים: "אילו נתן לנו את התורה, ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". מה הפשט? הפשט הוא שלכתחילה היינו צריכים לזכות בכל זה בכוחות עצמנו. והנה, שמשלב לשלב, היינו צריכים לקבל במתנה. ולכן המתנה הראשונה הייתה צריכה להספיק לנו, והנה קיבלנו גם שניה, שלישית וכו'. "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת...". תקראו היטב את ההגדה.

אני חוזר לראש התשובה שלי: אל תעשו דברים מסוג זה.

קהל: אם כל הזכות של עם ישראל הייתה להגיע להר סיני, היום עבורנו, מה הזכות שלנו, הבנים שלהם?

מניטו: יפה מאוד: להכיר באבותינו.

קהל: ?

מניטו: עניתי לך אבל לא שמעת: הזכות היא להכיר באבותינו. זה מה שהמדרש אומר על ההתגלות אל משה. בפעם הראשונה שהקב"ה התגלה אל משה, הוא שמע את קול אביו. כלומר, כאשר משה התחבר אל אביו העברי, הקב"ה התגלה אליו. קיצרתי את תשובתי, אבל נראה לי שהבנת. הניסיון מראה, שברוב המקרים – יש יוצאים מן הכלל: יהודים שיש להם בעיות עם התורה, זה קודם כל בגלל שיש להם בעיות עם הוריהם. צריך לדעת זאת. זה ברור?

יש פסוק: "דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ" (דברי הימים א, כח, ט). ראיתי הרבה מאוד סטודנטים, שכתבו תזות של השוואות בין ההינדואיזם ליהדות, בודהיזם ויהדות, והם באו לשאול אותי שאלות כי בודהיזם הם ידעו, אבל יהדות לא... ואלו היו יהודים! לאחר שעה של דיבור, זה היה מתחיל להסתדר. יש אנשים שמחפשים את האמת, אבל מלכתחילה הולכים לבודהיזם. מדוע לא עלה בדעתך לשאול תחילה את התורה של אביך? אה, יש לך בעיות עם אביך? זה מה שמתגלה.

טוב, אני מאחל לכם שבת שלום וחג שבועות שמח.

הערות:

[1] ההקלטה נקטעה.

[2] בראשית כה, ב.

[3] Une coquetterie d'élitisme.

[4] Monothéisme naturel.

[5] Monothéisme de la nature.

[6] בראשית יד, יח.

[7] שם, יט.

[8] Naturisme.

[9] שם, כב.

[10] Unicité de Dieu.

[11] Le Dieu Un.

[12] Mentalité naturiste.

[13] ר' רש"י על אתר.

[14] הכוונה לפילוסוף הדני סרן קירקגור שחיבר ספר בשם "חיל ורעדה".

[15] תבשיל מסורתי של חבל ארץ 'אלזס', העשוי מכרוב מבושל בשומן חזיר ויין לבן, ומוגש עם נקניקיות חזיר ותפוחי אדמה.

[16] מפלגה הנתפסת כימנית קיצונית בצרפת.

[17] Paulinisme, הדוקטרינה של פאולוס.

[18] פסל של ילד שהפך להיות מסמליה של העיר בריסל, וד"ל.

[19] ההקלטה נקטעה.

[20] Guet-apens.

[21] La charte du monde.

[22] Petits pois, petits hommes.

[23] Hétéronomie de la loi.

[24] Autonomie de la conscience.

תמלול השיעור בצרפתית:

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

}NdT = Note du transcripteur{

}Passouk en hébreu, non transcrit{

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Nasso 93

Transcription by textline26

Ce Chabat, nous avons la paracha Nasso qui est la deuxième paracha du livre de Bémidbar.

La première paracha était consacrée au dénombrement, et ce dénombrement se continue par le reste de la tribu…

NdT = coupure de l'enregistrement {

Pendant ce temps-là, à la même époque, pour les autres nations qui se trouvaient autour de am Israël, est-ce que les 7 lois noahides étaient encore valables…

… étaient déjà valables

… étaient déjà valables, étaient toujours valables, et est-ce que ça a changé quelque chose pour les autres peuples, le fait que les Hébreux aient reçu la Torah ?

Vous vous souvenez que nous avons étudié la question de Jétro ? Et, à propos de l'histoire de Jétro, lorsque la Torah enseigne - d'ailleurs, c'est dans la paracha de Yitro au chapitre 19 - que pendant tout le temps où Moïse était chez Jétro - 40 ans à Midian - Moïse, s'est initié à toutes les sagesses de l'Antiquité, avant la révélation de la Torah.

Et Jétro, j'en dirai vraiment rapidement quelques phrases.

Jétro était un descendant d'une des lignées d'Abraham qui a eu la même expérience qu'Abraham (ça mériterait qu'on étudie plus en détail dans le texte de la Torah qui le raconte). Il a recherché la vérité à travers toutes les ''religions'', entre guillemets, de l'époque. Le Midrach que je vous cite, dit ''toutes les idolâtries de l'époque'', les religions païennes.

Et, petite parenthèse rapide. Il faut avoir en mémoire que toutes les lignées de la descendance d'Abraham, très rapidement se sont perdues dans les paganismes ambiants, sauf la lignée qui passe par Isaac.

C'est-à-dire, on sait beaucoup plus qu'Abraham a eu deux fils, Ichmaël de Agar et Isaac de Sarah. Mais on sait moins ce que raconte la Torah, ce qu'enseigne la Torah, qu'à la fin de sa vie, il a eu encore d'autres enfants. Et en particulier un de ses fils s'appelait Midian, qui est une descendance d'Abraham. Et cette peuplade de Midian qui est reliée à l'histoire d'Israël du temps biblique de manière très très directe - en rivalité d'identité d'ailleurs, elle aussi - et qui est devenue une peuplade païenne.

Jéthro était le grand prêtre de Midian précisément.

C'est une histoire que raconte le Midrach et qui ressemble en préfiguration, qui ressemble beaucoup à ce que Judah Halévi raconte à propos du Kouzari, en préface à son livre du Kouzari.

Je ne sais pas si vous avez en mémoire de quoi il s'agit ? Du roi des Khazars qui cherche la vérité. Alors, il rassemble toutes les grandes thèses, toutes les grandes doctrines de son temps, pour essayer de comprendre laquelle est la plus vraie.

En fin de compte, comme vous le savez, la peuplade des Khazars s'est convertie au judaïsme. Elle avait à choisir entre le christianisme et l'islam.

Il y a des raisons historico-sociologiques d'ailleurs, à toute cette histoire. Puisque je parle des Khazars, c'est que la peuplade des Khazars était le royaume des Khazars, était un royaume tartare. Ce sont des tribus qui se rattachent à l'identité turque d'ailleurs.

Ils étaient coincés entre l'empire chrétien du nord et l'empire musulman du sud. Et pour des raisons politiques très importantes, ils avaient à choisir : soit alliance avec les chrétiens, soit alliance avec les musulmans. Et finalement, ils ont choisi de devenir juifs… ni chrétiens ni musulmans.

Ça a duré quelque temps, et ensuite ce royaume des Khazars a été conquis par le côté islam. La plupart des Khazars se sont convertis à l'islam - reconvertis à l'islam.

Mais enfin, énormément de Khazars sont restés juifs.

J'en ai connu quelques-uns. Ils sont très, très - comment dire ça en français ? - chauvinistes. Je ne sais pas comment on dit... Enfin, ils ont une coquetterie d'élitisme. Ils ne se marient pas avec les Juifs (rires). Ils sont juifs (rires).

Je crois qu'en Israël, il y en a énormément. Et ils commencent à se marier avec des Juifs, à se mélanger. Mais pendant des siècles, ils ont gardé leur identité tartare d'origine. C'est des Juifs 100 %, hein !

Je reviens en tout cas à votre question.

Le Midrach explique que Jétro a essayé toutes les idolâtries de son temps, et il les a rejetées l'une après l'autre. Y compris l'idolâtrie de Midian.

Donc, son peuple l'a mis en hérem, son peuple l'a mis en quarantaine.

Comment on l'apprend ? C'est lorsque Moïse arrive chez Jétro, la Torah raconte que c'est une des filles de Jétro qui faisait paître le troupeau. Alors, le Midrach pose la question : Jétro, grand prêtre de Midian n'a pas des bergers pour s'occuper de ses troupeaux ? Alors, c'est là que le Midrach explique que son peuple l'avait mis en quarantaine parce qu'il avait rejeté la religion du peuple de Midian.

Et donc, ce qu'il faut comprendre, c'est que Jétro se trouve dans la situation même d'Abraham qui a répudié toutes les idolâtries, et qui était donc disponible pour la révélation de vérité. Est-ce que c'est bien clair ?

Et cependant, Jétro était encore au stade d'avoir répudié toutes les idolâtries. Et Moïse n'était pas arrivé à le convaincre de la vérité de la révélation à Abraham.

Là, j'ouvre une parenthèse. Vous me direz si c'est suffisamment clair. Il faut beaucoup de temps pour mettre au point ce que je voudrais vous dire.

Il y a eu une religion naturelle depuis le temps du premier homme, qui est une religion de la reconnaissance d'un Dieu unique, Créateur du monde, mais connu à travers les lois de la nature.

C'est-à-dire, il y avait des paganismes du polythéisme. Mais il y avait une tradition monothéiste des initiés du monothéisme du Dieu unique mais reconnu comme Créateur du monde et gérant l'histoire du monde à travers les lois de la nature.

C'est en particulier le monothéisme qui sera gardé jusqu'au temps de Melkitsédek que rencontrera Abraham.

Donc, pour tous ceux qui sont un peu habitués au texte, vous verrez que dans le dialogue entre Melkitsédek et Abraham, apparaît cette différence.

Il y a un monothéisme naturel, un monothéisme de la nature : Dieu Créateur, mais providence du monde uniquement à travers les lois de la nature. C'est le déisme des philosophes d'ailleurs, en tout cas, c'est très proche comme expérience.

Alors que la révélation à Abraham est au-delà de la révélation de Elokim - le Dieu Créateur qui gère le monde d'après les lois de la nature - c'est la révélation de Hachem qui révèle les valeurs morales en vue du monde à venir.

Et il y a donc une différence de nature entre ces deux monothéismes.

Et en particulier, puisque je vous ai cité le dialogue entre Melkitsédek et Abraham… alors, Melkitsédek reconnait ''El Haélion''. On le traduit ''le Dieu suprême''.

Faites attention que c'est très différent comme sens que ''l'Etre suprême'' des révolutionnaires de la religion française. L'Etre suprême des révolutionnaires, c'était la raison érigée en divinité. Et c'était très tardif comme concept.

Mais pour revenir à Melkitsédek, la phrase de la Torah, c'est ''El Haélion''. Ça veut dire que dans ce monothéisme, on reconnaît que le Créateur a institué toute une hiérarchie de médiations divines pour gérer le monde à travers des lois de la nature, mais qu'il y a le El Haélion, le Dieu suprême supérieur, ?? 9.10 qui était reconnu par les grands initiés du monothéisme.

Les polythéistes avaient un culte de toutes les divinités médiatrices, alors que les initiés du monothéisme ne reconnaissaient que le culte du El Haélion.

Et c'est défini à propos de Melkitsédek ''Koné chamaïm vaarets'' ''Créateur du ciel et de la terre''.

Donc, encore une fois, c'est la reconnaissance de la souveraineté du Dieu Créateur, mais à travers les lois de la nature.

Et vous comprenez pourquoi ça bascule perpétuellement dans le paganisme ? Parce que ça bascule dans le naturisme, si j'ose dire. C'est la nature qui est érigée en divinité. C'est le danger, c'est le risque de ce monothéisme naturel : Dieu connu comme créant le monde, mais le gérant à travers les lois de la nature.

Petite parenthèse pour vous indiquer l'importance du problème. Après je reviens à la définition d'Abraham dans le dialogue avec Melkitsédek.

C'est que les lois de la nature renvoient - pour nous les modernes, c'est évident, ça a été un acquis de la conscience de la culture romaine - les lois de la nature renvoient au déterminisme. Les lois de la nature sont aveugles, sont impersonnelles. Et par conséquent, ce déisme de Dieu gérant le monde à travers les lois de la nature, risque perpétuellement - et à l'horizon se profile la philosophie de Spinoza à un certain moment - d'identifier la nature avec Dieu.

C'est-à-dire, il y a la perte de la perception du lien personnel individuel entre le Créateur du monde et chaque individu, de l'homme qui est une conscience libre et individuelle. Ça, ça s'évanouit complètement. Vous comprenez comment ce genre de déisme monothéiste naturiste bascule dans le paganisme de manière systématique ?

Cependant, à travers toutes les générations jusqu'à Abraham, il y a eu des grands initiés de ce monothéisme là, qui ont gardé la pureté de la relation au Dieu unique, du El Haélion, le Dieu supérieur, le Dieu des dieux, en langage païen, si vous voulez.

Et alors, dans la rencontre avec Abraham, on voit que la formule qu'Abraham oppose à Melkitsédek, c'est Hachem, ''El Hahélion koné chamaïm vaarets''.

Donc, la révélation de Dieu - si j'ose dire pour simplifier le problème, mais réagissez en me disant si c'est suffisamment clair - ce monothéisme que je viens de décrire, ne reconnaît que Dieu comme Dieu de ce monde-ci, Dieu qui a créé ce monde-ci. Alors que la révélation à Abraham, c'est que Celui qui a créé ce monde-ci, est en réalité Celui qui a voulu le monde à venir.

Et c'est lorsque le nom de Hachem se dévoile dans la révélation, c'est en vue du monde à venir. Donc, c'est Elohim, ?? 12.11.

La grande différence c'est Torat Elokim, Torat Hachem. Vous êtes familiers des ?? 12.18.

Ce qui caractérise la révélation à Israël, c'est Dieu se reliant à chaque personne individuelle en vue du monde à venir.

Alors, le monothéisme ambiant autour d'Israël, c'est le monothéisme sémite qui reconnaît un Dieu unique, Créateur du monde et gérant le monde à travers les lois de la nature.

J'espère vous avoir montré très schématiquement à quel point ça n'a rien à voir.

C'est deux monothéismes.

L'un, c'est le monothéisme de l'unicité de Dieu. On le retrouve dans l'islam : s'il y a Dieu, il y en a un seul, unique.

Alors que le monothéisme d'Israël - qui commence avec Abraham, passe par Isaac et Jacob et par aucune autre lignée d'Abraham - c'est le monothéisme du Dieu ''Un'' - ''Hachem Ehad'' - et pas seulement un ''Hachem yahid''.

Bien, je referme cette parenthèse.

Et alors, dans cette rencontre entre Moïse et Jétro… Je vous rappelle Jétro a cette même expérience d'Abraham qui brise les idoles, qui répudie toutes les idolâtries et qui est donc disponible à la révélation de Hachem. Est-ce que c'est clair jusque là ?

Eh bien, on apprend donc que, pendant les 40 ans où Moïse était à Midian chez Jétro, Moïse n'est pas arrivé à convertir, si j'ose dire, Jétro, au monothéisme de Hachem.

Alors que lorsqu'il y a eu la révélation du Sinaï, Jétro s'est rendu compte qu'il y avait autre chose que le monothéisme naturiste. Et c'est là que Jétro est venu rejoindre Moïse et se convertir à l'identité Israël.

C'est là que je raccroche à votre question, c'est-à-dire que je vais parler très rapidement du problème des Noahides.

J'ai beaucoup étudié la question dans l'œuvre d'Elie Benamozegh, bien entendu. Je voudrais simplement isoler un point particulier pour répondre à la question de Madame Vassal.

Eh bien, lorsque Jétro découvre qu'il y a une vérité au-delà du monothéisme naturel, il ne veut pas rester en dehors.

L'intention de Benamozegh lorsqu'il a fondé le mouvement Noahide, c'était précisément de pouvoir répondre aux besoins spirituels de ceux qui avaient répudié l'idolâtrie, mais qui n'arrivaient pas à la révélation à Israël. C'est clair ?

Or, l'exemple de Jétro, et en particulier vous l'apprenez au début de la paracha ''vayichma Yitro''. Et Rachi pose la question : ''qu'est-ce que Yitro a entendu et est venu léitguayer'' ? Ça, c'est la source de la Guémara. Rachi, lui, ne met pas ''léitguayer'' pour des raisons d'exégèse.

Au premier verset de la paracha de Yitro. Prenez le premier verset. Chapitre 18. Regardez dans Rachi.

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.31{ ''et Jétro entendit tout ce que Dieu avait fait à Moïse et à Israël, lorsqu'Hachem avait fait sortir Israël d'Egypte''.

Reprenez ce verset. Vous avez, en clair, tout ce que je suis en train de vous expliquer.

''Qu'est-ce que Jétro a entendu ?''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.50{ ''qui était le grand prêtre de Midian''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.53{ ''le beau-père de Moïse''

}Passouk en hébreu, non transcrit 15.55{ voilà ce qu'il a entendu, ce qu'il a compris de tous les événements de la sortie d'Egypte : ''ce que Dieu, comme Créateur du monde, à travers les lois de la nature, a fait en agissant en faveur de Moïse et d'Israël''.

Et la Torah dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit 16.12{ ''lorsque Hachem avait fait sortir Israël d'Egypte''.

Vous voyez ce décalage dans le verset ?

Et alors, nous allons voir tout de suite ce que dit le texte pour nous faire comprendre que, après ces événements de la sortie d'Egypte, du passage de la mer Rouge, la guerre contre Amalek et le maamad har Sinaï, et donc la révélation de la Torah au Sinaï (la source se trouve dans la Guémara), eh bien, là, Jétro s'est rendu compte qu'il y avait autre chose au-delà.

Vous allez prendre le verset… à partir du 8.

}Passouk en hébreu, non transcrit 17.02{ ''et Moïse raconta, expliqua, à son beau-père''

}Passouk en hébreu, non transcrit 17.08{

Petite parenthèse. Voyez, il y a chez certains auteurs une tendance à expliquer les événements de la sortie d'Egypte par le fonctionnement des mécanismes naturels des lois de la nature.

Ça, c'est l'attitude de Jétro. Il prend acte qu'il y a un événement important, mais ça ne dépasse pas pour lui une certaine péripétie du fonctionnement des lois naturelles.

Par exemple, vous avez beaucoup de Juifs qui admettent qu'il y a eu une intervention de Dieu à la sortie d'Egypte, mais c'est à travers les lois de la nature.

J'ai souvent entendu des gens très pieux - mais parce qu'ils n'arrivent pas à la foi en Hachem, Dieu d'Abraham, ils s'arrêtent à Elokim, Créateur - dire… ''ben… qu'est-ce qu'il s'est passé ? Il s'est passé que Moïse, qui était un grand savant, savait à quelle date exacte il y aurait une éclipse de lune et des marées, qui lui ont permis le passage à gué de la mer Rouge''.

Alors, c'est de là que ça vient la Gué-oula (rires), parce que quand il est arrivé au passage à gué, il a dit ''oulah'' (rires).

Voyez, c'est ce genre de raisonnement, ken ? C'est complètement infantile… qu'une éclipse de lune et un passage à gué soit à l'origine de l'histoire du monothéisme de la Bible dans l'humanité entière.

Je ne sais pas si vous vous rendez compte de la platitude du niveau. Mais ça, c'est la mentalité naturiste. C'est clair ce que je dis ?

Alors voilà ce que dit le verset. Le verset nous explique que Moïse a fini par réussir à raconter à son beau-père ce que Hachem a fait au Pharaon et à lui.

Il y a une intervention au-delà des lois de la nature qui fait qu'il y a eu cette expérience dans l'histoire d'Israël qui va rester le modèle de la foi pour tous les croyants de la Bible en dehors d'Israël, que ce soient les chrétiens ou à travers le Coran des musulmans : c'est qu'on peut être sauvé de l'aliénation aux lois de la nature.

C'est le commencement de la foi monothéiste biblique hébraïque telle qu'elle a diffusé ensuite chez les autres peuples.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.16{ ''au sujet d'Israël''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.18{ ''toutes les tribulations''

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.20{ ''qu'Israël a rencontrées dans le chemin de la sortie d'Egypte et qu'Hachem les a délivrés''.

Verset 9.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.31{

Alors, il y a deux traductions du mot ''vayéhad''.

''Vayéhad'' c'est : ''il a tremblé de joie''… ''hedva''

''Vayéhad'' c'est : ''il a tremblé de crainte'' ''hidoudim, hidoudim''.

C'est-à-dire, Jétro a été saisi de tremblement, un peu dans le sens de l'expression ''crainte et tremblement'', c'est du philosophe protestant.

}Passouk en hébreu, non transcrit 19.53{

Voyez, là, Jétro découvre qu'est-ce que ça veut dire que Hachem ?? 19.58 Israël.

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.01{ ''en ce qu'il l'a délivré de la main de l'Egypte''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.05{ ''alors Jétro dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.09{ ''barouh Hachem, béni est Hachem''

}Passouk en hébreu, non transcrit 20.12{ C'est là qu'il reconnaît qu'au-delà d'Elokim, il y a Hachem, chéou haElokim. C'est clair ? Tov.

Eh bien voilà, c'est ça la question. Le fait qu'on peut être monothéiste à travers les lois Noahides, à la manière de Jétro, jusqu'à la rencontre avec Moïse.

Mais à partir du moment où Jétro a rencontré l'événement de révélation de Hachem, la source de la Guémara donne trois illustrations de cette expérience de Jétro. C'est

          - Kriat yam souf, le passage la mer Rouge,

          - Milhémet Amalek, la guerre contre Amalek, et

          - Matan Torah, la révélation de la Torah.

A partir du moment où Jétro a l'expérience d'évènements dans la réalité qui lui font comprendre qu'il y a quelque chose au-delà des lois de la nature, il ne peut pas rester en dehors.

Alors, il vient rejoindre Moïse, c'est clair ?

Eh bien, c'est ce qui est arrivé au mouvement Noahide qu'a voulu refonder Elie Benamozegh.

Elie Benamozegh, je vais vous en parler, car c'est un très grand homme du siècle dernier. Il est d'origine du Maroc. Il était le grand rabbin d'Italie.

Un prêtre français - Aimé Pallière - il n'était pas encore prêtre, il était séminariste… Un jour, à Lyon, ce prêtre qui avait des problèmes dans ses études théologiques d'ailleurs… (il était un peu préoccupé de ce que l'Eglise lui enseignait concernant le peuple juif)… un jour, il avait décidé de fréquenter la communauté juive. Et il rentre à la synagogue de Lyon…

Il y a des lyonnais parmi vous ? Il n'y a plus de lyonnais en Israël (rires). Oui ? }NdT = s'adressant apparemment à une personne originaire de Lyon{

Le quai Tilsitt, ça vous dit quelque chose ?

Oui, oui, bien sûr

Alors il rentre dans cette… - je ne savais pas que vous étiez de Lyon - … Il rentre dans cette synagogue au moment du Kol Nidré. Il voit ce spectacle… Yom Kipour, dans une synagogue juive - toutes les synagogues sont juives, mais enfin pour lui… (rires). Il a eu un choc. Alors, il s'est mis à rechercher et il est arrivé jusque chez le Rav Benamozegh. Il voulait se convertir au judaïsme. Et le Rav Benamozegh l'a persuadé de fonder un mouvement Noahide pour les non- Juifs.

Parce qu'il y a énormément de non-Juifs qui sont déjà dans cette expérience d'avoir répudié l'idolâtrie, fusse de la religion soi-disant biblique. Et puis, de savoir que la vérité est en Israël, mais qu'ils ne sont pas d'Israël, qu'ils ne peuvent pas être d'Israël, parce que leur anthropos - comment vous dire ça en français ? - parce que leur manière d'être homme n'est pas compatible avec la manière juive d'être homme.

Et alors, c'est là le drame. Ces membres des nations, qui savent que la vérité est en Israël, qui rejettent les idolâtries de leur nation, mais qui ne peuvent pas entrer en Israël. Vous comprenez ce que je vous dis ?

Je vais vous raconter une anecdote que j'ai racontée peut-être déjà ? Ce qui m'est arrivé à Maayanot. Les anciens de Maayanot s'en souviennent.

J'ai reçu un jour, il y a très longtemps, un prêtre qui avait découvert cela, que la vérité, c'est le judaïsme, et qui s'est mis à étudier le judaïsme. Et puis en fin de compte, il ne s'est pas converti, mais il a tenu à devenir israélien. Il gagne sa vie en étant moré déreh - comment on dit ?

Guide

Guide, oui. Et il est très, très ami des Juifs et d'Israël. Il a maintenant une grande place dans la hiérarchie catholique. L'Eglise catholique lui a confié une institution d'enseignement du judaïsme pour prêtres catholiques. Et il vient me voir dans mon bureau, et puis il me dit ''voilà, je suis Israélien''.

Attendez, je vais vous raconter plus pour que vous compreniez la portée du problème.

Ce prêtre - dont je ne dirai pas le nom parce qu'il vit à Jérusalem - avait assisté à une conférence que j'ai faite chez les chrétiens. C'était en 67. Je ne sais pas si vous voyez… avant le déluge !

Et alors, à la fin de cette conférence, il est venu me voir en me demandant la permission de prendre cette conférence comme son sujet de thèse de doctorat de théologie, parce qu'il avait découvert qu'il y avait quelque chose à étudier là-dedans. Et effectivement, ça a été son sujet de thèse de docteur en théologie, qui a été traduite dans plusieurs langues d'ailleurs.

Et puis finalement, je vous ai raconté son histoire : il a étudié le judaïsme, mais il est resté prêtre. Et, en fin de compte, il a décidé d'être israélien et de vivre à Jérusalem.

Alors, je l'avais rencontré à Jérusalem. Et puis, il m'a expliqué pourquoi il ne pouvait pas être juif. Mais il savait que la vérité, c'est le judaïsme, enfin… la Torah d'Israël, mais qu'il serait chrétien.

Un autre prêtre m'avait dit une fois ''on n'abandonne pas sa mère, et sa mère, c'est l'église''.

Alors une année, à Maayanot, je lui ai demandé de venir expliquer son cas à la promotion des élèves, pour leur expliquer ce problème-là : qu'il y a des hommes de bonne foi qui ne peuvent pas devenir Israël.

Alors, ce qui leur faut pour eux, d'après Benamozegh, ce serait le Noahisme.

Je finis cette histoire d'abord. Alors, il explique son histoire à la promotion. Et puis, il y a un élève qui demande ''mais enfin, je ne comprends pas. Qu'est-ce qui vous empêche vraiment d'être juif ?''.

Alors il répond, pince sans-rire - c'est un Alsacien d'origine - ''c'est que j'aime la choucroute''.

Et alors, l'élève qui était alsacien comme par hasard (si vous voulez, je vous dirai son nom. Actuellement, il est le hazan de la Chaux de Fonds, Lausanne. Oui. Tu te rappelles de Chraga ?). Alors il lui dit ''mais quoi ? Il n'y a pas de choucroute cachère ?''.

Alors le curé qui lui répond ''mon fils, tu ne sais pas qu'est-ce que c'est une choucroute ! Qu'est-ce que 26.09 ? la choucroute cachère ?'' (rires).

Alors, voyez, cette anecdote éclaire très bien. Il y a des hommes que Dieu a créés, qui aiment la choucroute, ils ne peuvent pas être Juifs.

Alors, qu'est-ce qu'ils vont faire avec la vérité ? Alors pour eux, c'est le Noahisme. C'est clair ?

Seulement voilà, le cas de Jétro, c'est le cas particulier de ces Noahides, qui, découvrant vraiment que la vérité est en Israël, ne peuvent pas rester en dehors. Vous avez compris le problème ?

Et j'ai l'impression que c'est ce qui est arrivé à Aimé Pallière lui-même ?? 26.45 quand j'ai étudié ce cas.

Donc Benamozegh a demandé à Aimé Pallière de fonder un mouvement Noahide pour tous ces chrétiens déchristianisés qui ne peuvent pas être Juifs quand même. Parce qu'il faut être juif pour être juif. Demandez ça au Front National, on vous expliquera, ken.

Eh bien, à la fin de sa vie, Aimé Pallière était très, très malheureux. Il a été pratiquement l'inspirateur - en son temps - de la communauté de la rue Copernic, l'Union Libérale. C'est lui qui faisait les meilleurs sermons, chez le rabbin - j'ai oublié comment s'appelait le rabbin…

Il s'est fait enterrer comme chrétien ?

Non, non, j'y arrive. Quel rabbin c'était ?

Germain Lévy

Germain Lévy, c'est ça. Louis Germain Lévy.

Et alors, ?? 27.35 les Juifs à être juifs. Mais lui, à la fin de sa vie, a demandé à être enterré d'après le rite catholique et le rite juif. Il est resté au milieu. Je crois que c'est un drame.

Je m'explique cela de la manière suivante. Il y a certains hommes pour qui, savoir que la vérité est quelque part, on ne peut pas rester en dehors.

Je change de sujet mais je n'ai pas changé de sujet. C'est la fondation du ??polénisme 28.05.

Normalement autour du judaïsme, il y aurait dû avoir le Noahisme, pour les nations qui ne sont pas juives.

La réaction du polémisme 28.17 a été d'inventer une pseudo-identité Israël, pour les goyim. Je ne sais pas si c'est clair ?

J'aime beaucoup parler avec les chrétiens de cela. Ils me disent ''nous sommes Israël''. C'est les chrétiens qui parlent.

Je leur dis ''mais vous n'êtes pas Juifs''.

''Nous, nous sommes les vrais Juifs''.

Voyez, c'est symbolique pour eux, c'est mystique, c'est mythique. C'est ce que Saint-Paul, leur Saint-Paul leur a donné : ''vous restez goy mais on va vous baptiser Israël''. Parce qu'ils ne peuvent pas se dire ''on est en dehors de la vraie synagogue''. Alors, ils sont dans l'Eglise. Vous avez compris ce que je veux dire ?

Alors voilà, pour répondre à votre question.

D'une façon générale, l'alternative c'est, ou Juif de la Torah ; ou Noahide ; ou païen.

Et alors, il semble bien qu'il y a dans la nature humaine un refus de rester sur le seuil. Le Noahisme n'a jamais réussi sociologiquement. Pourquoi ? En tous cas jusqu'à notre temps. J'ajouterai autre chose après. À cause de ce ressort de la nature humaine qui est un peu de l'orgueil narcissique de vouloir être vraiment dans la maison et pas sur le seuil. C'est clair ce que je dis là ?

Mais ceci dit, il y a actuellement en Amérique, de très fortes communautés de Noahides, d'ex-chrétiens. Ça se compte par dizaines de milliers. Ils sont un peu animés par des hassidim Loubavitch. Ils s'en tiennent aux lois de Noé, sans être juifs vraiment, mais n'étant plus chrétiens, tout simplement.

C'est peut-être un phénomène propre à l'Amérique. Je ne sais pas si ça sera transitoire, si ça va se développer. Il y a eu des tentatives, vous le savez d'ailleurs, de fonder ça en France, ça ne mord pas. Un Français veut être ou vraiment Israël ou goy. Mais Noahide, ça ne lui va pas. Vous avez compris un peu ?

À part ça, il y a des phalanstères philosophiques d'intellectuels. Ça, c'est autre chose.

Alors là, voilà en tous cas pour Jétro.

Est-ce qu'il y a une autre question ? Oui.

Kiriat yam souf, ça peut être un miracle, 30.45 ?? l'intervention d'Hakadoch Barouh Hou, matan Torah aussi, mais ?? 30.49 ?

Ça se rattache à l'histoire d'Israël. Ça se rattache - je vais généraliser la question -à ce mystère de la permanence d'Israël.

Le monde entier se déchaîne contre Israël depuis l'origine, 4 000 ans à travers tous les Amalek de l'histoire. Et voilà que c'est quand même Israël qui est victorieux.

Ça ne peut pas ne pas frapper les gens de bonne foi. Vous avez compris ?

C'est trois expériences de dimensions différentes.

Ben adam laMakom, ben adam lahavéro, ben adam…

Les uns sont sensibles au fait qu'on peut être sauvé de l'aliénation de la nature : kiriat yam souf.

Les autres ont pu 31.36 être sauvés de l'antisémitisme : Amalek.

Et que Dieu se révèle, révèle la vraie Loi aux hommes. Que Dieu parle aux hommes, et ça se passe en Israël. Et c'est en ça que croient les Chrétiens.

Vous savez, la mentalité païenne est telle que, savoir que Dieu a parlé à l'homme, ça veut dire qu'il s'est fait homme. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Pour un Juif, parce que nous sommes Hébreux, alors on sait que Dieu parle à l'homme, et c'est Dieu qui parle à l'homme, et c'est ?? 32.08.

Et pour un goy, qu'est-ce que c'est un Dieu qui parle à l'homme ? Eh bien, c'est un Dieu-homme.

Ça me rappelle, je ne sais pas si je vous en ai parlé la dernière fois ? J'ai ça dans ma mémoire proche. Je ne sais pas si c'est à vous ?

Je me rappelle, juste après la guerre, les étudiants catholiques nous invitaient, à nous les étudiants juifs, à des réunions d'études bibliques, ensemble.

Alors une fois, c'est le tour du grand rabbin Jaïs, qui était grand rabbin de Paris, à l'époque.

Alors, je me rappelle, le grand rabbin Jaïs… - je ne sais pas s'il y a dans la salle des gens qui l'ont connu ? - … il avait un caractère entier. Et alors, emporté dans son exposé contre l'idée du Dieu-homme, il avait dit - alors toute la salle a éclaté de rire, mais ils ont bien compris ce qu'il voulait dire - Et puis… (après il a regretté 33.00) : ''comment ils peuvent adorer un Dieu qui fait pipi ?'' (rires). Mamach. Un Dieu Belge. Voyez, Manneken Pis (rires).

Il me semble que c'est ça que les Chrétiens adorent : un Dieu qui assume la nature humaine jusque-là. Enfin jusque là… ils ne se marient pas. Ça, c'est des problèmes… Ma ?

Sauf la Vierge

Oui, ils ne se marient pas (rires). Mais ça c'est encore une… - comment on dit en français ? - c'est un…

Une névrose ?

Je ne sais pas si c'est de l'ordre de névrose ou de la psychose, mais en fait c'est de ''l'obsessionnite'', ken ? Il y a une obsession de la sexualité dans ce mythe chrétien qui est énorme.

Mais en tous cas, en général, les gens qui se prennent pour Dieu ne se marient pas. Je ne sais pas si vous savez ça (rires). Et ils n'ont pas de mère, bien sûr. En fait, je veux dire, ils n'ont pas de père.

Et alors là, voilà, c'est ça le problème : ce qu'il faut comprendre, c'est que les Hébreux sont hébreux et les goyim sont goyim. La foi des goyim, c'est que si Dieu a parlé au Sinaï, alors il s'est fait homme. Vous avez compris le problème.

J'ai mis longtemps à me rendre compte de ça. Un Juif ne peut pas comprendre comment ça se passe dans la tête d'un goy. Et un goy ne peut pas comprendre comment ça se passe dans la tête d'un Juif. C'est clair ? Sauf dans des cas exceptionnels. Et alors, ça existe des dialogues possibles.

Mais, ce que je voudrais rajouter c'est qu'il ne faut pas que les Juifs méprisent purement et simplement les croyances des goyim. Ils sont faits autrement. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Et surtout, il faut savoir que les… Enfin, bon ça suffit sur ce sujet. Ça y est, c'est clair ?

Alors, si vous voulez, on va reprendre notre verset 17 du chapitre 19.

Est-ce que vous arrivez à m'entendre ? Bon, c'est grâce à Jétro (rires).

Alors, on va étudier une Guémara, que vous avez déjà étudiée une fois, mais je voudrais la reprendre, sur le problème suivant : Israël arrive au pied de la montagne du Sinaï et Dieu va se révéler à Israël.

C'est un événement d'un autre ordre que simplement la prophétie, parce que c'est un événement (les théologiens ont un mot un peu barbare pour désigner la nature de l'événement, de théophanie, de révélation de Dieu) qui transcende la prophétie à proprement parler. C'est Dieu qui se révèle à une collectivité humaine.

Or, il y a là quelque chose de beaucoup plus haut que la prophétie. J'essaierai d'expliquer pourquoi. Parce que Dieu se révèle dans la Parole prophétique aux hommes capables d'être prophètes. Mais là, il y a eu quelque chose de plus. Si le peuple avait besoin de Moïse comme prophète, c'est que ce peuple n'était pas à la hauteur des prophètes comme Moïse.

Et voilà que Dieu se révèle à lui quand même. Donc, cette révélation de Dieu, à la collectivité d'Israël, alors même qu'elle n'est pas au niveau de Moïse, c'est un événement de théophanie qui dépasse le fait de prophétie quand même.

Entre autres, pendant cet événement de la révélation de Dieu au Sinaï, tous les Hébreux ont été prophètes au moment des 10 commandements. Mais il y a quelque chose de plus. C'est le fait que Dieu se révèle au peuple tout entier, et pas seulement à Moïse.

On a appris d'autre part - je ne vais pas revenir là-dessus - que la raison pour laquelle Dieu s'est révélé sur le Sinaï, c'est pour habiliter la mission de Moïse comme prophète de la Torah. Ça vous l'apprenez dans le chapitre 19.

Mais la question que je vais vous poser, c'est la suivante : à quel niveau est le mérite d'Israël d'avoir accepté la révélation du Sinaï ?

Parce que si on comprend bien de quoi il s'agit, ils ne pouvaient pas faire autrement. Si Dieu se révèle, la liberté disparaît. Alors, où se trouve le mérite d'Israël d'avoir accepté quand Dieu propose la Torah ?

Parce que quand Dieu propose la Torah, Il se révèle à Israël. Mais la révélation de Dieu à Israël supprime la liberté de l'homme. Alors, où est le mérite ? Vous avez compris la question ? C'est clair ?

Alors, nous allons lire le verset 17.

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.17{ ''et Moché fit sortir le peuple à la rencontre de Dieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.30{ ''à partir du camp''

}Passouk en hébreu, non transcrit 38.33{ ''et ils se tinrent au pied de la montagne''

Léhityatsev, ça veut dire se tenir.

Je voudrais, avant de continuer dans la Guémara, que vous lisiez un autre verset. Une minute. C'est le verset 3. Regardez bien. Ça va nous renvoyer à ce qu'on a appris tout à l'heure à propos de la question de Jétro.

Verset 3.

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.03{ ''et Moïse monta vers Dieu''

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.07{ alors ''Hachem l'a appelé du haut de la montagne''.

Ce verset définit très exactement tout ce qu'on a appris tout à l'heure.

Moïse a été capable de monter jusqu'au niveau Elokim, alors Hachem l'a appelé du haut de la montagne. C'est clair ?

? 39.23 Dans le rite séfaradi, nous avons le Psaume de Chavouot. Il y a le verset suivant :

}Passouk en hébreu, non transcrit 39.32{ ''la montagne que Dieu Elokim a choisie pour y résider, même Hachem y résidera''.

Ça veut dire, il faut arriver jusqu'au niveau Elokim pour être appelé par Hachem.

Vous avez compris la question ?

Eh bien, voilà donc notre verset 17.

A propos de l'expression de la fin du verset…

}Passouk en hébreu, non transcrit 40.07{ ''et ils se tinrent au pied de la montagne'', la Guémara va lire le mot ''bétahtit'' dans un sens plus profond que le sens habituel.

?? 40.20 la montagne, et ''bétahtit hahar'', ça veut dire ''au pied de la montagne''.

La Guémara va le lire comme s'il y avait écrit ''tahat hahar'' ''en dessous de la montagne''.

Alors, voilà ce que dit la Guémara :

}Passouk en hébreu, non transcrit 40.33{

Je traduis : un enseignement très important.

À la suite du verset ''ils s'assemblèrent au pied de la montagne''.

Pourquoi j'ai besoin de savoir qu'ils s'assemblèrent au pied de la montagne ? C'est parce qu'en réalité, il s'est passé un événement surnaturel : que la montagne a été levée au dessus d'eux. Qu'ils se sont rassemblés, qu'ils se sont tenus sous la montagne : voilà ce qu'enseigne Rabbi ?? 41.12 Bar Hama : ça nous apprend que Dieu a renversé sur eux la montagne comme un couvercle de marmite. C'est plus qu'une marmite… bassines, ken ? Là où on faisait la lessive avant ?

Lessiveuse

Lessiveuse. Voyez, c'est exactement ça d'ailleurs en hébreu… une chape que Dieu a renversé la montagne sur eux et leur a dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit 41.39{ ''si vous acceptez la Torah, c'est bien''

}Passouk en hébreu, non transcrit 41.43{ ''sinon, là sera votre tombe''.

Alors oui, la Guémara nous dit très clairement : ils ne pouvaient pas faire autrement que d'accepter !

Il y a une explication du Maharal qui est très profonde et qui dit ceci : la Torah, ce n'est pas quelque chose qu'on peut accepter ou refuser, pour Israël. C'est la condition même de notre identité.

Ça veut dire que si on coïncide avec notre essence qui est la Torah, c'est bien, sinon on disparaît.

Et l'histoire a montré que ne sont restés à travers les siècles et les civilisations, que les ?? 42.17 d'Israël fidèles à la Torah.

Toutes les parties d'Israël, qui, d'une manière ou d'une autre, étaient séparées de la Torah, ont fini par disparaître. C'est clair ce que je dis là ?

Il faut bien le comprendre : au niveau d'une contemporanéité où la halaha décide, tous les Juifs sont juifs, même ceux qui ne sont pas juifs de par la Torah, mais ça c'est au niveau - èh omerim ? - historique, de chaque temps.

Mais à travers l'histoire générale d'Israël, il s'avère que tous les Juifs qui ont quitté la Torah ont disparu comme Juifs. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

4 000 ans d'expérience, ça ne peut pas se nier de manière schématique.

43.08 ? On peut rajouter énormément de parenthèses là-dessus, mais c'est l'explication du Maharal. La première explication du Maharal.

Mais surtout, ce que je veux mettre en évidence, c'est ceci : il y a une impossibilité de dire non. C'est exprimé par la formule du Talmud ; ou bien vous acceptez la Torah ou bien vous disparaissez. Vous serez enterrés là, ken ? Et dans quoi est le mérite ?

----------

Vous allez me dire si c'est suffisamment clair ce que je dis là.

Si Dieu se révèle, la liberté disparaît.

La grandeur des prophètes, c'est précisément qu'ils sont à ce niveau où Dieu peut se révéler à eux et ils restent libres. Mais au moment du maamad har Sinaï, c'est évident que… Je vais vous donner la formule du Midrach, elle est je crois très éclairante.

''Devant le Roi, le serviteur n'est pas libre, l'esclave n'est pas libre''.

Si le Roi est là, tout le monde est paralysé. C'est clair ?

Alors le Roi se cache pour nous laisser croire qu'on est libre. Réfléchissez bien à ça.

Et donc, c'est effectivement la révélation elle-même qui consiste… je veux dire, la contrainte en question consiste dans la révélation elle-même.

Alors, où était le mérite d'Israël ? Le mérite d'Israël était d'arriver au pied de la montagne en sachant très bien ce qui les attendait.

Si vous voulez, il y a tout un cheminement depuis la sortie d'Egypte jusqu'au Sinaï, où Israël suit Moïse jusqu'à ce que j'appellerai le guet-apens du Sinaï. Mais ils savent très bien ce qui allait se passer au Sinaï, que Dieu allait se révéler.

Et ils ont dit ''ce que Dieu dira, nous ferons'' avant même qu'Il ne se révèle.

Alors, voilà l'explication que nous propose le Maharal. Il est très important. C'est là que je voulais arriver essentiellement. C'est que la Torah est imposée, mais elle n'est imposée qu'à celui qui est prêt à l'accepter librement. C'est ça qu'il faut comprendre.

Et l'exemple que le Maharal donne - c'est clair pour tout le monde ? - il dit : ce n'est pas à n'importe qui que la Torah est imposée. Elle n'est imposée qu'à celui qui était prêt de l'accepter librement.

Israël, la partie d'Israël qui est sortie d'Egypte, est arrivée librement au Sinaï, se faire imposer la Torah. C'est clair ?

Je voudrais donner un exemple, un que donne le Maharal, mais un que je voudrais ajouter d'abord.

L'alliance entre Dieu et Abraham, c'est Dieu qui a contracté alliance avec Abraham. Ce n'est pas Abraham qui a contracté alliance avec Dieu.

Et je voudrais lire le récit de l'histoire d'Abraham. Le récit est très clair dans la Bible.

Dieu se révèle à Abraham pour contracter alliance avec lui. Mais Il ne s'est pas révélé à n'importe qui. Il s'est révélé à Abraham qui était prêt à être choisi par Dieu.

Il y a tout un cheminement d'Abraham jusqu'au moment où le récit de la Torah prend le récit en disant ''alors, Dieu se révèle à Abraham pour contracter alliance avec lui''.

Cela est important à comprendre. Si c'est l'homme qui choisit de contracter alliance avec Dieu, c'est aléatoire, parce que ça dépend de l'arbitraire des motivations de la liberté humaine. Un jour, je choisis, un autre jour, je ne choisis pas. Tandis que si c'est Dieu qui contracte l'alliance, c'est irréversible et éternel. Est-ce que c'est clair ?

Et ce que le Maharal ajoute - et c'est très important - c'est que ce n'est pas à n'importe qui qu'on impose le pacte de l'alliance. C'est à celui qui était prêt à le choisir. Et puisqu'Israël était prêt à accepter librement la Torah, alors Dieu la lui impose, pour que ce soit irréversible.

Et le Maharal ajoute encore une autre explication : parce qu'il ne peut pas y avoir d'aléatoire vis-à-vis de la Torah. La Torah, c'est la charte du monde.

Et le Maharal a la formule suivante : il ne fallait pas qu'Israël s'imagine qu'il a la Torah parce qu'il a bien voulu, et que s'il n'avait pas voulu, il ne l'aurait pas. Vous avez bien compris ?

Il ne faut pas qu'Israël croit que c'est par sa décision qu'il a reçu la Torah. Comme si ça dépend de lui. C'est trop important pour que ça soit conféré à cet aléatoire des motivations du choix humain. Est-ce que c'est clair ?

Mais encore une fois, c'est ça le hidouch du Maharal : ce n'est pas à n'importe qui que c'est imposé. Ça y est, c'est clair jusque-là ?

Il nous donne l'exemple du mariage.

Le mariage, c'est un pacte imposé. Mais ce n'est pas à n'importe qui qu'il est imposé. Il est imposé à des fiancés. Vous avez compris ? On ne marie que des fiancés. Mais c'est des fiancés qu'on marie… Et des mariés, c'est… le ?? 4.50 (rires). C'est clair ?

C'est pourquoi la période la plus vulnérable, si j'ose dire, c'est la période qui est entre les fiançailles et le mariage. C'est là qu'on se donne sa foi. Étymologiquement, c'est ça se fiancer, se donner sa foi. Mais alors, lorsqu'on s'est donné sa foi, eh bien ma foi, c'est scellé par le mariage.

Et donc, le mariage c'est irréversible.

Parenthèse. Il y a pourtant la clause du divorce. C'est-à-dire, la Torah est une loi de vérité. Elle sait que si nous possédions la sagesse nécessaire pour réussir le mariage, le divorce serait interdit.

Pourquoi le divorce est permis ? C'est parce qu'on a perdu cette sagesse. Est-ce que c'est clair pour tout le monde ?

Et alors, il faut tenir compte de la réalité. Si un mariage échoue, alors la Torah prévoit le divorce. Mais le prévoit comme un malheur. La Guémara nous dit, lorsqu'il y a un divorce, les pierres de l'Autel versent des larmes. Surtout un divorce pour un zivoug richon. Zivoug richon c'est le premier mariage. Le mariage ? 6.05.

S'il y a un divorce, c'est une catastrophe. Seulement, la Torah autorise le divorce, dans le cas de l'échec du mariage. Pourquoi ? A cause de cette clause.

Normalement, si nous savions comment il faut marier les enfants, eh bien le divorce serait… invraisemblable. Je cherchais un autre mot, mais vous avez compris l'idée.

On a perdu cette science de savoir apparier les couples, accoupler les couples. Cette science a existé. Les vieilles grand-mères savaient quelle fiancée il faut pour le petit-fils et quel fiancé il faut pour la petite fille.

Les jardiniers comprennent ça. Il y a une science pour savoir comment cultiver les petits pois (rires). Eh bien, on a oublié comment cultiver les petits hommes.

Alors, s'il y a la catastrophe du mariage échoué, il vaut mieux un divorce.

Je ne sais plus qui a dit (ça, je ne l'ai pas lu dans le Midrach) : ''Un mariage ça fait deux heureux, un divorce ça fait quatre heureux'' (rires). Vous n'avez pas compris ?

Un divorce, ça peut faire quatre heureux, parce qu'un divorce mène à deux mariages, alors ça fait quatre.

Il y a la clause, mais, je veux insister là-dessus : le mariage est irréversible. En tous cas en ce qui concerne le pacte d'alliance entre Dieu et Israël.

Nous avons en tous cas plusieurs chapitres au début du Prophète Amos où on apprend ceci : la conduite d'Israël est tellement rebelle, que Dieu dit à Israël par le prophète Amos ''si je ne m'étais pas interdit de vous changer par un autre peuple, il y a longtemps que je vous aurais changé. Mais voilà, je me le suis interdit''.

Alors, vous avez compris ça ? Il y a qu'à lire Maariv, et vous savez pourquoi (rires).

C'est le Maharal qui va expliquer. Il y a un cas de mariage où le divorce est interdit, où le divorce est impossible. C'est quand la fiancée avait été prise de force par le fiancé. Alors, la Torah impose le mariage et on ne peut plus divorcer dans ce cas-là. C'est prévu par la Torah comme ça. S'il y a eu viol d'une femme par un homme, on impose le mariage. Si elle ne veut pas, elle ne se marie pas. Mais si elle veut se marier, on impose le mariage, mais il ne peut plus divorcer.

Alors, c'est ça que le Maharal explique. Voilà, c'est ça qui s'est passé au Sinaï. Ce qui s'est passé au Sinaï, c'est que Dieu a pris Israël de force pour s'interdire de la divorcer. Ça y est, c'est clair ? C'est-à-dire pour que ce soit irréversible.

Alors, je résume tout cela. Il y a deux choses importantes.

          - La Torah est imposée parce que la révélation prive de liberté. Mais ce n'est pas à n'importe qui qu'on impose. On impose la Torah à un rendez-vous du Sinaï, à ceux qui sont allés librement au Sinaï. Ça y est, c'est clair jusque-là ?

          - Et puis deuxièmement, il y a une clause importante : c'est que, le fait que la Torah soit imposée, eh bien, ça nous assure qu'Israël est en alliance éternelle avec Dieu. Il ne peut pas nous divorcer.

J'ai une fois inventé un Midrach. Et je veux vous le rappeler…

Quand Dieu a créé le premier homme, Il lui a dit ''si tu es sage, tu auras une image''. C'est ce que les traducteurs appellent ''à l'image de Dieu''. Et puis rendez-vous au Sinaï. Alors, au Sinaï, c'est Israël qui s'amène. Et Dieu dit à Israël ''tu seras sage et tu ne te feras pas d'image''. Et puis, rendez-vous au monde à venir (rires).

Il y a un rendez-vous, rendez-vous du Sinaï. Depuis le temps du premier homme, qui est arrivé au Sinaï ? Israël.

Mais à partir du moment où Dieu est convaincu que vraiment Israël, dans sa collectivité, a accepté l'éventualité de la Torah, alors il l'impose.

C'est irréversible et ça ne dépend plus des individus. La collectivité d'Israël est mariée avec la Torah. Ça ne dépend plus des individus.

Cette alliance avec Israël sera éternelle, quelle que soit la conduite des individus. Parce que c'est un pacte avec la collectivité d'Israël. Est-ce que c'est clair ?

Alors voilà ce qui s'est passé. C'est une chose que les goyim arrivent difficilement à comprendre, que l'alliance avec Israël est irréversible, quelle que soit la conduite des individus. C'est bien clair ?

Dans une église, eh bien, on ne fait partie de l'Église que si on est un saint, un parfait. Alors qu'Israël, c'est Israël. Même les… je ne sais pas comment dire, mais vous comprenez l'idée, ken ? Tout Israël est Israël, même les autres (rires). Donc, ceci dit, à l'échelle instantanée de chaque génération.

A la longue, à la longue, comme nous avons vu tout à l'heure, ceux qui ne sont pas Israël dans la Torah finissent par disparaître, même si ce sont des sectes religieuses, mais elles ne sont pas les sectes religieuses, enfin, des communautés religieuses de la Torah vraiment. Je ne sais pas si c'est clair ?

Maintenant, les Saducéens qui étaient des juifs très pieux, mais qui n'étaient pas des nationalistes, qui ne faisaient pas partie de la nation d'Israël - ils étaient citoyens grecs de religion juive, mais très pieux - eh bien, ils ont disparu.

Et, je vais vous dire comment il y a un commentateur de la Hagada qui exprime cela… qu'à la longue, si on ne reste pas soumis à la Torah, eh bien, on disparaît.

C'est sur la Michna des quatre enfants, dans la Hagada de Pessah. Le premier c'est le haham ; le deuxième, c'est le racha ; le troisième, c'est le tam ; et le quatrième, c'est le chééno yodéa lichol.

Dans ce commentaire, il explique le développement de l'assimilation.

La première génération : un bon juif : haham. La deuxième : la révolte d'un racha. À la troisième, c'est le tam. À la quatrième, on ne sait même pas quelles sont les questions qui se posent sur l'identité juive.

En quatre générations, c'est l'assimilation absolue.

Eh bien, c'est là où il y a un verset, dans les 10 commandements d'ailleurs, que Dieu tient compte de la faute des pères sur les fils quand les fils refont la faute des pères, jusqu'à la quatrième génération.

}Passouk en hébreu, non transcrit 12.55{ ça veut dire, tant qu'on peut encore connaître personnellement la lignée. Quand le fils connaît son père, le petit-fils connait encore son grand-père. Il peut arriver que l'arrière petit-fils connaisse son arrière grand-père. Et après, c'est fini. Ça veut dire, Dieu tient compte de la faute des fils en ne les considérant comme les fils des pères que jusqu'à la quatrième génération. Après, il y a dilution d'identité ; il y a perte de cette identité.

Alors, voilà l'analyse de la Guémara que je voulais vous citer. La Guémara continue. La suite est très importante, mais je n'aurais jamais le temps…

Alors quel est le problème que cela pose ? Et je voudrais le formuler en termes de culture générale, maintenant.

En tous cas, jusqu'à présent sur cet enseignement, je pourrais vous donner la réponse à la question que j'ai posée tout à l'heure… c'est que, où était le mérite d'Israël d'avoir accepté la Torah au Sinaï ? 13.53 ?? d'être allé au Sinaï ? L'essentiel, c'est d'y être allé.

Vous avez - enfin, nous avons, chacun d'entre-nous - une expérience très analogue. Quand on va étudier la Torah, on ne sait pas ce qui nous attend. Et subitement, on s'aperçoit qu'on est dedans et qu'on n'y peut rien. Vous avez remarqué ça ?

C'est exactement leur expérience du Sinaï. Où était le mérite ? C'était d'arriver là où ça s'est passé. Je pense que c'est suffisamment clair.

À partir du moment où une évidence est perçue comme évidence, on ne peut plus faire autrement que de la reconnaître. Et alors, où est le mérite de reconnaitre une évidence ? Elle s'impose à nous. Le mérite, c'est d'accepter de l'entendre. Vous avez compris ?

Il y a énormément d'implication dans tout ce que je viens de dire là.

Alors je voulais aborder la formulation en vocabulaire de culture générale. Et puis, on s'arrêtera là.

Je vais essayer de poser le problème précisément dans le vocabulaire de l'opposition du christianisme au judaïsme, de dire que les Juifs, le judaïsme, c'est la religion de la Loi imposée, alors que la vérité religieuse serait, comme dans le christianisme, le choix volontaire de la bonne volonté.

Mais nous allons voir, d'après cet enseignement de la Guémara, de quoi il s'agit.

Les deux termes qu'il faut comprendre - ça vient du vocabulaire des philosophes lorsqu'ils parlent du problème moral - c'est l'hétéronomie de la loi et l'autonomie de la conscience.

J'explique.

Hétéronomie de la loi, ça veut dire la loi est imposée de l'extérieur. Elle est hétéronome. Nomos, ça veut dire la règle ; hétéro, d'ailleurs.

Alors que autonome, que la règle vient de moi.

Alors, en général, les philosophes… C'est très imprégné de christianisme cette attitude, aussi parce que la vérité morale, c'est ma bonne volonté, c'est ce que, moi, je perçois comme étant le bien. Alors qu'obéir à une loi qui m'est imposée de l'extérieur, ça, c'est très inférieur. Vous avez compris comment la question se pose de manière générale ? Et c'est exactement notre problème.

La Guémara nous dit que la loi est hétéronome : elle m'est imposée de l'extérieur. ?? 16.39 …l'erreur, c'est qu'elle n'est imposée de l'extérieur qu'à celui qui était prêt de par lui-même de la choisir dans sa bonne volonté. C'est-à-dire, ce n'est qu'à celui qui a d'abord compris par lui-même que la vérité était dans l'adhésion à la loi morale, que la loi morale est donnée de l'extérieur.

Ça veut dire… C'est la raison pour laquelle il y a toute l'histoire des six générations des Patriarches avant le temps de la révélation du Sinaï, et qu'il y a toute une identité morale du peuple d'Israël avant la révélation de la Torah.

La Torah n'a été révélée qu'aux enfants d'Israël. Et l'histoire des enfants d'Israël, c'est depuis Abraham jusqu'à Moïse.

Il y a acquisition de la conscience morale, alors la loi est révélée, et pas l'inverse. C'est bien clair ?

C'est clair ce que je dis là ? Bon, il n'y a rien à ajouter, je ne voudrais pas compliquer les choses.

C'est parce que dans ce peuple la conscience morale a émergé, que la loi a été révélée.

Alors, c'est exactement le contraire qu'on voit dans l'enseignement des Chrétiens.

Dans l'enseignement des Chrétiens, il y a d'abord l'enfance de l'humanité où on impose la loi comme on impose une discipline aux enfants, et ensuite l'âge adulte, où on se dégage de la loi et on est de bonne volonté par soi-même. C'est tout le contraire.

Je me rappelle des premières discussions que j'ai eues avec les théologiens chrétiens sur ce sujet là ; ce qu'ils appelaient la pédagogie de la loi. La loi qui est pédagogue et qui - comment dire ? - sert à préparer une pédagogie morale, et ensuite, la conscience morale, c'est l'autonomie.

Et je me rappelle très bien, parce que j'avais étudié en ethnologie, des comptes-rendus de discussions des évêques chrétiens belges du Congo avec le Vatican, lorsqu'ils avaient à faire avec des tribus qui tenaient - qui voulaient être chrétiens - mais qui tenaient à garder la circoncision.

Alors, ça les embêtait beaucoup, parce que la circoncision, c'est une pratique de la Torah. Et alors davka, les évêques chrétiens interdisaient aux Congolais la circoncision parce que c'était dans la Torah.

Alors, je me rappelle - j'ai étudié ça en travaux pratiques à la loupe - je me rappelle très bien de notre étude.

Je disais mais… ''Quand vous convertissez un païen au christianisme, est-ce que vous le faites d'abord passer par un stade juif et après chrétien ou bien vous le convertissez directement au christianisme ?''.

Ils étaient interloqués.

Ils ont découvert un problème 19.34 ?? au judaïsme d'abord. ''mais alors, qu'est-ce que vous racontez ? ?? 19.38 que d'abord être juif et ensuite chrétien ? (rires). Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ?

Qu'il y a un stade nécessaire de la loi imposée, ça, c'est le judaïsme. Et après des évangiles, de la bonne volonté. Vous voyez bien que ça ne tient pas debout.

Parce qu'en réalité, qu'est-ce qui s'est passé ? C'est que leur stade de la loi, c'était la loi romaine. Ça n'avait rien à voir avec la Torah. Cette apparence de la loi terrible, de la loi qui tue, de la loi qui amène le péché, qui amène la faute, c'est la loi impersonnelle du droit romain. Ce n'est pas du tout la Torah.

Vous voyez, tout est à l'envers dans cette histoire. Réfléchissez bien à ça.

Alors, voyez comment la Guémara, en expliquant un mot du verset, dévoile un problème extrêmement important, qui est, d'une part pour notre histoire : que s'est-il passé au Sinaï : et d'autre part : quelle est la règle de la vérité morale ?

C'est que ce n'est qu'à celui qui a déjà accédé à l'autonomie de l'expérience de la conscience morale du devoir qu'on impose la Torah. On n'impose pas la Torah à n'importe qui.

Peut être qu'on retrouve un peu ce qu'on a appris au début : ''daber el béné Israël''. Pourquoi il faut parler aux enfants d'Israël et pas aux autres ? Parce que seuls les enfants d'Israël peuvent recevoir la Torah, parce qu'ils sont déjà moraux.

Mais alors là, c'est un problème très important. Il faut d'abord, avoir résolu le problème moral pour s'approcher de la Torah.

Ça, ça ferait l'objet d'une autre étude, si vous voulez. Eh bien, c'est l'histoire d'Israël. L'acquisition de la morale, c'est d'Abraham à Moïse, et à partir de Moïse, c'est la sainteté de la Torah.

Alors, c'est ça sur lequel j'insiste très souvent, parce que la communauté juive risque d'être envahie par une mentalité complètement différente qui a été acquise en exil. C'est que - alors que ça va de soi pour quelqu'un qui a été élevé dans la tradition juive - s'il n'y a pas d'abord la base du Déreh Erets - la moralité - la Torah ne peut pas être reçue.

}Passouk en hébreu, non transcrit 21.47{

Et nous avons malheureusement énormément - trop - de communautés, où le souci moral est indépendant du souci religieux. Et c'est ça qu'il faut guérir.

Bon, nous sommes arrivés à l'heure de arvit. Ken ?

J'aurais deux questions.

Oui

Est-ce qu'on aurait pu quand même se passer du matan Torah, puisque si j'avais bien compris dans le cours dans la sortie d'Egypte, le but c'est d'aller en Israël. Et ce n'est qu'a posteriori que le matan Torah est nécessaire…

Oui… il ne faut jamais poser une question sur un autre cours…

… parce que je n'avais pas compris…

Tu poses la question dans un public qui n'a pas forcément écouté l'autre cours… Ils n'ont rien compris à ta question. C'est moi qui ai compris. Tu as compris ? Il ne faut jamais faire 22.41 ?? des courts-circuits comme ça… Et je n'ai pas le temps de refaire l'autre cours.

C'est-à-dire, ce n'est pas qu'on aurait pu se passer du Matan Torah, on aurait dû, on aurait pu. Ça, je te réponds ça à toi. C'est-à-dire… vous vous rappelez ce qu'il y a…

Non, mais, ça je le dis du point de vue de la méthode…

Oui

Ne posez jamais à quelqu'un une question qui se pose sur le cours de quelqu'un d'autre. Ça m'arrive très souvent que je devine ça, ken ? On a appris quelque chose chez quelqu'un d'autre et on me pose la question ''qu'est-ce qu'il a voulu dire'' ? Comme si c'était moi qui l'avais dit.

Dans notre cas, et ça arrive très souvent aux élèves, parce qu'ils ont perdu la mémoire, ils ne se rappellent plus 23.21 ?? . Chaque enseignement a sa propre cohérence. Et c'est vrai aussi pour chaque cours. C'est clair ?

Je n'ai pas parlé du problème que tu as posé. Et alors… entre toi et moi, il n'y a pas de problème, mais c'est avec les autres que ça ne va pas, voyez ? Alors ne faites jamais ça.

Et alors, je vais vous dire comment ça se passe dans la… Vous n'avez rien compris, mais ce n'est pas grave (rires)… comment ça se passe dans la Hagada.

}Passouk en hébreu, non transcrit 23.49{

Qu'est-ce que ça veut dire de dire une chose pareille ? ''S'il nous avait approchés du Sinaï et qu'il ne nous avait pas donné la Torah, ça nous aurait suffi''. Comment on peut dire une chose pareille ? Et pourquoi on est allé au Sinaï si ce n'est pas pour recevoir la Torah ?

Alors, dans le chapitre 19 que tu relieras, la rencontre au Sinaï, c'était d'entendre ''vous serez pour moi un peuple de prêtres''. Et ensuite il a fallu a postériori habiliter Moïse comme prophète de la Torah, ?? 24.21.

Et voilà quel est le sens de ta question. Si Israël a été appelé à être un peuple de prêtres et qu'il ne sait pas comment il faut faire, ce n'est pas à lui qu'on parle.

Je vous donne un exemple dans l'histoire 24.35. Si je dois dire à un pompier, tu sais, premièrement le feu ça brûle ; deuxièmement, l'eau ça éteint le feu. Ce n'est pas à un pompier que je parle.

Alors, qu'est-ce que ça veut dire? Je parle à un prêtre, il faut que je lui dise premièrement, deuxièmement, troisièmement… alors il ne l'est pas. Est-ce que c'est clair ?

C'est-à-dire, normalement, Moïse seul pouvait être Israël. Mais c'est le peuple tout entier qui a été appelé à la Torah de Moïse. Alors, il fallait enseigner au peuple la Torah de Moïse. Mais Moïse n'a pas besoin qu'on lui enseigne la Torah. C'est pour Israël qu'il y avait besoin qu'on enseigne la Torah.

J'ai saisi ça à propos de la Hagada, pour vous dire jusqu'où ça va.

Et à la fin, il y a aussi la phrase dont se servent beaucoup les Juifs religieux anti-sionistes ''et s'Il nous avait donné la Torah et ne nous avait pas menés en Erets Israël, ça nous aurait suffi''.

Qu'est-ce que ça veut dire ? Ça veut dire que d'emblée, tout, nous aurions dû le mériter par nous-mêmes.

Et voilà, d'étape en étape, il a fallu qu'on reçoive en don 25.45. Alors, ça aurait dû nous suffire la première, non. Même la deuxième, même la troisième.

??25.49

Bon, je reviens en tous cas là-dessus.

Ne faites jamais ce genre de chose.

Bien, alors je vous souhaite un bon Chabat, une bonne fête de Chavouot, et ken ?

26.08 ??

Je t'ai répondu, mais tu n'as pas entendu. Le mérite, c'est de reconnaître ses parents. Et d'ailleurs, c'est ce que le Midrach enseigne pour la révélation de Moïse.

La première fois que Dieu s'est révélé à Moïse, Moïse a entendu la voix de son père. C'est quand Moïse s'est relié à son père hébreu que Dieu s'est révélé à lui.

J'ai court-circuité un peu peut-être la réponse que je t'ai donnée, mais je crois que tu as compris.

L'expérience nous montre, que dans la majorité des cas - toutes les exceptions sont possibles - dans la majorité des cas, les Juifs qui ont des problèmes avec la Torah, c'est que premièrement, ils ont des problèmes avec leurs parents. Il faut le savoir, ken ? C'est clair.

Il y a un verset qui dit ''da ète Eloké aviha'' ''connais le Dieu de ton père''.

J'ai eu à faire à énormément d'étudiants, qui faisaient des thèses sur la comparaison entre l'hindouisme et le judaïsme, le bouddhisme et le judaïsme… Et ils me demandaient des renseignements parce que, le bouddhisme, ils connaissaient, mais le judaïsme, ils ne connaissaient pas. Et c'étaient des juifs.

Alors, au bout d'une heure, ça commençait à s'arranger.

C'est des gens qui cherchent la vérité, mais d'emblée ils vont chez les bouddhistes et boudent le judaïsme (rires).

Et alors, pourquoi tu n'as pas eu l'idée d'abord d'interroger la Torah de ton père ? Ah ? Il y a des problèmes avec ton père ? C'est ça qui se dévoile. Je ne sais pas si c'est clair ? (rires).

Bien. S'il y a minian, alors nous allons faire arbit. Et alors… Hag Saméah !

שיחות מניטו על הפרשה - פרשת בשלח

תרגום של שיעורים שנמסרו על ידי הרב בשנת תשמ"ז, 1987

הטקסט עוד לא עבר עריכה לשונית מקצועית, שתיעשה לקראת יציאת הספר לאור.

לתמלול השיעור במקור בשפה הצרפתית - לחצו כאן - או המשיכו לסוף העמוד.

תרגום מצרפתית: אברהם כליפא

תמלול לצרפתית: Textline26

תודה ללנה וראובן רוזנטול

מניטו: אנחנו אמנם רגילים להתחיל את לימודנו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה, אבל ההרגל הזה מביא לידי כך שאנחנו לא מצליחים להתקדם מעבר לפסוקים הראשונים. לכן בחרתי בקטע שהוא קטע מרכזי של הפרשה, מפני שנושאה העיקרי הוא קריעת ים סוף, שהתרחשה שבעה ימים לאחר היציאה ממצרים. לכן בחרתי במספר פסוקים העוסקים בשאלה שנשאלת ביחס למאורע הזה, קריעת ים סוף, ועל ידי זה נוכל גם להפיק מספר תובנות – כך הוא דרך לימודנו – שיאירו על האופן שבו אנו חווים הרפתקאות דומות בעת העכשווית של ההיסטוריה היהודית. אם יישאר לנו זמן, נחזור לתחילת הפרשה כדי ללמוד את פסוקיה הראשונים.

התורה מספרת לנו שלאחר הרבה מאוד קשיים, עם ישראל, בהנהגתו של משה, יוצא ממצרים. עברנו את סיפור עשרת המכות; בי"ד ניסן, יציאת מצרים מתרחשת. משה מצליח להוציא ממצרים חלק מן העברים שהיו שם מאז תקופת האבות; מאז יעקב, ליתר דיוק. והנה, לאחר המכה האחרונה – שהייתה המכה היותר קשה שעשתה את הרושם הגדול ביותר על פרעה ועל המצרים – הלוא היא מכת בכורות, פרעה סוף סוף מחליט לתת לבני ישראל לצאת ממצרים. יותר מזה: הוא גירש אותם. ישנן שתי מציאויות באותו המאורע: העברים אמנם ברחו, אך יחד עם זאת גם גורשו ממצרים. וזאת משום שהתודעה המצרית נעשתה מודעת, אם אפשר לומר כן, שנוכחותם של העברים במצרים עלולה להפוך להיות קללה מוחלטת עבורם, במקום להיות ברכה. בסופו של דבר, על אף שעד אז המצרים לא רצו לשחרר את העברים – מפני שסברו שטובתה של הציוויליזציה המצרית הייתה לשמור את קהילת העברים בקרבה; עם עשרת המכות, הם הבינו שהמאורעות עצמם מאלצים אותם לגרש את העברים. אבל מהר מאוד – ויש כאן דבר חשוב שנחזור אליו בהמשך – לאחר שלושה ימים פרעה חזר בו: הוא הבין שהוא איבד את הברכה שנוכחות העברים השפיעה בציוויליזציה המצרית, והוא מתחיל, בראש צבאו, לרדוף אחר העברים, שהחלו לצעוד לעבר הארץ המובטחת, על מנת להשיגם ולהחזירם למצרים.

פרעה חוזר בו

לפני שנמשיך את הסיפור, אני רוצה להדגיש את המשמעות של החזרה הזו של פרעה מדעתו. ישנם מאורעות שעושים רושם עז, שיש להם השפעה מידית, ומביאים להחלטה. אך כאשר הוודאות של המאורע, כאשר הכוח הזה של רגע החוויה מתחלש, חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. כלומר, אם אנחנו תופסים את גודל האירוע, פרעה קיבל התרשמות עזה מהתגלות. התודעה הדתית של המצרים דאז, הייתה תודעה בעלת אופי אסטרולוגי, דהיינו שתהליכי ההיסטוריה של בני האדם מנוהלים ונשלטים על ידי כוחות אימפרסונאליים – שהם אלילי המיתולוגיות; והנה, דרך נוכחותם של העברים ודרך כל הסיפור הזה, מחפשת להתגלות, נחשפת, הריבונות הדתית האמיתית המנהלת את העולם, שאיננה אוסף כוחות אימפרסונאליים, קוסמיים, מיתיים; אלא רצון, רצונו של הבורא, שהכירו העברים במסורת שלהם. ישנה ההתנגשות בין שתי חוויות דתיות שונות באופן מוחלט; חוויה שמתחילה בהיסטוריית העברים עם "תודעתו של אברהם", ששה דורות מאוחר יותר, ישנו עם שלם שהוא העד של אופן שונה לגמרי להתייחס למה שניתן לכנות החוויה הדתית או הרגישות הדתית. יש כאן מהפכה שמתרחשת בהיסטוריה של האנושות: עד כה, היו רגילים לחשוב שהחוויה הדתית האותנטית, היא מה שאנחנו המודרניים מכנים היום החוויה הפגנית. דהיינו להפוך את כוחות הטבע לאלילים, שמאובחנים כטרנסנדנטיים, ריבוניים כשלעצמם, שמשפיעים, מנהלים, מושלים על גורלם של בני האדם. והנה עם העברים מופיעה תודעה דתית שונה בתכלית: העיקר הוא התודעה המוסרית, שנשפטת על ידי רצון של בורא.

בעקבות התפשטותו של "החינוך התנכ"י" – בחוגים היהודים כמובן אך גם בחוגים של שאר הדתות התנכ"יות – אנחנו כל כך מורגלים לזה שהתודעה המוסרית הזו מובנת מאליה, שכבר לא שמים לב שבתוך העולם הטבעי, העולם של הטבע, כלומר העולם המורגל לנו, התודעה הדתית הייתה התודעה הפגנית. יהיה מה שיהיה אופיו השלילי של יחסנו אל מה שמייצג המונח "פגני" – שמהווה עבורנו מונח שלילי – היא מכל מקום היוותה חוויה דתית אוטנטית. זרה, שונה, אבל רגישות דתית – ולפעמים אפילו מיסטית ועמוקה – של הדת הפגנית, דהיינו של הקשר שבין התודעה האנושית לבין הטרנסצנדנטיות של הכוחות שאמורים לתת את המשמעות של ההיסטוריה של העולם, אך שנתפסו כאימפרסונליים. בדומה לתפיסה המטריאליסטית המודרנית, שניתן להחשיב כחילון של הדת המיתולוגית העתיקה; עם מושגים, עקרונות ואוצר מילים שונים לגמרי, אך בסופו של דבר אופי התודעה מאוד זהה.

אביא לכם דוגמה: באחד השיעורים על המדרש, שאלנו מדוע חכמי מצרים – שהתורה מכנה חרטומי מצרים – התקשו כל כך לפתור את חלומותיו של פרעה? הרי בסופו של דבר מדובר היה בחלומות די קלים לפתור: פרעה מוטרד באופן אובססיבי על ידי חשש של שיבוש סדרי הכלכלה של ממלכתו, ולכן הוא חולם תחילה על שנות שבע, ולאחר מכן על שנות בצורת. לא בצורת – זה היה גרוע יותר – אלא של רעב. הוא חולם על זה ביחס לחקלאות - השיבולים, וביחס לצאן והבקר - הפרות הבריאות בשר והדקות בשר. אנחנו כל כך מורגלים לפתרונו הפשוט של יוסף, שאנו רשאים לשאול את עצמנו מדוע חרטומי מצרים לא הצליחו להבין את מה שהטריד את פרעה בחלומותיו. אלא, עבור תפיסה מחשבתית שהורגלה לסדירות מוחלטת של מחזורי כוחות הטבע, להעלות על הדעת אפשרות של שיבוש סדרי הכלכלה – כלכלה שתלויה במחזור החקלאי – היה נחשב לכפירה. הייתה להם תפיסה מחשבתית אורתודוקסית – לפי המובן האטימולוגי התואם כאן, וללא שום קונוטציה שלילית; שאנו מוצאים לפעמים גם אצל הוגי דעות מרקסיסטים, "המרקסיסטים האורתודוקסים". דהיינו חוסר המסוגלות להעלות על הדעת השערה או היתכנות של מאורע החורג מן המערכת האידיאולוגית המקובלת. כלומר עניין התפיסה המחשבתית האורתודוקסית הוא להנגיד את האידיאולוגיה עם העובדות, עם המציאות של העולם החיצוני, הריאלי; וכאשר העולם הריאלי סותר את התאוריה, התיאוריה היא הצודקת; וזה מביא לידי אסונות, טבח, וכו', אתם יכולים לשער במה מדובר...

את התפיסה המחשבתית הזו, של הדתות האסטרולוגיות, אנו מוצאים לעיתים קרובות בתפיסה הקשיחה, הדוגמתית, של המערכות המטריאליסטיות. באופן סכמתי, התפיסה המחשבתית המטריאליסטית המודרנית אינה אלא חילון של התפיסה המחשבתית האסטרולוגית העתיקה, כשבמונח "חילון" אני מתכוון לכל היסטוריית התפתחות הדעות, שהתרחשה לאורך מאות שנים. אבל מדובר בכמעט אותו חוסר מסוגלות להתחשב בפקטור של החירות, בפקטור של שלילת הדטרמיניזם - של הרצון, בפקטור של ההתערבות של האדם בתור אדם בסדר המאורעות. בזמננו, דבר זה מכונה "מטריאליזם דיאלקטי מדעי", או "מדעי דיאלקטי", שאינו אלא פסידו מדע שמשליך אידיאולוגיה על הגילוי של החוקים העומדים ביסוד הפנומן של הכלכלה.

אם נשליך זאת על הציוויליזציה המצרית, זה מבאר לנו קצת מה היה הקושי של חכמי מצרים לבאר את האובססיה של פרעה בחלומותיו, בהם הוא ביטא את ההרגשה שהכלכלה שלו עומדת להשתבש. וכפי שאתם יודעים, לפי הקטגוריות של המיתולוגיה המצרית, האליל המרכזי היה הנילוס. הגאות של הנילוס היא זו שהייתה מבטיחה את עתידה של כלכלת מצרים. אני מקצר כדי להתקדם מהר, אבל הרעיון ברור.

והנה לפנינו סיפור די פנטסטי: ציוויליזציה שלמה ממתינה שעבד עברי צעיר – "יוסף העברי" – יסביר לכולם בצורה מאוד פשוטה במה מדובר. המדרש מביא לנו מה היו הפתרונות השונים שהציעו החרטומים לפרעה: אתה תנצח שבע מלחמות, ולאחר מכן אתה תפסיד שבע מלחמות. יהיו לך שבע בנות ולאחר מכן הן ימותו. ניתן כאן לחוש את מרכז עניינה של סוג זה של תודעה או של תפיסה מחשבתית: דבר ברור הוא, שעבור מדינה טוטליטרית, הדאגה המרכזית היא הניצחון או ההפסד במלחמות; ועבור מדינה אוטוקראטית, הדאגה המרכזית היא להבטיח את המשכיות השושלת. לכן חכמי מצרים הציעו לפרעה פתרונות מסוג זה, אבל המחשבה שמדובר באופן פשוט בשיבוש הכלכלה הייתה נחשבת לכפירה, בשל התפיסה המחשבתית האורתודוקסית שלפיה קיים דטרמיניזם בנוגע לתופעות האנושיות, באמצעות החוקים הקוסמיים. היום אנו אומרים "החוקים" ותו לא, או אם תרצו חוקי הכלכלה. אני סוגר את הסוגריים.

עם עשרת המכות, מורגשת התפתחות בתהליך ההתגלות של הרצון של מישהו. כאשר קוראים את הסיפור של עשרת המכות, רואים שבהתחלה התופעה הינה אימפרסונלית, אובייקטיבית. כל תושבי הארץ אמורים ללקות. והנה, דבר זה משתנה בהדרגה: המצרים בלבד לוקים, ואילו העברים מוגנים. החל מרגע זה, חכמי מצרים, וגם פרעה עצמו, מתחילים לדאוג; המכה נהיית חכמה. האם קיים רצון מאחרי המכה, המאורע, האסון? אז חכמי מצרים אומרים "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא"[1]. זה פסוק מאוד חשוב. כאן מתרחש מהפך ומגלים שהאמונות הרגילות של התודעה הדתית הפגנית של מצרים מתהפכות. תופעה חסרת תקדים מופיעה: זה לא כוח אימפרסונאלי שמנהל את העולם, אלא הרצון של מישהו. אי אפשר שלא לגלות זאת, מפני שכאשר מתרחשת המכה, המצרים בלבד לוקים, ולא העברים.

הנה, באמצע תהליך המכות, מופיע מאפיין נוסף: כאשר משה מנחית את המכה, המצרים קוראים לחרטומיהם, שמחוללים מכה זהה. אלא משה מסוגל להפסיק את המכה על ידי תפילתו, ואילו החרטומים לא מסוגלים להפסיקה על ידי תפילותיהם. דבר זה גם מדאיג את פרעה. משום שזה אומר שהעולם מנוהל באופן שונה מאוד ממה שהאמינו באמונה פגנית זו. אין זה תפקוד אימפרסונאלי של חוקים קוסמיים, אלא זה גבוה יותר, עמוק יותר, מעבר ל-, זה רצון של מישהו שמשתמש בכוחות הקוסמיים כאמצעי התערבות. זהו בעצם העימות שבין התפיסה המחשבתית העברית לבין התפיסה המחשבתית הפגנית, כבר בימים ההם.

והנה, בסופו של דבר מגיעים למכה העשירית. הגילוי הזה שיש מישהו שפועל, נעשה יותר ממסנוור: לא רק שהמכה מבחינה בין המצרים לעברים, אלא שאף בין המצרים עצמם, היא מבחינה בין הבכורות לאחרים. גילוי דבר זה מכניס אותם לפאניקה מוחלטת. פרעה כל כך מזועזע, שהוא אומר לעברים: "לכו – הבנתי". והנה שלושה ימים לאחר מכן, הוא חוזר בו. המשמעות היא שיתכן שגם לאחר התרחשותם של מאורעות קולוסליים, מהר מאוד חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. לכן אין להיות מופתע מזה שפרעה חזר בו. ואנחנו מגיעים למאורע שאני רוצה שנלמד ביחד.

האנלוגיה שמיד עולה לי לראש, היא שבשנת 1947, אומות העולם, שעוד היו מזועזעות מכל מה שקרה בתקופת הנאציזם, אישרו בסופו של דבר הקמת מדינת ישראל קטנטנה. והנה, מספר שנים לאחר מכן – לא לפני הרבה זמן – כלל האומות שהתאספו באו"ם, חוזרות בהן ומכריזות שהמדינה היא מדינה גזענית. זה מאוד דומה לזה. אומות העולם אומרות: "תחזרו לביתכם". ומעט זמן לאחר מכן: "על מה מדובר?".

והנה פרעה בראש צבאו מתחיל מרדף אחר העברים, שברחו ממצרים ומנסים לפלס להם דרך במדבר, כדי לחזור לארץ כנען – כפי שהיתה מכונה בתקופה ההיא – ארץ ישראל. העברים נקלעו לבעיה שאנסה לתאר: לפניהם הים – מחסום פיזי בפני אפשרות של הצלה, ישועה. כאן, אלו חוקי הטבע שמונעים זאת, אי אפשר לעבור את הים מבלי סכנת טביעה. מאחריהם, צבא המצרים.

אני רגיל לומר, שבסופו של דבר, לאבותינו העברים היה הרבה מזל, משום שמאחוריהם עמד צבא מצרים בלבד...

הזכות הנוספת

הנה מה שהפסוק אומר[2], ותנסו לשחזר בדמיונכם את הממדים של המעמד:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' ".

התמיהה היא כזו: בני ישראל, שזה עתה ניצלו ממצרים, וזה עתה חוו התערבות ניסית של ההשגחה שהוציאה אותם מכבלי השעבוד, אשר לפי כל החוקים הסוציולוגים המוכרים לנו, הם לא היו יכולים להשתחרר ממנו. התלמוד אומר במפורש שממצרים לא יוצאים. ואנחנו עוד זוכרים את העידן שבו מאירופה היהודים לא היו יוצאים, והיו לכודים בתוך מצרים העכשווית. לכן העברים חוו שהקב"ה היה בצד שלהם, אם אפשר לומר זאת באופן פשוט. כל מי שחווה זאת, לא יכל שלא לזכור שהכל אפשרי, שהרי זה אפשרי לצאת ממצרים! אם כן מדוע הם פחדו? והתורה אומרת שהם פחדו מאוד. זה הנושא שהייתי רוצה לעסוק בו, דרך המפרשים השונים.

מתרחש כאן עניין שאני רוצה לציין: משה מתחיל להתפלל כדי שהקב"ה יעזור לעברים המבוהלים, כאשר הים לפניהם – אי אפשר להתקדם – וצבא מצרים מאחוריהם. תנסו לדמיין את המצב שמביא את משה להתפלל תפילה מיוחדת, והקב"ה עונה לו: זה לא הזמן להתפלל, תגיד לעם להתקדם ונראה.

אתבסס על פירוש רש"י על מנת לבאר איך להבין את המצב הפרדוקסלי הזה, שאני שוב מתאר בקצרה: למרות כל הסיבות שיש לעם ישראל להרגיש בטוח – הקב"ה מגן עליו – הוא ירא שמה הקב"ה לא יגן עליו, וכשמשה מנסח תפילה על מנת לבקש עזרה, נכנה זאת "הגנה האחת עשרה" של הקב"ה – לא אומר מכה האחת עשרה, אלא נס האחד עשר – הקב"ה אומר לו שזה לא הזמן להתפלל. רש"י מדגיש מספר ניסוחים יחודיים. ראשית:

"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם"

כמובן, כאשר מביטים למרחוק, נושאים את העיניים, לכן הם נשאו את עיניהם כדי לראות למרחוק. אך המדרש שרש"י מביא אומר שכשנשאו את עיניהם, הם ראו את השמיים. ובשמיים הם ראו את מצרים של מעלה שבאה כנגדם. מה זה מצרים של מעלה? אני חוזר על פירוש הפסוק כדי שתבינו את שינוי רובד הפרשנות: לפי הפשט, זה התרגום המילולי, הם נשאו עיניהם כדי לראות למרחוק מה מגיע אליהם – צבא מצרים. אבל כשנשאו את עיניהם הם ראו בשמיים שמצרים של מעלה באה לעזרת מצרים של מטה, אז הם פחדו. כבר מתחילים לתפוס את העניין. המסורת של התנ"ך מלמדת שכל אומה מוגנת על ידי מה שנקרא בעברית "שר", "הג'יני" של כל אומה. באנג'ולוגיה[3], הנוצרית בין היתר, זה מכונה ארכי-מלאך. אגב הארכי-מלאך של צרפת, הוא סנט-מישל, וזה לא במקרה שזה גם זה של ישראל, מיכאל. אבל זה עניין אחר...

המלאכים

לכל אומה יש שר שמייצג אותה בבית דין של מעלה. כלומר הא-ל האחד, משגיח באופן אוניברסלי על כלל הבריאה שלו, אלא שעבור כל אופן פרטי להיות בריאה – כגון האומות, העמים – יש רצון מיוחד של הא-ל האחד בנוגע לגורלה של כל אומה, כל ברייה, כל מציאות, ואפילו גם של כל פרט ופרט, וזה מה שמכנים "המלאכים". זה רעיון שקשה לבטא, במיוחד בצרפתית, אבל נראה שהרעיון ברור: הקב"ה בלבד משגיח על עולמו, אך דרך מתווכים של השגחה. לכל אומה יש שר המייצג אותה בבית דין של מעלה, ומליץ בפני הא-ל האחד בעד גורל אומתו, שהא-ל האחד ברא. לכן המשמעות היא שכאשר בבית דין של מעלה נלקחת ההחלטה להתערב – אני בכוונה משתמש בלשון מליצית של המדרש – כל טענה, אפילו מצד אויבי ישראל, אפשרית. כלומר, הדבר שמפניו ייראו בני ישראל, הוא שהמליצה של שר מצרים עבור מצרים של מטה, תהיה לרעת בני ישראל. אחד ההסברים של המדרש הוא: התְניה[4] של כל אחת ואחת מעשרת המכות הייתה: שחרר את עמי, אחרת תבוא עליך מכה פלונית. והנה, עד המכה האחרונה, המכות באו על המצרים. כתוצאה מכך, הכל קורה כאילו הם שילמו את המחיר עבור שעבוד בני ישראל, והם עדיין שייכים להם.

אני חוזר על המהלך: כיון שהגיעו המכות, והתְניה הייתה תשחרר את עמי אחרת תלקה במכה פלונית, כיון שעד המכה האחרונה, המכות באו על מצרים, לכן עם ישראל עדיין שייך למצרים. ולכן מצד הדין ומצד המוסר המוחלט, לא הייתה שום אפשרות עבור הקב"ה לסייע לעברים, ולכן הם יראו. כלומר, כאשר העברים הבינו שמצרים של מעלה נחלצה לעזרת מצרים של מטה, הם הבינו שהם אבודים, ושהם זקוקים לנס נוסף. האם ההסבר מספיק ברור? וזה מבאר מדוע התורה מתארת את הפחד הזה, הבהלה הזו, שאחזה את העברים.

וזה עונה לשאלה שבה פתחנו: מאחר והייתה להם הוכחה על כך שהקב"ה מגן עליהם, מדוע הם יראו? אלא הם יראו שלא לזכות יותר להתערבות שתהיה – הייתי אומר – לא צודקת, שהרי הצדק היה בצדם של המצרים. בעברית אומרים היה "תיקו". כלומר מצד הצדק, כשם שהעברים היו רשאים לברוח ממצרים בשל השעבוד הקשה, כך המצרים היו רשאים לקחת אותם חזרה למצרים. ולכן הם היו זקוקים לזכות נוספת על מנת שהקב"ה יתיר לעצמו לפעול לטובת העברים. זכות[5] זו הייתה הזכות של האמונה.[6] לכן הקב"ה אומר למשה: זה לא הזמן להתפלל, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

והנה מה שמתרחש – וזה סיפור שיכול להראות לנו משונה, אבל סוף סוף זה סיפור שאנו חווים בהיסטוריה שלנו, ברמת הפרט - כל אחד באופן אישי במהלך מאורעות החיים, וברמת הכלל - בהיסטוריה של עם ישראל; ושבסופו של דבר מאוד קל לאבחן: לנוכח מצב בלתי פתיר באופן מוחלט, צריך היה שאדם אחד יאזור אומץ להתחיל, מעבר לכל נימוק הגיוני. המסורת מספרת שהיה זה נשיא שבט יהודה, בשם נחשון, שנכנס לים והים נקרע. כלומר מעשה זה נתן לעברים יתרון של זכות במאזנים ששקלו את זכויותיהם של המצרים – מצד הדין, כיון שהוכו על ידי עשרת המכות – מול זכויותיהם של העברים. ומכאן נגזר הביטוי בעברית מודרנית, החלוצים, אלו שנכנסים ראשונים לים, מכונים "נחשונים", שהוא נטייה של שמו של נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב. "עמינדב" בעברית פירושו מי שעומד לשירות עמו, מתנדב. תראו את העקביות של משמעותם של השמות. ולכן כשאתם שומעים על "נחשונים", הכוונה לחלוצים, למייסדים. זהו המאורע הראשון.

בעניין זה, המדרש אומר שלפני הים נחלק העם לארבע כתות[7]: אלו אמרו אנחנו אבודים ולכן אנחנו נתאבד, ניפול לים ונעלם. אחרים אמרו נחזור למצרים. אחרים אמרו נלחם. אחרים אמרו נתפלל. לכל זה, הקב"ה עונה: זה לא יועיל. הנה הפסוק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן[8].

המדרש[9] מבאר:

"אַל תִּירָאוּ" – עבור הכת הראשונה שחשבה שאין מוצא, אין פתרון, וסברו שדינם כליה.

עבור הכת השנייה שחשבו לחזור למצרים, הפסוק אומר: "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם".

עבור הכת השלישית, שחשבו להילחם, הפסוק אומר: "יְהוָ"ה יִלָּחֵם לָכֶם".

ועבור הכת הרביעית, שחשבה להתפלל: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אתם, תשתקו...

מה כוונת המדרש? במצב שכזה, כאשר ההיסטוריה של אומה, ההיסטוריה של אופן אחד להיות אדם, ההיסטוריה של ייעוד מסוים – והוא הדין לגבי הפרט – נראית ללא מוצא, דהיינו לפניהם הים ומאחרים צבא מצרים, קיימות ארבע נטיות, ארבע אסטרטגיות של הזהות האנושית, שאנו מוצאם אגב בכל הרפתקה, בכל מאורע של ההיסטוריה, בצורה זו או אחרת אבל בסופו של דבר לפי אותן קטגוריות: אלו מיואשים; אלו מוותרים על ההתנגדות; אלו אמיצים ומוכנים למסור את נפשם כדי שלא לחזור למצרים, אפילו למות במלחמה, אבל לפחות להילחם באויבים; ואלו שהם אדוקים ואומרים: יש בכל זאת א-להים, אז נתפלל. והקב"ה אומר לארבעת הכתות: זה לא יועיל. מדוע זה לא יועיל? מפני שהשמיים חסומים. שר מצרים יכול לטעון, ואגב המדרש מספר את זה: מדוע את מתערב לטובת העברים נגד המצרים? הללו עובדי עבודה זרה, אבל הללו יהיו עובדי עבודה זרה! אלו כך, אבל אלו יהיו כך! כלומר מנקודת מבטו של היסטוריון, לא רואים הבדל בין העברים למצרים. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל משמעותי שמתגלה לבסוף במהלך ההיסטוריה. אני רוצה לומר שכל משקיף אובייקטיבי לא יהיה מסוגל לזהות הבדל בין העברים למצרים, ואפילו לא בהיסטוריה העכשווית, תקראו את "לה-מונד" או "לאקספרס"[10], אתם תראו שאין הבדל. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל, אבל זה צריך להתגלות על פי הדין, משום שמדובר בא-ל שעליו התנ"ך מדבר, ותחת מבטו של א-ל זה, רק צדק מוחלט הוא צדק. ולכן ארבעה אסטרטגיות הללו לא מועילות מעצם הגדרתן. אלא אם כן יש מחויבות מעשית של האמונה[11] של כת חמישית, נחשון, שנותן משמעות לארבעת הכתות האחרות.

המדרש כאן מדבר בעד עצמו: אם אין מחויבות מעשית של אמונה, שום אסטרטגיה אינה מועילה, כולל התפילה. רש"י מביא את המדרש: הקב"ה אומר למשה שבא להתפלל: העם שלך בחרדה, ואתה רוצה להתפלל?! "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". זה נראה מצב פרדוקסלי. למשל, אם צריך לנתח חולה, תדמיינו את הסצנה: ראש הקהילה אומר: "כולנו נקרא תהלים!". והקב"ה אומר: "אולי תשלחו אותו לבית החולים?"... כלומר, כמובן שקריאת תהלים יכולה להועיל, אך בתנאי שמשתפים גם את הפעולה האנושית, אשר לפי חוקי הטבע שהקב"ה קבע, תאפשר לקדש את הרפואה על ידי קריאת התהלים. טוב, זהו. אני יכול לבאר מדרש זה בכמה אופנים, אבל הרעיון ברור.

ואנחנו חווים הרפתקה זו בצורה מאוד דומה. כלומר, ישנם ניסיונות של הפעלת אסטרטגיות שונות על מנת לפתור בעיות שניצבות לפנינו, אך תהיה המדרגה שבה כל אחד נמצא אשר תהיה, אלו של התפילה, אלו של המלחמה, אלו של הפילוסופיה וכו', יש לכל זה תועלת רק אם זה מלווה במחויבות מעשית של אמונה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי". זה פסוק נורא! זה הקב"ה שאומר למשה לא להתפלל! כי זה לא הזמן לתפילה, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". וזה בזכותו של נחשון, שהאסטרטגיות של כל אחת מארבע הכתות שתוארו במדרש, הועילו. לא אאריך על מנת לבאר איך ארבע הכתות הועילו, כולל הכת הראשונה שרצתה להתאבד, שבמקום להתאבד הם ישקיעו את כל כוחם כדי לשחות בים ולא לטבוע, וכו'. ואף אלו שרצו לחזור למצרים, המכונים היום "היורדים", שנפגוש מאוחר יותר במדבר באמרם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"[12]. אי אפשר שלא לשים לב שאנחנו חיים באופן תמידי את אותו הסיפור, בצורות שונות, אבל זה ברור שהתורה כבר מסרה לנו את תעודת הזהות שלנו.

זה בנוגע למאורע הזה. ואני סבור שבכל דור ודור, בעצם, אנחנו יכולים להזכיר את הלימוד הזה: תהיה הזכות של העבר אשר תהיה, יהיה חוסר הזכות של האויב אשר יהיה, יש בסופו של דבר דיין מוחלט שדן את היסטורית העולם. ומדוע התורה מתארת לנו את הדין זה כנורא כל כך?

אסביר לכם זאת מבחינה תיאולוגית: בכל המסורות ההנחה היא שהאל מטפל אך ורק בנו, וחס ושלום לא באחרים. בכל המסורות האל של אומה אחת הוא האויב של אומה אחרת, ומגן על אומתו בלבד. א-להי ישראל זה שונה בתכלית, הוא האל האחד. המשמעות היא שכאשר אנחנו עומדים מול יריב, מאחרי היריב נמצא האל שהוא גם האל שלנו. כל עוד האדם לא התעלה עד הדרגה הזו של הבנה של המונותאיזם השלם, לא ניתן להבין את אותם הסיפורים שבתנ"ך, שבהם רואים שלמרות שעם ישראל מובטח לקבל את ההגנה של הא-ל האחד, הוא ירא מן ההרפתקאות שאיתן הוא יאלץ להתמודד. אם תרצו, יש כאן זהות בין התודעה המוסרית לבין התודעה הדתית, משום שיש לנו חוויה עמוקה של העובדה שהקב"ה אחד. הוא ברא את כל האומות, כל הבריות וכו'. ואני חושב שמדרגה זו של הבנת המונותאיזם האוניברסלי, הושגה לעיתים רחוקות מאוד, אפילו בתוך עם ישראל, שהרי כאשר אנחנו מתבוננים בהגדרה של המונותאיזם העברי, לעיתים, אין זה אלא היחס אל מונולטריזם, דהיינו האמונה באל שמטפל אך ורק בעם ישראל. ולכן כאשר שר מצרים מופיע בשמים, העברים – של התנ"ך, שלא צריכים להיות תיאולוגים כדי לדעת את האמת – ייראו. משום שלנגדם ניצב הקב"ה המגן על מצרים. כמו כן, בכל המאבקים שבהיסטוריית עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כגון היראה של יעקב מפני עשיו, נבעה מכך שלנגדו ניצב הקב"ה המגן על עשיו. כלומר עלינו לבחון את עצמנו בדרגה של תודעה דתית שקיבלה על עצמה את הצווים של התודעה המוסרית. לכן, אנחנו תמיד בעמדת נחיתות מול היריב, שאצלו זה לא המקרה. וזו הסיבה שבגללה ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך.

אביא לכם פסוק בנאלי כל כך, עם אחד הפירושים של המדרש: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[13], ותמיד שוכחים את המשך הפסוק: "אֲנִי ה' ". לפי אחד המדרשים, יש לקרוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". דהיינו מה שאתה תעשה לרעך, אני אעשה לך. כלומר הקב"ה מגן על האחר לפני שהוא מגן עלי, כאשר בכל שאר המסורות זה ההיפך, האל שבו אני מאמין מגן עלי, ואויב לאחר. אני אומר זאת, כי הניסיון מראה לנו שהרבה פעמים התודעה היהודית לא מצליחה להבין את ההיגיון של ההיסטוריה של עצמה. אני סבור, שכאשר אנו מחברים בין חוויות מאורעות החיים – ברמת הפרט וברמת הכלל – לבין הקטגוריה של המונותאיזם המוחלט, הניתוח של המאורעות הנוגעים לנו מקבל משמעות אחרת לגמרי. צריך להכליל אותם במשמעות של ההיסטוריה האוניברסלית.

אני חוזר לנושא, אחרת אנחנו עלולים לגלוש לנושאים די מסחררים... אבל אני חושב שהמדרש הזה חשוב מאוד על מנת להבין את פשט הסיפור הזה בתורה. זו הסיבה שבגללה העברים ייראו: האם יש לנו מספיק זכות על מנת לזכות להתערבותו של הקב"ה? ושוב, עולה לי סוגיה ממסכת קידושין שאומרת שכל מעשה יכול להטות את המאזניים לטובה או לרעה, לזכות או לחובה. כלומר אנו מגיעים לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו אנו מבינים שכבר אין יותר מחסה, כל מעשה משפיע על הגורל כולו. אבל צריך ללמוד זאת פעם אחת, ואז לשכוח, כי אי אפשר לחיות עם הוראה שכזו, אבל צריך לדעת שזה אכן כך. היתרון של הילדות הוא לא להיות מודע לכך, כלומר לחשוב שיש מחסה שתחת חסותו ניתן לתקן את המעשים שכשלו. אבל האדם מגיע לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו הוא מבין שאין יותר מחסה, וכל מעשה יכול להטות את הכל לצד אחד או לצד השני. זה מה שאומר התלמוד במסכת קידושין בדף ל', וזה העניין בסיפור הזה: מעשה אחד המורה על התחייבות של האמונה היה מספיק כדי להטות את המאזנים כלפי העברים או כלפי המצרים.

זה הנושא הראשון שרציתי לנתח. נותר לנו זמן ללמוד את תחילת הפרשה, אבל אם יש לכם שאלות על הניתוח הראשון הזה, בבקשה.

קהל: "וַיִּירְאוּ מְאֹד"[14], האם זו היראה שעליה למדנו בשיעור של הבוקר?

מניטו: לא. השיעור של הבוקר עוסק בנושא אחר, אני לא יכול לערבב בין הנושאים.

קהל: מדוע להתפלל לא נחשב למעשה המורה על אמונה?

מניטו: אני מבין את השאלה. התפילה היא בקשה, וניתן לקבל רק מה שמגיע לנו. זה מה שהקב"ה אומר "זה לא הזמן להתפלל", דהיינו אין לכם מספיק זכויות כדי שאוכל לענות לתפילה שלכם. לכן המעשה המורה על האמונה היה צריך להיות מעשה של מחוייבות. אנסה לתת משמעות יותר חזקה למילה אמונה, זה סוג של הימור: נכנסים לים, אבל האם הוא ייפתח? זו האמונה. אבל להתפלל זה לבקש.

קהל: להתפלל זה לא להיות בטוח.

מניטו: לא, זה משהו אחר. אתם מדברים על הגדרה אחרת של חוויה דתית. אתם רגילים לרעיון שלהתפלל זה להאמין. איזו אמונה? אצלנו כאן, זה מלשון אמון.

אתם רוצים לומר שמי שמתפלל זה סימן שהוא מאמין בהקב"ה, שהוא קיים. זו הכוונה שלכם?

קהל: יש כאן סוג של ביטחון...

מניטו: ביטחון במה? שהקב"ה יקבל את בקשתו? אבל מה זה להתפלל – לבקש.

ננתח בקצרה את המושג "תפילה": ישנם טקסים שונים בליטורגיה, ובצרפתית התרגלנו – בצורה מוגזמת – לכנות "תפילה" את כל הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור. אך המשמעות הפשוטה של תפילה, זה בקשה. כלומר אחד מן הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור הוא התפילה – דהיינו השמונה עשרה או תפילת העמידה, השם משתנה לפי העדות אבל זה אותו תוכן – שהיא העמידה של האדם לפני הא-ל והבקשה לקבל דבר שאין ביד האדם להשיגו, אך שנצרך באופן מוחלט. זו התפילה. לכן לקרוא מזמורי תהלים, זו לא תפילה, אלא שבחים. לומר קדיש, זו לא תפילה, זה טקס של קידוש השם, כמו הקידוש או הקדושה. השימוש המופרז במונח "תפילה" עומד ביסוד השאלה שלך. כאשר משה מתפלל, כמובן שהוא מאמין בקב"ה, זה לא הנושא, אלא הוא מבקש מהקב"ה להתערב. זה עניין התפילה. ואז הקב"ה עונה לו: "דבר אל בני ישראל" ושיגלו המחייבות, שיאמינו בהיסטוריה שלהם, שיאמינו בגורל שלהם. זה במובן הזה שהשתמשתי במילה אמונה.

קהל: לכן עדיף קודם כל לפעול ואחר כך להתפלל.

מניטו: זה תלוי בנסיבות... הייתי אומר: יש שיודעים להתפלל. תדמיינו את הצעקות שהיו שם, זה קצת דומה לתעמולה הפוליטית. אבל כל אחת מהאסטרטגיות הללו, שיכול לעמוד בראשם רק מי שיודע לבצע אותן, המתפללים - להתפלל, הלוחמים - להילחם... אלו ואלו, אומר המדרש, מועילים רק אם מלווה אליהם מחוייבות מעשית של אמונה.

עמלק

קהל: העברים יוצאים ממצרים, עוברים את הים, ועמלק מופיע. מה הקשר?

מניטו: [...][15] הייתי רוצה לפרוס בפניכם ניתוח די סכמתי של ההיסטוריה של עם ישראל, שצולח את כל הקשיים נוכח היריבים השונים שהוא פגש לאורך ההיסטוריה שלו. זה ייקח לנו מספר משפטים אבל זה נושא חשוב.

יש לשים לב שבתיאור התורה של סיפור האבות, בכל פעם שמופיע אחד האבות, מופיע יחד אתו יריב, עד שניתן אפילו לומר שהאנטישמיות מתחילה עם הופעתו של אברהם. נעבור בקצרה על כל דור ודור: מצאנו שתי דמויות המלוות את ההיסטוריה של אברהם, נמרוד ולוט. נמרוד הוא היריב שרוצה לבטל את אברהם. על פי המדרש נמרוד היה מלך בבל שהשליך את אברהם ומשפחתו לכבשן האש של אור כשדים. לוט הוא קרוב של אברהם, שדומה לו, אך מהר מאוד הופך להיות מתחרה של אברהם. "דומה בלבד"[16] של אברהם שהופך להיות מתחרה שלו. אנחנו נראה שבכל דור ודור – וזה קו שחורז את כל ההיסטוריה שלנו – ישראל מלווה בשני סוגי יריבים: האחד הוא היריב שרוצה להשמיד, והשני הוא מי שזהותו "דומה בלבד" ורוצה להחליפו. בקצרה: בדורו של אברהם, אלו נמרוד ולוט.

בסופו של דבר, נמרוד, הרודן, נעלם עם האימפריה שלו; אבל לוט מכה שורשים, וממנו יוצאים שני עמים, עמון ומואב, והתורה מתארת לנו את היריבות שלהם כלפי עם ישראל – שאגב נמשכת, אמנם מתחת לפני השטח, עד היום – בנושא מי הוא ישראל האמתי, צאצאי לוט דרך עמון ומואב או צאצאי אברהם. זה הדור הראשון. בדור השני, האב הוא יצחק, והוא מלווה מצד אחד ביריב שרוצה להשמידו, אבימלך מלך פלישתים, ומצד שני הוא מלווה "בדומה בלבד" שרוצה להחליפו, ישמעאל. יוצא שיש לנו כבר ארבע זהויות: שניים בטור הראשון - נמרוד ואבימלך, ושניים בטור השני - לוט וישמעאל. אצל יעקב, וזה כבר יותר קרוב אלינו, מצד אחד "הדומה בלבד" עם עשיו, שחושב את עצמו ישראל, ומצד שני לבן שרוצה להשמיד את יעקב לגמרי – דבר זה יכול להישמע מוכר למי שמכיר את המקורות[17].

יוצא שישנם ששה יריבים, שלושה מצד אחד שמטרתם להשמיד את עם ישראל, ושלושה מצד שני שמטרתם להחליפו. וכל המגמות הללו של יריבי עם ישראל, עוברות את ההיסטוריה ואנו מוצאים אותם עד היום. ניתן להקצות זמן על מנת לזהותם, אבל אני לא רוצה לגרום לכם לסיוטים...

יחד עם זאת, בתקופות מסוימות של היסטוריית עם ישראל, שהן תקופות של סיום גלות, מופיעה דמות איומה יותר בשם עמלק, שכוללת בתוכה את ששת היריבויות בזהות שביעית שעוברת את כולם. זו אישיות, זהו אופן להיות יריב של ישראל שרוצה גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו. זה עמלק.

כדי לתת לכם זיהוי מהיר, אם קראתם את הספר "מיין קאמפף" של היטלר, תשימו לב שהתכנית של היטלר הייתה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. מי קרא את "מיין קאמפף"? אני מעודד אתכם לקרוא אותו! אסביר לכם מדוע: אני קראתי אותו בתקופת הנאציזם, וגיליתי שמתוך ציניות מוחלטת, היטלר אמר בדיוק מה שהוא תכנן לעשות. ואף אחד לא האמין לו. לכן זה חשוב לקרוא את זה. הרי בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה אויבי ישראל אומרים בדיוק מה שהם מתכננים לעשות, אבל אנחנו לא רוצים להאמין להם. אז תקראו את "האמנה הפלסטינית", אבל תקראו קודם את "מיין קאמפף".

עמלק מופיע בתקופות של סיום הגלות: הוא מופיע בסוף גלות מצרים, ומנסה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. עמלק מופיע בסוף הגלות השנייה, זה סיפור מגילת אסתר: העמלקים – המן – שמטרתם להשמיד את קהילת היהודים של פרס. אסתר מתערבת ובנס מצילה את היהודים, זה כל הסיפור של מגילת אסתר. וזה התרחש בזמן סוף הגלות השנייה. יש אגב התאמה מאלפת עם התאריכים של ההיסטוריה העכשווית: יש תחילה "הכרזת כורש" מלך פרס, שהוא הספר האחרון שנכנס לתנ"ך (ספר עזרא, א, א-ד), שמאפשר ליהודים לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש. ניתן לכנותה "הצהרת כורש", בדומה ל"הצהרת בלפור". יהודי פרס לא עולים, והמן עולה לשלטון מספר שנים לאחר מכן. בזכות אסתר המלכה, ניצלים מן האסון. בימינו קרה אותו דבר: יש הצהרת בלפור, ומספר שנים לאחר מכן היטלר עולה לשלטון. זה מאוד מקביל. אבל מבלי להיכנס לפרטים אלו, זה בתקופה של סוף גלות שאופן מסוים להיות היריב של עם ישראל, שכולל בתוכו את כל המגמות – נמרוד, לוט, אבימלך, ישמעאל, לבן ועשיו – מופיע, ומטרתו כפולה: להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. אני לא צריך לתת לכם זיהויים נוספים, זה ברור למדי...

קהל: אפשר לתת השוואת יותר מחמיאה עבור בלפור מאשר ההשוואה עם כורש[18]...

מניטו: לא הבנתי אותך. כורש הכריז שמותר ליהודי ממלכת פרס לעלות לירושלים, לבנות את מקדשם ולהקים מדינה. זה בדיוק מה שאמר בלפור במונחים עכשוויים. לכן לא הבנתי את השאלה שלך.

קהל: כורש נתן כסף כדי לסייע ליהודים!

מניטו: גם בלפור... אני רק רוצה לומר שבזמן שכורש נותן אור ירוק ליהודי פרס לחזור לירושלים, התנ"ך נחתם.

קהל: [...]?

מניטו: אבל כורש איננו עמלק! להיפך! הנביאים מכנים את כורש בתנ"ך "משיח ה'"[19]. לא יודעים זאת. משום שהוא נתן ליהודי פרס מה שמשה השיג מפרעה עבור יהודי מצרים. בזכות כורש סיום הגלות היה אפשרי, ואז מופיע המן. זה קשור. בימינו, אנחנו גם רואים שהניסיון להשמיד את עם ישראל ולהחליפו מופיעה בתקופה של סוף גלות. אני מודה לך על השאלה שאיפשרה לי לדייק את הדברים, חשבתי שזה היה מובן מאליו.

קהל: כמה יהודים עלו מפרס?

מניטו: חמישית.

קהל: והיום?

מניטו: אני מקווה שהמציאות תכחיש את הסטטיסטיקות... אין פטאליות בסטטיסטיקות, אבל זה בכל זאת מדהים לראות שרק חלק שיוצא ממצרים, חלק שיוצא מפרס, וחלק שיוצא מאירופה, שהרי מדובר היה בסוף גלות אירופה.

קהל: הקב"ה ביקש משאול להשמיד את עמלק, ושאול לא עשה כן. זה חמור, שהרי הייתה לנו הזדמנות לגמור עם זהות זו...

מניטו: ענית בעצמך. זאת אומרת שיש סוג של נכות בתודעה המוסרית של שאול, שהרי כאשר הוא תפס את מלך עמלק, הוא לא השמידו כפי שצווה, אלא הוא ריחם עליו, ובסופו של דבר מעמלק יצא המן. אני לא רוצה לעשות הקבלות עכשוויות, אבל אני לא יודע אם קוראים למיטראן - שאול, אבל הוא הציל פעמיים את ערפאת...

קהל: כמה זמן ארך סיפור עשרת המכות?

מניטו: סך הכל שנה וחצי.

קהל: הקב"ה אומר למשה שזה לא הזמן להתפלל. אנחנו יודעים שנשים פטורות מן התפילה מפני שזו מצווה שהזמן גרמא. האם זמן קריעת ים, וזמן מתן תורה, שהיו זמנים מיוחדים כל כך, שאין זמן, צריך לפעול מהר, אחרת המאורע לא יתרחש?

מניטו: לא. כנראה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מקודם, או לא מספיק. השאלה הרבה יותר פשוטה: זה לא הזמן להתפלל הכוונה שלהתפלל זה בקשה שהקב"ה יתערב, אבל ברגע זה הקב"ה איננו יכול להתערב מפני שהצדק בצד של המצרים. הם שילמו את המחיר עבור שמירת בני ישראל כעבדים, עשר המכות, ולכן כשהעברים – שיודעים זאת – רואים את שר מצרים שמגיע כדי להמליץ בבית דין של מעלה, הם מבינים שאין להם מה לצפות להתערבותו של הקב"ה, אלא אם כן – כך אומר הקב"ה למשה – תהיה להם זכות נוספת.

קהל: [...]?

מניטו: אני חוזר על מה שאמרתי מקודם: התניה הייתה, שחרר את עמי אחרת תקבל מכה זו. אם הם קיבלו את המכה, זכותם שלא לתת להם לצאת. רק שהפאניקה גרמה להם לשחררם.

קהל: מה עם כל הצרות שהמצרים עשו לעברים, השעבוד בפרך וכו'?

מניטו: אני אחזור על שאלתך בהרחבה, ואתן לכם שתי תשובות: מה בכלל עשו היהודים במצרים? זה מזכיר לי סיפור יהודי... פעם שאלו אותי: אם יהודי נמצא בקוטב הצפוני, איך הוא שומר שבת? התשובה לשאלה היא: מה עושה יהודי בקוטב הצפוני??... אתן לכם דוגמא נוספת: לפני כמה שנים ערכנו סמינר במרכז רש"י, נתתי שיעור בשבת, ואחד הלומדים שאל אותי: איך אני יכול לשמור שבת, הרי אני גר בבניין בן 25 קומות. עניתי לו: התשובה מאוד פשוטה, אדם נורמלי לא גר בקומה 25... אגב הייתה לזה השפעה, כי הוא עבר דירה: עכשיו הוא גר בארץ ישראל...

אני חוזר לעניין: נכרת הסכם עבודה בין העברים לבין הציוויליזציה המצרית. זה מתחיל עם יוסף, שחלם על זה שתפקידו של עם ישראל הינו לשרת את הציוויליזציה העכשווית, והוא אף הפך להיות הסגן של פרעה. וזה הולך הרבה יותר רחוק מזה: הקב"ה כבר הודיע לאברהם שזה יימשך 400 שנה. אני לא נכנס לכל הפרטים. ולכן אם יש הסכם עבודה, לא ניתן להפר אותו – מאיזו סיבה שבגללה מבקשים להפר את החוזה – אלא בהסכמת המעסיק – פרעה. לכן כל עוד פרעה לא אמר להם "לכו", אנחנו מחויבים להסכם. שנית: מתוך הסיפור עולה שהעברים לא רצו לצאת ממצרים! תכף נגיע לנקודה זו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה. אבל לא זו השאלה. השאלה הייתה: מבחינת הצדק המוחלט – ואולי לא הייתי מספיק מפורש – הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים נגד המצרים, משום שהמצרים שילמו את המחיר. ומזה העברים חוששים כשהם רואים את השר של מצרים שנחלץ לעזרת מצרים של מטה.

כל זה כדי להסביר שלא הייתה להם מספיק זכות. שהרי אם היה להם מספיק זכות, ארבעים שנה לפני כן, כשמשה אמר להם שהגיע הזמן, הם היו יוצאים עם משה. הם סירבו, ומשה נאלץ לברוח למדיין על מנת להינצל מכעסם של העברים! אתם זוכרים את זה? אני חושב שמיותר להעמיק את הניתוח: המצב דומה למאזניים שבהם שוקלים זכויות וחובות, שעושה שמצד הצדק, הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים, אלא אם כן תהיה להם זכות נוספת. לכן הקב"ה אומר למשה: אל תתפלל אלי, אני לא יכול לענות.

קהל: אבל עצם העובדה שהם היו חמישית העם שהסכימו לצאת, זו כבר הייתה זכות! מדוע זה לא מספיק?

מניטו: זו בדיוק השאלה: מדוע העברים יראו, שהרי הם אלו שזכו לצאת ממצרים, לכן ניתן היה להניח שההגנה של הקב"ה תמשיך ללוותם. לכן המדרש שהבאתי לכם עונה: הם יודעים שהם יצאו במרמה. כיון שהמצרים לקו בעשר מכות, לא היה לעברים היתר לצאת. "התודעה של הצדק המוחלט" מגיעה עד שם. ולכן התורה אומרת שסיפרו למצרים "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה). ואז פרעה החל לרדוף אחריהם.

קהל: אבל זה פרעה שנתן להם לצאת!

מניטו: לא. הוא גירש אותם מתוך בהלה בעקבות מכת בכורות. כאשר הוא נרגע, הוא שם לב שהצדק עמו. אתם מחייבים אותי להיות הסנגור של פרעה...

קהל: [...]?

מניטו: נכון, זה הנושא. אל אחד, יחיד. וזה מסביר מדוע ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך. מפני שא-לוהי ישראל הוא לא רק מי שדואג לעם ישראל, אלא א-לוהי ישראל הוא הא-ל של כלל האנושות, אם נדבר רק על האנושות; – הוא ברא את הכול – אבל בייחוד ביחס האנושות. וכתוצאה מכך – וזה נובע מעצם ההגדרה של אמונת ישראל: א-לוהי ישראל מתגלה בתור זה שמגן על האחר. שוב פעם: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא, שם). כמו שאמרתי מקודם.

קהל: אז הוא בהכרח תמיד לרעת עם ישראל!

מניטו: מעולם לא לרעת עם ישראל כשהם זכאים לכך.

קהל: פירוש הדבר שבמשך שנה וחצי היה מגיע לעם ישראל לחטוף!

מניטו: רגע, המכות לא נחתו על העברים אלא על המצרים. אגב, לגבי מה שאמרת, התלמוד אומר שהמכות היו גם מכות וגם נסים כאחד. המשנה אומרת[20]: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ... עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים". מבאר המהר"ל מפראג: כאשר המכה הכתה במצרים, זהו אסון שהיה צריך להכות גם את העברים. ועל מנת להגן על העברים מפני המכה, היה צריך נס. כלומר בו זמנית הייתה מכה, ונס - שהעברים לא הוכו. הביטוי בתורה מאוד חזק: "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד). להוציא אומה מתוככי אומה אחרת. כלומר המדרש משווה את עם ישראל לעובר במעי אמו. תחשבו, העברים של המצרים היו 'המיעוט היהודי' בקרב אומה אחרת. הכל מעורבב! איך להוציא אומה מתוככי אומה? המכה לא מספיקה, אלא צריך גם נס בתוך המכה, כדי לעשות הבחנה. אתם מבינים עד כמה זה עצום מה שקרה שם.

השאלה היסודית היא: ישנה הבטחה של הגנה על ישראל, אבל יש תניות. ויש לנו כאן דוגמה. הפסוקים ברורים מאוד: הקב"ה אומר למשה, אני לא יכול להתערב בעדכם, אלא אם כן אתם מתקדמים. אחר כך נראה. להתקדם זה מעשה המבטא את האמונה, וזה מספיק. אז הקב"ה יכול לומר לשרו של מצרים: נכון, אבל אלו מאמינים. זה הסוד של ההיסטוריה של עם ישראל.

אומר שוב את הרעיון הזה באופן אחר, זה חשוב להבין: בעיני בשר ודם, לא מבינים מדוע הקב"ה מעדיף את היהודים על פני הגויים. אלו כך, ואלו כך. מי יכול לראות את ההבדל בין זָקָן של יהודי לזָקָן של דרוזי? ויש דרוזים שיש להם פנים אצילות מאוד, לעיתים אפילו יותר אצילות משל יהודים, זה קורה. לכן מבחינה אובייקטיבית, מה זה הסיפור של התנ"ך? מדוע האל האחד מעדיף את אלו על פני אלו, לנצח? אין זה אלא מפני שהוא יודע שיש לכך סיבות. ואם אותן סיבות לא קיימות, הוא כביכול "משותק". תסלחו לי על השימוש בביטוי הזה, אני רק מצטט את המדרש. ולכן הוא אומר למשה: אני לא יכול.

מה מתרחש כאן? אני מנסה להסביר לכם באופן אחד, אבל אפשר לעשות כן באופנים אחרים: יש כאן מעין מאזני צדק שגורמות לכך שהקב"ה לא יכול להתערב אלא אם כן תהיה עבור עם ישראל זכות שתצדיק את הבטחת ההגנה.

קהל: אחת מספיקה?

מניטו: בדיוק. זה השיעור הגדול שקיבלנו מנחשון. כאשר יש נחשון בן עמינדב, כפי שתרגמנו, הכל אפשרי.

קהל: נפתחו מספר מעברים בים, נכון?

מניטו: הים נקרע ל-12, אחד לכל שבט, אבל זה נושא אחר. אבל הכל מתחיל עם מעשיו של אחד.

אני לא יודע אם זה במקרה שצפיתם אתמול בתכנית טלוויזיה על בן גוריון. עם זאת אני לא בטוח שבן גוריון הוא, הנחשון, אולי זה הרצל, אני לא יודע, או אולי מישהו לפניו, הגאון מווילנה, שהיה מן הראשונים שאמר "הגיע הזמן". החפץ חיים, גם. והנה זה מתחיל. זה נחשון. ואחר כך האחרים מצטרפים.

אתם יודעים, כשאנחנו מהלכים במישורי הגליל, שלפני פחות מארבעים שנה, כל אלו היו ביצות, ואני מבטיח לכם שלא היו שם מלונות תיירים. צריך היה שמישהו יחליט להתיישב שם על מנת לייבש את הביצות. הראשון שעשה כן הוא מכונה נחשון. זה אותו דבר. הרי אז היו רק יתושים ותורכים... ופקידים של הממלכה הבריטית...

נחזור לנושא שלנו: המדרש עוזר לנו לא רק להבין יותר טוב מה שהתרחש אז – וזה לא בכדי שהסיפור הזה הוא הזיכרון שלנו – אלא גם מאפשר לנו לאבחן יותר טוב מה שאנו חווים בימינו. הייתי אומר שישנה תנועה של רצוא-ושוב: הפסוקים מסייעים לנו להבין את ההיסטוריה שלנו, וההיסטוריה שלנו מסייעת לנו להבין את הפסוקים. הדברים הבלתי נתפסים שעליהם מדברים הפסוקים מסבירים את המאורעות הבלתי נתפסים שאנו חווים. וזה שאנו חווים את הדברים הבלתי נתפשים הללו גורמים לנו להבין את הפסוקים שמדברים על סיפורי ההתחלות. חשוב להבין דבר זה. המדרש הוא זה שמאפשר לנו זאת. היינו יכולים לקרוא במשך מאות שנים את פסוקי התורה "קריאה אדוקה" מבלי להבין שום דבר למה שקורה בהיסטוריה היהודית. וכשמבינים שזו ההיסטוריה שמספרים לנו, מבינים של זה לא רק סיפור של אדיקות, אלא זו תעודת הזהות שלנו. זאת ניתן לעשות בזכות המדרש.

קהל: האם אפשר לומר שהמעשה של בן גוריון, שמחליט לבדו להכריז על הקמת מדינת ישראל, שייך לאותה קטגוריה?

מניטו: זה מאוד דומה. בהקשר ההיסטורי דאז, היו בעיקר שתי עמדות בקרב היישוב היהודי בארץ: או מדינה דו-לאומית או מדינה יהודית, וההחלטה של בן גוריון להקים מדינה יהודית ניצחה. האמת שהוויכוח היה מורכב יותר. הייתה עמדה נוספת, במיוחד בקרב המפ"ם, שהסכימה להיות מיעוט יהודי במדינה ערבית. ולבסוף, החלטתו של בן גוריון – כנגד כל תחזית – שקבעה שזו תהיה מדינה יהודית. אז זה היה כמו חלום. ועד היום, יש מתח בין מפ"ם למפא"י הישן של המערך, על הדבר הזה. אתם מבינים למה אני רומז. הייתה זו קפיצה לעבר הלא ידוע, הימור. זה נחשון ששוב נכנס לים. אנחנו מורגלים לעובדה שיש מדינה יהודית, אבל במשך חלק ניכר של חיי כולנו כאן, כולל אותי, זה היה דבר לא מציאותי. עכשיו זה נכנס למציאות וזה מובן מאליו, אבל היה צריך נקודת התחלה. לכן זהו מאורע מאוד דומה.

בני ישראל ו"העם"

עבור החלק השני של השיעור נחזור לתחילת הפרשה (שמות יג , יז):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

זה בגדול השטח שאנו מכנים היום עזה. אלו היו מרכזי מסחר של פלשת – קיבוץ אנושי שמקורו בכרתים – בערים כמו עזה, אשדוד ואשקלון של היום; כל רצועת החוף הזו. מי שהיה באשקלון יודע שיש שם שרידים מהתקופה ההיא.

כִּי קָרוֹב הוּא

שהרי היו מספיקים אחד-עשר יום כדי להגיע לאזור ירושלים, כמו שכתוב בספר דברים. אם כן מדוע הקב"ה לא העביר אותם ישירות משם? כי הוא היה קרוב מדי; אני הוספתי "מדי".

כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה

נאמר: אפשרות של מלחמה.

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

האם שמתם לב שלאורך כל הפסוקים הללו מדברים על "העם", ורק בפסוק האחרון "בני ישראל"? האם הרגשתם בזה?

בנוסף, אשאל שאלה כללית: אנחנו מורגלים לרעיון שאם בני ישראל בילו ארבעים שנה במדבר לפני שנכנסו לארץ ישראל, היה זה כדי לעבור דרך הר סיני ולקבל את התורה. והנה אין שום זכר לזה בפסוקים הללו.

שוב פעם: אם נשאל את עצמנו מדוע העם לא נכנס ישירות לארץ ישראל אלא עבר דרך המדבר, ההרגל המחשבתי המסורתי יהיה לציין מאורע חשוב, התגלות התורה בהר סיני. לכן היינו צריכים לעבור דרך הר סיני על מנת לקבל את התורה. אלא שהפסוקים לא רומזים כלל לכך. זה נראה משונה.

אביא לכם מסורת של פרשנות, שתבאר לנו נקודת חשובה: לא רק העברים יצאו ממצרים. העברים שיצאו ממצרים מכונים בפסוקים "בני ישראל", אלו צאצאי השבטים. אבל יחד עם בני ישראל – שהיו עברים צאצאי האבות – אוסף של עמים שאף הם היו משועבדים במצרים, צורפו מיוזמתו של משה לבני ישראל ולהוציאם ממצרים. ונראה שהתורה מדברת על "העם" הזה. שוב:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף

והנימוק שהפסוק מביא הוא שהחשש מקושי שעלול לחכות להם "במלחמת העצמאות" – אם אפשר לומר כן – יגרום להם לחזור בהם ולחזור למצרים. לעומת זה, בפסוק האחרון שהבאתי לכם, יש דבר תמוה:

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

נראה שיש כאן סתירה, אלא אם כן מבחינים בן שתי קבוצות שונות של אותה האומה. ישנן שלוש ישויות שהתורה מתארת באופן הבא: "בני ישראל" - אלו צאצאי האבות. "העם" - זה העם שהתלווה אליהם. בהקשר אחר, התורה מכנה אותם "ערב רב", דהיינו הערבוב הגדול של עמים שהצטרפו לעם ישראל. ובמקום אחר, "אספסוף", ההמון. וכאשר שניהם מתאחדים, מופיע הביטוי "עם בני ישראל".

הייתי אומר כך: "בני ישראל" היו מוכנים לכל תרחיש, כולל המלחמה, על מנת להיכנס לארץ אבותם – "חמושים" באופן מילולי הכוונה שעומדים בשורות של חמישה חיילים, כמו שרוכבי המרכבות מכונים "שלישים" מפני שהיו בקבוצות של שלושה, כך חיל רגלים היה מחולק לקבוצות של חמישה. לעומת זה "העם" – דהיינו החלק של העם המכונה "העם" – לא מרגיש שייך לארץ הזו. יש כאן הרפתקה שדורשת התבוננות: ישנה קבוצה הכוללת את העברים ואלו שחוו את החוויה של אמונת העברים – וזו הסיבה שבגללה משה צירף אותם לעברים – שיוצאת ממצרים. אני מסביר: מה היא אמונת העברים דאז, הרי אנחנו לפני מתן תורה? חווינו את השעבוד במצרים ואנו חווים שהגאולה אפשרית. והנה, מי הוא העם שמשה מצרף לעם ישראל? בני אדם מכל האומות שחוו את אותה החוויה הקיומית של העברים, שעבוד וחוויה שניתן להיגאל ממנו. לכן האבחון של משה מאוד ברור: על אף שהם אינם צאצאים של האבות, יש להם אותה זהות, הם מיועדים לאותה זהות. זהו עם של מתגיירים על ידי החוויה של יציאת מצרים.

זה אגב דומה מאוד למה שקורה היום סביב מדינת ישראל וסביב עם ישראל, שבאים מכל הארצות אנשים, נשים וטף ומבקשים להתגייר ולהיות ישראלים. בינתיים מדובר באנשים בודדים, אך אל תחשבו שזו תופעה מקרוסקופית, עם השנים זה הולך וגובר, ואני בטוח שבימים שבאים עלינו, יהיו המונים. ואנחנו שואלים אותם: מדוע אתם באים? מה אתם רוצים? והם עונים: אנו חשים שההיסטוריה עוברת דרככם, או כל מיני ניסוחים ונימוקים אחרים, שניתן לומר במאה אופנים שונים, אבל שחוזרים לאותה נקודה. כלומר: אנחנו חשים שאתם חווים את הישועה, ולכן אנחנו רוצים לחוות את הישועה הזו אתכם. זה בדיוק מה שקורה בזמן יציאת מצרים. ולכן משה אומר: הם מועמדים לזהות ישראל, הם יוצאים ממצרים עם עם ישראל, יש להם את אמונת ישראל. רק שהם לא צאצאים של האבות, וזה מסביר בעיה די מסתורית: העם שיוצא ממצרים, בסופו של דבר יקבל את תורת משה, אבל לא ייכנס לארץ ישראל. אתם זוכרים זאת? ישנם שני מאורעות: חטא העגל וחטא המרגלים. התורה מראה לנו באופן ברור שחלק זה של העם, שאינו מבני ישראל אך מצטרף אליהם, מקבל על עצמו את תורת משה, אבל איננו שייך להבטחה על הארץ, פשוט מאוד משום שזו לא ארצם.

ועכשיו אני דורך על ביצים – של פסחא... – ואין לערוך שום השוואה: ישנם היום הרבה מאוד יהודים שמקבלים את תורת משה, אבל לא מקבלים את ארץ ישראל. אני לא אמרתי שהם הצאצאים שלהם, אני רק אומר שיש כאן מצב מאוד דומה. אני חוזר כדי שיהיה ברור: ביציאת מצרים יש שני חלקים של העם: צאצאי העברים, חמושים ומוכנים למלחמה כדי להיכנס לארץ ישראל. "העם", הקב"ה סבור שהם עוד לא מוכנים, וצריך שיעברו ארבעים שנות סטאז' במדבר. ובסופו של דבר הם מקבלים את התורה. אך אפילו אחרי שהם קיבלו את התורה, הם לא רוצים להיכנס לארץ ישראל ומעדיפים להישאר במדבר, והם אכן נשארו במדבר. כלומר "העם" גבר על צאצאי העברים. הניתוח הזה צריך להישמע לכם חדש. כמובן שיש מקורות כתובים, אבל אני יודע שזה מתמיה אתכם, אף פעם לא שמעתם את זה.

אני חוזר על הניתוח, כי הוא פשוט מאוד: ישנה היום תופעה בלתי מובנת: יש יהודים השייכים לתורת משה שלא רוצים את ארץ ישראל, כמו שהתרחש אז. הם מתייחסים אליה כאל ארץ קדושה, משום שכתוב בתורת משה שזו ארץ קדושה. אם דבריי ברורים, אני לא אמרתי שהיהודים הללו הם ערב רב ולא עברים, אין לי מושג. אגב, אומר לכם: אם הם עברים, זה עוד יותר גרוע...

קהל: כתוב שרק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים, האם הערב רב בא להשלים ארבע חמישיות?

מניטו: לא, הם היו אותו מספר. ואומר לך איך יודעים: בחטא העגל, כשמשה יורד מן ההר ויהושע עולה אליו והם נפגשים באמצע הדרך, משה שואל את יהושע: מה קרה? ויהושע עונה: יש קול, אבל זה לא קול ניצחון ולא קול של הפסד[21]. כלומר יש שני מחנות בעצמה שווה. ולבסוף, הערב רב גבר על ישראל. איך יודעים? היו שנים עשר מרגלים, ועשרה מתוכם – שוב פעם, 'חמישית', שניים מתוך שנים עשר – לא רוצים להיכנס לארץ, הם מושפעים על ידי התעמולה של הערב רב, חוץ מכלב ויהושע שנשארו נאמנים למשה. אנסה להיות הסנגור של הערב רב: קיבלנו את ההתגלות של התורה בהר סיני ואנו מקבלים את התורה הזו, אבל ארץ ישראל בתור ארץ לאומית, זה לא נוגע אלינו! לכן זו "הארץ הקדושה" של תורת משה בלבד.

קהל: אז מדוע משה לא נכנס?

מניטו: זו שאלה אחרת, אל תערבב בין הנושאים.

קהל: האם הערב רב היה חלק מן הששים ריבוא?

מניטו: זה מה ששאלו לפני כן: היו שישים ריבוא עברים ושישים ריבוא ערב רב.

מה שאני רוצה להדגיש הוא שזה פלא לראות שבחברה היהודית שחוזרת ומרכיבה את האומה, אנו מוצאים את אותה החלוקה: יש שני חלקים בעלי כוחות שווים, תמיד מנדט אחד בלבד מבחין ביניהם בבחירות, בכל פעם שמתעוררת בעיה גדולה. כל פעם שיש בעיה גדולה בנוגע לזהות ישראל, ישנם שני חצאים בערך שווים, והמפלגות הקטנות מכריעות. שמתם לב לתופעה הזו? זה בולט מאוד. כמובן, זה לא אומר שאלו הם אלו, ואלו הם לא אלו, אבל אנו חווים מצב מאוד דומה.

נחזור על הניתוח הקודם כי הוא חשוב מאוד. הרבה אנשים שואלים את עצמם במבוכה רבה: מה קורה? איך יתכן שהיהודים הנאמנים לתורת משה הם אלו שמסרבים לקבל את ארץ ישראל. אני רק רציתי לציין שזה מצב שאנחנו כבר חווינו, ושיש לו שורש והסבר. בכתבי הקבלה זה נקרא "דור המדבר", שקיבל את התורה, אבל לא את ארץ ישראל. אני חושב שצריך לאזור אומץ לקרוא את הטקסטים כמו שהם כתובים. העובדה שיש בזמן המעבר בין גלות לגאולה, תקופה שלמה של הסדרת הזהות ברמה האישית – וזה יכול להמשך על פני דורות – זה טבעי לחלוטין. אני לא יודע אם הזמן נותן לנו את הזמן לזה, אבל זה טבעי.

הסדרת זהות מחודשת מבחינת הפרט אינה תואמת בהכרח את הקצב של מאורע ברמת הכלל. המאורע ברמת הכלל שהתרחש בימינו – והוא בלתי הפיך – המהווה מוטציה של זהות. עברנו עידן, עברנו מעולם שבו אין מדינת ישראל לעולם שבו יש מדינת ישראל. זה המאורע ברמה הכללית. זה שיש להסדרת הזהות ברמה הפרט קצב שונה, זה טבעי. הבעיה היחידה היא האם הרוסים יתנו לנו את הזמן? הרוסים, או האחרים: נמרוד, לוט ועמלק... אבל שיהיו יהודים השייכים לתורה שבאופן השקפתי מקבלים את תורת משה ודוחים את ארץ ישראל, זה המצב המתואר כאן. ניתן לנסח זאת במונחים תנכ"יים: זו "ארץ הקודש", זו לא ארץ האבות. בסופו של דבר זה קצת דומה למה שהמושג של "ארץ הקודש" הפך להיות אצל הנוצרים. לעיתים קרובות אנו רואים מודעות על "ביקור בארץ הקודש בפיקוח הרב פלוני", אמנם התרגלנו לזה, אבל זה מצמרר... הנה הכומר מגיע! אתם מבינים מה שאני אומר?

קהל: כל מי שיצא ממצרים, מת במדבר?

מניטו: כל אותו הדור, אבל לא ילדיהם.

קהל: בני "העם", נכנסו לארץ ישראל?

מניטו: כמובן. זו הסיבה שיש לנו הרבה יהודים אדוקים בארץ ישראל...

קהל: מי היו שאר בני האדם המשועבדים במצרים?

מניטו: אנסה לבאר: האימפריה המצרית הייתה ממלכה טוטליטרית ששעבדה הרבה מאוד עמים, ביניהם העברים. והרבה מאוד אנשים מתוך כל אותם עמים משועבדים, הצטרפו לעברים, והם המכונים "העם". כלומר, הם אלו שהייתה להם את אותה החוויה של דרישת הישועה של העברים ויצאו ממצרים עם העברים, תחת פיקוחו של משה. כלומר משה הוא זה שצירף אותם לעם ישראל, והקב"ה הסכים עמו לבסוף.

קהל: מה היה מוצאם?

מניטו: סודנים, קופטיים, אתיופיים, וכו'. אלו היו עמים לא עבריים, שהיו משועבדים במצרים.

קהל: מדוע?

מניטו: מה מדוע? אתן לכם דוגמא מאוד דומה: יש בתוך האימפריה הסובייטית הרבה מאוד עמים משועבדים לאומה הרוסית. זהו זה. וזה מאוד דומה: הסיסמא "שלח את עמי", הנאמרת היום ביחס ליהודי רוסיה, בעלת משמעות גדולה. אגב, אתם יודעים שהיהודים הרוסים, לעיתים עולים לארץ עם בני ובנות זוג השייכים לעמים הללו, והם הופכים, בסופו של דבר, להיות "ישראלים".

קהל: [...]?

מניטו: נכון, אלו יהודים אדוקים, שדוחים את ארץ ישראל, אבל כיון שהם מאוד אדוקים, הם דוחים אותה כשהם בארץ ישראל... רק במדינה יהודית דבר כזה יכול לקרות... במדינה אחרת היו שמים אותם במחנה ריכוז...

קהל: כאשר השבטים חולקו לפי מחנות, כל שבט תחת דגלו. איפה היה הערב רב?

מניטו: זו אכן הייתה בעיה, וכל אחד נכנס תחת דגל של שבט זה או אחר. הצטרפות זו נעשתה לפי שבטים.

קהל: אז זה היה אקראי?

מניטו: לא, זה לא היה אקראי. בדיעבד, מאבחנים תמיד שבאשר לתופעות הסוציו-אנושיים, אלו שחשבנו אותן "הפקר", אקראי, באמת נובעות ממוטיבציה עמוקה של הזהות. למשל: כאשר עם ישראל "מתנפץ" ונפוץ בגלות, אלו מגיעים לאמריקה, אלו במקום אחר. ניתן לשאול: מדוע? זה מקרי. בדיעבד שמים לב שזה תואם את הזהות שלהם.

קהל: מה ההבדל בין המונחים "ישועה" ו"גאולה"?

מניטו: גאולה הכוונה להינצל מן השעבוד עצמו. ישועה זה להינצל ממרותם של המצרים על העברים, למרות שאין רדיפה ואין שעבוד. אלו שתי דרגות שונות. בצרפתית ניתן לומר délivrance et salut. בדור הקודם, זכינו לרב ראשון לציון שהיה תלמיד חכם עצום, הרב עוזיאל, שאמר: אנחנו מחכים לשני משחים: אחד שיוציא את היהודים מן הגלות, והשני שיוציא את הגלות מן היהודים... זה גאולה זה ישועה...

אם אין לכם שאלות נוספות, נותר לי רק להודות לכם על הלימוד המשותף של הערב.

מקורות

[1] שמות ח, טו.

[2] שם, יד, י.

[3] תורת המלאכים.

[4] במקור: clause.

[5] אמנם המילה זכות הינה בלשון זכר בספרות הרבנית, נקטנו כאן לשון נקבה על פי העברית המודרנית.

[6] ר' נפש החיים, שער א, פרק ט.

[7] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה ה'.

[8] שמות יד, יג-יד.

[9] תלמוד ירושלמי, שם.

[10] עיתונים צרפתיים.

[11] Engagement de la foi.

[12] במדבר יד, ד.

[13] ויקרא יט, יח.

[14] שמות יד, י.

[15] ההקלטה הראשונה הסתיימה ונראה כי חסר משפט או שניים.

[16] במקור: אפרוקסימציה.

[17] הגדה של פסח: "ולבן ביקש לעקור את הכל".

[18] נראה שהשואל טועה בין Cyrus לבין Assuérus.

[19] ישעיהו מה, א: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ".

[20] אבות, ה, ד: עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשר על הים.

[21] שמות לב, יז-יח: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

תמלול השיעור בצרפתית:

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

}NdT = Note du transcripteur{

}Passouk en hébreu, non transcrit{

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Béchalah 87

Transcription by textline26

Bien, je vous demande de m'excuser parce que j'ai certaines difficultés d'élocution le soir. J'espère qu'après quelques quarts d'heure, ça s'arrangera.

Je voulais dire d'abord, au sujet de la Paracha de la semaine, qui est la Paracha de Béchalah, que nous avons l'habitude de commencer l'étude d'une Paracha par le premier verset. Cette habitude fait qu'on n'arrive pas à dépasser les premiers versets. Alors j'ai choisi un texte qui est un texte central de la Paracha, puisque le sujet général, c'est sept jours après la sortie d'Egypte elle-même : c'est le passage de la mer Rouge.

Alors, j'ai choisi quelques versets d'un problème qui va se poser par rapport à cet événement du passage de la mer Rouge et à partir duquel un certain nombre d'indications qui - c'est l'habitude de nos études - nous donnerons un certain éclairage sur la manière dont nous vivons des péripéties analogues dans le temps contemporain de l'histoire juive.

S'il nous reste du temps, je reviendrai au début de la Paracha pour étudier quelques versets aussi.

Il s'agit de l'épisode où la Torah nous raconte le moment où le peuple d'Israël sortit d'Egypte sous la conduite de Moïse, après énormément de difficultés. On a déjà dépassé toute l'histoire des dix plaies.

Le 14 Nissan, la sortie d'Egypte a pu avoir lieu. Moïse a réussi à faire sortir d'Egypte une partie du peuple des Hébreux qui se trouvait en Egypte depuis le temps des Patriarches, et de Jacob plus exactement. Et voilà qu'après la dernière plaie qui a été la plus forte, qui a fait la plus grande impression sur le Pharaon et sur les Egyptiens - c'est la plaie de la mort des premiers-nés - le Pharaon s'est enfin décidé à laisser sortir Israël d'Egypte. Plus encore, il les a expulsés.

Il y a deux réalités dans le même événement. Les Hébreux se sont enfuis, mais ils ont été expulsés d'Egypte, parce que finalement, la conscience égyptienne a pris conscience - si j'ose dire - que la présence des Hébreux, au lieu d'être une bénédiction pour eux, risquait de devenir une malédiction définitive.

En fin de compte, à travers les péripéties des dix plaies, ils se sont aperçus que - alors qu'ils pensaient jusque-là que leur intérêt était de garder la communauté des Hébreux dans la civilisation égyptienne, pour le bien de la civilisation égyptienne, ils ne voulaient pas les laisser partir - ils se sont donc aperçus que les événements les contraignaient à expulser les Hébreux.

Mais très rapidement - et là, il y a une indication importante que je reprendrai - très rapidement, trois jours après, nous dit le texte, le Pharaon s'est ravisé. Il s'est rendu compte qu'il avait perdu la bénédiction que représentait pour eux, à cette époque, la présence des Hébreux dans la civilisation égyptienne.

Et à la tête de son armée, il se lance derrière les Hébreux qui partaient vers la Terre promise, pour les reprendre, les rattraper et les ramener en Egypte.

Avant de continuer le récit, je voudrais mettre en évidence ce que signifie le fait de se raviser. Comment on dit en français ? Ravisement ? Pardon, j'ai oublié. Se raviser ?

Léitstaer ?

Non, léitstaer, c'est regretter.

Il y a des événements frappants qui ont un impact immédiat et qui entraînent une décision. Et puis, lorsque l'évidence de l'événement, lorsque cette force de l'instantané, de ce qui est vécu s'atténue, on revient aux habitudes de pensée antérieure.

C'est-à-dire, si nous prenons conscience de l'importance du récit… le Pharaon était frappé d'une révélation. La conscience religieuse de l'Egyptien de l'époque était une conscience de type astrologique, c'est-à-dire que les événements du comportement de l'histoire des hommes sont gérés et gouvernés par des forces impersonnelles qui sont les divinités de mythologie.

Et puis voilà qu'à travers la présence des Hébreux et toute cette histoire, finalement se cherche le dévoilement, la découverte de la véritable souveraineté religieuse qui gouverne le monde et qui n'est pas un ensemble de forces impersonnelles, cosmiques, mythiques, mais une volonté, Celle du Créateur que connaissaient les Hébreux dans leur propre tradition.

Il y a le choc de deux expériences religieuses radicalement différentes qui, dans l'histoire des Hébreux, commence par la conscience d'Abraham. Six générations après, c'est un peuple entier, qui est le témoin d'une toute autre manière de considérer ce que l'on pourrait appeler l'expérience religieuse ou la sensibilité religieuse.

Il y a une révolution qui se passe dans l'histoire de l'humanité. Jusque-là, on était habitué à considérer que l'expérience religieuse authentique, est ce que nous appelons nous, le moderne, l'expérience païenne, c'est-à-dire de diviniser les forces de la nature diagnostiquées comme transcendantes, souveraines… influant, régissant, gouvernant la destinée des hommes.

Et voilà qu'avec les Hébreux apparaît une conscience religieuse radicalement différente. L'essentiel, c'est la conscience morale qui est jugée par la volonté d'un Créateur. Et nous sommes tellement habitués depuis ce temps (à travers la diffusion de l'éducation biblique) à cette évidence de la conscience religieuse de type biblique, que -surtout en milieu juif ou en milieu des religions bibliques - on ne prend pas garde au fait que dans le monde naturel, dans le monde disons… de la nature, dans le monde habituel, la conscience religieuse c'était la conscience païenne.

Et quel que soit le caractère négatif du jugement que l'on porte sur ce terme de ''païen'' - qui pour nous est négatif - il n'en reste pas moins qu'il s'agissait là d'une expérience religieuse authentique, étrangère, autre… mais une sensibilité religieuse et parfois mystique, profonde de la religion païenne, c'est-à-dire de la relation de la conscience humaine avec cette transcendance des forces qui sont censées donner la signification de l'histoire du monde.

Mais c'était pensé comme impersonnel. Un peu, si vous voulez, ce qu'est la mentalité du matérialisme moderne… cela pourrait être considéré comme une laïcisation de la religion mythologique antique, avec de tout autres concepts, avec de tout autres principes, un tout autre vocabulaire, mais finalement, le type de conscience est assez analogue.

Je vous donne un exemple.

On s'est déjà demandé, dans les études du Midrach, pourquoi les rêves du Pharaon étaient si difficiles à interpréter pour les Égyptiens et pour les sages de l'Egypte, que le texte appelle ''les sorciers de l'Égypte''.

Il s'agissait de rêves finalement assez simples à interpréter. Le Pharaon est obsédé par une crainte d'un dérèglement de l'économie de son pays. Alors il rêve d'abord des années d'abondance et ensuite des années de sécheresse, de famine. Il rêve au niveau de l'agriculture : les gerbes de blé. Il rêve au niveau de l'élevage : les vaches grasses et les vaches maigres.

Nous sommes tellement habitués à l'explication simple que Joseph va donner de ces rêves, qu'on est en droit de se demander comment se fait-il que les penseurs, les sages de cette civilisation n'arrivaient pas à percevoir quel était le souci du Pharaon dans ses rêves ?

Dans une mentalité habituée à une régularité absolue des cycles des forces naturelles, l'idée d'un dérèglement de l'économie qui dépendait du cycle agricole était hérétique.

Il y avait une mentalité - je vais employer un terme qui me vient à l'esprit parce que c'est un terme qui étymologiquement est à sa place (et il n'a aucune connotation négative) - disons, une mentalité ''orthodoxe'' entre guillemets… (que l'on trouve parfois chez certains penseurs marxistes ; les marxistes orthodoxes), c'est-à-dire une incapacité de penser une hypothèse ou une éventualité autre que le système idéologique considéré. C'est-à-dire, les faits ont beau démentir l'idéologie, la mentalité orthodoxe consiste à opposer l'idéologie aux faits, à la réalité du monde extérieur, du monde réel. Et quand bien même le monde réel contredit la théorie, c'est la théorie qui est censée avoir raison, et par conséquent, cela mène à des catastrophes, à des massacres ??? 8.33

Cette mentalité des religions astrologiques, nous la retrouvons très souvent dans la mentalité rigide, dogmatique, des systèmes matérialistes. C'est au fond - je schématise beaucoup ce que je vous dis là - cette mentalité matérialiste moderne, c'est la laïcisation de la mentalité astrologique ancienne, en mettant dans ce terme de laïcisation toute l'histoire d'une évolution des idéaux qui prend des siècles. Mais c'est à peu près cette même incapacité de tenir compte du facteur de la liberté, du facteur de l'indétermination, de la volonté, du facteur de l'intervention de l'homme comme homme dans l'ordre des choses.

Ça s'appelle de notre temps le ''matérialisme dialectique scientifique'' ou ''scientifique dialectique''. Voyez, c'est une pseudo-science qui projette une idéologie sur une découverte des lois qui régissent le phénomène économique.

Alors, transposons cela dans la situation égyptienne. Ça nous éclaire un peu sur la difficulté qu'avaient les sages du Pharaon à interpréter l'idée fixe, l'obsession qu'il y avait dans ce rêve du Pharaon qui se répétait. Il pressentait que son économie allait se dérégler.

Or, comme vous le savez, dans les catégories de la mythologie égyptienne, le dieu principal, c'était le Nil. Or, c'étaient les crues du Nil qui garantissaient l'économie du pays. Je raccourcis le raisonnement pour aller vite, mais je pense que l'équilibre 10.09 est clair.

Et voilà que Joseph… C'est un récit assez fantastique. Une civilisation entière qui attend qu'un jeune esclave hébreu - Joseph l'Hébreu, dit le texte - explique très simplement de quoi il s'agit.

Le Midrach nous cite d'ailleurs les différents types d'explications que les sages de l'Egypte avaient donnés au Pharaon.

''Tu gagneras sept guerres et ensuite tu perdras sept guerres'',

''Tu auras sept filles et ensuite elles mourront''.

Alors là, on pressent, si vous voulez, l'intérêt de ce type de conscience ou de mentalité. Et il est bien évident que pour un Etat totalitaire, le souci c'est gagner des guerres ou les perdre. Et pour un Etat autocratique, le souci c'est d'assurer la descendance de la dynastie ou pas.

C'était le type d'explications que les sages du Pharaon lui proposaient. Mais l'idée qu'il s'agissait tout simplement du dérèglement de l'économie était hérétique parce qu'il y avait une mentalité orthodoxe de la détermination des phénomènes humains par les lois cosmiques. Aujourd'hui, on dit par les lois tout court, par les lois de l'économie, si vous voulez. Bon, je ferme la parenthèse.

Et à travers les dix plaies d'Egypte, on sent un progrès de ce dévoilement de la volonté de quelqu'un. Lorsque vous lisez le récit des dix plaies d'Egypte, vous vous apercevez que, au début, le phénomène est impersonnel, objectif. Il est censé atteindre tous les habitants du pays qui est touché par la plaie. Et puis progressivement, on s'aperçoit que cela va changer. Seuls les Égyptiens sont frappés et les Hébreux sont préservés.

Là, les sages du Pharaon et le Pharaon lui-même commencent à s'inquiéter. La plaie se fait intelligente. Y aurait-il une volonté derrière la plaie, derrière l'événement, derrière la catastrophe ?

C'est là que les sages du Pharaon ont dit ''etsba Elokim hi'' ''c'est le doigt de D.ieu''. C'est un verset extrêmement important. C'est là que se fait ce bouleversement de la découverte que les croyances habituelles de la conscience religieuse païenne de l'Égypte vont être bouleversées.

Quelque chose d'inouï apparaît : ce n'est pas l'impersonnel de l'événement, catastrophique ou non, qui régit le monde, c'est la volonté de quelqu'un. On ne peut pas ne pas le découvrir puisque lorsque la plaie arrive, cela frappe les Egyptiens et pas les Hébreux.

On est à peu près au milieu des dix plaies d'Egypte, et il y a une autre caractéristique… c'est que lorsque Moïse déclenche une des plaies, les Egyptiens font appel à leurs magiciens et déclenchent la même plaie. Seulement, Moïse est capable de l'arrêter par sa prière, et les magiciens n'arrivent pas à arrêter la plaie par leurs prières. Ceci aussi inquiète le Pharaon.

Cela signifie que le monde est régi de manière radicalement différente de ce que l'on croyait dans cette croyance païenne. Ce n'est pas encore une fois le fonctionnement impersonnel des lois cosmiques, mais c'est plus haut, plus profond, au-delà, la volonté de quelqu'un dont les forces cosmiques ne sont que les véhicules d'intervention.

C'est au fond le conflit entre la mentalité hébraïque et la mentalité païenne, déjà en ce temps-là.

Et voilà qu'en fin de compte, on arrive à la 10ᵉ plaie. Cette découverte que quelqu'un a agi se fait plus qu'aveuglante, parce que non seulement la plaie choisit entre les Egyptiens et les Hébreux, mais parmi les Egyptiens eux-mêmes, elle choisit entre les premiers-nés et les autres.

Alors là, la découverte, c'est la découverte de… - je ne sais pas comment dire en français - … d'une panique absolue. Le Pharaon est tellement bouleversé qu'il dit…''partez, j'ai compris''.

Et puis voilà que… trois jours après, il se ravise. Ça signifie donc qu'il peut y avoir des événements d'un impact colossal, et cependant, très rapidement après, on revient aux habitudes de pensées antérieures. Donc il ne faut pas s'étonner de ce que le Pharaon se soit ravisé. Et on est arrivé à la péripétie que je devais étudier.

L'analogie qui me vient à l'esprit, c'est que… c'était en 47 ou en 48 que l'État d'Israël a été fondé ?

48

En 48, les Nations du monde, stupéfaites par tout ce qui était arrivé au temps du nazisme, ont finalement donné le feu vert à un tout petit Etat d'Israël.

47

47, 48. Bref. Et puis, quelques années après, il n'y a pas longtemps, l'ensemble des Nations rassemblées à l'ONU se ravisent et décrètent que cet Etat est un Etat raciste… Vous vous rappelez de ça ?

75

Oui. Ça ressemble beaucoup. C'est-à-dire, les Nations du monde ont dit ''partez chez vous''.  Et puis quelque temps après disent ''de quoi, de quoi ?'' (rires). Vous voyez la suite. Et ça ressemble étrangement.

Et alors, voilà donc le Pharaon à la tête de son armée, se jette à la poursuite, va à la poursuite des Hébreux qui se sont enfuis d'Egypte et qui cherchent à se frayer un chemin à travers le désert pour entrer en terre de Canaan, comme ça s'appelait à l'époque, en terre d'Israël.

Et, les Hébreux sont donc pris dans le problème que je vais essayer de décrire. Devant eux finalement, il y a la mer, une impossibilité physique de… - comment dire ? - d'être sauvés, du salut. Là, ce sont les lois de la nature qui empêchent : on ne peut pas traverser la mer sans risque de se noyer. Derrière eux, il y a de l'armée des Egyptiens. Comme 15.55 ??.

Nos ancêtres les Hébreux avaient beaucoup de chance, parce qu'ils n'avaient derrière eux que les Egyptiens (rires)… que l'armée égyptienne (rires). Vous voyez ce que je veux dire ?

Voilà donc quel est le verset. Je vais vous le lire et resituer les dimensions de cette situation. C'est le verset 10 du chapitre 14 de l'Exode dans notre Paracha par lequel je vais commencer :

''oufaro ikriv'' ''et le Pharaon s'approcha''

''vayissou Béné Israel ète énéèm'' ''et les enfants d'Israël levèrent leurs yeux''

''véiné'' ''et voici''

''Mitsraïm nosséa aharéem'' ''l'Egypte venait derrière eux''

'' ?? 16.43'' '' ?? 16.47 "ils furent en grande crainte''

''Vayitsakou Bné Israël el Hachem'' ''et les enfants d'Israël crièrent vers D.ieu''.

L'étonnement est que, ce peuple des enfants d'Israël qui venait d'être rescapé d'Egypte, vient d'avoir l'expérience d'une intervention providentielle, miraculeuse, qui les a sauvés d'une aliénation d'esclavage dont, en principe, d'après toutes les lois sociologiques connues, ils ne seraient pas délivrés.

Il y a une phrase dans le Talmud qui dit bien en clair ''d'Egypte on ne sortait pas''.

Et je crois que nous avons encore dans la mémoire le temps où, d'Europe, les Juifs ne sortaient pas. Ils étaient pris au piège, disons, de l'Egypte contemporaine.

Et donc, les Hébreux, avaient eu l'expérience que D.ieu était pour eux, si on peut le dire simplement. Je crois qu'après ce récit, ceux qui l'ont vécu ne pouvaient pas ne pas avoir dans la mémoire que tout était possible, puisqu'il était possible qu'on sorte de l'Egypte. Alors pourquoi ont-ils eu peur ? Et le texte dit qu'ils ont eu très peur.

Voilà le thème que je voudrais étudier à travers les commentaires.

Et là, il y a un élément que je voudrais citer. Moïse entreprend de prier pour que D.ieu aide ces Hébreux pris de panique ; la mer devant, impossible de traverser, l'armée égyptienne derrière.

Imaginez donc la situation qui motive une prière particulière de Moïse. Et D.ieu lui répond : ''ce n'est pas le temps de prier, dis au peuple d'avancer et on verra''.

Alors je vais me baser sur le commentaire de Rachi pour décrire un peu la manière de comprendre cette situation apparemment paradoxale que je rappelle très brièvement.

Un peuple qui avait tous les motifs de se sentir en sécurité - c'est D.ieu qui le protège - craint que D.ieu ne le protège pas.

Et lorsque Moïse formule une prière pour demander une aide supplémentaire, disons une 11ᵉ protection de D.ieu - je ne veux pas dire une 11ᵉ plaie, mais un 11ᵉ miracle, si j'ose dire - D.ieu dit ''ce n'est pas le temps de prier''.

Rachi nous fait remarquer des particularités de formulation du texte en hébreu.

Premièrement : ils levèrent leurs yeux et ils virent l'Egypte venant derrière eux. Alors évidemment, lorsqu'on voit de loin, on lève les yeux. Ils levèrent leurs yeux pour pouvoir voir loin. Mais en levant les yeux, nous dit le Midrach que cite Rachi, ils ont vu au ciel et ils ont vu l'Egypte du ciel venir contre eux. C'est pourquoi ils ont eu peur. Alors, qu'est-ce que c'est que l'Egypte du ciel ?

Je reprends l'explication exégétique pour que vous compreniez le changement de niveau. Le pchat ??? 19.43 la traduction littérale, c'est qu'ils ont levé les yeux pour voir au loin qu'est-ce qui arrivait : l'armée égyptienne. Mais en levant les yeux pour voir au loin, ils ont vu au ciel que l'Egypte d'en-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas. Alors c'est là qu'ils ont eu peur. On commence déjà à trouver une cohérence plus ample.

La tradition de la Bible enseigne que chaque peuple est protégé par ce qu'on appelle en hébreu un ''sar'', le génie de chaque peuple.

Dans l'angéologie chrétienne, par exemple, on l'appelle l'archange de tel ou tel peuple. Vous savez d'ailleurs que l'archange de la France, est Saint-Michel, ken ? Et ce n'est pas par hasard que c'est aussi celui d'Israël : Mihaël. Mais ça, c'est une autre question.

Alors, chaque peuple a un génie qui le représente dans le Tribunal céleste. Le D.ieu unique, comment dire ?… Non, non, je vais reprendre la phrase autrement. Le D.ieu unique est une providence universelle pour l'ensemble de Sa création. Mais il y a pour chaque manière d'être particulière de la créature, les peuples, les nations, une volonté particulière du D.ieu unique concernant la destinée de chaque peuple, de chaque créature, de chaque situation, à la limite de chaque individu. C'est ce qu'on appelle les anges. Bon, c'est un problème un peu difficile, surtout à exprimer en français, mais je crois que l'idée est claire.

C'est toujours D.ieu qui régit le monde à travers des médiations de Providence. Et donc chaque peuple a un ''sar'', un génie qui le représente au Tribunal Céleste et qui plaide pour lui devant le D.ieu unique, la cause de la destinée de ce peuple que D.ieu a créé, que ce D.ieu unique a créé.

Et par conséquent, cela signifie que, lorsqu'une décision d'intervention de la Providence va être décidée au Tribunal d'En-haut - j'emploie intentionnellement un langage imagé à la manière du Midrach - eh bien, chaque contestation est possible de la part des ennemis d'Israël eux-mêmes. Ça veut dire que ce qu'Israël craignait, c'était que le plaidoyer que l'ange de l'Egypte d'En-haut ferait pour l'Egypte d'en-bas leur soit défavorable.

Une des explications du Midrach est la suivante. Les clauses de chacune des dix plaies étaient ''laisse sortir mon peuple ou telle ou telle plaie viendra te frapper''. Or, jusqu'à la dernière, la plaie a frappé les Egyptiens. Par conséquent, tout se passe comme s'ils avaient payé le prix du peuple d'Israël et il leur qui leur appartenait encore.

Je répète le raisonnement, c'est-à-dire, puisque les plaies ont eu lieu et que la clause était là, ''laisse sortir mon peuple ou tu seras frappé de telle ou telle plaie'', jusqu'à la dernière, ces plaies ont frappé l'Egypte, donc le peuple appartenait encore à l'Egypte. Et par conséquent, il n'y avait, au niveau d'une stricte justice, d'une stricte morale absolue, aucune possibilité pour D.ieu d'aider les Hébreux à ce moment-là. Et c'est pourquoi, ils ont eu peur. C'est-à-dire que lorsque les Hébreux se sont rendus compte que l'Egypte d'En-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas, ils savaient que leur cause était perdue et qu'il fallait un miracle supplémentaire. Est-ce que l'explication est suffisamment claire ?

Alors cela explique pourquoi le texte nous dit, nous parle de cette crainte, de cette panique qui a pris les Hébreux. Cela répond à la question par laquelle j'avais commencé. Ils avaient la preuve que D.ieu les protège. Pourquoi ont-ils eu peur ?

Ils ont eu peur de ne plus avoir droit à l'intervention qui serait, disons, injuste, complaisante. La justice était pour les Egyptiens. Comme on dit en hébreu, il y avait ''téko''. Comment on traduit ça en français ?

Match nul

Match nul (rire). Ça veut dire que du point de vue de la justice, les Égyptiens avaient autant le 23.36 droit à de 23.38 reprendre les Hébreux en Egypte que les Hébreux avaient le droit de s'enfuir parce qu'ils y étaient persécutés.

Donc il fallait un mérite supplémentaire pour que D.ieu se donne le droit d'intervenir en faveur des Hébreux. Et ce mérite là a été le mérite de la foi. C'est pourquoi D.ieu dit à Moïse ''ce n'est pas le temps de la prière, parle aux enfants d'Israël et qu'ils avancent''.

Alors voilà ce qui se passe. Et c'est un récit qui peut nous sembler étrange. Mais c'est un récit que finalement nous vivons dans notre histoire, à l'échelle individuelle, chacun dans les situations de la vie, à l'échelle collective, dans l'histoire du peuple d'Israël et qui est qui finalement est très simple à diagnostiquer.

Devant une impossibilité absolue et au-delà de toute raison raisonnable, il fallait que quelqu'un ait le courage de commencer. Alors la Tradition nous raconte que c'est un prince de la tribu de Juda qui s'appelait Nahchon, qui s'est avancé dans la mer et la mer s'est ouverte.

Ça veut dire que ce geste a donné aux Hébreux un surplus de mérite dans cette espèce de balance équivalente : le mérite des Egyptiens - du point de vue de la justice stricte - je pense que c'est clair ? - puisqu'ils avaient été frappés par les dix plaies, et d'autres part le mérite des Hébreux.

Et de là dérive une expression en hébreu moderne pour dire ''les pionniers'', ceux qui s'avancent les premiers dans la mer, et là où la mer s'ouvre. On les appelle les ''nahchonim''. Je ne sais pas si vous avez entendu cette expression ? C'est dérivé du nom de Nahchon, qui était un prince de la tribu de Juda…

… ben Aminadav

Nahon, Nahchon ben Aminadav, comme David vient de me le rappeler. Son père s'appelait Aminadav. Aminadav, en hébreu, ça veut dire, celui qui… euh… ''léitnadev''…

Volontaire

… Au service de son peuple.

25.35 ??? Et née cette cohérence des noms eux-mêmes. Nahchon ben Aminadav.

Et, bon, je reprends l'indication grammaticale. Et c'est pourquoi lorsque vous entendez parler des Nahchonim, ça veut dire les pionniers, ceux qui ont commencé, les pères fondateurs. Voilà donc quel est ce premier épisode.

 A ce propos, le Midrach nous dit que, devant la mer, le peuple s'est divisé en quatre catégories.

          Les uns disaient ''nous sommes perdus, donc nous allons nous suicider, nous jeter dans la mer et disparaître''.

          Les autres disaient ''nous allons retourner en Egypte''.

          Les troisièmes disaient ''nous allons faire la guerre''.

          Et les quatrièmes disaient ''nous allons prier''.

Alors à cela, D.ieu répond ''cela ne servira à rien''.

Je vais vous dire le verset.

''Vayomer Moché el aam'' ''et Moïse dit au peuple''

''al tiraou'' ''ne craignez pas''

''ityatsvou oureou ète yéchouat Hachem acher yaassé lahem hayom'' ''tenez-vous… - dressez-vous plus exactement - et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous aujourd'hui ''.

''ki, acher réïtem ète mitsraïm hayom lo tossifou lireotam od ad olam'' ''comme vous avez vu les Egyptiens en ce jour, vous ne les verrez plus jusqu'à la fin du monde''.

Je reviendrai d'ailleurs sur ce verset.

Et puis le dernier verset dit :

''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

''véatem taharishoune'' ''et vous, vous serez silencieux''.

Le Midrach explique de la manière suivante :

''ne craignez pas'' ''al tiraou'' : c'était pour la première catégorie, ceux qui craignaient qu'il n'y avait plus aucune issue, qu'il n'y avait plus aucune solution, et que par conséquent, on était condamné à disparaître.

Pour la deuxième catégorie qui disait ''Eh bien, nous allons retourner en Egypte'', le verset dit ''dressez-vous et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous, car comme vous avez vu les Egyptiens aujourd'hui, vous ne les verrez plus''.

Pour la troisième catégorie qui ont dit ''nous allons faire la guerre'', le texte dit ''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

Et la quatrième catégorie qui disait ''nous allons prier'',  ''véatem taharishoune'' ''et vous, taisez-vous''.

Que signifie ce Midrach ?

Ça veut dire 28.03 ? qu'évidemment dans une situation de ce type, lorsque l'histoire d'un peuple, lorsque l'histoire d'une manière d'être homme ou lorsque l'histoire d'une destinée (ça a aussi la même valeur à l'échelle individuelle) semble être sans issue (devant il y a la mer, derrière il y a l'armée égyptienne), alors il y a quatre tendances, disons quatre stratégies de l'identité humaine, qui se retrouvent d'ailleurs à chaque péripétie, à chaque évènement de l'histoire dans des formes différentes, mais finalement dans ces mêmes catégories.

          Les uns sont désespérés.

          Les autres renoncent à résister (retourner en Egypte).

          Les troisièmes sont courageux et sont prêts à mourir pour ne pas retourner en Egypte et même à mourir dans la guerre, mais au moins faire la guerre contre les ennemis.

          Et puis, les quatrièmes sont pieux, puis ils disent ''mais il y a quand même un D.ieu, on va prier''.

Et D.ieu répond à ces quatre catégories ''ça ne sert à rien''. Pourquoi ça ne sert à rien ? Comme nous l'avons vu tout à l'heure : parce que le ciel est bouché. Le sar de l'Egypte peut plaider et dire… d'ailleurs, le Midrach qui continue dit ''pourquoi tu interviens pour les Hébreux contre les Egyptiens ? Ceux-là sont idolâtres, mais ceux-là seront idolâtres''. La faute du veau d'or c'est dans 40 ans, ken ? ''Ceux là sont comme ça, mais ceux-là seront comme ça''. Zéou.

C'est-à-dire, à vue d'historiens (rires), on ne voit pas de différence entre les Hébreux et les Egyptiens. Il y a D.ieu seul qui sait qu'il y a quand même une différence qui est importante et qui se dévoile dans l'histoire finalement.

Je veux dire, mais n'importe quel observateur objectif ne pourrait pas déceler de différence entre les Hébreux et les Egyptiens, même pas dans l'histoire contemporaine. Lisez ''Le Monde'', ''L'Express''… vous verrez qu'il n'y a pas de différence.

Et D.ieu sait qu'il y a une différence. Mais il faut que cela soit dévoilé en toute justice, parce qu'il s'agit du D.ieu d'Abraham dans la Bible 29.45. Et sous le regard de ce D.ieu, c'est la justice absolue seule qui est la justice.

Et donc ces quatre stratégies sont par définition inefficaces… à moins qu'il y ait l'engagement de la foi du cinquième, Nahchon, alors les quatre reprennent un sens.

Je suppose que la suite du Midrach 30.05 parle par elle-même. Ça veut dire que s'il n'y a pas cet engagement de la foi, alors aucune de ces stratégies, quelles qu'elles soient, ne peut avoir d'efficacité. Dans notre cas, même pas la prière.

Rachi d'ailleurs cite un Midrach très précis : lorsque Moïse veut prier, D.ieu dit à Moïse ''comment ? Ton peuple est dans l'angoisse et toi tu veux prier ? Parle au peuple et qu'il avance''.

Ça veut dire qu'il y a des situations… ça a l'air paradoxal ce que je vous dis là, ken ? Quand - je ne vous ai pas encore raconté 30.44 - il faut opérer un malade… Alors, imaginez la scène… Alors… le responsable de la communauté va dire ''on va lire des Psaumes'' ; et D.ieu dit ''et si vous l'envoyez à l'hôpital ?''. Voyez à peu près ? (rires). Ça veut dire que - bien sûr que les Psaumes, ça peut être efficace - mais à condition qu'on mette en jeu l'industrie humaine, l'industrie du travail humain, qui permet, selon les lois du monde que D.ieu a créé, de faire que les Psaumes sanctifient la guérison.

Bon, voilà, je pourrais expliquer ce Midrach de différentes manières, mais l'idée est claire.

Nous vivons de façon assez analogue cette péripétie, c'est-à-dire il y a des tentatives de stratégies différentes pour résoudre les problèmes qui se posent à nous. Mais quel que soit le niveau où chacun se situe, ceux de la prière, ceux du combat, ceux de la philosophie, c'est de… eh bien, tout cela n'est efficace que s'il y a l'engagement de la foi.

Et c'est le verset que je vous vais vous lire.

''Vayomer Hachem el Moché'', ''et D.ieu dit à Moïse''

''ma titsak élaï'' ''qu'as-tu à crier vers moi ?''. C'est un verset terrible ! C'est D.ieu qui dit à Moïse ''ne prie pas, ce n'est pas le temps de la prière''.

''daber el béné Israël vayissaou'', ''parle aux enfants d'Israël, et qu'ils avancent''.

Et c'est par le mérite de Nahchon que l'ensemble des catégories que le Midrach a décrit ont pu rendre leur stratégie efficace.

Bon, je ne prendrai pas de temps pour expliquer comment les quatre… les premiers y compris… c'est-à-dire, ceux qui voulaient se suicider, au lieu de se suicider, ils mettront toute leur fougue à nager dans la mer et pas à s'y noyer. Etc.

Et ceux qui voulaient retourner…

Et ceux qui voulaient retourner en Egypte, de même 32.38, c'est-à-dire ceux qu'on appelle aujourd'hui les yordim, on les retrouvera plus tard, dans les épisodes du désert, lorsqu'ils disent }Passouk en hébreu, non transcrit 32.49{, ''donnons-nous un chef et retournons en Egypte.

Oui, on ne peut pas ne pas être frappé par ce fait que nous vivons - j'aime dire sempiternellement - la même histoire dans des formes différentes. Mais il est évident que la Torah nous a déjà donné notre carte d'identité.

Voilà donc cet épisode.

Et je crois qu'à chaque génération, au fond, nous pouvons rappeler ce même enseignement. Quel que soit le mérite du passé, quel que soit le démérite des adversaires, finalement, il y a un Juge absolu qui juge l'histoire du monde. Et pourquoi ce jugement nous est décrit par la Torah comme terrible ?

Je vais essayer d'expliquer au niveau de la théologie. C'est-à-dire dans toute tradition, on se réclame de son D.ieu qui ne s'occupe que de nous-mêmes et surtout pas des autres. Dans toute tradition, vous avez le D.ieu de tel peuple est l'ennemi de l'autre peuple et protège son peuple.

Le D.ieu d'Israël, c'est tout à fait différent. C'est le D.ieu unique. Et cela signifie que lorsque nous avons un adversaire derrière Lui, il y a le même D.ieu qui est le nôtre.

Alors, tant qu'on ne s'est pas élevé à ce niveau de perception du monothéisme intégral, on ne peut pas comprendre ces récits de la Bible où l'on montre que, même assurés de la protection particulière parfois complaisante du D.ieu unique pour Israël, Israël craint les péripéties qu'il a à affronter.

Il y a là, si vous voulez, une identification entre la conscience morale et la conscience religieuse, parce qu'on a une expérience aiguë du fait que D.ieu est Un. C'est lui qui a créé tous les peuples comme toutes les créatures.

Je crois, que ce niveau du monothéisme universel a été rarement atteint, même en Israël. Lorsque nous pensons à la définition du monothéisme hébreu, parfois on exprime tout simplement la relation à une monolâtrie, c'est-à-dire au fait de reconnaître un D.ieu qui ne s'occuperait que d'Israël.