קריאה בתורה ובמדרש בעקבות יעקב גורדין

תמלול ותרגום שיעורו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

מרכז רש"י, פריז, 1996

תרגום: דוד כהן ואברהם כליפא

הגהה ומקורות: צוות מכון מניטו

תוכן

פתיחה.

הסתר פנים וסוף עידן ההתגלות: אסתר מן התורה מנין?.

התנאים לחידוש תורה אמיתי

תנאי התגלות התורה בעם ישראל מאז חטא העגל: כאשר איש אוהב את רעהו

מפגש הרועים בין יעקב ורועי חרן: תיקון האחווה

עקידת יצחק – שאלות על המדרש

פתיחה

מניטו: אבקש מכם שתי דקות להסדיר את הנשימה שלי. אני מתנצל על הקול החלש שלי. מדי פעם אצטרך להסדיר את הנשימה שלי, אני מקווה שזה יעבוד. בדרך כלל אני יודע מראש על מה אני הולך לדבר, אבל אני אף פעם לא יודע כיצד אומר אותם. אין לי נאום כתוב.

האופן שבו יתנהל הלימוד שלנו יהיה לפי ההכוונה שלכם, וזה כמובן יהיה תלוי ברמת ההקשבה שלכם. הנושא הוא: קריאה בתורה על פי השיטה שמסר לנו מורי יעקב גורדין. ולאור שיטה זו, שמשתמשים בה כבר חמישים שנה מורי בית המדרש של פריז, ובמיוחד בוגרי בית-ספר אורסיי, ואשים את הדגש בעיקר על הבעייתיות בשיטה, שכמובן המוקד הוא התוכן שלה.* אתם תגלו בעצמכם תוך כדי קריאה מדוע בחרתי את הקטע הזה כמחווה ליעקב גורדין, שהיה תלמיד חכם גדול, ולאשתו רחל גורדין שהייתה מחנכת דגולה. מדובר באחד מסיפורי התנ"ך: המפגש בין יעקב לבין רחל. אז לא צריך להתלהב, ולא הייתי אומר שזה ממש משקף, אבל זה מאוד מרגש מבחינתנו, שהכרנו את הזוג הנפלא הזה - יעקב ורחל גורדין, לקרוא מחדש את סיפור המפגש בין יעקב לרחל.

כהקדמה קצרה, הייתי ‎רוצה לבאר שני מושגים של פרשנות המקרא על פי המדרש באמצעות שתי דוגמאות מהחומש. המושג הראשון הוא מושג ה'דרש'. לגבי מי שיודע עברית מיותר להסביר שה'מדרש' הוא היישום של שיטה הנקראת 'דרש'. כלומר זה הניסיון להבין מה התורה רוצה לבטא עבורנו באופן אובייקטיבי, מעבר למשמעות המסוימת [של הפסוקים] שרלוונטית לדור שקיבל אותם בהתגלות, "לשעתה ולדורות". לכן הדרש - זו העובדה שבכל תקופה, בכל עידן, אנחנו הדור העכשווי של ההתגלות. ועלינו להיות קשובים. ישנם עוד מספר רבדים של קריאה דיברנו על כך ביום ראשון יש פשט, רמז, וסוד - פרד"ס, אתם כבר רגילים למושגים האלו, וכאן זה ברמת הדרש.

אני מתייחס כאן להערה שהייתה קרובה להיות אחד הרעיונות המרכזיים בהרצאתו של ארמנד אבקסיס,[1] שכל העבודה הזו - של הניסוח מחדש בלימוד המקורות שלנו, והיום - כבר עברו חמישים שנה, זו עבודה ענפה שמתבצעת כעת בצרפת - אני לא יודע... בסוגריים, אשתדל לא להישאר יותר מדי תחת השפעתה של ההרצאה הקודמת, אשתדל לשכוח אותה, כדי לא לדבר על שני הנושאים כאחד. אבל אני שואל את עצמי בכל זאת: האם יהדות צרפת, מבחינתה של צרפת - בארצות הברית זה פחות חשוב, ובבריטניה עוד פחות - האם יהדות צרפת אינה מסייעת לנצרות כאשר היא חושפת בפניה את המקורות שלנו? מקורות שלא היו בהישג ידם של הנוצרים. נחזור בהזדמנות אל הנושא הזה. מכיוון שהספרים האלה, שנכתבים בימים הללו, על בסיס השיטה הזו, הם הרבה יותר שימושיים עבור הנוצרים, ש"מנצרים" את תוכן אותם הספרים, מאשר ליהודים, שבמרבית המקרים אפילו לא קונים אותם. עשיתי עבודת שיווק קטנה כדי שתקראו את הספרים הללו.

הסתר פנים וסוף עידן ההתגלות: אסתר מן התורה מנין?

המושג הראשון, הוא מושג ה"דרש". אז הנה דרש אחד שנמצא בגמרא על פסוק שנמצא במגילת אסתר. מאחר ואנחנו אחרי פורים, זה מתאים לתקופה. הנה מה שאומר המדרש בתלמוד, אני נותן לכם את המקור: חולין קלט עמוד ב', על ביטוי הנמצא בספר דברים פרק ל"א, פסוק י"ח. בפרשת וילך, בסוף נאומו האחרון של משה, לפני פרידתו מההיסטוריה של עם ישראל, הוא מזהיר שיבוא עידן שבו תיפסק ההתגלות.

וכאן, אני פותח סוגריים, וזה תואם את שיטת המדרש: המדרש משחזר לנו ממד של חדירה אל תוך המציאות החווייתית של דברי התנ"ך בהיסטוריה שלנו. לתנ"ך יש מסר, [והמסר] הוא הפשט. כדי להבין את הפשט צריך גם להכיר את הממדים האחרים של קריאת הפסוקים, אבל זו בעיה אחרת. אבל מבחינתנו - קוראי התנ"ך, מאזיני התנ"ך - הרי בכל שבת אנחנו קוראים בתורה, מה התנ"ך אומר לנו בכל דור ודור?[2]

אז ישנם סוגים שונים של מדרשים והמדרש שאני הולך לצטט, מבליט את הממד ההיסטורי של הפסוק. משה מתבקש בנאומו לעם ישראל [לומר] שכאשר יגיע העם לרמה של אטימות לדבר ה' - אני משתדל לא להשתמש במונחים נוצריים אבל אם זה קורה, תסלחו לי, כי אני מדבר צרפתית בסופו של דבר - רציתי לומר [רמה] מכריעה\קריטית* [צחוק].

אז: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. תזכרו את זה בעברית: "הַסְתֵּר אַסְתִּיר": "הסתר" - מתחיל באות ה"א, "אסתיר" - מתחיל באות אל"ף. אז הגמרא שואלת שאלה, שאלה שנראית לכאורה תמוהה. כך נפתחים בדרך כלל המדרשים. איני זוכר כיצד לוינס היה מכנה את השאלות מהסוג הזה, היה לו כינוי משלו, שפירושו היה: "זה פשוט שיגעון". הנה השאלה שהגמרא שואלת במסכת חולין: "אסתר מן התורה מנין"? היכן מצאנו רמז בתורה לאסתר המלכה? תמיד התפלאתי: האם חכמי התלמוד מספרים בדיחות של פורים? או שמא... במה מדובר?

אז אנסה בקצרה, לשחזר את הרצינות שטמונה בשאלה והתשובה. והתשובה של הגמרא היא דרש שיעניק היבט היסטורי לפסוק. צריך לדעת שההתגלות התנ"כית נפסקה בזמן המאורעות האלו, של אסתר, אחשוורוש, מרדכי, המן. עד אז - זו תקופת נביאי ישראל. ואנחנו היינו בעולם - "אנחנו", הכוונה לאבותינו העברים - היינו בעולם שבו ההתגלות הייתה חוויה קיומית מיידית. אף דמות מהתנ"ך איננה מתווכחת עם דברי הנביא, היא אינה מתוכחת באמיתיות של ההתגלות הנבואית. היו בעד, והיו נגד, אבל אין בתנ"ך תאולוגיה שמטרתה להוכיח את מציאות ה', והבעיות הללו לא מעסיקות את היהדות, בתור היורשת של העבריות. והנה - הכל נפסק. ומדוע אנשי העולם המודרני שכחו שהייתה התגלות? משום שהם שכחו שהיא הפסיקה! חשיבותו הגדולה של חג הפורים זה תום ה"עבריות" ותחילת ה"יהדות". כאשר ה"יהדות" היא ההיסטוריה של ישראל בעולם שבו אין עוד התגלות. וזאת הסיבה שדווקא בתקופה זו, לפני כאלפיים ושש מאות שנה בראשית ימי בית-שני, מתפצלים שני זרמים: אסכולת חכמי הקבלה, שממשיכים לקרוא את העברית על פי המשמעות של הנביאים, והזרם של "המאמינים" של התנ"ך שנקשרים אליו באמצעות השתייכות אמונית. אבל בסופו של דבר - ותסלחו לי אם אני מתקדם מהר - הם ["אסכולת המאמינים"] לא מבינים מה שהם קוראים. באופן פשוט, יש - ואומר זאת באמצעות מונחים פיתגוראים - חזרה אַקְוֹסְמָטִית:[3] חוזרים על מה שהם שמעו. לא מבינים, אבל מאמינים בזה. מכיוון שיודעים שקיימות סיבות היסטוריות המבססות את אמיתותה. לעומתם, באסכולת חכמי הקבלה, מבינים על מה מדובר. אצל הפיתגוראים זה נקרא: "אסכולת המתמטיקאים" אם זכרוני אינו מטעה אותי. ואנחנו עדיין חיים את הפיצול הזה. הפיצול הזה, שלא היה ממש קרע, אלא כיוונים שונים שמביאים לפילוג תמידי. דרך אגב, אנחנו נמצאים בעידן של משבר שבו היהדות עלולה להתנפץ לשני  שברים: אלו שממשיכים לשנן בלי להבין, ואלו שמבינים... טוב, בקיצור... ואנחנו לא יודעים באיזה צד נמצאים היהודים... [צחוק]

נחזור לנושא שלנו: זו הייתה תקופת סוף ההתגלות. ולכן שאלת חז"ל היא אינה בדיחת פורים כלל וכלל: "היכן רמוזה תקופתה של אסתר המלכה בתורה" במיוחד כשהם יודעים ש"אסתר" היא מילה פרסית, לעומת הביטוי "הסתר אסתיר", שהוא בעברית[4]. למשל, זה כמו הפרשנים שמסבירים, וזו אסכולה מפוארת של פרשנים, שאומרים שבתאריך א' בתשרי העולם נברא, משום שהם קוראים את המילה "בראשית" עם שינוי סדר האותיות: "א בתשרי"[5]. אבל הם יודעים היטב ש'תשרי' היא מילה בארמית-כשדית-פיניקית לעומת המילה 'בראשית' שהיא מילה בעברית. ולא מדובר כאן בילדים. זה מזכיר לי מורים ליהדות שאמרו לי פעם על פסוק מסוים: "רש"י לא ידע דקדוק". זה גם מזכיר לי את אחד המורים לפילוסופיה שהיו לי, שהיה אומר: "סוקרטס אמר ש...", "קאנט אמר ש..." "ואני אומר ש..." - זה לא רציני.

בכל מקרה, כדי לחזור לקטע שלנו, הנה מה שקורה: לפי מה שכותבת התורה, מאז מעשה בראשית, ביום שבת - ה' מסתתר, כדי שההיסטוריה של האדם תוכל להתחיל. זה ה"הסתר פנים" הראשון. העובדה שפני ה' נסתרות. אבל ישנן עיתים של "הסתרה בתוך הסתרה": העובדה שה' מסתתר - עצם העובדה הזו - היא נסתרת בעצמה. וזה הזמן של סוף ההתגלות, מכיוון שמאדם הראשון עד אסתר המלכה ה' המסתתר היה מתגלה. שותפי הסוד  בתקופה הזו - היו הנביאים, אבל זו הייתה תכונה עברית השייכת לכל העם. יחד עם זאת, קיימות מספר דרגות של תפיסה של גילוי הנסתר. שיש... שיש משהו. והאימהות והסבתות שלנו היו מדברות על אנשים גדולים, הצדיקים שהן הכירו, והיו אומרות: "שהשכינה שורה על פניהם". מאוד קשה לתרגם את המילה "שכינה", אבל אתם מבינים מה זה אומר. ישנם אנשים שבנוכחותם אנחנו יודעים שהנסתר מתגלה. אך העובדה שהתופעה הזו [ההתגלות] נפסקה, זה סוף עידן הנבואה העברית. כלומר לא רק "אסתיר", אלא - "הסתר אסתיר." וזה השלב שבו מתחיל עידן היהדות, בתקופת אסתר המלכה, החותמת את העידן התנ"כי. וזאת הסיבה ששם ה' לא מופיע בצורה מפורשת במגילת אסתר.

כאילו... זה ישעשע אתכם, אבל זה מה שיעקב גורדין אמר לנו: נדמה כאילו מגילת אסתר נכתבה על ידי 'השומר הצעיר', כלומר איפה ששם ה' מוסתר. אתם יודעים, הם מאד מסבירי פנים. המוטו שלהם זה 'אסתאייר'*. בכל אופן כדי לחזור ל... הם היו מאוד... נחזור לנושא שלנו.

הנה דוגמה של דרש: כיצד  שמים את האצבע על** (מבליטים) את הוראת הפסוק [את התופעה של] 'הסתרה בתוך הסתרה'. עניין היסטורי, מדהים אמנם, 'המוטציה' שבין העידן העברי לעידן היהודי. מאחר והיהדות מתחילה עם אסתר המלכה ובמיוחד עם מרדכי, אתם יודעים, האיש שלא היה משתחווה לפני המן, כי היה... [בדיחה בצרפתית] זה עדיין פורים... זו הפעם הראשונה שמוזכרת המילה "יהודי" במובן של "בן לדת היהודית" ולא כ"בן לממלכת יהודה".[6]

ויש פירוש של רבי נחמן מברסלב, שהוא עמוק בצורה יוצאת מן הכלל, בעניין הזה.[7] ישנם שני סוגי אתאיזם: האתאיזם של אדם המבחין בהסתר-פנים בעובדה שה' נסתר. זה אתאיזם "זועם" מכיוון שהוא אתאיזם שמבחין בחיסרון. אלה יהודים הפעילים למען האתאיזם. אתם מכירים את הבדיחה שהיהודים רגילים לספר: קיים הבדל גדול בין האתאיזם של היהודי לבין האתאיזם של הגויים: גוי אתאיסט הוא אדם שאינו מאמין שיש אלוהים יהודי אתאיסט, הוא אדם שמאמין שאלוהים אינו קיים. ואין שום קשר בין שני הדברים. הם אובססיביים כלפי האלוהים משום שהם מבחינים בהסתר פנים. אבל אם אפילו העובדה הזו שה' נסתר, נסתרת מהם, אז - כמו שאומרים בצפון אפריקה: "חְלט." כלומר: אין עוד תקווה, אין עוד תקווה. זה מה שהפסיכיאטרים מלמדים אותנו: אפשר לרפא חולה מהסוג הזה רק אם הוא יודע שהוא חולה. אם הוא אפילו לא יודע שהוא חולה, אין תקווה. אני מקווה שזה ברור. כל זה נמצא בכתבי חז"ל. אלו רק ציטוטים. הנה דוגמה בנושא הדרש.

באותו עניין הייתי רוצה להביא דוגמה של החידוש. סליחה, יש שאלה?

קהל: לא סיימת עם דברי רבי נחמן שני ה...

מניטו: אמרתי - יש הסתר פנים, ויש הסתרה בתוך ההסתרה. העובדה שהקב"ה נסתר העובדה הזו - נסתרת בעצמה, כבר לא חשים את זה. החסידים חיים את זה. זה כל כך מובן להם שהקב"ה נסתר, [עד] שמבחינתם - הוא גלוי. המצב שאין תקווה שמשהו יתגלה נוצר כאשר לא יודעים שהוא נסתר.

התנאים לחידוש תורה אמיתי

ויש חידוש באותו נושא. "חידוש" - הכוונה: התחדשות המשמעות. וחידוש המשמעות - הוא אמיתי, (נאמן למקור)*  כל עוד הוא תואם את המסורת כולה. אם קיימת אפילו מסורת אחת, שהחידוש אינו מתאים לה החידוש הוא "בערך", ולכן מוטעה. אתם יודעים שכל דבר שהוא "בערך" יש לו צד חיובי: הוא קרוב. ויש לו צד שלילי: הוא קרוב בלבד. כל דבר שהוא "בערך" יש לו תכונה של קִרְבָה [לאמת], אבל יש לו תכונה שלילית של חוסר-דיוק. וזה האסון הגרוע מכל. כאשר דבר הוא דומה, ונשאר בתחום הדמיון, זה גרוע יותר מהאפשרות שהיה דבר אחר לחלוטין. אני מקווה שזה ברור. אני יכול להביא לכם ציטוט במסכת כתובות בדף ק"י, עמוד ב, אל תתפלאו למדתי את הקטע הזה בפעם האחרונה רק לפני חמש שנים... זה היה שלשום באמת... [צחוק] אז הגמרא בכתובות אומרת כך: "אינו דומה הלומד בינו לבין עצמו מהלומד מרבו." דרך אגב אנו בלב העניין. אינו דומה מי שלומד לבד למי שלומד מרבו. והשאלה ששואלים בישיבה היא: מה הוא רוצה לומר? הוא רוצה לומר שזה רק דומה? אז למה הוא אומר שזה לא דומה? הבנתם? כתוב: "אינו דומה". והנה, הגמרא מסבירה שזה אכן דומה, ולא יותר מזה. אלא הפירוש הוא שהוא אפילו לא דומה. זוהי סכנת הקירבה.

תנאי התגלות התורה בעם ישראל מאז חטא העגל: כאשר איש אוהב את רעהו

והנה הבעייתיות: כאשר היה חטא העגל הקב"ה החליט שלא להתגלות יותר באופן ציבורי לבני ישראל, אלא לייחד את ההתגלות שלו, ההתגלות של דיבורו, למשה באוהל מועד. "המשכן", איך אומרים את זה בצרפתית? "Le Tabernacle", אוהל מועד. אז הנה מה שאומר הפסוק. "ודיבר" אני נותן את המקור זה בפרק ל"ג בספר שמות פסוק י"א: וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ - לדוברי עברית ההבנה קלה יותר, אך אנסה להסביר זאת בצרפתית. הנה מה שאומר הפסוק: מהרגע שההתגלות מיוחדת למשה לבדו: "ודיבר ה'" - מי שאומרים עליו שהוא האל - "אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו" - כפי שמדבר אדם אל חברו.

וקיימים הרבה חידושים על הפסוק הזה. אתן דוגמה: בהתגלות אל העברי, בהתגלות אלוהי העברים אל עמו, אין [בזה] שום דבר שדומה ל'אורקל'. להפך, אצל הנביאים הפגאניים, ככל שנכנסים לטראנס, וככל שהנפש מתפעלת יש יותר השראה, ויותר נופלים על הארץ. זה שוב מזכיר לי חידוש של לוינס - נגיד לו "ברוך הבא" הערב - על ההבדל בין בלעם למשה: יש פסוק שאומר על בלעם: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כד ד) - הוא היה נופל על הארץ, פוקח את עיניו, ומתנבא. ורש"י מסביר שהוא היה נופל על הארץ, על הבטן, כדי להסתיר את העובדה שהוא לא היה מהול.[8] זאת אומרת שהוא יכול לראות, אבל הוא לא יכול להֵרָאות. אתם רואים - האורקל, כן. למדתי בזמנו ב'סורבון', אצל פילוסוף גדול מאוד שהיה מכונה "פילוסוף הערכים" - לא-סיין. הוא היה אומר: אל תבקשו ממני לחיות על פי מה שאני אומר לכם. אני תמרור תנועה בלבד, ותמרור תנועה אינו נע אל הכיוון שאליו הוא מכוון. [צחוק]. הוא אפילו אמר זאת באופן אצילי. זה בלעם: הוא יכול לראות, אבל לא יכול לְהֵרָאות. הוא לא יכול לעמוד במשפט. והיה ללוינס ניתוח עמוק על זה. אך הוא לא העז לומר שאולי זה ההבדל בין הנביא לבין הפילוסוף, לא-סיין במקרה שלנו.

כדי לחזור לנושא שלנו אנסח לכם אחד מן החידושים הללו. יש בהלכה מצוות משלוח מנות. בעובדה שאנו נותנים מתנות אחד לשני בפורים, כדי לבנות מחדש את האחווה בקהילה, יש שתי מצוות: מתנה לאביונים ומשלוח מנות. אלו שתי מצוות חשובות מאוד. היהדות מתחילה מתוך שמירה על תמצית המאורעות המייסדים של ההיסטוריה של העברים:  העובדה שהקב"ה מתגלה רק אם העם אליו הוא מתגלה מאוחד.

אז יש לנו בפורים מצווה של שליחת ארוחה מלאה בין חברים. אתם יודעים, לא מדובר בעוגיות קטנות ממאפיית 'קוסקאס' [מאפיה כשרה בפריז], מדובר בארוחות מלאות אמיתיות. וכמו כן לתת הרבה צדקה לעניים. ההלכה קובעת שניתן להחשיב חידוש  כמשלוח מנות. אז אני אומר את זה לתלמידי החכמים שביניכם: אם אין לכם זמן לקנות בקבוק יין ושוק של עוף, אתם יכולים לחדש חידוש ולשלוח אותו לחבר.

ואתם תבינו למה כשקוראים את הפסוק: וְדִבֶּר יְקוָק אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ - [על אף ש] הפירוש של "כַּאֲשֶׁר" הוא: "כמו", אבל אנחנו נקרא אותו בעברית במשמעות של: "בזמן". מתי דיבר ה' אל משה? כאשר איש מדבר אל רעהו. יש כאן משמעות מעמיקה של הפסוק עבור התקופה של היהודים: ההתגלות תלויה באתיקה, כפי שלוינס היה אומר, ולא שינינו כלום מן הפסוק. זה נקרא "חידוש". אני חוזר על התרגום: "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" - כמו שאיש מדבר אל רעהו, חברים אומרים את האמת אחד לשני[9]. ומתי ה' מדבר אל משה, למרות שההתגלות הפסיקה? בזמן שאיש מדבר אל רעהו.‎ אם מתרחש נס כזה - שאדם מדבר אל חברו, אז - ה' ידבר אל משה. הנה - זה חידוש. אתם מבינים מה זה "חידוש"? נחזור לטקסט שלנו.

מפגש הרועים בין יעקב ורועי חרן: תיקון האחווה [10]

בקטע הזה מופיע המפגש בין יעקב לרועי חרן, רועים שיתוארו על ידי הכתוב בצורה מדוייקת בתור הרועים של האוניברסליות. הנה - הרועה העברי שפוגש את רועי האוניברסליות[11]. אני מיד מציין בפניכם את אחד הנושאים, למרות שאיני יודע אם אספיק לדבר על נושאים נוספים, אבל הוא הנושא העיקרי שהייתי רוצה לדבר עליו.

אז נתחיל לקרוא את הטקסט. אני קורא ישירות בעברית, אתם תקראו בתרגום בצרפתית, כדי שתשמעו את מכלול הבעיות, שעליהן לא נספיק לדבר. כל תרגום, והתרגום שלפנינו הוא של הרבנות הראשית [של צרפת] כל תרגום משאיר אותנו רחוקים מפני השטח [של פשט הכתוב]. זה אפילו לא פני השטח, מכיוון שהשפה העברית הרבה יותר מדויקת מכל זה, ולימוד פסוקי התורה על פי המדרש דורש קריאה בעברית של התורה. אגב זה גם דורש ידיעה של השפה הארמית, אבל בעיקר של העברית. אני רוצה לספר, זו לא אנקדוטה, אלא זו בדיחה, אני לא יודע כיצד בדיוק להגדיר זאת. בתרגום של הרבנות הראשית מופיעה לפעמים הערה בתחתית הדף: "פסוק סתום". מה שמנחם אותנו, זה שבתנ"ך הנוצרי אין אף פעם פסוק סתום... [צחוק]. מה שמדאיג - שבתרגום של הרבנות יש "פסוק סתום". אני לא יודע אם אתם מבינים לאן זה מוביל, לאיזו תעלומה, לאיזו בעיה: אם מבחינת הרב - יש פסוק סתום, עדיף שיחליף מקצוע! שילך למכור בוטנים! בכשרות הכי מהודרת שיש! וזה פשוט - משום שלגבי הפסוקים הללו לא טרחו ללכת ולבדוק בתלמוד מה משמעות הפסוק, מאחר וחושבים שזה לא רציני ללכת ולבדוק בתלמוד מה פירושו של פסוק מהתנ"ך. אז כותבים: "פסוק סתום". אני לא בטוח אם אתם תופסים במה מדובר.

אז נחזור לתנ"ך: (בראשית כ"ט, א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם - בני המזרח. בעברית "קדם" פירושו גם "קָדוּם" - מה שהיה מקודם, פעם. הוא [יעקב] פּוֹנֶה באמצעות עזיבת ארץ כנען, בעקבות זעמו של עשו - אני לא חוזר על כל הסיפור - הוא בורח אל לבן כדי למצוא מקלט אצל המשפחה של אמו, בהתאם להוראתה. והנה, כך מתחיל הסיפור: הנה - יעקב הלך, קליל כאוויר[12], "וישא רגליו" - כאילו הם כנפיים כתב אחד המפרשים[13], מכיוון שניתנה הבטחה שתהיה הגנה בגלות על ידי ההשגחה.[14] הדברים שאמרתי הרגע בעייתיים: היה צריך לקבל הבטחה של שמירה בגלות?! אדמונד פלג כתב שיר על המדרש שאני עומד לצטט לכם: יצחק פונה לקב"ה ומבקש "הראה לי את עתיד צאצאי". מדוע דווקא יצחק? מכיוון שזה האב שנעקד, והקב"ה מראה לו [את העתיד] עד השואה, ועד בכלל. אבל מה שיקרה בהמשך – טרם  גילה לו[15]. אז יצחק נחרד ממה שראה. זה הסיפור של צאצאיי?! אז הקב"ה אומר לו: "אתה רוצה שאחליף עַם?" יצחק עונה: "לא, אל תחליף עַם", ויצחק עלה על המזבח[16]. וזה אומר שהגלות כל כך מסוכנת, שצריך הבטחה מיוחדת של הגנה. ולפעמים היא אפילו לא עוזרת[17]!

זה עניין שדורש לימוד יש מדרש שמסביר (שמות רבה נא ז): שהקב"ה אמר ליצחק: "תבחר: גלות או גיהנום" יצחק שקל, כאילו יש הבדל... ואז אמר: "גלות". מה הפירוש של "גיהנום"? ובזה אני מתקשר עם ההרצאה שהייתה כאן לפני כן: אם לא מטפלים בעובדי אלילים, נצטרך ללכת לגיהנום כדי לטפל בהם. אז הגלות עדיפה. אבל חוץ מזה, אין הבדל ביניהם...

אני חוזר לנושא. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה. כעת נראה סצנה פסטורלית עם עומק פואטי נפלא, לפחות בעברית. וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ רובצים מסביב לאבן, סליחה, על הבאר. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר - מיד אנחנו מעלים על דעתנו - וזו רמה ראשונית של קריאה, הפשט - מיד מעלים על דעתנו לא כאלגוריה, אלא כנתינת משמעות סמלית, שמדובר בבאר האמת[18]. והנה - באר האמת חסומה. יש אבן על פי הבאר, והצאן אינו יכול לרוות את צמאונו. באיזה תנאי הם יוכלו ללגום מים? נלמד את זה כעת.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים - כאן יש מפנה: כל העדרים מתאספים שם ושלושת העדרים מייצגים ממד אוניברסלי. זה נושא בפני עצמו במדרש: יש צורך בשלושה מקצבים כדי שהמלודיה תתחיל. זה נושא עשיר מאוד: צריך לדפוק שלוש פעמים כדי שהדלת תיפתח. וישנו סוג של קצב טבעי: אחת, שתיים, שלוש - ואז מתחילים. זה מתקשר לשאלה המאוד-מסתורית: מדוע יש לנו שלושה אבות? ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה ב"כרך" הרביעי אם אפשר לומר. אברהם, יצחק ויעקב - זה חולף מהר מאוד. והרביעי - שצריך להיות המשיח. ובכן - ממתינים לכרכים אחרים. אתם רואים כל מה שקורה - כשיש שלושה שמייצגים את האוניברסליות. זה פסוק ג' דרך אגב, אבל זה במקרה.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן - צריך שכל העדרים, ואנחנו כבר מדמיינים את כל הרועים מאחרי עדרם, [צריך שכל העדרים] יהיו נוכחים כדי שיהיה לנו את הכוח להסיר את האבן מן הבאר[19]. זו האוטופיה של האוניברסליות: האמת לא תתגלה אלא בנוכחות אוניברסלית. נזכור את הנתון הראשון הזה.

וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם - זה מתחיל להיות מאוד יפה הסצנה הפסטורלית הזו: יעקב, שהוא רועה צאן, פוגש רועי צאן, וקורא להם: "אחיי מאין אתם?" - "וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן". הם לא אומרים שהם מהמזרח או מקדם, ובמסורת האנושית האוניברסלית רועי הצאן המקוריים תמיד היו מהמזרח או מקדם, אבל הם עונים שהם מחרן.

וחרן זו העיר שמשפחת אברהם עצרה שם כתחנת ביניים בין אור-כשדים לארץ כנען, ואברהם לבדו השלים את היציאה מגלות אור-כשדים. אבל הם נשארו "במדבר" במרכאות, של חרן. בכל יציאה מהגלות יש חלק מהעם שנשאר בתחנת-ביניים של המסע. ואברהם בלבד משלים את היציאה מן הגלות.

אז הם אומרים: "אנחנו מחרן" וחרן זה המקום בו מתגוררת שאר משפחת אברהם, היכן שיעקב יוכל למצוא אישה. כי היה אסור - לפני שזהות ישראל תצא אל הפועל, כלומר לפני שיעקב ייקרא 'ישראל' - לשאת אישה מארץ כנען. זה היה מביא לידי ערבוב של השושלות. ולכן, כל עוד  "ישראל" לא קיים, יש לבני האבות איסור לשאת אישה זרה. מהרגע שישראל שם - זה אפשרי. משה לדוגמה: משה יכַל לשאת - כך מפרש האברבנאל[20] - רק את ציפורה שלא הייתה שייכת לעם ישראל. כי משה שקול כנגד כל ישראל, ולכן הוא לא היה יכול למצוא בתוך עם ישראל אישה עבורו. הוא היה צריך לשאת את בתו של נביא האומות של אותה התקופה, שהיה יתרו, אבל זה קרה לאחר שעם ישראל הפך לעם ישראל. כל עוד אין כתובת לאן לפנות, אסור לערבב. אתם רואים עד כמה התרשמתי מההרצאה הקודמת. אבל כאשר יש כתובת, אז יש רק כתובת אחת. צריך, דרך אגב, לעשות את כל זה עם מיומנות רבה... [משחק מילים בצרפתית].

אז הם אומרים: "מחרן אנחנו" ההמשך מאוד יפה: וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ - נחור היה אחיו של אברהם לבן הוא בנו [של נחור]. כלומר - הוא שואל: "האם עדיין קיימים פה קרובים"? במילים אחרות: יעקב הוגלה מארצו, מגיע לחרן, וכאן אשתמש בלשון מודרנית: האם יש עדיין יהודים-של-גלות? האם אתם מכירים את לבן בן נחור, אלה שנשארו בתור 'נשיאי הכבוד' של הפדרציה הציונית של מרסיי? נחזור לנושא: וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ; וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ. - זה מתחיל להיות עמוק. האם יש שלום אצלו? האם יש לו שלום? זה מזכיר לי דברים שאמר הרב צבי יהודה קוק: האופן שבו הסבירו פנים אחד לשני אצל משפחת אברהם נעשה על ידי אמירת "שלום". ואם יש שלום - לומר סאלאם. אז כל עוד אין שלום, אומרים "שלום". זה מזכיר לי שבזמן המשא-ומתן עם [הנרי] קיסינג'ר, דיברו על "הסדר ביניים". איך אומרים "הסדר" בצרפתית? הסכם זמני. אז כשהיינו רואים אחד את השני בבוקר היינו אומרים "הסדר ביניים טוב"... כי אי אפשר לומר עדיין "שלום". זה היה מצחיק את כל היהודים ששמם היה "בן-נעים". [צחוק]. בואו נחזור לנושא.

זה מתחיל להיות חשוב, משום שאי אפשר לשכוח שיעקב הוא תוצר של סיפור שתרים בו אחר השלום, אבל אין שלום. קין והבל - שני אחים, תאומים - אחד הורג את השני. והמילה "אח" נעלמת מהסיפור המקראי עד שמגיעים לאברהם. לא אאריך על מנת להדגיש את הדבר הבא, זו נקודה-למחשבה של המדרש: המושג "אח" נעלם, ישות ה"אח", ישות ה"אחווה" נעלמה כאשר קין הרג את הבל. והמילה "אח" חוזרת למקרא רק כאשר אברהם עולה על במת ההיסטוריה. לא רק המילה "אח" אלא גם המילה "אחות". "אחותי", "אחי" - זה מה ששומעים במנזרים. אבל זה מתחיל עם סיפורי ההיסטוריה של אברהם שנכנס בעולם, ואז יש אחים ויש אחיות. וצריך להצליח את זה. אז בדור הראשון יצחק וישמעאל - זה לא עובד. "קין" לא הרג את "הבל", כי בין יצחק לישמעאל - הוא לא יכול. אבל הם נפרדים, הפרדת כוחות. ואז הדור השני: יעקב ועשו - יש כישלון. והנה יעקב, שהוא תוצר של חוויית הכישלון, במה הוא פותח את דבריו? "אחי, שלום". [השפה ה]עברית - לא ניתן לרסן אותה מהאוטופיה העברית. אנחנו נדבר על אוטופיה אוניברסלית, אבל זו האוטופיה העברית. הוא נפצע קשה מכישלון מוחלט, ומה הוא אומר? "אחי, שלום" זה מוזר, זו גדלות יוצאת מן הכלל, שנראה בהמשך.

[וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל] עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים - יש כאן שני סוגי רועים. הרועים, והם באמת רועים, אבל הם אינם יכולים למלא את תפקידם כרועים, אלא אם כן האוניברסליות נוכחת, רק אם כולם נמצאים. ויעקב אומר להם: "מה קרה לכם?! אצלנו העברים, כל אחד הוא רועה". והנה, הרועים אומרים: "רק כאשר כל העדרים יהיו כאן – "וגללו את האבן" - נרים את האבן מעל פי הבאר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן".

פסוק ט': עוֹדֶנּו מְדַבֵּר עִמָּם - הם עדיין דיברו על האוניברסליות - וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִיא - זה מדהים ההערה של הפסוק! כאשר הרועָה באה לקראת הרועה, העברי, משהו הולך לקרות. ויהי - פסוק י' - כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ רואים את המשפחה וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ - כלומר כאשר יעקב ראה את רחל יש בו, לבדו, כוח להרים את האבן, בניגוד לשאר הרועים, שזקוקים לאוניברסליות, האוטופיה של האוניברסליות, שאף פעם לא תתגשם. אנחנו יודעים זאת מתוך ההקשר של הסיפור: מאז תקופת המזרח הקדום, כדי לקוות להרים את האבן... זוהי התעלומה של המפגש בין יעקב לרחל. וחייבים לומר שלולא האהבה שבין יעקב ורחל האבן הייתה נשארת על הבאר! רק כאשר הוא ראה את רחל - היה לו את הכוח שהיה שקול כנגד כל הרועים יחדיו. וכאן המדרש נכנס לתמונה.

כמה זמן נותר לי? אין לי יותר זמן.

קהל: עוד עשרים דקות.

מניטו: טוב, אני לא צריך הרבה זמן. אז המדרש יאמר לנו דבר הנראה לכאורה מוזר. אנחנו מוכנים לשמוע את המדרש הזה, בזכות הקריאה הראשונה. המדרש שואל: מה זה השם הזה - "חרן"? זו העיר שהיתה תחנת הביניים של אחי אברהם, של משפחת אברהם, שלא חזרה עד לירושלים, עד ארץ העברים.

צריך לומר, אני פותח סוגריים: ישנה אגדה של ההיסטוריונים, כל אחד לפי הכבוד השייך להם, "כבודם מונח במקומו" כפי שאומרים בעברית, [מניטו משתעל] זהו, ברגע שאני אומר לשון-הרע... אתם קולטים... רק בגלל שדיברתי על ההיסטוריונים...[21]

אז המדרש ידרוש "חרן: חרון אפו של עולם"[22]. מדוע חכמי המדרש רצו לתת לנו פירוש כזה? למה לא מספיק לומר שזו עיר שקראו לה כך? לשמות במקרא יש תמיד משמעות. מה המשמעות בעיני המדרש לעיר "חרן - חרון אפו של עולם"?

בואו נחזור אל הפסוק: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם. בעברית, המילה "מאין" פירושה "מהיכן", וגם "ריק". לכן זו לא שאלה, אלא אמירה. הוא [יעקב] אומר להם: "אחי" - וזה משקף את התאולוגיה העברית, "אחי, אתם באים מהאין". הבעיה שעלינו לפתור היא בעיית האחווה. ומדוע? משום שיש בורא שברא אותנו מן האין, ונתן לכל אחד הכל כדי "להיות." אבל יש דבר אחד שעלינו לבנות מחדש: האחווה בין הבריות.

דיברנו על זה, אני לא זוכר מתי, במהלך הסמינר הזה, על המשולש. כן, זה ארמנד אבקסיס, שדיבר על כך בעקבות שאלה שלך. על הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" יש משולש: עליך לאהוב את רעך משום שיש לנו אותו בורא. תסתכלו היטב על משולש זה: בבסיס המשולש נמצאות כל הבריות, ריבוי הבריות. והבורא היחיד מעניק את הכל לכל אחד ואחד. אבל הוא בורא אותם כיריבים. בהגדרה - הבריות מתחרות, מכיוון שיש להם בורא שמעניק להם את כל ישותם.‎ והדבר היחיד שהבורא דורש מהן - זה אהבת הזולת. האם זה ברור מספיק? עדיין לא? טוב, צדקתם לומר שצריך להעיר את היהודים... תשמעו אנחנו בתפיסה יהודית, לא בתפיסה נוצרית. הבריות בהגדרה יריבות. חשבתי שזו הייתה הנחה מובנת מאליה בתרבות המודרנית, שגילתה את הפולמולוגיה - המדע של האלימות והיריבות. אגב, ככל שאנשים יותר קרובים, הם יותר יריבים. וזאת הסיבה שהפסוק אומר: "ואהבת לרעך", ולא מי שרחוק ממך. כי אין שום מחוייבות כלפי הרחוק. דווקא עם הקרוב לא מסתדרים. המדרש אומר בנוגע ליעקב ועשו: אלו שיינקו מאותו שַּׁד אימהי[23] מקנאים אחד בשני, מכיוון שיש להם את אותה "השוקת", אם אפשר לומר כך. זה מה שמלמד אותנו המדרש הזה: עצם העובדה שנבראנו זה אומר שאנחנו מקבלים את הישות ממי שנותן לנו ישות, בגלל העובדה הזו אנחנו הופכים ליריבים. כי הבורא נותן הכל לכל אחד, חוץ מדבר אחד שהוא דורש מן הנברא: "ואהבת לרעך כמוך". ובתמצית בן שלוש מילים המדרש גורם לנו לקרוא [את הפסוק] כך: אַחַי - אנחנו אחים, וזאת הבעיה שלנו, ועלינו לפתור את בעיית האחווה, מכיוון שבאנו מן ה-אין, מכיוון שאנחנו נבראים.[24]

אני חוזר עכשיו על אותה התמיהה: איך יעקב - שיוצא מן חוויה שאין אח - יש לו אובססיה בעקבות הבעיה של ההתגלות המקראית: צריך להשיב את קשר האחווה. זה המסר שלו. רועה ישראל פוגש את הרועים של האוניברסליות. מה יש לו לומר? בעיית האחווה. ומה הם עונים לו: "לא" - תזכרו מה אמר המדרש - "אנחנו באים מחרון אפו של עולם." ומהי הבעיה של העולם? בָּרֵאשִׁית - קיים חרון אף גדול, וצריך לרצות את החרון אף. זה ציטוט מ"הנסיך הקטן": "צריך לאלף את מי שחרה אפו", כלומר - האל של החטא הקדמון.

ואתם רואים כאן את ההתגבשות של שני תפקידי הרועים, כמעט אמרתי של הדיר...* [צחוק]. רועי האוניברסליות נפגשו בסופו של דבר עם התאולוגיה הנוצרית, באומרם שבָּרֵאשִׁית יש חרון-אף גדול, וצריך לרצות את אותו חרון-אף. וזו הבעיה של הנצרות, זו בעיית "החטא הקדמון" שגורם לכך שאנחנו לא מסוגלים לפתור את בעיית האחווה, שהיא בעיית החוקה. והנה כאן המפגש, מה אומר יעקב? "אַחַי, אתם באים מהאין". והם עונים: "לא! אנחנו מארץ החרון-אף". אתם רואים איך המדרש מעניק חיים חדשים* לסיפור, הסיפור הזה, שהתרחש כפי שהוא התרחש, בעובדות ההיסטוריות שלו, לבעל משמעותו עבורנו. והוא מנוסח בהיבט נצחי. לא אומר לכם זאת בלטינית, כי אני לא מצטט את שפינוזה. הוא [הסיפור] מנוסח ברמה של הבעייתיות הנצחית של האנושות. בסופו של דבר מתגבשות רק שתי עמדות בלבד: או העמדה שצריך לפתור את הבעיה המוסרית – 'האחווה', או עמדת המאגיה שמחייבת את המיתוס של החטא הקדמון.

אצחיק אתכם כדי לשחרר את המתח: אף פעם לא הבנתי מדוע קוראי התנ"ך מתעקשים לומר שכל צרות העולם באות מזה שהאב קדמון שלנו, שהיה היצור החי הראשון עם האומץ להיות אדם - וזה לא היה פשוט! ישנה כפיות-טובה עצומה כלפי אדם הראשון – [כל הצרות העולם באו] משום שהוא אכל תפוח. מה זה הסיפור המטורף הזה?! אני לא בטוח אם אני ברור. מי מסוגל להעלות בדעתו דבר כזה?! מי זה הבורא השטני, המפלצתי, מפלצת, שהחליט לברוא עולם כזה, שבו מופיע יצור חי שיש לו האומץ להיות אדם, והנה הוא אוכל תפוח, ומתחילות כל הצרות של המיתולוגיה האוניברסלית. זו שטות ענקית! אני מקווה שאני ברור! במיוחד כשהכתוב לא ציין כלל שמדובר בתפוח! חיפשתי בתנ"כים הישנים בלטינית, ביוונית, אפילו בערבית חיפשתי. מצאתי בסוף משהו, זו השערה, המומחים יגידו לי אם זה מתקבל על הדעת...

[כמה תלמידים נכנסו באיחור לשיעור. מניטו פונה לתלמידים שאיחרו]: אתם יודעים שכתוב בהלכה שאסור לכרות אבר מיצור חי ולאכול אותו. להגיע באמצע שיעור תורה זה לכרות אבר מן החי ולאכול אותו. אבר מן החי. אני מקווה שזה ברור. אתם יודעים שכל היהודים הם משיחיים, הם מגיעים באיחור כמו המשיח [צחוק]

טוב אז כדי לחזור לנושא עכשיו, דיברתי על המאחרים, אז תראו את ההומור היהודי: בכל ראש השנה שהוא יום הציון של המאורע הזה מה עושים היהודים? לוקחים תפוח, טובלים אותו בדבש, ואוכלים. זה ההומור היהודי... אתם יודעים שבראש השנה יש ברכה על כל פרי שאוכלים והם אומרים על התפוח: "שיאבדו אויבנו" [צחוק (משחק מילים בצרפתית)] וכדי שזה יהיה ברור, מוסיפים דבש [צחוק (משחק מילים בצרפתית)] בואו נחזור לנושא.

אתם רואים את המיתוס של החטא הקדמון, שהוא הניגוד הגמור לכל תורת הנביאים. וצריך להבין בעברית מה כוונת התורה בזה, אבל זו בעיה אחרת של פרשנות. אדם הראשון אכל תפוח והעולם נראה כפי שהוא נראה?! מספיק לקרוא "לה-מונד"** ותראו איך העולם נראה. איזה אדם יכול להעלות בדעתו רעיון שכזה? אלו דורות של קוראי תנ"ך, שלא מודעים למה שיוצא להם מהפה. כל זה - זה: התאולוגיה, המיתולוגיה, הפילוסופיה של הרועים של האוניברסליות. בָּרֵאשִׁית, יש חרון אף גדול - וזה התפוח. וכדי לפתור את חרון האף הזה, כדי לרצות את "האל-חרון-אף", צריך ליישם את האוניברסליות של הרועים, ואז נסיר את האבן מעל פי הבאר. יעקב בא ואומר: על מה אתם מדברים?! אתם לא מכירים את משפחת אברהם? אף פעם לא שמעתם על שלום? והם עונים: כן אנחנו מכירים, זה קיים. ואז רחל מגיעה, וכיוון שיש אהבה בין רחל ליעקב, הוא מסיר את האבן מעל פי הבאר.

אתם רואים איזה אבן המדרש מסיר לנו מעל פי הבאר, בפשטות. היה מישהו שהיה שמח לשמוע את זה, זה האב דופואי ('מן-הבאר' בצרפתית) [צחוק]. בפשטות, טעינו במטרה! תראו את הבלבול: הנוצרים השליכו על סיפור התורה - שהבעיה היא באמת בעיית האחווה - השליכו סיפור מאגי על החרון-אף של העולם שמסביר את המצב הקיים. אבל מספיק לחשוב בצורה יסודית: מדוע האנושות נמצאת במציאות הקיימת מאז שקין הרג את הבל? פשוט - משום שבאופן תמידי קין הורג את הבל. לא מפני שהבורא כעס בגלל תפוח. אתם רואים את ההבדל? או באים מחרן, או באים מכנען. או שאנחנו יעקב הרועה העברי, או הרועים של האוניברסליות. מה יש ביניהם? מילה אחד של המדרש: "חרן". המקום של חרון-אפו של העולם. זה מה שמעסיק את רבני המדרש.

אני עוצר פה, יש לכם בטח כמה שאלות אחרת אני מודאג, זכות הדיבור שלכם.

קהל: האם מלכי-צדק היה בחרן?

מניטו: שוב?

קהל: האם מלכי-צדק היה בחרן?

מניטו: הוא היה חכם גדול

קהל: האם זה היה בחרן?

מניטו: לא זה לא היה בחרן.

קהל: איפה זה היה?

מניטו: זה היה בכנען, בשלם, בירושלים מלכי צדק. הוא היה הכהן גדול של שלם. המקום שבו מאוחר יותר העברים בנו את ירושלים.

קהל: אבל המפגש עם אברהם היה...

מניטו: בירושלים. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם (בראשית יד יח).

קהל: אגב אימו של מלך בבל, נבונאיד, הייתה כוהנת גדולה של חרן.

מניטו: אז הנה אתה רואה.

ואני חושב, בלי לתת שום שיפוט ערכי, אני מבין את החרדה הקיימת אצל המאמינים במיתוס החטא הקדמון, שמנסים להסביר את מצבו של העולם. כי אם לא, אפשר להפוך ל... - אני לא זוכר איך אומרים בצרפתית, משוגע לגמרי, לא, יש מילה אחרת - ליפול באבדון! משום מדובר בתנ"ך. הקב"ה ברא את העולם. איזה עולם הוא ברא? כיצד ייתכן שהעולם נמצא במצבו הנוכחי? אחזור לאברהם בהמשך. צריך לתת לזה הסבר! ההסבר של המיתוס היחיד, בכל המסורות, הוא: שבָּרֵאשִׁית יש חרון אף גדול. קצת צחקתי כשאמרתי ש"הכל בגלל תפוח" אבל - זה כאילו שהאל נשבע שבועה של משחק תפוחים [משחק מילים בצרפתית] להשליך את עולמו בגיהנום בגלל תפוח אחד. צריך להיות שוטה כדי להמשיך לקרוא כך את התנ"ך!

אתם יודעים, זאת לא הייתה בדיחה כשאמרתי שבתנ"ך של הרבנות פירשו "פסוק סתום". בעצם, כאשר לומדים לעומק בבית המדרש, מההתחלה לא מבינים כלום בתנ"ך. צריך להבין שזה ספר תמוה! ואני נדהם לראות את להט האמונה של האנושות כולה המופנית כלפי ספר בלתי מובן! אתן לכם דוגמא שאני רגיל לצטט, כי הוא מופיע מיד בהתחלה. מההתחלה לא מבינים. הנה הפסוק הראשון: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א א) - אבל זה לא יכול להיות לא לפני הראשית ולא אחרי, לכן המילה "בראשית" מיותרת! אז קוראים פסוק לא נכון! זה לא מה שהפסוק רצה לומר! כי הפסוק לא יאמר דבר מובן מאליו. האם זה ברור מה שאני אומר? ולכן יש משמעות אחרת! ורש"י מתערב ומסביר מה זה אומר, בעזרת המדרש: שיש מטרה, יש כיוון, יש יעד אליו צריך להגיע, ישנה התחלה, ולכן יש גם יום הדין הגדול.[25] אבל מכיוון שמפחדים מזה, מפחדים לקרוא מה שכתוב, אז קוראים את זה ביוונית. ופסוק ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ. אציג בפניכם את התמיהה של ילד בתלמוד תורה: אם אנחנו במצב של תוהו כשהקב"ה בורא את הארץ, איך העולם היה נראה אם זה לא היה אלוהים? אם זה לא היה הקב"ה, מסכנים, איפה היינו? האם שמים לב למה שקוראים?! הקב"ה ברא את העולם, ואנחנו במצב של תוהו?! מה זה הסיפור המוזר הזה? ואומרים "טוב בסדר" וממשיכים. לא שמים לב למה שקוראים! והסיפור של צלע האדם, הכול נברא במסגרת של סיפור בלתי מובן. אבל מדהים, מרשים. ברגע שמגיעים ליצור הכי חשוב הרחם של כל התולדות האשה הראשונה, האם הראשונה, זה הופך לסיפור של משוגעים: האדם נכנס לחדר ניתוח, תרדמה - איך אומרים "תרדמה" בצרפתית? 'הרדמה' - ואז לוקחים אחת מצלעותיו ועושים ממנה אישה. מה זה הסיפור הזה? התלמוד מתערב כמובן, כדי לסדר את הדברים.[26]

אספר לכם בדיחה של פורים. השיר הראשון ששר אדם הראשון כשהוא התעורר זה "כותל מערבי" (משחק מילים בצרפתית) [צחוק] לא, זו לא בדיחה. זה סיפור מטורף, וקוראים את זה עם אמונה אדוקה! אתם רואים למה המדרש חשוב [להסביר לנו] במה מדובר. אני פעם העזתי לספר בדיחת פורים (משחק מילים בצרפתית).

אז, בנוגע לאברהם, מה שחשוב, להבין מה אומר הכתוב ביחס לציביליזציה של בבל, שהרודן שלה היה נמרוד. שניהם מתקוממים - אברהם ונמרוד. נמרוד מתקומם בגלל מצב העולם, והוא בא בטענות אל הבורא הוא מורד בבורא. אברהם מתקומם בגלל מצב העולם, ומגייס את עצמו לטובת הפרויקט של הבורא כדי לתקן את העולם. ישנם שני נתיבים, ולא שלושה. או זה, או זה. ואברהם יפגוש את הרועה של רועי-האוניברסליות: מלכי-צדק, שיעביר לו את מקל הרועים.*

זו הבעיה: האוטופיה הנוצרית. זה בדיוק זה: לרצות את החרון אף של אלוהי הזעם, החטא הקדמון, על ידי ההתאספות של הכנסייה האקומנית והרומית של האוניברסל, וזה הופך להיות האימפריאליזם הנוצרי.[27] וזה כישלון מתמיד. אין לאוטופיה הזו שום אחיזה במציאות. מגיע רועה עברי אחד ומדבר על אהבת הרֵעַ, באמת, לא במישור המופשט, כי אם במציאות, והנה האבן עוברת מן הבאר. אגב, באמצעות מה מרווה האוניברסליות את צימאונה? במים התנ"כיים שאף אחד לא מבין! זו תעלומה, בשבילי. זו תעלומה. היה לי הזכות, המזל, להיוולד במשפחת רבנים שבה דיברו עברית. דיברתי עברית עם הבקבוק, ואף פעם לא הבנתי את האדיקות** הזו של קוראי התנ"ך [שמדברים] בשפה אחרת מהעברית. והאמונה הזו אינה ניתנת לערעור - וזה לא מצדיק את הנוצרים - אתם לא מבינים עד כמה - והיו לי הרבה מאוד פגישות עם הכמרים הנוצרים - לאן מגיעה האמונה האדוקה שלהם בקריאתם את התנ"ך מתוך תרגום שגוי. ראיתי את ספרי הלימוד שלהם. יש הערות בצד, פסוקים מודגשים, מצטטים פסוקים בעל-פה. אני לא מעיז לומר להם: "תקראו אותו בעברית, תראו שזאת לא המשמעות!".

אני זוכר דבר אחד: בתנועות הנוער בתנועת הנוער היינו מובילים את כל "הצופים" הקטנים - אני הייתי ב'צופים', 'בני עקיבא' זה היה אותו דבר, 'השומר הצעיר' זה היה אותו דבר - שהיו שרים שירים בעברית, בלי להבין אותם, אבל עם אמונה יוצאת מן הכלל! אני זוכר - מבחינתי זו הייתה תעלומה! - אני זוכר צופה צעיר שהיה שר "כמו שכתוב בתורה...". אז שאלתי אותו: "מה המשמעות"? ענה לי: "כ-משה, כתוב בתורה" (צחוק).

טוב זהו, הנה זו הבעיה. אם יש שאלות, אשתדל להשיב.

קהל: השיטה שאתה מיישם, שכפי שאמרת בהקדמה, היא שיטתו של גורדין. מה מיוחד בה?

מניטו: הידיעות בחכמה האוניברסלית-הכללית של גורדין - ואני מדגיש: חכמה - הייתה כל כך גדולה, שהוא ידע לומר לנו למה תואמים דברי חכמי המדרש. כל זה מגורדין. מה זה חרון אפו של עולם? זה החטא הקדמון. התרגום הזה - זה בזכות גורדין. זאת אומרת שלא צריך להמציא על בסיס הסגנון הלשוני של דרשות המוסר הנוצריות האדוקות אלגוריות אמוניות. צריך לדעת מה קורה בעולם, ואת זה קוראים בחכמת האומות. אני מקווה שהייתי ברור.

קהל: האם זה חידוש של גורדין או...

מניטו: ממש לא.

קהל: ישנם עוד רבנים שהשתמשו בשיטה הזו?

מניטו: הרבנים שידעו לקרוא את המדרשים בעברית, ורכשו תרבות כללית, ברמה שאפשרה להם להבין למה התכוונו חכמי המדרש כאשר הם דיברו על "החטא הקדמון," בשפה שבה הם דיברו, ביחס לתרבות של זמנם!

אבל צריך אמפטיה ולא רק סימפטיה, בנוגע לדאגה של חכמי האומות, כדי להבין את הבעיות שלהם ולהבין מהו הדו-שיח שהתנהל בפגישה. והדו-שיח של אותו המפגש הוא כדלהלן: התורה אומרת שצריך ליישם את המוסר. איך אמר רבי עקיבא? "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה כלל גדול בתורה". רבי עקיבא - הוא לא אחד שמשתעשע בניסיונות לחדש חידושים של תלמודי תורה. רבי עקיבא, זה רבי עקיבא! והוא אומר שכל התורה - בפסוק אחד: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אבל איך כל התורה כולה נמצאת בפסוק הזה?! צריך לקרוא מחדש את סיפורם ההיסטורי של העברים: החיפוש אחר האחווה. זה כל ההיסטוריה האנושית מאדם הראשון ועד אברהם. והיא נכשלה, ונכשלת ונכשלת. והרועה העברי חושב רק על זה. הוא מתחיל לומר: "אחַי, האם אתם מכירים את משפחת אברהם, והאם יש שלום"?

(מישהו מהקהל הצביע) רק רגע, חכו שאסיים, כי אתה תגרום לי לחשוב על משהו אחר, אבל כבר הגיעה השעה. אתה יודע, המקצוע שלי זה להיות מורה...

טוב, על מה רציתי לדבר? כן, כפי שציטטתי לכם את דברי הרב קוק: שבמשפחת אברהם, כדי להקביל את פני חברו אומרים: "שלום". בפעם הראשונה שקבוצות הסטודנטים היו מגיעות אל הרצי"ה קוק, השעה הראשונה של השיעור הייתה מוקדשת לפירוש המילה: "שלום". בין היתר הוא היה אומר לנו כך: בכל התרבויות מברכים אחד את השני, כל אחד לפי הסגנון שלו. אבל יש רק [תרבות] אחת שבה אומרים "שלום": משפחת אברהם. מדוע? למשל בצרפתית אומרים "יום טוב", ובלילה אומרים "לילה טוב". זה חשוב מאד שיהיה יום טוב, אבל זו לא הבעיה של העולם! הבעיה של העולם זה מלחמה או שלום! זו האחווה. בלטינית אומרים: "סלבה", בריאות טובה, "העיקר הבריאות", אבל זו לא הבעיה של העולם! הבעיה של העולם היא לא לקדם את הרפואה! בעיית העולם היא המלחמה והשלום! ויש רק אחד שהבין זאת באומות, הסופר שכתב "מלחמה ושלום" והוא...? טולסטוי.

וכל הסיפור המקראי הוא זה: איך להביא לידי כך שאחים יהיו אחים. והבעיה היא בין אחים, לא בין בני-דודים! זה לא בארצות הרחוקות, בלי האחים. אני זוכר שיחה עם אנדרה נהר הוא אמר: אל תגידו 'ואהבת לרעך כמוך' אלא תגידו: 'ואהבת לרחוק ממך כמוך'. הנחת היסוד שלו הייתה שמובן מאליו שאוהבים את הרֵעַ. אבל זה בדיוק להפך! זה היה בזמן הבעיות בקונגו, היהודים התמקדו בלאהוב את אנשי הקונגו. אבל הבעיה האמיתית היא בין אחים. וישנן שתי מצוות באותו הפרק, פרק יט של ספר ויקרא: ואהבת לו [הגר] כמוך.[28] אלו שני ציווים שונים, שאין ביניהם כל קשר!

הנחת היסוד של התלמוד היא כזו: התנ"ך לא מגלה לנו דברים מובנים מאליהם. כל פעם שאני שומע תלמידים שאומרים לי: אה, כמה זה הגיוני עשרת הדיברות! למשל - מצוות כיבוד אב ואם. וזה לוקח לי שעות להסביר להם שזה בדיוק להפך! מכיוון שהתורה יודעת שלפי הטבע קיים עימות בין הורים וילדים, היא מחייבת לאהוב את ההורים. התורה יודעת שזה הפוך! וזה לא מובן מאליו, וזה לא רציונלי, זה הפוך! כאן זה אותו הדבר: בין הקרובים מתרחשים העימותים הכי גדולים וחווינו זאת באורסיי, וזה מגלה שהיינו קרובים באמת...

טוב, כן, זה התור שלך.

קהל: רציתי לשאול אותך למה ה"הפי אנד", הגעתה של רחל, באה עם ה...

מניטו: יפה מאוד, זו שאלה טובה. אסביר את השאלה, משום שזו רק ההתחלה, וזה לא מסתיים, זה יחזור עם יהודה ויוסף. רק בסוף, כאשר יוסף יאהב את אחיו, כשספר בראשית מסתיים, ההיסטוריה תוכל להתחיל. משום ש... כל ה... אני לא יודע אם נותר לי זמן, צריך לסיים עכשיו. כל הסיפור הוא סיפור של כישלון, שמגיע לידי פתרון רק בין יוסף ואחיו. וכאן זו ההתחלה: בני רחל ובני לאה נמצאים ביריבות קיצונית. זה העימות: יהודה-יוסף. ורק כאשר יהודה ויוסף מתפייסים, הבעיה שהתחילה עם קין והבל מסתיימת. וזאת הסיבה שאנו מצפים למשיח בן יוסף כדי לתקן את חטאו של קין. זה מתחיל עם קין ונגמר ביוסף.

רציתי לומר בקצרה, יש לנו כאן ויכוח גדול עם הנצרות: הנצרות מלמדת שהתכלית שצריכה לצאת אל הפועל היא - אהבת הרֵעַ. אבל הם באובססיה בגלל החטא הקדמון. זאת אומרת שיש חטא של אדם הראשון, והחטא של האדם השני. חטא אדם הראשון זו המרידה בקב"ה, "החטא הקדמון" בשפה הנוצרית. החטא של האדם השני זה בן אדם לחברו. וזאת הסיבה שאנחנו מצפים לבן דַוד, משום שדוד כיפר על החטא הראשון. יש הרבה מקורות מאחורי נושא זה.[29] דוד הוא המלך הראשון שממליך את הקב"ה עלי אדמות. ולכן החטא של אדם הראשון תוקן, ואנו מצפים ל"בן-דוד" לצורך תיקון החטא השני. איך נקרא בנו של דוד? שלמה, איש השלום[30]. זה לא במקרה! הבן של דוד בא לתקן את חטאו של קין, לא חטאו של אדם הראשון. החטא של אדם הראשון, ברמת הכלל, דוד הוא זה שמתקן אותו. והנוצרים לא מצליחים להבין את זה, הם נמצאים בפרה-היסטוריה של היהדות. זה מה שרציתי להסביר לפני-כן. כשאמרתי: שאולי יש כמה שרצו לומר שאנחנו בתקופה בה הנצרות מובילה את היהדות. אני לא מאמין בזה, אבל זו בעיה אחרת וצריך ללמוד זאת. אבל באמת, במונחים של "תאולוגיה קדושה" בכדי לדבר במונחים האלו, הנצרות היא פרה-היסטוריה של היהדות! הם עדיין בשלב האובססיה על חטאו של אדם הראשון! למרות שצריך לטפל בחטאו של האדם השני. ולדעתי ההיסטוריונים של העתיד, וכבר ההיסטוריונים של ההווה נדהמים לגלות שהאומות שנלחמו אחת בשנייה הכי הרבה - והמלחמה הייתה איומה - היו האומות של העולם הנוצרי! האומות של הנצרות, שהרימו על נס את המשפט: "ואהבת לרעך כמוך". אבל הנוצרים, המציאו את אומנות המלחמה הנוראה. אני עוצר כאן, צריך לגלות את זה. יש כאן משהו שלא מסתדר!

קהל: אני שמעתי שהתרגום הנכון הוא: "ואהבת עבור רעך" וזה שונה, בכל זאת.

מניטו: טוב מאוד, אולי שמעתם את זה ביום ראשון?

קהל: לא.

מניטו: כי זה מה שאמרתי בעברית. אבל זה לא משנה.

קהל: זה שונה.

מניטו: לא! זו בעיה אחרת. כאן רציתי להדגיש את סיסמא של 'אהבת הרֵעַ', אבל הפרשנות, אכן. איפה שמעת את הפירוש הזה?

קהל: לפני מספר שנים, מספר פעמים

מניטו: כן, גם זה בא מבית-הספר אורסיי. כי היה צריך להיותָ כתוב: "ואהבת לרעך כְּלְך" אבל כתוב: "ואהבת לרעך כמוך"[31]

קהל: ברנהיים דיבר על זה.

מניטו: מי?

קהל: ברנהיים.

מניטו: כן, אז ברור לי מה המקור... פשוט ברנהיים יודע לקרוא עברית. טוב, אז כשאת מצטטת את ברנהיים, זה מספיק לי. יש שאלה אחת?

עקידת יצחק – שאלות על המדרש

קהל: אני אנסה לדבר יותר בקול.

מניטו: במהירות.

קהל: כן במהירות. כמובן ההרצאה שלך כרגיל, מבריקה, ונהננו מאוד, ובאתי לשאול, כי יש אצלי סוג של הסתייגות מהמדרש [באופן] כללי.

מניטו: תמשיך ככה! (צחוק). תמשיך.

קהל: בכמה מקומות ישנם דברים שקשה לקבלם.

מניטו: הכל קשה לקבל.

קהל: ישבנו ביחד, אתה ואני, כשאתה הגעת כדי לדבר עם אלי ויזל, והוא דיבר על הדו-שיח של הדיאלקטיקה בין השטן לאברהם. והמדרש אומר שהשטן אומר לאברהם: אתה תקריב את בנך? וזה בכורך, ומה עם הצאצאים? אבל כל זה לא מופיע במקרא!

מניטו: כן, כן. זה במקרא.

קהל: אם זה באמת היה כך, זה היה צריך להיות כתוב בתורה!

מניטו: הבנתי את השאלה. האם כולם הבינו? אנסה להשיב[32]. מי אמר לא? תשמעו, אענה: ראשית, הפסקתי אותך, כדי לומר שאין במדרש שום דבר [שהוא] מובן בפשטות. מי שאומר: "המדרש מובן מאליו" - תהיו בטוחים שהוא לא הבין כלום! זו ההגדרה של ההתגלות: מתגלה - רק מה שנסתר. התורה לא ניתנה לנו כדי לומר דברים פשוטים, כדי לומר דברים מובנים מאליהם, כדי לומר דברים שטחיים. אחד מרבותיי לימד אותי שכאשר לא מבינים פסוק, צריך לבכות כדי להבין. הוא לא אמר: "אני הולך ללמוד", אלא "אני הולך לבכות", כי צריך לחטוף את המשמעות מתוך הפסוק. והבאתי לכם דוגמה עם הפסוק "בראשית ברא אלהים", ואני חוזר על זה: אין דבר במדרש שהוא ברור בקריאה ראשונית. צריך ללמוד!

אענה במשפט אחד או שניים, כדי לציין שיש תשובה לשאלתך: הפסוק שם מתחיל: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בראשית כב א). המדרש מפרש: ויהי אחרי הדיבורים האלה - דברים. והמדרש שואל: הדברים של מי? ובתוך הרצף הלוגי של נסיונו של אברהם בין היתר אלו דברי השטן, שפונה לאברהם באומרו: אתה בטוח שזה הקב"ה שאמר לך להקריב את בנך האהוב? בכורך האהוב עליך? האם אתה - אברהם - מקבל זאת? הקב"ה שאסר קורבנות אדם, מבקש ממך להתנהג כמו עובדי האלילים?! להקריב את בנך? והשטן צדק! זה השחזור היחיד. אחרי אלו דברים הקב"ה ניסה את אברהם? וישנן כמה תשובות במדרש. אחת מהן (בראשית רבה נה ג): אחרי דברי ישמעאל. ישמעאל היה אומר ליצחק: אני בנו של אברהם מלו אותי בגיל 13, במלוא הכרתי, בוגר ומחוסן... הסכמתי להיות בן של אברהם. אבל אתה - נולדת כך, אז תוכיח את עצמך! ויצחק עונה לו: אתה הקרבת איבר אחד ואני - אם הקב"ה מבקש את כולי - אני מוכן. ועם ישראל חייב להוכיח את עצמו בפני ישמעאל. משום שישמעאל דורש את ירושת אברהם. אל תחשבו שהמדרשים האלה סתמיים! ההיסטוריה שלנו מוטלת על הכף! במדרש - בנוגע לשטן - השטן צודק: איך יתכן שהמסר של כל התורה כולה, שהוא הפסקת התופעה של קורבנות-אדם, איך הקב"ה מנסה את אברהם כדי לבחון אם הוא מאמין, ועוד בגילו המתקדם, ולהקריב את בנו? זה סיפור מטורף! אז השטן צודק. ולא ציטטת את המשך המדרש. השטן אמר לאברהם: נראה לך שהקב"ה דיבר איתך. האמת היא שהשטן הוא זה שדיבר איתך! אני האל שדיבר איתך. וצריך להבין את כל זה. וכאן מופיע נושא: הדרמה של הזהות היהודית באברהם - ייצגתי מקודם את יצחק - זו העובדה שאברהם צריך להוכיח את עצמו! יש מדרש (סנהדרין פט ע״ב), במקביל לקטע הזה: הקב"ה אמר לשטן: "ראיתי בעולמי צדיק אחד וזה אברהם" והשטן שואל: מה זכותו? הוא היה זקן, עקר, ונתת לו ילד ואתה עוד רוצה שהוא לא יאהב אותך?! תנסה לדרוש ממנו את הילד הזה, ואז נראה אם הוא ממשיך לאהוב אותך. אתם רואים - אנחנו חיים את כל זה בצורה חווייתית. אז אעצור כאן.

רק אסכם במשפט אחד: צריך קודם-כל לדעת לקרוא מה שחכמי המדרש אמרו, ולדעת שהם היו חכמים גדולים, ומחשבתם כללה את חכמת העולם. ולא בכדי אמרו את אותן ההארות, בדמות המדרשים, וניסחו אותם בצורה כזו, באופן שרק מי שמסוגל להבין - יבין. האחרים? זה לא בשבילם.

הערות

* ראו הערה של מניטו בהמשך השיעור בקשר לשימוש שעושים הנוצרים בשיטה זו.

*  משחק מילים בצרפתית, השורש מגיע מהמילה 'צלב'.

*  מעין משחק מילים בצרפתית, דומה למילה "הצעיר", כלומר "השומר" – ה' – "הצעיר" – מסתתר.

** למילה appuyez שאמר מניטו בצרפתית יש שתי הוראות: א. ללחוץ, לשים את הדגש על. ב. להיות נתמך על ידי. על פי המשמעות השנייה יש לתרגם :"כיצד למצא אסמכתא בפסוק ללימוד של 'הסתרה בתוך הסתרה'. לרוב, כשמניטו השתמש במילה זו נראה, מההקשר,  שהתכוון לשתי המשמעויות.

* פירוש המילה Authentique בצרפתית הוא אמיתי, נאמן למקור.

* בדיחה, הרומזת לדיר של יש"ו, המוצג בכל כנסייה.

* מניטו השתמש במילה   - transfiguréביוונית Μεταμόρφωσις, מונח רווי משמעויות בנצרות – המצביעה על הפחת חיים חדשים, נעלים יותר, בדמות קיימת.

** עיתון צרפתי מפורסם.

* למילה הצרפתית relais מספר משמעויות, ביניהן יש לציין תחנת ממסר והמקל שעובר במרוץ השליחים.

** בצרפתית ferveur

[1] פרופסור ארמנד אבקסיס, סופר ופילוסוף, שמנהל כיום את מרכז רש"י ללימודי יהדות בפריז, המקום שבו התקיימה שיעור זה.

[2] להרחבה נוספת בנושא לימוד המדרש אצל מניטו, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות', חלק 1, בפרק: מבוא ללימוד המדרש, הנמצא באתר המכון: "...מתברר שיש שני ממדים בכל נבואה, והם מכונים בפי חז״ל ״לשעתה ולדורות״ - ״לשעתה״ בא לציין את ממד הפשט, כלומר, מה התורה באה לומר לאותו דור, כאשר דיבר הקב״ה עם משה רבנו. ״ולדורות״ בא לציין את הממד שהדרש בא לחשוף: מה התורה אומרת לנו במציאות שלנו, בהיסטוריה שלנו, על אודות הזהות שלנו. זהו ממד התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא גילוי לפי השעה, לפי צורכי הדור, של אותו התוכן שקיבלנו בהר סיני. צורך השעה הוא הגורם לגילוי־חידוש של אותה שעה. דרך הדרש, בכל דור, אנחנו ניצבים מול דיבור אלוקי, מול גילוי אלוקי, ועלינו מוטלת החובה להתפנות ולהקשיב לאותו דיבור, כפי שעשו כן בני ישראל בהר סיני. לכן כאשר בעלי המדרש לומדים פסוק, הם באים לגלות, לחשוף נושאים, משמעויות נוספות, מעבר לפשט הכתוב כפי שהבינו אותו בני דור ההתגלות, דרך הנביא. פשט זה הפך להיות בבחינת נסתר עבורנו עם הסתלקות הנבואה...".

[3] אקוסמטי, מונח שמקורו מהשיטה הלימודית שהנהיג המתמטיקאי והפילוסוף היווני פיתגורס עם תלמידיו,  משמש כיום בעיקר בעולם המוזיקה. משמעו הוא למידה או שמיעה של דבר ללא גישה ישירה למקור, כלומר היחס של השומע כלפי הדברים שהוא מקבל הוא מנותק מהמקור (מעובד על פי מספר מקורות מהאינטרנט).

[4] להסבר על דרשות חז"ל על מילים שמקורן בלע"ז ראו ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ג: "ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה אלקותו מלובש שם במלבושים רבים יותר וזה שגילו חז"ל ופתחו לנו פתח שהמשכיל ידע ויבין שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו כמ"ש חז"ל מנחות ל"ד ע"ב: טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה" ודברים דומים ב'לחם מן השמים' לחיד"א בפרשת ואתחנן: "ואני שמעתי מפה קדוש הרב המובהק מורינו כמהר"א נחום ז"ל משם המקובלים דמאי דאמרו רז"ל הן בלשון יוני אחת וכיוצא דאמרו תיבה בלשון פרסי וכיוצא ודומה לזה לאו למימרא דתורתינו הקדושה דברה תורה בלשון ההוא אלא דתיבה זו לשון הקדש היא אך בכל לשון לקחו תיבות מלשון הקדש וכללו באותו לשון והם חיותם והתורה הכל בלשון הקדש ורז"ל הודיעונו שתיבה זו בלשון יוני וכדומה והיינו דאותו לשון לקח תיבה זו מלשון הקדש" וראו עוד בשל"ה פסחים  אות שמא ( הוצאת יד רמ"ה)

[5] ראו בתיקוני זוהר, תיקון ל"ה על פי גרסת הגר"א, וכן בעל הטורים על בראשית א פסוק א  וכן ב'עשרה מאמרות' (רמ"ע מפאנו), מאמר המידות, מידה ג'.

[6] להרחבה בנושא, ראו בתמלול ההקלטה 'מהפכת הזהות העברית', מפגש ראשון: "הייתה תקופה של הנבואה. אותה תקופה הסתיימה בחורבן בית ראשון. זה - פחות או יותר, סוף התקופה של העם העברי. מושג "יהודי" - לא היה קיים באותה תקופה. "יהודי" זה משהו אחר לגמרי, שאני רוצה להגדיר שוב, כדי שנבין במה מדובר: מושג "יהודי" יש לו - קודם כל, הגדרה סוציו-היסטורית: זה שבט יהודה, שהיא שלטה במלכות יהודה, ולכן השם של "יהודאי" או "יהודי" נאמר (בכמה נביאים אחרונים מוצאים אותו שם כבר) [המושג הזה] ניתן לאלו שהיו שייכים למלכות יהודה. אז מלכות יהודה - זה מושג של צמצום של עם ישראל: זה אובדן עשרת השבטים, סיום הנבואה. ואז מתחיל מתחילה התקופה או ה… נאמר העידן של "גלות החל הזה" לפי מה שאומר הפסוק - שהזהות העברית נעלמה. חוץ מיוצא מן הכלל, יחידי סגולה, שהמשיכו להיות מאותה זהות העברית (שעוד לא הגדרתי אותה) אצל היהודים."

[7] יתכן שהכוונה של הרב לתורה סד בליקוטי מוהר"ן. וראו עוד בתורה נ"ו: "יש שני הסתרות וכשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת גם כן קשה מאוד למצאו אך אף עלפי כן כשהוא נסתר בהסתךה אחת אפשר ליגע ולחתר עד שימצא אותו יתברך מאחר שיודע שהשם יתבךך נסתר ממנו אבל כשהשם יתברך נסתר בהסתרה תוך הסתרה דהינו ההסתרה בעצמה נסתרת ממנו דהינו אינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו אזי אי אפשר כלל למצא אותו מאחר שאינו יודע כלל מהשם יתברך וזה בחינת ואנכי הסתר אסתיר  דהינו שאסתיר ההסתרה שלא ידעו כלל שהשם יתברך נסתר"

[8] "נפל וגלוי עינים" - פשוטו כתרגומו שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו".

[9]  נושא ה'דיבור באמת' מוסבר ב 'שערי דמעה' כרך 2, בפרק 'תפילות אבות תקנום':" השגת מדרגת הנבואה קשורה באופן ישיר להתנהלותו המוסרית של האדם. התנהגות מוסרית היא תנאי הכרחי, קמאי להשגת מדרגת הנבואה. אדם אמתי הוא קודם כול אדם מוסרי, שדובר אמת. אדם אמתי, התואם את מחשבת הבריאה, מדבר באמת, וכך הוא הנביא בישראל. לכן, בברכת ההפטרה, לפני שאנחנו מתחילים לקרוא קטע מדברי הנבואה הקשור לנושא מרכזי בפרשת השבוע, אנחנו מגדירים את הנביא כמי שמדבר באמת - ״ורצה בדבריהם הנאמרים באמת״.[10] זו מדרגתו הייחודית של הנביא. אנחנו, בני האדם הפשוטים, מוגדרים כחי המדבר. אבל אפשר לדבר לעתים דברים אמתיים וגם לעתים דברים לא כל כך אמתיים. זהו סימן שאנחנו עדיין לא במדרגתנו האמתית, כי מדרגתנו האמתית היא להיות המדבר באמת. לא רק המדבר. לפי דברי הרמב״ם ב״שמונה פרקים״, מדרגתנו האמתית היא להיות נביא, משום שהנביא מגלה את הזהות האנושית האמִתית, כפי שהיא כבר במחשבת הבריאה.[11] לכן הוא יכול להיפגש פנים בפנים עם השכינה."

[10] להרחבה בנושא המפגש בין יעקב והרועים, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות', חלק 7, בפרק: מפגש בבאר.

[11] השוו בראשית רבה פרשה ע סימן ה :"שלשה עדרי צאן, אלו שלש מלכויות....ונאספו שמה כל העדרים זו מלכות הרשעה"

[12] רש"י על הפסוק, על פי בראשית רבה פרשה ע סימן ח.

[13] ראו בספר 'ישמח צדיק' לאריה לייבוש מאפטא, פיעטרקוב תרע"א, שער ז פרק ה :"והרי הוא אצלו כמין כנפים שבנשר להיות מנושא בהם".

[14] ראו רש"י על הפסוק: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת", וכן פירושו של ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות: "מאחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, נראה לו כאילו פורח ונושא רגליו והלך בזריזות."

[15] להרחבה על הקשר בין יצחק לבין קץ הגלות – השואה – ראו 'סוד מדרש התולדות' כרך ז, בפרק 'יעקב או ישראל':" יעקב ירא, לא רק בשבילו אלא ירא גם עבור צאצאיו וזה מתחיל להתגלות כבר בדור הבא, אצל בניו. הוא מבקש לפני מותו לגלות להם את אשר יקרה להם באחרית הימים: ׳וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׳.[46] אולם השכינה הסתלקה ממנו, ובמקום לגלות את קץ הימים הוא מצא עצמו מברך בלבד. יעקב אבינו שאל אז את בניו: שמא יש בכם חטא?[47] מסביר בעל הטורים על אתר: ״אמר יעקב: שמא יש בכם חטא? אמרו לו: תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חט. ואמר להם: גם אין בהם אותיות קץ!״[48] זו הבעיה. זו עלולה להיות הצרה. אין בבני יעקב כבני יעקב כוח לשים קץ לגלות. אם כן, איך הם יכולים להיות ישראל? צריך להבין שכוח הקץ בא מיצחק וזהו סוד שמו ״יצחק״ - אותיות קץ חי. אין ליעקב כשלעצמו קץ. אם בניו רוצים לשים קץ לגלות, להיות ישראל, הם צריכים להתחבר ליצחק משום שגילוי הקץ בא בזכותו של יצחק. אם הם מבינים שיש להם שורש ביצחק, אזי יש להם גם כן שורש בקץ. ומה מיוחד ביצחק? הוא הצדיק של הארץ, ולכן בזכותו יש לנו אחיזה בארץ ישראל. הוא הצדיק של העולם הזה, ולכן בזכותו יש לנו סנגור שיכול לסנגר עלינו ביום הדין מול שרי אומות העולם"

[16] השוו לנאמר על יצחק במסכת שבת, פט, ב :"הא קריבית נפשי קמך". ולפירושו של מניטו על כך ב'סוד מדרש התולדות' כרך 5 בפרק 'עקידת יצחק – לפשוטו של מקרא': "הוא, ורק הוא, יכול לומר לקב״ה: אתה יכול לעשות כמוני. הסכמתי להיות הנעקד, הסכמתי לרסן את תוקף מידתי. מה שהסכמתי לעשות בהיסטוריה האנושית, אתה יכול לעשות במישור המטפיזי, האונטולוגי. אתה יכול להמתיק את הדין ולהפוך אותו לדין רפה. מי חוץ מן הצדיק של מידת הדין יכול לעלות טענה, דרישה כזו?"

[17] ראו על כך בהרחבה במאמרו של מניטו "ויהי באחרית הימים" בספר 'מספד למשיח'.

[18] ראו בראשית רבה שם :"שמשם שואבים רוח הקודש". וכן בזוהר, שמות קיד ב: "בגין דבאר דא לית ליה סוף יתיר עמוק הוא מדאורייחא דאתמר בה ורחבה מני ים ובכד דיליה מאן דשאבי מניה מיא איהו בלע כל מימין וכל חכמתין דעלמא כל שכן באר עצמו".

[19] השוו בראשית רבה שם:" "ונאספו שמה כל העדרים....שאלו היו ישראל חסרים עוד אחד לא היו מקבלים את התורה".

[20] לא מצאנו באברבנאל, אך מפורש ב'גבורות ה' למהר"ל פרק יט.

[21] להרחבה בנושא, ראו בשיעורי מניטו על בראשית רבה, שיעור 1, בספר 'סוד מדרש התולדות', חלק 1, בפרק: מור כשדים להר המוריה, וכן בשערי אורה, שיעור 33, הנמצאים באתר המכון: ודווקא הפסוק מגדיר את אברהם כאברהם העברי, הוא חוזר לשורשים שלו, זה מה שצריך לזכור, זה הטעות של ההיסטוריונים, מראים את אברהם אבינו כאיזה מן בגדדי מאור כשדים, איזה בבלי שבא ממסופוטמיה. מה זה אברהם העברי, מאיפה הוא יוצא? למה הוא שייך לארץ ישראל? כי זה ארץ העברים, לפי המקרא. למה הוא יודע לאן לחזור? כשעזב אור כשדים וילך ארצה כנען, לפני 'לך לך'. וכהקב"ה אומר "אל הארץ אשר אראך", הפסוק ממשיך (אומר): "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. מאיפה ידעו? הם חוזרים הביתה. הוא עברי באור כשדים, ולכן רש"י מדייק: "וממולדתך" זה אור כשדים, "מבית אביך" זה חרן.

[22] רש"י על בראשית יא לב.

[23] לא מצאנו, אך ראו תוספות במסכת עבודה זרה, דף י, ב, על אנטונינוס ורבי (שנמשלו במדרש ליעקב ועשיו) שינקו מאותו שד, על פי מדרש בראשית רבתי פרשת וירא פרק כ.

[24] להרחבה נוספת בנושא, חפשו: 'אהבת הזולת', בערוץ היוטיוב של מכון מניטו.

[25] רש"י, שם: בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב, ג).

[26] להרחבה בנושא, ראו שיעוריו של מניטו על שערי אורה, שיעור 21, וכן שיעוריו על כתבי הראי"ה, שיעור 5: "אולי נחזור אל התחלת המקרא: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ מיד הפסוק ממשיך: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, והשמיים איפה הם?! אז זה קשור לעניין של 'שבירת הכלים'. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ זו התוצאה של 'שבירת הכלים' של אותן המידות שנקראות- שָּׁמַיִם מחסד עד יסוד. תֹהוּ וָבֹהוּ ז"א, תֹהוּ וָבֹהוּ התוצאה של השבירה של הכלים האלה, שלא היה להם אחיזה בעולם. זה מובן? אז האורות חזרו למעלה, לכן זה פשט הפסוק , לפי האר"י ז"ל-  וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זה תוצאה של 'שבירת הכלים'[26]. בא אברהם והחזיר את הכלי של מידת החסד, אז האור של חסד ירד לעולם. והוא, איך אומרים?  נכון מהעולם שלנו. בא יצחק והחזיר את כלי ה'גבורה', בא יעקב והחזיר את כלי ה'תפארת' כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ וכן הלאה... ולכן, האבות החזירו את השמיים על הארץ, על הארץ. לפי סוד הפסוק כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ[26].

אבינו תיקן את כלי החסד, האורות דחסד חזרו, וכן הלאה, יצחק גבורה וכן הלאה.

[27] ועידה נוצרית כלל-עולמית נקראת 'ועידה אקומנית'.

[28] ויקרא יט יח: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ויקרא יט לד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אני ה' אלוקיכם."

[29] להרחבה בנושא, ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור מספר 32: "פה, יש נושא חשוב מאוד. לפי הקבלה: תיקון העולם זה תיקון של חטאו של קין, זה ההבדל שיש בין המשיחיות שלנו ושל הנוצרים. כי הנוצרים, הם עוד קשורים לתיקון חטא אדם הראשון. ולפי התורה, חטא אדם הראשון קיבל את תיקונו בדוד המלך, בבחינת כלל. בבחינת יחיד צריך עוד לתקן את חטא אדם הראשון לכל אחד ואחד. אבל בבחינת כלל העולם, דוד המלך תיקן את חטא אדם הראשון. רוצים את ההסבר? מה הייתה ההגדרה של חטא אדם הראשון? הוא מרד נגד מלכותו יתברך. דוד המלך, הוא המלך הראשון שהמליך הקב"ה עלי אדמות. עם דוד המלך, הקב"ה הוא המלך. [אברהם?] אברהם זה התחלה שקרא לו אדון, אבל מלך, זה מלכות, זה דוד. ויש בשל"ה שתי הדעות, זה לא מחלוקת. אברהם, זה התחלה של התיקון אבל התיקון עצמו זה דוד המלך, ולכן אנחנו מחכים את בן דוד. דוד המלך, הוא היה, הוא עצמו משיח בן יוסף. אנחנו מחכים את בן דוד שהוא משיח בן דוד. ולכן התיקון שצריך ה'בן דוד' לתקן זה חטאו של קין, זה לא חטאו של אדם הראשון. ו'הבן דוד' הראשון דווקא נקרא שלמה, שלמה המלך שהוא הקהלת, פשוטו כמשמעו. ולכן הנוצרים מדברים על "ואהבת לרעך כמוך" אבל כל הכוונות שלהם, זה התיקון של חטא של אדם הראשון. אתם רואים את הפער שיש בין שתי הגישות האלו. לפי התורה, אין כל כך דאגה לתיקון חטא אדם הראשון - אני לא אומר שזה כבר גמר התיקון - אבל התיקון נעשה, לא עד גמר התיקון אבל התיקון נעשה, דרך דוד המלך. והעיקר זה עניין קין והבל, ולכן העיקר זה יוסף ויהודה [הרב אמר שדוד הוא בבחינת משיח בן יוסף[? כן, זה לפי הקבלה, הוא היה משיח בן יוסף, דהיינו הוא תיקן את המשימה של יוסף, לא רק אחווה, המלכות. הוא הצליח איפה ששאול נכשל. אם הדורות היו כתיקונן, שאול היה משיח בן יוסף ודוד משיח בן יהודה, נאמר." ספר 'סוד מדרש התולדות' חלק 1, בפרק: אברם הוא אברהם: "המילה ״תולדות״ מופיעה י״ג פעמים בתנ״ך והיא תמיד כתובה בכתב חסר,[4] חוץ מן המופע הראשון ׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׳[5] והמופע האחרון ׳וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן׳[6] הפותח את תולדות דוד המלך, בסוף מגילת רות. במהלך ההיסטוריה נמצאת האנושות במאמץ מתמיד להוליד את בן דוד, והתורה חושפת את השינויים העיקריים שחלים בזהות האנושית, החל מאדם הראשון, דרך נֹחַ, שֵׁם, עֵבֶר, אברהם, יצחק ויעקב עד שיעקב מקבל את השם ישראל. בכל שלב ושלב שופט הקב״ה את המהלך שהביא לידי אותו שינוי כדי לקבוע אם השינוי חיובי, המקדם אותנו לקראת הולדת הבן אדם, אם כישלון, מבוי סתום, או חזרה לאחור. המושג ״תולדות״ טומן בתוכו את רעיון הבירור. הבירור נעשה בכל שלב ושלב כדי לזהות דרך מי עוברת הזהות המתאימה יותר למחשבת הבורא, המתקדמת באמת לקראת הולדת המשיח, כסמל של אותו ״בן אדם״ אמִתי. זהות שמתבררת כקרובה בלבד לזהות המובחרת יותר, המבוררת יותר, המתאימה יותר למחשבת הבורא, שבאותה נקודת זמן פוסלת את עצמה ואינה יכולה עוד להוליד את אותו ״בן אדם״. כך קורה עם אברהם ולוט, עם יצחק וישמעאל ועם יעקב ועֵשָׂו.

[30] ראו 'אגרא דכלא' על הפסוק: "ויקרא אלהים לרקיע שמים": "ס"ת כל הפסוק עם הכולל בגימטריא השם כד"ת הכתוב על מצחו של משיח בן דוד וכן הוא בגימטריא משי"ח ב"ן דו"ד יעויין סודו בציוני הובא בילקוט ראובני והוא המבטל הקליפה הנקרא ריב כנודע למעיין שם ולהיות כי ביומ זה נברא מחלוקת נרמז זה השם לבטל הריב שלא לשם שמים והוא בגימטריא משיח בן דוד הנכתב על מצחו כי אז יהיה שלום בכל הברואים וגר זאב עם כבש וכו' כמ"ש בתרגום שני במגילת אסתר א ב ונרמז זה בפסוק בס"ת כי למנין משיח בן דוד נחסר עדיין הכולל לרמז החסרון שיתמהמה להיות עדיין נחסר עדיין כללות ישראל יחד באהבה ושלום ובהשתלם הכולל אזי יהיה משיח בן דוד במהרה בימינו נזכה לראותו אמן וכן שלמה כשישב על כסא השם היה על מעלות הכסא זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו'".

וראו עוד הסבר רחב על תפקידו של דוד המלך בהשלמת תיקון חטא אדם הראשון ועל כך שהשלמת התיקון – עוון שנאת חנם – תהיה על ידי המשיח, בפירושו של ר' יצחק אייזיק חבר להגדה של פסח – 'היד החזקה' (מוה"ק תשע"ב) עמודים 44-46.

[31] ראו בהרחבה בשיעור 'מקורות על התשובה' באתר המכון:" זה נכלל קצת במילה כמוך של "ואהבת לרעך כמוך". מכיוון שלפי הפשט היה צריך לומר: ואהבת לרעך כלך. כן. אהוב ל... ואהבת ל... רעך. היה צריך לומר כלך, כיוון שאמר כמוך, אז יש הרבה דרשות שמסבירים מכיוון שהוא –כמוך! כפי שהתחלתי להסביר בהתחלה, ולכן צריך להבין שיש לי חובה לאהוב את הזולת כפי שאני אוהב אותי. זה הממד של בין אדם לעצמו..... לכן אם אתה מדבר על שלום שבין אדם לעצמו לעניין, להיות שלם עם עצמו זה עניין... אם לא, זה מה שנקרא שנאה עצמית. כן? לא לשנוא את עצמו. לאהוב את עצמו. אולי אני אפרש את זה בנימה חסידית קצת. כל אחד ואחד צריך לומר: אני לא יודע מה הערך שלי. זה אני לא יודע. אבל אני יכול לסמוך על הבורא שהוא יודע מה הערך שלי מכיוון שברא אותי. לכן מצווה עלי לאהוב את עצמי. מכיוון שהבורא גזר לברוא אותי, הוא בחר בי. זה מובן כן? לא ניפול בגאווה של [...צחוק] הגאווה אבל ברור שיש סיבה, ולכן זה מצווה לאהוב את עצמו. אם אני לא אוהב את עצמי, אני לא יכול לאהוב את הזולת. זה הפשט של "ואהבת לרעך כמוך" זה מובן? והניסיון נותן, וזה כל הרופאים... רופאי הנפש וכל הרבנים יודעים את זה. מי שיש לו טינה ושנאה כלפי הזולת, זה מתחיל בעצמו. יש ביטוי בגמרא שמסביר את זה: "פוסל במומו פוסל"[5]. זה ידוע. זה הבסיס של כל הפסיכואנליזה. כן, זה ברור. לכן צריך להיזהר בלשון הרע. מי שמדבר לשון הרע הוא מגלה את התכונות שלו. כי מה שהוא רואה בעמיתו, זה מה שיש בפנים".

[32] מניטו הרחיב על כך במספר מקומות וראו במיוחד ב'סוד מדרש התולדות' כרך 5 בפרק 'הרהורי דברים'.

לקישור ההקלטה ביוטיוב – לחצו כאן

לתמלול השיעור כקובץ להדפסה - לחצו כאן

תמלול השיעור:

סיפורה של הזהות העברית: המפתח להבנת ההיסטוריה

הקדמת המתמלל: בשיעור יסודי זה, שנמשך שעה ורבע, מסר מניטו לציבור שומעיו את תמצית תורת התולדות שפיתח. הרב מסביר כיצד סיפור תולדותיה של הזהות העברית מספקת את המשמעות והתכלית העומדות בבסיס התהליכים ההיסטוריים של עם ישראל בפרט, ואומות העולם בכלל. מומלץ להרחיב ולהעמיק בדברי הרב באמצעות הערות השוליים שנמצאות בסוף המסמך, לחיצה על הכותרות המודגשות תוביל אתכם למקור שנמצא באתר מכון מניטו. כמובן, כמו בכל התמלולים של שיעוריו, מומלץ לשמוע את הרב לפני הקריאה בטקסט, כדי להטמיע את מסריו בצורה מדויקת.

תוספות של המתמלל, או מילה שלא נשמעה היטב, נכתבו בסוגריים מרובעים. הפיסוק וההדגשות בטקסט נעשו על פי האינטונציה של מניטו בשיעור.

השיעור התקיים בשנת 1993, בבת ים.

תודה לראובן כורבי על ההקלטה

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

מניטו: במשך חמישים שנה פחות או יותר, עברנו שני מאורעות חשובים מאוד בהיסטוריה של עם ישראל שהתחילה לפני יותר משלושת אלפים שנה בימי האבות. זה - מצד אחד השואה, ומצד שני - תקומת מדינת ישראל. הנושא של הקשר בין שני המאורעות האלו זה נושא אחר לגמרי. אני רק רוצה לציין שאין שום קשר של סיבה ומסובב בין השואה והמדינה.

אם אתם רוצים, אחר כך, כדאי לדבר על זה. מכיוון שיש הרבה... שטועים בדבר. מצד אחד - טוענים שהשואה היתה המחיר שהיה צריך לשלם כדי לקבל את המדינה. אם זה היה המחיר, היינו יכולים לחכות עוד... מיליונים בשנים. ומצד שני - החרדים טוענים שהשואה היא העונש של היוזמה של העם היהודי להקים מדינה משלו, כפי שהם אומרים - בטעות - לפני ביאת המשיח.

אתם רואים מיד - כשאנחנו מסתכלים במאורעות האלו, של התקופה שלנו, יש כמה וכמה נושאים שמתעוררים. אז כדאי לחזור למקורות כדי להבין למה אנחנו נתקלים בכל כך קשיים מבחוץ ומבפנים. מבחוץ - כמעט כל העולם מתנגד לקיומה של המדינה[1]. המדינה התקיימה למרות, כמעט, כל העולם כולו. כאילו ההשגחה החליטה לכפות את ההחלטה שלה, שעם ישראל צריך להחזיר לארצו ולהקים מדינה משלו, לעולם כולו. זה מבחוץ, אבל גם מבפנים: חלק - החלק הכי גדול של העם היהודי לפני 50 שנה - התנגד להקמת המדינה. אחר כך, כעובדה קיימת, קיבל אותה. אבל גם מתוך תושבי המדינה, יש כמה זרמים, אני לא רוצה לומר "שבטים", נאמר כמה "זרמים" שמתנגדים אפילו מעשית, ולאו דווקא רעיונית, ללגיטימיות של המדינה. אתם יודעים את זה. גם מבחוץ, גם מבפנים.

יש... המון בעיות שצריך להבין אותן: למה זה קורה לנו? עם קטן, המעט מכל העמים, שסובל כל כך קשיים בהיסטוריה שלו? ואחרי כל כך מלחמות, רדיפות. וכדאי להבין קודם כל שעברנו דרך ההיסטוריה של כמה תרבויות. לפי מקורות חז"ל - מגדירים אותן כ"מלכויות". היו מהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל, בזמן האבות היו ארבעה מלכויות. ואני רוצה להגדיר אותם בקצרה, כדי להגיע לשאלה שלנו: מה טיבו של עם זה, עם ישראל שעובר כל כך זמן, כל כך היסטוריה, וסובל כל כך בעיות כדי להגשים את מחשבת הבורא בשבילו? "סוף מעשה במחשבה תחילה", ותחילת המחשבה של בריאת העולם היא, סופסוף: עם ישראל על ארצו שמקבל את התורה של הבורא[2]. ואני חוזר ומדגיש: עם קטן, כשהפסוק אומר: "כי אתם המעט מכל העמים", זה בכוונה שאנחנו צריכים להבין את זה.

אז עברנו [את] ההיסטוריה של מלכות בבל. ממלכות בבל יצאה משפחה אחת מהעם העברי - משפחת אברהם אבינו. שאלה ראשונה: מה עשו העברים דאז בבבל? ההיסטוריונים באוניברסיטאות בטעות, אומרים שאברהם אבינו היה איש מ'אור כשדים'. אור כשדים זה בעיראק, וביתר דיוק - על הגבול בין עיראק וכוויית. לכן יש לנו זכויות באזור הזה[3]. אבל לפי ההיסטוריונים, [הם] מדברים כאילו אברהם אבינו היה איש מבבל, איש בבלי, שקם בבוקר, ומצא את עצמו יהודי. ולא מסבירים איך ובאיזו צורה.

לפי התורה - אברהם היה מצאצאי עבר. שהוא עצמו היה מצאצאי שם, וארץ כנען, לפי ההגדרה של מקרא באותה תקופה, ארץ כנען - מכיוון ש"הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"[4].ולפי המפרשים[5] בתקופת האבות הכנעני כבש את הארץ שהיתה שייכת לנחלת שם, ומוגדרת במקרא בסיפור של יוסף שאני מזכיר בקצרה, כ"ארץ העברים". כשיוסף הצדיק היה במצרים, בבית כלא, בבית סוהר, והסביר לשרים של פרעה שהוא היה ממוצא עברי. והוא אומר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה"[6], והשרים לא מגיבים. הם יודעים, מבינים, מה זה "ארץ העברים". ואחר כך, כשסיפרו את זה לפרעה - "נער עברי"[7] - פרעה הבין [את] הקשר בין עם העברי וארץ העברים, שנקראת "ארץ כנען".

אני חוזר: מכיוון שהכנענים כבשו אותה באותה [תקופה], לכן - שאלה ראשונה: מה עשה העם העברי בבבל? מכיוון שכולם יודעים באותה תקופה, שארץ כנען - בגבול ארץ ישראל של עכשיו - היא ארץ העברים.

ואני רוצה רק לספר: אני זוכר כשהייתי צעיר באלג'יריה, בבית ספר הצרפתי, כל פעם שיהודי אחד היה עומד בראש הכיתה, אנחנו היינו שומעים בכיתה: "היהודים לפלסטינה". דהיינו: הגויים ידעו כי הארץ של היהודים היתה 'פלסטינה' כפי שהיו אומרים, כן? מה עשו היהודים מחוץ לפלסטינה? זה אותה שאלה: מה עשו העברים מחוץ לארץ העברים באותה תקופה? מה עשו בבבל?

אז, כבר בעידן הזה, בתקופה הראשונה של היחס בין עם ישראל – [כאשר] בהתחלה זה העם העברי, האומה העברית - ותרבויות העולם. והתרבות הדומיננטית באותה תקופה היתה תרבות בבל. זה כבר נושא בפני עצמו: איך להבין היחס בין ישראל והאוניברסליות של העולם, כלל העולם. זה כבר ההתחלה של הפתרון של השאלה שלנו: למה [יש] כל כך [הרבה] בעיות לעם ישראל? מכיוון שעם ישראל הוא עם ישראל של כל המין האנושי. אחר כך, ביציאת מצרים, כשהתורה מגדירה את המשימה של עם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש"[8], הפשט של הפסוק: "ממלכת כהנים": כל העם כהנים של אומות העולם[9]. ומבחינת גוי, מבחינת אומה בפני עצמה: גוי קדוש. וזה נדחה לאחרית הימים. מכיוון שביציאת מצרים, עם ישראל בכללו - הוא לא היה באותה מדרגה. חטא העגל מוכיח. ואומות העולם לא רצו לקבל את המשימה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ולכן - הנביאים מתנבאים שבאחרית הימים העולם כולו יקבל את זה. אבל מכל מקום – מה'התחלת ההיסטוריה' שלנו - אנחנו רואים את היחס בין אותה זהות שאני מגדיר כ'עברית' - ומיד אני אסביר למה - וכלל אומות העולם.

אחרי התקופה של בבל, ומשפחת אברהם אבינו יצאה מבבל וייסדה סופסוף את עם ישראל, באותה תקופה התרבות חשובה ביותר היתה התרבות המצרית, שהיתה איזה מין שלוחה של התרבות הבבלית, סוף עידן תרבות בבל העתיקה. ועם ישראל יוצא ממצרים עם משה רבנו. זה התקופה הראשונה. המלכות הראשונה - בבל-מצרים - יוצאים מאברהם עד משה שש דורות. ואחר-כך גלות השנייה - בפרס. פרס היתה המלכות השנייה. אנחנו יוצאים מפרס עם עזרא ונחמיה, בתקופת מרדכי ואסתר, וחוזרים לארץ ישראל, מלכות יהודה. ואחר כך מלכות יוון. אנחנו יוצאים מגלות יוון, גלות יוון בארץ, עם החשמונאים. ואחר כך - מלכות רומי, ואנחנו יוצאים ממלכות רומי עם הציונות ומדינת ישראל. ואנחנו נמצאים עכשיו, בסוף תהליך ארוך מאוד, שעם ישראל עבר את כל המלכויות האלו, כל התרבות הכלל-עולמית כולה, ואנחנו חוזרים לארץ ישראל בדור שלנו. מכיוון שאנחנו אנשי אותו דור אין לנו מספיק זמן, אין לנו מספיק אופק כדי להבין מה קורה לנו.

אבל זה כבר ההערה הראשונה: עם ישראל קשור לעולם כולו. התורה מגלה לנו שאנחנו עמו של בורא עולם. בורא עולם שהוא משגיח על כל עולמו! בורא עולם שהוא "אלוקי האלוקים"[10]. בורא עולם שהתגלה דרך התורה לעם ישראל, [הוא] אינו רק המלך של עם ישראל, הוא מלך העולם כולו. הוא "אלוהינו", ‎אבל הוא "מלך העולם" כולו. וזה מסביר למה עיני כל העולם הם על עם ישראל. ואנחנו שירשנו בבחינת 'יהודים' את אותה סגולה של העם ה'עברי', אנחנו צריכים להבין שאנחנו קשורים להיסטוריה של כל העולם.

אני רוצה להסביר רק בקצרה מה שעברנו בדור הקודם. בתקופת השואה, זה לא רק היהודים שסבלו מהגרמנים, מהנאצים. כמה וכמה מיליונים של בני אדם מאומות העולם סבלו גם כן. בעיקר - זה היה עם ישראל, ובעיקר הפתרון הסופי זה היה ליהודים. אותו גורל, אבל גבי עם ישראל - הגורל הזה היה מרכזי. אותו דבר בתקומת המדינה. באותה תקופה, כמה וכמה עמים, קמו גם כן לחירות אדמתם, אחרי סיום האימפריה של אירופה על כל המושבות שלהם. אבל, גם כן פה - הבדל עצום: אותן המדינות היו קיימות. אבל מדינת ישראל לא היתה קיימת. גם בשואה, גם בתקומה, אנחנו רואים אותה תופעה: העם היהודי הוא לא אחד בין העמים, אלא "אתם קרויים אדם" ממש, ושאר אומות-העולם הם "האדם"[11]. אלא - היוצא מן הכלל. היוצאים מן הכלל בעברית המקראית, במובן של לשון הקודש. זה לא שהוא 'מחוץ לכלל', אלא היוצא מתוך כל הכלל. בעיקר כשאנו חוזרים מהגלויות, אנחנו יוצאים מכלל האנושות כולה. ולכן אנחנו צריכים להיות ערים לזה.

הייתה התקופה העברית שהסתיימה בחורבן הבית. עם ישראל היה האומה העברית. הביטוי שאמר משה רבנו לפרעה ביציאת מצרים: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ[12] ופרעה הבין במה מדובר. כשהוא מדבר על אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב, פרעה לא מבין: "מי הוא ה' אשר אשמע בקולו?" אבל כשמשה רבנו מסביר לו: "אלוקי העברים", אז הוא מבין. אחר-כך היתה התקופה היהודית, התקופה של הגלויות. יהודי היה - דרך אלפיים שנה - צמוד לזהות זרה, לזהות אחרת. כולנו היינו "יהודים-מישהו אחר". ואחרי אלפיים שנה של גלות אנחנו חוזרים כישראלים, לזהות העברית[13]. ולכן כדאי להבין מה טיבה של הזהות העברית?

ואני רוצה להתחיל בהערה קצרה: המייסד של אותה זהות, הזהות העברית, היה עֶבר[14]. והנה, בספר בראשית, אנחנו לומדים שעבר, שהיה מצאצאי שם, חי מיד לפני דור הפלגה. עד תקופת עבר, לפי לשון הפסוק, כל הארץ היתה "שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא א). לפי הגמרא, היתה שפה אחת לכל המין האנושי, וכל עם ועם היה לו השפה משלו. כך מסביר התלמוד, "שפה אחת" - זו שפה של ייחודו [יחידו] של עולם, לשון הקודש, ו"דברים אחדים" - שבעים לשון[15]. הייתה אחדות בכל המין האנושי. זה הזהות של "אדם". אחרי דור הפלגה, אחרי בבל, הראשונה. בבל - של סיפור המגדל, עם בבל אחרי המרידה של המין האנושי נגד ייחודו של עולם. אז קרה הפלגה של הגויים. ועבר היה מצאצאי שם בדור שקדם הפלגה.

אם כן, אחרי עבר, מתחיל העידן, מתחילה התקופה של הגויים. עד עבר - "ויהי כל הארץ שפה אחת" - אדם היה כלל-עולמי. אף על פי שהיו כמה וכמה אומות, כל אחת לפי לשונה, מכל מקום בכל העולם כולו היה איחוד. בלשון התרבות הנוכחית: היתה אוניברסליות אמיתית. ומיד אחרי הדור של עבר אנחנו מוצאים מצב שונה לגמרי: האחדות של המין האנושי נעלמת. מה שנשאר זה "הגויים"[16], שבעים גויים. שבעים אומות. ולפי הסיפור של המקרא אנחנו לא מוצאים בין כל האומות האלו, שבעים אומות, אומה אחת ששמה "ישראל". אלא יחידים, צאצאי עבר, עד משפחת אברהם אבינו. זה מה שמפרש רש"י על הפסוק: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ (בראשית י, כה) - רש"י מביא מדרש שמפרש: "עבר היה נביא". הוא היה יודע שאחריו האחדות של המין האנושי תיעלם, תהיה פלגה בין העמים, ולכן קרא את בנו בשם: "פלג."

אם כן, אנחנו רואים שמההתחלה הזהות העברית היא שונה לגמרי מהזהות של אומות העולם. זה הזהות של האדם הכולל. בתקופות של גלויות העם העברי הזה גם כן מתפלג לכמה קהילות שהם צמודות לעם אחר. זה מה שהיה מאפיין את הזהות של עם ישראל בגלות. ולכן צריך להבין: כשאנו חוזרים מהגלות, צריך לבנות שוב את האחדות שהיתה נעלמת במשך אלפיים שנה של אותה זהות העברית. ויש לנו דגם לזה: זה ההיסטוריה של משפחת אברהם אבינו כשיצאה מהגלות שלה, מבבל.

לכן אני רוצה להסביר בקצרה איך אנחנו לומדים את ההסבר, איך אפשר להבין את המשמעות של כל הבעיות שלנו, מנגד ומבפנים, מההיסטוריה של אברהם העברי. קודם כל לפי התורה, כשמשפחת[ו של] תרח, אבי אברהם, החליטה לנתק את עצמה מגלות בבל. כי באותה תקופה היתה שואה של העברים בבבל (נחזור לעניין הזה מיד). כי אברהם אבינו החליט לעזוב את בבל - לא מכיוון ששמע מהקב"ה שצריך לעזוב את הגלות, אלא מהיוזמה שלו. אני רוצה לקרוא בקצרה כמה פסוקים, בסוף פרשת נח ובהתחלת פרשת לך-לך, כדי להאיר את זה. מכיוון שיש לנו בעיה עם כמה הוגי דעות שחושבים שצריך לחכות [ל]איזה נבואה איזה סימן, כדי לדעת שהגיע הזמן.

במילים פשוטות, יש ויכוח בין הציונים והלא-ציונים: האם זה הזמן של סיום הגלות? האם יש לנו רשות לחזור לארץ ישראל? ולבנות מדינה משלנו או לא? ואתם יודעים איך הויכוח הזה הוא חריף ב... לא רק במדינה, אלא גם בתפוצות! בכל העם היהודי. אז הנה, אותם הפסוקים. בסוף פרק יא' של ספר בראשית, אנחנו קוראים את זה:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן.

מאיפה ידעו שצריך ללכת ארצה כנען? בפסוקים שקודמים לזה, אין לנו שום סיפור שהקב"ה אמר - לא לאברהם, ולא לתרח - שצריך ללכת לארץ כנען. הם יודעים לאן ללכת. הם הבינו מעצמם כי הגיע הזמן לנתק את הגורל שלהם מהגורל של הגויים של בבל. כי זו היתה שעה של שמד, שעה של שואה, היו זורקים את העברים ב'אור כשדים'[17]. אתם יודעים את המשמעות של 'אור כשדים'. ומה אומר המדרש? שהיו זורקים את ילדי העברים, העוּברים של העברים, בכבשן האש[18]   וזה דומה כל כך למה שקרה לנו בתקופת השואה, שכדאי לשים לב. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל זה אותה תופעה. יש לנו מבנה אחד לכל התקופות של ההיסטוריה שלנו. כשהגיע הזמן לצאת מהגלות - אם מחכים יותר מדי, אם מתמהמהים - אז בא האסון. זה קרה כבר בפעם הראשונה בבבל, זה קרה בפעם השנייה במצרים! אנחנו יודעים שרק חלק קטן מאוד מהעם העברי אשר היה במצרים - יצא ממצרים. המדרש מסביר את זה על הפסוק: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽים", כל השאר - נאבדו. ולכבוד עם ישראל, המדרש אומר: "במכת החושך"[19]. בכל תקופה של סוף גלות, בזמן של סוף גלות, אנחנו רואים אותה תופעה: חלק מהעם נופל בפח, וחלק מהעם, בורח מהאסון מעצמו, כי יודע מעצמו שהגיע הזמן. וזה מה שקרה גם בתקופה הנוכחית[20].

אם כן, אני ממשיך: בהתחלת פרשת 'לך לך' יש לנו עוד רמז:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

והקב"ה לא אומר לאברם לאן ללכת. "אל הארץ אשר אראך". כאילו הוא אומר לו: "לך. אם אתה מגיע לאן שאתה צריך להגיע, אני אראה לך שמה שהגעת". שוב, אברם היה יודע לאן ללכת. וזה מה שאומר הפסוק, פסוק ג' באותו פרק:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

מהיכן ידעו? זה נקודה חשובה מאוד: ידעו כי הארץ שלהם, המולדת שלהם, האמיתית, היא ארץ כנען. החליטו לעזוב את בבל, וחזרו לארץ כנען. זה מה שקרה לנו באותה תקופה של הציונות: כשמייסדי התנועה הציונית הבינו שהגיע הזמן לנתק את עם ישראל מהאסון של התרבות האירופאית, הרומית, ידעו שצריך לחזור לארץ-ישראל. אתם זוכרים את כל הויכוח על האוגנדה, כן? סופסוף העם בחר: צריך לחזור לארץ-ישראל. ואף על פי כן - ארץ ישראל [21][ אתם זוכרים מה שהיינו שרים באותה תקופה.

אם כן, אני מגיע לשאלה הראשונה: מה עושה העם העברי בבבל? אני רוצה להזכיר לכם את המדרש[22], מה שמסביר המדרש, על אברהם כשהיה צעיר, והרס את כל הפסלים שהיו בחנות של תרח אביו. וכשאביו חזר מהשוק, או מהבית כנסת (היו עברים, כן?) וראה מה שקרה בחנות שלו, אז שאל את אברהם: "מה קרה"? אברהם השיב לו מה שהשיב לו, ותרח אמר לו שזה לא יתכן, כי פסל זה עץ ואבן, ולא יכול להיות שפסל אחד הרג את האחרים. ואז אברהם אמר לו את הפתגם היהודי הראשון: "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך". מה שצריך להבין זה המשמעות של המדרש: תרח היה בונה את הסמלים של האמונות של הגויים. כי הפסלים האלו היו רק הסמלים של האמונות של הגויים. היו בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לאותה תרבות, אבל בבחינת עבודה זרה. וזה מה שאומרת ההגדה: "מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה [...] מעבר לנהר".[23]

ולכן מהתחלת ההיסטוריה שלנו אנחנו רואים את הקשר בין עם ישראל ואומות העולם. וזה המשימה של הזהות העברית. מכיוון, כפי שלמדנו מקודם: הזהות העברית שמרה על הזהות של 'אדם אמיתי' עם הסגולה של הנבואה, ולכן כל העולם כולו ראה באותה זהות את התקווה של הישועה. בכל תרבויות, כשאומות העולם מחפשים איזו תקווה של ישועה, מוצאים אותה דווקא בעם היהודי, דהיינו: עם ישראל, דהיינו: הזהות העברית. זה ההערה הראשונה. אותה זהות העברית היא חשובה לכל העולם כולו, ולכן היא מוקד לכל הבעיות ולכל הקשיים שאנחנו נתקלים בהם גם מבחוץ וגם מבפנים.

אז מהי אותה משפחה קטנה שיצאה מבבל? וכל הסיפור, לא רק של ספר בראשית, לא רק של התורה - תורת-משה - לא רק של התנ"ך, אלא של ההיסטוריה של העולם כולו - סובב מסביב משפחה אחת קטנה מאוד שיצאה מבבל. אני רוצה להזכיר מי הם, מי היו אנשי אותה משפחה. נשארה [...] שלושה בנים: הרן, שנשאר בשואה של בבל. בנו של הרן זה לוט. לוט, אחרי כמה זמן, ניתק את עצמו מאברהם, הלך לסדום ועמורה, וייסד שני עמים: עמון ומואב, שהיו מתחרים נגד ישראל בכיוון המשיחי: מי הוא ה'ישראל האמיתי?' מי הוא הכלי של ההצלחה המשיחית של העולם? סופסוף, התנ"ך מספר את התחרות בין עמון ומואב וישראל. שכחנו מזה! מכיוון שנאבדו מהעולם. כְּשרוּת [המואבייה] חזרה בתוך ישראל, היא החזירה את הקדושה הנעלמת שהיתה בלוט. זה עמון ומואב. אחר-כך, אברם. יש שתי תקופות בחיי אברהם. בתקופה הראשונה - הוא נקרא 'אברם', בתקופה השנייה – 'אברהם'. מה ההבדל? הגמרא מסבירה, בסוף פרק ראשון של מסכת ברכות, כי בתחילה היה 'אב לארם'. אברם - משמע: אב לארם. א.ב.ר.ם. בתקופה השנייה, הוא לבסוף היה אב לכל העולם כולו, האוניברסליות הכלל-עולמית, שנאמר: "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹים נְתַתִּיךָ".

אם כן, בתקופה הראשונה של החיים שלו, אברם היה ארמי, "אב לארם". הזהות שלו היתה ארמית. מה זה "הזהות הארמית"? ‎העברי של גלות בבל היה ארמי. איזה מין שילוב בין השורש העברי הנעלם בתוך הקליפה הכשדית. יצא מזה הזהות הארמית, שדומה מאוד לזהות העברית ששמרה על הזהות העברית. אבל כשהגיע הזמן, היה צריך לגלות את השורש העברי ולזרוק את הקליפה הארמית. זה מה שעשה אברהם. כל עוד שהיה ארמי, לא היה מסוגל להאמין באמת על כל מה הקב"ה בישר לו. עד שסופסוף הפסוק אומר: "והאמין בה' [יקוק]". אז - קיבל את השם 'אברהם'. הוא הכיר את עצמו כסוף עולם, העידן של העברים ב-בבל שהגיעו לזמן של שואה. והוא היה היחיד שניצל מאותה שואה המשפחה שלו. היה צריך לחזור לזהות העברית. ונתקל בכל הזרמים האלו, שיצאו מאותה משפחה, וקמו כאויבים לעם ישראל.

אני דיברתי רק, כבר, על עמון ומואב. אבל מהתקופה הראשונה, של אברהם - 'אברם', יצא ישמעאל. ישמעאל היה בנו של אברם. המקובלים מסבירים שאברם היה צריך להוציא ממנו את הקליפה החיצונית והקליפה הפנימית. הקליפה החיצונית יצאה עם ישמעאל. הקליפה הפנימית יצאה עם עשו, מיצחק.[24] נראה את זה אחר כך.

אז אתם רואים: יש עבודה של תולדות, עבודה של בירור זהות. מהזהות הארמית, יצא לוט. ואחר כך יצא ישמעאל. נשאר יצחק. ומיצחק יצא עשו. נשאר יעקב. ורק יעקב קיבל את שם "ישראל". אם כן, יש לנו כמה תחרויות נגד ישראל. לא נדבר על עמון ומואב, אף על פי שזה עוד קיים. וזה עוד מסוכן. אתם יודעים שרבת עמון זה הבירה של ירדן. זה לא במקרה: "רבת עמון". אנחנו מחכים שאיזה רות תבוא מרבת עמון כפי שבאה כבר ממואב. אולי דרך גשר אלנבי [צחוק]. מכל מקום, נעזוב את עמון ומואב.

אבל מצד אחד יש לנו ישמעאל שיצר את העולם האסלאמי. האסלאם זה עולם ומלואו. זה חלק מכל העולם כולו. והמטרה של האסלאם שיצא מישמעאל זה - לקבל ממנוּ את נחלת אברהם בארץ. כשאנחנו קוראים בתורה הסיפור של התחרות בין ישמעאל ויצחק, אנחנו רואים שהנושא של המתח ביניהם, של המלחמה ביניהם, זה דווקא הארץ[25]. כפי שאנחנו חיים את הנושא היום. האסלאם מכיר בשמיים בצדקת ישראל, אין לנו בעיה תאולוגית איתם. אע"פ שהאמונה שלהם היא לא זהה בדיוק לאמונה שלנו: הם מאמינים באל יחיד. אנחנו מאמינים באל אחד[26]. זה תואם את זה. אין לנו כל כך בעיה תאולוגית, אבל יש לנו בעיה פוליטית: למי שייכת הארץ? וזה מה שקרה בין יצחק וישמעאל. תקראו את הפסוקים, יש רמזים ממש מפתיעים. כששרה אמנו ראתה את התגובה של הגר, אחרי לידת ישמעאל, מה אמרה לאברהם?

קהל: לזרוק אותם.

מניטו: אתם זוכרים את הפסוק? "חֲמָסִי עָלֶיךָ" (בראשית טז, ה) מה? מה ביקשה לומר "חמאס"? ברור שזה מקרה. אבל זה לא מקרה, זה מקרא. ואם כן, התחרות בין ישמעאל ליצחק, זה התחרות על הארץ.

אחר כך, מיצחק יצאו עשו ויעקב. זה פחות ידוע. מישמעאל יצא אסלאם - זה ברור. אבל אנחנו יודעים שמעשו יצאה הנצרות. והתחרות בין עולם הנצרות וישראל, זה לא על הארץ! זה בשמיים.

ולכן, ישמעאל לקח לנו הארץ, עשו לקח לנו את השמיים. נשאר לנו - האופק. הגלות. וכשעם ישראל החליט לחזור לארצו תחת השמיים שלו, כל העולם כולו ברעש. זה מסביר לנו מה קורה לנו. אם אנחנו ישראל, ואנחנו ישראל, אז מה שמסביב - זה ישמעאל וזה עשו. והבעיות שלהם - הם הבעיות של ישמעאל ועשו, לפי המקרא. ואנחנו רואים שזהו המצב!

אם כן, אתם רואים שמיד כשמשפחת אברהם אבינו חוזרת מהגלות שלה, כל הבעיות האלו מתעוררות. מיד כשהעם היהודי חוזר לעבריות שלו, חוזר מהגלות שלו לארצו, כל הבעיות האלו מתעוררות. לפי המדרשים, בעיקר המדרשים של הזוהר[27], המצב הוא עוד יותר חמור: מצד אחד יש לנו מתחרים שרוצים לאבד את ישראל. נראה את זה לפי הדורות: בדור אברהם - זה נמרוד, שעשה, שרצה לעקור את הכל. נמרוד השליך את העם העברי בכבשן האש. נמרוד היה מלך בבל:  "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י, י). ובתקופה של יצחק יש לנו מתחרה ששמו 'אבימלך' שהוא רוצה לקחת את הארץ מאברהם ויצחק. לפי סיפור התורה. ובדור השלישי - זה לבן. לבן הארמי. מה אומרת ההגדה? "ולבן ביקש לעקור את הכל". מי הוא זה 'לבן הארמי'? לבן הוא בנו של בתואל, בנו של נחור, האח השני של אברם. בשורש - הזהות שלהם היתה דומה - הזהות הארמית. אברם - הוא אותו ארמי שחזר לעבריות שלו. נחור - זה ארמי שנשאר ב'ארם נהריים'. בתואל - הוא הארמי שרוצה להישאר ארמי ולא לחזור לעבריות שלו. ומבתואל יצא לבן, שהוא האויב הכי אכזר לישראל. שלוש דורות. בדור שקדם - היו אחים: נחור - אברהם. בדור השני - זה כבר ריחוק: יצחק הוא בנו של אברהם‎.

יצחק הוא משלושה האבות, מי שנולד בארץ ולא עזב את הארץ. הוא שייך לארץ ישראל. יצחק הוא ה'ארץ-ישראלי'. אברהם נולד בגלות, יעקב נולד בארץ אבל נפטר בגלות, יצחק - לא עזב ארץ ישראל. וזה הודות [ל]יצחק שיש לנו זכות על ארץ ישראל. רק בקצרה: "והקב"ה חישב את הקץ"[28]: חזרנו ממצרים, בזכות לחזור לארץ ישראל בזכותו של יצחק. "חישב את הקץ". הוא חישב את הארבע מאות שנה מלידת יצחק. מלידת יצחק עד ירידת יעקב למצרים - יש ק"ץ שנים. אז יצאנו אחרי רד"ו שנה, מאתיים ועשר שנים. זה בזכותו של יצחק שיש לנו אחיזה לארץ. ובדור של יעקב זה לבן הארמי ש"רצה לעקור את הכל".

פה אני רוצה להדגיש שזה נושא חמור מאוד. זה החלק של העם העברי שלא רוצה לזרוק את הקליפה הארמית של הגלות. שהוא רוצה להישאר גלותי. ואפילו בארץ יש לנו חלק מהעם - ואני אומר את זה בדחילו ורחימו, כן? - שהוא ארמי ולא עברי. שהוא רוצה להישאר גלותי אפילו במדינת ישראל. והם האויבים הכי קשים למדינה. אולי יותר קשים מנמרוד, מאבימלך, מהערבים. הבעיות שהם מביאים למדינה הם הבעיות של לבן הארמי. אתם רואים מיד כשאנחנו מגלים את הנושא: 'הזהות העברית', זה משליך אור על כל הבעיות שלנו.

אבל יש לנו מצד שני מתחרים שלא רוצים לאבד את ישראל, לכלות אותו, אלא להחליף אותו. מצד אחד, בדור של אברהם, זה לוט שרצה להחליף אותו. בדור של יצחק זה ישמעאל שרוצה להחליף אותו. בדור של יעקב זה עשו שרוצה להחליף אותו. ויש להם מסביב, אם כן, שישה אויבים שרוצים... שהם מתנגדים לישראל. כל הבעיות האלו זה הבעיות שמסביב למדינה.

אבל בתקופות מסוימות, יש עוד דמות אחת שגם רוצה לאבד את ישראל וגם רוצה להחליף אותו - זה עמלק. ותראו איך התורה מספרת לנו: שבזמן יציאת מצרים - מה כתוב? "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז, ח). אחרי גלות בבל, כל ספר אסתר, כל מגילת אסתר, זה הסיפור של התחרות בין העמלקים והיהודים שרצו לחזור לארץ ישראל כדי לבנות את הבית השני. ובתקופה שלנו שוב קם עמלק, שרצה גם לכלות וגם להחליף את ישראל[29]. אם כן, זהו מכלול הבעיות שמסביב לזהות העברית. ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעמוד ב...

ואני רוצה לסיים בהסבר של הערך של אותה זהות העברית, בהיסטוריה של עם ישראל. אני רוצה רק לספר בקצרה, ואם צריך אפשר לראות את המקורות. מה קרה ביציאת מצרים בחטא העגל? אנחנו יודעים, לפי סיפור המקרא, כי עם צאצאי השבטים שנקראים 'בני ישראל' במקרא, יצאו כמה גויים מכמה אומות העולם שהיו גם כן באותו שעבוד במצרים, והם נקראים 'ערב רב'. "תערובת של גרים" מפרש רש"י[30], שיצאו ממצרים ונכנסו - בהחלטת משה רבנו - בעם ישראל, והם נקראים "העם" סתם. כל פעם בפסוק שאנחנו רואים "העם" - זה הערב רב[31], כל פעם שאנחנו רואים "בני ישראל" - זה צאצאי העברים. וכל פעם שאנחנו רואים "עם בני ישראל" - זה שניהם ביחד, כשהקב"ה הסכים על החלטת משה.

לכן יש לנו להבין כמה דברים בנושא. למה ממשיכים לקבל את הערב רב? זה היה מסוכן! הוכחה? הם יזמו, לא עשו, אלא יזמו את העגל! ולכן [...] ישראל ‎זה שלא מנע את זה, אבל היוזמה באה מהערב-רב. הפסוק אומר שאמרו לאהרן: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים - לשון רבים, שיֵלְכוּ לְפָנֵינוּ - זה עבודה זרה, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א). וכל פעם שאנחנו מוצאים במקרא "עלייה" - זה הערב-רב. "יציאה", "יציאת מצרים" - זה ישראל. "עלייה ממצרים" - זה הערב רב: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים". כשמשה מתפלל על ישראל, אז הוא אומר: "אשר הוצאת ממצרים"[32].

טוב, זה דיוק שצריך להבין אותו כדי להבין את הנושא. אבל היה סיבה חשובה מאוד שהיה צריך לקבל אותם גרים: היה בגרים האלו האמונה של עם ישראל. מהי האמונה של עם ישראל? זה גלות-גאולה. האמונה של עם ישראל זה לא עניין של פילוסופיה תאולוגית! האם "היש ה' בקרבנו אם אין", זה - "ויבוא עמלק", כן[33]. [האמונה של ישראל] זה - האמונה של הגאולה. אנחנו מתפללים ל'גאל ישראל'. מיד כשאנחנו אומרים: "ברוך אתה ה' גאל ישראל" - "אדנ"י שפתי תפתח".

ואני רוצה בקצרה לנסות להסביר למה כל העולם כולו מאמין בתוך האמונה של עם ישראל. כל אחד דרך העבודה זרה שלו, אבל הם מאמינים באמונה של עם ישראל. כי הגלות זה המצב של הבריות. הבריאה היא בגלות מהבורא. וכל ברייה מרגישה בזה! שצריך להיגאל מאותה גלות. והעולם מגלה עם, העם העברי, שהחיים שלו זה גלות-גאולה. שההיסטוריה שלו זה גלות-גאולה. אז עם ישראל הוא ההוכחה שהגאולה היא אפשרית. ולכן באופן עמוק מאוד, האמונה של כל העולם כולו זה האמונה ב'אלוקי ישראל' דווקא[34]. ושוב - כל אחד דרך הפרופיל של התרבות שלו, דרך העבודה זרה שלו. אבל לגויים השיתוף מותר, לעם ישראל - זה אסור. אבל דרך השיתוף שלהם הם מאמינים באלוקי ישראל מכיוון שגילו שעם ישראל הוא ההוכחה שהגאולה מהמצב הטראגי של הבריאה - להיות בגלות, וכל אחד חי לפי ההיסטוריה שלו.

ולכן הערב רב האמין באמונת ישראל. ולכן משה צדק כשקיבל אותם. ויש לנו בגמרא רמז לזה:[35] שלא נגלו ישראל באומות העולם, אלא כדי להביא גרים לישראל. להחזיר ניצוצות שנעלמו לקדושה של עם ישראל. אלא מה - מה היה חסר להם? העבריות. ולכן קיבלו את תורת משה, קיבלו את התורה בסיני, אבל היה חסר להם את הדרך ארץ של האבות. אתם יודעים שבין פסח לשבועות, אנחנו קוראים ולומדים פרקי אבות. מה זה 'פרקי אבות'? זה המוסר העברי שקדם לתורה. זה הדרך ארץ שקדמה לתורה. כי התורה ניתנה דווקא לעם שכבר הצליח לפתור את הבעיה של הדרך ארץ. ולכן כל עיקר של הזהות העברית זה המוסר של האבות. זה הדרך ארץ של האבות. מכיוון שלערב רב היה חסר הדרך ארץ של האבות, האמונה שלהם והתורה שקיבלו הפכה לעבודה זרה.

ולכן אני רוצה להאיר שוב את הנושא הנוכחי. תורה בלי דרך ארץ - זה חמור מאוד! כי תורה בלי דרך ארץ מביא לחטא העגל. מביא לדת בלי מוסר. ודת בלי מוסר, תורה בלי דרך ארץ, זה חטא הערב רב! ואתם יודעים שאנחנו מלאים מערב רב. עד אחרית הימים[36]. וצריך להיזהר מכל הגישה של הערב-רב הזה.

טוב, אני מקווה שזה כבר מספיק כדי לגלות כי הזהות העברית זה דבר חשוב לעם ישראל, ואנחנו צריכים לחזור לאותה עבריות כדי לחזור שוב לזהות האמיתית שלנו, ולקבל את התורה בקדושה ובטהרה. זה מה שהיה חסר לגויים. הם יכולים לקבל תורה, אבל זה נהפך לעבודה זרה אצלם. צריך... יש סדר: קדמה דרך ארץ לתורה.[37] ואתם יודעים מה אומרת המשנה בפרקי אבות. "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ"! זה קשור. יש מושג כזה: "תורה בלי דרך ארץ" ולכן המשנה אומרת: "אם אין דרך ארץ אין תורה." ויש גם כן מושג כזה: "דרך ארץ בלי תורה" (משנה אבות ג יז). ואנחנו חיים את אותה בעיה. אבל יש סדר: קודם כל הדרך ארץ, ואחר כך - התורה. זה מובן. ואני פעם פירשתי את העניין ככה: "קדמה דרך ארץ" ישראל "לתורה". זה מה שאמר הקב"ה לאברהם: "לך לך, מארצך, אל הארץ אשר אראך". קדמה דרך ארץ... פשט: "דרך ארץ" ישראל "לתורה". זה... זה הסיסמה של המפד"ל. יש גם רמז אחר, ואני מסיים בזה: זה בהתחלת פרשת "בשלח": וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם [אֱ-לֹהִים] דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא (שמות יג, יז) מכיוון שהקב"ה הוא קרוב לעם ישראל, הוא לא רצה שיקחו את "דרך ארץ פלשתים[38]". כי יש דרך ארץ ישראלית. ולא דרך ארץ פלשתינאית. וזה הרמז.

טוב, אני מקווה שהגענו לבירור של ה... של הנושא של הזהות העברית, אם יש לכם שאלות. יש להם תשובות ( מצביע על החומש ) .

קהל: איך אפשר להבין את העניין של בני אפרים? שכאילו דחקו את הקץ?

מניטו: לא, מכיוון ש... השאלה היא ככה: כשהעם יצא ממצרים היה צריך מיד להיכנס לארץ ישראל. השאלה שלך זה על המקור בפרשת 'בשלח', כן? "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב". אז מכיוון שהתגלה שהעם לא היה במצב מספיק ברמה של קדושה כדי להיכנס לארץ, באה הגזירה שהם צריכים להישאר ארבעים שנה במדבר, כדי להינצל מהקליפה המצרית שהיתה להם. ולכן אסור לדחוק את הקץ. אבל אסור גם כן לדחות, למחוק את הקץ. כשמשה רבנו אמר להם: 'עברתם את הזמן. צריך לחכות את הדור השני'. הם רצו לבוא מוקדם ולכן נפלו. בני אפרים לפני יציאת מצרים והמעפילים אחר חטא זה העיקר.

אבל אנחנו רואים שלפי מה שמסבירה הגמרא בסנהדרין יש שני דרכים כדי להגיע לקץ: או - אם יש מספיק זכות, אז זה מיד - כשהזכות גורם, חוזרים לירושלים. זה מה שאומרת הגמרא: "זכה - אחישנה" (סנהדרין צח א). זה מה שאנחנו מתפללים, והתפללנו אלפיים שנה: "בעגלא ובזמן קריב, במהרה בימינו". לא זכינו - אז יש האופציה השנייה. "בעיתה - אחישנה". אז לא זכה - "בעיתה" וזה ברור שהגענו לתקופה של "בעיתה", כי לא זכינו לפני זה. אז כשזה "בעיתה" - ההיסטוריה מוכיחה שהקב"ה הוא עושה את זה. כי העולם כולו נגדנו! גם היהודים נגדנו! כן? ובכל זאת זה מצליח, אז זה "בעיתה". ואני פעם פירשתי "בעיתה" בטי"ת: בעיטה. וזה מה שקרה: אנחנו בזמן של בעיטה.

כך הגמרא ממשיכה (שם): "אין בן דוד בא - או בדור שכולו חייב, או בדור שכולו זכאי". או בדור שכולו חייב. זה אותו דבר: אם זה דור בדור שכולו זכאי, הוא בא באחישנה. אם זה דור שכולו חייב, הוא בא 'בעיתה'. למזלנו, הדור היה דור שכולו חייב. מכל מקום, העשירי יהיה קודש. ויש ברוך ה' יותר מעשירי שהם קודש, בעם היהודי כולו. ואנחנו חיים מאורעות של חשיבות מקראית, תנ"כית, גדולה מאוד. אתם רואים כי זה כבר מתחיל בעולם הנצרות: הם רוצים כבר לדבר איתנו. זה... הבעיה עם הנצרות, זה בעיה ותיקה מאוד. אבל הותיקן... [צחוק]. ויש לנו כמה רמזים גם כן בסיפורים בין ישמעאל ויצחק: סופסוף ישמעאל יחזור בתשובה, עוד לא הגענו לזה. אבל סופסוף הוא יחזור בתשובה, אם אתם רוצים אני אקרא לכם את את פירושו של רש"י על סוף חייו של ישמעאל, כן? כשהוא מסכים והוליך את יצחק לפניו בחברון. הוא מודה בזה: שיצחק הוא בעל הבית בחברון. זה כתוב בתורה, כן. ואז נקרא 'צדיק', מכיוון שחזר בתשובה[39]. עוד לא הגענו, כן? אני מקווה שעוד מעט נגיע לזה. אבל מה שמפתיע, כשממשלת ישראל החליטה להכין את הסיפור הזה, אין שום עיר ערבית בארץ ישראל חוץ מחברון שקמה גם כן עיר יהודית - קרית ארבע. אז זה יקרה שמה, לפי התורה. שישמעאל יודה בזה שיצחק הוא בעל הבית בארץ ישראל.

טוב, אנחנו דור של אחרוני היהודים, וראשוני העברים. אני זוכר במלחמת ששת הימים, שאלתי את רבי ומורי הרב קוק ז"ל למה זה קורה לנו? אלפיים שנה גדולי ישראל התפללו, ביקשו, זה לא קרה להם. למה זה קורה לנו? אז הוא השיב: אתה שואל מכיוון שאתה לא יודע מי אנחנו. והוא הוסיף: אנחנו האחרונים של האחרונים, וראשונים של הראשונים. וזה המצב שלנו. אחרוני היהודים, וראשוני העברים. ותודה לאל, זה עבר בתקופה שלנו. אבות אבותינו - היו יהודים. אבל כבר בנינו ובני-בנינו הם עברים, בארץ ישראל. זה מה שקורה. אנחנו דור של משפחת אברהם אבינו.

קהל: הרב הסביר את הגלות,

מניטו: קצת בקול רם.

קהל: זה היה נשמע כשאחרי חטא הפלגה, זאת אומרת, "שפה אחת ודברים אחדים," זאת אומרת: הייתה שפה, שפה של בורא עולם שכל העמים היו מבינים, שומעים את זה בתת ההכרה, אפשר להגיד,

מניטו: לא בתת הכרה.

קהל: לא. בהכרה, אבל... במודע, אבל הדברים הם היו... אבל אי אפשר לקשר את הגלות - לא בבחינת 'בדיעבד', אלא בבחינת 'מלכתחילה', עם השבירה שהייתה לפני אדם הראשון. זאת אומרת, עם ה...

מניטו: תשמע, תשמע. יש שתי אפשרויות: ואתם מוצאים בנביאים שתי האפשרויות האלו[40]: או - אור לגויים מציון[41]. או - אם אנחנו לא מסוגלים להיות אור לגויים מציון, אז צריך להיגלות[42] שמה כדי לתפקד כמחנך. אתה מבין? מכל מקום - צריך להחזיר את הניצוצות. לזה התכוונת?

קהל: לכתחילה.

מניטו: מלכתחילה. אבל למה להיות בבתי סוהר של הגויים? למה להיות בגטאות? אפשר... תשמע, יש כמה תופעות בהתחלת גלות מצרים, כן? אברהם ויעקב היו במצרים כמלאכים. אחר כך, כשאומר הפסוק: "מלמד שהיו מצוינים שם"[43] - עבר הזמן שהיו צריכים לחזור לארץ ישראל. והם ראו את עצמם כמצוינים שם - ויש פירוש שאומר: 'ציונים שם' [חיוך] - אז באה הגלות כגלות. אבל בתקופה הראשונה זה היה בכבוד ובתפארת! [44]

צריך לקוות, לא רק לקוות, זה ברור: אנחנו מתקרבים לתקופה שכבוד ישראל יהיה על כל העמים. זה כבר התחיל. אני זוכר, לפני מלחמת העולם השם "יהודי" זה היה שם בזוי. עכשיו, כששומעים 'ישראל' בכל העולם כולו זה "חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" נכון?

קהל: ירושלים היום היא מרכז העולם!

מניטו: מרכז העולם! זה ברור. באים...

קהל: כמו אבותינו.

מניטו: כן. באים מסין, באים מ... טוב, וזה זכות אבות שהביאה אותנו פה.

קהל: איך נחזיק כאן מעמד?

מניטו: מה?

קהל: איך נחזיק מעמד עכשיו, עם כל מה ששומעים, כל מה...

מניטו: איך נחזיק מעמד? התשובה היא פשוטה מאוד: צריך להחזיק מעמד. [צחוק]

קהל: יש משהו שהרב הסביר, שלא היה ברור כבוד הרב.

מניטו: תשמע, תשמע. צריך רק להבין: יש לנו פחד... אני רוצה להסביר לכם את זה דרך בדיחה, אבל זה לא בדיחה. הרב צבי יהודה ז"ל אמר לנו לא פעם: אני מעדיף יהודי בלי זקן, על זקן בלי יהודי. לא לפחד מהזקנים! כל הזקנים האלו של ש"ס, של אגודת ישראל (אגודת ישרואל), כל זה - זה אסון לעם ישראל בימינו. לא לפחד! יש לנו תורת משה. נקודה. מכיוון, סליחה[45], מכיוון שהיהודים מפחדים מהמינים[46] האלו. לא לפחד! היו תקופות שהמצב היה יותר חמור מזה. רק תזכרו מה קרה בבית שני, הפילוג בין הצדוקים והפרושים. הצדוקים היו בממשלה. והפרושים הצליחו. אנחנו צאצאי הפרושים, לא הצדוקים. מה זה הצדוקים? 'צדיקים בעיניהם'. אבל שונאי ישראל. לא לפחד! זה מובן מה שאני אומר? טוב, אז אני מקווה ש...

קהל: אולי עוד איזה שאלה קטנטונת, איך הרב מסביר בעצם שאנחנו עדים שבעצם בתקופה שלנו, וזה התחיל לפני בערך איזה עשרים שנה, שלושים שנה, היה איזה בום מבחינה טכנולוגית, התקדמות טכנולוגית מאוד מאוד גדולה, וזה הביא במקום פריחה בעולם, זה הביא שהתרבות ירדה למדרגה... של שפל המדרגה. איך הרב מסביר בעצם את ה... זאת אומרת - לאור ההיסטוריה של התנ"ך, התנ"ך בעצם...

מניטו: טוב, תשמע. זה נושא אחר. זה נושא אחר. זה נושא יותר רחב. זה הכנה להתגלות אורות של המשיח. הגויים מכינים את הכלים. וצריך כלי כדי שהאור יתגלה. הקליפה קודמת לפרי. זה אותו תהליך. אבל כל ההצלחה של הטכנולוגיה כשמשתמשים בזה לפי ההלכה, זה מביא אותנו לגן עדן עלי אדמות. אתה יכול בשבת לפתוח את הפריג'ידר [מקרר] שלך ולשתות קר. אני זוכר כשהייתי צעיר, בתקופה שלא היו מקררים, שבת - לא היינו יכולים לשתות קר. עכשיו - משתמשים בזה. הודות הגויים. זה... המקובלים מסבירים את זה: הגויים מכינים את הכלים, וישראל צריך לגלות את האור בתוך הכלים. ולכן מקבלים מהגויים את הטכנולוגיה, ומוסרים להם את התורה! [47] אבל התורה... עכשיו אנחנו בתקופה של בלבול בין תכנים של עבודה זרה, ותורה. זה בלבול. אז צריך בירור שמה. זה... רק דקה, זה דור מיוחד. לא רק דור. תקופה מיוחדת. אנחנו קמים מבית הקברות של הגלות. אז צריך להחלים מהמחלה. צריך קצת זמן. צריך תשעה חודשים כדי ש... מישהו ימשוך... [צחוק]. רק דקה, היתה פה [שאלה]

קהל: כשיבוא המשיח, איך נדע שזה הוא, המשיח?

מניטו: תשמע, תשמע, יש לנו שני מושגים בגמרא: 'מלך המשיח' ו'ימות המשיח'. אני רוצה לצטט לכם בקצרה, כי זה סוגיה ארוכה מאוד, אבל אתם מכירים את המשנה של הסוגיה. מה אומרת הגמרא על ימות המשיח? מה הסימן של ימות המשיח? אז אני מצטט את זה בעל פה. זה המשנה, אנחנו אומרים אותה בהגדה של פסח:

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות. עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' - להביא לימות המשיח."

ויש לנו בגמרא מה זה 'ימות המשיח'. הגמרא מיד אומרת:

"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (הוא מביא פסוק מירמיה): 'הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. אלא - חי ה' אשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות."

הנה, הגמרא אומרת: יש לנו בפסוק של ירמיה סימן לימות המשיח - קיבוץ גלויות מארץ צפונה ומכל הארצות. ואנחנו חיים את זה. ולכן זה ברור כי לפי הגמרא - אני לא אומר: 'לפי דעת פלוני אלמוני', לפי הגמרא - ‎הציונות, קיבוץ גלויות - זה ימות המשיח. ימות המשיח. מי הוא 'מלך המשיח'? זה סיפור אחר. אבל יש לנו פוסק, הרמב"ם שפסק: מה התפקיד של המשיח? אתם יכולים ללמוד את זה במשנה תורה, הלכות מלכים יא': "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר עטרה ליושנה" - מלכות בית דוד. מלך המשיח לפי תורה שבע"פ - הרמב"ם הוא פוסק של התורה שבע"פ - הוא איש פוליטי קודם כל, שמקים את מדינת ישראל. אז מי הוא שהקים את מדינת ישראל? יש לנו הרבה מקורות, ובעיקר מהגאון מווילנא, שמסביר את זה לעומקה. אם זוכים - הוא מתגלה. אם לא זוכים - לא מתגלה. עד שזוכים. ויש כל כך סכנה של עבודה זרה על העניין, שתודה לאל - הוא לא מתגלה. אבל ההגדרה היא פשוטה: זה מי שמ... זה - היסוד של מדינת ישראל - זה משיח בן יוסף. אז מתחיל העידן של 'ימות המשיח'. וזה התחיל! הוא מתפקד! אנחנו פה, כן. בסוף העידן של ימות המשיח, קם משיח בן דוד וזה תחיית המתים. כמו שאף אחד לא יודע מה זה 'תחיית המתים' - מאמינים, אבל לא יודעים מה זה - אף אחד לפני קום המדינה [לא] היה יודע איך היתה [המדינה] יכולה לקום.

אני זוכר, לפני מלחמת ששת הימים, הייתי בירושלים, והיינו עולים בבניין הכי גבוה בעיר היהודית כדי לראות את הכותל מרחוק - יש תפילה לומר ערב פסח - עם משקפת. הייתי רואה - ירדן שמה. ממש סוף העולם. איזה אוטובוס ירדני, ו... פלנטה אחרת. זה היה חלום. אלפיים שנה היינו מאמינים: "נחזור לכותל", אבל זה היה חלום! אף אחד לא היה יודע איך נגיע. אתם זוכרים אותה תקופה של מלחמת ששת הימים? טוב, מה קרה? מלך ירדן השתגע. הוא אמר לטדי קולק: אני מוסלמי מאמין, אני יודע שירושלים זה שלכם, תבואו לקחת אותה. השתגע לגמרי. כשקיבלנו את ירושלים כולם אמרו: זהו זה? אלפיים שנה לא ידענו איך זה יקום! פתאום זה קרה. פשוט. אז יום או יומיים, יתגלה מלך משיח בן דוד, נקום לתחיית המתים, נראה מה זה, וכולנו נאמר: זהו זה? בצרפתית אומרים: "מי שיחיה - יראה". אנחנו אומרים בעברית: "מי שיראה - יחיה". אז נראה.

סוף הקלטה.

הערות

[1] מניטו הרחיב את ההסבר על התנגדות העולם לקיומה של המדינה במאמר "ארץ ישראל במחשבת המקובלים": "זה תחת הכותרת של בורא יחיד, שקשור לאנושות יחידה ולעולם יחיד שהמקובלים אומרים לנו ברוגע שהכול מתרחש על ארץ כה קטנה זו עם עם זה, כה קטן, אך שאינו היחיד מכל האנושות ושמובן בהתאם מדוע , כשבמצב נתון מופיעה קדושה יש קואליציה של כל כוחות הטומאה כנגדה. יש דימוי חשוב ביותר של המקובלים שנמסר ביחס לתולדות משה : כאשר זרע מתחיל לצמוח באיזה מקום ( זה לקוח מאוצר המילים של תהילים – צמח הוא נטיעה)ושהעתיד אמור להתרחש באמצעותו, זה בלתי נמנע שכל הכוחות זועמים ורוגשים כנגדו , כדי להעמידו בניסיון. אם אכן זה הוא, הרי שהוא יתגבר. אם זה אינו הוא זה יהיה מישהו אחר... כאשר מופיע מועמד, כראוי למשיחיות, זה בלתי נמנע שמכל חלקי העולם העוינות תופנה ותתמקד במיוחד בו. מדובר בצורך לדעת אם זה הוא או לא. כמובן , בני אנוש נושאים מאבק זה של האל בחוסר מודעות. מכל מקום הנביאים אומרים בבירור כי אומות העולם מופקדים להיות השומרים של ישראל אך אם יכו בהם חזק מידי הם יובסו בעצמם. "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (ישעיה י 5)"

[2] בראשית רבה פרשה א סימן א וראו ביאור השל"ה פרשת בראשית אותיות ח ו ט.

[3] השיעור התקיים כשנתיים לאחר מלחמת המפרץ.

[4] בראשית יב ו.

[5] רש"י על הפסוק "והכנעני אז בארץ": היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם" (ב"ר יד, יח). ראו גם ראב"ע שם: "והכנעני אז בארץ - יתכן , שארץ כנען - תפשה כנען מיד אחר. ואם איננו כן , יש לו סוד (ראה פירושו לדב' א , ב); והמשכיל ידום".וראו עוד ברש"י סנהדרין מד ב ד"ה 'אביך האמורי': "תרח ואבותיו מכנען באו" והשוו מדרש ספרא דבי רב פרשת קדושים:" ואני אתננה לכם לרשת אותה עתיד אני לתנה לכם ירושת עולם שמא תאמרו אין לך לתת לנו אלא משל אחר והלא משלכם היא והיא אינה אלא חלקו של שם ואתם בניו של שם והם אינם אלא בני חם ומה טיבן בתוכה אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו" וכן ב'כסף משנה' הלכות ע"א פרק א ה"ג:" יש לומר...שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען"

[6] בראשית מ טו

[7] בראשית מא יב: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר".

[8] שמות יט ו

[9] לעיון נוסף במושג "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במשנת מניטו (לחיצה על הטקסט תוביל לקישור): סוד מדרש התולדות 7, בפרקים: ישראל - ישר אל, השבט הי"ג, יציאה לקראת העתיד:" אני רואה שזה מפתיע את חלקכם אולם עלינו לזכור ולהזכיר שאנחנו ישראל של האנושות כולה, וכדי להיות באמת ישראל של האנושות כולה, כדי להיות ממלכת כהנים כלשון התורה, עלינו לבנות את חברתנו בארצנו - חברה שתשמש מגדלור לכל החברות האנושיות. לא כי אנחנו עליונים עליהם, לא כי אנחנו יהירים אלא כי אנחנו רוצים להראות לאנושות כולה כי הדרישה האלוקית המוסרית מהאדם ניתנת למימוש ברמת הכלל, כי אנחנו ממשיכים לחלום את החלום של העברי והוא לבנות אוניברסל אנושי אמתי". וכן במאמר 'ראשית התרומה'.

[10] דברים י יז

[11] יבמות ס ב ובתוספות שם :" ור"ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו"

[12] שמות פרק ה' פסוקים א-ד: וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:

[13] לעיון נוסף על ההבדלים שבין הזהות היהודית לזהות העברית: סוד מדרש התולדות 6, בפרק תפילתו של צדיק בן צדיק, ובתמלול ההקלטה 'מהפכת הזהות העברית', מפגש ראשון: "הייתה תקופה של הנבואה. אותה תקופה הסתיימה בחורבן בית ראשון. זה - פחות או יותר, סוף התקופה של העם העברי. מושג "יהודי" - לא היה קיים באותה תקופה. "יהודי" זה משהו אחר לגמרי, שאני רוצה להגדיר שוב, כדי שנבין במה מדובר: מושג "יהודי" יש לו - קודם כל, הגדרה סוציו-היסטורית: זה שבט יהודה, שהיא שלטה במלכות יהודה, ולכן השם של "יהודאי" או "יהודי" נאמר (בכמה נביאים אחרונים מוצאים אותו שם כבר) [המושג הזה] ניתן לאלו שהיו שייכים למלכות יהודה. אז מלכות יהודה - זה מושג של צמצום של עם ישראל: זה אובדן עשרת השבטים, סיום הנבואה. ואז מתחיל מתחילה התקופה או ה… נאמר העידן של "גלות החל הזה" לפי מה שאומר הפסוק - שהזהות העברית נעלמה. חוץ מיוצא מן הכלל, יחידי סגולה, שהמשיכו להיות מאותה זהות העברית (שעוד לא הגדרתי אותה) אצל היהודים. אבל היהודים היו צא... יורשים של העברים, נאמנים ל... דרך… לא רק דרך האמונה, [אלא גם] דרך התנהלות החיים שלהם - לאותה תקופה של העם העברי, דהיינו: ישראל בתקופת הנבואה. אז עברי היה עברי. נקודה. זה זהות מיוחדת בין העמים, לא אחת מהעמים, אלא בין העמים, בין האנושות, זה - מאברהם אבינו זה מתגלה, אבל זה... זה כבר קיים מ-עבר בן נח, מצאצאי נח, זה קיים כבר מאדם הראשון! ורבדים רבדים, עד שזה מתגלה אצל אברהם שנקרא: "אברהם העברי". אבל אנחנו מגלים - אברהם העברי דווקא בגלות באור כשדים. זה נושא אחר שאחר כך אני אחזור.

כדי להבין את זה: עברי - היה רק עברי! למשל - יוסף הצדיק. שהוא היה "נער עברי" לפי ההגדרה של הפסוק[3], ולא בכדי. היה מצרי באופן - תרבות דאז. התרבות שלו, התרבות החיצונית - היתה מצרית. אבל - הזהות שלו היתה זהות עברית. היה - לא רק "היה קשור" - היה בעצם, מאותה זהות של הזהות ההיא. אבל יהודי? חוץ - שוב: מכמה מקרים של יחידי סגולה, יהודי זה לא זהות פשוטה! זה זהות צמודה לזהות חיצונית לגמרי, זרה לגמרי. אין דבר כזה: "יהודי, נקודה". יש רק: "יהודי-פרסי", "יהודי-תימני", "יהודי-אירופאי" - ככה או ככה. אני לא מוצא בשום היסטוריה שלנו, הטיפוס הזה: "היהודי" אלא במגילת אסתר".

[14] להרחבה על דמותו של עבר והאומה העברית הקדומה: סוד מדרש התולדות 1, בפרק: בני עבר: "בני עֵבֶר הם אומה עתיקה[4] - האומה העברית דאז. עֵבֶר אינו סתם עוד שם בשלשלת הדורות שהתורה מספרת עליהם בקיצור נמרץ בפרקים י-יא בחומש בראשית. הוא נביא.[5] הוא קורא לבנו פֶּלֶג על שם העתיד ׳כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳. מה הוא תוכן הנבואה של עֵבֶר? עֵבֶר חי בדור הפלגה, והוא מוטרד מהתפלגות העולם, מהתפצלות הזהות האנושית הקמאית לשבעים זהויות שונות, חלקיות. עֵבֶר זוכר את האחדות הקמאית והוא אינו מוכן להסתפק במצב החדש". ראו עוד בתמלולי ההקלטה הראיון האחרון, ומהפכת הזהות העברית.

[15] תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א הלכה ט: "ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים - רבי אליעזר ורבי יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחד אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם - בלשון הקודש".

[16] בראשית י לב:" אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול"

[17] לעיון נוסף בדברי מניטו על נושא השואה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, כדאי לשמוע את ההקלטה ביוטיוב: גלות המאה ה-20: כשהכעס מתפרץ בעולם: "כל הידע שיש לפי התורה על כל מה שקרה בכל תקופות של סוף גלות: היתה שואה. אבל התורה לא מספרת על זה. יש רק רמזים במדרשים. למשל מה שקרה בזמן אברהם אבינו. כן שואה ענקית! כל העם העברי - נאבד. חוץ ממשפחה אחת. מה שקרה ביציאת-מצרים: החמישית [יצא]. כן. זה שואה במימדים... ענקיים! התורה לא מספרת בזה! רק איזה רמז במדרשים. ויתכן מאד שזה מסביר למה המסורת בתקופה שלנו לא מתייחסת כל-כך לשואה ש... שהייתה. אף-על-פי שזה בזיכרון שלנו, זה לוקח מימדים עצומים! יותר ממה שקרה במצרים, יותר ממה שקרה בכל הדורות. [...]. קטע נוסף שיכול להעשיר הוא "אסתר המלכה והשואה".

[18] מניטו משתמש הרבה בהצללה של עברי ועובר (ראו הקלטה ביוטיוב: "סוד העיבור"). כנראה שכוונת מניטו במילה "עוברים" היא: "ילדי העברים", כלומר הדור הבא של העבריים. העברים בתור עוברים, ולאו דוקא עוברים בפועל. גם מבחינה הגיונית, כדי לזרוק עוברים צריך לבצע הפלה, ולכן ההסבר הנ"ל נראה יותר מתאים. ראו בראשית רבה, פרשה ל"ח, פסקה י"ג.: "חד זמן אתא חד איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת. אמרה ליה: הא לך קרב קודמיהון. קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה אמר לו: מאן עביד להון כדין? אמר לו: מה נכפר מינך אתת, חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת, ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון, קריבת לקדמיהון הוה דין אמר: אנא איכול קדמאי! ודין אמר אנא איכול קדמאי! קם הדין רבה דהוה ביניהון, נסב בוקלסא ותברינון. אמר לו: מה אתה מפלה בי, וידעין אנון?! אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?! נסביה ומסריה. וכן שם, לז ד: " נטלו ומסרו לנמרוד, אמר לו נמרוד: נשתחווה לאש. אמר לו אברהם: נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נשתחווה למים. אמר לו: נשתחווה לענן שהוא טעון מים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח שהוא מפזר את העננים. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. אמר לו: דברים אתה מספר, אני איני משתחווה אלא לָאוּר. הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו. [...] הוה תמן הרן קאים פליג (עמד מחולק בדעתו ולא ידע איך להכריע), אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא, ואם נצח נמרד אנא אמר דנמרד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את? א״ל מן דאברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו. הה״ד ״וימת הרן על פני תרח״. וראו התוספת של רש"י ( בראשית יא כח ) על מדרש זה:"וזהו אור כשדים" כלומר המקום נקרא על שם השרפה בכבשן ומכאן כנראה הסיק מניטו שהשלכת הרן ואברהם לכבשן לא היתה תופעה חד פעמית אלא מנהג המקום שעל שמו הוא נקרא.

וראו פירושו של הרמב"ן בבראשית על המילה "אור כשדים" – כבשן של כשדים וכן עץ יוסף על בראשית רבה פרשה לט א :"ראה בירה דולקת" מי שראה בנין יפה ומסודר מבין ומודה שיש אדון ובעל לבירה זו ואומן חכם בנה אותה אך ראה שהבירה נשרפת באש אז חשב שאדונה ובעלה עזב אותה עד שאמר לו בעל הבירה אני הוא אדון הבירה ובעלה ובכוונה מאתי היא בוערת כך העולם מעיד על עצמו שיש לו בורא מנהיג בחכמה ובחסד אך כשראה הבורא שהרשעים מפסידים העולם והאבדון והכליון בוער כאש ומזה נתבלבלה דעת אברהם עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם ואדונו ובכוונה נעשה כל הכליון והעונש"

[19] ראו בספר שערי דמעה, בפרק דע לפני מי אתה עומד, הערה 13 שם: "פרש״י לשמות יג יח: חמושים - אחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה. ראה גם מדרש תנחומא שמות, פרשת בשלח יג א: וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמישה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים. ראה גם מכילתא, בשלח יח, ופרש״י לשמות י כב; יג יח: שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת. ראה גם במדרש שמות רבה יד ג נאמר: פושעים בישראל שהיו להם פטרונין מן המצרים והיה להם שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. ראה גם פרש״י על יחזקאל כ ח, ד״ה ״וימרו בי״: הם הרשעים רובם של ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה כמו שנאמר וחמושים עלו בני ישראל וגו׳ (שמות יג) אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות".

[20] מניטו הרחיב את ההסבר על הסכנה שקיימת ליהודים בתקופות של סיום גלות במאמרו 'ארץ ישראל במחשבת המקובלים':" בעת הגלות יכולנו להיות אנשים בריאים בורשה, בטלמסן באורן או בליון, או אפילו בפריז ושטרסבורג. או באביניון ובורדו או בכל מקום. היינו יכולים להיות אותו אדם שנקרא יהודי בצירוף כינוי נוסף, בבריאות של תרבות וציביליזציה. מאותו הזמן שבו הערר העולמי על קיומנו ( כיהודי בתוספת זהות נוספת )   בעת הנאציזם ולאחריו אמר שזה נגמר, זה אכן הסתיים. האנושות בכללה היוותה מעין רחם לעובר בשלב הגלות. כמו בזמן של העם העברי במצרים. מתגלה שזו אינה אם אלא אם חורגת. צריך לכן לקחת זאת בחשבון. היה בתוכה עובר שהיה עליו להיוולד ואנו ישנו בתוך רחמה של האנושות. יותר מתסביך , האנושות ביצעה מעין אינוטקסיקציה . היא רצתה לגרש את העובר כדי שיוכל להיוולד. זהו המצב שבו אנו נמצאים. אכן באמת טעמנו את טעם הרעלים שהרחם הפריש כדי להרעיל את החיים התוך רחמיים שלנו כדי שנחליט לבסוף להיוולד. אכן הורעלנו על ידי הרעלים האלו ושרדנו. מכאן שהסיווג בתהליך של יציאה לפועל. תהיה מצד אחד השליה ומהשני הוולד. זה שם שזה מתרחש" וראו עוד בספר 'מספד למשיח פרק 2 'ויהי באחרית הימים' בפסקא 'העולם הפקר'.

[21] יתכן שכוונת מניטו לעליית "אף על פי" של אנשי ביתר, והשיר שהושר עליה. ראו:

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=4909

[22] בראשית רבה, לח, יג.

[23] מתוך ההגדה של פסח.

[24] על קליפות ישמעאל ועשיו ראו סוד מדרש התולדות כרך 6 בפרק 'תפילתו של צדיק בן צדיק':" להוציא את קליפת ארם, פירושו לעזוב את התפיסה הקוסמופוליטית הגורסת שמה שמייצגים בני עֵבֶר צריך להיטמע בין הגויים, ולחזור להיות אוניברסליים. הקליפה החיצונית יוצאת עם ישמעאל. הוא קוסמופוליטי. להיות מוסלמי זה להיות קוסמופוליטי, המאמין באל אחד, והמאמץ את עיקרי התרבות הערבית. אברם בתחילת דרכו קוסמופוליטי. הוא היה ״אב לארם״ אומרת הגמרא במסכת ברכות, כלומר הוא היה קוסמופוליטי והוא הוריש תכונה זו לבנו ישמעאל. אז, אחרי שינוי שמו, הוא מוגדר כ״אב לעולם כולו״, כלומר אוניברסלי. הוא הוריש תכונה זו ליצחק בנו.

אצל יצחק, העניין עדין יותר. יש אצלו קליפה פנימית שצריכה אף היא לצאת, וזה קורה עם עֵשָׂו. קליפה זו היא פנימית לזהות של ישראל. היא לא דומה לקליפה החיצונית שהיא מייצגת זהות תרום־ישראל. הקליפה הפנימית באה מתוך הזהות הישראלית, והיא מתחרה בזהות הישראלית. היא באה לבטל את הספציפיות שיש בזהות העברית עצמה, כלומר הצד הלאומי. המיוחד בזהות העברית הוא שיש בה שני צדדים: הצד הלאומי והצד האוניברסלי. זה נחוץ כדי שישראל יוכל למלא את משימותיו: להיות ממלכת כוהנים - זה הצד האוניברסלי, וגם גוי קדוש - זה הצד הלאומי. המשימה של ישראל כפולה והיא צריכה להתבצע בו־זמנית. זה מה שהופך אותה לקשה. הטענה של ״עֵשָׂו הוא אדום״,[16] אב־היטפוס של רומי ושל הנצרות אצל חז״ל, היא שהצד הלאומי מיותר. לא רק מיותר, אלא מזיק, מונע את מימוש הצד האוניברסלי. תכליתה של אופציה זהותית זו אינה הקוסמופוליטיות של האופציה הארמית של נָחוֹר וצאצאיו. היא מציגה את עצמה כאוניברסלית, תוך בקשה לבטל את הממד הלאומי של העבריות. טענתה היא שאפשר להיות אוניברסלי בלי להיות עברי. זה מה שיוצא עם עֵשָׂו." וראו פרוש פתח עיניים למאמר הנפש לרמ"ע מפאנו:" "אשר קליפת ישמעאל היא קליפה דקה קרובה אל התיקון והיא יונקת מצד אברהם מימין וקליפת עשו היא קליפה תקיפא ויניקתה משמאל מיצחק והעד ישמעאל עשה תשובה והוא דוגמת חטא שוגג זדונות נעשו כשגגות שהוא קרוב אל התיקון וקליפת עשיו תקיפא היא דוגמת האשם שהוא מזיד שהוא צריך תיקון גדול" ואודות האוניברסליות של עשיו – כפי שמתממשת בעמלק – ראו רסיסי לילה אות יח סימנים ב ו ג . ובתקנת השבים סימן יב אות ט:" "כי עשו היה לו בגדים החמודות דאדם הראשון שהיה לובשן כששימש אביו היינו שהיה פושט טלפיו ומראה הלבוש שלו טהור וטוב לפני אביו והפנימיות שכולו טמא אינו נגלה בחוץ וזה כל ענין עשו להערים להתעטף בלבוש של תלמיד חכם וצדיק וכמו שאמרו ז"ל על פסוק אם בין כוכבים וגו' דעתיד להתעטף בטליתו ולישב אצל יעקב והקב"ה מורידו כי הוא בידו להעלים פנימיותו ולהתלבש בלבוש הנראה טוב לא למראית העין הגשמי בלבד רק גם בכל העולמות ויצחק אבינו ע"ה היה נביא ה' וטעה בו ורק השי"ת בעצמו הוא שיורידו כמו שנאמר משם אורידך נאום ה' שהוא לבדו אשר יראה ללבב ויודע פנימיותו"   וראו הסבר על פרצוף עשיו ועל שרשו בקדושה ב'פתחי שערים' בשערים סט עד עב.

[25] "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש עם בני עם יצחק" ( בראשית כא י ) . לעיון נוסף בנושא המאבק בין ישמעאל ויצחק, בפרספקטיבה של היום – כלומר המאבק בין ישראל והערבים – מומלץ לשמוע את השיעור הראשון בסדרת תורת התולדות, שנמצא באתר מכון מניטו.

[26] להבדל בין יחיד ואחד ראו סוד מדרש התולדות כרך 7 בפרק'יציאה לקראת עתיד':" התרומה הייחודית של עם ישראל היא מושג האחדות. מדברים רבות על מונותאיזם ומגדירים את האמונה המונותאיסטית כאמונה באל אחד. זה נכון אבל זה לא מספיק משום שעבור אנשים רבים, משמעות אמירה זו היא שאנחנו מאמינים באל יחיד. זה לא מדויק. האמונה באל יחיד היא נחלת בני שם. אנחנו כבני ישראל מאמינים שאותו אל הוא אחד, כלומר שכל מידותיו הן אחד, גם אם במציאות אנחנו חווים הנהגות שונות ואף סותרות. הנהגת מידת החסד הפוכה מהנהגת מידת הדין. ובכל זאת אנחנו מעידים פעמיים ביום שה׳ הוא אחד. לא יחיד אלא אחד. זה לא אותו דבר בכלל. יתרה מזו, אנחנו מאמינים שאחדות זו הקיימת אצלו ית׳ גם מאפיינת את הבריאה כולה. אנחנו חיים בעולם הריבוי אולם אנחנו יודעים - ואני מדגיש נקודה זו, אנחנו יודעים דרך המסורת הנבואית של עמנו, שאחדות זו קיימת גם בבריאה כולה. עלינו לפעול כדי לגלותה אולם בלעדיה אין תוקף לאופטימיות המאפיינת את עמנו, למרות כל מה שעבר עליו במהלך ההיסטוריה"

[27] זוהר, חלק ב (פרשת וארא), לב ע״א על מלחמות בני אדום ובני ישמעאל בישראל בעת הגאולה.

[28] מתוך ההגדה של פסח.

[29] להרחבה נוספת על נושא עמלק במשנת מניטו, מומלץ לחפש את המילה 'עמלק' באתר מכון מניטו. כמו כן, ראו בהקלטה "ישראל ואומות העולם". ובספר סוד מדרש התולדות כרך 4, בפרק: תיקון העולמות, ובספר סוד מדרש התולדות, כרך 1, בפרק המתלווים, המצטרפים והרכוש: "בדור יציאת מצרים מופיעה דמות שביעית נוספת ״עמלק״ שמסכמת את כל הטענות כלפי ישראל, הן מצד המתנגדים, הן מצד המתחרים. עמלק מופיע בסופה של כל גלות ומבקש בו־זמנית להשמיד את ישראל ולהציג את עצמו כתחליף לזהות ישראל. עמלק מופיע בזמן שיבת ציון אחרי שכורש כבר נתן את אישורו לחזרת היהודים לארץ ׳כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל׳.[22] גם בתקופתנו, שהיא תקופת סוף הגלות, אנחנו מתמודדים עם ניסיון דומה זה מאה שנה, בהבדל אחד. זהות האויב השתנתה".

[30] רש"י על שמות יב לח: "ערב רב" - תערובות אומות של גרים.

[31] ראו זהר שמות קצא ב :" תא חזי כתיב וירא העם כי בשש משה מאן העם אינון ערב רב מאן ערב רב וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו דקראן לון ערב רב והלא מצריים הוו וממצרים נטלו ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין הכי הוה ליה למכתב ערב רב עלו אתם לפי ערבוביא זלהון אלא ערב רב עלה אתם עמא חד הוה ולישן חד אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי זלהון הוו דכתיב בהו ויעשו גם הם חרטומי מצרים דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא כיון דחמו ניסין ופליאן דעבד משה במצרים אהדרו לגבי משה אמר ליה קזדשא בריך הוא למשה לא תקבל לון אמר משה מאריה דעלמא כיון דחמו גבורתא דילך בעאן לאתגיירא יחמו גבורתך בכל יומא וינדעון דלית אלהא בר מנך וקבל לון משה

[32] השוו ספר שפתי כהן לר מרדכי הכהן מצפת:" כבר שמעו מצרים שהעלית את העם הזה שהם ערב רב מקרבו לזה אמר העלית שהוא על ערב רב שנאמר בהם שם וגם ערב רב עלה אתם שאם הוא על ישראל היה לו לומר אשר הוצאת כמו שאמר בעכל אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה"

[33] ראו הקלטה בעברית של מניטו ביוטיוב: מדוע החלה השואה בגרמניה.

[34] בהקשר לדברים הללו, מרתק לשמוע את מניטו מספר על מפגש יוצא דופן שלו עם העם הקמרוני, בשיעור מס' 32 בשערי אורה: "ואני כשפגשתי את אפריקה בקמרון [...] הם הסבירו לי את זה: כל היבשת השחורה רואה את גאולת ישראל כסימן של גאולה של כל העולם כולו, הם מאמינים בזה, אם מוסלמים, אם נוצרים, אם אנימיסטיים (animistes) - כולם מאמינים בזה, זה מיתוס אצלם. אני יכול להעיד בזה, ראיתי את זה. דוגמה אחת: כשהייתי בשיירה של פרס, ביום החתימה של ההסכמים עם ישראל, באיזשהו שלב ירדו לקבל קבלת פנים של כמה מלכים שהיו שמה, מלכים של שבטים, השיירה התעכבה ופתאום ראיתי מסביב למכונית שלי המון קהל בהשתחוויה ממש, מתפללים, אמרתי לאשתי: מה קורה? היא אמרה לי: הכיפה שלך! שמתי את הכובע, זה היה ממש יותר ויותר! ראו אותי כאפיפיור! כששאלתי את הפמליה של הנשיא: רואים יהודים שבאים מישראל, מירושלים, אצלם זה אליל, ממש! לפי דעתי ההסבר הוא פשוט מאוד, כי בריאה זה גלות, ולכן המצב של כל בריאה וכשהוא מרגיש במצב הקיומי שלו, כל בריאה מרגישה את עצמה בגלות. ישנו עם מיוחד, שההיסטוריה שלו, זה להעיד שאפשר לצאת מהגלות. אז הם מאמינים. כי השכינה היא בגלות, צריך לצאת איפה שנמצאת בגלות, כדי לגאול אותה". למקורות נוספים: "מניטו בקמרון" ביוטיוב, שערי דמעה כרך 2 בפרק וארשתיך לי לעולם, ובתמלול ההקלטה בעברית: הימים הנוראים.

[35] פסחים פז ב.

[36] ראו על כך בהרחבה ב'פתחי שערים' נתיב גדלות דז"א שער ס"ט: "שהוא סוד פרצוף ע"ר שבצד ימין של יעקב שע"י הוא המלחמה בין סט"א לםטרא דקדושה כי נופת תטופנה וגו' והוא בסוף הלילה בעקבות משיחא עד עלות השחר שאז יהיה גמר הבירור ויתגלה לכל אור התורה וחכמה העליונה וכמ"ש שפת אמת תכון לעד וגו ויתבערו ע"ר מעלמא שהוא בסוד נג"ע ר"ע חמשה כתות שחשבם בזוהר ובתקונים בכ"מ שעליהם אמרו קשים נרים לישראל כספחת בסוד נגע לבן אדמדם ושע"ר בנגע הפך לב"ן שהם הקליפות האוחזים בשערות השחורים דרישא דז"א שהם סוד קוצותיו תלתלים שחורות כעורב אותיות התורה שנסתמו ונסתרו דרכיה והם המה כים דברי אלהים חיים בעוה"ר למינות ונאחזים ונקשרים בתוה"ק ומראים לבני אדם שהוא הטוב בסוד הפיכת חשך לאור ואור לחשך והוא האחוריים של ל"ב נתיבות חכמה ונשע"ב שכל דרך בנתיב חכמת ובינת התורה נמצא נגדו להיפוך בסט"א וכמשי"ת סודו באריכות בסוד ב הצפרים שנגד פרצוף לאה ורחל ב נוקבין דקדושה כמשי"ת במקומו בס"ד ודי בזה" וראו עוד שער הגלגולים פרק ז ושער הפסוקים על פרשת שמות. וראו זהר חי (קמארנא) בראשית דף כ"ח עמוד ב: לאהדרא ערב רב בתיובתא כמו שהחזיר על ידי צפרה תפלה למשה את גופו להיות איש אלהים כולו טוב חשמל ובזה תיקן ערוה ורע של הבל כך רצה לתקן ערב רב שהם רע של הבל ולא היה עדיין הזמן והוא עצמו חטא אדה"ר שנתלבש בעץ הדעת להחזיר הכל לטוב והיה שלא בזמנו ונתגבר הרע ונדחה אדם כן ערב רב שרצה לתקן לא בזמנו גרמה לו ירידה וגרמו הגלות לירד ולברר ומשה נתגרש מהשגת שער החמישים.

על הקשר בין הערב רב להלכה ולגדולי ההלכה נכתב הרבה במיוחד בשושלת חסידות קמארנא (ומניטו הרבה לצטט זאת). ראו לדוגמה היכל הברכה פרשת פנחס: "כמבואר בתוי"עי משם מרן אור עינינו רבינו הקדוש אור שבעת הימים מוהר"ר ישראל בעש"ט זי"ע ואלו היה זכינו לשתף בימי משה מהמשכו' מים אלו נקיים חסדים דאבא לא היה עוד אומה ולשון שולטת בנו אבל ערב רב המרו את רוחו ויבטא בשפתיו לערב רב המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי הרי גם לעתיד לא יזכו ערב רב לשתו' ממים אלו ויהיו צריכין לאיסור והיתר טמא וטהור פסול וכשר ולא היה צריך לבטא זה בשפתיו כי באמת גם הקב"ה אמר לו ונתן מימיו מלא דמלא ממסדים דאבא להשקו' את ישראל עם הקודש זרע אל חי בני אברהם יצחק ויעקב ואח"כ והוצאת להם מים והיינו על ידי הכאה ובזה והשקית מלא יוד את העדה הקדושה ממימי החסדים דאבא ואת בעירם שהוא ערב רב תשקה מים רבים מי מריבה של איסור והיתר משורש גבורו' דאבא שנעשין חסדים דאמא ואם היה עושה כסדר זה היה היחוד נעשה כתקונו ועיין בלק"ת יתרו להבין הדבר על בוריו".

וכן בספר אבן שלמה פרק יא הערה ה בקטע שסומן על ידי מניטו בספר זה שנמצא בספרייתו :" ונקראים ע"ר מפני שהם ראשי העם בגלות ולכן נקראים רב. רב החובל (ת"ז ס"א א') וכמ"ש זכריה י"א לא' קראתי נועם ולא' קראתי חובלים וזה מרומז במ"ש וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה הם הע"ר שהם ראשי העם ואת לאה וילדיה אחרונים הם הע"ה הטובים שהם כפופים תחת הע"ר ואת רחל ואת יוסף אחרונים הם הת"ח שהם שפלים מכולם והם נקראים ע"ש רחל שהיא עקרת הבית וכן נקראים ישראל ע"ש יוסף (תז"ח כ"ז ג' )ונ"ל שאותן שאין להן ממשלה נקראים ערב זעיר ובת"ז נ' ז' ב' כתב ישמעאל ועשו הם סובין ומורסן (עי' ת"ז נ"ג א' מ"א ב' ר"מ מ"ח א') וע"ר הם שאור שבעיסה וע"כ צריך לבער חמץ בע"פ מו' שעות משום שהם עשו את העגל בשש והם גרועים מעובדי כוכבים שישראל נמשכין אחריהם ממה שרואין שהשעה משחקת להם וכמש"ל בהערה ב' פ"ב וזהו סיבת אריכת הגלות" וכן עוד שם סעיף ח:"הוא מערב רב הקופצים להורות וליטול עטרה".

[37] ויקרא רבה פרשה פט סימן ג : "ואמר ר' ישמעאל בר רב נחמן עשרים לששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הדא הוא דיכתיב לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה"

[38] ראו פסיקתה דרב כהנא 'ויהי בשלח' סימן ח   יזשפת אמת פרשת בשלח תרמ"ו

[39] בראשית כה יז: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו. רש"י שם: ויגוע - לא נאמרה 'גויעה' אלא בצדיקים (ראה ב"ב טז , ב).

[40] מניטו הרחיב על כך בהזדמנויות רבות. ראו לדוגמה בסוד מדרש התולדות כרך 8 הערה 166 :" כדי לחדד נקודה זו, אזכיר שממד מרכזי בזהות שלנו הוא הממד של ממלכת כהנים. משימה זו יכולה להתבצע בשני דרכים: אם זוכים, בכבוד ובתפארת ואם לא זוכים בשעבוד ובעינוי. הצורה בה משימה זו מתקיימת תלויה בזכות שלנו. לא עצם המשימה. ואם אני מזכיר את הנושא הזה, אסביר גם את דברי התפילה ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו״. רבים חושבים שהמשמעות היא בגלל חטאינו וזה לא מדויק. צריך להבין את המילה מפני כלפני, כלומר עוד לפני חטאינו גלינו מארצנו. מדוע? כי היה צורך במימוש המשימה של ממלכת כהנים. בשלב מסוים בהיסטוריה שלנו, יש צורך להימצא בחוץ. זה מה שהיה וזה נגמר (מתוך שיעורי הרב על הומניזם ומסורת)."

ראו זהר עם פירוש אור יקר פרשת שמות שער א סימן ג :

הזהר: ואלה שמות בני ישראל ר' חייא פתח אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאב למטעמותיו אל תלחם את לחם רע עין בגין דנהמא או הנאה דההוא בר נש דהוי רע עין לאו איהו כדאי למיכל ולאתהני מיניה דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי אמר ליה רבי יצחק והא גזירה אתגזר א"ל כולא איהו כדקא יאות דהא לא אתגזר דהא לא כתיב כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים אלא בארץ לא להם ואפילו בארעא אחרא"

ובפירוש אור יקר שם : דאי כד נחתי ישראל למצרים בירידה אמיתית כשאכלו בלא כסף ובלא מחיר כי בפעם ראשונה ושניה שהביאו כסף שברם לא שייך הכי לא אשתבקו ולא אעיקו ירצה הם לא ירדו אלא לגור לא אשתבקו ונשקעו שם ולא אעיקי כמו שנחשב להם מיום שנולד יצחק ועבדום וענו וכר בערך שלא היו שקטים ושלווים כן יחשב להם ישיבתם בארץ לא להם בערך שהכנעני אז בארץ אם כן לא יעיקון לון מצראי ולא ירדו בעמקי החיצונים כמו שירדו בתוך הקליפות מפני ששלטו בהם על יד שאכלו מלחמם והיינו אומרו אפילו בארעא אחרא וכיון שארץ אינה מחייבת א"כ היה אפשר בארץ ישראל והיה בה נתינת התור' והיה משרע"ה בארץ ישראל ולא היו יוצאים עוד בגלות.

וראו עוד בפירוש אור יקר על פרשת ויגש :"ועתה אילו לא נמכר יוסף למצרים שמא לא היו גוליום למצרים כלל והיה גלותם בארץ .....ומעתה נראה שאפשר שלא יגלו למצרים אלא ישיבת הארץ ייחשב להם לגלות..שאלו זכו היו מצטרפים בארץ שצרוף ארץ ישראל הוא דבר חשוב מאד ומעתה ישא קל וחומר הנגלה בארץ כמה חשוב צירופו יותר מצירוף כור הטומאה הרצוצה ויהיה ממש או צירוף תחת רשות החיצוני או צירוף תחת הקדושה".

וראו גישה דומה בתורת הנגלה בתוספות על מסכת שבת דף י עמוד ב:" 'שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים' ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל שנים"

[41] ישעיהו ב ב-ד :" והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה בראש ההרים...ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנן מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"

[42] במילה 'להיגלות', יתכן להסביר את כוונת של הרב כ"לצאת לגלות", ועל פי ההקשר במשפט, לתפקידה של הגלות שהוא לגלות, להתגלות – "לתפקד כמחנך". והשווו מהר"ל גור אריה בראשית ט א: "בלשון ויתגל הגלות לפי שאין הפרש בין גלות ובין גלוי כי מי שהוא גולה ממקומו יצא מהסתרו ונראה במקום אחר".

[43] הגדה של פסח, ספרי על ספר דברים, כו ה. וראו חסד לאברהם מעין א נהר יא: בירידת יעקב ובניו למצרים במלכות יוסף הצדיק ואין ספק שירידת יעקב למצרים היתה ירידה של גלות והתחלת השעבוד אמנם הצדיקים הקדושים שהם בעלי הבית העליונה שהיא השכינה והם בניה שאין גלות שולט בהם ואין ספק שירדו שם לסוד הגלות כאשר יתבאר אמנם צדקת יעקב ובניו מכניעים כח הקליפות ומאירה השכינה בחוצה לארץ עד שלא היה כח בחיצונים לשלוט בהם ולא היו החיצונים שולטין בהם שאין כח בחיצונים לשלוט בהם והוא כעין הצדיקים כשחולפין דרך גהינום שאין אור גיהנום שולט בהם ומה לי זה ומה לי זה הכל ענין אחד כי אין אור גיהנם ולא חיצונים שולטין בצדיקים ולכן כשנכנסו ישראל במצרים נצטנן האש של גיהנם ונחלש והחלישו כח הגלות ונכבה וכיבו אש של החיצונים ואדרבה הם שלטו במצריים מפני שהדין כך הוא אל השכינה כאשר היא מתלבשת בקליפות אין הקליפה שולטת בה ח"ו ואדרבה היא שולטת עליהם ולכן כשירדו הצדיקים אלו למצרים והיו דבוקים בשכינה אדרבה הם שלטו בחיצונים והכניעם יוסף וכל הדור ההוא מפני שזכותם וטהרתם ונקייתם רחוקה מאוד מזוהמת הגלות וקרובים הרבה למדרגת הקדש ולכן לא שלטו בהם המצריים עד שעמדו שם ומתו כל הצדיקים כלם צדיקי עולם שהיו דבוקים באצילות והולידו הבנים בנים מן אותם הנשמות המגולגלות ןהתחיל אז הגלות לשלוט בהם".

[44] והשוו פתחי שערים נתיב פרצוף ז"א: יותר והם ג זמנים של חגלות בתחלה עד שמתו השבטים שלא היה להם שום שיעבוד רק שחיו בארץ לא להם והזמן הב' אחר שמת כל הדור ההוא והוא זמן העבדות והוא עלייתם למדור האמצעי ואח"ב בסוף ימי הגלות אז היה זמן קושי השיעבוד ביותר כמ"ש ויהי בימים הרבים וגו וימת מלך מצרים וגו ייאנחו וגו' והוא נגד מדור העליון שעולה שם הולד שע"ז אמר השי"ת לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם בחי' ב ועבדום בחי ג וענו אותם וגו ".

[45] מישהו מהקהל ניסה כנראה לשאול שאלה

[46] נשמע גם כמו 'מילים'. על המילה הזו בהקלטה, שהיא בעלת משמעות רבה, התקיים דיון ארוך, שבו התייעצתי עם מספר תלמידי מניטו. לבסוף הכרעתי לפי הרוב ולפי ההקשר ההגיוני.

[47] ההקבלה של היחס בין ישראל והאומות כיחס בין אור וכלים או יושר ועיגולים מוסברת בפירוט ב'פתחי שערים' נתיב עיגולים ויושר פתח ג-ח. וכן ראו פתחי שערים נתיב הצמצום שערים ב ו ג.

לצפייה בחלק השני של הסרט - לחץ כאן

מניטו: קודם כל יש קצת שוני בין - הגלות של היהודים שחיו בהיסטוריה מנותקים מהמטרופולין שלהם מכיוון שלא היה להם מטרופולין ועכשיו המצב של היורדים מארץ ישראל היא קצת שוני. אבל המצב של הגלות בדרך כלל, גם וגם זה, הוגדר לפי חכמי ישראל כמצד אי-טבעי. לא נורמלי. ומי שמרגיש בעצמו כבריאה לא נורמאלית בעולם שחוץ ממנו הוא... העולם של המציאות, אז זה... קשה כמוות.

מראיין: מכל מקום - הגלות הסתיימה? היום כאשר עדיין רוב העם היהודי נמצא מחוץ לגבולות ישראל, הסתיימה הגלות?

מניטו: מרכיב אחד מהגלות, מהמצב של הגלות חדל בלי שום ספק. זה דווקא המצב של היסטוריה, של עם מפוזר, צמוד לארצות הנכר, בלי מטרופולין שלו -זה חדל להיות. וגם המצב הגלותי של יהודי התפוצות עכשיו השתנה במשהו. מכיון שקמה מדינת ישראל. ויש להם יחס במציאות לאומה שלהם. רוב העם היהודי נמצא עוד מחוץ לארץ ישראל. אלב הוא שייך לגלות של הבית השני שלא חזר. בימינו אנו - בהתחלת התקופה של הבית השלישי נאמר. אני לא מתכוון לבית המקדש השלישי, אלא לבית ישראל השלישי ו... הם נמצאים )אם אפשר לתאר את זה ככה( במצב פרודקסאלי מאד. הם הגולה של הבית השני. שציפו ל... שיבת ציון...

מראיין: כשאתה אומר "הם" למי אתה מתכוון? ליהודים מהתפוצות של התפוצות שלא עלו לארץ. אני לא מתכוון ליורדים מארץ ישראל. הם נמצאים במצב, אולי אנכרוניסטי נאמר, במשהו. פרהיסטורי מכיוון שכבר הבית השלישי - מתחיל בתקופה שלו. אז - היורדים מארץ ישראל הם הם - התפוצות של מדינת ישראל. קהילות של היהודים - אולי צריך קצת זמן, כי אנחנו חיים בזמן מעבר, הם צריכים לתקן את היחס שלהם למדינת ישראל מבחינת - "תפוצות של מדינת ישראל" ולכן - יורד הוא קצת יותר שייך לישראל מהיהודי שאף פעם לא עלה.

מראיין: אבל בכל זאת, אין לשכוח, גם כשמזכירים שהגלות נכפתה על ישראל כעונש, ניתנה כעונש, הוא היה צריך לרצות את העונש על חטא שהוא עשה. אין לשכוח שבגלויות של ישראל יש... היו גם תקופות... תור הזהב בספרד היו תקופות טובות. האם זוהי... כל זאת גלות אחת? תור הזהב בספרד, ו... ותקופת האינקוויזיציה בספרד?

מניטו: כן. בעידן של גלות, נאמר, יש תקופות שאפשר לומר שהיה טוב לעם ישראל ב... כמו יוסף במצרים.

מראיין: לפחות לפרטים בתוכו

מניטו: כן. גם לקהילות רבות. ושני דברים פה: יש לנו כבר דגם בסיפורי התורה. זה הסיפור של יוסף במצרים. יש לו תקופה שהוא... אפשר לומר בית הסוהר - זה מחנה ריכוז, כן? יש לו תקופה שהוא יושב על כס המלכות. הצד השלילי של ההיסטוריה של הגלות, הוא ש... אין שום יוצא מן הכלל! מכל מקום - זה מסתיים בשואה. זה מסתיים בחורבן. מי שהולך ל... נוסע לאיזה מדינה כמו למשל - ספרד, השנה זה השנה של הרמב"ם אז - הוא רו...

מראיין: אתה היית בעצמך עכשיו לא מזמן שם. כן.

מניטו: כן. הוא רואה בעצמו את הכישלון של ההיסטוריה של התקופה ההיא שנקראת: ההיסטוריה של היהודים. היתה תקופה ראשונה: עם ישראל היה "העם העברי" תקופת התנ"ך. אחר כך - באה התקופה השנייה: של היהודים, היורשים של עם ישראל- של העברים. ועכשיו אנחנו מתחילים אולי תקופה... אני משוכנע מזה - תקופה שלישית של ההיסטוריה - של ]התקופה] ה"ישראלית". כן. אז - כשאנחנו מסתכלים ל... תקופה של ההיסטוריה של היהודים, ההרגשה הכי בולטת זה: הכישלון התמידי. כאילו יש איזה מין פטאליות לא יודעים לנתק את עצמנו מהעולם החיצוני בזמן הנכון. דווקא...

מראיין: וזה נכון גם לתקופתנו שלנו?

מניטו: מפחד שכן. כי - אותה סימביוזה. אותה הצמדה ליהודים של חוץ לארץ לנוף התרבותי, החיצוני, ‎היא מצליחה. היא מתחילה להצליח באופן... פורה!

מראיין: כלומר - אתה גם צופה תוצאות הרות אסון?

מניטו: לא לא צופה. מפחד. מכיוון ש... אם בהיסטוריה שלנו יש משמעות, יש משמעות ומי שמאמין במקרא ובנבואה מבין שיש משמעות. אז - חוק ש... חוק היסטורי שאין לו יוצא מן הכלל זה חוק מסוכן מאד! צריך להיות ער, ולהיזהר מהתוצאות...

מראיין: אבל יש שם משהו פטאלי במה שאתה אומר. אם זהו חוק, ואם אנחנו... אם אתה מאמין בחוקיות, אז אז אתה גם אינך יכול למצוא דרך להימל...

מניטו: כן.

מראיין: לשנות את החוק.

מניטו: כן. אז איפה מוקד הסיבה? כן? ההסבר שגלות זה עונש זה הסבר שקיים בהרבה מקורות, אבל... זה לא אולי ההסבר הכי יסודי. אחד מגדולי חכמי ישראל, המהר"ל מפראג, חזר עד שורש הזהות שלנו בזהות של האבות והוא גילה את זה, בעיקר בספר גבורות ה' גם בספר נצח ישראל שהוא... כתב דווקא על תשעה באב. שבזהות שלנו יש איזה נטייה לאוניברסאליות של העולם החיצוני שמסביר את התופעות החוזרות ש... נטייה לגלות! נטייה לצאת ל... אצל האבות זה לא חטא. אצל האבות - זה ממש מידה טובה, אולי קצת מופרזת. אנחנו מונוטאיסטים מאברהם אבינו, מונוטאיסטים בהחלט. ולכן - אם כך - יש ערכים בעולם החיצוני, ואנחנו אחראים עליהם גם כן. זה ה... המימד נאמר - החיובי ביותר אולי... לפי דעתי אולי - אבסטראקטי, מופשט של הנטייה האוניברסאלית. אבל לאמתו של דבר, לאמתו של דבר יש עוד מימד אחר. זה מה שהמקרא קורא: "סיר הבשר" ואי אפשר להכחיש את זה. ולכן - זה הופך להיות קוסמופוליטיות! ולאו דווקא אוניברסאליות. ולכן - כשהתופעה ההיא הנטייה היא מתגלית אצל צאצאי האבות, זה לא אומר שבאמת זה כמו אצל אברהם, או יעקב אבינו מידה טובה אפילו שהיא מידה מופרזת "מידה מופרזת" זה לא כל כך טוב. זה מגלה איזה נטייה איזה ספק בזהות שלהם כעם... [?] מיוחד כעם ישראל מיוחד.

מראיין: אם אתה, במישור הזה, בנקודות הזהות הזו של הגלות, אתה מוצא איזה שהיא השוואה בין תקופתנו שלנו לבין תקופות ידועות בהיסטוריה של העם היהודי?

מניטו: תשמע - במידה מסוימת כן. אנחנו חיים תקופה דומה מאד להתחלת תקופת הבית השני. כי... גם באותה תקופה היה ישראל על ארצו זה לא היה קל... כמו... אצלנו זה לא קל. כן? והיתה גם כן עוד איזה מין גולה אנכרוניסטית שהיתה גולה של הבית הראשון שלא חזרה בימי עזרא ונחמיה. אז - השאלה עכשיו זה מה טיב הקשר בין הגולה דאז והמדינה של עכשיו. הכוונה - הגולה שהיתה דרך 0002 שנה, וזה ארוך מאד! ואע"פ שצריך זמן לעם שלם כדי לעדכן את עצמו, האם אנחנו חיים בהתחלת התקופה וחלילה וחס - זה יגיע לאיזה מין משבר, או - האם אנחנו חיים דווקא בסוף תקופה שכזו. זאת אומרת ש: עם שחי מחוץ לארץ ישראל, מחוץ למדינת ישראל, צריך פעם להחליט על איזה עדכון אמיתי, החלטי, של הזהות שלו כלפי עם ישראל היושב בציון.

מראיין: אתה יודע שהשאלה הזאת, אולי מפחיד לשאול אותה, של התשובה שאתה צפוי לקבל. האם אנחנו עומדים לפני, או אחרי?

מניטו: לכן יש מידה מן המידות שהיא מידה של אריכות אפיים. צריך סבלנות. וגם סובלנות. אבל ההיסטוריה היא איננה סובלת יותר מדי... אריכות זמן. בבחינת יחיד אפילו בגולה, אפילו בארץ ישראל, כל אחד והגורל המיסתורי שלו. מבחינת ההיסטוריה של כלל ישראל אני דווקא מאד אופטימי. כי 0002 שנה זה ארוך מאד! ופתאום - מצב שונה לחלוטין! אז זה חיובי לגמרי.

מראיין: תודה רבה לך הרב אשכנזי כבר הזכרתי כאן שבכמה קהילות מוסיפים בשנים האחרונות קינות מיוחדות לזכר הנספים בשואה מוסיפים אותם על קינות תשעה באב.

תמלול: איתי קולין