תורה לשמה - השם הוא גילוי הרצון

אז אני מקווה שאני אצליח לדבר, יש לי שוב בעיות עם הקול. אבל אם אני זוכר, גמרנו את הסוגיה של “תורת חסד”, כן, בשיעור הקודם. זהו. זאת אומרת זה הסוגיה של מסכת סוכה[1] והגענו פה, בדף לא' (מהדורת האחים האניג) בעמוד הראשון, "ואף אם למד לשמה." אז, הסוגיה בסוכה הייתה על הפסוק של: "פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה"[2] ולמדנו את הפירוש של המהר"ל שחסד זה להשפיע על הזולת וזוהי ההגדרה של השכל הפשוט. השכל האמיתי הוא משפיע, החומרי הוא מקבל. זה מה שלמדנו בשיעור הקודם ולכן, שתי הסברות יש להן אותה משמעות. כי מעצם השכל, מופיע החסד. כי החסד מופיע מהשכל. זה מובן, כן. ולפי סדר המידות, בינה מתפשטת מהחוכמה ומהבינה מתפשט את החסד. זוכרים את זה, כן? טוב. אז נמשיך קצת בקטע הבא.

המשך קריאה: "ואף אם למד לשמה"

וזה ההקבלה בין תורה לשמה, תורה אמיתית – זה השכל האמיתי, ותורה אמיתית, מכיון ששכל אמיתי זה נטייה לחסד, זה תורת חסד. אבל הוא מוסיף, ואף על פי שלמד לשמה.

המשך קריאה: "ואף אם למד לשמה, צריך שילמד לעשות"

טוב, זה לקח פשוט. "ללמוד וללמד לשמור ולעשות" עד "ולקיים".[3] אין קיום לדברי תורה אלא דרך עשייתם. אם אפשר להבין את זה ככה.

המשך קריאה: "ולא שתהיה התורה לשמה מבלי שיבקש לעשות"

אז, פה יש שאלה, נאמר, תאורטית. האם קיים דבר כזה, תלמיד חכם שרוצה ללמוד לשמה, בלי כוונה לעשות, לקיים מה שהוא למד? מבינים את השאלה? איך אפשר להסביר את זה? אם כבר, הכוונה שלו זה ללמוד לשמה. ומה זה תורה לשמה? למדנו שזה, כל התורה כולה היא שמו של הקב"ה – "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-לוקינו".[4] והשם זה הרצון. התורה זה גילוי שמו של הבורא, זאת אומרת רצון הבורא לבריאה שלו, לעולם שלו. זה למדנו הרבה פעמים בצורה זו או אחרת. זוכרים את זה, כן? אולי אני אחזור לזה.

"ואדעך בשם" – תורת משה ותורת השם (ה'). קבלת התורה

יש ביטוי במקרא: "ואני אדעך בשם".[5] מה זה להודיע למישהו אחר את השם? טוב, במקרה הזה, זה הקב"ה שאומר למשה רבינו: "ואני אדעך בשם." הפשט הוא, שמשה רבינו קיבל את דעת ה'. מי זה ה'. שהקב"ה ימסור למשה דעת של שמו של הקב"ה. שמשה ידע את השם. זה מובן, כן? ויש עוד פשט, שגם השם של משה, זו תהיה הדעה של הקב"ה. בשם של משה. כי, כשאנחנו אומרים "תורת משה" - זה תורת ה' דרך משה רבינו. זה מובן? ולמדנו את זה פעם, כי אותיות משה זה אותיות השמ למפרע.[6] כי משה הוא בית קיבול לגילוי התורה. "משה קיבל תורה מסיני".[7] ולכן, מצד הבריאה, גילוי השם, זה דרך משה. זה מובן? טוב, זה קצת קבלה, אבל אפשר להבין את זה באופן פשוט. וכשאני מכיר מישהו, משהו בשמו, מה אני מכיר בזה? למשל, איזה מישהו נקרא אברהם. אני מכיר את שמו. אף על פי שאף פעם לא ראיתי אותו. לא הכרתי אותו במובן של לדעת מישהו. אז מה אני מכיר? מה אני יודע כשאני יודע את שמו? אומרים, מדברים עליו, מדברים על מישהו ששמו אברהם. ואני מיד תופס במי מדובר. מה אני מוצא בזה? הצורה שלו?הצלם שלו? מה אני מוצא בזה?

תשובה מהקהל (ר' יהודה נקש ז"ל): לפי הדוגמה, מעשיו.

הרב: לא. זה לא מספיק.

תשובה מהקהל: הנוהגים.

הרב: התנהגות, נאמר. אני מכיר איך הוא מתנהג כשמחליט על התנהגות זו או אחרת. סוף סוף, בעומק הדברים, אני מכיר את רצונו. איך הוא בוחר, כשהוא מחליט לעשות מעשיו, לעשות דבר זה או אחר. איך הוא רגיל לרצות. כך אומרים? לרָצות. לרצות. אני מכיר את הרצון שלו. "ומלכותו קיבלו ברצון".[8] אז זאת אומרת, אני מחליט להתנהג לפי רצונו של הבורא. זה המובן של להתנהג לפי התורה. כשהקב"ה גילה התורה, גילה רצונו. וזה נקרא שמו. המקובלים הסבירו יש מקור בשל"ה[9], אבל המקור הראשוני בזוהר, שהמילה "שם" בגימטריא "רצן".[10] זה אותה גימטריא? "שמו", "שמו" זה "רצון".[11] ורצון זה אותיות צנור. השם זה הצינור שהוא האמצעי שדרכו הקב"ה מגלה את שמו, רצונו[12]. זה צינור. ולפי הביטוי הידוע "הוא ושמו אחד".[13] יש אחדות בין "הוא" שאי אפשר להשיג אותו מבחינת "הוא", זה רק ברמז. "ברוך הוא וברוך שמו". אבל "הוא ושמו אחד". והשל"ה מסביר את זה גם לפי צורת האותיות[14]. המילה "הוא" זה אותיות הוא ושמו אחד. הא, וו, אלף. הוא ושמו אחד, זה "הוא". אז אין לנו תפיסה ב"הוא" בעצמו יש לנו תפיסה בגילוי רצונו, זאת אומרת בשמו. ובשיעור הקודם למדנו כבר את מה שאנחנו אומרים בתפילה: "אתה קדוש ושמך קדוש".[15] ולכן, יש לנו קשר, יחס, עם "הוא", רק ודווקא דרך שמו. אתם זוכרים שהמפרשים, זה במדרש ורש"י בעיקר מביא את זה, מסבירים כל פעם שיש לי, לה', כן, אז מפרשים כשמו. למשל: "ויקחו לי תרומה"[16] : "לי" - לשמי.[17] ולכן המשמעות, אם אפשר להבין את זה בעמקות, הפירוש של "לשמי" זה לשם שלי. לשמי – לשם שלי. כי אין לנו, יש לנו פה איזה מין סכנה עדינה של עבודה זרה. לעבוד את שם ה', כאילו זה נפרד ממנו. הייתה עבודה זרה כזו בימי בית שני. כשהיה מגע עם הפילוסופיה הקדומה, היוונית הקדומה. היה להם איזה מושג של "סופיה" – החוכמה. שזה כאילו אליל בפני עצמו, כן. מה הצד של אותה עבודה זרה? ש"סופיה", חוכמה, לפי ההבנה של הפילוסופים, זה איך אומרים את זה בעברית? זה בלתי פרסונלי. יש ביטוי בעברית. מה? Impersonnel , זה בלועזית. [צחוק].

פילוסופיה – "מה", נבואה – "מי"

טוב, תפסתם כבר, כן. כי ה"סופיה", החוכמה, איננה מדברת. כשהפילוסוף שואל שאלות ל"סופיה", לחוכמה, הוא יודע בעצמו, שהוא הוא, המשיב. שזה לא החוכמה שהיא מתגלה לו, אלא הוא מגלה מה שהוא מגלה, מעצמו. ולכן, כל חוכמת הפילוסופיה זה אך ורק חוכמה של שאלות. אין תשובות בפילוסופיה, כן. וכך אומרים הפילוסופים, שאלות של פילוסופיה, כן. כי כשמשיגים את החוכמה, אז לא משיגים דבר, פשוטו כמשמעו. כי החוכמה כשהאדם שואל, מבקש, כשזה בא מלמטה למעלה, החוכמה היא שתיקה, כן. ולכן, זה ידוע, כן. חוכמה זה שתיקה.[18]

הערה מהקהל (ר' יהודה נקש ז"ל): "והחוכמה מאין תימצא"[19]

הרב: לא. זה פסוק אחר, זה נושא אחר לגמרי. אחר כך אולי נתייחס לזה. אבל זה עניין אחר. מה שאני רוצה להסביר זה ההבדל בין הנבואה וחוכמת הפילוסופיה, או החוכמה במובן של הפילוסופיה. שהנביא שומע דברי א-ל. מישהו מדבר לנביא, דרך החוכמה, אבל מישהו מדבר. והכיוון של הפילוסופיה "אין אומר ואין דברים."[20] זאת אומרת שהפילוסוף עצמו שואל ומשיב. זה מובן? כן. ולכן, אני חוזר לנושא שלנו. תזכירו לי מאיפה יצאנו, מה הייתה השאלה?

תשובה מהקהל: להכיר את השם, "ואדעך בשם".

הרב: כן, כן."ואדעך בשם", כן. ולכן כשאנחנו אומרים כי כל התורה כולה היא שמו של הקב"ה, זה שמו של מישהו שמדבר. זה לא חוכמה בבחינת "מה" אלא חוכמה בבחינת דברים של "מי" שמדבר דרך החוכמה. ההבדל זה מובן, כן? ולכן יש מישהו שמתגלה. אז אין לנו תפיסה בעצמותו. זה למעלה מכל תפיסה, כן. אבל יש לנו תפיסה דרך הבנה, ידיעה, של גילוי רצונו. מה שאנחנו מכירים במושג דעה, לדעה את ה', זה הרצון שלו. ולכן, כל מה שאתם אמרתם – אנחנו מכירים את המעשים, את הפעולות, זה נכון, אבל צריך להבין שיש איזה מושג כולל של כל המעשים, כל הפעולות, דרך ההתנהגות, האופי של הרצון. אולי זה יותר מדויק, האופי של הרצון. אז כשאומרים, כשאני שומע שם של מישהו, מה אני מכיר בזה? מה אני תופס? זה האופי של רצונו. וזה נקרא שמו. וזה הדעה הכי עליונה שאפשר להשיג ממישהו. ומי שתופס אותו תוכן של דעה, איך הוא מתרצה, אז הוא יכול להתפלל. הוא יודע מה לבקש. זה מובן? טוב. ואז אנחנו חוזרים לנושא שלנו. אז מה העניין פה? תלמיד חכם, שיודע כשהוא לומד תורה לשמה - הוא לומד רצון הבורא. רצון הבורא לפי מה שאומר הפסוק: "אשר ברא א-לוקים לעשות".[21] אז זה קשה להבין, איזה מין תלמיד חכם לשמה זה, שהוא רוצה ללמוד ולא לעשות ולא לקיים? מי יכול להסביר את זה? אז אנחנו חוזרים להתחלת השאלה. אתם יודעים שבגמרא אין שום הווא אמינא פסול. כל הווא אמינא בגמרא הוא אמיתי. זה לא סתם, אם הגמרא מציינת מקרה שכזה.

משמעות הלימוד לשמה

תלמיד חכם אמיתי שהוא רוצה ללמוד לשמה, והוא לא חושב לקיים, הוא לא חושב לעשות, אלא רק ללמוד. מי יכול להסביר את זה? אם הבנתם את השאלה זה העיקר, כן. השאלה מובנת? למי יש תשובה?

תשובה מהקהל: הלימוד שלו זה העשיה, בדרגה שלו.

הרב: זה קצת חסידי. אבל זה עוד לא התשובה. כי הלימוד שלו זה עשיה באיזה מובן? הוא עושה משהו, הוא לומד. אבל אנחנו מדברים על לימוד לשמה. ולימוד לשמה, ברור שזה לקיים, לעשות. לעשות מה שהתורה רוצה, מה שהתורה מבקשת ממנו. ונראה אחר כך על איזה פסוק יש לו סמך בנושא הזה, "ולמדתם ועשיתם".[22] נראה את זה מיד. ולכן, קשה לתפוס איזה מקרה זה. תלמיד חכם אמיתי יודע שאם אני לומד פסוק שאומר למשל: "ששת ימים תעבוד ובשביעי..."[23] טוב, אז צריך לקיים את זה. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת." חוץ מהמימד של המשמעות. אולי בקצרה אני אסביר את זה: אם ישראל שומר את השבת אז הקב"ה עושה השבת בעולם. איזה שבת? שאחרי ששת ימי הבריאה, המעשה, סליחה, "שבת וינפש."[24] זאת אומרת, חוק נתן לעולם כדי שיהיה בסיס לבחירה של האדם. אז העולם התהפך מבריאה לטבע. אם אין טבע, מבחינת החקיקה של החוק. אם אין טבע, אני מחפש פה איזה מושג, מסודר, אז אין בסיס לבחירה של האדם. אם הדברים בעולם משתנים כל רגע, אם אין להם חוק, מה שאנחנו מגדירים חוקי הטבע, אז אי אפשר למצוא בסיס לכח הבחירה של האדם, מכיוון שאדם לא יכול לדעת מה יתרחש בעולם ברגע הבא. ולכן, הוא לא יכול להגיב, הוא לא יכול...זה מובן, כן? ולכן אין שבת בעולם אם האדם לא שומר את השבת.[25] זאת אומרת, התוצאה של, וזה הברית, אות היא, אות ברית, ביני ובין בני ישראל. אם ישראל מקיימים את השבת אז יש טבע בעולם, ואם לאו יש תוהו ובוהו. וזה מעיקרי האמונה. זאת אומרת שהמצב של העולם הוא התוצאה של ההתנהגות של האדם. האדם המודרני לא מסוגל לתפוס את זה. בשבילו זה דבר של אמונה. אבל צריך להבין שבתקופת הנבואה היו רואים את זה. כשהמצב של גם בשמיים גם על הארץ, המצב של חוקי הטבע היה תלוי בהתנהגות המוסרית של האדם. ובכל הדתות היו יודעים את זה באותה תקופה. אתם זוכרים מה שאומרת המשנה: "דע מה למעלה ממך."[26] הפשט, זה "דע מה למעלה ממך" אבל לפי החסידות[27] וזה בא מהזוהר[28], - דע מה שיש למעלה - בא ממך. זה התוצאה של ההתנהגות שלך. זה מובן, טוב. ולכן, שוב, אני חוזר על העניין: מי שלומד תורה, ותורה זה גילוי רצונו של הבורא להתנהגות של האדם, אז ברור שהכוונה שלו זה לעשות, דאם לא כן, זה לא נקרא לשמה. זה סילוף. זה לא רציני. אז מי יכול להסביר את זה? איזה מין תלמיד חכם אמיתי, בכוונה טובה, ושרוצה רק ללמוד? וההשלכות של אותו נושא הן רחבות מאד. לא מסוגלים להסביר את זה?

תשובה מהקהל: אני לא יודע אם זה תשובה, אבל יש איזה חידוש של הרב קוק שבאורות התורה,[29] הוא רוצה להסביר שהגדולה שבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע",[30] זה: הנעשה זה בא לומר – אנחנו כבר מקבלים את העשיה. והנשמע אחר כך, הכוונה שהלימוד תורה שלנו הוא באמת לשמה, כיון שאת העשיה של המצוה כבר קיבלנו על עצמנו. כך שהלימוד הוא כל כולו אך ורק לשם הלימוד ולא במטרה שהיא בעצם, גם לעשות יש בזה פגם מסוים שזה יכול להיות לא לשמה.

הרב: לפי דעתי מה שאתה מצטט פה זה קצת קשור לעניין שלנו, כן. קצת, לא כולו. מכיוון שההסבר פה הוא שקודם כל הכוונה צריכה להיות לעשות. ואז אם כל הזמן שלך אתה רק לומד, אין לך פנאי כדי לעשות. לפי העניין הזה אצל הרב קוק, ואני שמעתי מפי הרב צבי יהודה זכרונו לברכה, פשט יפה על זה. אמרו במעמד הר סיני אמרו: קיבלנו מתנה. שמענו בלי שעשינו שום דבר כדי לזכות בזה. אבל עכשיו, נעשה ודרך הזכות שלנו, נשמע שוב עם זכות לשמוע. תפסת את הכלל פה, כן? יתכן מאד שזה הפשט האמיתי. "נעשה ונשמע". כל עוד ששמענו בלי זכות, זה רק מתנה. אין קניין תורה. כדי שיהיה קניין תורה, ברור שזה מעשה הלימוד שמקנה את התורה. אבל צריך לעשות משהו לקבלת רצון התורה עצמה, לשמה, כדי לזכות בזה. והשמיעה השנייה אחרי המעשה היא קניין ולאו דווקא מתנה. ותזכרו את זה. זה כל התהליך בלוח הזמנים בין מתן תורה בשבועות וקניין תורה בשמחת תורה. [31] מתן תורה זה לפני העשיה. שמחת תורה זה אחרי העשיה. יש עוד מימדים בנושא[32]. זה מובן? טוב, אז נחזור לעניין שלנו. עוד לא תפסנו את הכוונה. מה שאתה אמרת זה קצת קרוב לנושא, כן. מכיוון שכבר התלמיד חכם הזה, שמתמסר ללימוד, זה בטוח שהוא עושה. מכיוון שאמר: "נעשה". אבל פה מדובר במי שלומד בלי כוונה לעשות. אתה מבין את ההבדל? כן. אז אולי נשתמש באיזה חלק של הדברים שאתה אמרת. יש אנשים כאלו שהם כל כך במדרגה עליונה באהבת התורה, שמפחדים שאם עוזבים את הלימוד כלימוד, כדי לעשות, אז יורדים ממדרגה. יורדים מעולם האמת, לא במשמעות של בית הקברות, כן. מעולם של ידיעת האמת ,לעולם של התגשמות האמת בעולם התחתון. זה ירידה. ולכאורה זה פרדוקסלי. לדעתם זה חטא לעזוב את הלימוד, אפילו לעשות. מספרים בגמרא[33] איזה סיפור, על רבי יהודה הקדוש שהיה מלמד תורה בלי הפסק. אז שאלו את בנו מתי הוא קורא קריאת שמע? היה רק מלמד, רק מלמד – בלי הפסק. אז התשובה הייתה כשהגיע זמן קריאת שמע, אז הכוונה שלו, היה שם את ידו על העיניים, כדי לכוון על ייחוד ה' באותו פסוק שהיה מלמד. זה מין מדרגה של ידיעת התורה, כה עליונה, שאפשר לייחד שם ה', דהיינו לקיים מצוות קריאת שמע, על כל פרט שהיה לומד. אצלנו, מכיוון שאנחנו תחתונים מן התחתונים, אנחנו צריכים פסוק מפורש: "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד" כדי לכוון ייחוד ה'. אז, תלמידי חכמים גדולים, והדוגמה פה זה רבי יהודה הקדוש, בכל פסוק שיש, בכל משנה, אפילו באיזה קטע של רש"י, הם יכולים לכוון איפה ייחוד ה'. "בראשית ברא א-לוקים" הם מבינים את זה לפי קריאת שמע. כל קטע של תורה, כל חלק של התורה. תפסתם את העניין, כן? זאת אומרת, סליחה?

שאלה מהקהל (ר' יהודה נקש ז"ל): סליחה, לא הייתה איזה גישה כזאת אולי אצל המרגלים?

הרב: טוב, נגיע לזה. נגיע לזה. יפה, יפה. דילגת אבל זה קשור. זה קשור. לא בדיוק אצל המרגלים אלא דור המדבר בדרך כלל, דור המדבר. זאת אומרת, להגשים מה שאנחנו תופסים בלימוד כלימוד, להגשים אותו במעשה, זה ירידה. זה חטא. זה בבחינת חטא. ולכן עוזבים את החיים וחיים כאילו אינם חיים בעולם, אלא רק קשורים לתורה כתורה. ופה הצד הפרדוקסלי לכאורה, כן, שתלמיד חכם אמיתי זה לא מי שמחפש כבוד - אני יודע, כן. זה פילוסופיה. לא, תלמיד חכם אמיתי. והוא הגיע למדרגה כל כך גבוהה שלחשוב על להפסיק את הלימוד כדי לקיים אפילו תפילה, זה חטא. משהו דומה לזה. אני קושר שני עניינים שאין להם יחס ישיר, אבל זה נראה לי שזה דומה. מיד כשגומרים את צום יום הכיפורים מתחילים "והוא רחום יכפר עוון".[34] זאת אומרת, גמרנו בשעת הנעילה, והכל קדוש, ומיד "והוא רחום". איזה עוון? תפסתם את העניין - העוון של להפסיק בקדושה של יום הכיפורים. העוון של אותה ירידה. יש הסבר יותר ידוע ש"כל ישראל ערבין זה לזה" – אולי מישהו עשה עוון באותו רגע, אז לכן מתפללים "והוא רחום יכפר עוון" – של האחר. אבל ההסבר הראשון הוא יותר עמוק. זאת אומרת, אותו עוון של ירידה.

הערה מהקהל: הוא מקבל קרדיט

הרב: כן, אפשר גם להגיד ככה. ויש הרבה נטיות לזה. למין טיפוס כזה שאיך אומרים, הוא מזלזל בעשיית המצוות מכיוון שללמוד זה מדרגה יותר שכלית, יותר אמיתית – זה טעות. הגמרא שוללת את זה. מיד נראה את זה. יש נטייה לזה בהרבה מישורים של החברה שלנו, אבל זה מוגדר בגמרא כטעות גמורה. זה מובן? אז נמשיך, במסכת יבמות:[35]

המשך קריאה: "ובמסכת יבמות (פרק) בית שמאי רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו אלא תורה"

והגמרא שואלת:

המשך קריאה: "אין לו אלא תורה? פשיטא. אלא אפילו תורה אין לו"

זאת אומרת, כל האומר אין לי רק תורה, הגמרא מסבירה, אפילו תורה אין לו. זאת אומרת, אין מקום לומר יש לו רק תורה ולא זכות של עשייה. במקור אחר, ונראה, זה סמך בגמרא סנהדרין, הגמרא רוצה להסביר, צריך תורה וגמילות חסדים. מי שאומר אין לי רק תורה ולא גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו.[36] זה ההסבר שאנחנו נלמד במהר"ל, מכיון שכפי שאמרנו מקודם, אין לנו יחס להקב"ה רק דרך רצונו. ואין לנו יחס לרצונו, רק דרך עשיית רצונו. למה? ונראה את זה מיד. למה? מכיוון שאנחנו חיים בעולם העשיה. אנחנו חיים בעולם המעשה. זה סילוף דברים לומר שאנחנו רק שכל פשוט. אנחנו קשורים לשכל הפשוט האמיתי, אבל דרך החיים של הגוף. ולכן, מי שאומר, יש לי רק תורה ואין לו תורה קשורה לעשייה, אפילו תורה אין לו. זאת אומרת, התורה שלו לא שייכת. זה לא תורה. אז זה המכשול – להגיע לשיא המדרגה של הכוונה להיות לומד תורה לשמה, זה מנתק אותו לעשייה, אז אפילו התורה שלו איננה תורה. כי הקב"ה גילה את רצונו דווקא בבחינת "אשר ברא א-לוקים לעשות". גילה את רצונו, ורצונו הייתה לדור בתחתונים. רצונו זה קיום התורה. ולכן, פה, זה עיקר הנושא, פה יש מכשול. החשיבות של ידיעת התורה היא כל כך גדולה, שיש פה איזה סכנה לשכוח ולזלזל על הכוונה של התורה לשמה האמיתית שהיא לקיים, לעשות. זה מובן? טוב, אז אפשר להמשיך. כן?

שאלה מהקהל: האם המהר"ל הוא מתכוון גם כן למה שנקרא פלפול?

הרב: זה גם אפשר. זה נושא יותר גס, כן. זה לא עניין של הפלפול פה. העניין של הפלפול, המהר"ל כעס על זה, כן. כי הוא אומר שזה ביטול תורה, הפלפול. יש לו פרק שלם על זה. הוא כעס על זה.[37] ומספרים עליו, כי הוא הכיר את השיטה הספרדית בישיבה של אמסטרדם. וכשלמד אותה שיטה הספרדית, אז הוא החליט לקיים שיטת לימוד שעכשיו בארץ יודעים אותה בשם "שיטת המהר"ל". אבל במהר"ל עצמו זה נקרא: שיטת הספרדים, כן. זאת אומרת, קודם כל מקרא, אחר כך משנה ואחר כך גמרא, ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים. אין מקום לפלפול. מי שמתחיל בגמרא, כל התורה כולה זה רק פלפול. אתם מבינים? ויש תלמידים כאלו שמכירים המשנה רק מתוך הגמרא והפסוק רק מתוך התלמוד עצמו. וזה סדר הפוך לגמרי. אז מבחינה פדגוגית זה מובן שאי אפשר אחרת. כי בלי לימוד גמרא אין בסיס של לימוד תורה, כן. אז מי שלא התחיל בסדר הטבעי של הדברים, קודם כל מקרא, אחר כך משנה, אחר כך גמרא, וכן הלאה, אז יש לו צורך מכל מקום להתחיל גם בגמרא. במקביל גם לסדר שהוא צריך לחזור. זה מובן מה שאני אומר? אבל זה רק פדגוגי. זה סימן של מחלה של המסורת, דרך הזמן. אבל ברור שמי שתופס איזה נושא של תורה, איזה עניין של תורה. מתחיל דרך תוספות, כן, אז הוא לא יכול אחרת אלא כל התורה כולה זה רק פלפולים. וזה ביטול זמן לפי המהר"ל. והוא כעס על זה. פה הוא מדבר על מדרגה עוד יותר גדולה, מי שלומד תורה לשמה כמו שצריך. כלומר, בשיטה הטבעית, שהיא שיטת המהר"ל כפי שאמרנו, כן. והוא לומד רק כדי ללמוד. הוא חושב שלעשות - זה ביטול זמן, כן. התורה היא כל כך חשיבה, חביבה בשבילו שהוא לא רוצה לאבד טיפת זמן כדי לקיים מצוות. אז הוא רואה את היהודים מאמינים מקיימים מצוות, כמו חמורים, כן. זה יש איזה מין גאווה כזאת, כן. ופה, במקור, מיד נראה את זה בגמרא סנהדרין, במקור שמצטט, קיום המצוות, עשיית המצוות זה נקרא גמילות חסדים. וזה נקרא גמילות חסדים מכיוון שמי שמקיים את המצוות, עושה חסד להקב"ה. "עם חסיד תתחסד."[38] זה, לעשות את המצוות זה חסד. זה חסד שאדם עושה לבורא. כי אנחנו לא יודעים, אף על פי שיש אפשרות לדעת, כן, אבל זה לימוד אחר, נסתר לגמרי. אנחנו לא יודעים למה הקב"ה רוצה מה שהוא רוצה. ולכן, אף על פי שזה ברור, כן, ולמדנו את זה בשיעור הקודם, הוא לא צריך אורה[39]. לא, למדנו את זה בפרשת השבוע, כן, בהעלותך. הוא לא צריך אור, אבל בכל זאת הוא ביקש אור, כן. ולכן, יש טעם לזה. אנחנו לא יודעים למה הוא רצה לברוא את העולם כדי שבשר ודם יקיים את המצוות שהוא ביקש, כן. הוא כולו אורה והוא ביקש את האור שבא מהאדם, כן. אז זה נקרא להתחסד עם הבורא. וזה קשור למה שלמדנו מקודם, התורה מבחינת מעשה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. זוכרים את המאמר, כן?[40] תחילתה גמילות חסדים – זה כותנות עור של האדם וסופה גמילות חסדים – זה קבורתו של משה רבינו, כן. ולכן, זה בניין אב לכל המצוות. כל המצוות זה חסד. "ותורת חסד על לשונו".[41] אז זה לאו דווקא מי שלומד ומלמד לאחר, כפי שלמדנו בשיעור הקודם. זה מי שלומד ועושה. זה באותו נושא. כי כשעושה, הוא עושה חסד לבורא שביקש שנעשה מה שצריך, מה שהוא רצה שנעשה. זה מובן? אז השאלה שלך, זה נכון, אבל זה עיון אחר לגמרי. חוץ מזה, הוא זרק את הפלפול. לפי דעתי מכיוון שהתוצאה של הפלפול זה טלאי על גבי טלאי של חומרות על חומרות, מכיוון כשזה מתפקד הסברא, אפשר לגלות בכל דין, תילי תילין של חומרות, כן. וזה, איך אומרים, יש הוכחות לפי השכל, הוכחות לפי האמונה, ואם אתם באמת רוצים לקיים את המצווה כהלכתה, אז צריך להגיע עד קצה של חומרות. הגמרא רגילה לומר: ואם כן, אין לדבר סוף[42]. כל זה בא מהפלפול. וכל שכן, כשהפלפול נכתב בספרים. וזה נקרא לבושין של התורה. לבוש. ויש כל כך לבושין שאי אפשר להגיע לתורה. אז צריך לקרוא את כל הספרים האלו ולהתייחס להם. זאת אומרת, זה רציני. זה תורה. זה תורה של תלמידי חכמים. אז מכיוון שכתוב ככה, צריך לעשות ככה, כן. אז זה אסון. מוטב לא לכתוב ספרים של פלפול. כי מה קורה, את כל התוהו ובוהו שיש בקהילות בחברה שלנו, כן. כל אחד והכיוון של החומרות שלו. והוא צודק. ומאיפה זה בא? מצערת הפלפול, ממכת הפלפול. זה מובן? טוב. פלפול, צריך כמה שעות בחיים כדי לדעת איך לפלפל. [צחוק].

מה עניין שמיטה אצל הר סיני? – הפחד מגשמיות

אז, הנה, מה שרציתי לצטט זה בגמרא סנהדרין, הקשר של תורה וגמילות חסדים. אתם זוכרים את הסוגיה של "יתיי ולא אחמיניא" זה בגמרא סנהדרין, דף צ"ח. "אמר עולא"[43] איפה זה? רק דקה, כן:

(ציטוט מגמרא סנהדרין עמוד צח') "אמר עולא: יתי ולא אחמיניא"

עולא אמר, שיבוא ושאני לא אראה אותו. המשיח. זאת אומרת, צריך המשיח לבוא, אז שיבוא. אבל שלא אהיה באותו זמן. שלא אראה אותו. זה מין פחד של הגשמה של הציפיות, של התקוות. האמונה היא כולה ציפיה. אבל פחד של ההגשמה של הציפיה. אתם רואים איך זה דומה למה שאמרנו? וזה מתקרב למה שאמרת כבר. דור המדבר יצא ממצריים. למה יצא ממצריים? כדי להיכנס לארץ ישראל. אבל פחדו מהכניסה, מכיוון שאז צריך לעזוב את הלימוד במדבר ולהתחיל לבנות ולהיבנות בארץ. להתחיל בהגשמה, כפי שאומרים הציונים, כן. וזה פחד מזה מכיוון שזה ירידה. כל עוד אתה חי בעולם של הלימוד, אתה כולו טהור, כן. מיד כשאתה מתחיל לעשות, התחילה, זה מתחיל הטומאה. כי לבנות זה בדם ודמעות. אז הטומאה מתחילה. אז החכמים האלו אומרים, טוב, צריך שיהיה מי שיעשה. אבל עדיף שאנחנו נהיה הלומדים. טוב, אתם מזהים במי מדובר, כן. זה הפחד של הכניסה לארץ. תלמדו את זה, בפסוק הראשון של בהר סיני, כן. פרשת "בהר סיני" זה עניין השמיטה.[44] והשאלה של המדרש היא אותו נושא: מה הקשר בין סיני ושמיטה? מה, איך אומר המדרש?[45]

תשובה מהקהל: מה עניין שמיטה אצל הר סיני

הרב: יפה, זהו. זה הנושא שלנו, כן. יש תורה מסיני ואתם מדברים על דברים של חקלאות? חיטה? בשנת השמיטה? מה הקשר בין חקלאות ותורה מסיני? אבל זה הנושא, כן. זה הקשר. התורה ניתנה מסיני כדי להגיע לבעיות של חקלאות בארץ. זה מובן, כן? וזה ההבדל בין הצדוקים והפרושים וזה ההבדל בין החרדים והציונים, וזה ברור ומבורר. אז, הנה, אנחנו רואים שזה עמוק מאד. יש איזה נטיה של פחד מכל הבעיות שיהיו כשצריך להתחיל בהגשמה של התקווה של ביאת המשיח. כל הבעיות שאתם קוראים בעיתונים, כן. מאז, לא הקמת המדינה, לפני הצהרת בלפור. מאז התחלת הציונות, כן. כשעם ישראל החליט, נו, הגיעה השעה, זה הזמן, נתחיל, אז התגובה הייתה: אז נעזוב את התורה? צריך עכשיו לעשות? נעזוב את הלימוד מבחינה גלותית? ומהו הפחד? לעזוב את העולם הטהור הקדוש הזה שהוא כולו שקוע בתורה לשמה בלימודו, כן, ולהתחיל להגשים מה שהתורה רצתה: "והיה כי תבואו אל הארץ"[46] רחמנא ליצלן, כן. אז עדיף שנישאר במדבר, בישיבתו של משה רבינו. בלי שום בעיות של פרנסה וכלכלה. ענני כבוד, לא צריך צה"ל, והמן, המים, גן עדן עלי אדמות – זה המדבר, כן. ואתם אומרים, ואתם זוכרים את זה, מי אמר להם צריך להיכנס לארץ? משה רבינו שנתן להם את התורה, כן. אז אין סתירה, אף על פי שלכאורה זה פרדוקסלי מאד. בשם תורת משה, לא רוצים תורת משה. כן, זה ההסבר. מכיוון שלעזוב את אותה קדושה, כדי להתחיל ב... אולי נאמר את זה ככה: לעזוב מה שאמר רבי עקיבא, כדי להתחיל בבני עקיבא [צחוק], אז זה הפחד.

"ייתי ולא אחמיניה" – חבלי משיח

ונראה שיש עוד פחד יותר חמור. אני אסביר את זה בקצרה, כי זה עיקר, לא, זה לא עיקר הנושא. אם יבוא דרך הניסים, בבחינת "זכה",[47] אז זה בסדר. ניסים ונפלאות ואין בעיות. אבל, אם יבוא בבחינת "לא זכה", דרך תלאות הטבע, אז זה פחד. זה יהיה נורא. זה נקרא "חבלי משיח". ואנחנו, אם אפשר לומר, זכינו. זכינו לראות בדורנו שזה קרה, והתחיל לקרות דרך חוקות הטבע. זאת אומרת, דרך האסונות של חבלי משיח. וזה התחיל לא רק בדור שלנו, זה התחיל כבר בהתחלת הדברים. זה התחיל דווקא בתקופת של, נאמר, בלידת, בדיוק לפי מה שלמדנו במקורות, לידת הגאון מוילנא. העידן של חבלי משיח התחיל, כן. והוא אמר את זה בעצמו.[48] זה התחיל באותו זמן. באותו זמן התחילו לדבר - צריך לחזור לארץ ישראל וצריך להתחיל לקיים מה שנאמר בתורה כדי להגשים אותה, כן. אז מכיוון שהעם לא זכה, לא רצה - אז לא זכה. הכל התחיל דרך חבלי משיח. אז כשחכמי ישראל, מאותה תקופה של הגמרא, של התלמוד, ראו מראש שההתנהגות של עם ישראל זה לבחור בדרך של " לא זכה", אז "בעיתה", כפי שאומר הגאון מוילנא בפירוש שלו בזוהר על סיפרא דצניעותא, "כשהגאולה תבוא בעיתה חס ושלום"[49] - זה דברי הגאון, אז ראו את זה בפחד. אז שיבוא מכיוון שמוכרח שיבוא, אבל שלא אהיה שמה. מכיוון שהבעיות יהיו כל כך חזקות. תתארו לעצמכם: איך לעשות עם החיטה בשמיטה?

הערה מהקהל: שני הצדדים זה מחלות? גם הצד הזה וגם הצד הזה.

הרב: מה המשמעות?

הערה מהקהל: מבחינה של אמונה מתוך פחד, לא יזכה.

הרב: לא זכה.

הערה מהקהל: לא זכה. ומהצד השני, רצון להגשמה. אז גם זה לא נכון וגם זה לא נכון.

הרב: למה גם זה לא נכון? זה השאלה שלי. מי שיודע

הערה מהקהל: תראה, אתה לא יכול, אי אפשר להיכנס ולהישאר בפתח.

הרב: נכון. לא, אם אני הבנתי מה שאתה אמרת: מצד אחד יש אלו שמאמינים אבל מפחדים מהגשמה. מצד שני אלו שמגשימים אז נכנסים לקשיים. זהו. אבל מי שמכיר מה זה חיים, לא רוצה להוליד ילד? ויודעים שהאמא המסכנה, היא תעבור דרך חבלי לידה. אז לא רוצים ילד, מכיוון שיש חבלי לידה וזו הבעיה. ולכן לפי דעתי, אני חושב שזה לפי שורש נשמת כל אדם. זה או הוא בא מהצד הנורמלי, הטבעי, "אשר ברא א-לוקים לעשות", או הוא בא מהסיטרא אחרא. ומכיוון שיש בו כל הזכות של הקדושה, של האמונה, של הלימוד, אבל אני אומר מבחינה גלותית, מכיוון שזה התגלה דרך ההיסטוריה, שזה הבחינה הגלותית, זה ברור. מכיוון שהוא לא מעיז, לא רוצה להגיע להגשמה, זה סימן שבא מהסיטרא אחרא. זה מה...

הערות:

[1] מסכת סוכה דף מט' עמוד ב'

[2] משלי פרק לא' פסוק כו'

[3] ברכה שנייה לפני קריאת שמע בתפילת בשחרית.

[4] דברים פרק לב' פסוק ג' – שירת האזינו.

[5] שמות פרק לג' פסוקים טו'-יז': "וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה: וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם:"

[6] וראו עוד בשיעור

[7] משנה אבות פרק א' משנה א'

[8] ברכת אמת ואמונה

[9] שני לוחות הברית (השל"ה) ל"ה _(הוצאת יד רמ"ה ) הקדמת תולדות אדם בית ה' אות מג

[10] 340 בגימטריא

[11] 346 בגימטריא

[12] ראו ספר זהר הרקיע ( ר יעקב צמח בשם האר"י סיגעט 1875 ) : "ונקרא צינורות שהם מעבר לאור הפנימי הנקרא רצון והמעבר הוא כלי נקרא צנור שהוא אותיות רצון" ובספר מים אדירים ( רמ"מ משקלוב נמצא בספרית מניטו ) דף ט עמוד ב :"בחינת צינורות להוריד רצונו ית"ש במידה וגבול אשר לכן "צנור" אותיות "רצון"

[13] זכריה פרק יד' פסוק ט': "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

[14] שני לוחות הברית (השל"ה) ( הוצאת יד רמ"ה ) תורה שבכתב פרשת יתרו אות יד

[15] ברכת קדושת ה'

[16] שמות פרק כה' פסוקים א'-ב': "וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי:"

[17] רש"י במקום ד"ה: ויקחו לי תרומה - לי לשמי:

[18] משנה מסכת אבות פרק ג' משנה יג': "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה מסורת סייג לתורה מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות סייג לחכמה שתיקה:"

[19] איוב פרק כח' פסוק יב': "והחוכמה מאין תימצא ואי זה מקום בינה"

[20] תהלים פרק יט' פסוק ד': "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם"

[21] בראשית פרק ב' פסוק ג'

[22] דברים פרק ה' פסוק א': "וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם:"

[23] שמות פרק כ'

[24] שמות פרק לא' פסוק יז'.

[25] בראשית פרק א' פסוק לא': "וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי:" וראו פירוש רש"י במקום ד"ה "יום הששי" - הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנתל שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר יום הששי כולםמ תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה"

[26] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה ': "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין:"

[27] שפת אמת וירא תרנ"ו , וראו פירוש נוסף באוהב ישראל לפרשת שקלים :" ועפ"ז י"ל ג"כ מה דאי' במס' אבות דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים היינו כל התוארים והמדות והכוחות נשגבות עליונות הכל הוא ממך היינו ממעשה הצדיקים " וראו גם בנפש החיים שער א פרק ד בהגהה

[28] אולי הכוונה לזוהר תרומה קנ"ה א ד"ה 'ר' אלעזר'

[29] אורות התורה פרק ח' א': ""נעשה ונשמע". הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מצינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלמודה. כי כיון שכבר נאמר "נעשה" הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא כבר בכלל, ו"נשמע" מציין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי.

[30] שמות פרק כד' פסוק ז': "וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע"

[31] וראו בהרחבה בנושא מתן תורה וקניין תורה בשיעורים על מתן תורה באתר המכון

[32] בדברים בעל פה מניטו הדגיש ששמחת תורה היא על הלוחות השניים, שנתנו לאחר ועל אף חטא העגל.

[33] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג' עמוד ב': "תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים.". וכן ראו התייחסות נוספת בסוף שיעור 9.

[34] תחילת תפילת ערבית בחול

[35] תלמוד בבלי יבמות דף קט' עמוד ב'

[36] וראו במהשך השיעור, תלמוד בבלי סנהדרין דף צח' עמוד ב'

[37] וראו בהרחבה בשיעור מספר 1.

[38] תהלים פרק יח' פסוק כו'. וראו עוד זהר דברים דף רפ"א עמוד א' :" כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו כל המצות שהוא עושה תהיינה כדי לגאול את השכינה מן הגלות בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה " וראו ספר עבודת הקודש לר מאיר גבאי חלק שני פרקים ראשונים

[39] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כב' עמוד ב': "מתיב רב ששת: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך"וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אל לאורו. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל"

[40] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד' עמוד א': "ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. כתנות עור - רב ושמואל, חד אמר: דבר הבא מן העור, וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו. דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא" וראו עוד בנושא בשיעור מספר 19.

[41] משלי פרק לא' פסוק כו'

[42] משנה יומא פרק א' משנה א'

[43] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח' עמוד ב': "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח - והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? - יעסוק בתורה ובגמילות חסדים."

[44] ויקרא פרק כה' פסוקים א'-ב': "וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיקֹוָֽק"

[45] רש"י ויקרא פרשת בהר פרק כה' פסוק א' (המסתמך על הספרא), ד"ה: "בהר סיני - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרוא כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב"

[46] דברים פרק כו' פסוק א': "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:"

[47] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח' עמוד א': "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב עני ורכב על חמור! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור."

[48]  ספר קול התור פרק שלישי

[49]  ביאור הגר"א לספרא דצניעותא פרק ה דף עד עמוד ב ( מהדורת רוזנר ירושלים תשע"ח )

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

הקדמה לשיטת המהר"ל בלימוד

הסיבה ההיסטורית לחוסר לימוד המקרא

הסכנה של הענווה המוגזמת

"על כורחך אתה חי" – לדעת מהי תכלית חיי

לעסוק בדברי תורה

רוח הקודש של הגמרא ופרשנות המושגים

מצווה לקרות בתורה

הסגולה של שמירת המצוות והמושג "עולם הבא"

ההסתרה בדיבורים על העולם הבא

חכמת הילדים

העולם הבא כתוב בנשמה

על חסיד ועל מתנגד

הקדמה לשיטת המהר"ל בלימוד

אז תתחילו לעיין בדף, שזה בעיקר פירוש המהר"ל על כמה מקורות בתלמוד, באגדות בדרך כלל, במדרשים, על נושא מסוים. פה זה נושא התורה, מה שנקרא "תורה".

אז המהר"ל רגיל להקדים את כל הלימודים, בכל פרק, בכל נושא, דרך פסוק אחד מהכתובים. ובדרך כלל זה פסוק ממשלי, אבל זה גם מקהלת, גם מתהלים, אבל בדרך כלל זה משלי.

אז נתחיל בהקדמה הערב, אני מקווה שנגיע עד סוף ההקדמה, של, זה ההקדמה של ההקדמה של הפרק, כן? ונתחיל מיד.

הפסוק הזה נמצא בספר משלי. זה בפרק ד' פסוק ד'. אז אני אקרא את הפסוק ומיד אחר כך נקרא את הפסוקים הקודמים, כדי להבין קודם כל פשט הפסוק, ואח"כ ההסבר של המהר"ל, ונמשיך. אז בפרק ד' של משלי הוא מתחיל ככה: "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה:"^[1] יש פסוק אחר בהתחלת הספר שאומר: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."^[2] פה יש חלוקה בין שני מובנים של המושג "תורה". בתורה יש מוסר, ויש מצוות. לאמתו של דבר הביטוי "מוסר" הוא, איך אומרים את זה? הוא, זה לא ביטוי במובן שלנו, "מוסר", זה לא מקראי. המשמעות של המילה מוסר עכשיו זה מהעברית הרבנית. "מוסר" - זה איזה שורש?

תשובה מקהל: ייסורים, יסר

הרב: מה? לא שומע? יו"ד? מה המשמעות של השורש? לייסר, כן? ייסורים! כי מקבלים מוסר בדרך כלל דווקא דרך ייסורים. "למען יסרך בדרך"^[3]– זה המשמעות המקראית. "מוסר"- זה חכמה של החיים דרך החיים עצמם, ו -"תורה" - זה מצוות. פה יש כבר נושא מסוים. ורק בזמן האחרון, כבר אלפיים שנה ויותר, שהמילה "מוסר" קיבלה את המשמעות של "דרך ארץ", כן, וחכמה שייכת לדרך ארץ. ולמה שלמה המלך מקשר את המוסר לאב, והתורה לאם? זה כבר נושא ראשון. ומה החלק של התורה שנקראת "מוסר" לפי המשמעות ההיא? אם החלק ששייך למצוות זה המצוות, אז מה נשאר? במקרא?

תשובה מקהל: כל ספר בראשית

הרב: לאו דווקא

תשובה מקהל: לאו דווקא?

תשובה מקהל: כל ההיסטוריה?

הרב: נכון. כל הסיפורים שיש בכל המקרא בבחינת "מקרא". והמקרא מספר שמשה רבנו מסר מצוות לעם ישראל, כן? אבל – פשט המצוות במקרא - זה חלק מהסיפור. ולכן יש לימוד של הפסוקים, כשלעצמו, מדרש מסוים – וזה נקרא: "פרשנות המקרא". ויש דיון של הפסוקים של המצוות, שזה תלמוד תורה פשוטו כמשמעו, וזה נקרא "משנה". לא למדנו את זה כבר? אז אולי אני יכול לקבל מסכת ברכות? אני אתן לכם את המקור במסכת ברכות. צריך פעם להביא את כל הש"ס פה (זה הרב פרץ אמר את זה^[4]...).

אז – זה מובן? כן? אני חוזר בקצרה לפני שהיא תביא את הספר:

יש לנו מקרא, שנקרא "חומש", כן? זה חמישה חומשי תורה. וכל המקרא כולו, מהתחלה עד הסוף נקרא, פשוטו כמשמעו: "סיפור התורה". זה מתחיל בסיפור: "בראשית ברא אלוקים"^[5] עד "לעיני כל ישראל",^[6] זה סיפור, כן. וכשלומדים את המקרא כמקרא – לא לומדים תורה במובן התלמודי. תלמוד תורה זה גמרא, כן? כדי להבין גמרא צריך ללמוד משניות. ולכן התורה שבע"פ, שהיא המשמעות ההלכתית של המצוות – זה המשנה. והגמרא – זה פירוש המשנה. זה בקצרה, כן.

לכן, יש לנו שתי מצוות של תלמוד תורה: ללמוד את המקרא כמקרא, ובמרוצת הזמן, ובעולם האשכנזי דווקא המהר"ל חידש את זה – זה נקרא: "פרשנות המקרא". ללמוד את החומש כמקרא. לא רק את החומש – כל התנ"ך צריך לפני המשנה. וזה היה ההרגל בעולם הספרדי: היו מתחילים בכל התנ"ך, בינתיים לומדים משניות בע"פ בלי להבין, בגיל קטן. ורק בגיל מסוים מתחילים ללמוד את התורה במשמעות התלמודית – "תלמוד תורה" – דהיינו גמרא, אז המורה היה מצטט משנה והיה מתחיל את השיעור.

במרוצת הזמן כפי שאני אמרתי, הסדר התבלבל, בעיקר בעולם האשכנזי, והיו מתחילים בגמרא. ורק נדירים מאד, תלמידי חכמים מסויימים, היו לומדים תנ"ך. הבנתם את הטעות? כן.

זה ידוע. כשהמהר"ל גילה את שיטת הספרדים באמסטרדם דווקא, ויש לו פרק על זה,^[7] אז הוא גילה שזהו הסדר שכבר המשנה ביקשה: קודם כל להתחיל במקרא, אח"כ משנה, אח"כ גמרא, כן? ואח"כ תוספות^[8].

מה עושים לרוב בישיבות עכשיו? מתחילים בתוספות - בלי להבין את הסוגיה, בלי לדעת את המשנה, בלי אפילו לדעת איפה הפסוק, כן? אנחנו חיים בעולם הפוך. זה ידוע. זה תורה של פורים... אבל הסדר האמיתי הוא: מקרא, משנה, גמרא. ואח"כ ראשונים, אחרונים, זה מובן?

ולכן התלמידים בתלמוד תורה, אני זוכר מאז, היו יודעים כבר את כל התנ"ך כשמתחילים ללמוד את המשניות. לא ללמוד בע"פ – כי ללמוד בע"פ זה היה מגיל חמש. אבל ללמוד ממש, תלמוד תורה, עיון – זה היה עם הרקע של כל התנ"ך. הבנתם? טוב.

אז כפי שאני אמרתי: עכשיו יש איזה הרגל בישיבות פה, במשרד החינוך בעיקר: קוראים את השיטה הספרדית בארץ "שיטת המהר"ל" מכיוון שמהר"ל חידש אותה בעולם האשכנזי. אז זה הסיבה למה לפני כל לימוד, המהר"ל מתחיל בפסוק מהמקרא, ובעיקר בכתובים. מכיוון שהיה יודע שפרשיות לומדים בשבת, כן? הפטרות – קצת הפטרות^[9] - לומדים בשבת גם כן, אבל כתובים – אף אחד לא למד, כן? ולכן כדי להרגיל את היהודים ללמוד בכתובים הוא מתחיל בפסוק של כתובים. הבנתם את ה..? טוב.

אז אני חוזר להגדרה הראשונה ואולי כל השיעור יהיה רק על זה. אבל כדאי: שיש מצווה מיוחדת ללמוד את המקרא כמקרא. מצווה שנקראת "תלמוד תורה" - זה גמרא. מי שלא למד גמרא לא למד תורה במשמעות ההלכתית. כן? זה מובן?

מה אנחנו עושים כשאנחנו לומדים את החומש? את המקרא? אנחנו מקיימים מצווה מיוחדת - ללמוד את החומש כחומש, ללמוד את המקרא כמקרא. זה מובן? ולכן יש לנו חכמה עצומה של מפרשי המקרא. חוץ מזה יש לנו המצווה של תלמוד תורה: זה גמרא. התלמוד. זה מובן כן?

הסיבה ההיסטורית לחוסר לימוד המקרא

אז העולם היהודי, בדרך כלל בארצות אירופה - שכח. אולי אני אסביר בקצרה, כי זה נושא לא ידוע: מהי הסיבה ההיסטורית האמיתית שהתקלקלה השורה של דרך הלימוד, כן. וזה היה ככה עד שבא המהר"ל וגילה את השיטה הנכונה שהיא השיטה התלמודית, כן.

אתם זוכרים מה שכתוב בפרק(י) אבות? את הדינים של הלימוד [ראה מקור קודם]. זה.. מכיוון שהיו, מאז (ימי) בית שני כבר, שני מוסדות נכבדים בתלמוד תורה:

התלמוד תורה פשוטו כמשמעו - והיו לומדים את התורה! בסדר הזה ש-מתחילים במקרא. כל המקרא, כל התנ"ך, כן? בע"פ. ואחר כך המשניות. כי אי אפשר להבין את המשניות בלי לדעת מאיפה זה נובע, כן? ואחר כך הגמרא כפי שאמרתי, עם רש"י ותוספות, ואח"כ ראשונים, אחרונים, עד הרב האחרון. לדאבוננו - הכל התקלקל. מתחילים ברב האחרון ושוכחים ממשה רבנו. זה מה שקורה, בדרך כלל.

אז אני חוזר למה שאני אמרתי: שהיו שני סוגים של מוסדות: תלמודי תורה, ובתלמוד תורה היהודים היו לומדים את חכמת התורה. והיו ישיבות – והמילה המקורית היא "מתיבתות". ה"מתיבתא" זה השם הארמי של ישיבה. ב"מתיבתות" היו לומדים הדיינים, ותלמידיהם. והיו לומדים דיינות. היו לומדים (את) חכמת ההלכה כדי להיות דיין. כדי לדעת איך לפסוק הלכה למעשה, איך מתנהגים. אבל זה היה שני סוגים של לימוד נפרדים לגמרי. זה לא אומר שחכם של ישיבה לא יודע את התורה. אם היה לו רב של תורה היה לומד תורה גם כן. זה לא אומר שחכם של תלמוד תורה לא היה גם כן דיין. אם היה לו רב שהיה דיין - היה לומד הלכה גם כן.

אבל זה, אני מתאר לעצמי שאתם מגלים עולם ומלואו, כן? אבל זה שתי מצוות – נפרדים לגמרי, שני מוסדות - נפרדים לגמרי, וזה לא אומר שהראש ישיבה היה החכם של התלמוד תורה, והחכם של התלמוד תורה היה ראש ישיבה. כמו שזה לא אומר שהחזן הוא הרב, או הרב הוא החזן. הבנתם? טוב, יש עוד דוגמאות אבל זה מספיק.

ומה קרה בעולם האשכנזי? קרה פיצוץ אוכלוסייה. פתאום אנחנו רואים שהאוכלוסייה התרב[ת]ה מאד מאד. ולכן לא היה אפשרות להקים תלמודי תורה מספיק לקהילות, ולכן הישיבה עצמה הפכה להיות את התלמוד תורה. והיהודים היו לומדים תורה כמו הדיינים, וזה מסביר לכם (את) צורת הישיבות של עכשיו. לומדים - דיינות. נוסף לזה - שומעים כמה דברי תורה, כמה חידושים, כמה... אבל בעיקר לומדים דיינות. זאת אומרת, הישיבה, שהא המוסד של הדיינים, הפכה להיות את הבית ספר היהודי.

אז זה מסביר את ה...טוב, הבנתם. אני לא רוצה להדגיש את המצב הנוראי שיש בעם היהודי עכשיו בהתייחסות לתורה. כאילו התורה, יש ביטוי כזה במקורות: "מונחת בקרן זוית."^[10] אף אחד לא מתייחס לה, לומדים רק הלכה.

והרבה, המון המון שיעורים של מחשבת ישראל, חידושים, דברי תורה, "תורות" - אומרים החסידים, אבל כל אחד מה שבדה מִלִבּו, מחידוש עצמו, משיקול דעתו. אבל לימוד תורה ממש – כמעט ואין!

אז זה מה שגילה... [כנראה הכוונה למהר"ל]. אתם מבינים את זה. ואתם יודעים שזה המצב. אבל, זה מה שגילה המהר"ל, וכעס מאד נגד "בעלי הפלפול" כפי שהוא מגדיר אותם, כן. וזה, זה לא רק כעס, הוא קילל אותם ו... טוב. זה המהר"ל, אז לכן... אני חוזר על המקור בגמרא כדי שתבינו את זה, כן? ולכן בכל הלימודים שלו הוא מתחיל בפסוק מהתנ"ך. זה ברור?

אז הנה, זה צריך להיות בדף שישי או משהו כזה, רק דקה, כן כן. זה בדף ה א.^[11] הנה יש לנו פסוק, וזה שייך קצת, כבר לחג השבועות, למתן תורה: "אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו^[12]."

הפסוק אומר, פסוק שאנחנו אומרים בקריאת שמע על המיטה: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ "– מה ההמשך?

תשובה מהקהל: אמרו בלבבכם..

תשובה מהקהל: על משכבם...

הרב: לא... לא שומע. "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה:" אתם מכירים את הפסוק לא? אז תלמדו אותו. זה פסוק של תהלים שהוא סתום וחתום. אי אפשר להבין אותו.

"רגזו ואל תחטאו" – רוגז זה חטא. אז מה זאת אומרת: "רגזו ואל תחטאו"? ואחר כך "אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה", כן? פסוק יפה. לא מובן. אז הגמרא באה ומסבירה את הפסוק לפי אחד מהדרשות - לפי ריש לקיש. ככה: "רגזו ואל תחטאו" – איך היא מסבירה את זה? "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"

רוגז זה כעס. וכעס זה חטא. יש רק רוגז אחד שאינו חטא אלא מידה טובה – זה כשמרגזים את היצר הטוב נגד יצר הרע. זה רוגז כשר, קדוש, כן. זאת אומרת - כדי לפתור את הבעיה המוסרית, הבעיה של המוסר, טוב ולא רע – צריך לתת כוח, להוסיף כוח ביצר הטוב נגד יצר הרע. מאיפה לוקחים את הכוח הזה? כי בהתחלה, הכוח של יצר טוב ושל יצר רע הם שווים. זה, זה ברור: יש לנו יצר, יצר של החיים. והוא מתחלק לשני מימדים: יצר טוב ויצר רע. וכמו שיש לנו לב אחד עם שני מימדים – לבב, כן?^[13] הלב הימני, הלב השמאלי,^[14] כן? וכדי שהיצר טוב, הצד האחד ינצח את הצד השני צריך להוסיף לו כוח, וזה נקרא "רוגז". מאיפה לוקחים את הכוח הזה?

תשובה מהקהל: מהרע.

הרב: מהיצר הרע דווקא. זה מובן? ולכן – מקיימים את הצו של רש"י, לעבוד את ה' בשני היצרים.^[15] זה מובן? אז לוקחים כוח של יצר רע, מכשרים אותו... איך אומרים? הכשרה? מכשירים אותו עם קצת מלח וקצת מים, והוא הופך להיות קצת טוב, אז זה עוזר – יצר הטוב נגד יצר הרע. לא, זה לא בדיחה, זה ככה הכלל, כן? ולכן: "רגזו ואל תחטאו". זה יפה מאד ההסבר של הגמרא, כן? תהיו בכעס – אז, זה הבטחה: לא תחטאו.

"אם נצחו - מוטב," אם הצליח – זה טוב.

"ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם;" כן? "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך." איזה דברים אומרים בלב? "על משכבכם" - "בשכבך ובקומך" – הווה אומר: דברי תורה. איחוד המידות. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, והיו הדברים האלה... על לבבך". כל התורה כולה זה תורת איחוד המידות. זה מובן? טוב:

"אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם;"

מה קוראים על המשכב? ברור שקריאת שמע. לא קוראים דברים אחרים. עיתונים...

"אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה." והפירוש: יום הדומיה, כן?

אז, מה רוצה הגמרא להסביר לנו פה? זה עצה איך להגיע לניצחון של יצר הטוב נגד יצר הרע. אבל זה מימרא קשה מאד. אם הפיתרון הסופי, אם אפשר לומר, זה יום המיתה, לזכור יום המיתה – אז תתחיל בזה ואני לא צריך את כל השאר, כן? מה זאת אומרת? תנסה בכוחות עצמך: אם אתה לא מצליח – תעסוק בתורה, אז התורה באה רק במעמד שני, כן? הבנתם? ואם לא הצלחת בתורה כולה – אז תסתפק בקריאת שמע, כן? ואם לא הצלחת בקריאת שמע – תזכור לך ש יום יומיים אתה תמות ו...חס ושלום... ש"ס וחלום, כן? הבנתם את ה...? זה קשה מאד.

ולכן אני אתן לכם הסבר קצר ככה: לאמיתו של דבר צריך כל הכוחות בבת אחת. כדי לפתור את הבעיה של המוסר, הטוב ולא הרע, צריך קודם כל – רצון טוב. זה – "רגזו ואל תחטאו". כח הרצון. אי אפשר לפתור את הבעיה של טוב ורע אם אנחנו אדישים. התורה לא אוהבת את האדישים, כן? צריך להיות ברוגז בחיים, כן. זה מובן? טוב.

אבל הרצון טוב לבד – זה לא מספיק. אם אני רוצה הטוב ולא הרע, אבל אני לא יודע – איפה הטוב ואיפה הרע – זה כישלון. כמה זמן אני ככה גיבור מוסרי, פתאום אני מגלה לעצמי שאני לא יודע איפה הטוב ואיפה הרע. ועם כל הרצון הטוב הזה, הרוגז של הטוב הזה – יש כישלון, מכיוון שחסר "שולחן ערוך".

וזה הכוח השני. אבל, אני שוב מדגיש: כל הכוחות האלו, שאני אפרט אותם, הם צריכים להיות בבת אחת. וההוכחה: אם היה כישלון, אף על פי שהיה רצון טוב, סימן שהיה חסר הידיעה. זה מובן?

ואם - עם הידיעה של התורה, יש גם כן כישלון – שהיה חסר העיקר האמונה באיחוד המידות, קריאת שמע.

ואם – עם זה, וזה כבר שיא של תמיהה, כן. יש לו רצון טוב, יש לו שולחן ערוך, יש לו אמונה – והוא נכשל, מה היה חסר לו?

תשובה מהקהל: יראה.

הרב: יראה - זה מתוך כל הכוחות הראשונים. זאת אומרת: אני אסביר את זה רק בקצרה, כי אין לנו הרבה זמן, אבל אני מקווה שתבינו:

צריך רצון טוב. בבת אחת – חכמה, ידיעה, אמונה. ויש הרבה, הרבה אנשים טובים שיש להם רצון טוב - אבל הם עמי הארץ. יש הרבה חכמים שיש להם רצון טוב ותורה – חסר להם האמונה שיש פיתרון - מכיוון שיש אל אחד. כי – אם אני עוסק בתורה, אז אני יותר ויותר משוכנע שיש הבדל תהומי בין הטוב והרע. ומכיוון שאני בנוי גם מיצר טוב, גם מיצר רע – אז יש... להתייאש... איך אומרים את זה? התייאשות מזה: אני לא יכול! כן? רק מלאכים יכולים. למה יש לי התייאשות? מכיוון שהיה חסר האמונה שיש לנו בורא אחד, אל אחד, שברא גם זה וגם זה ולכן יש פיתרון. בלי אמונה, אפילו עם תורה – אין פיתרון. זה מובן? טוב. זה גמרא שאומרת את זה. זה לא...ועם כל זה אפשר להיכשל. למה? מה אמרה הגמרא? אז, אם הוא לא מצליח לנצח את היצר הרע – שיזכור לו יום המיתה. איזה פיתרון...? אנחנו יודעים שיראת העונש, פחד המיתה – זה לא מידה יפה! צריך לעבוד מהאהבה, לא מהיראה. כדי להתייחס לשאלה שלך...

מה זאת אומרת? מה חסר פה? אז אולי תמצאו את התשובה בעצמכם, כדי שיהיה לי פנאי ל...

יש רצון טוב, יש חכמה להבדיל בין טוב לרע – זה השולחן ערוך, כן. והשולחן ערוך זה תוצאה של לימוד שקדני ועמוק של: משנה, גמרא, ראשונים, אחרונים, פוסקים, וכן הלאה. ויש גם כן האמונה בייחוד ה' – "קרא קריאת שמע", ומה חסר לו? לא הגיע לפיתרון?

תשובה מהקהל: לתשובה?

הרב: התשובה? למה אתה מתכוון? חזרה בתשובה?

תשובה מהקהל: לא.. אמרת פעם, אולי בעניין אחר: "ולעפר תשוב"^[16]

הרב: טוב, אתה מתכוון לחזרה בתשובה, כן? טוב, לא צריך תשובה אם יש לך אמונה. אם יש לך אמונה – אתה בדרך של תשובה. טוב זה חידוש אחר, אני לא רוצה להתייחס עכשיו מכיוון שאין לנו הרבה זמן. זה מה שחסר. אז – מה יביא אותו לחזור בתשובה? לזכור לו שיום יומיים ימות? אני צריך תורת ישראל בשביל זה? זה חכמה בנאלית של כל אומות העולם: "תזכור שיש לך יום המיתה, תפחד, ותהיה ילד טוב". אז אני צריך את כל התורה בשביל זה? אין לכם את התשובה?

תשובה מהקהל: צריך תכלית לזה

הרב: אז, אולי תסביר קצת יותר. ייתכן שזה... אתה צודק. אבל

תשובה מהקהל: השאלה היא... מהמקום הזה... יצר טוב יצר רע...

הרב: תוסיף קצת הסבר. כשאתה אמרת: "לאן אתה הולך", יש משנה שדומה לזה. מה אומרת המשנה?

תשובה מהקהל: "דע מאין באת.."

הרב: "דע מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי?"^[17]

תשובה מהקהל: אתה עתיד ליתן דין וחשבון

הרב: זהו. יש יום הדין. זאת אומרת: האכפתיות – זה שייך לך. כי - מי שלמד את החכמה, מגלה את הגדלות של הבעיה, כן. שאולי רק הבורא יכול לפתור את הבעיה של טוב ורע? אז אומרים לו: לא. אתה מתייאש מכיוון שאתה יותר מדי ענָו. זה שייך לך, זה בידך – כי יש יום הדין בשבילך. אכפתיות, אכפתיות אישית. זה מה שהיה חסר לו.

הסכנה של הענווה המוגזמת

וטוב, נגעתי פה בנקודה חשובה מאד: הרבה הרבה פעמים, הכישלון של המוסר בא מענווה יתירה. ההתייאשות, כן? באה מענווה יתירה. וענווה יתירה זה גאווה גדולה. תדעו את זה, כן? זה ידוע, גם מהחכמה של התורה וגם מהפסיכולוגיה הכי בסיסית. אם אתם פוגשים צדיק שהוא יותר מדי ענו – זה סימן לא טוב. זה סימן של גאווה נסתרת. הבנתם את העניין?

טוב, וכפי שאני אמרתי, הרבה הרבה פעמים אנשים טובים נכשלים מכיוון שלא מרגישים ש(העניין) שייך להם. אכפתיות, צריך שתהיה אכפתיות אישית. אף אחד לא יכול לעזור את הבעיה של יום הדין של מישהו אחר.

שאלה מקהל: מה ההבדל בין האכפתיות אישית והרצון?

הרב: הרצון - זה הכוח שנקרא פשוט "רצון טוב". הטוב שבנשמתנו. הטוב שבלבנו. הוא, הוא מעדיף את הטוב. אבל אפילו באופן.. לִשְמָה כן? למשל: לתת צדקה – לשמה, כן? זה ה"רצון טוב". זאת אומרת – לא כדי לקבל איזה אות כבוד... אני צדיק של צדקה, כן. אלא – לשמה. זה ההגדרה של יצר הטוב: לתת. אבל האכפתיות שדיברנו עליה זה משהו אחר. הקב"ה רצה לברוא את הנפש שלי. ולכן צריך להבין, למי שמאמין שהבורא ברא אותו, שהנפש של כל אחד ואחד זה חפץ יקר מאד בעיני הקב"ה. הבנתם את זה? אם לא כן – לא היה בורא כל אחד ואחד! אם הוא ברא את הנפש של מישהו, זה סימן שהוא יודע למה. והאמונה אומרת לי שאני צריך לדעת שזה חפץ חשוב, כן. זה שוב קשור לעניין של ענווה יתירה.

לפי הפשט, כשאנחנו אומרים: הענווה של הגדולים - "ונחנו מה"^[18] מה זה "מה"? "מה" - זה היש הכי גדול. להגיע לכֹּחַ "מה", חכמה. זה – השורש הוא למעלה. זה ענווה אמיתית.

הבנתם מה זה ענווה מופרזת? והפסיכולוגים יודעים את זה: ענווה מופרזת זה סימן של מחלה. מחלה של הגאווה. זה מובן? טוב.

"על כורחך אתה חי" – לדעת מהי תכלית חיי

שאלה מקהל: איך מיישבים...

הרב: לכן... אה.. זה רק ההתחלה של הגמרא, כן? מה אתה רוצה?

שאלה מהקהל: איך מיישבים את המשנה עכשיו, השנייה: "על כורחך אתה חי"^[19]. ויש לך יום הדין, ועם כל זאת "על כרחך אתה חי".

הרב: זהו. מכיוון... אתה חי בעולם הזה על כרחך. רק ביום המיתה יתגלה לך למה הוא ברא אותך. כן? וזה לפי הצדק – אם אתה יודע למה – אז אתה עלול להיכשל. צריך, כדי שהצדק יהיה צדק אמיתי – שלא תדע את התכלית. הבנתם למה אני מתכוון? לא. לא הבנתם. אני אתן איזה דוגמא: מפעל הפיס, la loterie. אם אני יודע מראש מה המספר יוצא – אז זה לא רציני. אז אני צריך לשכוח את כל מה שראיתי לפני הלידה, כדי שהמבחן של העולם הזה יהיה רציני. אז אני צריך לשכוח את כל מה שראיתי לפני הלידה, כדי שהמבחן של עולם הזה יהיה רציני. הבנתם? אבל יש לנו הבטחה, דווקא ביום המיתה – הכל יתגלה לכל נפש ונפש, בבחינת עולם הזה. ואחר כך – עולם יותר טוב, עולם יותר יפה, כדאי לשכוח מהעולם הזה, כן. זה עניין אחר. הבנתם את העניין? טוב. לכן זה נקרא: "בעל כורחך", כן?

אבל לאמיתו של דבר באופן יותר עמוק: אתה בחרת בחיים שלך. יש גמרא בראש השנה: לפני הבריאה הקב"ה מורה לכל בריאה, מגלה לכל בריאה ובריה מה העתיד שלו אתה רוצה? בסדר. אתה לא רוצה? נחכה. ^[20] הבנתם את ה...? טוב.

אז כל זה שכחנו בשעת הלידה. אתם מכירים את המדרש שאומר: שבא מלאך, סותם את הפה, כל התורה – נסתרת^[21] וכל הלימוד – זה כדי לגלות את התורה הנסתרת. ולכן נקרא: "תורתו של כל אחד ואחד".^[22] זה מובן. טוב.

לעסוק בדברי תורה

לכן – הבנתם: מה שאמרה התורה. יש מצווה חשובה מאד שנקראת: "יעסוק בתורה". ואתם יודעים שבכל תפילה, בבוקר, אומרים ברכה: "לעסוק בדברי תורה". ולא נכתב: "ללמוד תורה". ללמוד תורה – זה בישיבה. לעסוק בדברי תורה – זה עסק מיוחד, כן?

יש עוד הסבר לפי הפשט: שמכיוון שאנחנו לא יכולים לברך על דבר שאנחנו (לא) יודעים אם יש בכוחנו לקיים אותו – מי יודע אם למד "בו ביום"? כן? אבל "לעסוק בדברי תורה" אפשר לברך על זה. הבנתם את ההבדל? טוב.

רוח הקודש של הגמרא ופרשנות המושגים

אז מיד אחר כך,^[23] בא עוד מימרא של אותו ריש לקיש, שאומרת כך:

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם,"^[24]

זה פסוק בספר שמות, כן? אז – הוא מסביר את זה ככה:

"לחות - אלו עשרת הדברות, תורה "

תשמעו:

"תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה גמרא; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני."

וזה המימרא השנייה של ריש לקיש. אתם רואים שזה לא במהלך הסברות של הגמרא. זה לא במקרה שרוח הקודש של הגמרא הביא את המימרא השנייה של ריש לקיש. זה כדי להסביר יותר את המימרא הראשונה. ובמימרא הראשונה – שמענו את המילה "תורה". אבל מה זה "תורה"? אז מביאים אותו ריש לקיש (ש)מסביר מה זה "תורה". "תורה"- זה מקרא. ו"מצווה" – זה משנה. הבנתם? עכשיו יש לכם המקור כשאני אמרתי בהתחלה, בסיפור של המקרא – המקרא מספר לנו – שמשה רבנו מסר מצווה זו, מצווה אחרת, בפסוקים, כן? אבל אי אפשר להבין את (ה)הלכה למעשה מהפסוקים. צריך משנה. צריך תורה שבעל פה.

למשל, וזה הדוגמא הפשוטה שאני נותן כל פעם: יש פסוק שאומר: "ואהבת לרעך כמוך."^[25] זה פסוק, פסוק שמספר לנו שמשה רבנו אמר לבני ישראל, תדע – "ואהבת לרעך כמוך", - איך אני מקיים את זה? מהפסוק? – אני לא יודע. הנצרות כולה יצאה מהפסוק הזה, ונכשלה, כולה. חוץ מחסידי אומות העולם, ויש (כאלו), כן. אני צריך משנה, תורה שבעל פה, כדי לדעת מה זה "ואהבת לרעך כמוך". וזה מגיע ל"שולחן ערוך", כן?

אז – יש לכם פה דוגמא פשוטה: יש לימוד הפסוק כפסוק. פרשנות המקרא. ולימוד התורה שבו, המצווה שבו - זה משנה, זה גמרא, זה תלמוד. הבנתם את ההבדל? כן?

אז הבנתם עכשיו למה היה פחד בין תלמידי חכמים – שמא "תשכח תורה מישראל"^[26] לא אמרו "תשכח הלכה", ברוך ה' יש לנו הרבה הלכות. היפרטרופיה^[27] של הלכה. אבל תורה – איפה היא? הבנתם את ההבדל? טוב – וזה שייך לנושא שלנו, לכן ניסחתי את זה ככה.

מצווה לקרות בתורה

טוב. אז מה אמר רש"י על זה? כשהגמרא אמרה: "תורה - זה מקרא", רש"י אומר: "חומש. שמצווה לקרות בתורה"

וזה מצווה אחרת לגמרי ממצוות תלמוד תורה סתם. כפי שהגדרתי אותה: כדי ללמוד תורה הלכה למעשה - צריך ללמוד תלמוד, "תלמוד תורה". הבנתם את ההבדל?

מה אומר רש"י? יש "מצווה לקרות בתורה". זה המצווה שאנחנו מקיימים בשבת, כן. אבל – לקרוא בלי להבין?! ולכן – באה ההלכה: צריך להכין את הקריאה בתורה – אחד מקרא ושניים תרגום. ובאו האחרונים ואמרו: תרגום – מי יבין? אז – אחד מקרא ופירוש רש"י. זה הלכה עכשיו, כן? להכין ביום שישי, היו מכינים כבר מיום חמישי - כל הפרשה שקוראים בשבת, היו קוראים פסוק ופעמיים תרגום, ופירוש רש"י. עכשיו – אנחנו קטנים מן הקטנים, כן? כל שבוע יש לנו כוח רק ללמוד רק כמה מילים של פסוק אחד. הבנתם איך ירדנו מה...? זה מובן? טוב.

אז אני חוזר עכשיו למהר"ל. מה? מה? יש שאלה? בקול רם כי אני לא...

קהל: ...

הרב: לא.. לא הבנתי

שאלה מהקהל: היא שאלה באיזו מסכת...

הרב: אה. נתתי את המקור. זה מסכת ברכות דף ה א.

הסגולה של שמירת המצוות והמושג "עולם הבא"

אז אני חוזר לפסוקים של ספר משלי: "שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה."^[28] זה החלוקה בין המוסר שבתורה והמצוות שבתורה. זוכרים כבר, כן? ויש לנו עוד שאלה פה, אולי נלמד את זה אחר כך בשיעור אחר: למה מייחסים מוסר לאב והתורה לאם? "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"^[29] כן? אחר כך נלמד את זה. "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"^[30], זה הפסוק השני. "כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אמי."^[31] ופה בא הפסוק שלנו: "ויורני ויאמר לי"

זה הפסוק הראשון במהר"ל

            "יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה"^[32]

אני חוזר על הפסוק, עכשיו תקראו את הדף של המהר"ל: "ויורני ויאמר" צריך לומר: "ויאמר לי", פה חסר "לי" כן? בדף שלכם, חסר משהו? כן? אז תוסיפו את זה. אתם רואים? זה מסוכן לקרוא מהספר. חסר מילה פה. חסר מילה.

            "ויורני ויאמר לי יתמוך דברי"

ותשימו מקף בין "יתמוך" ל-"דברי". אח"כ אני אסביר למה.

            "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה"

מי יכול להסביר את הפסוק? לפי הפשט. מי אמר לו, לפי הפסוקים הקודמים – מי אמר לו מה שאמר?

תשובה מקהל: אביו

הרב: אביו. יפה. ולפי המשמעות של המקרא פה – מיהו אביו?

שאלה מהקהל: ...

הרב: לא הבנתי? מיהו אביו?

תשובה מהקהל: דוד

הרב: מה?

תשובה מקהל: דוד

הרב: לא.

תשובה מקהל: הקב"ה

הרב: ברור! בורא עולם, כן? שאמר לו: "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה". אז - זה לא פה מוסר בנאלי פשטני... של.. זה מקרא! זה נבואה, כן? אז מה המשמעות של ה...?

ואני אשאל שאלה פשוטה: אתם יודעים שיש הרבה הרבה הרבה בני אדם, שלא מקיימים מצוות – וחיים? כן? אתם יודעים את זה...? אז – מה אומר הפסוק: "שמור מצוותי וחיה". מי שלא שומר מצוות לא חי?

שאלה: החיים האמיתיים?

הרב: דהיינו?

שאלה: האיכות של ה...?

הרב: לא. זה כבר דרש. אם אתם רוצות לומר "חיים אמיתיים", "חיים ממש" כמו שאומרים ה..."ממשיים", כן? זה דרש. זה דרשה מיסטית, אבל זה דרש. הפשט אמר אחרת: "שמור מצוותי וחיה".

שאלה: אה. החיים האחרים?

הרב: דהיינו?

שאלה: חיי עולם הבא?

הרב: דהיינו?

שאלה: עולם הבא

הרב: לכן נאמר את זה פשוט, כן? החיים האמיתיים שנקרא: "עולם הבא" לפי תורתנו, וזה לא מובן מאליו! כן? למדנו את זה מהאמונה שלנו. אלא – השאיפה של הנפש שלנו. זה העולם הבא של כל אחד ואחד. יש ביטוי תלמודי: "כל אחד קונה עולמו"^[33] - עולמו שלו. מה זה "עולמו שלו"? הוא מכיר מה זה. לא, הוא לא מכיר, מכיוון שהוא בור עם הארץ, אבל הנשמה שלו מכירה. כל אחד יש לו עולם הבא שלו. לכן המשנה אמרה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"^[34] לא אמרו שזה אותו חלק. כל אחד יש לו עולמו.

שאלה: איזה עולם הבא? שבא אחרי עולם הזה, או עולם הבא?

הרב: שבא אחרי העולם הזה, אבל יש.. ,זה סוד, כן? יש הכנה לזה – משעת הפטירה עד עידן תחית המתים. תהיו בשקט...

וזאת אומרת, ו זה... הרגשה של הנפש כבר בעולם הזה: אי אפשר להסתפק, ויש בנו שאיפה ליותר, אי אפשר להסתפק בעולם כמות שהוא.^[35] זה חטא לחשוב ככה! שמחשבת הבורא הייתה לבורא עולם הזה וזהו, כן. יש אי התאמה בין המשמעות של השלמות הגמורה של הבורא והמצב של העולם.

ולכן המצב של העולם, הוא עצמו - זה ההוכחה שיש עולם הבא של העולם הזה. ומספיק שהנפש שלנו מרגישה בזה כדי לאמת את זה. ולכן באה המשנה ואומרת: "קנה עולמו" [ראה לעיל].

ההסתרה בדיבורים על העולם הבא

לכן אסור לדבר על הסודות האלו עם... בפומבי, כן? כי מה ששייך לעולם הבא של אחד - בתוך תוכי נשמתו הוא מכיר בזה ואם הוא לא מכיר בזה הנשמה מכירה, כן? והיא לא נותנת לו מנוחה עד שיגיע, כן? "כי לא באת אל המנוחה ואל הנחלה."^[36] וכל אחד מכיר במנוחה שלו במובן האמיתי של האמיתי שלה.

ולכן – זה שייך לחכמת הנסתר – מה זה עולם הבא. אבל בחכמת הנגלה יודעים שכל אחד מרגיש, אם הוא חי מחיים האמיתיים של עולם הזה – אז הוא יודע, בנפשו, שיש עולם הבא שלו. ואם לא כן הוא לא חי, כן? זה מובן? אני לא צריך פסוק כדי לגלות לי שיש עולם הבא. אם היה צריך פסוק כדי לגלות לי את זה – כל התורה כולה, לא היה לה... לומר לי אף מילה. זה לא שייך לי, כן? אומרים איך להגיע לעולם הבא רק למי שיודע שיש עולם הבא. מאיפה הוא יודע? אם הוא חי הוא יודע! הבנתם?

חכמת הילדים

הילדים יודעים את זה. וכשמתבגרים אז שוכחים שוב את התורה שלהם. זה אולי יפה: "שמע בני" – הבן מתאים. ו"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה^[37] – זה ידוע מצד אחר. אבל מכל מקום, זה מה שאמרה התורה: "דבר אל בני ישראל" – הם מבינים במה מדובר, כן? זה מובן? טוב.

אז העיקר - לא לשכוח מה שהנפש של הילד ידעה כילד. מי ששוכח – אז הוא שכח. זה מובן? כן?

אני שמעתי מהרב שלי^[38] – כל הנביאים כולם רק הסבירו לנו מה שהילדים מכירים מנפשם. הסבירו לנו בשפה של המבוגרים. של החכמים. אבל אי אפשר לזהות במה מדובר אם שוכחים את תורת הילד. עד איזה גיל? זה תלוי בתקופה של התרבות, זה תלוי בהרבה הרבה גורמים. אבל מכל מקום – אין נפש אחת שלא ידעה פעם בחיים מזה. שלא נגעה פעם בחיים בוודאות ההיא ש- עולם הזה שלנו זה רק פרוזדור לטרקלין^[39] כפי שאומר התלמוד.

וחוץ מזה – לא צריך לימוד בשביל זה. זה הנפש יודע מעצמו. הנפש החי יודע את זה מעצמו. זה מובן?^[40]

העולם הבא כתוב בנשמה

אז אפשר להמשיך. עכשיו אני שואל מה הפשט של הפסוק, אני חוזר על הפסוק: "יתמוך דברי ליבך שמור מצוותי וחיה."^[41]

כבר למדנו - "וחיה" – וחיה ממש, החיים הממשיים: הקרן קיימת לעולם הבא, ואוכל פירותיהם בעולם הזה.^[42] לכן יש משמעות למה שאמרתם: חיים ממשיים בעולם הזה כבר, אבל זה רק "קרן קיימת"... סליחה: הפירות של הקרן קיימת, שהוא העיקר, שזה העולם הבא. אחר כך תראו, אני לא יודע אם נגיע הערב, שהמהר"ל אומר את זה בפשטות.

שוב: מי ששואל: מאיפה מן התורה יודעים שיש עולם הבא? התורה כולה אין לה שום דבר לומר לו. זה צדוקי. התורה מדברת רק לאלו שהולכים לעולם הבא והיא מסבירה איך להגיע. הבנתם?

זה פשט המשנה! "כל ישראל יש להם" – מעצמם – "חלק לעולם הבא". וכל הויכוח בגמרא בין הצדוקים לפרושים זה ההוכחה שמי שלומד תורה בשיטת הפרושים (הכוונה לצדוקים כנראה): "איפה זה כתוב?" כן? הוא בור עם הארץ, לא מאמין, אפיקורוס.. צדוקי.^[43] זה מובן? זה כתוב בנשמה שלך.

על חסיד ועל מתנגד

אני... אני זוכר סיפור חסידי יפה מאד. אתם יודעים שבהתחלת המחלוקת בין החסידים למתנגדים, אז רבני המתנגדים היו רואים את רבני החסידים כ"עם-הארצים" גמורים. אז פעם אחת, רב חסיד אמר לתלמידיו דבר תורה יפה מאד. והתלמידים הלכו לספר לרב מתנגד. הרב המתנגד של אותו עיר שאף פעם לא דיבר עם הרב החסיד כמובן, כן? אז אמר: זה נכון! זה כתוב בגמרא דף... אבל איך הרב החסידי יודע את זה? אז.. אמרו לרב החסיד? אתה יודע מה אמר...? אז הוא אמר: תלכו לומר לו – אני לא ראיתי את זה בגמרא. אני ראיתי את זה איפה שהגמרא ראתה את זה.

הבנתם את התשובה? זה מובן...? זה החסידות האמיתית. טוב, הסיפור לא אומר איך הרב המתנגד נהפך לחסיד אחר כך...

אז נחזור לעניין. אני אמרתי לכם: תוסיפו מקף איפה שיש במקרא, כפי שיש במקרא. "יתמוך דברי לבך" - מה...

[סוף קלטת]

הערות

^[1] משלי, פרק ד' פסוק א'

^[2] משלי, פרק א' פסוק ח'

^[3] אולי הכוונה לדברים פרק ח' פסוק ה', פירוש האבן עזרא לפסוק: "וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:" אבן עזרא:

שידע באמונת לבו שהוא העיקר. ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך, ואם הרעיבך ליסרך, ויענך בדרך בצמא, שכרך - שיביאך אל הארץ הטובה:

^[4] הכוונה לייסוד תנועת ש"ס בראשות הרב יצחק פרץ, כשנתיים לפני כן.

^[5] בראשית פרק א' פסוק א'

^[6] דברים פרק לד' פסוק יב'

^[7] מהר"ל גור אריה על התורה, דברים, פרק ו' פסוק ז' ד"ה: ושננתם לבניך: "שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה "תורתו". ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה - אינו שלו לגמרי:

ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה - אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא (ב"ק סוף צב.), סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין - הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון - מתרוסס, וכך בארצות אלו:

כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים [ו] מלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו, כמו שאמרנו למעלה (אות ה) 'ומהו האהבה, "והיו הדברים האלה על לבבך וגו'"', כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השם יתברך ומצותיו, ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת:

אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר - מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו:

ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ. הלא כל אדם שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו על זה, עד שכמעט בעוונותנו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו, חדשים מקרב באו, לא שערום ראשונים. ועל הרועים לרעות עלות הצאן לרגל המלאכה, לא לדפוק אותם ביגיעה בדרך קצרה והיא ארוכה, לא שהיא ארוכה, אך ימותו ולא יבאו לכלל תורה. כי מה ידעו צעירי הצאן איכה ירעו ואיכה ירבצון, אם לא על הרועה להדריכם להנהיגם דרך ישרה, ולא יקוים בו כד רגיז רעיא על ענא (ב"ק נב.):

וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח - הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב. על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה. ועתה יחשב לפניו יתברך כאילו עשיתי תמור צערי, אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר:"

^[8] מסכת אבות פרק ה' משנה כא': "הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה..."

^[9] ההפטרות מהנביאים.

^[10] קידושין דף סו' עמוד א', בהקשר למחלוקת צדוקים ופרושים בימיו של ינאי המלך שהרג את חכמי ישראל. "ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. ... ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה."

וגם בפרקי אבות, פרק קניין תורה, פרק ו' משנה ב': "אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף..."

^[11] ברכות דף ה' עמוד א': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה."

^[12]

^[13] דברים פרק ו' פסוק טז': "בכל לבבך". משנה ברכות פרק ט' משנה ה': "בכל לבבך-בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע"

^[14] זהר פרשת וארא דף כז עמוד א: "בכל לבבך דא ימינא ושמאלא (נ"א) קדישא דאקרי יצר טוב ויצר רע"

^[15] פירוש רש"י במקום, דברים פרק ו' פסוק טז', ד"ה: בכל לבבך: "בכל לבבך - בשני יצריך. דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום"

^[16] בראשית, פרק ג' פסוק יט'

^[17] מסכת אבות פרק ג' משנה א': "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"

^[18] שמות פרק טז' פסוקים ז-ח: "וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל...

וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:"

^[19] מסכת אבות פרק ד' משנה כב': "...שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"

^[20] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא' עמוד א': דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם." ופירוש רש"י במקום, ד"ה "לדעתם" – "שאלם אם חפצין להיבראות ואמרו הן".

דברים דומים נאמרו על ידי מניטו זצ"ל בהקשר של כפה עליהם הר כגיגית במתן תורה (ראה שיעורים על מתן תןרה). הרי עם ישראל כבר בחר לקבל אתהתורה, אז למה לכפות? ותשובתו נוגעת גם ל"על כרחך אתה חי" שהוא מזכיר בשיעור שם. בשני המקרים, ישראל לגבי התורה, והאדם עבור הלידה (וגם עבור אירוסין ונישואין) – היתה בחירה התחלתית. מהרגע שהייתה הבחירה, הכפייה היא למעשה השכר על הבחירה.

^[21] תלמוד בבלי, מסכת נדה דף ל' עמוד ב': "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך.

^[22] תהלים פרק א' פסוק ב': " כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". עבודה זרה דף יט' עמוד א': "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה."

^[23] ברכות דף ה' עמוד א', בהמשך: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני."

^[24] שמות פרק כד' פסוק יב'.

^[25]חומש ויקרא פרק יח' פסוק יט'

^[26] שבת דף קלח' עמוד ב': "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה... תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד"

^[27] עיבוי והגדלה

^[28] משלי פרק ד' פסוק א'

^[29] משלי פרק א' פסוק ח'

^[30] , משלי פרק ד' פסוק ב'

^[31] משלי פרק ד' פסוק ג'

^[32] משלי פרק ד' פסוק ד'

^[33] מסכת עבודה זרה, דף י' עמוד ב' ועוד בהמשך.

^[34] משנה סנהדרין פרק י משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"

^[35] ספר מסילת ישרים לרמח"ל, פרק א': ""ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם. ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל - כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל - שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו): וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך - כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים. 

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד): על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט."

^[36] ספר דברים, פרק יב' פסוק ט'

^[37] הגדה של פסח

^[38]

^[39] מסכת אבות, פרק ד' משנה טז'

^[40] מסילת ישרים לרמח"ל, פרק א': "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. 

^[41] משלי פרק ד' פסוק ד'

^[42] שבת דף קכז' עמוד א', קידושין דף מ' עמוד א'.

^[43] סנהדרין פרק י' משנה א': "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס..."

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

תוכן השיעור:

לבירור ייחוד חשיבות התורה

ובלכתך בדרך – הסכנות בדרכים

סכנת הבדידות

חשיבות דמות הרב וסגולת שבט לוי

תורה - סדר העולם

הזכות והגורל – כהן גדול וערי מקלט

החיבור לתורה כמלווה ומרפא דרך שמירת הסדר

סוגי יסורים וחיבור לתורה דרך לימוד או תפילה

לבירור ייחוד חשיבות התורה

כמעט חודש כבר. טוב. אם אני זוכר היטב, השיעור האחרון היה של דן בארי על סוף הדף הראשון, כן. בספר.

אז אין לכם הדפים הקודמים כן? זה מתחיל בדף ה' –

המשך קריאה: "מתחבר אל הבריות שהם העולם".

זהו. טוב. אז אני חושב שכדאי לחזור קצת אחורה, ולהתחיל במאמר שהמהר"ל מסביר על הנושא, אני אזכיר רק בקצרה את הנושא הכללי: הקשר בין הגדרת התורה כסדר העולם, ויש מאמר במסכת עירובין^[1] אמר ר' יהושע בן לוי. זה קצת אחורה, אח"כ אני אגיע.

המשך קריאה (מהדף הקודם, דף ד' מצד שמאל): "אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לווייה יעסוק בתורה שנאמר כי לווית חן.^[2] חש בראשו, יעסוק בתורה שנאמר: חן הם לראשך."

הפסוק הזה נמצא בספר משלי. התורה נמשלה ללווייה. לוויית חן הן לראשך. זה הפסוק כן? דברי תורה....

ש....?

הרב: כן זה ההמשך, כן. בסדר.

המשך קריאה: "חש בראשו - יעסוק בתורה. שנאמר "חן הן לראשך" חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר: וענקים לגרגרותיך. חש בבני מיעיים יעסוק בתורה שנאמר: רפאות תהי לשרך. חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר: ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודא בריה דרבי חייא: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. אדם נותן סם לחברו יפה לזה וקשה לזה"

דהיינו - סם יכול להיות יפה לאבר זה וקשה לאבר אחר.

המשך קריאה: "והקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא."

עד כאן המדרש.

רק דיוק אחד בסוף המדרש: יש עוד מימרא בחז"ל שהתורה נקראת סם חיים^[3], שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.^[4] אבל אם הוא צדיק נקראת סם חיים, אם הוא רשע נקראת סם מוות - זה עניין אחר. אבל כשזה נקרא סם חיים זה סם חיים לכל גופו, לכל נפשו. זה כוונת המהר"ל.

ובלכתך בדרך – הסכנות בדרכים

אז אני אתחיל בקצרה , עם מה שראיתם מקודם, אם יש שאלות נראה אותם ונמשיך.

המשך קריאה: "רצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה"

כי המדרש מתחיל "המהלך בדרך בלא לווייה. ויש עוד משנה בפרקי אבות - אני לא חושב הערב, אולי בהזדמנות אחרת נראה אותה: המהלך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו.^[5] פה יש הגדרה, ההגדרה הראשונית היא חשובה מאד: יש יישוב. ויש דרך. והדרך זה המעבר בין ישוב לישוב. הישוב יש לו הסכנות משלו, אבל הוא ישוב. והדרך - בבחינת דרך הוא בסכנה. רק תזכרו שיש דרך לשון זכר שנקרא מלחמה - זה שייך לאותה סכנה של הדרך, ודרך לשון נקבה, זה נקרא תורה, וזה דווקא המרפא לסכנות האלו.

זה נלמד בהתחלת מסכת קידושין^[6], דרך לשון זכר - זה מלחמה, דרך לשן נקבה - זה תורה. אתם זוכרים את הפסוקים? בשבעה דרכים יצאו לפניך ^[7]- זה לשון מלחמה. ולגבי התורה זה?

תשובה מהקהל: דרכיה^[8]

הרב: לא. זה פסוק אחר. את הדרך ילכו בה. אבל מה אומר בהתחלת הפסוק? אני בא מסכנת הדרך, אז...

הערה מהקהל: והודעת להם את הדרך...

הרב: והודעת להם הדרך שילכו בה,^[9] יפה. אז

המשך קריאה: "רצה לומר, הדרכים הם בחזקת סכנה."

הפסוק הבסיסי הוא: בשיבתך בביתך^[10] - יש צורך מיוחד בקריאת שמע כשאנחנו נמצאים במצב של ישוב, "ובלכתך בדרך" - ברור שזה הגלות. בין ישוב לישוב. ויש גם חובה של קריאת שמע.

המשך קריאה: "הדרכים הם בחזקת סכנה, כמו שיתבאר בפירוש הפרקים"

זה במסכת אבות פרק ג': "המהלך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו."

המשך קריאה: "וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה."

מה למדתם על זה? מהו הפירוש? הדרך בתור דרך הוא בחזקת סכנה. יש ביטוי של "עוברי דרכים".^[11]

אני רוצה רק להזכיר בקצרה, יש גמרא אחת שאומרת, ההקבלה בין מניין המצוות - רמ"ח איברים, ושס"ה גידים.^[12] ויש עוד הקבלה אחרת. רמ"ח איברים זה כנגד מצוות עשה. ושס"ה גידים הם כנגד מצוות לא תעשה,^[13] ודווקא יש לנו כבר באותה גמרא, זה הגמרא בסוכה..או במגילה. וההקבלה השנייה זה שס"ה ימות החמה,^[14] כן. אז העניין פה - למה מייחסים את המצוות עשה לאיברים? [כי] כל מי שמקיים מצוות עשה מקיים נקודה אחת בנפשו או בגופו. ועל מצוות לא תעשה - או על ימות השנה, או לשס"ה גידים? הגידים זה דווקא היחס בין איבר לאיבר. זה מקור המעבר. ופה יש הסכנה של החטא.

וההקבלה לימות השנה - כי הזמן לפי ימות השנה זה הזמן של השינוי. כי שנה מתייחס ל... בכל יום ויום יש סכנה של חטא מיוחד שבא דווקא משינוי היום. יש גם כן בחידוש הזמן יש צד חיובי. חידוש הזמן מביא כפרה. אבל שינוי הזמן, הצד השלילי, מביא את הסכנה של החטא. כי כל חטא בא מהשינוי. זה מובן? מהשינוי. רציתי לומר. השורש אולי זה הסבר אחר.

שאלה מהקהל: שמש ומגן

הרב: יפה. אבל למה אתה מתכוון, כי החטא בא מהשמש. מכוח השמש, זה חמימות של היצר. אפשר להסביר את זה ככה.

שאלה מהקהל: את השמש עצמו לא יכולים לסבול. ממילא. אז אין אור בכלל.

הרב: נכון. זה הדרשה הקודמת. שאמרת. כי שמש ומגן. אבל אני נזכר בפירוש של "בעל התניא"^[15]. שמש - זה ה', רומז לה', ומגן רומז לאלוקים. לפי הפסוק עצמו: "כי שמש ומגן ה' אלוקים."^[16] אבל הכוח הזה הוא לא רע בשורשו. אלא, אם אפשר לומר את זה, העניין שאי אפשר לסבול אותו, כל עוד שאין זכות - אז צריך מגן. שמש ומגן ה' אלוקים. אבל לפי דעתי העיקר זה - כי הזמן מביא שינוי של מצב וכל שינוי של מצב מביא גם כן הזדמנות של חטא זה או אחר. אם כן:

המשך קריאה: "רוצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה וכמו שהתבאר בפירוש הפרקים^[17] וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם. ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם"

זאת אומרת, העניין שאין ישוב זה נבדל מן עיקר העולם. מהו הפסוק? "כי לא תהו בראה לשבת יצרה"^[18]

המשך קריאה: "כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב."

הדרך יוצא מן הישוב.

המשך קריאה: "ולפיכך שולטים שם הפגעים אשר הם מתנגדים אל העולם."

זהו, כמו שאמרנו, וזה המקום של תפילת הדרך כמובן, צורך של תפילת הדרך.

המשך קריאה: "ולכן יש לחוש שישלטו בו פגעים אשר אינם מסדר העולם."

[ה]כל בא משינוי הסדר.

סכנת הבדידות

המשך קריאה: "ולפיכך אמר, ההולך בדרך ואין לו לוייה, ובוודאי כאשר יש לו לוייה הרי הם מתחברים אליו בני אדם"

זאת אומרת, פשוט, הסכנה באה למי שדהולך בדרך יחידי מכיוון שאין לו לוייה. פה יש מקום ללימוד שלם על, לא רק הזהות, אלא התפקיד של שבט לוי, שבט לוי היא היא [הוא הוא] הכלי של הקשר לתורה כמובן הקשר לסדר העולם. אבל זה נושא בפני עצמו, לא זוכר אם למדנו את זה פעם, מהו הפסוק? "עתה ילווה אלי אישי."^[19] לוי הוא הבן השלישי, כן? אז לאה אמרה: עתה ילווה אלי אישי.

אני נזכר שלמדנו פעם אולי, ש- כשנולדו השבטים, בני לאה - זה בשם ה'. בני רחל - זה בשם אלוקים. לוי זה לא ה' ולא אלוקים אלא האיחוד [ייחוד] בין ה' ואלוקים. מי שנמצא על יד מי שזוכה בשם לוי הוא לא נשאר יחידי. יש לו ההוכחה שיש מישהו בעולם. הלוי הוא הקשר עם ריבונו של עולם. "אל תעזוב את הלוי." זה פסוק שלם,^[20] ואתם זוכרים שהכוונה לריה"ל כן? אל תעזוב את הלוי.^[21]

אז אני אמשיך:

המשך קריאה: "וכיוון שיש אצלו אדם, נחשב זה כאילו היה ביישוב העולם, ואין נקרא זה שפורש מן היישוב."

לפי דעתי השורש של כל העניין הזה זה הפסוק, שוב - הבסיסי, של – "לא טוב היות האדם לבדו."^[22] בכל מעשה בראשית הבורא אמר: טוב, וירא אלוקים כי טוב, עד שמגיע לגורל של האדם, הכל מתהפך. כל מה שאמרנו: טוב, טוב, טוב - לא טוב היות האדם לבדו. אתם זוכרים, כי פשט הרגיל של הדרשנים זה כאילו הכתוב היה אומר: לא טוב שיהיה האדם לבדו, אז אעשה לו עזר כנגדו. אבל פשט הכתוב הוא אחר - כל מה שאמרנו על מעשה בראשית לא טוב, משום כי - האדם לבדו. כל עוד האדם הוא לבדו ולכן צריך עזר כנגדו. זה מובן? וזה העיקר החשיבות של הנישואין. של העניין של בן זוג - בת זוג. מי שאין לו בן זוג, בת זוג הוא נמצא בעולם שאינו טוב. זה בחכמה הכללית אם אפשר לומר את זה, זה הבחנה ישירה של התורה למצב של הבדידות. הבדידות זה לא טוב. ולכן כל הפילוסופים האלו שאומרים שיש סתירה בין המצב האמיתי הקיומי של האדם, ומה שאומרת התורה שאנחנו נמצאים בעולם שנקרא טוב - כאילו יש סתירה בזה.

אתם אולי למדתם במה שקוראים "הפילוסופיה הקיומית", האקסיסטנציאלית. כנראה שזה צרפתית... אז כאילו, לא הבחינו בזה, שהתורה היא שמגדירה את מצב הבדידות כמצב לא טוב. דווקא תזכרו את זה. התורה נקראת "טוב".

אז, אנחנו מתקדמים לנושא, מי שנמצא בבדידות ואין לו תורה - אז העולם אינו טוב בשבילו. אבל אם נמצא בבדידות, בסיבה זו או אחרת, למשל - הלך בדרך יחידי, זה קורה. אז שיעסוק בתורה - וזה התיקון של הבדידות שלו, ונראה את זה ביותר פרטים. "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו."^[23]

המשך קריאה: "אבל, זה שאין לו לוייה, וחיבור אל הישוב"

ומעניין מה שהוא אומר, שמספיק יחס עם אדם אחד, ואז נקרא לוי. והתפקיד, פונקציה, של הלוי, יש גמרא מפורסמת^[24] כשגמרא אומרת: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר: "ועתה מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה אותו."^[25] אתם זוכרים את אותה גמרא. והגמרא שואלת: האם זה דבר קטן? כי אם ליראה אותו? והתשובה היא - לגבי משה, היראה ההיא זה דבר קטן. ולכן משה רבנו היה יכול לומר: כי אם ליראה אותו. אבל פה יש שאלה. האם משה רבנו לא היה יודע שאצלו יראת ה' זה דבר קטן, אבל אצל שאר הבריות זה לא דבר קטן. זה ענווה יתירה. ההסבר של הגמרא הוא, משל למה הדבר דומה? מי שיש לו דבר של ערך, יש לו, אבל נראה כדבר קטן. מי שאין לו, מכיוון שאין לו - נראה לו כדבר גדול. אז האם משה רבנו לא היה יודע שמי שאין לו - זה דבר גדול? זה ברור שזה מידת ענווה.^[26] וכך מסבירים בעלי הדרש, שזה סימן של ענוותנותו של משה רבנו, זה ברור מאד. אבל משה היה גם כן רבם של כל ישראל והוא היה יודע את זה. ולכן הוא מסביר... [שיבוש בקלטת] נראה לו כדבר קטן.

חשיבות דמות הרב וסגולת שבט לוי

נראה לו כדבר קטן. אבל אפשר להבין אחרת. מי שנמצא על ידו של משה, מי שנמצא לגבי משה זה דבר קטן. וזה משה רבינו היה יודע ולכן הוא אומר: "וגם כי אחרי מותי"^[27]. הייתם רשעים בחיי וגם אחרי מותי. מכיוון שכשמשה נמצא, כל הערכים זה דבר פשוט. מי שנמצא על יד משה הוא מקבל את זה, עניין הלוויה. זה מובן? יש אנשים כאלו שיש להם סגולה. מי שנמצא על ידם לא צריך הרבה הסברים, כן. זה ברור שיש ריבונו של עולם. ואולי, לפי דעתי, זה ההגדרה של הרבנים שבאופן טבעי מבקשים מהם ברכה. יש רבנים שספק אם הולכים לבקש ברכה מהם. הם מסוג אחר. אבל יש תלמידי חכמים שזה ברור. צריך ברכה, צריך לקבל מהרב הזה, לא מרב אחר. אני לא מתכוון למוכרי ברכות, זה משהו אחר. עם בקבוקים, אתם יודעים את כל העניינים האלו. זה כבר עניין אחר לגמרי. ולגבי משה (לא ברור). ויש מדרש שאומר שדווקא עשו יצא לתרבות רעה באיזה יום? באיזה יום עשו יצא לתרבות רעה?

תשובה מהקהל: פטירתו של אברהם אבינו.

הרב: דווקא ביום פטירתו של אברהם אבינו.^[28] כל עוד שאברהם אבינו היה קיים בעולם זה היה ברור שיש ריבונו של עולם. לא צריך הרבה הסברים. הנוכחות של אברהם אבינו היא ההוכחה שיש משמעות לעולם. זה מובן? הכוונה של המדרש היא מדויקת מאד. בו ביום שהסתלק מן העולם, עשו יצא לתרבות רעה ואמר: הנני הולך למות למה לי ברכה.^[29] אי אפשר לומר דבר כזה כשאברהם אבינו הוא עומד. זה מובן, כן? אז זה הסגולה של שבט לוי. אז זה הסגולה של שבט לוי. אז אני אמשיך:

תורה - סדר העולם

המשך קריאה (עמוד ד' בצד שמאל באמצע): "אבל זה שאין לו לוויה וחיבור אל היישוב מה יעשה ויהיה לו חיבור? יעסוק בתורה. כי התורה סדר שמירת העולם כמו שהתבאר."

נראה את זה מיד. כי לפי ההסבר של המהר"ל, התורה היא מחזירה לו את הקשר עם סדר העולם. ומכיוון שסדר העולם זה העיקר למה שאנחנו קוראים פה, ישוב, לוויה, אף על פי שאין לו ישוב במעשה, בפעל. מכיוון שיש לו קשר לתורה שהיא עיקר הישוב של העולם, עיקר הסדר של העולם, אז - זה ההסבר שלי לא של המהר"ל. המהר"ל אומר במעשה, התורה היא רפואה לזה. מחזירה לו את זה. אבל אפשר להתקרב להסבר של המהר"ל לפי השכל ולהבין שיש לו תחליף. תחליף חשוב מאד. אין לו ישוב. אין לו סדר. הוא בבדידות. אבל איך אומרים החסידים? התבודדות, כן. יש התבודדות מיוחדת עם התורה שזה לא בדידות מכיוון שהקשר עם סדר העולם בשלמותו, שזה התורה, הוא לא רק תחליף אלא העיקר של סדר העולם במעשה. זאת אומרת, עדיף קשר עם התורה מקשר עם סתם ישוב. ואם אין לו שום אפשרות של ישוב אז וודאי וודאי שבקשר עם התורה עדיף. אבל זה לא ההסבר של המהר"ל אבל כדי להתקרב לזה. הבנתם את הדיוק? יעסוק בתורה.

שאלה מהקהל: מה זה אומר עדיף?

הרב: סליחה?

שאלה מהקהל: מה זה אומר עדיף?

הרב: מכיוון שהישוב במעשה הוא שייך לעולם הזה, למציאות של העולם הזה. הקשר עם התורה שהיא תורת הישוב, שהיא סדר של הישוב, זה קשר תמידי מוחלט. בפרק הבא המהר"ל מסביר ההבדל בפסוק: "כי נר מצווה ותורה אור."^[30] המצווה מגנת עליו בשעתה, כן, עולם הזה, במציאות. בקטגוריות של השטח והזמן. המציאות באופן איך אומרים את זה בעברית? פונקטואלית.

תשובה מהקהל: מדוקדק

הרב: לא, לא מדוקדק. poinctuelle.^[31] אני רוצה לומר, פה ושם, באותו זמן, רק בנקודה של המציאות ההיא. אבל הקשר עם התורה הוא נצחי. התורה מגנת על האדם לעולמי עד. גם אם תלמיד חכם היה וסרח, ירד מהפסים כמו שאומרים. התורה שלו מגנת עליו אף על פי שאין לו מצוות ואין לו זכויות. מכיוון שלמד תורה, התורה היא נצחית. זה עניין של רבי מאיר ואחר. אתם זוכרים את זה?

שאלה מהקהל: השאלה שלי היא איך אפשר ישוב בלי ישוב? מה זה סדר של ישוב בלי ישוב? לא ישוב ולא סדר.

הרב: יפה. כן. הבנתי את זה. בכל זאת. זה מצב מוכרח. בגורל שלו נפל לו הגורל הרע הזה. הוא נמצא במצב שאין אפשרות של ישוב, של לוויה – במעשה. ולכן יש לו תחליף ותחליף חשוב מאד.

שאלה מהקהל: אז זה לא עדיף. כי אחרת אנחנו נלך להתבודד במדברות.

הרב: ברור, טוב, זה המכשול. אבל אתם זוכרים? זה המכשול. אני חושב שהבנתי את הכוונה של הדיוק שלך. אלו שמעדיפים להסתלק מכל ישוב. לא ללכת לקיבוצים לא ללכת לישוב הארץ, פשוטו כמשמעו לבנות את הארץ, ואומרים: יש לנו קשר עם סדר התורה שהוא התחליף העדיף. אני מבין. לא, פה מדובר במצב שאין לו אפשרות אחרת. כן? אפשר לקשור את זה לעניין השאלה הפשוטה ששואלים: מה עניין שמיטה אצל הר סיני,^[32] כן? זה הנושא הכללי. שמיטה זה עניין של ציונות. צריך חקלאות כדי שתהיה שמיטה. מה הקשר עם ציונות ומעמד הר סיני? דווקא [במשמעות: דווקא יש קשר]. הבנתם את זה. לא, לפי דעתי, זה בעקידת יצחק יש פסוק שמוכיח: "שבו לכם פה" עם הנער, עם החמור, סליחה, "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם."^[33] אותה השתחוויה של התבודדות צריכה להיות ארעית. זה גם כן עניין של הנזיר^[34], כן. טוב, בסדר.

שאלה מהקהל: אם יש נזיר עולם זה קצת קשה להגיד.

הרב: יש נזיר עולם?

שאלה מהקהל: נזירות שמואל.^[35]

הרב: אבל הוא היה נביא. זה קצת עניין אחר. טוב, גם זה שאלה. גם זה שאלה, צריך עיון. צריך גם ישוב.

שאלה מהקהל: האם בליווי הזה, הלוויה הזאת היא רק מגן או גם השלמה? למשל עניין המצווה ותורה אור בניגוד לחושך, בניגוד לסוף ואינסוף וכל הדברים האלה.

הרב: נקודת המוצא של המהר"ל זה הסכנה, כן. וצריך להתגונן על [מפני] אותה סכנה. אני הוספתי קצת התחליף הזה, כן, הוא יותר מסתם מגן. מכיוון שזה קשר לסדר המוחלט של כל ישוב וישוב – התורה, כן.

הזכות והגורל – כהן גדול וערי מקלט

שאלה מהקהל: למשל הלוויים היו שולחים אותם לערי מקלט.

הרב: לא לא, ערי מקלט הם ערי הלוויים. לא, זה הרוצח בשוגג שולחים אותו לערי המקלט.^[36]

שאלה מהקהל: כן אבל שמה הם היו מלווים את הרוצחים.

הערה מהקהל: יש שלושים ומשהו ערי לוויים אבל שש ערי מקלט.

הרב: כן. שמה היו מקבלים טיפול, כן. היו שולחים את הרוצח בשוגג כל עוד שהכהן הגדול היה חי. אחרי פטירתו של הכהן הגדול, היו משחררים אותם.^[37] למה? מכיוון שדווקא זה התפקיד של השבט לוי בכלל ובעיקר הכהן הגדול. הכהן הגדול הוא הערב שלא יהיה דבר כזה בעולם, כן. ומכיוון שזה קרה אז זה קשור לכהן הגדול. פטירתו של הכהן הגדול מכפרת על זה. ולכן משחררים אותם אחרי פטירתו של הכהן הגדול. טוב, יש הרבה הרבה עומק בשאלה ההיא. וכשאנחנו חיים בלי כהן גדול אנחנו חיים בסכנה. איזה סכנה? אי התאמה בין תורת הזכות והגורל. הרופאים יודעים את זה יפה, יפה מאד. זה בעיה של החוכמה של הרופאים. הם לא מצליחים להתגבר על זה. הם רואים בעצמם שיש סדר של העולם. הם רואים בעצמם שיש סדר של הערכים אבל אינם מצליחים, אני הייתי לפני חודש באיזה כנס של רופאים וזו הייתה אחת מהשאלות שלמדנו שמה. אינם מצליחים להתגבר על החוש, על הרושם של אי התאמה בין הזכות ובין הגורל. ויש הרבה השלכות של הבעיה ההיא. השלכות פליליות. אם חולה, למשל חולה נפש, עשה עבירה. האם צריך לדון אותו או לא? האם זה גורל או יש לו בחירה אף על פי שהוא חולה. וזה קשור לעניין של ערי מקלט. דעת התורה פה היא ברורה. הגורל פעל. "והאלוקים אינה את ידו".^[38] והאלוקים. זה תפקוד העולם.

ולכן, הערב, - זו הייתה השאלה של משה רבנו לפני קבלת התורה, מדוע צדיק ורע לו.^[39] ו-מדוע צדיק - זה לפי הערכים. רע לו - לפי הגורל. יש תשובות, אבל המצב הוא... המצב של המציאות הוא ככה. וצריך אמונה עמוקה מאד, להאמין, שה' אחד. "ה' הוא האלוקים."^[40] אף על פי שאין התאמה בין הגורל והזכות. זו הייתה השאלה של איוב, זו הייתה השאלה של קהלת גם כן, וזו הייתה השאלה של משה רבנו לפני שקיבל את התורה. כל עוד שלא הייתה התגלות של התורה, אז היה אפשר לקבל מצב כזה. יש צדיקים ורע להם. עכשיו יש התגלות של התורה, יש דין תורה, והמצב מתמשך? אי התאמה בין הגורל ו[הזכות]

ולכן התשובות של הגמרא גם כן, זה לא קל להבין אותן. כאילו הגמרא רוצה להודיע לנו שמצב כזה של צדיק וטוב לו - זה כמעט לא מעלמא הדין, לא מהעולם שלנו. מהן התשובות של הגמרא? "צדיק וטוב לו - זה צדיק גמור."^[41] מה זה צדיק גמור? איפה זה צדיק גמור? כן, הבנתם את ה... מה שאני אומר? כאילו הגמרא רוצה להודיע לנו... זה אוטופיה. צדיק גמור זה אוטופיה.

כי אדם, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"^[42], זה נושא בפני עצמו, זה פסוק לא קל, אבל צריך לקבל את זה, להסכים בזה: שאף על פי שאנחנו מאמינים כי סדר אמיתי של העולם זה התאמה בין הזכות והגורל, זה לא שייך לעולם שלנו. וייתכן מאד שזה מעיקרי האמונה. להסכים במצב של תהו ובוהו. ולמרות כל זאת להאמין. תפסתם את זה?

התשובה השנייה של הגמרא היא צדיק בן צדיק. גם כן צדיק בן צדיק זה נדיר מאד. ואף על פי שזה תשובה אחרת. שלא צריך לומר כי - צדיק בן צדיק זה צדיק גמור בן צדיק בן גמור, כי זה תשובה שנייה.

אבל בכל זאת - צדיק אמיתי בן צדיק אמיתי - זה גם כן נדיר מאד. והחכמים יודעים את זה. כשיש משפחה כזו, אז זה משפחה של תורה. אכסניה של תורה. וכשהייתה פעם באיזשהו שלט [שבט?] משפחה של שילשים, זאת אומרת הזקן, איך אומרים, הסבא? האב והבן הם צדיקים בן צדיקים - התורה לא עוזבת אף פעם אותה משפחה, כן.^[43] זה ידוע, כן. ואם לכאורה עוזבת אותה - חוזרת מיד, כן. זה מובן?

ולכן, לפי השאלה שלך, אני חושב שפה יש לנו התחלה של תשובה. זה הכוח של הלוי. זה הכוח של הכהן הגדול סוף סוף. ואם קרה מה שקרה אז מייחסים לו... אף על פי שהוא לא אחראי, כן? זה מצב של הדור. טוב, נגמור עם העניין הזה.

החיבור לתורה כמלווה ומרפא דרך שמירת הסדר

וזה מה שאומר המהר"ל:

המשך קריאה: "יעסוק בתורה כי התורה סדר שמירת העולם, כמו שהתבאר."

החידוש פה זה המילה [ביטוי] "שמירת העולם". זה לא רק סדר של העולם, אלא סדר שמירת העולם. שוב, אני חזור על זה: מי שחי בעולם שהוא קשור לסדר האמיתי, השלם, של מצב העולם - אז ודאי וודאי שיש לו לוייה. ויש לו לוייה בבחינת תחליף כפי שאמרנו, אבל תחליף יותר חשוב מהמצב, איך אומרים? השביר, של סדר העולם במעשה. כי זה פגיע מאד, כן? כי כל שינוי של הזמן מביא אותה... שוב, אותה סכנה.

שאלה מהקהל: סליחה

הרב: כן?

שאלה מהקהל: לצדיק הגדול, שנקרא חוני המעגל. כל הסיפורים שלו נגמרו בסך הכל בשתי מילים: "או חברותא, או מיתותא."^[44]

הרב: או מיתותא, יפה.

שאלה מהקהל: אז הוא לא ידע את הדבר הזה שיש סדר עליון שהוא תחליף יותר טוב וכו'?

הרב: כן. אולי את הדרש על הפסוק "אדם כי ימות באהל."^[45] זאת אומרת לימוד תורה מתשת כוחו של אדם.^[46] זה קרוב לאותה מיתותא. הבנת מה שאני מתכוון? כי סוף סוף אנחנו חיים בעולם הזה. ותורה בלי חברותא זה לא תורה!

כן. אולי זוהי התשובה. או חברותא או מיתותא - הכוונה קודם כל, חבר בתורה. כי בלי חבר בתורה – אין, אין חברותא. זה מובן? לכן אני אמרתי זה תחליף, ברור שזה תחליף. אבל זה תחליף מסוג ראשון, כן?

המשך קריאה: "ולכן, כאשר יתחבר אל התורה הרי יש לו לוויה וחיבור אל סדר העולם"

זה ברור. אף על פי שזה לא למעשה ישוב כמשמעו, סדר כמשמעו, אבל בכל זאת יש לו קשר עם סדר הסדר הזה. סדר הישוב הזה. אני מתכוון למה שנמצא בסנהדרין, כל הגדולי ישראל שפחדו מאחרית הימים. פחדו, זה אחת מההנחות של הגמרא שמה, ממה פחדו? "ייתי ולא אחמיניא"^[47] [כלומר] שהמשיח יבוא ואני לא אהיה בדור הזה. ממה פחדו? אחת מההסברים, הנחות, זה פחדו מ"חבלו של משיח"^[48]. חבלו של משיח ממש. אז למה אתה מפחד מחבל של המשיח? מהחבלים של המשיח? הוא בא לישועה שלך. הוא בא ל... מכיוון שעם ישראל הוא העם של המשיח. הם פחדו לעצמם מחבלו של משיח, כן. איך אומר הפסוק? "ובנביאי אל תרעו". בפסוק הזה, יש "אל תגעו במשיחי"^[49] לשון רבים. "אל תגעו במשיחי" אף על פי שהדרש היותר קרוב לפשט זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.^[50] וגם כן שלכל שבט יש משיח^[51]. אבל בכל זאת, זה, למעלה משני המשיחים. כל עם ישראל הוא בבחינת משיחיי. "אל תגעו במשיחיי ובנביאי אל תרעו". הם פחדו מזה.

מה אומרת הגמרא? לפי ר' אלעזר: "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים."^[52] זאת אומרת, העסק בתורה, יעסוק בתורה - זה מגן לאותו מצב של עולם בלי סדר שהוא גיהנום. אף על פי שהעולם החיצוני מחוץ לנפש שלו, הכל זה גיהנום, מכיוון שיש לו קשר עם החכמה של אותו סדר, אז הוא לא מפחד מחבלי משיח. הוא יכול להמשיך להאמין.

ואנחנו לומדים מאותה גמרא שהחכמה גרידא לא מספיק, צריך גם כן גמילות חסדים. "האומר יש לי רק תורה, אף תורה אין לו"^[53] - צריך גמילות חסדים. זוכרים את זה?

אז מי, ואני חושב שהדור של השואה חי את זה. העולם החיצוני היה עולם של גיהנם. מי החזיק מעמד? מי שהיה לו, למרות הכל, קשר עם סדר העולם והערכים של התורה. אבל זה לא יכול להיות תמידי, כפי שאתה אמרת. זה ממש תחליף, כן. אבל תחליף עיקרי.

ולכן אני הסתפקתי מה הכוונה של המהר"ל. ברור כי לפי הפשט של המהר"ל העסק בתורה היא הרפואה לכל המחלה, רפואה ממשית, כן? אבל יש לו גם כן איזה רמזים למשל פה. שזה אף על פי שהוא נמצא במצב של מחלה. יש לו תחליף. בכל זאת הנפש שלו איננה נפגעת. כי קשה קצת להסביר. יש לו מחלה בראש - יעסוק בתורה ואז זה מסתלק? צריך להאמין בזה. מי שיש לו ניסיון בזה - הוא יכול להאמין בזה. מי שאין לו ניסיון - הוא אומר: זה כבר מתחיל להיות מוסר... אה.. איך אומרים? טוב אשרי המאמין, אתם יודעים.  

אבל לכן אפשר להסביר כפי שניסיתי להסביר: אף על פי שהמחלה נשארה, אבל יש לו תחליף לזה, והעולם שלו הוא בסדר. העולם הפנימי שלו הוא בסדר. הקושי הוא: איך, אם הוא חש בראשו, איך הוא יכול לעסוק בתורה. אם חש בראשו? אם זה רציני שחש בראשו. פעם שמעתי מאחד שהסביר, שאפשר לקרוא את זה אחרת. ולפי דעתי זה לא סתם בדיחה: חש בתורה - יעסוק בראשו, כן.

סוגי יסורים וחיבור לתורה דרך לימוד או תפילה

אבל אולי יש תשובה לזה. יש שני סוגים של יסורים.^[54] יסורים של אהבה ויסורים של עונש. ביסורים של עונש - הסימן הוא שאי אפשר ללמוד. לכן מדובר ביסורים של אהבה - ואפשר ללמוד. אף על פי שחש בתורה, סליחה, שחש בראשו - הוא יכול ללמוד.

יש שתי דעות בגמרא: אם הוא יכול ללמוד, או אם הוא יכול להתפלל.^[55] כי אנחנו יודעים את זה מאז ומתמיד. יש אנשים שמסוגלים לתורה דרך התפילה. ויש אנשים שמסוגלים לתורה דרך הלימוד. לא צריך להגיע להבדל בין הפרושים והחסידים, המתנגדים והחסידים, אבל יש אופי כזה. מי שקשור לספר תורה דרך התפילה. ומי שקשור לספר תורה דרך הלימוד.

כי, אתם יודעים את זה. כל מילי דברכות. כל המילים של התפילות זה תורה. אבל זה קשר לתורה מסוג מיוחד מאד. חסידות. והקשר של הלימוד זה לימוד פשוטו כמשמעו. יש גמרא בסנהדרין: "כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה יולד, או לעמל מעשה יולד." ^[56] איני יודע. וכשאומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", אז המסקנה היא: לעמל פה יולד.

וזה קשור, לפי הבן איש חי^[57] זה קשור למחלוקת שיש בתלמוד: מה עדיף - תלמוד או מעשה? סופסוף, המסקנה היא: תלמוד עדיף שמביא לידי מעשה.^[58] והכוונה זה לא רק לפי הפשט, מכיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה. שאנחנו רואים שהרבה הרבה לימוד לא מביא לידי מעשה, לדאבוננו. כן? בעוונות הרבים, כמו שאומרים. לא אמרו בעוונות הרבנים, אלא בעוונות הרבים כן?

ולכן, אולי יש כוונה קצת אחרת - איזה תלמוד עדיף? התלמוד שמביא לידי מעשה עדיף ממעשה. טוב, זה רק דיוק של דרש, כן? אבל ייתכן שיש משהו בזה, כן? והגמרא בסנהדרין ממשיכה- עכשיו אנחנו יודעים שזה לעמל פה, אינני יודע אם זה לעמל שיחה או לעמל תורה. כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך אני יודע שזה לעמל תורה.^[59] ופה בלי שום ספק הכוונה היא בין אותה מחלוקת: מה עדיף? תפילה או לימוד. כי שיחה נקרא תפילה. ברור שלא התכוונו לשיחה בטילה כן? "ויצא יצחק לשוח בשדה".^[60] שיחה זה תפילה.

ולכן - החסידים בחרו בתפילה. הם מתפללים הרבה הרבה זמן ביום. מברוך שאמר עד סוף התפילה - צריך כל מילה בכוונה. כל מילה בכוונה - אי אפשר ללמוד. אין זמן ללמוד, כן?

והפרושים, המתנגדים, מעדיפים להתפלל בדרך ממוצע, נאמר, לא ארוך ולא קצר, וזה לשון נקיה, ויש להם זמן כדי ללמוד, כן. ולכאורה, לפי פשט הגמרא, המסקנה היא - לפי הפרושים [המתנגדים]. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

אבל אני, אין לי סמך לזה, אני הסברתי פעם ככה: אבל הפסוק אומר - "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אם היה אומר - לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך - זה היה ברור - לימוד. אבל דרך ספר התורה הזה, יש גם כן קשר לתפילה. אותו פסוק יכול להיות סמך לתפילה. כי מי שמתפלל, הספר הזה, של התורה לא מש מפיו. כך אומרים - לא מש, כן. הבנתם? זה לא קל.

לכן צריך עיון כדי לדעת איך לדעת איך לברר אותה סוגיה בפירוש. כי סוף סוף בחסידות יש גדולי תורה שיודעים, שיש הבדל בין תפילה ולימוד. ומי יכול לומר שהלומד עדיף מהמתפלל? זאת אומרת, יש זה אפשרות לומר ש-טוב, עם הארצים לא יודעים ללמוד, אז מתפללים. אבל יש... מתפלל - זה נביא. וחכם עדיף מנביא.^[61] אבל איזה חכם עדיף מנביא? חכם שהוא נביא עדיף מנביא שאינו חכם אבל אין נביא שאינו חכם.^[62] טוב. זה לא קל, כן? זה נאמר, שזה עניין אחר.

ולכן חכמי המקובלים מסרו, לימוד תורה - דרך כוונות התפילה. וזה נקרא "ספר התורה הזה" כפי שאומר הפסוק. ולכן אי אפשר... אי אפשר להחליט.

אולי אני הסברתי פעם את זה: כשהייתי צעיר, גיליתי את עולם האשכנזים, אז הייתי רגיל לומר שהספרדים רגילים להאמין כמו החסידים, ולקיים מצוות כמו המתנגדים. אח"כ התבגרתי קצת והבנתי שזה קצת אחרת: החסידים מאמינים כמו הספרדים והמתנגדים מקיימים מצוות כמו הספרדים. "האומר ראשון ראשון אחרון אחרון"^[63], כי הראשונים היו כולם ספרדים וזה לא לחינם. כן? טוב. חוזרים לעניין.

אז פה החידוש היה שיש לו קשר ל

המשך קריאה (עמוד ד' למטה): "סדר שמירת העולם כמו שהתבאר. ולכך כאשר התחבר אל התורה הרי יש לו לוויה וחיבור אל סדר העולם"

אולי נוסיף גם לתפילה, כן. אפשר אולי להעמיק קצת איזה דרוש מיוחד לתפילת הדרך בהקשר לעניין שלנו.

המשך קריאה: "ושמירת הסדר, מציל מן הפגעים שלא ישלוט"

אז שוב צריך לדייק קצת. מי שכבר יש לו ניסיון מזה יכול לקבל את זה פשוטו כמשמעו. מי שאין לו ניסיון מזה - מתקשה לו לקבל את זה. ולכן כדאי להסביר לו שזה תחליף ולמה התחליף הוא מועיל, במה התחליף הוא מועיל? לכל הפחות יש לו סדר, שקט בנפש הפנימית שלו. אף על פי שמבחינת החיצוניות - הקלקול מתמשך.

כי, היו תקופות שבם הרפואה היחידה שהייתה מותרת זה התפילה, "כי אני ה' רופאך"^[64] אבל עבר הזמן. ולפי דעתי, מאז סיום תקופת התגלות הנבואה נתנו רשות לרופא לרפאות. שנאמר: "ורפא ירפא". ^[65] ניתנה רשות לרופא לרפאות.^[66]

ולכן רק יחידים שייכים לאותו עולם שמתרפאים דרך התפילה. ולרוב ניתנה רשות לרופא לרפאות.

יש הבדל, יש דרש יפה על זה. בפסוק ששייך לקב"ה כרופא כתוב: "כי אני ה' רופאך", הדגש הוא דגש קל. רפה. בפסוק של הרופא בשר ודם - זה "רפא ירפא". זה חזק [פיסוק דגש]. זאת אומרת - דרך הרופא זה חזק מאד. דרך ה' זה קל מאד. כי אני ה' רופאך. בלי דגש. אבל רפא ירפא... צריך... הבנתם את ה..? זה דרש יפה דווקא.

המשך קריאה: "כי אין הפגעים שולטים רק כאשר פורש מן העולם, כמו שאמרנו, כי לכך כל הדרכים בחזקת סכנה"

זה מובן כן? נמשיך.

המשך קריאה: "אבל כאשר הוא מתחבר אל התורה יש לו לוויה אל סדר העולם ובשביל זה אינו יוצא מן ישוב העולם"

בשביל זה אינו יוצא מישוב העולם, אף על פי שלמעשה יצא. הלך בדרך יחידי. זה מובן? אז נמשיך.

המשך קריאה: "והדבר הזה הוא אל האדם לוויה גמורה"

איזה דבר? הקשר עם התורה שהיא סדר העולם, שהיא סדר הישוב.

המשך קריאה: "ואם נחשב לאדם לוויה כאשר יש לו התחברות אל בני האדם כי אז אינו נחשב שהוא לעצמו"

שהוא נשאר לעצמו. " וייוותר יעקב לבדו." ^[67]

אולי בהזדמנות אחרת נראה את אותה המשנה בפרקי אבות: "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו"^[68] נראה שיש כוונה ברורה לישראל: "עם לבדד ישכון."^[69] ויעקב אבינו חי את זה. ויש הרבה רמזים בתורה שהוא ידע מה זה להיות ניעור בלילה. הוא ידע את זה - "ויעקב הלך לדרכו"^[70] - להיות בדרך יחידי. הוא ידע את זה – "מפנה ליבו לבטלה." אבל לפי המשנה זה שלילי לגמרי - "הרי זה מתחייב בנפשו". פשט המשנה לפי המהר"ל, לפי כל המפרשים, זה שלילי.

זהו, אז יש לנו קושיה. אם זה המצב של עם ישראל, "עם לבדד ישכון", זה שלילי. "וה' לבדו ביום ההוא"^[71] - יש איזה מין הקבלה בין הקב"ה לעמו ישראל, "כי שמי נקרא עליך"^[72]

ולכן צריך להבין בדרך החיובית של אותה המשנה. בא הרב נחמן מברסלב והסביר את זה.^[73] הוא הסביר את זה: כי העולם שלנו אין לו חיוב המציאות. אבל מי שלוקח על עצמו [את] אותו אומץ להיות כישראל - עם לבדד ישכון - הוא מביא את החיוב בנפשו. מתחייב בנפשו. זאת אומרת, מגיע ליש מוחלט – "כל ישראל יש"^[74] כן?

אבל זה מסוכן. צריך לדעת את סכנת הדרכים. בכל זאת הצליח - הוא צדיק. הוא ישראל. הבנתם את הדרש הזה?

שאלה מהקהל: אתה מתכוון כאילו הוא מחייב את הקב"ה ללוות אותו? זה הכוונה?

הרב: לא צריך לחייב. הכוונה של הרב נחמן מברסלב: הוא מתחייב בנפשו. הוא מביא חיוב המציאות בנפש שלו. כל עוד שלא זכה - אין לו חיוב המציאות, כן. מקרה קרה. ככה אומרים האפיקורסים, אומר הרב נחמן מברסלב. האפיקורסים אומרים: העולם הוא יש לו חיוב המציאות. אין לו י-ה. אבל הרב נחמן מברסלב אומר: האפיקורסים טועים. אבל לא יודעים שזה אמת - מי שהגיע לאותה זכות מתחייב בנפשו והעולם שלו הוא חיוב המציאות. העולם כבריאה - אין חיוב המציאות.

והרמב"ם הסביר את זה - חיוב המציאות - זה רק הוא, בכבודו ובעצמו.^[75] אין חיוב המציאות. אבל מי שזכה - מתחייב בנפשו.

זה דרש עמוק מאד של הרב נחמן מברסלב. כי לא שינה את הביטוי - מתחייב בנפשו.

ולכן כשלמדתי את זה נתגלה לי שזה המצב של עם ישראל. סכנה של הגלות. אבל מי שחוזר - מתחייב בנפשו. מי שהולך מתחייב בנפשו במובן השלילי, כן. זה קשור לנזיר - כל עוד שלא קיים את נדרו - נקרא רשע. וכשקיים את נדרו - נקרא צדיק.^[76] אפשר להסביר את זה ככה.

ולכן לא פעם אני מסביר את זה לאנשי הגולה, "נהר כבר."^[77] הם שנמצאים על נהר כבר, כן? אתם זוכרים את ההפטרה.... ויש איזה כיוון שכדי לקבל את החיוב. אבל בשלב הראשון של הדרך זה רק מתחייב בנפשו באופן שלילי לגמרי. ואתם לא יודעים לתאר איך הם מתחייבים בנפשם באופן שלילי כן? אני חוזר משמה וזה אוי ואבוי, כן. כל יום זה התדרדרות יותר עמוקה.

אבל מי שחוזר, ואולי זה סגולה מיוחדת של שליחי עלייה, כן. אז מתחייב בנפשו באופן שלילי [נראה לי שצריך להיות חיובי???]. כל עוד הוא נמצא בגלות נקרא יעקב. כשחזר נקרא ישראל. הרי זה מתחייב בנפשו. "כי כל ישראל יש". לא אמרו כל יעקב יש, כן, זה מובן? טוב.

המשך קריאה: "ולכך כאשר יש בני אדם עימו, יש לו לוויה שאז הוא"

ועכשיו אתם מתחילים בדף שלכם

המשך קריאה: "שאז הוא מתחבר אל הבריות שהם העולם."

וזו הכוונה של המהר"ל בכיוון שלך: סוף סוף, הבריות, הקשר עם הבריות עדיף. אז לא צריך לחזור על כל הדיוקים, אבל הוא במצב שאין לו. טוב.

המשך קריאה: "ואם דבר זה הוא לוויה שלו"

אם דבר זה שהוא מתחבר אל הבריות הוא לוויה שלו.

המשך קריאה: "כל שכן כאשר יתחבר אל התורה שהיא סדר כל העולם"

פה שוב חידוש: הלוי הוא סדר העולם, באשר הוא שם. בכוחו שלו. במדרגה שלו. אבל הקשר עם התורה, זה יותר חזק מהקשר עם הלוי. למה? מכיוון שזה סדר כל העולם. הבנתם את ההבדל? אולי יש דבר דומה לזה שבגיל ה.. בהקשר זה. מה שאנחנו מסבירים על - "מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו."^[78] מספרים על חכם אחד, שהיה רגיל לטבול קודם כל לימוד. והוא היה חוק ולא יעבור, היה עושה את זה כל פעם. אף על פי שהיה קר בחוץ, אף על פי שהיה חולה - לא היה מפסיד. ואז היה מתחיל ללמד בשמחה. פעם היה מאד חולה. ובחוץ היה מאד קר. לא, לא יכול. והיה פיקוח נפש באופן ברור. אז לא הלך לטבילה והתחיל ללמד בשמחה יתירה. התלמידים לא הבינו ושאלו אותו: מה קורה? אז הוא הסביר להם: כל עוד שאני מקיים מצווה, הזכות שלי זה לפי זכותי, זה לפי כוחי. עכשיו שבאמת אני לא יכול, כן. אני לא במצב שאני יכול, אז מעלה עלי הכתוב - זה זכות של הכתוב. בבחינת כל. זה זכות, שאם התורה עצמה מקיימת את המצווה - כך קיבלתי הזכות ואני לא שמח? לא אשמח? הבנתם את ההבדל?

ופה יש מוסר בפני עצמו, כן. יש הרבה הרבה אנשים, כשלא יכולים לקיים איזו מצווה, הם בדיכאון. אבל זה טעות! אם באמת יש פיקוח נפש צריך להיות בשמחה. כי מצטבר זכות יתירה, זכות שכאילו התורה עצמה קיימה את המצווה. מעלה עליו הכתוב, כן. הבנתם את ההבדל?

אני חושב שזה, כדאי להבין את זה מבחינת החינוך של הילדים. או גם כן בעיות של כמה נשים שחושבות ככה:

אנחנו לא חייבות מצווה זו או אחרת, דיכאון נשי, כן. וזה ההיפך, כן"שעשני כרצונו" כבר, מאז. זאת אומרת יש להם זכות יתירה ממי שמקיים את המצווה מכיוון שהם פטורות. זאת אומרת: חייבות, אבל פטורות. מי עושה את המצווה בשבילם? התורה עצמה. אז צריך להיות בשמחה. הבנתם את ה...?

וזה לא דרש? יש בעיה בהלכה שאני עוד לא מצאתי שום רמז שפותר את הבעיה: על המצווה של הראיה, במסכת חגיגה. המשנה מתחילה ככה: "הכל חייבים בראיה",^[79] חוץ מהרבה קטגוריות של אלו שאינם יכולים, ובתוכם הנשים. מכיוון שהפסוק שהתורה שבעל פה, שבכתב, סליחה אומר: "כל זכורך."^[80] אז ממילא הן יוצאות מהמצווה. כי הפסוק הוציא אותם - "כל זכורך." התורה שבעל פה באה ואומרת: "הכל חייבין חוץ." אז [היה] צריך לומר: אלו פטורים מהראיה ואלו הן, כן. זה מובן. אבל "הכל חייבין חוץ"? אז זה חכמה גדולה פה. התורה שבעל פה רצתה לחייב את כולם. קרה מה שקרה, אתה פטור, אבל אתה חייב מעיקרה. מעלה עליך הכתוב. הבנתם את ההבדל? זה ברור, כן?

טוב. זה נושא בפני עצמו. ואני חושב שזה חשוב מאד מבחינת החינוך. לנצור את אותה שמחה לאלו שהגורל שלהם מעכב. אם זה הגורל שמעכב - אז מעלה עליו הכתוב. אם זה רציני. אם זה כן, כך אומרים? כן? כנה?

הערה מהקהל: כן

הרב: כן. כן אם זה כן... כן אם זה כן...

אז העולם כולו, פתאום מאיר בצורה אחרת לגמרי, כן. זה מובן? אז אני חוזר:

המשך קריאה: "שהיא סדר כל העולם ובה נמצא הכל"

שוב, זה אותו עניין אבל נראה אותו בפרק השני, נר - מצווה, לשעתה, ותורה - אור. ולכן כשהיא מתכוונת תורה פה - זה לא סתם התורה של המצוות. אלא התורה של התורה. התורה הכוללת. התורה שהיא בבחינת כל העולם.

המשך קריאה: "ובה נמצא הכל."

שוב אנחנו חוזרים במה שהתחלנו פעם. במה התורה היא סדר מציאות העולם, ולאו דווקא סדר התנהגות האדם בבחינת שולחן ערוך. זה לא אותה רמה. זה לא אותה פנימיות התורה. זה מובן? נמשיך.

המשך קריאה: "שיש לו לוויה גמורה שמתחבר אל העולם ואינו נבדל ממנו שיהיו שולטים בו הפגעים, ודבר זה מבואר."

ולכן פה הגענו. לא יודע איזה שעה פה. יש לנו עוד קצת זמן? כן? אולי נמשיך קצת. ואז אולי פעם הבאה, זאת אומרת יום ראשון הבא אם ירצה ה', אפשר להעמיק קצת יותר.

המשך קריאה: "ולכך אמר אחריו אם יש לאדם חולה בגופו"

ואולי פעם הבאה נתחיל דווקא פה. תזכרו את זה, אבל מכל מקום נמשיך בפשט הפירוש.

המשך קריאה: "ולכך אמר אחריו אם יש לאדם חולה"

הוא רוצה לומר מחלה

המשך קריאה: "בגופו, שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר"

אז קודם כל יש מקרה אחד, מי שנמצא יחידי. וזה פרשה בפני עצמה. לא צריך לשוב על הדיוקים, אבל צריך לחשוב על זה, המצווה הראשונה שהיא הקידושין, באה לפי סדר הסיפור של התורה כמובן, היא באה כדי לשבור את אותה בדידות שהתורה אמרה: "לא טוב היות האדם לבדו."^[81]

טוב, אחר כך מי שיש לו מחלה בגופו. מחלה זה קלקול, אי סדר במה שהקב"ה ברא. לא פעם למדנו את זה: מצב הבריאה היא הבריאות. אם יש מחלה זה קלקול בסדר הבריאה. ולכן, מי שיש לו מחלה, צריך להתקשר, להתייחס, ל- שוב אני אומר תחליף אולי זה יותר מתחליף, לסדר של המציאות. כדי למצוא מרפא למחלות.

המשך קריאה: " יעסוק בתורה, שהיא סדר העולם. ואז האדם אשר היה מקבל חולי שהוא שינוי"

אתם רואים, זה המושג של שינוי, שמביא את האי סדר שמביא את הקלקול

המשך קריאה: "יחזור אל הסדר שהוא בריאותו [בריאתו בספר]. ואמר עוד: חש בראשו וכו',^[82] כי כאשר יבוא שינוי לגוף כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף על ידי התורה שהיא סדר העולם, מחזרת את הגוף שהיה בו שינוי, אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל כמו שאמרנו. ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבת הראש. הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה."

רפואה שעל ידי התורה נאמר,

המשך קריאה: "ולפיכך אמר בראשון: חש בראשו יעסוק בתורה."

פה אולי נתחיל בהסבר שלי. ההתנהגות לפי התורה היא במחשבה, בדיבור ובמעשה. ולכן הוא מתחיל: חש בראשו - יעסוק בתורה. חש בגרונו - יעסוק בתורה. חש בבני מעיו בעצמותיו - יעסוק בתורה. זאת אומרת: הקשר עם אותו סדר, שהוא יותר מתחליף, צריך להיות לפי סדר המצוות. קודם כל - הקשר עם התורה לפי המחשבה. אחר כך התורה לפי הדיבור, דברי תורה, והתורה לפי המעשה. זה מובן?

פה יש לנו שוב מבנה שכלי של המהר"ל שהוא ברור ומדויק מאד. לפי שורש הדברים שהם בתורה שבעל פה עצמה. בעלי המדרש דיברו לפי אותה חכמה. בא המהר"ל וגילה, גילה לנו אותה חכמה. ברור שעד המהר"ל, היו תלמידי חכמים שהבינו מה שהמהר"ל אומר. המהר"ל הוכרח להביא את זה בכתב לפי עניות תורת הדור.

אתם יודעים את זה: "עשות ספרים אין קץ".^[83] לא פעם למדנו את זה. ולא שהספר של המהר"ל מביא חידוש גמור באותה חכמה, אלא זה סימן ההפוך. מכיוון ששכחו אותה חכמה - בא המהר"ל וחידש אותה. הבנתם את ה... זה לא הוא שהמציא את זה במדרש. אלא זה גבורתו של המדרש. אבל שכחו את הפנימיות של אותה חכמה, אז באים מחברי הספרים ומחזירים לנו במקצת את מה ששכח [שנשכח]. הבנתם את זה כן?

כי - "עשות ספרים" כדי לעשות ספרים - אין קץ. זה עניין אחר. טוב.

שאלה מהקהל: מה עם הנס, שבא מתוך שינוי, ודווקא...

הרב: תן לי דוגמא, כדי שאני אבין. תן לי דוגמא

שאלה מהקהל: נס שבא מתוך פיקוח נפש, נגיד ש...

הרב: אמרת נס שבא מתוך שינוי, לכן שאלתי. אז תסביר קצת יותר.

שאלה מהקהל: הנס הגדול כמו - קריעת ים סוף. קריעת ים סוף בא לשבור את חוקי הטבע. בא לחרוג מעניין כל.. אז... דווקא הוא לא בא משום סכנה, בא מתוך פיקוח נפש?

הרב: תשמע אני הייתי נוטה להסביר את זה ככה. צריך ללמוד קצת את הביטוי: "עולם כמנהגו נוהג",^[84] כן, ואחר כך נחזור לשאלה הספציפית שלך. כשאומרים, משתמשים, בביטוי התלמודי הזה: "עולם כמנהגו נוהג" - כדי לשלול את הנס. אז לא מבינים מה דעת הגמרא. זה דווקא בנס שעולם כמנהגו נוהג. כי - כל עוד שיש אי סדר בעולם, אז העולם לא נוהג כמנהגו האמיתי. אתם מבינים? כן? ולכן ברור שלכאורה חכמי ישראל רצו לומר את זה: הנס זה נדיר.

הערות

^[1] תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף נד' עמוד א'

^[2] משלי פרק א' פסוק ט'

^[3] תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב' עמוד ב: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה. מעניין לציין שאת שתי המימרות הללו אמר ר' יהושע בן לוי.

^[4] דברים, פרק ד' פסוק מד'

^[5] פרקי אבות פרק ג' משנה ד

^[6] תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ב' עמוד ב': בשלש דרכים האשה נקנית...

ומאי איריא דתני שלש? ליתני שלשה! משום דקא בעי למיתני דרך, ודרך לשון נקבה הוא, דכתיב: והודעת להם את הדרך ילכו בה...ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר, דכתיב: בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך... ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: תורת ה' תמימה משיבת נפש, כתב לה בלשון נקבה; התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר.

^[7] דברים פרק כח' פסוק ז'

^[8] "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", משלי פרק ג' פסוק יז'

^[9] שמות פרק יח' פסוק כ'

^[10] דברים פרק ו' פסוק ז'

^[11] במקומות רבים וגם בתפילת הכהן הגדול בקדש הקדשים ביום הכיפורים.

^[12] לא מצאתי

^[13] זהר, חלק א' קע' ב'

^[14] תלמוד בבלי, מסכת מכות דף כג' עמוד ב': "דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין כמנין ימות החמה, ורמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם"

^[15] ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ד'.

^[16] תהלים פרק פד' פסוק יב'

^[17] פרקי אבות, פרק ג'

^[18] ישעיהו, פרק מה' פסוק יט'

^[19] ספר בראשית פרק כט' פסוק לד'

^[20] ספר דברים פרק יב' פסוק יט': "הישמר לך פן תעזוב את הלוי"

^[21] נכתב לרבי עזריה מן האדומים בנוגע לספר הכוזרי: "אל תעזוב את הלוי" צריך בירור נוסף

^[22] ספר בראשית פרק ב' פסוק יח'

^[23] משלי פרק ד' פסוק ב'

^[24] תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף לג' עמוד ב': " ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."

^[25] חומש דברים פרק י' פסוק כ'

^[26] חומש במדבר פרק יב' פסוק ג': "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"

^[27] דברים פרק לא פסוק כז': "כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־ יְקֹוָ֔ק וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי"

^[28] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז' עמוד ב': "דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו. שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב: ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו."

^[29] בראשית פרק כה' פסוק לב': "וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה"

^[30] משלי פרק ו' פסוק כג'

^[31] ככל הנראה הכוונה "נקודתי"

^[32] ספרא בהר פרשה א'. ספר ויקרא, פרק כה' פסוק א' , פירוש רש"י במקום, ד"ה: בהר סיני.

^[33] ספר בראשית, פרק כב' פסוק ה'.

^[34] קרבן חטאת של נזיר, שתי דעות בפרשנות אם מביא חטאת כיון שהפסיק או כיוון שהתחיל את הנזירות. חיזוק לדעה הראשונה בבמדבר רבא, י' יא' ולדעה השנייה מסכת נדרים דף י' עמוד א'.

^[35] משנה מסכת נזיר, פרק א' משנה א'

^[36] במדבר פרק לה' פסוק יא': "וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה"

^[37] במדבר פרק לה' פסוקים כה', כח': "... וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ:

"כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ:"

^[38] שמות פרק כא' פסוק יג': "וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה"

^[39] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט' עמוד ב'

^[40] מלכים א' פרק יח' פסוק לט'

^[41] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז' עמוד א'.

^[42] קהלת פרק ז' פסוק כ': "כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא"

^[43] מדרש תנחומא פרשת תולדות סימן א': " ואלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה יט). זש"ה עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז ו), מי גרם לאברהם שנתגדל, יעקב, שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב), ולמה שאם זכה אדם שיהא בן תורה הוא ובנו ובן בנו, שוב אינה פוסקת ממנו עולמית, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת (דברים ד י)"

^[44] תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג' עמוד א'.

^[45] במדבר, פרק יט' פסוק יד'

^[46] בבלי סנהדרין דף כו' עמוד ב': "תורה מתשת כחו של אדם"

^[47] בבלי סנהדרין דף צח' עמוד ב'

^[48] הקבלה בין חבלי לידה וחבלי משיח נמצאת בין השאר בישעיהו פרק כו' פסוק יז': "כמו הרה תקרב ללדת תקריב תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'"

^[49] דברי הימים א' פרק טז' פסוק כב': "אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ"

^[50] ראו "המספד בירושלים" מאמרי הראי"ה חלק א' עמוד 94. דרשה שכתב הרב קוק זצ"ל בעקבות פטירתו של בנימין זאב הרצל בשנת 1904 (תסד"ר). כמו כן ספר שיצא בעקבות שיעוריו של הרב אשכנזי זצ"ל על המספד בירושלים, על ידי הרב אורי שרקי.

^[51]

^[52] המשך הדף, מסכת סנהדרין דף צח' עמוד ב': "שאלו תלמידיו לרבי אלעזר מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה וגמילות חסדים"

^[53] מסכת יבמות דף קט' עמוד ב'

^[54] שער הגמול?

^[55] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א'.

^[56] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד ב': "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא."

^[57]

^[58] תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף מ'

^[59] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד ב': ...ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא."

^[60] בראשית, פרק כד' פסוק סג'.

^[61] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב' עמוד א'

^[62] שמונה פרקים לרמב"ם וכן תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לח' עמוד א': "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו"

^[63] מסכת אבות פרק ה' משנה ז'

^[64] שמות, פרק טו' פסוק כו'.

^[65] שמות פרק כא' פסוק יט'.

^[66] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פה' עמוד א'

^[67] בראשית פרק לב' פסוק כה'

^[68] מסכת אבות פרק ג' משנה ד'

^[69] במדבר פרק כג' פסוק ט'

^[70] בראשית פרק לב' פסוק ב'

^[71] ישעיהו פרק ב' פסוק יא'

^[72] החיבור בין שני המקורות לעיל בבראשית רבא עז' א'. אולי הכוונה לדברים פרק כח' פסוק י': "וראו כל עמי הארץ כי שמי נקרא עליך ויראו ממך"

^[73] ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נב'

^[74] מסכת סנהדרין פרק חלק. משנה סנהדרין פרק י' משנה א'.

^[75] מורה נבוכים

^[76]

^[77] למשל, יחזקאל פרק א' פסוק א'

^[78] תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג' עמוד : "אמר רב אסי, אפילו חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה."

^[79] משנה חגיגה פרק א' משנה א'

^[80] שמות פרק כג' פסוק יז': "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'"

^[81] בראשית פרק ב' פסוק יח'

^[82] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד' עמוד א': "אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם. חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך. חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודה ברבי חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו - לזה יפה ולזה קשה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל - סם חיים לכל גופו, שנאמר ולכל בשרו מרפא."

^[83] קהלת פרק יב' פסוק יב': "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ"

^[84] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נד' עמוד ב'

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

תוכן השיעור

תורה ומצווה – אור ונר

נביא לעומת חכם – עולם הזה ועולם הבא

סוגי קדושות: כהן ונביא, בית הלל ובית שמאי

תורת ארץ ישראל

תורה מגינה לנצח, מצווה מגינה לשעתה

הקושי להתנתק מהעולם הזה

מנוחה לעומת קורת רוח ונחת רוח

בעל תשובה לעומת צדיק גמור

תורה ומצווה – אור ונר

מהשיעורים הקודמים, אם אתם זוכרים. באותו זמן, באותה עת, באותה תקופה, באותו מקום, באותו מישור שהאדם עושה אותה, כן. זאת אומרת בגבולות של העולם, של עולם הגבול, של עולם החומר. לכן מי שעוסק במצווה אינו, איך אומרים את זה בעברית? שכחתי, זה גמרא.^[1] ניזוק, כן. מי שעוסק במצווה אינו ניזוק, כן. אף על פי שלא כל פעם אנחנו רואים את זה. אני רוצה לומר, יש לפעמים שאנו רואים את ההיפך. טוב, זה לא בידינו. זה משנה בפרקי אבות שוב,^[2] בסוף פרקי אבות: לא משלוות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים, זוכרים את המשנה. זה לא בידינו מכיוון שיש הרבה גורמים שפועלים בבת אחת. ויתכן מאד, זה קצת רכילות, אבל זה יתכן מאד, אולי זה לא מצווה? אולי זה לא לשמה, נאמר, כן.

המשך קריאה: "ומה אור מגן לעולם"

"לעולם"- המשמעות פה זה לא לעולם בבחינת העולם הזה, של קוסמוס, אלא לעולם בלי הפסק, עניין נצחי.

המשך קריאה: "אף תורה מגינה לעולם."

מה שצריך להבין פה זה שהאור מגן. זה מגן. כי האור זה הסדר. זה מובן. כי האור זה נצחי, שכלי, זה מובן. אבל הגמרא מכניסה פה מושג הגנה, של המצווה לחוד ושל האור לחוד. אבל המושג של מגן. אני לא מצאתי תשובה לזה. מי יכול להסביר את זה? אתם מבינים את השאלה. יש פה חידוש של הגמרא.

יש הבדל בין מצווה שהיא נקראת נר, ותורה שנקראת אור. מהו ההבדל? אחד זה גשמי תחת הזמן והמקום, והשני הוא שכלי, נצחי, לעולם. אבל הגמרא מכניסה מושג פה שהוא חידוש. "לומר לך מה נר אינו מגן אלא לפי שעה, אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אור מגן לעולם אף תורה מגינה לעולם."^[3] הפסוק לא אמר עניין של מגן. הבנתם את השאלה עכשיו? אפשר להסביר את זה לפי הפרק הקודם, כן. מי שלא נמצא בסדר של עולם נמצא בסכנה. אפשר אולי להבין דרך המהר"ל, דרך המחשבה שלו שיש קשר בין שני העניינים. אבל זה לא מופיע בפשט בגמרא עצמה, כן. כי זה קצת יותר מחשבתי. כי עיקר ההגנה זה הקשר לאיזשהו סדר. למה? מכיוון שכשאין סדר יש סכנה. אבל זה קצת מסובך.

הערה מהקהל: האור דוחה את המזיקים.

הרב: יפה, נכון, אפשר. אבל זה הסבר משני. זה כבר כשאנחנו מבינים שהאור מגן – אז זה הסבר. מגן, נגד מה? אני אמרתי סדר.

הערה מהקהל: אולי בתוך ההקשר של מה שנאמר, כי שמש ומגן.

הרב: אני אמרתי סדר, כן. "כי שמש ומגן ה' אלוקים."

הערה מהקהל: המגן העולם הזה איננו אור. אבל לעולם במובן של נצחיות, האור הוא המגן. כלומר, לפי שעה בעולם הזה, המצווה מבחינת עולם הטבע. מגינה. אבל לעולם

הרב: כן, אני מבין. והכח שלה היא לוקחת אותו מהאור. אולי יש פה משהו. צריךלהתגונן נגד האור עצמו.

הערה מהקהל: כן, לעולם אז האור הוא המגן. לפי שעה המצווה מגינה אבל לעולם, אז האור הוא המגן.

הרב: כן, זה מה שאומרת הגמרא אבל המושג "מגן" זה חידוש. מאיפה זה בא, כן? "כי נר מצווה" אז צריך להסביר: המצווה היא נר והנר זה מגן. אבל מאיפה לקח את זה שהנר הוא מגן? מה שאמר יוסף זה יותר לעניין. זאת אומרת אור דוחה את המזיקין. אולי זה קשור למה שאמרתי. שהאי סדר זה עניין המזיק ואור זה הסדר. זה בא מהפרק הקודם אבל זה לא מופיע פה. טוב, נמשיך:

המשך קריאה: "ומה אור מגן לעולם אף תורה מגינה לעולם. ואומר: בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה מיתה. והקיצות היא תשיחך לעולם הבא."

טוב זה פסוק באותו פרק, אם אתם רוצים, זה פרק שש במשלי פסוק 22. זה ההמשך של מה שלמדנו מקודם, בפרק הקודם. זה מתחיל ככה: "נצור בני מצוות אביך ואל תיטוש תורת אמך קשרם על ליבך תמיד ענדם על גרגרותיך. אתם זוכרים את הפסוקים הקודמים: "כי לוויית חן הן לראשך" וכן הלאה.

אז זאת אומרת, בכל השלבים של המהלך בעולם הזה ומהעולם הזה לעולם הבא, יש אותה הגנה של התורה. בעולם הזה מה שאפשר למצוא באופן מידי זה המצוות וגם כן האור של התורה, אבל זה ממשיך גם במעבר בין העולם הזה לעולם הבא. זה מובן, כן. אני חוזר על זה:

המשך קריאה: "בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה בשכבך תשמור עליך – זה מיתה"

זה כל השלבים של המעבר

המשך קריאה "והקיצות היא תשיחך"

פה אפשר למצוא רמז לתחיית המתים מן המשלי, מן התורה. אתם מבינים? והקיצות.

נביא לעומת חכם – עולם הזה ועולם הבא

המשך קריאה: "משל, לאדם שהיה מהלך בדרך "

"בדרך" – זה משל לעולם הזה. באישון לילה - העולם הזה כשלעצמו בלי סדר בלי תורה בלי אור. "והארץ הייתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום."^[4] אז אנחנו הולכים באותו חושך של התוהו ובוהו.

המשך קריאה: "והמהלך בדרך באישון לילה באפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הליסטים."

כל הסכנות של העולם הזה, שמגיעות מהתוהו ובוהו של העולם הזה.

המשך קריאה: "ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ומן הברקנים מן הפחתים. עדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים. ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיין שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הליסטים. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שהגיע לפרשת דרכים, ניצול מכולם."

טוב, זה הגמרא.^[5]

אז הפשט הוא מובן. אם אנחנו נמצאים במצב של תוהו ובוהו, של אי סדר, זאת אומרת, בדרך אשר לא עבר עליה אדם, כמו שאומר הפסוק. כל בריה ובריה בחיים שלה, בזמן של החיים שלה היא דומה למי שהולך בדרך לא..איך אומרים את זה בעברית?

תשובה מהקהל: לא כבושה

הרב: לא כבושה. אף על פי שעברו כבר בני אדם, אבל לכל אחד זה כאילו שאין לו מורה דרך, כן. והקב"ה נתן לבריות איזה מן צופן שאפשר להשתמש בו כדי להינצל מן הסכנות האלו. זה ההסבר הפשוט של הגמרא, זה מובן. וזה נקרא "אור". פעם אני הסברתי את ההבדל בין נביא ומי שאינו נביא. למה הנביא יכול להיות מורה דרך? להנהיג את אלו שאינם נביאים. ולמדנו דווקא דרך המהר"ל^[6] שכח החוכמה של הנביא זה בעולם הזה. עולם הבא, "עין לא ראתה."^[7] יש חכמה אחרת שהיא חוכמת החכמים שהיא חוכמה של העולם הבא. זוכרים את זה? כוחו של הנביא זה בעולם הזה. "וחכם עדיף מנביא",^[8] מכיון שחכם רואה גם בעולם הבא. וההסבר של המהר"ל שהנביא רואה לא רק בבחינה שכלית אלא בבחינה מהותית. רואה בעולם הזה בבחינת עולם הזה. רואה את ההיסטוריה של העולם הזה. החכם – רואה מה שעין לא ראתה אבל השכל רואה, הבנתם? ואפשר, לא מצאתי סמך על זה למה שאני עתיד לומר, אפשר לקשור את זה לעניין ששכר של המצוות - לעולם הבא.^[9] כי המצוות שייך לחכמה לא לנבואה, זה מובן? ההתנהגות בעולם הזה צריך נבואה אבל כדי להגיע לעולם הבא צריך מצוות, צריך חכמה. הבנתם את ההבדל, כן?

שאלה מהקהל: עין זה בדרך כלל עיני השכל.

הרב: זהו. עין לא ראתה זה עין של הגוף לא ראתה. ולכן הגמרא אומרת: "כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לעולם הזה."^[10] ימות המשיח, עולם הזה. אבל עולם הבא: עין לא ראתה. מכיון שזה לא שייך לכח של הנביא. למדנו את זה פעם דרך המהר"ל, אני חושב שזה בגבורות ה'.

הערה מהקהל: הקדמה לגבורות ה'^[11]

הרב: נכון. וזה חשוב להבין את זה. כשהגמרא אומרת: "חכם עדיף מנביא", תלוי במה המדובר. קודם כל אין נביא שאינו חכם,^[12] כן. אבל בעולם הזה, להתנהג בעולם הזה צריך נביאים. להגיע לעולם הבא צריך חכמים. ולכן חכם עדיף מנביא מאותה נקודת ראות שעולם הבא עדיף מעולם הזה.^[13] אבל כשאנחנו נמצאים בבעיות של העולם הזה, צריך נביא. חוכמה לא מועילה. החוכמה של העולם הבא לא מועילה בעולם הזה. ואנו עדים לזה, כן. מי שחכם בבחינת עולם הבא כשעוסק בעיניינים של עולם הזה, מוסיף בלגן על בלגן. אתם יודעים את זה, כן. זה מה שקורה כל יום בישראל. ואז למה דברנו על זה? שהכוח של הנביא, שבדרך שלכולם יש אפילה, מכיוון שזה הזמן של הלילה, כן, לא רואים איך להתנהג. הוא (הנביא) היה פעם באותו דרך, באור, וראה את כל המכשולים. ולכן אף על פי שגם הוא נמצא בלילה עם שאר בני האדם, הוא יודע: פה יש חור, פה יש... והוא יודע לתמרן עם הסכנות האלו, כן. הנביא הוא שידע את העבר כשהיה אור, אז כששוב נמצא בחושך, הוא רואה מה שכל בן אדם, שום בן אדם לא רואה, מכיוון שכבר ראה. ראה בעבר ולכן הוא יכול להגיד מה יהיה בעתיד. תפסתם את זה, כן? אולי פעם הסברתי את זה דרך הגמרא, תזכירו לי, אני לא זוכר. יש גמרא בהתחלת מסכת ברכות. אני אסביר לכם את הבעיה בקצרה, כן. שיש סדר מוזר במשניות.^[14] זה מתחיל בעניין של קריאת שמע של ערבית. ואחר כך המשנה הסמוכה זה קריאת שמע של שחרית ומיד אחר כך המשנה שואלת על הברכות של שחרית ואחר כך על הברכות של ערבית. אז הגמרא, בהתחלת הסוגיה, יש לה קושי, כן: "מאי שנא דפתח בערבית ואחר כך בשחרית"^[15], זה לגבי קריאת שמע. ואחר כך, אם הסדר הוא נכון – "ויהי ערב ויהי בוקר"^[16] ערבית קודם ואחר כך שחרית: "סיפא דקתני בשחר מברך שתיים ובערב מברך שתיים" - הסדר הוא שחרית ערבית, "וערבית ברישא." שיגיד ערבית קודם. זוכרים את הסוגיה? טוב. ואיך הגמרא משיבה? "תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית." התנא התחיל בערבית ומיד אחר כך דיבר על שחרית. "עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית" כל עוד שהיה בשחרית הסביר את הפרטים של שחרית – הברכות ואחר כך חזר לערבית. אבל זו סוגיה קשה מאד. כי התשובה של בגמרא אינה תשובה, זה השאלה עצמה. אנחנו שואלים למה עשה ככה? אז הגמרא אומרת: מכיוון שככה עשה. הבנתם את העניין? ולכן ראיתי מפרשים שמסבירים את זה קצת בבדיחה: "משנה עיתים ומחליף את הזמנים."^[17] זה קודם כל משנה עיתים – פתח בערבית ואחר כך מחליף את הזמנים –ממשיך בשחרית. הבנתם? ולכן, התשובה היא במישור אחר לגמרי. כשבתרבות שלנו, בתרבות המודרנית, עושים איזה ניתוח של איזה בעיה. איך עושים את זה? איזה תבנית של ניתוח, תוכנית של ניתוח? קודם כל א', אחר כך ב', כן? ואחר כך חוזרים לא' ואומרים א' זעירא, ב' זעירא. ואחר כך לב'. הבנתם איך עושים את זה. הגמרא אומרת לנו - זה לא סדר בסדר. צריך ככה: (מתחיל ב) א', מיד אחר כך ב', כל עוד אתה ב - ב', אתה מסביר את הפרטים של ב' ואחר כך אתה מחזיר לא' כדי להסביר את הפרטים של א'. למה? מכיוון שמי שלא היה כבר בעולם של ב' לא יודע את הפרטים של א'. מכיוון שבא' יש חושך, בב' יש אור. אז הוא רואה את הפרטים בעולם של אור ואחר כך חוזר לעולם של חושך כדי להסביר את הפרטים. הבנתם את ההבדל? וזה ההבדל בין תורה וה"לא תורה". אז זה העניין שלנו, כן. הנביא היה בעולם שהאור קדם לחושך. אז ראה את העולם באור. ואנחנו נמצאים בעולם שהחושך קודם לאור. אז הוא מסביר לנו את החושך שלנו שהוא דווקא הלילה שאחרי היום שלו. ואצלנו, זה הלילה לפני היום הבא. הבנתם את זה? זה פשוט, כן.

סוגי קדושות: כהן ונביא, בית הלל ובית שמאי

וזה מסביר את ההבדל בין שני סוגים של קדושה. יש מצוות שהיום הולך אחרי הלילה ויש מצוות שהלילה הולך אחרי היום.^[18] אתם יודעים את זה. והקדושה של הכהנים שייכת לקדושה שהלילה הולך אחרי היום ולא ההיפך. זה מובן, כן? יתכן מאד שזה קשור למחלוקת של בית שמאי ובית הלל.

שאלה מהקהל: הכהן הוא לא נביא.

הרב: הכהן לא נביא.^[19] נכון, פה יש שאלה. אבל אני הוספתי את זה לעניין של הקדושה.

שאלה מהקהל: יתכן מאד שזה הפשט של הפסוק של מה שאמרת עכשיו "כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה"^[20]

הרב: יפה. איפה זה?

תשובה מהקהל: בשמואל

הרב: בשמואל, כן. נכון, יפה. ומה שרציתי להסביר, זה ההסבר נמצא בפרי צדיק, בספר "פרי צדיק", בהתחלה, בפרק הראשון. הוא מדבר על העניין אם אפשר לומר קריאת שמע כשיש עננים ולא רואים את הכוכבים.^[21] אבל העניין הוא ככה, שהמחלוקת בין בית הלל ובית שמאי דומה מאד לזה. אצל בית שמאי העיקר זה למעלה. וצריך להוריד מה שיש למעלה, למטה. זאת אומרת, היום קדם. אצל בית הלל, צריך להגיע למעלה, ומתחילים מלמטה למעלה. זאת אומרת, העיקר זה גם כן למעלה אבל בסדר הפוך. אבל זה לא אומר שזה קולא, זה חומרא. זה טפשי לומר את זה ככה, בית הלל זה קולא, בית שמאי זה חומרא - זה לא נכון. זה לא מן החוכמה לומר את זה ככה באופן סכמטי. אלא זה תפיסה אחרת של העולם, נאמר, של ההתנהגות הדתית בעולם - "ואלו ואלו דברי אלוקים חיים."^[22] אבל סוף סוף, "הלכה כבית הלל", מכיוון שאנחנו נמצאים לא בעולם של הכהנים של ה...לא ברור 18:40 אלא בעולם של עם ישראל. והעולם של עם ישראל זה: לילה קודם והיום בא אחר כך. זה מובן? זה מסביר לנו למה לפי בית שמאי מתחילים את האור של החנוכה משמונה לאחד-הולכים ויורדים, כן. ואצל בית הלל זה ההיפך.^[23] מתחילים מאור אחד ועולים. והרבה דוגמאות כאלו. אז זה מסביר לנו מה זה הכח של הנביא.^[24] אז גם הנביא וגם החכם קשורים לתורה אור. אבל מבחינת עולם הבא, חכם עדיף מנביא. אבל מבחינת עולם הזה, ויש לנו סמך בגמרא שלנו, נביא עדיף מחכם. ומה שחסר לעם ישראל זה לא חכמים, ב"ה יש הרבה, הרבה צורבא מרבנן, אלא נביאים. טוב וזה הבשורה של הרב קוק שיחזרו הימים, כן.^[25] אבל נביא צריך, הוא יכול להיוולד רק בארץ ישראל. כל עוד יש לנו רק מדינת ישראל, זאת אומרת זה לא ארץ ישראל ממש, אז זה מתמהמה. אבל מיד כשנגיע לגבולות האמיתיים זה יהיה ארץ ישראל ואז הנבואה תופיע.^[26] זה מובן? יש שאלות על זה?

שאלה מהקהל: מה אמרת? כשנגיע לגבולות?

הרב: לגבולות האמיתיים. "ושבו בנים לגבולם."^[27] עד עכשיו יש לנו רק אי גבולות. אני חושב, לא מצאתי מקור לזה, שהיה כדאי לקרוא את המדינה: "מדינת ישראל" ולא "ארץ ישראל", כי זה השם המקראי. המדינה הייתה צריכה להיקרא "ארץ ישראל". ולא מדינת ישראל, כן.

הערה מהקהל: כך היה בימי המנדט ושינו את זה אחר כך.

הרב: מה?

הערה מהקהל: בימי המנדט זה היה נקרא אלף יוד – א"י.

הרב: מכיוון שלא היו גבולות. זה היה נקרא פלשתינה א"י. וכל הפלשתינה. והם ידעו את הגבולות הבריטים האלו. זה היה עד ערב הסעודית. עד שמה. ויחזרו הימים, כמו שאומרים. עכשיו אנחנו קצת בבחינת אבות. מכיוון שכתוב "ושבו בנים לגבולם."לא, זה הרב קוק הסביר את זה,^[28] גם הרב חרל"פ,^[29] אגב. שהנבואה היא תוצרת הארץ. אז כל עוד...

הערה מהקהל: גם מאברהם ראינו שאין השכינה שורה אלא בארץ ישראל.^[30]

הרב: טוב וגם אצל הריה"ל.^[31] וכל עוד שאין לנו את הכוחות של הקדושה של ארץ ישראל - אז זה קשה. יש משהו דומה לזה יש חכמים שהם מבחינת נביא. אבל נביא ממש - זה כלל ישראל, צריך כלליות של הקדושה. טוב. ואני חושב שכל העניין...

שאלה מהקהל: סליחה, בנגלה בכל אופן, הדברים תלויים בחזרתו של עם ישראל כולו או רובו ולאו דווקא בגבולות.

תורת ארץ ישראל

הרב: זה מה שרציתי להתייחס לזה. אני קצת מסופק. זה שייך למצוות, אבל ארץ ישראל זה שייך לתורה. כי: "אין תורה כתורת ארץ ישראל."^[32] יש איזה מן קשר עצמי בין התורה וארץ ישראל. והמצוות הן רק תלויות בארץ. אבל התורה היא גופא ארצית, אם אפשר לומר את זה ככה. אני זוכר כשהייתי ילד בתלמוד תורה בחוץ לארץ, היינו לומדים פסוק בישעיהו והפסוק היה אומר: "ולא ידח ממנו נידח".^[33] אני זוכר שהמלמד היה מסביר את זה – כולם יחזרו. היה בטוח, כן. אני שאלתי, הייתי ילד קטן, "כולם ממש???" לא ידעתי את כל הבעיות של מחלקת העלייה. כבר ניחשתי. אז הוא הסביר את זה ואני אף פעם לא שכחתי את זה: כל מי שיחזור יחזור. זה כולם. ולכן זה פשוט: כולם יחזרו עד האחרון שיחזור. ואחר כך נסגור את האור. ואני חושב שפה יש איזה התחלה של הסבר. "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה"^[34] נוציא את הכאילו, כן. הוא לא שייך לעם ישראל. כאילו לא שייך לעם ישראל. ולכן זה לא סמך. היהודים הנוכרים - הדור הזה, אלא הארץ לעולם עומדת. טוב, זה פסוק יפה: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת."^[35] יתכן שיש פה...

הערה מהקהל: זה מה שאמרת שהארץ היא גופא תורה אז אני מבין יותר גמרא בחגיגה^[36] על הפסוק: "שריה בגויים אין תורה",^[37] אז אומרת הגמרא, כיוון שגלו, אין לך ביטול תורה גדול מזה.

הרב: יפה. זה ידוע. ואני חושב שכל מה שאנחנו מוצאים אצל חכמי ישראל שהיו בחו"ל, מבחינת תורה אור – זה שייך לארץ ישראל. מבחינת מצוות – זה תלמוד בבלי, זה לשעתה. הבנתם את ההבדל?

הערה מהקהל: יש אצל רבי צדוק הכהן שאצל יעקב יש מדרגה יותר גדולה של תורה מפני ש: "ופרצת ימה וקדמה"^[38] שנתפשט לעולם כולו.

הרב: יפה, איפה מסביר את זה? בפרי צדיק?

תשובה מהקהל: בפרי צדיק וגם ב (לא ברור, 25:10) "נחלה בלי מיצרים".^[39]

הרב: נחלה בלי מיצרים, יפה.

הערה מהקהל: אני שואל את זה כסתירה.

הרב: למה? כיוון שהיה בגלות. כן? זה השאלה?

הערה מהקהל: לא, אני אומר שלכאורה מזה נראה שהמימד שעתידה ארץ ישראל להתפשט בעולם כולו (זה סותר מה שנאמר לגבי יעקב)

הרב: כן, תשמע, אני מכיר את הסוגיה ההיא. הקדושה של ארץ ישראל עתידה להתפשט לעולם כולו.^[40] אגב אני זוכר את הרב צבי יהודה ז"ל הוא היה מסביר: ולכן יש הרבה יהודים שמחכים שמה... אבל הקדושה של ירושלים תתפשט בארץ ישראל ורק בארץ ישראל.^[41] "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים."^[42] זאת אומרת הסגולה של התורה היא רק בארץ ישראל. הקדושה של ארץ ישראל יכולה להתפשט בכל העולם כולו, אבל יש מדרגות מדרגות בקודש. לפי דעתי, פעם הסברתי את זה ככה. כשרוצים לומר: "מי שנתן את התורה" אומרים "ברוך המקום". "ברוך המקום ברוך שנתן תורה לעמו ישראל."^[43] ואתם זוכרים שאנחנו לומדים הרבה פעמים עם המהר"ל: מצוות בין אדם לחברו, מצוות בין אדם לעצמו ומצוות בין אדם למקום. ומגדירים את זה – בין אדם לבורא. אבל אומרים בין אדם למקום – ואין מקום אלא ירושלים, כן. בכל המקרא, תראו את הקונטקסט^[44] של המילה "מקום". "ובירושלים תנוחמו"^[45] – "המקום ינחם אתכם", "ובירושלים תנוחמו"^[46]. מקום זה ירושלים.^[47] "וירא את המקום מרחוק."^[48] ולכן מה שאנחנו מגדירים מצוות בין אדם למקום זה מצוות בין אדם וארץ ישראל. כי "קודשא בריך הוא, תורה וישראל – חד הוא",^[49] זה מובן. ולכן אלו שאומרים בחוץ לארץ, מצוות בין אדם למקום כאילו זה מצוות בין אדם להקב"ה – זה נכון באיזשהו רבד, כן, אבל שוכחים. וזה ההסבר של הרמב"ן, שאין טעם לאותן מצוות חוץ מארץ ישראל, כי זה שייך למקום. אלוקי המקום. זה הרמב"ן שמסביר את זה.^[50] אלוקי הארץ. וזה לא לחינם שהסבירו את זה באופן כל כך פשוט, ישיר, בלי חוכמות. אני מקווה שאנחנו רק בתקופת מעבר. מכיוון שיש סגולה מיוחדת למי שגר בארץ ישראל אפילו אם הוא גוי. הגמרא אומרת, אפילו אם הוא עובד עבודה זרה.^[51] ולכן יש עדיפות לזרים שדרים בארץ ישראל על ישראל שגר בחוץ לארץ. יתכן מאד, לא הספקתי להגיע לסוף הסוגיה.

שאלה מהקהל: גם המרונים?

הרב: גם המרונים. גם הדתיים, כן. גם האנטי ציוניים. אבל יתכן מאד שההסבר יהיה שאנחנו בתקופת מעבר. אבל יבוא זמן והמצב יהיה שונה לגמרי. אם הקדושה של הארץ תתגלה אז תתגלה על יושבי הארץ, פשוטו כמשמעו. זה כל העניין של צער מחילות^[52] וכל העניין הזה. אז מה יהיה ההבדל בין זרים ובני ישראל? זה בעיה חמורה מאד. ולכן אולי מוטב שחכמי ישראל לא החליטו מדינה לפי ההלכה, בשעתה. מכיוון שאם היו מחליטים מדינה לפי ההלכה בהקמת המדינה, היה לנו בעיה בלי פתרון: מה נעשה עם הגויים של ארץ ישראל ועם היהודים שבחו"ל. לכן, אולי כדאי לחכות קצת עד ש... טוב, זה מובן? טוב.

תורה מגינה לנצח, מצווה מגינה לשעתה

המשך קריאה: "ביאור דבר זה, כי התורה היא שכלית."

פה אנחנו מגיעים לעיקר הסבר המהר"ל. ומכיוון שהתורה היא שכלית אז היא למעלה מהזמן ויכולה להיות המגן שדברנו, מבחינת "לעולם". אז נמשיך.

המשך קריאה: "וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן. ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שינוי, אבל המצווה מגינה לזמן מפני שהיא על ידי מעשה הגוף כמו שהתבאר. והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן. ולפיכך אין המצווה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי."

פה יתכן שהיה שיבוש בדפוס וצריך לקרוא:

המשך קריאה: "ולפיכך אין המצווה מגינה אלא כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק."

אתם מבינים? דאם לא כן, יש סתירה. אני אציין את זה.

ואפשר להסביר קצת יותר באותו כיוון ככה: שבמילים אחרות הוא אומר שהמצווה מגינה רק בעולם הזה, בנתונים של העולם הזה, תחת הזמן. והתורה מגינה גם עד לחיי עולם הבא מכיוון שהיא שכלית והיא למעלה מהזמן. אבל פה יש שאלה: האם אין זכרון נצחי לרוח? ואם כן, יש גם כן הזכרון של זכות המצווה. אתם מבינים את השאלה? והזכרון הזה של זכות המצווה ילווה אותנו על העולם הבא. אוכל פירותיהן לעולם הבא.

הקושי להתנתק מהעולם הזה

הערה מהקהל: "והקרן קיימת לו לעולם הבא."^[53]

הרב: הקרן קיימת. לא, בשאלה שלי היינו אומרים: "אוכל פירותיהם בעולם הבא." אז לפי דעתי, צריך להכניס פה עוד הגדרה: שהעולם הבא הוא רק שכלי. ולא שייך לו כל מה ששייך אפילו לזכרון של דברים גשמיים. ולכן יש משהו שאנחנו משאירים פה אחרי החיים של העולם הזה. כל מה ששייך להנאה של הגשמי. זה מובן? יתכן שזה קשור למה שחכמי הקבלה, או חכמי הנסתר נאמר, מכנים כ"חבוט הקבר", רחמנא ליצלן. מה זה חבוט הקבר? צריך איזה מעבר שמנתקים את הרוח מכל האחיזה של ההנאה הגשמית, אפילו של המצוות.

הערה מהקהל: יש קדושה למצווה.

הרב: לא נגעתי לקדושה שהיא נצחית, אלא לצד ההנאתי שהיה בבחינת עולם הזה. כמין דה-זנטוקסיקציה^[54] אפילו מהדברים החשובים האלו, טעמי המצוות.

הערה מהקהל: גמילה

הרב: גמילה. טעמי המצוות השייכים לעולם הזה. זה מובן? וזה נקרא, כדי להגיע לגן עדן של מטה צריך לשכוח את תענוגי עולם זה. וכדי להגיע לגן עדן של מעלה, ויש אינסוף מדרגות, צריך לשכוח גם מהרוחניות השייכת לעולם הזה. טוב זה קצת...

שאלה מהקהל: אז מה נשאר מהעולם הזה?

הרב: "ותמונה לא ראיתם."^[55] מה נשאר? לא שמעתי.

שאלה מהקהל: מה נשאר מהעולם הזה?

הרב: כלום, כלום. אם נשאר משהו אז אנחנו קשורים לעולם הזה. וזה חיבוט הקבר.

שאלה מהקהל: אז למה עברנו בו?

הרב: כדי להגיע ל"תורה אור." אבל הסולם כדי להגיע לשם צריך להישאר למטה.

שאלה מהקהל: יש תחיית המתים גם. לכאורה זה שוב חזרה.

הרב: ואחרי תחיית המתים יש עוד הסתלקות. מדובר באותו רגע של ההסתלקות של העולם הזה לגמרי. זה אני למדתי בעניין שמה שאומרים המפרשים המקובלים על המשנה:^[56] "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל את חיל, ייראה אל אלוקים בציון".^[57] אבל על ילכו מחיל אל חיל ממש, מחיל אל חיל בלי סוף. בלי סוף - מה זאת אומרת בלי סוף? יש מדרגות בגן עדן. יש גן עדן של מטה ויש גן עדן של מעלה שהוא למטה מלמעלה, ועוד גן עדן מלמעלה וצריך לעבור בלי סוף. ואי אפשר לעבור ממדרגה למדרגה כל עוד שאנחנו קשורים לאותן הנאות שהיו בשלב הקודם. זה מובן?

שאלה מהקהל: אתה מדבר על העולם הבא שלאחר המיתה או העולם הבא הכללי שלאחר תחיית המתים?

הרב: לא, הכוונה זה לעולם הבא שלאחר תחיית המתים. זה מה שהוא אומר בהסבר שלו על פשט הגמרא. השאלה היא לדעת אם כבר אין איזה מין שלב של מעין עולם הבא. מעין עולם הבא הזה, שנקרא עולם הנשמות אחרי המיתה, זה עוד שאלה.

שאלה מהקהל: לרמח"ל כשהוא מדבר על תחיית המתים הוא מדבר על התקדמות אינסופית אבל על הזיכוך של הגוף כל הזמן.^[58]

הרב: מה זה זיכוך? עד שאתה שוכח (את) מה שהיה צריך לזכך. כל עוד שאתה לא שוכח אז אין זיכוך ממש.

שאלה מהקהל: קשור למה שאמרת עכשיו , אני נזכר ברב קוק בעולת ראיה, על ברכת יוצר המאורות.^[59] ושם הוא אומר שלעתיד לבוא המאורות עצמם, סליחה שהכלים עצמם יאירו. מי שלא ראה את האורות מבחינת אורות יראה אותם מתוך הכלים. זאת אומרת, עם הכלים.

הרב: כן, זה קשור. ואפילו אצל החסידות הכי הכי חסידית, יש הבדל בין ביטול היש ושכחתי את הביטויים האלו, רק דקה. ביטול... ביטול העצם וביטול היש.

הערה מהקהל: ביטול העצמיות. וביטול העצמיות

הרב: ביטול היש וביטול העצמיות. מה שרציתי להסביר הוא ככה. למשל בתורת הנגלה, מי נחשב כמת? חופשי מן המצוות.^[60] מי שאין לו יצר הרע. ולכן, כל העניין של הקשר לעולם הזה הוא דרך היצר הרע. זה ברור? אתם מבינים איך זה מסתדר עם הנושא שלנו. ולכן, מי שכבר נמצא ככה, הרג את היצר הרע שלו הוא פטור מן המצוות, הוא משוחרר מן המצוות. זאת אומרת אפילו עם הזיכוך הזה של החומר דרך המצוות. אין לו שום קשר לזה. פטור מן המצוות, זאת אומרת אין מקום בשבילו לקיים שום מצווה בעולם הזה. הוא כבר נמצא בעולם אחר. מת. מת – מה זה מת? אין לו יצר הרע.

שאלה מהקהל: כן אבל תמיד יש משהו שנשאר. אם נאמר שיש ביטול גמור של הגוף...

הרב: תשמע, מאז שהתחלנו בנושא הזה, יש לי קושיא על מה שאמרתי: "אין לפניו שכחה."^[61] אם אין לפניו שכחה, איפה כל מה שאמרנו, כן? אבל אני חושב שזהו ההסבר: יש כפרה. כל מה ששייך לצד הגופני דרך הזיכוך הזה, כן, זה נשכח והיה כאילו לא היה. במשמעות של לכפור על הנעשה. אני חושב שזה הביטוי והיה כאילו לא היה. המצוות שייכות לעולם הזה ולימוד התורה שייך לעולם הבא. ולכן כל מה ששייך למצוות הוא קשור לעולם הזה שצריך לשכוח אותו, להסתלק ממנו, כדי לטעום טעם זיו השכינה. אז יש בני אדם, צדיקים גדולים שחיים בעולם הזה מעין עולם הבא. כבר בעולם הזה הם טועמים חיים של עולם הבא. למשל, בבחינת שבת, כן. "טועמיה חיים זכו."^[62]

שאלה מהקהל: כשהכלים נקיים?

הרב: כן אבל זה לא כלי בבחינת כלים של העולם הזה.

הערה מהקהל: זה קצת פסימי

מנוחה לעומת קורת רוח ונחת רוח

הרב: לא לא, דווקא. אני חוזר על אותה המשנה: צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אז מה - זה קללה? זה ברכה? מי יכול להסביר את זה "צדיקים אין להם מנוחה"? בעולם הזה, אני מבין. בעולם הזה אין מקום למנוחה לצדיק, כן. והרשעים, "ינוחו על משכבותם." אבל בעולם הבא למה? "כי לא הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה."^[63] הנה, יש מנוחה ויש נחלה.

שאלה מהקהל: אני חושב שדווקא מן הפסוק הזה ודווקא מהלימוד הזה אנחנו יכולים להבין, לעניות דעתי, ממש בכיוון הפוך. משום שאם היינו רוצים להגיד שאנחנו מבטלים. לבטל זוהי פעולה חד פעמית. דווקא בגלל ש"מחיל אל חיל" בזיכוך אחר זיכוך, אז זה תשעים ותשע אחוז פסיק תשע פסיק תשע אז תמיד נשאר משהו.

הרב: יפה. אז יש פה סיפא של מקרא: "ייראה אל אלוקים בציון". אבל שמה אין כלים, שמה זה נגמר. אז זה לא הסבר מספיק. ודרך אגב, אני הסברתי למה בהלכה הספרדית אין מונוגמיה מכיוון שכתוב על אשה: "אשת חיל". "ילכו מחיל אל חיל." טוב, אנחנו חוזרים לעניין. שבעולם הזה, אנחנו לא חיים חיי רוח ממש, אלא אנחנו חיים חיי רוח אבל קשורים בחיי חומר, כן. אבל בעולם הבא שאנחנו מנותקים מחיי החומר שאנחנו רק בבחינת הרוח, מנוחה ברוח זה מיתה. מנוחה ברוח זה קללה. מנוחה ברוחניות - זה שעמום. ולכן השכר של הצדיקים שלא היה להם מנוחה בעולם הזה – שלא יהיה להם מנוחה בעולם הבא. זה השכר שלהם. אבל זה דרש, כן. לפי הדרש אפשר להבין. זה מובן? כי מי שמבין את העניין שהקללה בעולם הזה זה המנוחה ברוח. בעברית, בלשון הקודש, לא אומרים מנוחה ברוח, אומרים "קורת רוח" ולא מנוחה ברוח. כי המנוחה ברוח זה המיתה, של הרוח. הרוח לא מפסיק לחיות.

הערה מהקהל: יש נחת רוח.

הרב: יש נחת רוח, יפה, אבל זה לא מנוחה. יש מנוחה רק כשיש נחלה. אז נחלה ונחת אולי...

הערה מהקהל: הרוח לא נחה?

הרב: כן, אין לו מנוחה, כן. אין תחנה סופית, נאמר. ילכו מחיל אל חיל. טוב, יש עוד קצת זמן. ולכן אפשר להכניס את המימד הזה של הגשמיות ששייך לעולם הזה ולכן כל עוד אנחנו קשורים לגשמיות,

המשך קריאה: "זה נופל תחת הזמן ויש לו הפסק."

הוא אומר "הפסק" בלי שום עניין.

המשך קריאה: "ואמר בהתהלכך וכו' כבר אמרנו כי התורה שהיא סדר העולם. ודבר שהוא סדר ושמירה הוא שומר אותו מן הפסד. ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה ידע שיהיה נשמר מן ההפסד, כמו שהתורה היא סדר וקיום הכל"

וזה שייך עוד להסבר של הפרק הקודם, אם אתם זוכרים.

המשך קריאה: "ולכך אמר בהתהלכך תנחה אותך, רצה לומר כי בעולם הזה נקרא האדם הולך שאין האדם בעל הנחה כלל."

זאת אומרת, אין האדם בעל, נאמר, זה דומה למנוחה, זה לא בדיוק מנוחה, הנחה. זה כל ההסבר של המהר"ל בהרבה מקומות שהרוח הוא לא יכול להפסיק בתנועה שלו. הוא בתנועה מתמדת. ולכן אין מנוחה לאדם מצד הרוח שלו. כי מצד הגוף שלו הוא רוצה מנוחה. אבל מצד הרוח זה בלתי אפשרי. למשל, אני זוכר, שמעתי מפי הרב אשלג, הבן כן, שהיה מסביר בשם אביו, שהוא היה אומר: יש לנו רצון לקבל וזה הרצון לקבל שמוציא אותנו מן הנטייה למנוחה. כי הנטייה הטבעית שלנו זה לישון, כן. אני זוכר איזה פתגם סיני שהיה אומר: עדיף להיות יושב ממעומד, עדיף להיות שוכב מיושב ועדיף להיות מת מחי. זה הנטייה של הגוף. הגוף רוצה מנוחה. אבל הרוח לא נותן לו מנוחה. מכיוון שהרוח מחדש בכל יום את הרצון לקבל. וכדי לקבל עוד יותר, צריך לקום מהמיטה. זה מובן? דאם לא כן, היינו שוכבים במיטה. וזה הסוד של האהבה. שאהבה אמיתית מונעת את החיים. כשאיש ואשה אוהבים זה את זה לא יכולים לזוז לאפילו תנועה קטנה בחיים. הבנתם את זה? זה היה דום. ולכן יש לנו רק אהבה מבחינת עולם הזה. צריך לקום כדי לחיות. מה זה לחיות? לקבל עוד, הרב אשלג היה מסביר הנאות. צריך לזכך את ההנאות ולקבל על מנת להשפיע, זה התיקון. אתם זוכרים את כל התורה שלו. וזהו זה.

הערה מהקהל: אולי צריך לתרגם בצרפתית ^[64]ame לרוח ולא לנשמה

הרב: ame, כן, מי שמדבר בצרפתית צריך לומר רוח. ברור כי הנפש דווקא רוצה לישון. "יודע אדם נפש בהמתו."^[65] נפש זה בהמה. מצד הנפש יש לנו נטייה למיתה ולאו דווקא למיטה בטית כמו למיתה בתיו, כמו שאומרים הסינים.

בעל תשובה לעומת צדיק גמור

...קורת רוח. נחת רוח – זה משהו אחר.

המשך קריאה: "האדם הולך. שאין האדם בעל הנחה כלל. ואפשר שיעשה דבר עד שיבוא לידי איבוד. ולכך התורה שהיא סדר המציאות שומרת אותו ומוליכת אותו שלא יבוא לידי היעדר."

זאת אומרת, וזה סוד הבחירה. למה האדם מוגדר כהולכים והמלאכים עומדים? זוכרים את הפסוק? קראנו את זה בהפטרה.

הערה מהקהל: "ונתתי לך מהלכים ביו העומדים האלה."^[66]

הרב: נכון. ופעם אני שמעתי מרב חסיד אחד, הרב רוטנברג, שייבדל לחיים, שהיה מסביר את זה. כי היינו לומדים את הסוגיה של "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד."^[67] מהי הגרסה האמיתית? "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד." צריך לדייק. אז אני הסברתי את זה ככה. כי יש גם כן הווא אמינה הפוך באותה גמרא. זה המשמעות של המימרא ההיא זה שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים להגיע. אבל יש ההנחה הפוכה, שצדיק גמור הוא יותר גדול מבעל תשובה. אז אני פעם הסברתי את זה לפי הפשט של הגמרא. כי הבעלי תשובה עומדים במדרגה שלהם, הם לא יכולים להתמשך, להמשיך. למה? מכיוון שהגיעו לאיזה מידה והם חזקים במידה ההיא. וצדיקים גמורים שלא עברו אותה הבחנה (יתכן שהכוונה לבחינה) אינם יכולים להחזיק מעמד. זאת אומרת, לעמוד במבחן. במקום שבעלי תשובה עומדים מכיוון שעברו את המבחן, אפילו צדיקים גמורים, זה לא ידוע אם הם יכולים להחזיק מעמד. אבל בעלי תשובה עומדים. וצדיקים גמורים בכלל לא עומדים, (הם) הולכים, כן. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים להסתפק, הם ממשיכים. זה ההיפך, כן.^[68]

הערה מהקהל: זה הפלוס?

הרב: זה הפלוס, ברור. וזה אותו כיוון. אז הרב אמר לי, אני לא זוכר את הדיוק אבל אני צריך לזכור את זה. כן, אמר לי דבר של חסידות משהו יפה מאד. איך מגדירים...ההקלטה נקטעה לצערי הרב. אם מישהו זוכר, בבקשה לעדכן אותנו.

^[1] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט' עמוד ב': "שלוחי מצווה אינן ניזוקין"

^[2] מסכת אבות פרק ד' משנה טו': "אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים"

^[3] תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף כא' עמוד א'

^[4] בראשית פרק א' פסוק ב'

^[5] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא 'עמוד א '

^[6] גבורות ה' הקדמה ראשונה

^[7] ישעיהו פרק סד' פסוק ג'

^[8] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב' עמוד א': "אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה,"

^[9] רמב"ם הלכות תשובה פרק ט' הלכה א': "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים"

^[10] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד א': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - - עין לא ראתה אלהים זולתך (אלהים) יעשה למחכה לו. ופליגא דשמואל. דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד."

^[11] גבורות ה' למהר"ל, הקדמה ראשונה

^[12] תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב' עמוד א': "דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה."

^[13] משנה מסכת אבות פרק ד' משנה יז': "הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"

^[14] משנה ברכות פרק א' משנה א-ב

^[15] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב' עמוד א'

^[16] בראשית פרק א' פסוק ה' למשל.

^[17] ברכות לפני קריאת שמע, תפילת שחרית.

^[18] תלמוד בבלי, מסכת חולין דף פג' עמוד א'

^[19] מקור שיכול להיות רלוונטי פה: ספר הכוזרי מאמר ב': "אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים המזהירים האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה."

^[20] שמואל א' פרק ט' פסוק ט'

^[21] פרי צדיק לא מצאתי. אולי הכוונה לצדקת הצדיק. ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות יא', יג'-יד': "ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות (ב' א). כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי אשב בחושך אדע כי אחר כך ה' אור לי (מיכה ז' ח'). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי. חוץ בקדשים קיימא לן הלילה אחר היום כי מי שכבר בא אל הקודש היום קודם כמו מי שעומד תוך הפרי אצלו הפרי קודם לקליפה [ולכך סלקא דעתך גם לקריאת שמע וכמו שנתבאר במקום אחר]. ועיין בתלמידי רבינו יונה ברכות (ח' ע"א ד"ה ואומר), דגם בתורה כן:

אות יג: הזמן מורכב מיום ולילה וכן חיי האדם אור וחושך עולה ויורד כידוע מאמר הבעל שם על פסוק (משלי כ"ד ט"ז) שבע יפול צדיק וקם. כי שבעה ימים הוא שבוע אחד ואחר כך חוזרים אותן שבעה ימים חלילה. ואמנם גם בעת החושך צריך אור הלבנה או אור כוכבים דנמי אור הוא כדאיתא ריש פסחים (ב' א) ולא שיהא חשוך לגמרי. ובביתו צריך אור הנר [מצוה, ואור תורה, שמש ומגן ה', זהו תורה לשם שמים בבהירות הכרת שם שמים. וזהו ואוהביו כצאת השמש, ומצדיקי הרבים ככוכבים (שופטים ה' ל"א) שלומדים תורה נגלה לרבים]:

אות יג': ופירוש בביתו, בחדרי לבבו, אור הנר יפה לבדיקה, שאור שבעיסה הטמון בחורין ובסדקין זה טוב יותר בלילה בעת החושך שאז אור הנר מאיר [מה שאין כן ביום אין מאיר דשרגא בטיהרא ועיין בירושלמי (פסחים א', א') דביום אף במקום חשוך אין מאיר כל כך. בזמן שהשם שמים נגלה על כל פני העולם קטן אין נר מצוה חשוב לכלום] ועל ידו יכול לבדוק כל המיני חימוץ מסדקי לבבו עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. והנה אור השמש מטהר זמן היום והשלמת הטהרה כאשר איערב שימשא כדאיתא בברכות (ב' ב) דלולי נטהר לא איערב עדיין וכל כמה דלא איערב עדיין צריך אותו זמן טהרה על ידי אור השמש שהוא משתדל בטהרתו:

אות יד': וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים. והם לטובה כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם כמו שמצינו בנדב ואביהוא. וגם עיקר טובה כמו ששמעתי בענין זה על פסוק (תהלים קמ"ז ח') המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, שעל ידי זה מוריד טיפה חדשה לגוף המצמחת אבל המטר עצמו אינו טובה אלא בזמנו. ופעמים שהענן רעה שצריך תוקף החום והוא בעת גמר הקצירה שהוא גמר המעשה דמכונה קצירה כמו שאמרו בסוף פרק קמא דבבא קמא (י"ז א) כמו שנתבאר במקום אחר:צריך להחליט אם להשאיר ואם כן לקצר.

^[22] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג' עמוד ב': "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל."

^[23] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא' עמוד ב'.

^[24] ילקוט שמעוני ישעיהו רמז' תקח': "וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה וגו',

^[25] אורות, זרעונים ב' מאמר "חכם עדיף מנביא"

^[26] מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א': "היה ר' אלעזר בן צדוק אומר הרי הוא אומר קום צא אל הבקעה (יחזקאל ג כב) מגיד שהבקעה כשרה. תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' (יונה א ג) ... והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך וגו'. אלא אמר יונה אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית..."

^[27] ירמיהו, פרק לא' פסוק טז'

^[28] אורות, ארץ ישראל אות ו'

^[29]

^[30]

^[31] ספר הכוזרי מאמר ב אות יג'-יד': "אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר נבאו מאדם הראשון ועד משה בארץ אחרת: אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.

יד. אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.

^[32] בראשית רבה, טז' ד': "זהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חוכמה כחוכמת ארץ ישראל". בהקשר זה מעניין לציין שארץ ישראל קשורה גם לחוכמה, למשל, במסכת בבא בתרא דף קנח' עמוד ב': "אוירא דארץ ישראל מחכים"

^[33] ככל הנראה הכוונה לשמואל ב' פרק יד' פסוק יד'.

^[34] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי' עמוד ב'

^[35] קהלת פרק א' פסוק ד'

^[36] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה' עמוד ב': "כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה"

^[37] איכה, פרק ב' פסוק ט'.

^[38] בראשית פרק כח' פסוק יד'

^[39] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא שבת הגדול : "אך כבר אמרנו דשבת בזמן כמו מקדש במקום ובשבת פריסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, שזוכין בשבת לקדושת ירושלים וקדושת המקדש הנקרא סוכת שלום, והוא על פי מה שאמרו במדרש (בראשית רבה י"א, ז') יעקב שכתוב בו שמירת שבת ניתן לו העולם שלא במדה כמו שאמרו בגמרא (שבת קי"ח א) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו' נחלת יעקב אביך, דאברהם אבינו נתבשר רק לזרעך אתן הארצות האל ארץ ישראל, וכן ביצחק נאמר גור בארץ הזאת, ויעקב זכה שבכל מקום שיבוא יזכה לקדושת ארץ ישראל וזה שנאמר לו ופרצת ימה וגו',"

^[40] משנה שכיר - מועדים פסח האבות מצטערים בגלות בני ישראל: "

וגם אמרו חז"ל [ספרי דברים פי' א] כי עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו"

^[41] מקור מעניין מאד צריך להחליט אם להשאיר: שו"ת באר משה סימן סה'

תשובה 2 להרה"ח וסופר נודע ביהודה, ובשיר השירים יהלל שמו בענין קדושת הארץ. ע"ד אשר דרש ממני כבודו להודיעו היכן המאמר חז"ל דרגיל בפי כל עתידה א"י שתתפשט בכל ארצות דחפש ולא מצא מזה דבר בש"ס

3. (א) הנה גם הגאון מלבי"ם בספרו ארץ חמדה (פ' במדבר) בחי' הפטורה הביא המאמר עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם ולא הראה מקור, ובס' עוללות הבציר (פ' תולדות) כתב ע"ד שאמרו בגמרא עתיד הבהמ"ק שיהיה כמו ירושלים וירושלים כמו א"י וא"י ככל העולם, ולא כתב ג"כ מקור4. ובאמת בש"ס לא נמצא מזה דבר רק בירושלים מצינו בש"ס ב"ב (עה ב) אר"ל עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים אלף טפף וכו', (יעו' ג"כ למעלה מזה דאמר רבה אר"י עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה), ובמדרש תהלים (מזמור מח) על פסוק סבו ציון, ובילקוט שמעוני שם (סי' תשנו) ובפסחים (נ א) אמר ריב"ל עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל יעו"ש, ובאמת לשון המורגל בפי כל אפשר יוצא מלשון הכתוב (זכריה יד י) יסוב כל הארץ כערבה מגבע לרמון נגב ירושלים כו' וכפי שפירשו שם המפרשים היינו שכל מקום ההרים יתחילו להיות נהפכין לערבה ולמישור ויהיו דומין לנגב ירושלים שהוא מישור, (יעו"ש ברש"י ורד"ק ויעו' בילקוט שמעוני שם (סי' תקפה), שהביא המדרש מה גבע ורימון עתידין ליעשות מישור כנגב ירושלים, כך כל הארצות עתידין ליעשות מישור כנגב ירושלים, וכן הוא לשון התוספתא להדיא סוטה (פי"א סוף ה"ז) יעו"ש, א"כ אפשר כונת המאמר המורגל עתידה א"י שתתפשט היינו שכל הארצות יתפשטו לארץ מישור כנגב ירושלים, (בכדי שתראה ירושלים גבוה על הכל), וזה התפשטות א"י היינו דהתפשטות המישור מא"י יהי' ג"כ בכל הארצות ליעשות מישור כבא"י בנגב ירושלים, אכן רש"י שם בסוף הפסוק יקבי המלך מביא מדרש אגדה שתגיע ירושלים עד סוף כל העולם, וברש"י (זכריה ט א) הביא ג"כ ברייתא דספרי ומה אני מקיים ודמשק מנוחתו שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק כו', ובילקוט שמעוני שם (סי' תקעה) הביא סוף דברי הספרי הנ"ל מה אני מקיים ורחבה ונסבה למעלה (יחזקאל מא ז) שעתידה א"י להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו כו' ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק5 כו' וגליות באות וחנות בתוכה יעו"ש. וכן בילקוט שמעוני (סי' תעב) הביא מדרש חז"ל על פסוק בעת ההיא כו' ונקוו אליה כל הגוים (ירמיה ג יז), א"ל ר' אלעזר לר"א המודעי מחזקת היא ירושלים א"ל עתיד הקדוש ברוך הוא לומר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך הרחיבי מקום אהלך (ישעי' נד ב) וכו', מרחבת ועולה מכל צדדיה והגליות באות ומנוחות תחתיה לקיים מה שנאמר כי ימין ושמאל תפרצי (ישעי' שם נד ג) וכו'.

^[42] ישעיהו פרק ב' פסוק ג'

^[43] הגדה של פסח, מסכת פסחים

^[44] הקשר

^[45] ישעיהו פרק סו' פסוק יג': "כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַ֖ם תְּנֻחָֽמוּ"

^[46] נאמר בבית האבל: המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים, או הספרדים אומרים: בירושלים תנוחמו. ההקבלה בין "מקום" ו"ירושלים"

^[47] מעניין לציין גם את המקור הבא: מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלון בירושלים.

^[48] בראשית פרק כב' פסוק ד'

^[49] זוהר חלק ג עא' א': "דאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד"

^[50] רמב"ן על ויקרא פרק יח' פסוק כה' על קדושת ארץ ישראל.

^[51] לא מצאתי

^[52]

^[53] משנה מסכת פאה ,פרק א' משנה א'

^[54] Desintoxication- גמילה

^[55] דברים פרק ד' פסוק יב': "ותמונה לא ראיתם זולתי קול"

^[56] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד' עמוד א'

^[57] תהלים פרק פד' פסוק ח'

^[58] דרך ה' לרמח"ל חלק א' פרק שלישי

^[59] עולת ראיה חלק א' על ברכת יוצר המאורות: "מאורות הם אורות שהם מופיעים בתוך הכלים וכאשר תאיר האור החדש על ציון ויגלה בכל מלואו גם בתוך העולמות והכלים אז נזכה כולנו לאורו...כי מכל מקום גם האור מצד הכלים יאיר באור בהיר"

^[60] תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל' עמוד א': "הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.

^[61] למשל, תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א' הלכה א': "ואמר רבי הונא אמר ר' אבהו הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשל ישראל נעשה שוכחן. מה טעם נושא עון נשא כתיב וכן דוד הוא אומר [תהילים פה ג] נשאת עון עמיך כסתי כל חטאתם סלה"

^[62] תפילת מוסף לשבת

^[63] דברים פרק יב' פסוק ט': "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך"

^[64] Ame בצרפתית נשמה, רוח.

^[65] משלי פרק יב' פסוק י'

^[66] זכריה פרק ג' פסוק ז'

^[67] תלמוד בבלי ברכות דף לד' עמוד ב': "אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין"

^[68] להרחבה, ניתן לעיין במאמר "צדיק גמור ובעל תשובה" של הרב אורי שרקי בספר "בעוד מועד".

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

שיעור 4

על המשמעות של פרשת דרכים – דרך מפורשת

אז אנחנו צריכים עוד כמה שורות של הדף הקודם ואני רואה שלא הודפס כראוי אבל אני אקרא את זה. מכל מקום תקחו בדף הזה, זה ו', כן. התחלנו את הפירוש של המהר"ל על הגמרא בסוטה[1] והגענו לסוף הגמרא בפירוש של המהר"ל. אז תקחו פה בשורה ההיא: "ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך" מצאתם, כן? טוב, הגמרא מתארת כל השלבים של הדרך של דרך האדם בחיים. קודם כל השלבים של עולם הבא, סליחה, של העולם הזה, ועד שמגיעים לסוף הדרך. ובשלבים הראשונים צריכים את המצוות, "כי נר מצווה ותורה אור",[2] זוכרים את הפסוק. ובשלבים האחרונים צריכים כבר את האור של התורה, עמוד השחר, כדי למצוא את הדרך הנכונה. אבל בשלב האחרון שמגיע לעולם הבא, צריך קצת עוד יותר יותר אור מהאור הזה של התורה. אז אני חוזר על סוף המאמר בגמרא, זה

המשך קריאה: "ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך. כיוון שהגיע לפרשת דרכים, ניצול מכולם"

אז פה צריך להבין מה זה "פרשת דרכים" בדיוק של לשון הקודש. ופה המהר"ל, בהסבר הראשון של המהר"ל, פרשת דרכים זה הנקודה שהדרך של העולם הזה שמביאה לעולם הבא. אתם זוכרים את זה, כן? כי התורה מלווה אותנו עד לחיי העולם הבא. עד לעולם הבא ממש. אבל סוף הדרך בעולם הזה נקרא פרשת דרכים. ולפי פירושו של המהר"ל, אפשר לפרש, זה לשון נופל על לשון: פרשת דרכים זו דרך מפורשת. זה לא צומת. פרשת דרכים כשמגיעים לאיזו נקודה של הדרך יש כמה אפשרויות, אבל דרך מפורשת, פרשת דרכים, זה הכיוון הנכון, הדרך הישרה. הישר או הישרה. מבינים את זה, כן? אז ההסבר של המהר"ל נמצא פה בסוף העמוד האחרון של הדף, בשורות האחרונים. והוא מסביר את זה ככה, זה איפה שהגענו, כן. שורה שלישית לפני הסוף.

המשך קריאה: "ואמר שעדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. כי אף שיש לו התורה אין זה מעמידו על הדרך אשר הוא נוכח ה' יתברך"

המילה "יתברך" זה כבר בדף השני, כן. אז פה יש, אני יכול לקבל תנ"ך? תודה. רק דקה. כן. יש פה הבדל בין סתם דברי תורה סתם חוכמת התורה, והתורה שמביאה נוכח ה' יתברך לגמרי. מבלי נטיה ימין ושמאל. וזה נקרא פרשת דרכים. כי כשמגיעים לאיזה שלב שיש הרבה דרכים, חלק מדרך ימין חלק דרך שמאל, לא יודעים באיזה דרך צריך ללכת כדי להגיע נוכח התכלית, נוכח הציפיה שהתחילה מהתחלת הדרך. ונראה אחר כך בדיוק איך המהר"ל מסביר את ההגדרה של "סתם תורה" – זה הביטוי שלי, תורה בדרך כלל. ויש שכר לכל לימוד תורה. והתורה שמביאה נוכח ה' יתברך. וחיפשתי מקור במקרא על המילה נוכח, נכחו, כן. ומצאתי, אולי יש עוד פסוקים, אבל מצאתי במשלי בפרק ח', דברים מכוונים על התורה. ואתם זוכרים שגם הסוגיא במסכת סוטה, מבוססת על פסוקים ממשלי. זוכרים את זה? אז אתם רוצים שנחזור על הסוגיה או לא צריך? טוב, זה יתבאר. "בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועיקש. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת".[3] אני חושב שאפשר לקשור את ההסבר של המהר"ל. יש דרך שעל ידה אנחנו נמצאים נוכח התכלית האמיתי(ת). אף על פי שיש הרבה דרכים שמכוונות לאותו תכלית, אבל יש דרך ישרה. אתם זוכרים את הביטוי במשנה בפרקי אבות "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם"[4] ויש תשובה במשנה. אבל מכל מקום יש שאלה בשאלה של המשנה עצמה: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? הדרך הישרה. ומכאן אנחנו לומדים שיש הרבה דרכים ישרות. אלא יש רק דרך ישרה (אחת) מכוונת נוכח. ונראה מיד שלפי הגמרא, זה ההלכה. זאת אומרת, יש הרבה סברות בתורה וכולם זה דברי אלוקים חיים. אבל יש דבר תורה שהיא הלכה. אז ההלכה היא "הדרך הישרה שיבור לו האדם". אז זה השלב הסופי של כל ההארה של התורה. הארה של התורה נותנת אור בחושך של החיים, אבל בכל זאת, יש איזשהי תכלית ולא כל אור מביא לאותו תכלית. יש אור אמיתי של התורה, של תורת אמת, נאמר, וזה נקרא בלשון המהר"ל: "הדרך אשר הוא נוכח ה' יתברך לגמרי מבלי נטיה ימין ושמאל."

הדרך הישרה ללא נטיות, המוליכה נוכח – היא ההלכה

הערה מהקהל : לרוב בתנ"ך המילה "נוכח" היא כנגד בית המקדש, ובמיוחד כנגד קודש הקודשים, "נוכח פני ה'".[5] ואני חושב שזה באמת קשור. זה הגילוי הסופי, הארצי, התכליתי.

הרב: יפה. בוא נאמר שהתכלית הזה זו הקדושה האמיתית. יפה. ופה אנחנו חוזרים לכלל שעובר בכל שיטת המהר"ל: איחוד (ייחוד?) המידות.

זאת אומרת יש גם מידה בימין שהיא מידה נכונה, ויש גם מידה בשמאל שהיא מידה נכונה. נאמר בלשון המדרש, מידת החסד שהיא בימין מידת הדין שהיא בשמאל, זה גם כן תורה, זה מובן. אבל איחוד הערכים, איחוד המידות זו התורה האמיתית. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"[6], כן. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"[7], אבל בכל זאת צריך להיות "נוכח", כפי שאמר. ו"נוכח" זה בלי נטיה ימין ושמאל. ואני חושב שגם המילה נטייה יש לה משמעות פה בהסבר הזה. כי כל הטבע השייך לעולם הזה, זה כולו נטיות, כן. אבל הנטיות זה הנטיות של היצר הרע. עולם הזה זה עולם הפירוד. ולכן יש נטיות לכל עבר, לכל צד, כן. ובעיקר נטיה מצד ימין, זה צד החומרה, בלשון ההלכה, לא זה ההיפך, סליחה. נטיה מצד ימין זה הקולא, נטיה מצד שמאל זה החומרא, אבל התורה, תורת אמת, נקראת סתם הלכה. במובן של הליכה, כמו שנראה אחר כך במאמר אחר שהמהר"ל מסביר. ולכן אנחנו חוזרים לעניין של פרשת דרכים. זה מובן? אתם זוכרים אולי מה שלמדנו פעם, זה לא היה בחוג הזה, שכל המחלוקות שיש בתלמוד, זה המחלוקת של בית הלל ובית שמאי, כן. לפי פשט הדברים, תורת בית הלל נוטה לקולא, תורת בית שמאי נוטה לחומרא. זה לפי הפשט הרגיל, כן. לאמיתו של דבר, כשלומדים ביתר דיוק אנחנו רואים שבהרבה מקרים דווקא בית הלל מחמיר ובית שמאי מקל. הקריטריון האמיתי הוא אולי יותר עמוק מזה. אני זוכר עכשיו מה שפעם הבאתי מהזכרון שלי מהתלמוד תורה. שכשהיינו ילדים בתלמוד תורה, היה לנו ספרים בראשי תיבות. בית הלל זה ב"ה, ובית שמאי זה ב"ש. אז היינו קוראים ככה, ורק אחר כך ראיתי שזה לא סתם עם ארצות של ילד: "(ב"ה) ברוך הוא אומר (ב"ש) ברוך שמו אומר". וסוף סוף, יש משהו בזה, כן. ולפי השמות של בית הלל ובית שמאי זה גם כן קשור. הלל זה "הוא", ושמאי זה "שמו", כן. זאת אומרת איחוד המידות.

אלדד ומידד כמייצגי נטיות לימין ולשמאל

יש בקבלה, זה בעיקר ב"עץ חיים"[8] יש הסבר על המחלוקת של אלדד ומידד נגד משה רבינו.[9] אתם זוכרים את זה? למדנו את זה פעם. והאר"י מסביר את זה ככה. כי היו צריכים להיות שבעים תלמידי חכמים כדי להקים את הסנהדרין הראשונה, כן. אבל לקחו שש שמות מכל שבט, לכן סך הכל זה שבעים ושתיים. היה יתרון של שתיים, של שניים, סליחה. אף על פי שזה קשור לשם המפורש של שבעים ושתיים אותיות, כן – שם ע"ב –של שבעים ושתיים אותיות. זה עוד משהו אחר משם ע"ב, אבל קוראים לזה שם ע"ב גם כן. "הנני בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם"[10] התלמוד מסביר, "וגם בך" גם בסנהדרין אחר כך, אחריך.[11] גם בתלמידי חכמים אחריך. ולכן, כל עוד לא זוכים לגילוי של אחרית הימים – " ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[12] זאת אומרת לא צריך שאחד ישאל את השני תלמדני,[13] "ומלאה הארץ דעה את ה'." אז, עד שנגיע את זה, אי אפשר לסבול את ההארה המיידית. למשל מה שקרה במעמד הר סיני. ולכן: "הנני בא אליך בעב הענן" צריך מכסה, צריך מגן, כן. לפי הפסוק שאם אני זוכר ראינו בשיעור הקודם. "כי שמש ומגן ה' אלוקים."[14] אלוקים צריך להיות מגן על ה'. "ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו ה' מראש (מן) ההר."[15] ולכן דרך חוכמת חכמים, דרך חוכמת הסופרים, זה רמוז בעב הענן. זה מובן הרמז פה. אבל בכל זאת, "כי טובים דודיך מיין,"[16] יין זה חוכמת סופרים, דודיך זה גילוי שכינה בלי אמצעי, כן. זוכרים את כל הרמזים האלה. למה הבאתי את זה? כן. ולכן, גם הנבואה שייכת לאותם השניים שהיו מחוץ למחנה "והם בכתובים", אומר הפסוק על אלדד ומידד. גם הנבואה שלהם הייתה כשרה בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כן. אבל היו בגבולות של התורה, בגבול של התורה, אחד מימין ואחד משמאל. והעץ חיים מסביר את זה ככה. אם אנחנו לוקחים את המילה "א-ל-הים" - , יש בצד ימין: א-ל, בצד שמאל: (האותיות) יוד, מם – זה המילה "מי". "אל" זה השם של מידת החסד, השם של מידת החסד זה "א-ל" זה ידוע, כן. "מי" זה מידת הדין, "מי יתן והיה..."[17] כן, ולכן נשאר חמישה חומשי תורה באמצע, זה (אות) הא של "א-ל-ה-ים". אם כן יש אל, (אות) הא, מי (אל-ה-מי). אז "אל – דד" מצד אחד, "מי – דד" מצד אחד. זה הדדים של התורה. אז זה ההסבר של העץ חיים. חוץ מזה זה יפה מאד, כן. אז, היו מחוץ למחנה. זאת אומרת, מידת החומרה שהיא מחוץ למחנה – זה מסוכן, "אדוני משה כלאם"[18] אמר יהושע, כן. ומידת הקולא שמחוץ למחנה, זה מסוכן. פה זה החרדים פה זה הרפורמים, אתם מבינים את העניינים. ואז כל הלימוד של התלמוד זה כדי להכניס בתוך המחנה את המידות האלו. וזה כל המחלוקתות של בית הלל ובית שמאי, שהם אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כדי להגיע להלכה. אחר כך נוסיף, "הלכה פסוקה", ונראה מה זה מיד אחר כך, מבינים את העניין? אז הדרך הנוכח: בלי נטייה לימין ולשמאל. ואני חושב שהצרה של העולם הזה, זה הנטייה ההיא או לימין או לשמאל. ולא צריך להסביר את המושגים האלו במשמעות פוליטית, "ימין ושמאל תפרוצי"[19] או במשמעות אחרת, כן, אבל זה מורגש, כן. אחר כך המהר"ל מסביר את זה ככה. מבחינת שאנחנו קשורים לעולם הזה דרך הגוף, הגוף מלא נטיות. והנטיות, סוף סוף זה או לימין או לשמאל. בלשונו של הרמב"ם, זה נקרא דרך האמצע.[20] בלשונו של המהר"ל, במושגים של המהר"ל זה "ייחוד המידות", ייחוד ה', כן. אבל זה אותו מושג, זה דרך האמצע. ולכן איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? סוף סוף התשובה היא: ההלכה הפסוקה, בלי ימין או שמאל. ואף על פי ששורש הימין הוא בקודש ושורש השמאל הוא בקודש, אבל לחיצונים יש אחיזה דרך הימין או דרך השמאל. וזה מובן, כן. אנחנו נמצאים במצב בעם שלנו, בעם היהודי בכלל ובעם הישראלי ובחברה הישראלית בפרט, שאנחנו מרגישים בזה. יש ערך לנטייה לימין או לנטייה לשמאל. אבל כשזה מחוץ לגבול של ייחוד המידות אז זה כבר מבחינת הס"א. אחיזה של החיצונים, כן. זה מובן, כן. מכל מקום יש איזו נטייה לתורה לבחור קצת יותר ימין משמאל. זה "מטה כלפי חסד"[21], כן. אני לא יודע אם יש גם לזה משמעות, אבל יש משהו בזה, כן. "מטה כלפי חסד", זה מובן? כן. סוף סוף "הלכה כבית הלל." אז נחזור לטקסט שלנו.

מהי הדרך הישרה?

המשך קריאה: "ולפיכך אמר, הגיע לפרשת דרכים"

זאת אומרת לצורך לפרש איזוהי, איזהו דרך ישרה, ולפי דעתי צריך לומר איזהי דרך ישרה? כי דרך לשון נקבה זה תורה, כן.[22] איזהי דרך ישרה ולא איזהו. מה כתוב במשנה? איזוהי. לכן זה נכון.

המשך קריאה: "אז יודע שהוא מהלך בדרך הישר נכחו, מבלי נטייה ימין או ושמאל."

ובגמרא, אותה גמרא במסכת סוטה, בהמשך, אז הגמרא שואלת: ומה זה פרשת דרכים? מהי ההגדרה של פרשת דרכים. זאת אומרת, כפי שאמרנו לא הצומת שיש הרבה דרכים לכאן ולכאן, אלא הדרך המפורשת, שזה ברור שזה הדרך שצריך לקחת. כך אומרים בעברית? לקחת דרך? לא, לעבור בה.    

תשובה מהקהל: לבחור.

הרב: לבחור. ללכת בה.

המשך קריאה: "ובגמרא: מאי פרשת דרכים? ומפרש לרב חסדא:"

זאת אומרת, לפי רב חסדא,

המשך קריאה: "זה תלמיד חכם ויום המיתה."

זאת אומרת, זה דווקא ביום המיתה שצריך למצוא את הדרך הישרה. לפתור את הבעיה של פרשת דרכים. אז אם הוא תלמיד חכם, יש לו פרשת דרכים ביום המיתה. זה ההסבר של הפשט של הגמרא. הבנתם? אז הדעה של רב חסדא, העניין של פרשת דרכים, זאת אומרת לימוד תורה, אור התורה שיכולה להאיר באותה בעיה של פרשת דרכים בסוף החיים, נוכח עולם הבא, זה המצב של תלמיד חכם ביום המיתה. אחר כך נלמד את זה דרך רש"י. שהוא נותן את פשט הדברים. אבל יש שתי אפשרויות: או לקרוא קודם כל רש"י על הגמרא, או לקרוא קודם כל את דברי המהר"ל. אני נוטה להעדיף לקרוא את המהר"ל בכיוון שלו ואחר כך לחזור לפשט של רש"י על אותה סוגיה.

המשך קריאה: "ומאי פרשת דרכים,"

הוא מפרש לפי רב חסדא, זה תלמיד חכם ביום המיתה. תלמיד חכם – זאת אומרת מי שיש לו תורה. זוכרים את ההבדל בין מצווה ותורה. ותורה זה יותר כולל מחוכמת המצוות שהיא ההלכה, בשלב הראשון. אבל כשמגיעים לפרשת דרכים אז מתברר שתורה זה עדיף בתנאי שזה התורה של דרך ישרה. התורה של פרשת דרכים דהיינו, ההלכה פסוקה. זה מובן? טוב.

המשך קריאה: "כי בעודו בגוף"

כל עוד שלא הגיע ליום המיתה, כל עוד שהחיים שלו זה דרך הגוף.

המשך קריאה: "אין האדם דרך הישר אשר הוא נוכח ה'"

הוא נמצא בדרך הישר אבל לא בדרך הישר אשר הוא נוכח. הבנתם את ההבדל? מכיוון שפשוט, כל הנטיות לצד זה או לצד זה, זה בא מנטיות של הגוף. וכל עוד אנחנו בחיים, זה לשון רבים, אז "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אבל זה התחלה של סכנה של פירוד, סכנה של פילוג של אותו ייחוד המידות שדברנו עליו. "חיים" זה לשון רבים, ולכן המחלוקת שייכת לחיים במה שהחיים הם חיים. חיים בלי מחלוקת זה לא חיים. זה העם היהודי הוא חכם בזה. זה מובן?

שאלה מהקהל: אבל אפשר לקרוא לזה גם חלוקה, לא רק מחלוקת. כלומר במקום פירוד ופילוג.

הרב: כשמדובר בפילוג בין החכמים, אומרים מחלוקת, כן. אצל תלמיד חכם זה עניין המחלוקת. אצל עם הארץ, זה ממש הפילוג. הייתי אומר פיצול בנטיות.

שאלה מהקהל: מה זה ישר בלשון המהר"ל? כי מצאנו מקומות שבהם הוא מפרש, למשל בתחילת גבורות (ה'), אני חושב, שהוא מפרש למה הוא טוב בגלל שהוא ישר או ישר בגלל שהוא טוב.[23] אז שם ישר במשמעות של צדיק? (הקלטה לא ברורה)

הרב: לפי דעתי,

שאלה מהקהל: אבל מצד שני הרבה פעמים הוא משתמש בישר כאמצע.

הרב: לא, לפי דעתי, צריך לקשור את זה, לא זוכר אם למדנו את זה באותו שיעור, על אותו מדרש בפרשת יתרו. כשמשה רבינו עלה למרום כדי לקבל את התורה, המלאכים לא רצו לתת לו. אז הקב"ה הציע לו להתדמות לאברהם אבינו, כן.[24] זאת אומרת, תורה זה דין. "מימינו אש דת למו"[25], אבל ישרות זה המוסר. זה הדרך ארץ שקדמה לתורה.[26] זה הערכים של האבות.

הערה מהקהל: זה אנחנו רואים מספר הישר. ספר בראשית נקרא ספר הישר.[27] זה מה שרצה בלעם להידמות אליהם כי האבות נקראים ישרים. "תמות נפשי מות ישרים".[28]

הרב: מוסר במובן של התורה.

הערה מהקהל: מוסר זה גם כן שלושת הצדדים. מוסר זה באמת האמצע.

ייחוד המידות לעומת המחלוקת, כלל ופרטים

הרב: כן. אבל המטרה של ספר בראשית זה לגלות לנו שאף על פי שמידת החסד זה מוסר אמיתי, שמידת הדין זה מוסר אמיתי, זה עוד לא ייחוד המידות לפי התורה. זאת אומרת, דרכה של תורה זה ייחוד המידות. זה לא מידת הדין לחוד, זה לא מידת החסד לחוד, אלא מידת האמת, שהיא האיחוד של שתי המידות. ולכן חסד זה ישרות, דין זה ישרות, אבל ישר זה האמת של ייחוד המידות. ולכן זה אותה משמעות של המילים שאנחנו מוצאים פה בפירושו של המהר"ל.

שאלה מהקהל: אני לא שקטה עם המילה "מחלוקת". בכל אופן יש: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא."[29] יש פה חלוקה.

הרב: כן, זה במשמעות אחרת לגמרי. המשמעות של חלוקה פה, זה חלוקה לפי מדרגות, לפי סדר – אז זה חיובי. ואם יש חילוק במובן של מחלוקת - אז זה שלילי, כן. חלוקה זה כל אחד החלק ששייך לו אבל בכיוון האיחוד. מדרגות, כן.

שאלה מהקהל: אז למה זה אותו שורש? זאת השאלה שלי.

הרב: כי כל חלק שייך לכלל אבל מביא איתו פירוד מן הכלל.

הערה מהקהל: זה קורח

הרב: זה קורח. זה מה שלמדנו קודם בשיעור בצרפתית, אולי אני אזכיר את זה בעברית. שהפסוק אומר: "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן".[30] והפסוק לא מפרש מה לקח. אז רש"י בא ואומר – לקח את עצמו. וזה אפשר לראות בפשט בפסוק. כי לקח את "בן יצהר בן קהת בן לוי" העצם שלו, כן. וזה (מה) שנתן לו עילה לגאווה שלו. מכיוון שהוא "בן יצהר בן קהת בן לוי" אז יש לו עצם – זה מה שלקח. ומכיוון שזה לקח את החלק הטוב שלו בנפרד, אז רש"י ממשיך: לקח את עצמו מצד אחר. אני קראתי את זה בחוכמת האנתרופולוגיה, אבל אני לא זוכר איזה חכם מאומות העולם, אני חושב שהיה חכם מבלגיה, יתכן שזה De-vriese, או משהו כזה. זה אומר לכם משהו, כן? שמסביר את זה: כל פרט בכלל הוא פרט של מחלה מסוימת. זאת אומרת, הפרטיות שלו זה צד של מחלה – כי רק הכלל הוא בריא. ואפשר להסביר את זה.

שאלה מהקהל : היה יהודי?

הרב: לא, לא היה יהודי. היה אנתרופולוג. היה בלגי. וזה ידוע שאין בלגים אלא המלך של בלגיה והיהודים, כן. כי כל שאר הגויים שמה זה או פלמים או וולונים. אבל בלגי זה רק יהודי – דהיינו – פולני, כן (נאמר כבדיחה, כמובן). נחזור לזה. כל הדגשה של נטייה מיוחדת לכל פרט ופרט, זה התחלה של מחלה, של אי בריאות. רק הכלל הוא בריא מכיוון שכולל את הכל. אז הייחודיות של הפרט זה שלילי. חוץ מהנשמות הגדולות. ולכן נקראים יחידים.[31] כי הם יחידים שמבחינת יחיד יש להם נשמה כוללת. אז נקראים יחידי סגולה, כן. אבל יחיד במובן הדמוקרטי הרגיל, זה מחלה, כן. זה מובן, זה כלל אנתרופולוגי רגיל אצל חכמי האנתרופולוגיה, כן. זה מובן? וזה בא מהגוף.

המשך קריאה: "כי בעודו בגוף אין האדם בדרך הישר"

זאת אומרת, אף על פי שכל הציפיה שלו זה דרך הישר, הוא לא יכול להתמיד בזה. כי החיים, כל רגע בחיים, מביא איתו את הסכנה של הפילוג של הנטיות. ויש בגמרא, היצר הרע מתגבר על האדם כל יום, ואלמלא סייעתא דשמיא... אתם זוכרים אותה גמרא.[32] זה גם כן למדנו בנושא אחר, זה קשור לנושא אחר אבל זה אותו עניין. שמניין מצוות לא תעשה, זאת אומרת, הרע שהתורה מזהירה אותנו שלא לעשות, בא עם עניין הזמן של השנה. הזמן של השינוי. כל שינוי בהמשך הזמן מביא איתו התגברות של יצר הרע. ולכן מניין מצוות לא תעשה זה שייך לימות השנה. מניין מצוות עשה זה דווקא איחוד הנפש, לאיברים של הנפש – מניין האיברים.[33]

המשך קריאה: "כי יש לגוף מצד עצמו נטיה והסרה מן היושר"

זה צריך להבין וזה קל להבין, עכשיו. יש לגוף מצד עצמו נטיה להסרה מהיושר. מזג, איך אומרים חכמי הרפואה, המזג של האופי של הטבע. יש ביטוי יותר מדויק: "המזג".[34]

שאלה מהקהל: טמפרמנט?

הרב: כן אבל בימי הביניים היו אומרים את זה. מזג של הלחות או של ... לא מזג האוויר אלא מזג הגוף, כן. אז כל אחד יש לו איזו מין תעודת זהות מיוחדת שלו ושזה שוב, התחלה של התחלה של מחלה אפשרית. כי שורש המחלות זה בגוף, כן. בסדר, מבחינת הכלי בנפש.

הערה מהקהל: אחר כך זה נהיה גם חולי

הרב: מה זאת אומרת?

הערה מהקהל: מחלה. יש חלל של הקודש. יש התרוקנות מהקודש.

הרב: התרוקנות, יפה. זה נושא בפני עצמו וזה נושא חשוב. הערך של הקדושה של היחידים. כל יחיד ויחיד יש לו קדושה משלו. שמעתי את זה אני לא זוכר ממי, מאיזה תלמיד. אולי של החוג הזה. שמה זה לשון הקודש? זה הלשון שנשתבש בו הקודש לכל אחד ואחד. הקודש של כל אחד ואחד, יש לו לשון. אז כל אחד ואחד יש לו ערך מסוים שרק הוא מסוגל לגלות אותו. בלשון אחר, הגמרא אומרת, לכל אחד יש אות בתורה.[35] יש לו חידוש משלו. אבל דווקא הערך החיובי הזה יכול להיות שלילי אם יש הסרה כפי שאמר המהר"ל, נטייה מהדרך הישרה.

צדיק וטוב לו – צדיק שהלכה כמותו

אתם זוכרים את מה שלמדנו לפני הרבה זמן, כשלמדנו את תורת הרב נחמן מברסלב, כן. שהוא היה מסביר ונגיע לאותו נושא אחר כך, שהוא היה מסביר מה זה "צדיק ורע לו צדיק וטוב לו, רשע ורע לו רשע וטוב לו", היה מסביר מחוץ לפשט הרגיל. ש"צדיק וטוב לו", זה צדיק שההלכה כמותו.[36] זאת אומרת הוא, מתנהג לפי דעתו ודעתו מתאימה להלכה. הלכה כמותו. אז הוא "צדיק וטוב לו" מכיוון שהלכה קבעה כמו החידוש שלו. "צדיק ורע לו", זה צדיק ולכן הוא מקיים את ההלכה של הכלל, אבל יש לו רע מכיוון שזה לא ההלכה שלו, הבנתם? אז החידוש של הרב נחמן על "רשע וטוב לו" זה יותר עמוק. "רשע וטוב לו" זה הרשע של הסביבה של "הצדיק וטוב לו". וזה מתוחכם, כן. ו"רשע ורע לו" - אוי ואבוי זה הרשע של הסביבה של הצדיק שלא הלכה כמותו. וזה אמת. זה מציאותי. לפי המציאות זה אמת, כן. טוב אז נמשיך:

המשך קריאה: "(כי יש לגוף) מצד עצמו נטיה והסרה מן היושר"

זה ההבדל לפי הקבלה בין שאול ודוד, כן.[37] אז אומרים, שאול לא היה לו מזל. מכיוון שהיה צדיק אבל ההלכה לא הייתה כמותו. דוד היה לו מזל, היה "איש מצליח". לא, זה יוסף.[38] איך אומר הפסוק? מה שאנחנו אומרים בהבדלה כל מוצאי שבת?

תשובה מהקהל : "לכל דרכיו משכיל"[39]

הרב: לכל דרכיו משכיל. זה הלכה כמותו, כן. זה ידוע – הלכה כמותו.[40]

המשך קריאה: "ולפיכך, יום המיתה נקרא פרשת דרכים שאז הוא מסולק מן הגוף ואז האדם הולך נכחו אל העולם הבא."

פנים אל פנים - נבואת משה רבינו

זאת אומרת, אי אפשר להיות, אולי זה המושג של המקרא, אי אפשר להיות פנים בפנים מחמת הנטיה של הגוף. ורק משה רבינו, שהיה צורה נפרדת, נבדלת לפי לשון המהר"ל, היה יכול להיות פנים בפנים, פנים אל פנים.[41] זוכרים את הביטויים האלו במקרא. אז כל אחד יש לו איזה מן כיוון (ל)גבי הקדושה של בית המקדש של הקב"ה. אבל כל אחד מצד זה או אחר. אבל רק מי שהוא הולך בדרך הישרה של ההלכה האמיתית, הוא "פנים אל פנים". לכן סתם תורה זה תורת משה, כן.[42]

שאלה מהקהל: זה קשור לחיפוש אחרי המקום. "לשכנו תדרשו ובאתם שמה."[43]

הרב: יפה. כל זה קשור. זאת אומרת הבית דין של באר שבע זה תורת אמת, הבית דין של הגליל זה תורת אמת, אבל רק הבית דין של ירושלים זה המקום, זהו. יפה, אבל אתם רואים איך אנחנו נמצאים במצב של קלקול, כן. אף בית דין לא מקבל את התורה ההיא, "כי מציון תצא תורה."[44] וזה מצב חמור. כי שמעתי, כמה פגישות שהיה לנו עם רבנים מחוץ לארץ שהכלל עכשיו זה לא מקבלים את המרות של תורה מציון, כן. כל בית דין הוא עצמאי לעצמו, כן. אתם מבינים למה אני מתכוון. וזה מצב חמור מאד. טוב, נמשיך. "יש תקווה לאחרית"[45] אמר הפסוק, יש תקווה, אבל לאחרית.

חשיבות ייראת החטא

המשך קריאה: "ולרב נחמן,"

אז זה כבר פירוש אחר. בגמרא, רב חסדא אמר, זה החוכמה של התלמיד חכם ביום המיתה, כן.

המשך קריאה: "ולרב נחמן בר יצחק, זה תלמיד חכם ויראת חטא."

זאת אומרת, מה מביא תלמיד חכם, להיות תלמיד חכם אמיתי? ההסבר הראשון, זה מי שמתכוון להלכה, כן. וזה, אחר כך נראה שזה המסקנה של הגמרא. התורה שהיא תורת דברים נכוחים, כפי שאמרנו, בלי נטיה לימין ושמאל. הלכה של הדרך האמצעי. וההסבר השני זה מה מביא את התלמיד חכם עם התורה שלו לאותה פרשת דרכים? זה יראת חטא. וצריך להבין את זה. יכול להיות תורה בלי יראת חטא. אז תורה בלי יראת חטא, אין סיכוי להגיע להלכה האמיתית. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כן. אבל מה הקריטריון שאנחנו יודעים, שדעה זו אליבא דמאן או אליבא אחרת זה ההלכה אמיתית, זה אם יש יראת חטא. זה מובן? אחר כך נראה אם יהיה לנו זמן, יש איזה רמז באיזה פסקה בפרקי אבות שוב, שאני רוצה לקשור לעניין: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ויהא מורא שמיים עליכם."[46] לא צריך, לא מספיק , צריך אבל לא מספיק, להיות לשמה. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא - ויהא מורא שמיים עליכם. צריך יראת שמיים. כי מי שיש לו חוכמה ואין לו יראת חטא, חוכמתו איננה מתקיימת.[47] יתכן שיש בזה חידוש. מה זה שאיננה מתקיימת? לא מגיעה להלכה פסוקה. להלכה אמיתית, לדרך ישרה. לדרך של קיום. היא עומדת, אבל לא מתקיימת. הבנתם את ההבדל של ההגדרות האלו, זה מובן? אז ההסבר הראשון הוא זה, הלכה אמיתית בלי נטיה לימין או שמאל, ובלי המחלוקת של בית הלל ובית שמאי, אף על פי שזה מחלוקת לשמה, כן. ההסבר השני זה יראת חטא.

הגאווה מביאה לידי עבירה

לפי שיטת המהר"ל בדרך כלל, בכל תורתו, מה זה יראת חטא, מה זה הסימן? אז הוא מסביר בהרבה מקומות שמה מביא לחטא? מה זה (ל)ידי עבירה? ידי עבירה זה מה שמביא לעבירה. זה הגאווה. זה השיטה של המהר"ל. ואפשר למצוא גם הגדרות אחרות אצל תלמידי חכמים אחרים. אבל צריך לחשוב על זה. אבל לפי דעתי, זה המסקנה של הפרקי אבות. בפרקי אבות שמים את הדגש בזה, כן. יש הרבה מקורות. מי שמגיע לתורה בלי ענווה, לא מגיע להלכה האמיתית. יש לו תורה, כן. יש לו שכר של תורה, בלי שום ספק, כפי שנראה אחר כך. אבל מכיוון שאין ענווה, שיש גאווה – אז זה לא הלכה, זה לא נוכח ה'. יש מאמר אם אתה זוכר, שהקב"ה אומר למי שיש לו גאווה: איננו יכולים להיות במחיצה אחת. בכפיפה אחת, כן.[48]

שאלה מהקהל: יש לי שאלה לגבי דוד המלך. לפי מה שאני הבנתי הוא נענש קשה כשהוא שלח את אוריה החיתי להיהרג במלחמה. [49]

הרב: שהיה איש דמים?[50]

שאלה מקהל: כן, אתה אמרת שדוד המלך הלכה איתו. יש מצב שלא היה לו יראת החטא.

הרב: אני מבין את השאלה. ובכל זאת לא היה מסוגל, היה לו זכות לבנות את בית המקדש מכיון שהיה איש מלחמה. טוב, אין לי תשובה מספקת אבל אני חושב שיש הבדל בין הלכה למעשה, דווקא בעניין שלנו, בכל תקופה, צריך לפסוק לפי הנתונים של אותה תקופה. "והלכת אל השופט אשר יהיה בימים ההם."[51] אבל בתקופה שלו הוא היה הפוסק האמיתי. ויתכן מאד שבתקופה של שלמה המלך לא היה צריך לפסוק כמו דוד המלך בעניינים של המלחמה. ודווקא מכיוון שהתקופה של שלמה המלך הייתה תקופה של שלום, ושלום עדיף ממלחמה. ולכן דוד לא בנה את בית המקדש. אבל בתקופה שלו, דווקא היה צריך, הוא היה הפוסק האמיתי, איש ההלכה האמיתי. זה מובן? אני לא חושב שזה תשובה סופית, אבל... .

נראה אחר כך בסוגיה: "כל השונה הלכות בכל יום"[52] כלומר, כל יום צריך לשנות את ההלכה מחדש. "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ה"בכל יום" הוא חשוב בביטוי הזה, כן.

שאלה מהקהל: הלימוד שאנחנו לומדים עכשיו נשמע מאד קרוב ללימודו של ריש לקיש: לעולם ירגיז אדם[53]

הרב: זאת אומרת?

שאלה מהקהל: אנחנו ראינו עכשיו רק שתי דרגות: נוכח פני ה' ויראת חטא. יתכן אולי שיש עוד שניים, כי שמה יש ארבע דרגות: יזכור לו יום המיתה,

הרב: יפה, יפה. אתה עושה הקבלה יפה מאד. זה מכוון. אז נגמור את הסוגיה, ובינתיים תחשוב איך תסביר את ההקבלה ההיא. אז זה ההסבר השני, יראת חטא. זה מובן? ואני חושב שזה קשור למשנה מפורשת כל מי שיראת חטאו קודמת לחוכמתו חוכמתו מתקיימת וכל מי שאין יראת חטאו קודמת לחוכמתו, אין תורתו מתקיימת. חוכמה זה חוכמה. אבל לא בקיום. זה מובן? אנחנו צריכים להבין עוד למה המשנה אמרה כל מי שייראת חטאו? חוכמתו – אפשר להבין. כל אחד יש לו את החוכמה משלו, דרגה משלו. למה זה נקרא חטאו? אז לפי דעתי, זה התפארת ישראל, יש פירוש על הפרקי אבות שנקרא תפארת ישראל.[54] זה לא המהר"ל זה חכם אחר. טוב זה יחזור לנו. אולי זה העוללות אפריים, אותו חכם, כלי יקר. טוב זה חכם אחר. הוא הסביר את זה ככה: כל אחד יש לו נטייה מיוחדת לחטא מיוחד. וצריך שידע את זה. יראת חטאו שלו, של חטאו הרגיל, כן. אחד ש... טוב זה לא צריך.

שאלה מהקהל: אבל למה אתה אומר שזה, מה עניין הגאווה? שזה החטא.

הרב: מכיוון שהביטוי פה, יראת חטא.

הרב: השאלה היא רחבה מאד. אני רוצה להסביר את זה ככה. כשאנחנו לומדים את החטא הראשון, אני לא אומר חטא אדם הראשון אבל החטא הראשון, שהוא חטאו של אדם הראשון, אנחנו רואים שזה הגאווה. זה ברור. אם נגדיר את המינימום של חטא בכל חטא, המינימום של חטא בכל חטא, אפשר לתאר את זה ככה: התורה האמיתית זה לא התורה שלך, זה התורה שלי, זה הרצון שלי, זה לא הרצון שלך. זה ההגדרה של הגאווה.

שאלה מהקהל: אז בשאלה שלה, אם מיכל בת שאול, שהתנהגה בגאווה כלפי דוד, נכון? היא בזה לו כשהוא רקד ופיזז סביב הארון,[55] נכון? אילו מיכל בת שאול לא הייתה נוהגת בגאווה בנושא הזה אז אולי דוד...

גאווה וכפיות טובה כגורמי העבירה

שאלה מהקהל: ...במקום שזה אחר כך ילך דרך יונתן שם

הרב: לא, לא. יש כמה מידות להשלים. יש כמה מידות להשלים. מכל מקום האשה המיוחדת לדוד המלך זה הייתה בת שבע. "כי אני לצלע נכון"[56] אומר הפסוק, כן. צריך להסתכל קצת בסוד של בת שבע, כן.

שאלה מהקהל: אז למה מיכל הייתה בסיפור הזה? למה צריך אותה?

הרב: הכתוב אומר "וייקח אחת מצלעותיו."[57] יש הרבה צלעות. אחת מצלעותיו, כן. אבל יש מידת החסד, עד מידת המלכות – זה בת שבע. קשור לבת השבע מידות. טוב.

שאלה מהקהל: אולי באמת לפי זה חטא אדם הראשון קצת יותר קשה להבין, עכשיו. משום שאם באמת מבחינת חטאו של הפנייה האישית היא בעצם החטא. אז מה אצל אדם הראשון, שהוא הכלל. אדם הראשון הוא הכלל.

הרב: הגאווה, הגאווה.

שאלה מהקהל: פה יש לנו רק כלל אז אין פה פנייה אישית.

הרב: מבחינת... אני יכול להסביר את זה דווקא דרך החטא של אדם השני – קין, כן. שאני עדיף ממך – האחר, האח. כלפי מעלה זה אותו דבר. רצוני אני כבריאה זה העיקר. וזוהי ההגדרה של נמרוד, כן. יש רק שתי אפשרויות: או אברהם אבינו או נמרוד. זה מובן. מי שמרד כלפי מעלה. זאת אומרת, והמשנה אומרת: "עשה רצונך כרצונו"[58] – פשוט מאד.

הערה מהקהל : עשה רצונו כרצונך.

הרב: מה? זה ההיפך. ולא ההיפך. זאת אומרת, לפי דעתי, כשהנפש של כל בן אדם, ולפי המקורות זה בגיל שלוש שנים, כך אומרים? שלוש שנים. כי אברהם אבינו היה בן שלוש כשהכיר את בוראו.[59] כשהנפש מכירה בזה: "אני נמצא" - יש איזה גאווה ענקית שמתחילה פה. אני היש, אני ההוויה, כן. אז זה המכשול של הגאווה. אז התוצאה זה: או אברהם – אז יש לי בורא, ואז הכל בסדר. או נמרוד – אני הוא, כן. זה מובן? אז לפי שיטת המהר"ל זה הגאווה. הוא אומר את זה בפירוש. ואל תיפול, לא זה לא הביטוי, "בידי עבירה". ואי אתה מביא לידי עבירה, כן – "ואי אתה בא", סליחה, "לידי עבירה." "ואי אתה בא לידי עבירה"[60] והוא מסביר,"ידי עבירה" בכל מקום זה מתחיל בגאווה.[61] ואפשר להבין את החוכמה של זה. אני מצאתי בשיטה של הרב נחמן מברסלב שזה כפיות טובה.[62] זה גם קשור קצת באיזשהו מקום. אבל זה החוויה, זה תורת החסידות, כן. להיות כפוי טובה. זה כאילו מידה אחרת אבל זה קשור מאד. רק מי שיש בו גאווה הוא יכול להיות כפוי טובה, כן. ויתכן מאד שכל ההיסטוריה של העולם זה סיפור של כפיות טובה, טוב. כל מה שקורה בין הדורות – ניתוק הדורות, כל מה שקורה בין תלמיד - מורה ורבו, מחלוקת, מחלוקות, כל זה, זה להיות כפוי טובה, כן. אבל הגורם של אותה כפיית טוב, זה הגאווה, ברור. זה, זה כל המקורות האלו זה דבר חשוב מאד. מי שיש בו גאווה, סוף סוף, הוא לא מאמין בבורא עולם, לא מאמין בעם ישראל, לא מאמין בתורה. הוא מראה את עצמו כאילו (מאמין). אבל הוא מגזע נמרוד ולא מגזע אברהם. הבנתם את זה? זה עניין הגאווה. הרב (הרצי"ה כנראה?) היה רגיל לפרש על הפסוק שיש בתפילה בבוקר: "להיות מודה על האמת בסתר כבגלוי". איך זה מתחיל?

תשובה מהקהל: לעולם יהיה אדם

הרב: "לעולם יהיה אדם ירא שמיים ומודה על האמת בסתר כבגלוי."[63] והוא היה מסביר את זה ככה: מי שאומר בסתר, לא, סליחה. מי שאומר בגלוי שאינו מאמין בנסתר, יש לחוש עליו שבסתר, אינו מאמין בנגלה. הבנתם את זה? זה חמור מאד. זה קשור לאותה מידה של הגאווה. אז הגענו לשלב השני, איך כתוב פה: "יראת חטא".

המשך קריאה: "וזה נקרא פרשת דרכים, אשר כל פרשת דרכים, הדרך ההוא מביאו אל תכלית הליכתו"

יראת שמיים: המתנה היחידה שבאה מהאדם

והמשמעות היא רחבה מאד. כל ההליכות של העולם הזה, כל הדרך שלו בעולם הזה, תכלית הליכתו זה העולם הבא.

המשך קריאה: "שאין לו הסרה כלל. ואין להקב"ה בעולמו רק יראת שמיים."

פה, המידה של יראת שמיים זה מדרגה אחרת מיראת חטא. יש יראת חטא, יראת אלוקים. יש קודם כל יראת העונש אחר כך יראת חטא, יראת אלוקים, יראת שמיים, יראת שמיים קודם כל, יראת אלוקים, יראת ה'. כן, זה מדרגות. אבל פה הוא מקשר את המימרא בגמרא, ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים".[64] יש מקומות בגמרא, אתם למדתם את זה אולי, "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותו."[65] זוכרים את השאלה של הגמרא, איך משה רבינו יכול לומר "כי אם", האם זה דבר קטן? "והא אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים" - זה דבר גדול. איך משה רבינו היה אומר דבר קטן? התשובה של הגמרא ידועה, לגבי משה זה דבר קטן. זה נושא אחר. אבל ההסבר של "אין לו בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים." לא זוכר איפה למדתי את זה, אבל זה ברור, כי התשובה היא שכל מה שיש בעולמו של הקב"ה - הוא ברא אותו. זה בא משלו. ולכן מכיוון שזה - תן לו משלו, כן, זה משלו. רק מה שהאדם יכול לתת לבורא - זה יראת שמיים. זה מובן? כן. הכל אנחנו מקבלים מהגבוה חוץ ממה שאני מכיר בו – זה יכול לבוא רק ממני. אין מלך בלי עם, זה קשור קצת הרעיון, כן. ויש משנה מפורשת במסכת חגיגה: "אסור לקרוא בשם חוץ מהיכלו".[66] איך אומרת הגמרא בדיוק? תן לי מסכת חגיגה. טוב, לא אומרים את שם המפורש חוץ מההיכל, זה מובן. אז ההיכל של ה' זה מידת מלכות, זה שם אדנות. אסור לקרוא שם הוויה אלא אומרים:

א-דוני. זאת אומרת: האדון שלי. זאת אומרת, אסור לשאת שם ה' בלי להכיר במלכותו. זה אותו רעיון. זה מובן? זאת אומרת, האוצר של הקב"ה בעולמו זה יראת שמיים מכיוון שזה בא מהאדם. ולכן הפסוק אומר "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה אותו." כי כל אשר הוא נותן לך, רק זה (יראת שמיים), אתה לא יכול לצפות ממנו. זה צריך לבוא ממך, כן. אז קראתי פעם בהקדמה של הפירוש של הרב מוולוז'ין בנפש החיים, בהקדמה שלו הוא מביא פירוש על "תומר דבורה" של הרמ"ק,[67] שהוא מסביר, אולי למדנו את זה פעם, אבל אני לא זוכר מתי. שמסביר שזה ההסבר של הפסוק בעקידת יצחק: "עתה ידעתי כי ירא א-לוקים אתה"[68] והוא מסביר שכל המידות הטובות אנחנו לומדים מהקב"ה, חוץ מיראת שמיים. כי אין בו יראת שמיים, ממי (הוא) יכול...(להתיירא). ולכן, אז יש פה הסבר יפה על: " עתה ידעתי כי ירא א-לוקים אתה" – זאת אומרת, עתה ידעתי מה זה יראת שמיים – כי "ירא א-לוקים אתה". כאילו היה צריך לחכות עד שאברהם יהיה ירא א-לוקים כדי שהקב"ה ידע מה זה להיות ירא א-לוקים. זה פירוש יפה.

הערה מהקהל: חשבתי, בפסוק הזה: "מה ה' שואל מעימך"[69] . שואל (דווקא). לא כתוב: "מבקש ממך". שואל, מלשון ששואלין כלי.

הרב: זה קשור. זה קצת קשור.

הערה מהקהל: עתה ידעתי.

הרב: עתה ידעתי – מה (ידעתי)? – כי ירא א-לוקים אתה. אתם מבינים את הקושיה? מה, הקב"ה היה צריך הניסיון של עקידת יצחק כדי לדעת אם אברהם הוא צדיק או לא? אבל אותה מידה של יראת שמיים, הקב"ה לא יכול לדעת את זה, מכיוון שיש לו כל המידות חוץ מיראת ה'. הרב חיים מוולוז'ין מסביר שזה פירוש מטעה. שזה לא נכון, כן. אף על פי שהפירוש הוא יפה מאד. עתה ידעתי –למה? כי ירא א-לוקים אתה. לא, הוא (הרב חיים מוולוז'ין) אומר שיש בהקב"ה כל המידות בלי שום יוצא מן הכלל.[70] וזה נקרא אצלו "א-ל שדי", שאמר לא-לקותו: "די" ,ולעולמו: "די". אבל שאמר לא-לקותו: "די"[71] – שיש לו יראה מן הבריאה. הבנתם את זה? לכן שם גבול לא-לקותו. המידת יראת שמיים אצל הקב"ה אפשר לקרוא לזה "יראת הארץ" - אסור לי לנגוע בך, כן. אני ירא מזה, כביכול. זה מובן? אז זה נקרא מידת "א-ל שדי". ולכן, הרב חיים מסביר (ש) גם אותה מידה (של יראת שמיים) יש בהקב"ה, בצורה אחרת.

המשך קריאה: "כי אף שאינו בעל עבירה"

זאת אומרת, התלמיד חכם הזה שכביכול אין בו יראת שמיים. אם אתם זוכרים את הפשט, הדרש, הפשט של רבי עקיבא: "את ה' א-לוקיך תירא" – "את" לרבות תלמידי חכמים.[72] ולכן פשוט –את – לרבות תלמידי חכמים – צריך "מורא רבך כמורא שמיים". [73]צריך לייחס יראה לתלמיד חכם. זה הפשט, כן. אבל אולי יש פשט יותר עמוק. "את" - לרבות תלמידי חכמים – לגבי אותה מצווה של יראת א-לוקים. גם תלמידי חכמים, שייכים לאותה מצווה. ולכן, זה הנחה, שיש תלמידי חכמים שאין להם יראת חטא. הבנתם?

חכם, תלמיד ותלמיד חכם

אז לכן הגמרא מסבירה - זה במסכת יומא. במסכת ברכות גם כן אנחנו מוצאים את הביטוי הזה: "תלמיד שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש."[74] אבל במסכת יומא יש מקור שאומר תלמיד שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.[75] תלמיד, אבל לא תלמיד חכם. חכם, אבל לא תלמיד חכם, כן. הבנתם את ההבדל? טוב, אז צריך לא להיבהל, יש חכמים, אני לא רוצה לומר תלמידי חכמים ואני אחר כך אסביר למה, יש חכמים שאין בהם יראת שמיים. חוכמה יש. יש גם כן דיוק במדרש: "חוכמה בגויים - תאמין, תורה בגויים – אל תאמין."[76] אז אפשר לפרש על זה, "חוכמה בגויים – תאמין" אפילו חוכמה בחכמים - תאמין. אבל תורה – צריך יראת שמיים. צריך יראת חטא. הבנתם את ההבדל? טוב. ודווקא מה זה תלמיד שאין תוכו כברו? זה תלמיד שאין בו יראת רבו. אחד בפה ואחד בלב.[77] אין תוכו כברו. בפה הוא אומר הלכה כרבי, בלב הוא לא חושב ככה. הלכה "כאני". הבנתם? "אין תוכו כברו" – זה: אין לו יראת רבו. לכן אינו תלמיד חכם. ולפי הפשט, (הגדרת) תלמיד חכם: מי שמכיר בחכם אחר כרבו. אז נקרא "תלמיד של חכם" ולא נקרא "חכם". חכם זה גאווה. אף על פי שמבחינה פולקלורית, בעיקר אצל הספרדים, התלמיד חכם היו קוראים לו "החכם". עד שזה הגיע להיות איזה תואר: "חכם באשי"[78], למשל. היה חכם גדול. עכשיו יש גוזמה על זה. כל מלמד או מלומד נקרא: הגאון, אתם ראיתם בפרסומים. הגאון הגדול... זה בושה. אז:

המשך קריאה: "אף (על פי) שאינו בעל עבירה."

זאת אומרת, יש לו חוכמה ואין לו עבירה, רק שאין לו יראת שמיים. וצריך להבין את ההומור של המהר"ל. אין לו עבירה אבל אין לו יראת שמיים, כן. הוא יכול גם להיות חשוב, אבל אין לו יראת שמיים.

המשך קריאה: "לא נקרא פרשת דרכים"

זאת אומרת, אין לו הדרך המפורשת. מה שכבר קראנו לפי ההסבר על המהר"ל, "הלכה פסוקה", כן.

המשך קריאה: "שאין הדרך מביאו לגמרי להיות עם ה' יתברך, רק כאשר יש לו יראת שמיים."

אפשר לקשור את שני ההסברים: הוא מגיע להלכה אמיתית רק אם יש בו יראת שמיים. חוזרים למה שאמרנו: תורה בלי הערכים של האבות, זה תורה, אבל זה לא ההלכה האמיתית. זה מובן? אז נמשיך:

המשך קריאה: "ולמר זוטרא"

זה ההסבר השלישי

המשך קריאה: "זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא"

זאת אומרת, מי שמתכוון להלכה האמיתית.

המשך קריאה: "פירוש: ההלכה שהוא האמת והישר"

שוב.

המשך קריאה: "ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן"

אבל יש עליה שכר, כן. תזכרו את זה.

המשך קריאה: "מכל מקום יש לו קצת נטייה מן דרך האמת. אבל תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, זה הדרך נקרא פרשת דרכים, שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים. וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם אל ה' יתברך ולהיות זוכה לעולם הבא וביותר כאשר מכוון הלכה"

שכר המצוות אינו התכלית

זה מובן? אז פה יש איזה קושי אפילו למהר"ל להסביר את דעתו. כי אם יש ניגוד, אז מי שיש לו תורה ואין לו יראת שמיים, אין לו שכר, אבל העיקר זה התורה, כן. הוא אומר: יש לו שכר אבל זה לא התכלית האמיתית של התורה עצמה. ולכן גם לזה מצאתי באותו פרק במשלי, זה פסוק ידוע. אם זה באותו פרק? לא. זה לא באותו פרק, זה בפרק ג'. לא זוכר, אבל הפסוק אני זוכר, אולי אתם תזכרו את הפרק. זה: "אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד",[79] איזה פרק זה? טוב, מכל מקום הפרק ידוע. לא רשמתי את מספר הפרק. "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" לכן יש שכר גם בימין וגם בשמאל. אבל זה לא התורה האמיתית שמה שאמרנו כבר במשנה בפרקי אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר"[80] – אם זה בימין ואם זה בשמאל. אם זה אורך ימים, אם זה...אורך ימים ועושר וכבוד זה שכר של התורה, זה מורה שלתורה יש ערך. אבל זה הנאה, כן, מכל מקום. זה לא הכיוון האמיתי של התורה לזכות בחיי העולם הבא. אף על פי שזוכה בשכרו בעולם הבא, זה לא הכיוון של דרך הישר. ופה אני רציתי לקשור, כן, יש לנו קצת זמן, מה שלמדתי בפירושים על הגדה של פסח. יש פירוש אחד שלא נודע שם של מי שכתב את זה, זה נקרא "דברי תורה".[81] זה פירוש ישן בהגדה של פסח. ושמסביר את הפסקה על הבן החכם. אני אסביר את זה בקצרה כדי לקשור לעניין שלנו. "חכם – מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם? אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן."[82]

והפשט הרגיל והידוע וזה אמת שלפי הגמרא בפסחים זה מכיוון שהוא שואל מה צריך לקיים כדי לקיים את מצוות ה' א-לוקינו שציווה לכם שאתם יצאתם ממצריים, כן. אז צריך להסביר לו את כל ההלכות פסח עד האחרונה, שהיא: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן."[83] אתם יודעים מה זה הפשט של: אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן –אין אוכלים מנה אחרונה אחרי הפסח. זה מובן? כן. חוץ מכל הרמזים והסודות שיש במשנה ההיא. אבל לפי הפשט זה מובן, צריך ללמד אותו, למסור לו את כל ההלכות עד האחרונה, כן. מכיוון שהוא אומר שהוא צריך את זה. מה יש לעשות כדי לקיים. זה מובן, טוב. אבל החכם הזה שאני מביא אותו, הוא הסביר את זה ככה. כי הפסח נאכל על השובע וזה סימן שאין הנאה במצוות. זאת אומרת, הוא רוצה לקיים המצווה - וזה הפרט העיקרי שצריך ללמד לבן חכם. מכיוון שהשאלה שלו זה לא רק על המצוות של פסח אלא כל התורה כולה. מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-לוקינו אתכם. אף על פי שהתחיל במצוות הפסח, השאלה של החכם היא על כל התורה כולה. אז צריך להסביר לו, ללמד לו, איך אומרים? ללמד אותו, את הכוונה הרצויה של קיום התורה – שזה צריך להיות לשמה. ואת זה אנחנו לומדים את זה מהפרט הזה. כי הפסח היה נאכל על השובע ולכן אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן. זה מובן? וזה פירוש יפה מאד, כן. והוא מביא את הפסוק השייך למצוות של פסח: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות"[84] זאת אומרת, הכוונה זה להיות צדיק, אף על פי שיש שכר. אבל הכוונה זה לא לקבל שכר. "וצדקה תהיה לנו" זה כדי להגיע לאותה מידה של להיות צדיק. מה זה להיות צדיק? לקיים את המצוות לא על מנת לקבל שכר. אף על פי שזה עניין אחר, ברור שיש שכר, דאם לא כן זה הכפירה של הצדוקים ואתם זוכרים את כל הפרשה.[85] זה מובן.

הדרך להיות צדיק - אמונה או מצוות?

וייתכן מאד, שזה קשור גם כן למחלוקת בין הרמב"ן ורש"י על הפסוק: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".[86] אתם זוכרים את פירושו של רש"י היה ש "והאמין בה'", וה' חשב את האמונה צדקה לאברהם. והרמב"ן חולק על זה ואומר, וטעמו עימו, ואומר שאברהם האמין בה' ומכיוון, וזה הענווה שלו, היה יודע שאין לו זכות לאותה בשורה, אז חשב שהקב"ה מבשר לו את הבשורה ההיא כצדקה – מתנת חינם, בלי זכות, כן. טוב למדנו את זה פעם, שיש טעמים לרמב"ן שהפירוש של רש"י הוא מסוכן בסביבה הנוצרית. מכיוון שהטענה שלהם זה כי העיקר זה האמונה. ופירושו של רש"י מחזיק, מחזק נאמר, את הדעה שהצדקה מתחילה באמונה. ולפי הפסוק שלנו: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" הצדקה, ההצדקה, להצדיק – להיות צדיק, כן, זה קיום המצוות. ומה עתה רש"י בא ואומר: הצדקה זה האמונה, כן? אז לפי דעתי, הפשט של המקרא שייך לאברהם ואף על פי שיש סכנה לחשוב כמו התיאולוגיה שלהם, אצל אברהם זה נכון – כי זה התחלה של הדרך של המידות. אבל עכשיו שקבלנו תורת משה אחרי שלב של החסד, שלב של הדין, שלב של האמת, ההצדקה זה דרך המצוות. אבל הפשט לגבי אברהם היה האמונה. ולכן כל מי שמתחיל להאמין כמו אברהם, נקרא "בן אברהם" מכל מקום, "וצדיק באמונתו יחיה"[87] – אמונתו לא כפי שאומרים הגויים: "צדיק באמונה יחיה."[88] הם סילפו את הפסוק , אתם יודעים את זה? כתוב: "צדיק באמונתו", שמה. אבל מכל זה, אנחנו לומדים "ויחשבה לו צדקה", זאת אומרת, וזה מצדיק גם הרמב"ן וגם רש"י. מכיוון שאברהם לא החזיק בזכות שלו, כן. והקב"ה חשב את האמונה כצדקה. הוא (אברהם) רצה להיות צדיק ולכן האמין בבשורה. לא כדי להנות מהבן שהוא מבשר לו, כן. הוא לא מחכה את השכר, אלא האמין. מבינים את הדיוק פה, כן? הקב"ה אומר לאברהם, לפני חוקות הטבע אין לך בן, אז אני נותן לך בן, כן.[89] אז אברהם חשב את זה, סליחה, הקב"ה, אז הקב"ה חשב את אותה אמונה כצדקה. כשאברהם האמין באותה בשורה זה לא על מנת לקבל אותו שכר – הבן (יצחק), אלא (כדי) להיות צדיק, דרך האמונה. הבנתם? אבל זה מה שאומר הרמב"ן, כן. הוא (אברהם אבינו) חשב שאין בו זכות והוא חשב שהקב"ה נותן לו את זה כמתנת חינם. ולכן כתוב: "מתן שכרן של צדיקים."[90] ואפשר, זאת אומרת, ליישב את המחלוקת כאילו בין הרמב"ן ורש"י, אבל בכל זאת זה חוזר לעניין שלנו. שאף על פי שיש שכר למצוות, אבל שכר זה הצדדים של המצוות. עיקר המצווה זה להיות צדיק – "וצדקה תהיה לנו, כי נשמור" – וזו ההלכה הפסוקה. הבנתם? זה קשור אם כן למשנה של פרקי אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ויהיה מורא שמיים עליכם," זה קשור לכל ההסבר של המהר"ל פה. עכשיו יש לך עבודה בהקבלה שלך. תסביר לנו את ההקבלה.

שלבי ההתקדמות לדרך הישר

תשובה מהקהל: אז הוא נמצא בפרשת דרכים.

הפרשת דרכים של ריש לקיש אז רואים שהראשון יתלה בביטול תורה.

הרב: אולי כדי שכולם ישמעו את הסוגיה. תזכיר את הסוגיה של ריש לקיש. זה לא ארוך. אני יכול לעזור לך קצת, כן. אז: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב"[91]

תשובה מהקהל: זה מבוסס על פסוק של תהלים: "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה"[92]

הרב: יפה.

תשובה מהקהל: אז אחר כך, שמה אומר ריש לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והוא ביסס את זה על ארבע דרגות. הראשון, אם כן, זה ביטול תורה,

הרב: לא, לא. הדרגה הראשונה זה ירגיז אדם יצר טוב כנגד יצר הרע. לפי הנושא שלנו – זה פרשת דרכים, כן, טוב. צריך למצוא את הדרך הישרה בין היצר טוב ליצר הרע. ייחוד המידות. אחר כך אומר, אם הוא מצליח, מוטב: "אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה".

תשובה מהקהל: יעסוק בתורה, כן. אז "יעסוק בתורה", ראינו בתורה אור, של המהר"ל –זה נוכח פני ה', והשני זה היה יראת חטא – אמרו בלבבכם.

הרב: כן. והשלישי?

תשובה מהקהל: והשלישי זה יתלה בקריאת שמע..

הרב: לא, לא. אני חוזר על ריש לקיש. "ירגיז אדם יצר טוב כנגד יצר הרע", כן. אז זה הפרשת דרכים שהמהר"ל רוצה להסביר, כן. אחר כך, יעסוק בתורה – זה תלמיד חכם. זה אליבא דרב חסדא. כן, דרב חסדא. אחר כך זה: "אם נצחו מוטב ואם לא יקרא קריאת שמע" – זהו, זה היראת חטא. ואחר כך: ודומו סלה" –"יזכור לו יום המיתה" בריש לקיש. פה הסדר הוא קצת הפוך. צריך לומר, קודם כל יזכור לו יום המיתה – זה יראת חטא. ואחר כך הלכה – אתה זוכר את ההסבר השלישי של הסוגיה של המהר"ל? "חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכה" – ייחוד המידות – זה קריאת שמע. אבל יש הקבלה יפה. אתה צריך לכתוב את זה, כן או להכתיב, זה אותו דבר. מה השעה? יש לנו קצת זמן. אתם רוצים שנמשיך? יש לנו עוד עשר דקות. או, אם יש לכם שאלות, ככה אני אנוח קצת.

שאלה מהקהל: רש"י בגמרא...

הרב: אה, רש"י בגמרא, יפה. אפשר לפתוח אולי? אני לא יודע אם זה לחץ דם. אז השאלה של הגמרא[93] הייתה: "מאי פרשת דרכים?", כן. "מאי פרשת דרכים? "מה הוא מדמה להגיע לפרשת דרכים דהא, אבוקה" – טוב זה כבר שייך למה שהיה למעלה, לא צריך. זה בשיעור הקודם. זה הסברא של רב חסדא זה תלמיד חכם ביום המיתה. "והוא תלמיד חכם ביום מותו. וידע שלא פירש לפרוק מעליו עול תורה". תלמיד חכם שהגיע ליום מותו והוא יודע כתלמיד חכם, שלא פרק את עול תורה. הוא נשאר בחוכמתו ביום מותו. הוא נשאר תלמיד חכם ביום מותו. ופה יש נושא בפני עצמו. כי רק עד היום האחרון יודעים אם אדם הוא צדיק או רשע.[94] זוכרים את כל הפסוקים על זה? אתם זוכרים את העניין. "והן בקדושיו לא יאמין".[95] עד יום האחרון אפשר לעשות תשובה או אפשר לפרוק עול. ההסבר השני זה יראת חטא: "זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה – ניצל מכולן."

מכל הסכנות שראינו בשיעור הקודם.

"שהתורה מלמדתו דברי מצווה ודברי איסור וממה שהוא צריך לפרוש. ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו."

ולכן לא מספיק חוכמת התורה. צריך גם כן יראת חטא כדי להגיע לאותה פרשת דרכים ולהצליח להגיע לעולם הבא.

וההסבר השלישי: "דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא והכי קאמר עלה עמוד השחר, ניצול מן החיה וכו'. זכה לתורה, ניצול מיצר הרע ומן החטא. ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך. אם יזכה שיסייעוהו מן השמיים להתקבל דבריו בין חבריו להורות כהלכה וכמשפט - הגיע לפרשת דרכים, כלומר, זכה לכך - ניצול מכולן" (עד כאן קריאה והסבר על רש"י בגמרא)[96]

זה מובן, כן. זה צדיק והלכה כמותו זה המדרגה הכי בטוחה להיות בן העולם הבא.

שאלה מהקהל: יכול להיות שיש איזה מצב שיש בו הרבה חוכמה, בלי תורה?

הרב: בלי יראת חטא

שאלה מהקהל: בלי יראת חטא. יש מצב שיש יראת חטא וחוכמה.

הרב: כן, ברור.

שאלה מהקהל: איך אתה מסביר את זה?

הרב: כן. יש. זה אולי קשור לכל השלבים של הצדיק, כן. זה קשור למה שהביא יהודה, כן. לעולם ירגיז אדם יצר טוב כנגד יצר הרע. זה רצון טוב - הוא רוצה את הטוב ולא הרע. אבל ההנחה של הגמרא שיכול להיכשל. למה? מכיוון שאין לו מספיק חוכמת התורה. אז יעסוק בתורה. זה מובן? זאת אומרת, מי שבוחר בדרך הישרה אבל הוא לא יודע היכן היא. ולכן הוא צריך תורה. אז זה מתחיל בנטייה של הרצון: אני רוצה להיות צדיק אבל סוף סוף, מה זה להיות צדיק? צריך חוכמה. אבל חוכמה בלי אותה יראת חטא – זה כלום. ויראת חטא בלי תורה – זה גם כן לא מצליח. ולכן כתוב, אין עם הארץ חסיד. "אין בור ירא חטא ואין עם הארץ חסיד".[97] זה מובן? כן. זאת אומרת, סליחה, אפשר להבין את זה בשלבים בחיים. יש גיל מסוים שהנפש, הלב – מלא יראת חטא. ונכשל, כן. למה? מכיוון שבמשך הזמן הוא רוצה, אבל הוא לא יודע לאן לפנות, כן. אז הוא מתייאש מהאמת. ויש גם שלב יותר מתקדם - למד אבל נכשל גם כן. למה? מכיוון שלמד כל כך רק דרך החיצונית, שהוא יודע שיש טוב מצד אחד, יש רע מצד אחד, אבל יצרו לא נותן לו לחיות מכיוון כשבוחר בטוב, הוא בוחר רק בחלק שלו, בחלק שלו. כי הוא בנוי מיצר טוב ויצר רע. וכשהוא בוחר רק ביצר הרע, הוא מתחלק גם כן מכיוון שיש בו גם כן יצר טוב. אז הוא מתייאש. מה חסר לו? ייחוד. לכן יקרא קריאת שמע. זאת אומרת, תורה בלי ייחוד המידות מביא אותו לכשלון. היה חסר לו לקרוא קריאת שמע, כן. והשלב האחרון – קרא קריאת שמע. הוא יודע שאפשר להצליח, שאפשר לדעת איך להצליח אבל הוא מתייאש. כן. זאת אומרת, אם הקב"ה לא יעשה - מה אני אעשה? כן. זה שלב הכי רגיש, כן. אולי אני לא יכול. אז אומרים לו שיזכור לו יום המיתה. זה שייך לך. יש לך יום הדין בשבילך. זה שייך לך. אתה צריך לפתור, לא (אל) תחכה להקב"ה. אתם מבינים? זה רק בקצרה גם כן. אבל זה כל הכוחות האלו צריך לפעול ולתפעל אותם בבת אחת. כשיש כשלון אז לפי הסדר הלוגי, נאמר, או הכרונולוגי גם כן – היה חסר משהו. קודם כל אולי חסר חוכמה. יש חוכמה, אולי חסר קריאת שמע? יש קריאת שמע – אולי חסר האכפתיות – זה שייך לך. יום הדין. אתה לא יודע מה זה יום הדין – אז שיזכור לו יום המיתה – שידונו אותך, אותך ולא אחר. אז זה שייך לך. הבנתם את זה? אז "ודומו סלה". זה ההסבר של רש"י, יום שכולם יהיו דוממים.[98] יום הדומיה. זה יום הדין. רק הדיין מדבר. אם אתם עברתם פעם לפני בית הדין? הוא לא נותן לדבר.

הערה מהקהל: להיפך, כמה שאתה מדבר זה יותר גרוע.

הרב: כן. לכן צריך להיות מתון. זה כתוב: הוו מתונים בבית דין. טוב. יש עוד שאלה? אז בסדר. אז נתראה בהמשך בשבוע הבא אי"ה.

[1] תלמוד בבלי סוטה דף כא' עמוד א'

[2] משלי, פרק ו' פסוק כג'

[3] משלי פרק ח' פסוק ח'

[4] מסכת אבות פרק ב' משנה א'

[5] איכה פרק ב' פסוק יט'

[6] דברים פרק ו' פסוק ד'

[7] תלמוד בבלי עירובין דף יג' עמוד ב': "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן"

[8] עץ חיים שער הפסוקים במדבר יא' כז'

[9] במדבר פרק יא' פסוקים כג'-ל'

[10] שמות פרק יח' פסוק ט' תיקוני זוהר מהדורת מרגליות תיקון כב סז א ובניצוצי זוהר שם הערה ג ו ד

[11] פירוש רשי במקום, ד"ה וגם בך: "גם בנביאים הבאים אחריך"

[12] ישעיהו פרק יא' פסוק ט'

[13] ירמיהו פרק לא' פסוק לג': "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו" וכן שני הפסוקים מופיעים בפרק ט' הלכה ב' בהלכות תשובה לרמב"ם: "ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה כהוגן....לפי שבאותם ימים תרבה הדעת והחוכמה והאמת שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה'" ונאמר: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו"

[14] תלמוד בבלי עירובין דף יג' עמוד ב'

[15] שמות פרק יט' פסוק ג'

[16] שיר השירים פרק א' פסוק ב'

[17] בהקשר של אלדד ומידד, משה אומר ליהושע: "מי יתן כל עם ה' נביאים". ובספר דברים פרק ה' פסוק כה': "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים"

[18] במדבר פרק יא' פסוק כח'

[19] פיוט לכה דודי לרבי שלמה אלקבץ, ישעיהו פרק נד' פסוק ג'

[20] שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד'

[21] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז' עמוד א'

[22] תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ב' עמוד ב': בשלש דרכים האשה נקנית...

ומאי איריא דתני שלש? ליתני שלשה! משום דקא בעי למיתני דרך, ודרך לשון נקבה הוא, דכתיב: והודעת להם את הדרך ילכו בה...ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר, דכתיב: בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך... ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: תורת ה' תמימה משיבת נפש, כתב לה בלשון נקבה; התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר.

[23] גבורות ה' למהר"ל

[24] שמות רבא פרשה כח': "משה עלה אל האלוקים הה"ד עלית למרום שבית שבי (לקחת את התורה). באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה רבינו. עשה לו הקב"ה קלסתרון פניו של משה כקלסתרון פניו של אברהם אבינו", ואמר הקב"ה למלאכים "אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו".

[25] דברים פרק לג' פסוק ג'. מעניין לציין שדווקא מימין יש את האש שהיא מידת הדין. כפי שנאמר בספרי במקום: "הוה כולה אש ואלמלא דת ניתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה"

[26] מופיע בצורות שונות במקורות רבים. למשל, מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, " דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב

"לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." 

[27] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כה' עמוד א' :"יידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, יג), מאי ספר הישר? אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב (היינו: ספר בראשית, שמעשי אבות כתובים בו - רש"י), שנקראו ישרים. שנאמר: "תמת נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י)" הרצי"ה, רבו של מניטו, הרבה לצטט את הקדמת הנצי"ב לפירוש העמק דבר על התורה בנושא זה.

[28] במדבר פרק כג' פסוק י'

[29] משנה מסכת סנהדרין פרק י' משנה ב'

[30] במדבר פרק טז' פסוק א'. רש"י במקום: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה"  

[31] ר' צדוק הכהן מלובלין תקנת השבין סימן ז אותיות א' ו ב'

[32] תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב' עמוד א': " יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו"

[33] תלמוד בבלי מכות דף כג' עמוד א': "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". וכן ראה תפארת ישראל למהר"ל מפראג, פרק ד', הרחבה בנושא. כמו כן,. ספר אבן שלמה להגר"א ( היה בספרייתו של מניטו ) פרק א סימן ח בהערות ד"ה אמר המו"ל

[34] המזג, או המרה – temperament or humor. היפוקרטס היה הראשון שהציע את הבסיס לרפואה העתיקה בהנחה שישנן ארבע מרות (או מזגים) באדם, שכל יציאה משיווי משקל ביניהן החא הגורם למחלה. המרות (או הליחות) הינן: מרה צהובה, מרה אדומה, מרה לבנה ומרה שחורה.

[35] מסכת סופרים פרק שני וכן זהר חדש שיר השירים צא' עב', עץ חיים שער רוה"ק שער ז' נפש החיים שער ד יג

[36] ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נו' אות ט': "הודיעני נא את דרכיך" - כי "צדיק וטוב לו", זה בחינת הצדיק שהלכה כמותו "צדיק ורע לו", זה בחינת הצדיק שאין הלכה כמותו "רשע וטוב לו", זה בחינת הרשע שמקרב להצדיק שהלכה כמותו "רשע ורע לו", זה בחינת הרשע שמקרב להצדיק שאין הלכה כמותו ואפלו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה', בחינת רעמים, שהם נפלאות תמים דעים שאי אפשר להשיג ועל כן כשמקבלים דבורים מן השמים, מבחינת ידים, בחינת רעמים כנ"ל, אין לגנות אותו, אף אם אין הלכה כמותו כי זה בחינת מחלקת לשם שמים, שבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק שאי אפשר להשיג זאת כי הוא נפלאות תמים דעים,

[37] לחפש

[38] בראשית פרק לט' פסוק ב': "ויהי ה' את יוסף ויהיה איש מצליח"

[39] שמואל א' פרק יח' פסוק יא': "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עימו"

[40] סנהדרין צג ב

[41] שמות פרק לג' פסוק יא': "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" וכן בדברים פרק לד' פסוק י': "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים".

[42] נחמיה ח יג, עזרא ג ב ועוד. תפארת ישראל פרק נ'

[43] דברים פרק יב' פסוק ה': " כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" 

[44] ישעיהו פרק ב' פסוק ג'

[45] ירמיהו פרק לא' פסוק טז': " ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם" 

[46] פרקי אבות פרק א' משנה ג': "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדיםהמשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמיים עליכם"

[47] פרקי אבות פרק ג' משנה ט': "רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו – חוכמתו מתקיימת וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חוכמתו מתקיימת"

[48] מקור דומה יש תלמוד בבלי סוטה דף ה' עמוד א': "אמר מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות רוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם." וכן מקור דומה בבא בתרא צח: כל המתגאה בטליתו של ת"ח אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה

[49] שמואל ב' פרק יא'.

[50] דברי הימים א' פרק כב' פסוק ח': "ויהי עלי דבר ה' לאמר, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית. לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת לפני"

[51] דברים פרק יז' פסוק ט': "באת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" 

[52] תלמוד בבלי מסכת נידה דף עג' עמוד א' : "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר "הליכות עולם לו" (חבקוק ג' ו') אל תקרי הליכות אלא הלכות:

[53] תלמוד בבלי ברכות דף ה' עמוד א': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שנעון בן לקישלעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו בלבבכם על משכבכם" 

[54] פירוש תפארת ישראל על המשנה שנכתב על ידי ר' ישראל ליפשיץ, 1782-1860.

[55] שמואל ב' פרק ו' פסוק כ'

[56] תהלים פרק יח' פסוק ח'

[57] בראשית פרק ב'

[58] מסכת אבות פרק ב' משנה ד': "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"

[59] תלמוד בבלי נדרים דף לב' עמוד א': "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו"

[60] מסכת אבות פרק ב' משנה א':"רבי אומר... הסתכל השלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין"

מסכת אבות פרק ג' משנה א': "עקביה בן מההלאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון..."

[61] פירוש על פרקי אבות, דרך חיים למהר"ל על פרק ג' משנה א': והנה עקביה בן מהללאל בא ללמוד האדם שיסיר ממנו סיבת החטא...והסיבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן ה' יתברך באדם...ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב. וכל תאוה וכל קנאה וכיוצא בו מן הדברים אשר הם גורמים שיבא לידי חטא מתחדשים מכח גבהות הלב. וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד, לכן אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדרגהעליונה מאד ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל ומאבד אותו לגמרי.

[62] לא מצאתי.בליקוטי מוהר"ן מצאתי דווקא על גאווה אבל לא על כפיות טובה. אשמח לעזרה. מכל מקום, בפירוש רש"י בחטא אדם הראשון: רש"י בראשית פרק ג' פסוק יב' ד"ה:אשר נתת עמדי – "כאן כפר בטובה"

[63] תחילת תפילת שחרית: "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו"

[64] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג' עמוד ב': "ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול.

[65] דברים פרק י' פסוק יב': "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:"

[66] לא מצאתי במשנה חגיגה. להלן מקור נוסף: תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט' עמוד ב': "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו בשם המפורש. רב גידל אמר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. אמר ליה אביי לרב דימי: ודילמא שגידלו בשם המפורש? - אמר ליה: אין אומרים שם המפורש בגבולים." וכן ראו בתיקוני זוהר תיקון ג פרדס רימונים לרמ"ק שער יט ( השמות) פרק א .

ראה גם חבקוק פרק ב' פסוק כ', כבסיס לנושא: "וה' בהיכל קודשו הס מפניו כל הארץ". וכן, בשערי אורה שיעור 4 בשיעוריו של הרב אשכנזי זצ"ל.

[67] נפש החיים שער ד פרק ה שם מובאים דברים דומים מבלי להזכיר את "תומר דבורה" וראו דיון מורחב בספר שערי דמעה כרך א פרק הכל בידי שמים ( בעריכת ר חחיים רוטנברג ) דיון מפורט של מניטו עם מקורות מדוייקים יותר.

[68] בראשית פרק כב' פסוק יב': " ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"  

[69] דברים פרק י' פסוק יב': "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך"    

[70] צריך להוסיף מקור

[71] הרחבה בנושא הגבול בין הבריאה לבורא ניתן למצוא בשיעור מספר 14 בשערי אורה. ומקורות בסוד לשון הקודש חלק ב.

[72] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב' עמוד ב': "עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים."

[73] מסכת אבות פרק ד' משנה יב'.

[74] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח' עמוד א': "תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.

[75] תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב' עמוד : "אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, שנאמר (על ארון העדות): מבית ומחוץ תצפנו"

[76] איכה רבה (וילנא) פרשה ב': "מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה, נביאיה אלו נביאי שקר, גם נביאיה אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה'."

[77] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג' עמוד ב': "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי."

[78] ראש החכמים בקהילות היהודיות באימפריה העות'מנית.

[79] משלי פרק ג' פסוק טז'

[80] משנה מסכת אבות פרק א' משנה ג': "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם "

[81].ספר דברי תורה לחיים אלעזר שפירא ממונקטש ירושלים תש"מ עמוד תקסג.

[82] הגדה של פסח. מתוך מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יח': "נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן."

[83] משנה מסכת פסחים פרק י' משנה ח': "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו"

[84] דברים פרק ו' פסוק כה': "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני  ה' אלוקינו כאשר ציוונו"

[85] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב' פרק י': "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם ואתם (מי שקבלתם עליכם) [תקבלו עליהם] שכר כאלו עשיתם בעולם הזה ובעולם הבא:

ב' תלמידים היו לו צדוק וביתוס וכיון ששמעו את הדבר הזה שנו לתלמידיהם. ותלמידיהן אמרו דבר מפי רבן ולא אמרו פירושו. אמרו להן אילו הייתם יודעים שתחיית המתים מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא היו אומרין כן. הלכו ופירשו להן ויצאו מהם שתי משפחות צדוקים וביתוסים [וצדוקים לשם צדוק ובייתוסים] לשם בייתוס:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס בדין הוא שאמרו מקצת שכר הצדיקים בעולם הזה אלא בשביל מחוסרי אמנה שנאמר הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני (שיר השירים ו' ה') הם גרמו לי שיאמר מקצתן מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא"

[86] רמב"ן בראשית פרק טו' פסוק ו': "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה - פירש רש"י הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלהי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה:

והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקדוש ברוך הוא יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו, אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד". ומעתה לא יירא פן יגרום החטא. ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו, עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע, האמין כי נכון הדבר מעם האלהים, אמת לא ישוב ממנה, כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק, כענין שכתוב (ישעיה מה כג) בי נשבעתי (נאם ה') יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב:"

[87] חבקוק פרק ב' פסוק ד'

[88] אגרת אל הגלטיים פרק ג ועוד מצוטט הפסוק נכון אך בהקשר של "בני האמונה"

[89] תלמוד בבלי שבת דף קנו' עמוד א': " שאמר אברהם להקב"ה ראיתי באיצטגננות שלי שאיני יולד בן ואמר לו הקדוש ברוך הוא צא מאצטגננות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד." וכן רש"י מביא בפירושו במקום.

[90] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה טז': "הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא"

[91] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

[92] תהלים פרק ד' פסוק ה': "רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה"

[93] בכל הפסקה הבאה, הרב קורא מתוך פירוש רש"י בתלמוד בבלי, מסכת סוטה דף כא' עמוד א'.

[94] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה ד': "הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

וכן, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט' עמוד א': " והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי!"

[95] איוב פרק טו' פסוק טו'

[96] ניתן לראות עוד הרחבה בנושא בספר תפארת ישראל למהר"ל, פרק יד'.

[97] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה ה': "הוא (הלל הזקן) היה אומר: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

[98] רד"ק תהלים פרק ד' פסוק ה': "ודמו סלה, רצונו לומר: שִׁתקו וחִדלו למרוד בי. כי הדממה ענין שתיקת הדיבור והקול, כמו וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי (איוב כט, כא),

[99] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב': "והתניא: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא - הרי זה צדיק גמור!"

[100] משנה מסכת אבות פרק א ' משנה טז': "רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות"

[101] ישעיהו פרק ב' פסוק ג' וכן:  אשר דבר ה' זו הלכה ( כריתות יג) ישוטטו למצוא את דבר ה ולא ימצאו זו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד ( שבת דף קל"ח עמוד ב')

[102] מתבסס על ספר שמות, פרק כג' פסוק ב': "לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות"

[103] למשל המקרה הידוע של תנורו של עכנאי, תלמוד בבלי, בבא מציעא דף נט' עמוד ב': "וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני."

[104] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח' עמוד ב': "דת"ר: משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא; ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות.

[105] מסכת אבות פרק א' משנה טז'

[106] ישעיהו פרק מו' פסוק י': "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה"

[107] תהלים "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"

[108] הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לפירוש הגרא על ספרא דצניעותא.

[109] יתכן והכוונה לספר "מגיד ישרים"

[110] לא מצאתי מקור

[111] דברים ל' פסוקים יא-יב

[112] מסכת אבות פרק ד' משנה יב': "רבי אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים".

[113] למשל שו"ת מן השמיים לר' יעקב ממרויש שחי בצרפת בתקופת בעלי התוספות.

[114] גם בימינו יש התייחסות לנושא, למשל ראה בשו"ת יביע אומר לרב עובדיה יוסף, חלק א' סימנים מא'-מב'.

[115] מסכת אבות פרק א' משנה א': "הוא היה אומר: והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה"

[116] שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד', בהוצאת מוסד הרב קוק: "המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן תוספת והשנית חסרון. והמעלות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות"

[117] למשל, "אתיקה" לאריסטו.

[118] ספר דברים פרק יז' פסוק יא': " על פי התורה אשר יורוך והמשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל."

[119] כנ"ל, פירוש רש"י במקום, ד"ה "ימין ושמאל": "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל"

[120] זוהר אור יקר בראשית דף מא בעיקר בקטע אחרון המתחיל"ועוד אומר לך"

[121] כידוע, ראשי התיבות של חב"ד הן : חוכמה בינה ודעת.

[122] לאחר שלושת ספירות חוכמה בינה ודעת מגיעות שלושת הספירות שלהן ראשי תיבות נה"י: נצח, הוד, יסוד. כאשר משה הוא בעל המידה של נצח, ואהרון הכהן בעל המידה של הוד. יתכן שזה הומור של מניטו על החסידות ועל חבד..... (מבוסס על העובדה שספירות נה"י של פרצוף אחד הן בעצם חב"ד של הפרצוף הנמוך ממנו)

[123] דברים פרק כח' פסוק יד'

[124] למשל, ספר משלי פרק ד' פסוק כז': "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע." וכן גם בתוספתא חגיגה ב', ב': "ועוד משלו משל למה הדבר דומה? לאיסתרא העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר ואחד של שלג, הטה לכאן ונכוה (באש) הטה לכאן נכווה בשלג. מה עליו? על האדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן.

[125] מסכת אבות פרק א' משנה טז'.

[126] עמלק בגימטריא ספק (מקור). כמו כן, עמלק תוקף כאשר נמצאים בדרך. למשל, דברים, סוף פרשת כי תצא, פרק כה' פסוק יז': "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים."

[127] בבלי ברכות דף לא' עמוד א': "ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה... רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא. ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" 

[128] משנה ברכות פרק ה' משנה א': "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום .אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק".

[129] ראה במקור 26 לעיל

[130] רב אשי 352-427, מגדולי אמוראי בבל. ראש ישיבת סורא ועורך התלמוד הבבלי. בבא מציעא פו עמוד ב,

[131] התחלה של תפילת מנחה

[132] פירוש רשי במקום על הלכה פסוקה: "שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו". וכן מה שנפסק להלכה בשו"ע סימן צג' סעיף ג', נאמר שם שאין צורך לעמוד בתפילה מתוך דבר הלכה, אך אם עסק לפני כן בדין ובעניין הלכה, יש לעמוד מתוך הלכה פסוקה. הדברים מסתדרים עם מה שאמר מניטו זצ"ל על כך שרב אשי שהיה שקוע כל הזמן בבירור מחלוקתות, נהג כברייתא ורבנן כמתניתין.

[133] תלמוד בבלי חגיגה דף ג' עמוד ב': " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ואף הוא פתח ודרש :דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין. ת"ל מסמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר - אף דברי תורה חסירין ולא יתירין. ת"ל נטועים: מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה? מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב:" וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", (שמות פרק כ' פסוק א', מתן תורה)

[134] תלמוד בבלי, נידה דף עג' עמוד א': " תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר: "הליכות עולם לו" (חבקוק פרק ג' פסוק ו'). אל תקרי הליכות אלא הלכות:

[135] ספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו פירוש יואל משה הוצאת ישמח לב תורת משה ירושלים תש"ס : "והאריך במדרש נגד י"א שבטים שבירך משה לפני מותו להכניע א קליפות הידועים לחכמי האמת בסוד עשתי עשר מזמורים שאמר משה שכחום וחזרו ויסדן דוד אלו יא מזמורים הם כוחות הקליפות שהם י"א בסוד אחד עשר יום יא יריעות ויא' סמני הקטורת ויא פסוקים הסתחילים כנו"ן ומסיימים בנו"ן נגד י"א קליפות שמצדן השכחה בסוד החש"ך אותיות שכחה ומזה נשתכחו ג"כ י"א מזמורים הנ"ל ורמז לדבר מש"ה בנימטריא פעו"ר וי"א יתירים היינו י"א קליפות ולכן בימי משה נשתכחו"

[136] בבלי מסכת עירובין דף נד' עמוד א': "אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל."

[137] שמות פרק ל' פסוק לד': "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה"

[138] בבלי מסכת ברכות דף כז' עמוד ב': "תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא - ליתני תפלת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות.

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד."

טעם המחלוקת העיקרי הוא שאין קרבן המוקרב בלילה, בניגוד לתמידים שהם כנגד שחרית ומנחה.

[139] בבלי מגילה דף כח' וגם סוף מסכת נידה דף עג' עמוד א'.

[140] הניקוד הוא הלכות בחיריק וזהו ה"קרי" ו"הכתיב" הוא הלכות ללא י' כלומר בקמץ. ולכן מניטו מתייחס לכך בקרי וכתיב.

[141] בבלי ברכות דף סד' עמוד א': " אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר:" וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך." אל תקרי בניך אלא בוניך." שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"" יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך"" למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך", "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"

[142] ברכת יוצר אור בתפילת שחרית

[143] פרקי אבות פרק ה' משנה יז', פירוש דרך החיים למהר"ל: ...ורצה לומר אף כי המחלוקת היא שנואה לפני הקב"ה מאד, ומפני שהמחלוקת שנואה לפני הקב"ה אין קיום למחלוקת, מכל מקום, המחלוקת שהיא לשם שמיים אפשר שיהיה למחלוקת זה הקיום ואין ה' יתברך מסבב ומבטל המחלקות הזאת כמו שהוא במחלוקת שאינה לשם שמיים.

[144] מסכת אבות פרק ה' משנה יז': "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו"

[145] ברכה מעין שבע שאומר שליח הציבור לאחר תפילת העמידה בערבית בליל שבת, המהווה מעין חזרת הש"ץ בתפילה זו.

[146] זוהר בראשית עם ירוש הסולם, דף ס אות נ': "ועל מחלוקת דא אתקיים עלמא"

[147] דרך החיים למהר"ל על מסכת אבות פרק ה' משנה יז': "ואמר איזהו מחלוקת שהוא לש"ש זה מחלוקת שמאי והלל שהמחלוקת שלהם היה לש"ש לגמרי, שלא תוכל לומר עליהם שום צד שלא לש"ש, שא"א לומר שאם היו מטריחים עצמם בהלכה לעמוד על הדבר או ילכו לשאול לא היה צריך להם המחלוקת ואם כן אין כאן לשם שמים לגמרי, שדבר זה אינו שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים איך אפשר לומר שהיה אפשר להם לעמוד על האמת ולבטל דברי אלהים חיים, ומחלוקת כזה היא לשם שמים בודאי. אבל שאר מחלוקת אף על גב שהיה לשם שמים בודאי ימצא צד מה ובחינה מה שאינו לגמרי לשם שמים, שאפשר שהיה להם לבטל המחלוקת על ידי עיון רב ולשאול להרבה חכמים וכיוצא בזה אף על גב שודאי הכונה היא לשם שמים אמר בעצם המחלוקת אינו לשם שמים לגמרי דבר שאפשר זולתו. ולא דמי למחלוקת הלל ושמאי שהיא בודאי לשם שמים, כי אדרבה הש"י רצה באותו מחלוקת שכל אחד ואחד מן הכתות היו מגלין דברי אלקים חיים, לפיכך מחלוקת זה בפרט היא לשם שמים מכל המחלוקות שהיו בעולם."

^[148] עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו חלק ב פרק יז: כולי עלמא ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים שהללו אוסרים והללו מתירים וכולם דברי אלהים חיים בוהאמת הברור הוא כי כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים ולאמת דבריה בכל חלקיה.... ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה על מה נחלקו בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן ולכאן הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת

[149] תהלים פרק קיח' פסוק ז'

[150] פירוש רבינו בחיי במקום וכן בראשית רבה פרשה ד' סימן ו': "ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא, והלא במאמר הן הוי (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, למה אין כתיב בשני כי טוב? רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום. רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים" , א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה," זוהר בראשית פירוש הסולם נט-סב אות מח-נד

^[151] שיעורים על שערי אורה קלטת 43 ב : יש קודש תחתון, יש קודש עליון ויש קודש הקודשים שהוא לא תחתון ולא עליון, אבל כולל גם תחתון וגם עליון. זה קודש קודשים. וזה סוד לשם שמים. יש שמים, זה ביטוי זוגי: שמים. זה לא השם רבים, זה כמעט לשון רבים. אבל יש שם אחד יחיד בתוך השמים, לשם שמים, לשם הכולל של השמים. זה אותה כוונה: לשם שמים.

[152] ברכות דף כו' עמוד ב': "תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" וראה בהרחבה בספר "שערי דמעה" בעריכת חיים רוטנברג.

[153] בבלי מסכת תענית דף ב' עמוד א': "אזוהי עבודה שבלב? הווי אומר, זו תפילה."

[154] חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף ב' עמוד א': "דכל כהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפי' מחוסר כפרה, כפרה לא מעכבא להו" בבלי ברכות ב א ( בסוף העמוד )

[155] השוו עולת ראיה כרך א הקדמה עמ כה: "אר חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ( ברכות לב) ....ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה..."

[156] תהלים פרק נא' פסוק יז'.

[157] הפסוק נאמר בתחילת כל תפילת עמידה.

[158] בעיית סמיכת גאולה לתפילה נידונה בבבלי ברכות דף ד' עמוד ב' בנוגע להוספת הפסוק הזה ובשאלה אם הוא מהווה הפסקה. וכך לשון הגמרא: "מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא."

[159] תהלים פרק נא: "לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע: (ג) חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי: (ד) הרבה הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי: (ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

(ו) לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨׀ חָטָאתִי֘ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:" ...(יב) לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי:... (יז) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ: (יח) כִּ֤י׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה: (יט) זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה: (כ) הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: (כא) אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים:

[160] תהלים סה' פסוק ג'

[161] אולי הכוונה למשנה במסכת ברכות. משנה מסכת ברכות פרק ה' משנה ה': "המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף"

[162] תלמוד בבלי מגילה דף יז' עמוד ב':" אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא ^בבמאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" 

[163] בראשית פרק כ' פסוק ז', לאחר לקיחת שרה אל אבימלך: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה..."

[164] רש"י תהלים פרק נא' פסוק יז': "אדני שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך"

[165] רש"י בראשית פרק א' פסוק א', ד"ה: ברא אלהים: "ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים"

[166] משלי פרק טז' פסוק ד': "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" פירוש קש"י במקום: כל פעל ה' למענהו - הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו ...

וגם רשע - עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

[167] ישעיהו פרק מח' פסוק כב': "אין שלום אמר ה' לרשעים"

[168] ישעיהו פרק נז' פסוק יט': "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". מעניין שהפסוק מתחיל דווקא עם היכולת שנתן לנו הבורא לדבר.

[169] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד' עמוד ב': "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק - שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב - שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא."

[170] ציבור - ראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. בבלי ברכות ח א ( בראש העמוד ) שיחות הרצי"ה לספר אורות עמ 232 מניטו על שערי אורה קלטת 39א ולכן, מכיוון שמדובר בעם, עם בני יעקב, עם שלם, אז זה בלתי נמנע, זה כלל שלם. זה לא כלל של צדיקים מעיקרא, נאמר, אע"פ שכתוב "ועמך כלם צדיקים" אבל זה כשהם בבחינת כלל, דהיינו כשהם שייכים לכלל, קשורים לכלל. "ועמך כולם צדיקים" כשהם 'כולם', הם צדיקים. אבל בבחינת יחיד, בבחינת בני יעקב, יחידים, זה בלתי נמנע, כי לא כולם הם מעיקרא, מאותה בחינה שראה הקב"ה שצדיקים יהיו מועטים ופיזרם בכל הדורות. זה מדובר בצדיקים הגדולים, בצדיקים הגמורים: זוהר בראשית רלד א וראו לעיל עמ 86 רק הכלל הוא בריא

[171] משנה תורה לרמב"ם הלכות תפילה, פרק ח' הלכה א': תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים.  לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור.  ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת.  וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל--נקרא שכן רע.

[172] ר' בחיי פירוש למס אבות בשם הרשב"א, על משנת אל תפרוש מן הציבור ובהגהות הרב שעוול שם

[173] בראשית פרק טו' פסוק ח'

[174] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא' עמוד ב': "אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכתיב ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? - אמר לו: לאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? - אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. - אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם."

[175] מסכת אבות פרק ג' משנה יח': "רבי אליעזר בן חסמא אומר: קנין ופתחי נדה, הן הן גופי הלכות"

[176] שמואל א', פרק יח' פסוק טו' סנהדרין לג ב "שהלכה כמותו בכל מקום"

[177] ככל הנראה הכוונה לבראשית פרק לט' פסוק ג', לגבי יוסף:"וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" וכן פסוק ג':"ואשר הוא עושה ה' מצליח"

[178] דברים, פרק ו' פסוק ו'

[179] תהלים, פרק פא', פסוק י'

[180] תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף עג' עמוד א': "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות"

[181] חבקוק פרק ג' פסוק ו'

[182] מסכת אבות פרק ג' משנה יח'

[183] תהלים, פרק קיט' פסוק קסה'

נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

שיעור 6

סיכום השיעור הקודם בקצרה

הרב: זה היה לפני שבועיים, כן. הגענו לסוף המאמר של נר מצווה ותורה אור, כן. והגענו לכל השלבים של חשיבות התורה שמביאה לחיי עולם הבא. זוכרים את הנושא? והשלב האחרון היה נקרא בגמרא, פרשת דרכים. כדי לצאת מה...איך אומרים, הניגודים של הדרכים או מימין או משמאל. צריך פרשת דרכים. וסוף סוף הגענו לפי הגמרא להגדרה של הלכה פסוקה. זה ההגדרה הסופית של חשיבות התורה זה הלכה פסוקה. זוכרים את זה? אז אולי ניקח.

הערה מהקהל: לנקודה האחרונה של הלכה פסוקה לא הגענו ממש.

הרב: מה?

הערה מהקהל : לנקודה האחרונה של הלכה פסוקה לא הגענו ממש. כלומר, לא התחלנו.

הרב: כן, בשיעור האחרון? טוב אז ניקח את סוף המאמר, זה בדף ז'. לא, בדף ז' של הספר הזה, כן. פה, "ולמר זוטרא זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכה", כן? מצאתם? אולי ניקח בהתחלת העמוד, שורה שניה:

המשך קריאה: "ולפיכך אמר, הגיע לפרשת דרכים, אז יודע שהוא מהלך בדרך הישר"

מצאתם?

המשך קריאה: "ולפיכך אמר, הגיע לפרשת דרכים, אז יודע שהוא מהלך בדרך הישר נכחו, מבלי נטייה ימין ושמאל."

ולמדנו כמה פסוקים בהקשר. אתם זוכרים את זה? טוב

המשך קריאה: "ובגמרא, מאי פרשת דרכים? ומפרש לרב חסדא, זה תלמיד חכם ויום המיתה. כי בעודו בגוף אין האדם בדרך הישר אשר הוא נוכח ה', כי יש לגוף מצד עצמו נטייה והסרה מן היושר"

כל זה – ברור. למדנו כבר.

המשך קריאה: "ולפיכך יום המיתה נקרא פרשת דרכים, שאז הוא מסולק מן הגוף ואז האדם הולך נכחו אל עולם הבא"

אז זה ההסבר הראשון של הגמרא, זה תלמיד חכם ביום המיתה. אז דווקא ביום המיתה, תלמיד חכם הוא מסולק מהנטייה הגופנית הגשמית של עולם הזה שמביאה או לימין או לשמאל, ואחר כך נראה עוד מהי הסכנה של אותה הנטייה.

המשך קריאה: " ולמר נחמן בר יצחק, זה תלמיד חכם ויראת חטא. כי יראת חטא מעמידו על דרך נוכח ה' בלי נטייה לימין או שמאל עד שדרכו נוכח ה' יתברך".

גם זה למדנו בשיעור הקודם.

זה המידה של יראת חטא, עוזרת לו, נאמר, להישאר בדרך הנכונה.

המשך קריאה: " וזה נקרא פרשת דרכים, אשר כל פרשת דרכים הדרך ההוא מביאו אל תכלית הליכתו שאין לו הסרה כלל, ואין להקב"ה בעולמו, רק יראת שמיים..."

וכל זה אני זוכר שלמדנו.

המשך קריאה: "כי אף שאינו בעל עבירה, רק שאין לו יראת שמיים - לא נקרא פרשת דרכים, שאין הדרך מביאו לגמרי להיות עם ה' יתברך - רק כאשר יש לו יראת שמיים."

כן, ולמדנו, אני זוכר זה לפני שבועיים אז עבר זמן, הרבה פסוקים שאומרים שצריך עידוד כדי להישאר בדרך הישר. אז פה נתחיל:

המשך קריאה: ולמר זוטרא, זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. פירוש - ההלכה שהוא האמת והישר".

זה הלכה פסוקה, כן. ההלכה שהיא האמת והיושר.

המשך קריאה: "ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטייה מדרך האמת."

וזה למדנו את העניין של תורה לשמה. כי יש פסוק שאומר: מימינו עושר וכבוד" אתם זוכרים את הפסוק הזה? לא, אורך ימים מימינו ומשמאלו, לא. אורך ימים מימינו – מימינה או משמאלה? מימינה, כן. ולכן זה תורה אבל יש גם כן קצת הנאה. ומכיוון שיש קצת הנאה זה לא תורה לשמה לגמרי. ופה למדנו את כל העניין של הכוונה של המצווה. מה זה תורה לשמה? מה זה צדיק? עברנו דרך ארבעה בנים של ההגדה של פסח. זוכרים את כל העניין? "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות". אם יש הנאה אז זה כבר נטייה או לימין או שמאל. ואפילו שהנטייה היא... יש סוגיה בבבא בתרא: "הנותן סלע לצדקה ואומר על מנת שבנו יבריא, הרי הוא צדיק גמור."[1] זאת אומרת המעשה הוא מעשה של צדיק, אבל בכל זאת, זה לא הכוונה הרצויה מכיוון שיש על מנת לקבל שכר. אפילו ששכר – יש. אבל המעלה הנכונה של התורה לשמה זה על מנת שלא לקבל שכר, או שלא על מנת לקבל שכר. הגירסה הראשונה היא גרסה של המהר"ל: על מנת שלא לקבל שכר. זה לא נושא קל, כן, כי שני (ה)דברים הם אמת. יש שכר, וצריך לעבוד לא על מנת לקבל שכר. ולמדנו את זה כבר. ולכן, באה ההגדה של פסח ואומרת בשאלת החכם: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, או אפיקומן, לפי הגרסה. והבאתי פירוש ישן שנקרא, ואני לא יודע מי כתב את הפירוש הזה, הפירוש הזה נקרא "דברי תורה" על ההגדה של פסח. הוא מסביר את זה באופן פשוט לגמרי: מכיוון שקרבן פסח היה נאכל על השובע, זה סימן שזה למעלה מכל הנאה. אין שום הנאה. והשאלה של החכם, לכאורה היא על עניינים של פסח: מה העדות והחוקים והמשפטים האלה, כן, מצוות פסח. אבל בכל זאת השאלה שלו היא שייכת לתורה כולה. שמתחילה במצוות של פסח, כן. ופה יש הנושא של מהי הכוונה של העבודה. אז צריך להסביר את הפרט האחרון של הלכות פסח, שממנו אנחנו לומדים שהכוונה האמיתי של העבודה האמיתית היא שלא לקבל שכר – שום הנאה – על השובע. זוכרים את זה? ומזה גלשנו קצת לשאלה של הרשע, אתם זוכרים? "רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? והמשנה ,ההגדה, מפרשת בעצמה את הכוונה של מה שאומר הרשע. "לכם ולא לו" – זאת אומרת עם הנאה. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, טוב, זה סוף, זה המשך המשנה. כמובן, יש הבדל בין מצוות שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולכן צדיק גמור, כשאוכל פירותיהן בעולם הזה, יש כלל כזה, כן. אבל בכל זאת הנטייה לימין או לשמאל זה מורה כבר לחיפוש אחרי ההנאה. ולפי דעתי, אפשר כבר להסתמך על הפסוק הזה: "אורך ימים מימינה משמאלה עושר וכבוד" כל זה שייך להנאות של העולם הזה, כן. אף על פי שזה מותר, אם אפשר לומר, בכל זאת, הכוונה הרצויה זה למעלה מזה – הדרך הישרה – זה הלכה פסוקה. מובן? טוב. אז אפשר להמשיך.

המשך קריאה: " הלכה שהוא האמת והישר. ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטייה מן דרך האמת.

אף על פי שזו תורה, תורה גמורה, צדיק גמור, יש קצת נטייה מדרך האמת. אחר כך נראה דברים יותר חמורים, כן.

המשך קריאה: "אבל, תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, זה הדרך נקרא פרשת דרכים"

הוא פורש מהדרכים, הסבך של הדרכים,

המשך קריאה: "שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים."

זה דומה מאד למה שאומרת המשנה בפרקי אבות: "עשה לך רב והסתלק מן הספק".[2] מה זה הספק? זה הספק דווקא בא בצומת הדרכים. להסתלק מן הספק זה הלכה פסוקה.

בת קול והלכה למעשה

הרב: סתם דבר תורה, במשמעות של "ודבר ה' מירושלים".[3] ודבר ה' מירושלים - זה הלכה פסוקה. טוב, ודווקא פה יש לנו,

שאלה מהקהל: כאן היסוד של "אחרי רבים".[4] של אחרי רבים, שזה ההלכה מכיוון שזה לא סוטה,

הרב: זהו, אם זה אחרי רבים, אפשר להטות. אז אפשר להטות. ואם לא, אסור להטות. זאת אומרת, כי הרבים באים, אני לא רוצה לומר כתחליף או במקום, ההלכה פסוקה. כשלא מגיעים להלכה פסוקה, נאמר מבת קול, אפילו, כן, מרוח הקודש, יש: "אחרי רבים להטות".

שאלה מהקהל: אפילו כשיש בת קול. רבים (זה) יותר מבת קול.[5]

הרב: לכן אמרתי את זה כפי שאמרתי, כן. לא, היו תקופות שזה היה לפי הבת קול.[6] אבל באה תקופה שהיה אסור להשתמש גם בבת קול, כן, זה תקופות תקופות. למשל, אולי שמעתם, זה קצת שייך לתורת הנסתר, מה שקוראים: "מגידים", כן. כשדיין מתקשה למצוא את הפסק, פסק ההלכה, לפי אותו כיוון של המשנה: "עשה לך רב והסתלק מן הספק".[7] ויש הזדמנויות כאלו, יש מצבים כאלו שדיין לא יכול לשאול את הרב שלו. לא צריך להסביר, יש הרבה מצבים כאלו. שעת הדחק וכן הלאה. אז הוא נמצא, הוא נשאר בספק. אפילו אם זה רב גדול, הוא צריך "עשה לך רב והסתלק מן הספק". ולכן המקובלים סיפרו שלפעמים בחלום בא איזה מגיד ומגיד להם מראשית אחרית.[8] מגיד דבריו ליעקב.[9] היו תקופות שהיו משתמשים במגידים. ובתקופה האחרונה, הגדולים אסרו להשתמש במגידים. זה אי אפשר לדעת באיזה צינורות זה בא, כן. כי אנחנו בדורות האחרונים. ובפרט הגאון מווילנא אסר לגמרי את זה.[10]

שאלה מהקהל: שאלו את רבי יוסף קארו...[לא ברור בקלטת] [11]

הרב: ובכל זאת אני זוכר שראיתי במה שאמר הגאון שבתקופה שלנו אסור להשתמש בכלל. צריך לדייק, לבדוק. זה היה הבית יוסף וגם הבית יוסף אמר זה לא להשתמש הלכה למעשה. ואני זוכר שלמדתי כמה ספרים של חכמי מרוקו האחרונים על עניין של דין מן השמיים, ואמרו בפירוש: הנה הדין מן השמיים אבל אסור להשתמש בזה הלכה למעשה.[12] והיה להם איזה ביטוי יפה. זה היה מתחיל כל פעם: "ואם יראה בעיני מורי". היו מתחילים ככה. טוב, נחזור לעניין שלנו.

שאלה מהקהל: מה עם היסוד של: "לא בשמיים היא"?[13]

הרב: זה לא סותר. "לא בשמיים היא" – עכשיו. אבל היא מן השמיים. זאת אומרת, פה, פה יש נקודה לפי דעתי,

שאלה מהקהל: במקום של הדחק, אני מבין. במקום שאין רוב חכמים, במקום שאין רב לשאול, במקום של הדחק של פסק הלכה.

הרב: לפי דעתי, היו תקופות שכל מה שאנחנו לומדים, זה היה מציאותי. למשל: "ויהי מורא רבך כמורא שמיים".[14] בתקופה שלנו, יש מקום לטעות. זה מן סכנה של עבודה זרה. אם מבינים מה זה מורא שמיים, כן, יש סכנה של עבודה זרה. אני לא רוצה לתת דוגמאות. ולכן אנחנו לא מבינים באמת במה המדובר, כן. אבל היו תקופות שזה היה גלוי.[15] ולכן, החכמים היו מן השמיים. באותה מדרגה. זה מובן מה שאני אומר, כן. ולכן כשעברנו את התקופה של הבת קול עצמה, היה אסור להשתמש בבת קול. ולכן, זה חידוש. מכאן ואילך, תדעו: לא משתמשים בזה.[16] והבאתי רק את הדוגמה של המגידים, כן. כי צריך להבין את זה, מאז סיום תקופת הנבואה. או נאמר ביתר דיוק: תקופת סיום הנבואה, כי -וזה לקח קצת זמן של מעבר אז עברנו מעולם לעולם. ולכן החידוש של התורה שבעל פה בא כדי, וזה מתחיל ב: "ועשו סייג לתורה"[17]. מכאן ואילך זה ניתן ללימוד, לפלפול, להחלטה של הדיינים. אבל היו תקופות שהדיינים היו אלוקיים. ורק בתקופות האחרונות, אנחנו לכאורה רואים כאילו הם בן אדם כמונו. אני הגזמתי קצת אבל לא, לא כל כך, כן. הבנתם את זה? למשל, כשלומדים אצל פוסק כמו הרי"ף למשל, זה בוודאי לא היה סתם רב מסתם בית דין מסתם קהילה, כן. זה ברור? ולכן לפי דעתי היה צורך של (ה)חידוש הזה, מכאן ואילך לא משתמשים בבת קול. זה לא אומר שהאמת לא באה מהבת קול.

החשש מנטיה לימין או לשמאל

אבל אולי נראה מיד פסוק. אני רשמתי כמה דברים שקשורים לנושא שלנו. שיש לנו שני הפסוקים על העניין של הביטוי של המהר"ל עצמו. הוא הדגיש את זה. לא לימין ולא לשמאל. ואתם יודעים איך זה קשה מאד להיות בדרך, בדרך האמצעי, נאמר, לפי ההגדרה של הרמב"ם. לא, האמצעי זה המהר"ל. מה הוא המושג של הרמב"ם?[18]

תשובה מהקהל: שביל הזהב.

הרב: לא. שביל הזהב זה תרגום. טוב, המהר"ל אומר "דרך האמצעי", כן. והרמב"ם?

תשובה מהקהל: ממוצע

הרב: ממוצע? גם זה תרגום. שכחתי, אבל זה אותו רעיון, כן. שביל הזהב זה קצת פילוסופי יווני, כן.[19] ויש נטיה מתמדת לימין ושמאל. אבל אתם זוכרים על הפסוק שאני אומר מיד, יש שני פסוקים.

הערה מהקהל: לא תסור

הרב: לא תסור, יפה. הנה הפסוק: "על פי התורה אשר יורוך והמשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל."[20] אני זוכר פירושו של רש"י, לא צריך להביא את הספרים אפילו אם יאמרו לך ימין זה שמאל ושמאל זה ימין.[21] יש פירוש לפי הקבלה על זה. כי יש הבדל בין אור ישר של התפשטות העולמות ואור חוזר של תיקון העולמות. אז מה שזה בימין באור הישר הוא בשמאל באור החוזר. וזה פשוט מאד, כן, לכן לא נפרש.[22]

הערה מהקהל:...[הקלטת לא ברורה]

הרב: גם כן, זה קשור גם כן. אבל פה זה העניין של עולם הפוך.

זאת אומרת, אנחנו חיים במדרגות התחתונות של העולם במדרגה של עולם שנקרא, עולם הפוך. המידות של נה"י – נצח, הוד , יסוד, הן בעולם הפוך. למדתם את זה פעם אולי? זה אומר לכם משהו. לכן בהתפתחות של ההיסטוריה של החסידות, אחרי החב"ד[23] יש חסידות נה"י.[24] אולי שמעתם כבר על זה, כן? הם מועטים עכשיו הם לא רבים. זה רק התחלה של שלב יותר מאוחר. ובאותה מדרגה, זה עולם הפוך. זאת אומרת, מה שלכאורה נראה כימין זה באמת שמאל, ומה שלכאורה נראה כשמאל זה באמת ימין. לא התייחסתי לדברים פוליטיים, כמובן. אבל זה ברור לא? ובפרט, המידה של משה רבינו זה נצח, כן. ומשה היה לוי – זה הוד. והמידה של אהרון הכהן זה הוד, ואהרון הכהן היה רודף שלום, זה נצח. זה קו החסד. זה עולם הפוך. זה מובן? טוב. אז נמשיך קצת. הפסוק הראשון אומר, הלכה פסוקה, זה לא לימין ולא לשמאל. זה הפסוק שלנו. אבל יש עוד פסוק אחר, יותר חריף וזה מביא אותנו עד גבול הסכנה של עבודה זרה. אם ההלכה איננה הלכה פסוקה, יש סכנה של עבודה זרה. והנה הפסוק. צריך להיזהר מההגדרה אבל לפי דעתי זה ברור. זה בפרק כח' של דברים פסוק 14 (יד'): "ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ימין ושמאל, ללכת אחרי אלוקים אחרים לעבדם".[25] זה ברור? אף על פי שזה לא הפשט הישיר, נאמר, של הפסוק. מי שנוטה בחיפוש שלו של התורה, ובכוונה - תורה אמיתית, אבל בנטייה שלו הוא נטה או לימין או לשמאל, זה כבר התחלה של סכנה של עבודה זרה.[26] זה מובן, כן? ואז, כל הקטע הזה של המהר"ל מגיע לחשיבות של ההלכה פסוקה, שזה נקרא: פרשת דרכים. ולפי דעתי, אפשר, זה השיטה שלנו בלימוד הזה, לקשור עם המשניות של הפרקי אבות. זה המשנה של : "עשה לך רב, והסתלק מן הספק".[27] כי הדרכים זה הספק, ימין ושמאל וכל הסכנות של הספק, עמלק וכו'. זה רחב כנושא.[28] זה מובן.

איך עומדין להתפלל?

ואני נזכר שיש ברייתא במסכת ברכות: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה".[29] אתם זוכרים את הברייתא? הברייתא היא קצת יותר רחבה. "אין עומדים להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה". ולהתפלל, זה להיות נוכח, כפי ההסבר של המהר"ל. אז זה קשור מאד, כן. טוב, רק הסבר קצר כי זה לא הנושא. לא מתוך דין – זה כשיוצאים מהבית דין. אם יש מחלוקת בין צדיקים, הולכים לבית דין. ואי אפשר להתפלל מתוך האווירה של הבית דין. כי האווירה של הבית דין, זה האווירה של המחלוקת בין הצדיקים. ואם יש מחלוקת בין הצדיקים, שמא, אי אפשר לקיים את התורה, ולכן אי אפשר להתפלל בזכות התורה, כי מתפללים בזכות התורה, זה מובן, כן. ולכן אין עומדין להתפלל מתוך דין, זה הגרסה, כן? "לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה". דבר הלכה – זה הלימוד של המחלוקת על איזה נושא של הלכה. "אלא מתוך הלכה פסוקה" - צריך לעבור דרך איזה הלכה פסוקה, כדי להתפלל. זה מדובר, הברייתא שייכת לדיינים או לתלמידי חכמים. ההלכה, נאמר של המשנה, זה: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש".[30] זה המשנה הכללית, נאמר. אז הברייתא ההיא מכוונת נגד התלמידי חכמים. כי האווירה הפנימית שלהם, זה האווירה של המחלוקת. לשמה, אבל גם במחלוקת לשמה, נעוצה מחלוקת. ואי אפשר להתפלל, להיות נוכח, מתוך הסבך של הספקות. צריך פסק. זה מובן? ויש באותה הסוגיה בגמרא, רבנן, לא, "רב אשי עביד כברייתא, רבנן כמתניתין".[31] וזה אימרה לא קלה בגמרא, כן. מה התלמוד רוצה להסביר לנו? שרב אשי לא היה מקיים את ההלכה כמו רבנן, כן? ההסבר הוא פשוט מאד לפי דעתי, רב אשי הוא היה הכותב של כל התלמוד.[32] ולכן האווירה הפנימית שלו הייתה אווירה של כל המחלוקתות שבעולם. ולכן דווקא לרב אשי היה צורך לקרוא הלכה פסוקה לפני התפילה. הבנתם? רבנן, עבדין כמתניתין - מתוך כובד ראש. זה מובן? וזה נושא חשוב. לפי הרגש הדתי הרגיל, נאמר, היינו אומרים, אדרבא, אווירה של בית דין זה אווירה נוחה להגיע לקדושה. מי שיודע מה קורה במדרגות (מילים לא ברורות)...יוצאים מלימוד בישיבה, מיד פתאום להתחיל "אשרי יושבי ביתך",[33] זה בלתי אפשרי. זה לא רציני. כי האווירה היא של מה? (של תחושה ש) קשה לקיים את התורה.[34] אתם יודעים גם כן, הסוגיה במסכת חגיגה, על הפסוק: כולם ניתנו מרועה אחד. איך מתחיל הסוגיה שמה?[35]

תשובה מהקהל: רועה אחד נתנן

הרב: כן,

תשובה מהקהל: דברי חכמים כדרבנות

הרב: נכון נכון. אלו מתירין, אלו חכמי התורה, גדולי התורה. ומהיכן אני מקיים תורה? ולכן כל האווירה היא אווירה של המחלוקת, או ימין או שמאל, וקשה מאד למצוא את הדרך להיות נוכח. והדרך להיות נוכח זה עניין של התפילה. לכן: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה." זה מובן? טוב, אז נמשיך. וקשור לזה מיד, ואני רואה את מהלך הדברים במחשבה של המהר"ל, זה ממש נפלא. זה ישיר. נמשיך:

המשך קריאה: "ובמסכת נידה, בסופה,"

(כלומר,) בסוף מסכת נידה.

המשך קריאה: "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות"

בכל יום. לא כתוב פה בכל היום אבל הגרסה: "כל השונה הלכות בכל יום"[36]

המשך קריאה: "מובטח לו שהוא בן עולם הבא, בן העולם הבא. שנאמר: הליכות עולם לו. הליכות עולם לו. אל תקרי הליכות אלא הלכות"

לפני שנראה את ההסבר של המהר"ל על המימרה ההיא, אז אתם זוכרים שאחרי סיום התפילה, אנחנו קוראים את פרשת הקטורת. בעיקר בנוסח הספרדי. ואני חושב גם כן אצל החסידים, כן. מכל מקום, קוראים את פרשת הקטורת לפני התפילה בבוקר ובמנחה. ויתכן מאד שזה קשור לאותה ברייתא: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה." מכיון שאין שום מחלוקת על העניין של הקטורת. אף על פי שאנחנו מוצאים כמה, איך אומרים, פרטים, בכמה פרטים יש (מחלוקת). כי לפי שמסבירים מפרשי התלמוד, בעניין של הקטורת לא היה שום שכחה.[37] והמחלוקת באה מחמת השכחה, כמובן, כן. זה מובן? והשורש זה שבירת הלוחות. שבירת הלוחות הביאה את השכחה.[38] זה עוד עניין קשור לשבירת הכלים וזה עניין אחר. ולכן, הקטורת זה מתחיל ככה: "ויאמר ה' אל משה".[39] מה ההמשך?

תשובה מהקהל: קח לך

הרב: קח לך, סמים. ואין "לאמר" . כל מצווה זה: "וידבר ה'" או "ויאמר ה'", או "וידבר א-לוקים" או "ויאמר א-לוקים אל משה לאמר". פה, אין לאמר. אלא – קח לך סמים. כאילו אין מקום של התורה שבעל פה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה – היינו הך בעניין הקטורת. הבנתם? אני זוכר כשלמדתי את זה היו אומרים כי על, למשל הגרסה של רש"י בפירוש שלו: כלומר. כלומר - זה היה - כולו מר. כשרש"י אומר "כלומר", אז אי אפשר להבין. כולו מר. אבל משהו דומה. מה זה לאמר? אז באה המחלוקת: "לא מר". מר אומר. המחלוקת באה מחמת המימד הזה של התורה שבעל פה שמסבירה מהי ההלכה פסוקה: הכוונה של הכתב של התורה שבכתב. אבל בקטורת, אין דבר כזה. ולכן, לא רק יתכן מאד, אני זוכר שקראתי את זה בספרים, שקבעו את קריאת הקטורת כהקדמה לתפילה, ודווקא בשחרית ובמנחה שהם בבחינת חובה, ולא בערבית, אף על פי שעכשיו זה חובה. בשורש, זה היה מחלוקת דווקא אם זה חובה או זה רשות, זוכרים את זה?[40] ואחרי הלכה פסוקה, חוץ מכל הטעמים של הקטורת, כן, חורבן בית המקדש וכן הלאה. אבל בכל זאת, אחרי קריאה של הלכה פסוקה אז אפשר להגיע לכובד ראש הרצוי לתפילה. לפי ההסבר הזה של המהר"ל, זה העניין של נכח – בלי נטייה לימין ולשמאל. זה מובן? אז מיד כשלמדתי את המהר"ל פה אני ראיתי את מהלך הדברים. מיד ההגדרה של הלכה פסוקה מביא אותו לברייתא של תנא דבי אליהו[41] שאנחנו קוראים דווקא אחרי לימוד כדי להתחיל קדיש דרבנן. אתם יודעים את זה? אחרי לימוד או אחרי קריאת הקטורת אומרים קדיש דרבנן. או אחרי לימוד של משניות, תורה שבעל פה, בדרך כלל, אז מה קוראים:

"תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. שנאמר: הליכות עולם לו" – וזה פסוק במשלי. רק דקה, אני אתן לכם את הפסוק, לא זוכר איפה שמתי את זה. לא. סליחה, זה פסוק בחבקוק. בחבקוק פרק ג', וזה פסוק שישי, כן. מיד אני אסביר למה הבאתי את הספר. בפסוק יש קרי כתיב. הכתיב הוא הליכות בלי י'. זה לא קרי כתיב ממש. אלא בגמרא, אל תקרי הליכות אלא הלכות, כמו שכתוב, בלי י'. ההסבר, הפירוש של הגמרא מבוסס על הקרי-כתיב עצמו. הליכות עולם לו, אבל לא כתוב בי'.[42] אל תקרי הליכות אלא הלכות. זה בחבקוק, כן, פרק ג' פסוק ו'. כתוב ככה – הליכות עולם לו, בלי י' (דהיינו הלכות). אבל בתפילה כשאנחנו קוראים אותה ברייתא, יש מיד אחר כך, ואחר כך נחזור למהר"ל, מיד אחר כך: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר: וכל בנייך לימודי ה'."[43] אז רציתי להסביר, לחדש משהו בזה, למה סמכו (בתפילה) שתי הברייתות האלה? 1. אל תקרי הליכות אלא הלכות – כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אתם רואים שזה ממש מדויק במהלך הסברות של המהר"ל. ומיד אחר כך: 2. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. למה הסמיכות ההיא? פשוט לפי כל מה שאמרנו, נראה לי פשוט. כל השונה הלכות בכל יום – נראה מיד כי החידוש זה בכל יום. כי בכל יום צריך לחדש את ההלכה פסוקה. והברייתא מסבירה כי זה הליכות עולם. מה זה הליכות עולם? אז זה לפי הנושא שלנו, כל העולם מביא לעולם הבא. כל העולם הזה מביא לעולם הבא. הליכות עולם זה הדרך שמביא אותנו מעולם הזה לעולם הבא. הליכות עולם. זה מובן? ולכן כל השונה הלכות בכל יום – כי בכל יום מתחדש הספק. וצריך, ונראה את זה במהר"ל עצמו אחר כך, וצריך ללמוד את העניין של הלכה פסוקה. זה נקרא: "שונה הלכות". זה לא רק עניין של זכרון, כדי לחדד את הזיכרון, לרענן את הזכרון, אלא העבודה של התורה שבעל פה זה להיות שונה הלכות בכל יום, שונה. זה מובן מה שרציתי לרמוז בזה? זה לא עניין אוטומטי, מכאני ככה, כן. אם אני קורא הלכה פסוקה כל יום אז אני בטוח שיהיה לי עולם הבא. זה בלתי... זה מובן? אלא כל השונה הלכות בכל יום, זה קשור להסבר של המהר"ל. כי בכל המהלך של העולם הזה, צריך להיות כל פעם איזה מן צופן שנקרא: הלכה פסוקה נכח דרך הישר. אז צריך להיות שונה הלכות בכל יום. זה יותר עמוק מסתם להיות קורא הלכות.

שאלה מהקהל: יש עניין של שינוי?

הרב: נראה את זה אחר כך, כי יש הסכנה של השינוי. אבל לא אמר לשנות אלא לשנן, להיות שונה. אז, מה ראו? שמיד אחר כך אומרים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. טוב, הקשר הוא פשוט מאד.

הסכנה במחלוקת לשם שמיים – היא מתקיימת כמחלוקת

הערה מהקהל: יתכן שזה מחלוקת?

הרב: יפה. כי החיפוש של ההלכה פסוקה בכל יום מביא(ה) את המחלוקת של הלימוד. לכן מיד צריך להתקשר לעניין של השלום. יש הסכנה. כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כל אחד יש לו (את) הדרך שלו לעולם הבא. אז יש סכנה של המחלוקת – אז תזהרו. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. זה יפה הקשר בין שני הכללים האלו. ונזכרתי, כשהכנתי את השיעור, נזכרתי מה שאנחנו אומרים בתפילה: "עושה חדשות בעל מלחמות." זה פשוט. לכן צריך: "זורע צדקות, מצמיח ישועות"[44]

הערה מהקהל: "בורא רפואות"

הרב: נכון

הערה מהקהל: כלומר זה יותר מתקווה תמימה. שנכון, הם מביאים מחלוקת אבל בסופו של דבר הם מביא שלום לעולם. לעניות דעתי, זה שאי אפשר להגיע לשלום, זאת אומרת להלכה פסוקה, אלא מתוך המחלוקת. המחלוקת היא הדרך להגיע אל השלום. המחלוקת לשם שמיים כמובן. כי אחרת מה הקשר בכלל? אנחנו מקווים שיהיה בסדר.

הרב: אני לא משוכנע. זה תקווה, זה לא מובן מאליו. אני לא כל כך משוכנע. דווקא ממה שלמדנו בדרך חיים אצל המהר"ל לפי פשט הגמרא, המשנה גם כן.[45] כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים כמחלוקת, ולכן היא מסוכנת, אולי יותר מהמחלוקת שלא לשם שמיים..

הערה מהקהל: אפשר ללמוד את זה אחרת. שזה מתקיים בוולד שלה - בהלכה פסוקה. כדי להגיע להלכה פסוקה צריך שיהיו שתי הדעות. ושיוכרע בין שתי הדעות.

הרב: ולכן הבאתי את הפירוש של המהר"ל שמסביר את זה ככה. אף על פי שזה מחלוקת לשם שמיים, ואחר כך נחזור להסבר של המקובלים על זה, אף על פי שהיא מחלוקת לשם שמיים, שנואה היא המחלוקת, אומר המהר"ל. ולכן, פה יש נושא, יש חידוש. מה זאת אומרת? מחלוקת כפי שציינת. מחלוקת לשם שמיים – שנואה? כן. מכיוון שזה מחלוקת. זה לצורך קיום העולם, אותה המחלוקת. אבל לפי ההסבר של המהר"ל, לא הבאתי את הדרך חיים, אבל כדאי ללמוד אצלו. הפשט ברור. מה אומרת המשנה? "מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים."[46] זה ברור. כי מכיוון שאחד (צד אחד) אינו לשמה אז זה ייפסק פעם, המחלוקת תיפסק. אבל לא. זה ההיפך. החידוש של המשנה היא: מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים כמחלוקת וזה חיובי. (להתקיים) כמחלוקת וזה חיובי, מכיוון שזה לצורך קיום העולם. ולכן המסקנה שצריך להסיק מזה, שזה מסוכן מאד וצריך להיזהר. מי יכול לומר: "אני לשם שמיים"? המחלוקת היא לשם שמיים, אבל מי שמשתייך לאותה מחלוקת, האם הוא לשמה ממש? זה תיק מסוכן מאד. זה תיק... (לא ברור בהקלטה) מסוכן מאד. הבנתם מה שאני אומר? וניסיון החיים נותן את זה. הרבה הרבה באים לעזרת הצדק, כן, לשם התורה. לשמה. שמעתי פעם דיוק על מה שאנחנו מתפללים בערב שבת, בחזרה, מעין חזרה בערב שבת: "וטהר ליבנו לעבדך באמת".[47] זה דיוק יפה. אני לא יודע אם אני אצליח להסביר את החידוש פה. באים, אומר: "זה עשה דבר חמור" העבודת ה', העבודת א-לוקים, זה להביא אותו למשפט, כן. אבל אנחנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" האם זה אמת שזה לשמה או האם יש לו איזו בעיה עם אותו צדיק? הבנתם מה שרציתי להסביר? "לעבדך באמת". וזה אותו עניין. המחלוקת לשם שמיים דווקא מכיוון שהיא לצורך קיום העולם,[48] ואחר כך נדייק למה אמר "לשם שמיים", אז היא מחלוקת שמתקיימת כמחלוקת. זה ההסבר של המהר"ל. הפשט הרגיל – מתקיימת (במשמעות של) יש סוף, יש פסק. לא. מתקיימת כמחלוקת. ויתכן מאד שזה מסביר לנו למה התורה שבעל פה נתנה לנו את כל המחלוקתות אביי ורבא, הלל ושמאי, כדי שנדע את שני הצדדים של המחלוקת שהיא צריכה להתקיים כמחלוקת, אף על פי שכבר פסקנו הלכה.[49] למה אנחנו צריכים גמרא ולאו דווקא יד החזקה? כן. מספיק שולחן ערוך. למה צריך לעבור דרך הגמרא כדי לדעת איך לפסוק? אם יש הזדמנות של מצב חדש שמביא אותנו לפסוק כהדעה ההפוכה.[50] הבנתם את העניין? המחלוקת כמחלוקת צריכה להתקיים. לכן אני הוספתי, לפי רוח דברי המהר"ל, לכן מחלוקת לשם שמיים צריך להיזהר. זה מסוכן מאד. הבנתם סוף סוף את העניין? ויש פסוק בתהילים שדומה קצת לאותו נושא: "ה' לי בעוזריי ואני אראה בשונאיי"[51] כן. הבנתם את הקשר, כן? ואז, נגיע להסבר לשם שמיים. אני לא זוכר את המקור, אבל זה בטוח שאני למדתי בספרים גם זה, שהמחלוקת נבראת ביום שני, ולכן לא נאמר כי טוב.[52] מה קרה ביום שני? זה ההבדל, ההבדלה בין מים שלמעלה ומים שלמטה. ולכן, זה בריאת השמיים – רקיע, שמיים. אז שמיים, זה זוגי. זאת אומרת, זה כבר מחלוקת. אבל הייחוד של השמיים זה השם היחיד שיש בשמיים – לשם שמיים.[53] כדי לאחד את המחלוקת שיש בשמיים, בין למעלה למטה. זה מובן? ולכן, זה פשט, לפי הסוד, אבל זה פשט של "לשם שמיים". כדי לקיום העולם צריך את המחלוקת. ובכל זאת שנואה המחלוקת ולא כתוב כי טוב – מכיוון שזה מחלוקת, כן. זה ברור?

הערה מהקהל: התכוונת למצוא את השם שבמילה שמיים

הרב: נכון. זה יפה, כן.

שאלה מהקהל: אפשר גם להגיד שתלמידי חכמים מביאים שלום זה אותן מילים "משלו." משלו, משל ה'. מהשלום שלו.

הרב: מהשלום שלו. כן, אבל זה קשור לאותו עניין. וזה השלום. שם שמיים – זה השלום, כן. אז הגענו לאמת – השם האחד שבשמיים. אולי יש פשט, זה ממש, זה לא פשט פשוט אבל ייראת שמיים – הייראה של שמיים - לשון מחלוקת. ליירא מזה. יפה, זה מובן? טוב, מה רצית לומר?

תפקיד התפילה – כתחליף לקורבן או כשאילת צרכים?

הערה מהקהל: כן, בבקשה. אמרת שקריאת הקטורת כהלכה פסוקה באה לפני התפילה. איך ייתכן שהקרבת הקטורת באה לאחר התפילה?

הרב: אז זה נוסף הקרבת הקטורת?

הערה מהקהל: באה לאחר הקרבן. כאילו ה

הרב: כן, תמשיך

הערה מהקהל: כן, כאילו הכובד ראש של הקרבן קדם להלכה פסוקה שלפני התפילה

הרב: לא בדיוק. תפילה וקרבן זה שתי מצוות – עבודה נפרדת לגמרי, כן.[54] רק אחרי חורבן בית המקדש אז אנחנו מביאים תפילות במקום קורבנות, כן.

הערה מהקהל: לזה אני מתכוון.

הרב: כדי שתהיה אפשרות להתפלל צריך קודם כל קרבן. כי הקרבן בא לכפר על מה שקרה ורק כשהקרבן מכפר, אז אתה חוזר למצב של צדיק, אז אתה רשאי להתפלל.

הערה מהקהל: אבל התפילה שבימינו היא בתור קרבן.

הרב: לא. התפילה שבימינו היא במקום הקרבן. איזה תפילה? זה התפילה של הסידור. התפילה של שמונה עשרה. תקנו את הצורה של העבודה של התפילה כנגד התמידים, כן. "תפילות כנגד קרבנות תיקנון", יפה. אבל התפילה שהיא תפילה, התפילה שהיא לא עבודה – מצווה. יש שני כללים, שתי הגדרות:

(1) תפילה – תפילה. יש לי איזה צורך ואני שואל, מבקש מהבורא שימלא את צרכיי. זה תפילה, כן. כל עוד בית המקדש היה קיים, היה אפשר להתפלל אותה תפילה - תפילה, מכיוון שהיו קרבנות. כשנחרב בית המקדש לא היה אפשרות להתפלל, כן. זה פשוט. אז חיפשו איך לסדר את העבודה של הקרבנות במקום הקרבנות שאי אפשר להקריב אותם מכיוון שבית המקדש נחרב. אז החליטו סוף סוף אחרי לימוד של העניין שאפשר דרך התפילה עצמה. מכיוון שהתפילה, וזה לימוד של התורה שבעל פה, נקראת עבודה. עבודה שבלב.[55] ולכן הצורה של התפילה בציבור היא במקום העבודה. אבל התפילה תפילה, היא הכוונה של השאלות של הבקשות של הצרכים מתוך אותה תפילה. זה מובן? ולכן הסדר הוא סדר נורמלי. קודם כל קרבן ואז תפילה.

שאלה מהקהל: למה אי אפשר להתפלל בלי הקרבנות? הרי כפרה לא מעכבא?[56]

הרב: אני לא זוכר את המקורות בדיוק עכשיו, אבל אפשר לחפש את זה. כי רק צדיק יכול להתפלל, כן. יש הבדל בין "שומע תפילה", כל תפילה נשמעת, אבל נשארת באיזה מקום שנקרא "אוצר התפילות",[57] כן, עד שהזכות לקבל יבוא. כשהזכות בא אז כל מה שנמצא בתפילות הקודמות, בא מיד. וזה גם כן ניסיון בחיים. פתאום, כל השאיפות של הרבה הרבה שנים מתחילים להסתדר. למה? מכיוון שמבחינת שומע תפילה זה היה נשאר באיזה שהוא מקום. כשהפתח למטה נפתח אז זה יורד, הכל. הבנתם את העניין.

מה הייתה השאלה?

שאלה מהקהל: כפרה לא מעכבא?

הרב: זה קריאת שמע, לא אמרנו את זה על התפילה. ולפי דעתי, לא מצאתי מקור, לכן צריך להיזהר על העניין, אבל לפי דעתי, זה הכוונה של רבי יוחנן שתיקן "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך"[58] לפני התפילה.[59] כתפילה אריכתא.[60] אתם זוכרים את הסוגיה ההיא? והפסוק הזה מי אמר? זה דוד המלך, כשהיה בבחינת חוטא לכאורה. כשאיבד את הרשות להתפלל.[61] אז הוא אומר: "אד-ני" אלף-דלת-נון-יוד, לכן אמרתי א-דני, "שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אני מחפש פה איזה פסוק. "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו."[62] אבל יש אולי פסוק אחר, רק תפילת הצדיקים היא לא מטורפת.[63] לא זוכר את המקור, כן. אבל זה באותו פרק של תהלים. כשאומר דוד המלך, הוא במצב שהוא לא יכול להביא קרבן מכיוון שהיה במזיד. אז הקרבן לא מועיל, כן. אז הוא אומר: "אד-ני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך." נאבדה לו רוח הקודש, אתם זוכרים את זה, כן. ורוח הקודש, זה הנוסח של התפילה. בלי רוח הקודש אי אפשר להתפלל. התפילה זה הנביאים האחרונים שקבעו את הנוסח של התפילה.[64] רק נביא יכול להתפלל.[65] זה ידוע גם כן. אז רש"י מפרש את הפסוק של דוד המלך ככה: הוא אומר: "מחול לי, ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך."[66] ולכן, לפי פירושו של רש"י, א-דני - זה: מחול לי; שפתיי תפתח – תן לי פתחון פה; ופי יגיד תהילתך - להגיד תהילתך. אתם רואים את ההקבלה בין הפירוש והפסוק? וצריך להבין את הכוונה של הפירוש של רש"י, כי א-דני – זה: מחול לי. אז יש הבדל בין "א-לוקי" ו"א-דני". "א-לוקי" - אם אני צדיק או רשע, חלילה, אם אני רוצה, לא רוצה, הוא "א-לוקי". אבל "א-לוקי" זה מידת הפורענות, זה מידת הדין, כן.[67] אבל,

"א-דני" זה כשאני מכיר באדנות שלו. אז אני אומר "א-דני". אז בשעת החטא השם "א-דני" מסתלק ובא במקומו השם: "א-לוקי". אז כששוב אני אומר "א-דוני "בכוונה, זה אומר "מחול לי", אני חוזר בתשובה. ואז: "מחול לי, ופי יגיד תהילתך". מכיוון שכל עוד שהוא היה בבחינת רשע הוא לא יכול להגיד תהילתו, זאת אומרת, תפילתו. כי התפילה, כשאילת צרכים, באה מתוך התהילה, זה מובן, כן.

שאלה מהקהל: קילוסו של הקב"ה עולה גם[68]

הרב: יפה

שאלה מהקהל: אז אם כן גם וגם (קשה לשמוע בהקלטה)

הרב: לא. לא בקשר לעניין של התפילה. אני מתכוון למושג רשעים. כי יש מקור בזה. אני זוכר פסוק אחר, אבל לא אותו פסוק. שלום שלום , שלום שלום ואין שלום לרשעים[69], כן. יש רק למי שיש לו הרהורים של תשובה, אפילו בגהינם. זה המקור. אפילו בגהינם אם יש הרהור של תשובה אז שומעים אותו. אם אין הרהור של תשובה - לא. אז זה הפסוק: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו."[70] אפילו מישהו רחוק, אבל יש לו, זה ההסבר של הגמרא, של בעל תשובה , נקרא רחוק.[71] הבנתם? זוכרים את זה? לכן זה פשוט. זה ברור שכל עוד שהוא בבחינת רשע, אין לו שום אפשרות להתפלל, אף על פי שהוא שומע תפילה. ולכן באה העבודה של הציבור. והכוונה להיכנס לתפילה של הציבור. והציבור כציבור הוא צדיק. זה ידוע, אין ציבור רשע, זה ידוע.[72] ולכן, הפרט נכנס בכלל של הקהל, של הציבור, דרך אותה תפילה אריכתא של "א-דני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך" ואז נכנס כצדיק עם תפילת הציבור.[73] וזה קשור לחשיבות של תפילת הציבור ואין שום יחס לתפילה של יחיד. חוץ מאם הוא צדיק, הוא צדיק יחיד[74] אבל יחיד פשוטו כמשמעו. זה מובן. ולכן, עיקר התפילה-תפילה, זה שאילת צרכים. וזה בא מתוך התפילה-עבודה, שהיא במקום הקרבנות. אבל אין לי הסבר, אני לא יודע, למה הוסיפו את הקרבנות בסוף תפילת שחרית. יש קהילות שלא אומרים.

הערה מהקהל: יש מקום שיש מגיפה.

הרב: יש מה?

הערה מהקהל: יש מגיפה

הרב: בגלות זה כולו מגיפה.

הערה מהקהל: ראיתי בכמה סידורים שבאמירת הקרבנות מוסיפים יהי רצון... כאילו הקרבתי עולה.

הרב: זה אותו דבר.

הערה מהקהל: זה לא בכל הסידורים.

הרב: לא, לא זה כבר בגמרא. כשאברהם אבינו אמר: "במה אדע כי אירשנה?"[75] אז הקב"ה הראה לו בברית בין הבתרים את הקרבנות. אז שאל: זה בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין המקדש קיים? אז הקב"ה אמר לו שקריאת הקטורת במקום. ולא רק הקטורת, הקרבנות עצמם.[76] זוכר את המדרש הזה? אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ולכן ה-יהי רצון. בואו עוד קצת נמשיך. נתחיל בפירושו של המהר"ל. יש עוד שיעור בשבוע הבא עד סוף החודש ואני מקווה שנגמור את הדף לכל הפחות. אז:

המשך קריאה: "ויראו בזה"

שורה רביעית

המשך קריאה: "המעלה העליונה שיש לתורה ובפרט מי ששונה הלכות."

זה התמצית של כל מה שלמדנו דרך חודש של לימוד. מה זה מי שיש לו תורה? זה מי ששונה הלכות. עכשיו זה ברור. עד שהוא הגיע, לא רק שהוא הגיע להלכה פסוקה, אלא כל יום, כל יום, שונה הלכות. ולכן לפי דעתי, צריך לתקן פה את הספר של המהר"ל ולהוסיף: כל השונה הלכות בכל יום, כמו שזה מובא בגמרא.

המשך קריאה: "כי מי שחשב כי עיקר הלימוד לאדם בחכמה"

בחכמה מופשטת בלי הלכה למעשה, כן.

המשך קריאה: "שישיג בנמצאים ובגלגלים והמלאכים"

ופה בלי שום ספק יש איזו כוונה השייכת לרמב"ם. מי שלמד מורה נבוכים והמהר"ל והמחלוקת שלו עם כמה עניינים של הרמב"ם, רואה שפה יש איזה קשר, כן. שמה זה תורה? זה חוכמת הנמצאים, הגלגלים, המלאכים. חוכמה מנותקת מההלכות. ולכן אין סתירה (נגד הרמב"ם), נגד המהר"ל. אולי אני אסביר את זה בצורה אחרת. אפשר לחשוב שיש פה התקפה כבדה על הרמב"ם. אני הייתי אומר על הרמבימיסטים לא על הרמב"ם עצמו, כן. אבל אצל הרמב"ם עצמו אין סתירה, מכיוון שאצל הרמב"ם החוכמה של הנמצאים והגלגלים והמלאכים אינה מנותקת מההלכות. וההוכחה: הוא כתב את היד החזקה. הוא היה שקוע כל יום דווקא בהלכות כדי לחפש הלכה פסוקה. לכן זה לא שייך לרמב"ם עצמו, אלא לאוניברסיטאים הרמבמיסטים, הבנתם את זה, את הרמז? אז מי שחשב שהעיקר זה בחוכמה שישיג בנמצאים וכו'

המשך קריאה: "ולא ניתנה המדרגה הזאת"

מדרגה של ההשכלה, של התורה.

המשך קריאה: "לתורה לנזיקין לטומאה ולטהרה. דבר זה הוא מכשלה גדולה מאד, גם בארנו זה אצל קינין ופתחי נידה"

במסכת אבות

המשך קריאה: "והבאנו המאמר הזה שם"

וכדאי ללמוד את זה גם כן במשנה באבות על המשנה: תקופות וגימטריות זה פרפראות לתורה, קינים ופתחי נידה זה גופי הלכות.[77] זוכרים את המשנה.

המשך קריאה: "ולכן במאמר הזה בא לומר כי עיקר הצלחת האדם כאשר לימודו בהלכה."

כלומר, כל עוד שלימודו של התורה לא מביא להלכה בכל המדרגות שראינו.

לבירור חשיבות ההלכה

(קטע חסר בקלטת) 56:35 נכון, שיוסף, נכון, איש מצליח. יש איש מצליח ואני מצאתי (ל)גבי דוד המלך שנקרא משיח בן יוסף על הפסוק: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עימו"[78], זה הלכה פסוקה. "ה' עימו" זה הלכה פסוקה. וגם כן אצל דוד המלך יש פסוק, יש פסוק, באותו פרק כנראה, "מצליח" כן, משהו כזה. ב"כל דרכיו משכיל", זה הפסוק שלנו, כן.

הערה מהקהל: "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"[79]

הרב: יפה, זה הלכה כמותו. ובלי שום ספק הכוונה של המהר"ל הייתה פה להלכה כמותו.

הרב קורא מהספר עמוד ז' למטה: "וביאור זה, כי ההלכה הוא אמיתת התורה עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל"

זה שוב אנחנו חוזרים לאותה הגדרה, כי מי שנוטה לימין או לשמאל יש כל הסכנות שראינו, עד הסכנה של התחלה של מחשבה זרה. לא נגיע לעבודה זרה אבל למחשבה זרה.

המשך קריאה: "וזה לשון הלכה, אשר שמשו בו חכמים, לומר הלכה כך וכך".

הליכה במובן של איך ללכת. כלומר, הליכה (טעם במלעיל).

המשך קריאה: "היא יושר הדרך שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, הוא כך. ולכך, דבר זה מביא אל חיי העולם הבא, כי הדרך אל העולם הבא צריך שלא יהיה נוטה לא לימין ולא לשמאל."

וזה לא חזרה על מה שאמר אלא דיוק נוסף על כל מה, על כל מה שלמדנו.

המשך קריאה: "וכמו שבארנו לפני זה"

יתכן, דרך אגב, שזה מסביר את כל המאמרים שאומרים כי הרשעים שייכים לעולם הזה והצדיקים שייכים לחיי העולם הבא. זה מובן. כי מי ששייך לעולם הזה, הוא דווקא מי ששייך או לימין או לשמאל. הוא לא נוכח הדרך הישר שמביא לדרך האמצעי וכל מה שאמרנו, שמביא לדבר ה'. שמביא ל: "את הדברים אשר אנוכי מצווך היום"[80] "ולא יהיה בך אל זר"[81]. אז, כל הרשעים האלו שייכים לחיי העולם הזה, שהוא עולם הזה, זה עולם הפירוד בין כל הקצוות, המימדים ונטיות וכן הלאה.

המשך קריאה: "וכמו שבארנו לפני זה, מאי פרשת דרכים? זה תלמיד חכם, שמסיק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, והרי כי פרשת דרכים הוא הדרך הפורש מן הדרכים, שהם נוטים מן היושר והוא הולך ביושר. וזה שאמר: כל מי ששונה הלכות"[82]

אני מוסיף, בכל יום,

המשך קריאה: "מובטח (לו) שהוא בן, העולם הבא, דכתיב: הליכות עולם לו."

לפי הפסוק "הליכות עולם לו"[83] – זה להקב"ה, כן. ולפי הדרש של הגמרא פה, זה לשונה הלכות. כלומר, שיש לו ההליכה והדרך לעולם הבא על ידי הלכות של תורה.

המשך קריאה: "ולכך אמר גם כן התנא: "קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות",[84] וכמו שהתבאר שם, לא שאר חוכמות."

זאת אומרת גופי הלכות במובן שהסביר פה, גופי הלכות שהן ההליכות שמביאין לעולם הבא. זה נקרא "גופי הלכות".

המשך קריאה: "הוא יתברך יתן חלקנו עם השונין הלכות ועם השונים לשנות טעמים בדברים אחרים, לא להתערב."

אתה רואה את ה...כן. זאת אומרת, מכיון, זה, זה יפה מאד. מכיון שמי ששונה הלכות יש בזה אותה סכנה לא רק של המחלוקת, זה כבר עניין אחר. שלשנות משהו, להביא שינוי. מה שהוא צריך זה לחדש לא לשָנות. אבל עוד לא הגעתי לסוף העניין פה. למה הוא משתמש במונח כזה? "כל השונה" זה דומה יותר מידי לשינוי, כן "ואין למו מכשול".[85] פה צריך, צריך עוד עיון בזה. רק מה שמצאתי, צריך להבין את זה, בדרך של לשון הפסוק "ושננתם". לשנן זה לא לשָנוֺת. לִשנוֺת זה לא לשָנוֺת. טוב.

אז אני מציע שנמשיך בשיעור הבא, כן. תחזיקו את הדף ותכינו את השיעור. לכן לא יהיה דפים בשיעור הבא, רק הדפים שלכם. יופי. (שיעור 8 הישן 6 דקות בערך)

[1] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב': "והתניא: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא - הרי זה צדיק גמור!"

[2] משנה מסכת אבות פרק א ' משנה טז': "רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות"

[3] ישעיהו פרק ב' פסוק ג' וכן:  אשר דבר ה' זו הלכה ( כריתות יג) ישוטטו למצוא את דבר ה ולא ימצאו זו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד ( שבת דף קל"ח עמוד ב')

[4] מתבסס על ספר שמות, פרק כג' פסוק ב': "לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות"

[5] למשל המקרה הידוע של תנורו של עכנאי, תלמוד בבלי, בבא מציעא דף נט' עמוד ב': "וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני."

[6] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח' עמוד ב': "דת"ר: משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא; ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות.

[7] מסכת אבות פרק א' משנה טז'

[8] ישעיהו פרק מו' פסוק י': "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה"

[9] תהלים "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"

[10] הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לפירוש הגרא על ספרא דצניעותא.

[11] יתכן והכוונה לספר "מגיד ישרים"

[12] לא מצאתי מקור

[13] דברים ל' פסוקים יא-יב

[14] מסכת אבות פרק ד' משנה יב': "רבי אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים".

[15] למשל שו"ת מן השמיים לר' יעקב ממרויש שחי בצרפת בתקופת בעלי התוספות.

[16] גם בימינו יש התייחסות לנושא, למשל ראה בשו"ת יביע אומר לרב עובדיה יוסף, חלק א' סימנים מא'-מב'.

[17] מסכת אבות פרק א' משנה א': "הוא היה אומר: והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה"

[18] שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד', בהוצאת מוסד הרב קוק: "המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן תוספת והשנית חסרון. והמעלות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות"

[19] למשל, "אתיקה" לאריסטו.

[20] ספר דברים פרק יז' פסוק יא': " על פי התורה אשר יורוך והמשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל."

[21] כנ"ל, פירוש רש"י במקום, ד"ה "ימין ושמאל": "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל"

[22] זוהר אור יקר בראשית דף מא בעיקר בקטע אחרון המתחיל"ועוד אומר לך"

[23] כידוע, ראשי התיבות של חב"ד הן : חוכמה בינה ודעת.

[24] לאחר שלושת ספירות חוכמה בינה ודעת מגיעות שלושת הספירות שלהן ראשי תיבות נה"י: נצח, הוד, יסוד. כאשר משה הוא בעל המידה של נצח, ואהרון הכהן בעל המידה של הוד. יתכן שזה הומור של מניטו על החסידות ועל חבד..... (מבוסס על העובדה שספירות נה"י של פרצוף אחד הן בעצם חב"ד של הפרצוף הנמוך ממנו)

[25] דברים פרק כח' פסוק יד'

[26] למשל, ספר משלי פרק ד' פסוק כז': "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע." וכן גם בתוספתא חגיגה ב', ב': "ועוד משלו משל למה הדבר דומה? לאיסתרא העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר ואחד של שלג, הטה לכאן ונכוה (באש) הטה לכאן נכווה בשלג. מה עליו? על האדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן.

[27] מסכת אבות פרק א' משנה טז'.

[28] עמלק בגימטריא ספק (מקור). כמו כן, עמלק תוקף כאשר נמצאים בדרך. למשל, דברים, סוף פרשת כי תצא, פרק כה' פסוק יז': "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים."

[29] בבלי ברכות דף לא' עמוד א': "ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה... רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא. ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" 

[30] משנה ברכות פרק ה' משנה א': "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום .אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק".

[31] ראה במקור 26 לעיל

[32] רב אשי 352-427, מגדולי אמוראי בבל. ראש ישיבת סורא ועורך התלמוד הבבלי. בבא מציעא פו עמוד ב,

[33] התחלה של תפילת מנחה

[34] פירוש רשי במקום על הלכה פסוקה: "שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו". וכן מה שנפסק להלכה בשו"ע סימן צג' סעיף ג', נאמר שם שאין צורך לעמוד בתפילה מתוך דבר הלכה, אך אם עסק לפני כן בדין ובעניין הלכה, יש לעמוד מתוך הלכה פסוקה. הדברים מסתדרים עם מה שאמר מניטו זצ"ל על כך שרב אשי שהיה שקוע כל הזמן בבירור מחלוקתות, נהג כברייתא ורבנן כמתניתין.

[35] תלמוד בבלי חגיגה דף ג' עמוד ב': " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ואף הוא פתח ודרש :דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין. ת"ל מסמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר - אף דברי תורה חסירין ולא יתירין. ת"ל נטועים: מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה? מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב:" וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", (שמות פרק כ' פסוק א', מתן תורה)

[36] תלמוד בבלי, נידה דף עג' עמוד א': " תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר: "הליכות עולם לו" (חבקוק פרק ג' פסוק ו'). אל תקרי הליכות אלא הלכות:

[37] ספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו פירוש יואל משה הוצאת ישמח לב תורת משה ירושלים תש"ס : "והאריך במדרש נגד י"א שבטים שבירך משה לפני מותו להכניע א קליפות הידועים לחכמי האמת בסוד עשתי עשר מזמורים שאמר משה שכחום וחזרו ויסדן דוד אלו יא מזמורים הם כוחות הקליפות שהם י"א בסוד אחד עשר יום יא יריעות ויא' סמני הקטורת ויא פסוקים הסתחילים כנו"ן ומסיימים בנו"ן נגד י"א קליפות שמצדן השכחה בסוד החש"ך אותיות שכחה ומזה נשתכחו ג"כ י"א מזמורים הנ"ל ורמז לדבר מש"ה בנימטריא פעו"ר וי"א יתירים היינו י"א קליפות ולכן בימי משה נשתכחו"

[38] בבלי מסכת עירובין דף נד' עמוד א': "אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל."

[39] שמות פרק ל' פסוק לד': "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה"

[40] בבלי מסכת ברכות דף כז' עמוד ב': "תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא - ליתני תפלת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות.

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד."

טעם המחלוקת העיקרי הוא שאין קרבן המוקרב בלילה, בניגוד לתמידים שהם כנגד שחרית ומנחה.

[41] בבלי מגילה דף כח' וגם סוף מסכת נידה דף עג' עמוד א'.

[42] הניקוד הוא הלכות בחיריק וזהו ה"קרי" ו"הכתיב" הוא הלכות ללא י' כלומר בקמץ. ולכן מניטו מתייחס לכך בקרי וכתיב.

[43] בבלי ברכות דף סד' עמוד א': " אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר:" וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך." אל תקרי בניך אלא בוניך." שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"" יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך"" למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך", "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"

[44] ברכת יוצר אור בתפילת שחרית

[45] פרקי אבות פרק ה' משנה יז', פירוש דרך החיים למהר"ל: ...ורצה לומר אף כי המחלוקת היא שנואה לפני הקב"ה מאד, ומפני שהמחלוקת שנואה לפני הקב"ה אין קיום למחלוקת, מכל מקום, המחלוקת שהיא לשם שמיים אפשר שיהיה למחלוקת זה הקיום ואין ה' יתברך מסבב ומבטל המחלקות הזאת כמו שהוא במחלוקת שאינה לשם שמיים.

[46] מסכת אבות פרק ה' משנה יז': "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו"

[47] ברכה מעין שבע שאומר שליח הציבור לאחר תפילת העמידה בערבית בליל שבת, המהווה מעין חזרת הש"ץ בתפילה זו.

[48] זוהר בראשית עם ירוש הסולם, דף ס אות נ': "ועל מחלוקת דא אתקיים עלמא"

[49] דרך החיים למהר"ל על מסכת אבות פרק ה' משנה יז': "ואמר איזהו מחלוקת שהוא לש"ש זה מחלוקת שמאי והלל שהמחלוקת שלהם היה לש"ש לגמרי, שלא תוכל לומר עליהם שום צד שלא לש"ש, שא"א לומר שאם היו מטריחים עצמם בהלכה לעמוד על הדבר או ילכו לשאול לא היה צריך להם המחלוקת ואם כן אין כאן לשם שמים לגמרי, שדבר זה אינו שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים איך אפשר לומר שהיה אפשר להם לעמוד על האמת ולבטל דברי אלהים חיים, ומחלוקת כזה היא לשם שמים בודאי. אבל שאר מחלוקת אף על גב שהיה לשם שמים בודאי ימצא צד מה ובחינה מה שאינו לגמרי לשם שמים, שאפשר שהיה להם לבטל המחלוקת על ידי עיון רב ולשאול להרבה חכמים וכיוצא בזה אף על גב שודאי הכונה היא לשם שמים אמר בעצם המחלוקת אינו לשם שמים לגמרי דבר שאפשר זולתו. ולא דמי למחלוקת הלל ושמאי שהיא בודאי לשם שמים, כי אדרבה הש"י רצה באותו מחלוקת שכל אחד ואחד מן הכתות היו מגלין דברי אלקים חיים, לפיכך מחלוקת זה בפרט היא לשם שמים מכל המחלוקות שהיו בעולם."

^[50] עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו חלק ב פרק יז: כולי עלמא ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים שהללו אוסרים והללו מתירים וכולם דברי אלהים חיים בוהאמת הברור הוא כי כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים ולאמת דבריה בכל חלקיה.... ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה על מה נחלקו בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן ולכאן הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת

[51] תהלים פרק קיח' פסוק ז'

[52] פירוש רבינו בחיי במקום וכן בראשית רבה פרשה ד' סימן ו': "ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא, והלא במאמר הן הוי (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, למה אין כתיב בשני כי טוב? רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום. רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים" , א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה," זוהר בראשית פירוש הסולם נט-סב אות מח-נד

^[53] שיעורים על שערי אורה קלטת 43 ב : יש קודש תחתון, יש קודש עליון ויש קודש הקודשים שהוא לא תחתון ולא עליון, אבל כולל גם תחתון וגם עליון. זה קודש קודשים. וזה סוד לשם שמים. יש שמים, זה ביטוי זוגי: שמים. זה לא השם רבים, זה כמעט לשון רבים. אבל יש שם אחד יחיד בתוך השמים, לשם שמים, לשם הכולל של השמים. זה אותה כוונה: לשם שמים.

[54] ברכות דף כו' עמוד ב': "תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" וראה בהרחבה בספר "שערי דמעה" בעריכת חיים רוטנברג.

[55] בבלי מסכת תענית דף ב' עמוד א': "אזוהי עבודה שבלב? הווי אומר, זו תפילה."

[56] חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף ב' עמוד א': "דכל כהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפי' מחוסר כפרה, כפרה לא מעכבא להו" בבלי ברכות ב א ( בסוף העמוד )

[57] השוו עולת ראיה כרך א הקדמה עמ כה: "אר חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ( ברכות לב) ....ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה..."

[58] תהלים פרק נא' פסוק יז'.

[59] הפסוק נאמר בתחילת כל תפילת עמידה.

[60] בעיית סמיכת גאולה לתפילה נידונה בבבלי ברכות דף ד' עמוד ב' בנוגע להוספת הפסוק הזה ובשאלה אם הוא מהווה הפסקה. וכך לשון הגמרא: "מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא."

[61] תהלים פרק נא: "לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע: (ג) חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי: (ד) הרבה הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי: (ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

(ו) לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨׀ חָטָאתִי֘ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:" ...(יב) לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי:... (יז) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ: (יח) כִּ֤י׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה: (יט) זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה: (כ) הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: (כא) אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים:

[62] תהלים סה' פסוק ג'

[63] אולי הכוונה למשנה במסכת ברכות. משנה מסכת ברכות פרק ה' משנה ה': "המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף"

[64] תלמוד בבלי מגילה דף יז' עמוד ב':" אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא ^בבמאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" 

[65] בראשית פרק כ' פסוק ז', לאחר לקיחת שרה אל אבימלך: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה..."

[66] רש"י תהלים פרק נא' פסוק יז': "אדני שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך"

[67] רש"י בראשית פרק א' פסוק א', ד"ה: ברא אלהים: "ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים"

[68] משלי פרק טז' פסוק ד': "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" פירוש קש"י במקום: כל פעל ה' למענהו - הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו ...

וגם רשע - עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

[69] ישעיהו פרק מח' פסוק כב': "אין שלום אמר ה' לרשעים"

[70] ישעיהו פרק נז' פסוק יט': "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". מעניין שהפסוק מתחיל דווקא עם היכולת שנתן לנו הבורא לדבר.

[71] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד' עמוד ב': "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק - שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב - שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא."

[72] ציבור - ראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. בבלי ברכות ח א ( בראש העמוד ) שיחות הרצי"ה לספר אורות עמ 232 מניטו על שערי אורה קלטת 39א ולכן, מכיוון שמדובר בעם, עם בני יעקב, עם שלם, אז זה בלתי נמנע, זה כלל שלם. זה לא כלל של צדיקים מעיקרא, נאמר, אע"פ שכתוב "ועמך כלם צדיקים" אבל זה כשהם בבחינת כלל, דהיינו כשהם שייכים לכלל, קשורים לכלל. "ועמך כולם צדיקים" כשהם 'כולם', הם צדיקים. אבל בבחינת יחיד, בבחינת בני יעקב, יחידים, זה בלתי נמנע, כי לא כולם הם מעיקרא, מאותה בחינה שראה הקב"ה שצדיקים יהיו מועטים ופיזרם בכל הדורות. זה מדובר בצדיקים הגדולים, בצדיקים הגמורים: זוהר בראשית רלד א וראו לעיל עמ 86 רק הכלל הוא בריא

[73] משנה תורה לרמב"ם הלכות תפילה, פרק ח' הלכה א': תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים.  לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור.  ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת.  וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל--נקרא שכן רע.

[74] ר' בחיי פירוש למס אבות בשם הרשב"א, על משנת אל תפרוש מן הציבור ובהגהות הרב שעוול שם

[75] בראשית פרק טו' פסוק ח'

[76] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא' עמוד ב': "אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכתיב ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? - אמר לו: לאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? - אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. - אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם."

[77] מסכת אבות פרק ג' משנה יח': "רבי אליעזר בן חסמא אומר: קנין ופתחי נדה, הן הן גופי הלכות"

[78] שמואל א', פרק יח' פסוק טו' סנהדרין לג ב "שהלכה כמותו בכל מקום"

[79] ככל הנראה הכוונה לבראשית פרק לט' פסוק ג', לגבי יוסף:"וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" וכן פסוק ג':"ואשר הוא עושה ה' מצליח"

[80] דברים, פרק ו' פסוק ו'

[81] תהלים, פרק פא', פסוק י'

[82] תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף עג' עמוד א': "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות"

[83] חבקוק פרק ג' פסוק ו'

[84] מסכת אבות פרק ג' משנה יח'

[85] תהלים, פרק קיט' פסוק קסה'