להתחיל מבראשית - שיעור 2: בירור הנחות יסוד במחשבה, בהיסטוריה, ובמוסר על בסיס ההשקפה של הנבואה העברית
להתחיל מבראשית - שיעור 2:
בירור הנחות יסוד במחשבה, בהיסטוריה, ובמוסר על בסיס ההשקפה של הנבואה העברית
שיעורים שמסר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פרשת בראשית ותורת התולדות
תמלול וכותרות: איתי קולין.
ההערות נכתבו על בסיס עבודה צוותית של חברי מכון מניטו.
פיסוק התמלול נעשה על פי האינטונציה של מניטו בהקלטה. קו תחתי = הדגשה של מניטו. סוגריים מרובעים = תוספת של המתמלל.
תוכן השיעור
הגדרת המושג 'נס' על רקע המחלוקת הפילוסופית בין הפרגמטיזם והרציונליזם
ההשפעה האוניברסלית של סיום הנבואה
ויהי כן: הבחירה החופשית של הארץ
השפעתה של התפיסה המונותאיסטית על עולם המוסר
עבודת ה' בשני היצרים: הטוב והרע
תקציר תורת התולדות, והצבתה כפתרון לבעיות בחברה הישראלית, והמעבר מהזהות היהודית לזהות העברית
שאלות על דרגות בנבואה: בלעם ודניאל
הגדרת המושג 'נס' על רקע המחלוקת הפילוסופית בין הפרגמטיזם והרציונליזם
רק אני מזכיר שלמדנו את פרק מעשה בראשית לפי הנושא של הקדמה לסיפור תולדות האדם. התורה מתארת לנו מה המצב של העולם כדי שההיסטוריה של האדם יכולה להתחיל. רק בקצרה, מה שלמדנו זה הנושא של "שבת של הבורא". באיזה שלב של מעשה בראשית, העולם מספיק מוכן כדי להיות הבית של האדם, ולכן התורה מספרת שהבורא "שבת מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב ג). והמדרש מסביר (בראשית רבה יא י): מכל מלאכתו שלו, דהיינו: מלאכת עולמו, כבורא, ולא שבת ממלאכת רשעים וצדיקים. דהיינו: המשמעות המוסרית של ההיסטוריה של האדם. שבת כבורא, אבל לא שבת כמשגיח של ההיסטוריה.
וכל היעד של המסר הזה של הפרק הראשון של מעשה בראשית, זה כדי להסביר לנו למה הבריאה נהפכה לטבע, וההבדל זה: הבריאה – זה עולם שאומר מעצמו שיש לו בורא. והעולם שלנו לא כך. יש לכל הבריות בחירה מוחלטת לתפוס את העולם כבריאה או כטבע. רק דרך האמונה אנחנו יודעים – מכיוון שהתורה אמרה לנו – שהטבע שלנו לאמיתו של דבר זה בריאה שהפכה להיות טבע. ולמה? כדי שההיסטוריה של האדם יכולה להתחיל, דהיינו: כדי שהאדם יהיה לו מספיק בסיס של בחירה צריך שתהיה חוקיות של חוקות הטבע. צריך דטרמניזם במשמעות הלועזית כדי שהבחירה תתקיים.
בפילוסופיה הכללית שני מושגים האלו: החוקיות של העולם והבחירה שלה אדם – זה מושגים מנוגדים, יש סתירה ביניהם לפי התפיסה של הפילוסופים. ולכן הפילוסוף מתקשה להסכים לבחירה של האדם. מכיוון שאם יש חוקיות בטבע, ויש, אין שום סיבה שיהיה יוצא מן הכלל שיהיה האדם. ולכן אם יש חוקיות בטבע, גם חיי האדם הם תחת אותה החוקיות, ולכן הפילוסוף כפילוסוף מתקשה לאותו מושג.
יש פילוסופים שמסכימים למושג של הבחירה. אבל זה דרך האמונה, לא דרך הפילוסופיה. לפי הסברה, לפי השכל, הם מתקשים לתת בסיס לרגש של הבחירה שיש באדם. וסוף סוף אומרים שזה אשליה, מכיוון שלפי השכל הפשוט אין סיבה - כפי שאני אמרתי - שיהיה יוצא מן הכלל בטבע. ומכיוון שהאדם הוא חלק מהטבע, ואם יש חוקיות בטבע, ויש, אז גם חיי האדם הם תחת אותה החוקיות. וזה המנטליות המאגית, נאמר, של הדתות האסטרולוגיות. שאנחנו מוצאים: זה אותו אופי של דרכי חשיבה, בלי הצד הדתי במלוא המובן, בחשיבה של הפילוסופים. הם חושבים באותו דרך, באותו תפקוד של השכל כמו שחשבו את עובדי האלילים של האסטרולוגיה בדורות הקדומים. דהיינו: הכול תחת החוקיות של העולם. ולפי התורה אין שום סתירה. להיפך: התנאי של הבחירה של האדם זה החוקיות של הטבע. כדי שהבחירה של האדם יכולה להתקיים ולהתפתח, צריך שהבית שלו, העולם שלו, יהיה עולם טבעי במובן של אנשי המדע, דהיינו: כל דבר בעולם יש לו חוק, ואין לו יוצא מן הכלל, אלא אם יש נס.
ולכן אני רוצה להתחיל בזה: מה זה ה'נס'? זה שבירה של חוקיות הטבע.
ולכן יש רק שתי אפשרויות: או אנחנו חושבים שמלכתחילה החוקיות של הטבע - היא מלכתחילה של ההיסטוריה של הטבע. דהיינו: זה התפיסה הרציונליסטית,[1] כי החוקיות של הטבע היא טרנסצנדנטלית על העובדות, על המצבים של המאורעות של ההיסטוריה, מלכתחילה. זה התפיסה הרציונליסטית. אין שום מקום למושג של נס. אם מלכתחילה יש חוקיות, אין שום סיבה שיהיה יוצא מן הכלל. פילוסוף, אפילו תאולוג, איש דתי מאמין - אבל לפי דרכי החשיבה הרציונליסטית - לא יכול לחשוב על הנס. וכש… למשל, זה בעיה אצל הרמב"ם. כשהרמב"ם אומר: "יש תחיית המתים, אבל זה נס" הוא רוצה לומר שאין אנחנו מסוגלים לתפוס, להבין, את המשמעות של היוצא מן הכלל הזה. אחרי המיתה הטבעית - שתהיה תחייה? זה לא שייך לחוקות הטבע. זה יוצא מן הכלל כלפי החוקתיות של הטבע. ולכן, מכיוון שהרמב"ם הוא איש מאמין, אז הוא מאמין שיש תחיית המתים, אבל מיד הוא אומר: "זה נס, זה למעלה מהשכל".[2] דהיינו: מי שחושב שהטבע הוא טבע מעצם מהותו, אין מקום למושג של נס.
יש אסכולה אחרת: זה הפרגמטיזם,[3] כפי שאומרים בלועזית. שמה שאנחנו אומרים 'חוקיות הטבע' זה רק התוצאה של ההרגל של השכל שלנו שרואה את הדברים ככה. מכיוון שהוא מתרגל לראות את הדברים בעולם ככה, אז הוא חושב שיש חוק שגורם את המצב של הדברים. אלא זה רק הרגל של התפיסה שלנו. החוקיות איננה בטבע, אלא בשכל. ולכן זה בדיעבד מהתופעות או מהמאורעות שיש בעולם שהשכל האנושי רואה - אבל זה בא מצידו - איזה מין חוקתיות. ולכן באותה תפיסה גם כן אין מקום לנס, מכיוון שסוף סוף זאת אומרת שהכול הוא נס, אין חוקיות. זה רק הרגל של התפיסה שלנו, של החושים שלנו.
זה האסכולה הרציונליסטית - שאיננה יכולה להסכים, אלא בבחינת אמונה, שיש יוצא מן הכלל שיהיה הנס. והאסכולה הפרגמטיסטית - שאין שום משמעות למושג של נס, מכיוון שאין חוקיות. אין חוקיות במציאות החיצונית, במציאות האמיתית של העולם. החוקיות זה רק אשליה של השכל שלנו שמתרגל לראות את הדברים ככה.
קהל: מי משתייך לאסכולה הפרגמטיסטית? מי הפילוסופים שעוסקים באסכולה השנייה?
מניטו: למשל ויליאם ג'יימס.[4] כל הבריטים, אנגלו-סקסים בדרך כלל. הלטינים הם יותר רציונליסטיים, ואנגלו-סקסים הם יותר פרימיטי… [צחוק מהקהל ומניטו].
אבל דעת התורה היא לא זה ולא זה: העולם התרגל להיות סוף סוף כמו שהוא. ובאיזה שלב מסוים, כשהיה מספיק מוכן להיות הבית של האדם, הכול נטבע בחותמו של הקב"ה וזה נקרא 'טבע'. וזה מסביר למה הדברים הם כמות שהם, ואין שום הכרח מלכתחילה שהדברים יהיו כמו שהם. אלא הכול התרגל מההתחלה להיות ככה. וכשהאדם מופיע באותו עולם - שהיה משתנה בכל רגע, זה עולם היצירה, זה עולם של ששת ימי המעשה - מיד כשהאדם מופיע הכול סגור, והבריאה נהפכה לטבע במצב שהייתה, באותו יום השישי.
ולכן באותה תפיסה יש מקום לנס בטבע, מכיוון שהטבע הוא התוצאה של הרגל, והרגל אפשר לשבור. וגם הנס זה שבירה של ההרגל. וגם שבירה של הרגל - של כל הרגל - זה נס. זה מובן מה שאני אומר? ולכן העולם התהווה ככה. הזוהר[5] מסביר את זה: כי האותיות זה מלשון 'אתא'. לשון 'אתא' בארמית זה מה שבא אחר כך. דהיינו: כל השמות היו בלי אותיות. האותיות באו אחר כך. זה מדיעבד של ההיסטוריה. אני רוצה להסביר איזה משנה ותתפסו, אפשר לתפוס את זה ביותר קל. המשנה אומרת:" דע מה למעלה ממך, ואי אתה בא לידי עברה": "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" זה המוסר של פרקי אבות. זה הפשט. אבל לפי הקבלה מסבירים את אותה משנה ככה: "דע! מה למעלה - ממך". דהיינו: הכול מתרחש, ובדיעבד של מה שקרה, אז החוק ששולט על העניין בא אחר כך. "דע! מה למעלה?" בא "ממך"[6]. זה באותה משמעות.
ולכן רציתי רק להגיע למקום של המושג 'נס' באותה תפיסה של התורה. רק באותה תפיסה יש מקום למושג 'נס' לפי השכל, לאו דווקא לפי האמונה כמו אצל הרציונליסטיים. ולאמיתו של דבר הבעיה האמיתית אצל אנשי הדת הרציונליסטיים זה: אם תופסים מספיק ההבדל בין נבואה ופילוסופיה. אפילו אצל הרמב"ם, זה קשה מאוד להחליט מה הוא רוצה לומר. האם הוא מאמין שדברי תורה זה נבואה? או אם הוא יודע שנבואה זה קיים - וזה משהו אחר מפילוסופיה דתית. מה זה הפילוסופיה הדתית? זה האדם שחושב על איזה מושג 'אלוקים'. נבואה - זה אלוקים שמדבר לאדם. אין שום יחס לשתי התפיסות האלו, זה או זה, או זה.
ההשפעה האוניברסלית של סיום הנבואה
ולכן נביא יכול להבין את השאלות של הפילוסופיה, אבל פילוסוף לא יכול להבין את התשובות של הנבואה. אלא אם כן הוא צריך להסכים על מה שהיה בבחינה היסטורית - זה למדנו בשיעור הראשון - שהייתה תקופה בהיסטוריה של העולם שהנבואה הייתה דבר מציאותי, יומיומי. אותה תקופה הסתיימה. זה אלפיים ושש מאות שנה שהנביא האחרון דיבר, זה מלאכי הנביא. זה סוף בית ראשון. ואחרוני הנביאים זה מה שנשאר מאותה תקופה של בית ראשון.
וזה מעניין להבין למה הנבואה הסתיימה. יש רק הסבר אחד, זה ההסבר של הכוזרי, של הריה"ל, של ר' יהודה הלוי.[7] הוא הסביר את זה ככה: כל עוד שאנחנו נמצאים בתקופה של המין האנושי עד האומה הישראלית - התקופה של יציאת מצרים - הנבואה הייתה עובדה שכיחה אצל כל אומות העולם. ומהזמן שישראל היה לעם, אז היה הבדל מהותי בין הנבואה השייכת לאומות העולם: זה נבואת יחיד, איש אחד, בשיעור קומה של אדם אמיתי שהיה מסוגל לתפוס דברי הנבואה - אני מדבר על אומות העולם - כל אחד לפי האופי הנפשי של התרבות שלו. אבל הנבואה אצל עם ישראל זה נבואה של כלל ישראל. כל הנביאים של ישראל אומרים אותו דבר. כל נביא יש לו הסגנון שלו, אבל כולם אומרים אותו דבר. זה הנבואה של כלל ישראל. אצל אומות העולם כל אומה ואומה יש לה נביאים משלה, ומה שאומר נביא זה, זה סותר מה שאומר נביא אחר, וכן הלאה. מכיוון שזה עובר דרך הייחודיות של כל אומה ואומה. מכיוון שהזהות הכלל אנושית של "אתם קרויים אדם"[8] נשארת רק אצל העברים, אצל האומה העברית, אז בישראל הנביא קולט את הנבואה מבחינת כלל-אנושות. ואצל אומות העולם זה חוויה אישית של כל נביא ונביא. אבל מכל מקום, אחרי יציאת מצרים, כשישראל קיבל את התורה דרך הנבואה, הנבואה הסתיימה אצל אומות העולם ומתחילה סוף סוף תקופת הפילוסופיה. ואצל ישראל הנבואה ממשיכה עד חורבן בית ראשון.[9]
ואם כן, עד אותה תקופה של חורבן בית ראשון, גם אצל אומות העולם היו יחידים שהיו מסוגלים להבין עוד את הנבואה שלהם-עצמם. כשהאומה הישראלית נהרסה בחורבן בית ראשון, והפיזור של שבטי ישראל התחיל בגלות בבל - הנבואה הסתיימה. ולכן אצל אומות העולם לא היו מסוגלים להבין את נבואתם-עצמם. ולכן זה מתחיל העידן של המיתולוגיה אצלם: הנביאים הקדמונים אמרו, אבל לא מבינים מה אמרו. יש מי שמאמין, יש מי שלא מאמין. יש איזה ניחוש שזו היתה חכמה עמוקה מאוד, אבל שכחו במה מדובר, מכיוון שלא הייתה שום אפשרות לזהות בעולם באותה תקופה במה מדובר. אצל עם ישראל זה מתחיל אחרי תקופה של עזרא ונחמיה. עד עזרא ונחמיה זה תקופת הנבואה, מעזרא ונחמיה זה תקופת החכמה. עד עזרא ונחמיה - זה התקופה העברית, מעזרא ונחמיה - זה התקופה היהודית. וההבדל זה סיום הנבואה. אז מכיוון שהיהודים המשיכו להבין את הנבואה של העברית לא הייתה פילוסופיה בישראל. הפילוסופיה התחילה באומות העולם. יש פילוסופים יהודים, אבל הם פילוסופים יהודים בבחינת יחיד שלא מבין את הנבואה של העם העברי, ולכן הוא בבחינת יחיד חי את אותה חוויה של אומות העולם - שלא ממשיך להבין במה מדובר. ולכן ההנחה שלו [היא] שלא הייתה התגלות אלוקית, מכיוון שסוף סוף מה שנשאר זה דברי הבל, המיתוס. זה מובן מה שאני אומר?
לכן הזכרתי את זה כדי להבין שיש שתי תפיסות: התפיסה של הנביא - התפיסה של מי שמבין דברי הנבואה, והתפיסה של הפילוסופיה. והן הפוכות. הפילוסוף הוא בן אדם ששואל את החכמה. הנביא הוא בן אדם דרך מי [שדרכו] החכמה מדברת. וזה שני עולמות שונים לגמרי.
אז אני חוזר לעניין שלנו. כל פרק מעשה בראשית זה הקדמה כדי לתאר את זהות העולם שלנו. זה בריאה - דהיינו יש בורא, אבל בורא שמסתתר דרך הטבע כדי שההיסטוריה של האדם יכולה להתחיל. המדרש מסביר את זה באופן פשוט מאוד: כשהמלך הוא נוכח, העבד אינו חופשי, הוא משועבד,[10] אין מקום לבחירה של העבד כשהמלך נמצא באופן ברור. ולאמיתו של דבר יש תכלית לאותה שבת של הבורא, והבריאה צריכה לחיות היסטוריה כדי לגלות מה הזכות שלה להתקיים. ולכן צריך בסיס לבחירה בין טוב לרע, וכדי שיהיה בסיס לבחירה צריך שהטבע יהיה טבע. טוב, פחות או יותר זה העיקר ממה שלמדנו בשיעור הקודם. הייתה עוד שאלה?
ויהי כן: הבחירה החופשית של הארץ
קהל: כן. אתה אמרת שהעולם התרגל להיות כך. למה שהוא לא נבנה או נברא - בכוונה תחילה - להיות כך?
מניטו: אה, זהו. תשמע אני רוצה להסביר את זה ככה. למשל, אולי ניקח דוגמאות שלמדנו כבר. אתם זוכרים מה שלמדנו, כל פעם שהתורה אומרת "ויהי כן". למה התגובה של העולם לאמירה של הבורא איננה - כפי שאתה אומר - תגובה לגזירה? מכיוון שיש אפשרות לבריאה לתת תשובה לאותה אמירה לפי כוחה. אם זה מצליח - זה אותו דבר, זה ממש אותו דבר. אבל אין גזירה של הבורא. יש רצון הבורא. הבורא רוצה להיות, רוצה לראות כך או כך. זה מה שאומר: "אני רוצה את זה, ויש לך יום שלם כדי להצליח". וזה הסיפור של מעשה בראשית. והתורה מספרת איך העולם הצליח לעשות רק דברים דומים למה שהבורא ביקש. זאת אומרת שעד בריאת האדם יש חלק של בחירה בעולם עצמו, ואותה בחירה נסגרה כשהאדם נברא, ורק האדם יש לו חלק של אותה בחירה. וכל אחד לפי המדרגה שלו. זה מובן?
אז אולי ניקח איזה דוגמה מאפיינת לפי המדרש. זה בפרק ראשון, תקראו את הפסוק יא. אז הפסוק אומר את זה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים" - זה כאילו הבורא אומר מה הוא רוצה לראות בעולם. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע". שהארץ תוציא ממנה, מעצמה, את הדשא. עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן" מהו ה"כן" הזה? פסוק יב מסביר: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ". בפסוק יא מה שרצה הבורא זה עץ פרי. מה שהארץ הוציאה ממנה זה עץ עושה פרי. יש הבדל. אז נקרא מה שאומר רש"י על זה, הוא מביא מדרש: "עֵץ פְּרִי: שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא - הארץ - לא עשתה כן אלא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי ולא הָעֵץ פְּרִי לפיכך כשנתקלקל אדם על עוונו שלו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה". דהיינו: עד שאדם הופיע בעולם, אותה הבחירה היתה בכל העולם כולו, באופן כללי. אנחנו נמצאים בששת ימי המעשה, לפני היום השביעי שהוא השבת של הבורא, שהוא יום של הטבע. והכל משתנה בין רגע באותם ששת ימי המעשה. ולכן מכיוון שהארץ… יש שתי גרסאות: או לא יכלה, או לא רצתה לעשות מה שרצה הבורא, דהיינו - עץ פרי, היא הוציאה ממנה רק עץ עושה פרי. וההבדל הזה זה חטא, כי חטא זה מלשון להחטיא את המטרה, זה חטא. וכשאדם הופיע בעולם אז כל העולם כולו נהפך לטבע, רק האדם הוא בעל הבחירה, ולכן החטא של הארץ נפקד בחטא של האדם. זה מובן?
[הערה מהקהל] רק דקה, אני רק אוסיף משפט: ולכן מה שאנחנו לומדים פה מהפשט של המקרא בעברית, מורה תמונה שונה לגמרי מהיחס בין הבורא לבין העולם. זה לא Diktát, זה לא גזירה שהדברים יהיו ככה ואין מקום לבחירה, אלא רצון של הבורא. והמקובלים מסבירים שהרצון הזה בונה 'צנורות'. כי צ.נ.ו.ר זה אותיות ר.צ.ו.ן,[11] ודרך אותם הצינורות בא השפע שעוזר לכלי של העולם לעשות כרצון הבורא. אבל יש בחירה למטה. דע! מה למעלה - ממך[12]. מה היתה השאלה?
קהל: יש איזה התייחסות לארץ כבעלת מהות.
מניטו: מכל מקום - כגוף חי. כגוף חי.
קהל: עם רצון.
מניטו: ויש הרבה מצוות בתורה שמסבירות את זה. למשל: בל תשחית. מכיוון שהבריאה עצמה זה גוף חי. שוב - עד שנברא ה[אדם] כל העולם כולו היה במצב של בחירה. והאדם הוא המייצג את העולם כולו, וכל הבחירה היא נמצאת עכשיו - בגלוי - באדם. וגם באדם - כל אחד, כפי שאני אמרתי, לפי המדרגה שלו. לא כולם שווים בכוח הבחירה. אלא ברצון - כן. הרצון הוא בעל בחירה באופן מוחלט, הרצון. אבל לא האדמה, לא הנפש. יש הכלי של הרצון שהוא הגוף, שנותן פחות או יותר לאותו רצון את הכלי.
מציאות הרע ושבירת הכלים
קהל: סליחה? איפה נמצא את הבעיה של הרע? [למעלה]. זה בא מה...
מניטו: לא, זה בא מההבדל בין[13] מחשבת הבורא: 'יהי' זה העולם השלם, זה מחשבת הבורא, מחשבת הבריאה, זה העולם הבא, זה בשלמות, והעשייה של אותה בריאה - יש הבדל. בעולם המציאותי, בעולם של העשייה יש הבדל. ולכן באותו הבדל זה המקום של ה… המדרש אומר: "אין רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה נא ג). כשזה מגיע למטה, לפי כוח הכלי שמקבל, אז אנחנו מוצאים את זה: טוב או רע. ולכן, לפי אותה שאלה: הרע שיש בעולם יש שתי רמות, יש שתי מדרגות. יש רע בעולם שלא בא מחטא האדם, שבא מתפקוד העולם עצמו, כעולם. בלשון המקובלים זה התוצאה של 'שבירת הכלים'.[14] וזה קצת יותר עמוק מזה: השורש של הרע שבא מהחלל עצמו, מהעובדה שיש בריאה שהיא שונה מהבורא. כדי שהבריאה תתקיים היא צריכה להיות שונה מהבורא. אם יש שוויון ביניהם - אין בריאה, הכול נבלע בבורא. ולכן התנאי לקיום העולם - שיהיה שונה משלמות הבורא. זה כבר ההתחלה של הרע. ולכן יש פסוק בנביא, בישעיהו: שהקב"ה "יוצר אור ובורא רע" (ישעיהו מה ז). בריאה זה רע. מה זאת אומרת? בריאה זה כבר משהו אחר מהבורא, זה כבר פחות, זה כבר רע[15]. ולכן זה לא בא מהבורא, זה בא מהבריאה. יש צורה של הביטוי בגמרא: זה "מברייתו של עולם".[16] לא אומרים "מבריאת העולם", אלא "מברייתו של עולם". זה בא מצד העולם. זה מובן ההבדל?
קהל: זה [בתנאי] שיש בריאה. אם לא היה בריאה.
מניטו: זהו. ולכן צריך להבין שיש שתי אפשרויות:
או להבין שזה תוצאה ממשהו שקרה, שהכריח את הקב"ה לברוא את העולם. וזה המנטליות של הדתות הפגאניות: שהבורא היה מוכרח לברוא את העולם, מכיוון שזה תוצאה מאיזה תקלה שהייתה למעלה, כן? למשל אנחנו מוצאים דבר דומה בנצרות, לא בדיוק כמו שבדתות הפגאניות, אבל משהו דומה.
ונשגב ה' לבדו ביום ההוא
או שהמטרה של הבורא הייתה כולה חסד. להשפיע, לתת. לברוא זה לתת הוויה לזולת. אבל כדי שזה יהיה אמיתי צריך הזכות של הבריאה. ולכן ההסבר של המקובלים הוא הכי פשוט: מלמעלה למטה זה מחסד לדין. אז הבריאה, הממד של הבריאה, ההתפשטות של העולמות זה מחסד גמור לדין גמור. ואחר כך מתחיל התיקון: מדין לחסד. רק כשנגיע לגמר התיקון אז מתגלה מטרת הבריאה. כל השלבים מדין לחסד – ואחר כך אני אסביר פסוק על זה – זה השלבים של הקניית הזכות להיות נברא, למפרע. יש פסוק שאומר: "ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב יא). מה זאת אומרת "ה' לבדו ביום ההוא"? לפי הפשט לא יהיו אלילים, רק ה' לבדו, כל העולם כולו יכיר באחדות הבורא. אבל לפי הקבלה זה יותר מדויק: כי אנחנו רואים שהשם שמופיע במעשה בראשית, בפרק של הבריאה, זה השם "אלוקים". "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". ואחר כך, כשמתחילה ההיסטוריה של האדם זה "יקוק אלוקים": "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יקוק אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". השם אלוקים[17] שייך לעולם הזה, אלוקים זה מידת הדין. העולם הזה הוא תחת שלטון הדין, הטבע, החוקיות. אבל המטרה של הבורא זה לא העולם הזה, זה העולם הבא. והוא מתגלה בעולם הבא בשם יקוק, ה'. ולכן יש שלושה שלבים: המצב של השם 'אלוקים' זה על מעשה בראשית. אחר כך 'יקוק אלוקים' זה כל התקופה של העולם הזה, תיקון הבריאה. כשמגיעים לגמר התיקון זה 'יקוק' [ה'] לבדו. השם אלוקים מסתלק. זה מובן? רק יקוק, לא יקוק אלוקים.
רק דקה, אני רוצה להיות בטוח שזה מובן. הקב"ה, כלומר האינסוף, ברא את העולם – העולם הזה – בבחינת אלוקים. הוא התגלה בבחינת יקוק אלוקים, כדי להשפיע מידת הרחמים, כדי להגיע לתיקון העולם שהוא נברא בדין. ובגמר התיקון אז השם אלוקים נעלם ונשאר יקוק לבדו ביום ההוא. כן? מה השאלה?
קהל: אז למה אלוקים בריבוי? אלוקים זה מילת רבים.
מניטו: נכון, מכיוון ש... טוב, זאת שאלה – הייתי אומר "פשוטה" [צחוק] – זאת שאלה רגילה. מכיוון שהוא מכלול כל הכוחות. המילה 'אל', 'אלוק', ו'אלוקים' בלשון רבים זה כוח. אז מכלול כל הכוחות. והפסוק אומר: בראשית "בראשית ברא אלוקים", "ברא" – לשון יחיד.
אבל יש דבר מעניין במדרש. המדרש מסביר את זה ככה: שאלו חכמי יוון לחכמי ישראל כמה אלקות היו לברוא את העולם [18][מקור – לא מצאתי, למרות שזה מפורסם לדעתי]
ומכיוון שגם אתם אומרים אלוקים בלשון רבים. אז התשובה של חכמי ישראל הייתה, לפי הפסוק: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם" (בראשית ה א) על פני האדמה. ואתם רואים שכתוב "ברא" בלשון יחיד. אז המפרשים שאלו: למה לא השיבו לפי הפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"? והתשובה היא חשובה מאוד: כי כל מה שנברא בעולם אפשר לייחס את כל בריאה ובריאה לבורא אחד. חוץ מהאדם. יש באדם דואליות בלי סוף. לכן כתוב, תיקחו פסוק ז' של פרק ב' - לכן כתוב ביצירתם: "וַיִּיצֶר אֶת הָאָדָם" עם שני יו"דים. אתם רואים "וייצר"? יש שני יו"דים. וכשמדובר על שאר בעלי חיים, זה פסוק יט: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" זה "ויצר" ביו"ד אחד. אתם רואים? יש פה איזה רמז שהגמרא מסבירה: יש שתי יצירות באדם, אין דבר כזה אצל הבעלי חיים.[19]
אז ההסבר הוא ככה: יש שתי פרצופים באדם. למשל יש איש ואישה, אח ואח. יש הבדל בין כל אחד ואחד. וכל אדם הוא רק חלק מהאישיות שלו. ולכן אפשר להסביר כל בריאה לשורש אחד, אל אחד שברא אותה, אבל האדם - אי אפשר. כי יש סתירה באדם עצמו בין שתי כוחות תמיד, בעיקר יצר טוב ויצר רע. לפי השכל הטבעי אי אפשר להבין: כי מי שברא את היצר הטוב, ברא את היצר הרע, וזה החידוש של התורה. אף על פי שיש הבדל עצום בין יצר טוב ויצר רע – "וייצר" בשני יו"דים זה שני יצרים, דהיינו: יש תכלית לזה. ולכן בבחינת השכל הטבעי השאלה היא על האדם, לא על שאר הבריות בעולם. ולכן חכמי ישראל השיבו דווקא באותו פסוק שמדבר על האדם: "ביום ברוא אלוקים אדם על אדמה".
השפעתה של התפיסה המונותאיסטית על עולם המוסר
וזה ההבדל בין התפיסה היוונית והתפיסה העברית. התפיסה העברית היא מונותאיסטית, מוניסטית לגבי האדם: אף על פי שיש יצר טוב ויצר רע האדם הוא אחד. התפיסה היוונית היא דואליסטית. והרמב"ם הסביר בשמונה פרקים משהו עמוק על זה. כי רק את האיחוד של הנפש של האדם נותן בסיס לאחריות המוסרית.[20] אם יש שתי רשויות שבראו את האדם האדם יכול לטעון: זה לא החלק שלי. תפסתם את זה?
קהל: יש כאלה שעושים את זה.
מניטו: יש כאלה שעושים את זה. למשל, אני רוצה להסביר לכם דוגמה אחת בפילוסופיה: בעברית אין מושג כזה 'המצפון'. זה עברית מודרנית, כן? המצפון – כדי לומר את החלק של הנפש שרגיש למוסר, המצפון. זה מילה יוונית, ואחר כך זה התפשט במילה לטינית: Conscientia. ואין מושג כזה בעברית. אלא כשחכמי הדקדוק רצו לתרגם את המילה היוונית - שיש 'אני' ויש 'המצפון שלי', וזה שני דברים שונים – אז הם חיפשו איזה מילה בעברית. ומכיוון שבאותה תקופה היו מגדירים את כוחות הנפש כדבר צפון, אז עשו את המילה 'מצפון' כדי לומר את החלק של הנפש שהוא הנפש המוסרית שלי. אבל בעברית אין הבדל בין 'אני' ו'נפשי'. אין בסיס בלשון הקודש, נאמר בלשון העברית, למושג כזה: "המצפון אומר לי משהו, אבל אני אחר". תפסתם את ההבדל?
קהל: סליחה, אני לא כל כך הבנתי. אתה אמרת שאפשר להסביר כל הבריאה לפני האדם על ידי אלוקים אחד, אבל הבריאה עצמה של האדם, בגלל הדואליות, היא שונה. אבל האם זה אומר שזה גם שאלוקים היה שלם באותו רגע או שקודם, זאת אומרת...
מניטו: לא לא. בדו-שיח הזה בין חכמי יוון לחכמי ישראל הם דיברו על השאלה העיקרית כפי שאתה מסביר. נניח כל שאר העולם אפשר להגיע לאיזה אלמנט בסיסי שהוא יחיד. העץ, הבעל חי, כל דבר שבעולם. אבל כשמגלים את הזהות של האדם יש שתי רשויות. ולן השאלה "כמה אלוקים יש", יש לה בסיס רק לגבי האדם. והתורה מסבירה – וזה החידוש של התורה לגבי כל שאר הדתות – שאל אחד ברא גם החלק הטוב, וגם החלק הרע של האדם. ולכן יש...
[הפסקה בהקלטה]
מניטו: צריך להבין את זה, זה תופעה חשובה מאוד במשך ההיסטוריה. רק עם ישראל קיבל את התורה כחוק הגורל של האדם. בכל שאר התפיסות בעולם יש גורל דתי, רוחני, פילוסופי, תרבותי, אבל שהוא לא קשור למוסר. זה רק אצל עם ישראל שיש קבלת התורה. מכיוון ש... וזה נלמד מושג אחרי מושג דרך הלשון העברית. אם אני זוכר בשיעור הקודם למדנו את המושג של התשובה, שאין מושג כזה מחוץ ללשון הקודש, מחוץ ללשון העברית.
עבודת ה' בשני היצרים: הטוב והרע
ולכן, אולי אני אתן דוגמה אחת. יש פסוק שאומר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ (דברים ו ה). רש"י מפרש: "בשני יצריך". אז לפי הפשט, החידוש זה: צריך לעבוד את ה' לא רק דרך היצר הרע, אלא גם דרך... לא לא, סליחה [צחוק ממניטו והקהל]. דרך היצר הטוב, אלא גם דרך היצר הרע. אבל זה לא החידוש של רש"י, דווקא החידוש של רש"י זה ההיפך: כי לכפות על היצר הרע עבודה של ה' – זה הזכות של הבריאה כבריאה, פה יש איזה עבודה. מה זה 'עבודה'? הטבע שלי נוטה לצד אחד, אבל אני כופה אותו לצד אחר. זה העבודה. אבל החידוש זה לעבוד דרך יצר הטוב. כי יצר הטוב זה הטבע שלי, ולכן זה לא עבודה. ולכן זה יותר קשה לעבוד דרך יצר הטוב, מלעבוד דרך יצר הרע. זה מובן מה שאני אומר? זה החידוש של רש"י. אנחנו אומרים בתפילה של ערב שבת: "לעבדך באמת". "לעבדך" דרך יצר הרע זה פשוט. אבל "לעבדך באמת", שזה יהיה עבודה באמת.
אני רגיל לתת הדוגמה ההיא ככה: אתם יודעים שיש לנו איזה מין מנהג בערב שבת, או לפי הקהילות בשבת בסעודה שלישית, לאכול דג. אבל לאיזה טעם? לטעם של המצווה או לטעם של הדג? מהו הטעם? כשהטעם של הדג הוא לא טעם טוב, יש מקום לעבודה פשוטה - אני אוכל מכיוון שזה עבודה. אבל כשהאדם הוא טוב - וצריך שיהיה טוב, כפי שאני אמרתי, כי מה קורה פה... [צחוק ממניטו והקהל] ולכן זה קשה מאוד לעבוד ה' דרך יצר הטוב [צחוק]. זה החידוש של רש"י. למשל ביום כיפורים כפי שאתם יודעים יש שתי פסוקים: צריך להתענות בתשיעי לחודש ובעשירי לחודש. אז בעשירי לחודש זה דרך צום, בתשיעי לחודש זה דרך אכילה. וזה יותר קשה להתענות האכילה מלהתענות דרך הצום. זה דומה...[21]
עבודת ה' בשמחה וביראה
קהל: סליחה, זה בגלל זה אז שהרבה אנשים מאוד דתיים שחושבים שצריך להיות להם רע כדי שהם יחשבו שהם טובים?
מניטו: אבל זה הטעות. לא לא, זה הטעות. וזה התגובה של החסידים נגד המתנגדים. לחשוב כי העצבות היא הרגש הדתי זה טעות. טוב, זה סיפור שלם מה בין החסידים והמתנגדים, אבל בכל זאת אנחנו רואים את זה: שהעולם היהודי מחולק בין שתי הגישות האלו.[22] רק בקצרה ואחר כך: יש שני פסוקים בתהלים: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהלים ק ב) ויש פסוק אחר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה (תהלים ב יא). אז למי שהטבע שלו נוטה לשמחה, התורה אומרת: "עבדו ביראה", תוסיפו את היראה לשמחה. ומי שהטבע שלו נוטה ליראה, התורה אומרת: "עבדו ב[שמחה]". אבל דעת תורה שהעבודה היא בשמחה לפי הטבע, וצריך להוסיף יראה. כי שמחה ורק שמחה מביאה להיות פורק עול. יש אהבה ויש יראה, צריך שניהם. אז הפסוק השייך לחסידים זה "עבדו את ה' בשמחה" מכיוון שהטבע שלהם הוא טבע של יראים. ולכן הבעש"ט ביקש השמחה בשבילם. המתנגדים זה ההיפך: מכיוון שהטבע שלהם זה הדיסקוטק [צחוק מהקהל] אז לומר להם: "עבדו את ה' ביראה", ולכן הם ביראה [צחוק]. אתם מבינים את ההבדל. לא לא, זה הפשט של הדברים. אז הנה הדוגמה שרציתי לתת פה.
תקציר תורת התולדות, והצבתה כפתרון לבעיות בחברה הישראלית, והמעבר מהזהות היהודית לזהות העברית
אז אני מציע לכם לדלג [על] כל מה שקרה בין אדם הראשון עד אברהם אבינו, זה סיפור שלם, צריך שנים כדי ללמוד את זה, משלב לשלב איך צריך לפתור את הבעיה המוסרית: כשיש שני אחים איך יכולים לחיות יחד. ואנחנו רואים שמההתחלה אין פתרון, יש כישלון מתמיד עד המבול. מהמבול - זה מתחיל החזרה, וסוף סוף אנחנו מגיעים לאיזה שלב של ההיסטוריה של המין האנושי לפי התורה, שאני רוצה להתחיל בו, אולי כהקדמה קצרה לזהותו של אברהם העברי, מה זה 'העבריות' בסיפור של התורה.
ולפי דעתי זה הנושא הכי חשוב בימינו אנו, כי זוהי הבעיה של החברה הישראלית. היינו כיהודים בגלות דרך אלפיים שנה, ובתקופה שלנו אנחנו חוזרים לעבריות של עם ישראל, וזה מביא את כל הבעיות שאנחנו חיים בחברה היהודית בדרך כלל, והישראלית בעיקר. התורה סיפרה לנו כבר את אותו סיפור. אני רוצה להדגים את זה ככה, באופן פשוט: אברהם אבינו נולד בגלות, בגלות בבל. לפי ההיסטוריונים – וזה טעות גמורה – מדובר באיש בבלי, שפתאום, באיזה יום, מוצא את עצמו עברי. אברהם נקרא "אברם העברי" במקרא[23]. מה העברים עשו בְּבָבל? אנחנו יודעים שארץ כנען באותה התקופה של האבות נקראת "ארץ העברים". לכן השאלה היא מה העברים עשו בציוויליזציה של אותה תקופה, בתרבות של אותה תקופה, שהייתה תרבות בבל, אור כשדים. תקראו את פרק מ, ואני רוצה להסביר למה אותו פרק, פסוק טו. זה עניין של חיי יוסף. כשיוסף היה בבית כלא במצרים, וכשהוא מסביר את החלומות של שרי פרעה, הוא אומר להם באופן פשוט מאוד: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, והשרים של פרעה תופסים במה מדובר.[24] כמה עברים היו באותה תקופה בארץ כנען? יעקב ובניו. ושרי פרעה יודעים שזה נקרא "ארץ העברים", ופרעה יודע מה זה "עברי" ומה זה "ארץ העברים". ולכן השאלה שלנו היא למה העברים לא היו בארץ העברים אלא היו בבבל? זה מובן? כדי לחסוך זמן אני רוצה לשאול אותה שאלה, במשך כל ההיסטוריה שלנו, זה אותה שאלה: מה עשו העברים במצרים? מה עשו באירופה היהודים? ומה עושים בברוקלין? זה אותה שאלה.
קהל: מסחר.
מניטו: כן כן, לא רק זה. לא רק מסחר של... אני רוצה לספר לכם מדרש על תרח אבי אברהם.
קהל: תרח היה עברי?
מניטו: ברור! אברהם היה עברי. תקראו את פרק י, השושלת של שם. אני אקרא איתכם, מפסוק כ'. לא, אולי משהו יותר ברור. תקראו את פרק יא, נקרא מפסוק י – יא: "אלה תולדות שם", אז אני אקרא רק את השמות מדור לדור: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד. וְאַרְפַּכְשַׁד ילד את שֶׁלַח. וְשֶׁלַח ילד את עֵבֶר. תזכרו את עבר. ועֵבֶר ילד את פֶּלֶג. ופֶּלֶג ילד את רְעוּ. ורְעוּ ילד את שְׂרוּג. ושְׂרוּג ילד את נָחוֹר. ונָחוֹר ילד את תֶּרַח. שילד הָרָן אַבְרָם וְנָחוֹר. ולכן אנחנו רואים איזה שושלת שבאה משֵׁם דרך עֵבֶר, וזה האומה העברית. עבר יסד את האומה העברית. ולכן אברם בנו של תרח, בנו של עבר, הוא אברם העברי. זה הפשט של "אברם העברי". והמדרש מסביר איך אברם, כשהיה צעיר, חזר לאמונה של העברים, לאמונה באל אחד. תרח היה בונה פסלים, ואברהם הרס את כל הפסלים, והסביר לתרח כי איזה מאמין של עובדי עבודה זרה בא להביא מנחה לאיזה פסל, רבו ביניהם, והפסל הכי חזק הרס את השאר, ותרח אמר לו: לי אתה לא יכול להסביר את זה [צחוק המקהל]. אז אברהם אמר לתרח: השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך.[25] ואברהם גייר את תרח למונותאיזם העברי, שעד תרח זה שקע, שכחו את זה.
מה המשמעות של המדרש? תרח היה כהן גדול של אותה תרבות. הוא היה בונה להם את הסמלים של האמונות שלהם. וזה התפקיד של עם ישראל בכל התרבויות. זה מה שעשה יוסף במצרים, זה מה שעושים את היהודים בתרבות המערבית – הם בונים את האידאל של הגויים. זה מובן? זה מה שעושה כל יהודי ויהודי, כל אחד לפי הכוח שלו, בתרבות החיצונית, מתקופה לתקופה, מתקופה תרבותית לתקופה תרבותית. המדרש מסביר שבאותה תקופה היה רודן בבבל – זה נמרוד – ושזה פלא מה שאומר המדרש. שנמרוד היה משליך את כל העברים ב"אור כשדים", דהיינו בתאי הגזים[26] של אותה תרבות.[27] והמשפחה של אברהם היתה מניצולי השואה של נמרוד. כל שאר העברים נאבדו. ולכן אברם יוצא מאור כשדים בתקופה של סיום של גלות שהגיעה לאיזה שואה. רציתי לתאר את ה... - זה הפשט של הסיפור – כדי שנבין כי אנחנו חיים מצב דומה מאוד, אנחנו אותו דור של אברהם אבינו שיצא מאור כשדים. [28]
אז הגמרא מסבירה[29] שהיו שתי תקופות בחיי אברהם. בתקופה הראשונה, כשהיה חי בבבל שמו היה אברם. ואחר כך כשחזר לארץ העברים הוא קיבל את השם אברהם. מהו ההבדל בין שם אברם ושם אברהם? אז קודם כל הגמרא אומרת את זה באופן פשוט מאוד: בתחילה היה אב לארם, אב-רם, אב-ארם, ובסוף נעשה אב לכל העולם כולו, שנאמר: "כי אב המון גויים נתתיך". מה ההבדל? העברי בגלות בבבל היה ארמי, משהו מיוחד מאוד. הקשר בין העבריות והזהות הכדאית, הזהות הבבלית. [מ]זה נוצר הטיפוס הארמי. זה מובן?
כדי להבין את זה, אני משוכנע שיש הקבלה פשוטה וברורה בין ארמי ועברי, ובין יהודי וישראלי. מהו היהודי? זה העברי של גלות רומי. בגלות של רומי עברי נהפך ליהודי. ויש הסבר היסטורי מדויק: דרך מלכות יהודה, מלכות יהודה שארית של העברים דאז. אבל אותה זהות של היהודאי, העברי, נהפכה ליהודי גלותי, דהיינו: חצי עברי וחצי גוי, כמו ארמי – חצי עברי חצי בבלי. זה אולי פחות או יותר מחצי, אבל זה דומה [צחוק].
קהל: הארמית זה היידיש?
מניטו: למשל, כן. או הלדינו, או היהודית ערבית. אבל מכיוון שהארמי הוא יותר קרוב משורש העבריות הוא קצת יותר קרוב לקדושה של העברי. יותר מהיהודית ערבית, לא אמרתי יידיש [צחוק].
קהל: אז אפשר יהיה לומר פעם יהודי [...]
מניטו: ברור. מה שקורה עכשיו, שהיהודים חוזרים מהגלות לארץ ישראל, ומה זה 'ישראלי'? זה יהודי שנהפך לעברי. זה מובן? כשירדנו לגלות היינו עברים כשנהפכו ליהודים. עכשיו אנחנו חוזרים...
אני לא מדבר על הרוחניות של היהדות. כי הרוחניות של היהדות זה העבריות מתורגמת לשפה אחרת. התוכן של היהדות זה העבריות. אבל כשזה מתורגם זה לוקח צורה סוציולוגית וסוציו-היסטורית שונה. ומה שאני מתכוון להסביר בשיעורים האלו, זה איך התורה מסבירה לנו את כל הבעיות של זהות בחברה הישראלית, מכיוון שאנחנו חיים תקופה דומה מאוד שמשפחת אברהם חיה כשיצאה מאור כשדים. אני מתאר את זה רק בקצרה:
מהזהות הארמית ההיא יצאו כמה זרמים שניתקו את עצמם מהזרם המרכזי העברי. אז בני תרח – לפי הסיפור – בני תרח היו הרן שנשלח באור כשדים באש, שנשרף באור כשדים.[30] בנו לוט יצא עם אברהם, לוט בנו של הרן. נחור יצא מאור כשדים אבל נשאר בארם, בארם נהריים.[31] התמונה היא פשוטה מאוד: יש חלק מהעם העברי שנאבד בבבל. חלק שיצא מבבל, אבל נשאר בגלות. וחלק שחזר עם אברהם עד ארץ ישראל. וזה אותה תמונה שאנחנו רואים היום. זה מובן אותה ההקבלה?
מלוט שהיה מאוד קרוב לאברהם – אותה זהות הארמית של משפחת תרח – מלוט יצאו סוף סוף שני עמים: עמון ומואב, שהיו בתחרות במשך כל התקופה של התנ"ך נגד ישראל. מנחור יצא השושלת של בתואל-לבן הארמי שיסד עם ארמי שהיה האויב הכי קשה לישראל במשך כל התקופה של ה... כל הסיפורים של מלחמות עם ארם – זה נורא ואיום, ומי זה ארם? זה אחיו של אברהם. זה אותה זהות.
קהל א': אז זה מה שיקרה עם היהודים שנשארים בגולה?
קהל ב': זה יגיע.
מניטו: אני לא רציתי עוד לזהות, אבל התמונה היא ברורה מאוד: יש חלק מהעם בגלות שנאבד, חלק שחוזר - ויש לו מאמץ כדי לחזור לעבריות שלו, וזה לא סתם, נראה את כל הבעיות לפי הסיפור - וחלק שנשאר באותה הזהות הגלותית ושהוא מתחרה עם החלק המרכזי שרוצה לחזור לעבריות. אז ברור שזה עדין מאוד כדי לזהות את זה. יש כמה זרמים ביהודים הגלותיים, אפילו בארץ. אבל לפי דעתי זה הזרם החרדי שמדגים את אותו עניין. כשאנחנו מבינים את השנאה של החרדים נגד מדינת ישראל כמדינת ישראל – זה אותה תמונה של השנאה של לבן נגד יעקב. כשההגדה של פסח אומרת: "ולבן ביקש לעקור את הכל", זה ממש מה שקורה, בצורה אחרת לגמרי, לכאורה, אבל בִּפְנים - במה מדובר? מדובר בהתנגדות מוחלטת למצב העברי שמסמלת מדינת ישראל כמדינת ישראל. הם רוצים להישאר יהודים גלותיים אפילו בארץ ישראל. כל שכן אלו שנשארים בחוץ לארץ. זה רק זרם אחד.
לאמיתו של דבר התמונה היא כוללת יותר מזה. יש בכל דור ודור, של בירור הזהות מאברהם עד יעקב – שסוף סוף קיבל את השם 'ישראל', יש כמה מתחרים לדמות המרכזית. אני רק מסכם בקצרה:
בדור של אברהם יש מתחרה אחד שרוצה להשמיד: זה נמרוד. ומתחרה אחר, שהוא לוט, שהוא רוצה להתחרות – לא להשמיד את עם ישראל שמתחיל עם אברהם – אלא יש איזה תחרות משיחית: זה מואב ועמון שיוצא מלוט. אז בדורו של אברהם זה נמרוד מצד אחד, לוט מצד שני.
בדורו של יצחק אנחנו רואים את המלך של פלשתים, אבימלך, שרוצה לנתק את יצחק מארץ ישראל. הוא אומר, באופן פשוט הוא אומר – יש אבימלך שאמר לאברהם, ועוד אבימלך שאומר ליצחק – הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ" זה מה שאומר אבימלך לאבות. והמתחרה זה ישמעאל. ולכן זה ברור כי כבר מתחילה איזה תחרות מצד אברהם – שזה ישמעאל שיסד סוף סוף את האסלאם. ואי אפשר לא לראות כי התחרות בין ישמעאל ויצחק – בבחינת 'ישראל' – זה הירושה של אברהם, דהיינו הארץ.
אחר כך מיצחק יצאו עשו ויעקב: יעקב קיבל את השם 'ישראל', ועשו מתחרה עם יעקב על שם 'ישראל'. מי הוא הישראל האמיתי. מי זוכה, למי יש זכות בבכורה ובברכה. ובהיסטוריה זה ברור שזה הנצרות, שהתיימרה להיקרא ישראל ולהיות הישראל האמיתי.
ולכן אנחנו רואים: מצד אחד יש איזה שורה של מתנגדים שרוצים להשמיד את ישראל: זה נמרוד, אבימלך, לבן. ומצד שני יש מתחרים שרוצים להחליף: זה לוט, ישמעאל, עשו. יש פה שישה פרצופים אם אפשר לומר. ויש תקופות מיוחדות שאויב שביעי מופיע, שכולל גם את הטענה של המשמידים וגם את הטענה של [אלו שמתחרים ורוצים להחליף את ישראל]: זה עמלק. עמלק שהוא רוצה גם להשמיד וגם להחליף את ישראל. באיזה תקופות? זה תקופות של סוף גלויות. בסוף גלות מצרים – וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שמות יז ח). בסוף גלות בבל אחר כך, סוף גלות פרס, כל הספר של אסתר זה רק סיפור של התחרות בין עמלק והיהודים. ובימינו אנו, זה ברור שקם איזה פרצוף של עמלק שרצה להשמיד ולהחליף. ויש לו, יש כמה שלבים: גרמנים, רוסים, פלסטינאים, וכן הלאה. אנחנו מוצאים אותה מטרה: גם להשמיד וגם להחליף.
קהל: על מה אתה מסתמך בנושא של אבימלך שהוא רצה להשמיד?
מניטו: הוא רצה לנתק את עם ישראל מארצו. כל עניין של הבארות.[32]
קהל: אז מה זה? זה כמו השמדה?
מניטו: זה השמדה. ובכל הממדים האלו, נלמד, יש לנו איזה חג מיוחד בלוח הזמנים שמציין את זה.
אולי עוד תיאור: יצאנו מבבל עם אברהם. אבל לאמיתו של דבר, אותה יציאה מבבל, נעשתה ביציאת מצרים, כי תרבות מצרים היא בבחינת בת של תרבות בבל. זה מתחיל ביציאת משפחת אברהם מבבל, אבל זה מסתיים ביציאת מצרים דרך משה. טוב, זה התקופה הראשונה, יצאנו מהתרבות הראשונה – בבל-מצרים עם יציאת מצרים. זה הגדה של פסח, פסח והגדה של פסח. אחר כך יצאנו מגלות שני – של בבל-פרס - עם עזרא ונחמיה. זה פורים, זה אותה תקופה של אסתר ואחשוורוש. ויצאנו משלטון יוון עם החשמונאים – זה המלכות השלישית. ואנחנו עכשיו יוצאים מרומי עם הציונות, וזה גמר כל ההיסטוריה של ארבע הגלויות. ורק בסוף העם היהודי מקבל את שם 'ישראל', שזה מעורר את כל התחרויות שראינו סביב למשפחת אברהם אבינו.
לכן אני אומר: כדי להבין את המצב הסוציולוגי בכל ההיבטים של העם היהודי בתקופה ההיא, הזו, ובפרט החברה הישראלית, צריך להבין קצת בעמקות את ההיסטוריה של משפחת אברהם אבינו. יש איזה מין דגם שאנחנו חיים בבחינת חברה – מה שהאבות חיו בבחינת יחידים.
אז אולי נלמד קודם כל נושא אחד, על אותה זהות של העבריות. אז תקראו את פרק י בפסוק כה. נתחיל באברהם אבינו. השאלה שלי היא רחבה מאוד: מה מאפיין אותה זהות העברית שהעולם כולו ראה אותה כמרכז העולם? מצד אחד של העולם זה הנצרות. זה עולם... יותר מגדול. נצרות זה אלפיים שנה, זה תרבות אדירה, ורואים את עצמם כשייכים לאבות של העם העברי, למלכים של העם העברי, לנביאים של העם העברי, לארץ של העם העברי, זה הנצרות. מצד שני האסלאם – בצורה אחרת – זה אותו הדבר, רואים את עצמם כשייכים לאותה הזהות העברית. מצד מזרחי – זה בבחינת האסלאם, מצד מערבי – זה בבחינת הנצרות, אבל זה עולם שלם! ואנחנו היהודים, זה - "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז ז) – זה קומץ קטן של עם קטן מאוד, שהוא לא מסוגל לתפוס למה כל העולם כולו רואה את עצמו מסביב לירושלים. טוב, אני חושב שהפתרון – זה צריך להבין מה היא אותה הזהות העברית. זה מתחיל עם אברהם אבינו. אז הנה פסוק כה: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. אז נקרא את רש"י על אותו פסוק: "כי בימיו נפלגה הארץ" – זה עניין של בבל, כן? נחזור על זה אחר כך. אבל נמשיך הלאה: "נפלגה: נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם. למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד".
מה אומר לנו רש"י? אחרי עבר זה הייתה התקופה שאנחנו קוראים לזה 'דור הפלגה', של התפלגות אומות העולם. עד כאן – האדם היה אחד, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (בראשית יא א), האוניברסליות הייתה אמיתית. אחרי העניין של מגדל בבל זה התפלג, ואנחנו מוצאים 'אומות העולם'. וכל אומה ואומה זה צורה מיוחדת להיות אדם. אבל עבר היה הדור האחרון של האדם הכולל, של האדם השלם, שהוא 'כל האדם'.
אם כן, מאותה תקופה - מפלג והלאה – יש שבעים אומות העולם, כל אומות העולם. ומחוץ לאומות העולם – שכל אומה ואומה זה צורה אחרת להיות אדם - יש אדם מיוחד שנשאר בו את הזהות של אדם הראשון, דרך שושלת של שם, זה הזהות של עבר, שהוא האדם האמיתי והכולל. ולכן בכל תקופה תרבותית, כשאנושות חיפשה איזה מקום כדי לאחוז את התקווה שלה לפתרון של הבעיה האנושית – היא מוצאת עברי, יהודי. מכיוון שיש איזה מין חוק, הרגשה בכל העולם שהעברי הוא מיוחד במינו. הוא האדם האמיתי. והוא נושא את התקווה של האנושות. ואנחנו רואים את זה מתקופה לתקופה... וזה פלא שבימינו אנו סביב מדינת ישראל, יש כמין בלבול בכל העולם כולו משני הצדדים הללו: מצד אחד מתחרים, שונאים, רוצים להשמיד. מצד שני רוצים להיאחז כדי להיות קשור למרכז של הקדושה, אם אפשר לומר את זה ככה.
טוב, זה מה שרציתי לציין קודם כל. כשהתורה אומרת "אברהם העברי" היא נותנת את המפתח של כל ההיסטוריה כולה. יש מצד אחד אומות העולם, ומצד השני נשאר באיזה-שהיא פינה בעולם אותה הזהות העברית שלא נפלגה לזהויות המיוחדות של אומות העולם. ולפי דעתי, באופן פרדוקסלי לגמרי, הגלות של היהודים היא ההוכחה של זה. העברי, כשהוא צמוד לכל אומה ואומה, הוא יכול להיות העברי של כל אומה ואומה. וזה נלמד: שיש בזהות העברית את הכוח הכולל של כל האנושות.[33] זה מובן מה שאני אומר? ותתארו לעצמכם: כשיהודי צרפתי – אין צרפתי יותר ממנו. כשיהודי הוא איטלקי זה לא... [צחוק – אחד המשתתפים הקבועים, יוחנן קסטלנואבו, היה איטלקי ומניטו כיוון בהומור אליו], כשיהודי הוא גרמני... אומרים על הייקים כשהגיעו לישראל, לחדרה ו... אמרו: "גלינו בארצנו", כי ראו את עצמם כגרמנים לכל דבר. לא, זה ההוכחה שיש בהיסטוריה של עם ישראל איזה מין ממד משיחי של איחוד האנושות כולה.
ואני עובד הרבה על העניין של הקשר בין הנצרות והיהדות. זה לא סתם שהנפש הנוצרית ראה ביהודי, בזהות היהודית, את הסימן שהישועה היא אפשרית. אני שייך הרבה פעמים ללימודים עם הנוצרים ואני רגיל לומר להם: אתם אומרים שהקב"ה – שהאל נהיה אדם כדי להציל את העולם, שזה האמונה שלכם. אבל זה לא נכון. אתם מאמינים שהאל נהיה יהודי כדי להציל את העולם. אז קודם כל תגידו את ככה [צחוק]. אבל חוץ מזה, תסבירו לנו מהי ראיתם בזהות היהודית? הם לא יודעים להסביר. הם מאמינים שזה ככה, שזה הישועה שלהם, אבל המקרא מסביר לנו את זה: העולם כולו רואה בזהות העברית את התקווה של התיקון, של הישועה. זה בצורה אסלאמית, זה בצורה נוצרית, זה בצורה זו או אחרת, אבל זה המצב. ולכן מה שאנחנו צריכים ללמוד זה איך התורה מסבירה את כל העניין של ההיסטוריה של משפחת אברהם אבינו.
קהל: ומה עם המזרחים? מה במזרח? בודהיסטים או...
מניטו: טוב, זה בא מנח. ואולי בשיעורים הבאים נתייחס לזה, זה מנח והלאה – יש אומות העולם. אבל יש שתי אומות מיוחדות שמתחרים לישראל: האסלאם והנצרות, דהיינו ישמעאל ועשו. ועד מדינת ישראל, כל היחס שלנו לאומות העולם היה רק דרך ישמעאל או דרך עשו. עכשיו עם מדינת ישראל יש לנו קשר ישיר עם אומות העולם, וזה מתחיל גם עם הבודהיסטים כפי שאתה יודע, גם השאר.
קהל: סין.
מניטו: כן כן. נכון.
שאלות על דרגות בנבואה: בלעם ודניאל
קהל: יש לי שאלה. לגבי בלעם. אתה דיברת על נביא-ישראל שהוא בעצם נביא כללי. ואותו בלעם מקבל רוח יהודית?
מניטו: לא, לא יהודית. לא, דווקא הוא היה המתחרה של משה.
קהל: אני יודעת, אבל בדרך שהוא בא לקלל ונמצא מברך. אז איזה מהם? הנבואה היא חשובה מאוד.
מניטו: [הערת שוליים: אם אני הבנתי את השאלה...] ברור. הגמרא אומרת: ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, [...] בלעם (ספרי, לד, י)[34] דהיינו לא רק בלעם, היו עוד אחרים, אבל בלעם אנחנו מכירים.[35] זה אני רוצה להתייחס לאותה שאלה: לכל אומה ואומה הייתה הנבואה השייכת להיסטוריה שלה. אבל בתקופות מסוימות יש נביא שיש לו את הנבואה של כל העולם כולו נגד ישראל. זה בלעם באותה תקופה של יציאת מצרים. ולכן לפי המשנה הוא נקרא ... אברהם. אלו הם תלמידיו של אברהם אבינו, ואלו הם תלמידיו של בלעם הרשע (מסכת אבות ה יט) בלעם לא מקביל למשה דווקא, אלא לאברהם. המדרש מסביר: הוא רצה לבלוע את העם, בלעם (סנהדרין קה). ולפי דעתי אותה תקופה אנחנו חיים כבר עם חבר העמים בתקופת הצהרת בלפור, ואחר כך עם האו"ם. כשמגיעה העת לסוף הגלות לישראל, אז מופיע איזה ישות באומות העולם שהיא כוללת את כל אומות העולם. ולכן הבלעם של עכשיו זה המזכ"ל של האו"ם. וזה ברור. [צחוק].
קהל:
מניטו: [צחוק]
קהל: ומה עם דניאל. אתה אמרת שהנבואה נפסקה ב...
מניטו: אה, זה רוח הקודש. אחרי הנבואה יש רוח הקודש. והרוח הקודש יש מדרגות, והרוח הקודש לא פסק. אני קיבלתי מרבותיי כמה הגדרות של רוח הקודש, אבל יש הגדרה פשוטה מאוד: אנחנו לא מסוגלים להבין את המקרא אלא דרך רוח הקודש. כל פעם שיהודי אחד תופס איזה פסוק – זה בסיעתא דרוח הקודש. כי זה כל כך, זה עולם כל כך שונה, ש... טוב, זה ברור בשיעורים הקודמים. למשל הדוגמה שהתחלתי בה בשיעור הראשון: התנ"ך מדבר על מלאכים. מי יודע מה זה 'מלאך'? כולם מדברים על מלאכים כאילו מבינים מה זה מלאך. והמקרא ברצינות אומר 'מלאכים'.
טוב, אז אני רציתי לומר לכם שאני מוכרח לצאת לחו"ל. יש יותר מדי יהודים בחו"ל, בחוץ [צחוק ממניטו ומהקהל]. חו"ל וחול זה אותו דבר [צחוק]. אז אני חוזר, והשיעור הבא יהיה ביום חמישי 28 לחודש. בעוד שלושה שבועות. טוב, אני אהיה בפורטוגל, בלמונטה (Belmonte), שמעתם על הקהילה ההיא של [...], אנוסים.
הערות
[1] ראו סוד מדרש התולדות כרך 4 בפרק התפתחות או אבולוציה מקראית: "החל מתקופת הנאורות, ובעקבות המהפכה המדעית דאז, התחילו הפילוסופים לדון מחדש במקורות הידע האנושי, ואז, כפי שציינת, התפתחו שתי אסכולות עיקריות באפיסטמולוגיה: הרציונליזם, על פיו הratio - - השכל המשמש מקור הידע האנושי, והאמפיריציזם, על פיו המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית. מאז מתנהג העולם הפילוסופי כמין מטולטלת סביב השאלה אם ידע אפריורי, שאינו תלוי בניסיון אלא נובע מן השכל בלבד, אפשרי או לא? במילים אחרות, האם תואמת המציאות את הרציונל או לא? האם חוקי הטבע הם מלכתחילה או לא? האם יש הכרח שעולמנו יתנהג כך ולא אחרת? כל השאלות האלו נובעות מאותו דיון שעד היום לא הוכרע בעולם הפילוסופיה והמדעי כאחד". ולדיון נרחב במושג הנס ראו במיוחד בפסקאות 'הבריאה ההופכת לטבע' ו'טבע ונס', ובהערותיו של העורך ר חיים רוטנברג שם.
[2] עיינו עוד ברמב"ם, מאמר תחיית המתים: ..."אמנם תחיית המתים הוא אחד מהמופתים, ומבואר מאוד, שענינו מובן ואין שם אלא להאמין בו לבד, כמו שבאתנו ההגדה האמיתית. והוא עניין יוצא חוץ לטבע המציאות, ואין ראיה עליו מצד העיון. ואמנם ינהג מנהג הנפלאות כולם ויקובל אין שם זולת זה."...
[3] ראו תיאור נרחב של תפיסה זו בסוד מדרש התולדות כרך 4 שם: "עם ניוטון מתחילה הפיזיקה להתפתח על בסיס מתמטי מוצק. ניוטון ניסה לבסס את תמונת העולם על חוקים שקיומם אינו תלוי ביכולתו של האדם להכירם.[30] לדידו מושגי המרחב והזמן הם מושגים מוחלטים, אובייקטיביים. הפילוסופים שהבינו את משמעות המהפכה של ניוטון ניסו לבדוק אם אכן ניתנים עקרונות המכניקה החדשה לאימות. הבולט שבהם היה הפילוסוף עמנואל קאנט,[32] שהושפע מאוד מעבודותיו של הפילוסוף דויד יוּם, שביקש לערער את עקרון הסיבתיות ואת הנחות היסוד של הפיזיקה החדשה הניוטונית. יוּם ביקש גם לערער את עקרון האינדוקציה, שלפיו ניתן ללמוד מן העבר בנוגע לעתיד. שאלתו הייתה כיצד ניתן לקבוע כלל שממנו יהיה ניתן להקיש על מה שיקרה? ניתן לומר שהעתיד צריך להיות דומה לעבר בשל הכרח לוגי, אולם יוּם העיר כי אנו יכולים לחשוב על עולם כאוטי וחסר חוקים שבו אין לעתיד כל קשר לעבר, או עולם שהוא בדיוק כמו שלנו עד להווה, כאשר הוא משתנה לגמרי החל ברגע הבא. מסקנתו הייתה שאין שום דבר שמכריח לוגית את עקרון האינדוקציה.[34]"
[4] ויליאם ג'יימס (באנגלית: William James; 11 בינואר 1842 – 26 באוגוסט 1910) היה פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי. נחשב אבי הפונקציונליזם בפסיכולוגיה. יחד עם צ'רלס פירס וג'ון דיואי פיתח ושכלל את עקרונות השיטה הפרגמטיסטית באמריקה.
[5] זהר שמות מב ב וראה גם ספר גינת אגוז לר"י ג'יקטילא ( הוצאת החיים והשלום תשמ"ט דף שע"ח – היה בספרית מניטו ) "האותיות הן עצמן מעידות עליהן שהן מחודשות בהיותן נקראות אותיות מלשון 'הגידו האותיות" "האותיות שאלוני" וכן "אמר שומר אתא בוקר" כלומר שהן באו"ת עכשיו ומחודשות הן"
[6] ראו צפנת פענח לר יעקב יוסף מפולנאה דף לח:" "כי כמו שמן אות י יכולין לצייר כל אותיות כך הצדיק שנקרא י בסוד ברית צדיק יסוד עליון יוכל להעלות ולחבר כל מאורעותיו שהיא בשכינה שנקראת זאת על שם כך ומשם נמשך לאדם וכמ"ש במ"א זאת אשיב אל לבי כל כן אוחיל לך וכמ"ש במ"א דע מה למעלה ממך תדע זה והבן"
[7] כוזרי, מאמר ג סעיף יז, מאמר ג סעיף סה, וכן מאמר ראשון, סעיף צה,
[8] להבהרת ציטוט זה ממסכת יבמות דף ס"א עמוד א ראו בסוד מדרש התולדות כרך 7 בפרק 'יציאה לקראת עתיד'
הזהות העברית היא זהות אוניברסלית במובן הבא: היא שמרה על כל הפוטנציאל שבזהות האנושית. היא עדיין בגדר של ״אדם״, כלשון רבי שמעון בר יוחאי בגמרא: ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״. מדוע אומות העולם אינן עוד בגדר של ״אדם״? כי הן איבדו תכונה זו של האוניברסליות בעקבות הפיצול שחל בזהות האדמית בדור הפלגה. זהותן אינה אוניברסלית עוד. היא הפכה להיות פרטיקולרית - כל גוי לקח אחד חלקי שבעים מהזהות האנושית הקמאית, אחד חלקי שבעים ותו לא. אין כאן שום אמירה גזענית מצד רבי שמעון בר יוחאי, ח״ו. יש כאן תיאור של המצב של כל גוי אחרי האסון של הפלגה. מאז הגויים בגדר של ״האדם״, כלומר כל גוי שייך למין הנקרא ״אדם״, אבל זהותו חסרה - חסרה אותם ששים ותשעה חלקים הנמצאים אצל שאר הגויים. אין זה מוריד מאום מכבודם או מחשיבותם. יש לכל גוי גניוס משלו, ייחודיות משלו שרק לו יש. יש לכל גוי חלק בכלכלה האלוקית. יש לכל גוי תרומה ייחודית בכלכלה האלוקית. התרומה הייחודית שלנו, ״הפרטיקולריות״ של עם ישראל היא האוניברסליות האמתית המבוססת על ההבנה המדויקת של מושג האחדות. "
[9] להרחבת הנושא, ראו בהקלטה של מניטו בעברית 'מבוא לחכמת המיתולוגיה' ביוטיוב, ובספר 'סוד מדרש התולדות' כרך 5, בפרק אברהם ובלעם, באתר המכון: "הדיבור האלוקי האותנטי שהגיע לנביא של אומה מסוימת, נתפס על־ידו דרך המשוואה הפרטית שלו והוא הציג אותו לבני דורו בצורה של סיפור. במהלך הזמן, לא הבינו עוד אנשי אומתו את דבריו ואותו סיפור הפך למיתוס. לכל אומה, מיתולוגיה משלה, והיא מבחינת ישראל, עבודה זרה מוחלטת. היא טמאה. אבל אין זה אומר שאין בה גרעין של אמת. היא העקבה של הדיבור שהגיע לאותו נביא. אבל אותה עקבה שעברה דרך המשוואה הפרטית שלו, היא עקבה חלקית. אכן, הקב״ה דיבר עם נביאי האומות כדי להסביר לכל אחד מהו התפקיד ההיסטורי של אומתו, ובני עמו הפכו את הדיבור האלוקי למיתוסים שברובם אינם מובנים כיום כלל וכלל. אין בישראל מיתולוגיה. יש תורה בישראל משום שהייתה יכולת מצד המקבל העברי לשמוע, לקלוט את דברי האלוקים חיים שהוא אחד ויחיד, פנים אל פנים, במלוא היקפם."
[10] הקדמה לתלמוד עשר ספירות אות מ"ו – נ"ד על הצורך בהסתר פנים לקיום בחירה.
[11] של"ה תורה שבכתב פרשת כי תשא ( הוצאת יד רמ"ה ) אות יא.
[12] נפש החיים פרק ד בהגהה:" דע מה למעלה ממך ר"ל עם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים ועל פיהם יצאו ויבואו"
[13] המשפט של מניטו שבא מיד לאחר מכן בהקלטה הוא: "זה מה שלמדנו בשיעור הקודם". המשפט מפריע להבנה שוטפת בקריאה, ולכן הורדתי אותו לכאן.
[14] להרחבה בנושא, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות', כרך 3 וכרך 4, העוסק בנושאים אלו, בדגש על כרך 4, בפרק הבריאה והרע, באתר המכון.
[15] להרחבת הסברו של מניטו ראו הרב אשלג תלמוד עשר הספירות חלק ראשון הסתכלות פנימית פרק ד בפסקא יח
[16] מסכת ברכות ב א, תענית ב א, שבת סט ב, עז ב, ועוד.
[17] בהקלטה עצמה, מניטו קורא לשם יקוק במילה "השם", בדומה למה שנהוג היום לכנות את המילה "ה' ", בתור ביטוי של השם יקוק. את החלוקה בכתב בין "השם" לבין "יקוק" ביצעתי לפי ההיגיון והיכרותי את תורתו של מניטו.
[18] בראשית רבה פרשה ח סעיף ח וילקוט שמעוני בראשית א רמז יד
[19] המשך השיעור (הורדתי להערת שוליים כדי לא לפגוע ברצף: "וכדאי פעם אולי ללמוד את הקטע הזה בגמרא, אבל אני צריך לשכפל לכם את ה... תזכירו לי בשיעור הבא. אבל צריך להזכיר לי בעוד היום." ראו ברכות דף סא עמוד א
[20] ראו המשפט הראשון של הרמב"ם בשמונה פרקים, פרק ראשון: "דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת".
[21] להרחבה נוספת, ראו בשיעוריו של מניטו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 17, שנמצא באתר המכון: "זאת אומרת, צריך לחיות כדי לזכות וצריך לדעת שזה לא חיים האמיתיים. וכדי להגיע לחיים האמיתיים צריך כפי שאמר במקור הקודם, להמית את עצמו, זאת אומרת לנתק את עצמו מהגשמיות של הגשמיות. לקדש את זה. להפוך את היצר הרע ליצר טוב. להפוך את המטרה של היצר הרע למטרה טובה. ופה אנחנו מגיעים להסבר של הרב אשלג. שזה הפשט של רש"י על "בכל לבבך" בשתי יצריך, כן. כרגיל, אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות עבד הבורא דרך היצר הטוב. זה טבעי. היצר הטוב רוצה להיות עבד הבורא. אז בא החידוש של הפסוק שאומר – בשתי יצריך. בלבבך. לבב שתי ב', לב – לבב – שני הצדדים. לכן, הכל מתהפך. זאת אומרת, אין כל כך זכות להיות עבד דרך היצר הטוב, כי זה השאיפה של היצר הטוב. אין כל כך "לפום צערא אגרא". אז דווקא החידוש, זה לעבוד את הבורא דרך יצר הטוב, כי הזכות זה לעבוד דרך יצר הרע. זה פשוט, כן. ולכן, אם הטבע מבקשת גם היצר הטוב, זה החידוש. הבנתם את הדיוק, כן? זה ההיפך ממה שאנחנו רגילים להבין. זה יותר קשה לעבוד דרך היצר הטוב מלעבוד דרך היצר הרע. כי כשאדם עובד את עבודת הקודש דרך היצר הטוב, לא יודעים אם זה עבודה אמיתית או זה הטבע שלו. אם זה הטבע שלו, איפה הזכות? איפה המאמץ, כן? אני אתן דוגמה, אתם הבנתם את זה? אתם יודעים שביום הכיפורים אנחנו צמים בעשירי לחודש בצום רגיל. לא אוכלים. אבל ערב יום הכיפורים, בתשיעי לחודש, אנחנו צמים דרך אכילה. יודעים את זה? "ועיניתם את נפשותיכם", איך? בארוחה חגיגית כל היום. לפי ההלכה, אסור להיות רבע שעה בלי לאכול משהו. אז זה יותר קשה מהתענית סתם. תענית זה קל. כך אומרים: "צום קל". [צחוק בקהל]. אבל עינוי נפש דרך האכילה זה יותר קשה. זה מובן, כן?"
[22] להרחבה בנושא: ראו בספר 'שערי דמעה', כרך 1, בפרק: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
[23] וראו הנמקה נוספת בשיעורים על שערי אורה שיעור 33 :" ודווקא הפסוק מגדיר את אברהם כאברהם העברי, הוא חוזר לשורשים שלו, זה מה שצריך לזכור, זה הטעות של ההיסטוריונים, מראים את אברהם אבינו כאיזה מן בגדדי מאור כשדים, איזה בבלי שבא ממסופוטמיה. מה זה אברהם העברי, מאיפה הוא יוצא? למה הוא שייך לארץ ישראל כי זה ארץ העברים, לפי המקרא. למה הוא יודע לאן לחזור? כשעזב אור כשדים "ללכת ארצה כנען". מאיפה ידעו? הם חוזרים הביתה. הוא עברי באור כשדים"
[24] ראו תורת כהנים פרשת קדושים על הפסוק "אתם תרשו את אדמתם" : שמא תאמרו אין לך ליתן לנו אלא משל אחר והלא משלכם היא והיא אינה אלא בחלקו של שם ואתם בניו של שם והם אינם אלא בני חם" וכן במדרש בראשית רבה על הפסוק "לך לך":"
"רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך אי לארצו. רפאנו את בבל - בדור אנוש , ולא נרפתה - בדור המבול. עזבוה - בדור הפלגה. ונלך איש לארצו - ויאמר ה אל אברם לך לך"
וכן בפירוש רש"י ( בראשית פרק יב פסוק ו )על הפסוק "והכנעני ואז בארץ": "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שהרי בחלקו של שם נפלה" וראה בהרחבה בפירוש "באר בשדה" על פירוש רש"י ובפירוש המלבי"ם על פסוקים אלו.
[25] מבוסס על המדרש בבראשית רבה לח יג, פרשת נח (תרגום לעברית): "וימת הרן על פני תרח אביו". אמר ר' חייא בנו של ר' אדא מיפו: תרח עובד צלמים היה." פעם אחת יצא למקום אחד, הושיב אברהם מוכר תחתיו. היה בא אדם ומבקש לקנות, והיה אומר לו: בן כמה שנים אתה? והיה אומר: בן חמישים או שישים. אמר לו: וי לאותו האיש, שהוא בן שישים והוא רוצה להשתחוות לבן יום אחד! והיה מתבייש והולך לו. פעם אחת באה אישה אחת טוענת בידה פינך אחד של סולת. אמרה לו: הילך, הקרב לפניהם. עמד ונטל מקל בידו ושבר את כל הפסלים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: מה אכפור לך? באה אישה אחת טעונה פינך אחד של סולת ואמרה לי: הילך, הקרב לפניהם. הקרבתי לפניהם. זה היה אומר: אני אוכל תחילה וזה אומר אני אוכל תחילה. עמד הגדול שבהם ונטל את המקל ושברם. אמר לו: מה אתה משטה בי? וכי יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?" וכן ראו את דברי הרמב"ם ביד החזקה הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה ג: " ... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך..."
[26] ראו מדרש בראשית רבה פרשה לז ד:" ותהי ראשית ממלכת בבל וארך ואכד וכלנה הרן ונציבין וקטוספין בארץ שנער למה נקךא שמה שנער אמר ריש לקיש ששם ננערו מתי דור המבול דבר אחר שנער שהיא מנערת מן המצוות בלא תרומה ובלא מעשרות ובלא שביעית דבר אחר שנער שהם מתים בתשניק בלא נר ובלא מךחץ"
[27] ראו שם, בהמשך המדרש: " נטלו ומסרו לנמרוד, אמר לו נמרוד: נשתחווה לאש. אמר לו אברהם: נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נשתחווה למים. אמר לו: נשתחווה לענן שהוא טעון מים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח שהוא מפזר את העננים. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. אמר לו: דברים אתה מספר, אני איני משתחווה אלא לָאוּר. הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו. [...] הוה תמן הרן קאים פליג (עמד מחולק בדעתו ולא ידע איך להכריע), אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא, ואם נצח נמרד אנא אמר דנמרד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את? א״ל מן דאברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו. הה״ד ״וימת הרן על פני תרח״.
וראו פירושו של הרמב"ן בבראשית על המילה "אור כשדים" – כבשן של כשדים וכן עץ יוסף על בראשית רבה פרשה לט א :"ראה בירה דולקת" מי שראה בנין יפה ומסודר מבין ומודה שיש אדון ובעל לבירה זו ואומן חכם בנה אותה אך ראה שהבירה נשרפת באש אז חשב שאדונה ובעלה עזב אותה עד שאמר לו בעל הבירה אני הוא אדון הבירה ובעלה ובכוונה מאתי היא בוערת כך העולם מעיד על עצמו שיש לו בורא מנהיג בחכמה ובחסד אך כשראה הבורא שהרשעים מפסידים העולם והאבדון והכליון בוער כאש ומזה נתבלבלה דעת אברהם עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם ואדונו ובכוונה נעשה כל הכליון והעונש"
[29] ירושלמי מסכת ביכורים פרק א הלכה ד: "תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? "כי אב המון גוים נתתיך". לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כר' יהודה." וכן ראו בבלי ברכות דף יג עמוד א: "אברם הוא אברהם" (דברי הימים א א כז) – בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו".
[30] ראו ההערה הקודמת על המשפט 'תאי הגזים של אותה תרבות'.
[31] רמב"ן על יא כח: "והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן, או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא. וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים, כי שם מולדתו של הרן לבדו". וגם בראשית כד י: " ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור".
[32] בראשית כז יז – לג.
[33] להרחבה בנושא, ראו בהקלטה 'מהפכת הזהות העברית', מפגש ראשון, שנמצאת באתר: "הייתה תקופה של הנבואה. אותה תקופה הסתיימה בחורבן בית ראשון. זה - פחות או יותר, סוף התקופה של העם העברי. מושג "יהודי" - לא היה קיים באותה תקופה. "יהודי" זה משהו אחר לגמרי, שאני רוצה להגדיר שוב, כדי שנבין במה מדובר: מושג "יהודי" יש לו - קודם כל, הגדרה סוציו-היסטורית: זה שבט יהודה, שהיא שלטה במלכות יהודה, ולכן השם של "יהודאי" או "יהודי" נאמר (בכמה נביאים אחרונים מוצאים אותו שם כבר) [המושג הזה] ניתן לאלו שהיו שייכים למלכות יהודה. אז מלכות יהודה - זה מושג של צמצום של עם ישראל: זה אובדן עשרת השבטים, סיום הנבואה. ואז מתחיל מתחילה התקופה או ה… נאמר העידן של"גלות החל הזה" לפי מה שאומר הפסוק, שהזהות העברית - נעלמה. חוץ מיוצא מן הכלל, יחידי סגולה, שהמשיכו להיות מאותה זהות העברית (שעוד לא הגדרתי אותה) אצל היהודים. אבל היהודים היו צא... יורשים של העברים, נאמנים ל... דרך… לא רק דרך האמונה, [אלא גם] דרך התנהלות החיים שלהם - לאותה תקופה של העם העברי, דהיינו: ישראל בתקופת הנבואה. אז עברי היה עברי. נקודה. זה זהות מיוחדת בין העמים, לא אחת מהעמים, אלא בין העמים, בין האנושות, זה - מאברהם אבינו זה מתגלה, אבל זה... זה כבר קיים מ-עבר בן נח, מצאצאי נח, זה קיים כבר מאדם הראשון! ורבדים רבדים, עד שזה מתגלה אצל אברהם שנקרא: "אברהם העברי". אבל אנחנו מגלים - אברהם העברי דווקא בגלות באור כשדים. זה נושא אחר שאחר כך אני אחזור. כדי להבין את זה: עברי - היה רק עברי! למשל - יוסף הצדיק. שהוא היה "נער עברי" לפי ההגדרה של הפסוק, ולא בכדי. היה מצרי באופן - תרבות דאז. התרבות שלו, התרבות החיצונית - היתה מצרית. אבל - הזהות שלו היתה זהות עברית. היה - לא רק "היה קשור" - היה בעצם, מאותה זהות של הזהות ההיא. אבל יהודי? חוץ - שוב: מכמה מקרים של יחידי סגולה, יהודי זה לא זהות פשוטה! זה זהות צמודה לזהות חיצונית לגמרי, זרה לגמרי. אין דבר כזה: "יהודי, נקודה". יש רק: "יהודי-פרסי", "יהודי-תימני", "יהודי-אירופאי" - ככה או ככה. אני לא מוצא בשום היסטוריה שלנו, הטיפוס הזה: "היהודי" אלא… קהל: רק במגילת אסתר. מניטו: כן. קהל: אז [יהודי] פרסי שם. מניטו: זה... כן. זה כבר יהודי פרסי. כן. במקרא - המושג "יהודי" זה "יהודאי" דהיינו - שייך למלכות יהודה. זה מובן מה שאני אומר, כן? ולפי דעתי, התלמידי חכמים, בתקופה של היהדות - 2000 שנה - התלמידי חכמים היו שייכים קצת יותר לזהות העברית. אבל יהודי פשוט היה איזה מין יצור כזה, אני לא רוצה לומר "מוזר", מוזר זה... זה ברור שזה היה מוזר, כן? שהוא מצד אחד - עברי, מצד שני - גוי! יש איזה מין... ככה - סימביוזה, כן?"
וכן ראו בשיעוריו של מניטו על נר מצווה למהר"ל, שיעור ראשון: "אז אני חוזר לעניין של… ההסבר הוא ככה: למה יש רק כישלון דרך הגויים? בחיפוש של האיחוד של המין האנושי שנאבד בבבל? מכיוון שכל גוי הוא רק חלק מהזהות האנושית. והוא לא יכול להיות, במציאות, הוא לא יכול להיות אדם אוניברסאלי. כל גוי יש לו תעודת זהות מיוחדת: "מין". ואתם יודעים את העמקות שיש במילה "מין" בעברית: זה מין בן אדם. אז מיד זה מין פשוטו כמשמעו. זה לא "בן אדם", זה "מין בן אדם". למשל - צרפתי - זה צרפתי! גרמני - זה גרמני. גרמני לא יכול להיות צרפתי, צרפתי לא יכול להיות גרמני. בא יהודי ואותו בן אדם שנקרא יהודי יכול להיות גם צרפתי גם גרמני גם בריטי גם - כל מה שאתם רוצים. ולכן זה בן אדם מסוג אחר לגמרי! הוא נשאר יהודי והוא יכול באותם החיים, "בחיים אחד", כך אומרים? להיות גם צרפתי, גם בריטי, גם קוסמופוליטי… זה יהודי.
ולכן צריך לתפוס את זה: "זרע ישראל" זה אנושות מתוך האנושות. זה לא אחד מהגוים. וההוכחה, וזה נראה קצת פרדוקסאלי, ההוכחה זה דווקא הגלות. בגלות הוכחנו שעם ישראל יכול להיות כל "מין בן אדם" ולהישאר ישראל. זה קשה, להישאר ישראל זה בעיה, אבל זה בעיה של הסוכנות… זה בעיה של מחלקת ההסברה…
אבל אנחנו יודעים סופסוף שישראל זה ישראל, והגויים מרגישים בזה, ברוך ה' לא מבינים מה קורה פה. אם היו מבינים - אוי ואבוי. היו ממש… כשמתחילים להבין – אז זה שנאה חריפה כפולה. פחד. איזה מין בן אדם זה? בן אדם שיכול להיות בן אדם? מאיפה זה נובע? זה האסטרטגיה השנייה של ההשגחה: כי דרך הגויים זה כישלון.
ואני חוזר על ההסבר: כי החלום של איחוד העולם - הם יכולים לתפוס דרך השכל, דרך אפילו הנפש שלהם. חסידי אומות העולם חולמים ברצינות אותו חלום להחזיר את איחוד העולם אחרי כשלון של בבל. זה נקרא אצלם "אוניברסאליות" כן? אבל במציאות, מבחינה קיומית, "אקסיסטנציאלית" בלועזית, הם טיפוס מיוחד של אנוש זה ולא אחר. ולכן מיד החלום שלהם נהפך, למה שהם קוראים - "אימפריאליזם". מה ההבדל בין "אוניברסאליות" ו"אימפריאליות" נאמר? מה ההבדל? "אוניברסאליות" זה החזרת ה - מה שאומר הפסוק: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - כל אחד יש לו הדיבור שלו "דברים אחדים", אבל שפה אחת לכולם. איחוד עם אל"ף לכולם וייחוד עם יו"ד לכל אחד. זה המשיחיות.
אבל דרך הגויים זה בלתי אפשרי. למה? מכיוון שכל אומה ואומה - יש לה הזהות המיוחדת שלה והיא לא יכולה אחרת! מנסה לכפות את זה על שאר האומות, וזה הנקרא "אימפריום" ("אימפריאל" בלטינית). זה מובן? ולכן זה כישלון מתמיד. אע"פ שהחלום הוא אמיתי. למשל תקחו את המהפיכה הצרפתית: החלום של המהפיכה הצרפתית היה אמיתי! וכשיש ליהודים פיתוי בזה - אפשר להבין, אפשר לזהות: "נו, זה המשיחיות". אבל זה טעות, זה כישלון. מיד כמה שנים אח"כ זה האימפריה הצרפתית, נפוליאון. וזה לא במקרה. ואם ניקח את המהפיכה הרוסית - זה אותו דבר! כן? החלום היה חלום, וגזל כמה יהודים בחלומם כן? היהודים הרגישו - "זה מה שאנחנו מחכים". אולי הפעם זה יצליח. ומכיוון שאין לנו זיכרון שאין הצלחה - כל פעם זה כישלון. כל פעם, אנחנו - "הפעם זה יצליח" כן? ולכן היהודים קמו ועזרו למהפיכה. לא, אני לא רוצה לומר שהם עשו את זה. יתכן שהם עשו את זה, ולאו דווקא הרוסים כן? אבל הרוסים עזרו להם… אבל נאמר שהם עזרו לגוים, יתכן, אפשר לומר את זה ככה, לא צריך להגזים. אבל מיד - זה כישלון. והסימן של הכישלון זה – כי הקרבן הראשון זה היהודי עצמו! אין מקום במלכויות ליהודים. במלכויות יש מקום לכל זהות אנושית חוץ מהזהות היהודית. יש תחרות מתמדת. תפסתם את זה? סופסוף זה פשוט להבין את זה."
[34] ספרי על ספר דברים, פרק לד, פרשת וזאת הברכה, פסוק י: "ולא קם נביא בישראל כמשה - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור! אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנא' נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון; משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר שנא' ויודע דעת עליון; משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנ' ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדב' עמו כשהוא נופל, שנ' מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך, ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו"
[35] מסכת סנהדרין, דף קה.להרחבה נוספת על הדמות של בלעם במשנת מניטו, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות' כרך 5, בפרק אברהם ובלעם, ובפרק משה ובלעם.
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest