תחייתה של האומנות העברית
דו-שיח בין מניטו לקבוצת אומנים ויוצרים ישראלים
מקור: הקלטת של רחל הדס ז"ל
תמלול: איתי קולין. להערות ותיקונים:
מבוא לשיחה
לפניכם קטע של שיחה בין קבוצה של אמנים ויוצרים לבין מניטו שהתרחש בסוף שנות ה-80. הקטע הוא מתוך הקלטה חדשה שהגיעה אלינו, של סמינר בן שלושה ימים שכלל מפגש בין אמנים לרבנים בנוגע לסוגיות של היצירה העברית במדינת ישראל. בין מארגני האירוע היו מוטי שקלאר, אודי ליאון ורחל הדס. בין הרבנים המשתתפים היו מניטו, הרב עדין שטיינזלץ, והרב יצחק גינזבורג. בין האמנים המשתתפים היו עודד תאומי, אהרון מגד, אייל מגד, יונדב קפלון, שלמה בר (שאף ניתן לשמוע אותו בהקלטה) ועוד. לדברי אחד המשתתפים בשיחה, האומנים "אהבו מאוד" את מניטו ואת תורתו. תודתנו נתונה לרחל הדס ז"ל, תלמידתו של הרב, שהעבירה את ההקלטה אל מכון מניטו.
סוגריים מרובעים – תוספות של המתמלל.
קובץ 1
המנחה: רציתי בעצם לשאול את השאלה: איך לגשר ומה הקשר בין שתי ההשקפות האלו. בין השירה שהיא יוצאת מחוויה רוחנית, של אמונה ברובד זה או אחר, לבין מסורת ומקורות עם ישראל לאורך הדורות. נדמה לנו שגם בחרנו ביום הזה – ט"ו בשבט – מפני שיצא שאנחנו חושבים שט"ו בשבט בעצם הוא התרת הגשר [קשר] בין שתי השבתות. זאת אומרת החוויה של חזרה לארץ, לפירות הארץ, לטבע הארץ, וכל מה שכרוך בחידוש החוויה הלאומית והטבעית של עם ישראל בארצו, נראה לנו שזה צריך להיות המסגרת שתיתן לנו את האפשרות לעבור בין שבת שירה לשבת מתן תורה [...]. אנחנו רוצים שהמפגש הזה יהיה הראשון בסדרה של מפגשים עם משוררים, עם מלחינים, עם גורמים אחרים. ושביחד אנחנו נוכל למדוד את כל השאלות והנושאים שיוצאים מהבעייתיות והשאלות האלו. במפגש הראשון ביקשנו מהרב אשכנזי, ממניטו, לפתוח בשיעור דברי תורה שיפַתְחו חלק מהבעיות והנושאים האלה, ושאחריו נקיים דיון ביחד ולימוד בצוותא...
[הפסקה בהקלטה]
מניטו: זאת אומרת זה היה מאורע חשוב, גדול. והסיבות צריכות להיות מובנות באופן פשוט מאוד, כאילו זה אותו עולם. אבל יש משהו קטן שצריך להבליט כדי להסביר את הכול. המצב של העולם הוא מסובך מאוד והוא לא תואם מה שמתאר התנ"ך. איזה עולם יצא מידי הקב"ה, מידי הבורא, כן? ויש הרבה הבדלים גדולים, קטנים, וההבדל הוא מסובך מאוד להגדיר. אבל כדי להבין אותו צריך להבין דבר פשוט לגמרי: שכל אחד יכול להבין מייד כדי לראות את העולם אחרת, כדי להבין את הקשר בין שני הדברים האלו.
אז לפי דעתי, הדבר הזה, הפשוט הזה, הוא פשוט. זה מה שאמר התנ"ך עצמו: הנבואה נפסקה. ולכן הכול משתנה. אז קודם כול, הנקודה הראשונה שצריך לברר זה: מה הסיבות? ואני חושב שאי אפשר [...] את הסיבות מחוץ לתחום של ההיסטוריה של עם ישראל. כי, אם אנחנו נמצאים בתקופה שהנבואה הייתה מציאותית, אנחנו יודעים לפי – טוב, התורה שבע"פ, זאת אומרת לפי התורה סתם - כשיש נבואה יש נבואה לכל העולם כולו[1]. מכיוון שבורא עולם הוא אחד. ואם בורא עולם הוא אחד, הוא ברא את כל העולמות, לאו דווקא – אני רוצה לומר – לאו דווקא את עם ישראל אלא כל המין האנושי, לאו דווקא כל המין האנושי אלא כל המציאות כולה, כל העולמות כולם. לכן כשהבורא הזה מתגלה – הוא מתגלה בבחינה אוניברסאלית. ולכן כשיש הפסק של הגילוי הזה, ההפסק הזה גם כן - יש לו השלכה בכל העולם כולו.
לכן מה שצריך להבין: כשהנבואה נפסקה, היא נפסקה מסיבות השייכות להיסטוריה של עם ישראל, אבל היא נפסקה בכל העולם כולו בבת אחת.[2] בתרבות זו או אחרת היו תקופות של 'השפעה' – איך אומרים את זה בעברית? 'משהו שממשיך קצת' – 'שרידים', 'רשימו' אומרים ב... 'רושם'. והרושם יכול להיות ארוך מאוד בזמן. למשל: בכל התרבויות של המזרח - ובפרט במזרח הרחוק, אבל כל המזרח כולו - מכיוון שמה שהיה דומה לנבואה, מה שהיה מקביל לנבואה אצלם היה עשיר מאוד, אז בזיכרון שלהם נשארו הרבה, הרבה, הרבה ערכים של אותה תקופה של התגלות הבורא דרך האישיות שלהם[3], דרך ה-ψυχή[4] שלהם, הנפש שלהם. אז במערב אנחנו רואים שזה נפסק באופן יותר חד, יותר מידי. וייתכן מאוד שזה מכיוון שהתגובה של התרבות המערבית הייתה שונה לגמרי מהתגובה של התרבות המזרחית לאותו מאורע.
ולכן אני רוצה לתאר את זה. אולי ניקח מה שידוע בתרבות המערבית כמו 'תקופת המיתולוגיה'. מה זה 'מיתולוגיה'? זה סיפורים, אגדות שמספרים בשם איזה חכמה קדומה של המערב, של תרבויות המערב. אבל פתאום אנחנו רואים שמייד, באופן מידי, פתאומי, הוגי דעות של יוון שהם התחילו בתרבות ה... מסיבות ידועות: סיבות היסטוריות, כלכליות, התפתחות של החברה שלהם, זה היה יכול להתחיל אולי ברומא, אולי ביוון, אולי במדינה אחרת, זה לא משנה. כי זה התחיל ביוון בבחינה מערבית, ואני מתכוון להתחלה של ההגות הפילוסופית. ובכל חברה שבעולם – אפילו מזרחית – כשאותו מאורע מתחיל, זה מתחיל כמו ביוון.
זאת אומרת התגובה הייתה ככה: "סיפרו לנו סיפורים, אגדות, של חכמה כביכול. ואנחנו רואים, שומעים שזה דברים אינפנטיליים לגמרי – המיתולוגיה. לא תופסים את המשמעות, את החכמה שאמרו שיש בעניינים האלו. אז יש תגובה – וזה הנקודה הראשונה - התגובה במערב: תגובה של אכזבה, של ייאוש. אולי יותר אכזבה. זאת אומרת: "לא היה אף פעם התגלות רצינית של האלקות מכיוון שהתוצאה היא כל כך קטנה, אינפנטילית. זאת אומרת שלילה. לא רוצים לשמוע מזה, זה רק פרימיטיבי לומר, לדבר על העניינים של רוחניות שבאה מחוץ למצפון האנושי, מחוץ לנשמה, מחוץ לנפש נאמר. ולכן התחילה תרבות מסוימת – שזה אלפיים שנה שזה התחיל, עם הפילוסופים הראשונים היוונים – שהנקודת-מוצא של כל אותה תרבות...
[הפסקה בהקלטה]
מניטו: אני רגיל להסביר את זה לתלמידים שמתחילים ללמוד פילוסופיה: שפילוסוף רציני הוא אתאיסטי. אם אתה רוצה פילוסוף שהוא מאמין – זאת אומרת שמצד אחד, מצד אחר – הוא מאמין. מצד האישיות הפילוסופית שלו הוא אתאיסטי לגמרי. או – הוא אינו פילוסוף. כי הסיסמה של הפילוסופיה היא: אם אתה רוצה למצוא את האמת – תמצא את זה מעצמך. "דע את עצמך" – זה הסיסמה של סוקרטס.[5] מכיוון שאף אחד מחוץ לעולם שלך לא יגיד לך שום דבר [מהאמת]. פילוסוף זה מי ששואל את האמת, אבל הוא יודע שהאמת אינה מדברת. טוב, אני הסברתי את העניין במושגים של הפילוסופיה, של החיים השכליים, אבל לפי דעתי זה אותו עניין בשאר התחומים של החיים הרוחניים, ובפרט האומנות.
במזרח – התגובה הייתה אחרת לגמרי. ואני חושב שהדוגמה הכי מאפיינת זה הדוגמה הבודהה, של הבודהיסטים, שהם אומרים ככה: "נכון שהייתה התגלות בתקופה הקודמת, אבל הטעות הייתה לחשוב שההתגלות הייתה דרך... מבחוץ". כמו שאומרים, כמו שאומר התנ"ך, הנביאים של התנ"ך: "ויהי דבר ה' אליי לאמר"[6] – מי הוא ה'? זה לא אני, זה בורא עולם. המזרחיים אומרים שזה טעות. כי אותם האלים, האלילים - איך אומרים את זה היום? - 'האלוהים', שגילו מה שגילו, היו – בני אדם. ובתור בני אדם היו האלילים. מבינים את ההבדל, כן? התגובה של המערב הייתה באופן בסיסי אתאיסטית, והתגובה של המזרח הייתה מיסטית, במובן ש-מה זה החוויה המיסטית? אני מתפקד בתור בן אדם, אבל בתור בן אדם אני יודע שאני-עצמי הוא אל. זה – פחות או יותר, זה סכמטי - אבל אתם מבינים את ההבדל.
ולכן התכלית והתפקוד והאופקים נאמר, של כל החיים הרוחניים במערב – לקחו איזה כיוון מנותק מהרוחניות האמיתית. זאת אומרת – 'מעשה בני אדם', כמו שאומר הפסוק בתהלים: "עיניים להם ולא יראו, אזניים להם ולא [ישמעו]" (תהלים קט"ו) – מעשה בני אדם. זאת אומרת – תוצרת אנושית. משהו מלאכותי לגבי האומנות האמיתית של התקופה הקודמת. משהו מלאכותי, לא טבעי במובן הנבואי של המילה. זאת אומרת 'טבע' - מה שיצא מידי הקב"ה, מידי הבורא.
ואחרי אותה הנחה, אם זה מובן, יש לנו הרבה הוכחות מהמדרשים. למשל יש מדרש שאומר: כשהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל בהר סיני, הוא דיבר לשון הקודש לגבי עם ישראל, מכיוון שעם ישראל היה מוכן ומסוגל לקלוט בלשון הקודש, אבל בבת אחת הוא דיבר את התורה בשבעים לשון[7]. זאת אומרת – כל לשון השייכת לגניוס הנפשי-התרבותי של אומה זו או אחרת. זאת אומרת שהנבואה היא אוניברסלית משורשה, וכל אומה ואומה מקבלת דרך הנפש שלה. אם כן זה מובן? כשבא הסיום של אותה תקופה של הנבואה, אז גם ההפסק היה כלל-עולמי כמו שאני אמרתי מקודם[8].
אבל מה קרה? יש הבדל מהותי בין נביאי אומות העולם ונביאי ישראל. ואותו הבדל אפשר קודם כול להבין אותו דרך ההגדרות של התאולוגיה, ואחר כך באופן יותר ויותר כללי. אתם יודעים שלפי דת ישראל אין אמצעי בין הבורא עולם והבריאה. אין אמצעי. ולכן מקבלים את ההתגלות בלי אמצעי גם כן. זאת אומרת – באופן טהור לגמרי. אבל באומות העולם, מכיוון שיש אמצעים - ואחר כך נגדיר מה העניין של האמצעי אצלם – מה שנשאר בזיכרון שלהם זה מה שקיבלו - או דרך 'אורות העיניים', 'אורות האוזן', אורות כל ה[...] שיש לנו כדי לקבל מה שבא מבחוץ, [9] מי יותר עליון זה יותר פנימי, זה אותו דבר, מה שמקבלים מההתגלות הזו - זה נשאר עם המסך של האמצעי הזה. ולכן כל... אולי ניקח את המושג של 'נביאי שקר' – יש סתירה במושג. נביא ושקר? אבל שני דברים בבת...
[הפסקה בהקלטה]
מניטו: כל מה שנשאר דרך המיתולוגיה – זה היה טמא במובן הפילוסופי של המילה. זה לא היה טהור. ולכן באו הוגי דעות אחרי סיום תקופת הנבואה, והתמודדו עם תוכן החכמה הזו, שמצאו אותה טמאה, ואמרו: זה לא חכמה, זה לא כלום, זה אינפנטילי...
[הפסקה בהקלטה]
מניטו: ולכן כמו שיש נביא שקר, בכל התחומים של חיי הרוח, אפשר להבין את זה: היחס של המסורת לאומנויות של תרבויות אחרות בתקופה של הנבואה, אז זה היה יחס של עניין רציני מאוד – חיי רוח. לא רוח-הקודש, אולי רוח-הטומאה, מכיוון שה'מסך' שהסברתי מקודם עושה את שלו, וזה עבודה זרה – פשוטו כמשמעו – זה עבודה, אבל זרה לנו[10]. זה עניין אחר, זה בא מניסיון אחר. זאת אומרת כיווּן אחר של ההתגלות. אבל מכל מקום התוכן הוא התוכן.
וכמו שרוח-הקודש המשיך בישראל בבחינת הדת - נאמר בבחינת התורה עצמה, בבחינת חיי המוסר, בבחינת ה'שולחן ערוך' – גם כן רוח-הקודש נמשך בישראל בבחינת כל שאר התחומים של החיים הרוחניים. אבל הייתה תקופה של אלפיים שנה של גלות. ולכן זה היה מעורב עם האמצעי השייך לאותו גוי שאנחנו היינו בגלות אצלו. עכשיו מתחילה תקופה חדשה לגמרי, שהיא תקופה של תחיית המדינה. זאת אומרת – תחיית החברה הישראלית, האומה הישראלית. ולכן זה מעניין מאוד לראות שדווקא הרב קוק, שהוא הסביר את החשיבות של המעבר מתקופה של הגלות לתקופה של תחיית האומה - לגבי כל מה שקשור להיסטוריה שלנו: המדינית, הדתית – הוא גם כן דיבר על הנושאים האלו של התחדשות הכוח האומנותי של האומה הישראלית.[11]
אולי אני אגדיר בקצרה את העניין: בתקופה של הנבואה עם ישראל היה העם העברי. הראשון שנקרא 'עברי' זה אברהם אבינו – "אברם העברי" (בראשית יד יג). ויש כוח מסוים בזהות הזו שנקראת 'עברית'. ולכן דווקא עברי היה יכול להיות נביא.[12] זה לא לחינם ש... לפי הפסוק המדרש מגדיר את אברהם אבינו "אדם הגדול בענקים"[13], הנביא הגדול הזה היה דווקא עברי, היה דווקא אבי-אבות של כל אבות האומה, נאמר. והמדרש בא ומגדיר את הזהות שלו: הוא היה עברי. זאת אומרת הוא היה כולו כלי ללשון הקודש[14]. וכשהסתיימה התקופה של העם העברי - בחורבן בית ראשון ואחר כך בחורבן בית שני - אז המושג 'עברי' הסתלק מההיסטוריה שלנו. אנחנו עכשיו 'יהודים'. מה ההבדל בין עברי ליהודי? עברי הוא עברי, נקודה. יהודי הוא יהודי-מישהו-אחר[15]. לכן כל החיים התרבותיים שלו זה כמין המשך בבחינת רוח-הקודש - ולא בבחינת נבואה כי היא נפסקה אחר כך, נראה את הסיבות – המשך של אותו כוח העברי, אבל תחת לבוש אחר, שהוא לבוש גלותי. והלבוש הזה - יש לנו סיפור ברור מאוד: זה סיפור חיי יוסף הצדיק. הוא היה עברי בתוכו, אבל הלבוש שלו היה מצרי. ולכן כל ההיסטוריה שלו זה ההיסטוריה של היהודי-גלותי, בכל השלבים שאנחנו חיים את זה. בא משה רבנו ושם קץ לתקופה הזו, שמתחילה ביוסף ומסתיימת ביציאת מצרים. יוסף היה עברי שירד למצרים והתלבש כמצרי[16]. משה היה אותו עברי שהיה מתלבש כמצרי[17], ושהוא פשט את הלבושים האלו כדי להחזיר את הזהות העברית.
ולכן אנחנו חיים בתקופה דומה מאוד, אולי יותר גדולה מהתקופה של יציאת מצרים. וזה בלי שום ספק תקופה של התחלה, של התחדשות של משהו, שיהיה דומה למשהו, שיהיה נבואה. לא את הנבואה עצמה. ואם ככה, אז זה גם כן בתחומים האחרים.
[הפסקה בהקלטה]
[1] לדיון מקיף של מניטו על היחס בן נבואת ישראל לנבואת האומות ראו סוד מדרש התולדות כרך 5 בפרק אברהם ובלעם בפסקה 'נבואת האומות'
[2] השווה בין דברי מניטו לתאוריה של הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-20 קרל יאספרס המכונה: "עידן הציר". יאספרס זיהה כי במהלך התקופה בין השנים 800 ל-200 לפנה"ס, חלה ברחבי העולם מהפכה חשיבתית מנטלית בעלת דפוס דומה, מהפכה שהתרחשה במרחבים שונים אשר לא היה ביניהם תקשורת ישירה ורציפה: פרס, הודו, סין והמערב. יאספרס מונה מספר הוגי דעות מתקופת עידן הציר אשר השפיעו רבות על פילוסופים ודתות בעתיד, כמו: אפלטון, סוקרטס, תוקידידס, ארכימדס, הומרוס פרסווה, מהווירה, בודהה, קונפוציוס, לאו דזה, זרתוסטרא. יאספרס ראה את העידן הזה כייחודי, וטען שבזמן עידן הציר "היסודות הרוחניים של האנושות הוצבו בו-זמנית ובאופן עצמאי בסין, הודו, פרס, יהודה ויוון. ואלו הם היסודות אשר עד עצם היום הזה האנושות מתקיימת עליהם." גישתו של יאספרס לתרבות של אמצע המילניום הראשון לפנה"ס אומצה על ידי האקדמיה, והפכה לנושא דיון מהותי בהיסטוריה של הדתות, ובין היתר זכתה להתייחסות נרחבת של הפילוסוף אריק פייוגלין, אשר התייחס לעידן הזה כאל התעוררות רוחנית חדשה ו"זינוק אדיר בקיום". תודה למרצה בקורס 'סין והמזרח הרחוק', ד"ר גדעון אלעזר, אשר האיר את עיניי בנושא.
[3] ראו סוד מדרש התולדות שם הערה 11
[4] 'נפש' בשפה היוונית (נהגה כ: psyche.)
[5] המשפט "דע את עצמך" (γνῶθι σεαυτόν) המיוחס לסוקרטס, הוא משפט מפורסם ונחשב כאבן דרך בתרבות היוונית בכלל ובפילוסופיה היוונית בפרט. היה אחד משלוש הביטויים שנמצאו על קיר המקדש של אפולו בעיר דלפי.
[6] כאן הרב השתמש בביטוי שמופיע בנבואות של יחזקאל, לדוגמה בפרק לד ובפרק יב.
[7] שמות רבה פרשה כח
[8] ראו על הקשר בין עבודה זרה לנבואה בספר רסיסי לילה לר' צדוק הכהן מלובלין פא א:" ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן היא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יוונית שהיא חכמה אנושית כי התחלת אנשי כנסת הגדולה היתה בתחילת מלכות יוון שאז היתה חתימת הנבואה" וכן באורות האמונה לראי"ה ( ירושלים תשמ"ה ) עמ' 60 :" בחכמת העולם עד השפעתו של אריסטו היתה החזיוניות הפנימית מתגברת יותר מהתכונה המושכלת על פי הערכים החיצונים שהעלה אפלטון את התכונה ההיא לצורה משוכללת אותו הליח של הנבואה שבישראל עדיין היה קיים וכעין טיבו היתה התיצרותה של בינת האדם החילונית. בנטיית הצדדים היה יצרא דעבודה זרה מתפרנס ממנה ובקדושה גדולת הנשמה בפנימיותה ושיגוב האמונה בתוכן החיים. הפסקת רוח הקודש הנבואית מישראל בססה בצורה החילונית את המעמד של התגברותה של הרציונליות נסתם השביל העליון אשר למהלך הרוח לא יכלה החכמה היוונית המאוחרת להתפשט על כל המילוי הרוחני".
[9] אלו מושגים קבליים שמקורם בעיקר באידרות והובהרו הן בקבלת רמ"ק ( ספר אלימה) והן בקבלת האר"י ( לדוגמא עץ חיים שער ח). כדרכו בהסבר מונחים קבליים רבים מניטו הסביר את משמעותם ברמה הקיומית: "גם עבור הצדיק, ההופך להיות מבחינת בן בית בארמונו של המלך, ההרגשה של ההכרחיות של חוקיות הטבע פוחתת משום שהצדיק זוכה לגילוי אורות עליונים יותר מן האורות של העולם הזה. הוא זוכה לגילוי אורות השייכים כבר לעולם הבא. אורות אלו נקראים בקבלה אורות דאח״פ - אוזן, חוטם ופה. הרב משתמש במושג קבלי מובהק זה, הדורש עיון מיוחד שאין מקומו כאן. כדי להסביר את ההבדל בין יחס הבורא לאדם דרך קו היושר ובין יחס הבורא לבריאה שלו דרך העיגולים: ״ולכן אין באח״פ בחינות עיגולים, רק יושר לבד״. היחס בין אור א״ס ב״ה לאדם מתגלה בפנים של האדם, למי שזוכה לכך, בייחוד דרך מספר אברים, האוזן, החוטם והפה. היחס הזה הוא יחס ישיר, לא דרך העיגולים, והוא מגלה את מידת הקרבה לבורא. כל זה קשור לעניין הנבואה ודורש לימוד בפני עצמו. אולם בצורה פשוטה אפשר להסביר את הרעיון כך: אני חופשי לומר את מה שאני רוצה, אני חופשי לשמוע את מה שאני רוצה, אני חופשי להבין את מה שאני אומר או שומע (לפי המקובלים הריח הוא בחינת רוח). אין שום הכרחיות באח״פ. לכן אין באח״פ בחינת עיגולים. לעומת זאת איני תמיד חופשי לראות את מה שאני רוצה. מבחינה זו שייכות העיניים יותר לעיגולים. היחס הישיר, המידי שלי לעולם הזה הוא דרך עיניי: ״רק בההשפעות שנתרחקו הרבה, כמצח ועינים יש גם עיגולים, כלומר הטבע הרוחני״ - ראשית, אני תופס את המציאות של העולם הזה דרך עיניי ושכלי. המציאות המתגלה לעיניי או לשכלי היא, קודם כול, המציאות של העיגולים, של הטבע, לא של היושר. לכן אומרים המקובלים שאלה אורות יותר רחוקים מן האורות הבאים מן האוזן, מן החוטם או מן הפה. יש פחות הכרחיות, אני מוגבל פחות כאשר אני משתמש באוזניי או בפה שלי מאשר בעיניי."( סוד מדרש התולדות כרך 4 רז היושר והעיגולים בפסקה: "טבע העיגולים והיושר")
[10] ראו פירושי הראב"ע והרמב"ן דברים ד פסוק יט ודיון מקיף של מניטו בנושא זה בתמלול השיעורים על שערי אורה שיעור 34
[11] יתכן שהרב רומז לאיגרתו של הרב קוק שנשלחה בשנת תרס"ח (1908) לאגודת בצלאל לקראת הקמת האקדמיה לאומנות (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קנח, עמ' רג)
[12] לקשר בין העברי והנבואה ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, קובץ 59: "ולכן, העברי הוא בעל נבואה. ...., בבראשית, פרשת נח: "כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן". מה אומר רש"י? הוא לומד את זה מהמדרש. יש מדרש רבה חזק על הפסוק, מה אומר רש"י: עבר, הוא היה נביא, למה? כי נתן את שם בנו לשם המאורע שהיה בא, "כי בימיו נפלגה הארץ", זאת אומרת כי עבר היה בדור שלפני הפלגה. לכן עבר, הזהות שלו הייתה זהות כלל אדמית, אם אפשר לומר. אחרי עבר "נפלגה הארץ": היו הגויים. רק יחידי סגולה, גם אצל הגויים, שמרו על אותה סגולה להיות נביא, אלו שהיה להם העניין האלוקי, לפי הגדרה של הריה"ל, צלם אלוקים לפי פשט התורה. אבל הזהות העברית, היא בטבעה נבואה, מכיוון שזו הזהות של אדם הראשון: "אתם קרויין אדם". זה מה שרציתי לדייק. אברהם העברי, ידענו שהיה מצאצאי עבר, מה החידוש של הפסוק הזה: "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי"? מטבעו היה עברי, לכן: "וירא יהו"ה אל אברם". [25]רק עברי היה יכול לגלות מה שהוא גילה. כשאחר כך, בימי פרעה, שמעו שיש מי שמפענח חלומות, מה אומר הפסוק? "נער עברי". צריך להיות עברי כדי להסביר חלומות, הוא נביא". וכן בשיעורי הרב על דרך חיים למהר"ל, קובץ 1: "בשורש הדברים, כל עם ישראל היה מסוגל להיות נביאים. ולא רק עם ישראל. במטרה של הבורא – כל בן אדם. אבל איבדו את הכוח הזה".
[13] הביטוי נמצא בין היתר במקורות הבאים: יהושע יד, טו, בבראשית רבה, וכן בשל"ה על פרשת לך לך.
[14] ראו כוזרי מאמר א, פסקה מט: אמר החבר: אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הפלגה, ונשאר הוא וקרוביו בלשון עבר אבי אביו, ולזה נקרא עברי ...
[15] ראו במאמר של מניטו "ארץ ישראל במחשבתם של המקובלים", הנמצא באתר: "אכן, הייעוד של ישראל הינו תמיד ייעודה של האנושות בשלמותה, שמתמצה בצורה מיוחדת להיות אדם. עם ישראל משקף את האנושות בכללותה. אנחנו כבר מורגלים לעדות זו, הנובעת מתיאור תופעת הגלות: זהו האופן היחיד של היות אדם, שמסוגל להסתפח אל, לא משנה איזה סוג אחר של אדם, אל איזו חברה שתהיה, איזו תרבות שתהיה ובאיזו חבל ארץ שיהיה. זו הזהות האנושית היחידה המסוגלת לגלות אוניברסאלית. זהות בעלת יכולת להיות אצל אחרים , תחת כותרת של ציביליזציה של אחרים, הכול תוך כדי שהיא נשארת היא עצמה. ברם, וזהו הדבר החשוב, יש לדעת שזה מצב ארעי. כאשר הזהות היהודית, הזהות העברית מושתלת על זהות של ציביליזציה אחרת, מוכח כאן מצד אחד שמדובר באמת על ישראל. ומצד אחר מדובר גם על ציביליזציה, כיון שלפי ההיגיון הפנימי של הסיפור התנכי, ישראל יכולים להיות מושתלים רק במקום שישנה ציביליזציה."
וראו עוד בהקלטה "מהפיכת הזהות העברית" הנמצאת באתר המכון: כדי להבין את זה: עברי - היה רק עברי! למשל - יוסף הצדיק. שהוא היה "נער עברי" לפי ההגדרה של הפסוק, ולא בכדי. היה מצרי באופן - תרבות דאז. התרבות שלו, התרבות החיצונית - היתה מצרית. אבל - הזהות שלו היתה זהות עברית. היה - לא רק "היה קשור" - היה בעצם, מאותה זהות של הזהות ההיא. אבל יהודי? חוץ - שוב: מכמה מקרים של יחידי סגולה, יהודי זה לא זהות פשוטה! זה זהות צמודה לזהות חיצונית לגמרי, זרה לגמרי. אין דבר כזה: "יהודי, נקודה". יש רק: "יהודי-פרסי", "יהודי-תימני", "יהודי-אירופאי" - ככה או ככה. אני לא מוצא בשום היסטוריה שלנו, הטיפוס הזה: "היהודי" אלא…ולפי דעתי, התלמידי חכמים, בתקופה של היהדות - 2000 שנה - התלמידי חכמים היו שייכים קצת יותר לזהות העברית. אבל יהודי פשוט היה איזה מין יצור כזה, אני לא רוצה לומר "מוזר", מוזר זה... זה ברור שזה היה מוזר, כן? שהוא מצד אחד - עברי, מצד שני - גוי! יש איזה מין... ככה - סימביוזה, כן?"
[16]ראו בראשית לט:"ויעזוב בגדו אצלה...ראו – כביכול מצביעה על הבגד - הביא לנו עבד עברי" – כלומר על פי הבגד שעזב אצלה ניתן היה לזהות שמדובר בבגד של עברי. בגד שאותו פשט יוסף. ושם מא פסוק יד:" וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה. "
[17] שמות רבה פרשה א סימן לב: "'ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים' - וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי".
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest