שעור 21 [1]

תאריך הקלטה: 1.12.89

 

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

 

 

 

התחלנו בלמוד שנותן הרב על האות השלישית של השם, דהיינו, אות ו'. כדאי להזכיר את הנושא כדי להבין את ההבדל שיש בכוון של התפשטות העולמות ותיקון העולמות.

התפשטות העולמות: זה מלמעלה-למטה, אפשר גם כן להגדיר מבפנים-לבחוץ, אבל זה מושג אחר, מקביל, אבל זה שיטה אחרת נאמר. ניקח אותה שיטה:

מלמעלה-למטה, ההתפשטות זה מרחמים גמורים עד הדין. למטה זה דין רפה, דרך הדין הקשה. זה מתחיל ברחמים גמורים, למעלה זה כולו רחמים, זה מתפשט ויורד עד מדרגת הדין וזה עולם העשיה.

כל התהליך של התיקון זה ממדרגות הדין עד לרחמים גמורים.

מצד הראשון מלמעלה-למטה: זה נקרא אור ישר, ומצד השני מלמטה-למעלה, הצד התיקון זה נקרא אור חוזר.

אור ישר: ההגדרה זה 'פנים אל פנים'. פנים אל פנים, זה בכל מקום זה רחמים, זה מידת החסד, זה רחמים גמורים. כשהבריאה מקבלת את האור 'פנים אל פנים' זה סימן שהכלי המקבל זוכה בזה, יכול לקבל, ולכן התפשטות האור, התגלות האור באה דרך הרחמים שנקרא פנים אל פנים, זה אור ישר.

כשהכלי המקבל לא זוכה בזה, לא סובל וזה סימן שיש איזה פגם, זו נקודה של ספר יצירה, כל שפע ההתפשטות מלמעלה-למטה זה נקרא 'ענג' ואם השפע מגיע לכלי המקבל, והכלי המקבל לא יכול לקבל מכיוון שהוא עוד לא זוכה בזה, אז זה נהפך לנגע. כשהמקבל, הבריאה כבריאה, עוד לא בשלב של תיקון מספיק, האור מאיר, אבל בבחינת אחוריים, וזה נקרא אחור לפנים. מרחמים לדין; אז מתחיל את תהליך תיקון העולמות מדין לרחמים.

ההתחלה האות השלישית זה התחלת גלוי הדינים, זה משולב עם רחמים, זה הסוד של האות השלישית, ה-ו', שהוא מעורב בדין וברחמים.

"סוד אות שלישית מאותיות השם היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות, והיא אות ו'. והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות, והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות ומתיימת כל הספירות, וכולן מתאחדות בה, מהן למעלה והן למטה, מהן לימין ומהן לשמאל, והיא הנקראת קו האמצעי. וסוד האות הזה שהיא אות שלישית של שם שנקראת ו' (האות הנקראת ו'), היא כוללת ו' שמות כנגד ו' ספירות שהם: א"ל כנגד גדולה". גדולה זה חסד, אתם זוכרים את הפסוק (דברי הימים א פרק כט, (יא) "לך יהו"ה הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". [2]בלשון המקרא אותה ספירה שאנחנו קוראים לה חסד, במקרא נקראת גדולה. אתם יכלים לראות את המקור במדרש רבה על הפסוק בהתחלת שמות, "ויגדל משה", [3]על משה רבנו, במדרש רבה יש שם, אני לא זוכר מי הדרשן שמה, אבל הגדרה ברורה מה זה גדולה. גדולה זה חסד, כי הפסוק אומר "ויגדל משה ויצא אל אחיו". מכיוון שיש עוד פסוק קודם לזה, לא רחוק, שאומר "ויגדל הילד",[4] אז רש"י מפרש: הראשון זה עניין של הגיל, והשני זה עניין של הגדולה. מה זה גדולה? אז המדרש מסביר: מה זה גדולה? זה לצאת אל אחיו, זה מידת החסד, להתקשר לזולת .

[יש קשר בין גדילה ובין החסד?]

מה זה גדילה? להתגדל? אולי תלמדו את זה אצל המלבי"ם. כל פעם שהמלבי"ם מסביר את אותה מילה של גדולה, בכל הצורות שיש בכמה פסוקים, הוא מביא את הפסוק "גדלו ליהו"ה אתי ונרוממה שמו יחדו". [5]מה ההבדל בין לגדל, "גדלו לה איתי" להכיר בגדולה ולרומם? הגדולה זה ריחוק אבל שאפשר להשיג, זה השגחה שהיא השגחה קרובה לנו, זה הגדולה. הגדול נקרא גדול כשהוא קשור לקטן. 'רם' זה גדולה שאי אפשר להשיג, המלבי"ם מסביר את זה ככה: ישראל אומר לאומות העולם: "גדלו ליהו"ה אתי", תכירו איתי שהשם הוא גדול, דהיינו: רחוק אבל יש השגחה, וזה הסוד של השגחה לישראל. "גדלו ליהו"ה אתי", ואז "ונרוממה שמו יחדו", כי השם הוא "רם על כל גויים", [6] "יהו"ה בציון גדול ורם הוא על כל העמים". [7]על הגויים הוא רם, אבל כלפי ישראל הוא גדול. אתם מבינים את ההבדל?! אצל הגויים אין אפשרות להשיג את השם, לכן שמו הוא רם עליהם. אבל בישראל יש סוד ההשגחה, זו הגדולה. לכן יש בישראל הניסיון של החסד. זה מתחיל בזהות העברית של אברהם אבינו שהוא מגלה את אלקי אברהם, דהיינו, מידת החסד, זה העיקר "עולם חסד יבנה". [8]הכול זה, הכול זה קשור, ולכן נקרא גדול בלשון המקרא, מי שמסוגל לחסד. זה מספיק ברור כן? כיאפשר אולי להבין את זה על המידה קרובה של גבורה, זה מה שאומרת המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" [9]מה זה גיבור? להיות יותר גיבור מהזולת, זה לא חכמה, זה לא גבורה, מכיוון שזה סימן כי הזולת הוא יותר חלש. אי אפשר להיות יותר גיבור מיותר גיבור ממנו, ולכן מה זה גבורה אמתית? "הכובש את יצרו" זה דומה מאוד. מה זה הגדולה אמתית? זה הגדולה שבכל זאת היא קשורה לקטנות של הקטנים: "המגביהי לשבת; (ו) המשפילי לראות המגביהי לשבת". [10]זה אותו רעיון, זו הגדולה האמתית, גדולה זה חסד. במשגים יוונים נאמר, גדולה זה דווקא גבורה. מה זה גדול ביוונית זה גיבור, גיבור במובן הלועזי של המילה, חזק. אבל גדולה בעברית זה חסיד, כי הגדולה האמתית, זה אף על פי שאתה גדול, אתה קשור לקטן. אז זה מה שמסביר המדרש רבה על הפסוק הזה "ויגדל משה ויצא אל אחיו." זה קשור לשאלה שלך.

"א"ל כנגד גדולה, אלהים כנגד גבורה", פה מתחלה ההתפשטות של הקווים. קו החסד שורשו בחכמה, קו הדין שורשו בבינה. אבל השורש הדינים בבינה זה רחמים גמורים. השורש זה רחמים גמורים. זה למדנו בשיעור הקודם. זה מדרגה שהטיב של הדינים בשורשם זה חסד גמור "גבר עלינו חסדו", [11]לפי הפשט זה נראה כסתירה, "גבר עלינו חסדו". סוד התיקון זה להעלות הדינים לשורשם. אם אני מצליח לקשור קשר בין התגלות הדינים למטה, שזה קשה, שזה נגע, אם אני מצליח לקשור לשורשם למעלה, אז זה מתהפך לעונג. שורש הדינים בבינה, זה רחמים. למעלה מהמסך, שמתחיל באות השלישית, זה כולו רחמים: "הנסתרת ליהו"ה אלהינו", [12]השם אלהינו, זה רחמים. זה התחלת ההתגלות הדינים בעולם התחתון, זה למדנו בשיעור הקודם, שנקרא עולם המום. אתם זוכרים את זה? !מים זה למעלה, מום זה למטה, זה התפשטות ה-ו' מה-יוד. זה סוד התיקון. אתם תמצאו בהרבה מקורות רמזים בכוונות לאותו נושא. גם באופן מיידי יש לנו ניסיון מזה, גם במשור הפסיכולוגי, גם במשור האינטלקטואלי, כשיש איזה קושי, אז אם מוצאים למה זה משתייך אז כבר הקושי מתרכך, אם מוצאים את השורש, השורש בטוב, אז הרע מתמתק.

[יש מצב שאדם יש לו קושי, יש לו צרה, אז הוא אומר זה מאת השם, הוא מתכוון למקור של זה, אבל השאלה אם זה מיתוק הדינים.]

לא. אם הוא באמת מגשים את זה, עושה את זה, זה פעולה, זה עשיה ממש; זה לא סתם רעיון: אני מקבל את זה. לא מגיעים לתיקון כשזה נשאר רק במשאלת לב, צריך כוונה עמוקה לתקן את זה. יש הרבה תיקונים מפורטים בקבלה, וזו לא קבלה מעשית, זה קבלה עיונית: איך להגיע מדרגה למדרגה לתקן את זה בשורשו. לא סתם רעיון ככה, אני יודע שאם זה מתקשר למעלה... אתה מבין? זה פעולה. זה מובן?

[.]

זה אותו דבר, זה דווקא אותו דבר, צידוק הדין.

[לכאורה צידוק הדין]

יפה, אתם רואים בצד החכמה של התורה זה ההפך מהכוונה האינטלקטואלית של ההגדרה. צידוק הדין, לפי הגדרה המופשטת, זה לראות בדין את הצדק שיש בדין כדין. אבל צידוק הדין לפי הקבלה, זה להפוך את הדין לצדק. זה מובן? נלמד את זה דווקא באותו שער. איך המשפט ממתק את הדין. צדק זה התפשטות הרחמים בדין, כמו המשפט! אולי נחזור להגדרות: כוונת הבורא, מחשבת הבורא זה להשפיע, זה נקרא רחמים, זה להשפיע. מה זה רחמים? זה כוונת הבורא, אין כונה אחרת: ברא, רצה לברוא זולת, להטיב לזולתו, להטיב לנבראיו. מה זה דין? כל עוד שהנברא לא זוכה במה שהבורא רוצה להשפיע עליו. נכון, אם כן, הדין זה קשור למצב של עולם הזה כל עוד שהעולם הזה אינו מתוקן לקבל את מחשבת הבורא. ולכן דין זה הגורל של עולם הזה.

התחלת האמונה זה לדעת, בכוונה אמרתי: התחלת האמונה, זה לדעת שזה ארעי, שזה לא סופי, זה לא מחשבת הבורא מידת הדין. מחשבת הבורא זה להשפיע, דהיינו, מידת הרחמים. זה כנראה סותר מה שאנחנו לומדים במדרש: בראשונה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אבל ראינו את זה בשיעור הקודם, זה שייך לעולם הזה. כשהמדרש אומר לברוא את העולם, זה עולם הזה, העולם הזה שייך לדין, הדין שייך לעולם הזה. אבל זה לא הכוונה של הבורא, הכוונה של הבורא זה לברוא עולם הבא, זה לא לברוא עולם בקלקולו. העולם הזה, הוא עולם בקלקולו, העולם הזה זה צמצום העולם האמתי, וכל צמצום זה דין, כל צמצום מביא את המום. מכיוון שאנחנו לומדים שמצב של העולם הוא תוצאה מהצמצום, אז בשורשו הוא שלם. המושג של צמצום זה מושג חשוב מאוד, זה מגלה כי בשורשו העולם הוא שלם, אבל במציאותו הנגלית, הוא מקולקל, הוא במצב של דין. שוב אני חוזר על זה: כוונת הבורא זה לברוא עולם הבא. כדי שהבריאה תהיה לה תנאי ואפשרות לזכות באותו עולם, אז צמצם את העולם הבא לממדים של עולם הזה. ולכן אנחנו מתחילים את התחלת הגורל שלנו, דווקא באותה מדרגה של דינים בעולם הזה. שוב תגידו לי אם זה מספיק ברור: אני חושב שאי אפשר לומר שכוונת הבורא היה לברוא עולם הזה כמו שהוא, זו הכפירה הכי גמורה שאפשר להכניס באמונת ישראל. כוונת הבורא זה לברוא עולם הבא. לכן עולם הבינה, שנקרא עולם הבריאה, שנקרא עולם הבא הוא נקרא עולם השלם, עולם השלמות. דווקא הממדים של העולם הבא יש לנו אחד מששים, אחד בששים, יש לנו איזה הארה בעולם שלנו בבחינת הצמצום של העולם האמתי. אפשר ללמוד את זה במה שאומר הזהר על הפסוק "יהי אור ויהי אור".

"יהי אור" שזה אור דחסד , הזהר אומר: אור דעולם הבא.

"ויהי אור", אור דעולם הזה. 'ויהי' זה מורה על הצמצום, מה שקרה, זה צמצום של אותה מחשבה. כל "ויהי" זה לשון ויי. אני לקחתי את הדוגמא ההיא, מכיוון שהמדרש הוא ברור בהקשר לזה. המדרש אומר כי אור של ששת הימים הוא גנוז לצדיקים . [13]איזה אור שהוא גנוז לצדיקים, למי שיזכה? זה האור של "יהי אור" של מחשבת הבורא.

האור שלנו בעולם הזה זה האור של "ויהי אור". באז תראו בזהר זה פשוט מאוד. [14]זה העניין. כל עוד אנחנו באותה סתירה, איך אפשר להבין את זה כי מטרת הבורא זה לברוא עולם הזה, דהיינו, עולם בקלקולו, ובכל זאת אנחנו מאמינים כי מדובר ב-'הוא יתברך', הבורא השלם, מה ברא לנו? ברא לנו עולם מקולקל? ולכן צריך להבין את זה. כל זה קשור להקדמה שהתחלנו בה, בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה. מה יהיה בסוף המעשה? מה שהיה במחשבה בתחילה, בהתחלה, דהיינו: חסד גמור, לפי הפסוק שאני מביא כל פעם על אותו נושא "יהו"ה לבדו ביום ההוא". [15]מה זה השם לבדו? הוא אינו לבד גם עכשיו? זה וויכוח בין מפרשי רש"י על פי,רושו על 'שמע ישראל', בין הרא"ם וגור אריה, אלא עכשיו, בבחינת עולם הזה, זה השם אלקים. מה זה השם לבדו? השם לבדו, פשוטו כמשמעו: רק מידת הרחמים. מידת אלקים היא שייכת לעולם הזה, וגומרת עם עולם הזה. זה מובן?

[בינה בבחינת העולם הבא, רצון הבורא לברוא היה צריך להיות מצד החסד]

זה מה שאמרנו. אין צמצום בבינה.

אני חוזר על זה: כל מה שנמצא בבחינת הנסתרות השם אלקינו, העליונות, כפי שהוא אומר, ג' ר', שלוש עליונות, ראשים, זה רחמים גמורים, אם זה כתר, אם זה חכמה, אם זה בינה. בינה מגלה, בבחינת מלכות דבינה, מגלה את השורש של הדינים, אבל הדינים מתפשטים למטה, בתפארת ומלכות. באותה מדרגה של מלכות דבינה, זה עוד רחמים גמורים. אני יכול להסביר את זה בצורה קצת אחרת קשורה לשיטת הרב אשלג. הרב אשלג הוא מסביר באופן ברור מאוד, יתכן מאוד שזה חידוש אצלו, הוא אומר ככה: ההגדרה של הבורא זה המשפיע, כי ממי יקבל? אחר כך נראה שכשהוא משפיע הוא מקבל נחת רוח מבריותיו, וזו אחת מהכוונה של אמונה של הבריות: לעשות נחת רוח ליוצרם, אבל זה בבחינת יוצר, אבל בבחינת בורא הוא משפיע. הבריאה לפי תורת הרב אשלג, כל עיקר הבריאה זה רצון לקבל. ולכן אין רצון לקבל במשפיע, בבורא. מה שמגלה הרב אשלג זה שהבורא מכיר מה זה רצון לקבל, הוא מכיר את זה בבחינת רצון להשפיע, זה סוד, אבל זה ברור מאוד. במה שהוא משפיע, הוא יודע מה זה להיות מקבל, אף על פי שאין שום רצון לקבל אצלו, הוא כולו משפיע. אבל במה שהוא משפיע דווקא, יש לו הידיעה, הדעת, מה זה להיות מקבל אבל בבחינת משפיע. אולי בצורה אחרת ותגידו לי אם זה מספיק ברור. יש שתי בחינות בחיים, בחינת אב ובחינת בן. הנברא נמצא בבחינת אב בבחינת בן, בבחינת אם בבחינת בת. ואנחנו רואים את החשיבות של הכלל הזה בהיסטוריה של העם ישראל, כפי שהתורה מספרת אותה. יש התקופה של האבות והתקופה של הבנים. אבל הבנים לא יכולים לדעת מה זה להיות אב, כל עוד שאינם אבות. אבל האב, הוא יכול לדעת מה זה להיות בן, אף על פי שהוא לא בן. איך הוא יכול לדעת מה זה להיות בן? בדעת עצמו כאב הוא יודע מה זה להיות בן, אבל בבחינת אב. זה שתי עולמות שונות. התורה נתגלתה לא לאבות אלא לבני ישראל, "דבר אל בני ישראל". הזהות של האבות זה זהות של הבטחה, אנחנו לא יכולים לזהות מה זה הזהות של האבות, להיות כל ישראל בנפש אחת, בבחינת אברהם, בבחינת יצחק, בבחינת יעקב. אנחנו שישים ריבוא כדי להיות כלל ישראל, המציאות שלנו היא שונה לגמרי! האבות נבראו, כדי להיות אבות של בני ישראל. אדם הראשון נברא כדי להיות האב של הבן אדם, זה מה שצריך לגלות. יש איזה מין דיאלקטיקה בין אב לבן שדומה מאוד לדיאלקטיקה של בורא-נברא. לכל הפחות זה מקביל ולכן זה דומה. כי בבחינת גומל חסדים, אז בידיעתו, זה כולל את הדינים, אבל בבחינה של האב, שמכיר מה זה להיות בנו, דרך האהבה שלו לבן. הוא לא בן הוא אב, אבל דרך אהבתו לבנו הוא יודע מה זה בן. וידיעה האמתית זו אהבה. אז יתכן שזה מסביר קצת עוד יותר את הפסוק "בכל צרתם לא לו צר" [16], בכל צרתם של בריות כבריות, לא צר כבורא.

[עוה"ב זה חסד גמור?]

זה חסד גמור. למה אנחנו צריכים גבורות, למה אנחנו צריכים דינים? כדי לעבור את השלב של עולם הזה, מה זה עולם הזה? "היום לעשותם - למחר לקבל שכרם", [17]כדי לזכות בזה, כי זה כלל חשוב ביהדות. מטרת הבורא זה למסור, כל עוד שאתה לא זוכה מה שאתה מקבל לא קבלת. ולכן אתה צריך לזכות במתנת חסד שקבלת, כדי שמטרת הבורא לתת היא תיגמר. כל עוד שקבלתי, רק בבחינת מתנה, רצון הבורא לא התקיים, עוד לא התקיים. למשל עניין של התורה. יש לנו השלב של מתן תורה, אבל זה לא נגמר, צריך קניין, בדרך הלימוד אנחנו הופכים את המתנה, המתן לקניין. כל עוד שלא הגענו לקניין תורה, אין תורה בידינו, אלא בבחינת מתנה. וזה מה שנקרא "מונחת בקרן זוית" [18][19].כל עוד שהיא "מונחת בקרן זוית", זו מתנה, מתנה יפה אבל אין שום תורה עוד. צריך קנין התורה אז המטרה של נותן התורה מתקיימת. כשאני קונה, המטרה שלו כנותן, מתקיימת. כל עוד שאני רק מקבל, בבחינת חסד, אני נמצא בשלב הילדותי של הבריאה. צריך להגיע לבגרות של הבריאה, הבגרות של הבריאה זה מידת הדין. אתם רואים שוב שזה ההפך הגמור מהנצרות. השלבים לפי הנצרות זה קודם כל הפדגוגיה של מידת הדין, כדי להגיע לגלוי מידת החסד, זה עולם הפוך לגמרי. הקצב, הסדר האמתי זה קודם כל הגיל של החסד ואחר כך גיל בר מצוה, מתחיל להיות בר מצוה, דהיינו, כפוף למידת הדין, עד שמגיע למידה של יעקב אבינו: אמת. זה אברהם, יצחק, יעקב, חסד, דין, אמת (רחמים). זה ברור? לכן אנחנו לא צריכים את הבל הבלים של העולם הזה. זה חשוב מאוד כי זה עולם [20]החשוך שצריך לעבור בו דרך "ויהי ערב ויהי בקר", לכן הערב זה חשוב צריך ערב כדי להגיע לבוקר. אבל מה אנחנו מחכים? קריאת שמע של ערב? של ערבית? לא, מחכים קריאת שמע של שחרית! זה סוד במשנה של הגדה של פסח, רק בבני ברק לא מבינים את זה. [צחוק]

[אפשר לומר להגיע לעולם הבא דרך הברית של עולם הזה]

טוב, זה דרוש יפה, לא צריך. אפשר לומר, אבל לא צריך.

אולי אפשר להוסיף משהו: הסדר של אלפא-בתא זה אב, א', ב', אז צריך להגיע לעולם המיועד לבן אדם אז זה ב' א', הבא. אבל באותו הקשר שאנחנו מגדירים עולם הזה-עולם הבא, שייכות לעולם, העולם הזה, העולם הבא, אני שמעתי גבי האדם, העולם של זה, של אדם הראשון, העולם הזה, האדם הזה. ואנחנו מחכים לעולם של מי שבא, העולם הבא, העולם של הבן אדם שבא, שהוא בדרך.

בכל זאת, לפי דעתי המושג הוא חשוב כשלעצמו. לכן אנחנו לא צריכים את הבל הבלים של העולם הזה. זה חשוב מאוד כי זה עולם החשוך שצריך לעבור בו דרך "ויהי ערב ויהי בקר", לכן הערב זה חשוב צריך ערב כדי להגיע לבוקר. אבל מה אנחנו מחכים? קריאת שמע של ערב, של ערבית? לא, מחכים קריאת שמע של שחרית. זה סוד במשנה של הגדה של פסח, רק בבני ברק לא מבינים את זה. כשלעצמו, צריך להתרגל לזה. כל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, [21]ובבת אחד לומר איזה עולם? העולם הזה זה הבל הבלים, הכול הבל, כדי לתפוס את האמונה האמתית של התורה. כל עוד שלא מגיעים לגילוי של העולם, עולם המחשבה שזו מחשבת הבורא, של עולם הבריאה אמתית, זה עולם הבינה שנקרא עולם הבא, אז אין במאמין שום דעת קונו, הוא מאמין במה? במי שברא עולם שנשאר בתוהו ובהו? יש איזו סתירה - אני מנסה להסביר את זה אבל זה כל כך ברור! - בין הפסוק הראשון של מעשה בראשית והפסוק השני. הפסוק הראשון אומר: "בראשית ברא (מי?) "אלהים את השמים ואת הארץ". מה אומר הפסוק השני? ("והארץ היתה תהו ובהו", אתם שומעים את הסתירה? אלקים ברא את העולם אז התוצאה היא תוהו ובהו? באיזה אלקים מדברים? לכן לא מבינים מה כתוב פה. באים המקובלים ומסבירים שיש מטרה לזה, למה זה מתחיל בתוהו ובהו? תהו ובהו זה שייך לבחינה של עולם הזה כעולם הזה. וכל היצירה, כל התיקון של עולם הזה, זה התיקון של התוהו ובהו, עד שמגיעים לשלב של עולם מתאים למחשבת הבורא והוא נקרא עולם הבריאה. אנחנו גרים בעולם העשיה, קשורים לעולם הבריאה, אבל העולם שלנו זה עולם העשיה. שוב זו טעות של המלים, כשבלועזית כשאומרים בריאה שומעים עשיה, יש הבדל גמור בין בריאה ועשיה, בלשון הקבלה.

[.]

לא, לפני יצירה, זו וויכוח בין המפרשים. 'היתה' זו תוצאה, הפכה להיות. אחרי מה שקרה שהקב"ה ברא הארץ 'היתה' כתוצאה. והאר"י הסביר את זה דרך המדרש שאומר, "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן", [22]והאר"י הסביר את זה בסוד 'שבירת הכלים'. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", [23]הכלים נשברו, תוצאה: "הארץ היתה תהו ובהו". הכלים שנשברו זה הכלים של תפארת דווקא. אז אולי תזכרו את זה ככה דרך אותה שאלה:

הראשונות זה נקרא שמי השמים: כתר חכמה בינה זה שמי השמים.

תפארת זה שמים.

ומלכות זה ארץ.

לכן יש המדרגות האלו שמי השמים, שמים וארץ.

"בראשית ברא אלקים", הגעתי לבינה,

"את השמים", תפארת,

"ואת הארץ", מלכות.

השמים הסתלקו, מכיוון שהכלים של השמים נשברו. הפסוק השני אומר: "והארץ היתה תהו ובהו" והשמים הסתלקו. ובארץ יש את השברים של אותם כלים של השמים, דהיינו, כלי דחסד, כלי דגבורה, כלי דתפארת, כלי דנצח, כלי דהוד, וכלי דיסוד. הכלים נשברו, האורות הסתלקו למעלה, חזרו למעלה. צריך תקופת האבות, שתקנו את הכלים, אז האורות חזרו לעולם שלנו. אברהם אבינו תיקן את כלי החסד, האורות דחסד חזרו, וכן הלאה, יצחק גבורה וכן הלאה.

ולכן אותה מידה שנקראת 'ימי השמים על הארץ', זו המידה של האבות, יראת שמים זה מקביל ליראת הערכים, של האבות. יש מושג כפי שאתם יודעים, יש מושג של יראת השם, יראת אלקים, יש עוד מושגים, יראת העונש. אבל מה זה יראת שמים? זה שייך לערכים של האבות. יראת אלקים, הפרי צדיק הסביר את זה, 'יראת אלקים' זה העניין של דרך ארץ, למשל הפסוק: "אין יראת אלהים במקום הזה", הפרי צדיק מסביר אין דרך ארץ במקום הזה. אצל אבימלך. [24]

יראת שמים, זה ערכים האלו שאנחנו קוראים אותם חסד, גבורה....זה יראת שמים, יראת הערכים, יראה שלא לנגוע באותם הערכים, לכבד אותם. כל פעם תמצאו את זה, יש הקבלה. "כימי השמים על הארץ" [25]זה דווקא תקופת האבות, אותו מספר של שנים: חמש מאות שנה, יש כל המקורות במדרש . מהתחלת אברהם עד סוף יעקב זה התקופה של "כימי השמים על הארץ".

[.]

זה אותו דבר. זה ראינו כבר, אבל נחזור על זה. שם יהו"ה, ש', מ', שם השם השייך לעולם הזה זה יהו"ה, והעיקר זה הו' של יהו"ה. השם השייך לעולם הבא זה י' ה' י' ה': "והיה ביום הוא יהיה", יהיה, זה י'ה'י'ה'. אז מה ההבדל בין יהיה ו-יהו"ה? ההבדל זה בתפארת ומלכות. כשהעולם הזה יתוקן אז תפארת עולה לחכמה, ה-ו' עולה ליו"ד; ומלכות עולה לבינה, ה-יוד השני עולה ל-יוד הראשון אז זה י' ה' י' ה'. עולם הבא זה התיקון של עולם הזה, אבל הוא קדם במחשבה תחילה. פה יש נושא חשוב. מה ההבדל, מה הרווחנו בין הגן עדן ועולם הבא? זה אותו דבר, גן עדן ועולם הבא זה אותו עולם, אף על פי שיש הגדרות של מדרגות. מה ההבדל? גן עדן קבלנו במתנת חנם. עולם הבא זה אותו גן עדן אבל דרך הזכות, קנין. ולכן, צריך לתפוס את זה: כל אחד יש לו עולמו שלו, זה הביטוי של 'קנה עולמו', מה זה קונה עולמו? כל אחד יש לו עולם. כל אחד יודע מה הוא העולם הבא שלו, מכיוון שזוכה מה ששכח, את הגן עדן שלו שיצא ממנו, זה עולם שהוא צריך לקנות, לא פחות ולא יותר, לא יותר ולא פחות, כל אחד והעולם שלו. וחשוב מאוד לדעת את מקומו: כל אחד ומקומו.[26]

[יש גן עדן אחד לכולם]

כן, אבל יש מדרגות לכל אחד. נכון יש עולם אחד לכולם אבל יש מדרגה לכל אחד ולכן המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", לא אמרו שזה אותו חלק. כל אחד חלק. כל אחד עם הפרק שלו זה נקרא פרק חלק. [צחוק]. טוב זה ברור, צריך להתרגל לזה.

[איך אפשר להבין את המושג נוטל חלקו של חברו בגן עדן]

יש אפשרויות כאלו, זה שייך לנושא קצת עוד כללי, שאפשר לקבל, לזכות בחלק של החבר, אם החבר לא זכה, ויש הרבה ספרים על זה, כי יש קשרים בין כל העולמות. אני אמרתי וזה לפי דעתי זה כלל חשוב, קודם כל צריך כל אחד לדעת מה הוא מקומו ויש תחרות בין הבריות. יתכן, יתכן וזה קורה שאחד זוכה בעולם של השני אם השני נכשל. זה סוד הזיווג שני למשל. בבחינת זווג ראשון זה היה שייך למישהו אחר, המישהו אחר נכשל והשני זכה בזה, זה קשור.

[המחלוקת שיש בהלכה בין בית שמאי ובית הלל]

יפה.

[העולם הזה הוא מבחינת מידת הדין, איך יתכן שהלכה]

למה אתה מתכוון, מה הוא המקור? שאלת 'מחלוקת', למה אתה מתכוון? יש כמה מחלוקות בין בית הלל ובין שמאי, למה אתה מתכוון בדיוק?

[יש מי שאמר שבעולם הבא יהיה הלכה כבית שמאי]

זה עניין אחר, אמרת מידת הדין ולא מצאתי את המקור. זה הסבר על המחלוקת של בית הלל ובית שמאי. מסבירים את זה ככה: הלכה כבית שמאי בעולם הבא, יתכן מאוד שזה כתוב לעתיד לבוא, נכון? וזה אחרית הימים. הלכה כבית הלל בעולם הזה,

אז מה השאלה שלך? אתה הגדרת כבר את ההלכה של בית שמאי כמידת הדין? אני לא תופס את זה.

[ככה זה נשמע]

לא, זה נראה ככה. מכיוון שחושבים שבית שמאי הוא מחמיר. זה תלוי, צריך ללמוד כל הלכה והלכה לגופה. הדוגמא שאני רגיל לתת, זה העניין של המוקצה בשבת. לבית שמאי אין מוקצה בשבת, אז לכאורה הם מקילים? לא העניין הוא אחר לגמרי, הם במדרגה של קדושה כל כך גבוהה, שאינם צריכים מוקצה בשבת. זה לא פוגע בשבת שלהם, אפילו המוקצה הוא קדוש אצלם, ולכן זה לא אומר שהם מחמירים, הם מחמירים אולי באותה הגדרה שהמדרגה של הקדושה שלהם היא גבוהה מאוד, ולכן הם מוציאים את רוב עם ישראל מכלל ישראל. אם ההלכה היתה כבית שמאי רק מועטים היו בני ישראל, יכולים לתפקד כבית שמאי. אבל זה לא אומר שהם מחמירים. יש הרבה, הרבה דוגמאות שדווקא בית הלל מחמיר, למשל העניין של המוקצה. כל עוד שאתה פוחד בקדושה, אתה צריך להיות מחמיר על עצמך. אז זה צורה אחרת של הבעיה. למשל העניין של קידושין, במחלוקת: כמה שווה כסף? אצל בית הלל כסף זה שווה פרוטה, אצל בית שמאי כסף זה שווה דינר, מי מחמיר, מי מקל בזה? אז גבי דיני אישות, ברור שבית הלל מחמיר, כי אם פרוטה זה כבר אשת איש, אז זה חומרה ענקית. אצל שמאי כל עוד שלא קדשת בדינר אין אישות, היא פנויה, אז הוא מקל. אתם רואים את הפרדוקס לכאורה, זה מובן. זה לא אומר שבית שמאי היה מהרפורמים, אלא זה תפיסת עולם אחרת לגמרי. הם רוצים להגדיר מה אתה קורא 'כסף' באותה הלכה. האישה נקנית בכסף, מה זה כסף? מה הערך של הכסף הזה? ברור זה לא מדובר במעות, כי אם זה דינר אם זה פרוטה, הגמרא אומרת, אישה לא רוצה למכור את עצמה אפילו לסל של יהלומים, אישה אמתית . אם כן קנין בכסף זה מושג שצריך לברר. התשובה היא, זה ענין אחר זה כי התורה התירה את הנשואים דרך הכיסופים, זה הדרך של כסף. יש מחלוקת אם זה דרבנן או דאורייתא, "וכסף מנ"ל?" [27]יש אומרים שיש סמך בתורה, אבל רוב הדעות שזה מדרבנן, התורה שבעל פה התירה את נישואין שהגורם זה הכיסוף, כי זה בהמי, זה לא קדושין, זו זנות. לכן התירו את זה, אבל בתנאי להגדיר באיזה כיסוף מדובר. פה יש מחלקת בין בית הלל ובית שמאי, וזה מתבטא בהבדל בין פרוטה ודינר. אתם רואים שלכאורה, דווקא זה בית הלל שמחמיר.

"א"ל כנגד גדולה, אלהים כנגד גבורה". אז אולי עוד אני אוסיף קצת הסבר:

כל התפשטות, זה חסדים וכל התגברות, זה דין. התגברות זה צמצום. אחר כך נלמד את ההגדרות של המושגים האלו:

התפשטות זה אותה בחינה של 'פנים אל פנים', התפשטות, רחמים, משפיע.

אבל התגברות זה משפיע אבל דרך מידת הדין, דרך הצמצום, זה התגברות. התגברות זה מצד הגבורה. גבורה זה נראה כצמצום של החסד, אחוריים של החסד שמתגלים כגבורה.

"יהו"ה כנגד תפארת, יהו"ה צבאות כנגד נצח, אלהים צבאות כנגד הו"ד, אל ח"י כנגד יסוד. למדנו כבר שאל חי זה גם כן אל שדי. יש שתי בחינות ביסוד, הבחינה של אל חי והבחינה של אל שדי נלמד את זה בשער השייך לו.

קלטת 19 של יהודה, 18 של דניאל. צד שני.

"נמצאת למד כי סודו של ו' של שם הוא כלל שישה שמות משמותיו של שם יתברך".

ה-ו' הראשון רומז לתפארת,

וה-ו' השני רומז ליסוד.

ונלמד את זה לפי סדר התולדות, זה הקשר שיש בין יעקב ויוסף.

יעקב הוא הכלי של התפארת,

יוסף הוא הכלי של היסוד. כל מה שנמצא אצל יעקב נמצא אצל יוסף.

הבחינה של יעקב קשורה ליוסף,

הבחינה של ישראל קשורה ליהודה, דהיינו דוד, דהיינו מלכות.

יש התגלות של תפארת כתפארת, אז האור נקרא רחמים,

והתגלות של תפארת בבחינת ישראל אז האור נקרא אמת.

כשההתגלות של תפארת זה בבחינת יעקב האור נקרא רחמים, וכשזה ישראל, ישראל סבא אז האור נקרא אמת.

ונראה מה ההבדל, הבדל של מדרגות בין תפארת ואמת.

[(מיכה פרק ז', (כ') "תתן אמת ליעקב"]

[28]נכון, "תתן אמת ליעקב", אבל סוף, סוף, המדרגה של אמת גבי התפארת זה המדרגה של ישראל. אני זוכר הפסוק האחר (תהלים פרק קה, (ט) "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק; (י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם" [29]. המדרגה של ברית זה המדרגה של ישראל. יש הבדל עצום בין הבחינה של יעקב והבחינה של ישראל. זו אותה בחינה אבל כשמתגלה בבחינת יעקב, הצדיק הוא יוסף, וכשזה מתגלה בבחינת ישראל, הצדיק הוא יהודה. יש תחרות בין יוסף ויהודה עד אחרית הימים, זה סוד האיחוד בין יסוד ומלכות. זה הסוד של גאולה ותפלה, איחוד של גאולה ותפלה.

[.ההבדל בין יוסף ויהודה]

יש הרבה הבדלים, ברור.

יעקב זה שייך לממד של הגלות,

ישראל זה לממד של ארץ ישראל.

גלוי זה הופעה שונה לגמרי. למשל כל ענין של שכם, -כל הענין של, אני לא יודע למה אני זוכר את זה-, כל הענין של שמעון ולוי, הם בבחינת ישראל. יעקב יש לו עמדה של יעקב, ולכן יש הבדל בהשקפה.

בבחינת יעקב אפשר לכרות ברית עם רשעים.

בבחינת ישראל:

[שמואל ב' פרק יג', פסוק יב') "בישראל אל תעשה הנבלה הזאת"]

הנבלה אל תעשה בישראל[30].

[.]

כן, ברור. החלום של יו סף זה החלום הגלותי. מי זה יוסף? זה ממלא מקום של פרעו. עד שבא יהודה. כל זה אתם מוצאים במדרש, חוץ ממה שמסביר הזהר על זה, זה כבר הפשט של המדרש זה ברור. (בראשית פרק מד, (יח) "ויגש אליו יהודה ויאמר", [31]בעל התורים מסביר: מה אתה מלך אני מלך, משיח בן יוסף משיח בן דוד. הבעל התורים מסביר את זה קצת לפי הזהר: האותיות של "ויגש אליו יהודה", זה 'שוה'

[(לפי האותיות סופיות)]

, אתה מלך אני שווה מלך. כל עוד שזו התקופה של הגלות הצדיק הוא יוסף, כשהתקופה של הגלות מסתיימת, הצדיק הוא יהודה. וזה מה שאומר הפסוק: (תהלים פרק קיד, (א) "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז; (ב) היתה יהודה לקדשו", [32]בסוף הגלות זה יהודה שמופיע. בימנו אנו זה לא רק יהודה, זה יהודה ושומרון, זו אותה פרשה.

[.]

יפה, יפה. יש נטיה של החסידות, בעיקר של חסידות של חב"ד, להציל את שאר הניצוצות שנמצאות בחוץ. חסיד חבדניק הוא שייך לגלות, ולכן תקונו הוא בירושלים לא בכפר חב"ד, רק בירושלים, כי זה יותר מדי רחוק. צריך לתפוס את זה, אם לא כן אי אפשר להבין, מה הם חושבים? אנחנו לא נמצאים בתהליך של חזרה לארץ? הם באותה בחינה (בראשית פרק לג, (יד) "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים", [33]ולכן הם אוהבים מאוד את הילדים, ילדי ישראל כמובן, אבל בבחינת העם היהודי בגלות כאילו לא קרה כלום. אבל לאמיתו של דבר קרה כלום, אבל ששומעים אותם בעמקות, זה ברור מאוד: יש עוד ניצוצות להציל. שהשם יעזור להם להציל הניצוצות האלו. זה אותו ענין, הם שייכים יותר ליוסף מיהודה. זה בבת אחת, הם יודעים שאנחנו נמצאים באתחלתא דגאולא, כל מכתב של הרבי הוא אומר "במהרה בימינו" ממש, הוא לא משקר. אבל בכל זאת זה "לרגל המלאכה" אז זה בבחינת יעקב. ויעקב מתגלה דרך יסוד, דרך יוסף, זה עוד שייך לבחינת החכמים, כבר מלכות זה מידת הדין.

התפיסה של יהודה זה מי שזוכה, זוכה, מי שלא זוכה לא זוכה.

התפיסה של יוסף זה צריך להציל את כולם, כולל המצרים, כל מה שאפשר. כשמתגלה לו שזה אסון, שזה בלתי אפשרי, הוא אומר (בראשית פרק נ', (כד) "פקד יפקד אתכם", [34]אבל זה המטרה שלו (של יוסף): להציל את העולם דרך בחינת החסד, הרחמים.

[.]

נכון אבל צריך לתפוס את זה לפי הפסוק האחר: (שמות פרק לג, (יט) "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם". [35]כבר רחמתי, כבר חנותי, כבר החלטתי שזה לא יהיה נידח, ולא יהיה ממינו נידח שכבר אני יודע שהוא לא נידח

[(שמואל ב פרק יד (יד) "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"]

[36]כשהיתי בתלמוד תורה, והיינו לומדים את הפסוק הזה, הרב היה מסביר את זה, הינו קטנים, הוא הסביר "כולם יחזירו" אז אחד שאל, יתכן שזה אני ששאלתי: כולם יחזירו, איזה מין בשורה, כולם? -הם החזירו עד האחרון. -עד האחרון? -עד האחרון שחוזר, נקודה. השאר לא שייך, "לבלתי ידח ממנו נדח". אפשר לאמור את זה, אבל זו רק בדיחה: הנדחים נדחו בארץ.

[(ישעיהו פרק כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליהו"ה בהר הקדש בירושלם"]

לא ברור. [37]

"ולפי שתמצא שם א"ל שהוא ג"כ שם הכת"ר", כפי שראינו בקטעים הקודמים, זה היה הפסוק: (ישעיהו פרק מ', יח) "ואל מי תדמיון אל", [38]'מי' זה בינה, רק דרך הבינה אפשר לתפוס משהו על א"ל שנמצא בכתר.

"והוא שם הגדולה תמצא שם אחר לנגד מידת גדול"ה ונקרא אלו"ה". יש פסוקים שמשתמשים לא רק, לאו דווקא בשם א"ל אלא בשם אלוה.

"ולפי שתמצא שם א"ל שהוא גם כן שם הכת"ר, והוא שם הגדולה, תמצא שם אחר לנגד מידת גדול"ה ונקרא אלו"ה, שהוא סוד הגדולה הנקרא ימי"ן, וכן הוא אומר: אלו"ה מתימן יבא, וקדוש מהר פארן סלה (חבקוק ג, ג). [39]ובעזרת האל, במילת א"ל נבאר סוד אלו"ה וסוד אלהים, ותמצא נפלאות תמים דעות בסוד שלושת שמות בלשון אלהות, שהם א"ל אלהי"ם אלו"ה. ותמצא: א"ל, סוד שם החס"ד; אלהים מידת הדין, עם חצי שם יהו"ה שהוא שם י"ה

[אל וחצי השם, זה אלקים]

אלו"ה, עם חצי שם יהו"ה שהוא ו"ה". אל ו' ה', אלוה. אל י' ה': אלקים, אל ו' ה' אלקה.

דף90

"ותראה גדולות ונפלאות במזמור הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו (תהלים קנ, א), ותמצא בראש המזמור כולל סוד א"ל אלהי"ם אלו"ה, ו'הללו' עם כולן: הללויה, חצי השם המיוחד (י"ה); הללו אל בקדשו, סוד אל עולה לכאן ולכאן, כמו שתראה עתה; הללוהו ברקיע עוזו, חצי השם האחרון, ו"ה יתברך נמצא אל באמצע, י"ה מכאן, ו"ה מכאן. ולפעמים אל עם י"ה והוא סוד אלהים, ולפעמים אל עם ו"ה והוא סוד אלוה, ולפעמים אל בפני עצמו. ושלושתן כלולים בראש מזמור זה: הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו. וסוד מזמור זה, שאמר מכאן ואילך 'הללוהו', ועוד תראה נפלאות בו. נמצאת למד: אל, אלהים, אלוה, כולם מתלבשים בשם המיוחד. ולפעמים תמצא אל"ה בלי וא"ו, כאמרו: יזבחו לשדים לא אלה (דברים לב, יז), ועוד תראה בו נפלאות בעזרת השם. נמצאת למד כי בסוד ו', שהיא אות ג' מאותיות השם, כלולים אלו השמות: אל, אלהים, אלו"ה, אל"ה

[אלוה בלי ו']

, יהו"ה, יהו"ה צבאות, אלהים צבאות, אל חי. ועכשיו התבונן בגדולת השם הקדוש שהוא יסוד ושורש לכל השמות

[השם הוא יסוד לכל השמות, לא המדה יסוד]

, וכל שכן לשאר כל הלשונות, הכינויים על הכינויים, וכל שכן לשאר כל כינויי הכינויין, וכל שכן לשאר משפחות האדמה הנשואות על הלשונות".

[למה כל הציטוט הזה?]

סוף השעור.

 

[1] [י.ג: מבוא/הגדרות: חסד ודין עוה"ב ועוה"ז,השפעת פנים ואחור, יעקב וישראל, יוסף ויהודה. קלטת 19 של יהודה, 18 של דניאל. דף 89]

[2] דברי הימים א פרק כט

(יא) לך ידוד הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ידוד הממלכה והמתנשא לכל לראש

[3] שמות פרק ב

(יא) ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

[4] שמות פרק ב

(י) ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו.

[5] תהלים פרק לד

(ד) גדלו לידוד אתי ונרוממה שמו יחדו.

[6] תהלים פרק קיג

(ד) רם על כל גויים ידוד על השמים כבודו.

(ה) מי כידוד אלהינו המגביהי לשבת:

(ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ

[7] תהלים פרק צט, ב'

ידוד בציון גדול ורם הוא על כל העמים

[8] תהלים פרק פט',ג'.

[9] תלמוד בבלי, מסכת תמיד דף לב', עמוד א'.

[10] שמות רבה פרשה מה ד"ה ה ויאמר הראני

ויאמר הראני נא את כבודך, רבי תנחומא בר אבא פתח (משלי כה) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך, הלל אומר השפלתי זו הגבהתי והגבהתי היא השפלתי מוטב לאדם שיאמרו לו עלה למעלן ולא יאמרו לו רד למטן, אמר דוד (תהלים קיג) המגביהי לשבת, כשאני מגביה את עצמי הם משפילים ישיבתי הוי המגביהי לשבת, וכשאני משפיל את עצמי הם מגביהין אותי, שנאמר (שם /תהלים קי"ג/) המשפילי לראות מי גרם לי לראות כל הארצות שכתוב (ד"ה א יא) ויצא שם דויד בכל הארצות על שהשפלתי את עצמי, ד"א כי טוב אמר לך עלה הנה זה משה, כשנגלה עליו הקב"ה בסנה, כמה דתימא (שמות ג) וירא מלאך ה' וגו', א"ר יהודה בר נחמיה טירון היה משה לנבואה, אמר הקב"ה אם נגלה אני עליו בקול גבוה אני מבעתו, ואם בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה הקב"ה נגלה עליו בקולו של אביו, אמר בא אבי ממצרים אמר לו איני אביך אלא אלהי אביך, ויסתר משה פניו, ר' יהושע בן קרחה אמר לא עשה משה יפה שהסתיר פניו, שאלולי שהסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה מה למעלן ומה למטן ומה שהיה ומה עתיד להיות, ובאחרונה בקש לראות, שנאמר הראני נא את כבודך, אמר הקב"ה כשבקשתי לא בקשת, עכשיו שבקשת איני מבקש.

[11] תהלים קיז, ב'.

[12] דברים פרק כט

(כח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

[13] בראשית רבה פרשה יב ד"ה ו תולדות, א"ר

אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיוון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה, וכיוון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר (שם /משלי/ יג) ואור צדיקים ישמח, רבי לוי בשם רבי נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ע"ש, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת, כיוון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי, ובמה בירכו באור כיוון ששקעה החמה בלילי שבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה הה"ד (איוב לד) תחת כל השמים ישרהו, מפני מה ואורו של כנפות הארץ, האירה אותה האורה כל היום וכל הלילה כיוון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמשת ובא באותה שעה נתיירא אדה"ר אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני, אתמהא, מה עשה לו הקב"ה זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה, הה"ד (תהלים קלט) ולילה אור בעדני, אתיא כההיא דתני דבי רבי ישמעאל מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת בורא מאורי האש, מפני שהוא תחלת ברייתו,  

[14] זהר. (11) מדרש הנעלם פרשת בראשית מאמר ב' יהי אור

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו. והוא נקרא כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב:

רבי אומר, זה האור אור המלאכים, הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והראץ נבראו תחלה. לא קשיא, דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים:

ר' יהודה אומר, זהו אור הכסא ממש. ומזה האור, נבראו שאר כל הנבראים. ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון:

רבי אליעזר הגדול אומר,אור המלאכים נברא בתחלה. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. כלומר, הבדלה נתן הקב"ה יתברך, בין זה האור, ובין החוושך, שהוא העולם הזה והשמים הם המבדילים בין העולם הזה, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתים, בין האור ובין החשך:

רבן יוחנן בן זכאי אומר, נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ. וכלם נתלים בכסאו יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר:

יהי אור. רבי אלכסנדראי אומר, הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך. שנים, מברך. ואימתי. כד הוי ליליא, מברכין ברוך המעריב ערבים. רבי אומר, אלין כופרני אדקיקייא, דאורחתהון מסתלקין על ההוא יממא, מדחילו דחיותא, מברכין שומר עמו לעד. ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית.

[15] ישעיהו פרק ב

(יא) עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ידוד לבדו ביום ההוא.

זכריה פרק יד

(ט) והיה ידוד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ידוד אחד ושמו אחד.

[16] ישעיהו סג', ט'.

בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

[17] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כב עמוד א

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב +דברים ז'+ אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם - ולא למחר לעשותם, היום לעשותם - למחר לקבל שכרם. אמר רבי חגי ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב +שמות ל"ד+ ארך אפים? ארך אף מבעי ליה! אלא: ארך אפים לצדיקים, ארך אפים לרשעים.

[18] רש"י שמות פרק כט פסוק טז

וזרקת - בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק:

סביב - כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב.

[19] יש למחוק את המקור! הכוונה של מניטו זה "מונחת בקרן זוית"

[20] ז' עול"ה מדין לרחמים, עוה"ב מרחמים לדין

[21] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א

ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם. ושמא תאמרו.

[22] בראשית רבה פרשה ג ד"ה ז אר"י בר

אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי.

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

רבי יהודה נשיאה מר' אמי, מאי דכתיב: +ישעיהו כ"ו+ בטחו ביי' עדי עד כי ביה יי' צור עולמים? אמר ליה: כל התולה בטחונו בהקב"ה - הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא, אמר ליה: אנא הכי קא קשיא לי, מאי שנא דכתיב ביה ולא כתיב יה? כדדרש ר' יהודה בר ר' אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר: +בראשית ב'+ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם, % הוי אומר: העולם הזה בה"י, והעולם הבא ביו"ד %. ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: +משלי ג'+ אם ללצים הוא יליף ולענוים יתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. ומ"ט אית ליה תאגא? אמר הקב"ה: אם חוזר % בו % אני קושר לו קשר. מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד? מפני שצדיקים שבו מועטים. ומפני מה כפוף ראשו? מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם, מפני מעשיהן שאינן דומין זה לזה. אמר רב יוסף: הני תרתי מילי אמר רב בספרים. ותניא תיובתיה; חדא, הא דאמר רב: ס"ת שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף - יתקן, שלש - יגנז, ותניא תיובתיה: שלש - יתקן, ארבע - יגנז. תנא: אם יש בו דף אחת שלימה - מצלת על כולו. א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר. א"ל אביי לרב יוסף: אי אית בההוא דף שלש טעיות מאי? א"ל: הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן. וה"מ חסירות, אבל יתירות לית לן בה. חסירות מ"ט לא? אמר רב כהנא: משום דמיחזי כמנומר. אגרא חמוה דרבי אבא הוה ליה יתירות בסיפריה, אתא לקמיה דרבי אבא, א"ל: לא אמרן אלא בחסירות,

[23] בראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המיםבראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[24] בראשית פרק כ

(י) ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה:

(יא) ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

[25] דברים פרק יא

(כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ידוד לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ.

[26] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב

יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים. אנטונינוס שמשיה לרבי; אדרכן שמשיה לרב. כי שכיב אנטונינוס, א"ר: נתפרדה חבילה; כי שכיב אדרכן, אמר רב:

[27] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד א

גמ'. האשה נקנית. מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומ"ש התם דתני האיש מקדש? משום דקא עי למיתני כסף, וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: +דברים כב+ כי יקח איש אשה, וכתיב התם: +בראשית כג+ נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: +בראשית מט+ השדה אשר קנה אברהם,

[28] מיכה פרק ז

(כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם.

[29] תהלים פרק קה

(ט) אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק:

(י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם.

[30] שמואל ב' פרק יג', פסוק יב' "כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה הנבלה הזאת"

[31] בראשית פרק מד

(יח) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה.

[32] תהלים פרק קיד

(א) בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז:

(ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו.

[33] בראשית פרק לג

(יד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה.

[34] בראשית פרק נ

(כד) ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב.

[35] שמות פרק לג

(יט) ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ידוד לפניך וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם.

[36] שמואל ב פרק יד

(יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.

[37] ישעיהו פרק כז

(יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לידוד בהר הקדש בירושלם

[38] ישעיהו פרק מ

(יח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.

[39] חבקוק פרק ג

(ג) אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ.