תמלול השיעור
תמלול ומקורות: איתי קולין
פתיחה: הכנה טכנית לסדרת השיעורים
אז לשיעור הזה החלטנו השנה ללמוד את תפילת שמונה עשרה לפי המקורות בתלמוד. ונתחיל עם כמה סוגיות במסכת ברכות כהקדמה להגדרה של: מה זה "תפילה"?
מה זה "תפילה", ומה הקשר בין המושג של "תפילה" ו"השמונה עשרה" שהיא התפילה בציבור. אז נראה כמה מושגים שייכים לאותו נושא: ההגדרה של התפילה, שהיא - בעיקר השמונה עשרה, לפי כמה סוגיות בגמרא.
אז אני מעדיף שתביאו מפעם הבאה, קודם כל:
- סידור אחד כדי ללמוד בסידור עצמו
- ומסכת ברכות.
יש לי כמה מסכתות פה, אני לא חושב שנצטרך עוד הלילה, מכיוון שיש הרבה הרבה מקורות לראות בבת אחת, זה יהיה יותר מדי קשה לצלם כל פעם מקור. בהתחלה - הכנו כמה דפים, אבל תביאו מסכת ברכות, אפשר למצוא אפילו בחנות ? אם אין בבית, אפשר לקנות...
וסידור. סידור רגיל, או אשכנזי או ספרדי, נלמד את שתי הנוסחאות: האשכנזי והספרדי.
הגדרת המונח "תפילה" כעבודה שבלב
אז נתחיל בסוגיה שנמצאת בפרק רביעי של מסכת ברכות על ההגדרה של - תיקון התפילות. התפילה כמצווה.
ויש להבחין בין: המושג של "תפילה" - כרשות שניתנת לכל יחיד להתפלל ולבקש צרכיו. כי בעיקר, התפילה שאנחנו מכירים זה - שאלת בקשות. בקשות של הצרכים.
יש הרבה סוגים של עבודה שבלב. אבל אחת מהעבודות האלו שנקראות עבודה שבלב...
זאת אומרת: כל עבודה שאנחנו עושים אותם דרך הדיבור, בעל-פה, זה נקרא – "עבודה שבלב". וזה שייך להלכה שנלמד אחר כך - אם צריך כוונה בשעת התפילה? אם צריך לכוון, או אם לא צריך לכוון? לפי המושגים של ההלכה – "אם כיוון ליבו יצא או לא יצא, אם לא כיוון לא יצא - זה הדעה האחת. והדעה השנייה - אפילו אם לא כיוון ליבו - יצא[1], או אם צריך לכוון דרך כוונות הלב כדי שהעבודה תהיה אמיתית. כי דיבור בלי כוונה של הדיבור – לא עשינו כלום. ולכן יש לימוד על זה, ונתחיל בזה. רק רציתי להסביר למה זה נקרא "עבודה שבלב", אף-על-פי שזה עבודה שבפה. עבודה דרך הדיבור זה נקרא "עבודה שבלב" מכיוון שצריך או לא צריך - נראה את זה אחר-כך - כוונת הלב. זה מובן, כן?
חלוקה ראשונית בין שני סוגי התפילה - תפילת רשות ותפילת חובה
בחלק זה מניטו לוקח את מושג התפילה שאנחנו מכירים ומפצל אותו לשני סוגים: תפילת רשות ותפילת חובה. בהמשך הוא ירחיב את ההגדרה לתפילת הרשות כתפילת היחיד ללא נוסח קבוע, ותפילת החובה כתפילת הציבור בנוסח קבוע
אבל יש מושג ראשון של תפילה כרשות שניתנה לכל אדם שמרגיש באיזה צורך לקבל טוּב מיוחד שחסר לו מהבורא, ויש לו רשות לבקש מהבורא. זה סוג ראשון של תפילה. תפילה - ההגדרות הן שלי, אין לי סמך על המושגים האלו, אבל כדי להבין קצת יותר באופן פשוט.
תפילה – רשות. זאת אומרת... וצריך להבין מה הוא הבסיס של אותה רשות לבקש מהבורא דבר שאני מרגיש שזה חסר לי, אבל שהוא לא שָֹם בבריאה שלו בשבילי, ואני מבקש כאילו יש לי האפשרות, הבחירה, לקבל מרצון הבורא תוספת ברכה על כל מה ששָֹם בבריאה בשבילי. זה מובן?
ולכן יש שאלה בפני עצמה: מה נותן לי את הרשות הזו? מהו הבסיס של אותה עבודה שניתנת לי כרשות? אני רשאי - בתנאים מסוימים כפי שנראה - אם אני מרגיש שבאמת משהו חסר לי בעולמי, אני יכול לעמוד לפני הבורא, ולבקש: "יהי רצון מלפניך שתיתן לי עוד את הברכה ההיא שחסרה לי". זה בעיה בפני עצמה.
חוץ מזה אנחנו מוצאים שיש מצווה של התפילה: שהאדם חייב להתפלל בזה - התפילה בציבור, השמונה עשרה.
ולכן כדי להבין את ההבדל... אפילו כבר נתחיל בהגדרה עצמה של שתי התפילות האלו - זה שונה לגמרי לפי ההלכה:
הסוג הראשון של התפילות - הרשות לבקש אם יש לי זכות לזה (ונראה אח"כ התנאים של - מחמת מאיזה זכות אני יכול לקום, לעמוד ולבקש, כן?). אין לה שום טקס מסוים: כל אחד יכול לעמוד, להתפלל, לבקש, בנוסח שהוא רוצה, אין זמן מסויים, זה זכות לבקש כפי שהגדרתי מקודם.
אבל התפילה כמצווה, תפילה-עבודה, תפילה-מצווה – יש תנאים של ההלכה, יש זמנים מסויימים, יש סידור קבוע, ולא לערבב את שני המושגים האלו.
איך התפללו בזמן בית המקדש?
רק בקצרה: כל זמן שבית המקדש היה קיים, עיקר העבודה של התורה הייתה עבודת הקורבנות. וכל זמן שבית המקדש היה קיים - היו מקריבים קורבנות, וזה העבודה של התורה. וחוץ מזה, לכל אחד היה רשות, אם הוא זכאי, לקום לעמוד ולהתפלל. (יש גם מושג "לפלל". ונראה את זה אחר-כך מה ההבדל בין "לפלל" ו"להתפלל"). אחרי חורבן בית המקדש מכיוון שעבודת הקורבנות נפסקה, אז - כנגד עבודת הקורבנות (לא רציתי לומר במקום. כי זה בעיה בפני עצמה, זה נושא בפני עצמו - הקשר בין התפילות והקורבנות) כנגד הקורבנות שאנחנו לא יכולים להקריב מכיוון שאין לנו בית המקדש, אז קבעו תפילות כמצוות, כעבודה. לא כתחליף לקורבנות, לא במקום הקורבנות, אלא עם אותו יעד, עם אותה תכלית של הקורבנות עצמם.
כל הנושאים האלו נלמד דרך הגמרא. רק רציתי קודם כל להעיר את השאלה הראשונה שאני רוצה ללמוד הערב: מה עצם ההגדרה של התפילות שאנחנו מתפללים כעבודה, כמצווה, התפילה בציבור. והתפילה בציבור זה השמונה-עשרה.
הגדרת המושג תפילה: תפילה = בקשת צרכים
המושג תפילה משמעו: שאלת בקשת הצרכים. ויש עוד הרבה מיני עבודות שבלב. למשל: הקדושה, הקדיש, הוידוי, התחינה, הסליחה - זה דומה לתפילה. אבל במושג הספציפי, המיוחד של תפילה כתפילה זה: בקשת צרכים.
ויש מקור במדרש, בספרי[2], שיש עשרה לשונות של תפילה. אחת מהן זה התפילה, תפילה כבקשת צרכים. מספיק לראות את [ה]תוכן, בסידור של שמונה עשרה, כדי לראות שעיקר התפילה זה לבקש מה שחסר. זה ברור, כן?
יש בעיה עם תפילות בשבת ויום-טוב (זה לא בעיה, זה שאלה מיוחדת), בשבת וביו"ט אנו לא מבקשים את הצרכים של כל יום, אלא מבקשים את הברכה המיוחדת השייכת או לשבת או ליום טוב זה או אחר. אבל מכל מקום זה בקשה.
למשל הבקשות מתחילות ככה, בשמונה עשרה: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה, וחננו מאיתך דעה בינה והשכל". "חננו מאיתך" - זה בקשה, זה שאלה. אנחנו מבקשים לקבל הברכה של הדעת. זה מובן? ואחר-כך של התשובה ו... נראה את כל זה, יש לנו כל השנה כדי ללמוד את זה לפרטים. אם אפשר לגמור לפני סוף השנה - אז ניקח נושא אחר. אבל אני חושב שזה יקח אולי יותר משנה.
הצגה ראשונית הסוגיה במסכת ברכות
טוב, אז הנה לפנינו הסוגיה הראשונה, זה בדף כ"ו ע"ב בפרק רביעי של מסכת ברכות. אז אתם יכולים להתחיל פה, (אני לא רואה איפה ה… מכיוון שלא ראיתי אותה. אה, זה לא זה [צרפתית]) זה מתחיל פה[3]:
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;
טוב, הדעה הראשונה בגמרא זה שהאבות (ואין אבות אלא שלושה: אברהם יצחק ויעקב) - תקנו את התפילות, לפי פשט הגמרא. איזה סוג של תפילה? נראה מיד לפי הלימוד של הסוגיה שמדובר בסוג הראשון שהגדרתי: הרשות, הזכות לכל אחד לבקש, להתפלל. זה מובן? טוב. אז זה הדעה הראשונה:
"תפילות אבות תיקנום".
"רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום."
יש לנו, וזה הסדר שלהם לפי סדר זמן היום, שלוש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית.
רמז על הקשר בין קריאת שמע ותפילה
יש איזה רמז, אבל לא נלמד את זה: ראשי תיבות של שחרית-מנחה-ערבית זה ראשי תיבות של שמונה עשרה: שמ"ע. אבל זה מקרה, כן. טוב. "שמונה עשרה" אמרתי. "שמע" זה משהו אחר.
אז זה הסדר: שחרית מנחה ערבית. דווקא בקריאת שמע הסדר הוא אחר לגמרי: "בשכבך ובקומך" - ערבית, שחרית. קריאת שמע והתפילה זה 2 מצוות, 2 עבודות שונות לגמרי. אנחנו רגילים בקשר שיש בין קריאת שמע ותפילה (לכל הפחות ערבית ושחרית, מנחה זה מקרה בפני עצמו), אבל זה - רק אחרי חורבן הבית. הקשר הזה של קריאת שמע והתפילה באותו סידור של תפילות - אנחנו מכירים אותו רק אחרי חורבן בית-המקדש. כל זמן שבית-המקדש היה קיים המצווה של קריאת שמע זה לחוד, אבל המצווה של התפילה זה הרשות לכל אחד לבקש מה שחסר לו, אלא אם כן כבר הוא הקריב את הקורבנות שחייב לפי העבודה של הקורבנות.
"המחלוקת" בגמרא וההקבלה בין התפילה לקרבנות
אז מכיוון שהבית נחרב (שוב, אני לא אומר במקום הקורבנות אלא בַּמַקום של הקורבנות) - תיקנו את התפילות. זה הדעה השנייה, כן? תפילות כנגד תמידין תקנום.
לכן לפנינו שתי דעות:
- אבות תקנו את התפילות: שחרית מנחה וערבית, ונראה איך.
- והדעה השנייה זה - אחרי (אני מוסיף את זה, זה לא בטקסט) חורבן בית-המקדש - כדי להגיע לאותו יעד, לאותה תכלית, לאותה משמעות של הקורבן שהוא עיקר העבודה לפי התורה - הקורבן, ולא התפילה, אז תיקנו את אותן התפילות שקיבלו מהאבות - כרשות להתפלל, כזכות להתפלל, תיקנו אותן כעבודה כנגד (ואנחנו לומדים את זה עד הפרט האחרון) הצורה של התפילה כמצווה - שמונה עשרה - זה הצורה של כל טקס העבודה.
עבר כל-כך זמן שאנחנו לא מרגישים בזה: שכל פרט ופרט מהדינים של התפילה - השמונה עשרה, והצורה וכל ההלכות השייכות לשמונה עשרה כעמידה, כתפילה, כעבודה שבלב - זה מקביל כנגד כל הפרטים של כל הדינים של הקורבנות.
ולכן זה כבר נותן לנו להבין שאין מחלוקת בין שתי הדעות האלו, אלא כל אחת מסבירה, מגדירה, צד אחד של התיקון התפילות.
אז תלמדו איתי, כמובן, מילה במילה, פשט בגמרא כדי לראות את ההבדל בין הפשט שאנחנו לומדים וההסברים שאני נותן. ואם יש שאלות זה המקום. זאת אומרת, כשתרגישו בין הפשט עצמו וההסברים שאתם שומעים - צריך להיות שאלות. אז - זה לימוד, זה לא הרצאה כן? אז תלמדו איתי ותשאלו את כל השאלות.
כבר אמרתי משהו, הרבה דברים, שנראים קצת שונים ממה שכתוב. לפי הפשט, זה מחלוקת בין שתי דעות: "תפילות אבות תקנום" - דעה אחת. וכאילו, הדעה השנייה באה ואומרת – "לא, זה לא האבות שתיקנו. זה אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שחרית, מנחה, ערבית כנגד הקורבנות - של הקורבן התמיד". התמיד של שחרית, התמיד של בין הערביים - מקביל למנחה, והקטרת איברים בלילה - זה מקביל לערבית. כפי שנראה את זה מיד לפרטים.
אבל אני מסביר, וזה לא אחרת, זה הפשט של ה... אבל זה לא נראה מיד. אני מסביר שהתיקון של אפשרות להתפלל בא לנו מהאבות. איך אנחנו מתפללים מאז חורבן הבית שאין לנו עוד עבודת הקורבנות? אנחנו מתפללים דרך תפילה, מצווה, עבודה, שסידרו אותה – בסידור - כנגד הקורבנות. זה מובן? ונראה את זה אחר-כך שזה המסקנה של הסוגיה.
תפילות אבות תיקנום – שלושה אבות, שלוש תפילות
ואני לא פעם שמעתי, אומרים על אותה סוגיה שיש מחלוקת. אין שום מחלוקת. לא מדברים על אותו דבר. שוב:
הרשות להתפלל בבוקר, שחרית – קיבלנו מזכותו של אברהם אבינו. אחר הצהריים, מנחה – זה מיצחק. בערב – זה מיעקב. נראה את זה מיד בפשט. האפשרות להתפלל. ונראה אחר-כך, לא לפי פשט הגמרא, אלא לפי הקבלה, שכל אחד מהאבות יש לו מידה מיוחדת. המידה של אברהם אבינו זה הבוקר. והמידה של הבוקר זה מידת החסד. לכן כשאברהם אבינו מתפלל – הוא מתפלל לאלוקי אברהם, כשהמשמעות של הביטוי אלוקי אברהם זה מידת החסד. אז הזכות, הרשות להתפלל דרך הפנים של מידת החסד - קיבלנו מאברהם אבינו שהוא הצדיק של מידת החסד. וכן הלאה. לפני מידת הדין - זה יצחק. לפני מידת הרחמים - זה יעקב. זה מובן?
ולכן יש סדר מסודר אם אפשר לומר, בדיוק רב במה שאומרת הגמרא. כשאומרת: "אבות תקנום" - צריך שלושה אבות. מכיוון שאנחנו מתפללים לאלוקי אברהם, ואלוקי יצחק, ואלוקי יעקב. הזכות להתפלל לאלוקי אברהם – קיבלנו מאברהם. הזכות להתפלל לאלוקי יצחק – קיבלנו מיצחק. והזכות להתפלל לאלוקי יעקב - קיבלנו מיעקב. והרמז שנותנים על זה: תפילתו של אברהם אבינו הייתה בבוקר, והוא תיקן תפילת שחרית. תפילתו של יצחק אבינו הייתה אחרי הצהריים ("לפנות ערב" לפי לשון הפסוק) והוא תיקן תפילת מנחה. והזכות להתפלל ערבית קיבלנו מיעקב אבינו, ופה יש בעיה (אולי, לא בעיה. למה אני אומר "בעיות"? כן? כי אנחנו במדינת ישראל.. יש בעיות ?) ויש שאלה בפני עצמה, נושא בפני עצמו, ונלמד את זה במקומו.
ונתנו רמז: כשלוקחים את האות השנייה של אברהם, יצחק ויעקב. אז האות השנייה של אברהם זה בי"ת – בוקר. האות השנייה של יצחק זה צד"י – צהריים. והאות השנייה של יעקב – זה עי"ן - ערב. אבל זה רק רמז, לא יותר. אבל זה הרבה... ?
אם כן, אני חושב שעכשיו זה קצת יותר פשוט: תפילות כרשות להתפלל, זכות להתפלל - האבות תיקנום. צריך להיות אברהם, מיד אני מוסיף כאברהם, כדי לקבל רשות להתפלל כאברהם. ולכן, הכוונה כשאני אומר בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב" – הכוונה הראשונה, הפשוטה – יש לי זכות להתפלל לאלוקי אברהם, לאלוקי יצחק, לאלוקי ויעקב - מכיוון שאני מצאצאי אותם האבות. מכיוון שמוטל עליי בחיים גורל מיוחד, ואני צריך לאותן ברכות של אותם האבות. זה מובן?
דאם לא כן – אין לי שום רשות להתפלל! דהיינו - לבקש מהבורא שישנה את רצונו. מי אני, כדי לעמוד בפני הבורא? וכאילו אני אומר לו: "אני לא מבסוט מהעולם שלך, אני צריך זה וזה וזה וזה". [לא]. זה חוצפה. זה מובן? כן?
ולכן נלמד אחר כך, שה"פרי צדיק" [מקור ר' צדוק הכהן מלובלין ויקיפדיה] לימד בספר "צדקת הצדיק" [מקור] שהצדיקים הגדולים מפחדים להתפלל, לשנות את סדר העולם. כל מה שהקב"ה שם בעולם שלו, בחכמתו - זה מספיק כדי לתת לנו מה שאנחנו צריכים כבריות של בריאת העולם.
ולכן היוזמה, לקחת יוזמה, לבקש, אם יש מספיק זכות (ואם אין מספיק זכות זה לא מתפקד, אבל זה עניין אחר) – לבקש שרצון הבורא ישנה את דעתו ואת השגחתו, וישנה את מערכת העולם מכיוון שאני מרגיש איזה צורך, איזה חיסרון – זה חוצפה והצדיק האמיתי מפחד מזה!
ולכן, אני רוצה לגמור את אותו נושא, אתם זוכרים - הגמרא וגם המדרש מסבירים: שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים[4]. כי דווקא תפילה של צדיק נשמעת, מכיוון שצדיק שמתפלל – רצונו זה כמו רצון הבורא. ולכן הבורא מתאווה לשמוע מהצדיק את רצונו שלו! כן? זה נושא בפני עצמו. ולכן הצדיק הוא חסר כל! צדיק אמיתי הוא עני לגמרי. כדי להכריח אותו להתפלל. כשמתפלל - אז הברכה באה לכל העולם. ורק... ודווקא אם הצדיק מתפלל. זה קצת חסידות, אבל זה יהדות [צחוק] זה ברור כן?
אז אני חוזר להגדרה: רק מי שמקבל על עצמו את המשימה של אברהם, המשימה של יצחק, המשימה של יעקב - יש לו רשות לבקש ולקבל כמו אברהם, כמו יצחק, כמו יעקב. זה מובן מה שהסברתי?
ולכן לפני אברהם - לפי המקרא זה ברור. אף אחד לא התפלל. אין תפילה לפני אברהם. תעברו על כל המקרא ותראו שהיו צדיקים. ייתכן שהתפללו, אבל דרך עראי, זה לא היה מבוסס. זה לא היה מתוקן, לפי לשון הגמרא. "אברהם תיקן תפילת שחרית". אחרי אברהם יש דלת פתוחה לתפילות כנגד מידת החסד. זה מובן? כן?
ותפילה שהיא במובן האמיתי, המוחלט, אפשרות להתפלל - זה מתחיל עם זכותו של אברהם אבינו. מכיוון שהיה צדיק של מידת החסד הוא יכול לדבר לבורא דרך מידת החסד ולבקש. וכן הלאה - יצחק ויעקב.
ונראה שיש שאלה לפי הגמרא, ופשט הגמרא, האם תפילת ערבית רשות או חובה. ההלכה היא ברורה – זה חובה, אבל בלימוד של התלמוד נראה המשמעות שלה מחלוקת, האם תפילת ערבית שייכת ליעקב היא רשות או חובה. וזה נלמד במקומו, גם כן.
תפילות כנגד תמידין תקנום
אז אני ממשיך, אחרי חורבן ביהמ"ק, זה עידן שונה לגמרי. אין כפרות. אין קורבנות של כפרה. ורק צדיק יכול להתפלל. אז כל מי שלא הקריב את קורבנות של החובות שלו – הוא לא יכול להתפלל. ולכן הייתה שאלה חזקה מאד: איך להמשיך לעבוד את ה' מכיוון שאין לנו אפשרות להקריב קורבנות. אין לנו אפשרות גם להתפלל! ולכן חכמים החליטו, יש פסוק שאומר, זה בקריאת שמע - "ולעובדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב – זה תפילה[5]. התפילה כתפילה היא יכולה לשמש כקורבן. שוב - זה לא במקום הקורבן במובן של תחליף. כאילו הייתה תקופה של פרימיטיביות דתית עם קורבנות, ואחר כך התפתחות, יהדות נאורה, ותפילות. זה שטויות. כי אי אפשר לומר שהאבות, שהקריבו קורבנות היו פרימיטיביים. ואני יודע שזה הדעה המפורסמת אצל המתייוונים, אבל לפי הגמרא זה עניין אחר לגמרי. לא מקריבים קורבנות מכיוון שביהמ"ק נחרב. ואסור להקריב כקורבנות מחוץ לביהמ"ק. זה סוגיה בפני עצמה.
וכל עוד שאי אפשר לכפר על החטאים, לכפר על העוונות אי אפשר להתפלל ואני רוצה להסביר למה. כי התפילה זה בקשה של ברכה נוספת. אם היה חטא, אז האדם יורד ממדרגה. הוא צריך להקריב קורבן כדי להתקרב[6] לאותה מדרגה, ואח"כ יש לו זכות לבקש ברכה יתירה. ונראה כי לא לחינם, קבעו החכמים שמתחילים את התפילה, השמונה עשרה, בפסוק מיוחד של פרק תהילים של דוד המלך – "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"[7]. ונראה מיד את המקור של הפסוק. זה נותן לנו רשות להתפלל אע"פ שאנחנו במצב של חוטא שיש לו עוונות, שיש לו חטאים ועוד לא כיפר עליהם. זה מובן? נראה את זה אח"כ. מה היתה השאלה?
הבסיס ליוזמת התפילה[8]
קהל: דיברת על זה ש... חרוט בגורלו להתפלל לאלוקי אברהם לאלוקי יצחק...?
מניטו: תחזור, אני לא שמעתי את התחלת המשפט
קהל: אמרת מקודם: שכל יהודי - חרוט בגורלו
מניטו: מה זה חרוט בגורלו?
קהל: כאילו...
מניטו: מוכרח? תמשיך בשאלה...
קהל: חרוט בגורלו להתפלל לאלוקי אברהם, לאלוקי יצחק, לאלוקי יעקב. ואז זה הכוונה של חובת קורבן, מה שנקרא..
מניטו: לא... זה אתה הכנסת את המושג הזה. אני אמרתי קצת אחרת:
מאיפה אנחנו מקבלים אפשרות, רשות להתפלל? מכיוון.. אולי אני אסביר את זה בצורה קצת אחת אבל זה אותו נושא:
אם נגדיר את היחס בין הבורא לבריאה – אין טעם של תפילה. הבורא ברא עולם, תיקן אותו, סידר אותו, עם כל מה שצריך לבריות שלו. בבחינת בורא – אין מקום להתפלל. אנחנו לא מתפללים לבורא, אנחנו מתפללים לברוך. מקור הברכות, הוא הבורא! אבל בבחינת ברוך. הוא מוסיף ברכות בעולם הטבע. וכל מה שאנו מבקשים בתפילות זה ברכה שזה חפץ, טוב שאנחנו לא יכולים להגיע, לקבל דרך העבודה הפשוטה שלנו בטבע. אז זה ההגדרה של האובייקט של התפילה. זה הברכה. ולכן אנחנו מתפללים לברוך. ולא לבורא. כי הבורא שם בבריאה שלו כל מה שצריך לבריות.
אז, קרה בהיסטוריה, שיש איזה מין בריאה חדשה שנקראת "ישראל", שיש לה צרכים - למעלה מהטבע! אז אם הצרכים למעלה מהטבע הם אמיתיים - אז זה נותן לנו הרשות, האפשרות לבקש את הברכה השייכת לאותם צרכים. אילו צרכים? זה הצרכים שבאים מכתוצאה שאנחנו עם ישראל צאצאי האבות[9]. מכיוון שיש עלי המשימה, (לא אמרתי הגורל, כן?), המשימה לעבוד עבודת אברהם - אז אני רשאי לבקש עזרה נוספת לאותה משימה, ואני מתפלל לאלוקי אברהם כדי לבקש את הטוּב השייך למידת החסד, לאלוקי יצחק הטוּב השייך למידת הגבורה וכן הלאה[10].
ייתכן שאנו נטרך לחזור הרבה פעמים על אותה הגדרה. אז הערב אני רק רוצה להסתפק בהגדרה הפשוטה ההיא:
כבריאה טבעית - אין מקום לתפילה. זה חוצפה כן? אם אני מאמין שהעולם שלי זה בריאה של הבורא, אז אני צריך לקבל את רצון הבורא. הוא רוצה שעולמי יהיה ככה. ואני קם, אני עומד ואני אומר לו, כאילו, לכאורה: "הלו! יש טעות במחשבה שלך, אני צריך זה וזה וזה". זה כפי שאמרתי מקודם חוצפה. אז מאיפה באה הרשות, הזכות, להתפלל ככה? אז באו חכמים ואמרו: "תפילות אבות תקנום".
כפי שאמרתי, לפני אברהם אף אחד לא התפלל. התפללו אבל במקרה. יש צדיקים לפני האבות. אדם שת נוח. ברור שהיה להם הנטייה להתפלל מכל צורות של תפילות, כולל התפילה שהיא בקשת צרכים. אבל המקרא לא מדבר על זה. כי זה לא היה במדרגה של תיקון הדבר לעולם, לדורות. אברהם תיקן, פתח, את הדלת של מידת החסד. יצחק, וכן הלאה...
ולכן, זה מה שאני אומר.
יש מדרש, למשל, אולי למדתם את זה פעם. ששואל על הקללה על הנחש. הקללה אחרי החטא של הנחש זה היה לאכול מהעפר. איך אומר הפסוק? בספר בראשית[11]:
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
אז שאלו - איזה מין קללה? יש לנו כל מה שצריך להגדיר כ-הבעיה הכלכלית, כדי לאכול לא מן העפר. זה הבעיה של המין האנושי. וכל עוד לא נפתרת אותה הבעיה אז - יש מלחמות. ועפר תאכל כל ימי חייך. וכל עוד לא נפתרת הבעיה הכלכלית זה הסיבה של כל המלחמות! זה ידוע. כי מלחמה זה אותיות לחם. אז שאלו - איזו מין קללה? הוא יכול לאכול מן העפר בלי שום טרדה של פרנסה!
אז התשובה היתה שכדי לקבל ברכה על האוכל צריך להתפלל. בברכת השנים. אנחנו לא מבקשים מהבורא את התבואה. [בשביל] התבואה צריך לעבוד. חקלאות. אלא הברכה בתבואה. כפי שאני אמרתי בהתחלה: כל מה שאנחנו מבקשים זה הברכה השייכת לנטייה טבעית זו או אחרת. ונראה אח"כ מה זה ברכה. אבל קודם כל לפי המשמעות הפשוטה של המילה. מבקשים בתפילה ברכות. ולכן זה נקרא שמונה עשרה ברכות - מתפללים לפני מקור הברכות ואומרים: ברוך אתה ה', הנותן ברכה זו אחרת, אני צריך, תן לי. ברכה. לא מבקשים את הלחם. אלא הטעם של הלחם שהוא הברכה של הלחם. וריבוי לחם גם כן. לחם משנה.
מי שמסכים לחיות כבעל חי לפי הטבע, כבעל חי טבעי, להסתפק במה שיש בטבע כטבע - אין לו מקום לתפילה! ולכן זו התשובה על אותו מדרש על הנחש: אני לא רוצה שום יחס בינך וביני. אל תתפלל. אתה צריך לאכול? תאכל מן העפר. לא צריך, אני לא רוצה לשמוע את תפילתך. זה הכלל. הבנתם את ההבדל..
לאמתו של דבר, באופן קצת יותר עמוק, אנחנו אוכלים מהעפר. כי כל האוכל בא מהעפר. אבל אחרי כמה תיקונים, כן? צריך לתקן את אותו העפר עד שיהיה לחם.. וכן הלאה.
אבל הברכה שיש בלחם - כי הלחם האמיתי זה עפר פלוס ברכה של הלחם. הברכה באה מהבורא כמקור הברכות. העפר בא מהבורא כבורא. מי שמסתפק בעפר - הוא לא צריך להתפלל. זה מה שאמרתי. מי שמרגיש צורך של איזה ברכה נוספת על הטבע, ששום עבודה לא יכולה לתת לו - הוא צריך לבקש מ"הברוך", ממקור הברכות.
מה נותן לו זכות, אפשרות לבקש? הזכות של האבות. מה זאת אומרת הזכות של האבות? אם אני באמת מצאצאי אותם האבות שיסדו עם ישראל, אז יש לי צרכים מיוחדים - רשאי לבקש. ונראה שזה בתוך ההגדרה של "להתפלל". מה זה להתפלל? זה להישפט - להתפלל. איזה משפט? איזה דיון? איזה דין יש פה? האם אני באמת ישראל. אם אני באמת ישראל אני מקבל את ההבטחות לישראל.
ופה יש עבודה, זה לא הערב שנלמד את זה, זה העבודה שבלב, זה שיפוט - להתפלל. אני לוקח יוזמה לבקש משפט עלי. האם אני זוכה על מה שאני מבקש. מהו התנאי? אם אני ישראל באמת, מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, זה מגיע לי. אם אני לא ישראל – אז זה לא מגיע.
התפילה לפי החסידות: התפילה משנה אותי
והחסידים הסבירו, זה בא מהבעש"ט: לפני התפילה - אולי אין לי מספיק זכות. אבל אחרי התפילה, אחרי המעשה של התפילה - השתניתי, להתפלל, עשיתי משהו בעצמי. התפללתי. אז ייתכן שלפני התפילה לא הייתי זוכה אחרי התפילה אני זוכה[12].
אבל זה חסידות. זה שייך גם כן לאותה הגדרה - במה מדובר? האם אני זוכה בשם ישראל - אז אני רשאי להתפלל לאלוקי ישראל. מה זה ישראל? זה אברהם יצחק ויעקב. ולכן זה לא בכדי שהנוסח המדויק "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב" (ונראה אח"כ בדקדוקים של הדינים של התפילה). ולכן צריך לעשות שלוש פסיעות, זה מקביל ל- שלושת-המידות. אנחנו לפני בית דין. עמידה זה בית דין. ולפני הבית דין שנקרא "אלוקי ישראל". מידת החסד, מידת הדין ומידת הרחמים שהם אחת. ולכן הזכות להיות עומד לפני מידת החסד" שוב - זה זכותו של אברהם וכן הלאה. זה מה שרציתי להסביר לפי ה...
עבודת הקודש והצורך של הברכה
שוב, אני מגדיר את זה ככה: האדם הטבעי אינו יודע מה זה תפילה. זה לא שייך לו. מי שמרגיש, באופן אמיתי, צורך של ברכות שמעל לטבע, אז מרגיש בצורך של התפילה. אבל שוב - לפי הנוסח המדויק של התפילה עצמה, אנחנו לא מתפללים לפני "הבורא", אלא לפני "הברוך". מה זה הברוך? זה הבורא שמוסיף ברכה לבריאה שלו. ולכן התפילה נקראת "עבודה".
המשמעות הראשונית של המילה עבודה זה עבודה, לשון עבודה. לעבוד. כל אחד והמקצוע שלו. ואתה צריך משהו בחיים? תעבוד. אלא, אם יש צורך, של דבר, ברכה, טוּב, חפץ, שאף עבודה לא יכולה להשיג – אז באה עבודת הקודש. דרך עבודת הקודש אנחנו משיגים אותן הברכות שאי אפשר להשיג דרך העבודה סתם. דרך העבודה אנחנו משיגים לחם. בלי ברכה. דרך עבודת הקודש אנחנו משיגים ברכה של הלחם. וכן הלאה.
וצריך להבין את זה, זה לא הנושא הערב, שהברכה זה דבר שהוא למעלה מהטבע. זה דבר לא טבעי. אנחנו כל כך רגילים מריבוי הברכות שיש בעולם, אנחנו חושבים בטעות שזה טבעי. מכיוון שיש שפע ברכות. אז אנחנו לא רואים שכל ברכה וברכה זה נס. זה על טבעי. זה מובן כן? שכחנו את זה.. שכחנו את זה. ולכן אנחנו מתפללים בברכת מודים אנחנו לך - "על כל ניסך שבכל יום עימנו". כשאני שותה מים, אני שותה נס ואני לא יודע. כשאני... נס זה הקפה.כן... חח... כשאני אוכל לחם, אני אוכל נס, אם הלחם יש לו טעם. אבל אנחנו כל כך קשורים להרגליות של הברכה, ששכחנו מה זה ברכה. אז מי ש... לא עליכם, לא עלינו, נאבד לו חוש של טעם הלחם - אז הוא יודע מה זה בברכה... זה, זה מובן? מה, מה היתה השאלה?
תפילת הגוי
קהל: איפה עומד הגוי המתפלל בקשר למה שעד עכשיו...?
מניטו: יש פסוק פשוט. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". כשגוי מתפלל, הוא מתפלל, ביודעין או בלא ביודעין, לאלוקי ישראל. אז הטעות שבידו שכשהוא חושב להתפלל לבורא. ואף פילוסוף לא התפלל להגדרה של האל השייכת לפילוסופיה שלו! למשל אם ניקח את הפילוסופיה של אריסטו. ואתם מוצאים את זה גם כן בכמה פירושים של הרמב"ם כן? מיהו האל? זה המניע הראשון שהוא מניע ולא מונע. מי מתפלל לזה...כן? תפסתם? אנחנו מתפללים ל"ברוך". זאת אומרת למקור הברכות. ואומרים לו: "ברוך אתה ה', אני יודע שאתה מקור הברכות ושיש לך אותה ברכה, תן לי. תן לי – אם אני זוכה". ולכן משפט. התפללות. להתפלל.
ואפשר לתאר, שהגוי, הוא האדם הטבעי הנורמאלי. צריך לתאר את זה. צריך להבין את זה. זה רק דרך התגלות הנבואה שאנחנו יודעים שיש אוצר שנקרא מקור הברכות. זה מובן? ושהוא העניין של עבודת הקודש. אז זה מתחיל עם האבות.
טוב, אם אין עוד שאלות...
קהל: זה דבר נוסף שאנחנו מבקשים?
מניטו: ברור. ברור.
קהל: שהגוי לא מבקש? או שהגוי לא יודע מה הוא מבקש? יש פה איזו...
מניטו: צריך לדייק. אם מדובר בתפילות הגויים לפני תקופה של עם ישראל, לפני תקופת אבות או אחרי. לפני תקופת האבות אנחנו מכירים כמה דתות שהיו. אין דבר כזה התפילה כפי שאנחנו מכירים אותה. הם מתמודדים[13] עם הטבע. ומתפללים לשדים, לא אלוק. זה טקס מאגי. זה לא תפילה. התפילה זה לבקש מהבורא שיוסיף ברכה בעולמו מכיוון שאני צריך את אותה ברכה. ולכן צריך משפט. האם זה באמת ברכה שאתה מבקש? או אתה צריך עבודה? תלך לעבוד!
מתי לא מתפללים?
אני רגיל לתת כמה דוגמאות. למשל אני זוכר, אני חוזר על זה: אני זוכר כשהייתי קטן. בבי"ס, כשהיה לי מבחן בבי"ס, אז הייתי רגיל לבקש מהאמא שלי ז"ל להתפלל כדי שאצליח במבחן. כי היא הייתה מתפללת גדולה.. אז כל פעם היא הייתה מחייכת ונותנת לי סוכרייה: "אם יש לך איזה חולשה – תיקח את הסוכרייה, כן? כי זה לא מקום לתפילה - מבחן. מבחן צריך להיבחן.
קהל: צריך לעבור
מניטו: צריך לעבור[14]. למשל אם זה רופא שצריך לעבור מבחנים, והוא מבקש דרך נס להצליח במבחן, ואני רוצה... [סוף קלטת]
"...אני לא מצליח להתחתן. אני צריך תפילה כד לפגוש בחורה". אני אמרתי לו: "לך אצל... להסתפר קצת, להתלבש קצת...חחח
קהל: כדי ל...
מניטו: טוב. סליחה. יש מקרים שבאמת צריך.. דרך התפילה. אבל צריך מומחה שידון על הבעיה. שידע אם זה מקום לתפילה או לא. תפסתם את זה כן..? [צחוק]
ההשתייכות למשימת האבות כתנאי לתפילה
קהל: לקבל מידות.. שהבנאדם צריך לעשות עצמו כמתפלל שחרית, לעשות מידות של אברהם, ומנחה, אממ...
מניטו: לא שמעתי את התחלת המשפט?
קהל: אמרת שכדי להתפלל שחרית צריך לקבל את המידות של אברהם, מידת החסד.
מניטו: זה נראה מיד דרך הפסוקים כן? נתתי רק קצת דוגמא.
קהל: לא..
מניטו: נתתי דוגמא לפני הלימוד שאברהם היה צדיק של הבוקר. מידת הבוקר זה מידת החסד. זה נראה ביתר דיוק אם... טוב.
קהל: הנקודה של המצוות, העולם של המצוות, הכוח מחייב בשבילנו - מתן תורה. זה אומר שיש לפני מתן תורה... לנו אין הכוח של חיוב. אז אני לא מבין את המשפט...
מניטו: לא. אם אתה זוכר היטב... טוב ששאלת, זה סימן שלא הסברתי מספיק: הרשות להתפלל, (לא אמרתי חובה) הרשות להתפלל - באה מהאבות. ולא רק לפני מתן תורה - אלא גם אחרי מתן תורה, יש לכל אחד, אם הוא צריך, אם הוא מחליט - והיוזמה בידיו - רשות לבקש. מי אמר שזה חובה? מי אמר שזו מצווה? אחרי חורבן ביהמ"ק - החכמים תיקנו מצווה להתפלל, במקום - בסוגריים - העבודה של הקורבנות. אז מתחיל התפילה כפי שאנחנו מכירים אותה כמצווה בבית הכנסת בציבור מכיוון שאין לנו ביהמ"ק. אבל התפילה שהיו מתפללים בזמן שביהמ"ק היה קיים - היו תפילות, זה לא היו חובות, אלא רשות, זכות. רשות במובן: לא - אם אתה רוצה תעשה או אם אתה לא רוצה לא תעשה. לא. אתה רשאי - אם אתה צריך. זה מובן?
קהל: לפי ההסבר הזה, אז באמת אפשר להסביר ששני הדעות שבגמרא אינן חלוקות?
מניטו: ברור שזה מה שאני אמרתי.
קהל: שאחד אומר שזה כנגד תמידין שזה חובה...
מניטו: יפה.
קהל: והשני אומר...
מניטו: אהא. סופסוף הבנת למה שאני התכוונתי. כן. ברור. כן. רק דקה.
קהל: אפשר להגדיר שתי נקודות: אחד - באיזה מובן האבות נתנו את ה[אפשרות? 02:58] של התפילה? מה פירוש הכוונה שבזה שאברהם נהיה איש החסד, איש הבוקר...
מניטו: טוב זה נראה אחר כך. אבל אולי הסבר קצר לפני זה: לאברהם אבינו היה זכות מספיק כדי להיות רשאי לבקש ברכות השייכות לצרכים שלו. המיוחדות לאברהם כאברהם. למשל: אני מתחיל בהיסטוריה של עם ישראל. המשימה שלי זה להיות העד של תורת אמת. ולכן אני צריך את הכוחות של הידיעה של האמת. ולכן הבקשה העיקרית של עם ישראל זה הדעת. "וחננו מאיתך דעה בינה והשכל", (או "חכמה בינה ודעת", נראה אח"כ את הבדלי הנוסחאות). אנחנו מתחילים ככה! מכיוון שאני צריך את הדעת כדי להיות ישראל, אז אני מבקש [את] הדעה, הדעת השייכת למשימה שלי.
ודרך הדוגמאות האלו אתה יכול להבין את השאלה שלך. אברהם קיבל על עצמו משימה מיוחדת - להיות הצדיק של מידת החסד. אז הוא צריך את הכוחות השייכות לזה. ולכן מכיוון שיש לו מספיק זכות כדי...(והוא נבחן על זה. עשרה ניסיונות), ומיד כשהקב"ה היה בטוח שמצא אותו כצדיק של אותה מידה - אז המידה נמסרה לו. אותה מידה של מידת החסד נמסרה לו. וכך ליצחק וכך ליעקב - כל אחד לפי מידתו. וזה תפילת עם ישראל. מכיוון שיש לנו את המשימות של צאצאי האבות - אז אנחנו מתפללים לפני האל של האבות שייתן לנו את הברכות השייכות לאותן המידות.
אח"כ נלמד מאיפה אנחנו לומדים שאברהם הוא איש החסד - זה הבוקר, יצחק הוא איש הדין - זה הצהריים וכן הלאה, זה נלמד לפי הרמזים של הקבלה. אבל הכל ניתן כבר בגמרא כפשט, כן?
אברהם תיקן תפילת שחרית
טוב. אם אין עוד שאלות נמשיך. טוב, אז הגענו:
"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי."
טוב, זה שייך לשקלא וטריא שקדם בסוגיה. ומי שאמר תפילות אבות תקנום שייך לדעה של ר' יוסי ברבי חנינא. מי שאמר כנגד תמידין תקנום שייך לדעה של ר' יהושע בן לוי. טוב. אז:
"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם,"
אז תראו את הפסוקים בחומש. מה אומר הפסוק? שאברהם עמד בבוקר, בהשכמת הבוקר ועמד. מיד הגמרא מסבירה:
"ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר {תהלים ק"ו} ויעמד פינחס ויפלל;"
אז פה בקיצור נמרץ. אנחנו לומדים מפשט הגמרא שאברהם תיקן את תפילת שחרית מכיוון שהיא התפילה ששייכת לבוקר. היחס בין הבורא והעולם בבוקר זה יחס של חסד. ואברהם מידתו זה מידת החסד. זה אנחנו לומדים מכל הלימוד של חיי אברהם. אבל - זה שייך. זה קשור. אברהם שהוא הצדיק של מידת החסד - זמן תפילתו זה בבוקר, שהוא הזמן של מידת החסד. בבוקר מידת החסד היא פתוחה. זה מובן?
קהל: אבל זה מוזר שהפסוק המצוטט הוא פסוק של דין.
מניטו: של?
קהל: של דין.
מניטו: לא.
קהל: הוא...
מניטו: יפה. אז הוא מתפלל, "פילל", בעמידה. זה שייך להגדרה של התפילה. מכיוון שאנחנו מוצאים את המושג עמידה בפסוק של אברהם של "וישכם אברהם בבוקר במקום אשר עמד" – אז אנחנו לומדים מהפירוש הזה, אנחנו לומדים שעמידה זה תפילה. אבל התפילה של אברהם זה בבוקר. התפילה שהיא מידת הדין היא בבוקר אצל אברהם מכיוון שהוא יכול, יש לו כוח, לבקש ממידת החסד. המעשה של התפילה, אם אני הבנתי אותך, זה מעשה של משפט, כן? אבל אני מבקש חסד ממידת החסד. טוב, את זה נחזור לפרטים. כי אח"כ
קהל: ...
מניטו: רק דקה. אני רוצה רק להראות לכם, אבל אין לכם את המסכתות. רק דקה, אני אמצא את המקור, זה... כן. תרשמו את זה:
מתוך הלכה פסוקה: הסבר על המידות המאפיינות כל תפילה ותפילה
זה בפרק חמישי, ואני אקרא את הברייתא ותלמדו את זה בספרים, ובפעם הבאה נחזור על אותה שאלה. אז זה פרק חמישי, דף? יש פה כמה ספרים למי ש... רק דקה.. הנה. יש לנו ברייתא שאומרת ככה. זה בדף לא ע"א. הברייתא אומרת.. אז תיקחו את הדף. לא ע"א. זה פה בערך.. "אין עומדין להתפלל..." רק דקה. כי עכשיו סגרו את ה... את הפתח של הברכה שנקראת אוויר... כן. הברייתא אומרת ככה. אני אקרא רק בקצרה. אפשר לתפוס, אני חושב, את תוכן אותה שאלה[15]:
"תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה."
זה שוב שאלה בפני עצמה. אין עומדין להתפלל לא מתוך דין – זה לימוד בבית המדרש, לימוד של הדין. לא, סליחה "לא מתוך דין" - זה לפסק דין בבית דין. ו...לא, אני מסביר כן?[16] ו"לא מתוך דבר הלכה" – זה לימוד ההלכה בבית המדרש. אז מי שנמצא בבית דין, אחרי פסק הדין, אינו רשאי להתחיל להתפלל מיד. הוא צריך פסק זמן. מכיוון שהאווירה של הבית דין מונעת את התפילה. זה - לא הבנו למה. אבל זה ההנחה של הגמרא. זה נראה קצת פרדוכסלי: עוסקים בדבר קודש, דין ודבר הלכה, לימוד בבית המדרש, ואסור להתפלל מיד. למה? נראה אח"כ.
"אלא מתוך הלכה פסוקה". צריך לעבור דרך לימוד של הלכה פסוקה. זאת אומרת: הלכה שאנחנו יודעים את פסק הדין בלי שום ספק. פסק - זה להוציא מהספק. כל עוד שלא הגענו לפסק - יש ספק. אז יש טרדה ברוח. בבית דין לא יודעים מי זכאי.
בבית דין לומדים... אנחנו נמצאים במחלוקת. בביהמ"ד גם כן במחלוקת בין החכמים. אז המחלוקת מונעת את האפשרות להתפלל בכוונה פשוטה.
טוב, זה לא ההסבר הסופי. רק כדי לגלות את השאלה, כן?
אז עכשיו הגמרא שואלת:
"והיכי דמי הלכה פסוקה?"
כלומר, הלכה פסוקה – האם יש דבר כזה? הלכה פסוקה? מי שלמד תלמוד יודע שלכל שאלה יש כמה דעות ויש מחלוקת. הלכה פסוקה - זה דבר נדיר לפי השאלה. איך אדע מהי הלכה פסוקה? זה מלא הומור, כן? - הלכה פסוקה? ממה אתה מדבר? שמה אומרים ככה, שם אומרים ככה, שמה אומרים ככה. איפה הפסיקה, כן? אם הרבנות הראשית אומרת משהו, תלך לעיר אחרת - אומרים משהו[17]. זה ידוע. "היכי דמי הלכה פסוקה?"
אז נותנים כמה דוגמאות:
"אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבת עליה שבעה נקיים."
פה יש לנו הלכה פסוקה, שכולם מסכימים על מה שהחליטו בנות ישראל, כן? אפילו רואות טיפת דם כחרדל – זה טמא. אז אנחנו רואים שזה הלכה פסוקה לפי מישור החומרה. זה ברור? אבל כשמדובר בין מצוות שבין אדם לעצמו – דבר ערווה – זה החומרא. החומרא היא הלכה פסוקה.
נמשיך:
"רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר."
פה יש לנו קולא. "מערים אדם עם הקולא..." לא משלם את המיסים, כן? אז זה אפשר. במישור של בין אדם לחברו, שהמידה השולטת היא מידת הדין, ההלכה הפסוקה היא הקולא. זה מובן? במישור שבין אדם לעצמו, שהמידה השולטת היא מידת החסד - ההלכה השולטת היא החומרא. זה מובן?
והגמרא ממשיכה:
"ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו."
וזה דין אמת לאמיתו. בין אדם למקום, זה עניין של קורבנות - זה לא חומרא ולא קולא, זה דין אמת לאמיתו. אז יש לנו – מה זה הלכה פסוקה? דרך של הלכה פסוקה? אם זה מישור של בין אדם לעצמו – חומרה. בין אדם לחברו – קולא. בין אדם למקום – דין אמת לאמיתו, כן?
ולכן: בבוקר כשמתפללים לפני מידת החסד - צריך לצאת מהלכה פסוקה של חומרא, כדי לאחד את המידות. בצהריים לצאת מהלכה פסוקה של קולא, ובערב מהלכה פסוקה של דין אמת לאמיתו. זה מובן? אז את זה נראה.
טוב, אז נחזור לגמרא שלנו. ולכן "והאלוקים ניסה את אברהם" זה...
קהל: השאלה שלי, מניטו, זה על עצם הפסוק: "וישכם אברהם בבוקר" למה הוא אומר, כאילו, בהמשך הפסוק...?
מניטו: "אשר בו עמד שם"[18]
קהל: מה אומר?
מניטו: מה?
קהל: מה הפירוש "אשר בו עמד שם"?
מניטו: "אשר בו התפלל שם". ואנחנו לומדים שעמידה זה תפילה מהפסוק של פנחס. שהוא מביא אותו אח"כ[19] זה מובן?
טוב, אז אתם רואים שוב, זה דוגמא: לפי הפשט, לא ראיתם כל מה שהסברתי. אבל עכשיו, אחרי ההסבר, אתם רואים שזה בפשט. זה מובן?
קהל: את הנושא של...
מניטו: קצת, קצת יותר בקול רם, כי אני...
קהל: איך זה שאברהם יכל לפתוח את השער לתפילת הבוקר?
מניטו: ל..?
קהל: תפילת הבוקר.
מניטו: כן. כי, שוב - יש... מה שצריך להבין - מה זה המידות של הבורא: זה הקשר, היחס בין הבורא שהוא אחד, למצב של העולם שהוא מצב של ריבוי. בעולם יש ריבוי מצבים. אז היחס בבוקר - זה יחס של חסד. "להגיד בבוקר חסדך"[20], זה פסוק מלא, כן? כשאנחנו קמים בבוקר, מתעוררים בבוקר, אז החָיוּת שיש בעולם היא חיות של האור שמתחיל, הכל מתחיל מחדש. התחלה, ראשית - זה חסד. אז כל ההסברים האלו, זה פשט של הדברים, של דברי תורה, לתינוק של בית רבן. האדם המודרני שכח את כל זה. אנחנו מוכרחים להבין את זה ולהיעזר דרך הפסוקים. כי הפסוקים מדברים על עולם אמיתי. "להגיד בבוקר חסדך". אז מי שחי את החיים הרוחניים הפשוטים והאמיתיים של דורות הראשונים יודע שבבוקר אנחנו מרגישים את חסד הבורא. צהריים זה מתחיל להיות כבד: זה הקשר של הגבורה, של הדין. לפנות ערב, בסוף היום, בהתחלת הלילה - זה מיזוג של חסד ודין - וזה רחמים.
צריך הרבה הרבה זמן של לימוד, ולא רק של לימוד. של כוונות על הדברים האלו, כדי לגלות את הטעם שלהם. כי שוב: האדם המודרני הוא אינטלקטואלי, אבסטרקטי, מופשט. והוא אבד את כל החָיוּת הזה. זה לא... איך אומרים את זה בעברית, "פווייזי", שכחתי.
קהל: שירה
מניטו: זה לא שירה! זה יותר עמוק מזה – זה רוחניות. מי שחי את החיים של הבוקר - הוא יודע שהוא חי חסד, וכן הלאה.
אז פתאום אנחנו מגלים איזה מין הקבלה. לפי סיפור חייו של אברהם, מידתו זה חסד. הוא הראשון שנקרא אח. עד אברהם אבינו לא היה אח, אחווה, בעולם. הוא מתחיל להיות אח. והקשר עם שרה - מיד הוא מגדיר את זה כ"אחות". וזה לא... עכשיו אנחנו אומרים: זה "סוד הפסוק". זה לא סוד הפסוק. זה הפשט. אברהם הוא כולו חסד. הוא לא רגיש לאף צד של דין בעולם. "אלוקי אברהם" זה מידת החסד. ולכן זה עוד לא ישראל. זה התחלה.. לגלות את זה. הפנים של הבורא לאברהם זה מידת החסד. זה הבוקר. יצחק זה - רגישות וחוויה, ניסיון אחר לגמרי: אלוקי יצחק נקרא "פחד יצחק"! כי הקשר בין יצחק לבורא זה הקשר של מידת הדין, זה מידת הגבורה. והצד הניסי של משפחת האבות זה יצחק הוא בנו של אברהם. אז זה החוויה של יצחק אבינו. לגלות את מידת הגבורה בעולם. ולכן יצחק הוא לא רגיש לשום צד של חסד. כל עוד זה אברהם ורק אברהם זה רק חסד, וזה לא ישראל, עוד לא. כל עוד זה יצחק ורק יצחק זה רק גבורה, וזה עוד לא ישראל. בא יעקב, איחד את שתי המידות. אז הוא נקרא "ישראל". וזה מה שצריך להבין.
למשל דוגמא. כשאנחנו קוראים את הפרק של עקידת יצחק. אנחנו חושבים כאילו הניסיון זה ליצחק. הוא סופסוף עלול היה להיות הקורבן. אין שום רמז שיצחק.. איך אומרים.. רואה את זה כייסורין. הוא מוכן! הוא הצדיק של מידת הדין, הוא יודע שהוא צריך להקריב את עצמו. לכן אין שום רמז שליצחק זה היה קשה. זה מובן מאליו. הניסיון זה לאברהם. "והאלוקים ניסה את אברהם" - מכיוון שהוא איש החסד. לו זה ניסיון. לא יצחק. לכן "וילכו שניהם יחדיו" – תראו מה מסבירים המפרשים על זה: בלב אחד[21]. וזה כתוב פעמיים בפרק: "וילכו שניהם יחדיו".
אז.. מי שחי במחיצת צדיקים - הוא יודע שצדיק זה לא עניין.. איך אומרים.. "מניפול". איך אומרים א, זה ככה?
קהל: אחיד
מניטו: אחיד. יש צדיק שכל הצדקות שלו זה מידת החסד. יש צדיק שכל הצדקות שלו זה מידת הדין. ויש צדיק שהצדקות שלו זה איחוד המידות. הוא נקרא "ישראל". זה מובן? כן?
האדם מישראל והקשר בינו לבין המידות בתפילה
אז זה כל התולדות של עם ישראל פה. אז האדם, מגלה קודם כל, דרך החוויה של אברהם מגלה קודם כל כי הבורא הוא מידת החסד. להשפיע. לתת. מה זה לברוא? לתת לזולת. אחר כך הוא מגלה שזה לא כל כך פשוט. מה שאני קיבלתי לפי מידת החסד - אני צריך לשלם על זה. לקנות את זה. לכפר על זה. בא השלב של יצחק. אבל יש לכם איזה רגש דתי, שהוא רק אברהם. זה כמין חסידות שהיא רק חסידות, זה קיים ביהדות. חסיד שלא רואה שום צד של גבורה בעולם! שום צד של... הכל חסד. ויש צדיק שלא רואה שום חסד בעולם! הכל צריך לשלם! הכל, כל זה חובות. כל זה מצוות. כל זה... כן? ולרוב הם גרים באזורים שונים... חח.. וסופסוף הצדיק לפי תורת ישראל זה: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". זה לפי יעקב זה איחוד המידות. אז זה תורת ישראל.
לכן, שוב, באופן פרטי: צדיק של מידת החסד הוא צדיק אמיתי. אבל של מידת החסד. הוא יהודי מכיוון שנולד יהודי. ולכן הוא מקיים כל המצוות של היהודי. אבל הוא לא תופס, מבין רק את המצוות של החסד. זה ברור כן? אז הוא קיבל על עצמו את המצוות של מידות אחרות. אבל הוא, הוא, הוא ממש עצמו, רק בהתנהגות של מידת החסד.
ההתנגדות והחסידות בראי המידות
ואני הסברתי פעם, אולי פה, אני לא זוכר: שזה מסביר הרבה מהמחלוקת בין החסידים למתנגדים. החסידים - הם עצמם ממש בשעת התפילה. כל שאר המצוות – הם מקיימים מכיוון שכתוב שצריך לקיים. אבל התפילה זה המצווה שלהם. נכון? המתנגדים זה ההיפך: הם הצדיקים של כל המצוות כולם. יש לכם עוד קילו של מצוות? – נקבל, כן? תפילה – מתפללים מכיוון שכתוב. אבל מה זה תפילה בכלל? נכון? זה ההבדל. והדברים ארוכים מאד.
אברהם תיקן תפילת שחרית
אז הנה העניין. אנחנו נמצאים פה בפסוק של אברהם. עכשיו אני מקווה שזה קצת יותר ברור. אז מגלים את זה: את הרשות של תפילת שחרית.. זאת אומרת, הרשות לבקש לבורא דרך מידת החסד - קיבלנו מאברהם. ולכן הגמרא מסבירה באופן פשוט: אברהם תיקן תפילת שחרית. מאיפה אנחנו יודעים את זה? הוא הצדיק של הבוקר! "וישכם אברהם בבוקר". ועמד שמה, ואנחנו לומדים מפנחס שעמידה זה תפילה.
הסבר הרמב"ם שהתפיל ההיא כעמידה ל פני בית דין
טוב. הרמב"ם פירש את זה באופן ברור: אנחנו עומדים להתפלל כבעל דין שעומד לפני הבית דין. כי העמידה זה העמידה לפי הבית דין. ולכן לפי הנוסח הספרדי, והרמב"ם פסק ככה: התפילה נקראת "עמידה" אצל הספרדים. אתם שמעתם את זה. האשכנזים אומרים שמונה עשרה. יש שמונה עשרה ברכות. אבל הספרדים אומרים "עמידה". כדי לציין את זה. כי המצב של המתפלל הוא מצב של בעל דין לפני בית דין. כי השורש של להתפלל זה פ.ל.ל [בניקוד פלוֹל]. פ.ל.ל - זה לשפוט, פלילי. להתפלל – אני שופט את עצמי. אני מתחיל בדיון של משפט עם עצמי. האם אני ישראל או לא. האם אני זוכה או לא.
אוצר התפילות
ולכן אתם מבינים שזה זכות סוג מיוחד של תפילה. שמתבססת על הזכות. האם יש זכות לבקש את מה שאני מבקש. כל עוד שאין לי מספיק זכות - התפילה נשמעת, אבל היא באוצר התפילות. מיד, אם הגעתי לזכות, כל מה שהתפללתי - שפע הברכות יורד. אולי יש לכם איזה ניסיון כזה בחיים: יש תקופות בחיים שכאילו כל מה שביקשנו דרך הרבה הרבה זמן, זה מתחיל.. דבר אחרי דבר, להתקבל. זה נכון שזה קורה? כן? ויש תקופות ש... שכורעים, משתחווים, מודים, ואין כלום. מכיוון שאין מספיק זכות כדי לקבל. אין כלי קבלה. זה מובן?
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש
קהל: אפשר לשאול משהו?
מניטו: כן.
קהל: למה דווקא עמידה זה בוקר לעומת הצהריים?
תשובה: תשמעו. אולי תלמדו בהתחלת פרק חמישי של ברכות[22] "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". בגמרא, שמה, מסבירים באופן ברור שצריך כובד ראש כמו הבעל דין לפני הדיין. העמידה זה המצב של הבעל דין לפני הדיין.
אז ניקח את הביטוי הזה: אין עומדין להתפלל. לפי הפשט, זה לעמוד על הרב[23] כדי להתפלל. ולמה דווקא צריך להיות בעמידה כדי להתפלל? כן? יש למשל אצל הנוצרים - הם בהשתחוויה. אצל המוסלמים - זה יותר חמור... אז מכיוון שהמצב, מה שקורה – שאני נמצא לפני בית דין, ואני מסביר את הבעיה שלי. אני צריך ברכה מיוחדת. האם יש לי מספיק זכות כדי לקבל את זה.
קהל: שאלתי למה...
מניטו: אז.. אה לא.. לא.. לא גמרתי אחרי.. אחר כך הפשט קצת יותר עמוק: זה להתחיל להתפלל. לעמוד להתפלל - זה להחליט להתחיל להתפלל. אז המשנה שמה - אין לך זכות להתחיל להתפלל אלא אם כן אתה כבר במצב של כובד ראש. לא שאתה מתפלל כדי להגיע למצב של כובד ראש. צריך קודם כל להגיע לכובד ראש כדי שיתנו לך רשות להתחיל להתפלל. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
ולכן למשל בבוקר, כל מה שאנחנו קוראים לפני העמידה זה כדי להעמיד את עצמנו לפני כובד ראש. ובעיקר פסוקי דזמרה. אחרי פסוקי דזמרה אנחנו במצב של כובד ראש, ואז יש רשות ליוזמה ההיא - להתפלל.
אז שמה בסוגיה רואים – מכיוון שאתה לפני שופט. ולפני שופט, והפסוק אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". לפני שופט אתה צריך להיות בבת אחת ביראה ובגילה. ביראה – מכיוון שיש לך דין. בגילה מכיוון שאתה לפני שופט אמיתי. ולכן הרגש של התפילה זה נקרא: כובד ראש, והגמרא מסבירה – יראה ושמחה בבת אחת. כל עוד יש רק יראה - אסור להתפלל. לפי ההלכה האמיתית, כן? נותנים רשות למתנגד להתפלל מתוך יראתו כי הוא צריך את זה. ונותנים רשות לחסיד להתפלל רק מתוך שמחתו כי הוא צריך את זה. אבל ההלכה האמיתית זה: גם יראה וגם שמחה בבת אחת. מכיווהן שאתה נמצא לפני האמת. אז לפני האמת - יש גם פחד מכיוון שזה אמת. וגם שמחה מכיוון שזה האמת. זה ברור?
זה שוב עניין של איחוד המידות. ה' אחד. הוא גם, בבת אחת אלוקי אברהם ואלוקי יצחק. וזה נקרא אלוקי יעקב.
ולכן יש לכם שני פסוקים בתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". זה פסוק אחד. ויש פסוק שני: "עבדו את ה' ביראה".
אז אני הסברתי את זה פעם ככה, אין לי סמך אבל אני כמעט בטוח שזה הפשט: מי שהנטייה הטבעית שלו היא היראה, אז הפסוק בא ואומר: עבדו את ה' בשמחה. מי שהנטייה שלו זה רק שמחה, הפסוק בא ואומר: עבדו את ה' ביראה. כדי לאחד את המידות.
כי שמחה בלא יראה - זה מסוכן. יראה בלא שמחה - זה מסוכן וזה לא אמיתי. זה מובן? לפי הגמרא, הפסוק שמביאה הגמרא - ש"עבדו את ה' ביראה". כי לפי הגמרא, הנטייה הטבעית הבריאה זה השמחה. ולכן באה התורה ומבקשת יראה להוסיף על השמחה הטבעית. ההיפך – זה מצב לא כ"כ בריא. כן? זה מין מחלה. אם באופן טבעי אתה נמצא ביראה, זה... יש דברים בגו. אז מבקשים ממנו שמחה כדי לתקן את זה. אבל לפי ההלכה זה, הסדר הוא: בטבע שלך – שמחה. כי אתה נברא ע"י הבורא. "אשריכם ישראל", כן? אבל שמחה לחוד – זה מסוכן, כי אין מחסומים בפני הערכים, וצריך להוסיף יראה.
ואז בא הירושלמי, הפשט של אותו פסוק, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, הפשט בתלמוד הירושלמי: אם אתם בעולם הזה, אתם עובדים את ה' ביראה - אז כשכל העולם כולו יהיה ברעדה, ביום הדין, אתם תהיו בגילה. וגילו ביום מן הרעדה - זה יום הדין. זה הפשט של הירושלמי.
טוב, עכשיו הגענו בשמחה וביראה בבת אחת לסיום ההתחלה של השיעור, אז נמשיך באותה הסוגיה בפעם הבאה. [סוף קלטת]
[1] משנה תורה; אהבה; הלכות תפילה; פרק י;
א מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך. מי שטעה באחת משלוש ברכות הראשונות, חוזר לראש; ואם טעה באחת משלוש אחרונות, חוזר לעבודה; ואם טעה באחת מן האמצעייות, חוזר לתחילת הברכה שטעה בה, ומשלים תפילתו על הסדר. וכן שליח ציבור שטעה כשהוא מתפלל בקול רם, על דרך זו הוא חוזר.
[2] אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן:
שוועה. צעקה. נאקה. רנה. פגיעה. ביצור. קריאה. ניפול. ופילול. ותחנונים. שוועה, צעקה, שנאמר (שמות ב): ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו'. נאקה, דכתיב (שם): וישמע אלקים את נאקתם. רנה ופגיעה, דכתיב (ירמיה ז): אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי. ביצור וקריאה, דכתיב (תהלים יח): בצר לי אקרא ה'. ניפול, דכתיב: ואתנפל לפני ה'. פילול, דכתיב (שם קו): ויעמוד פנחס ויפלל. ותחנונים, דכתיב: ואתחנן אל ה'. ומכולן לא נתפלל משה, אלא בלשון תחנונים.
[3] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר (בראשית כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז') ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.
[4] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) יונה עמוד 219
ר' חנינא אומר משבעים אומות היו בה וכו' והיה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא התפלל, אמר הקדוש ברוך הוא אני הרחבתי לו מקום במעי הדג כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל לפני, אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשה אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, שאני מתאוה לתפילתן של צדיקים
בעל שם טוב בראשית פרשת מקץ
ז. שמעתי בשם המקובל הר"י בעש"ט ז"ל שפירש הכתוב (תהלים קמ"ה, י"ט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, כי מצד האמת אין להיראים האמיתים שום רצון, מחמת הבטחון והאמונה החזקה, שאומרים כל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות ס' ב) והקב"ה מבקש בתקנתם יותר ממה שהם מבקשים, רק דהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות ס"ד א) עושה להם רצון, כדי שיתפללו לפניו ויעשה בקשתם, וזהו שאמר הכתוב רצון יראיו יעשה, שהוא יתברך עושה להם רצון, למען ואת שועתם ישמע ויושיעם, ודברי פי חכם חן: (תפילה למשה תהלים ק"ל, והוא בספר ליקוטי אמרים דף כ"ח ע"ד סוף ד"ה כל הבכור)
[5] מסכת תענית ב א
ומנא לן דבתפלה? דתניא: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם"(דברים יא, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה." וכתיב בתריה: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"(דברים יא, יד)
[6] [לשון קורבן]
[7] תהילים נא יז
[8] מצאתי מספר הקבלות בין ההסברים של הרב על התפילה לבין הספר "שערי אורה", לר' יוסף ג'קיטיליה, מידת היסוד, בסוף הפרק.
[9] ליקוטי מוהר"ן תורה רנ
וזה עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורין כנ"ל, וזה בא להם מחמת שהם שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואין שעתם מצלחת מאד, וישראל נבזים ושפלים, ע"כ הם לומדים מהם ותולין הכל בטבע ומקרה, ומחמת זה בעצמו יש להם יסורים, כי אלו היה להם דעת שהכל בהשגחה. לא היה להם יסורים כלל כנ"ל. ובאמת ישראל הם למעלה מהטבע, רק כשהם חוטאים ח"ו, אזי נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע, ואזי יש להם גלות וצער ח"ו, ועיקר הצער והגלות שלהם הוא רק עי"ז בעצמו שאין להם דעת, ותולין בטבע, וכשהקב"ה רוצה לרחם על ישראל, ולהושיעם מגלותם, ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, ואזי מחייב המיצר להם, וישראל עולים עליהם על ידי ההשגחה:
[10] חומש היכל הברכה לאדמו"ר מקומרנא (רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין); פרק יד פסוק ח; ד"ה צפון [כאן זה כבר סתרי תורה שקשה להבינם. לצערי לא מצאתי את המקור ב"גינת אגוז" לר"י מג'יקטיליא. (א"ק)]:
...וזהו בזכות יוסף ששמר בריתו נמשך וחר״ב דעת עליון לדחות הרע ולהעלות הטוב ועיין גנת אגוז שיש י״ב מזלות ההולכי׳ בעיגול ויש נקודה מרכז האמצעי כולל כל י״ב מזלות וכופה אותם כטעם יראת שמים עולת י״ג פ עם מזל שנקודת יהודי יוד במזל י״ג כופה הכל ואין לשרים חלק במרכז האמצעי הזה וזהו וישיגו ביוד חכים ביוד ותטעה עינו של אותו רשע ובא אלה׳ ישראל וכל קדושיו עמו בלמות ונכח סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו ועינו של אותו רשע סובר שהוא וכל חילו יהיו חנים על הים בחניה ובכ״חא אבל באמת משגיא לגוים ויאבדם שכל אלו שראה משורשים ביוד מרכז אמצעי והס קדושים שאין להם חלק בו״ו התחתון שהם י״ב מזלות התלוים בו״ו כידוע ולזה חכים חסר ו״ו כי תיו שרייתו וחנייתן במרכז אמצעי יוד ולא ו״ו והם היו הקדושה והטעו לרשע בדמות סוס פרעת מרכבת פרעה...
[11]בראשית פרק ג יד
[12] הרבה מקורות מהבעש"ט על התורה, פרשת נח, עמוד התפילה:
כז. גם אם תפילתו תהיה זכה וברורה, בודאי מן ההבל הקדוש היוצא מפיו יתדבק ויתחבר עם ההבל העליון הדבק אליו ונכנס אליו בתמידותטז) כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') על פסוק (תהלים ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה שהאדם נושב, ויוצא ההבל ממנו מתתא לעילא, וחוזרת אליו מעילא לתתא, ובודאי בנקל יוכל להתחבר חלק אלהות אשר בתוך האדם אל שורשו: (ליקוטים יקרים דף י"ב ע"א).
טז. בתפילה צריך לשום כל כוחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה, וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמיות הוא תענוג, מכל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבוא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בא לעולם הבריאה, ואחר כך הוא בא למדת אין שנתבטל אצלו כל כוחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות מדת חכמה: (כתר שם טוב ח"ב דף י"ז ע"ג, וליקוטי אמרים דף ז' ע"ד סוף ד"ה אורייתא, ועיין לקמן פרשת שמיני אות ו')
מי שמוצא עוד מקורות, אשמח אם יעדכן אותי. א"ק
[13] [מתבודדים? 45:10]
[14] [לעבוד? 46:22]
[15] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א
[16] כנראה מדבר אל אחד התלמידים שרוצה לשאול שאלה
[17] יגידו לך אחרת
[18] בראשית יט כז - אבל הפסוק נמצא בהקשר לפרשת סדום ועמורה, אז לא הבנתי למה הרב נתן את הפסוק הזה
[19] [? 15:36]
[20] תהילים צב ג
[21] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וירא פרק כב סימן ו
ו) וילכו שניהם יחדו. שוים זה לעקוד וזה ליעקד:
רש"ר הירש בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ו
(ו) וילכו שניהם יחדו. פזמון זה חוזר פעמיים. אברהם ויצחק, אב ובן, שוחט ונשחט - דרך אחת הם הולכים, הקשה לשניהם במידה שוה, והם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור - אבות ולכל דור - בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה - ביחד.
מלבי"ם בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ו
(ו) וילכו שניהם יחדו. ר"ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ"ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה', ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ"ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ"ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט:
[22] בהמשך צירפתי קטע משערי אורה על העניין. א"ק
[23] [? 27:36]
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest