פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת תולדות

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

פרשה זו, המתארת את היריבות בין יעקב לעשיו על הבכורה ועל הברכה – הזכויות המתלוות לשם 'ישראל' – נקראת פרשת תולדות. שם זה מעורר מספר שאלות.

תּוֹלָדוֹת והיסטוריה

בדרך כלל, פרשה נקראת על שם המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בפסוק הראשון של הפרשה. ואכן, כך המצב בפרשתנו: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם..." (בראשית כה, יט).

ואולם, פרשת נח, הקודמת לפרשתנו, מתחילה גם היא כך: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק..." (שם ו, ט), והיא אינה נקראת "תולדות". אם כן, השאלה היא: למה חכמינו המתינו עד לסיפור היריבות בין יעקב לעשיו כדי להצביע על משפחת אברהם כ"אֵם התולדות"?[1]

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן תחילה במשמעות הייחודית של המונח 'תולָדות' בתנ"ך. בנבואה העברית, 'תולדות' היא המילה המביעה את המושג 'היסטוריה'. אמנם קיימות בעברית מילים שונות כדי להביע את רעיון ההיסטוריה, והעברית של היום אף משתמשת במילה 'היסטוריה'. עם זאת, יש הבדל מהותי בין תפיסת ההיסטוריה כרצף של אירועים,[2] ובין זו הרואה בהתפתחות ובהשתנות של זהות האדם - שהוא נושא האירועים ההיסטוריים - דרך התולָדות.עבור הנבואה העברית, זמן ההיסטוריה הוא הזמן שבו האדם – 'אדם הראשון' – מוליד את 'בן האדם'.[3] יש כאן תפיסה ייחודית מאוד של ההיסטוריה. אין זאת אומרת שהאירועים עצמם אינם חשובים – בפרט אלה המכונים 'אירועים היסטוריים'[4]

– אלא שהם שְׁנִיים בחשיבותם ביחס להשתנות זהות האדם המתרחש במעבר ממדרגת 'אבות', שהיא במהותה כולה הבטחה, אל מדרגת 'בנים', שבה מתקיימת התקווה המשיחית.[5]

ניתן לומר שבעיניהם של נביאי ישראל, ההיסטוריה האנושית היא מעין עיבּוּר שבמהלכו מתפתחת זהות אנושית שבה יבואו על פתרונם הניגודים והסתירות הטמונים בזהותו של אדם הראשון. סתירות וניגודים אלה אכן נחשפים דרך האירועים ההיסטוריים, אך הם מתבארים באמת רק בסיפורי התולדות – במיוחד במקרים השונים של טענות על הזהות, הסובבים את תולדות ישראל מאז אברהם ועד יעקב, שהוא הראשון שזכה להיקרא בן ברית לבורא: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב). זהו נושא רחב ועמוק מאוד, המואר באופן נרחב במדרש ובתלמוד ובאלפי הפירושים לתורה של החכמים הנאמנים למסורת ישראל.

אם כן, ברור למה המונח 'תולָדות' מקבל את מלוא משמעותו רק מאברהם ואילך, ולא מנֹח. את הפסוק המזכיר את נח אפשר לקרוא כך: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ... כאילו נח הוליד את עצמו בלבד. יש לחכות לאברהם כדי שתופיע אותה השתנות (מוּטָציה) בזהות שתיתן למילה 'תולָדות' את משמעותה המלאה.

ועדיין מדובר רק בתחילתו של תהליך ארוך. המילה 'תולדות' מופיעה שלוש עשרה פעמים במקרא. בפעם הראשונה – בפסוק המשמש מבוא להיסטוריה האנושית כולה ולתיאור יצירת האדם: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם..." (בראשית ב, ד). בפעם האחרונה – בסוף מגילת רות, בפסוק הפותח את רשימת התולדות של רות ובעז עד דוד המלך: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ..." (רות ד, יח).

בשני המקרים הללו, המילה "תולדות" כתובה בכתיב מלא, עם שתי ו"וים. באחד עשר הפסוקים האחרים היא מופיעה בכתיב חסר: לפעמים חסרה הו"ו הראשונה ולפעמים הו"ו השנייה.[6]

המשמעות ברורה: מקור התולָדות של 'בן האדם' הוא רֶחֶם פורה תמיד, אולם הוא מגיע לפוריות מלאה רק עם רות, המחזירה לישראל את השושלות האבודות ממשפחת אברהם.[7]

תולדותיו של יצחק אינן מגיעות מיד לשלמות; הן נקודת ההתחלה של מאמץ ארוך טווח, של סיפור רצוף מאבקים על הזהות. את זאת אנו למדים מהפסוק הראשון של הפרשה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). לכאורה, אפשר היה לצפות להמשך אחר של התולדות: אחרי אברהם – יצחק, ואחרי יצחק – ישראל! מה פירוש הדבר ש"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"?

פירושים רבים נכתבו בעניין זה. הד לנושא עיוננו, היריבות בין עשיו ליעקב, נמצא בדברי רש"י: "'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק' – יעקב ועשיו האמורים בפרשה".

כאשר רש"י אומר דבר שהוא לכאורה מובן מאליו, הוא בעצם מזמין אותנו להעמיק בפסוקים. הרב דוד פארדו,[8] בספרו 'משכיל לדוד' על פירוש רש"י, מצביע על הקווים המקבילים בין התולדות של אברהם – ישמעאל ויצחק, ובין אלו של יצחק – עשיו ויעקב. בשני המקרים אנו רואים יריבות, עימות והיפרדות. כמו אברהם, שהוליד את יצחק, כך יצחק הוליד עימות על הזהות.

יעקב ועשיו

מיצחק היה צריך להיוולד ישראל, כלומר 'בן אדם' המסוגל למלא לבדו את שתי המטלות שהוטלו על אדם הראשון מרגע בריאתו: מטלות החיים הרוחניים, המבטיחות את ההוויה של העולם הבא, והמטלות של החיים המעשיים, המאפשרות את הקיום בעולם הזה. בשלב זה של התולדות, אסטרטגיית ההשגחה מביאה להולדת תאומים, המחלקים ביניהם את מטלות האדם: עשיו בוחר בחומר ויעקב ברוח. חלומו של יצחק היה ששניהם יחד יביאו לגאולת האדם. עשיו כ'מומחה בתחום החומר' יבנה את העולם הזה לטובת שני האחים, ויעקב "יושב אוהלים", אוהלי הרוח, יזכה בעולם הבא עבורו ועבור אחִיו. יחד, הם יהיו ישראל. אך האֵם, רבקה, ידעה שזה חלום אוּטופי, מפני שהתנאי ההכרחי להצלחת תוכניתו של יצחק היה שתשרור אהבה בין האחים. היא, האֵם אשר בְּקִרְבָּהּ התְרֹצְצוּ הַבָּנִים, ידעה שכבר שם הם היו יריבים, וששנאתו של עשיו ליעקב תמנע את הגשמת חלומו של יצחק.

למעשה, לאור המצב שנוצר, עמדה בפני רבקה הבחירה בין ארבע אפשרויות בלבד:

1. עשיו שהוא רק עשיו – החומר לבדו.
2. יעקב שהוא רק יעקב – הרוח לבדה.

בשני המקרים הללו לא תתממש תוכניתו של בורא האדם; היא תיכשל כשם שנכשלה עם קין והבל.

3. עשיו, איש החומר, המשתלט על משימות הרוח ומשליך עליהן את הדטרמיניזם האנונימי של החומר. ממצב זה חרד יצחק: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם כז, כב), ולאחר מכן: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה" (שם כז, לג).
4. יעקב, איש הרוח, המקבל על עצמו גם את מטלות העולם הזה ומצליח להשגיב אותן, ובכך יזכה להיקרא ישראל.

רבקה בחרה באפשרות האחרונה, ובחירתה זכתה באישור ההשגחה.

[1] במקור: "רחם התולדות".

[2] כדי להביע את השתלשלות האירועים ההיסטוריים, העברית המקראית משתמשת בביטוי 'דברי הימים' (הערה של מניטו).

[3] הכוונה לאדם לפי מחשבת הבורא. ראה להלן, פרשת ויצא; פרשת מקץ.

[4] היסטוריונים ופילוסופים העוסקים בחקר ההיסטוריה אינם תמימי דעים לגבי השאלה מה מגדיר אירוע כ'היסטורי': האם קנה המידה הקובע הוא שייכותו של אירוע לקורות המלחמות, לתולדות המחשבה, להתפתחות הכלכלית, או למשטר הפוליטי וכו'. שאלה זו היא אחת השאלות החשובות ביותר לגבי התרבות האנושית, אך למיטב ידיעתי, אין מי שנתן את דעתו לקריטריון שהציבה הנבואה העברית: התולדות. (הערה של מניטו)

[5] על הפסוק "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), מפרש רש"י: "'וָאֵרָא' – אל האבות [...] לא ניכרתי להם במידת אמתות שלי, שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". דברי רש"י הללו באים להדגיש כי מדרגת האבות שייכת להבטחה, ואילו קיום ההבטחה מתקיים בחיי הבנים (על פי הרב אשכנזי).

[6] בפסוק על תולדות ישמעאל, "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם" (בראשית כה, יב), המילה נכתבת ללא שתי הו"וים, דהיינו "חסר דחסר". (הערה של מניטו)

[7] ראוי להתעכב על דמותה הנשגבה של רות. היא נחשבת, ובצדק, לאב טיפוס של כל הנשמות השבות למשפחת אברהם. מפני שבמקור נשמה זו הייתה קרובה מאוד לישראל, בהיותה מצאצאי לוט – היא מגיעה מהריחוק הגדול ביותר (לפי הכלל שהסביר הרב אשכנזי בשיעוריו, שכאשר הקרוב בוחר להתרחק, כגון לוט המתרחק מאברהם, סימן הוא שיש במהותו יסוד של ריחוק מוחלט [ה"ע]). על פי הקבלה, רות היא ניצוץ הקדושה החבוי בנשמת לוט, 'אחיו' של אברהם ("אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ", בראשית יג, ח), ניצוץ אשר היה בגלות בעולם הטומאה. שיבתה של רות מאפשרת את הולדת המשיח דרך דוד המלך.

[8] איטליה תע"ח (1718) – ירושלים תק"נ (1790).