פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת וישלח

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

יעקב וישראל

כשיעקב שב מהגלות אצל לבן הוא מקבל את השם 'ישראל'[1] – זהו אחד הנושאים המרכזיים בפרשה. כך גם להיפך, כאשר הוא שב ויורד לגלות במצרים – עקב בקשתו של יוסף – הוא חוזר להיקרא 'יעקב'.[2]

לקראת פגישתו עם עשיו, יעקב שולח לו דברי פיוס, שעיקרם הסברים על התעכבותו הממושכת אצל לבן. אולם הטעם שהוא נותן לאיחור הזה נשמע, לכאורה, כהתגרות: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית לב, ה–ו). לפי דברים אלו, העיכוב אצל לבן נגרם בשל הצורך לממש את הברכה על הטוּב החומרי, ברכה שעשיו עצמו היה אמור לזכות בה! איך ההצהרה הזו עולה בקנה אחד עם המטרה המוצהרת של יעקב: "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"?!

שוב אנו נדרשים לפרשנותו של רש"י כדי לפתור את הקושי:

'גַּרְתִּי' – לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר. אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שבירכני 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ' (שם כז, כט), שהרי לא נתקיימה בי.

'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' – אבא אמר לי 'מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ' (שם, כח) – זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ [אלא מיגיע כפיי].

בהסבר ראשון זה, רש"י מדגיש את המשמעות הבסיסית של המילה "גַּרְתִּי", שפירושה 'להתגורר' בשהייה זמנית, בתור זר (גֵר).

אך הוא מוסיף ממד נוסף להסבר שלו:

דבר אחר: 'גַּרְתִּי' בגימטריא תרי"ג (613), כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים.

כלומר, התגוררתי אצל לבן במעמד של גר, אך שמרתי על זהותי, וזהות זו היא אשר תְּזַכֶּה את זרעי בקבלת התורה.[3]

בפירושו לתורה, הבן איש חי[4] מרחיב את דברי רש"י, ומתייחס לשינוי שמו של יעקב לישראל. בשובו מן הגלות, יעקב מעיד על עצמו שהוא שמר בשלמות על הקשר שלו לארץ ישראל. בגלות הוא נשאר גֵר, זר. הוא לא נטמע בזהות אחרת, גם אם מפוארת. יתר על כן, הוא שמר על אמיתת זהותו. ואכן, התורה היא שמבדילה בין זהות ישראל ובין זהות האומות בגלות. לפיכך, יעקב הוא זה שזכאי להיקרא ישראל. במילים אחרות, דברי הבן איש חי באים לענות על השאלה: מה הם התנאים שעל יעקב למלא, בשובו מן הגלות, כדי לזכות בארץ ישראל?

תשובתו של הבן איש חי מקורית מאוד: על מנת לעבור מהשם יעקב אל השם ישראל, צריך להוסיף ליעקב שתי מדרגות: מדרגתו של דוד, המגלמת את הריבונות המדינית על הארץ, וזו של משה, המנחיל את התורה לישראל. 'יעקב' עולה בגימטרייה 182, 'דוד' – 14, ו'משה' – 345. ביחד, שלושת השמות הללו עולים בגימטרייה 541, כמספר ישראל. דברים אלה של הבן איש חי יש בהם כדי להאיר את בעיות הזהות של דורנו, דור השבים מן הגלות.

הסכנות שבאיחור

השליחים (ה"מלאכים") ששלח יעקב לעשיו חוזרים אליו עם מסר מבהיל: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, ז). יעקב מתכונן לפגוש את אחִיו, אך עשיו הוא שבא אליו, בראש צבא של ארבע מאות איש! ומכאן החרדה של יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם, ח).

הגמרא במסכת ברכות (ד, א)[5] מעמתת בין הפסוק הזה - המבטא פחד, ובין פסוקי ההבטחה לשמירה שקיבל יעקב בצאתו מארץ כנען:

רבי יעקב בר אידי רמי (=מקשה), כתיב (בראשית כח, טו): 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ [וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ'...] וכתיב (שם לב, ח): 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד'!

תשובת הגמרא היא: "שמא יגרום החטא", ולא תתקיים בו הבטחת השמירה.

תשובה זו דורשת בעצמה הסבר: באיזה חטא מדובר? התשובה השגורה היא שמדובר בחטא או עבירה כלשהם. יש המוסיפים גם שיעקב נכשל במצוות כיבוד הורים, שהרי לא מצינו שהוא שלח ליצחק ולרבקה סימן חיים כלשהו בכל התקופה הארוכה של גלותו.[6] ואולם הגמרא, באותה סוגיה, מפנה דווקא לעניין אחר. היא משווה בין שיבת יעקב מהגלות אצל לבן ובין שיבת ציון מגלות בבל בזמן עזרא ונחמיה:

כדתניא (=כפי ששנו חכמים בברייתא): 'עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ' (שמות טו, טז).

'עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'' – זו ביאה ראשונה (=יציאת מצרים).

'עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ' – זו ביאה שניה (=היציאה מגלות בבל).

מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות (=שייעשה) להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון (רש"י: לבוא ביד רמה), אלא שגרם החטא (רש"י: ולא הלכו אלא ברשות כורש).

רש"י מסביר שבזמן שיבת ציון מגלות בבל, היהודים לא עלו "כחומה",[7] כלומר, לא עלו בהמוניהם. רובם נשארו בגלות. יתר על כן, כדי לעלות לארץ ישראל, הם המתינו ל'הצהרת כורש', אשר הכפיפה אותם לריבונות המדינית של פרס, שהייתה שלטת אז. גם במקרה זה, האיחור היה הסיבה לחולשתו היחסית של הממלכה היהודית שנוסדה בתקופה זו.

אם כן, ברור שלדעת הגמרא החטא הוא האיחור לשוב לארץ, והוא גם סיבת החרדה של יעקב.[8] אין צורך להכביר במילים לגבי הדימוי בין מה שקרה אז ובין מה שקרה בתקופתנו בזמן 'הצהרת בלפור'.

המועקה של יעקב

דברי רש"י על הפסוק "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח), מתארים דרמה קשה ביותר שחווה יעקב לקראת המפגש עם עשיו: "'וַיִּירָא' – שמא ייהרג, 'וַיֵּצֶר לוֹ' – אם יהרוג הוא את אחרים".

מילים אלה שופכות אור נוקב על בעיות המצפון הקשורות ליישום הריבונות בארץ האופייניות לחברה הישראלית.[9] בהקשר זה, קשה שלא להזכיר את המשפט המפורסם של גולדה מאיר אחרי מלחמת יום הכיפורים: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם."

[1] יעקב מקבל את השם ישראל פעמיים: פעם ראשונה מפי המלאך של עשיו: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. (בראשית, לב, כט) ופעם שניה מפי ה' בעצמו. וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (שם, לה, ט-י) (הערה של מניטו)

[2] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב... אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (שם מו, ב–ג).

[3] שנאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).

[4] רבי יוסף חיים מבגדאד (תקצ"ה–תרס"ט. 1835–1909). עיין בפירושו לפרשת וישלח (שנה ראשונה).

[5] עיין גם מסכת סנהדרין, צח, ב.

[6] אותה שאלה נשאלה לגבי יוסף, שלא שלח הודעה לאביו בכל תקופת גלותו במצרים, עד למפגש עם אחיו (וראה להלן, פרשת וישב)

[7] על פי הסוגיה במסכת יומא (ט, ב): "'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז' (שיר השירים ח, ט) – אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז, שהרקב שולט בו". ורש"י מפרש: "נמשלתם ככסף – שאינו נרקב, כך לא הייתם חסרים שכינה. כדלתות – שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר, כך עליתם לחצאין. שהרקב שולט בו – מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים, כך קצת חזון שכינה היה שם, וכולו לא היה". עיין גם בכתובות קיא, א.

[8] בעניין הסכנות שבאיחור לשוב לארץ, ידועים דברי הרב יהודה אלקלעי (תקנ"ח–תרל"ט. 1798–1878), שהיה חוזר ומתריע שישראל מתעכב בגלות למרות שהגיע הזמן לשוב לארץ, והדבר עלול להביא לסכנות נוראיות (כתבי הרב אלקלעי, כרך ב, עמ' 399–400).

ולהרחבה על פירושו של מניטו על נושא זה והקשר שלו לשואה, ראו בראיון שנערך עם מניטו: 'ויהי באחרית הימים', בעריכת ד"ר אפרים הררה (שורש, גיליון 2, ניסן תשמ"ג). המאמר זמין באתר מכון מניטו.

[9] בעניין ייסורי המצפון של ישראל, הרב אשכנזי היה מרבה לצטט את הקטע מספר אורות של הרב קוק זצ"ל: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות..." (אורות, המלחמה, ג, עמ' יד).