פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת ויחי

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי

תרגום ועריכה: אליעזר שרקי

הסתר הפנים שבגלות

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. יעקב ירד למצרים כדי לפגוש את יוסף, והוא מתיישב שם עם כל משפחתו. בכך מתחילה גלותם הארוכה של העברים, שתימשך עד שמשה ישים לה קץ, כמתואר בתחילת ספר שמות.

עם סיפור מותו של יעקב, והפצרותיו של יוסף באחָיו "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה), שמצטרפות לבקשתו של יעקב שלא לקבור אותו במצרים[1] – הדיבור האלוהי נפסק. הוא יתחדש רק עם יציאת מצרים, מאתיים ועשר שנים מאוחר יותר.

חשוב לציין זאת: כאשר ישראל מנותק מארצו – הדיבור האלוהי נעלם. כנראה שבגלות לא קורה כלום, למעט 'התפתחויות דמוגרפיות', שמהן ההיסטוריונים כותבים את ספרי 'תולדות העם היהודי'... וכפי שכתוב בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (שם מז, כז). במילים אחרות: "הם התחתנו ונולדו להם הרבה ילדים". אבל אגדה יפה זו תהפוך במהרה לסיוט.

"סתומה מכל הסתומות"

רמז לסתימת הדיבור האלוהי ניתן כבר בראש פרשתנו: על פי רוב, בין פרשה לפרשה[2] יש בספר התורה רווח, המציין מעבר מנושא לנושא. חלק מהפרשות נקראות 'סתומות', מפני שהן מדברות על העולמות הנסתרים תוך תיאור של התרחשויות שבעולם הארצי. פרשות אחרות נקראות 'פתוחות', מפני שבניגוד ל'סתומות', הן מדברות על מציאות העולם כפי שהוא מצטייר בפשטות בעינינו, תוך שהן רומזות, דרך הניסוח שלהן, לסודות העולמות הנסתרים.[3] אורך הרווח שונה בשני המקרים.[4]

פרשת ויחי חורגת מן הכללים הללו. היא מתחילה אחרי רווח קטן ביותר,[5] מורגש בקושי, ועל־כן היא נקראת: 'סתומה מכל הסתומות'. רש"י, המצטט את המדרש, נותן שני הסברים לתופעה זו:[6]

למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.

דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו.

כלומר: יש בגלות סכנה של שחיקת זהותנו, ומתוך כך גם סכנה של סילוף תודעתנו העצמית המביא להעלמת התקווה לגאולה. במצב זה, מושג ה'ציפייה לישועה' מתרוקן מכל משמעות ממשית, והציפייה הופכת לאידיאל בפני עצמו, סוג של 'ציפייה לשם ציפייה', מה שמשכיח את תכליתה: הישועה עצמה, שתשים קץ לציפייה.

גלות השכינה

סתימה זו של הדיבור האלוהי היא תוצאה של גלות השכינה: "רבי שמעון בר יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן..." (מגילה כט, א).

"שכינה עמהם", כלומר – בגלות! רבי שמעון בר יוחאי רואה בכך ביטוי לחיבתם של ישראל בפני ה', והיהודים, מתוך תמימותם הדתית, התרגלו לחשוב שהשכינה נמצאת בגלות במטרה להגן עליהם! אולם, האם אי פעם נתנו את הדעת על המשמעות של עולם ללא שכינה? עולם שבו השכינה נמצאת 'בגלות' מעצמה? עולם כזה הוא עולם מחוסר נוכחות אלוהית גלויה בעקבות גלותם של ישראל!

תקופה ארוכה, קרוב לאלפיים שנה, הנוצרים, בשפתם הספוגה במנטליות יוונית־רומית, האשימו את היהודים ב'רצח האל'. למרבה הפלא, הם החלו לנטוש את ההאשמה האבסורדית הזאת, שיש בה גם חילול שם שמים, לאחר השואה ולאחר שהיהודים החליטו לשים קץ לגלותם.

יעקב וישראל

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת..." (בראשית מז, כח–כט).

רואים שבין הפסוק הראשון לשני, השם "יעקב" הופך ל"ישראל".

יעקב הוא שמו של ישראל בגלות, כפי שנאמר בעת ירידתו למצרים: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב... אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה..." (שם מו, א–ג). לעומת זאת, ראינו שהשם ישראל ניתן ליעקב בעת ששב לארץ מגלותו אצל לבן.[7]

שינוי השם במעבר בין שני הפסוקים מצביע גם הוא על הסתר הפנים שבא עם הגלות. יעקב בחר לחיות במצרים, ובעקבות כך: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת". ויש לדייק: לא ישראל, אלא "יְמֵי יִשְׂרָאֵל".[8] "ישראל" יורד למחתרת, שממנה הוא יצא רק בתום הגלות.

ואכן, עם סיום הגלות הנוכחית והקמת המדינה היהודית על ידי התנועה הציונית, העם היהודי מצא שוב את שמו: ישראל.

הערות

[1] "וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ... אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט).

[2] וכן בין קטע לקטע ('פרשייה') בתוך הפרשה (ה"ע).

[3] להרחבה, ראו דברי מניטו בשיעוריו על התפילה, ברכת 'מצמיח קרן ישועה' (ברכת דוד), תחת כותרת המשנה 'פרשה סתומה ופתוחה', המופיעים באתר מכון מניטו: "פרשה פתוחה מספרת על מה שקורה בארץ, ורומזת על השורשים של העניינים למעלה. פרשה סתומה מתארת איך זה מתרחש למעלה, בשורשים, ורומזת למטה". הקלטת השיעור והתמלול זמינים באתר מכון מניטו.

[4] לפני פרשה סתומה יש רווח כשיעור תשע אותיות באמצע השורה. פרשה פתוחה מתחילה בראש שורה חדשה, והרווח שלפניה (בשורה הקודמת) הוא כשיעור תשע אותיות או יותר. ברבים מן החומשים המודפסים, לפני פרשה סתומה מופיעה האות "ס", ולפני פרשה פתוחה – האות "פ" (ה"ע).

[5] רווח של אות אחת או שתיים (ה"ע).

[6] רש"י לבראשית מז, כח.

[7] ראה לעיל, פרשת וישלח.

[8] 'ימי ישראל' = הופעת שם ישראל בהיסטוריה (ה"ע).