ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

 

כמדי שנה, אנו קוראים את פרשת דברים בשבת שלפני צום תשעה באב, יום הזיכרון לחורבן בית המקדש, בית ראשון ובית שני.

בפרשה זו משה חוזר וסוקר את האירועים שציינו את הנדודים של בני ישראל במדבר, וחלק ניכר מסקירה זו מוקדש לחטא המרגלים. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ובכך גרמו לסירובם של בני ישראל להיכנס לארץ ישראל והביאו על הדור הזה את הגזרה להיקבר במדבר. והנה, אירוע זה קרה בתשעה באב.

כל אימת שנפגשים עם סיפור זה, מתעוררת אותה השאלה: איך ייתכן שעם שזכה לחוות את ההשגחה האלוהית השיטתית למענו, הופך פתאום למחוסר אמונה בסיסית בעצמו ובגורלו?

ה' שבכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים הוא זה שמבקש מהם עכשיו לחזור לארץ אבותיהם ולכבוש אותה. ולמרות זאת, הם מסרבים, כמפקפקים בהשגחתו!

אי אפשר לברוח מהשוואה בין התנהגות דור המדבר ובין היחס של רוב העם היהודי בדורות האחרונים אל החזון הציוני. אוסף התירוצים מכל הסוגים - בכללם טענות "דתיות" - מפיהם של מנהיגים יהודיים בני זמננו כדי להצדיק את אי השתתפותם במפעל הציוני ובמדינת ישראל, מזכיר את הפרשה הבלתי מובנת הזאת בתולדותינו, פרשת המרגלים. התורה מדגישה מאוד את חשיבותה של פרשה זו, אף שהיא יכלה להסתפק ברמיזה חטופה עליה – כפי שעשתה כלפי אלה מהעברים אשר לא יצאו ממצרים ונעלמו במכת חושך.[1] אני נוטה לחשוב שהסיבה לכך היא שהתורה רוצה להזהיר אותנו מפני נטייה הטמונה בנו, נטייה שאין להגדירה כסתם "חוסר רצון טוב". הטענה כי מדובר פשוט בחוסר נאמנות לברית איננה עומדת במבחן המציאות כאשר מדובר דווקא באלה מהעם שהוכיחו במעשיהם את גודל נאמנותם.[2]

רבי דוד מושקוביץ,[3] בפירושו "גלילי זהב" על התורה, מבאר את העניין כך: בפרשה מסופר שהעם פנה אל משה וביקש פה אחד לשלוח מרגלים חלוצים לפניהם: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ...(דברים, א, כב). משה מסכים, ואף מוצא שבקשה זו מוצדקת: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר (שם, כג). מדוע כבר בשלב הזה משה אינו מתרעם על הבקשה ואינו רואה בדרישה זו חוסר אמון בהבטחת ה'?

הסיבה לכך היא, מסביר ה"גלילי זהב", שהבקשה לשלוח מרגלים אכן הייתה מוצדקת לאור הנאמר להם לפני כן:

רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ:  עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת. (במדבר א, כא)

העם הבין מדברים אלה שעליו לכבוש את הארץ בכוחות עצמו. יציאת מצרים אמנם התרחשה בניסים ונפלאות, אך הכניסה לארץ כנען צריכה להתממש בדרכי הטבע של ההיסטוריה. לפי זה, נכון לשלוח חיל חלוץ כדי לתכנן את המלחמה. ואכן, כך הבין משה את כוונתם ומסיבה זו תמך בתוכנית. אך למפרע התברר שכוונת המרגלים היתה להוכיח שהעם לא יוכל לכבוש את ארץ האבות בכוחות עצמו, ושהם עדיין זקוקים לניסים.

מפירושו של ה"גלילי זהב" אנו מבינים ש"דור המדבר" לא נענש על היעדר אמונה בניסים, אלא דווקא על חוסר אמונתו בהשגחת ה' דרך הטבע, בעולמו אשר ברא.

[1] להרחבה בנושא, ראה ביוטיוב קטע מהשיעור של מניטו בעברית: "גלות השכינה של המאה העשרים: כשהכעס מתפרץ בעולם".

[2] במיוחד בקיום המצוות (ה.ע.).

[3] עיין כי מציון פרשת תזריע – מצורע: הרב דוד מושקוביץ (1959-1869) עלה ארצה מרומניה והיה אב בית דין בתל אביב. ספרו "גלילי זהב" על התורה זכה להסכמות מהראי"ה קוק ומהרב זוננפלד. הרצ"יה קוק היה מזכיר אותו בהערצה רבה.

 

הוספת תגובה