פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת דברים

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', הרב אליקים שמשוביץ, ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

דור המדבר

כמדי שנה, אנו קוראים את פרשת דברים בשבת שלפני צום תשעה באב, יום הזיכרון לחורבן שני בתי המקדש.

בפרשה זו משה חוזר וסוקר את האירועים שציינו את הנדודים של בני ישראל במדבר, וחלק ניכר מסקירה זו מוקדש לחטא המרגלים. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ובכך גרמו לסירובם של בני ישראל להיכנס לארץ ישראל מה שהביא על אותו הדור את הגזרה להיקבר במדבר, ואף אירוע זה התרחש בתשעה באב.

כל אימת שנפגשים עם סיפור זה, מתעוררת אותה השאלה: איך ייתכן שעם שזכה לחוות את ההשגחה האלוהית השיטתית למענו, הופך פתאום למחוסר אמונה בסיסית בעצמו ובגורלו? ה', שבכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים, הוא זה שמבקש מהם עכשיו לחזור לארץ אבותיהם ולכבוש אותה. ולמרות זאת הם מסרבים, כמפקפקים בהשגחתו!

אי אפשר לברוח מהשוואה בין התנהגות דור המדבר ובין היחס של רוב העם היהודי בדורות האחרונים אל החזון הציוני. אוסף התירוצים מכל הסוגים – בכללם טענות 'דתיות' – מפיהם של מנהיגים יהודיים בני זמננו כדי להצדיק את אי־השתתפותם במפעל הציוני ובמדינת ישראל, מזכיר את הפרשה הבלתי מובנת הזאת בתולדותינו, פרשת המרגלים.

התורה מדגישה מאוד את חשיבותה של פרשה זו, אף שהייתה יכולה להסתפק ברמיזה חטופה עליה, כפי שעשתה ברמזהּ לאותם עבריים שלא יצאו ממצרים, ונעלמו במכת חושך.[1] אני נוטה לחשוב שהסיבה לכך היא שהתורה רוצה להזהיר אותנו מפני נטייה הטמונה בנו, נטייה שאין להגדירה כסתם 'חוסר רצון טוב'. הטענה כי מדובר פשוט בחוסר נאמנות לברית – איננה עומדת במבחן המציאות, כאשר מדובר דווקא באלה מהעם שהוכיחו במעשיהם את גודל נאמנותם.[2]

ר' דוד מושקוביץ, בפירושו 'גלילי זהב' על התורה, מבאר את העניין כך: בפרשה מסופר שהעם פנה אל משה וביקש פה אחד[3] לשלוח מרגלים חלוצים לפניהם: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א, כב). משה מסכים, ואף מוצא שבקשה זו מוצדקת: "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (שם, כג). מדוע בשלב הזה משה אינו מתרעם על הבקשה ואינו רואה בדרישה זו חוסר אמון בהבטחת ה'?

הסיבה לכך היא, מסביר ה'גלילי זהב', שהבקשה לשלוח מרגלים אכן הייתה מוצדקת לאור הנאמר להם לפני כן:

רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (שם, כא).

העם הבין מדברים אלה שעליו לכבוש את הארץ בכוחות עצמו. יציאת מצרים אמנם התרחשה בניסים ונפלאות, אך הכניסה לארץ כנען צריכה להתממש בדרכי הטבע של ההיסטוריה. לפי זה, נכון לשלוח חיל חלוץ כדי לתכנן את המלחמה. ואכן, כך הבין משה את כוונתם ומסיבה זו תמך בתוכנית. אך למפרע התברר שכוונת המרגלים הייתה להוכיח שהעם לא יוכל לכבוש את ארץ האבות בכוחות עצמו, ושהם עדיין זקוקים לניסים.

מפירושו של ה'גלילי זהב' אנו מבינים ש'דור המדבר' לא נענש על העדר אמונה בניסים, אלא דווקא על חוסר אמונתו בהשגחת ה' דרך הטבע, בעולמו אשר ברא.

בשבעים לשון

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. (דברים א, ה)

א.

"בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה" - רש"י: "בשבעים לשון פירשה להם".

בהמשך ספר דברים (כז, ח), על הפסוק "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב", רש"י שוב מפרש "בַּאֵר הֵיטֵב – בשבעים לשון". ה'תורה תמימה'[4] קובע שיש שוני בין המילה 'לשון' והמילה 'שפה' שמתאימה יותר לציון שבעים השפות של אומות העולם. לכן, בהתבססו על מאמר הזוהר,[5] הוא מציע להבין את הביטוי של רש"י במשמעות של שבעים פנים. אכן, זו כנראה המשמעות המתבקשת של המילה "בֵּאֵר" שבפסוק: הסברת התורה בדרכים שונות עד שמשמעותה תהיה מבוארת. עם זאת, מודה ה'תורה תמימה' שניתן לשמור על משמעות הביטוי 'שבעים לשון' בתור 'שבעים שפות', ביחס לעשרת הדיברות.[6]

מכל מקום, רש"י השתמש דווקא בביטוי 'שבעים לשון', ולא בביטוי 'שבעים פנים', שאותו הכיר היטב. יתר על כן, הביטוי 'שבעים לשון' לפי המובן שרש"י משתמש בו, מייצר הנגדה ל'לשון הקודש', המיוחדת לישראל. סביר מאוד אפוא שרש"י התכוון, לפחות לגבי הפסוק שלנו (דברים א, ה), לשבעים הלשונות של אומות העולם.

יש כאן הערה חשובה בנוגע לממד האוניברסאלי של התורה.[7] אך יחד עם זאת, הפסוק מלמד עיקרון יסודי ביותר באשר להיתכנות של תרגומי התורה מלשון הקודש ללשונות אחרות: תרגומים כאלה הם אפשריים, אבל הם שומרים על אותנטיות אך ורק אם משה הוא המתרגם "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ייתכן מאוד שטמונה כאן אחת ההשלכות העמוקות ביותר בדברי רש"י אלה: משה, ורק משה, יכול לבאר את התורה לשבעים האומות, כל אחת לפי הזווית המתאימה לה. כלומר, אם איש עברי[8] אומר את התורה בשפה אחרת – יש סיכוי שדבריו יהיו אותנטיים, ולכן גם יעילים. אך אם מדובר באדם שאינו עברי, המבקש לתרגם את התורה לעצמו, הוא בהכרח ישליך עליה את קטגוריות החשיבה והמנטליות של שפתו.

ב.

מעניין להשוות את הלימוד הזה עם לימוד אחר של ה'תורה תמימה', על פסוק בסוף ספר דברים:

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. (דברים לג, ב)

ה'תורה תמימה' מביא את הספרי,[9] על פיו התורה נגלתה תחילה בארבע שפות, שהן השפות של משפחת אברהם:

• "סִּינַי" מתייחס לישראל – העברית.
• "שֵּׂעִיר" לעשיו – הלטינית.
• "פָּארָן" לישמעאל – הערבית.
• "רִבְבֹת" ללבן – הארמית.

ה'תורה תמימה' מציין שעוד לפני שהוצעה התורה לכלל האומות, היא הוצעה באופן ישיר לעמים שיצאו ממשפחת אברהם, ורק לאחר מכן לשאר האומות. מאחר והאנושות בכללה דחתה את התורה – היא ניתנה לעם ישראל, ורק הוא קיבל אותה.

משום כך, עוד לפני פירוט המצוות, התורה מספרת – במעין הקדמה ארוכה ומפורטת מאוד – את תולדות כלל האנושות, שמתוכה צומחת משפחת אברהם. ישראל הוא היחיד מבין כל הצאצאים של משפחה זו שהמשיך את תולדות העם העברי, ועל כן הוא מקבל את התורה, ויחד איתה את הפריווילגיה להשמיע את האקורדים המגוונים שמעניקים משמעות מיוחדת לכל אומה ואומה מתוך האוניברסל האנושי.

הד של התורה הזו נשמע באותן ארבע שפות המוזכרות ב'תורה תמימה'. אך עם זאת, מדובר בהד מסולף, מכיוון שלא הושמע על ידי משה.

[1] להרחבה בנושא, ראה ביוטיוב קטע משיעורו של מניטו בעברית: "גלות השכינה של המאה העשרים: כשהכעס מתפרץ בעולם".

[2] במיוחד באדיקותם בקיום המצוות (ה"ע).

[3] עיין דברי רש"י על דברים א כב, ו: "ותקרבון אלי כולכם: בערבוביא... ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים" (הערה של מניטו).

*כי מציון ו באב התשנ"ג, 24 ביולי 1993.

[4] תורה תמימה לדברים כז, ח, הערה ו.

[5] זוהר ח"ג כ, א (ברעיא מהימנא).

[6] לגבי הפסוק: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", הטענה של התורה תמימה נכונה, שכן קשה לתאר מציאות של כתיבת כל התורה בשבעים לשון על האבנים. משום כך הוא מניח שדברי רש"י אלה מתייחסים רק לעשרת הדברות. ואכן, אם היה מדובר לכתוב את התורה כולה, הפסוק היה אומר: "וכתבת על הלוחות את כל התורה". הדיוק "את כל דברי התורה" מתייחס רק לעשרת הדברות. (הערה של מניטו)

[7] שהרי משה מצווה לבאר את התורה לשבעים האומות בלשונותיהן (ה"ע).

[8] כלומר, איש עברי שממשיך את דרכו של משה רבנו.

[9] ספרי דברים, וזאת הברכה, שמג: "דבר אחר, כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל – לא בלשון אחד אמר להם, אלא בארבעה לשונות, שנאמר: 'וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא' – זה לשון עברי. 'וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ' – זה לשון רומי. 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' – זה לשון ערבי. 'וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ' – זה לשון ארמי".