פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת שמות

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית: שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז', איתי קולין, וידידיה ונגרובר

השמות והמספרים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, א; ה).

רש"י מבאר את פסוק ה' על פי המדרש, ומצביע על הבדל חשוב בין יוסף ובין שאר בני ישראל: "'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם' – והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף: הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בְּצִדְקוֹ".

דברי רש"י אלה חשובים ביותר, אף כי במבט ראשון נראה שהם באים לבאר הבחנה לשונית בלבד. הרי הפסוק מתייחס לבני ישראל שבאו למצרים, אך כתוב שהם באים "מִצְרָיְמָה", כלומר לכיוון מצרים, לעומת יוסף שהיה במצרים. רש"י מבאר שרק יוסף מסוגל היה להיות "במצרים" – בתוך מצרים – ועם זאת להישאר נאמן לזהותו. הוא היחיד שיכול למלא את הייעוד של 'היהודי בין הגויים', הן מתוך כישרון מוּלד והן מתוך שאיפה אישית. הרב קוק ז"ל[1] היה רגיל לצטט בהקשר זה את הפסוק בתהלים (עח, ס): "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". "בָּאָדָם", כלומר – בתוך כלל האנושות. אֶחָיו, לעומתו, נדרשו להתגורר ב'גטו' שבארץ גושן, בשולי הממלכה, ואפילו שם הם הושפעו מהתרבות המצרית.[2]

בכל תקופה ובכל תרבות קם דגם אחד של יוסף, מקורי ואמיתי. אך במקביל, הופיעו גם רבים שהיו רק קריקטורה של יוסף. שלא כמו יוסף הצדיק, שהיה מודע לכך שהוא עברי וגם לא הסתיר זאת, אלה היו מנותקים משורשם העברי.

השנים־עשר והשבעים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ"

מניין האוכלוסין בתורה נערך בדרך כלל במספר שמות. ביטוי זה, שנשמע לנו כה רגיל, הוא לאמיתו של דבר ביטוי פרדוקסאלי מאוד, שטמונה בו סתירה פנימית. המִסְפָּר מתייחס לכמות, לאלמוניות, להכרח. מאחורי המספר נמצא המנגנון הקר של הסטטיסטיקה, של 'הטבע' העיוור והאדיש לכאורה. לעומת זאת, מאחורי השֵׁם נגלה סוד אישיותו הייחודית של האדם: האיכות, החירות, התודעה המוסרית, מעלות המידות והאהבה.[3] רבי יהודה הלוי מסביר בספר הכוזרי[4] שמאחורי שם האדם מתגלה שם ה', בורא העולם, לא רק כמי שמקיים את חוקי הטבע, אלא גם כמי שמשגיח על האדם במהלך ההיסטוריה. בשל כך, הוא האל של כל אחד ואחד.

לכן, אין לך ניגוד גדול משני מונחים אלה – השם והמספר – מחוברים יחד. הרי בביטוי זה – במספר שמות – כלולים כל סדרי הבריאה, מן היסוד המתמטי המבטא את ההכרח הכמעט־מוחלט, ועד היסוד הרוחני – החירות המוחלטת.

ידועה החשיבות הרבה שיש לערך המספרי של המילים – הגימטרייה – בחכמת הקבלה. והנה, לאותיות ספ"ר (אותיות השורש של המילה 'מִסְפָּר') ולמילה שֵׁם יש אותו ערך מספרי (340). קשר זה בין המִסְפָּר והשֵׁם הוא ביטוי לתפיסה אחדותית של העולם. אותו האל שברא את העולם – עולם שהפך ל'טבע' כדי לאפשר את מימוש חירותו של האדם[5] – הוא אשר קורא לנו, בהתגלותו בהיסטוריה, להגשים את תוכניתו לקדוּשה דרך איחוד המידות.[6] תוכנית זו מתבצעת בהיסטוריה בשלבים. תוך כדי תהליך זה, יש מי שכבר זוכה להצדיק את שמו, ויש אחרים שעדיין נמנים כמספר, בתוך אלמוניות הקהילה שאליה הם שייכים.

כך במשפחת יעקב: רק שנים־עשר הבנים, מבין אלה השייכים למדרגת 'ישראל', כבר זכו להיקרא בשמם. האחרים באותה משפחה עדיין נמצאים תחת החסות של אנונימיות המספר "שבעים".[7] רש"י, בדרכו, מביא מדרש המבשר בשורה טובה – כל משפחת יעקב, ולא רק שנים עשר בניו, יזכו להיקרא בשם:

"אף על פי שֶׁמְּנָאָן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ, כו): 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא'".[8]

המדרש עליו מתבסס רש''י מביא פסוק דומה, אך שונה במקצת: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד).[9]

יש הבדל בין שני הפסוקים: הפסוק המובא במדרש אומר "לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא", ברבים. הפסוק שמביא רש"י אומר "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא", ביחיד. רש"י העדיף את הפסוק עם המילה 'שם' ביחיד.[10]

הערות

[1] הראי"ה קוק. ראה בספרו של הרב אשכנזי, מספד למשיח?, עמ' 26; 67.

[2] באישיותו של יוסף, המכיר את כל נבכי תרבות מצרים, מתגלה חסינות יתר מפני השפעתה של מצרים. זה הייחוד של יוסף: יוסף היה במצרים, ויחד עם זאת נשאר נאמן לגמרי לזהותו. לעומתו, האחים האחרים, למרות שהיו בגטו "המוגן" של גושן, הושפעו מתרבות מצרים וירדו למ"ט שערי טומאה כידוע (עיין אור החיים על שמות ג, ח). כשסגורים בתוך בגטו, נמנעת האפשרות להיות מודע להנחות יסוד של התרבות שמשפיעות עליך. (ה"ע)

[3] בנושא זה ראה להלן, פרשת במדבר, עמ' ???.

[4] ראה שם, מאמר ד, פסקה א.

[5] ראה לעיל, פרשת בראשית, עמ' ???.

[6] "הקב״ה מתגלה בשני אופנים במציאות: דרך הטבע הדטרמיניסטי, ודרך החירות הניתנת לאדם – חופש הבחירה לקיים את רצונו או לא, ח״ו. הדטרמיניזם הטבעי הוא כל כולו דין, והחירות הניתנת לאדם היא כל כולה רחמים. שני צדדים אלו קיימים באדם עצמו, כי הוא עולם קטן, דרך המערכת המוטורית ודרך המערכת התחושתית־סנסורית" (שערי דמעה, שיעורים על התפילה מאת הרב אשכנזי, כרך ב, עמ' 30. וראה שם בהרחבה בעניין קשר של תפילין).

[7] אותם שבעים נפש כבר הוזכרו בשמם בפרק מ"ו בספר בראשית, אך הדבר שיקף את מצבם בזמן הגעתם למצרים. עתה, בפרשת שמות, עם תחילת אירועי השעבוד והגאולה, רק שנים־עשר הבנים זוכים לאישור שמם.

[8] רש"י לשמות א, א.

[9] שמות רבה א, ג: "שקולים הן ישראל כצבא השמים. נאמר כאן 'שְׁמוֹת', ונאמר בכוכבים 'שֵׁמוֹת', שנאמר: 'מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא'".

[10] כדי להדגיש את האופי הייחודי והאישי של המושג 'שם' (ה"ע).