ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

 

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

 

 

 

תכליתה של יציאת מצרים

 

התבוננות במבנה של ספר שמות מאפשרת לנו להשיב על שאלה יסודית עבור העם היהודי בימינו, והיא: מה הייתה תכליתה של יציאת מצרים? האם המטרה הייתה הגעה להר סיני וקבלת התורה דרך עשרת הדיברות, או שמא כניסה לארץ ישראל, כפי שהובטח לאבות?

והנה, בספר שמות יש אחת־עשרה פרשות. שש הפרשות הראשונות, מפרשת שמות עד פרשת משפטים, נקראות פרשות 'השובבי"ם',[1] על פי הפסוק בספר ירמיהו "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ג, כב). פרשות אלה מספרות על השתלשלות האירועים של יציאת מצרים, ועל הקושי של יציאה זו עקב התנגדותם של פרעה, של העם המצרי ואף של רוב העברים עצמם. חמש הפרשות האחרונות מוקדשות כולן לבניית המשכן, שהוא דגם מבשר של המקדש בירושלים.

אם כן, נראה שבתוכנית האלוהית לקיום הבטחת ה', סדר העניינים מצביע על כך שתכלית סיומה של גלות מצרים היא בניית בית המקדש בירושלים.[2] ארבעים שנות הנדודים במדבר, וכן מעמד הר סיני והשתלשלות האירועים המתחילים משם – כולם פרי כורח הנסיבות, והם רק מעכבים את ביצועה של התוכנית המקורית. דבר זה מתואר בבירור בתורה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר..." (שמות יג, יז–יח).

הסיבה ל'הסבה' דרך המדבר נאמרת בפירוש: "הָעָם"[3] שיצא ממצרים יחד עם 'בני ישראל', עלול לשוב לבית העבדים מתוך חשש מפני הקשיים הכרוכים בכניסה לארץ העברים.

מעמד הר סיני עצמו מנומק בתורה בצורך לבסס סופית את מעמדו של משה כנביא ה' הנשלח לישראל.[4]

למעשה, כבר בתחילת פרשת וארא מפורטת התוכנית האלוהית עבור ישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שם ו, ו–ח).

התוכנית הזאת, בת חמישה שלבים ("וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי..." וכו'), אינה מזכירה את מעמד הר סיני. אמנם, בדיעבד, ניתן בקלות לקשור אותו לנאמר בפסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים', שואל בעניין זה שאלה חשובה:[5] הרי יש כאן חמש הבטחות מאת ה' שנאמרו אל בני ישראל מפי משה. מתוכן רק ארבע הבטחות התקיימו בדור של יוצאי מצרים. ההבטחה החמישית "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" תתקיים רק בדור הבא, דור הבנים. כיצד יש להבין זאת? הרי על פי חז"ל לא מדובר בהבטחות בלבד, אלא בשבועות![6]

ה'אור החיים' מסביר שמשום כך הותנה תנאי מפורש לפני ההבטחה החמישית: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם – וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ...". נמצא שדור המדבר לא נכנס לארץ, משום שעל אף שקיבל את התורה בהר סיני, לא הבין שה' הוא שהוציא אותם מארץ מצרים כדי להשיבם אל ארץ אברהם, יצחק ויעקב![7]

פירוש זה מאיר בחוזקה את אחת הסתירות הקשות ביותר של זמננו. הכוונה לעמדתם של יהודים 'דתיים' אשר אינם שותפים למדינת ישראל, מפני שהם אינם מסוגלים להבין שמי ששם קץ לגלות הוא ה', בכבודו ובעצמו. הם מתנגדים ל'מדינה הציונית', כשם שאבותיהם מדור המדבר התנגדו למשה.[8]

 



 

היעד הכפול של המכות: מצרים וישראל

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ ולְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, א–ב).

סיפור 'עשר המכות' מתחיל בפרשה זו, והוא נמשך בפרשת בא, עד המכה האחרונה, מכת בכורות. התורה מסבירה לשם מה היה צורך בהתערבות אלוהית כה רבה ומורכבת – עשר מכות! – כדי להביא את פרעה להחלטה לשלח את בני ישראל ממצרים, שהפכה לאימפריה טוטליטרית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שם). רואים מן הפסוק שה' מעודד את משה להתאזר בסבלנות: ה' הוא שמכביד את "לב פרעה ואת לב עבדיו", עד שייווכחו בהתערבותו בהיסטוריה.

כשהתורה רוצה לציין את התגלות הבורא בעולם, היא נוקטת בשם ה' (שם הוי"ה), המבטא את השגחתו על העולם ואת ריבונותו על ההיסטוריה האנושית. לעומת זאת, כאשר היא מצביעה על הבורא כמי שמקיים את החוקים המנהלים את סדרי העולם, היא נוקטת בשם אלהים, המבטא את מידת הדין הנחשפת בחוקי הבריאה.

 

למען מצרים

אם המטרה של המכות הייתה להכריח את פרעה לְשַׁלֵּחַ את ישראל, די היה במכה אחת, האחרונה.[9] ואכן, מכה זו השיגה את מטרתה: היא זעזעה את פרעה עד שהבין ששילוח העם הוא לטובתו. אבל הייתה תכלית אחרת להתערבות האלוהית הזאת. לנוכחות עם ישראל במצרים היה הכוח להפגיש את מצרים עם אמונת האבות – שהאל איננו רק בורא העולם ומקיים את סדרי בראשית, אלא הוא גם מתערב בהיסטוריה האנושית.

אמונת האבות הזו שורשה באברהם. הוא האמין ב־ה', כעדות הפסוק: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). אך מהי בדיוק זכותו של אברהם באמונה זו?[10] לא בכך שהוא סמך על הבטחתו של ה', שהרי הוא ידע שהבטחה זו באה מאת ה', שפנה אליו והבטיח לו שייוולד לו בן משרה! אלא שעד אז אברהם האמין בה' כבורא עולם, כ'אלהים'. והנה, חוקי העולם הם שמונעים ממנו להוליד בן.[11] להאמין בהבטחת ה' למרות אותה האמונה הראשונית באלהים – זו התעלות באמונה. התעלות זו היא הזכות של אברהם, המוזכרת בפסוק "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

אם כן, ניתן היה לצפות ש'השליחות' של ישראל במצרים מיוזמתו של יוסף תביא לכך שהאמונה העברית, שיסודה באברהם, תתגלה בתוך התרבות המצרית. אך לא כך היה, ועל כן ה' החליט להתערב, בכבודו ובעצמו.

היה צורך דחוף להציל את בני ישראל ממצרים: הרדיפות וההתבוללות, שני הגורמים המביאים לשחיקת הזהות של ישראל בהיותו שוכן בקרב האומות, פעלו אז במלוא עוזן. עם זאת, לא ייתכן ששהיית ישראל במצרים[12] תסתיים כאירוע חסר משמעות. לכן, התכלית העיקרית של כל פעולות ה' במצרים, שנועדו אמנם להושיע את ישראל, הייתה להביא את פרעה ואת עבדיו להכרה שקיים מאחוריהן רצון חופשי וריבוני.

תהליך זה מתואר בפרשה בסיפור שבע המכות הראשונות. המצרים מגלים דרכן, בהדרגה, עיקרון המנוגד לחלוטין לאופי האנונימי של חוקי הטבע,[13] שכן המכה מבדילה ו"מַפְלָה" בין המצרים ובין העברים. גילוי זה מגיע לשיאו במכה האחרונה: מכת בכורות לא רק מבדילה בין המצרים ובין העברים, אלא אף בין הבכורות ובין בני משפחתם. כאן מתגלה במלוא תוקפו עקרון 'ההתייחדות' שרבי יהודה הלוי מגדיר אותו כמאפיין הייחודי של אמונת ישראל: השגחת ה' מתלווה לכל יחיד ויחיד.[14]

  

למען ישראל

המטרה השנייה של מכות מצרים קשורה לישראל: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב).

סוף הפסוק מראה שהיה צורך שישראל עצמו ישתכנע שמי שפועל בכל האירועים האלה הוא ה'. אין הכוונה שיֵדעו זאת רק באמצעות הבנה שכלית של המושגים של אמונת ישראל, שלפיה אלוהי אבותינו הוא גם בורא וגם משגיח, אלא שיֵדעו זאת גם מתוך פגישה מוחשית עם אותם האירועים המעידים כי האמת שבאמונה היא גם המציאות שבחוויה. ואכן, להכרה זו הגיעו העברים דרך ההיסטוריה, ולא דרך התיאולוגיה.[15]

מעבר לכך, הסכנה שארבה לדור יוצאי מצרים הייתה המחשבה שמי שפעל ועשה את כל מאורעות הגאולה ממצרים היה משה, ולא ה'. נראה שרק בתקופתנו אנחנו יכולים להבין את ההשלכות הטמונות בסכנה הזאת: עינינו הרואות כמה נפוצה טעות זו בקרב היהודים המאמינים המכונים 'חרדים'. הם מסרבים לראות את יד ה' הגלויה באירועים אשר אפשרו את גאולת ישראל מעול גלותו האחרונה. וכמו אותם יהודים חסרי ידיעה באמונת ישראל, הם מייחסים ל'ציונות' את הזכות הבלעדית ליציאה מן הגלות, בעוד הציונות היא רק הכלי המדיני של יציאה זו; אמנם כלי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק כדי לחולל אירוע בסדר גודל עצום כל כך: קיבוץ פזורי ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. לו חיו בעת יציאת מצרים, הם היו עושים יד אחת עם ה"ערב רב", אשר הפך את משה לאליל מתווך־גואל,[16] וכמו הערב רב, הם היו חלק מ'דור המדבר' שאבד שם.[17]

בעניין זה יש להזכיר את דברי ההגדה של פסח על 'הבן הרשע' המוציא את עצמו מן הכלל: "אילו היה שם, לא היה נגאל". על כך היה מוסיף הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "שם – לא היה נגאל, אך כאן, בימינו, בסוף גלותנו – גם הוא ייגאל, בעל כורחו".

 

 

הערות:

[1] שובבי"ם – ראשי תיבות של הפרשות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

[2] כך עולה גם מן הפסוקים החותמים את שירת הים, העוסקים במעבר הירדן בדרך לארץ ישראל, ובבניין המקדש בהר ה': "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, טז–יח). וראה בתרגום אונקלוס שם (ה"ע).

[3] דהיינו, הערב רב (ה"ע).

[4]"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם..." (שמות יט, ט). ופירוש 'תורה תמימה' על שמות, יט, ט, בהתייחסו בנדרים לח, א, ו: "פירוש המרש"א בקידושין ל א, בעבור וישמע העם לפי פשוטו אינו. בדברי הרמב"ם, הלכות יסודי התורה ה, א. (הערה של מניטו)

[5] עיין פירושו על שמות ו, ח.

[6] "לָכֵן" היא לשון שבועה. עיין ברש"י שם.

[7] וראה בדברי העם לפני חטא העגל: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (שמות לב, א).

[8] וראה עוד במאמר הבא לפרשה זו.

[9] "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶך" (שמות ד, כב–כג).

[10] את המילה "צְדָקָה" מתרגם אונקלוס: לזכו [=לזכות].

[11] "וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה" (בראשית, טו, ה). וברש"י שם: "לפי פשוטו – הוציאו מאוהלו לחוץ, לראות הכוכבים. ולפי מדרשו – אמר לו: צא מאצטגנינות שלך, שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן; אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן".

[12] במשך מאתיים ועשר שנים! (ה"ע).

[13] "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא..." (שמות ח, טו).

[14] ראה ספר הכוזרי, מאמר ד, פסקה א, ובמקומות אחרים רבים בספר. וראה לעיל, פרשת שמות.

[15]

להרחבה על נושא זה, ראו הקלטה של מניטו בעברית ביוטיוב: "משה רבנו לא מסר תורה למרצים בפילוסופיה".

 

[16] "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). כבר הזכרנו (לעיל, עמ' ) כי "העם" הם הערב־רב, ומפסוק זה עולה בבירור כי ה"אלהים" שהם מבקשים מאהרן לעשות נועד להחליף את משה.

[17] וראה במאמר הקודם לפרשה זו.

הוספת תגובה
  • לא נמצאו תגובות