פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת יתרו

 כי מציון - פרשת יתרו

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

התורה והמבנה ההירארכי של החברה

בפרשה ישנם מספר נושאים חשובים הדורשים התבוננות מיוחדת.

א. שאלת המניעים לגיור

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א)רק לאחר פגישתו עם משה, ולאחר ששמע ממנו "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל... וַיַּצִּלֵם ה'" (שם, ח), יתרו מתגייר בפועל: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם^[1]... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שם, ט‑יא).

עניין זה קשור לשאלת הגמרא על הפסוק הראשון של הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ: מה שמועה שמע ובא ונתגייר?"^[2] – והרי במשך ארבעים שנה יתרו ומשה דנו בעניינים 'תיאולוגיים'! אלא שרק עתה, בעקבות אירועי יציאת מצרים, הבין יתרו שהאל איננו רק בורא העולם – אלוהים – אלא גם המשגיח על ישראל בהיסטוריה – ה' (שם הוי"ה).^[3]

ואכן, פרשה זו משמשת עד היום אבן בוחן בבתי הדין הרבניים לבירור המניע של הבא להתגייר. לשם הגיור אין די באמונה בקיומו של האל. הרי אפשר לחיות באמונה כזאת במסגרת האווירה הדתית של העם שממנו בא המועמד לגיור (בתנאי שהוא התנער מכל עבודה זרה). אין די בכך, מפני שהגיור הוא למעשה הצטרפות לאומה הישראלית, 'התאזרחות' בעם ישראל.

דבר זה אנו למדים מהסיפור של יתרו, ועוד יותר מסיפורה של רות המואבייה שאמרה לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז). ישנה כוונה בסדר זה של 'הצהרת הנאמנות': קודם עַמֵּךְ, ורק אחר כך אלֹהַיִךְ.

משום כך, הדבר הראשון שהדיינים מבררים הוא האם אכן המועמד מבקש, בראש ובראשונה, להצטרף לגורלו ההיסטורי של עם ישראל. רק לאחר מכן המועמד יוכל לדון בשאלה מי הוא אלוהי ישראל?

ב. אישיותו של יתרו

העובדה שהפרשה שבה מסופר על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות נקראת על שם יתרו – איננה עניין חסר משמעות.

חשיבותו של יתרו באה לידי ביטוי מיד עם בריחתו של משה ממצרים מפני זעמו של פרעה, בשומעו שמשה עבר לצד אחָיו העברים. כשמשה בורח הוא הולך ישירות אל ארץ מדין, הארץ שבה יתרו הוא הכהן הגדול. מה היה המניע של משה ללכת כך, ללא היסוס, אל ארץ מדין? וכיצד הדבר קשור לדמותו של יתרו?

בנותיו של יתרו טיפלו לבדן בצאן אביהן, והמדרש מסיק מכך שהמדיינים נידו את יתרו ונישלו אותו מסמכויותיו, משום שכָּפַר בעבודת האלילים הנהוגה אצלם (שמות רבה, א, לב). יתר על כן, בדומה לאברהם (אבי אבות מדין),^[4] יתרו נטש, בזו אחר זו, את כל עבודות האלילים של תקופתו.^[5] כך שבדומה לאברהם, יתרו היה מוכן לקבלת התגלוּת אמיתית.

אולם התחברותו של משה אל מי שעתיד להיות חותנו – מרחיקה לכת הרבה יותר. על הכתוב "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמות ב, טו), אומר רש"י: "למד מיעקב, שנזדווג לו זיווגו על הבאר". לפי דברים אלו, משה, מאוכזב מעם ישראל לאור מצבו במצרים,^[6] חשב להקים 'עם ישראל חלופי' עם בתו של יתרו, מצאצאי אברהם. ארבעים שנים לאחר מכן, במראה הסנה, משה מקבל את הפקודה להציל את ישראל כפי שהם במצרים.^[7] התגלות זו באה אליו בעקבות הכרתו שהוא זר במדין כשם שהוא זר במצרים.^[8]

יש גם לשים לב לכך שלמילים יתרו, רות ותורה יש אותיות משותפות. ואכן, מתן תורה מופיע בפרשת יתרו, ובחג מתן תורה, בשבועות, נוהגים לקרוא את מגילת רות.^[9]

ג. מערכת המשפט

ואולם, לכאורה הדבר המפתיע ביותר בפרשה זו הוא העצה של יתרו למשה: הקמת מערכת שיפוטית מדורגת, במקום המצב שהיה קיים עד כה, שבו משה טיפל לבדו בכל שאלות המשפט שהתעוררו בעם.

פרשה זו (שמות יח, יג-כו) נקראת בתלמוד פרשת וְאַתָּה תֶחֱזֶה על שם תחילת פסוק כא: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת".

כאן השאלה מתבקשת מאליה: האם משה היה בכלל זקוק לעצה כזאת, גם אם היא נאמרה מפיו של יתרו? האם הוא לא היה מסוגל להבין בעצמו שכדי לתפקד, כל חברה חייבת להיות מסודרת ובנויה בצורה היררכית בכל התחומים: משפט, צבא, פוליטיקה, כהונה וכד'? האם היה צורך בחכמתו ובסמכותו של יתרו כדי ללמד את משה מה שיודע כל מדריך בתנועת נוער: חשיבותה של מערכת מסודרת ומדורגת של יחידות קטנות (ה'שבטים')?

אלא שדווקא כאן מתגלית גדולתו של משה. הוא יודע שעם ישראל נועד להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם יט, ו), ועל כן הוא מתכונן לעמוד בראש חברה 'אנרכיסטית' – לפי המשמעות המקורית של המילה, דהיינו: 'ללא היררכיה'. וכי אומה שבה כולם מלכים וכהנים^[10] זקוקה בכלל להיררכיה?!

אכן, זאת הייתה התוכנית האלוהית לישראל, עוד לפני מתן תורה: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" לאומות העולם, "וְגוֹי קָדוֹשׁ" לעצמו. נמצא אם כן, שמשה פועל כאן על פי אידיאל עליון, ולא מתוך נאיביות מדינית. רק בדיעבד, עקב שני מכשולים, התברר שאי אפשר ליישם מיד את התוכנית האידיאלית, והעם זקוק לכהנים ולשופטים. המכשול הראשון – סירובן של האומות להכיר בתפקיד שייעד ה' לישראל. והמכשול השני – אי היכולת של ישראל עצמם לעמוד במדרגה זו,^[11] לאור מצבם מאז יציאת מצרים. שני מכשולים אלה גרמו לכך שהתוכנית האלוהית נדחתה עד לאחרית הימים. עד אז עם ישראל אמנם ממלא את תפקידו, אך בהסתר מוחלט, במחתרת.

לנושא זה ניתן להוסיף שתי הערות.

א. מובן שבמדרגה האידיאלית של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", רק משה מסוגל להיות רבם של כל ישראל, בצורה ישירה, ללא מתווכים. בינתיים, עד ימות המשיח, כשיתגלה התפקיד המשיחי של ישראל ואומות העולם יכירו בכך, חכמי ישראל, כל אחד במדרגתו, שואבים את הלגיטימיות שלהם אך ורק כמיופי כוח של סמכותו וחכמתו של משה רבנו. זאת המשמעות של הביטוי: "הלכה למשה מסיני".

ב. יש חשיבות עליונה לקריטריונים שקבע יתרו להנהגת העם, במיוחד לאור הגלגולים האחרונים של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בראש ובראשונה בתכונות מוסריות, ובפרט: "אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע".^[12]

כדאי לאלו המערערים, כביכול בשם התורה, על הלגיטימיות של ההנהגה המדינית הישראלית, להקשיב היטב לפרשה זו.

הערות

[1] בתלמוד (ברכות נד, א) למדו מפסוק זה את החובה לברך על הנס, וכגרסתו של רש"י שם: "מנלן דמברכינן אניסא? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם".

[2] זבחים קטז, א: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".

שלושת האירועים הללו הם אירועים שמעל לטבע, המעידים על התערבותו של ה' בהיסטוריה (רש"י בפירושו לפסוק אינו מזכיר את מתן תורה, מפני שלפי סדר הפסוקים הפגישה בין יתרו למשה קודמת למתן תורה, ואילו לדעת רבי אלעזר המודעי מתן תורה קדם לפגישה זו. (ראה 'תורה תמימה' על הפסוק).

[3] ראה לעיל, פרשת בראשית, פרשת שמות, ופרשת וארא.

[4] "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן... וְאֶת מִדְיָן" (בראשית כה, א-ב).

[5] רש"י לשמות יח, יא.

[6] ראה שמות ב, יג‑יד, וברש"י שם.

[7] שמות ג, ז: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם".

[8] "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שם ב, כב).

[9] אם כן, כפי שעם ישראל מקבל את התורה בהמשך לאירועי יציאת מצרים ("אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..."), כך יתרו מקבל את התורה – מתגייר – בעקבות הכרתו בהשגחת ה' על ישראל. (ה"ע).

[10] עיין רש"י שם: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים – שרים, כד"א (שמואל ב ח, יח): וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ".

[11] כפי שיתגלה בחטא העגל (שמות לב).

[12] הדברים נכתבו בתקופת 'הסכמי אוסלו', כאשר החוגים החרדים המערערים על הלגיטימיות של ההנהגה המדינית החילונית של המדינה, הסכימו לתמוך בהסכמים הכוללים מסירת חלקי ארץ ישראל לגויים תמורת קבלת 'כספים ייחודיים' למוסדות ולמפלגות שלהם (ה"ע).