פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת תרומה

 

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

 

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', ואיתי קולין

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה; מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ... (שמות כה, א-ג)

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שם, ח)

 

לשון הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְ... (יִקְחוּ לִי)" – איננה שכיחה בתורה. בדרך כלל התורה מציינת במפורש מה משה צריך לומר לבני ישראל.^[1] אלא שלפנינו כנראה מקרה מיוחד: משה נדרש לבחור לבדו דרך חינוכית שתשיג את המטרה המבוקשת – שבני ישראל יתרמו מיוזמתם תרומה לה', כפי שמציין הפסוק בהמשך: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". כל ערכה של התרומה הוא מעצם היותה נדבה הבאה מרצון טוב, באופן חופשי, ומשום כך אי־אפשר לצוות עליה בפקודה מבחוץ.

כאן מתגלה הכישרון הייחודי של משה במסירת התורה כְּחוק. עליו להנחיל מערכת ערכים, חיצונית לאדם ונשגבת מהרצון האנושי, באופן כזה שהאדם יקיים אותה מתוך 'נדבת לבו' ומרצונו, שיעשה את 'רצון ה' כרצונו'.^[2] זהו התנאי לקיום אמיתי של מצוות התורה.

לכך מכוון המדרש בתחילת הפרשה (שמות רבה לג, ז):

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הדא הוא דכתיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. דרש רבי שמלאי... אל תקרי מורשה [דהיינו, דבר שאחרים מורישים לאדם], אלא ירושה [דהיינו, נחלת אבותיו].

על רקע זה, הביטוי 'תורת משה' מתגלה כרב־משמעות: משה הוא 'המתווך' המסוגל להפוך את התורה מאֲמָנָה המגדירה מהי זהות ישראל, לעצם זהותו הפנימית של ישראל. על כן מדייק הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – "בתוכם" ולא "בתוכו". ה' שוכן "בְּתוֹכָם" – בתוך ישראל, ולא רק "בתוכו" – במשכן.

אותו הביטוי ("דבר אל בני ישראל ו...") מופיע בהקשר אחר, בקריעת ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). גם כאן תוצאת המהלך (קריעת ים סוף) תלויה ביכולותיו של משה. עליו למצוא תכסיסי הנהגה שיביאו את העם לבצע מעצמו את הצעדים המתחייבים מתוקף ייעודו ההיסטורי.

הזדמן לי להסביר את הפסוקים הללו בפני קהל של שליחים מהסוכנות היהודית שהיו בדרכם לקהילות בחו"ל, חלקם לענייני גיוס תרומות וחלקם לענייני עלייה. נראה ששתי המשימות האלה שהופקדו בידי משה – התרומות למשכן והעלייה לארץ ישראל – מתקיימות בדורנו בדרכים שונות ומשונות...

יהודים רבים מארבע כנפות הארץ 'מתקדמים' לקראת העלייה לישראל, ורבים אחרים גם שולחים את תרומתם מכל קצוות תבל. ועדיין נשאלת השאלה: למה היהודים עושים את המוטל עליהם רק כשהזמן דוחק?

 

[1] בדרך כלל כתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם...".

[2] עיין מסכת אבות (ב, ד): "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו".