פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת כי תשא

כי מציון - פרשת כי תשא

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז' ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות לג, יא)

סיפור חטא העגל שבפרשת כי תישא הוא מעין "מאמר מוסגר" - סיפור בתוך סיפור - ברצף הפסוקים העוסקים בבניית המשכן. מדברי חז"ל אנחנו יודעים שהיוזמה לחטא באה מן ה"ערב רב",^[1] ה"לא-עבריים" אשר יצאו ממצרים תחת הנהגתו של משה יחד עם שבטי ישראל.^[2] חטאם היה נסיונם להחליף את משה באליל, ודבר זה אינו מהווה עבודת אלילים במשמעות הרגילה של המילה, כלומר עבודת כוחות הטבע או גרמי השמים במקום עבודת הבורא. הסיבה העמוקה של החטא נעוצה בנטייה הרווחת אצל עובדי אלילים להקנות מעמד אלוהי לדמויות הנערצות שנחשבו בעיניהם למתווכים בין האל ובין בני האדם.^[3]

עם זאת, עדת בני ישראל - בני השבטים העבריים - לא הצליחו למנוע את המעשה, ולכן "החטא" מיוחס גם אליהם, ועם ישראל כולו יצטרך לשאת בהשלכותיו. בעקבות הסנגוריה של משה העונש על "חטא" זה ייפרע לשיעורים במהלך כל ההיסטוריה.^[4] אך תהיה תוצאה מידית: מכאן ואילך דבר ה' לישראל יגיע אליו אך ורק באמצעות דיבור אלוהי הניתן ישירות למשה.^[5]

ואולם, הדרך שבה הפסוק מתאר התגלות אישית זו של ה' למשה עוררה את המפרשים להזהיר מהסכנה של הַאֲנָשָׁה בתפיסת אותה התגלות.^[6] לרוב, הם מתבססים על הפסוק שבספר במדבר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו ..." (ז, פח). לא נאמר שהקול מְדַבֵּר אל משה אלא מִדַּבֵּר (כלומר "מִתְדַּבֵּר") אֵלָיו. הקול "מדבר אל עצמו" ומשה שומע.^[7]

באותה הדרך, בפסוק שבפרשתנו וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, רש"י מביא את תרגום אונקלוס למילה "וְדִבֶּר": "ומִתמלל", כלומר מְדַבֵּר אל עצמו. לפי זה, משמעות הפסוק היא: ה' היה מְדַבֵּר אל עצמו עבור משה, פנים אל פנים, כמו שידבר איש אל רעהו. כשאדם מדבר אל רעהו^[8], הוא מדבר כמו אל עצמו, כלומר בכנות מוחלטת. אם כן, הפסוק מדבר על מידת האמת של דבר ה' אל משה, יותר מאשר על סוג של "אינטימיות", דבר שיש בו משום הַאֲנָשָׁה של ה'.

יש בפסוק זה עניין נוסף הקשור לצורתו הלשונית. את המילה וְדִבֶּר מבינים בדרך כלל כפועל בזמן עבר. אך אפשר להבין "וְדִבֶּר ה'" גם כהווה או כעתיד. כמו כן המילה כַּאֲשֶׁר, שכאן משמעותה הפשוטה היא "כמו ש", נושאת גם משמעות של זמן: "בזמן ש", "כל אימת ש".

לפי זה, אפשר לקרוא את הפסוק כך: 'ה' מדבר אל משה בכל פעם שאדם מדבר אל רעהו'.

במילים אחרות: אף על פי שהתגלות הדיבור האלוהי כפופה לדרישות קפדניות שיעידו על אמיתת הנבואה, בכל זאת היא ניתנת להשגה בכל פעם שמתקיים באמת מוסר האחווה בין איש לרעהו.^[9]

[1] "וידבר ה' אל משה לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז). רש"י: "שיחת "העם" לא נאמר, אלא "עמך", ערב רב שקיבלת מעצמך..." (על פי מדרש תנחומא כא).

[2]"ויסעו בני ישראל... וגם ערב רב עלה אתם..." (שמות יב, לז-לח).

[3] "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו " (שמות לב, א).

[4]"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב, לד). רש"י: "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מהעוון הזה עם שאר העוונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

[5] "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). רש"י: "מאותו עוון והלאה".

[6]עיין פירוש המהר"ל על פרקי אבות "דרך חיים", על המשנה הראשונה.

[7] עיין רש"י על שמות לג, ט.

[8] הערת העורך: הכוונה היא לדיבור אמיתי.

[9] ב"כי מציון" על המועדים (כרך ב'), במאמר על פורים, הרב אשכנזי מפרש רעיון זה לגבי מצב של הפסקת הנבואה, כשישראל בגלות. "האירועים המוזכרים בפורים מתרחשים בתקופה של הפסקת הנבואה: בתקופת אסתר ומרדכי חיו אחרוני הנביאים. לראשונה גם נבנית קהילה יהודית בגלות, שבה ימשיך להתקיים עם ישראל, תוך נאמנות מוחלטת לתורת משה". במצב זה, "סוד המשך קיום ההתגלות האלוהית נמצא בחיבור של רעות בין בני האדם": "ודיבר ה' אל משה... כאשר ידבר איש אל רעהו" ("אם מתרחש נס כזה – שאדם מדבר אל חברו – אז ה' ידבר אל משה". מניטו, מתוך שיעור על תורתו של גורדין). וכביטוי למשמעות העמוקה של חיבור זה בפורים באה מצוות משלוח מנות איש לרעהו. (ה.ע.)