פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת קדושים

פרשת קדושים

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)[1]

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בתורת משה, אולי גם המצוטט ביותר, אם כי בצורה מקוטעת, מופיע בפרשתנו: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).

הרבה נטען נגד התורה כי 'אהבת הרֵעַ' שהיא מצווה עליה מתייחסת לבני עמנו בלבד. עיון בהקשר של הפסוק מבהיר את העניין. אכן הרֵעַ המוזכר בפסוק הוא מ"בְּנֵי עַמֶּךָ". אבל אנשים נוטים לשכוח שבאותו פרק קיים פסוק אחר, המציין מפורשות את חובת אהבת הנוכרי:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (שם, לג‑לד)

דבר משונה הוא שלרוב מתעלמים מן הסמיכות שבין שתי המצוות הללו, המשלימות זו את זו. עקב כך, יהודים רבים החוששים שמא יטילו ספק ברצינות דאגתם לערכים הומניסטיים ואוניברסליים, משתדלים להטות את משמעותה של המילה "רֵעֲךָ" על ידי פרשנויות 'מותאמות' ומטעות. אך אין אמת אחרת מאשר האמת עצמה. התורה מתייחסת כאן לשני סוגים שונים של 'האחר', לשני מצבים שונים של 'אַחֵרוּת': 'הרֵעַ מבני עמך' מצד אחד, ומצד שני הנוכרי, הזר, שהוא "הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם", אשר קרבתו מחייבת יחס מיוחד. לכן מובן למה התורה ראתה צורך לצוות מפורשות על אהבת הנוכרי. אך מה שלא מובן הוא למה התורה ראתה צורך לצוות על אהבת הקרוב, הרֵעַ פשוטו כמשמעו.

אהבת הזר

"הַגֵּר" המוזכר כאן הוא אדם זר, שמודע לכך שהוא זר. הנימוק שנותן הפסוק ליחס אליו מוכיח זאת: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אך נראה שלא אחת, היהודים נופלים קרבן לסוג של עיוות מוסרי ומבקשים להעניק אהבה אין קץ, ללא כל הדדיות, לזר שאינו רואה את עצמו כזר! יתר על כן – ואנחנו עדים למצבים מסוג זה היום – זרים הטוענים לבעלות על הארץ ומתייחסים אלינו כפולשים, מוצגים כזכאים לאותה הגנה ולאותה אהבה שהתורה מצווה עליהן.

יש לומר בקול ברור: עיוות מוסרי זה, הרווי בנטיות אובדניות, מקורו בגלות. מרוב שראינו את עצמנו, בתמימות גמורה, 'בבית' בארצות הגולה, כשלמעשה לא היינו אלא גולים בארץ זרה, אנחנו נוטים לפעמים – וזה מסוכן – לייחס את אותה תמימות לאלה אשר מכריזים בפה מלא שהם אויבינו, ואף מוכיחים זאת במעשיהם.[1]

האם 'זכינו' למצב מסוכן זה כתוצאה מהמשך דבקותנו במנטליות הגלותית? כנראה שכן. כאמור, אין אמת אחרת מאשר האמת עצמה, והתורה אינה סובלת רמאות. היא מצווה על אהבת "הַגֵּר" – הזר בהיותו זר.

קיימת קטגוריה מיוחדת הכלולה במילה גר, והיא – 'גר צדק'. ההגדרה המקובלת של גר צדק היא 'מי שהתגייר'. הגדרה זו נכונה אם מבינים שמדובר בהצטרפות לאומה הישראלית, בקבלה של הזהות הלאומית היהודית, הכוללת גם את הפן הדתי.^[2] במקרה זה, 'אהבת הגר' מקבלת ממד נוסף, כדברי הגמרא (מגילה יז, ב):

וכולל גרי הצדק עם הצדיקים, שנאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן",[3] וסמיך ליה (=וסמוך לו) "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר".[4]

אהבת הרֵעַ

ואכן, מה שדורש הסבר הוא – מדוע התורה ראתה לצוות על 'אהבת הרֵעַ', דבר שלכאורה הוא מובן מאליו. כאן התורה מכריחה אותנו להכיר ביסודות הטבע האנושי שעליהם נבנה מוסר אמיתי. בעולם הטבע, דווקא הקרובים ביותר נמצאים במצב של יריבות מתמדת. כל עוד קרבה זו איננה מבוססת על הדדיות אמיתית, היא מצמיחה תוקפנות ועימותים: אין חריפות יותר מהמחלוקות בין פלגים שונים באותה תנועה הטוענים כל אחד לנאמנות גדולה יותר לאידיאל המשותף. לכן הסדר הבריא שהתורה דורשת מאיתנו בתחום המוסר מתחיל בתיקון היחסים בין אדם לחברו הקרוב, וממשיך בתיקון היחסים עם הרחוק יותר, עם הזר.

הערות:

[1] כמובן אסור להכליל, במיוחד במקרים מורכבים. משום כך, עניינים אלה מחייבים בירור משפטי מפוכח. החקיקה הישראלית היא בעניין זה ללא פניות ומאוזנת מאוד.

[2] בעניין הבנת הגיור כהצטרפות לאומה הישראלית, ראה כי מציון, פרשת יתרו.

[3] ויקרא יט, לב.

[4] שם, לג.