תמלול, מקורות, ותקציר: איתי קולין וצוות מכון מניטו

 

תוכן

תקציר השיעור

הקדושה

תרגום השבעים בממד התחתון

תבניות החשיבה היוונית והפרסית

העזות

חטא העגל

תמלול השיעור

הקדמה על ארבעת המלכויות

על עזות חיובית ועזות שלילית

התורה בתור חכמה: ניסיון הגזל של יוון

היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית: לשון ותרבות - כן, חכמה ופילוסופיה - לא.

הכישלון של חכמי ישראל: תבניות חשיבה פרסיות ותבניות חשיבה יווניות

חרב הפיפיות של תרגום השבעים: ניסיון הסנהדרין להציל את התורה מהטומאה היוונית הצליח, אבל הביא איתו אסון לדורות

טענת אומות העולם בעקבות חטא העגל

המשוא פנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, וזוכר את הזכויות

 

נר מצווה - שיעור שלישי

 

תקציר השיעור

 

הקדושה

שיעור זה, בדומה לשאר השיעורים על חנוכה, עוסק בתהליך המשיחיות שעוברת האנושות דרך ההיסטוריה. הגדרת המשיחיות של המין האנושי, כפי שלמדנו בשיעור הראשון בסדרה, הוא חידוש המצב האוניברסלי שאפיין את האנושות לפני דור הפלגה: זהות אנושית משותפת מחד, המעניקה מקום לביטוי הייחודי של כל אומה ואומה מאידך. שני נתיבים מובילים את התהליך הזה לאורך ההיסטוריה: הדרך של ארבע המלכויות, והדרך של מלכות ישראל. מתח מתמיד שורר ביניהן, כאשר מאורעות חג החנוכה ממוקדים במאבק שנפתח בין מלכות ישראל ומלכות יוון.

מתח בנוי על השקה בין שני גופים. הנקודות המשיקות בין מלכות יוון ומלכות ישראל בזמן הכיבוש ההלניסטי, היו במוקד השיעור השני בסדרה. מניטו הרחיב על אחת מהנקודות הללו: מפעל תרגום התורה ליוונית. השיעור התמקד בפוטנציאל החיובי הטמון במפעל תרגום התורה לאומות, וברצון של עם ישראל לבצע משימה זו, אשר בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אמון להעביר את מסרי הנבואה העברית אל האנושות כולה.

בשיעור זה, מתמקד מניטו ברצון ובאינטרס של יוון בתרגום התורה ליוונית, כפי שהדבר משתקף במסכת מגילה, ט, ב, ובמסכת סופרים, א ח-ט. תרגום התורה מבחינתם היווה סעיף מתוכניתם הכוללת להפוך את התורה כדת ככל הדתות, תוך ניתוק הקשר המיוחד בין עם ישראל ובין הקב"ה ותורתו. הדבר השפיע על אופי תרגום השבעים, שתורגם "ברובד הכי נמוך של החכמה", כפי שנראה בהמשך. אולם, מדוע שיעשו זאת? דרך השיעור, מתבררים המניעים של שאיפת היוונים. כדי לבדוק זאת, יש לעמוד על השימוש הרב שעושה מניטו בשורש ל.ק.ח בשיעור. התחקות אחר שורש זה, מאפשר למתוח קו בין מספר תופעות המוזכרות בשיעור, היוצרות כמין תרשים זרימה המגלה את כוונות היוונים.

במהלך המאבק המתמיד בין מסלולי המשיחיות, מסביר מניטו כי "כל המלכויות האלו לוקחים את המלוכה מישראל, ורק באחרית הימים מחזירים את המלוכה לישראל". אחד מדרכי הגשמת התהליך   הזה, , הוא הרצון של היוונים "לקחת מישראל את התורה כחכמה, כדי לתרגם אותה ליוונית". אולם ניסיון לקיחת התורה - שמשמעותו הפיכתה לדת ככל הדתות, כפי שנלמד בשיעור הקודם - מגלה נטייה אימפריאליסטית רחבה אף יותר: "יוון רצתה לקחת גם את הסגולה של עָם ישראל – אז המלחמה התחילה". מהי אותה סגולה? וכיצד הפיכת התורה לחכמה אנושית קשורה לאותה סגולה? שאלות אלו יעסיקו אותנו בשיעור זה, כאשר מושג מפתח - הקדושה - המהווה את תכליתה של התורה, יהיה ליבת הדיון בשאלות הללו:

"יותר מכל שפות, יש סיכוי שהתרגום של כתבי הקודש בלשון יוונית יהיה יותר קרוב לאמת של חכמת התורה מִשְׁאַר לשונות. זה מובן? אבל מה קרה? קרה שתרבות יוון רצתה לחלל את קדושת אותה החכמה של התורה, ולכן התחיל העימות".

כהנחת יסוד, מבחין מניטו בין הממד השכלי של התורה, ובין תכליתה - הקדושה. הפירוש הכללי של מניטו למושג קדושה, כזכור, הוא הגשמת רצונו של הבורא בעולמו - לייחד את המידות, לאחד ההפכים. על רקע יכולתו לקבל את התגלות הבורא האחד, מתוקף יכולתו לאיחוד ההפכים, הנובע מזהותו העברית הכוללת, מסוגל עם ישראל לתפוס את ממד הקדושה הזה שקיים בתורה – נוסף על הממד המושכל שבה – ולממש את ממד הקדושה הזה במהלך ההיסטוריה. זוהי סגולתו. היוונים לעומת זאת, מסוגלים לתפוס את ממד החכמה בלבד שבתורה.

הסיבה לכך מעוגנת בהיסטוריה, עת הופסקה הנבואה. עד מעמד הר סיני, גם אצל האומות התנבאו נביאים, ואלו העבירו להן את רצון הבורא הייחודי לגבי ההיסטוריה שלהן. לאחר הפסק הנבואה אצלם, השתמרו אצל האומות אגדות ומסורות נבואיות, שכונו 'מיתולוגיות'. למרות היעדר הנבואה אצלם, הבינו חכמי אומות העולם את המשמעות הנבואית הנסתרת הטמונה בחכמת המיתולוגיה, המיתוס, כל עוד חיו בתקופת ההתגלות. עם הפסק ההתגלות, בדור שלאחר סוקרטס, אבדה מהם ההבנה של אותה חכמה. חוסר ההבנה של היוונים הוביל לייאוש. בייאושם, חיפשו בני האדם בעצמם תשובות לשאלותיהם הקיומיות, וכך התפתחה הפילוסופיה, שתפסה את מקום הנבואה כמשאב שמספק תשובות על קיום האדם והעולם, תוך זלזול בכל התגלות שהיא מחוץ לנפש האדם. הפניית העורף להתגלות הבורא ולרצונו, המבטאת הליכה בדרכו של נמרוד כפי שלמדנו בשיעור הראשון, מונעת את התגלות הקדושה. זאת משום שהקדושה, שמטבעה היא טרנסצנדטית לבריאה, נחשפת רק כאשר מתגלה רצון הבורא בעולם, והנבראים מנסים לפעול על פי תוכניתו. כל עוד היוונים לא מכירים במסר של עם ישראל על התגלות הבורא לאדם, הם לא יצליחו לתפוס את ממד הקדושה בתורה.[1] ביטוי מעשי ומודרני לסוגייה זו, מצוי לפי מניטו בהבדלים בין לימוד התורה באקדמיה – החותר לגלות את ממד החכמה, ובין לימוד התורה בבית המדרש – החותר לממד הקדושה.

בדומה לשאר נקודות המחלוקת בין יוון וישראל המוזכרים בשיעורים, גם כאן ניתן היה להתקיים בצוותא על אף ההבדלים. בהתאם למסורת ישראל, כל תרבות על סגולותיה וערכיה ראויות לבוא לידי ביטוי, בתנאי שהן לא כופות ערכים אחת על רעותה. כפי שנלמד בשיעור הקודם, בשפה ובתרבות היוונית יש ערכים שכאשר הם מופיעים באופן מאוזן, בכוחם לתקן את המציאות החומרית, ולסייע לה להגיע לימות המשיח. אולם היוונים בסוגיה זו התנהגו, שוב, באימפריאליות. בניסיונם לנכס את התורה ולהופכה ליצירה השייכת לחכמה אנושית על פי הקריטריונים היווניים, הם ביקשו "לחלל את קדושת אותה החכמה של התורה" - כלומר להעלים את ממד הקדושה שבה ולהופכו לחול.

אגב כך, מסביר מניטו על ההבדל בין פילוסוף יהודי – זהות שאינה כשרה לפי התורה משום שהוא כופר בהתגלות הבורא עצמו, ובין פילוסוף גוי - שהיא זהות כשרה לפי התורה משום שהוא כופר בעבודה זרה, זאת על פי הפרשנות של רש"י ותוספות בסוגיות במסכת עבודה זרה (נד, ב) ומסכת שבת (קטז, א), העוסקות בנושא.

 

 

תרגום השבעים בממד התחתון

בשיעור הקודם למדנו על הרצון של חכמי ישראל להפיץ את התורה בלשון יוון, כחלק מהמשימה האוניברסלית של עם ישראל. בשיעור זה, מואר צד נוסף: חוסר הברירה שעמד מאחורי ההחלטה, בעקבות הוראתו של תלמי (מגילה, ט, ב) . כפייה זו, בתוספת הניסיון להפקיע את הקדושה מתורת ישראל, הוביל את חכמי ישראל להחלטה לתרגם את התורה ברמה הנמוכה והפשוטה ביותר. כידוע, יש מספר רמות של עומק בלימוד התורה, המסומלות במילה פרד"ס. כדי לא לטמא את הממד הרוחני העליון שבה ולא למסור את סודות התורה הכמוסים והנפיצים לחכמה היוונית, נוגע התרגום בממדים התחתונים והחיצוניים בלבד.

אף שמתוך הברירות שעמדו בפניהם, העלמת הממדים הנסתרים הייתה הברירה העדיפה, שילם עם ישראל על החלטה זו מחיר כבד לאורך ההיסטוריה. תרגום השבעים הפך לחרב פיפיות, שעד היום מפילה חללים ומחללת את קדושת התורה. אמנם מצד אחד ניצלה קדושת התורה, אך בה בעת היא נגנזה! כך קרה, שהיהודים עצמם, שהושפעו מדרכי החשיבה הזרות שחדרו ללימוד התורה עקב הנגשתה בתרגום השבעים ואורך הגלות, החלו גם הם לקרוא אותה בממד התחתון ביותר. תפוצת לימוד המדרגות העליונות של התורה הצטמצם אפוא, ותוכניתה של מלכות יוון להפוך את התורה לדת הצליח בחלקים של עם ישראל.[א]

 

 

תבניות החשיבה היוונית והפרסית

תוך כדי ההסבר על נושא תרגום התורה ליוונית, מתחדדת בשיעור זה נקודה נוספת. בשיעור הקודם, נגע מניטו בהבדלים שבין לשון יוון – שיכולה להיקשר אל הקודש, וחכמת יוון – שאינה מסוגלת לכך. ככל שמדובר בחכמה, מניטו רואה חשיבות עליונה על דרך החשיבה וההיגיון המניעים אותה: "לתרגם את התורה בלשון יוון - זה כבר משהו, כי זה לשון יפה, אמיתי, כשר, למהדרין. לתרגם את התורה בדרכי החשיבה של יוון - זה כבר משהו אחר". בשיעור השלישי בנר מצווה, מייחד מניטו נתח מרכזי מהשיעור לחקר סוגיית תבניות החשיבה, ומאיר נושא מרתק ומיוחד שאינו זוכה כמעט להתייחסות: ההבדל בין תבניות החשיבה היוונית ותבניות החשיבה הפרסית.[ב]

סוגיית תבניות החשיבה מהווה הוכחה היסטורית לכלל שמלמד מניטו לאורך השיעורים. כהקדמה, נזכיר בקצרה את אשר למדנו בשיעורים הקודמים: כוחות הנפש – המאפיינים את מלכות בבל, וכוחות הרגש – המאפיינים את מלכות מדי ופרס, אין בכוחם להגיע למדרגה השכלית ולטמא את חכמת התורה. יוון, שהגיעה למדרגת החכמה בתור מלכות, היוותה אפוא סכנה פוטנציאלית בתחום זה. הסכנה היא פוטנציאלית, משום שמלכתחילה השביל היווני היה כשר כל עוד נותר בעיסוקיו המקוריים: האסתטיקה, המתמטיקה והחכמות החיצוניות של העולם. בעקבות בחירותיהם של חכמי יוון ביסדם את הפילוסופיה לעסוק בסוגיות הגורל, משמעות החיים, ונפש האדם – סוגיות השייכות במהותן לנבואה העברית - הוא נעשה פסול. כפיית המנטליות הדטרמיניסטית המאפיינת את העולם החיצוני על נפש האדם וחווית אלוהיו מנוגדת למסורת הנבואית ומהווה איום על רציפותה. זו הסיבה לפי מניטו מדוע חכמי ישראל שניסו לייצר שיתוף פעולה עם התרבות היוונית במהלך הדורות, לבסוף כשלו.

ואכן, ההיסטוריה מהווה אבן בוחן לנושא. לאחר תום הנבואה, התגבשה התורה שבעל פה בעם ישראל. בפני חכמי ישראל ניצבו שני נתיבים, שתי תבניות חשיבה, להעברת המסורת הנבואית העברית לדורות הבאים: הפרסית-בבלית, והיוונית. המציאות הראתה שהדרך הראשונה ניצחה. מחד, כישלון מתמיד אפיין דברי תורה שעברו דרך תבניות החשיבה היווניות. מאידך, דברי התורה שנשארו נאמנים לתבניות החשיבה הפרסית-בבלית – הבולט שבהם הוא התלמוד - קיבלו ממד נצחי והצליחו להתקבע במסורת היהודית כבסיס התורה שבעל פה.

ומה באשר לחכמי ישראל גדולים כמו הרמב"ם? במהלך השיעור, תלמידיו של מניטו הקשו עליו, וניסו לברר את דעתו בקשר לחכמים ופילוסופים יהודים שכן "דיברו יוונית": "הדוגמא זה לאו דווקא שפינוזה, שהיה כבר בוגד. אלא פשוט: מנדלסון. הוא התחיל בדרך ההיא - נכשל, מייד. ומידה כנגד מידה – בניו התנצרו. והוא היה יהודי אדוק, כן? בניו כבר. מכיוון שהוא הורה להם את הדרך הלא נכונה. ואין יוצא מן הכלל!". במהלך השיעור עלתה גם שאלה על דרך החשיבה של הרמב"ם. בנושא זה הרחיב מניטו במאמרים רבים, שחלקם הגדול בצרפתית.

הכישלון של דרך זו מהדהד אף יותר בזרמים שנטשו את עיקרי תורת ישראל. שתי אסכולות שיצאו מגדר מסורת היהדות מוזכרות בשיעור, אסכולות שדרך החשיבה היוונית מפעפעת בתשתיות שלהן: הנצרות – שנוסדה כדת על ידי פאולוס שהיה ספוג בתרבות הלניסטית,[ג] ומדעי היהדות – שמאמצים את דרכי הלימוד המדעי-יווני, על מנת לפענח את המסר של תורת ישראל. לדברי מניטו, "כל פעם שיהודי - תלמיד חכם, משכיל, נבון - עושה אותו דבר, זאת אומרת: זורק את הָ'דַרְכֵּי חשיבה' של התלמוד - שהם בבלים ופרסים - מי שבקיא קצת בתלמוד מבין את זה - ומעדיפים את הכלים התרבותיים של המערב, האוניברסיטאיים האקדמאיים, דהיינו יוון ורומי, זה כבר הרס המסורת", כאשר מבחינה מעשית "זה ההבדל בין הישיבה והאוניברסיטה".

בדומה למדענים בכל תחום, מסביר מניטו, גם מחקר על היהדות אפשרי, כל עוד מדובר על ניסיון לחקור את הפן הספרותי, שהוא חיצוני במהותו, ללא ניסיון לפענח את התוכן.[ד] ברגע שנוצר עיסוק בתוכן, המדען חורג מתחום התמחותו, וכופה ערכים זרים על תורת ישראל: "כל עוד שאיש מדע עושה מדע – זה כשר למהדרין. אבל כשהוא מתחיל לפלסף, הוא מתחיל לסלף. כי הוא מטפל בתחום שמחוץ לסגולה שלו." כלומר, קיים הבדל בין מידע אקדמי על התורה מבחינה ספרותית, ובין ניסיון אקדמי לעסוק בתורה מבחינה תוכנית, משום שניסיון כזה מרוקן את התורה ממשמעותה כמסר נבואי.

עם זאת, אין הכוונה שהחכמה היוונית פסולה כשלעצמה. היא נפסלה עקב ההתפתחות ההיסטורית שהתעצבה על ידי חכמי יוון בנקודה מסוימת בהיסטוריה. כזכור, בשיעורים הקודמים, הסביר מניטו שקיימת חלוקה בין לשון יוון – שאותו חכמי ישראל העריכו, והיה בבחינת "יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם", ובין חכמת יוון, שממנה הסתייגו חכמי ישראל. בשיעור זה, עורך מניטו חלוקה נוספת בנושא, ובורר את המוץ מהתבן בתוך חכמת יוון: לדבריו, קיים הבדל מהותי כפי שהייתה החכמה היוונית לפני הפסק הנבואה – "בבחינת היופי", והחכמה היוונית כפי שהתהוותה לאחר הפסק הנבואה – "בבחינת הפילוסופיה". כלומר, התהוות הפילוסופיה היא קו פרשת המים בכל הנוגע ליחס של חכמי ישראל אל חכמת יוון.

 

 

העזות

מניטו מתאר בשיעור צד נוסף בשייכות של היוונים אל הצד השכלי של התורה, המתבטא בייחסם אל התורה כחכמה. בפירושו, מתנה המהר"ל את קבלת התורה עם תכונת העזות, כלומר העזות היא כלי המאפשר את קבלת התורה. הסיבה לכך טמונה בתכונת העזות, שהיא הופכית למהותה של הנפש השייכת לעולם החומרי: העזות מאפשרת לקיחת יוזמה אקטיבית, בניגוד לתכונת הפאסיביות המאפיינת את עולם החומר, שבעיקר מגיב לתופעות אך לא יוצר אותן (בזהות האדם קיימים שני צדדים: הצד הנפשי-חומרי והצד הנשמתי-שכלי). מכאן השייכות בין התורה לעזות: התורה במהותה שייכת לעולם 'שכלי' ונבדל, בדומה לעזות היא הופכית לחומר. ואכן, ישראל שנחשבים כ"עזים באומות" קיבלו את התורה. הדמיון בתכונה זו בין יוון לישראל מהווה כשלעצמו גורם נוסף לתחרות בין העמים, שכן "אין גיבור מתקנא אלא בגיבור כמותו". בנושא העזות, מוסיף מניטו כי יש להבדיל בין עזות רוח שהיא חיובית, ובין עזות פנים המבטאת חוצפה מתוך כשל מוסרי.

העזות של היוונים מתחברת לתוכנית המשיחית של המלכויות דרך התייחסות של המהר"ל למקור נוסף. בשיעורים הקודמים, הדיון על המלכויות התבסס בעיקר על המדרש בבראשית רבה (ב, ד), בשיעור זה מתייחס מניטו אל מקור נוסף על ארבע המלכויות: נבואת דניאל. בנבואתו, דניאל רואה ארבע חיות המייצגות את ארבע המלכויות, כאשר יוון מיוצגת על ידי הנמר. כזכור, הנמר, שהוא "מסמל לסגולת הכוח השכלי השייך לתורה", מאופיין בעזות ("הוי עז כנמר") - תכונה חיובית, הנדרשת לקבלת התורה. כלומר, בנוסף ליכולותיהם השכליות שאפשרו להם לגעת בצד החכמה שקיים בתורה, מעניקה העזות ליוונים אפשרויות נוספות לגעת בתורה ולקחת יוזמה כדי לנכס לעצמם חלקים ממנה.

 

 

חטא העגל

כזכור, המהר"ל בפירושו 'נר מצווה' קושר בין שני מדרשים העוסקים ביוון. הראשון, הוא המדרש בבראשית רבה ב, ד, שעוסק בארבע המלכויות. השני, הוא מדרש ממסכת ברכות, לב, ב, המתאר את טענת אומות העולם כנגד ישראל ביחס לחטא העגל, שכביכול אינו בר תיקון. המדרש מספק מענה לטענה זו בדמות ה'משוא פנים', שבו הקב"ה מתעלם (או שוכח כביכול ) את החטאים וזוכר את הזכויות של ישראל. חטא העגל והסבר המהר"ל על סוגית הגמרא בנושא אמנם כבר הועלו בשיעורים קודמים. ואולם בשיעור זה מוארת מחדש טענת האומות על חטא העגל, על בסיס הממדים השונים המרכיבים את טענות היוונים.

פעולותיהם של היוונים סובבות סביב ניסיון לשלול את הייחודיות של עם ישראל. כלומר, המגמה שלהם לדברי מניטו היא להראות "שישראל דומה לשאר האומות", ניסיון המתבטא במדרש דרך ההוראה "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". ניסיון זה מתפרט לצעדים שונים, כאשר בכל שיעור ושיעור, מאיר מניטו צעד נוסף בניסיון להפקיע את ייחודיותו של עם ישראל. בשיעור הראשון, הוסבר שהמאבק נסוב סביב תפיסת האל: הממד הפרסונלי הייחודי (שם הויה) שנבואת ישראל מגלה אותו, על פני הממד האימפרסונלי שיוון ואומות העולם מגלים (שם אלוהי"ם). בשיעור השני, הודגש נושא הזהות: מהות הקשר בין עם ישראל והקב"ה, שמתוכו נגזר גורלו של עם ישראל: הוא נקבע על פי רצון הבורא, על פי הזהות המולדת, ולא על בסיס בחירתם החופשית של הפרטים בעם. מתוך כך, ייעודו ההיסטורי של עם ישראל לאורך הדורות שריר וקיים ואינו מושפע מחטא או מעשה מסוים שנעשה על ידי ציבור או פרטים מתוכו. בשיעור הנוכחי, מתמקד מניטו בממד הקדושה בתור המאפיין שמייחד את עם ישראל מהאומות. הנחת היסוד שעומדת בבסיס התורה היא שלעם ישראל יש סגולה לקדושה: "הקודש שייך דווקא לעם ישראל. עם קדוש, תורה קדושה, לשון הקודש [...] התורה היא החכמה של הקודש". זוהי החכמה של גילוי רצון הבורא בעולמו.

"החידוש של מעמד הר סיני" מסביר מניטו, הוא ש"יש רצון למעלה מהמזלות, ומשה רבנו הביא משמה את 'תורת המצוות'. אבל עלה למרום, ולא ירד. אז חזרו להרגל שלהם". כלומר, החידוש שעם ישראל מנסה לגלות לעולם - שקיימת התגלות של רצון הבורא שהיא למעלה מהכוחות הטבעיים ("המזלות") - אינה עומדת במבחן המציאות לטענת היוונים. שהרי מייד לאחר מעמד הר סיני, מתאר הסיפור התנ"כי עצמו התנהלות טבעית של העם בדמות סגידה לעבודה זרה, סגידה לכוחות טבעיים. עבודה זרה, שהיא סגידה לכוח וערך מסוים במציאות, מהווה אנטיתזה לקדושה – ייחוד המידות - שהיא גילוי רצון הבורא בעולמו.[ה] חטא העגל מהווה אם כן, לכאורה, הוכחה לכך שהסגולה לקדושה ולחכמה אלוקית אינה קיימת בעם ישראל, כך שאין הבדל מהותי בין התורה לשאר החכמות.

מעניין לראות כיצד גלגוליה ההיסטוריים של טענה זו, נישאו בגאון על שפתי הנצרות והאסלאם. "עבר זמנכם", טענתם של שתי הדתות הללו, היא למעשה אמירה ש"אנחנו מחליפים אתכם בתור נציגי רצון האל עלי אדמות". טענה זו, בדבר חלופה לעם ישראל, מעוגנת על פי מניטו אף היא במדרש. בחילופי הדברים בין כנסת ישראל והקב"ה, קיימים שני ממדים בדברי הנביא: עזבתני, ושכחתני. שני ממדים אלו מבטאים את תחושת הייסורים של עם ישראל בגלות ביחס לתפקידו ההיסטורי: לא רק שעם ישראל איננו בולט ומשפיע, אלא יש אפילו "איזה מין השגחה משונה לזרמים של תרבויות אחרות".

---

 

תמלול השיעור

 

הקדמה על ארבעת המלכויות

מניטו: נר מצווה של המהר"ל, דף יב. טוב, בפרק הזה של נר מצווה של המהר"ל, המהר"ל מסביר את עניין של המלכויות, ומביא כמה מקורות, גם מהגמרא, גם מהמדרש. ואני רוצה להקדים את הפרק הזה במה שאומר המדרש על הסדר מ לכויות.

אז זה נמצא ב"בראשית רבה" (בראשית רבה, ב, ד). יש גם מקור, בגמרא במסכת מגילה אם אני זוכר, על  הפסוק "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית, א, ב). אז העניין של המדרש זה להסביר שעם ישראל הוא שלב הכנה כבר מאדם הראשון. מכיוון שסופסוף הוא נקרא "בן אדם",[1] אז זה מתחיל כבר מאדם הראשון. עם ישראל צריך לעבור שלבים, "הליך" אם אפשר לומר, של ארבע מלכויות, ורק בסוף יהיה מלכות המשיח. אז לפי המדרש זה פשט הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" - זה רק בסוף, באחרית הימים, זה - מלכות המשיח. יש עוד מדרש שאומר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים - זה רוחו של המשיח" - זה נמצא במדרש רבה על אותו פסוק. אז אני מתחיל במקור על הפסוק עצמו:

"ר' שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות" - יש פה ביטוי רגיל למדרש: זה או פתח קריא - נתן פתיחה למקרא. או פתר – נתן הסבר, פתרון. אז פה זה "פתר קריא" – הסביר את סדר הפסוק לפי הגלויות.

"והארץ היתה תהו זה גלות בבל" – פה, הפתרון של המדרש: שכל מה שהמקרא מסביר לנו מששת ימי המעשה, זה כמין דגם למה שמתפתח דרך כל ההיסטוריה של העולם, עד ימות המשיח.[2] אז פה יש לנו איזה דגם של המצב של העולם עד שלב התיקון שנקרא "מלכות המשיח". זה מובן? אז אני חוזר: "והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו" - טוב, כשאנחנו לומדים את הנושא, לפי אותם המקראות, אנחנו רואים שזה שייך לשלב הראשון של המלכויות, שזה מלכות בבל. אם אתם זוכרים יש כבר מקור בספר בראשית (י, י): "ותהי ראשית מלכותו בבל" – על מי זה נאמר?

קהל: נמרוד.

מניטו: יפה, על נמרוד. עניין המלכויות - אני מיד חוזר להסביר את זה - זה מתחיל בנמרוד. ואתם זוכרים - נמרוד זה אותה תקופה של מי? (קהל: אברהם) אברהם אבינו. אז יש כבר סיפור שלם של התפתחות ההיסטוריה של מין האנושי אחרי המבול, שזה מתחיל בְּמלכויות. ושורש המלכויות זה מלכות נמרוד, שמרד נגד הקב"ה (זוהר, עג, ב),[3] לפי המשמעות של השם שלו. במקביל מתחילה היסטוריה שלמה של הכנת מלכות המשיח, שזה מתחיל באברהם.

למדנו כבר את הנושא הזה, אתם זוכרים את זה? מאותה חוויה, מאותו ניסיון של העולם - מצב של תהו ובהו, יש שתי אפשרויות: או נמרוד שמרד על הבורא עולם, מכיוון שעולמו נמצא במצב של תהו ובהו, זה שורש המלכויות; והתגובה של אברהם אבינו, ש"הכיר בבוראו" (בראשית רבה, סד, ד) ורצה להיות עבד הבורא, כדי "לתקן עולם במלכות שד"י". זה תוכנית שלם, שזה יתוקן, ייתקן, עד מלכות המשיח. אז יש שני סיפורים מקבילים, שתי היסטוריות, נאמר, מקבילות: ההיסטוריה של המלכויות - ויש לה את ההיגיון שלה - תחזרו על הספר של המהר"ל ב"נר מצווה", בפרק הוא מסביר את הכול לפרטים - יש צורך של ארבע שהם חמש, יש היגיון שלם - אז כל ההיסטוריה של העולם זה היסטוריה של מלכויות, אחת אחרי השנייה, עד גמר התיקון, ואז מתחיל את השלב החמישי שהוא מלכות המשיח. אבל באותה תקופה יש התחלה של המלכויות בנמרוד, והתחלה של הכנת מלכות המשיח - מאברהם אבינו עד אחרית הימים. זה מובן עכשיו, כן?

אז זה המקור במדרש אומר: "והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו, ובהו זה גלות מדי" - אחרי בבל יש מלכות פרס, אבל זה התחיל עם מדי. ולכן יש לנו פה נושא, שצריך לראות במקורות. יש ברייתא במסכת ברכות על משמרות הלילה (ברכות, ג, א). לילה זה גלות (זוהר, חלק א, ויצא, כג, ב). לילה זה התחום של המלכויות. יש שאלה, האם יש שלוש או ארבע משמרות בלילה - זוכרים את הבריתא ההיא: עד אשמורת, "עד..." איך אומרת המשנה? "רבי אליעזר...

קהל: הוא חלק אם זה שלוש משמרות...

מניטו: משמרות בלילה, או ארבע משמרות.

קהל: ארבע משמרות.

מניטו: זהו. זה דעת מי? "עד... אש..."? תחזור על המשנה הראשונה שלנו.

קהל: המשנה הראשונה של ברכות? "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

מניטו: עד?

קהל: "עד סוף האשמורה הראשונה".

מניטו: "האשמורה הראשונה" - דברי?

קהל: דברי ר' אליעזר.

מניטו: ר' אליעזר. זהו. אז שמה הגמרא שואלת אם יש שלוש או ארבע משמרות בלילה. טוב, זה עניין של המלכויות.[4] ולכן יש לנו שתי אפשרויות: או לומר זה בבל, מדי, פרס, רומי, "מלכות הרשעה" זה?

קהל: רומי

מניטו: רומי, רומא. ויש גם כן גרסה אחרת: זה בבל, פרס, יוון-ורומי. אבל סופסוף זה הולך לאותה משמעות. אז פה במקור של בראשית רבה: "ראיתי את הארץ והנה תהו" – זה בבל. "ובהו" זה גלות מדי "ויבהילו להביא את המן" (אסתר ו, יד) - "ויבהילו" זה בהו,[5] זה ברור שזה מדי. זה מלכות שהייתה לפני ש"ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש" (אסתר, א, א), תראו המקור ברש"י: הפסוק אומר "המולך" ולא "המלך" – מה ההבדל? מה? למה לא אמר "המלך מהודו ועד כוש", אלא "המולך"?

קהל: זה שם עצם.

קהל: ארעיות. זה מיעוט. הוא מולך עכשיו, אבל לא ימלוך.

מניטו: אה, זה דרש יפה (צחוק קל). לא, לא מספיק. שמלכות פרס לקח את המלוכה ממלכות מדי. "המולך", ולא "המלך". הבנתם את ההבדל, כן? תראו ברש"י שמה.^[6]

אז קודם כל בבל, אחר כך מדי, ואחר כך: "וחשך" על פני תהום "זה גלות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. "על פני תהום", זה גלות ממלכת הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח. זה מובן? לכן יש שלבים: קודם כל שלב של מלכות בבל, אחר כך מדי, פרס - מדי זה פרס, יוון, ורומא-רומי. ואחר כך, בסוף, מלכות המשיח. זה המקור של הפרק של המהר"ל. זה מובן? אז ניקח את הספר עכשיו.

והמהר"ל מסביר בקטעים הקודמים מה מאפיין את כל מלכות ומלכות, שמטרותיהן להתנגד לכל השלבים של ההכנה של מלכות ישראל. כל המלכויות האלו לוקחים את המלוכה מישראל, ורק באחרית הימים מחזירים את המלוכה לישראל. והוא נותן לנו הסבר כזה: כמו שבנשמת הנפש האדם יש כמה כוחות, גם כן בבחינת כלל המין האנושי, הכוחות האלו פועלות במלכויות. ולכן כוח הנפש זה במלכות בבל, ואחר כך כוח הרוח זה במלכות יוון (מדי ופרס), אחר כך כוח השכל זה במלכות יוון.

קהל: [...]

מניטו: מה אמרתי?

קהל: יוון זה לא הרוח.[7]

מניטו: לא, אמרתי "מדי – רוח" לא? טוב יש בעיות, יש לי בעיות עם הביטויים. אני חוזר על זה: הכוח המאפיין את מלכות בבל זה כוח הנפש, "גסות רוח", נפש. אחר כך, מדי זה הרוח. אחר כך, יוון זה השכל. ואחר כך, באה המלכות הרשעה - זה רומא - שכוללת את כל הצורות של נפש האדם: נפש, רוח, נשמה - שכל, והיא שמתנגדת לישראל בכל הכוחות בבת אחת. ותראו בקטעים שקודמים לפרק שלנו את ההסבר של המהר"ל שהוא מגיע [אליו] לפי המקורות והפסוקים. זה נלמד. ופה נתחיל מיד:

 

 

על עזות חיובית ועזות שלילית

"ודע כי החומר הוא מתפעל" - החומר הוא בגדר או בהגדרה של כוח הנפש, הוא מושפע מכל ההשפעות. הוא מתפעל. הוא לא פועל, אלא מתפעל. תראו, אני רוצה לקרוא את כל הפרק, כי זה, צריך להשלים את כל הנושא כדי להבין את העניין. "ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים" - אין להם היוזמה של העזות. ויש הבדל - אני מציין מיד - בין "עזות" ו"עזות פנים". "עזות פנים" זה שלילי, בבחינה מוסרית. "עז פנים לגהנום" (אבות, ה, כ). אבל "עזות" - והמהר"ל חוזר על המקורות האלו - "עזות" זה מידה חיובית. למשל, במשנה בפרקי אבות: "היה..."?

קהל: "עז כנמר".

מניטו: "עז כנמר" (שם). יש הבדל בין "היה עז כנמר, לעשות..."?

קהל: "רצון אביך שבשמים".

מניטו: זהו. זה חיובי, וזה מידה חיובית. זה היוזמה של הרצון. אבל "עז פנים" זה המכשול, זה הכישלון של העזות, בהגדרה השלילית. לכן יש הבדל. "אינם עזים וקשים" - בני אדם ששייכים לחומריות - הם בבחינת "מתפעל": מקבלים השפעה, והם מגיבים על ההשפעה.[8] אבל אין להם היוזמה בבחינה השלישית שהיא בחינת השכל-הנשמה, בהגדרה של המהר"ל.

"אבל ישראל, שנִתנה להם התורה, הם עזים וקשים לגמרי" - פה יש הגדרה מעניינת. ואנחנו יודעים שזה אמת: ישראל, הם "עזים וקשים לגמרי" לכן זכו למדרגת מתן תורה. כי צריך להיות "עז כנמר" כדי להיות מסוגל לעבודת התורה. ועוד נמשיך:

 

 

התורה בתור חכמה: ניסיון הגזל של יוון

"ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך ראה דניאל" - בנבואה שלו – "אומה זאת, שהיא מוכנת אל החכמה ביותר" - במקביל למקור שראינו במדרש רבה, יש גם הפרק של נבואת דניאל, שהוא רואה את ההתפשטות של המלכויות האלו בבחינת חיות. והחיה השלישית בחלום דניאל זה נמר. מיד המשמעות היא מדויקת: זה הכוח השלישי, כוח השכל שנקרא "עזות רוח", לא "עזות פנים" אלא "עזות רוח". זה מובן? ולכן הוא רואה איזה חיה שנקראת "נמר" - "שהיא מוכנת אל החכמה ביותר משאר אומות, ראה אותה נמר, שהוא היותר עז. ולפיכך האומה הזאת בקשו שיכתבו להם חכמים התורה" – בלשון – "יונית" - אתם זוכרים במה מדובר: כי דווקא תרבות יוון ביקשה שחכמי ישראל יכתבו את התורה (מגילה, ט, א). כי הם היו מסוגלים ל... איך אפשר לומר? לגזול את התורה מישראל, מכיוון שהתרבות שלהם הייתה מסוגלת לאותה מדרגה של חכמה. תרבות בבל ראתה את הכוח של ישראל בבחינת הנפש, והתנגדה לזה. תרבות מדי - בבחינת הרוח, והתנגדה לזה; ופה אנחנו מגיעים לשלב השלישי, של יוון, של העימות בין יוון וישראל, ודווקא בנבואת דניאל זה בצורת נמר, שזה מסמל לסגולת הכוח השכלי השייך לתורה. יוון זה לא ישראל, ולכן אינם מסוגלים לתורה בקדושתה.[9] אלא מסוגלים למדרגת חכמת התורה, ולכן דווקא ביקשו לגזול מישראל את התורה כחכמה. לא כקדושה - כי אין להם שום שייכות לקדושה, אבל הם מסוגלים להבין את חכמה התורה כחכמה, ורצו לקחת מישראל את התורה כחכמה, כדי לתרגם אותה ליוונית. אתם מבינים את חומרת המאורע, כן?

"כמו שמפורש במסכת מגילה (מגילה ט א). אף כי בודאי אין לאומה הזאת חלק בתורה" - ואני מוסיף, מסביר: בבחינת הקדושה – "כמו שאמרנו" - מקודם – "ומכל מקום בקשו לכתוב להם התורה בלשון שלהם, וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר". יש קצת הומור בזה: אנחנו יודעים שהיו מייסדי הפילוסופיה, לכן היו מסוגלים להִקַשר לעניין של חכמה. מצאו ספר שעם ישראל אמר שזה נבואה, שהספר - אפשר להגדיר, התורה - אפשר להגדיר אותה בפסוק מיוחד: "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). טוב, זה לא מעניין אותם הקדושה, אבל הבינו למשל את הפסוק: "וראו כל העמים" - פחות או יותר זה ככה - כי "עם חכם ונבון..." (דברים, ד, ו)[10] אתם זוכרים את הפסוק בספר דברים? תפסו את עניין החכמה שיש בתורה, ורצו לגזול מישראל את אותה חכמה ולתרגם אותה ביוונית. זה מובן?

אז אני חוזר על זה: "וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר". רציתי לציין, אולי דיברנו על זה כמה פעמים, כּשְרש"י נתן פירוש למילה "פילוסוף" פעמיים בש"ס. במסכת שבת (קטז, א) בפרק "כל כתבי הקודש" הוא מפרש את המילה "פילוסוף" במילה "מין". מה זה 'מין'?

קהל: מינות.

מניטו: כן, מינות: מי שמראה את עצמו כאילו הוא מאמין, אבל אינו מאמין, אז נקרא "מין" (צחוק קל). ובמסכת עבודה זרה (נד, ב), רש"י מסביר את המילה פילוסוף כ"חכמי אומות העולם". דיברנו פעם על זה, אני רוצה להסביר את זה בהקשר לנושא. ולכן יש לנו שני פירושים של רש"י: במסכת שבת פרק "כל כתבי הקודש", הפרק מתייחס לשאלה הבסיסית מה זה ספר של כתבי הקודש, מה זה ספר של חכמה. יש הבדל מהותי בין שתי ההגדרות האלו. אז במסכת שבת, רש"י מסביר: "פילוסוף" זה "מין"^[11]. במסכת עבודה זרה הוא מסביר המילה "פילוסופים" - בלשון רבים - "חכמי אומות העולם", שהיו פילוסופים, חכמי רומי, זה מסכת עבודה זרה. לאמיתו של דבר אין סתירה. מכיוון שבהקשר לנבואת ישראל - מי שלא מאמין בנבואה הוא "מין". בהקשר לעבודה זרה - מי שלא מאמין בעבודה זרה הוא חכם. ולכן אין סתירה. הבנתם את זה, כן? ולכן יש נושא מעניין מאד - כי שוב כל העניין הזה חוזר בימינו אנו - מה עדיף? פילוסוף של אומות העולם, או פילוסוף של ישראל?

קהל: אומות העולם.

מניטו: למה? מכיוון שְ-מה זה פילוסוף? מי ששולל כל עניין נבואה. זה מובן. אין דבר כזה אצל הפילוסוף, בפילוסופיה, "נבואה". לא מובן. שוללים את זה.[12] אז מי ששולל את הנבואה, יש שתי אפשרויות: או מדובר בנבואה של עובדי עבודה זרה - אז הוא חכם, מכיוון שהוא שולל את מה שצריך ל... אם מדובר בנבואת ישראל, ברור שהוא "מין". זה מובן? יש איזה מין פרדוקס: מצד אחד הוא חכם, מכיוון ששולל את העבודה זרה. מצד שני הוא מין, מכיוון ששולל את נבואת ישראל. ולכן אם הוא גוי - הוא נקי מכל חטא, דווקא הוא חכם. אם הוא יהודי נאמר, אז פה יש בעיה. אם הוא תלמיד חכם - אז נקרא "מין", אם הוא עם הארץ - אפילו אפיקורוס אי אפשר לקרוא לו. הוא צריך להיות תלמיד חכם כדי להיות אפיקורוס. הבנתם את ה...? טוב, אז אני חוזר לנושא.

פה המהר"ל מציין כאילו דרך אגב, שתרבות יוון הייתה מסוגלת למה שאנחנו מגדירים: "חכמה". ולכן כשראו את ספר התורה, אז ראו בו חכמה. ורצו לקחת את זה בבחינת חכמה, ולתרגם את החכמה ליוונית. את החכמה של התורה ליוונית. זה מובן? בבחינת עם ישראל, שקיבל את הנבואה מנביאי ישראל, מהתקופה הקודמת, זה ברור שזה לא רק חכמה. שזה קדושה. אבל היוונים לא היו מסוגלים לתפוס את הצד הקדושה שהייתה באותה חכמה, ורצו לקחת את זה כחכמה. טוב, אז נמשיך.

אה, עוד הוספה: תוספות, דווקא באותו מקור של מסכת שבת, מביא את פירושו של רש"י - "מין" - ואחר כך מביא את... לא הוא לא מביא את זה, זה ממקור אחר, של עבודה זרה, מביא מה שתוספות אומר: "ושמעתי מיהודי שבא מיוון, שפילוסוף, המשמעות זה: אוהב החכמה"^[13]. ויש עוד גרסה, חבל לא הבאתי את הספר: "ואית דגרסי פילא סבא"^[14] בארמית. והוא מביא מקור בתרגום, ש"פילא סבא" זה זקן ליצן. "פילא" זה ליצן בארמית. מי שאומר שהוא רוצה לדבר על החכמה, אבל לא הייתה נבואה, לפי התוספות זה הגדרה של ליצן. תפסתם את ההסבר. אולי בצורה אחרת: מי שאומר: "אתם רוצים לדעת יסוד החכמה? יסוד החכמה זה שאי אפשר להגיע לחכמה" - זה כל הפילוסופיה.[15] ולכן הוא מסביר את זה: "פילו" – "סוף": "פילא" – "סבא" בארמית. זה מובן... (צחוק קל).

 

 

היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית: לשון ותרבות - כן, חכמה ופילוסופיה - לא.

אז אני חוזר לעניין: "ולכך דרשו ז"ל "יפת אלקים ליפת" - אתם זוכרים שזה הברכה של נוח ליפת - "יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), ופרשו ז"ל (מגילה ט ב) אמר רב חייא בר אבא, היינו טעמא דכתיב "יפת אלקים ליפת"? מיפיותו" איך קוראים את זה? יפיפותו של יוסף, היופי... סליחה, אמרתי "יוסף"? זה גם כן נכון (צחוק). היופי של יפת "יהא באהלי שם" - "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". איזה מין ברכה כזו. החלק של יפת - זה היופי. ודווקא מכיוון שהיופי זה החלק של יפת, עתיד לשכון באהלי שם. ההסבר של הגמרא זה: הִרשו לתרגם את התורה, את ספרי הקודש, נאמר, רק בלשון יוון,[16] מכיוון שהיא שפה יפה. כי היופי של יפת זה יוון, אומרת הגמרא. ואנחנו יודעים שזה הסגולה של יוון: כל היופי של ה... נאמר - הגאוניות, הגניוס של יפת, סופסוף אנחנו מוצאים אותה ביוון. ולכן כשנתנו רשות לתרגם - אני מתכוון לסנהדרין - לתרגם את ספרי הקודש, קודם כל נתנו רשות לתרגם רק בלשון יוון. וזה דווקא בפרק "כתבי הקודש". אני לא רוצה להכניס בסוגיות שמה, כי אין לנו מספיק זמן כדי לראות את כל הפרק, אבל תראו את פרק "כל כתבי הקודש" במסכת שבת: כשחולקים כבוד לתרגום ביוונית כמעט באותה מדרגה שחולקים כבוד לכתבי הקודש בעברית עצמה.[ו]

אז ההסבר הוא ככה: איך יפת ישכון ב"אהלי שם"? כשיתרגמו את כתבי הקודש בלשון יוון. אתם מרגישים שיש משהו דומה לסתירה פה: מצד אחד המהר"ל מסביר לפי המקורות, להגדיר את יוון בתחרות עִם ישראל, שגנבו ממנו את החכמה שבתורה כשתרגמו את התורה. וזה המקור של הבראשית רבה: "החשיכו את עיני ישראל ואמרו להם: כתבו על קרן השור "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". מצד שני, יש איזה שבח ללשון יוון. אם כבר יש צורך לתרגם את כתבי הקודש בשפה אחרת, אז הרשות ניתנה קודם כל (ליוון). אחר כך הרשות ניתנה לכל השפות. ודווקא לפי דעתי, מכיוון שהיהודים לא היו מבינים עברית, אז היו צריכים לקרוא בכל לשון שאתה שומע. ודווקא בלשון יוון.

פה יש נושא חשוב מאד. יש הבדל בין לשון יוון, תרבות יוון מצד אחד; והפילוסופיה היוונית, החכמה היוונית. זה שני דברים שונים לגבי החכמים (סוטה, מט, ב).[17] הם נתנו כבוד ליופי, ללשון והתרבות של יוון; והיו בעימות, במלחמה, עם הדעות של החכמה היוונית. זה לא קל, כבעיה, כן? כי יש צד חיובי ביופי של לשון יוון, ויש צד שלילי לגמרי - ונראה למה - בצורה שהיוונים, בעיקר הפילוסופים, רצו לסלף את חכמת התורה.

אז המהר"ל ממשיך בהסבר: "כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם" - זה מובן, או צריך לדייק עוד? זאת אומרת: איך מתקיים הפסוק "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם"? אם היופי של יפת יהיה אמיתי - וסופסוף זה מתגלה ביוון - אז יפת יכול לשכון באהלי שם. איך? בתרגום של התורה בלשון יווני. ולכן רציתי מיד לדייק: יש הבדל בתפיסת החכמים בעניין של היופי השייך לסגולת יוון, שהיא יופיו של יפת, וחכמת היוונית שתרגמה את קדושת התורה לצורה תרבותית שונה לגמרי, שייכת לחכמה החילונית של יוון. אתם מבינים את חשיבות הבעיה.

"כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש להם החכמה יותר משאר אומות" - אפשר אולי להגדיר את זה ככה: יותר מכל שפות, יש סיכוי שהתרגום של כתבי הקודש בלשון יוונית יהיה יותר קרוב לאמת של חכמת התורה מִשְׁאַר לשונות. זה מובן? אבל מה קרה? קרה שתרבות יוון רצתה לחלל את קדושת אותה החכמה של התורה, ולכן התחיל העימות.

יש לכם פירוש על מסכת אבות שנקרא "מגן אבות", מחכם גדול ששמו היה... דווקא באלג'יר...

קהל: הרשב"ץ?

מניטו: הרשב"ץ, כן. אז הוא מסביר את זה באופן ברור מאד: ההבדל בין לשון יוון וחכמת יוון.[18] זה מסביר לנו למה היה כל כך פיתוי לעם ישראל שבאותה תקופה - לתרבות היוונית. מי שלמד הלשון הזה, יוונית, יכול להבין שהיה פיתוי כזה. אם כבר צריך לתרגם, אז כדאי ביוונית, ולא בשום לשון אחרת. נמשיך:

"והקירוב הזה עצמו" - זאת אומרת הקירוב של סגולת החכמה השכלית ביוון, וסגולת החכמה הקדוֹשה בישראל – "הקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה" - להאביד מישראל את התורה. ולכן כשהיו שולטים בארץ יהודה אמרו: תביאו את הקורבנות שלכם, אבל על קרן השור של הקורבן כתבו: "אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל", ועוד זה יתבאר. "כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו" - זה ביטוי יפה. ולכן, מהו הפסוק שמתנגד לזה? (שתיקה).

אני חוזר על מה שאומר המהר"ל אומר פה: "אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו". חכמי בבל לא היו יכולים להתחרות עם חכמת התורה, מכיוון שלא היו מסוגלים להיות חכמים באותה מדרגה. גם כן חכמי מדי. אבל חכמי יוון כן. תפסו דווקא את הנקודה של אותה חכמה שיש בתורה – "אנחנו צריכים אותה", נאמר את זה ככה, "גבי האוניברסליות של התרבות האנושית כולה". הספרייה של אלכסנדריה, כן? בתנאי שלא יהיה קשר... - איך אומרים את זה? - מיוחד, ייחודי, של העם היהודי. תפסיקו לומר: "זה החכמה שלנו, זה הכתובת שלנו", תנו את זה לכל העולם כולו - אור לגויים בלשון יווני, מכיוון שזו הייתה המלכות של אותה תקופה.

מה הפסוק בתורה שהוא מתנגד למה שאמר פה הרב? "כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו" - לכן נאמר...? כדי לתקן את זה? זה דבר פשוט ויפה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). כי פה יש סכנה של קנאה. הבנתם את ה...?[ז]

ולפיכך רצו לאבד מהם התורה. ולכך אמר כי מלכות שלישית מתייחס אל חיה" – בחזון של דניאל (ז, ו) - "שהיא נמר שיש לה ארבע כנפיים, כי החכמה היא מתפשטת בכל צדדיו לרוחב ולאורך" - טוב אני מדלג על ההסבר הזה – "ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכן היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפיים, שהכנפיים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר בארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום. ולכך אמר על אומה זאת" - זה בארמית, בספר דניאל: שהיא תתפשט בכל הארץ ("די תשלט בכל ארעא", דניאל, ב, לט). ובלי שום ספק: הכוח, הסגולה של תרבות יוון התפשטה בכל העולם כולו. באיזה בחינה? בכל הארץ כולה?

קהל: חכמה אומנותית?

מניטו: לא רק אומנותי. מצד האומנות, זה מסוגל לאיזה אופי תרבותי. אבל יש איזה בחינה של חכמת יוון - התפשטה על כל העולם כולו, בבחינה ממש כלל עולמית.

קהל: מדעית.

מניטו: המדע. כי הלשון של המדע זה סוף סוף המתמטיקה היוונית. וזה הגיע למדרגה של "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית, יא, א). זאת אומרת, זה בא מיוון. וזה דווקא המדע של החיצוניות של העולם. יש צד של אסתטיקה - יופי, ויש צד של מדע - זה המתמטיקה. אני לא אומר שלא היו גם לפני היוונים תרבויות ועמים שידעו מתמטיקה, אבל הסגנון המתמטיקאי של היוונים - הוא הוא שהגיע לאותה מדרגה של "ויהי הארץ שפה אחת". זה מובן? זה שייך לשטחיות של המציאות, לחיצוניות של המציאות, כפי שראינו כבר בשיעור הקודם, כשלמדנו את הפרק ב"אורות". זוכרים את זה?

אבל הלשון השייך, השפה השייכת לפנימיות של המציאות, לרוחניות, לנשמה, לערכים של הקדושה – זה הסגולה של עם ישראל. אז כל עוד שיוון הסתפקה בחלק, בסגולה שלה: היופי - אני חוזר בהגדרות: היופי, האמת של המציאות החיצונית, דהיינו המדע - זה היה בסדר, זה היה הסגולה של יוון. סגולה של ישראל זה הנבואה: הידיעה, המדע של פנימיות המציאות של הקדושה, של עולם הפנימי של הנשמה. אבל כשיוון רצתה לקחת גם את הסגולה של עָם ישראל – אז המלחמה התחילה. תפסתם את העניין?

 

 

הכישלון של חכמי ישראל: תבניות חשיבה פרסיות ותבניות חשיבה יווניות

יתכן שהייתה פה איזה מין... איך אומרים את זה? חכמי ישראל לקחו סיכון גדול, הפיתוי היה גדול גם כן: לתת, לתרגם את התורה בלשון יוון. אבל לפי דעתי לא הייתה ברירה, זה נעשה בעל כורחם.[19] ואנחנו רואים לפי המציאות התרבותית של עם ישראל בכל תקופה: דווקא - ויש לנו הרבה הרבה עדויות מאותה תקופה – היהודים, ובכללם הרבה מחכמי ישראל,[20] בחרו את התרבות היוונית על התרבות הקודמת של פרס, מדי ובבל, וזו היה הכישלון של התרבות היהודית דאז. מכיוון שכל עוד היהודים היו נאמנים לתרבות הפרסית-המדאית - כך אומרים? מדאית? באל"ף, כן? – הבבלית, שזה הכלי של החכמה של התלמוד. זה תרבות בבלית, זה לא תרבות יוונית. אז הכול היה עוד קשור לתקופת הנבואה, לכלים התרבותיים של תקופת הנבואה. מיד כשהתחילו להעדיף, לבחור, את התרבות היוונית ככלי של תרגום התורה, ואחר כך הלטינית – זה היה הרס של המסורת, והתחלת הצדוקיות.

אתם מבינים שפה יש נקודה חשובה מאד: סוף סוף, אם אני הולך לסוף הנושא הזה, מהו ההבדל בין עולם היהדות ועולם הנצרות? עולם היהדות נשאר נאמן לכלים התרבותיים של התקופה של הנבואה, דהיינו, התרבות הבבלית והפרסית. הנצרות בחרה בכלים של יוון ורומי. וכל פעם שיהודי - תלמיד חכם, משכיל, נבון - עושה אותו דבר, זאת אומרת: זורק את הָדַרְכֵּי החשיבה של התלמוד - שהם בבלים ופרסים, מי שבקיא קצת בתלמוד מבין את זה - ומעדיפים את הכלים התרבותיים של המערב, האוניברסיטאיים האקדמאיים, דהיינו יוון ורומי - זה כבר הרס המסורת. זה ההבדל בין הישיבה והאוניברסיטה. תפסתם את זה? זה מובן?

קהל: אז למה לפי זה דרשו: "יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם" – שמותר לתרגם את התורה ליוונית?

מניטו: נכון, לכן אני אמרתי, התחלתי קצת: זה היה פיתוי, ולקחו סיכון חמור. זה נכשל. זה היה יכול להיות אפשרי אם לא הייתה אותה מלחמה תרבותית: שהיוונים לא הסתפקו בסגולה שלהם - דהיינו החכמה של החיצוניות של המציאות, עולם האסתטיקה ועולם המתמטיקה, רצו לטפל - והמושג [לטפל] במקומו - בנושאים של הנבואה; פילוסופיה. ואז הכניסו חושך במקום האור. הכניסו את הטומאה במקום הטהרה, כפי שלמדנו בשיעור של הרב, זוכרים את זה. כל עוד שאיש מדע עושה מדע – זה כשר למהדרין. אבל כשהוא מתחיל לפלסף, הוא מתחיל לסלף. כי הוא מטפל בתחום שמחוץ לסגולה שלו. וזה התחום של הנביאים, של הנבואה. אתם מבינים את ה...? סוף סוף זה פשוט להבין את זה, אבל זה הייתה מלחמה שלא נגמרה.

ולפי דעתי ההסבר ההיסטורי תרבותי, אפשר למצוא במה שאומר המהר"ל: כל עוד - אני חוזר על זה - שאנחנו נשארים בתחום החכמה התלמודית - אם זה בבלי, אם זה ירושלמי - דרכי החשיבה הם בבליים ופרסים, וכשעוזבים את זה ומתחילים ל... איך אני יכול לומר... לפלסף, עם דרכי החשיבה של יוון ורומי - זה כבר התחלה של הנצרות. וזה מתחיל בצדוקיות.

וזה המצב עכשיו, כבר מתקופת הרנסנס כבר, עד ימינו אנו, זה ההבדל המהותי בין העולם הרוחני של הישיבה והעולם הרוחני של האוניברסיטה. ואין שום פשרה אפשרית! זה או זה, או זה. אתם מבינים את זה, כן? אז אני לא אומר שבלתי אפשרי להיות איש ישיבה עם מידע - לא מדע - מידע אוניברסיטאי. זה אפשרי, התרבות היא אוניברסלית. אני לא אומר שאי אפשר להיות איש אוניברסיטה עם מידע תלמודי, אבל... איך מתחיל הפסוק הראשון של ספר תהלים? "אשרי האיש, אשר לא הלך" הבנתם מה שאני אמרתי... (צחוק משותף). ואני חוזר לעניין. זה מובן?

טוב, אז אתם רואים שהבעיה מתחילה עם ההתמודדות עם יוון. כל עוד שהיינו עִם בבל - זה כוחות הנפש, תרבות של כוחות הנפש. והייתה מלחמה ביניהם, אבל זה לא הגיע עד השכל. מדי - זה עניין הרוח, הרגישות שבחיים, האומנות של "כוח המרגיש" כמו שאומר הרמב"ם.^[21] זה היה מדי: טעויות עצומות, אבל בלי שום שכל. מיד כשמתחילים עם יוון, אז זה כבר חומרת העניין. לכן אני אומר: היה פיתוי לאותה אפשרות שאולי זה אפשרי לתרגם, וזה יהיה הָקֶשר, הגשר, עם העולם הכללי, דרך לשון יוון, מכיוון שכבר נאמר "יפת אלוקים ליפת". וזה נכשל!

קהל: למה לא אסרו את זה?

מניטו: לא, התאבלו בזה, התאבלו. היה אֶבל כשרצו [לתרגם] (תענית, יג).[22] מכיוון שבאופן היסטורי מדויק, זה לא הסנהדרין שהחליטו לתרגם. אלא מלכי יוון (מגילה, ט), זה ה...

קהל: תלמי.

מניטו: נכון. הכריחו את חכמי ישראל לתרגם.[23]

קהל: אבל יש בתלמוד הלכות שלמות על זה ש[...] זה גם הלכה, ברמת ההלכה, שמותר לתרגם ביוונית דווקא, ולא ב...

מניטו: לכן אני הבאתי את המקור של ה"מגן אבות", שהוא אומר: יש הבדל מהותי בין...

[הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...פייטנות יוונית, ספרות יוונית. זה העולם שמתאר הרב, של היופי, של האמיתוּת שיש במציאות החיצונית של העולם. וכשלומדים מתמטיקה גם כן רואים שזה רצון הבורא, גבי הכלים של העולם.

מיד כשמגיעים לתקופה של הפילוסופיה - זה עניין אחר לגמרי. זה חכמי יוון שרוצים לדבר על הנושאים של הנביאים. אז זה מה שאומר המדרש: "מביאים חושך במקום האור".[ח] יש איזה מין ממד טראגי[ט] במה שהם אומרים כשהם מדברים על הנושאים של הנשמה. מוות במקום חיים. למה? מכיוון שהחשיבה שלהם התרגלה לסדר של החיצוניות, וכשמדברים על הפנימיות, מכניסים בפנימיות את הסדר של החיצוניות - זה המוות בנשמה. הבנתם את זה? תפסתם את זה? והדוגמא המאפיינת זה הנצרות: זה איש של יוון, שנשאר יווני, עם הטרגדיה שלו, ושמאמין באמונה של ישראל. אז הוא הופך את האמונה של ישראל מחיים למוות. זה מובן, כן? זה ברור שזה המצב התרבותי של ה...

ואם אני חוזר לנקודה ההיא, של ההבדל בין האווירה של עולם הישיבה, שלומדים את התורה עם כוח סגולי של החכמה השייך לישראל, אבל דרך דרכי החשיבה של בבל ופרס. מיד כשמתחילים ללמוד את זה דרך דרכי החשיבה של יוון ורומי - זה כבר נוצרי. זה קצת סכמטי מה שאני אומר, אבל לא כל כך, מכיוון שלאמתו של דבר זה יותר חמור מזה.

קהל: יש גם... גם משתמשים חכמי ישראל ב...

מניטו: כל חכמי ישראל שהשתמשו בדרכי החשיבה של יוון ורומי - נכשלו. נקודה. אין יוצא מן הכלל. אין יוצא מן הכלל! והדוגמא זה לאו דווקא שפינוזה, שהיה כבר בוגד. אלא פשוט: מנדלסון. הוא התחיל בדרך ההיא - נכשל, מייד. ומידה כנגד מידה – בניו התנצרו. והוא היה יהודי אדוק, כן? בניו כבר. מכיוון שהוא הורה להם את הדרך הלא נכונה. ואין יוצא מן הכלל!

קהל: אבל גם הרמב"ם השתמש בחכמה ההיא!

מניטו: מה?

קהל: הרמב"ם.

מניטו: אני לא דיברתי על הרמב"ם, אתה מדבר על הרמב"ם.

קהל: הוא לא השתמש באריסטו?

מניטו: נכון. מה אתה רוצה שאני אומר...? (צחוק קל) כבודו מונח במקומו.[24] אבל אני חוזר על מה שאני אמרתי: בלי יוצא מן הכלל, כל חכמי ישראל שהשתמשו בזה נכשלו, נקודה. אל תביא את הרמב"ם פה. "והמשכיל ישכיל"... זה לא הנושא, אנחנו עם המהר"ל. אם אתה אומר כבר הרמב"ם, אז תאמר אולי "מיימונידס", זה משהו אחר. הרמב"ם זה הרמב"ם. אתה מבין את ההבדל אולי, כן?

אז נחזור לנושא: איפה הגעתי?

"שיש לה החכמה יותר משאר אומות. והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה" - "מהם" זה ישראל - "כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה" - זה מה שאנחנו אומרים ב"על הניסים", אתם זוכרים?

קהל: "לשכחם מתורתך".

מניטו: "לשכחם מתורתך", ויש גרסאות "להשכיחם מתורתך". לא רק לנתק את התורה מישראל, אלא גם ישראל מהתורה. זה מובן. טוב, פה המהר"ל מסביר, באופן חריף מאד, מה שקרה באמת: היוונים היו מסוגלים להבין את עומק החכמה שבתורה, ולכן רצו לקחת אותה, ולנתק אותה מהישראליות שלה, מהקדושה שלה. וזו הייתה חומרת המצב. ולכן המדרש, וגם במסכת מגילה, גם כן מביא את זה: "החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו על קרן השור..." - קרבנות תביאו, אבל בבחינה דתית, בבחינת עבודה זרה של אומה זו או אחרת.[25] "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". הקשר הזה נותק לפי דעתם.

ורק רציתי להוסיף, כי זה המצב שאנחנו חיים עכשיו - מאז תקופת האמנציפציה בחברה היהודית, ובפרט בחברה הישראלית - העימות הזה זה בין שני הגישות האלו: אלו שבאים ואומרים "התורה זה חכמה גדולה, יותר גדולה מכל חכמות אחרות" - אבל מאותו סוג. וזה שונה לגמרי מהמסורת שלנו: שהתורה היא החכמה של הקודש, זה משהו אחר לגמרי. תפסתם את זה? והקודש שייך דווקא לעם ישראל. עם קדוש, תורה קדושה, לשון הקודש. ולכן, לתרגם את התורה בלשון יוון - זה כבר משהו, כי זה לשון יפה, אמיתי, כשר, למהדרין. לתרגם את התורה בדרכי החשיבה של יוון - זה כבר משהו אחר. צריך לתפוס את זה, שתי תקופות שונות: הייתה תקופה של תרבות יוון בבחינת היופי, וכשהגענו לתקופה השנייה של תרבות יוון בבחינת הפילוסופיה - זה כבר משהו אחר.[26] הבנתם את זה?

 

 

חרב הפיפיות של תרגום השבעים: ניסיון הסנהדרין להציל את התורה מהטומאה היוונית הצליח, אבל הביא איתו אסון לדורות

קהל: בעניין שרצו שיהיה שינוי, זה עשרה מקומות בתרגום (מסכת סופרים א, ז) [...] כדי לשמור על הייחודיות הזאת של התורה?

מניטו: לפי הדוגמאות שמביאה הגמרא, הם פחדו מהתגובה של היוונים, מכיוון שדווקא בכל המקורות האלו הייתה איזה נימה... אנטי-גויית נאמר, זהו. אז פחדו מזה. לא, לפי דעתי זה היה יותר חמור: החליטו בכוונה לתרגם את זה ברובד הכי הכי תחתון של החכמה. הבנתם מה שאני רוצה לומר, כן? זאת אומרת ניסו, הצליחו אני חושב. כי כשאנחנו קוראים את כל התרגומים שבאו אחריהם, ודווקא התרגומים הכי... האחרונים, אנחנו רואים שהמתרגמים לא מסוגלים [אלא] רק לתרגם לפי המשמעות הכי פחותה של הפסוק. ובזה החלי..., הסתירו. כדי לא לטמא את הרוחניות הגבוהה של דברי הקודש. אבל מה? זה הביא איתו אסונות בעם היהודי! כי גם היהודים עצמם קוראים את הפסוקים רק בשכבה הכי תחתונה של המשמעות. תפסתם מה שאני רוצה לומר?

קהל: מיסיונרים, אולי.

מניטו: לא לא, אני מתכוון למשהו קצת יותר אחר. אין לי דוגמאות עכשיו כי הנושא הוא רחב מאד. רק באופן מופשט: בכל פסוק ופסוק יש משמעות לפי הפרד"ס. ויש פרד"ס דפרד"ס, ופרד"ס דפרד"ס עד אין סוף. אז המתרגמים, זאת אומרת הסנהדרין שתרגם, ה"שבעים" האלו, החליט לתרגם במילה היוונית היותר גסה, היותר חיצונית, היותר... גרועה, נאמר, כדי לא ללכלך את הרוחניות שבתורה. אבל מה, כל זה הביא איתו אסון גם כן ליהודים! הם קוראים את כתבי הקודש, אפילו בעברית, דווקא בשכבה היוונית של התרגום. תפסתם את זה? נמשיך.

 

 

טענת אומות העולם בעקבות חטא העגל

"מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט (בכל העולם) כי כך ענין השכל. ולכך כפי מדת השכל, היא ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המדה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצד התורה האלקית.[27] וכך היה כל ענין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלקית, וכל דבר אלקי בפרט. היתה רוצה אומה זאת שלא יהיה חס ושלום לישראל מעלה אלקית. וזהו אומרם במדרש: "ושם הנהר השלישי חידקל – זו יוון" - זה עוד מדרש אחר בויקרא רבה (יג, ה). "חידקל" זה שם של הנהר, וההסבר של המדרש הוא: "שהיא חדה וקלה" - חידקל – "בגזרותיה" - זאת אומרת: מתוחכמת, "הבה נתחכמה לו" (שמות, א, י) - "על ישראל, ואומר להם כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוקי ישראל. כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דווקא".

טוב, ופה יש מיד רמז שאני רוצה להסביר כהקדמה, ונראה את המקור שמביא המהר"ל עכשיו במסכת ברכות. ואותה טענה אנחנו מוצאים אותה אחר כך בעיקר אצל האסלאם, וגם הנצרות, אבל בעיקר אצל האסלאם: פעם הייתם עם סגולה של אותה חכמה אלוקית של הקודש. אבל נכשלתם. איזה חטא? חטא העגל. בחטא העגל יש לנו - אומרים אומות העולם – "עדות שאין לכם שום סגולה אלוקית של קודש יותר מאומות העולם, כי דווקא חזרתם לאותה תפיסת העולם של העבודה זרה. מכיוון שקרה דבר כזה, נכשלתם, בחטא העגל, אז דווקא" - אומר המהר"ל בהסבר שלו של המקור של המדרש – "כתבו על קרן השור" - רמז לעגל – "זה נגמר. אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל". תפסתם את זה? זאת אומרת השאיפה של אומות העולם בבחינת יוון זה לאבד - כלשון המהר"ל - את סגולת ישראל בקודש, שזה כבר נאבד. אז כך, בצורות שונות, זאת טענת הנצרות: "עבר זמנכם", זאת טענת האסלאם, וזו הייתה כבר טענת יוון: "כתבו על קרן השור" – זה עדות של הכישלון שלכם, אין לכם חלק ונחלה. הבנתם את זה?

ואני חושב שאפשר להוסיף את זה, ואם המהר"ל היה חי בדורנו, היה אולי מסביר יותר, מכיוון שהוא ראה מראש את חומרת המצב: כבר בזמנו המצב התחיל להיות חמור. ושגם המתייוונים בתוך עם ישראל אומרים אותו דבר: אין שום הבדל בין סגולת החכמה של עם ישראל, וסגולת החכמה של אומות העולם. 'אין לנו' - אומרים, כביכול – 'חלק ונחלה במה שאתם קוראים "עניין הקדושה", "אלוקי ישראל", לפי הנביאים'. תפסתם?

אני שמעתי מחבר אחד שהיה בקונסוליה בניו יורק, לפני עשרים שנה כבר, שחזר מאמריקה - הוא לא קשור בעניין הריגול ש... (צחוק מהקהל) שאמר לי ששמע מהרב ממונקאטש - אולי שמעתם על החסידות של מונקאטש? לא? לא שמעתם על זה? (קהל: הונגרי) הונגרי, כן, נכון. זה משהו... מיוחד. יש מהרבי שלהם, "אמרי יוסף", יש הסבר, פירוש על רש"י לפי הקבלה. זה משהו לא רגיל.[28] אז שאמר להם, הרבי ממונקאטש מניו יורק, הנוכחי, הוא אמר לקונסול הזה: בימי הביניים היו לנו בעיות קטנות. כל השאלות והתשובות של אותה תקופה זה שאלות קטנות, והיו לנו חכמים גדולים עצומים ענקיים. עכשיו יש לנו בעיות ענקיות וחכמים קטנים... (צחוק). זה יפה. טוב, זה נושא בפני עצמו. אילו היו לנו מורים כהמהר"ל עכשיו - אולי אף אחד לא היה מבין אותם, והוא היה כותב לדורות הבאים... (צחוק) אז אני חוזר על זה.

 

 

המשוא פנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, וזוכר את הזכויות

אז אולי נתחיל במקור במסכת ברכות (לב, ב), וזה ההמשך, אני אקרא את זה מהר מאוד, מכיוון שהעיקר זה ההסבר שלו. אתם זוכרים מה שכתוב בפרק חמישי במסכת ברכות על "ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני". אז תראו במהר"ל, אני קורא את זה (הערה טכנית) פה:

"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" - הגמרא אומרת, וזה הצעקה של עם ישראל בכמה וכמה דורות: שמענו שמועה, הנביאים אמרו, יש השגחה בין הבורא עולם ועם ישראל. אבל מאז תקופת סיום הנבואה - וזה רחוק מאד בזמן - לא תופסים את זה. ולכן כאילו עם ישראל אומר: "ותאמר ציון" - דווקא ציון – "עזבני ה'". ולא רק ש"עזבני" - ו"ה' שכחני". אתם זוכרים את כל הסוגייה הזאת. הגמרא שואלת: "היינו עזובה היינו שכוחה"! - זאת אומרת יש כפל לשון. והיא מסבירה: "אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל" - כך אמרה כנסת ישראל - "לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני" - זאת אומרת יש צרה כפולה: לא רק שעזבתני, ואולי יש לך איזה קשר עם אומה אחרת, 'כנסת' אחרת - לא רציתי לומר "כנסייה", אבל (צחוק קל) אתם מבינים - עם דת אחרת. אז לא רק עזבתני, אלא שכחתני! וצריך לראות את זה ברצינות, זה החכמה של הגמרא שראתה את המצב של הייסורים בעם ישראל במשך דורות והרבה הרבה זמן. אלפיים שנה וחצי, כן? מאז ניתוק קשר הנבואה. ורואים בעולם הגדול כאילו אין שום זכר של עַם ישראל. ולאו דווקא, בהיפך: יש איזה מין השגחה משונה לזרמים של תרבויות אחרות! זה הכוח של האמונה של אבות אבותינו במשך אלפיים שנה.

אז הנה: אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה" - וזה המשך הפסוק בנביא: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" אז התשובה של הנביא היא, מפי הקב"ה: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" – זה הפטרה שאנחנו קוראים, הפטרות של תנחומים, אחרי תשעה באב. אז הנה ההסבר של הגמרא.

ופה יש איזה מין מדע של אסטרונומיה, משהו יוצא מן הכלל, תראו את זה (צחוק קל) במקור: "בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל" – זה צבא השמים – "ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון" – זה כבר רומאי – "ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון" – אני באמת לא יודע מה זה "רהטון", אם זה, איך אומרים את זה בצבא? אם זה אוגדה, גדוד, או משהו כזה. צריך להיות מומחה בצבא הרומאי כדי להבין. אבל כדאי לקרוא את זה - "ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון" – קרטון, זה אני אני יודע מה זה (צחוק) - "ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא" – זה גיסטרא או גסטרא? זה כבר גסטרא (צחוק) - "תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה" – טוב, זה אסטרונומיה שלמה. מה, מה הכוונה? אני בורא עולם, בורא עולמות. כל העולם כולו, "הקוסמוס" כמו שאומרים היוונים האלו, כל זה - בראתי רק בשביל אותה ברייה שתכיר בבורא עולם. אתם זוכרים את המדרשים הראשונים בהתחלת התורה: "בראשית ברא אלוקים", מיד רש"י מכניס בזה: "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית". זאת אומרת, צריך את כל העולם כולו כדי להגיע לאיזה מין בריאה קטנה שתכיר בבורא עולם. "כל זה בשבילךָ". זה מובן? זה לא קשה להבין את זה. זה המון חכמות בזה, אבל סוף סוף זה הכלל.

"וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני?" - איזה בדיחה זה? תפסתם את התשובה של הקב"ה? זה מובן? אם זה לא מובן, תגידו לי שאני אנסה להבין, למה זה לא מובן (צחוק קל). כי אם כבר יש בכל העולמות איזה מין ברייה בעלת רצון, בעלת מודעות, בעלת... כל הערכים שיש בנפש של האדם, וסוף סוף מתוך כל המין האנושי איזה מין ברייה חדשה שנקראת "ישראל" שמכירה בבורא עולם. לכן אם יש משמעות בכל העולמות כולם - זה בשבילךָ, ואת יכולה לחשוב דבר כזה? עזבתיך ושכחתיך? אז זה ההמשך של הפסוקים: "התשכח אשה עולה" - מבינים את פשט הפסוק? מה זה "התשכח אשה עולה"? (קהל) "עולה" זה, כן, הבנים. הבנים כשהם עוד...

קהל: תינוקות?

מניטו: לא. מיד אחרי העובר.[י] כשלוקחים על ה... טוב.

"אמר הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?" - אז פה הקב"ה מזכיר לישראל מה קרה במדבר. איזה מין מסיבת חתונה. האם אני יכול שבפעם הראשונה בכל ההיסטוריה של העולם, הבאת לי עולות ופטרי רחמים - לי, בורא עולם, והיו היו קורבנות... מ... מקין והבל, ואדם הראשון והלאה, לעבודה זרה. זה הפעם הראשונה שעולת התמיד בסיני - עולה כשרה. האם אני יכול לשכוח את זה?

קהל: אבל במדבר היה גם העגל כאילו...

מניטו: נכון, נכון, זו הבעיה. זו הטענה של הגויים: העגל. אבל הקב"ה מסביר לעם ישראל מָה... כל המתח בין שני הדברים האלו: הזכות והחובה.

"אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל?" - אולי יש לךְ איזה... אבי אבות... חכם מהתלמוד (צחוק) [מניטו מתייחס לתלמידה שהזכירה מספר שניות לפני כן את חטא העגל] – "שמא לא תשכח לי מעשה העגל" - וזה הפחד של הנפש, כשחושבים על העניין של המשקל, המאזניים בין הזכויות והחובות. מכיוון שאנחנו יודעים: שאולי יש לנו זכויות, אבל אולי יש לנו חובות. אז יש איזה מין פחד: אם אין שכחה - אוי ואבוי, הוא לא ישכח את החובות. אבל אם אין שכחה - הוא ישכח גם כן את הזכויות, אין משמעות בחיים. אתם מבינים איך יכולים להגיע לאפיקורסיות מפחד של יום הדין.[יא]

ופה יש דבר מעניין מאד: משוא פנים. "שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר לה גם אלה תשכחנה (שם, ט"ו)" - מה זה "אלה"? כשאמרו "אלה אלוהיך ישראל" (שמות לב, ד). ה"אלה" הזה – תִשָכּחנה. אז "אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה, ואנכי לא אשכחך (שם, טו)" - זה יפה מאד. מה זה "אנכי"? כששמעת "אנכי ה' אלוקיך" (שמות, כ, ב) - זה אני לא אשכח. כשאמרת "אלה אלוהיך ישראל" - זה לשון חול, 'אלוהיך' - זה אני אשכח. אז שמא יש משוא פנים? אני רוצה להסביר לכם בקצרה מה כתוב בירמיה (ב, ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" - זה אותו נושא כמעט. מה זאת אומרת "זכרתי לך חסד נעורייך"? כיוון שיש שלבים בחיים של הנפש של הבריאה. הבן אדם כבריאה, בזיכרון שלו, יש שִכבות. כך אומרים? או שְכָבות? (קהל: שְכָבות). מניטו: שְכָבות, כן. אז בתקופת הנעורים - הכל טהור, הכל זכאי, הכל נקי, הכל יפה, "חסד נעורייך". אחר כך באים ימי הבגרות, אז - חטאים. אז הזיכרון של החטאים בא על הזיכרון של החסדים, ומלכלך אותו. ולכן, למפרע, בזיכרון של האדם, יש עניין של 'דעת טוב ורע' מעורב. רק הקב"ה יכול לומר "זכרתי לך חסד נעורייך" – השלב שלפני החטא. הבנתם את זה? ולכן יש הרבה הסברים אפשריים לפי הדרש על "זכרתי לך": אני יכול לזכור. זכרתי אני, לַך, במקומֶך, כי את לא יכולה. אז הפחד של האדם: שמא זה מעורבב. אז אין תקווה, אין תיקון. זה הסוד של טוב ורע מעולם. כן? בערבוביא. אז רק הקב"ה יכול לזכור בזיכרון המוחלט את השלב של "חסד נעורייך", בלי שום לכלוך של חטא. זה מובן? אז זה הולך לפי אותו נושא.

"והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא, מאי דכתיב גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל, ואני לא אשכחך זה מעשה סיני" - ולכן כשבאים שונאי ישראל - פה בנושא שלנו – היוונים - שאומרים: קראנו את התורה, וראינו שיש מעשה עגל, ולכן נכשלתם, זה נגמר. אתם כמו כל הגויים תחת השפעה של המזלות. מי שלמד את העניין של מעשה העגל עם כל המקורות, דרך רש"י וכל המקורות, רואים את זה: החידוש של מעמד הר סיני זה: יש רצון למעלה מהמזלות, ומשה רבנו הביא משמה את "תורת המצוות". אבל עלה למרום, ולא ירד. אז חזרו להרגל שלהם, לדת של העבודה זרה שלהם, של אותה תקופה, עם סמל מיוחד של אותה תקופה, וכן הלאה. זה בקצרה. ולכן באים חכמי יוון ואומרים: מה ההבדל בינינו וביניכם? "כתבו על קרן השור...".

ואני חושב שזה בא מחמת הזמן הארוך בין התקופה התרבותית שכל דור ודור היה חי מזמן הגלות, ותקופת הנבואה. זה היה כל כך רחוק, שגם חלק מעם ישראל שוכח את זה: שכבר היה דור המדבר, שכבר היה מעמד הר סיני, שכבר הייתה התגלות מלמעלה מהמזלות - זה החידוש של משה רבנו - ולכן נוטים אוזן למה שאומרים היוונים. ולכן למדנו, וצריך להבין את זה עמוק עמוק: כל חכמי ישראל שנגעו בזה – נכשלו. זה מובן?

אז אני חוזר על ה... ותראו איך דווקא זה הנושא המרכזי של 'הכוזרי'. כל הוויכוח בין המלך של ה... - איך קוראים לו כבר, שכחתי... (קהל: כוזר) של הכוזר, כן? (צחוק) – והחבר (לבדוק בהקלטה למה תמללתי בהתחלה 'מחבר'), זה על עניין מעשה העגל. ^[29]אתם זוכרים את זה? חשיבות מרכזית יש לכל הנושא הזה. ולכן דווקא הריה"ל מסביר לגוי הזה - שסוף סוף התגייר, משמע שאפילו גר לא היה, מכיוון שהתגייר (צחוק) - שצריך להבין את חומרת החטא לפי המעלה של החוטא. וזה נושא חשוב מאד, כדאי אולי שפעם נחזור על העניין הזה: איך הריה"ל, רבי יהודה הלוי, מסביר את עניין של חטא העגל.

קהל: הוא ממעיט את החטא מאוד.

מניטו: ולא מספיק! מכיוון שלאמיתו של דבר לא היה שום חטא מהסוג הזה של... אלא מה? שבחרו איזה סמל אפשרי שהתורה לא רצתה. זו הטעות שלהם. זה מובן?

וסוף סוף, לפי ההסבר של הכוזרי, יש רק סמל אחד כשר כדי לסמל את מעמד הר סיני: זה אותיות האלפא-ביתא. כי דרך אותיות האלפא-ביתא יש רמז ל"מי שאמר והיה העולם". זה למעלה מעבודה זרה. זה למעלה מהמזלות. כל סמל אחר, אפילו אפשרי, אפילו עם המשמעות שלו - ורש"י מביא איזה מקור שהיה איזה אות של קדושה שמה,[30] תפסתם את כל זה? - מכיוון שהתורה לא רצתה את זה, אז זה היה החטא שלהם. זה דומה יותר לשיתוף, איזה סמלי, מחטא עבודה זרה ממש. ולכן, זה היופי של הנשמה היהודית: סוף סוף בלי שאף אחד לא אמר להם, היהודים בחרו בזה: בבית הכנסת, מה אתם רואים בלוחות הברית? רק האותיות. זה הסמל האמיתי. מכיוון שזה רמז ל"במאמרו ברא שחקים" (ברכת הלבנה). הבנתם את זה? מאחורי הדיבור יש "מי שאמר והיה העולם". חוץ מהאותיות האלו כסמל לבורא, אין שום סמל לפי התורה. לפי התורה, לפי המדרגה של התורה, שום סמל אחר – זה עבודה זרה.[יב] אף על פי שיש מדרגות בקדושה גם כן שמה. אבל הקדושה של התורה, של חידוש התורה, של קידוש מעמד הר סיני, בבחינת הסמל, אם יש צורך של סמל - זה רק אותיות התורה. ולכן אנחנו אומרים: "כביכול" - כ"ב יכול. כ"ב זה כ"ב אותיות.

קהל: בעניין החכמה, שאנחנו תולים ביוון.

מניטו: שאנחנו? סליחה?

קהל: בעניין החכמה שאנחנו תולים ביוון. אם כבר דיברנו וציטטנו את הכוזרי, נדמה לי שהכוזרי גם תולה את החכמה בעם ישראל. כי הוא שואל שמה: למה חכמה בגוים תאמין? מפני ששלמה המלך הפיץ את זה, וזאת חכמת ישראל...^[31]

מניטו: כן, אני זוכר את הקטע הזה. אבל תשמע, אם יהיה לנו עוד קצת זמן, אני לא יודע... או, זה כבר מאוחר. בעוד כמה שבועות נגיע לזה במהר"ל עצמו. אני מציע את זה ככה: שכבר הגיע הזמן. יש גם רמז באותה סוגיה בגמרא שבת (פח, א), ועם ישראל הוא עם פזיז - הייתי יותר מדי שאפתני, וראיתי פרק... נאמר, ההתחלה הייתה קשה, כי היו לי בעיות, אך רק עכשיו אני מתחיל לדבר בקלות. טוב, אז העניין הוא ככה: בשבוע הבא זה חנוכה, לא יהיה שיעור. בעוד שבועיים נמשיך באותו פרק, כדי לגמור את הנושא, ואחר כך נחזור לרב קוק. אז אתם רוצים להחזיק בדפים? אז צריך להחזיר אותם. לא תשכחו. "התשכח אישה"... (צחוק).

 

 

 

מקורות והרחבות:

 

הערות שוליים

[א] תוכניתם של חכמי ישראל בתרגום השבעים – מסירת הקליפה תוך גניזת הפרי מתוך מטרה לשמור עליו - אינה חדשה. התנהלות זו מאפיינת את חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה בזמני מעבר. במפגשי 'מהפכת הזהות העברית', למשל, מדבר מניטו על 'שתיקת המקובלים' של צפון אפריקה: החלטת חכמי צפון אפריקה להפסיק ללמד קבלה לאחר הכיבוש הצרפתי, כדי לא למסור לתרבות הצרפתית את סודות התורה. עיקרון דומה נמצא גם בשיעוריו של מניטו על חטא אדם הראשון: אחת הסיבות ליציאתו מגן עדן הייתה, שאם יאכל מעץ החיים המכיל בתוכו ממד נצחי, לאחר אכילתו מעץ הדעת, עלול להותירו לנצח בקלקלתו. כדי לטעת אפשרות של תיקון, היה הכרח להוציאו מגן עדן.

[ב] הנושא מוזכר גם בשיעוריו על תורת התולדות. להשלמת הנושא חפשו ביוטיוב: מה בין החשיבה הפרסית והחשיבה היוונית. השוו גם לספר 'קול הנבואה' לר' דוד כהן תלמיד הראי"ה, ספר ראשון, מאמר ראשון, פרקים יא-יד.

[ג] מעניין לציין ששתי התרבויות - היוונית והנוצרית - התאפיינו בכוח אוניברסלי שאפשר להן להפיץ מסרים לעולם כולו. וראו בהקשר לכך את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יא הלכה ד: "אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו שלישוע הנצרי ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו אינם אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ייי לעבדו שכם אחד"

[ד] ראו למשל בשיעורי מניטו על שערי אורה, שיעור 2, פורסם ביוטיוב תחת הכותרת: 'ביקורת המקרא': "לפי דעתי - ביקורת המקרא, אפילו אם מדובר בבן-אדם שומר מצוות - יש משהו לא בסדר! מה הוא מחפש? את ההבנה של המקרא כאילו הוא כתב אותו? זה ביטול זמן. זה לא מעניין אותנו מה משמעות המקרא כאילו הוא כתב אותו. זה מובן? אם יש ביקורת ספרותית... איך אומרים? ספרותית? שזה חלק לא מבוטל מהתרבות האנושית, זה תרבות. למי שיש זמן להקדיש לזה - למה לא? אבל הביקורת המקרא במובן האוניברסיטאי זה כבר משהו אחר! זה כבר פריקת עול! זה כבר לימוד בלי ברכה תחילה! במדרגה הכי גרועה... זה כ"כ ברור. והתוצאות של אותה חכמה, כביכול, הם הרסניות! התוצאות!"

[ה] ראו לדוגמה בספר 'סוד העברי' כרך ב, שער שלישי: "הקדושה היא התגלות של רצון הבורא בעולם, מציאות שבה כבר התגשם רצון הבורא. התרחשויות בהסתוריה העולמית המתחילות להידמות למחשבת הבורא יוגדרו בפי חכמי ישראל גילוי הקדוּשה בעולם. ויש מקום להדגיש כי התרחשויות אלו שייכות לעולם הנברא, ובכל זאת מוגדרות 'קדושות'. הן אינן מוגדרות כך מפני שהן מצביעות על פריצה של דבר-מה מסתורי לתוך העולם, דבר-מה אשר מקורו מחוץ לעולם הנברא` הן קרויות 'קדושות' מפני שהן מבטאות קרבה גדלה והולכת של העולם הנברא לרצון הבורא. השתלשלות הקדושה שלובה בהשתלשלות התולדות, הברכה והברית. כאשר הנברא בוחר לכוון את עצמו לעבר הצלחת תכנית הבורא, הקדוּשה נחשפת הכישלון והטומאה מתגלות כאשר הנברא מפנה עורף למחשבת הבורא. בעניין זה, הקושי בדו שיח בין חכמי ישראל לאומות העולם נובע מכך, שבשפות האחרות יש מילים המביעות רעיון דומה לקדושה, אך תוכנן והיסודות הרוחניים שלהן אינם זהים לגמרי למושג הקדושה העברי."

[ו] ראו בנספח ב, שם מניטו התייחס בהרחבה לסוגיות אלו, בפירושו על פרק כל כתבי הקודש, ובמסכת מגילה ח ב .

[ז] המושג 'רעך' בא להדגיש את היחס לזולת הקרוב, זה שחשים אליו קירבה. בשיעוריו, מסביר מניטו שהתחרות בין הבריות על תוצאותיה ההרסניות, מועצמת באופן טבעי דווקא בין אלו שקרובים אחד לשני. הדבר מסביר את אופי ההתנהלות היוונית כלפי ישראל. על רקע זה, באה התורה ומחדשת את הציווי של "ואהבת לרעך כמוך". ראו למשל שיעורי מניטו על בראשית רבה, שיעור 7: "פה, אני רוצה לדייק, מה שהיה יותר קרוב - כשהוא יותר רחוק הוא יותר רחוק. כשהוא רחוק הוא יותר רחוק, הריחוק הכי גדול זה הקירוב, אם זה רק קרוב אז זה רחוק מאוד, מכיוון שזה דומה. ולכן מי שנמצא בצורה רחוקה לגמרי, הוא יכול מן הקצה אל הקצה, באופן קל מאוד להפוך את הזהות שלו. אבל מי שנמצא קרוב מאוד ומסתפק באותה קרבה, זה הריחוק הכי מסוכן. המלחמות הכי קשות זה בין אנשים קרובים, ולכן התורה מחדשת "ואהבת לרעך כמוך" ואהבת לרעך, שהוא כמוך. מכיוון שזה פה הבעיה הכי מסוכנת של התחרות. תחרות עם מי שבא מרחוק זה לא כל כך קשה".

[ח] כוונתו לכך שהיוונים "החשיכו עיניהם של ישראל" דרך התרגום, כפי שמובא במקורות על תרגום השבעים, שלאחר התרגום "ירד חשך לעולם".

[ט] לפי מניטו, הממד הטראגי נובע מהתפיסה היוונית שהערכים מוחלטים ואין מישהו מאחוריהם, מישהו שהוא המקור לאחדות הערכים ולאופטימיות שיש תכלית למציאות. ראו בספר סוד מדרש התולדות, כרך 1, בפרק אברם הוא אברהם, הערה 14 : "התפיסה היוונית של ההיסטוריה היא תפיסה פסימיסטית לחלוטין. הם רואים אותה כטרגדיה (מעניין לראות שהטרגדיה נולדה ביוון במקביל להפסקת הנבואה בישראל). אין בדרמה ממד של פסימיזם. יש בה מתח משום שהשחקנים פועלים (זו האטימולוגיה של המילה drama ביוונית ״האקט של העשייה״) ולפעמים נכשלים. אולם הכישלון הוא זמני בלבד".

[י] הכונה לעוֹלל, כלשון הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים, ח, ג). יש לשים לב שמניטו מדייק כאן במושג שמצוטט במדרש: מדובר בשלב ביניים בין עובר לתינוק. כפי שנלמד מ'מצודת ציון' על תהילים, ח: "עוללים - אף במעי אמן יקראו עוללים כמו כעוללים לא ראו אור" ובאיוב, ג: "עוללים - כן יקרא התינוק הרך וכן יקרא במעי האם".

[יא] להשלמת הדברים, ראו בהקלטת השיעור הראשון בנר מצווה בסדרת שיעורים זו, תחת תת-הכותרת: הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמיים: ההבדל בין הקב"ה לחוק: "ואני חושב שפה יש הסבר עמוק מאד לפחד של האתאיסטי, שהוא לא… הוא מפחד להאמין. מכיוון שהוא מכיר את עצמו: טוב ורע. ולכן, אם יש דיין - אז הוא יודע את הרע. אז מוטב שלא יהיה דיין, ולא [יהיה] יודע את הטוב, משידע את הרע".

[יב] בדבריו, מניטו מתכוון למשמעות הבאה: כל סמל אחר - הוא עבודה זרה.

 

 

הערות סיום - העמקה והרחבה

[1] מניטו מכנה לא אחת את המשיח "בן האדם", למשל בספר סוד העברי כרך 1 שער רביעי: "כי אם בתולדות, סיפור הזהויות הרוחניות האנושיות, בבחינת "רוחו של מלך המשיח". קורות החיפוש אחר "בן האדם" המשיחי, שיגאל את העולם ויעניק לו משמעות. שיאו של החיפוש מתרחש בעם ישראל". וב'סוד מדרש התולדות', כרך ג : "בין אדם לעצמו. אי אפשר לומר הבעיה הרוחנית משום שגם צמד מילים אלו קיבל משמעות נוצרית. הכוונה למידת ההתאמה בין האדם כפי שהוא במציאות ובין הדגם הקיים במחשבת הבורא - מי אמור להיות אותו בן אדם. כלומר, עד כמה קיים פער בין התכנון לביצוע. ברמת כלל האנושות, הפער הוא בין האדם ל״בן אדם״, שהוא הוא האדם התואם את מחשבת הבריאה והתואם את צלם האדם הקיים במחשבת הבורא כאשר ברא הבורא אותו. כלומר, הפער הקיים הוא בין האדם ההיסטורי בכל רגע נתון במהלך ההיסטוריה ובין ה״בן אדם״ האמִתי התואם את דגם האדם במחשבת הבריאה."

וראו על כך ספורנו על תהילים פ יח :"תהי ידך על איש ימינך כאמרו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ועל בן אדם אמצת לך המשיח כאמרו עם ענני שמיא כבר אינש אתי וליה יהיב שולטן (דניאל ז יג יד)"

[2] ראו למשל בפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, פרק ה: "ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שכה שהן ו ימים כמש"ל פ"א שתא אלפין שנין תליין בשמא קדמאי וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגין בו' אלפים כל א' ביומו ובשעתו ומכאן תדע הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה, ועיין בז"ח ז א"ל ר"ע רבי מה ראה כו' על ישמח ה' במעשיו".

[3] שם: "וְאַמַּאי אִקְרֵי שְׁמֵיהּ נִמְרוֹד דְּמָרַד בְּמַלְכָּא עִלָּאָה".

וכן בתורת כהנים (ספרא), בחוקותי, פרשה ב (כו, יד): "כנמרוד גבור ציד...", שאין תלמוד לומר "לפני ה' "; אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו.   וכן הוא אומר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", שאין תלמוד לומר "לה' "; אלא אלו שיודעים את רבונם ומתכונים למרוד בו". והובא ברש"י על בראשית, י, ח בשינוי סגנון.

[4] נצח ישראל למהר"ל, פרק יח: "פירוש כי ג' מלכויות ראה דניאל בלילה אחד כנגד ג' משמרות שיש בלילה אבל מלכות ד' שקולה נגד שלשתן לכך ראה מלכות ד' בלילה מיוחד שיש בו ג' משמרות כי השי"ת גזר על ישראל שיהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם כי האדם יש בו ג' חלקים גופו נפשו שכלו ודעתו ובחינה רביעית מכלל האדם ומלכות ד' נגד כלל האדם".

[5] ראו פירוש 'עץ יוסף' על בראשית רבה, פרשה ב, סימן ד: "דבהו הוא לשון בהלה".

^[6] רש"י, שם: "המלך - שמלך מעצמו ולא היה מזרע המלוכה". וכן ראו מסכת מגילה, יא, א. מניטו מסביר מדוע המדרש מביא פסוקים שנאמרים על מלכות אחשורוש (ויבהילו את המן) כשהוא מתייחס בעצם למלכות מדי, ומסביר שאחשורוש הוא המשך של מלכות מדי משום שהוא לקח את מלכותם, וכפי שאמר מניטו בשיעור הקודם שכאשר שחז"ל עוסקים במלכויות לא מדובר בצורה החיצונית שלהן (מדי, פרס) אלא ביעד התרבותי שלהן.

[8] להרחבה, ראו גם בנצח ישראל, יד, ט-י.

[9] המושג 'קדושה' אצל מניטו משמעו ייחוד המידות, כלומר מצב הכולל את המוסר, אחדות הערכים וגילוי רצון האל בבריאה. ראו למשל את המאמר על בית המקדש שפורסם ב'מקור ראשון', על בסיס שיעוריו: "הקדושה היא ייחוד מידותיו של הקב"ה בעולם, או במילים אחרות, אחדות הערכים המוסריים. במצב של קדושה כל ערך מקבל את מקומו הנכון במציאות, ללא רמיסת הערכים האחרים. אך בעוד שבעולם העליון, במחשבת הבורא, המידות והערכים מצויים במצב של אחדות, בעולם הטבע הם במצב של ריבוי והתנגשות. מטרתו של האדם היא לאחד שמיים וארץ, כלומר לאחד את אותם הערכים השמימיים במציאות הטבעית. לפי רוח הפסוק "ה' הוא האלוקים" (דברים ד, לה): "ה'" – כלומר שם הויה, שמו של הקב"ה המתגלה דרך אחדות המידות, "הוא האלוקים" – שמו של הקב"ה המתגלה דרך עולם הטבע. פעולה זו של איחוד הערכים והמידות המובילה לקדושה, מהווה ציר מרכזי בתורת ישראל ומצוותיה – שהיא גילוי רצון ה' בעולם."

סוד העברי 2 שער שלישי : "יחידו של עולם הוא ישות ייחודית בכך שהוא מכיל בעת ובעונה אחת את כל המידות. בלשון הקודש, המושג 'יחיד', תכונת הייחודיות, הוא המגדיר – או בזיקה לבורא: המתאר – את האישיות. האישיות מוגדרת בכך שהיא ייחודית ושונה מכל אחרת. יחידו של עולם הוא ה' ועל כן הוא ישות. כך יש להבין את לשון יחידו של עולם, לשון הקודש, ומכאן שיש זהות בין הקדושה, איחוד המידות, והיות ישות [...] אבל אף לא אחד מן הערכים חובק לבדו את מה שהשפה העברית מכנה בשם 'קודש' או 'קדושה'. רק באיחוד הערכים, איחוד כל המידות בנקודת זמן אחת, צצה ועולה מידת האחדות הנקראת קדושה. משמע זה איננו זהה לְמה שמבטאות המילים saint, sacred וחברותיהן, הרומזות לתודעה מאגית ופגאנית. הקדושה של לשון התורה מרמזת על הממד המוסרי של אחדות כל המידות המוסריות [...] עבור חכמי ישראל, הבורא והנברא נבדלים זה מזה. לכן, ככלל, הרעיון שמשהו מן האלוהות יימצא בנברא – זָר למסורת היהודית. יחד עם זאת, מושג הקדושה משמש בתורה לתאר גם את הבורא וגם את האדם: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". הקדושה היא התגלות של רצון הבורא בעולם, מציאות שבה כבר התגשם רצון הבורא. התרחשויות בהסתוריה העולמית המתחילות להידמות למחשבת הבורא יוגדרו בפי חכמי ישראל גילוי הקדוּשה בעולם. ויש מקום להדגיש, כי התרחשויות אלו שייכות לעולם הנברא, ובכל זאת מוגדרות 'קדושות'. הן אינן מוגדרות כך מפני שהן מצביעות על פריצה של דבר-מה מסתורי לתוך העולם, דבר-מה אשר מקורו מחוץ לעולם הנברא; הן קרויות 'קדושות' מפני שהן מבטאות קרבה גדלה והולכת של העולם הנברא לרצון הבורא."

[10] להרחבה, השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על שערי אורה, בדברו על הצדוקים, שהושפעו מתרבות יוון באותה תקופה: "אבל, אצל הפשטנים, היו סוגים: אלו שהיו מאמינים תחילה שזה האמת, ולומדים כדי לדעת במה הם מאמינים - זה הפרושים. והצדוקים, בגדר הפשטנים כן?, היה בידם פסל תרבותי ענקי: התנ"ך. זה גאווה לעיני כל העמים. "חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים". זה משהו לא מבוטל. יש הסכמה כלל-עולמית שהתנ"ך זה ספר הספרים. ומכיוון שנולדו מאמא יהודייה, או התגיירו כהלכה של הפרושים, אז הם גאים באותו נכס תרבותי".

^[11] רש"י על מסכת שבת דף קטז, א: "פילוסופא – מין".

[12] להרחבה, ראו בשיעורו היסודי של מניטו על תפארת ישראל, פרק כא, או כהקלטה ביוטיוב תחת הכותרת: קורס מבוא לפילוסופיה ונבואה.

^[13] תוספות, שם: "פילוסופא - מין כדפי' בקונטרס ורבינו שמע [מיהודי אחד שבא מארץ יון ואמר] דבלשון יון פלוספוס הוא דוד החכמה ואית דגרסי פילא סבא והוא לשון לצון שחוק כדאמר באיכה רבתי דפלי ביהודאי פירוש ששחק ונתלוצץ".

^[14] שם.

[15] ראו על כך בהרחבה בתרגומו של הרב שרקי למאמר 'הגעגועים לאלהים', באתר המכון.

[16] שם: "רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית". וכן ראו בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה ט: "תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית. בורגני אחד בידא להם ארמית מתוך יוונית. רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע וקילסו אותו ואמרו לו: יפיפית מבני אדם."

[17] שם: "לשון יווני לחוד, חכמת יוונית לחוד". ועוד, שם, לפני כן, הגמרא מסבירה מה הכוונה "ושלא ילמד את בנו יוונית" לא ללמד חכמה יוונית: ושלא ילמד את בנו יוונית [...] שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה אותה שעה. אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית." וכן ראו בבבא קמא פג ע"א.

[18] הרשב"ץ, בספרו מגן אבות, פרק ב, משנה יד.

[19] מדברי מניטו על ההכרח בתרגום, נראה שכוונתו היא כזו: המציאות ההיסטורית שבה היהודים "בחרו את התרבות היוונית על התרבות הקודמת [...] וזה היה הכישלון של התרבות היהודית דאז" הכריחה את חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית, כדי להנגיש אותה מבחינה תרבותית ליהודים בני התרבות ההלניסטית.

[20] כדאי להשלים את הסוגייה על דבר השפעתה יוצאת הדופן של התרבות היוונית על עם ישראל באותה תקופה, בשיעוריו על דרך חיים למהר"ל (מסכת אבות), שיעור 22 (21 הישן), על אנטיגנוס ותלמידיו. בתחילת השיעור מניטו שואל (בקטע שעוד לא תומלל) מדוע חלק מהתנאים הראשונים, ואף הגדולים שבהם, נשאו שם יווני? האם אין הדבר רומז על התבוללות? לאחר מספר דקות, בהמשך השיעור, הוא אומר את הדברים הבאים: "מספרים לנו שהיו תלמידים, וזה חידה בהיסטוריה של המסורת, היו תלמידים של אנטיגנוס אני רוצה שתבינו את הסכנה של ההשפעה של המחשבה היוונית באותה תקופה. היו לו שני תלמידים, לאנטיגנוס. שהבינו מהמשנה של רבם שאין פרס! ולכן יסדו איזה כפירה, הם צדוק ובייתוס, כפירה ש"לא צריך להאמין בעולם הבא" מכיוון שאל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. עד כאן עד כאן ואנחנו רואים את ההשפעה של ה... ההשקפת עולם היוונית, ובפרט של אפיקורוס. שכל העולם זה רק קומבינציה, הרכבה, של אלמנטים שמרכיבים וכל עוד ההרכב הזה - אם אפשר לומר את זה - מתפקד, אז זה בסדר, וכשהמרכיבים מתפוררים אז הכל גמור. זה איזה מין השקפת עולם מסויימת, מטריאליסטית בעיקר, [...] ולכן הם ניסו להסתדר עם שתי ההשקפות האלו: הדעות של התורה על גורל האדם ומשמעות גורלו, וההשקפה הפילוסופית שקיבלו מהסביבה, מהתרבות של הסביבה היוונית. אבל החידה האמיתית היא: איך אדם גדול כמו אנטיגנוס היו לו תלמידים כאלו, שלא שימשו כל צורכם את רבם! אני חושב שזה נשאר חידה. איך אנטיגנוס כשלימד את התלמידים שלו - צדוק ובייתוס לא השגיח עליהם כדי שיבינו את המושגים הכי הכי פשוטים של אמונת ישראל.

אבל זה רק מגלה לנו את החוזק, את העימות, שהיה באווירה התרבותית באותה תקופה. ואנחנו רואים את זה גם כן בימינו. אנשים שהם שומרי תורה לכאורה, אומרים שהם מאמינים, ואין סיבה לא להאמין שהם מאמינים, אבל במה? וזה מצד אחד. ומצד שני, לפי שכלם השקפת עולמם היא יוונית! יוונית בסגנון האנגלו-סקסי הנוכחי, או בסגנון הגרמני הנוכחי. אבל זה סוף סוף יוונית. וזה מגלה את המדרגה של העימות ההוא. [...] העולם הוא לא קל, הרב היה רגיל לומר: העולם הוא מסובך מאוד. זה לא אומר שמי ששמע מאנטיגנוס הבין מה שאנטיגנוס אמר. אבל זה דברים פשוטים לכאורה! יסודיים. זה מגלה את המצב התרבותי של אותה תקופה. [...] אתם חיים עכשיו בחברה הישראלית, אתם יודעים איך, וכמה יש, בעיקר באוניברסיטאות, אבל גם בחוגים דתיים, מרצים בפילוסופיה יהודית, או במחשבת היהדות, וכן הלאה, שהם באותה השקפה של צדוק ובייתוס! מצד אחד מצטטים גדולים, כמו רמב"ם, גדולי ישראל. כמו אנטיגנוס, היה רבם, כן? מצד שני, מתפקדים בשכלם ממש כמו צדוק ובייתוס! אנשים בעלי שיעור קומה אוניברסיטאי ושוכחים דברים כאלו, אני מסיים בזה. הבנתם? תפסתם?"

^[21] בשמונה פרקים, פרק ראשון

[22] מסכת תענית, יג, ימי הצומות: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשה ימים". ראו עוד במסכת סופרים, א, ז: "מעשה בה׳ זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה".

[23] במקורות מספר רמזים על כך שהתרגום בוצע באונס: מגילה, ט, ב: "מעשה בתלמי המלך שגייס שבעים ושניים זקנים והכניסן ב שבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה הכניסן..." וכן במסכת סופרים פרק א ח-ט. ובאיגרת אריסטאס - מסופר שהתרגום היה בתמורה לשחרור מאה וחמישים אלף עבדים יהודיים באלכסנדריה.

[24] ראו בהרחבה על גישתו המורכבת של מניטו לרמב"ם בחוברת 'מענה לשון' בהוצאת 'ברית עולם' בתרגום המאמר 'הגעגועים לאלהים' בפסקה 'הרמב"ם'. וכן במאמרו של מניטו על הרמב"ם (טרם תורגם) בספרLA PROLE ET L'ECRIT : כרך 1 עמוד 100 .

[25] מגילה, י, א. שם מוזכר שהיוונים קבלו את העובדה שהיהודים מקריבים קורבנות ואפשרו להם להמשיך בכך, לפי הסיפור של ההקרבה במקדש חוניו.

[26] סיכום של הנאמר בשיעור זה, ובמיוחד על שני הפנים של תרבות יוון – מיתוס-פילוסופיה, ולשון-חכמה, ניתן למצוא ב'סוד מדרש התולדות' כרך 2, בפרק 'לשון הקודש': "מצד אחד מסקנת הסוגיה היא שמותר לכתוב ספר תורה בלשון יוונית בכתב אשורי. מן הצד האחר יש לנו משנה מפורשת במסכת סוטה דף מט ע״א האוסרת לימוד השפה היוונית: ״בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית״. מהמשך הסוגיה מתברר שהכוונה היא דווקא ללימוד החכמה היוונית ״וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית״.

כאשר מדברים חז״ל על חכמת יוון עלינו לעשות הבחנה בין שתי תקופות: התקופה הטרום פילוסופית והתקופה הפילוסופית ש״החשיכה את עיניהם של ישראל״. בתקופה הראשונה ניתן היה להשתמש בשפה היוונית מכיוון שהחכמה היוונית דאז, שהועברה בעיקר דרך המיתולוגיה היוונית, לא היוותה שום סכנה רצינית. הפער בין התורה ובין המיתולוגיה היה מהותי כל כך עד שהיהודים לא היו נשבים לקסמי אותה תרבות. הכול משתנה כאשר הפילוסופיה מתחילה לצמוח תוך כדי ביטול המיתולוגיה היוונית הקדומה. החכמה היוונית החדשה התמקדה בחקר העולם הבלתי פרסונלי, תוך שלילת בריאת העולם יש מאין ברוב המקרים, והיא זו שהמציאה את השפה המתמטית כשפת חקר הטבע. אולם חכמי יוון לא הסתפקו בכך. הפילוסופיה היא הדרך של החכם היווני להסתכל על העולם, אחרי סוף עידן הנבואה, והיא מתיימרת לספק תשובות לשאלות אוניברסליות, כולל בתחום חקר נפש האדם, שכלו וזהותו. היא מתיימרת להפוך את היווניות שהיא זהות ספציפית מאוד וחלקית לזהות כלל אנושית ולכפות את עצמה על שאר הזהויות, כולל על הזהות הישראלית, דרך השפה שלה המשמשת כלי להעברת אותה תרבות פילוסופית. אז נוצר הקונפליקט. כאן התחילה התחרות בין היווני לעברי על אודות המשימה של ישראל. אם העברי יכול לעזור ליווני במשימת חקר הטבע על כל צורותיו, בכל המקצועות המדעיים השייכים למדעי הטבע או בתחום המדעים המדויקים, אין היווני יכול לעזור לעברי כאשר הוא מנסה לכפות עליו מודל של חשיבה, תפיסת עולם זרה לתורה, ואת השפה המשמשת כלי להפצת אותה חכמה. אימוץ השפה מביא אתו באופן אוטומטי את האווירה של אותה תרבות, של אותה שפה. כאשר כופה היווני את עצמו על העברי מופיעה בסופו של דבר הנצרות המתיימרת להיות ישראל האמִתי, האוניברסל האמִתי. אנו משלמים עד היום את מחיר האימוץ בימי הביניים על־ידי החכמים היהודים של קטגוריות החשיבה הפילוסופית והמושגים המועברים על־ידי השפה היוונית בכל הקשור ל״מדעי הרוח״ כפי שרגילים לכנותם באקדמיה היוונית, בכל הנושאים הקשורים לרוחניות, בכל הקשור לנפש האדם.

חשיפת האסכולה הקבלית באותה תקופה באה כתגובה לאימוץ הקטגוריות הפילוסופיות, להמצאת התאולוגיה הפילוסופית. חכמי הקבלה דאז, שעד כה הסתפקו בהעברה בעל פה של המסורת הקבלית, החליטו במודע לחשוף את הזוהר ומדרשים אחרים כדי להילחם נגד תופעה זו שחלחלה בעולם היהודי כולו.המסגרת הקונספטואלית של השפה היוונית־לטינית בתרבות המערבית אינה מאפשרת פיתוח של חכמה, של מוסר המושתתים על איחוד המידות. הפילוסוף ברגסון עמד על כך שתמיד מתבצעת הסבה, הקטנה לכיוון הבלתי פרסונלי, לכיוון החומרי, למוות, למקובע, לאובייקט. התרבות המערבית משתמשת בשירה מנגנון נגדי, כדי לבטא נדיבות רוחנית מסוימת, אולם אין היא בבחינת תחליף לחשיבה ולשפה המדעית.ברגע שחז״ל הבחינו בשינוי שחל ביוון הם אסרו את השימוש בשפה זו כשפת תרגום למקרא ואסרו את לימוד חכמת יוון. שינוי זה מתבטא בהעברת המחשבה הפילוסופית דרך השפה היוונית, כלומר בהפצת תפיסת העולם הטבעי, הבלתי פרסונלי, שלא כתפיסה העברית השמה את הדגש על כבוד הנפש, על הקדושה.

[27] בגרסאות דפוס אחרות, נכתב: "ומצות התורה האלוקית".

[28] מניטו לא פעם ציטט את דבריו של ר' יוסף מאיר וייס, האדמו"ר מספינקא, בעל הספר 'אמרי יוסף'. ראו למשל בספר סוד התולדות 8 בפרק מפגש פסגה, סוד מדרש התולדות 2 בפרק ברית בין הבתרים, ועוד. בשערי אורה, שיעור 19, הוא אומר את הדברים הבאים: "כשאנחנו אומרים 'מי' אז יש רמז ליסוד אבל בכוונה מדויקת של שרש היסוד הזה שהוא בינה. למשל, אם יש פה איזה ספר בראשית עם רש"י אראה לכם דיוק של רש"י ממש מפתיע, זה למדתי באיזה ספר של מקובל אחד מרומניה, שם הספר זה 'אמרי יוסף' אם אני זוכר, שכתב פרוש קבלי על רש"י על התורה, ברומניה, הכול קורה בעם היהודי, אני לא יודע איפה הוא כתב את זה, אולי מאה וחמשים, מאתיים שנה, ואני קבלתי את הספר הזה מתלמיד אחד שהיה לי בפריז לפני ארבעים שנה, שהביא את זה מהגולה שלו, זה היה סבא שלו שהיה לומד בזה. בפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך ", מה אומר רש"י?   "ויקרא לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות", יש כוונה אחרת. "ויקרא, לבנו ליוסף" רש"י אומר: למי שהיה יכולת בידו לעשות". ל-'מי'. יפה, בדיוק."

^[29] הכוזרי מאמר א צז.

[30] רש"י על שמות לב ד :"והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור [...] והשליכו לתוך הבור ויצא העגל".

^[31] הכוזרי מאמר שני פ' סו: אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דבר על כל החכמות בכח אלהי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחלה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן ורב המצועים לא נזכר בחכמות, שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומים, והמעלה לעברית בעצם הלשון ובמה שנכלל בה מהענינים.