ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

תמלול השיעור:

 

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל:

 

 

שיעור 8

תלמוד גדול או מעשה גדול?

הרב: אז הנה, אנחנו מגיעים כמעט בסוף הפרק, על כל העניין של מעלת התורה כתורה. אז אחר כך נדייק עוד, לא רק חוכמת התורה אלא לימוד התורה. נראה את ההבדל עוד מעט, (ל)גבי מעלת המצוות. אז אני מזכיר לכם מה שלמדנו מקודם: ערך המצוות זה (ל)גבי קיום בעולם הזה ומעלת התורה כתורה זה (ל)גבי זכות לעולם הבא. זה בקצרה כל מה שלמדנו במשך הרבה שיעורים. אתם זוכרים את הנושא עכשיו, כן? אז המהר"ל מסביר כמה מקורות מהגמרא והמדרשים שמדברים על אותו נושא. גם ההבדל והקשר בין קיום המצוות, עשיית המצוות ולימוד התורה. אנחנו כבר רגילים לנושא, אבל אם יש שאלות, דרך כל הביטויים אפשר לשאול אותם.

פה אנחנו מגיעים למקור הכי חשוב שיש בגמרא והוא ידוע ומפורסם, זה בפרק ראשון בקידושין. אז נתחיל מיד. מיד בספרים שלכם יש טעות. זה לא דף ל' אלא דף מ' אז צריך לתקן את זה, כן. דף מ', לא דף ל'. אז בפרקא קמא דקידושין דף מ' עמוד ב' ואני אקרא מן התלמוד. כי בהוצאה פה של הספר של המהר"ל זה לא כל כך מדויק. אז אפשר לקרוא על הדפים שלכם אבל אני אקרא מהתלמוד עצמו.

המשך קריאה: "(בפרקא קמא דקידושין דף מ' עמוד ב') וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה."

זה איזה מקום שנקרא ככה, בלוד. לוד אתם מכירים, כן?

המשך קריאה: "נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?"

אז זה השאלה המפורסמת האם התלמוד, זאת אומרת, לימוד התורה כתורה, לא רק כחוכמה כי נראה אחר כך, אלא תורה לשמה, כדי להבין, לדעת, מה התורה רוצה כתורה. ברור שתורה בלי קיום המצוות זה לא תורה אמיתית. זה נראה גם כן אחר כך. אבל יש ההתנהגות של הלימוד כדי שהנשמה של האדם מקבלת, תקבל את ידיעת התורה. ומה זה ידיעת התורה? זה גילוי רצון הבורא לבריאה שלו. אבל כבר למדנו, ואנחנו כבר יודעים שמחשבת הבורא, מטרת הבורא, תכלית הבריאה זה לא העולם הזה. אלא עולם השלם, שהוא עולם האמיתי. לא אמרתי עולם האמת, זה עניין אחר, העולם האמיתי – שהוא העולם הבא. אני אחזור בקצרה: שכשהקב"ה כבורא, רצה לברוא עולם, ברור שבמחשבה כבורא, חשב על עולם שלם, שנקרא אצלנו: עולם הבא, עולם בשלמותו. אני שוב חוזר: מחשבת הבורא זה לברוא מה שאנחנו קוראים: "עולם הבא" שהוא עולם אמיתי. וכדי לזכות בעולם הבא צריך לעבור דרך עולם הזה. דרך עולם הזה שמוגדר כצמצום של עולם הבא. הקב"ה במחשבת הבורא, ברא במחשבה את עולם הבא וצמצם אותו במימדים של עולם הזה ואנחנו מתחילים בתהליך של התפתחות של הבריאה מהעולם הזה לעולם הבא. אבל זה מובן שרצונו של הבורא שייך לעולם הבא. והוא גילה בעולם הזה את רצונו האמיתי שנקרא "תורה", כדי שאנחנו נמצאים בעולם הזה בחינוך לעולם הבא. אז יש מדרגות בחינוך הזה. באיזה שלב זה נקרא בר מצווה. יש כבר התבגרות מסויימת מספיקה כדי להתחיל בקיום המצוות כהתרגלות לחיי עולם הבא – "מעין עולם הבא". ולכן שכר המצוות זה בעולם הבא, לא בעולם הזה אף על פי שיש יוצאים מן הכלל: מצוות בין אדם לחברו – "קרן קיימת לעולם הבא ואוכל פירותיהם בעולם הזה."[1] זה ידוע. אבל פה אנחנו במסורת של הפרושים ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא",[2] שכר מצוות זה בעולם הבא וקיום המצוות זה התנהגות לפי התורה בעולם הזה. אבל התכלית של הבריאה והתכלית של גילוי התורה זה מכוון לעולם הבא. זה בקצרה שוב, מה שלמדנו דרך הרבה הרבה פרקים קודמים. זה מובן לכולם, כן? ולכן באה אותה השאלה: מי גדול למה? מי גדול למי או מה גדול למה (ממה)? לימוד תורה שנקרא "תלמוד" או מעשה המצוות? וברור שמעשה המצוות זה קיום בעולם הזה, בעולם העשייה שלנו, של התורה עצמה, אבל בבחינת עשייה בעולם העשייה. אולי במילים אחרות, אולי במושגים אחרים, אם זה כבר מובן, כן? רצון הבורא, גילוי רצון הבורא, צריך להבין את זה ברצינות. רצון הבורא במחשבת הבורא. אי אפשר להסתפק באיזושהי הגדרה של מחשבת הבורא למימדים של התוהו ובוהו של העולם הזה. זה ברור שאם אנחנו מגדירים את התורה כגילוי רצון הבורא, צריך להיות רציני ברמה של הבורא. אז ברמה של הבורא, העולם שרצה לברוא, זה ברור לפי המסורת של הפרושים, זה העולם הבא, זה לא העולם הזה. אז פה אולי כדאי לחזור לנקודה ההיא, כן. אולי אני שוב חוזר למה שלמדנו על הפסוק מתהילים, אתם זוכרים בשיעור הקודם. זה כדאי, כיוון שעוד שייך לנושא התשובה. אתם זוכרים את הפסוק: " למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חוכמה". מה שלמדנו מאחורי הפשט הרגיל של הפסוק, "למנות ימינו כן הודע"– תודע לנו: תן לנו את הדעת שנבין מה זה ימינו אנו של עולם הזה. הם בבחינת "כן". מה זאת אומרת בבחינת "כן"? מה שנאמר במעשה בראשית: "ויהי כן". ה"כן" של העולם האמיתי. חוץ מהאור ביום הראשון, שנאמר: "יהי אור ויהי אור" ממש, ואף על פי שהאור שנברא בעולם הזה, הוא צמצום של האור האמיתי שגנוז לעולם הבא. זה ידוע לפי המדרשים שאתם יודעים, כן. מכל מקום, האור של העולם הזה, אפילו האור בצמצומו, הוא אור. חוץ מהאור, בכל המקרא של מעשה בראשית כתוב: "ויהי כן". למשל, הקב"ה לא כתב בתורה: "יהי עץ ויהי עץ." מה כתוב? "יהי עץ, ויהי כן." משהו דומה למטרה, לתכלית שנקרא: עץ. משהו דומה, שנקרא ה "כן" של העניין, ה"כן" של הדבר. זה מובן? כן. משהו שדומה ושנקרא "כן". אז אני חוזר על הפסוק של תהלים: "למנות ימינו כן הודע" יש דגש מכיוון שזה בגד' כפת' בהתחלת המילה, כן. אבל זה בבחינת "כן", "ויהי כן". ואז אם נבין את זה שימינו בעולם הזה זה רק מבחינת "כן", לא חן עם חית. יש גם כן חית בחן עם חית, טוב זה צד הנוקבא אולי, חן גם חטא אולי. אבל מכל מקום, אם נבין את זה שעולם הזה זה צמצום מבחינת "כן" של העולם האמיתי, אז "נביא לבב חוכמה" ונחזור בתשובה. הבנתם את זה? טוב.

האם יש בעולם הזה טוב ורע מוחלטים? משל חסידי לקשר שבין העולם הזה ועולם הבא

אולי אני אספר לכם איזה הסבר חסידי על אותו העניין. ומכיוון ששמעתי את זה ביידיש ואני לא מבין יידיש, אז אני אתרגם את זה קצת. יש שאלה, הצד הנורא של החיים בעולם הזה שהוא העולם של טוב ורע. אם הטוב הוא טוב באמת אז הרע הוא רע באמת. ומהו הפחד? מי שחס ושלום, חוטא, אז הוא חוטא נגד איזה ערך אמיתי והופך אותו מטוב לרע. אז זה נורא ואיום. אם הדברים של העולם הזה הם מוחלטים, ערכים מוחלטים, אז החטא זה משהו נורא. מכיוון שיש בכוחו של האדם, מכיון שהוא בעל בחירה, להפוך את הטוב לרע. ולכן יש הרבה הרבה נפשות שחושבים ככה. הם לא מסכימים שהטוב הוא טוב אמיתי מכיוון שהם מפחדים להסכים שהרע הוא הרע האמיתי. אז כדי לא להגיע לתפיסה שכזו שהיא נוראית - הרע הוא מוחלט, אמיתי, זה נורא ואיום. אז הם שוללים את זה, זה רק עלמא דשקרא, כפי שמוגדר בכתובים, "עלמא דשקרא" - זה רק אשליות, אין רע אמיתי. ולמה מגיעים לומר שאין רע אמיתי? מכיוון שמפחדים מהרע האמיתי, כן. ואם כן, אין אמיתיות בעולם שלנו ולכן אין גם טוב אמיתי. זה רק אשליות. זה הקושי הראשון. אבל הקושי השני זה: יש לנו תורה שמבקשת ממנו (מאיתנו) רצינות, איזה יחס רציני לעולם. המצוות הן מצוות מעשיות. הבורא הוא הבורא האמיתי ולכן העולם הוא העולם האמיתי, ואני מתכוון לעולם הזה. אז יש סתירה. מצד אחד לעניין טוב ורע יש פחד של האמיתיות של הדברים. מצד שני, בלי האמיתיות של הדברים, אנחנו אבודים - זה לא עולם. זה גהינום של אשליות. פה יש איזה מבוי סתום, סתירה, קושי, שלא כל החוכמות מצליחות לצאת מזה. הבנתם את השאלה או אני אגדיר אותה שוב, כן? ולכן, אני זוכר מה ששמעתי מרב חסיד אחד. הוא הסביר את זה ככה: לאמיתו של דבר, זה עולם של אשליות ואל לפחד. מי שעשה חטא, אז לא נגע בדברים אמיתיים מוחלטים. נגע באיזה אשליה של "ויהי כן". מבינים? מבינים למה אני מתכוון, כן? וגם זה תהיה גאווה לומר שהמידות שלנו הן מידות באופן מוחלט אמיתי לגמרי. "הטוב שלי הוא טוב." זה גאווה. זה משהו דומה, בבחינת אשליה, זה ה"כן" של הטוב. וה"כן" של הרע. אבל, הוא הסביר את זה, אני מחפש את המושגים בעברית מודרנית, כן. יש לנו מה שנקרא כסף, מטבעות. אבל זה לא כסף וזהב. זה מטבעות של ברזל, כן. ולכן, אנחנו חיים בעולם של איזה מין תחליף של האמת. כמו שהמטבעות שלנו זה רק תחליף של הערכים האמיתיים, כן. ולכן, מי שאבד איזה מטבע, מה אבד? קצת ברזל. מי שאסף מטבעות מה אסף? ברזל. שום דבר, כלום, אשליות. לא אוכלים את המטבעות, לא חיים מהמטבעות. זה מובן? הכסף שלנו אינו כסף, הזהב שלנו אינו זהב. וזה מין אוצר. יש אולי עולם אחד שנקרא עולם של האוצרות. יש הזהב, יש הכסף, המרגליות – הערכים האמיתיים. ואנחנו חיים בעולם של "ויהי כן," כפי שאמרתי, שהוא רק תחליף של העולם האמיתי. ולכן המעשים שלנו, מצד אחד הם חשובים, כפי שאנחנו נראה מיד, מצד שני, אין שום חשיבות. מי שעשה רע, מה עשה? רע של אשליה. מי שעשה טוב, מה עשה? טוב של אשליה. אבל מה? יבוא היום ואנחנו מגיעים לאשנב של האוצר הזה ומחליפים את המטבעות שיש בכיס עם הערכים האמיתיים. אז מי שאסף מטבעות, יש לו מה להחליף. מי שלא אסף מטבעות, מגיע לאשנב ואוי ואבוי, אין לו מה להחליף. הבנתם? אז רק דקה. מצד אחד זה "כן" – מבחינת ה"ויהי כן". מצד שני ה"כן" הזה הוא ה"כן" של העולם האמיתי. טוב אני חושב שזה מספיק ברור. כן, מה רצית לומר?

לימוד תורה מביא למעין עולם הבא בעולם הזה

 

שאלה מהקהל (ר' יהודה נקש ז"ל): אם אני עוסק בתיקון, ואני עוסק בתיקון של "כן" האם אני לא יכול להתייאש?

הרב: טוב, אז זה הקושי הראשון, המימד הראשון, מכיוון שזה רק אשליות, נאמר, כן. אבל מי שיודע :"למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חוכמה" שזה רק ה"ויהי כן" בבחינת עולם הזה של עולם האמיתי, עולם הבא, כן. וכשנגיע למעבר הזה בין העולם הזה לעולם הבא. ולכן התשובה זה עניין חשוב מאד. "תשב אנוש עד דכא" – לא בקוף, בכף. "עד דכא" וזה הקב"ה שמשיב את התשובות שלנו.[3] "תשב" – אתה תשב. ואז אתה אומר "שובו בני אדם." המאמץ שהאדם צריך לעשות זה כמעט שום דבר, כלום. "תשב אנוש עד דכא" – על ידי הייסורים, על ידי החיים, כן. מה שקוראים "חיים". ואז: "ותאמר שוב בני אדם". אז, לפני האשנב הזה של החלפן, כן, אז אנחנו מגלים שהמטבעות האלו, שזה רק אשליות, זה באמת מטבעות של ערכים אמיתיים. זה מה שרציתי להסביר. זה מובן? אז מצד אחד – זה כלום – עלמא דשקרא. מצד שני, זה העיקר, זה הכי חשוב, זה העולם האמיתי. מתוך עולם הזה אנחנו חיים מעין עולם הבא, מתוך עולם הזה אנחנו רואים את העולם הבא. כל הביטויים האלו בגמרא ובמדרשים: מי שראה עולמו בחייו, מי שכבר הוא בן עולם הבא, מי שחי מעין עולם הבא כבר מתוך עלמא הדין. הבנתם את העניין? מה הייתה השאלה? זה מובן? טוב. מה הייתה השאלה?

שאלה מהקהל: כבר נתת את התשובה. אני רציתי לשאול אם לא רואים את הערך של המטבע הזה למטרה של העולם הבא אז איך אפשר ללמוד את הערך הזה, כי אין לו ערך.

הרב: לכן צריך לימוד. מי שלא למד תורה לא רואה את הערכים של האשליות האלה כביכול. תלמיד חכם חי בעולם הזה מעין עולם הבא. הוא רואה על העצים... זה גם רב חסידי שסיפר את זה ככה פעם, אבל אני לא זוכר מי, מכל מקום, זה מן החסידות. פעם היו (רב ותלמידיו, חסידיו) ביער וראו על העצים עלים. איך אומרים את זה?

תשובה מהקהל: ענפים

הרב: ענפים, כן. אז הוא שאל את התלמידים: מה אתם רואים?

"אנחנו רואים עץ וענפים ועלים". אז הוא אמר: "אתם לא יודעים לראות. אתם לא רואים שאתם רואים נשמות?" אז מי יכול לראות נשמה בחתיכת עץ? זאת אומרת, לראות את הקדושה הנסתרת הטמונה דרך הדמות של אשליה של העולם הזה, שנקרא עולם הבא. זה מובן מה שאני אמרתי, כן? לכן צריך לימוד. לכן צריך חוכמת התורה.

תורה, חוכמה ואמונת חכמים

מי שלא מסוגל להגיע לאותה חוכמה, תורה לשמה, אז הוא צריך אמונה. ולכן, מי שמקיים מצוות בלי לדעת לכוון את הכוונות של החוכמה של המצווה, אבל יש לו אמונה באלו שיודעים לכוון – וזה נקרא פשוט "אמונת חכמים", כן, אז אותה מדרגה של האמונה, זה בא במקום החוכמה שאינו מסוגל להגיע לה (אליה). אבל העיקר – זה החוכמה. זה מובן, כן? מי שמאמין, במה הוא מאמין? שיש איזה חוכמה שכדאי להאמין בה. לכן העיקר זה לאו דווקא האמונה אלא החוכמה. אבל מכיוון שאנחנו נמצאים לפני כבר הרבה הרבה זמן, סיום הנבואה זה לפני הרבה הרבה זמן, ובדורות יתומים, ממש בדורות של גמדים קטנים, כן. אנחנו לא מסוגלים להגיע לאותה חוכמה שחכמי התלמוד מתווכחים על זה. מי גדול? תלמוד או מעשה. אז יש לנו את הכלי הזה שנקרא: האמונה לחוכמה שאנחנו לומדים. והניסיון נותן שדרך אותה חוכמה מגיעים, סליחה, דרך אותה אמונה מגיעים לחוכמה. יש סוגיה בגמרא[4] על הפסוק: "הן יראת ה' היא חוכמה" יש יראת ה' ויש חוכמה. אבל הפסוק אומר: " הן יראת ה' היא חוכמה".[5] זאת אומרת מי שחי את יראת ה' באופן אמיתי, ו"צדיק באמונתו יחיה"[6] אז יש לו אותה חוכמה. אף על פי שאינו מסוגל ללמוד, תלמוד אינו מסוגל, אבל הוא מגיע לחוכמה דרך האמונה.[7] זה מובן מה שאני אומר? טוב. ולכן אנחנו רואים שאותה השאלה של הגמרא: מי גדול? התלמוד או המעשה? זו שאלה רצינית מאד. ותראו שהסוגיה לא כל כך קלה. וגם ההסבר של המהר"ל זה לא כל כך קל. ואחר כך נגיע, אני מקווה, לדבר פשוט מאד שאולי אני אגיד את זה מראש. שכשחכמי התלמוד מתווכחים על תלמוד או מעשה, אל לחשוב שזה תלמוד אינטלקטואלי, משהו ככה שכלי, כן. זה תלמוד שמביא איתו מעשה. ולכן יש הבדל בין המושג "חכמה" המושג המופשט "חוכמה" - ללמוד כדי לדעת, והמושג "תורה" – ותלמוד תורה זה ללמוד כדי לקיים. אז לימוד שאין בכוונתו לקיים, זה לא לימוד, זה משהו אחר. זה חוכמה במובן של הגויים. יש גם גמרא: "חוכמה בגויים תאמין" – יש חוכמה בגויים. "תורה בגויים - אל תאמין".[8] מה ההבדל בין חוכמה ותורה? זה דווקא אותו נושא, זה לימוד שמביא למעשה.

נבואת משה רבינו לעומת נבואת בלעם הרשע

אתם זוכרים במדרשים הפשוטים שמביאים המפרשים, מה ההבדל בין נבואת משה רבינו שהיא בטהרה ונבואת בלעם הרשע שהיא בטומאה, כן.[9] מה ההבדל? שמלכתחילה, ממילא, נבואת משה זה כדי לקיים )את( מה שנאמר באותה חוכמה. נבואת בלעם זה לא לקיים, כן. זה למשל יש פסוק: "מחזה ש-די ייחזה"[10] – יחזה, הוא רואה, הוא יודע, הוא מבין, מסתכל, שכלי מופשט, אוניברסיטה, כן. אבל לקיים מה שהוא מבין? לא, זה עניין אחר, זה עניין של הדתיים. אתם מבינים את ההבדל. מה זה חכמה? מה זה תורה? מה זה תלמוד לפי התלמוד, כן? לפי המקור שלנו - זה תלמוד שמביא לידי מעשה. אז אני חוזר למדרשים על עניין של משה רבינו ובלעם הרשע. הוא היה נביא גדול. ויש פסוק על נבואת בלעם שאומר: "נופל וגלוי עיניים".[11] אתם זוכרים את זה. מה זה נופל וגלוי עיניים? הוא צריך ליפול ארצה כדי לראות. זאת אומרת, יש לו צורך של איזה מין רגש לא טבעי, מיסטי כזה, כן, כדי להיות במצב של הבנה של החכמה של הנבואה שלו. משה רבינו היה בקומה זקופה. אז רש"י מביא מדרש שמסביר את ההבדל.[12] למה היה נופל וגלוי עיניים? הוא היה צריך ליפול ארצה כדי לראות מה שהוא רואה בחוכמה שלו. ויש אולי ביטוי בעברית, זה חסר לי. בצרפתית אומרים: une transe, איך אומרים את זה בעברית?

תשובה מהקהל: אקסטזה

הרב: מה? לא שמעתי, אקסטזה. משהו כזה. אולי הבנתם כבר אני מבין את זה. צריך לראות ברגש גדול, לראות כמעט משהו דומה לחולה נפש כדי להיכנס לעניינים הרוחניים. הבנתם מה שאני אמרתי, כן? טוב, ולפי השקפת עולם של הגויים, זה הרוחניות האמיתית – כשדומה לחולה נפש. אבל לפי התורה זה ההיפך דווקא, מי שהמוח שלו הוא צלול, הוא בריא לפי הטבע.

(קלטת חדשה, שיעור 12)

מכיוון שהיה ערל. אז הוא האמין ביש. הוא היה יכול לראות אבל הוא לא יכל להיראות. מכיוון שהיה טמא, בטומאה של העורלה, כן. ולכן היה נופל כדי לכסות את הטומאה שלו ואז היה רואה. וההסבר הוא עמוק מאד. נביא של אומות העולם הוא יכול לראות אבל הוא לא סובל שיראו אותו, שדנין אותו. מבינים את ההבדל? לפי דעתי בתרבות הנוכרית זה ההבדל בין התלמיד חכם והפילוסוף. הכח השכלי של ההבנה דומה מאד: "חוכמה בגויים תאמין." אבל הפילוסוף, מה שחשוב לו זה ההבנה השכלית ולא הקשר עם המעשה, כן. זה נקרא חוכמה מנותקת מקיום, עשייה, קיום, תיקון של הערכים שאותו פילוסוף מדבר עליהם. אתם מבינים? ולפי דעתי זה ההסבר של הסוגיה ההיא: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" ופעם שמעתי חידוש: אם מצאת חוכמה בגויים, תאמין באמונתך שלך ואם אתה חושב שיש תורה בגויים, אפילו באמונה שלך אל תאמין, כן. הבנתם את ה? יש בלבול מושגים. טוב, מה רציתי.

שאלה מהקהל: אמרת בהתחלה שבמחשבת הבורא, במחשבת הבריאה העיקר זה העולם הבא.

הרב: זהו. מה שנקרא, לפי המקובלים, זה פשוט מאד: מה שנקרא "מחשבת הבורא", שזה נקרא עולם הבריאה, נקרא עולם הבא. זה ידוע, כן. זה עולם הבינה, אם אתם זוכרים.

תלמיד חכם ופילוסוף

שאלה מהקהל: אז עכשיו, אתה אומר, למשל מי שהגיע לדרגה של רוחניות גדולה שהוא רואה אבל שהוא כאילו מזלזל במעשה או במצוות, אז בשביל מה? בשביל מה, אם הוא הגיע לדרגה?

הרב: לא אמרתי את זה.

שאלה מהקהל: לא. אני שואלת

הרב: מי שהגיע לאותה מדרגה רוחנית, אמרת, של חוכמה, כן. כי צריך לימוד הרבה כדי להגיע לכוונות של המצוות. לכוונות במובן האמיתי של מה רצתה התורה לבקש ממנו [מאיתנו] - טעם המצוות, אם אפשר לומר, כן. אז הוא רואה בעולם הזה, את הערך של בחינת עולם הבא שלו. ולכן, הוא שמח בעולם הזה. אני חושב שזה ההבדל בין התלמיד חכם האמיתי ובין נאמר, הפילוסוף, כן. אפילו יהודי, לא יהודי זה לא משנה. הפילוסוף, הוא עצוב. יש לו שאלות, יש לו בעיות של הבנת העולם. ולכן, הוא בדאגה וזה הפילוסוף האמיתי. הפילוסופיה האמיתית זה פילוסופיה קיומית איך אומרים את זה? איך אני יכול להגדיר את זה? ההיפך של שמחה. זה אני לא יודע מה זה. מה זה ההיפך של שמחה?

תשובה מהקהל: עצבות

הרב: עצבות. יפה. ויש לנו גמרא על זה. עצבות מונעת את הנבואה, כן.[13] אבל תלמיד חכם אמיתי הוא דווקא בשמחה של התורה. הוא יכול לסבול את העולם הזה בשמחה. מכיוון שהוא מבין את הערך ה"עולם הבאי" של העולם הזה. וזה ההבדל. אתם רואים תלמידי חכמים גדולים. אולי אני אספר לכם סיפור ששמעתי דווקא ממתנגד אחד שהיה ליטאי. זה רחוק "קצת" מן החסידות. ליטאי אחד, חכם גדול. אז הוא סיפר את זה ככה: בישיבה שלו היה איזה תלמיד שהיו לו ספקות. אז הוא לא היה יכול לישון, לא היה יכול לאכול. כל החברים שלו ראו אותו עצוב כזה. היו לו ספקות. ואז אמרו לו: תשמע אנחנו שמענו על רב אחד, חסיד, בכפר אחד בפולין הסמוכה. אולי תלך אצלו, תשאל ותחזור. אז הבחור הלך. הגיע לאותו כפר. איך אומרים? לאותו הכפר והחכם הזה החסיד, היה אוכל בסעודה שלו. אז הוא אמר לו לשבת ואכל. זה לקח שעה, שעתיים, אתם יודעים כשחסיד אוכל...אז לא אמר מילה. ראה אותו אוכל. קם והלך וחזר לישיבה שלו. אז התלמידים שאלו: שאלת? מה אמר? כי היו (התלמידים) מעוניינים בתשובות. אז הוא אמר להם את זה ככה: לא שאלתי. לא אמר שום דבר. ראיתי החסיד אוכל, עכשיו אני יכול להמשיך לחיות וללמוד. אתם מבינים את הסיפור הזה, כן.

מימד של עולם הבא בעולם הזה - מעין עולם הבא

זאת אומרת, כשתלמיד חכם אוכל בעולם הזה, הוא נמצא כבר בעולם הבא. אז מי שראה תלמיד חכם שכזה, יודע שזה קיים בעולם. זה נדיר אבל זה קיים, כן. יש בני אדם צדיקים כאלו שעל ידם אין ספקות. הספקות נשארים בישיבה, מתחת לספסלים, (זאת אומרת) בשכל, כן. אבל אתה נמצא על יד איזה צדיק, אתה שוכח מכל הספקות, אתה בטוח שהכל בסדר, והעולם הזה זה עולם הבא, כן. זה גמרא על הפסוק: "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה אותו".[14] אתם זוכרים את הגמרא? אז הגמרא שואלת: "אתו, ייראת שמיים מילתא זוטרתא היא?"[15] דבר קטן? מה משה רבינו אומר לכם: כי אם ליראה. מה זה "כי אם"? דבר קטן? אם לגבי משה – מילתא זוטרתא היא. הפשט זה לגבי משה - ביחס למשה, בעיני משה, בגלל שיש לו יראת שמיים, זה דבר קטן. והגמרא ממשיכה להסביר: דבר גדול יש לך - זה דבר קטן. דבר קטן, אין לך – אז זה נראה לך כדבר גדול, כן. זה הפשט. אבל יש משמעות אחרת לביטוי הזה "לגבי משה" – זה על יד משה. אם אתה נמצא על יד משה רבינו, ייראת שמיים זה דבר קטן. מבינים איך זה משתייך, כן. אז זה אותו העניין. לכן אני חוזר לתשובה. צדיק, שלמד תורה, שהבין את הערך של העולם הזה כפרוזדור לעולם הבא, זה ערך חשוב מאד. אחר כך נגיע לשער ונחליף את המטבעות, כן. ופתאום זה עולם שכולו אור, שכולו טוב, שכולו שלם – עולם אמיתי. כי זה צריך להבין את זה. אם מדובר בבורא עולם שהוא אינסוף, השלמות המוחלטת, ומה זה העולם שלנו – "והארץ הייתה תוהו ובוהו"[16] כן, עולם של טוב ורע, עולם של תוהו. יש אי התאמה בין שני המושגים האלו, האינסוף שברא עולם. זה מובן, כן? ולכן ברור שהאמונה הפשוטה של התורה היא, של איש תורה היא :שמחשבת הבורא, כבורא, זה לברוא עולם אמיתי. זה נקרא עולם הבא. ואנחנו נמצאים בעולם הזה של העולם הבא. ולכן, אני אמרתי בקצרה, ברא עולם הבא בבחינת בריאה ועשה מאותו עולם של הבריאה, עשה עולם הזה. זה נקרא עולם העשייה. אז עולם העשייה שהוא בחינת עולם הזה, הוא עולם בצמצום, הוא עולם של טוב ורע וכן הלאה. אבל כשמדובר בעולם הבריאה זה מחשבת הבורא. הבנתם? טוב. שוב זה אותו הסבר בצורה קצת אחרת. מה השאלה?

שאלה מהקהל: איך אנשים מגיעים לאשנב? דרך המעשים שלהם או שזה תהליך של החיים?

הרב: יפה. יש משנה מפורשת. "בעל כרחך אתה נולד בעל כרחך אתה מגיע לאשנב". זה ברור. זה משנה מפורשת. אז יש רק שני דרכים, שתי דרכים אפשריים: או דרך תורה ומצוות או דרך הקיום של החיים, במובן הקיומי של המילה הייסורים של החיים. אצל הפילוסופים זה נקרא "אקסיטנציאליזם". כן. אז זה מה שאומרת הגמרא, מכל מקום אתה מוכרח להגיע, כן.

שאלה מהקהל: כלומר יש עיתוי לזה

הרב: יש?

שאלה מהקהל: יש עיתוי לזה.

הרב: לכל אחד. לכל אחד יש מה שקוראים: יום המיתה, לכל אחד יש איזה מין rendez vous כזה. יש הרבה סוגיות בגמרא. למשל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב כנגד יצר הרע. נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. נצחו מוטב ואם לאו, יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב ואם לאו, יזכור לו יום המיתה."[17] יש איזה מין מועד כזה. מועד לכל חי.[18]

שאלה מהקהל: בעולם הזה?

הרב: זה סוף העולם הזה. זה נקרא מיתה, כן. אז זה מה שאומרת הגמרא: יזכור לו יום המיתה. שיזכור שגם הוא ימות. ויש איזה מין אשנב שצריך להחליף. אז כשמגיעים שמה שואלים: כמה שקלים יש לכם? כמה ניירות האלו כמה אסימונים האלו, כן. אז מי שיש לו נותנים לו עולם ומלואו. מי שאין לו אומרים לו: אין לך? תחזור. הבנתם? טוב. זה לא בדיחה. זה כל כך רציני שצריך להיות קצת, להיות קצת זהיר. הבנתם את העניין? זה פשוט מאד, פשוט מאד.

שאלה מהקהל: האשנב זה יום המיתה?

הרב: מה?

שאלה מהקהל: האשנב זה יום המיתה?

הרב: זה האשנב הראשון. כן. זה האשנב הראשון.

שאלה מהקהל: אין בעולם הזה אשנב?

הרב: חוץ מזה אין לי רשות להשיב. לא לא. לא הבנתי את השאלה האחרונה.

שאלה מהקהל: אם האשנב זה לפני המוות. יש אומרים שמגיעים לעולם הבא אפילו בעולם הזה.

הרב: זה ביטוי אחר אולי. "קנה עולמו בשעה אחת"[19] או "ראה עולמו בחייו",[20] כן. לא. למה אני התכוונתי? כשבאמת מגיעים לעולם הבא האובייקטיבי, המציאותי. ומחליפים את המידות של עולם הזה למידות של עולם הבא. זה קראתי "אשנב". אשנב של החלפן. זה מובן? למה את מתכוונת? אולי למה שאמרתי מקודם. זה דרך החוכמה רואים, כל אחד רואה עולמו – ועולמו זה עולם הבא שלו, כבר בעולם הזה. אבל זה נדיר מאד. זה חוכמה. שמעתי פעם אחת, שלכל ברייה יש רגע אחד בחיים, זה פתוח לכל. רגע אחד בחיים שפתאום זה מתגלה. יש. ואחר כך זה נסתר. שוב חוזרים לעולם הזה היומיומי. אבל מה שלמדנו על העניין הזה, שתלמידי חכמים חיים בבחינה זו כל החיים שלהם. זה השכר שלהם בעולם הזה. ויש ביטוי בגמרא על זה: הם נקראים חיים. אפילו בעולם הזה נקראים חיים. מה זאת אומרת נקראים חיים? נקראים חיים מעין עולם הבא. כי למשל יש לכם את הפסוק: "את המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי"[21], כן. אתם יודעים שיש המון אנשים שלא עושים שום מצוות וחיים? חיים חיים ביולוגים. אבל חיים האמיתיים של אותה המשנה, צדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם, זה החיים של העולם הבא. [22] אז צריך לדעת שזה קיים. זה נדיר אבל זה קיים. בדורות שלנו זה נדיר מאד, אבל זה קיים. יש הרבה מקורות בתלמוד שמאז חורבן בית המקדש אז כל המידות האלו נסתלקו מן העולם. לא זוכר את הפרטים אבל למדתם את זה. מאז נפטר חכם זה הענווה יצאה מן העולם, מאז נפטר חכם זה היראה, זוכרים את זה? כן.[23] יש לנו כמין דוגמאות מזה, כמין, איך אומרים את זה, דוגמאות, כן משהו דומה.

תלמוד שייך לעולם הבא ומצוות לעולם הזה, אבל: תלמוד גדול שמביא לידי מעשה

אבל מה שרציתי להסביר שזה המטרה של מה שהתלמוד פה קורא תלמוד, לימוד. דבר תורה כחוכמת התורה. זה עובר לגמרי את הזכות של קיום המצוות בעולם הזה. מעשה המצוות בעולם הזה זה שייך לעולם הזה, אבל תלמוד, זה שייך לעולם הבא. ולכן אנחנו חוזרים לשאלה של הגמרא, מבינים למה זו שאלה רצינית: מה גדול? תלמוד, מכיוון שיש צורך בזה וצורך בזה. אפשר להתחיל בטקסט עכשיו? אין עוד שאלות? זה מובן? יאללה. אז אני אקרא את התלמוד ומיד נתחיל בפירוש של המהר"ל. אז אולי אני אקרא בספר של המהר"ל עצמו, אף על פי שיש כמה שינויים בגמרא. [24]

המשך קריאה: " נשאלה שאלה בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם"

אם כתוב נענו כולם, נענו כולם - זה כולל גם רבי טרפון וגם רבי עקיבא, כן.

המשך קריאה: "נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"

ולפי ההסבר שהסברתי מקודם, מדובר בתלמוד שמביא לידי מעשה. לא מדובר בתלמוד אחר. לכן, זה, עכשיו זה פשוט, זה מובן למה הם התכוונו. אפשר לומר שסוף סוף, למרות כל החשיבות של המעשה, מכיוון שאנחנו חיים בעולם הזה, והמהר"ל יסביר, תלמוד גדול – מכיוון שמדובר אך ורק בתלמוד שמביא לידי מעשה. אז אנחנו יודעים שרוב המתלמדים, אם אפשר לומר, לא לומדים, נאמר בהתחלה, לא לומדים לשמה. לא לומדים כדי לקיים, כפי שאנחנו אומרים בתפילה, כן: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים דברי תלמוד תורתך",[25] כן. כך כתוב בתפילה "דברי תלמוד תורתך". הכוונה זה לתורה שבעל פה, כן. ללמוד, ללמד, לשמור, לעשות ולקיים – זה התורה לשמה. יש מדרגות. מי שלומד כדי ללמוד, מי שלומד כדי ללמד, מי שלומד לא רק כדי ללמוד או ללמד, אלא כדי לשמור. לשמור – למדנו כבר - זה משנה. זוכרים את זה? לשמור, לעשות – זה עוד יותר מלשמור. ולקיים – זה התפקיד. אז מדובר פה רק בתלמוד שמביא עד המדרגה של לקיים. זה מובן? אני מבין את השאלות שאפשר לשאול על המחלוקת עצמה. מה זאת אומרת? החכמים לא יודעים שיש הרבה מתלמדים שלא מגיעים לידי המעשה? אז איזו נאיביות זה לומר: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" - לא כל תלמוד מביא לידי מעשה. אך הם מתכוונים אך ורק לאותו תלמוד שמביא לידי מעשה. ולכן אמרו: גדול. זה מובן? ולכן אין סתירה. זה בסדר? זה כל העניין של תלמוד לשמה ותלמוד שלא לשמה. אבל אמרו החכמים, וזה מאוחר, אמרו: "לעולם ילמד אדם אפילו לא לשמה מכיוון שמתוך שלא לשמה בא לשמה."[26] זה עוד תקווה אחרת. זה עוד עניין אחר, כן. יש תלמוד שלא לשמה שכזה שהבטיחו, החכמים הבטיחו שיביא לתלמוד לשמה. אף על פי שאין לנו כל כך ניסיון בזה, שמתלמוד שלא לשמה מגיעים לתלמוד לשמה. אבל החכמים יודעים מה שהם אומרים, כנראה יש להם ניסיון שאפילו תלמוד שלא לשמה, מגיע, מביא לתלמוד לשמה, שמביא לידי מעשה, כן. אבל זה לא הניסיון שלנו, הניסיון הרגיל, נאמר. לכן רציתי לדייק ולאמר שהכוונה שלהם היה (הייתה) אך ורק לתלמוד שמביא לידי מעשה. מכיוון שהשאלה שלהם היא רצינית מאד: העיקר, וודאי, זה התלמוד שמביא לעולם הבא. אבל אנחנו חיים בעולם הזה וצריך מעשה, צריך קיום מצוות. מה עדיף? מה גדול? זה מובן? טוב, אז נמשיך. שוב , עוד יותר מזה.

תחילת דינו של אדם על דברי תורה

המשך קריאה: "תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה,"

מה זאת אומרת? התחילו לקיים את מצוות החלה בכניסה לארץ רק ארבעים שנה אחרי קבלת מתן תורה. פה יש איזה חידוש[27], אני לא רוצה לחזור: קבלת מתן תורה. אחרי מתן תורה בסיני.

המשך קריאה: "לתרומות ומעשרות נ"ד (חמישים וארבע) שנה, ליובלות ק"ד (מאה וארבע שנה)"

זאת אומרת, התורה ניתנה מיד אחרי יציאת מצריים. נראה אחר כך, אחרי שלושה חודשים, יש סיבה לזה. אבל מיד כשיצאו ממצריים היו מסוגלים לקבל את התורה. מכיוון שהיה אצלם, איתם, הטומאה של היציאה ממצריים, "ויהי בשלח פרעה את העם",[28] אז היה צריך פסק זמן עד סיני, כדי להיטהר מאותה טומאה. אבל, מלכתחילה, מסביר המהר"ל, מיד כשיצאו מהגלות היו מסוגלים לתורה. אבל חלה, תרומות ומעשרות, יובלות, זה מצוות. לקיים אותה תורה בעולם הגשמי, החומרי שלנו. ואיזה עולם גשמי, חומרי? העולם הגשמי החומרי, ששייך לקדושה. ומדובר בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש. כי אין חלה ואין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. חלה של החלות של שבת זה משהו אחר, כן. זה מובן. וזה צריך לקיים אפילו בחוץ לארץ. אבל תרומות ומעשרות, וודאי שלא ויובלות כל שכן. וכך אומרת הגמרא פה:

המשך קריאה: "וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך תחילת דינו של אדם אינו אלא על דברי תורה."

פה יש נושא חדש. כשם שהתלמוד, זאת אומרת מתן תורה, קודם למעשה - עשיית המצוות בארץ ישראל, כך תחילת דינו של אדם, באשנב הזה, כן, אינו אלא, תחילת דינו, אינו אלא על דברי תורה.[29] במילים אחרות, וזה ידוע, השאלה הראשונה ששואלים באותו מועד, זה: האם למדת או לא למדת? ואם בא מישהו, זוכרים את המקור הזה? ואם בא מישהו ואומר: לא יכולתי, הייתי עשיר - אז יש לנו דוגמה של רבי פלוני שהיה עשיר ולמד. [30] אין ברירה, כן. אז מי שבא ואומר: לא יכולתי הייתי עני - אז יש דוגמה של אותו חכם שהיה עני ולמד. כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד לפי עולמו.

קשר לתורה עבור כל אחד לפי כוחו - ריח של תורה

ושוב, אני חוזר על זה ויש פירוש יפה של המדרש על פסוק של שיר השירים וזה קשור למשנה בברכות (אבות): "יהי ביתך בית וועד לחכמים".[31] מה זה: "יהי ביתך בית וועד לחכמים?" אז זה מיועד למי שאינו מסוגל להיות חכם בעצמו. אז יהיה מנותק מן התורה, מחוכמת התורה? זה בלתי אפשרי, להיות בלי אפילו ריח של תורה. ולכן, יהא ביתך מתוקנת, כשרה, שהחכמים יכולים להתוועד אצלך, ללכת אצלך כדי ללמוד. ואתם יודעים שתלמידי חכמים זה נדיר מאד כשלומדים יחד. אין להם זמן להיות יחד. וכשלומדים יחד ואומרים: "אז נלך ללמוד אצל פלוני" - אז זה סימן שפלוני הזה הוא אדם כשר מאד, כן. לכן, הוא לא מסוגל להיות חכם, אבל הוא יהודי כשר. ולמד הרבה כדי להיות יהודי כשר, מדובר בחוכמה אחרת, כן. אז "יהי ביתך בית וועד לחכמים" – על זה יש פירוש, על פסוק של שיר השירים: "לריח שמניך טובים – שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך."[32] והמדרש מסביר את זה: זה מדובר לתורה של הקב"ה. יש שמן, השמן הטוב. מי שמסוגל לקנות את השמן, הולך לחנות וקונה שמן, כן. מי שאין לו מה לקנות, הוא לא מסוגל, אז הוא הולך לחנות ומחכה. מי שיש לו כסף לקנות, אז בא, והחנווני פותח את הקנקן, ואז הריח של השמן יוצא גם למי שאינו יכול לקנות את השמן. ולכן יש לו ריח של חוכמה. אז כשתלמידי חכמים לומדים, מי שאינו מסוגל להיות תלמיד חכם, שומע ושומע קצת מריח החוכמה. הבנתם את העניין. ואני חושב שלרוב, לרוב, כל מה שאנחנו אומרים: לומדים, לומדים, מה לומדים? תופסים קצת ריח של לימוד. הבנתם? טוב. זהו. אז השאלה הראשונה זה: אם למדת? כל אחד לפי מדרגתו כל אחד לפי כוחו כל אחד לפי עולמו.

שאלה מהקהל: למה לא שואלים מה מעשיך? שואלים מה למדת.

הרב: זהו. אתה בא מעולם הזה, לאן? לעולם, שהמפתח שלו זה החוכמה. זה התורה. אחר כך, למדת - אבל לא קיימת, אז יש לך פגמים. צריך לתקן את זה. זה נקרא חבוט הקבר. הבנתם? זה מובן, כן? אז אני חוזר על העניין. לא, זה שאלה במקומה, כן. כי עיקר השאלה זה: האם אתה מסוגל לעולם שמגיעים לאותו עולם רק דרך דבר תורה. דברי תורה, תלמוד, חוכמת התורה, כן. זה ברור, זה פשוט, זה גמרא. תחילת דינו של אדם. אחר כך שואלים: מה עשית? מה לא עשית? קיימת, לא קיימת? כן. ונראה מיד ההבדל.

מדרגות בקדושה

אולי אני אסביר את זה ככה: צריך לעבור מהקומה הראשונה לקומה השנייה. כדי לעבור לקומה השנייה – צריך חוכמה. אבל כדי להיות מהקומה הראשונה מסוגל לקומה השנייה, צריך מעשה המצוות בקומה הראשונה, כן. אז מי שעשה הרבה מצוות בקומה הראשונה, אבל אין לו שום זיקה למפתח של הקומה השנייה, שהיא החוכמה, כן. אז הוא נשאר אדם גדול בקומה הראשונה. מי שיש לו אותו מפתח, מיד אומרים לו: זה שייך לך. תפתח, אז אומרים לו תפתח, זה שייך לך. אבל תראה את הלבושים שלך. יש לך פגמים, צריך לתקן את זה, לא עשית מספיק. אבל הוא כבר שייך לקומה השנייה עם פגמים. זה יותר גדול ממי ששייך בגדלות שלו לקומה הראשונה ורק לקומה הראשונה. הבנתם את המשל?, כן? טוב. אז המשנה היא: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[33] מה אמרה המשנה: חלק. צריך להביא את כל החלקים. יש לנו, הנקודה המרכזית שנקרא: ישראל סבא, בכל אחד ואחד מאיתנו, כן, הנקודה האמצעית, המרכזית שעל ידה אנחנו קשורים לכלל ישראל. אותה נקודה – יש לה כבר חלק לעולם הבא. מכיוון שכתוב, כל ישראל – מבחינת כלל, יש להם חלק לעולם הבא. אבל כל אחד ואחד צריך להביא את כל רמ"ח אברים שלו ושס"ה גידים שלו אל החלק הזה. מבינים? טוב, אז זה עיקר ההסבר, כן.

שאלה מהקהל: לפי מה שאתה אומר, עכשיו יש שאלה על מימרא של הגמרא שמגדירה את הלימוד (לא ברור, השלמה שלי: שמתקיים כשעושים) כמו שנאמר: לשמור ולעשות[34]

הרב: זה עניין של לשון. כן. אז אפשר לפתוח את הדברים, וברור שמהו המעשה האמיתי של המצווה? זהו מעשה שיש בו קיום – זה מובן, כן. זה לא "מצוות אנשים מלומדה".[35] זה לא סתם: עשיתי. למשל, בשפות לועזיות אומרים: "עשיתי את התפילה". לא עושים תפילה. מתפללים. זה משהו אחר. אז כשמתפלל, הוא מקיים את המצווה. כשעושה את המצווה, זה בלי כוונה. אף על פי שמצוות אינן צריכות כוונה,[36] כן. טוב. מה שצריך להבין כדי לא להיבהל מהעניין, שיש המון מדרגות. כל אחד והמדרגה שלו, כן. אבל צריך להבין את הכיוון. הרב[37] היה רגיל לחזור על זה: בכל יש מדרגות. בקדושה יש מדרגות. יש מדרגות של הקדושה ויש מדרגות של הקדושה של קודש הקודשים, ובכל יש מדרגות. אז כל אחד במדרגה שלו. אבל הכיוון, ברור שזה מה שאנחנו משאירים בעולם הזה: הגוף וכל המידות שלו הגופניות. אלא העיקר זה הנשמה. ומה זה המזון של הנשמה? זה החוכמה. כפי שרציתי להסביר מקודם. אותה תורה, יש לה פרד"ס, אתם יודעים מה זה. יש עולמות בתורה. אז לפי המושגים של הקבלה, יש תורה דעשייה, יש תורה דיצירה יש תורה דבריאה, יש תורה דאצילות. זאת אומרת, זו אותה תורה, אותן מילים, אותם פסוקים, אותו פשט, אותו תוכן. אבל מי שכבר מסוגל לעולם היצירה מבין את התורה "מעין עולם היצירה". אז הוא יכול להיכנס לעולם היצירה. מי שנשאר בפשט של עולם העשייה, כן, אז הוא נשאר בעולם העשייה. הוא לא יכול להתעלות מעולם לעולם. רק מי שהגיע לתורה דאצילות מגיע לעולם דאצילות. וזה התכלית של הנשמה. "כה תאמר לבני ישראל",[38] "כה תברכו."[39] מה זה "כה"? כף הא - כן. אז אנחנו יודעים שיש חמישה חלקים בנשמה, כן. זה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכל אחד מהחלקים האלו יש להם גם כן את החמש. למשל, נפש - יש נפש דנפש, רוח דנפש. יודעים את זה? כן. ולכן יש עשרים וחמש מדרגות בנשמה. "כה תברכו". צריך להגיע עד כה (גימטריה 25). "ואני והנער נלכה עד כה."[40] ומה יותר למעלה מ"כה"? זה שם הוויה. "כו'" (גימטריה של שם הויה-26). טוב, זה התיקון של הנשמה. צריך להתעלות מעולם לעולם עד "כה". ועד כה – אתה נמצא פנים אל פנים. זהו. זה פשוט להבין. אבל צריך גלגולים וגלגולים וגלגולים כדי להבין. ולכן צריך להתעלות מעולם לעולם. אז מי שיש לו את המפתחות רק של הנפש, מגיע רק לגן עדן של הנפש. מי שיש לו כבר את המפתחות עד האצילות, מגיע לגן עדן דאצילות. אבל, כפי שאמרנו מקודם, אנחנו לא חופשיים בעניין הזה. "בעל כרחך אתה נולד בעל כרחך אתה חי בעל כרחך וכו'[41] וכו'. זה גזירת הבורא. הוא רצה לברוא אותי. אני לא יודע למה אבל הוא יודע. יש לו אינטרס לזה. הוא ברא אותי. אבל יש לו גם, אני מתנצל על המילים, אבל כדי להבין, יש לו גם אינטרס שאני אגיע עד הסוף. הוא רצה באמת לברוא אותי ולא לברוא איזה יצור של עשייה כזה, בצורה של אשליות של העולם הזה. אלא בן אדם אמיתי שנקרא אדם לפי התורה. אבל זה מגיע למעלה. כל עוד שאני לא מגיע ש, הוא לא מבסוט. אז הוא שולח ייסורים – אז תעלה קצת, תעלה קצת. הבנתם את העניין? זה פשוט מאד. טוב. יש עוד שאלה על זה או נמשיך?

המשך קריאה: וכשם שהתלמוד קודם למעשה, כך תחילת דינו של אדם אינו אלא על דברי תורה"

וטוב ששאלתם. ואני רוצה להסביר שזה לא עניין של כמות. זה עניין ממש של תורה. זה מוטב פחות וזה תורה אמיתית, מהרבה הרבה הרבה וזה לא תורה. וכל אחד יש לו אות בתורה שהיא האות שלו. אז מספיק שיבין אותה אות והוא מגיע למעלה. זה מובן? מכיוון שאנחנו לא יודעים, כן, לכן צריך ללמוד את הכל. מובן? מה אמרת?

שאלה מהקהל: "הם אמרו שלושה דברים."[42]

הרב: אני מבין למה אתה מתכוון. ונתנו לומר רק דבר אחד. כן. יפה. רק אות אחת. ולכן יש גמרא אם אתם זוכרים: מי שלמד רק אות אחת מחברו צריך לקרוא לו רב, רבי.[43] זה לא גוזמה של הגמרא. מי שלמד אות אחת מהתורה צריך לקרוא לו רבי. בסוגיה ההיא, אני לא זוכר את הדף, זה בפרק ראשון של מסכת ברכות, אנחנו רואים מיד שההסבר של מה זה אות? זה שם של הקב"ה, כן. זה מיד סמוך לסוגיה של : כי אל דעות ה'. וגדולה דעה שנכתבה בין שתי אותיות.[44] מהן שתי אותיות? אל, ה'. כל שם של הקב"ה זה נקרא אות. אז מי שקיבל מחברו רק הסבר אחד על שם אחד של הקב"ה הוא צריך לקרוא לו רבי. וזה קשור למה שאתה אמרת שכל אחד יש לו רק דבר אחד ללמוד, ללמד, כן. זה מובן? טוב. אז הגמרא מביאה פסוק של תהלים כדי להוכיח מה שאמרה.

המשך קריאה: "תחילת דינו של אדם אינו אלא על דברי תורה שנאמר: פוטר מים ראשית מדון"

טוב זה פסוק מתהלים (משלי). אתם רוצים את המקור: זה פרק שבע עשרה   (יז') פסוק 14 (יד'). "פוטר מים ראשית מדון."

המשך קריאה: "וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרה קודם למעשה"

שכרה של תורה קודם לשכרו של מעשה.

המשך קריאה: "שנאמר: ויתן להם אצרות (ארצות) גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו וגו' עד כאן"

זה הגמרא. אז פה מתחיל את הפירוש של המהר"ל. אם אין עוד שאלות נתחיל קצת את הפירוש של המהר"ל. יש לנו קצת זמן. כן, יש שאלות? טוב. אז זה קצת ארוך אבל נתחיל נושא אחד בפירוש.

המשך קריאה: ופירוש זה, כי סבר רבי טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם. שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה."

טוב, אני לא חושב שצריך הרבה הסברים פה. המעשה משלים את האדם כאדם בעולם הזה, דרך המבנה שלו שהוא הכלי שלו - זה הגוף. והמצוות זה הפנים של התורה השייכים לחומריות של הבריאה. למשל הביטוי: "הלכה למעשה", כן. יש הלכה ויש הלכה למעשה. יש פן בתורה ששייך דווקא לחומריות של האדם וצריך להשלים את האדם הזה, כי כל בן אדם נולד עם החסר שלו ועשיית המצווה משלימה את החסר שלו. "בורא נפשות רבות וחסרונן." כן, זה מובן הנושא? ולכן רבי טרפון אומר (ש)כל עניין מתחיל בהשלמת האדם כאדם. ולכן מעשה גדול. מכיוון שמי שיש לו תלמוד ואין לו מעשה, אז כאילו יש לו את המפתחות החיצוניות של הבניין, סליחה, כאילו יש לו את המפתחות הפנימיות של הבניין ולא את המפתחות החיצוניות.[45] ולכן מעשה גדול.

שאלה מהקהל: זה קשור ל"נעשה אדם"?[46]

הרב: מה?

שאלה מהקהל: זה קשור ל"נעשה אדם"?

הרב: לא, לא חושב. לא חשבתי על זה, אבל לא חושב. זאת אומרת, אפשר לחזור על כל הנושא לגבי הקב"ה עצמו, כן. מכיוון שהוא רצה לעשות – "נעשה", כן, זאת אומרת שצד העשייה באיזושהי מידה, גדול, מה?

שאלה מהקהל: לפי המדרגה. בבר יוחאי נאמר "נעשה אדם נאמר בעבורך"[47]

הרב: לא, זה עניין אחר. זה בבר יוחאי? כן, לא, זה עניין אחר. אני חשבתי שהתכוונת לפסוק עצמו – "נעשה אדם". שהקב"ה החליט. התורה הייתה לפניו אלפיים שנה לפני בריאת העולם.[48] אתה זוכר את המדרש? החליט לעשות את העולם ולא רק להסתכל בתורה של אמת. ולכן יש איזה צד של צורך המעשה. אבל זה נושא אחר, כן. אולי אני אסביר את השאלה שלך. הפיוט של רבי שמעון לביא, אני חושב, כן, הוא היה מטריפולי מי שכתב את הפיוט "בר יוחאי". לא יודעים את זה? אני הכרתי את הצאצאים של החכם הזה. הם גרים במרסיי, בצרפת. אז הוא אומר: "נעשה אדם נאמר בעבורך". הכוונה היא שמחשבת הבורא בנעשה אדם, התגשמה בבר יוחאי. אבל צריך להבין את זה בזהירות, כאילו הוא המשיח, כן. זה מובן? זה חסידי מאד, כן. אז נחזור לעניין שלנו.

המשך קריאה: ואף כי התורה בוודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית"

ואתם זוכרים את ההגדרה של התורה היא שכלית, כן.

המשך קריאה: "מכל מקום, לעניין זה שהמצווה משלמת האדם, שהאדם יהיה שלם, וזהו יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה."

כמו שלמדנו בפרקים הקודמים, שכל עוד יש חסר שצריך למלאות ובעולם הזה מתקנים את החסר דרך עשיית המצוות, אז זה יותר גדול מההשלמה שיכולה לבוא אחר כך. למה זה דומה? זה דומה לחטא של אדם הראשון, כן. כשהפסוק אומר: "ועתה פן ישלח ידו ואכל, ולקח ואכל מעץ החיים וחי לעולם".[49] מה קרה? אכל מעץ הדעת טוב ורע, ולכן נפגם, כן. אז הוא נמצא במצב של קלקול. ואם קונה את המעלה של הנצחיות של עץ החיים, הוא יישאר בנצחיות בקלקול שלו. ולכן, אף על פי שעץ החיים הוא יותר גדול מעץ הדעת טוב ורע, כן, אז כדאי לתקן קודם כל את העניין של טוב ורע ולא לנגוע בעץ החיים, זה גדול. מכיוון שכל עוד יש לו פגמים, עץ החיים זה מזיק לו. הבנתם את העניין? טוב.

שאלה מהקהל: וגם כל החיים. מי מגיע לדרגה?

הרב: סליחה? נכון. לכן אנחנו במעבדה בעולם הזה וכל אחד מתקדם קצת קצת עד ש.. ברור, מי שאומר: אני כבר הגעתי להיות צדיק לפי המעשה, אני יכול להסתלק מן העולם – הוא רשע גמור. הוא רשע גמור. זה גאווה, כן. יש פסוק שאומר: "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[50] צריך להיות קצת רציני. מה זה צדיק גמור? אתם זוכרים מה שכתוב בגמרא? יש שלושה ספרים בראש השנה,[51] כן: הספרים של הצדיקים, הספרים של הרשעים והספרים של הבינוניים. והתנאים שאלו: בינוניים כגון מה? והם אמרו: כגון אנא.[52] התנאים אמרו: אנחנו בינוניים, כן. ואם הם כבר אמרו בינוניים, כן. הבנתם את זה?

שאלה מהקהל: למה יש בדור שלנו שנוגעים בעץ החיים?

הרב: לא שמעתי, סליחה.

שאלה מהקהל: למה יש בדור שלנו שנוגעים בעץ החיים?

הרב: שנוגעים?

שאלה מהקהל: שנוגעים בעץ החיים.

הרב: כן. אני חושב שכדאי להבין את זה כפי שהסברתי מקודם. מדברים על תורה, תורה. יש לנו ריח של תורה. יש המון, וזה רק בזמן הקרוב (לאחרונה), כן, שאומרים שלומדים מדרש. אבל מה לומדים? לומדים את הפשט של המדרש. וצריך הרבה הרבה לימוד והרבה הרבה זמן כדי להגיע לכוונה של המדרש. כל שכן קבלה, כן. אבל מתחילים בלבוש, מתחילים בפשט. אז מי אמר שכבר הגיע למדרגה של הבין מה שכתוב, כפי שאמר מי שאמר? מי שאמרה, כן. מי שלמד באופן רציני את הספרים האלו יודע מה הייתה הענווה של הגדולים האלו. והם אומרים כמעט בכל שורה: ואם הבנתי כפי שצריך, ואם ולפי עניות דעתי, ואם ואם ואםאפשר אולי לומר את זה ככה. אז באים קטנים קטנים שאמרו: הבנתי את הכל, יש לי דוקטורט ב.. ויש לי. צריך להיות קצת עניו, כן.

שאלה מהקהל: לקשר את זה לטקסט

הרב: אני הבנתי עץ החיים של האר"י. כן.

שאלה מהקהל: לא, לא. מה שאמרת. אם צריך לשבת ולקיים דרך המצוות ורק אחר לגעת בעניינים גדולים בעץ החיים, אז אף אחד לא מגיע לשלמות.

הרב: הוא לא אמר ככה. לא אמר ככה.

שאלה מהקהל: אבל אני שואלת

הרב: לא, לא. זה נושא קצת אחר. לא אמר ככה. השאלה הייתה: מה גדול? וברור כי כולם מסכימים שצריך גם זה וגם זה. הנושא הוא קצת קצת אחר.. אז, זאת אומרת צריך גם זה וגם זה, כל אחד לפי מדרגתו. אבל מי, אתם זוכרים את העניין של תלמיד שתוכו כברו, כן.[53] יש עוד ביטוי אחר בגמרא: תלמיד שהוא הגון ותלמיד שאיננו הגון.[54] זה הכוונה פה של ההסבר של המהר"ל. זאת אומרת, מי שעוד לא הגיע למדרגה של להיות תלמיד הגון בהקשר לעשייה של המצוות, אז לא יכול להגיע לתלמוד כתלמוד. קודם כל זה היה בדורות הראשונים. מהר מאד נתנו את הרשות לפי הכלל של: "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כן. אבל הלכה, נאמר לא הלכה למעשה אבל הלכה אמיתית זה היה אסור לנגוע לתלמוד, ללימוד למי שלא היה כבר שלם במידותיו. וזה נקרא תלמיד הגון. או תלמיד ותיק. זה מובן קצת שונה, אבל תלמיד הגון. רק תלמיד הגון היה נכנס לבית המדרש. אז מה היה לומד כדי להיות תלמיד הגון? היה לומד כל מה שצריך כדי לדעת את התורה כדי לקיים אותה. כדי לעשות אותה. פה מדובר בהבנת התורה כמחשבת הבורא. שוב, אולי צריך לחזור על העניין כדי להגדיר את זה, כי אנחנו לא רגילים לזה, כן. אנחנו לומדים איזה מצווה, לומדים שנים. כדי לדעת על בוריה איך לקיים אותה. מקרא, משנה, מדרש, גמרא, ראשונים, אחרונים, שאלות ותשובות, שולחן ערוך, הכל, שנים. ולא מבינים במה המדובר בכוונת הבורא. אז רק מתחילים להיכנס לבית המדרש של הבורא – מהי הכוונה של אותה מצווה. הבנתם את ההבדל? אני לא שומע אם זה מספיק ברור. למשל, אני רגיל לומר את זה. אנחנו מתפללים כל יום "השיבנו לתורתך". ואפילו התלמידי חכמים הכי גדולים מתפללים ככה: "השיבנו לתורתך" אז מה זה? יש תורתו ויש תורתנו, כן? זאת אומרת, השיבנו לתורה כפי שאתה מכיר אותה – תורתך אתה. הבנתם? יש לנו בידינו יש תורתנו. אבל בא המדרש ונתן לנו נחמה, זה יותר מחצי נחמה, כן. כי אם בתורת ה' חפצו (סוף קלטת 12.(ובתורתו יהגה יומם ולילה, זה נקרא תורתו.[55] יש לו חפץ של תורת ה'.

הפסקה בקלטת...

"ומלמד לאנוש בינה וחננו מאתך חכמה בינה והשכל" או לפי הנוסחאות האחרים: "וחננו מאתך חוכמה בינה ודעת" למשל. אז מהו הפשט של אותה שאלה? אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. וחננו מאתך, בלי אמצעי, מאתך – חכמה בינה ודעת, זה הפשט הרגיל. "כי טובים דודיך מיין"[56] אתם יודעים את המפרשים על זה, כן? אבל יש עוד משמעות אחרת: וחננו מאתך דעה, שיהיה לנו את הדעה שלך. המושג תורתך: תורת ה' תמימה, יש לנו רק תורתנו – התורה כפי שאנחנו מסוגלים לקבל אותה. אבל תורת ה' ומחשבת הבורא זה במה מדובר. התלמוד שבו מדובר. הבנתם את זה? זאת אומרת, התורה כפי שהקב"ה מסר אותה, לא כפי שאנחנו קבלנו אותה. זה נקרא: תורה לשמה, וזה נקרא לימוד אמיתי וזה נקרא תורתו אומנותו. עד שמגיעים לזה, יש שאלה מעשה? לימוד? אז כל מי ש לא גמר את המעשה לא מגיע לזה. זה מובן? זה באותה מדרגה שצריך להבין את הסוגיה.

שאלה מהקהל: אבל יש כאלה שהגיעו

הרב: מה?

שאלה מהקהל: אבל יש כאלה שהגיעו להבנה של התורה

הרב: למשל, כשאנחנו לומדים רש"י. טוב, בלי רש"י, זה ברור שאנחנו לא מסוגלים להבין כהוא זה מפשט התורה. ולכן, אם רש"י היה מסוגל לקבל מלמעלה את ההסברים שמסר לנו, זה סימן שרש"י הגיע כבר לאותה מדרגה. בשבילנו זה חידה. מי זה רש"י? חידה, כן. מי האיש החפץ חיים? מי? זה שאלה, כן מיהו? זו חידה, אבל היו אנשים כאלו, זה חכמי ישראל. והביאו מלמעלה עד המדרגה שאנחנו נמצאים את ההסברים. מאיפה שאבו את זה? מהשכל האנושי? זה בלתי אפשרי. מי יכול להאמין את זה, כן? ולמשל, מי שלמד את העץ חיים של האר"י – זה גילוי חוכמה. איפה שמע את זה? איפה ראה את זה? אז מי היה מסוגל להגיע לאיפה שהגיע כדי לראות את זה? צריך להבין את זה. החכמים האלו לא היו אנשים פשוטים, כן. למשל, כשהתנאים אמרו: בינוניים כגון אנא, כן. אז מי היו הצדיקים? צריך ללמוד את זה. באים עכשיו מלומדים ולוקחים איזה מדרש, מדרש אחד. ואתם יודעים מה זה המדרש, כן – זה עולם ומלואו. אז לוקחים קטע של מדרש ומתחילים לפלפל, כן, לפלסף, כן. ואומרים שטויות. זה דברי הבאי. החכמים האלו היה להם בראש עולם התורה.. מבינים למה אני מתכוון, כן? עכשיו, איזה דור יתום אנחנו? כשאנחנו לומדים פרשת השבוע בשבת, כמה מילים כמה פסוקים אנחנו לומדים? ואני זוכר בדור של הסבא שלי, היו לומדים עם רש"י כל הפרשה. איך היו עושים? היו אנשים מסוג אחר. אני זוכר כשהייתי קטן, ראיתי את החכמים של הדור הזה, של הסבא ושל האבא של הסבא, איך היו אוכלים בשבת. אף אחד לא מסוגל לאכול אפילו עשירית שהיו אוכלים, כן. אתם מבינים, תופסים את זה? אני ראיתי את זה. אז כשהיו לומדים היו לומדים, כשהיו אוכלים היו אוכלים כשהיו חיים היו חיים. אנחנו קטנים קטנים לגביהם. זה מובן מה שאני אומר, כן? טוב, אז נחזור לנושא. אז אולי זה כבר השעה (לסיים).

 

[1] משנה מסכת פאה פרק א' משנה א': "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים והראיון...אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם."

[2] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט' עמוד ב': "רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא; דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך.

וכן, תפארת ישראל למהר"ל מפראג פרק ס': "בזה הפרק נבאר לך גם כן כי דעת חכמים הוא הפך אשר אמרו כי בתורה נכתב השכר הגופני, ולא השכר הרוחני. ודעת חכמים שאין בתורה שום שכר גופני. בפרק קמא דקידושין (לט ב) אמר שם דאליבא דרבי יעקב שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והטעם הוא כמו שפירשנו כי אין המצות דברים טבעיים, כאשר העולם הזה עולם הטבע, רק המצות הם אלקיים, ולכך שכר המצות בהאי עלמא ליכא. ואף על גב דכתיב (ויקרא כו, ג) "אם בחוקתי תלכו וגו'", פירושו שאם יעשו רצון השם יתברך, שברא העולם בטבע, גם כן יתן להם הטוב, אבל אין זה שכר מצות כלל. אם כן מוכח מזה שהדבר הוא הפך ממה שחשבו, דאין שכר מצות בהאי עלמא כלל.

[3] רבי צדוק הכהן, תקנת השבין סימן י' אות ט'

[4] תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא' עמוד ב': "יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים."

[5] איוב פרק כח' פסוק כח': "וַיֹּ֤אמֶר׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה:

[6] חבקוק פרק ב' פסוק ד'

[7] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו': "וכתיב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד) וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג). וכן אתה מוצא שאין הנליות /הגלויות/ מתכנסות אלא בשכר אמנה שנ' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש וגו' (שה"ש =שיר השירים= ד ח) וכתיב וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב). הא גדולה אמנה לפני הקדוש ברוך הוא שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וכן הוא אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו יב)"

[8] איכה רבה פרשה ב': "מלכה ושריה בגוים אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, הה"ד "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו" (עובדיה א ח), יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב: "מלכה ושריה בגוים אין תורה".

[9] ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז': "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? זה בלעם בן בעור .אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם:

משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: "נאם שומע אמרי אל".

משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון".

משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר: "ואתה פה עמוד עמדי" ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר: "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים". משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

[10] במדבר פרק כד' פסוק ד': "מחזה שד-י יחזה, נופל וגלוי עיניים"

[11] ראה מקור קודם

[12] רש"י במדבר פרק כד' פסוק ד', ד"ה נופל וגלוי עינים - פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

[13] בתלמוד בבלי מסכת שבת דף ל' עמוד ב': "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" וכן שמונה פרקים לרמב"ם פרק ז': "ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס, אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה מאלישע, אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו: מלכים ב' ג, "ועתה קחו לי מנגן" וכו'. וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף - נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שבושר בחייו, אמר: בראשית מה, כז "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר התרגום, המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה".

[14] דברים, פרק י' פסוק יב'

[15] תלמוד בבלי ברכות דף לג' עמוד ב': " ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."

[16] בראשית פרק א' פסוק ב'. וכן ניתן לעיין בספרי "סוד תורת התולדות" בעריכת חיים רוטנברג, להרחבה בנושא זה.

[17] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה."

[18] זוהר וירא דף צט' א מהדורת מרגליות

[19] תלמוד בבלי ברכות דף יז' עמוד א': "עולמך תראה בחייך"

[20] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י' עמוד ב':

[21] ויקרא פרק יח' פסוק ה': "ושמרתם את חוקותי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

[22] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח עמוד א', ב': "החיים יודעים שימותו - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, ... והמתים אינם יודעים מאומה - אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים. וכן למשל, במסכת כתובות דף קג' עמוד א', סיפור על מה שביקש רבי לפני מותו.

[23] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט' עמוד ב': "משמת רבן יוחנן - בטלה החכמה. ת"ר: משמת רבי אליעזר - נגנז ס"ת. משמת רבי יהושע - בטלה עצה ומחשבה. משמת ר"ע - בטלו זרועי תורה, ונסתתמו מעיינות החכמה. משמת רבי אלעזר בן עזריה - בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם. משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה. משמת אבא יוסי בן קטונתא - בטלו חסידים, ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא? שהיה מקטני חסידים. משמת בן עזאי - בטלו השקדנין. משמת בן זומא - בטלו הדרשנין. משמת רשב"ג - עלה גובאי ורבו צרות. משמת רבי - הוכפלו צרות.

משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא.

[24] תלמוד בבלי קידושין דף ל' עמוד ב'

[25] ברכת אהבת עולם בשחרית.

[26] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה' עמוד ב': "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות."

[27] ראו שכתוב מדרשים על מתן תורה פרק "קבלת תורה כתנאי לקיום העולם"   וכן בשכתוב נוכחי עמ 215 בקטע שאחרי הערה 592

[28] שמות פרק יג' פסוק יז'

[29] תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא' עמוד א': "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת (ישעיהו פרק לג' פסוק ו': ,והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו" ) וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (מלח למניעת תולעים)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה.

[30] תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה' עמוד ב': "תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי. אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. - אמר לה: ה' מתיר אסורים - הריני כופפת קומתך - ה' זקף כפופים, - הריני מסמא את עיניך - ה' פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

[31] משנה מסכת אבות פרק א' משנה ד': "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם"

[32] שיר השירים פרק א' פסוק ג'. וכן תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה' עמוד ב': "דרש רב נחמן בריה דרב חסדא, מאי דכתיב: לריח שמניך טובים, למה ת"ח דומה? לצלוחית של פלייטין, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף; ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, שנאמר: עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות; ולא עוד, אלא שמלאך המות אוהבו, שנא': עלמות אהבוך, קרי ביה על מות; ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות, אחד העוה"ז ואחד העוה"ב, שנא': עלמות, קרי ביה עולמות." וכן ויקרא רבה (וילנא) פרשת ויקרא פרשה ג סימן ז

ז שתי מנחות הן אם מנחה על המחבת ומנחה מרחשת ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה מה בין מחבת למרחשת שזו תבלל בשמן וזו תעשה בשמן כל צרכה ואמרו חכמים במשנה מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין מחבת צפה מעשיה קשין כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום אמר לו הקדוש ברוך הוא בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים וכן הוא אומר (שיר /השירים/ א) לריח שמניך טובים שמן וגו' שכרנו שבאנו ללמוד תורה שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לכלי ואין קולו נשמע לכך נאמר שמן תורק שמך על כן וגו' ואפילו אומות העולם מכירין בחכמה ובבינה ובדיעה והשכל מגיעים לגופה של תורתך היו אוהבים אותך אהבה גמורה בין כשהוא טוב בין כשהוא רע להם לכך נאמר עלמות אהבוך." מניטו מצרף כאן את משמעותם של שני המדרשים.

[33] משנה סנהדרין פרק י' משנה א'.

[34] משנה מסכת אבות פרק ד' משנה ה': "רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות."

[35] ישעיהו פרק כט' פסוק יג': "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו ריחק ממני. ותהיה יראתו אותי מצוות אנשים מלומדה".

[36] למשל, תלמוד בבלי פסחים דף קיד' עמוד ב'

[37] הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. ( היה חוזר על כך פעמים רבות ) בדרך כלל כשמניטו אומר הרב הוא מתכוון לרב צבי יהודה

[38] שמות פרק יט' פסוק ג'.

[39] במדבר פרק ו' פסוק כג'. להרחבת הנושא ראו הפרק מדת כה בסוד מדרש התולדות חלק א מעמוד 247

[40] בראשית פרק כב' פסוק ה'.

[41] משנה מסכת אבות פרק ד' משנה כב': "הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לידע להודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"

[42] משנה מסכת אבות פרק א' משנה א'

[43] משנה מסכת אבות פרק ו' משנה ג': "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו אלופו ומיודעו שנאמר תהלים נ"ה י"ד ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה שנאמר משלי ג' ל"ה כבוד חכמים ינחלו שם משלי כ"ח ותמימים ינחלו טוב ואין טוב אלא תורה שנאמר משלי ד' ב' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:

[44] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג' עמוד א': "אמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: פעלת ה' מקדש ה'. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות." והשוו סנהדרין צב א ובמיוחד ברש"י שם : שתי אותיות של שם ל"א כל שמות על שם דאמרינן בעלמא צבאות אות הוא בצבא שלו ( ילקוט שמעוני שה"ש תתקצב) קרי להו אותיות לשון מופלא" סוד מדרש התולדות כרך ד ליד הערה 741

[45] השוו שבת לא ב וכן תיקו"ז עם ניצוצי זוהר הקדמה דף ה א הערה י

[46] בראשית פרק א' פסוק כו'

[47] פיוט בר יוחאי לרבי שמעון לביא: "בר יוחאי, ולשדה תפוחים עלית ללקוט בו מרקחים. סוד תורה כציצים ופרחים, נעשה אדם נאמר בעבורך"

[48] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ח' סימן ב': "אמר רבי חמא בר חנינא משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרין והיו שואלין אלו לאלו מה שברון נעשה במדינה היום, של ששי היו שואלין של חמישי, ושל חמישי של רביעי, ושל רביעי של ג', ושל שלישי של שני, ושל שני של ראשון, ושל ראשון למי היה לו לשאול לא לבני המדינה שהיו עסוקין בדימוסה של מדינה, אף כאן כל מעשה של כל יום ויום היו שואלין אלו לאלו מה בריות ברא הקדוש ברוך הוא בכם, היום של ששי שואל של חמישי וכו' עד לראשון למי היו שואלין לא לתורה שקדמה לברייתו של עולם, דאמר ר"ש בן לקיש שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, הה"ד (משלי ח) ואהיה אצלו אמון וגו' ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, דכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול הוי הזאת ידעת מני עד וגו', התורה יודעת מה קודם לברייתו של עולם אבל אתה אין לך עסק לדרוש, אלא (איוב כ) מני שים אדם עלי ארץ, ר"א בשם בן סירא אמר בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות."

[49] בראשית פרק ג' פסוק כב': "וַיֹּ֣אמֶר׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם:"

[50] קהלת, פרק ז' פסוק כ'

[51] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז' עמוד ב': "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה."

[52] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא' עמוד ב': "תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. רשעים - יצר רע שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו, בינונים - זה וזה שופטן, שנאמר יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו. אמר רבא: כגון אנו בינונים."

[53] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח' עמוד א': "תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה."

[54] תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלג' עמוד א': " אקריוה לרב ספרא בחלמא: מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע.... א"ל אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב? א"ל: בשונה לתלמיד שאינו הגון, דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא. אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד וכתיב: לא נאוה לכסיל תענוג.

וכן בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם פרק ד' הלכה א': " אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו."

[55] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט' עמוד א': "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה."

[56] מדרש רבא שיר השירים פרשה א' – במתן תורה כשהקשר היה בלי אמצעי.

 

הוספת תגובה