ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

שיעור 2

 

תמלול ומקורות: רות ספז
נשמח להערות/הארות במייל:

 

תוכן השיעור:

 

לבירור ייחוד חשיבות התורה

ובלכתך בדרך – הסכנות בדרכים

סכנת הבדידות

חשיבות דמות הרב וסגולת שבט לוי

תורה - סדר העולם

הזכות והגורל – כהן גדול וערי מקלט

החיבור לתורה כמלווה ומרפא דרך שמירת הסדר

סוגי יסורים וחיבור לתורה דרך לימוד או תפילה

 

 

לבירור ייחוד חשיבות התורה

כמעט חודש כבר. טוב. אם אני זוכר היטב, השיעור האחרון היה של דן בארי על סוף הדף הראשון, כן. בספר.

אז אין לכם הדפים הקודמים כן? זה מתחיל בדף ה' –

המשך קריאה: "מתחבר אל הבריות שהם העולם".

זהו. טוב. אז אני חושב שכדאי לחזור קצת אחורה, ולהתחיל במאמר שהמהר"ל מסביר על הנושא, אני אזכיר רק בקצרה את הנושא הכללי: הקשר בין הגדרת התורה כסדר העולם, ויש מאמר במסכת עירובין[1] אמר ר' יהושע בן לוי. זה קצת אחורה, אח"כ אני אגיע.

המשך קריאה (מהדף הקודם, דף ד' מצד שמאל): "אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לווייה יעסוק בתורה שנאמר כי לווית חן.[2] חש בראשו, יעסוק בתורה שנאמר: חן הם לראשך."

הפסוק הזה נמצא בספר משלי. התורה נמשלה ללווייה. לוויית חן הן לראשך. זה הפסוק כן? דברי תורה....

ש....?

הרב: כן זה ההמשך, כן. בסדר.

המשך קריאה: "חש בראשו - יעסוק בתורה. שנאמר "חן הן לראשך" חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר: וענקים לגרגרותיך. חש בבני מיעיים יעסוק בתורה שנאמר: רפאות תהי לשרך. חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר: ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודא בריה דרבי חייא: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. אדם נותן סם לחברו יפה לזה וקשה לזה"

דהיינו - סם יכול להיות יפה לאבר זה וקשה לאבר אחר.

המשך קריאה: "והקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא."

עד כאן המדרש.

רק דיוק אחד בסוף המדרש: יש עוד מימרא בחז"ל שהתורה נקראת סם חיים[3], שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.[4] אבל אם הוא צדיק נקראת סם חיים, אם הוא רשע נקראת סם מוות - זה עניין אחר. אבל כשזה נקרא סם חיים זה סם חיים לכל גופו, לכל נפשו. זה כוונת המהר"ל.

 

 

ובלכתך בדרך – הסכנות בדרכים

אז אני אתחיל בקצרה , עם מה שראיתם מקודם, אם יש שאלות נראה אותם ונמשיך.

המשך קריאה: "רצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה"

כי המדרש מתחיל "המהלך בדרך בלא לווייה. ויש עוד משנה בפרקי אבות - אני לא חושב הערב, אולי בהזדמנות אחרת נראה אותה: המהלך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו.[5] פה יש הגדרה, ההגדרה הראשונית היא חשובה מאד: יש יישוב. ויש דרך. והדרך זה המעבר בין ישוב לישוב. הישוב יש לו הסכנות משלו, אבל הוא ישוב. והדרך - בבחינת דרך הוא בסכנה. רק תזכרו שיש דרך לשון זכר שנקרא מלחמה - זה שייך לאותה סכנה של הדרך, ודרך לשון נקבה, זה נקרא תורה, וזה דווקא המרפא לסכנות האלו.

זה נלמד בהתחלת מסכת קידושין[6], דרך לשון זכר - זה מלחמה, דרך לשן נקבה - זה תורה. אתם זוכרים את הפסוקים? בשבעה דרכים יצאו לפניך [7]- זה לשון מלחמה. ולגבי התורה זה?

תשובה מהקהל: דרכיה[8]

הרב: לא. זה פסוק אחר. את הדרך ילכו בה. אבל מה אומר בהתחלת הפסוק? אני בא מסכנת הדרך, אז...

הערה מהקהל: והודעת להם את הדרך...

הרב: והודעת להם הדרך שילכו בה,[9] יפה. אז

המשך קריאה: "רצה לומר, הדרכים הם בחזקת סכנה."

הפסוק הבסיסי הוא: בשיבתך בביתך[10] - יש צורך מיוחד בקריאת שמע כשאנחנו נמצאים במצב של ישוב, "ובלכתך בדרך" - ברור שזה הגלות. בין ישוב לישוב. ויש גם חובה של קריאת שמע.

המשך קריאה: "הדרכים הם בחזקת סכנה, כמו שיתבאר בפירוש הפרקים"

זה במסכת אבות פרק ג': "המהלך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו."

המשך קריאה: "וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה."

מה למדתם על זה? מהו הפירוש? הדרך בתור דרך הוא בחזקת סכנה. יש ביטוי של "עוברי דרכים".[11]

אני רוצה רק להזכיר בקצרה, יש גמרא אחת שאומרת, ההקבלה בין מניין המצוות - רמ"ח איברים, ושס"ה גידים.[12] ויש עוד הקבלה אחרת. רמ"ח איברים זה כנגד מצוות עשה. ושס"ה גידים הם כנגד מצוות לא תעשה,[13] ודווקא יש לנו כבר באותה גמרא, זה הגמרא בסוכה..או במגילה. וההקבלה השנייה זה שס"ה ימות החמה,[14] כן. אז העניין פה - למה מייחסים את המצוות עשה לאיברים? [כי] כל מי שמקיים מצוות עשה מקיים נקודה אחת בנפשו או בגופו. ועל מצוות לא תעשה - או על ימות השנה, או לשס"ה גידים? הגידים זה דווקא היחס בין איבר לאיבר. זה מקור המעבר. ופה יש הסכנה של החטא.

וההקבלה לימות השנה - כי הזמן לפי ימות השנה זה הזמן של השינוי. כי שנה מתייחס ל... בכל יום ויום יש סכנה של חטא מיוחד שבא דווקא משינוי היום. יש גם כן בחידוש הזמן יש צד חיובי. חידוש הזמן מביא כפרה. אבל שינוי הזמן, הצד השלילי, מביא את הסכנה של החטא. כי כל חטא בא מהשינוי. זה מובן? מהשינוי. רציתי לומר. השורש אולי זה הסבר אחר.

שאלה מהקהל: שמש ומגן

הרב: יפה. אבל למה אתה מתכוון, כי החטא בא מהשמש. מכוח השמש, זה חמימות של היצר. אפשר להסביר את זה ככה.

שאלה מהקהל: את השמש עצמו לא יכולים לסבול. ממילא. אז אין אור בכלל.

הרב: נכון. זה הדרשה הקודמת. שאמרת. כי שמש ומגן. אבל אני נזכר בפירוש של "בעל התניא"[15]. שמש - זה ה', רומז לה', ומגן רומז לאלוקים. לפי הפסוק עצמו: "כי שמש ומגן ה' אלוקים."[16] אבל הכוח הזה הוא לא רע בשורשו. אלא, אם אפשר לומר את זה, העניין שאי אפשר לסבול אותו, כל עוד שאין זכות - אז צריך מגן. שמש ומגן ה' אלוקים. אבל לפי דעתי העיקר זה - כי הזמן מביא שינוי של מצב וכל שינוי של מצב מביא גם כן הזדמנות של חטא זה או אחר. אם כן:

המשך קריאה: "רוצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה וכמו שהתבאר בפירוש הפרקים[17] וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם. ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם"

זאת אומרת, העניין שאין ישוב זה נבדל מן עיקר העולם. מהו הפסוק? "כי לא תהו בראה לשבת יצרה"[18]

המשך קריאה: "כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב."

הדרך יוצא מן הישוב.

המשך קריאה: "ולפיכך שולטים שם הפגעים אשר הם מתנגדים אל העולם."

זהו, כמו שאמרנו, וזה המקום של תפילת הדרך כמובן, צורך של תפילת הדרך.

המשך קריאה: "ולכן יש לחוש שישלטו בו פגעים אשר אינם מסדר העולם."

[ה]כל בא משינוי הסדר.

 

 

סכנת הבדידות

המשך קריאה: "ולפיכך אמר, ההולך בדרך ואין לו לוייה, ובוודאי כאשר יש לו לוייה הרי הם מתחברים אליו בני אדם"

זאת אומרת, פשוט, הסכנה באה למי שדהולך בדרך יחידי מכיוון שאין לו לוייה. פה יש מקום ללימוד שלם על, לא רק הזהות, אלא התפקיד של שבט לוי, שבט לוי היא היא [הוא הוא] הכלי של הקשר לתורה כמובן הקשר לסדר העולם. אבל זה נושא בפני עצמו, לא זוכר אם למדנו את זה פעם, מהו הפסוק? "עתה ילווה אלי אישי."[19] לוי הוא הבן השלישי, כן? אז לאה אמרה: עתה ילווה אלי אישי.

אני נזכר שלמדנו פעם אולי, ש- כשנולדו השבטים, בני לאה - זה בשם ה'. בני רחל - זה בשם אלוקים. לוי זה לא ה' ולא אלוקים אלא האיחוד [ייחוד] בין ה' ואלוקים. מי שנמצא על יד מי שזוכה בשם לוי הוא לא נשאר יחידי. יש לו ההוכחה שיש מישהו בעולם. הלוי הוא הקשר עם ריבונו של עולם. "אל תעזוב את הלוי." זה פסוק שלם,[20] ואתם זוכרים שהכוונה לריה"ל כן? אל תעזוב את הלוי.[21]

אז אני אמשיך:

המשך קריאה: "וכיוון שיש אצלו אדם, נחשב זה כאילו היה ביישוב העולם, ואין נקרא זה שפורש מן היישוב."

לפי דעתי השורש של כל העניין הזה זה הפסוק, שוב - הבסיסי, של – "לא טוב היות האדם לבדו."[22] בכל מעשה בראשית הבורא אמר: טוב, וירא אלוקים כי טוב, עד שמגיע לגורל של האדם, הכל מתהפך. כל מה שאמרנו: טוב, טוב, טוב - לא טוב היות האדם לבדו. אתם זוכרים, כי פשט הרגיל של הדרשנים זה כאילו הכתוב היה אומר: לא טוב שיהיה האדם לבדו, אז אעשה לו עזר כנגדו. אבל פשט הכתוב הוא אחר - כל מה שאמרנו על מעשה בראשית לא טוב, משום כי - האדם לבדו. כל עוד האדם הוא לבדו ולכן צריך עזר כנגדו. זה מובן? וזה העיקר החשיבות של הנישואין. של העניין של בן זוג - בת זוג. מי שאין לו בן זוג, בת זוג הוא נמצא בעולם שאינו טוב. זה בחכמה הכללית אם אפשר לומר את זה, זה הבחנה ישירה של התורה למצב של הבדידות. הבדידות זה לא טוב. ולכן כל הפילוסופים האלו שאומרים שיש סתירה בין המצב האמיתי הקיומי של האדם, ומה שאומרת התורה שאנחנו נמצאים בעולם שנקרא טוב - כאילו יש סתירה בזה.

אתם אולי למדתם במה שקוראים "הפילוסופיה הקיומית", האקסיסטנציאלית. כנראה שזה צרפתית... אז כאילו, לא הבחינו בזה, שהתורה היא שמגדירה את מצב הבדידות כמצב לא טוב. דווקא תזכרו את זה. התורה נקראת "טוב".

אז, אנחנו מתקדמים לנושא, מי שנמצא בבדידות ואין לו תורה - אז העולם אינו טוב בשבילו. אבל אם נמצא בבדידות, בסיבה זו או אחרת, למשל - הלך בדרך יחידי, זה קורה. אז שיעסוק בתורה - וזה התיקון של הבדידות שלו, ונראה את זה ביותר פרטים. "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו."[23]

המשך קריאה: "אבל, זה שאין לו לוייה, וחיבור אל הישוב"

ומעניין מה שהוא אומר, שמספיק יחס עם אדם אחד, ואז נקרא לוי. והתפקיד, פונקציה, של הלוי, יש גמרא מפורסמת[24] כשגמרא אומרת: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר: "ועתה מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה אותו."[25] אתם זוכרים את אותה גמרא. והגמרא שואלת: האם זה דבר קטן? כי אם ליראה אותו? והתשובה היא - לגבי משה, היראה ההיא זה דבר קטן. ולכן משה רבנו היה יכול לומר: כי אם ליראה אותו. אבל פה יש שאלה. האם משה רבנו לא היה יודע שאצלו יראת ה' זה דבר קטן, אבל אצל שאר הבריות זה לא דבר קטן. זה ענווה יתירה. ההסבר של הגמרא הוא, משל למה הדבר דומה? מי שיש לו דבר של ערך, יש לו, אבל נראה כדבר קטן. מי שאין לו, מכיוון שאין לו - נראה לו כדבר גדול. אז האם משה רבנו לא היה יודע שמי שאין לו - זה דבר גדול? זה ברור שזה מידת ענווה.[26] וכך מסבירים בעלי הדרש, שזה סימן של ענוותנותו של משה רבנו, זה ברור מאד. אבל משה היה גם כן רבם של כל ישראל והוא היה יודע את זה. ולכן הוא מסביר... [שיבוש בקלטת] נראה לו כדבר קטן.

 

 

חשיבות דמות הרב וסגולת שבט לוי

נראה לו כדבר קטן. אבל אפשר להבין אחרת. מי שנמצא על ידו של משה, מי שנמצא לגבי משה זה דבר קטן. וזה משה רבינו היה יודע ולכן הוא אומר: "וגם כי אחרי מותי"[27]. הייתם רשעים בחיי וגם אחרי מותי. מכיוון שכשמשה נמצא, כל הערכים זה דבר פשוט. מי שנמצא על יד משה הוא מקבל את זה, עניין הלוויה. זה מובן? יש אנשים כאלו שיש להם סגולה. מי שנמצא על ידם לא צריך הרבה הסברים, כן. זה ברור שיש ריבונו של עולם. ואולי, לפי דעתי, זה ההגדרה של הרבנים שבאופן טבעי מבקשים מהם ברכה. יש רבנים שספק אם הולכים לבקש ברכה מהם. הם מסוג אחר. אבל יש תלמידי חכמים שזה ברור. צריך ברכה, צריך לקבל מהרב הזה, לא מרב אחר. אני לא מתכוון למוכרי ברכות, זה משהו אחר. עם בקבוקים, אתם יודעים את כל העניינים האלו. זה כבר עניין אחר לגמרי. ולגבי משה (לא ברור). ויש מדרש שאומר שדווקא עשו יצא לתרבות רעה באיזה יום? באיזה יום עשו יצא לתרבות רעה?

תשובה מהקהל: פטירתו של אברהם אבינו.

הרב: דווקא ביום פטירתו של אברהם אבינו.[28] כל עוד שאברהם אבינו היה קיים בעולם זה היה ברור שיש ריבונו של עולם. לא צריך הרבה הסברים. הנוכחות של אברהם אבינו היא ההוכחה שיש משמעות לעולם. זה מובן? הכוונה של המדרש היא מדויקת מאד. בו ביום שהסתלק מן העולם, עשו יצא לתרבות רעה ואמר: הנני הולך למות למה לי ברכה.[29] אי אפשר לומר דבר כזה כשאברהם אבינו הוא עומד. זה מובן, כן? אז זה הסגולה של שבט לוי. אז זה הסגולה של שבט לוי. אז אני אמשיך:

 

 

תורה - סדר העולם

המשך קריאה (עמוד ד' בצד שמאל באמצע): "אבל זה שאין לו לוויה וחיבור אל היישוב מה יעשה ויהיה לו חיבור? יעסוק בתורה. כי התורה סדר שמירת העולם כמו שהתבאר."

נראה את זה מיד. כי לפי ההסבר של המהר"ל, התורה היא מחזירה לו את הקשר עם סדר העולם. ומכיוון שסדר העולם זה העיקר למה שאנחנו קוראים פה, ישוב, לוויה, אף על פי שאין לו ישוב במעשה, בפעל. מכיוון שיש לו קשר לתורה שהיא עיקר הישוב של העולם, עיקר הסדר של העולם, אז - זה ההסבר שלי לא של המהר"ל. המהר"ל אומר במעשה, התורה היא רפואה לזה. מחזירה לו את זה. אבל אפשר להתקרב להסבר של המהר"ל לפי השכל ולהבין שיש לו תחליף. תחליף חשוב מאד. אין לו ישוב. אין לו סדר. הוא בבדידות. אבל איך אומרים החסידים? התבודדות, כן. יש התבודדות מיוחדת עם התורה שזה לא בדידות מכיוון שהקשר עם סדר העולם בשלמותו, שזה התורה, הוא לא רק תחליף אלא העיקר של סדר העולם במעשה. זאת אומרת, עדיף קשר עם התורה מקשר עם סתם ישוב. ואם אין לו שום אפשרות של ישוב אז וודאי וודאי שבקשר עם התורה עדיף. אבל זה לא ההסבר של המהר"ל אבל כדי להתקרב לזה. הבנתם את הדיוק? יעסוק בתורה.

שאלה מהקהל: מה זה אומר עדיף?

הרב: סליחה?

שאלה מהקהל: מה זה אומר עדיף?

הרב: מכיוון שהישוב במעשה הוא שייך לעולם הזה, למציאות של העולם הזה. הקשר עם התורה שהיא תורת הישוב, שהיא סדר של הישוב, זה קשר תמידי מוחלט. בפרק הבא המהר"ל מסביר ההבדל בפסוק: "כי נר מצווה ותורה אור."[30] המצווה מגנת עליו בשעתה, כן, עולם הזה, במציאות. בקטגוריות של השטח והזמן. המציאות באופן איך אומרים את זה בעברית? פונקטואלית.

תשובה מהקהל: מדוקדק

הרב: לא, לא מדוקדק. poinctuelle.[31] אני רוצה לומר, פה ושם, באותו זמן, רק בנקודה של המציאות ההיא. אבל הקשר עם התורה הוא נצחי. התורה מגנת על האדם לעולמי עד. גם אם תלמיד חכם היה וסרח, ירד מהפסים כמו שאומרים. התורה שלו מגנת עליו אף על פי שאין לו מצוות ואין לו זכויות. מכיוון שלמד תורה, התורה היא נצחית. זה עניין של רבי מאיר ואחר. אתם זוכרים את זה?

שאלה מהקהל: השאלה שלי היא איך אפשר ישוב בלי ישוב? מה זה סדר של ישוב בלי ישוב? לא ישוב ולא סדר.

הרב: יפה. כן. הבנתי את זה. בכל זאת. זה מצב מוכרח. בגורל שלו נפל לו הגורל הרע הזה. הוא נמצא במצב שאין אפשרות של ישוב, של לוויה – במעשה. ולכן יש לו תחליף ותחליף חשוב מאד.

שאלה מהקהל: אז זה לא עדיף. כי אחרת אנחנו נלך להתבודד במדברות.

הרב: ברור, טוב, זה המכשול. אבל אתם זוכרים? זה המכשול. אני חושב שהבנתי את הכוונה של הדיוק שלך. אלו שמעדיפים להסתלק מכל ישוב. לא ללכת לקיבוצים לא ללכת לישוב הארץ, פשוטו כמשמעו לבנות את הארץ, ואומרים: יש לנו קשר עם סדר התורה שהוא התחליף העדיף. אני מבין. לא, פה מדובר במצב שאין לו אפשרות אחרת. כן? אפשר לקשור את זה לעניין השאלה הפשוטה ששואלים: מה עניין שמיטה אצל הר סיני,[32] כן? זה הנושא הכללי. שמיטה זה עניין של ציונות. צריך חקלאות כדי שתהיה שמיטה. מה הקשר עם ציונות ומעמד הר סיני? דווקא [במשמעות: דווקא יש קשר]. הבנתם את זה. לא, לפי דעתי, זה בעקידת יצחק יש פסוק שמוכיח: "שבו לכם פה" עם הנער, עם החמור, סליחה, "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם."[33] אותה השתחוויה של התבודדות צריכה להיות ארעית. זה גם כן עניין של הנזיר[34], כן. טוב, בסדר.

שאלה מהקהל: אם יש נזיר עולם זה קצת קשה להגיד.

הרב: יש נזיר עולם?

שאלה מהקהל: נזירות שמואל.[35]

הרב: אבל הוא היה נביא. זה קצת עניין אחר. טוב, גם זה שאלה. גם זה שאלה, צריך עיון. צריך גם ישוב.

שאלה מהקהל: האם בליווי הזה, הלוויה הזאת היא רק מגן או גם השלמה? למשל עניין המצווה ותורה אור בניגוד לחושך, בניגוד לסוף ואינסוף וכל הדברים האלה.

הרב: נקודת המוצא של המהר"ל זה הסכנה, כן. וצריך להתגונן על [מפני] אותה סכנה. אני הוספתי קצת התחליף הזה, כן, הוא יותר מסתם מגן. מכיוון שזה קשר לסדר המוחלט של כל ישוב וישוב – התורה, כן.

 

 

הזכות והגורל – כהן גדול וערי מקלט

שאלה מהקהל: למשל הלוויים היו שולחים אותם לערי מקלט.

הרב: לא לא, ערי מקלט הם ערי הלוויים. לא, זה הרוצח בשוגג שולחים אותו לערי המקלט.[36]

שאלה מהקהל: כן אבל שמה הם היו מלווים את הרוצחים.

הערה מהקהל: יש שלושים ומשהו ערי לוויים אבל שש ערי מקלט.

הרב: כן. שמה היו מקבלים טיפול, כן. היו שולחים את הרוצח בשוגג כל עוד שהכהן הגדול היה חי. אחרי פטירתו של הכהן הגדול, היו משחררים אותם.[37] למה? מכיוון שדווקא זה התפקיד של השבט לוי בכלל ובעיקר הכהן הגדול. הכהן הגדול הוא הערב שלא יהיה דבר כזה בעולם, כן. ומכיוון שזה קרה אז זה קשור לכהן הגדול. פטירתו של הכהן הגדול מכפרת על זה. ולכן משחררים אותם אחרי פטירתו של הכהן הגדול. טוב, יש הרבה הרבה עומק בשאלה ההיא. וכשאנחנו חיים בלי כהן גדול אנחנו חיים בסכנה. איזה סכנה? אי התאמה בין תורת הזכות והגורל. הרופאים יודעים את זה יפה, יפה מאד. זה בעיה של החוכמה של הרופאים. הם לא מצליחים להתגבר על זה. הם רואים בעצמם שיש סדר של העולם. הם רואים בעצמם שיש סדר של הערכים אבל אינם מצליחים, אני הייתי לפני חודש באיזה כנס של רופאים וזו הייתה אחת מהשאלות שלמדנו שמה. אינם מצליחים להתגבר על החוש, על הרושם של אי התאמה בין הזכות ובין הגורל. ויש הרבה השלכות של הבעיה ההיא. השלכות פליליות. אם חולה, למשל חולה נפש, עשה עבירה. האם צריך לדון אותו או לא? האם זה גורל או יש לו בחירה אף על פי שהוא חולה. וזה קשור לעניין של ערי מקלט. דעת התורה פה היא ברורה. הגורל פעל. "והאלוקים אינה את ידו".[38] והאלוקים. זה תפקוד העולם.

ולכן, הערב, - זו הייתה השאלה של משה רבנו לפני קבלת התורה, מדוע צדיק ורע לו.[39] ו-מדוע צדיק - זה לפי הערכים. רע לו - לפי הגורל. יש תשובות, אבל המצב הוא... המצב של המציאות הוא ככה. וצריך אמונה עמוקה מאד, להאמין, שה' אחד. "ה' הוא האלוקים."[40] אף על פי שאין התאמה בין הגורל והזכות. זו הייתה השאלה של איוב, זו הייתה השאלה של קהלת גם כן, וזו הייתה השאלה של משה רבנו לפני שקיבל את התורה. כל עוד שלא הייתה התגלות של התורה, אז היה אפשר לקבל מצב כזה. יש צדיקים ורע להם. עכשיו יש התגלות של התורה, יש דין תורה, והמצב מתמשך? אי התאמה בין הגורל ו[הזכות]

ולכן התשובות של הגמרא גם כן, זה לא קל להבין אותן. כאילו הגמרא רוצה להודיע לנו שמצב כזה של צדיק וטוב לו - זה כמעט לא מעלמא הדין, לא מהעולם שלנו. מהן התשובות של הגמרא? "צדיק וטוב לו - זה צדיק גמור."[41] מה זה צדיק גמור? איפה זה צדיק גמור? כן, הבנתם את ה... מה שאני אומר? כאילו הגמרא רוצה להודיע לנו... זה אוטופיה. צדיק גמור זה אוטופיה.

כי אדם, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[42], זה נושא בפני עצמו, זה פסוק לא קל, אבל צריך לקבל את זה, להסכים בזה: שאף על פי שאנחנו מאמינים כי סדר אמיתי של העולם זה התאמה בין הזכות והגורל, זה לא שייך לעולם שלנו. וייתכן מאד שזה מעיקרי האמונה. להסכים במצב של תהו ובוהו. ולמרות כל זאת להאמין. תפסתם את זה?

התשובה השנייה של הגמרא היא צדיק בן צדיק. גם כן צדיק בן צדיק זה נדיר מאד. ואף על פי שזה תשובה אחרת. שלא צריך לומר כי - צדיק בן צדיק זה צדיק גמור בן צדיק בן גמור, כי זה תשובה שנייה.

אבל בכל זאת - צדיק אמיתי בן צדיק אמיתי - זה גם כן נדיר מאד. והחכמים יודעים את זה. כשיש משפחה כזו, אז זה משפחה של תורה. אכסניה של תורה. וכשהייתה פעם באיזשהו שלט [שבט?] משפחה של שילשים, זאת אומרת הזקן, איך אומרים, הסבא? האב והבן הם צדיקים בן צדיקים - התורה לא עוזבת אף פעם אותה משפחה, כן.[43] זה ידוע, כן. ואם לכאורה עוזבת אותה - חוזרת מיד, כן. זה מובן?

ולכן, לפי השאלה שלך, אני חושב שפה יש לנו התחלה של תשובה. זה הכוח של הלוי. זה הכוח של הכהן הגדול סוף סוף. ואם קרה מה שקרה אז מייחסים לו... אף על פי שהוא לא אחראי, כן? זה מצב של הדור. טוב, נגמור עם העניין הזה.

 

 

החיבור לתורה כמלווה ומרפא דרך שמירת הסדר

וזה מה שאומר המהר"ל:

המשך קריאה: "יעסוק בתורה כי התורה סדר שמירת העולם, כמו שהתבאר."

החידוש פה זה המילה [ביטוי] "שמירת העולם". זה לא רק סדר של העולם, אלא סדר שמירת העולם. שוב, אני חזור על זה: מי שחי בעולם שהוא קשור לסדר האמיתי, השלם, של מצב העולם - אז ודאי וודאי שיש לו לוייה. ויש לו לוייה בבחינת תחליף כפי שאמרנו, אבל תחליף יותר חשוב מהמצב, איך אומרים? השביר, של סדר העולם במעשה. כי זה פגיע מאד, כן? כי כל שינוי של הזמן מביא אותה... שוב, אותה סכנה.

שאלה מהקהל: סליחה

הרב: כן?

שאלה מהקהל: לצדיק הגדול, שנקרא חוני המעגל. כל הסיפורים שלו נגמרו בסך הכל בשתי מילים: "או חברותא, או מיתותא."[44]

הרב: או מיתותא, יפה.

שאלה מהקהל: אז הוא לא ידע את הדבר הזה שיש סדר עליון שהוא תחליף יותר טוב וכו'?

הרב: כן. אולי את הדרש על הפסוק "אדם כי ימות באהל."[45] זאת אומרת לימוד תורה מתשת כוחו של אדם.[46] זה קרוב לאותה מיתותא. הבנת מה שאני מתכוון? כי סוף סוף אנחנו חיים בעולם הזה. ותורה בלי חברותא זה לא תורה!

כן. אולי זוהי התשובה. או חברותא או מיתותא - הכוונה קודם כל, חבר בתורה. כי בלי חבר בתורה – אין, אין חברותא. זה מובן? לכן אני אמרתי זה תחליף, ברור שזה תחליף. אבל זה תחליף מסוג ראשון, כן?

המשך קריאה: "ולכן, כאשר יתחבר אל התורה הרי יש לו לוויה וחיבור אל סדר העולם"

זה ברור. אף על פי שזה לא למעשה ישוב כמשמעו, סדר כמשמעו, אבל בכל זאת יש לו קשר עם סדר הסדר הזה. סדר הישוב הזה. אני מתכוון למה שנמצא בסנהדרין, כל הגדולי ישראל שפחדו מאחרית הימים. פחדו, זה אחת מההנחות של הגמרא שמה, ממה פחדו? "ייתי ולא אחמיניא"[47] [כלומר] שהמשיח יבוא ואני לא אהיה בדור הזה. ממה פחדו? אחת מההסברים, הנחות, זה פחדו מ"חבלו של משיח"[48]. חבלו של משיח ממש. אז למה אתה מפחד מחבל של המשיח? מהחבלים של המשיח? הוא בא לישועה שלך. הוא בא ל... מכיוון שעם ישראל הוא העם של המשיח. הם פחדו לעצמם מחבלו של משיח, כן. איך אומר הפסוק? "ובנביאי אל תרעו". בפסוק הזה, יש "אל תגעו במשיחי"[49] לשון רבים. "אל תגעו במשיחי" אף על פי שהדרש היותר קרוב לפשט זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.[50] וגם כן שלכל שבט יש משיח[51]. אבל בכל זאת, זה, למעלה משני המשיחים. כל עם ישראל הוא בבחינת משיחיי. "אל תגעו במשיחיי ובנביאי אל תרעו". הם פחדו מזה.

מה אומרת הגמרא? לפי ר' אלעזר: "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים."[52] זאת אומרת, העסק בתורה, יעסוק בתורה - זה מגן לאותו מצב של עולם בלי סדר שהוא גיהנום. אף על פי שהעולם החיצוני מחוץ לנפש שלו, הכל זה גיהנום, מכיוון שיש לו קשר עם החכמה של אותו סדר, אז הוא לא מפחד מחבלי משיח. הוא יכול להמשיך להאמין.

ואנחנו לומדים מאותה גמרא שהחכמה גרידא לא מספיק, צריך גם כן גמילות חסדים. "האומר יש לי רק תורה, אף תורה אין לו"[53] - צריך גמילות חסדים. זוכרים את זה?

אז מי, ואני חושב שהדור של השואה חי את זה. העולם החיצוני היה עולם של גיהנם. מי החזיק מעמד? מי שהיה לו, למרות הכל, קשר עם סדר העולם והערכים של התורה. אבל זה לא יכול להיות תמידי, כפי שאתה אמרת. זה ממש תחליף, כן. אבל תחליף עיקרי.

ולכן אני הסתפקתי מה הכוונה של המהר"ל. ברור כי לפי הפשט של המהר"ל העסק בתורה היא הרפואה לכל המחלה, רפואה ממשית, כן? אבל יש לו גם כן איזה רמזים למשל פה. שזה אף על פי שהוא נמצא במצב של מחלה. יש לו תחליף. בכל זאת הנפש שלו איננה נפגעת. כי קשה קצת להסביר. יש לו מחלה בראש - יעסוק בתורה ואז זה מסתלק? צריך להאמין בזה. מי שיש לו ניסיון בזה - הוא יכול להאמין בזה. מי שאין לו ניסיון - הוא אומר: זה כבר מתחיל להיות מוסר... אה.. איך אומרים? טוב אשרי המאמין, אתם יודעים.  

אבל לכן אפשר להסביר כפי שניסיתי להסביר: אף על פי שהמחלה נשארה, אבל יש לו תחליף לזה, והעולם שלו הוא בסדר. העולם הפנימי שלו הוא בסדר. הקושי הוא: איך, אם הוא חש בראשו, איך הוא יכול לעסוק בתורה. אם חש בראשו? אם זה רציני שחש בראשו. פעם שמעתי מאחד שהסביר, שאפשר לקרוא את זה אחרת. ולפי דעתי זה לא סתם בדיחה: חש בתורה - יעסוק בראשו, כן.

 

 

סוגי יסורים וחיבור לתורה דרך לימוד או תפילה

אבל אולי יש תשובה לזה. יש שני סוגים של יסורים.[54] יסורים של אהבה ויסורים של עונש. ביסורים של עונש - הסימן הוא שאי אפשר ללמוד. לכן מדובר ביסורים של אהבה - ואפשר ללמוד. אף על פי שחש בתורה, סליחה, שחש בראשו - הוא יכול ללמוד.

יש שתי דעות בגמרא: אם הוא יכול ללמוד, או אם הוא יכול להתפלל.[55] כי אנחנו יודעים את זה מאז ומתמיד. יש אנשים שמסוגלים לתורה דרך התפילה. ויש אנשים שמסוגלים לתורה דרך הלימוד. לא צריך להגיע להבדל בין הפרושים והחסידים, המתנגדים והחסידים, אבל יש אופי כזה. מי שקשור לספר תורה דרך התפילה. ומי שקשור לספר תורה דרך הלימוד.

כי, אתם יודעים את זה. כל מילי דברכות. כל המילים של התפילות זה תורה. אבל זה קשר לתורה מסוג מיוחד מאד. חסידות. והקשר של הלימוד זה לימוד פשוטו כמשמעו. יש גמרא בסנהדרין: "כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה יולד, או לעמל מעשה יולד." [56] איני יודע. וכשאומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", אז המסקנה היא: לעמל פה יולד.

וזה קשור, לפי הבן איש חי[57] זה קשור למחלוקת שיש בתלמוד: מה עדיף - תלמוד או מעשה? סופסוף, המסקנה היא: תלמוד עדיף שמביא לידי מעשה.[58] והכוונה זה לא רק לפי הפשט, מכיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה. שאנחנו רואים שהרבה הרבה לימוד לא מביא לידי מעשה, לדאבוננו. כן? בעוונות הרבים, כמו שאומרים. לא אמרו בעוונות הרבנים, אלא בעוונות הרבים כן?

ולכן, אולי יש כוונה קצת אחרת - איזה תלמוד עדיף? התלמוד שמביא לידי מעשה עדיף ממעשה. טוב, זה רק דיוק של דרש, כן? אבל ייתכן שיש משהו בזה, כן? והגמרא בסנהדרין ממשיכה- עכשיו אנחנו יודעים שזה לעמל פה, אינני יודע אם זה לעמל שיחה או לעמל תורה. כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך אני יודע שזה לעמל תורה.[59] ופה בלי שום ספק הכוונה היא בין אותה מחלוקת: מה עדיף? תפילה או לימוד. כי שיחה נקרא תפילה. ברור שלא התכוונו לשיחה בטילה כן? "ויצא יצחק לשוח בשדה".[60] שיחה זה תפילה.

ולכן - החסידים בחרו בתפילה. הם מתפללים הרבה הרבה זמן ביום. מברוך שאמר עד סוף התפילה - צריך כל מילה בכוונה. כל מילה בכוונה - אי אפשר ללמוד. אין זמן ללמוד, כן?

והפרושים, המתנגדים, מעדיפים להתפלל בדרך ממוצע, נאמר, לא ארוך ולא קצר, וזה לשון נקיה, ויש להם זמן כדי ללמוד, כן. ולכאורה, לפי פשט הגמרא, המסקנה היא - לפי הפרושים [המתנגדים]. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

אבל אני, אין לי סמך לזה, אני הסברתי פעם ככה: אבל הפסוק אומר - "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אם היה אומר - לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך - זה היה ברור - לימוד. אבל דרך ספר התורה הזה, יש גם כן קשר לתפילה. אותו פסוק יכול להיות סמך לתפילה. כי מי שמתפלל, הספר הזה, של התורה לא מש מפיו. כך אומרים - לא מש, כן. הבנתם? זה לא קל.

לכן צריך עיון כדי לדעת איך לדעת איך לברר אותה סוגיה בפירוש. כי סוף סוף בחסידות יש גדולי תורה שיודעים, שיש הבדל בין תפילה ולימוד. ומי יכול לומר שהלומד עדיף מהמתפלל? זאת אומרת, יש זה אפשרות לומר ש-טוב, עם הארצים לא יודעים ללמוד, אז מתפללים. אבל יש... מתפלל - זה נביא. וחכם עדיף מנביא.[61] אבל איזה חכם עדיף מנביא? חכם שהוא נביא עדיף מנביא שאינו חכם אבל אין נביא שאינו חכם.[62] טוב. זה לא קל, כן? זה נאמר, שזה עניין אחר.

ולכן חכמי המקובלים מסרו, לימוד תורה - דרך כוונות התפילה. וזה נקרא "ספר התורה הזה" כפי שאומר הפסוק. ולכן אי אפשר... אי אפשר להחליט.

אולי אני הסברתי פעם את זה: כשהייתי צעיר, גיליתי את עולם האשכנזים, אז הייתי רגיל לומר שהספרדים רגילים להאמין כמו החסידים, ולקיים מצוות כמו המתנגדים. אח"כ התבגרתי קצת והבנתי שזה קצת אחרת: החסידים מאמינים כמו הספרדים והמתנגדים מקיימים מצוות כמו הספרדים. "האומר ראשון ראשון אחרון אחרון"[63], כי הראשונים היו כולם ספרדים וזה לא לחינם. כן? טוב. חוזרים לעניין.

אז פה החידוש היה שיש לו קשר ל

המשך קריאה (עמוד ד' למטה): "סדר שמירת העולם כמו שהתבאר. ולכך כאשר התחבר אל התורה הרי יש לו לוויה וחיבור אל סדר העולם"

אולי נוסיף גם לתפילה, כן. אפשר אולי להעמיק קצת איזה דרוש מיוחד לתפילת הדרך בהקשר לעניין שלנו.

המשך קריאה: "ושמירת הסדר, מציל מן הפגעים שלא ישלוט"

אז שוב צריך לדייק קצת. מי שכבר יש לו ניסיון מזה יכול לקבל את זה פשוטו כמשמעו. מי שאין לו ניסיון מזה - מתקשה לו לקבל את זה. ולכן כדאי להסביר לו שזה תחליף ולמה התחליף הוא מועיל, במה התחליף הוא מועיל? לכל הפחות יש לו סדר, שקט בנפש הפנימית שלו. אף על פי שמבחינת החיצוניות - הקלקול מתמשך.

כי, היו תקופות שבם הרפואה היחידה שהייתה מותרת זה התפילה, "כי אני ה' רופאך"[64] אבל עבר הזמן. ולפי דעתי, מאז סיום תקופת התגלות הנבואה נתנו רשות לרופא לרפאות. שנאמר: "ורפא ירפא". [65] ניתנה רשות לרופא לרפאות.[66]

ולכן רק יחידים שייכים לאותו עולם שמתרפאים דרך התפילה. ולרוב ניתנה רשות לרופא לרפאות.

יש הבדל, יש דרש יפה על זה. בפסוק ששייך לקב"ה כרופא כתוב: "כי אני ה' רופאך", הדגש הוא דגש קל. רפה. בפסוק של הרופא בשר ודם - זה "רפא ירפא". זה חזק [פיסוק דגש]. זאת אומרת - דרך הרופא זה חזק מאד. דרך ה' זה קל מאד. כי אני ה' רופאך. בלי דגש. אבל רפא ירפא... צריך... הבנתם את ה..? זה דרש יפה דווקא.

המשך קריאה: "כי אין הפגעים שולטים רק כאשר פורש מן העולם, כמו שאמרנו, כי לכך כל הדרכים בחזקת סכנה"

זה מובן כן? נמשיך.

המשך קריאה: "אבל כאשר הוא מתחבר אל התורה יש לו לוויה אל סדר העולם ובשביל זה אינו יוצא מן ישוב העולם"

בשביל זה אינו יוצא מישוב העולם, אף על פי שלמעשה יצא. הלך בדרך יחידי. זה מובן? אז נמשיך.

המשך קריאה: "והדבר הזה הוא אל האדם לוויה גמורה"

איזה דבר? הקשר עם התורה שהיא סדר העולם, שהיא סדר הישוב.

המשך קריאה: "ואם נחשב לאדם לוויה כאשר יש לו התחברות אל בני האדם כי אז אינו נחשב שהוא לעצמו"

שהוא נשאר לעצמו. " וייוותר יעקב לבדו." [67]

אולי בהזדמנות אחרת נראה את אותה המשנה בפרקי אבות: "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו"[68] נראה שיש כוונה ברורה לישראל: "עם לבדד ישכון."[69] ויעקב אבינו חי את זה. ויש הרבה רמזים בתורה שהוא ידע מה זה להיות ניעור בלילה. הוא ידע את זה - "ויעקב הלך לדרכו"[70] - להיות בדרך יחידי. הוא ידע את זה – "מפנה ליבו לבטלה." אבל לפי המשנה זה שלילי לגמרי - "הרי זה מתחייב בנפשו". פשט המשנה לפי המהר"ל, לפי כל המפרשים, זה שלילי.

זהו, אז יש לנו קושיה. אם זה המצב של עם ישראל, "עם לבדד ישכון", זה שלילי. "וה' לבדו ביום ההוא"[71] - יש איזה מין הקבלה בין הקב"ה לעמו ישראל, "כי שמי נקרא עליך"[72]

ולכן צריך להבין בדרך החיובית של אותה המשנה. בא הרב נחמן מברסלב והסביר את זה.[73] הוא הסביר את זה: כי העולם שלנו אין לו חיוב המציאות. אבל מי שלוקח על עצמו [את] אותו אומץ להיות כישראל - עם לבדד ישכון - הוא מביא את החיוב בנפשו. מתחייב בנפשו. זאת אומרת, מגיע ליש מוחלט – "כל ישראל יש"[74] כן?

אבל זה מסוכן. צריך לדעת את סכנת הדרכים. בכל זאת הצליח - הוא צדיק. הוא ישראל. הבנתם את הדרש הזה?

שאלה מהקהל: אתה מתכוון כאילו הוא מחייב את הקב"ה ללוות אותו? זה הכוונה?

הרב: לא צריך לחייב. הכוונה של הרב נחמן מברסלב: הוא מתחייב בנפשו. הוא מביא חיוב המציאות בנפש שלו. כל עוד שלא זכה - אין לו חיוב המציאות, כן. מקרה קרה. ככה אומרים האפיקורסים, אומר הרב נחמן מברסלב. האפיקורסים אומרים: העולם הוא יש לו חיוב המציאות. אין לו י-ה. אבל הרב נחמן מברסלב אומר: האפיקורסים טועים. אבל לא יודעים שזה אמת - מי שהגיע לאותה זכות מתחייב בנפשו והעולם שלו הוא חיוב המציאות. העולם כבריאה - אין חיוב המציאות.

והרמב"ם הסביר את זה - חיוב המציאות - זה רק הוא, בכבודו ובעצמו.[75] אין חיוב המציאות. אבל מי שזכה - מתחייב בנפשו.

זה דרש עמוק מאד של הרב נחמן מברסלב. כי לא שינה את הביטוי - מתחייב בנפשו.

ולכן כשלמדתי את זה נתגלה לי שזה המצב של עם ישראל. סכנה של הגלות. אבל מי שחוזר - מתחייב בנפשו. מי שהולך מתחייב בנפשו במובן השלילי, כן. זה קשור לנזיר - כל עוד שלא קיים את נדרו - נקרא רשע. וכשקיים את נדרו - נקרא צדיק.[76] אפשר להסביר את זה ככה.

ולכן לא פעם אני מסביר את זה לאנשי הגולה, "נהר כבר."[77] הם שנמצאים על נהר כבר, כן? אתם זוכרים את ההפטרה.... ויש איזה כיוון שכדי לקבל את החיוב. אבל בשלב הראשון של הדרך זה רק מתחייב בנפשו באופן שלילי לגמרי. ואתם לא יודעים לתאר איך הם מתחייבים בנפשם באופן שלילי כן? אני חוזר משמה וזה אוי ואבוי, כן. כל יום זה התדרדרות יותר עמוקה.

אבל מי שחוזר, ואולי זה סגולה מיוחדת של שליחי עלייה, כן. אז מתחייב בנפשו באופן שלילי [נראה לי שצריך להיות חיובי???]. כל עוד הוא נמצא בגלות נקרא יעקב. כשחזר נקרא ישראל. הרי זה מתחייב בנפשו. "כי כל ישראל יש". לא אמרו כל יעקב יש, כן, זה מובן? טוב.

המשך קריאה: "ולכך כאשר יש בני אדם עימו, יש לו לוויה שאז הוא"

ועכשיו אתם מתחילים בדף שלכם

המשך קריאה: "שאז הוא מתחבר אל הבריות שהם העולם."

וזו הכוונה של המהר"ל בכיוון שלך: סוף סוף, הבריות, הקשר עם הבריות עדיף. אז לא צריך לחזור על כל הדיוקים, אבל הוא במצב שאין לו. טוב.

המשך קריאה: "ואם דבר זה הוא לוויה שלו"

אם דבר זה שהוא מתחבר אל הבריות הוא לוויה שלו.

המשך קריאה: "כל שכן כאשר יתחבר אל התורה שהיא סדר כל העולם"

פה שוב חידוש: הלוי הוא סדר העולם, באשר הוא שם. בכוחו שלו. במדרגה שלו. אבל הקשר עם התורה, זה יותר חזק מהקשר עם הלוי. למה? מכיוון שזה סדר כל העולם. הבנתם את ההבדל? אולי יש דבר דומה לזה שבגיל ה.. בהקשר זה. מה שאנחנו מסבירים על - "מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו."[78] מספרים על חכם אחד, שהיה רגיל לטבול קודם כל לימוד. והוא היה חוק ולא יעבור, היה עושה את זה כל פעם. אף על פי שהיה קר בחוץ, אף על פי שהיה חולה - לא היה מפסיד. ואז היה מתחיל ללמד בשמחה. פעם היה מאד חולה. ובחוץ היה מאד קר. לא, לא יכול. והיה פיקוח נפש באופן ברור. אז לא הלך לטבילה והתחיל ללמד בשמחה יתירה. התלמידים לא הבינו ושאלו אותו: מה קורה? אז הוא הסביר להם: כל עוד שאני מקיים מצווה, הזכות שלי זה לפי זכותי, זה לפי כוחי. עכשיו שבאמת אני לא יכול, כן. אני לא במצב שאני יכול, אז מעלה עלי הכתוב - זה זכות של הכתוב. בבחינת כל. זה זכות, שאם התורה עצמה מקיימת את המצווה - כך קיבלתי הזכות ואני לא שמח? לא אשמח? הבנתם את ההבדל?

ופה יש מוסר בפני עצמו, כן. יש הרבה הרבה אנשים, כשלא יכולים לקיים איזו מצווה, הם בדיכאון. אבל זה טעות! אם באמת יש פיקוח נפש צריך להיות בשמחה. כי מצטבר זכות יתירה, זכות שכאילו התורה עצמה קיימה את המצווה. מעלה עליו הכתוב, כן. הבנתם את ההבדל?

אני חושב שזה, כדאי להבין את זה מבחינת החינוך של הילדים. או גם כן בעיות של כמה נשים שחושבות ככה:

אנחנו לא חייבות מצווה זו או אחרת, דיכאון נשי, כן. וזה ההיפך, כן"שעשני כרצונו" כבר, מאז. זאת אומרת יש להם זכות יתירה ממי שמקיים את המצווה מכיוון שהם פטורות. זאת אומרת: חייבות, אבל פטורות. מי עושה את המצווה בשבילם? התורה עצמה. אז צריך להיות בשמחה. הבנתם את ה...?

וזה לא דרש? יש בעיה בהלכה שאני עוד לא מצאתי שום רמז שפותר את הבעיה: על המצווה של הראיה, במסכת חגיגה. המשנה מתחילה ככה: "הכל חייבים בראיה",[79] חוץ מהרבה קטגוריות של אלו שאינם יכולים, ובתוכם הנשים. מכיוון שהפסוק שהתורה שבעל פה, שבכתב, סליחה אומר: "כל זכורך."[80] אז ממילא הן יוצאות מהמצווה. כי הפסוק הוציא אותם - "כל זכורך." התורה שבעל פה באה ואומרת: "הכל חייבין חוץ." אז [היה] צריך לומר: אלו פטורים מהראיה ואלו הן, כן. זה מובן. אבל "הכל חייבין חוץ"? אז זה חכמה גדולה פה. התורה שבעל פה רצתה לחייב את כולם. קרה מה שקרה, אתה פטור, אבל אתה חייב מעיקרה. מעלה עליך הכתוב. הבנתם את ההבדל? זה ברור, כן?

טוב. זה נושא בפני עצמו. ואני חושב שזה חשוב מאד מבחינת החינוך. לנצור את אותה שמחה לאלו שהגורל שלהם מעכב. אם זה הגורל שמעכב - אז מעלה עליו הכתוב. אם זה רציני. אם זה כן, כך אומרים? כן? כנה?

הערה מהקהל: כן

הרב: כן. כן אם זה כן... כן אם זה כן...

אז העולם כולו, פתאום מאיר בצורה אחרת לגמרי, כן. זה מובן? אז אני חוזר:

המשך קריאה: "שהיא סדר כל העולם ובה נמצא הכל"

שוב, זה אותו עניין אבל נראה אותו בפרק השני, נר - מצווה, לשעתה, ותורה - אור. ולכן כשהיא מתכוונת תורה פה - זה לא סתם התורה של המצוות. אלא התורה של התורה. התורה הכוללת. התורה שהיא בבחינת כל העולם.

המשך קריאה: "ובה נמצא הכל."

שוב אנחנו חוזרים במה שהתחלנו פעם. במה התורה היא סדר מציאות העולם, ולאו דווקא סדר התנהגות האדם בבחינת שולחן ערוך. זה לא אותה רמה. זה לא אותה פנימיות התורה. זה מובן? נמשיך.

המשך קריאה: "שיש לו לוויה גמורה שמתחבר אל העולם ואינו נבדל ממנו שיהיו שולטים בו הפגעים, ודבר זה מבואר."

ולכן פה הגענו. לא יודע איזה שעה פה. יש לנו עוד קצת זמן? כן? אולי נמשיך קצת. ואז אולי פעם הבאה, זאת אומרת יום ראשון הבא אם ירצה ה', אפשר להעמיק קצת יותר.

המשך קריאה: "ולכך אמר אחריו אם יש לאדם חולה בגופו"

ואולי פעם הבאה נתחיל דווקא פה. תזכרו את זה, אבל מכל מקום נמשיך בפשט הפירוש.

המשך קריאה: "ולכך אמר אחריו אם יש לאדם חולה"

הוא רוצה לומר מחלה

המשך קריאה: "בגופו, שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר"

אז קודם כל יש מקרה אחד, מי שנמצא יחידי. וזה פרשה בפני עצמה. לא צריך לשוב על הדיוקים, אבל צריך לחשוב על זה, המצווה הראשונה שהיא הקידושין, באה לפי סדר הסיפור של התורה כמובן, היא באה כדי לשבור את אותה בדידות שהתורה אמרה: "לא טוב היות האדם לבדו."[81]

טוב, אחר כך מי שיש לו מחלה בגופו. מחלה זה קלקול, אי סדר במה שהקב"ה ברא. לא פעם למדנו את זה: מצב הבריאה היא הבריאות. אם יש מחלה זה קלקול בסדר הבריאה. ולכן, מי שיש לו מחלה, צריך להתקשר, להתייחס, ל- שוב אני אומר תחליף אולי זה יותר מתחליף, לסדר של המציאות. כדי למצוא מרפא למחלות.

המשך קריאה: " יעסוק בתורה, שהיא סדר העולם. ואז האדם אשר היה מקבל חולי שהוא שינוי"

אתם רואים, זה המושג של שינוי, שמביא את האי סדר שמביא את הקלקול

המשך קריאה: "יחזור אל הסדר שהוא בריאותו [בריאתו בספר]. ואמר עוד: חש בראשו וכו',[82] כי כאשר יבוא שינוי לגוף כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף על ידי התורה שהיא סדר העולם, מחזרת את הגוף שהיה בו שינוי, אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל כמו שאמרנו. ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבת הראש. הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה."

רפואה שעל ידי התורה נאמר,

המשך קריאה: "ולפיכך אמר בראשון: חש בראשו יעסוק בתורה."

פה אולי נתחיל בהסבר שלי. ההתנהגות לפי התורה היא במחשבה, בדיבור ובמעשה. ולכן הוא מתחיל: חש בראשו - יעסוק בתורה. חש בגרונו - יעסוק בתורה. חש בבני מעיו בעצמותיו - יעסוק בתורה. זאת אומרת: הקשר עם אותו סדר, שהוא יותר מתחליף, צריך להיות לפי סדר המצוות. קודם כל - הקשר עם התורה לפי המחשבה. אחר כך התורה לפי הדיבור, דברי תורה, והתורה לפי המעשה. זה מובן?

פה יש לנו שוב מבנה שכלי של המהר"ל שהוא ברור ומדויק מאד. לפי שורש הדברים שהם בתורה שבעל פה עצמה. בעלי המדרש דיברו לפי אותה חכמה. בא המהר"ל וגילה, גילה לנו אותה חכמה. ברור שעד המהר"ל, היו תלמידי חכמים שהבינו מה שהמהר"ל אומר. המהר"ל הוכרח להביא את זה בכתב לפי עניות תורת הדור.

אתם יודעים את זה: "עשות ספרים אין קץ".[83] לא פעם למדנו את זה. ולא שהספר של המהר"ל מביא חידוש גמור באותה חכמה, אלא זה סימן ההפוך. מכיוון ששכחו אותה חכמה - בא המהר"ל וחידש אותה. הבנתם את ה... זה לא הוא שהמציא את זה במדרש. אלא זה גבורתו של המדרש. אבל שכחו את הפנימיות של אותה חכמה, אז באים מחברי הספרים ומחזירים לנו במקצת את מה ששכח [שנשכח]. הבנתם את זה כן?

כי - "עשות ספרים" כדי לעשות ספרים - אין קץ. זה עניין אחר. טוב.

שאלה מהקהל: מה עם הנס, שבא מתוך שינוי, ודווקא...

הרב: תן לי דוגמא, כדי שאני אבין. תן לי דוגמא

שאלה מהקהל: נס שבא מתוך פיקוח נפש, נגיד ש...

הרב: אמרת נס שבא מתוך שינוי, לכן שאלתי. אז תסביר קצת יותר.

שאלה מהקהל: הנס הגדול כמו - קריעת ים סוף. קריעת ים סוף בא לשבור את חוקי הטבע. בא לחרוג מעניין כל.. אז... דווקא הוא לא בא משום סכנה, בא מתוך פיקוח נפש?

הרב: תשמע אני הייתי נוטה להסביר את זה ככה. צריך ללמוד קצת את הביטוי: "עולם כמנהגו נוהג",[84] כן, ואחר כך נחזור לשאלה הספציפית שלך. כשאומרים, משתמשים, בביטוי התלמודי הזה: "עולם כמנהגו נוהג" - כדי לשלול את הנס. אז לא מבינים מה דעת הגמרא. זה דווקא בנס שעולם כמנהגו נוהג. כי - כל עוד שיש אי סדר בעולם, אז העולם לא נוהג כמנהגו האמיתי. אתם מבינים? כן? ולכן ברור שלכאורה חכמי ישראל רצו לומר את זה: הנס זה נדיר.

 

 

הערות

[1] תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף נד' עמוד א'

[2] משלי פרק א' פסוק ט'

[3] תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב' עמוד ב: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה. מעניין לציין שאת שתי המימרות הללו אמר ר' יהושע בן לוי.

[4] דברים, פרק ד' פסוק מד'

[5] פרקי אבות פרק ג' משנה ד

[6] תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ב' עמוד ב': בשלש דרכים האשה נקנית...

ומאי איריא דתני שלש? ליתני שלשה! משום דקא בעי למיתני דרך, ודרך לשון נקבה הוא, דכתיב: והודעת להם את הדרך ילכו בה...ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר, דכתיב: בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך... ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: תורת ה' תמימה משיבת נפש, כתב לה בלשון נקבה; התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר.

[7] דברים פרק כח' פסוק ז'

[8] "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", משלי פרק ג' פסוק יז'

[9] שמות פרק יח' פסוק כ'

[10] דברים פרק ו' פסוק ז'

[11] במקומות רבים וגם בתפילת הכהן הגדול בקדש הקדשים ביום הכיפורים.

[12] לא מצאתי

[13] זהר, חלק א' קע' ב'

[14] תלמוד בבלי, מסכת מכות דף כג' עמוד ב': "דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין כמנין ימות החמה, ורמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם"

[15] ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ד'.

[16] תהלים פרק פד' פסוק יב'

[17] פרקי אבות, פרק ג'

[18] ישעיהו, פרק מה' פסוק יט'

[19] ספר בראשית פרק כט' פסוק לד'

[20] ספר דברים פרק יב' פסוק יט': "הישמר לך פן תעזוב את הלוי"

[21] נכתב לרבי עזריה מן האדומים בנוגע לספר הכוזרי: "אל תעזוב את הלוי" צריך בירור נוסף

[22] ספר בראשית פרק ב' פסוק יח'

[23] משלי פרק ד' פסוק ב'

[24] תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף לג' עמוד ב': " ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."

[25] חומש דברים פרק י' פסוק כ'

[26] חומש במדבר פרק יב' פסוק ג': "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"

[27] דברים פרק לא פסוק כז': "כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־ יְקֹוָ֔ק וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי"

[28] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז' עמוד ב': "דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו. שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב: ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו."

[29] בראשית פרק כה' פסוק לב': "וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה"

[30] משלי פרק ו' פסוק כג'

[31] ככל הנראה הכוונה "נקודתי"

[32] ספרא בהר פרשה א'. ספר ויקרא, פרק כה' פסוק א' , פירוש רש"י במקום, ד"ה: בהר סיני.

[33] ספר בראשית, פרק כב' פסוק ה'.

[34] קרבן חטאת של נזיר, שתי דעות בפרשנות אם מביא חטאת כיון שהפסיק או כיוון שהתחיל את הנזירות. חיזוק לדעה הראשונה בבמדבר רבא, י' יא' ולדעה השנייה מסכת נדרים דף י' עמוד א'.

[35] משנה מסכת נזיר, פרק א' משנה א'

[36] במדבר פרק לה' פסוק יא': "וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה"

[37] במדבר פרק לה' פסוקים כה', כח': "... וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ:

"כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ:"

[38] שמות פרק כא' פסוק יג': "וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה"

[39] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט' עמוד ב'

[40] מלכים א' פרק יח' פסוק לט'

[41] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז' עמוד א'.

[42] קהלת פרק ז' פסוק כ': "כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא"

[43] מדרש תנחומא פרשת תולדות סימן א': " ואלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה יט). זש"ה עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז ו), מי גרם לאברהם שנתגדל, יעקב, שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב), ולמה שאם זכה אדם שיהא בן תורה הוא ובנו ובן בנו, שוב אינה פוסקת ממנו עולמית, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת (דברים ד י)"

[44] תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג' עמוד א'.

[45] במדבר, פרק יט' פסוק יד'

[46] בבלי סנהדרין דף כו' עמוד ב': "תורה מתשת כחו של אדם"

[47] בבלי סנהדרין דף צח' עמוד ב'

[48] הקבלה בין חבלי לידה וחבלי משיח נמצאת בין השאר בישעיהו פרק כו' פסוק יז': "כמו הרה תקרב ללדת תקריב תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'"

[49] דברי הימים א' פרק טז' פסוק כב': "אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ"

[50] ראו "המספד בירושלים" מאמרי הראי"ה חלק א' עמוד 94. דרשה שכתב הרב קוק זצ"ל בעקבות פטירתו של בנימין זאב הרצל בשנת 1904 (תסד"ר). כמו כן ספר שיצא בעקבות שיעוריו של הרב אשכנזי זצ"ל על המספד בירושלים, על ידי הרב אורי שרקי.

[51]

[52] המשך הדף, מסכת סנהדרין דף צח' עמוד ב': "שאלו תלמידיו לרבי אלעזר מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה וגמילות חסדים"

[53] מסכת יבמות דף קט' עמוד ב'

[54] שער הגמול?

[55] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א'.

[56] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד ב': "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא."

[57]

[58] תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף מ'

[59] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד ב': ...ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא."

[60] בראשית, פרק כד' פסוק סג'.

[61] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב' עמוד א'

[62] שמונה פרקים לרמב"ם וכן תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לח' עמוד א': "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו"

[63] מסכת אבות פרק ה' משנה ז'

[64] שמות, פרק טו' פסוק כו'.

[65] שמות פרק כא' פסוק יט'.

[66] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פה' עמוד א'

[67] בראשית פרק לב' פסוק כה'

[68] מסכת אבות פרק ג' משנה ד'

[69] במדבר פרק כג' פסוק ט'

[70] בראשית פרק לב' פסוק ב'

[71] ישעיהו פרק ב' פסוק יא'

[72] החיבור בין שני המקורות לעיל בבראשית רבא עז' א'. אולי הכוונה לדברים פרק כח' פסוק י': "וראו כל עמי הארץ כי שמי נקרא עליך ויראו ממך"

[73] ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נב'

[74] מסכת סנהדרין פרק חלק. משנה סנהדרין פרק י' משנה א'.

[75] מורה נבוכים

[76]

[77] למשל, יחזקאל פרק א' פסוק א'

[78] תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג' עמוד : "אמר רב אסי, אפילו חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה."

[79] משנה חגיגה פרק א' משנה א'

[80] שמות פרק כג' פסוק יז': "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'"

[81] בראשית פרק ב' פסוק יח'

[82] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד' עמוד א': "אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם. חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך. חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודה ברבי חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו - לזה יפה ולזה קשה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל - סם חיים לכל גופו, שנאמר ולכל בשרו מרפא."

[83] קהלת פרק יב' פסוק יב': "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ"

[84] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נד' עמוד ב'

הוספת תגובה

משתתפים בשיחה זו

  • אורח - אלישב פנק

    * לציון מקור 43 - הדברים מפורשים יותר במסכת בבא מציעא דף פה. "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן" וכו.. וכל העניין המבואר קודם בסיפור עם משפחתו של רשב"י.
    * כמו כן בטקסט התמלול, מעט קודם ציון המקור נכתב "באיזשהו שלט (שבט?)" - לפי מה שאני שומע צ"ל "באיזה שושלת"

    0 אוהב כתובת URL מקוצרת: