תמלול ומקורות: רות ספז.
הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו
נשמח להערות/הארות במייל:
תוכן השיעור (לחיצה על טקסט הנושא תעביר אותך לקטע הרלוונטי)
רק חוכמה שבאה מפיו של הקב"ה מביאה לעושר
מי המיילדת - הרב או התלמיד? פילוסופיה ותורה
פילוסוף – מין או מחכמי אומות העולם?
כהן, עני ובעל בית - לפי מי נקבעה ההלכה?
מצוות ניתנו לשמחה ולא להנאה – אכילת פסח על השובע
עולם האליליות והכפירה מתייחס רק לעצמו ולכן הנאתו גסה
סיום השעבוד גורם לגילוי הנטיה הטבעית של ישראל השואף לשמחה וטוב
מה בין "כל דכפין ייתי ויכול" ל "כל דצריך ייתי ויפסח"?
הא לחמא עניא – לחם עוני
"הא לחמא עניא", ובחרתי איזה קטע בפירוש הארוך של הרב[1] על המשנה ההיא. זה לא משנה, זה פיסקה אבל זה יכול להיות משנה גם כן. אז נתחיל בקריאה של ההגדה עצמה, לפי נוסח אשכנז, אבל זה כמעט אותו נוסח אצל הספרדים.
טוב, אז (הרב מקריא מתוך עולת ראי"ה חלק ב' דף סדר'):
"הא לחמא עניא"
ויש הרבה פירושים על ה"עניא" של "הא לחמא עניא" בגמרא. הרב מתייחס קצת לזה. המובן זה בעברית – "לחם עוני". כי הלחם הוא עני. אבל יש שמפרשים לחם של עניות. אבל לפי דעתי, הפשט זה, שהלחם עצמו הוא עני. לחם שעונים עליו הרבה דברים. יש הרבה הסברים בגמרא.[2] תלמדו את זה, למדתם את זה, אני חושב.
"די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים"
ופה יש קושיא, אם אפשר להגדיר את זה כקושיא. שאם אנחנו מדברים על המצה, אז הפירוש לא יכול להיות הלחם העני הזה, לחם העניות ההוא שהיו אוכלים בגלות, אלא הלחם של המצה, המצה עצמה שהיו אוכלים על קורבן פסח ו/או המצה שאכלו מכיוון שלא היה מספיק זמן כדי שהלחם יחמיץ. ופה זה שאלה, כן. לפי הפירושים הרגילים של הפשט של המשפט הזה, "הא לחמא עניא די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים" זה לא המצה שאכלו ביציאת מצרים, אלא לחם הגלות שאכלו בגלות. זה מובן? טוב, אז נראה אחר כך איך להבין את זה.
"כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח"
לפי רוב הפירושים, "כל דכפין ייתי ויכול" זה מי שהוא רעב יבוא ויאכל. כל מי שהוא רעב יבוא ויאכל, זה שייך לקורבן חגיגה. אתם יודעים שבכל חג יש קורבן של החג עצמו, וזה נקרא קורבן חגיגה. וזה מחוץ לקורבן פסח ששייך לפסח. בקערה יש לנו זרוע, זה רמז או סמל של קורבן פסח. יש לנו ביצה שהיא הרמז לקורבן חגיגה. ויתכן מאד שבחרו את הביצה כדי לרמוז על הצום של הבכורות ועל האבל של הבכורות של המצרים.[3] הבנתם את הרמז? אז פה אני חוזר על פשט הטקסט שלנו: "כל דכפין ייתי ויכול" זה להזמין את האורחים לקורבן חגיגה. "כל דצריך ייתי ויפסח" – זה קורבן הפסח. זה משהו אחר. ולכן, הרב מסביר את ההבדל בין "כל דכפין" ו"כל דצריך". אחר כך, נראה.
"השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"
אם אני זוכר היטב, בנוסח הספרדי זה: "השתא הכא עבדי" וכנראה היתה הרגשה של הגלות יותר חזקה. אני לא מבין למה. מאיפה בא ההבדל. יתכן שגלות ערב היתה, היו יותר ערֵבים או רעבים [בבדיחות].
"לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי"
בנוסח הספרדי זה "השתא הכא עבדי" – זה כמעט אותו דבר.
"לשנה הבאה בני חורין"
ובנוסח הספרדי – "לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין". אבל סוף סוף, זה אותה אותה פיסקה ואפשר למצוא בהם את הדפים. אז אני מציע שנתחיל מיד בקריאה של הפירוש. טוב:
"הא לחמא עניא – לחם עוני הוא, כי בעניות שקודם קבלת התורה גורם לקבלת התורה"
יש בעניות, במצב של העניות שקדם לקבלת התורה, יש הכנה לקבלת התורה. ופה אנחנו צריכים להסביר את המושג "עני". לפי הגמרא ויש כמה מקומות בגמרא, "עני" זה עני ממצוות.[4] כמו יש גם הביטוי "ערום" - זה ערום ממצוות.[5] התורה עניה או עשירה. עני ממצוות, עשיר ממצוות, זה ביטוי רגיל ושאנחנו רגילים לו. ולכן, היה איזה מצב של עניות - הרגשה של החיסרון של מה שחסר. והרב רוצה להסביר לנו שזה כמעט מוכרח לעבור בשלב הזה כדי להתכונן לקבלת התורה. מיד הוא יסביר את זה בסגנון שלו. אז אני חוזר:
"כי בעניות שקודם קבלת התורה"
צריך אולי להוסיף, זה הגורם לקבלת התורה עצמה.
מדרגת "יש לי כל"
"כי אם היו עשירים בדעתם ללא תורה"
זאת אומרת, אף על פי שלא היה להם תורה.
"אם היו עשירים בדעתם מבחינת חוכמה כלשהי"
כן,
"במדרגת יש מתעשר ואין כל"
מבינים את הביטוי? יש מי שחושב את עצמו כעשיר ולאמיתו של דבר אין לו כל. אני רוצה להסביר את זה ביחס לברכת יעקב אבינו. אתם זוכרים את ברכות האבות:[6] אברהם – "בכל"[7], יצחק – "מכל",[8] ויעקב – "כל". הברכה של יעקב אבינו זה "כל". הפסוק אומר "יש לי כל".[9] כשעשו אומר לו "קח לך יש לי רב"[10] – לא היה מתכוון במובן של רב, רבני [צחוק], יש לו הרבה, אז יעקב משיב לו: "יש לי כל". זאת אומרת, פה יש בחינה שאני רוצה להגדיר אותה. מי שלא הגיע למדרגה של "כל", אותה מדרגה של ברכת יעקב, כאילו אין לו כלום. ויש אומרים בלי כאילו. אין לו כלום. כל עוד אין "כל", אז אין כלום. מכיון שמחשבת הבורא זה להשפיע "כל טובו".[11] ולכן כל פעם שאתם מוצאים בתפילה, בסידור, בברכות, את המילה "כל", צריך להבין אותה פשוטו כמשמעו. "מטובו" ו"כל טובו" זה לא אותו דבר. ולפי הקבלה, ה"כל" רומז למידתו של יוסף. מידת היסוד. ולכן, כשיעקב יכול לומר "יש לי כל", אז הוא מתגבר על עשו.[12] ולא רק הענין הזה של התחרות עם עשו. כשיוסף הוא עם יעקב, אז יעקב יכול לומר "יש לי כל" והוא יכול להיות חי, בחיים.[13] אתם זוכרים מה אומר הפסוק בהתחלת פרשת ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".[14] ושואלים המפרשים, בעיקר אני נזכר בפירוש השל"ה,[15] איך אפשר לומר על יעקב אבינו שהיה חי בארץ מצרים? איזה מין חיים זה? אז זה מובן? זה תמיהה. תמיהה בה"א. מכיון שהייתה טמיעה בע"ין. ואז התשובה זה שהיה אתו יוסף. כל עוד שיעקב הוא קשור ליוסף, יש לו אותה מידה שנקראת "יסוד", עם כל המשמעות של אותה מידה במושגים של הקבלה[16], אני לא רוצה לדייק כל כך ולכן, כוחו וחיותו של יעקב זה אותה מידה של "כל". צריך להבין וזה מסביר הרבה דברים בשאיפה ל"כל" שיש בנפש היהודי. הנפש היהודי לא יכול(ה) להסתפק במשהו קרוב, דומה. אם לא מגיעים למדרגה של "כל", האמת האמיתית, ההחלטיות של המוחלט, אז אי אפשר לומר שנגאלנו. זה עוד לא. עוד לא. יתכן מאד, הרב רומז לזה אחר כך בצורה אחרת, יתכן מאד שזה ההבדל בין הנפש היהודית, העברית, אומר הרב אחר כך, ונפש סתם בני אדם, שיש להם שאיפות, אבל מסתפקים במשהו דומה למידת הכל. "הכל כל יעקב"[17] לא בקו"ף, בכ"ף. כתוב בקו"ף. זה מובן? אז פה יש ביטוי חריף מאד. יותר מחריף, כל התארים. האם יכולים להיות עשירים בדעתם? התרבות המצרית דאז הייתה תרבות נפלאה, מפוארת. נפלאה, אני לא יודע, אבל מפוארת, כן. זה ידוע לכל שהייתה תרבות גאה מעצמה, חזקה מאד. ולכן ברור שהיו חכמים. וגם אצל בני ישראל שהיו בגלות שמה. טוב, זה אנחנו יודעים מכל הגלויות. יש חוכמה, מחשבה, כל מיני שאיפות למה שדומה לחוכמה האמיתית, ובכל זאת הם עניים מהאמת האמיתית. מי שלא הגיע למדרגה של "כל" – אין לו כלום. זה מובן? הוא ממשיך:
"כי היו ממלאים עצמם בדעות כוזבות ומהן מתעצמות מידות נשחתות"
אתם זוכרים בהקשר דווקא ליוסף, יש מדרש במסכת חגיגה[18] על הפסוק: "והבור ריק אין בו מים".[19] אני נזכר שפעם למדנו את זה לפני כמה חודשים, בהקשר לאיזה נושא אחר. איזה נושא זה היה?
תשובה מהקהל: יראת ה'.
הרב: יראת ה', יפה, כן, יראת שמיים[20]. טוב, יפה. והגמרא מסבירה וכי מכיוון שהבור היה ריק, היה צריך להוסיף: "אין בו מים"? אם היה ריק אין בו מים? והמדרש מסביר: "מים אין אבל נחשים ועקרבים יש". זה מובן, כן? וזה מה ששוב מסביר פה הרב. מי שהוא לא מרגיש בעניות הדעת, עוד לא הגיע לקבלת התורה, אז הבור שלו הוא ריק ממים. לא רק שהוא ריק ממים – "אין מים אלא תורה",[21] אלא הוא מלא נחשים ועקרבים. זה מובן? לכן, מוטב להיות בו·ר, לא בור[22], ועם הארץ, לפני קבלת התורה, מלהיות פילוסוף גדול או משהו כזה. זה מובן, כן? טוב, זה עניין פשוט להבין.
רק חוכמה שבאה מפיו של הקב"ה מביאה לעושר
"ואי אפשר לקבל קדושת התורה בכלי מלוכלך ומאוס"
זה ההסבר הפשוט של העניין.
"אבל על ידי העניות שידעו"
מה ידעו? ההרגשה של העניות זה תודעה של מה?
"שבלא תורה ושפע א-לוקי, שד' יתן חוכמה מפיו"
ופה יש דיוק. שעוד מחזק מה שאנחנו אומרים. "שד' יתן חוכמה מפיו"[23] – חוכמה שלא באה מפיו של הקב"ה, זה חוכמה, אבל זה לא חוכמה שמביאה לעושר. ויש גם מקורות שמוסיפים ולאושר. אבל "איזהו עשיר"."[24] ההגדרה היא מובנת. כי כך אנחנו מוצאים בגמרא, אם אומרים לך חוכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין.[25] לפי פסוק במגילת איכה: "הלכו בגויים אין חוכמה"[26]
הערה מהקהל: אין תורה
הרב: אין תורה. יש עוד פסוק בירמיהו, אם אני זוכר היטב, זה "אבדה חוכמה מאדום"
תשובה מהקהל: זה עובדיה
הרב: זה עובדיה. או זה לשון רבים – אבדו חכמים מאדום?
תשובה מהקהל: והאבדתי
הרב: והאבדתי.
תשובה מהקהל: "והאבדתי חכמים מאדום."[27]
הרב: "והאבדתי חכמים מאדום" – זהו. זה סימן שהיתה חוכמה באדום. זה מה שרציתי להסביר. סוף סוף, זה בעובדיה. נכון. עובדיה הוא היה ה"אנטי אדומיסט" פאר אקסלנס . par excellence
הערה מהקהל: הוא בא משם.[28]
הרב: מין יודע את מינו [צחוק]. ואחר כך נתייחס שוב לזה. ההבדל, ההבדל העצום, זה אפילו דומה זה לא דומה[29], שסתם חוכמה שהיא לא מדברת מעצמה. זאת אומרת שרק השואל מוצא תשובות מעצמו, אז מביאה סוף סוף, לידי אכזבה, פסימיות. אי אפשר להתייחס לחוכמה באופטימיות, באושר, אם זה לא חוכמה שבאה מבורא עולם. ממי שאמר: "והיה העולם".[30] כי החוכמה כשלעצמה לא מדברת. זה מובן? היא בלתי פרסונלית, אם אפשר לומר את זה ככה. אז בא הבן אדם המתחכם, נאמר הפילוסוף, במשמעות היוונית של המילה, מי שאוהב חוכמה, שואף לחוכמה, צריך לחוכמה, לפי המושגים של הרב שנראה מיד. אז הוא שואל שאלות לחוכמה. אבל לאמיתו של דבר, הוא משיב, הוא נותן את התשובות של החוכמה. והוא עושה כאילו החוכמה דיברה לו. זה מובן? אז כשהפילוסוף הזה, הוא צעיר ואפשר להיות צעיר עד, "והנער בן מאה שנה",[31] אז הוא לא רואה את הסתירה מכיוון שיש לו את ההתלהבות של הצעירות, איך אומרים? נעורים. התלהבות, כן. זה מלא פייטנות, כן, לשון שירה. כאילו. כאילו. כאילו. סוף סוף בא איזה שלב של התבגרות והוא יודע בתודעה ברורה שהוא נתן תשובות לשאלות שלו. אז יש אכזבה. אכזבה גמורה. הבנתם את זה?[32]
מי המיילדת - הרב או התלמיד? פילוסופיה ותורה
הפילוסופיה כשלעצמה היא פסימית. מכיון שהפילוסוף יודע שאף אחד לא אמר מה שהוא אומר שהחוכמה אמרה. הוא שאמר, הוא השואל. זה מובן? כן. אולי רק בקצרה, פעם הסברתי את זה ככה, ההבדל בין השיטה, מכיוון שאנחנו שוב וזה רמז ליציאת מצרים, בין השיטה של הפילוסופיה והשיטה של התורה. הפילוסופים הקדומים, סוקרטס בראשם, אמרו שהשיטה של הלימוד בפילוסופיה, ותראו מיד את הפסימיות, יותר מפסימיות, זה שהרב מוליד את החוכמה שיש בדעת התלמיד, כן. לפי דעתי, אני חושב שזה רק טכסיס. זה אסטרטגיה פדגוגית של הפילוסופים האלו. המורה בפילוסופיה יודע ויש לו שיטות מתוחכמות כדי למסור לתלמיד מה שהוא רוצה לומר לו. אבל זה איזה מין אסטרטגיה כאילו התלמיד הבין מעצמו ורק המורה, המורה היה רק כמילדת. השיטה של התורה היא הפוכה מאד. למה? מכיוון שאם סוף סוף, התשובה באה מהתלמיד, בלי שהרב פסק שכך זה האמת, כן, אז נשארים בספק. מי ששאל, משיב מעצמו, כן. זה מובן? השיטה של התורה היא הפוכה. זה דווקא התלמיד שהוא המיילדת של החוכמה של הרב. ומצאתי פעם שמילדות במקרא, אמו ואחותו של משה רבינו ויש איזה רמז הדוק מאד. "מילדות" זה כתיב חסר, זה כתוב "מילדת".[33] ו"מילדת" זה אותיות "תלמיד". זאת אומרת התלמיד הוא המילדת. הבנתם את ההבדל. אז אם התלמיד הוא המילדת של חוכמת הרב, אז יוצאים מהספק. כל עוד שזה ההיפך, כל עוד שהתלמיד משיב לשאלות שלו, והמורה, המרצה, אני לא יודע, בצביעות ענקית, עושה כאילו מה שאמר, זה התלמיד שאמר, כן, לאמיתו של דבר סוף סוף התלמיד זה כמו רשמקול, רמקול, איך אומרים את זה, זה רק מחזיר לרב מה שהרב רצה למסור לו.[34] אין רב בפילוסופיה, כן, ככה אמר עשו: "יש לי רב" [צחוק], ואז נשאר בספק. מה אמרה המשנה, דווקא: "עשה לך רב והסתלק מן הספק".[35] זה פשוט. כן. יש איזו תמורה במילה: ספק – פסק. כדי להוציא מהספק צריך פסק. זה מובן, כן? ולכן המצפון הנפש של חוכמה שאיננה תורה, הוא נשאר באותה, איך אומרים? החסידים אומרים "מרה שחורה". מבינים מה זה? זאת אומרת, זה לאו דווקא התמרמרות, אלא אכזבה ממשמעות החיים. אלא אם כן הוא כפי שהסביר תוספות על המילה פילוסוף.
פילוסוף – מין או מחכמי אומות העולם?
במסכת שבת יש איזה רמז למילה פילוסוף בפרק "כל כתבי הקודש" וזה ויכוח בין חכמי ישראל ופילוסוף אחד, כן, זה פירושו של רש"י. זה פילוסוף אחד ולפי הקונטקסט של הגמרא, זה ברור מאד שהיה נוצרי.[36] ופה יש לכם הגדרה איך אומרים? הגדרה ברורה, קולעת, מדויקת של מה שאומר הריה"ל – רבינו יהודה הלוי, שגם הנצרות וגם האיסלם אינם דת אלא פילוסופיה דתית. מבינים למה? בני אדם מאמינים במה שהם מאמינים והם אומרים שזה דבר ה'. חוכמה מפי ה', זה רק התורה. ושמעתי דווקא מבנו גרוס[37], שאמר פעם ואני חושב שזה גם כן קולע – אין דת אלא דברי תורה. ראשי תיבות דברי תורה, כן. ופילוסופיה דתית – זה משהו אחר. ולכן שוב אני חוזר על כל מה שאנחנו מוצאים בהרבה נושאים.
שאלה: מה אמרו התוספות במסכת שבת?
הרב: כן, שכחתי. תוספות[38] מביא פירושו של רש"י. הפירוש של רש"י – זה מין. אולי זה הגדרה קצרה כי דיברנו על זה לפני כמה שבועות. שהפילוסוף הוא מכחיש את הנבואה, הוא מכחיש את התגלות הבורא, הוא מכחיש את "וידבר ה' אל משה לאמר". זה הנקודה הראשונה של ההנחה של הפילוסופים, כן. לכן, קודם כל הוא מביא את פירושו של רש"י. פירושו של רש"י זה "מין". זו ההגדרה של אפיקורוס. אף על פי שהיו הרבה שיטות בפילוסופיה, רק שיטה אחת זה האפיקורסיות במובן של ההיסטוריה של הפילוסופיה, האסכולה של אפיקורוס,[39] כן. מכל מקום כל פילוסוף בהתחלתו הוא בחזקת אפיקורוס לפי ההגדרה התלמודית של המושג אפיקורוס מכיוון שהוא מתחיל להכחיש ש"היה היה דבר ה' אל יהושע", כן. אל הושע,[40] סליחה. כי דבר ה' היא המושיעה. ולכן הוא נשאר בעולם שאף אחד חוץ מהאדם, אף פעם לא "אמר והיה העולם". ולכן הוא נשאר באותה אכזבה על מה שהוא מחפש - המשמעות של החיים. המשמעות של הגורל של העולם ושל האדם בעולמו. זה מובן? אחר כך אומר תוספות, וזה ממש איזה מין אירוניה פילוסופית או משהו דומה. ששמה, אני לא זוכר איזה רב מדבר בתוספות הזה, אבל אתם תראו את זה בסביבות דף פח' או משהו כזה. ששמה, יהודי אחד שבא מארץ יוון שבלשון יוונית זה אוהב החוכמה הוא אומר "דוד החוכמה", כן. אתם מבינים את ההומור שיש בזה. תוספות, מה הוא אומר? ששמע שיהודי אחד שבא מארץ יוון שבלשון יוון, המשמעות של פילוסופיה זה אוהב החוכמה. זה מין, זה יפה מאד. ואחר כך הוא מוסיף: "ואיתא דגרסי" – ויש שגורסים, "פילא סבא" בארמית. "פילא סבא" בארמית זה "זקן ליצן". והוא מביא פסוק על זה ש"פילא" זה ליצן בארמית. זאת אומרת, איזה מין זקן, איזה מין בעל חוכמה, כן, שסוף סוף לא יכול לומר יותר מזה, אתם רוצים לדעת את האמת? האמת היא שאין אמת. זה ליצנות. ליצן. איך אומרים? ליצן. טוב, זה מובן. לכן צריך לרחם עליהם הרבה. צריכים הרבה רחמים. ונחזור לפרק:
שאלה: יש כאלה שחושבים שהפילוסוף הכוונה ליוסף בן מתיתיהו
הרב: איפה? בקונטקסט הזה של מסכת שבת?
תשובה: אני לא בטוח שדווקא בקונטקסט הזה אבל שמעתי שכשאומרים פילוסוף
הרב: זהו. אולי אני מוסיף קצת הסבר. אבל אתם נמצאים את זה שההגדרה של רש"י פה "פילוסוף זה מין"[41] בזה במסכת שבת, פרק כל כתבי הקודש. מה הייתה ההגדרה? מי שמכחיש את התגלות דבר ה', אם זה מדובר בתורת אמת, תורת ישראל. אבל במסכת עבודה זרה דווקא יש גם שוב מילה "פילוסופים" בלשון רבים, ושמה רש"י מסביר, מפרש: "חכמי אומות העולם".[42] אז ההסבר הוא ככה: אם הפילוסוף הזה הוא מאומות העולם, אז הוא חכם. מכיון שהכחיש את העבודה זרה. אבל אם הוא יהודי, אז הוא נקרא מין. תפסתם? אבל לפי הסוגיה שמה בגמרא, זה ברור שזה מדובר בנוצרי אחד, כי יש איזה רמז לאיזה פסוק שיש להם ב"אוון גיליון" (אבנגליון) שלהם. אתם יודעים "אוון גיליון". אני אכתוב את זה בלוח? לא צריך. אוון, אוון. כי ביוונית זה ) Ευαγγέλιοבשורה ). מזה בא אבנגליון בלטינית. אבל החכמים נתנו שם ארמי לזה, זה "אוון גיליון" – גילוי של האוון. [צחוק]. יש איזה רמז לאיזשהו פסוק שמה.[43] תראו בגמרא. אז נחזור לעניין. לא צריך להיות אכזרי כלפיהם אבל כשזוכרים מה עשו מפסח, מפסח, דרך הפסחא בארמית, כן, אז מגיע להם [צחוק].
נהמה דמהימנותא – לחם האמונה
טוב, אז אנחנו חוזרים לעניין שלנו. אני חוזר על המשפט:
"אבל על ידי העניות שידעו שבלא תורה ושפע א-לוקי שה' יתן חוכמה מפיו"
אני מקווה שאני הסברתי מספיק. כי יש הרבה "חכמים בעיניהם" כמו שהיה רגיל הרב לומר, שמתייחסים לתורה כאילו היא פילוסופיה. כאילו זה רק, איך אומרים, זה רק הילדים, הנשים והילדים כמו שיש רמז בהרבה פילוסופים יהודים כשמתייחסים לכל דברי אמונה הם אומרים – זה שייך לנשים ולילדים[44], כן. 28:52 וכאילו התורה עצמה איננה חוכמה מפיו של הקב"ה. אז:
"כשידעו שבלא תורה ושפע א-לוקי, אין חוכמה ואין דעת, על ידי זה הוכנו לקבל האור העליון"
מי שלא מרגיש בחלל שיש בו אז הוא לא יכול לצעוק לאור שיבוא. פעם הסברתי את זה ככה, התחלת, לפי תורת האר"י, ההתחלה של ספר בראשית: "בראשית ברא א-לוקים את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו"[45] – מבחינת שבירת הכלים, זוכרים את זה. "וחושך על פני תהום" – אז מתוך הכלי באה איזה צעקה[46] – "ויאמר א-לוקים יהי אור ויהי אור".[47] אז מי שלא מרגיש בחושך לא שואף לאור. וזה גם כן, בהמשך של הפירוש שלו, המצב של גלות וגאולה. זה מובן פשוט, מי שלא מרגיש בגלות לא שואף לגאולה. ולכן הגלות הכי גלותית, אם אפשר לומר את זה ככה, כשלא משגיחים במצב של גלות[48]. אז מתחכמים. מוצאים חוכמות, כמו שאומרים, כדי להסביר שהגלות איננה גלות, כן. זה מובן? טוב. אז:
"ועל כן היא נהמה דמהימנותא"
וזה ביטוי של הזוהר על ההגדרה של "לחמא עניא", זה "נהמא" – הלחם, של האמונה.
"המכין לאמונה וזה אכלו אהבתנא בארעא דמצרים"
זה מובן? טוב, זה הקטע הראשון. יש שאלות על זה?
שאלה: נהמא זה לחם?
הרב: כן.
שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): איך משלבים האמונה והעניות?
הרב: והעניות? מה זה העניות? זה ההרגשה שאני כבריאה, אני חלל ריק. אני חסר מכל. ולכן, אם יש אותה הרגשה, לפי הסבר הרב, בענין של דעת וחוכמה, אז אני מוכן לקבלת התורה. מיד נראה את זה ככה שכאילו, למפרע, בדיעבד, אם יש צורך להסביר את הצורך של הגלות, זה כדי לרדת לאותו מצב של עניות גמורה, כדי להיות מוכן לקבלה אמיתית של תורה אמיתית. אבל זה, לפי דעתי, צריך לומר את זה ככה, בדיעבד. לא מלכתחילה. אם היינו זוכים יותר, לא היה צריך גלות. רק היינו יוצאים מהעניות של הגלויות הקודמות שקדמו לאבות. אני חוזר על זה רק בקצרה. שאברהם, משפחתו, היה מאותם משפחות של העברים, בני עבר, שהיו בגלות באור כשדים.[49] אז, זה היה מספיק את כל ההרגשה של העניות שעברי, הפך לארמי והארמי זה עברי עני בדעת. ומכיוון שלא זכינו, אז היה צריך לחזור על אותם שלבים. קודם כל, להיות חוסר כל כדי להרגיש בחיסרון. ואז מקבלים בתאבון. זה מובן?
שאלה: "ארמי אובד אבי."[50] גם בשבירת הכלים נשאר רושם בכלים על מנת שיצעקו שרוצים אור.
הרב: נכון
שאלה: אז גם העני צריך לפני כן מן חוכמה על מנת לצעוק לאור.
הרב: נכון. אבל אפשר להסביר את זה לאו דווקא – עני יש לו פת במלח.[51] עני, יש לו פת במלח[52]. ויש לו איזה הרשימו ההיא, אבל הוא עני.
כהן, עני ובעל בית - לפי מי נקבעה ההלכה?
וזה שאלה יפה. כי כשחידשו חכמי הגמרא את ההגדרה מיהו יהודי, אבל במשמעות שלהם, היה להם שלושה אפשרויות. איך אומרים? שלוש אפשרויות: או הדגם זה כהן אוכל תרומה, או הדגם זה עני אוכל פיתו במלח, או הדגם זה בעל הבית שבא להסב, זאת אומרת לאכול, סעודת שבת. אני אסביר את זה בקצרה. כן, זה השאלה הראשונה של הגמרא בתלמוד: "מאימתי קורין את שמע בערבית"[53], כן. אז מהי קריאת שמע? זה קבלת עול שמיים ועול מצוות. לכן המשמעות הפנימית של השאלה ההלכתית היא: מהי בשבילנו, אחרי חורבן בית המקדש, ההגדרה מה זה יהדות? מה זה קבלת עול מצוות? מי אנחנו לוקחים כדגם כדי לקבוע - הערב מתחיל באותה שעה. הבנתם? זאת אומרת, פנימיות השאלה זה לא על הזמן אלא על המשמעות של המצווה. ואם אנחנו נגדיר את המצווה במשמעות זו או אחרת אז הזמן יהיה ככה או אחר. הבנתם? אז התשובה של הגמרא היא פשוטה, זה התשובה של הפרושים. פרושים שהיו אוכלין חולין בטהרה.[54] ולכן, הדגם זה הכהן שנטמא ונטהר, בשעה שהוא שוב יכול לאכול בתרומה בקדושה, זה השעה לקריאת שמע של היהודי. אבל יש שיטות אחרות. ולמעשה יש אם אני זוכר תשעה, תשע שיטות בברייתות.[55] אבל הכל הולך לפי שלושה קווים: או הדגם זה הכהנים, זה שיטת הפרושים. ויש מדרגות. או הדגם זה מה שהיו אומרים על האיסיים, הוא רואה את היחס שלו לבורא כעני, כן. איך אומרים את זה בעברית? חיים של... לא חיים של פרישות, פרישות זה להיות פרוש מן הטומאה. חיים של עניות, וזה הזכות של כל הערכים הדתיים. אתם תופסים איזה כיוון אני מנסה להגדיר, כן. מיהו הדגם של הצדיק זה העני, זה לא הכהן. זה דת אחרת. ויש דגם שלישי, שזה קרוב לצדוקיות. כל השבוע הם מתפקדים כגויים, כן, ודווקא בערב שבת אתם מוצאים אותם סביב לשולחן של הקידוש. והם יהודי של שבת, כן. ולכן, הגמרא רוצה להחליט מהי הלכה למעשה לכל עם ישראל. כי כל הדעות האלו הן ברייתות אמיתיות. זאת אומרת זה דברי א-לוקים חיים. אפשר להיות יהודי ככה, אפשר להיות יהודי ככה, אפשר להיות יהודי ככה. כל זה דעת תורה. אבל בא הזמן, ומכיוון שרבו המינים בישראל והיה צריך להגדיר ההגדרה של מיהו יהודי במשמעות התורנית, כן, לא "המשרד הפנימית" [צחוק], כן, הפנימית סתם, הלכה למעשה לכל ישראל. ולכן בין כל הדעות, הגמרא החליטה, התורה שבעל פה החליטה, בחרה, החליטה: אנחנו ניקח כהגדרה את הכהן שאוכל פיתו, תרומתו בקדושה. בטהרה ובקדושה, כן. זו הגדרה של שיטת הפרושים. וסןף סוף, אחרי אותה תקופה נשארו בהיסטוריה של העם היהודי רק הפרושים. הצדוקים נעלמו והאיסיים נעלמו. אבל מה שאני רוצה להוסיף וזה חשוב להבין: הצדוקים נעלמו מכיון שנעלמו עם הנסיבות שמסבירות את הקיום של הקיום שלהם באותה תקופה בית שני, כן, היחס לתרבות היוונית וכן הלאה. האיסיים נעלמו. אבל הנטיות, הנטיות לזה ולזה לא נעלמו. וגם בחברה הנוכחית של עם ישראל, בעיקר של החברה הישראלית יש המון נטיות חזקות מאד או לצדוקיות או לאיסיאיות, אם אני יכול לומר. ויש פלפול מעניין מאד, זה לא פלפול, זה שקלא וטריא, זה לימוד עמוק מאד בגמרא. הגמרא היא רוצה לדעת אם הזמן שאפשר לקבוע אם השיטה תהיה השיטה של העני כדגם או שיטה של הרוב בני אדם כדגם, היא קודמת לזמן של הכהן או מאוחרת לזמן של הכהן. ואני אסביר לפי המשמעות ההלכתית של השאלה, למה. אם אנחנו יודעים שזמן של הכהן זה צאת הכוכבים, כן. אז אם השיטה שקובעת זמן קריאת שמע, היא קובעת זמן לפני צאת הכוכבים, למשל שיטה של העני, אז השיטה של העני פסולה. למה? מכיון שלפני הזמן, זה לא הזמן. לא עשה ולא כלום. סוף סוף היא מדייקת, הגמרא מדייקת, כדי להוכיח שהזמן של העני הוא מאוחר מהזמן של הכהן. כדי להציל את השיטה של העני. אבל השיטה של רוב בני האדם היא לא אוהבת את זה, זה לא מעניין אותה, היא לא שואלת שאלות. הבנתם את העניין.[56]
שאלה: אבל השיטה של רוב בני אדם זה מאוחר
הרב: לא, היא מגדירה את זה שזה מוקדם.[57] ואם זה מוקדם, אז זה יצא מתחום ההלכה. לכן, לא עשה ולא כלום. לא, אני מוסיף משהו, שאנחנו לא מבינים מכיון שכבר נפסקה ההלכה שההלכה למעשה לכל העם היא כמו הכהנים, מה אני צריך לדעת אם הזמן של העני קודם או מאוחר לזמן של הכהנים? הבנת? אם העני ובני אדם זה קודם לזה, אתם זוכרים את הסוגיה מי שלמד את זה. אין שום צורך בכל זה. לכן, יש צורך חשוב מאד. שהשיטה של העני היתה חביבה אצלם. אבל לא השיטה של הצדוקים, לא השיטה של רוב בני האדם. כי סוף סוף, ההרגל בחיים היהודיים לפי השיטה של רוב בני האדם מביא לצדוקיות. בצרפתית אני יכול להגדיר את זה בשם צרפתי מוכר דרך כלי התקשורת, הקהילות הקונסיסטוריאליות[58], כן. תפסתם במה המדובר. הקהילות הרגילות. זאת אומרת, בדרך כלל, כל השבוע מתפקדים כצרפתים ממוצא יהודי, אבל שבת זה שבת ומקפידים בקידוש עד הבדלה ומבדילים את עצמם מהעסק [צחוק]. הבנתם את זה? זה מובן, כן? אבל יש שיטות, זרמים, יש הרבה שיטות של חסידות שדומות מאד לשיטה של העני. אבל זה היה חביב אצלם. זה לא הלכה, אבל אפשר לקבל את זה כדעת יחיד, כן. תפסתם את זה? אבל מכאן ואילך, השיטה של רוב בני האדם שבאים להסב בערבי שבתות – זה מפוקפק. תפסתם את הענין, כן? טוב.
פסיקת ההלכה בסוף זמן הנבואה
ולכן, לפני שהיה הצורך לקבוע הלכה למעשה לכולם, לכלל העם, מכיון שבית המקדש נחרב וזה התחלה של הלימוד התלמודי – עכשיו, איך אפשר לקיים את המצוות? והמון שאלות נתחדשו. כל זמן שהיו בזמן של העם העברי – נבואה, בית המקדש, היו יודעים את המשמעות של המצוות. עכשיו, איך לקבוע איך יהודי, של התקופה השניה שבאה אחרי התקופה העברית, איך יהודי מקיים את המצוות. אז כל עוד שלא היה צורך לפסוק הלכה למעשה, כל הדעות האלו היו "דברי א-לוקים חיים", כל אחד במדרגה שלו.[59] אבל להקים קהילה, שיטה, לפי אותה דעה, זה כבר מינות. הבנתם? זה מינות. רק דקה, תזכירו לי, זה השאלה מה זה עני?
שאלה (בתיה לנצט ז"ל): למה דווקא העני אחרי הזמן? ברור למה לא צריך לפני הזמן. אבל למה העני?
הרב: טוב. אם ההלכה היא בצאת הכוכבים, ואם המצווה לפי שיטת העני מתחילה לפני זה, זה פוסל אותה. מכיון שהוא מחוץ לתחום ההלכה. הבנתם? אם זה לפני הזמן, לא עשה ולא כלום.
שאלה (בתיה לנצט ז"ל): מה מונע מהעני להיות כמו הכהן?
הרב: כי זה השקפת עולם אחרת לגמרי. העני לא מעניין לו העניין של קדושה. לא מעניין לו לקחת כדגם, הכהן בבית המקדש, "הפרושים אוכלין חולין בטהרה". משמעניין לו זה חיי סיגופין, זה חיי חסידות במובן המוסרי, זה חיי התבודדות, זה חיי עניות, ולכן כהן אוכל מלחם הקדשים. עני אוכל מלחם הצדקה. ורוב בני אדם אוכלים מלחם כספם, מלחם עבודתם, כן. שוב אני חוזר, כדי להבין היטב את השאלה. כל עוד שלא היה צריך לפסוק הלכה למעשה משום ריבוי המינות, אז כל הנטיות האלו הן נטיות כשרות, אמיתיות. כל אחד בבחינת יחיד רואה את עצמו כיהודי ככה, או כיהודי ככה או כיהודי ככה, כן. אבל כשהיה צורך לפסוק הלכה למעשה לכל העם, הנטיות האלו, מכיון שכבר היה הניסיון של השיטות של המינים, של כל כת וכת, זה כבר הופך להיות מחוץ למסגרת של ההלכה. לכן אני מסביר שוב, זה דיוק הלכתי טהור, כן. אם השיטה של העני זה "אוכל פיתו במלח", ותראו את פירושו של רש"י, אם אני זוכר היטב, מכיון שהוא עני אין לו נר להדליק בסעודתו,[60] לכן הוא אוכל פיתו במלח לפני צאת הכוכבים. ואם ההלכה היא בצאת הכוכבים, אז השיטה של העני היא מחוץ למסגרת של ההלכה. זה מובן? ולכן, הגמרא רוצה להוכיח שהזמן של העני הוא אחרי הזמן של הכהן ולא לפני הזמן של הכהן. ולכן היא מצילה אותו, אם אפשר לומר. אבל היא לא מתייחסת כלל לשאלה אם רוב בני האדם אפשר לטהר אותם או לא לטהר אותם. כי צריך להבין את זה, כל האווירה של התלמוד. זה התלמוד של הפרושים - לא אהבו את הצדוקים. זה מובן? טוב. אז אני חוזר. דרך אגב, זה דוגמה שכשההלכה לומדת את העניין שלה, את העניינים שלה, את השאלות שלה, כחוט במחט כן, צריך לדעת שיש אולם של חכמה מאחורי הדברים.[61] כן?
מצוות ניתנו לשמחה ולא להנאה – אכילת פסח על השובע
שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): בנוסף לשתי השיטות האלה יש גם שיטה שלישית של רבי יהודה הנשיא שאמר שלא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה.[62]
הרב: כן. מכיון שהיה שמח בחלקו.[63] אבל זה לא היה עני. לא היה עני. היה עשיר.[64] וזה לא היה השיטה אצלו, כן, אלא העניין הוא אחר, כי המצוות לא ניתנו להנאה, המצוות ניתנו לשמחה.[65] אם אתה משתמש במצוות כהנאה אז זה מה שהוא רצה ללמד אותנו. תפסתם את זה? וזה שאלה קשה מאד, כן. כי הטעות היא קלה מאד. מי שלא מבין מה ההבדל התהומי בין שמחה והנאה נופל במכשול הזה, ליהנות מהמצוות. במובן הפשוט, במובן הרוחני. (הפסקה בקלטת) 45:14. ...בתלמוד תורה בגיל צעיר מאד. ואתם יודעים שהיהודים רגילים לאכול דג בשבת. אז למה אוכלים דג בשבת? זה טעם המצווה או לטעם הדג? [צחוק] זה צריך להבין. וזה קשה מאד לאכול דג טעים בטעם המצווה בטעם הדג [צחוק]. טוב. אני חושב שנתייחס לזה אחר כך אז חבל על.... טוב, אז נתחיל בקטע השני, אולי קצת יותר מהר:
"כל דכפין ייתי ויכול"
אז למדנו כבר לפי פשט ההגדה, שזה שייך לקורבן חגיגה, וזה שייך לאכילה שהתכלית שלה זה השובע. שובע בעולם הזה. יש שובע כשר, כן. יש שובע בשמחה. אבל הפסח נאכל על השובע[66], אחרי השובע. התכלית של אכילת פסח זה למעלה מאכילת חגיגה. זה מובן? טוב. אז:
"כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח"
זה שתי מדרגות. אולי אני רוצה להסביר את המילה "דצריך" כבר. יש ביטוי תלמודי זה "מאן דבעי". ומתרגמים "מאן דבעי", זה "כל דצריך". "מאן דבעי" זה "כל דצריך". מתרגמים "מאן דבעי" – מי שצריך. יש הרבה דוגמאות, המון דוגמאות בשימוש במילה הארמית ההיא בתלמוד. אבל המשמעות של מי שצריך, זה מי שרוצה. זאת אומרת, הוא צריך מכיוון שהרצון שלו מכריח אותו. והרצון הוא חופשי. כי אם אנחנו מתרגמים רק מי שיש לו צורך, זה כאילו יש איזה הכרח. אבל "מאן דבעי" – זה מי שרוצה, והרצון החופשי מכריח אותו[67]. זה מובן? אחר כך יבוא ונראה אני מקווה שנגיע לסוף, גם אם נאריך קצת. יש לי קצת זמן. לא שאלתי אם יש לכם, אני יודע שיש לכם [צחוק]. ומי שיודע ערבית, יודע שאותה מילה "בעי" בארמית, בערבית זה לרצות. ובערבית, היו אומרים את זה ככה בערבית של אלג'יריה שלי, זה "בעי". "בעי" זה רוצה. איך היו אומרים בתוניס? "חב", זה במרוקו. זוכרים את זה? טוב. במצרים, לוב, סוריה, לבנון, טוב, נשאל את הרב קפאח יודע איך התימנים היו אומרים. אבל תמצאו את זה במילונים, ש"מאן דבעי" יש לו שתי משמעויות, מי שצריך ומי שרוצה. אבל העיקר זה מי שרוצה. הרצון שלו, הרצון החופשי שלו, זה הסיבה שהוא צריך. זה מובן? הבנתם למה אני רציתי להדגיש את זה? החופשיות של הרצון.
אור החסד – בין ישראל לעמים
אז:
"הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד"
אז נתחיל בחסידות עכשיו. ואתם יודעים שלפי הקבלה עצמה, כל התגלות כל המידות מתחילה בהתגלות מידת החסד. אז נשתדל להבין מה הרב רוצה למסור לנו בהגדרה ההיא. מה זאת אומרת הגויים, העמים, לא יודעים מה זה חסד? אתם מבינים את הקושיא? לפני שנראה את ההמשך. אני חוזר על המשפט של הרב:
"הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד"
אני זוכר פירוש על המשנה בפרקי אבות, פירוש שדווקא רב אחד מג'רבה, שמו היה חיים, ושכחתי את הספר שלו. אולי זה היה "דברי חיים"[68] או משהו, טוב, אני צריך לחפש. אני זוכר שהיה חכם מג'רבה. והוא הסביר את זה ככה: למה המשנה[69] אומרת "על שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים" בלי ה"א הידיעה?[70] מכיון שהתורה זה אותה תורה, אין אחרת. העבודה זה העבודה ההיא, אין אחרת. גמילות חסדים, זה סתם גמילות חסדים, זה שייך לכל אדם. וכל זה מחזיק את השאלה, את הקושיה, כן. מה הרב רוצה לומר ש"קו". ולכן אני חושב שפה צריך לקשור למה שאמרנו מקודם לגבי החוכמה. ונראה את זה בפירוש של הרב. שמה שגילה אברהם זה חסדי הבורא. חסדי ה'. כמו שאמרנו "חוכמה מפיו". יש מישהו שמגלה לנו פנים של חסד – אז זה חסד אמיתי. אם זה סתם חסד, אז זה לא חסד אמיתי. ולכן, צריך אולי לפרש את זה ככה: "הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד" - במובן של חסדי הבורא. אז זה חסד אמיתי. אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את זה, אולי נראה מיד את זה בהמשך. כפי שאומר המדרש, שבגיל צעיר מאד, שלוש שנים אם אני זוכר, אברהם הכיר את בוראו.[71] אז הביטוי "א-לוקי אברהם"[72] – זה מידת החסד. אבל זה המידה של מישהו. ולכן החסד הוא חסד אמיתי. זה מובן, כן? סתם חסד זה נקרא לפי המקובלים, זה נקרא חסד של הסיטרא אחרא[73].
שאלה (בתיה לנצט ז"ל): אולי אפשר לקשור את זה למילה אור. המילה אור זה לא חסד. כאור החסד. המילה "אור" מחייבת את זה.
הרב: לא. אני רוצה להסביר דווקא את המילה חסד. כי אור אפשר להתייחס לאור בבחינה טבעית. אור, זה לא אומר שמישהו מאיר. אבל חסד, זה יותר קרוב לעניין נפשי. מישהו הוא חסיד. "עם חסיד תתחסד",[74] , כן, חסדי הבורא. ולכן יש הבדל תהומי בין ההרגשה של חסד שאינה שייכת לחסיד שהוא בעל חסד ולהרגשה של חסד ששייכת לחסיד שהוא בעל חסד. כמו שאמרנו שבפילוסופיה אין שמחה. הפילוסופיה היא בעיקר הפסימית. היא יכולה להיות מתוחכמת מאד, sophistique, אומרים בלועזית, כן. זה שכל מתוחכם, כן, אבל בלי חיוך, בלי שמחה. כמו כן יש הרבה דתות שמתייחסות לחסד אבל באיזה מין דיכאון. מכיוון שלא תופסים את זה שמדובר בחסד כמו שאברהם אבינו גילה אותו. זה מובן? אז נמשיך.
שאלה: לכן: "חסד לאומים חטאת"?[75]
הרב: כן. זה גם סוגיה בגמרא, שהיא סוגיה חשובה מאד[76]. אולי אני אסביר את זה בקצרה בהקשר לשאלה שלך. הפשט של הפסוק זה, הפסוק במשלי: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". כל הסברות בגמרא עד האחרונה, כל הסברות הן להסביר את זה ככה: חטאת – לשון חטא. ומסבירים איך החסד של הגויים הוא חסד מדומה ולאמיתו של דבר זה חטא. יש לו עוד מטרה, לא לשמה. תראו בסוגיה שמה זה בבא בתרא[77] דף יג', יד' משהו כזה. אז בא סוף סוף רבי אלעזר המודעי ומסביר: צדקה תרומם גוי – זה ישראל שנקרא גוי אחד בארץ. וחסד לאומים – חטאת היא, לשון קורבן. אז אם הבן אדם, אם הוא גוי או ישראל לפי ההסבר האחרון, מביא את החסד שלו כקורבן על מה שאין צדק בעולם, החסד הוא אמיתי. ואם מתיימר לומר שהחסד שלו הוא אמיתי אף על פי שאין צדק בעולם, אז זה חטא. זה "חטאת היא".[78] זה מובן? אז כל ההסבר בגמרא יש להם אותו פשט, כן, אבל ההבדל הוא ככה: כשהגויים אומרים שהם בעלי חסד, מכיוון שלא קיבלו את הצדק, החסד שלהם אינו חסד אלא חטא. אבל ישראל שקיבל את התורה כחוקה, קיבל את הצדק. צריך לא חסד במקום צדק, אלא צדק וחסד, כן, אז החסד שלו יכול להיות חסד אמיתי. אבל גם לישראל מכיוון שיש לו חטאים, אין כל כך צדק עד ביאת המשיח, אז גם אצלו, אומרת הגמרא, החסד הוא חטאת – לשון קורבן. קורבן כפרה. ואני שוחחתי הרבה עם גויים על זה, ומצאתי שהרבה מהם מרגישים בזה, שהחסד שלהם הוא חסד אמיתי רק בתנאי שזה לשם ה'. כך אומרים בלשון שלהם, לא בלשון שלנו. אני אגיד את זה בלועזית כדי שהצרפתים יבינו: pour la grâce de dieu. כשנותנים צדקה או חסד אומרים: לשם ה', כן. אז מרגישים באיזשהו מקום שזה לא חסד אמיתי מכיון שאין צדק, ואם אין צדק, החסד אינו חסד. זה דווקא ההיפך של הצדק. טוב, זה מובן? אז אנחנו התייחסנו לעניין קצת במימד קצת אחר, שלגלות שהחסד בא ממי שאמר "והיה העולם" ואברהם אבינו היה הראשון. ולכן, לפני אברהם אבינו לא היה חסד בעולם. הוא תיקן את הכלי של החסד[79]. כל מה שהגויים היו אומרים חסד, זה היה משהו אחר, כן, לא חסד אמיתי שמאותו חסד באה השמחה של החיים. יש חסיד. אז נמשיך:
"שזהו אורו הראשון של אברהם אבינו עליו השלום"
ולכן אני חושב שהדגש זה ב"חסד של אברהם אבינו עליו השלום".
"שממנו מופיעים קרני אורה רבים לפרטיהם, כל המידות באים כתולדות מאור מידת החסד, ההולכים ומתפזרים על פני כל מרחב החיים לסמנם בצביון מיוחד"
תשמעו מה הוא אומר: מה זה הצביון המיוחד הזה של היחס לבורא עולם דרך חוכמתו - זה הקטע הראשון, דרך חסדו - זה הקטע השני, הצביון והסגנון העברי המיוחד. זה מובן? טוב, נמשיך.
עולם האליליות והכפירה מתייחס רק לעצמו ולכן הנאתו גסה
"המופיע באור תורת חיים ואהבת חסד, עולם האליליות והכפירה אינם יודעים כי אם את עצמם"
כמו שהגדרתי בהתחלה, לגבי הפילוסופיה וכל מה ששייך לזה, כן.
"את הנאתם הגסה, החומרית. ואפילו ההנאות הרוחניות הינן רק משרתים להם"
מכיון שפשוטו כמשמעו זה רק הנאה. כל בן אדם יש לו צורך, צרכים, סליחה, בכל מדרגות הנפש שלו. במדרגה התחתונה, יש לו צורך להנאות חומריות. ברוח שלו יש לו צורך בהנאות רוחניות. אבל זה הנאות שלו.
"ומה שהוא שפל יותר ומכוער, יותר הוא יותר מתלכד במסגר הצר של העצמיות הפרטית הוא יותר יסודי אצלם. מה שאין כן חלק יעקב. אהבת הטוב נובע אצלנו לא משום ענין צדדי אלא לעצם טבע הווית נשמתנו הוא לחשוק"
לשון חשק,
"בטוב הא-לוקי, הטוב לכל. על כן ההרגשה הפנימית הראשונה תיכף כשיוסר הכח המכריח שמונע את החופש ואת הסגולה העצמית לצאת לאור"
זאת אומרת, ופה הוא מתייחס לפירושים הקודמים בספר שלו, כשיוסר את הכח של הגלות של השעבוד שמונע את התפתחות החשק לטוב שיש בעולם,
"הוא החפץ להסיר כל צער וכל מחסור – כל דכפין ייתי ויכול"
ואפשר לקשור לזה את הפסוק הידוע: "טעמו וראו כי טוב".[80] יש תאבון לטוב שיש בעולם, אבל זה עבודת הבורא, זה לא הנאה עצמית. זה מובן? אז כל זה שייך למדרגה הראשונה – "כל דכפין ייתי ויכול".
"לא יושלח לו בפנים זועפות ולא יותן לו בתכסיס של בוז ומשטמה".
אפשר לקרוא – משטמה, שנאה, גם כן. זאת אומרת, זה גם לשון משטמה. מה שנאנחנו מקבלים דרך הבורא זה לא משטמה, זה דרך החסד. אני חוזר על המשפט. מה שהוא מקבל כדי לאכול, זאת אומרת לתת לו אפשרות לחיות, אפילו החיים הטבעיים, הוא לא מקבל את זה בפנים זועפות ולא יותן לו בתכסיס של בוז ומשטמה, אם אתם רוצים,
"שלא יראה את פני הגאה שהוא משפיע עליו חסדו"
זה ההסבר שרצינו למצוא, כן. מי שמקבל את זה ככה, ושוב אני נוטה לחזור על העניין של העני. מי הבעל הבית שנותן לעני, כן, לפי לשון המשנה.[81] אז עני שמקבל ככה לחם שבא בפנים זועפות, הוא לא מרגיש את "פני הגאה" זאת אומרת, העליון, שהוא משפיע עליו חסדו.
"שכל אלה הנימוסים הנם תוצאות הדעה ההולכת מנגד לטבע קדושתם של ישראל, המכרת את ההטבה לכח עצמי במציאות. כי אם כל דכפין ייתי וייכול"
מה שהרב רוצה להסביר, לפי מה שאני הבנתי, שזה לגיטימי להיות רעב לטוב שיש בעולם. "כל דכפין ייתי ויכול". זה מובן. ולא שהעולם הוא אבוד. שהעולם הוא רק רע ושמה שבא לנו מן העולם לא בא מהקב"ה אלא בעקיפין מהס"א וכן הלאה וכן הלאה. אני חושב שפה יש נימה חסידית בלי שום ספק. אז נמשיך:
"עם כל החבורה"
אז כל דיכפין ייתי ויכול - הדגש הוא בכל.
"עם כל החבורה יחד בשמחתה ובכבודה"
ופה המילה "שמחה" מופיעה כפשוטה.
סיום השעבוד גורם לגילוי הנטיה הטבעית של ישראל השואף לשמחה וטוב
"זאת היא הנטיה הטבעית לישראל שהיא פועלת מיד בהסרת כח הלחץ."
מיד כשהגאולה מתחילה באתחלתא דגאולה, כן, כשהמעכב של כח ההתפשטות של הרצון הוסר, אז מיד בא הביטוי "כל דיכפין ייתי ויכול" מיד נאכל קורבן חגיגה. זה מיד. ולכן אנחנו מבינים שהמצב הטבעי של הטבע הוא להיות באותה שמחה. רק בא כח מעכב, שעיכב אותנו מזה. למדנו שיש נסיבות שיש תועלת לזה, כדי שנדע את טעם הטוב שהיה חסר לנו. אבל מיד כשהמונע של הטעם הטוב, הגלות, השעבוד, הוסר, אז מיד מתחילים לא להנות מהחיים, זה לשון חילונית, אלא לשמח, לשמוח, סליחה, בחיים. זה מובן? ומה זה הכח הזה שהוא מעכב, מונע?
"כח אדונים זרים, שמונע מהתהלך ברחבה לפי עצמיות תכונת הטוב הפנימי. אומנם, המניעה הקדומה דחפה את הכח לצידו העליון"
זאת אומרת, המניעה שקדמה לחירות של הרצון החופשי, לא חיסלה לגמרי את השאיפה לשמחה ולטוב, אלא שלחה אותו במדרגות הכי עליונות של העולם. דחפה את הכח לצידו העליון. זאת אומרת, אבל עכשיו אחרי שכח המניעה הוסר:
"הוא לא ישאר מעתה בחוג צר, רק לפקוח על עסק ההכרח החומרי, כי אם על ידי גילוי הכח הנשגב, שהוא תולדה נאמנה, לכח הלחץ הקדום"
כח הלחץ הקדום – זה הרצון הבורא להשפיע. והבריאה מרגישה את רצון הבורא להשפיע כלחץ לקבל מטובו. זה מובן? אז השאיפה לקבל מטוב הבורא, יש לה עיכוב בשעת צרת הגלות. יש כח שמונע אותנו מלקבל. אבל מיד כשהכח הזה יוסר, זה כשר למהדרין להיות פתוח לשפע של הטוב שבא בחיים. זה מובן? פה, בקטע אחר לגמרי, בספר "אורות," יש פרק לרב שאומר שיש שתי מיני קדושות: הקדושה העל טבעית והקדושה הטבעית. והוא מסביר את זה.[82] הרוב רגיל להגדרה של הקדושה העל טבעית. זאת אומרת, כדי להגיע למצב של קדושה צריך ללחום נגד הטבע. אז זה נקרא קדושה על טבעית. קדושה שבאה כמלחמה נגד הטבע, כן. הקדושה השנייה, זה קדושה יותר עליונה לפי דעת הרב. קדושה שהיא הולכת, אולי אני אגדיר את זה בהיפך – הטבע הולך בדרכי הקדושה. לאו דווקא שהקדושה הולכת בדרכי הטבע, כן. הטבע הולך בדרכי הקדושה. ובקטע השני הוא מסביר שבגלות ידענו רק את השלב הראשון של הכח של הקדושה – הקדושה העל טבעית, שהיה צריך להתנגד לעולם, כי העולם החיצוני היה עולם מתנגד, כן, ולכן ידענו רק הצד השלילי של הקדושה. רק בארץ ישראל יש הקדושה הטבעית שהיא הקדושה הכי עליונה. זאת אומרת שגם היצר הרע וגם היצר הטוב מבקשים אותו דבר, אז זה הקדושה האמיתית.[83] כל עוד שהיצר הרע, סליחה, היצר הטוב, צריך ללחום נגד היצר הרע כדי להגיע לחפצו, אז זה קדושה, אבל קדושה אל טבעית, קדושה אי-טבעית. קדושה קשה מאד. בבחינת, קדושה גלותית, כן, מבחינת, שוב אני חוזר על ההגדרה, "צדיק ורע לו".[84] אבל יש בחינה של "צדיק וטוב לו". אתם מבינים את החשיבות של הדברים, כן? אז בגלות אי אפשר. אולי ביחידים שמרגישים את עצמם כשייכים לארץ ישראל, אבל בגלות. ואני חושב שהיו תקופות כאלו. היו תקופות שהצליחו לבנות קהילות שהיו מקיימים את התורה ואת המצוות בשמחה, אף על פי שהיו בגלות, כן. אבל, המצב של הגלות, המצב הפשוט של הגלות מביא את עם ישראל להיות קדוש אבל זה כנגד החיים. זה כנגד הטבע, זה כנגד העולם. מכיוון שאנחנו נמצאים בחוץ, כן. אבל קדושה ארץ-ישראלית היא קדושה טבעית. איך אני יכול להגדיר את זה? טוב, אני זוכר מה שהיה אומר הרב, והוא היה מתייחס בזה לאכילת פירות של ט"ו בשבט. כשמה נשאר בגלות? לאכול מפרי ארץ ישראל, כן. מפירות של ארץ ישראל. והיינו מרגישים איזשהי קדושה. הוא אמר את זה פשוטו כמשמעו: הבננות בישראל הן קדושות, העגבניות בישראל הן קדושות, זה פרי הארץ, כן. זהו. לא להיות שמח לאכול עגבניה אף על פי שהיא עגבניה, אלא דווקא, מכיון שהיא עגבניה, אז זה רק בארץ ישראל, כן [צחוק]. אז נחזור. ואני חושב שדווקא אנחנו בדור שיכול להבין את העניין ולכן, מבינים. הוא היה באמת הרב של דורנו, שכבר היינו שייכים עוד לעולם ההוא, של הקדושה נגד הטבע, כן. אבל כבר הבנים והנכדים שלנו הם שייכים לעולם של הקדושה הטבעית והם לא מבינים את הקושי שהיה להיות חפץ בקדושה בחוץ לארץ. הם לא מבינים את הסיפורים שלנו. זה בשבילם פרהיסטוריה גמורה, שלימה. על מה אתם מדברים? תפסתם? מכיון שזה, כמו שאומר הרב הרבה פעמים, הקדושה ההיא שהיא על טבעית בעצמה, לגבי ישראל היא טבעית. זה טבעית לנו. טוב, אני חוזר לעניין. אבל יש תנאי, כמו שנראה. איפה אני הגעתי?
תשובה (בתיה לנצט ז"ל): הלחץ הקדום.
הרב: הלחץ הקדום.
מה בין "כל דכפין ייתי ויכול" ל "כל דצריך ייתי ויפסח"?
"כשיצא למרחב"
יציאת מצרים,
"יחדור הטוב אל עומק החיי לכל צדדיהם ותנאיהם"
כן, אפילו החול הוא חול של קודש. אפילו החול הוא חול המועד, אם אפשר לומר את זה וזה הקדושה הכי יפה. הקדושה של חול המועד. אתם זוכרים שהגמרא הגדירה כאפיקורסיות גמורה מי שמחלל את הקדשים, זה דהיינו חול המועד, כן.[85] מי שלא יכול לתפוס את זה שהחול של הקדושה הוא קדוש. אז יש מין דתיים כאלו, שאצלם זה קדוש/חול. החול - אין קדושה בחול, כן. גמרנו. זה משיחיות, זה ציונות - אל תערבבו. תפסתם את ההגדרה.
"ולא יסתפק עוד במה שישביע את הרעב"
אותה המדרגה של "כל דיכפין ייתי ויכול", כן. כשבאה הגאולה אי אפשר להסתפק בזה.
"מצד היכנסו בתחום חיי חברו הטבעיים והרגשתו את ערכם ומחסורם. אבל עוד גדולה מזו, ייכנס גם כן מצד עומק טבע הטוב הנפשי, הגנוז באור נשמתו, גם למעמד הנפש הרוחנית והמון צרכיה ומשאלותיה ולמלאותם בכל העז האפשרי. זאת התכונה העליונה היא מצבת את צביון הגוי בכללותו".
כדי להגיע לאותה מדרגה של "כל דכפין ייתי ויפסח", אז צריך להשתייך לכלל ישראל. הגוי כולו. אתם מבינים את זה. זה מסביר לנו כמה פרטי פרטים של ההלכות של קורבן פסח. כל פרט ופרט כל יחיד ויחיד. ובגולה היינו בבחינת יחידים. היו קהילות, קהילות. אבל מה זה קהילות? זה לא כלל ישראל. זה פרטים, פרטים, פרטים, פרטים. "עם מפוזר ומפורד"[86], כן. היו צריכים להשתייך לחבורה של קורבן פסח.[87] היו צריכים להתייחס ביוחסין שלהם כדי לבנות את הכלל[88]. רק כשבנו את הכלל דרך קורבן פסח, מי שלא רצה להשתייך, היה נשאר בחוץ, כן. מבינים את זה? המטרה של קורבן פסח זה מי לה' ומי להם? כן. אז מי ששם את דם קרבן פסח במשקוף שלו,[89] זה מזוזה, זה כתובת: אני עברי. אני יהודי, היינו אומרים עכשיו. זה היה צריך, איך אומרים, אומץ לב כביר. כי המצרים היו המצרים. ולכן, מי שהשתייך לכלל ישראל, אז הוא שייך למדרגה העליונה של "כל דצריך ייתי ויפסח". אני זוכר מה הסביר הרב, אולי הבאתי את זה בשיעור הקודם, על הרשע של ההגדה. כשההגדה אומרת "לי ולא לו ואילו היה שם לא היה נגאל". הרב[90] היה מסביר אילו היה שם לא היה נגאל, אבל עכשיו גם הרשעים האלו נגאלים, מכיון שמשתייכים לכלל. שמה היה צריך לבנות את הכלל. ולכן, מי היה רשע? המוציא את עצמו מן הכלל. עכשיו הכלל בנוי, כן, ולכן כל היחידים הרשעים של עכשיו, בצד, בנקודה שהם שייכים לכלל, הם נגאלים. זה דיוק יפה מאד. זה דיוק מדויק. "אילו היה שם, לא היה נגאל", אבל פה – נגאל. אני זוכר את זה היטב, לפני ארבעים שנה. ולא היינו במדבר [צחוק]. טוב, אני חוזר על זה:
"אבל לא בזה לבדו ימצא את משאלו" לא, איפה זה? בכללותו:
"הוא מראה את החיזיון של אחדות הרוח באומה כולה בכל עזוזו וגבורתו, "כל דכפין ייתי וייכול"
ופה הדגש על ה"כל". כל דכפין ייתי ויכול. פותחים את הדלת. אין מישהו שנשאר בחוץ. "ולא יידח ממנו נידח".[91] וכן הלאה. זה מובן, כן?
"אבל לא בזה לבדו ימצא את משאלו, לא במילוי הרעבון של הרעב החומרי, כי אם בתכסיס שימצא את מצבו הרוחני הפנימי, ערוך ומסודר מלא וגדוש לפניו. כל דצריך ייתי ויפסח. לכל חוקותיו וצרכיו הרבים והענפים"
של הנשמה שלו.
"המיוסדים כולם על יסוד רוממות קדושה ורוחניות אדירה למעלה למעלה. זאת היא המעלה העליונה המביאה את אור האחדות הפנימית של עם ישראל, שמהחושך עצמו יצא האור, ומדחיקת הכח המעציר, הגורם לצבור כח רב ולהוציא אחר כך החוצה ברב יתרון, בכח דוחף ורודף המתעורר להרים קרן על ידי לחצו הקדום והסרת עול אסורו גם יחד."
זה מובן. זאת אומרת, כשבאה הגאולה, אז "כל דצריך ייתי ויפסח". כל דצריך. אבל רק מי שצריך. רק מי שנמצא בתוך ישראל. אפשר לזהות את זה, לקשור את זה ל" כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[92] הנימה ההיא של ה"כל", יש לה שתי משמעויות, איזה שאיפה לכל. ומי שאין לו שאיפה ל"כל" אינו שייך ליעקב. אבל כל מי שיש לו שאיפה ל"כל", שייך ליעקב. זה מובן, כן.
"השתא"
– מה השתא [צחוק]? טוב, אז אני חושב שאולי תקחו את זה כשי פסח ואולי תמשיכו בליל פסח את הלימוד כי אני חושב שאת עיקר הסברא שלו, ההסבר שלו, סליחה, למדנו במשהו, שתי מדרגות האלו – קורבן חגיגה, וזה כבר קדושה, אבל יש עוד מעלה, כשיש לנו אפשרות להיות בן חורין ממש, אז זה רק דרך כלל ישראל וארץ ישראל, כמובן וזה קורבן פסח.
הערות:
[1] פירוש הראי"ה על הגדה של פסח מתוך עולת ראי"ה חלק ב'
[2] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו' סוף עמוד ב': "אמר שמואל: לחם עני (כתיב) - לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה – אף כאן בפרוסה"
[3] לא מצאתי מקור כתוב לכך אך מניטו מזכיר טעם זה במאמר שכתב ב 1948 הובא ב'כי מציון' על פסח ושם הוא מוסיף – וגם גם מעידים בני משפחתו שנהגו למעשה במשפחת מניטו – שאת הביצה אוכל הבכור.
[4] למשל בסיפור על דוד המך במדרש תהלים ו' יא'. והשוו מדרש איכא רבה פתיחתא א :" עניה מן הצדיקים עניה מדברי תורה עניה מדברי נבואה עניה ממצות ומעשים טובים" וכן נדרים מא עמוד א :"אין עני אלא בדעה" ובפירוש רש"י לבבא מציעא דף ע עמוד ב :"לחונן דלים – נכרים שהם דלים מן המצוות"
[5] מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ה': "והיה לכם למשמרת וגו' מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח). הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (שם /יחזקאל טז/ ז) ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגומר (שם /יחזקאל טז/ ו) ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט יא) לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה" ועל משמעות המילה ערום כערום ממצווה ראו במסכת שבת דף יד עמוד א :" דא"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא א"ר זירא ערום בלא מצות בלא מצות סלקא דעתך אלא אימא ערום בלא אותה מצוה"
[6]תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז' עמוד ב'-יז' א': "ת"ר: שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל; יצחק, דכתיב ביה: מכל; יעקב, דכתיב ביה: כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל."
[7] בראשית פרק כד' פסוק א': "וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיקֹוָ֛ק בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל"
[8] בראשית פרק כז' פסוק לג': "וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה"
[9] בראשית פרק לג' פסוק יא': "קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח"
[10] בראשית פרק לג' פסוק ט': "וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ"
[11] שמות לג' יט'
[12] בראשית פרק ל' פסוק כה': "וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי" ובפירוש רש"י במקום, ד"ה: "כאשר ילדה רחל את יוסף - משנולד שטנו של עשו, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב:"
[13] וראו למשל, בראשית פרק מה' פסוק כז': "וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם"
[14] בראשית פרק מז' פסוק כח'
[15] של"ה חלק תורה שבכתב פרשת וישלח אות ל ופרשת ויחי אות ד.
[16] ראו לדוגמה של"ה תולדות אדם ( הוצאת יד רמ"ה ) אות רנח. והשוו סוד לשון הקודש כרך א עמוד 118
[17] פראפראזה על "הקול קול יעקב", בראשית פרק כז' פסוק כב'.
[18] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג' עמוד א': "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום: מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים - יש בו."
[19] בראשית פרק לז' פסוק כד': "וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם:"
[20] ראו באתר המכון שיעורים בכתבי הרב קוק 'אורות הקודש – יראת שמים'
[21] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב' עמוד א': "דתניא: וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים - דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!"
[22] השוו הקדמת תיקוני זהר דף ו עמוד א( ,תרגום לעברית ) :" דרגא עשירית ביראת ה - יש יראה ויש יראה לא כל הפנים שוים יש יראה שפוחד אדם מהקב"ה כדי שלא ילקה ברצועה שנאמר בה והארץ היתה תהו ובהו מצד של העץ של טוב ורע שהיא ארץ ריאה שפחה רעה כמו שאחד מארבעה אבות נזיקין שהוא הבור וכמו שהבור של יוסף שבארו עליו הבורה, והבור ריק וכו' הבורה - נקבה רעה, בור - זכר, ובור משום שהוא משם פרשוהו עליו אין בור ירא חטא מאתר שאין בו יראת ה' ...שאם אדם לא מכיר את אותו שנתן לו תורה וצוה אותו לשמרה איך יפחד ממנו ויעשה מצוותיו ולכן פרשוהו רבנן ולא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא"
[23] משלי פרק ב' פסוק ו'
[24] מסכת אבות פרק ד' משנה א'
[25] איכה רבה (וילנא) פרשה ב' סימן יג': "מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א') "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו", יש תורה בגוים - אל תאמן, "דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה", (איכה ב' ט')
[26] איכה פרק ב' פסוק ט'
[27] עובדיה פרק א' פסוק ח'
[28] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט' עמוד ב': "אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה,"
[29] ראו שערי דמעה כרך 2 'התורה וישראל' :" למה הגמרא אומרת ״אינו דומה״ אם היא רוצה לומר שזה רק דומה? אם כוונתה לומר שזה לא אותו דבר, היא יכולה לומר זאת ישירות. כוונתה לומר שאפילו דומה זה לא דומה. זה הפשט. כאשר אתה אומר שמשהו דומה למשהו אחר, אתה מבקש לומר שיש משהו משותף בין שני הדברים. אבל הגמרא רוצה להדגיש שכאן אין שום דמיון, אין שום נקודה משותפת"
[30] ראו דיון מעמיק על הפסימיות שבחכמת הפילוסופיה במאמרו של מניטו שפורסם בla Parole et L'erit ( הדיבור והכתב ) Les nostalgies de Dieu ותורגם על ידי הר' אורי שרקי באתר המכון תחת הכותרת 'הגעגועים לאלהים.' הדברים הבאים אינם מחייבים לגבי שיעור זה, אך יש לציין שהמושג 'חכמה' בשפה העברית-מקראית במשנתו של מניטו משמעו: שונה מעט מהמושג חכמה המקובל בעברית המודרנית, שמשמעו: יכולת הבנה, דעת, או ניסיון. ראו הערה 18, של המתרגם הרב אורי שרקי, במאמר 'געגועים לאלוהים' שכתב מניטו ושנמצא באתר המכון: "מניטו מבחין בין הפילוסופיה כצורת חשיבה החוקרת את החכמה (על פי המובן האטימולוגי של הביטוי: פילוסופיה = אהבת החכמה), לבין ההשגה, שהיא החכמה בעצמה. כפי שניתן לראות במאמר פרי כתב ידו שעדיין לא פורסם (בעל השם הזמני "בראשית לפי הקבלה") מתוך הגנזך המשפחתי: "ואם תקשה, והלא נאמר וביד הנביאים אדמה; ודבר זה מבואר כי תפיסת הנביאים למעלה מעולם הבריאה, ועל ידם ובזכותם לדעת יש. אבל להבין אי אפשר, כי אם דרך הנבואה עצמה, וזה לא נקרא לימוד או הבנה, אלא חכמה. ועוד כי לחכמה עצמה כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, לזה מתפללין וחננו מאתך, מא"תך דווקא, דהיינו דרך הנבואה.
[31] ישעיהו פרק סה' פסוק כ': "לֹא־יִֽהְיֶ֨ה מִשָּׁ֜ם ע֗וֹד ע֤וּל יָמִים֙ וְזָקֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְמַלֵּ֖א אֶת־יָמָ֑יו כִּ֣י הַנַּ֗עַר בֶּן־מֵאָ֤ה שָׁנָה֙ יָמ֔וּת וְהַ֣חוֹטֶ֔א בֶּן־מֵאָ֥ה שָׁנָ֖ה יְקֻלָּֽל"
[32] השוו עם דברי מניטו בנושא, מתוך המאמר 'געגועים לאלוהים', שהתפרסם באתר המכון: העיסוק בפילוסופיה, מכוון את האדם אל החכמה. אין זה רק בגלל המקור האטימולוגי של המילה,[32] כי אם גם בשל המשמעות (sens)[32] הנישאת בקרבו של המהלך הפילוסופי גופא. עניינו של העיסוק הפילוסופי הוא לפני הכול הרצון להביע, ולנסח עבור ההוגה או עבור זולתו, איזושהי אינטואיציה מעורפלת של החכמה, איזו הרגשה ראשונית של המשמעות שנושאת בקרבו כל מפגש עם המציאות [...] דרך הילוכו בשבילי הפילוסופיה האדם עשוי לוותר על שאיפתו. בין אם זה משום שהוא מגלה שהחכמה בלתי ניתנת להשגה, ובין אם זה משום שהוא יחליט שהיא חסרת תועלת, בלתי יעילה או אף מסוכנת. אך עניינו של השיח הפילוסופי הוא לנסות להגיע להשגה זו. [...] עם כל זאת, מתוך כל מערכי החקירה (problématiques) שפיתחו השיטות הפילוסופיות למיניהן, עובדה בסיסית אחת עולה על פני השטח, והיא: הבעייתיות (problématique) העצמית של כל פילוסופיה. אם נניח בצד את האהדה האינטלקטואלית, ההזדהות הרגשית, ואת ההרמוניה הפנימית – אם כי סובייקטיבית – שכל שיטה או מצגת פילוסופית יכולה לעורר אצל מי שמתקבל בחוג יודעיה, נותר בסיומה של החקירה הרושם האופייני, שבהגדרה, לא ניתן לומר את המילה האחרונה. במילים אחרות, נתפתה לומר בסופו של כל דיון: "אכן ללא ספק זה כך באמת, אך בתנאי שכך הוא גם במציאות". זו הודאה בכך שאין ברשות המחשבה האנושית טכניקת אימות בתחום הזה, כי נדיר יהיה לתפוס פילוסוף על טעות לוגית שעשה. [...] העובדה שמושא השאלה – כלומר האדם – הוא בעצמו מי שנושא את המחשבה, מכריח את הפילוסוף - וזו מעלתו – לטהר את ההכרה שלו את עצמו מבחינה פילוסופית. טהרה זו נחסכת מאיש השכל הישר רק באופן זמני: "מי אני, אנכי החושב?" שאל דקארט את עצמו. זיכוך זה לובש עד מהרה צורה פתטית, כשהסקרנות האינהרנטית למחשבה האנושית מתהפכת לדאגה, המזדקרת בשעה שהיא עוברת לעיסוק בחקירת התנאים המאפשרים את המחשבה עצמה. [...] נימה של דאגה מתלווה לדיאלוג של הפילוסוף עם החכמה, משום שלא עלה בידו לנסח את שאלתו הראשונית: "מיהו האדם?". כלומר שאלתו לא הצליחה להתבטא באופן כזה שהיא תניח תשובה הכרחית, שניתן בקלות להסיק אותה מתוך התייחסות פשוטה לחוויה ההיסטורית. למעשה, הפילוסוף מבקש להגיע אל תוכן שעבור החכם עומד בראשיתה של החכמה: האדם המכיר את עצמו. משום כך, הפילוסופיה בראשיתה אינה פונה כלל אל הוודאות. אמנם היא טוענת - וטענה זו היא הצדקת קיומה הראשונית - שביכולתה להצביע על התנאים הנדרשים לביסוס הוודאות. אלא שלא סיפקה הפילוסופיה אמצעים ראויים להשגת מטרה זו. לו עשתה כן, הייתה הפילוסופיה פותרת את הדאגה הנלווית למהלכיה.
[33] שמות פרק א' פסוק טו': "וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה"
[34] בעיני מניטו, שיטה זו הפוכה לשיטה של לימוד התורה, שבה העמדה העצמאית של התלמיד, אינה מאשרת בדיעבד את דברי הרב, כי אם מפרה את הדיון וגורמת לחידוש של התורה של הרב עצמו. ראו למשל שיעורי הרב על כתבי הראי"ה, שיער 2: " כשאור ישר מתלבש באחוריו שלו עצמו, שזה נקרא 'אור חוזר', הוא מתלבש בזה ולכן יש איזה מין ריבוי, אבל זה לבוש. הריבוי הזה הוא לבוש. והלבוש מסתיר מה שהוא צריך לגלות. ושוב, ההגדרות הן מקבילות: 'אור ישר' זה חסד, זה נגלה, גילוי שכינה. כן. 'אור חוזר' זה דין, זה נסתר, הסתרת פנים. זה הלשון, הלשונות, הן מקבילות, כן. וסוף-סוף זה הנושא של סוד כתר-מלכות. כשמלכות הוא כתר מלמטה למעלה. כשמלכות הוא הכתר של ה'אור החוזר'. וזה סוד החידוש בחידושי תורה. מי ש... לומד תורה לשמה, הוא גורם חידושים בתורה, כי מי שלא לומד תורה לשמה, הוא מקבל, כשהוא מקבל- גמרנו, כן. מי שלומד תורה לשמה, יש בו רצון לזכות בתורה שלמד, וכל עוד שהוא לא זוכה, הוא דוחה כל מה שלא קיבל. ז"א שלא הבין. וזה גורם התלבשות בתורת הרב, של אי ההבנה של התלמיד וזה שורש החידוש."
[35] משנה מסכת אבות פרק א' משנה טז': "רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות"
[36] וראו בהרחבה בפתיחת ספר שערי דמעה כרך א' בעריכת חיים רוטנברג
[37] פרופ' בנימין גרוס ז"ל, 1925-2015,
[38] תוספות מסכת שבת דף קטז' עמוד א': "פילוסופא - מין כדפי' בקונטרס. ורבינו שמע [מיהודי אחד שבא מארץ יון ואמר] דבלשון יון פלוספוס הוא דוד החכמה ואית דגרסי פילא סבא והוא לשון לצון שחוק כדאמר באיכה רבתי דפלי ביהודאי פירוש ששחק ונתלוצץ."
[39] הפילוסוף אפיקורוס, נולד 341 לפני הספירה.
[40] הושע פרק א' פסוק א': "דְּבַר־ה' אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־הוֹשֵׁ֙עַ֙ בֶּן־בְּאֵרִ֔י בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֥ה יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבִימֵ֛י יָרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל"
[41] רש"י מסכת שבת דף קטז' עמוד א': "פילוסופא - מין."
[42] רש"י מסכת עבודה זרה דף נד' עמוד ב': "פילוסופים – חכמי אומות העולם" וראו הרחבה בנושא במאמר "שימוש במושגים קבליים במשנת הרב קוק" שפורסם בספר יובל לאורות וכן בפתיחה לספר שערי דמעה חלק א' הערה 39 שם.
[43] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטז' עמוד א': "השמטת הצנזורה הנוצרית רבי מאיר הוה קרי ליה אוון גליון, רבי יוחנן הוה קרי ליה עוון גליון."
[44] ראו לדוגמה ב'יד החזקה' ספר המדע הלכות תשובה פרק עשירי סימן ה
[45] בראשית פרק א' פסוקים א'-ב'
[46] ראו בהרחבה בשיעורי מניטו על כתבי הרב קוק( 'אור ישר ואור חוזר' ) ובהערה 7 שם:" יש פה איזה רמז במושגים של הקבלה, אֵת הַשָּׁמַיִם, ה "אֵת" הזה מורה לכלים של השמים. וְאֵת הָאָרֶץ ה "אֵת" הזה מורה לכלים של הארץ. מכיוון שעיקר הבריאה זה לגלות את מקום הכלים, לכן עיקר הבריאה זה ה "אֵת" הזה של השמיים וה"אֵת" הזה של הארץ. ואחר כך צריך להחיות את הכלים וזה נקרא 'יצירה', בלשון המקרא וגם בלשון המקובלים. להחיות את הכלים דרך האור, פשוטו כמשמעו, וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. כי התוצאה של הבריאה זה גילוי הכלים והכלים זה חושך ותהום ולכן יש איזו מין קריאה[7], צעקה, הייתי אומר, מתוך הכלים עצמם- וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. והאור הזה מחייה את העולמות. זה מובן. מה?
קהל: (הרב אורי שרקי)- יְהִי אוֹר זה הכלים?
מניטו: לא אמרתי, אמרתי מתוך הכלים. לא רציתי לדייק פה. אתם זוכרים שכל עיקר קיום הכלים, בא מאור גנוז שנקרא 'רשימו', אז זה מובן? טוב. אני חוזר על הרמז הזה, כן : הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם זה עולם הכלים, כן. אז איזה קול שצועק פה "יהי אור טבעי, אור ישר", זה מובן כן. אז וַיְהִי אוֹר - זה אור שבא מלמעלה דרך צמצום עצום, כדי שהכלי יכול לסבול אותו ולכן כתוב וַיְהִי, וַיְהִי זה צמצום.כך זה... נותן לנו להבין מה שאומר הזוהר בעיקר וגם המדרשים[8], ש יְהִי אוֹר , זה אור של עולם הבא, האור האמתי, יְהִי. וַיְהִי אוֹר - אור של עולם הזה. וכבר בין יְהִי אוֹר ל וַיְהִי אוֹר יש צמצום כדי שהמצב של הכלים יכול לסבול את האור שבא להחיות אותו. כי אם האור בא בכמות - זה לא עניין של כמות - בתוקף יותר מידי גדול, אז הכלי שוב נשבר. עד שהכלי יכול להכיל את האור הזה, והשאיפה היא השאיפה של יְהִי אוֹר לא של וַיְהִי אוֹר, זה מובן"
[47] בראשית פרק א' פסוק ג'
[48] השוו ל'סוד מדרש התולדות' כרך 4 בפרק 'תיקון העולמות':" מתחילת ההיסטוריה של האדם, הסתתר הבורא, וזה נקרא ״הסתר פנים״, ואילו באותו מעמד היה גילוי שכינה שביטל את יכולת הבחירה. מצבו של העולם כולו הוא מצב של הסתר פנים, כדי שההיסטוריה תוכל להתחיל, אולם בו בזמן, בלי אותו גלוי שכינה, העולם אינו עולם, הוא פשוטו כמשמעו ״גיהינום״. הוא חסר את העיקר.
מכאן חשיבותו של המקדש כמקום קבוע לגילוי השכינה. בהעדר גילוי נוכחות הבורא, כאשר נחרב הבית, מתחילה תקופה אחרת לגמרי, שנקראת לא ״הסתר פנים״ אלא ״הסתרה בתוך הסתרה״, הסתר כפול. הסתר כפול משום שאנחנו אפילו שוכחים את המצב הקודם - המצב של הסתר פנים ״פשוט״. אנחנו שוכחים שהנביאים דיברו אי פעם, שהיה גילוי שכינה בירושלים, בהר הבית אי פעם.
[49] וראו בהרחבה בסוד מדרש התולדות חלק א' בעריכת ר' חיים רוטנברג
[50] דברים פרק כו' פסוק ה', מקרא ביכורים: "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־ שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב:"
[51] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב' עמוד ב': "ורמינהו: מאימתי קורין את שמע בערבין? משהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו"
[52] ראו פירוש רש"י לספר ויקרא פרק ב פסוק יד :" מלח ברית שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג" ובשיעור 14 על נתיב התורה למהר"ל:" אז כשיש מצב של דבר שאינו במקומו. המקום הטבעי שלו זה למעלה וזה נמצא למטה, אז הוא בוכה. וזה נקרא "מים בוכים",[57] גם כן. מים שאין להם כלים, כי אינם נמצאים במקום הטבעי שלהם. זה עניין של את השאיפה להיות כל אחד במקומו. והשאיפה של המים שלמטה מן הרקיע, זה להיות במקום האמיתי, קרוב לשורש, למעלה. הם נמצאים למטה, אז המים שלמטה בוכים"
[53] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב' עמוד א'-ב': "משנה: מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר... ורמינהו: מאימתי קורין את שמע בערבין? משהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפא ודאי פליגא אמתניתין; רישא, מי לימא פליגי אמתניתין? - לא, עני וכהן חד שיעורא הוא. ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית? - משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים." ולהרחבה ראו מאמרו של מניטו "ראשית התרומה" באתר המכון.
[54] רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק טז' הלכה יב': "אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם. בריך רחמנא דסייען."
[56] וראו בהמשך הסוגיה בברכות, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב' עמוד ב': "אלא לאו שמע מינה: שעורא דעני לחוד, ושעורא דכהן לחוד, שמע מינה. הי מינייהו מאוחר? - מסתברא דעני מאוחר, דאי אמרת דעני מוקדם - רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר, שמע מינה."
[57] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב' עמוד ב': "ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית? - משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר."
[58] הכוונה לקהילות המשוייכות ל Consistoire central israélite de France
[59] בעיני מניטו, שיטה זו הפוכה לשיטה של לימוד התורה, שבה העמדה העצמאית של התלמיד, אינה מאשרת בדיעבד את דברי הרב, כי אם מפרה את הדיון וגורמת לחידוש של התורה של הרב עצמו. ראו למשל שיעורי הרב על כתבי הראי"ה, שיער 2: " כשאור ישר מתלבש באחוריו שלו עצמו, שזה נקרא 'אור חוזר', הוא מתלבש בזה ולכן יש איזה מין ריבוי, אבל זה לבוש. הריבוי הזה הוא לבוש. והלבוש מסתיר מה שהוא צריך לגלות. ושוב, ההגדרות הן מקבילות: 'אור ישר' זה חסד, זה נגלה, גילוי שכינה. כן. 'אור חוזר' זה דין, זה נסתר, הסתרת פנים. זה הלשון, הלשונות, הן מקבילות, כן. וסוף-סוף זה הנושא של סוד כתר-מלכות. כשמלכות הוא כתר מלמטה למעלה. כשמלכות הוא הכתר של ה'אור החוזר'. וזה סוד החידוש בחידושי תורה. מי ש... לומד תורה לשמה, הוא גורם חידושים בתורה, כי מי שלא לומד תורה לשמה, הוא מקבל, כשהוא מקבל- גמרנו, כן. מי שלומד תורה לשמה, יש בו רצון לזכות בתורה שלמד, וכל עוד שהוא לא זוכה, הוא דוחה כל מה שלא קיבל. ז"א שלא הבין. וזה גורם התלבשות בתורת הרב, של אי ההבנה של התלמיד וזה שורש החידוש."
[60] רש"י מסכת ברכות דף ב' עמוד ב': "משהעני - שאין לו נר להדליק בסעודתו." וראו פירוש תוספות במקום שמאפשר את דחיית הזמן לעני, ד"ה – "משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח - תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (דף ד:) וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל."
[61] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה' ב': "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו," – פתחו של אולם.
[62] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קד' עמוד א': "בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה ב"ק ואמרה: יבא שלום ינוחו על משכבותם."
[63] משנה מסכת אבות פרק ד' משנה א': "בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טו /טז/) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:"
[64] למשל, תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה' עמוד א': "אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא,"
[65] וראו עוד בהרחבה בשיעורים על נתיב התורה, בשיעור 19.
[66] פסחים דף ע עמוד א "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השבע" וראו פירוש רש"י שם דף פו עמוד א :" דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע שכן חובת כל הקרבנות כדקיימא לן ( חולין קלב עמוד ב ) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין"
[67] השוו 'תלמוד עשר ספירות' חלק שני פרק א ב'הסתכלות פנימית' אות ב:"דכל מה שהוא רצון במדרגה העליונה הוא כח מחייב במדרגה תחתונה"
[69] מסכתת אבות פרק א' משנה ב'
[70] הכוונה ל גמילות חסדים ולא הגמילות חסדים
[71] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב' עמוד א' "וא"ר אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא': עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבניה מאה ושבעין ותרין."
[72] בתפילות למשל.
[73] להרחבה ראו הסברו של מניטו בשיעור 3 על בראשית רבה:" "עולם חסד יבנה" בהתחלת העולם היה חטא חמור מאוד, לקחת את האחות ולהזדווג אתה , אז בא אברהם ותיקן את זה, זה ההיפך. אז אנחנו מגלים לאט-לאט מה מסתתר מאחורי כל הסיפור הזה.
הרב: כן, בספר ויקרא, איסור להתחתן עם אחות או עם האח , זה נקרא חסד. אז זה-זה חסד של סטרא אחרא, חסד זה אהבה, כן, מידת חסד, אבל אהבה של הסטרא אחרא נקרא חסד, זה טומאה.
זה חסד בטומאה, מה קורה פה? זה טעות באהבה, זה מידת החסד מחוץ לאיחוד המידות, מחוץ למידת הדין, אז פה מתחיל התיקון של אותו חסד של העולם חסד יבנה. לפי הפשט המילה חסד בפסוק הזה "עולם חסד יבנה" ,זה דווקא הבריאה היא מעשה של חסד, לתת מציאות לזולת, זה חסד, זה בריאה. אז "עולם חסד יבנה" . לפי סדר המידות, המידה הראשונה זה חסד, אלוקי אברהם זה חסד, מה זה אלוקי אברהם? הבורא המשגיח כולו חסד. כן. אז עולם חסד יבנה, כדי לבנות מחדש את העולם צריך להתחיל במידת החסד, בניין, הבניין של העולם, ששת ימי המעשה זה נקרא אצל חכמי הקבלה "ימי הבניין", הבניין מתחיל ב "יהי אור" חסד, כן, בהיסטוריה בניין מתחיל באברהם, "עולם חסד יבנה" אבל בא המדרש ומסביר שיש עוד משמעות למילה חסד, מאיפה? של חטא, של טומאה, כן, חסד של הסטרא אחרא , איפה אנחנו מוצאים את זה? בזיווג הראשון של אדם הראשון וחווה, של קין והבל, זה היה חסד, לצורך בניין העולם. אז הפרעונים ממשיכים ככה, ואצל כל ממלכות העולם היה הנוהג הזה, מתחתנים רק עם בני מלך, מאותו דם , "הדם הכחול" שלהם חח.. כן כאילו הם ממשיכים אותו חסד, שצריך להינשא לאותה זהות ולא..
[74] שמואל ב' פרק כב' פסוק כו': "עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם"
[75] משלי פרק יד' פסוק לד': "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת"
[76] לדיון מקיף של מניטו בסוגיה זו ראו 'מדרש בסוד ההפכים' בעריכת איתי אשכנזי בחלק משפט ומוסר בפרק 'הצדק – בין חוק למוסר'
[77] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב': "נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר: להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'. נענה רבן גמליאל ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל [וגו'], וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר: זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: יום עברה היום ההוא. אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי. רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר: ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד - לישראל, ולאומים - חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולעכו"ם חטאת. מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא? דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם."
[78] ויקרא פרק ה' פסוק יא'
[79] להרחבה על תפקיד האבות בתיקון כלי המידות ראו בשיעור 21 משיעורים על 'שערי אורה' :" האר"י הסביר את זה דרך המדרש שאומר, "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן", [22]והאר"י הסביר את זה בסוד 'שבירת הכלים'. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", [23]הכלים נשברו, תוצאה: "הארץ היתה תהו ובהו". הכלים שנשברו זה הכלים של תפארת דווקא. אז אולי תזכרו את זה ככה דרך אותה שאלה:
הראשונות זה נקרא שמי השמים: כתר חכמה בינה זה שמי השמים.
תפארת זה שמים.ומלכות זה ארץ.
לכן יש המדרגות האלו שמי השמים, שמים וארץ.
"בראשית ברא אלקים", הגעתי לבינה,
"את השמים", תפארת,
"ואת הארץ", מלכות.
השמים הסתלקו, מכיוון שהכלים של השמים נשברו. הפסוק השני אומר: "והארץ היתה תהו ובהו" והשמים הסתלקו. ובארץ יש את השברים של אותם כלים של השמים, דהיינו, כלי דחסד, כלי דגבורה, כלי דתפארת, כלי דנצח, כלי דהוד, וכלי דיסוד. הכלים נשברו, האורות הסתלקו למעלה, חזרו למעלה. צריך תקופת האבות, שתקנו את הכלים, אז האורות חזרו לעולם שלנו. אברהם אבינו תיקן את כלי החסד, האורות דחסד חזרו, וכן הלאה, יצחק גבורה וכן הלאה.
וראו עוד ב'סוד לשון הקודש' כרך א עמודים 134 135
[80] תהלים פרק לד' פסוק ט': "טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו"
[81] משנה מסכת שבת פרק א' משנה א': "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין:"
[83] בשיעוריו על שערי אורה בספירת הגבורה, שיעור 71, מניטו מתאר את שעת החופה כדוגמה נוספת להשוואת היצרים: "תשמע, צדיק לא אוהב את אותו מצב של בריאה. תיקח מסכת ברכות, אולי ככה בעל פה: "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי". (בבלי ברכות סא ע"א) כשהיצר מבקש משהו, היוצר מבקש ההפך, אז: "אוי לי מיוצרי" כשאני שומע את קול יצרי, ו"אוי לי מיצרי" כשאני שומע את קול יוצרי. אז זה גיהנום! קהל: מתח. מניטו: יותר ממתח! זה אי אפשר להיות בשמחה. כי חצי עצמך הוא עצוב, כשחצי עצמך הוא שמח. כש'חצי עצמך' הוא שמח מצד הגוף - זה קול היצר, ה'חצי עצמך' שזה הנשמה הוא עצוב מצד קול היוצר - שהוא לא רוצה, הוא רוצה ההפך. והטרגדיה שבדבר שהוא רצה שאתה תהיה ככה, לכן אין מוצא. [צחוק קל] ולכן זה מוזר למצוא מימרות כאלו בתלמוד, בתורה. אז מיד אחר כך במה עוסקים? (ברכות סא, שם) "ויבן את הצלע" (בראשית פרק ב', כב) יש רק מצב אחד שמה שרוצה היוצר ומה שרוצה היצר זה אותו דבר: זה הקידושין. אז יש שמחה. לא לא, זה לא בדיחה. זה מימרא ידועה [צחוק קל]: "אין שמחה אלא בחופה" (בבלי סוכה כה עמוד ב'), מכיוון שיש יחוד בין היצר והיוצר. זה מובן מה שאני אומר? זה הפשט. טוב, אתם יכולים לדרוש את זה בקידושין.
[84] למשל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז' עמוד א': "צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור, רשע ורע לו - רשע גמור."
[85] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד א': "כאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא. ובפירוש רש"י במקום, ד"ה: "מועדות" – חולו של מועד."
[86] מגילת אסתר פרק ג' פסוק ח'
[87] משנה מסכת זבחים פרק ה' משנה ח': "הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי"
[88] על פי מסכת פסחים דף סב עמוד ב ד"ה ר שמלאי ולהרחבה ראו ליקוטי מאמרים לר צדוק הכהן מלובלין 'אור זרוע לצדיק' אותיות ו-ט
[89] שמות פרק יב' פסוקים כא'-כג': "וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח: וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר: וְעָבַ֣ר יְקֹוָק֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְקֹוָק֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:"
[90][90] הכונה לרצי"ה קוק זצ"ל
[91] שמואל ב' פרק יד' פסוק יד'
[92] משנה סנהדרין פרק י' משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest