הגדה של פסח של הרב קוק. אז נתחיל ככה, בחרתי במשנה המפורסמת בהגדה של פסח, וודאי שכבר למדתם את זה, אבל כמו שאומר התלמוד: "אין בית מדרש בלי חידוש", כן.[1] אז אני מקווה הרבה חידושים מצידכם. אז זה לא עזיבה של המהר"ל[2] מכיון שהרב קוק היה גם כן תלמידו של המהר"ל. אז נתחיל במשנה עצמה. אבל יש לכם את הנוסח, כן? אפשר לקבל דף אחד? לא נשאר? כן, זה קצת לא מסודר אבל אפשר לקרוא. אז נתחיל מיד:

הגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה"

לא הספקתי לחפש את המקורות של הפסוקים, אבל תמצאו אותם.

הגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות"

אז, אנחנו נתחיל ככה, אני אסביר את פשט המשנה אחר כך נלמד אותה בגמרא ואחר כך נלמד את הפירוש של הרב על אותה משנה. קודם כל המקום בהגדה של פסח, בסיפור של ההגדה, מיד כשהמגיד, מי שמסדר את ליל הסדר, מי שמסדר את ההגדה, סיפור ההגדה, נקרא המגיד, כפי שאתם יודעים. מיד כשהמגיד אמר: "מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים וכל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח." זה מובן, כן. לא רק שיש מצווה לספר ביציאת מצריים בליל הפסח אלא עיקר המצווה זה להרבות בסיפור הזה. ולכן, יש לכם, אם אפשר להגדיר את זה ככה, שני חלקים בסיפור של ההגדה. החלק הראשון זה: מה נשתנה, השאלה של הבן, ועבדים היינו לפרעה במצריים – התשובה של האב. זה מובן, כן? והיינו יכולים להסתפק בזה, כי כל המצווה של "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר",[3] "וכי ישאלך בנך מחר לאמר",[4] כן, יש מצווה מוטלת על האב, שהבן ישאל שאלות על מה קורה במה נשתנה הלילה הזה. ומצווה של האב עצמו להגיד לבן, להסביר, לספר, מה קרה. על כל זה נחזור אחר כך בפירוש של הרב. וזה עיקר המצווה. שאלה: מה נשתנה? תשובה: עבדים היינו ואילו לא הוציא אותנו הקב"ה, את אבותינו ממצריים, היינו אנו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצריים. זה עיקר המצווה של "והגדת לבנך". אבל מיד אחר כך, וכל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח, ההגדה מביאה כמה מעשים של גדולי ישראל מתקופת התלמוד, שאף על פי שהיו חכמים גדולים הרבו לספר ביציאת מצריים בליל הפסח. זה:

הגדה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי טרפון מיד לפני המשנה שלנו, כן, שהיו מספרים ביציאת מצריים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

ואם יהיה לנו זמן נחזור על זה גם כן. זה סיפור שמדגיש את החשיבות של המצווה ההיא, אפילו גדולי ישראל, אפילו שהם חכמים. אתם זוכרים את המימרא באותה משנה: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים", האשכנזים מוסיפים "כולנו זקנים", לא הבנתי למה, [צחוק]

הערה מהקהל (בתיה לנצט ז"ל): כי כולנו זקנים

הרב: את זה אפשר להבין [צחוק].

הערה מהקהל: זקן - "זה קנה חוכמה"[5]

הרב: נכון, אבל כבר אמרו חכמים, כבר אמרו חכמים. "וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים", וזה דוגמה. גדולי ישראל עברו כל אותו הלילה בלספר יציאת מצרים עד שבאו תלמידיהם.

מה בין יציאת מצריים ויציאת אור כשדים?

אולי נדגיש כמה נקודות בזה. איך אפשר להבין שגדולי ישראל, אם פעם היו חמישה גדולי ישראל: רבי אליעזר, ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, בבת אחת לומדים על שורש האמונה - יציאת מצריים, הגאולה, והתלמידים הם בחוץ? זה קצת קשה להבין את זה. והשאלה השנייה – אולי זה מזכיר לכם את הלימוד של ההגדה בתלמוד תורה כבר, איזה חוצפה כשהתלמידים באים לומר לגדולים האלו: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", להתפלל. אז בקצרה, לפי הפירושים שיש לנו כבר מהתלמוד, החכמים האלו היו בתקופת רומי. התקופה ההיא של רבי עקיבא, זה מובן. והם היו בדעה שונה, אם אפשר לומר, על האסטרטגיה הפוליטית איך להתנהג עם הרומאים. נאמר היו במפלגות שונות אם אפשר לומר את זה ככה. אחד מאגודת ישראל, אחד ...וכן הלאה. אז זה מקרה נדיר, שהיו כולם מסובין בבת אחת, וזה קרה בבני ברק. לאמיתו של דבר היו דנים על הבעיה ההיסטורית של זמנם. היו מספרים על יציאת מצריים שלהם. זה היה המטה של המחתרת היהודית. ולכן היו במערה. מכיוון שזה היה אסור. זה היה מסוכן, זה מובן, מחתרת. והתלמידים היו דווקא חיילים שלהם, שהיו שומרים עליהם מבחוץ, ולכן הם לא ראו שכבר הגיע זמן של קריאת שמע של שחרית. ולכן כמובן שלא היו בסוד הדברים, התלמידים האלו. טוב, כל השאלות, עכשיו אין שאלות. זה מובן? וזה דוגמה אחת של החשיבות לספר ביציאת מצריים, ונראה את זה בהמשך, כיוון ש, וזה אולי הנקודה הראשונה, וזה חשוב להבין את זה, שמיד התורה מצווה, מיד ביציאת מצריים, מצווה לזכור את יציאת מצריים. איך אני יכול להסביר את זה? היא נותנת מצווה שכל שנה, בכל דור ודור, צריך לחגוג אותו מאורע של יציאת מצריים. וזה סימן שלא נגמר. מה שקורה באופן מושלם אין לנו צורך של איזה מצווה מיוחדת להזכיר את זה. אם זה כבר תוקן לגמרי, אז אין צורך לחזור דרך הזיכרון. זה מובן? למשל – יציאת אברהם אבינו מאור כשדים, אין לנו חג לזה. יש עוד סיבות, כן, אבל אין לנו שום זכר, חוץ מכמה קהילות של מקובלים שהיום בשנה ידוע להם ויש להם איזה תיקון מיוחד, אבל זה לא ההלכה המפורסמת, ההלכה לכל מבחינת הנגלה. כיוון שאותו מאורע של יציאת אברהם אבינו מאור כשדים, אף על פי שהמשמעות של אותו המאורע זה אותה המשמעות של יציאת מצריים של עם ישראל. וההתחלה בבחינת האבות היא בהיסטוריה של אברהם אבינו. אבל, אף על פי שהיה מקום לחג אולי יותר חשוב, כן, יציאת אברהם אבינו מאור כשדים זה התחלה של כל ההתחלות, כן. אין שום זכר לזה בלוח הזמנים שלנו. למה? מכיון שזה הצליח לגמרי. לחזור לאור כשדים אין מקום. לחזור לפרהיסטוריה לפני אברהם אבינו זה בלתי חוזר. זאת אומרת, זה הצליח באופן סופי. ויש עוד סיבה חשובה, שאנחנו מתחילים ביציאת מצריים ולא בתקופת האבות, והיה צריך להתחיל מאברהם אבינו. מכיוון שעד יציאת מצריים עם ישראל הוא בבחינת יחידים והוא היה בבחינת עם רק מתקופת יציאת מצרים. "היום נהיית לעם"[6], "הנה עם יצא ממצריים"[7], כן. ולכן, אף על פי שזו אותה אמונה, אותה משמעות של גאולה מן הגלות, כן, מכיוון שהמאורע של אברהם הוא מאורע של יחיד, אז אין מקום למצווה לזכר מאורע שקרה ליחיד, אלא מתחילים ביציאת מצרים מכיון שזה שייך לעם, לאומה שלימה. זה מובן? וזה אפשר להסביר את זה, זה לא עיקר המשמעות, אבל, יש איזה סכנה של פולחן של יחיד. נאמר, זה מה שקרה למישהו שיסד את האומה שלנו – אברהם אבינו. אבל זה הענין שלו, בבחינת יחיד. זה לא מתקשר לגורל של האומה כאומה. אף על פי שזה אותו מאורע, אותו גורל, אותה משמעות, זה מתחיל ביציאת מצריים מכיוון שזה שייך לכולנו, לבני ישראל. זה מובן? זה הסיבה השנייה. אבל העיקר לפי הנושא שלנו, שיציאת אברהם אבינו מאור כשדים – זה בלתי חוזר, כמו שאני רגיל לומר, כן. זאת אומרת זה יציאה באופן סופי. אברהם עמד במבחן הזה והצליח. אבל מיד, מתקופת יציאת מצרים, אנחנו שומעים מהתורה עצמה שצריך להביא את הגאולה עד לגאולה האחרונה, עד לגאולה הסופית. זאת אומרת שיציאת מצרים זה רק התחלה. התחלה שהצליחה בבחינת התחלה, אבל זה רק התחלה.

המצווה לזכור את יציאת מצריים מראה שהיא לא הושלמה

ולכן יש לנו שני סוגים של מצוות גבי פסח. המצוות של פסח במצרים, באותו פרק, פרק יב' בספר שמות. המצוות של פסח במצרים, איך היה צריך להתנהג כדי לצאת ממצרים. והמצוות של מה שנקרא, פסח של דורות, איך לקיים את הזכר של יציאת מצריים. אבל לקיים את הזכר של יציאת מצריים, ונראה מיד אחר כך בסוף של המשנה, להביא לימות המשיח. צריך לזכור בזה ולהשלים את זה, עד התקופה של הגאולה האחרונה של אחרית הימים. זה מובן בקצרה, זה מובן הכל, כן. ולמה דיברנו על זה? כדי להבין, וזו הכוונה של ההגדה, להדגיש את החשיבות של הזכר, מכיוון שזה לא נשלם. זה מובן? אתם זוכרים, אני רגיל לספר את זה, בסוף הגדה של פסח, בעיקר בנוסח האשכנזי וגם בכמה קהילות של הספרדים, יש קטע אחד, שאני אקרא רק כמה שורות: "חסל סידור פסח כהלכתו" זאת אומרת, זה הסיום של הסדר של פסח. של המצווה לזכור. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים".[8] "חסל סידור פסח כהלכתו" ומכיוון שזה לא הנוסח שלי, אז אני צריך, "כחוקתו" ו..מיד, מיד, "חסל סידור פסח כהלכתו", המשפט שאני רוצה לצטט זה זה: "ככל משפטו וחוקתו כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" כי הסדר זה זכר. ולזכר יש משמעות ויש חשיבות בפני עצמו. אבל זה לא הפסח עצמו משתי סיבות: קודם כל מפני שאין לנו בית המקדש, אז לא עושים את הפסח ממש אלא זכר לפסח שהוא זכר לזכר לפסח. מכיוון שמה שנשאר לנו זה ליל הסדר עם כל הסידור של ההגדה, אבל קורבן פסח עצמו – אין לנו. וקורבן פסח עצמו זה היה כבר הזכר של הפסח במצריים. אבל גם קורבן פסח עצמו אין לנו. ולכן הכוונה הראשונה של הקטע הזה, כשם שזכינו לסדר אותו – סדר של פסח, כך נזכה לעשותו – את קורבן פסח עצמו. אבל גם קורבן פסח עצמו הוא הזכר של הגאולה עצמה. ולכן יש כוונה שניה – "כשם שזכינו לסדר אותו, כך נזכה לעשותו" - לא רק קורבן הפסח אלא פסח עצמו – היציאה, הגאולה, הגאולה האחרונה. זה מובן? טוב. ופה ההגדה מביאה עוד משנה של התלמוד, כמובן, שמדגישה שוב ביותר את החשיבות של אותו זכר של יציאת מצריים. זה מובן? אז אני אתחיל בקריאה של המשנה וכל פעם שיש צורך, נלמד קצת, אולי בקצרה, מכיוון שיש לנו הפירוש של הרב על המשנה.

שאלה: יש דפים?

הרב: כן, איפה הם הדפים? אז:

הגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה"

פה הפירוש הוא ידוע. רבי אלעזר בן עזריה היה לאמיתו של דבר באותה תקופה, ראש הסנהדרין אבל הוא היה בגיל של שמונה עשרה שנה.[9] מכיוון שבאותה תקופה רבן גמליאל היה ראש הסנהדרין, אבל הורידו אותו מהנשיאות שלו מסיבות שהגמרא מסבירה, זה במסכת ברכות, אם אני לא טועה בדף כח' או משהו כזה, במסכת ברכות. והיו באותו יום, היו כמה שאלות, שהיה צריך להחליט על כל הדינים של תפילת ערבית. תפילת ערבית של כל יום ויום. ובעיקר השאלה אם תפילת ערבית היא רשות או חובה. לפי ההלכה עכשיו וכל הפוסקים מביאים את זה, כל אחד לפי הסגנון שלו, תפילת ערבית היא חובה. אבל הייתה מחלוקת אם תפילת ערבית היא רשות או חובה. אני לא רוצה להיכנס בכל פרטי המחלוקת אבל רק בקצרה: כשאנחנו מתפללים אנחנו מתפללים לא-לוקי האבות. "א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, א-לוקי אברהם, א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב"[10] זה מובן? טוב.

המחלוקת לגבי תפילת ערבית נוגעת לסיום גלות אדום

ולפי הגמרא, חוץ מהמשמעות של התפילה עצמה, בהקשר לעבודה של הקורבנות, של תפילת שחרית היא כנגד קורבן הבוקר, תפילת מנחה כנגד קורבן בין הערביים ותפילת ערבית – הקטר חלבים ואיברים כנגד העבודה של הלילה, זה מובן בקצרה? חוץ מזה, הגמרא תיקנה שדווקא, "תפילות, האבות תיקנון".[11] תפילת שחרית היא שייכת לאברהם אבינו, תפילת מנחה ליצחק אבינו ותפילת ערבית ליעקב אבינו. מתוך העניין הזה, נשאלת השאלה, האם תפילת ערבית רשות או חובה. מכיוון שבלילה, והביטוי של הגמרא היא, וזה כבר ברייתא, ש"תפילת ערבית אין לה קבע."[12] מה זה תפילת ערבית אין לה קבע? שזמנה כל הלילה, אין לה זמן קבוע, כן. אבל יש פשט אחר בגמרא, "תפילת ערבית אין לה קבע", זאת אומרת אם היא רשות או חובה? זה מובן? אף על פי שהפשט המיידי, הפשט הפשוט, זה ההסבר הראשון, אין לה קבע – זה העניין של הזמנים. מכיוון שהקטר איברים של הקורבנות, היא כל הלילה. "היא העולה על המזבח כל הלילה".[13] זה פסוק. אבל המשמעות השניה, אם תפילת ערבית אין לה קבע, המשמעות היא שאם היא רשות או חובה, באה מכיוון שבלילה אין קורבנות ולכן לפי ההגדרה תפילות כנגד קורבנות תיקנון, תפילת שחרית כנגד קורבן הבוקר, תפילת מנחה כנגד קורבן המנחה, בין הערביים, אז אין לנו קורבן כנגד תפילת ערבית, זה רק הקטר איברים. זה מובן? טוב, זה באמת בקצרה מכיון שזה לא הנושא העיקרי. ולכן, יש מחלוקת אם תפילת ערבית זה רשות או חובה. אבל כפי שהתחלתי להסביר, אנחנו מתפללים לא-לוקי האבות מכיון שהאבות כבר תיקנו את מידותם. [14] אפשר לומר "א-לוקי אברהם" מכיוון שאברהם הוא אברהם. אתם יודעים את העניין, כן. כל עוד אפילו צדיק גדול חי, לא יודעים אם תיקן את מידתו. שמא יצא לתרבות רעה אפילו יום לפני פטירתו.[15] "הן בקדושיו לא יאמין".[16] לכן, מי יכול לומר א-לוקי אברהם? רק יצחק. אחרי תקופה של אברהם, תקופתו של אברהם, יצחק יכול להתפלל לא-לוקי אברהם, מכיוון שאברהם הוא אברהם ממש. זה ברור. זה אמת, זה אמיתי. אברהם הצליח במבחן שלו, הוא צדיק של מידתו, הוא אברהם. אז אפשר לכנות את א-לוקי התפילות כא-לוקי אברהם. אברהם הוא הצדיק הידוע כבר. זה מובן? אתם יודעים שיש משנה שאומרת שכדאי לחזור בתשובה יום לפני המיתה.[17] ומכיוון שלא יודעים מתי זה המיתה, כדאי לחזור בתשובה כל יום. והניסיון נותן שאפילו צדיק שנודע כצדיק גדול, יכול בסוף ימיו ליפול, להיכשל. ויש לנו הרבה הרבה דוגמאות.[18] וההיפך גם כן, אפילו רשע הכי גדול יכול בסוף ימיו, יום לפני מותו, רגע לפני מותו לחזור בתשובה והוא צדיק.[19] זה מובן? כן. ולכן יצחק יכול להגדיר את א-לוקי התפילות כא-לוקי אברהם. כי יעקב יכול להתפלל לא-לוקי יצחק, כן. ובני יעקב, בני ישראל, יכולים להתפלל לא-לוקי יעקב. אבל מכיון שיש הקבלה, וההסבר שאני נותן עכשיו זה לא הסבר הנגלה, לפי ההלכה, הנגלה. זה קצת לפי הנסתר. שמכיוון שיש הקבלה בין הגלויות והמבחנים של המידות של האבות: גלות מצרים הוא מקביל לחיי אברהם, גלות בבל הוא מקביל לחיי יצחק, וגלות אדום הוא מקביל לחיי יעקב[20]. ולכן, בבחינת עם ישראל שנמצא בגלות אדום, האם יש כבר אפשרות, האם יש כבר רשות, במובן האחר של המילה רשות, זכות להתפלל לא-לוקי יעקב[21]. הבנתם? טוב, אם לא הבנתם זה לא נורא, הנשמה שלכם כבר הבינה. זאת אומרת, רק יחידים שכבר הגיעו למדרגה של בני ישראל ממש, יכולים להתפלל לא-לוקי יעקב. זה מובן? אבל בכל זאת, ההלכה נפסקה, יש לכל בני עם ישראל חזקה שהם בני ישראל, ולכן תפילת ערבית חובה. זה מובן? טוב, זה פשוט.

שלוש גלויות, שלושה אבות, שלוש דרגות גילוי בתורה

שאלה: איך מתקשרות הגלויות לדמויות?

הרב: כן, מגלות מצריים יצאנו עם מידתו של אברהם אבינו. עם ישראל בתור חברה, בתור עם, עמד במבחן הזה של מידת החסד. מגלות בבל יצאנו עם מידתו של יצחק אבינו. עם ישראל בתור עם, בתור חברה, יצא מהמבחן של מידתו של יצחק אבינו, שהיא מידת הגבורה, מידת הדין.

הערה: לא ברור??? 23:25

הרב: נכון. והרמז הוא קצת אחר, כן, אבל רק בקצרה, כי אני באמת רוצה להתחיל אפילו המשפט הראשון [צחוק]. אבל מגלות מצרים, יצאנו עם תורה שבכתב. ומה כתוב על התורה שבכתב: "תורת חסד על לשונה".[22] זה מובן? מגלות בבל יצאנו עם התורה שבעל פה, עם המשנה. המשנה זה מידת הדין. זה הדין. זה מובן? ומגלות אדום יוצאים עם מידת האמת. זה מובן? זה מידתו של יעקב.[23] אז כל עוד שאנחנו נמצאים בתקופה השלישית של המבחן של מידתו של יעקב אבינו, האם יש מקום להתפלל לא-לוקי יעקב? זה עוד לא ברור אם הצלחנו באותו מבחן. זה מובן? אבל כבר הצלחנו. זוהי המסקנה של ההלכה, כן. אבל באותה תקופה, כשדווקא אותו גלות התחיל, גלות רומי, כן, היתה מחלוקת בין החכמים האם כבר אפשר לפסוק תפילת ערבית חובה? זה מובן? כן. אז אנחנו רואים ממש את הכח של התקווה, זה יותר מהתקווה, של האמונה שלחכמי ישראל. ראו כבר בהתחלת, לפני אלפיים שנה, ראו כבר שסוף סוף נצליח ונצא מגלות רומי עם מידת האמת. זה מובן? ולכן קבעו תפילת ערבית חובה. הבנתם את המשמעות של המחלוקת? כן.

שאלה: אפשר שאלה?

הרב: כן, אבל בקצרה. נמרץ.

שאלה: חובה לבנות ישראל או רק לבני ישראל?

הרב: חובה לבנות ישראל באותה מידה שהן מחויבות במצוות. באותה מידה. לא יותר אבל לא פחות [צחוק]. טוב, אז אותו יום, כן, היו כל הויכוחים האלה ובפרט הגמרא מספרת שדעת רבי יהושע דווקא הייתה שתפילת ערבית רשות. דעת רבן גמליאל הייתה שתפילת ערבית חובה. היה ויכוח ביניהם, סוף סוף זה רק מימד אחד של כל הבעיות שהיו באותו יום. היה צריך להחליט על ה...איך אומרים, על התקנון, אם אפשר לומר, של הגלות השלישית הנמשל ללילה[24], וכל העניין של התפילות, והעניין של קריאת שמע של ערבית וכל העניין ששייך ללילה. לטקסים של הלילה. אם אפשר לומר את זה, אני לא אוהב את המילה טקסים. לעבודה של הלילה. זה מובן? כן. ובפרט היה אז מכיוון שזה לא הסתדר, אז החכמים החליטו להוריד מנשיאותו את רבן גמליאל מכיוון שאני מסביר את זה ככה, אין לי הרבה זמן כדי לספר בדיוק, לא הצליח להכריע מצד זה או מצד אחר, והיה צריך להחליט, אז ביקשו שהצעיר שבחבורה, התלמיד חכם הכי צעיר, שהיה בסנהדרין – רבי אלעזר בן עזריה שהיה בן שמונה עשרה שנה, יהיה ראש הסנהדרין, כדי לפסוק, כי החכמים הגדולים, היותר זקנים, נאמר, היו במחלוקת. אבל לא אמרתי שהחכמים הגדולים היו אשכנזים ורבי אלעזר בן עזריה ספרדי, כן [צחוק], אבל זה מה שקרה, כדי סוף סוף להחליט על כל העניינים האלו. והמסקנה הייתה שההחלטה תהיה חיובית, כן מזכירים, כן חובה וכן הלאה. זה מובן פחות או יותר. ולכן במשנה עצמה, ונראה את זה מיד אחר כך, לא בהגדה. בהגדה מתחילים: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה". זה מה שרציתי להסביר דווקא וזה הכניס אותנו לכל זה, אבל זה היה כדאי. שכבן שבעים שנה. מכיון ששבעים שנה זה דווקא הגיל של החוכמה, כן.[25] זה שקנה חוכמה. לכן הוא אומר "אני כבן שבעים שנה". כאילו אני באמת מאותה רמה של החוכמה. זה מובן? אבל המשנה מתחילה, תראו בתלמוד עצמו, בהרישא של המשנה היא: "מזכירין יציאת מצריים בלילות"[26] – זאת אומרת, הם החליטו ככה. סוף סוף, סמך או לא סמך, אסמכתא או לא אסמכתא במקרא, אנחנו נחליט – "מזכירין יציאת מצריים בלילות". ומהו העניין? זה עניין של קריאת שמע של ערבית.

מצוות ציצית, אמירה וזכירה של יציאת מצריים

אני אסביר את זה בקצרה, זה נושא בפני עצמו. בקריאת שמע, אתם יודעים, יש שלוש פרשיות, כן. הפרשה השלישית נקראת "פרשת ציצית". והפסוק האחרון של פרשת ציצית, זה זכר ליציאת מצריים – "אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים, להיות לכם לא-לוקים, אני ה' א-לוקיכם".[27] ולכן, יש פה שני עניינים בבת אחת. גוף הפרשה, תוכן הפרשה, זה "ואמרת אליהם ועשו להם ציצית." אבל זה מסתיים ב"אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים". מכיוון שמיצוות ציצית אינה נוהגת בלילה[28] חוץ מכמה מנהגים, שזה הלכה גם כן, למשל, אתם רואים בקהילות של הספרדים, החזן לא לובש טלית בערבית. אבל אצל האשכנזים כן.

הערה מהקהל: גם התימנים.

הרב: גם התימנים, כן. ואני לא יודע באמת מה המקור של המנהג אצל האשכנזים והתימנים, אני חושב, כן זה לא בטוח, שהיתומים היו נוהגים ללבוש טלית אפילו בערבית, ולכן גם החזן שם. יתכן מאד שזה המקור, אבל צריך לבדוק, כן. אבל אצל הספרדים, זה רק בליל כיפור, בערב יום כיפור, שלובשים טלית בערבית. מכיוון שכתוב גבי הציציות, גבי הציצית: "וראיתם אותו וזכרתם". מכיון שלילה זה לא זמן שרואים, אף על פי שאפשר להדליק נר. אבל, זה לא הזמן של מצוות ציצית, לכן, לאמיתו של דבר העניין הוא יותר רחב. זה גם שייך לעניין של הגלות, אבל, זו הייתה מחלוקת. סוף סוף, ההלכה הייתה בארץ ישראל בתקופת בית שני[29] שהיו מתחילים בפסוק הראשון של הפרשה: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" ובפסוק האחרון: "אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". זאת אומרת, היו רק מזכירים את יציאת מצריים. ולא היו אומרים כל הפסוקים ששייכים לציצית. אבל בבבל, כן היו אומרים את כל הפרשה. זה מובן? טוב. תראו את זה בגמרא עצמה.[30] ולכן, יש איזה החלטה של התורה שבעל פה דאז, של בית המדרש דאז, שמזכירים יציאת מצריים בלילות. אבל תזכרו את זה, מדובר במצוות קריאת שמע של ערבית. לא מדובר כלל בעניין של פסח. קודם כל אותה משנה נמצאת במסכת ברכות ולא במסכת פסחים, כן, ולפי הנושא של כל הפרק, זה מובן שמדובר בעניין של קריאת שמע של ערבית.

גאולה ביום או גאולה בלילה? זכר ליציאת מצריים לעומת אמירה

הגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות"

רק צריך לדייק. הרישא של המשנה אומרת: "מזכירים יציאת מצריים בלילות" ולא הצליחו להוכיח את זה. אבל החליטו ולא היה להם סמך. ומה אומר רבי אלעזר בן עזריה? הרי אני ראש הסנהדרין ולא זכיתי להוכיח את זה. אבל אומר: "שתאמר" לא "שתיזכר". המילה משתנה. זאת אומרת, מכל מקום זה חשוב להבין שעיקר המצווה זה ביום, בבוקר. אבל מה רצו להחליט? שגם בלילה יהיה איזה זכר של הזכר – "שתיאמר". מי שאמר זכר ליציאת מצריים בקריאת שמע של שחרית יצא ידי חובתו. זה עיקר המצווה. ומכיוון שהפסוק אומר: "למען תזכור את יום צאתך ממצרים" זמנו ביום, כן. ויותר עמוק, מכיון שהגאולה היתה ביום, זמנה ביום. זה מובן? אף על פי שיש פסוק, והרב מביא את זה, שיצאתם מארץ מצרים לילה. "יצאתם לילה",[31] אבל היציאה נגמרה רק ביום.[32] היית בבית ביום. ולכן זכר של הגאולה, זמנו ביום, מכיוון שהגאולה זמנה ביום מכיון שדווקא הגאולה היא היום. זה מובן?

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): זה מפליא. השאלה דווקא מפליאה מכיון שהמבחן של האמונה הוא "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות."[33] אז אם

הרב: אבל זה לא עניין של אמונה. זה לא עניין של אמונה. זה עניין של זכר של הגאולה. אז ברור שמזכירין יציאת מצריים בלילות, זה נוסף על המצווה שעיקרה ביום.

שאלה: אבל אם כן בשביל מה עושים את הסדר בלילה?

הרב: זה סדר של ליל שימורים,[34] פעם בשנה, זה משהו אחר. יש פסוק מיוחד לזה, יש פסוקים מיוחדים לזה, כן. זה מובן, כן? פה, יש שני עניינים שונים: קריאת שמע של ערבית וסדר הפסח. הבנת? לאמיתו של דבר אנחנו צריכים ללמוד את זה חודש ימים את הנושא הזה,[35] אבל זה רק קצת בקצרה פה. מה השאלה?

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): מה יהיה הטקס של יציאת מצריים ביום? זה מה שכתוב שיצאו כל צבאות ה' בעצם היום. מה יהיה הטקס?

הרב: מה העבודה? העבודה זה המצווה לזכור יציאת מצריים ביום, כל יום של השנה, וזה קריאת שמע של בוקר, של שחרית.

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): לא, שאלתי האם יש, יהיה, טקס של יציאת מצריים הסופית, כמו שאנחנו מקיימים למשל טקס של סדר בלילה? האם יהיה טקס?

הרב: בימות המשיח? נראה את זה אחר כך. עוד קצת זמן יבוא ונסביר את זה [צחוק]. אז אני מציע לא לומר טקס, זה אשמתי, כי זה לא מילה יהודית, נאמר עבודה. טקס זה כבר קצת קצת גלותי.

הערה (בתיה לנצט ז"ל): הנוהג. זה הנוהל.

הרב: הנוהל, כן. נוהג של העבודה. אז:

הגדה: "ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות"

זאת אומרת שתיאמר אותו זכר שכבר אמרנו ביום, כן. אבל עיקר מצוותו ביום, עיקר חובתו ביום. לפי הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך"[36], כן. דווקא עיקר הזכר זה ביום. אבל החליטו למרות הכל, והסיבה העיקרית היא מכיוון שאנחנו נמצאים אחרי חורבן בית שני, שוב חזרנו לגלות, לתקופת הגלות, האם יש מקום להזכיר הגאולה גם בלילה, שהיא רומזת (הלילה הוא רומז) לזמן הגלות. הבנתם? יש איזה מין סתירה רוחנית כשאתה נמצא בלילה, לומר - יש אור. ולכן זה רק בקצרה, בהלכה של קריאת שמע של ערבית עצמה, אסור לומר קריאת שמע של ערבית אם לא רואים את הכוכבים.[37] שזה סימן שגם בלילה יש אור. זה מובן? תחשבו בעצמכם על המשמעות של העניין. מי שנמצא בבית אופל[38], אסור לו לומר קריאת שמע של ערבית מדאורייתא. מדרבנן כן, הוא אומר. הבנתם את ההבדל. טוב, אז נחזור לעניין של "לא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות," זה מה שרציתי להדגיש.

שתי דרשות על המילה "כל" שנדרשת לרבות

הגדה: "עד שדרשה בן זומא"

עד ששמענו דרש של בן זומא על אותו פסוק.

הגדה: "שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך."

הבנתם? מהו הדרש של בן זומא? ימי חייך וכל ימי חייך היינו הך. מה מוסיף לנו את המילה "כל"? כל ימי חייך היינו ימי חייך. אז מה מוסיפה המילה כל[39]? צריך להיות עניין ששייך ליום ואינו יום. לרבות. מה שייך ליום ואינו יום? הלילה.

הגדה: "ימי חייך הימים, כל ימי חייך – הלילות"

כמובן, זאת אומרת, כל ימי חייך, לרבות הלילות.

שאלה: אבל נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".[40]

הרב: זה יפה. תסביר קצת יותר.

שאלה: "יום אחד" זה כולל את היום והלילה.

הרב: אז אני לא צריך "כל". ולכן, אם צריך "כל" כדי להדגיש את העניין. זה מובן? כי ערב שייך ליום, גם בוקר. אבל לילה. לא, לא, זה רק דרש. אבל מכל מקום זה יפה. אני אחשוב על זה. אבל רק בקצרה, איזה הקבלה עם פסוק אחר ועם נושא אחר, אבל נראה שסוף סוף זה אותו נושא. יש עוד פסוק שאתם יודעים, "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך".[41] הביטוי הזה – "כל ימי חייך" חוזר גם בפסוק הזה. "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך". אתם מבינים את ההקבלה. כמו שאמר בן זומא על הפסוק של "למען תזכור", כל ימי חייך לרבות הלילות. גם כן "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך" – לרבות הלילות. כי אנשי תל אביב, אנשי חיפה, אומרים – אין לילה בירושלים [צחוק]. "וראה בטוב ירושלים" המשמעות היא לא רק כשרואים כמו באור את טוב ירושלים, אלא גם כשלא רואים, כמו בלילה, "וראה בטוב ירושלים". זה מובן? כי הכוכבים של השמיים של ירושלים זה לא סתם [צחוק].

שאלה: היום היהודי מתחיל בערב ומסיים למחרת היום. היינו הוא כולל את הלילה.

הרב: לא. זאת אומרת, היום, כולל גם היממא וגם הלילה.[42] אז כשהוא משתמש בהסבר שלו במילה יום, בהסבר, לא בפסוק, זה יממה. תפסתם? אבל הערב זה רק הערב, זה לא לילה, תפסתם? הערב זה בין השמשות. אפשר להשתייך, אפשר לשייך אותו או ליום או ללילה. זה ספק יום ספק לילה. מה את אומרת?

שאלה: לא ברור?? 40:40

הרב: כן. לכן נקרא ערב. מכיוון שהצללים מתחילים להתערב. בוקר - אפשר כבר לבקר.

הערה (בתיה לנצט ז"ל): להבחין

הרב: להבחין, כן, לכן זה נקרא בוקר. אבל ערב זה בפני עצמו, לילה זה משהו אחר. כשאומרים, רק דקה, כשאומרים: "לילה וודאי". "לילה וודאי" זה אחרי צאת הכוכבים.[43]

שאלה: אם הוא היה אומר "את יום צאתך מארץ מצריים ימי חייך" זה לא היה מובן.

הרב: לא. אתה כל כך רגיל לפסוק כמו שנכתב, שאתה רואה ש... אתה מבין מה שאני מתכוון? מה זאת אומרת "כל ימי חייך"? בפשט שאתה מראה, זה - אל תשכח אפילו יום אחד. טוב. אבל מכיוון ש"ימי חייך" ו"כל ימי חייך", היינו הך. אני לא צריך, כי הפסוק הוא רציני. אם הוא אומר "ימי חייך" אז זה "כל ימי חייך", ברור? טוב. ולכן, יש לרבות. אז הדרשה של בן זומא היא, ובאמת זה קל להבין, כן. טוב, זה ממשיך.

הגדה: "וחכמים אומרים ימי חייך עולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח"

ומדובר בקורבן פסח. בזכירה של קורבן פסח. זה מובן? אז יש פה שילוב של שני נושאים. זאת אומרת, החכמים השתמשו בפסוק הזה בהקשר שלו בפשט. ההקשר שלו בפשט זה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך", מה? קורבן פסח. אם אתה מקריב קורבן פסח פעם בשנה, אז אתה זוכר אותו כל ימי חייך. ולכן הדרשה של החכמים היא יותר קרובה לפשט. מכיוון שזה שייך לעניין של הפסוק עצמו. ומה הם אומרים? לא רק שנזכיר את יציאת מצריים בעולם הזה, דהיינו, עד אחרית הימים, עד סוף הגלות השלישית, אלא גם בימות המשיח נזכיר גם כן את יציאת מצריים. ולכן, יש להם עניין מיוחד. בן זומא בא ולוקח את הפסוק שלהם, והוא רוצה לדרוש אותו לעניין הראשון של קריאת שמע של ערבית. הבנתם? רק דקה. למה אני מדגיש את זה ככה? מכיוון ש...וזה לא רק ההרגל כמו שאמרתי, אנחנו כל כך רגילים מהתלמוד תורה לדרשה של בן זומא שאנחנו לא מבינים למה רבי אלעזר בן עזריה אומר "עד שדרשה בן זומא" אבל היה יכול לדרוש את זה מעצמו. זה מובן? זה דרשה פשוטה, כן. זה לפי כללי לימוד התלמוד, מיד "כל" זה לרבות.[44] לרבות מה? אי אפשר לרבות אלא לילה. מה ראה הרב אלעזר בן עזריה וכל החכמים, שחיכו עד בן זומא כדי לבסס את ההחלטה שלהם: "מזכירין יציאת מצריים בלילות" דהיינו קריאת שמע של ערבית. ועוד יותר קשה, מכיוון שלמה החכמים לא דרשו ככה? מכיוון שיש לנו כלל: לא עושים שתי דרשות בעניין של הלכה על אותו, על אותה מילה.[45] מכיוון שהשתמשו כבר במילה "כל", לעניין שלהם, להביא לימות המשיח, אז אין להם מקום להשתמש באותו פסוק, כדי לבסס את העניין של קריאת שמע של ערבית כמו בן זומא. לכן, ותזכרו את זה, בן זומא הוא דוחה את הדרשה שלהם, להביא לימות המשיח, ונראה את זה בגמרא מיד, והפסוק הוא פנוי בשבילו, הוא יכול להשתמש בו. אבל, מהו הקושי? שאחר כך ההלכה היא כבן זומא. זאת אומרת שהחכמים הודו לו. הבנתם את הקושי? אז מה קרה פה? זה מובן? טוב, זה לא קל. אף על פי שזה קל מאד, זה פשוט מאד. אבל זה לא כל כך קל. תפסתם את זה? אז אני אתחיל ככה בקצרה כדי לענות לשאלה שלו. רק דקה. מה כתוב בגמרא? זה דעת חכמים. איך נעשה בימות המשיח. אבל לא מדובר בקריאת שמע של ערבית פה. עכשיו זה העניין השני. קורבן פסח, הגדה של פסח. מובן? מה אתה רוצה?

שאלה: זה לא בימות המשיח זה יביא לימות המשיח

הרב: יביא לימות המשיח. המשמעות היא

שאלה: אז זה עד לימות המשיח?

הרב: לא עד. לימות המשיח ועד בכלל.(קטיעה בקלטת) אז...[צחוק]. אז דווקא באותו עניין מתחילה הגמרא על אותה משנה:

עיקר וטפל לעתיד לבוא, הגאולה בימות המשיח ויציאת מצריים

גמרא (מסכת ברכות דך יב' עמוד ב'): "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?"

וזה נותן לך גם ההסבר לשאלה שלך, כן. מה אומר בן זומא במחלוקת שלו נגד החכמים, אתם זוכרים מה שאני אמרתי מקודם. בן זומא לא היה לו כלל את הדרש של החכמים, כן, ונראה מיד בגמרא, ולכן הפסוק היה פנוי לעניין של קריאת שמע של ערבית. זה מובן?

גמרא: "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?"

זה מה שרצו החכמים, כן, לא רק בעולם הזה אלא גם אחרי הגאולה האחרונה נמשיך להזכיר יציאת מצרים, כן. והוא מביא פסוק חזק מאד של נביא:

גמרא: "והלוא כבר נאמר בירמיה[46]: הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצריםכי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה מכל הארצות"

לכן בן זומא אומר: לא קראתם את ירמיהו הנביא? הוא אומר בפירוש, שיבוא עוד יום, "הנה ימים באים" אחרי הגאולה של "ארץ צפונה וכל הארצות" - הגאולה האחרונה, הגאולה של אחרית הימים, שאנחנו חיים היום. זה מובן, "ארץ צפונה" - זה ברור, "וכל הארצות" - זה עם "ארץ צפונה" וזה יציאה מהגלות השלישית, כן. אז, אז! "לא יאמרו חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים אלא חי ה'..." זאת אומרת, הגדה של אחרית הימים. זה מובן? טוב. אז נמשיך:

גמרא: "אמרו לו"

הם השיבו,

גמרא: "לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה".

הפסוק של ירמיה הוא לא מבקש שנשכח מיציאת מצרים, אלא: "לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה" לגמרי, אלא:

"שתהא שעבוד מלכויות עיקר"

זאת אומרת, הזכר של סוף שעבוד מלכויות, וסוף שעבוד מלכויות זה הגאולה האחרונה. זה מובן לכל? לכולם, כן? אנחנו עוברים ארבעה מלכויות דרך שלושה גלויות שהן ארבע. ובסוף, בסוף האימפריה האחרונה, בסוף המלכות האחרון, שהוא מלכות רומי, אז זה נקרא: סוף של שעבוד מלכויות. זה הגאולה שמתחילה ימות המשיח. התחלה של ימות המשיח. דהיינו, בקצרה: תקופת משיח בן יוסף. וזה עוד לא המשיח של תחיית המתים, אבל זה המשיח של קיבוץ גלויות מ"ארץ צפונה ומכל הארצות." זה ברור שלפי הגמרא, אנחנו באותה תקופה.

גמרא: "לא שתיעקר יציאת מצריים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצריים טפל לו. "

והנה הדוגמה של ההגדה שלנו: זה מתחיל ברמז, כאילו טפל: ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". זה מתחיל רק כאיזה רמז, כאילו כמו שהוא אומר: טפל, הקדמה, קצרה מאד: מה קרה ביציאת אברהם אבינו מאור כשדים. אבל העיקר - זה יציאת מצרים. ולכן, בהגדה - וזה פשוט, אני לא פוסק, אני רק מפרש - בהגדה של אחרית הימים, העיקר - זה יהיה סיפור על השואה, והטפל - נזכיר כהקדמה, ברמז [את] יציאת מצרים. ויש כבר כמה חוגים בישראל, שקוראים לעצמם "לא דתיים", אבל חכמים מאד לפי הגמרא, כן, שכבר יש להם הגדה מסוג זה, זה מובן. לא יודעים שכתוב בגמרא. ואסור לומר להם, שאם יפחדו [צחוק]. אז זה מובן? טוב.

לידת הציונות בארצות הצפון

שאלה: "ארץ צפונה," מה, זה צפון אפריקה?

הרב: אתה בדרום אפריקה? [צחוק] לא, זה הרמז ש"מצפון תיפתח הרעה." אז מאיפה פתח הדחף לקיבוץ גלויות? אלא מ"ארץ צפונה" ההיא. זה מתחיל להיות, מצפון תיפתח... מצפון אירופה, לא אמרתי סקנדינביה, אבל זה... זה לא רחוק. זה מובן? אם אתם לומדים את תולדות הציונות, אז תבינו למה המייסדים של מדינת ישראל היו בעיקר יהודי רוסיה. זה עובדה היסטורית, זה לא... זה גמרא. [צחוק]

שאלה: ההסבר הזה, סליחה, עובד גם אליבא דבן זומא?

הרב: הוא קיבל את זה. ושתק. הגמרא לא אומרת ששתק מכיוון שאין מקום לומר שתק, כשלא אומרים שתק, זה סימן שמקבל. כי אפשר לשתוק בלי לקבל. הוא מקבל משמעות, גזר דין. אבל הוא מקבל. זאת אומרת שמעיקרא חכמים לא אמרו שְלִימות המשיח הזכר יהיה אותו זכר כמו הנוהג בעולם הזה, אלא הזכר יהיה. למה? מחמת חשיבותה של יציאת מצרים. אפילו בימות המשיח צריך להשתרש, כך אומרים? ביציאת מצרים.

שאלה: להיאחז.

הרב: לא. לשון שורש.

שאלה: 'להשתרש' זה מה שאומרים

הרב: להשתרש, כמו שאמרתי, ביציאת מצרים.

שאלה: הם חייבים לדחות את ההסבר של "כל ימי חייך הלילות".

הרב: לא. באופן פורמלי: מכיוון שהשתמשו באותו פסוק כדי לרבות את המצווה של זכר יציאת מצרים לימות המשיח לא היה להם מקום וצורך להשתמש בפסוק הזה כדי לבסס את "מזכירין יציאת מצרים בלילות." ולכן הבאתי את הגמרא כדי להסביר לכם, שבן זומא היה יכול, מכיוון שהיה חולק [ב]כלל מלכתחילה, היה חולק על דעת חכמים על העניין עצמו, לא על הדרש שלהם, על העניין עצמו - שיש מקום להזכיר יציאת מצרים לימות המשיח. והגמרא ממשיכה קצת, ואחר כך נחזור לפירוש שלנו: הגמרא נותנת כמה דוגמאות, שאף על פי שהגיע, קרה איזה שינוי, יש מקרים שמה שקדם לא בוטל.

"כיוצא בו אתה אומר לא "ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"[47] לא שייעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו."

זה מובן? אז כמו זה, יש אפשרות, שאף על פי שיש חידוש גמור: ימות המשיח, לומר: לא שתיעקר יציאת מצרים, אלא שתהיה טפלה לימות המשיח. זה מובן? 'עולם הזה' - תזכרו את זה – זה תקופת הגלות. בתקופת הגלות, הדומה ללילה, ישראל נקרא: 'יעקב'. אבל הוא טפל לשם 'ישראל' שיהיה שמו בימות המשיח. וזה אלפיים שנה שלא קראו לעם היהודי 'ישראל' עכשיו קוראים להם 'ישראל'. חוץ מהגויים האלו שלא רוצים לשמוע מזה, אבל זה כבר התקופה שיעקב קיבל את שם 'ישראל'. זה תקופה של סיום המבחן הזה של גלות רומי. הבנתם את זה? יש לנו גם בולים של דואר עם ישראל, בכל העולם כולו יודעים את זה. ויודעים גם תאריך של בריאת העולם[48] [צחוק].

"אל תזכרו ראשונות" – האמנם?

גמרא (דף יג' עמוד א'): "וכן הוא אומר"

הגמרא ממשיכה,

גמרא: "וכן הוא אומר אל תזכרו ראשונות,"

זה פסוק בישעיה הנביא,

גמרא: "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו[49] – אל תזכרו ראשונות – זה שעבוד מלכויות, וקדמוניות אל תתבוננו זה יציאת מצריים. "

זאת אומרת שאחר כך יהיה עוד שלב שאז יקויים הפסוק של ישעיה: "אל תזכרו ראשונות", זה בשלב של אחרי התחלת ימות המשיח, אני מדגיש התחלה, של קיבוץ גלויות ושעבוד מלכויות, אז יהיה עוד מאורע יותר חשוב מזה, ואז: ראשונות אל תזכרו - לא יהיה מקום אפילו ליציאת מצריים. סליחה, זה שעבוד מלכויות. זאת אומרת גם שעבוד מלכויות יהיה טפל למשהו אחר. סליחה, טעיתי. אז קדמוניות, מה שקדם לראשונות זה יציאת מצריים – אל תזכרו. זה פשוטו כמשמעו, זה יציאת מצריים.

גמרא: "הנני עושה חדשה עתה תצמח"

זה המשך הפסוק של ישעיה,

גמרא: "תני רב יוסף, זה מלחמת גוג ומגוג"

זאת אומרת, אחרי שעבוד מלכויות תהיה מלחמת גוג ומגוג. אז, כשניצל, איך אומרים, ממלחמת גוג ומגוג, יש לנו כבר להזכיר גאולה של שעבוד מלכויות ויציאת מצריים, אז זה יהיה יותר מידי רחוק. ולכן מביאים הפסוק של "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו." אז תהיה אולי איזה מין הגדה של גוג ומגוג, עם הקדמה קצרה של שעבוד מלכויות. ומה עם יציאת מצריים? אולי איזה מילה. הבנתם?

גמרא: "משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך, פגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב"

זה יציאת מצרים, כן.

גמרא: "פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי"

זה שעבוד מלכויות.

גמרא: "פגע בו נחש וניצל ממנו – שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש"

זה מלחמת גוג ומגוג.

גמרא: "כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות"

זה מובן? פה יש לי שאלה: המסקנה של הסוגיה פה – "צרות אחרונות משכחות את הראשונות." זה סותר את דעת חכמים. מכיוון שמה אמרו חכמים? אף על פי שזה עבר, צריך להזכיר, נכון? מהי התשובה? זוהי התשובה – הצרות אפשר לשכוח לא הגאולה. אז הם יזכרו. הבנתם את השאלה? וזה מורגש. אולי אני אסביר בקצרה: אני זוכר כשהייתי בתלמוד תורה, למדנו פסח. ולמדנו גם המדרשים של הצרות וגם המדרשים של הגאולה. ואני זוכר שהמדרשים של הצרות זה היה אגדה, זה נשכח. מה קרה במצריים? מילים, מדרשים. אבל השמחה והחדווה של הגאולה זה לא היה נשכח. הבנתם את העניין?

שאלה: כשיעקב אומר "מה נורא המקום הזה" זה בלילה.

הרב: מה הקשר? אה, אתה עוד בנושא הקודם. "וקדמוניות אל תתבוננו" [צחוק].

שאלה: יש רמז לזה?

הרב: ברור שיש רמז. כן, התשובה היא חיובית. יש רמז. אבל מהו הרמז? זה לא הנושא שלנו. אז, תפסתם את הענין? ולכן, מה אני רוצה לומר בקצרה? שאין מחלוקת בין חכמים לבן זומא, רק הייתה מחלוקת בין בן זומא לחכמים. זה מובן? טוב. אז סוף סוף החכמים מסכימים שאפשר להשתמש בפסוק של "כל ימי חייך" כבן זומא, לפי דעת רבי אלעזר בן עזריה, כן, אליבא דבן זומא, מכיון שדייקו בדרש שלהם שבימות המשיח, הזכר של "כל ימי חייך" לא יהיה כמו ביום. זאת אומרת, לא יהיה כמו בתקופה של עולם הזה. זה מובן? יתכן שזהו ההסבר של: "ולא זכיתי שתיאמר" כי כל עניין המחלוקת זה בין זכירה לאמירה. אז בערב אנחנו צריכים סתם אמירה, כי כבר קיימנו את המצווה של זכירה בבוקר. אבל מכיוון שהבוקר משתייך למחרת, זה נשאר קשה. טוב, אתם יודעים שנוהגים לשאול שאלות בליל הפסח. ולכן אני מוסר לכם הרבה שאלות לשאול בליל הפסח. אולי עוד כל שנה, אני מזכיר שאלה עיקרית שיש לנו מצווה של הגדה של פסח. זה מצווה מפורשת. מצוות עשה "והגדת לבנך". איך אנחנו מקיימים את המצווה בלי ברכה? אין ברכה כזו: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא הגדה של פסח, משהו כזה? מגילת אסתר יש לנו לקרוא מגילה. אין ברכה כזו: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ? כן, זו שאלה. ואם אתם מוצאים את התשובה בליל פסח, אז תשלחו לי מברק למחרת [צחוק].

תשובה מהקהל: נאמר "ברוך המקום"

הרב: נכון, זה רמז. זה רמז. כלומר, אפשר לומר שהברכה היא: "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". אבל אין הביטוי ההלכתי: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". זה התשובה הרגילה. מכיון שזה מצווה שאין לה שיעור. אבל מה זה מצווה שאין לה שיעור? אין לה שיעור מלמעלה אבל שיעור מלמטה יש לה.[50]

הערה מהקהל: כתוב בתורה "ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך"[51]

הרב: אז? זה נושא אחר. מה הקשר?

תשובה מהקהל: לא צריך לברך

הרב: בכל בוקר, אנחנו מברכים על דברי תורה. כל בוקר יש ברכה לכל דברי תורה של כל היום.

תשובה מהקהל: נכון

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): יש לי שאלה בבקשה. לגבי ההסבר הראשון שקיבלנו שאנחנו מקיימים את מצוות זכירה

הרב: למען תזכור

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): למען תזכור, כן. זה כשידור חוזר בכל שנה. האם גלות

הרב: זה לא ההסבר הראשון. ההסבר הראשון זה כל יום בקריאת שמע.

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): טוב, לגבי פסח. האם אפשר לקבל גם את ההסבר הזה גם לגבי מועדים אחרים, נגיד שבועות?

הרב: כן, יש גמרא מפורשת – כל החגים מתבטלים בימות המשיח חוץ מ

תשובה מהקהל: פורים[52]

הרב: ו...

תשובה מהקהל: יום הכיפורים.

הרב: זהו ההסבר לפי תורת הרב, גם כן. שמכיוון שכבר עבר זמן המאורע שאנחנו צריכים לזכור. זה כבר הגיע לגאולה השלימה.

שאלה: פורים כבר עבר?

הרב: לא. זה עניין אחר. מכיוון ש...טוב, אין לי התשובה עכשיו, אבל התשובה קיימת. זה עניין אחר. הנה התשובה. כל החגים זה זכר לניסים גלויים. אז נס גלוי זה קשור לתקופה מסוימת. פורים זה נס נסתר. ונס נסתר הוא נצחי. תפסת את ההבדל? כן. מה זה נס גלוי ומה זה נס נסתר, זה עוד נושא בפני עצמו, אבל אתם מבחינים בהבדל, כן. מכיון שתוקף הניסים של יציאת מצריים אז כוחו יפה עד הגאולה האחרונה. אבל תוקף הנס של מגילת אסתר זה לאחרית הימים. זה שייך ל"תמחה את זכר עמלק".[53] אז אפשר להתחיל עכשיו בשיעור עצמו.

שאלה: זה גם הקמת המדינה?(לא ברור, אני מניחה שזו השאלה) 1:02

הרב: אני חושב, זה נושא אחר אבל לפי דעתי זה גם נס נסתר וגם נס גלוי. אבל מכיוון שזה קשור לתקומה, וזה נושא בפני עצמו. כי אסור לראות בשואה את הסיבה של התקומה, כן. אז אפשר לומר את זה שהשואה זה המאורע של סוף תקופת הגלות אם ירצה ה' שזה יהיה הסוף, כן. והתקומה זה הנס של הגאולה. אבל גם העובדה שהשואה לא הצליחה לחסל את העם היהודי, גם בשואה היה נס. הבנתם את העניין? אבל לא, העניין שברור שהתיק הראשון של הסנהדרין יהיה, הגמרא שלנו, לסדר את טקס חג העצמאות במקום חג הפסח.

הערה (בתיה לנצט ז"ל): זה כבר התחיל, להגיד הלל הגדול.

שאלה: את העבודה או את הטקס?

הרב: מה אמרתי? אמרתי טקס? אמרתי את זה? זה lapsus.[צחוק][54] לא, לא אולי זה מדויק. מה שעכשיו קוראים "טקס" ביום העצמאות והעבודה של [צחוק]. טוב, אתם רואים את החשיבות של העניין. ולאט לאט אנחנו רואים שסדר יום העצמאות לאט לאט לוקח קצת מימד דומה לחג הפסח, אפילו במנהגים. הרבנים הראשונים של 48, של תש"ח, תיקנו כבר דברים דומים לפסח. וקוראים אותו מזמור תהלים של פסח, כן. "הודו לה' כי טוב"[55] הלל הגדול, שלא נקרא הלל גדול אבל זה הלל אחר. וקבעו שצריך איזה תפריט מיוחד, לכל הפחות את המרק של פסח, לפי הנוסח האשכנזי. תפסתם את זה? זה כתוב בספרים של יום העצמאות. והרב הראשי הספרדי הסכים. זה הנס של העצמאות [צחוק]. טוב, אז אולי נתחיל מיד. אני חושב שיש לנו מספיק נתונים כדי להבין את הנושא של הפירוש שלו, וכך הוא אומר (הרב מקריא מתוך עולת ראיה חלק ב' עמוד רסט'):

שתי בחינות ביציאת מצריים – הכנה לתיקון העולם ותכלית עצמית

המשך קריאה: "להבין טעם המחלוקת של בן זומא וחכמים"

ואתם רואים את הכיוון של המחלוקת. זה מחלוקת של בן זומא על חכמים.

המשך קריאה: "אם מזכירין יציאת מצריים בלילות. בכל דבר פעולה שבעולם יש הכנה ותכלית. ואם הדבר הוא גדול, גם ההכנה שלו נכבדה."

זאת אומרת, נכבדת, כן. פה צריך להיות איזה טעות. איפה העיניים שלי? (הכוונה לזכוכית המגדלת, אני מניחה).

הערה (בתיה לנצט ז"ל): נכבדה זה כמו נכבדת מבחינה דקדוקית.

הרב: טוב, בסדר, נכבד. כן, נכון.

המשך קריאה: "אבל ערך התכלית לעולם יותר גדול מההכנה"

זה מובן? אני אסביר בקצרה עד שנגיע לפירושו עצמו, שסוף סוף החלק הראשון של הלילה זה הכנה ליציאה, אבל התכלית זה היציאה. התכלית מושג ביום. אז יש הכנה ויש תכלית. מכיוון שזה היה מאורע גדול, דבר גדול, ההכנה עצמה צריכה זכר, מכיוון שהיא נכבדה. זה לפי דעתי זה כבר מספיק, הבנו את כל הבעיה.

המשך קריאה: "והנה בכלל יום הוא התכלית ולילה היא הכנה. שנכין בלילה כדי לעבוד ביום."

אז אין רשות למנוחה אלא כהכנה לעבודה. זה יפה. זה חידוש בתוך חידוש. ולכן אומרים שרק המנוחה של שבת היא מנוחה ממש. כי זה לא מנוחה של הכנה לעבודה. זה מנוחה לשמה. הבנתם את זה, ההבדל? אמרו על האר"י ז"ל שהיה נהוג לישון שלוש שעות ביום שבת, חוץ מהלילה, כן, שלוש שעות, כדי לקיים מצוות מנוחה בשבת.

המשך קריאה: "והנה יציאת מצריים יש בה שתי בחינות הללו תכלית עצמי והכנה. התכלית העצמי שבה הוא מה שהיציאה הנפלאה ההיא הודיעה לנו גדולת ה' יתברך ואמיתת השגחתו ואהבתו לזרע עבדיו אברהם יצחק ויעקב."

זאת אומרת, זכר של הניסים של הגאולה. זה התכלית של יציאת מצריים מבחינת יציאת מצריים.

המשך קריאה: "אמנם, גם היא הכנה"

גם זה זה רק הכנה למשהו אחר. מה?

המשך קריאה: "כי לא נגמר תיקון כל העולם ביציאת מצריים. "

זה רק התחלה של התיקון של עם ישראל.

המשך קריאה: "ולא נגמר תיקון כל העולם באותה ההתחלה."

זה מה שהתחלנו הערב, כן. זאת אומרת צריך להביא את ההצלחה של אותה גאולה של יציאת מצריים עד הגאולה האחרונה שהיא תיקון כל העולם כולו.

המשך קריאה: "ומאז, הוכנו שעבודי מלכויות"

זאת אומרת, מאז, מיציאת מצרים כבר היינו יודעים שיהיו שעבודי מלכויות, אחד אחרי השני עד שנגיע לימות המשיח.

המשך קריאה: "כדאמרו חז"ל בפירוש "אהיה אשר אהיה". אהיה עמהם בגלות של שעבוד מלכויות"

אומרת הגמרא במסכת ברכות דף ט': "אהיה עימהם בשיעבוד מלכויות כמו שהייתי עמהם ביציאת מצרים."[56] ולכן, כבר ביציאת מצריים אנחנו יודעים שיהיו ארבעה מלכויות. והסיכום של השעבוד נחתם. אם ישראל זוכה, יהיה כבר "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[57] ועוד בכל המלכויות האלו, אם לא זוכה, יהיה בגלות שמה. הבנתם את זה? גם זה בקצרה אבל כדאי לזכור את זה שהשעבוד בתוך שעבוד זה לא מוכרח מלכתחילה, כן. אבל המלכויות הן מוכרחות. זה מובן?

שאלה: מה זאת אומרת שעבוד מלכויות?

הרב: השעבוד שהמלכויות עושות לישראל – שעבוד מלכויות. אבל יש מימד מובן פנימי יותר עמוק. כי תקופת המלכויות זה מלכות אחת שמשעבדת את כל העולם כולו. זה נקרא שעבוד מלכויות. ולא רציתי להאריך, באותה גמרא, זה מובן שתקומת ישראל היא מקבילה לתקופה של סיום ליגאלי נאמר של שעבוד מלכויות בעולם. מה שקוראים אימפריאליזם, כן. אף על פי שזה לא נגמר, אבל זה התחיל להיגמר דווקא בהצהרת בלפור. זה מקביל, זה סוד שעבוד מלכויות. יש תקופת מעבר כמובן, אבל הכל השתנה במושגים התרבותיים של העולם כולו. לא מעיזים, איך אומרים, להרים בנס את ה"אימפריה", כמו שהיו. זה סוף רומי, כן. זה מובן? ודווקא המלוכה של רומי נגמרה באותה תקופה. ואחרי המלוכה של רומי כל שושלת אחת אחרי השנייה. עד סוף הסוף. ויתכן שהסוף יהיה באנגליה. באיך אומרים את זה? אנגליה, כן.

חולשה באמונה על ים סוף ותיקון על ידי נחשון בן עמינדב

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): מניטו, שעבוד מלכויות הוא לא בא כעונש על חטאם של ישראל, זה בא מתוך משהו אחר.

הרב: לא.

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): כי המדרש אומר על גלות מצרים שהיה פגם באמונתו של אברהם[58], מה

הרב: הפגם לא נגמר ביציאת מצרים.

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): התיקון נגמר.

הרב: התיקון נגמר אבל הפגם לא נגמר. יצאנו עם הפגם הזה. מיד אחרי יציאת מצריים מתגלה שאנחנו צריכים עוד להשתעבד עד אחרית הימים. אבל מה אני אמרתי, זה בדיעבד. מלכתחילה, לא היה צריך שעבוד[59]. מלכויות כן אבל לא היה צריך שעבוד. דברתי אולי קצת מהר. אבל אנחנו יודעים למפרע שהתורה מגלה לנו סימנים אין קץ, שיצאנו ממצריים עם עוד צורך להשלמת התיקון.[60]

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): מהו הפגם?

הרב: הפגם זה חוסר באמונה.

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): שאיפה הוא התגלה?

הרב: כבר בקריעת ים סוף. נעשו כיתות כיתות.[61] איך אומרים? כתות כתות?

תשובה (בתיה לנצט ז"ל): כיתות

הרב: כיתות. זאת אומרת אלו שיצאו ממצריים, רק חלק מהם, מה זה חלק מהם, אחד מהם, נחשון בן עמינדב,[62] התחיל באותה אמונה של תחיית המתים.

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): זו חולשה באמונה.

הרב: זהו. ולא, אבל התיקון הוא דווקא יכול להיות דרך בן ישראל אחד. הנחשון הזה הציל את עמו, כן. ולכן זה שמו: עמינדב. בן עמינדב. בן עמינדב. הוא מייסד את כל עמו.

שאלה: הוא נדב

הרב: לא, זה פסוק אחר. "נדיבי עמים נאספו אל עם א-לוקי אברהם."[63] זה פסוק אחר. כן?

שאלה: האם חייב להיות מלכות ושעבוד? לא יכול להיות זה בלי זה?

הרב: זה מה שאני אומר. אם היינו זוכים יכול להיות מלכות ועם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" של אותו מלכות. אם לא זוכים, זה בשעבוד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - מכל מקום. אבל או ככה או ככה. או זכו או לא זכו. זכה – רדו, לא זכה – רדו.[64] אתם זוכרים את זה באדם הראשון? זכה – רדה, לא זכה – ירד. ורדו בדגת הים.

חיוב הזכרת יציאת מצרים בכל יום וסיפר היציאה בפסח

"ולולא יציאת מצריים שהכינה אותנו בקדושה וחיבה יתרה נודעת לנו מהקב"ה, לא היה דרך לגאולה עתידה. והנה יש לנו ב' מצוות, חיוב הזכרת יציאת מצרים שבכל יום וחיוב הסיפור ביציאת מצריים שבליל התקדש החג."

הבנתם? טוב.

"ומה טעם שבהזכרה היום הוא עיקרי ועל חיוב הלילה הוא מחלוקת?"

מה הטעם של זה?

"שאם יהיה בו חיוב לא יהיה כי אם מריבוי הכתוב ב"כל"

בלילה.

"והסיפור אין עניינו אלא בלילה. ולפי האמור משני עניינים הכלולים ביציאת מצרים, התכלית וההכנה, יש להתבונן על מה באו המצוות הללו של ההזכרה והסיפור? אם על בחינת התכלית, שהיא להכין אותנו לשלימות הקנויה לנו מצד יציאת מצריים או שעצם עניינו היא ההכנה להכין אותנו, לקראת השלימות היותר נפלאה שיגיע אותנו בגאולה העתידה, ומצד ההכנה לעתיד ראוי להזכיר יציאת מצריים בלילה, שהלילה אינו בעל תכלית אלא הכנת המנוחה לעבודה, ומצד התכלית ראוי להזכיר ביום."

זה מובן? הוא מסביר באופן נפלא את כל העניין הזה ברמה גבוהה. זה מובן, כן? אז אני ממשיך:

"והנה בעיקר ההבדל שבין הנהגת ההווה להנהגה העתידה הוא, שכל זמן שהדעת קצרה והחושך גובר בעולם, ומצד קוטן הדעת מתעלמת נקודת האמונה, עד שיש ליצר הרע שליטה להעביר את האדם"

איך אומרים ליצר הרע שליט"א (שליטה)? [צחוק] טוב, בהברה ספרדית זה שליטה [צחוק]. לא מכיוון שהוא (היצר הרע) חכם גדול. חכם להרע.

"להעביר את האדם על רצון קונו."

זה השליטים האלו.

הנהגה של ניסים גלויים או נסתרים

"צריך להיגלות כח השגחת ה' יתברך על ידי ניסים ושינוי המנהגים הטבעיים."

תפסתם? נגענו בנקודה ההיא לפני זה. זאת אומרת, כשהאמונה היא בחולשה צריך ניסים גלויים. אז הניסים הגלויים זה סימן של חולשת האמונה. אבל כשהנס נסתר, זה סימן של גודל האמונה. הבנתם?

שאלה: זה המצב במלחמת יהושע נגד עמלק?[65]"היש ה' בקרבנו אם אין?"[66]

הרב: זה השאלה ששאלו בני ישראל. זה סימן של חולשת האמונה, ברור.

"אבל לעתיד לבוא כשתימלא הארץ דעה את ה' וה' יתברך ישפוך רוחו על כל בשר אין צריך שוב לניסים ושינויי המנהג התדירי,"

זה מובן? ולכן אני יכול להוסיף לפי רוח תורת הרב, שדווקא העובדה שבתקופה שלנו כל הניסים הם מבחינת ניסים נסתרים, זה סימן של גודל הדור. זה מובן? רק אלו ששוב מבקשים ניסים גלויים זה סימן של חולשת אמונתם. למשל כל הדתיים האלו שאומרים: איפה הניסים? אז לא רואים את הניסים? זה לא התפללו מספיק "ותחזינה עיננו" [צחוק]. זה דווקא סימן שאינם מסוגלים להאמין, להבחין בגודל הנס, כן. הרב חרל"פ שהיה תלמיד חבר של הרב קוק כתב פעם, ואנחנו רגילים ללמוד את זה ביום העצמאות, דווקא בליל יום העצמאות, שיש שתי קטגוריות בעם עכשיו, בדור שלנו: אלו שלא מאמינים בבעל הניסים אבל מאמינים בניסים, ואלו שמאמינים בבעל הניסים ולא מאמינים בניסים.[67] זה ממש הקטסטרופה של הדור שלנו. כי יש יהודים חילונים שלא מאמינים בהקב"ה אבל מאמינים בניסים. חיים את הניסים. ויש דתיים שמאמינים בהקב"ה אבל לא מאמינים בניסים שלו, כן. זה הצרה של הדור. טוב, תודה לא-ל יש גם כן שמאמינים בשניהם. [צחוק]

"כי אדרבא המנהג התדירי בהשגחה התמידית מספר כבוד א-ל"

מי שרואה כבוד א-ל דרך הנהגת הטבע, הוא יותר גדול ממי שרואה כבוד א-ל רק בניסים גלויים. זה קצת נוגע לרוח עבודה זרה. יש פסוק שאומר גבי שרה אימנו, "הייפלא מה' דבר?" [68]עכשיו לכאורה, זה אתה בספק, אם הקב"ה יכול לעשות את הפלא הזה? "הייפלא מה' דבר?". אבל יש אולי פשט יותר עמוק. האם צריך לעשות פלא כדי לעשות מה שהוא עושה? הוא ריבונו של עולם. אתם מבינים את זה? זה יותר עמוק. "הייפלא מה' דבר?" אז צריך נפלאים?

הערה מהקהל: מבחינת העושה.

הרב: ברור, ברור. אז:

"מספר כבוד א-ל וקרבתו ברוך הוא אל יצוריו, אמנם כעת צריך שיהיו ניסים לפרקים כדי ליתן מקום לבחירה."

אם היו ניסים כל יום, אין מקום לבחירה. אז כדי לתת מקום לבחירה מכיוון שאנחנו צריכים ניסים, יהיו רק לפרקים. זה מובן?

"כי ההנהגה האמתית, שראוי שתהיה קבועה גלוי לעין כל כפי הקירוב והדביקות שיש ליצור עם היוצר ברוך הוא,"

מי שמסוגל לתפוס את עומק של: "מודים אנחנו לך ... ועל ניסיך שבכל יום ויום"[69] "ועל ניסיך שבכל יום ויום" הוא המאמין. מי שמסוגל לתפוס את הנס הנסתר שבכל יום ויום שבכל רגע ורגע, כן, אז הוא המאמין האמיתי. מי שמסוגל להאמין כשיש נס גלוי, זה לא אמונה, הוא מוכרח. זו ההגדרה של הגויים, כן. מה זה מאמין? מאמין בניסים, כן. זה ההגדרה של הגויים. איזה מידה היא להאמין בניסים? כשנס מתגלה האם יש לך בחירה להאמין או לא להאמין? אתם רואים את השאלה. זה קשור לשאלה על פורים.[70]

"כעת אי אפשר שתתגלה"

זאת אומרת, אנחנו עוד לא מסוגלים לזה אבל נהיה מסוגלים.

אפשרות הבחירה דווקא בתקופה של ניסים נסתרים

"שאם כן, אין שם בחירה, אבל כשיגמר זמן הניסיון, שוב אין הבחירה דרושה לכך"

זה פה זה נושא חשוב. אנחנו צריכים את הבחירה בעולם הזה, שהוא עולם הניסיון. כשזמן הניסיון ייגמר, אנחנו לא צריכים בחירה, כי הבחירה היא מליאת סכנה. אם יש לי אפשרות לבחור בין טוב לרע אז יש אפשרות לבחור את רע. אני לא רוצה את הבחירה ההיא. אבל אני צריך אותה כדי להיבחן, אז אני מחפש ציון למבחן. זה מובן? אז מצד אחר, זה רבי יוחנן בן זכאי, כל עוד שיש לי זמן לשפר את התיקון שלי, אני צריך את הזמן של הבחירה. אבל נאמר ככה, אני מפחד שהזמן הזה של הבחירה ייגמר ואני שואף שייגמר. זה לא סתם. זה מובן?

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): יש שאלה אם נהיה מלאכים או כמלאכים?

הרב: נהיה יותר ממלאכים. יותר ממלאכים. וברור, השאלה היא חשובה. יותר למעלה ממלאכים.

שאלה (ר' יהודה נקש ז"ל): לפי ההסבר הזה אני שואל לרב שהנס מתגלה לפרקים. אז מהותו של הנס להיות לפרקים ואז זה לא נס, זה נהיה הטבע.

הרב: יפה. אבל מדובר בנס גלוי. אבל הטבע זה נס נסתר תמידי הטבע זה נס נסתר תמידי. אבל צריך לדייק: נס נסתר, נס גלוי. מי שאומר שהטבע זה נס במשמעות של נס גלוי, הוא עם הארץ. כי הטבע זה טבע. אבל צריך להגיע לאותה הבנה שהטבע הוא נס נסתר. אז מי שמגלה בטבע את הא-לקות שלו בבחינת נס נסתר, אז זה מדרגה יותר גבוהה. אבל מי שאומר שטבע, אתם אפיקורסים, טבע - אין דבר כזה, הכל נס. הוא עם הארץ. זה מובן? בבחינת נס גלוי.

שאלה: המוסלמים?

הרב: כן, אבל אצל מוסלמי חלק זה נס וחלק זה אסונות, איך אומרים את זה, מעשה שטן. טוב, כי יש לו ימין ושמאל, לא תפרוצו [צחוק].

שאלה: בשביל לחזור לעניין של הנס.

הרב: של בתיה?

שאלה: שאלה של הנס. זה יכול לומר גם שיש לזה סוף של הבחירה?

הרב: זה מה שאמרתי אני גם כן, ברור. יש סוף של בחירה.

שאלה: אז איך אני יכולה לשאוף לתקן את התיקון?

הרב: כשאני הגעתי לסוף של זמן הבחירה, אין לי שום בחירה. ולכן כדאי לתקן יום לפני מיתה, כמו שאמרנו. זאת אומרת, כל יום, ברור. למשל, איזה מבחן, את מכינה איזה מבחן ואת נותנת את זה לבודק, איך אומרים? לבוחן, כן. אז מיד כשהחזרת את הגוף של המבחן, את הגוף של המבחן, כן, אתה לא יכול לשנות שום דבר. זה יום הדין, כן. לכן כדאי לתקן את זה.

שאלה: אבל יש את הפסקת בחירה לפני יום הדין? לפני יום המיתה?

הרב: כן. וזה מה שאמרו. כן, מה זאת אומרת לפני יום המיתה?

תשובה מהקהל: באחרית הימים.

הרב: באחרית הימים לא תהיה מיתה. "בילע המוות לנצח".[71] כי אנחנו צריכים ללמוד דין. זה האמונה של עם ישראל. כי העולם הזה הוא עולם הזה, אבל יש לו סוף, יש לו קץ. "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"[72], ועשית כל,מלאכתך, בששת ימים גם בלילה עובדים. "ויום השביעי, שבת לה' א-לוקיך" - ואנחנו נמצאים בסיום יום השישי[73]. איזה תהליך זה? איזה תהליך זה? זה מה שאומרת המשנה: "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק"[74] – זה יום השישי, היום הקצר הזה. אז כשזה מסתיים זה מסתיים. מי שלא הכין ערב שבת לא יהיה לו לאכול בשבת.

("ועל כך אז יהיה גלוי ההבדל שיש בין צדיק לרשע, בין עובד א-לוקים לאשר לא עבדו" – דילוג)

"לפי זה כאשר נשים לב להתבונן במה תלויה ישועת נפשנו באמת, נשיב שתקבע האמונה בלבבינו עד שלא נהיה צריכים לשינוי המנהגים הטבעיים, כי נדע את ה' באמת"

וזה לא לפי תפיסה מדעית של העולם, אלא לפי תפיסה קבלית של העולם. הבנתם את ההבדל. זה מובן? טוב:

"וקביעות האמונה בלב היא גורמת לעמוד בכל הניסיונות שבעולם. ונמצא שעצם הנסיונות באים לנו להוציא את האמונה מהכח אל הפעל, עד שתגיע לכללנו למעלת שלימותה. ועל כן נדע שסיפור יציאת מצריים וקיום המצוות התלויות בה, הם סגולות לכח האמונה והדעת האמיתית להתגבר בנו, ואם כן הם המכינים את את הגאולה העתידה."

ופה, יש איזה מובן עמוק מאד של: "להביא לימות המשיח". אם אנחנו עושים זכירה בעולם הזה, שהוא הכנה לימות המשיח, זה מביא אותנו לימות המשיח.[75]להביא את עם ישראל לימות המשיח. זה דרשה.

קבלת עול מלכות שמיים ביום מצד הזכר ליציאת מצרים, וסיפור יציאת מצרים בלילה כהכנה לגאולה העתידית

"וזכרון העבר הוא מצד שנקבל עלינו עול מלכותו יתברך כראוי לעבוד להאדון ברוך הוא שפדה אותנו מבית עבדים. על כן ההזכרה היא בכל יום לקבל עלינו עול מלכותו, וסמכוה לקבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע ועיקרה ביום. אלא שעצם עול מלכות שמיים שאנו מקבלים עלינו, גם כן מכין אותנו לשלימות העתיד ועל כן יש לה ענף בלילה. אבל הסיפור,"

הסיפור בליל הפסח,

"גם שאין בידינו כלל כפי יכולתנו למלא כל המעשים והעבודה כפי היוצא לנו מצד הרחבת הסיפור, למה הוקבע בחובה אלא להכין על העתיד, שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של הזמן הזה, אך אין בכח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כי אם בליל שימורים"

רק בליל פסח יש לנו את הסגולה לגלות את זה בבחינת תכלית, כן. וכמו שאמרנו, "כשם שזכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו," זה בבחינת תכלית.

המשך קריאה: "בשעה שיושב כבן חורין ועוסק בעבודתו יתברך ועל כן נאמר בזהר שהגאולה מתעוררת על ידי הסיפור."

זכות הסיפור הזה של יציאת מצריים מביא את הגאולה.

המשך קריאה: "ואילו היה רק בתורת תכלית לענין קבלת עול מלכות שמיים כעניין ההזכרה, אז לא היה מחויב בה החכם, הנבון, היודע את התורה"

זוכרים מה שקדם? "ואפילו כולנו חכמים"...מכיוון שיש עוד מימד של תכלית ולאו דווקא של הזכרה. זה מובן?

המשך קריאה: "כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו שהיו פטורים מקריאת שמע"

מכיון שרבי שמעון בר יוחאי וחבריו, היו תורתם אומנותם במלוא המובן, אז היו פטורים מקריאת שמע, שזה מצווה למי שאין תורתו אומנותו.[76] זה מובן. אבל מכל מקום, היו מקיימים קבלת עול מלכות שמיים באותה שעה של המצווה של קריאת שמע, דרך אותו פסוק, אותה משנה, אותה ברייתא, אותה גמרא, שהיו לומדים באותו זמן. היה בכח בהם, דרך כל פסוק לקבל קבלת עול מלכות שמיים.

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): מי זה? זה רבי שמעון בר יוחאי?

הרב: וחבריו

שאלה (בתיה לנצט ז"ל): ולא לפניו ולא אחריו?

הרב: זה סגולה של עילויים, כן. ובגמרא אומרים את זה גם כן אצל רבי, רבי יהודה הקדוש. יש סדרה בפני עצמה. פעם תלמיד חכם אחד שאל את בנו של רבי יהודה הקדוש, רבן גמליאל אני חושב, הראשון, טוב. מתי אביך קורא קריאת שמע? כי היה מלמד.[77]

הערות:

[1] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג' עמוד א': "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני!"

[2] מלשון העלבה. השיעורים על פסח ניתנו במקום השיעור הקבוע בעברית, שהיה על המהר"ל.

[3] שמות פרק יג' פסוק ח': ""וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם:"

[4] דברים פרק ו' פסוק כ': "כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם:"

[5] ויקרא פרק יט' פסוק לב': "מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'" ובפירוש רש"י במקום שמצטט מבתלמוד בבלי מסכת קידושין דף לב' עמוד ב': "ת"ר: מפני שיבה תקום - יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת"ל: זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל; רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו."

[6] דברים פרק כז' פסוק ט': "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶֽיךָ:"

[7] במדבר פרק כב' פסוק ה': "וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי:"

[8] דברים פרק טז' פסוק ג': "לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:"

[9] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז, עמוד ב'- דף כח' עמוד א': "תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד.

אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה! מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא; נוקמיה לרבי עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות; אלא נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם - דאי מקשי ליה מפרק ליה, והוא עשיר - דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח, והוא עשירי לעזרא - דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו. אמרה ליה: דלמא מעברין לך? אמר לה: [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. אמרה ליה: לית לך חיורתא. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה."

[10] ברכת האבות בתפילת שמונה עשרה

[11] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו' עמוד ב': "יתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי."

[12] משנה מסכת ברכות פרק ד' משנה א': "תפלת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה תפלת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות:"

[13] ויקרא פרק ו' פסוק ב': "צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ"

[14] וראו בתפילת יעקב אבינו בראשית פרק לא' פסוק מב': "לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ:" ופירוש רש"י במקום, ד"ה: ופחד יצחק - לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומרד* אלהי ואמר ופחד:"

[15] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה ד': "הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך"

[16] איוב פרק טו' פסוק טו'

[17] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה י': "הם אמרו שלשה שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש:"

[18]

[19] וראו סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה דף יז' עמוד א'.

[20] השוו אור החיים שמות פרק כז פסוק כ על פי זוהר חדש בראשית דף ח ב ד"ה ויקרא אלהים לאור יום וכן בפירוש הגר"א על הזוהר יהל אור ( הספר היה בספריתו של מניטו ) פרשת קורח קע"ח ב ומניטו ציטט פעמים רבות בהקשר זה את ה 'פרי צדיק' פרשת שמות אות י

[21] להרחבת ההסבר על ההקבלה בין התיקון של יעקב לגלות אדום ראו בשיעורים לשערי אורה:" לפי תיקוני זוהר (הקדמה, א ע״ב) על פסוק ׳כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים׳ (דברים כב ו) יש שלוש מדרגות, ביצים אפרוחים ובנים: ״כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף תחרב, ואלין דנשמעין דברי תורה בהון אתקריאו ביצים אפרוחים בנים, ביצים מארי מקרא, אפרוחים מארי משנה, בנים מארי קבלה״. שלוש מדרגות, דהיינו ביצים, אפרוחים ובנים נגד מקרא, משנה וקבלה. במעמד הר סיני זכה העם כולו לקבלת התורה שבכתב. רק יחידים קיבלו אז את התורה שבעל פה ואת תורת הנסתר. אחרי היציאה מגלות בבל זכה כבר כל העם לקבל את התורה שבעל פה. עם זאת רק יחידים קיבלו את תורת הנסתר. ביציאת הגלות האחרונה - גלות אדום, תורת הקבלה כבר שייכת לכלל ישראל. זה דבר המורגש היום. מי לא ״מתעניין״ בקבלה? אנו בתקופה שנרמזת בזוהר ושבה סתרי תורה יהיו בפי תינוקות. כמובן הקליפה קודמת לפרי, אולם אי אפשר להתכחש לעצם התופעה.

אנו חיים את תחילת תקופה זו. זה היה יכול להיות בתקופת האר״י ובתקופת הבעש״ט. הם ניסו לגלות אבל דור אח״כ זה כבר נעלם. הספרים היו בידיהם אבל לא הבינו. כעת אנו עדים לתקופה יוצאת מן הכלל של גילוי חכמת הנסתר וזה שייך לתקופת הגאולה. ממצרים יצאנו עם מידת החסד וזה בלתי הפיך. אין צורך לתקן מידה זו כעם. השארנו את חסד הטומאה במצרים. היה צריך כוח עצום כדי לברר מהי מידת החסד הטהורה מתוך החסד של הטומאה. עם ישראל חי את סיפור חיי יצחק בגלות בבל וזה כמעט נגמר. יצאנו משם עם מידת הדין כמעט מבוררת. חיינו את חיי יעקב בגלות אדום. מה שעלינו לעשות כעת הוא התיקון של מידת הרחמים ובמידת מה, עדיין, של מידת הדין"

[22] משלי פרק לא' פסוק כו'

[23] מיכה פרק ז' פסוק כ': "תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם:"

[24] זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף עט עמוד ב: ולית לילה אלא גלות

[25] וראו במסכת אבות פרק ה' משנה כא': "בן שבעים לשיבה" ופירוש תפארת ישראל – "שחייבים לקום מפניו" כדכתיב בויקרא פרק יט' פסוק לב': "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"

[26] משנה מסכת ברכות פרק א' משנה ה': "מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח:"

[27] במדבר פרק טו' פסוק מא'

[28] משנה מסכת ברכות פרק ב' משנה ב': "אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום:"

[29] ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה במעשה ר' בון ועל פי הבנת הראשונים בסוגיא זו , ראו לדוגמה מאירי ברכות יב א: "מה שאמרו בתלמוד המערב שלא היו אומרים בערבית אלא תחילת פרשה וסופה ר"ל דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אינה"

[30] וראו תלמוד בבלי ברכות דף יב' עמוד ב'

[31] דברים פרק טז' פסוק א': "שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה:"

[32] שמות פרק יב' פסוק יז': "וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:" ראו מסכת ברכות דף ט עמוד א :" א"ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה על מה נחלקו על שעת חפזון אלעזר בן עזריה סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ורבי עקיבא סבר מאי חפזון חפזון דישראל תנ"ה הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב"

[33] תהלים פרק צב' פסוק ג'

[34] שמות פרק יב' פסוק מב': "לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיקֹוָ֔ק לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיקֹוָ֔ק שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם:"

[35] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו' עמוד א': "כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום,"

[36] דברים פרק טז' פסוק ג'

[37] צאת הכוכבים

[38] על פי הגמרא במסכת ברכות דף ג עמוד א "למאי נפקא מינא למאן דגני בבית אפל" אך שם מדובר על קריאת שמע של שחרית ולא מצאתי מקור לחיוב לקריאת שמע של ערבית רק מדרבנן למי שנמצא בבית אפל אך ייתכן שכוונת מניטו היא לקורא קריאת שמע קודם צאת הכוכבים שעל פי שיטת התוספות ( ברכות ב א ד"ה מאמתי ) יוצא ידי חובת סמיכת גאולה לתפילה – מדרבנן – ואינו יוצא ידי חובת ק"ש דאורייתא ועליו לחזור ולקרותה עם צאת הכוכבים

[39] השוו בבא קמא דף סג עמוד א דיון אם המילה כל באה לרבות או לכלל

[40] בראשית פרק א' פסוק ה'

[41] תהלים פרק קכח' פסוק ה': "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך"

[42] וראו תלמוד בבלי פסחים דף ב' עמוד א'

[43] וראו 'רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ד': "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים ג הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום, ולפיכך אין מדליקין בו, והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום, וכוכבים אלו לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינוניים, ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינוניים הרי זה לילה ודאי." וראו את הסברו של מניטו בשיעורים על נתיב התורה ( שיעור 22 ) : יש לך עניין דומה לזה. למה קוראים את הנשף[60] של הערב קוראים לזה בין השמשות? זה דווקא בין השמש והחושך. מה זה בין השמשות? 54:55

תשובה מהקהל: כי יש ירח. שמש וירח.

הרב: ירח זה לא שמש. ולא כל לילה יש ירח. יש לילות שיש לבנה [צחוק]. כי הכוכבים נקראים גם כן שמש. ולכן בין השמש של היום ובין הכוכבים. בין שקיעת החמה, השמש הראשון וצאת הכוכבים, זה השמש השני.[61]

[44] ראו הערה 189 למשל על הפסוק בשמות פרק לג' פסוק ז': "וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְקֹוָ֔ק יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:" ובפירוש רש"י שם: "דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה: והערת השפתי חכמים: שפתי חכמים שמות פרשת כי תשא פרק לג פסוק ז אות מ

מריבוי דכל מרבה ליה:

[45] זו הנחת יסוד של הרבה סוגיות בגמרא

[46] ירמיהו פרק כג' פסוק ז'

[47] בראשית פרק לה'' פסוק י': "וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:"

[48] בגלל התאריך העברי הרשום על הבולים.

[49] ישעיהו פרק מג' פסוקים יח'-יט': "אַֽל־תִּזְכְּר֖וּ רִֽאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל־תִּתְבֹּנָֽנוּ: הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵּֽדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּֽישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת: רש"י ישעיהו פרק מג' פסוק יח': "(יח) אל תזכרו ראשונות - הניסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים אל תזכרו אותם מעתה כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל:"

[50] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א': "הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן הביכורים והראיון אין שיעור לא למעלן ולא למטן אית תנא תני הפיאה והביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים מאן דמר הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן"

[51] דברים פרק ו' פסוק ז'

[52] מדרש משלי (בובר) פרשה ט' סימן ב': "אף ערכה שלחנה. שערכה לה שלחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעוה"ב, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח). אמר ר' אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ויקרא טז לד)."

[53] דברים פרק כה' פסוק יט'

[54] מעידה לשונית לא מודעת.

[55] פרק קז' בתהלים. נאמר על ידי הספרדים כמזמור של פסח.

[56] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט' עמוד ב': "אהיה אשר אהיה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה."

[57] שמות פרק יט' פסוק ו'

[58] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב' עמוד א': "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': במה אדע כי אירשנה; ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך. וירק את חניכיו ילידי ביתו - רב אמר: שהוריקן בתורה, ושמואל אמר: שהוריקן בזהב."

[59] ראו סוד מדרש התולדות 8 הערה 166 וראו עוד בתוספות על מסכת שבת דף י עמוד ב:" 'שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים' ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל שנים "

" כדי לחדד נקודה זו, אזכיר שממד מרכזי בזהות שלנו הוא הממד של ממלכת כהנים. משימה זו יכולה להתבצע בשני דרכים: אם זוכים, בכבוד ובתפארת ואם לא זוכים בשעבוד ובעינוי. הצורה בה משימה זו מתקיימת תלויה בזכות שלנו. לא עצם המשימה. ואם אני מזכיר את הנושא הזה, אסביר גם את דברי התפילה ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו״. רבים חושבים שהמשמעות היא בגלל חטאינו וזה לא מדויק. צריך להבין את המילה מפני כלפני, כלומר עוד לפני חטאינו גלינו מארצנו. מדוע? כי היה צורך במימוש המשימה של ממלכת כהנים. בשלב מסוים בהיסטוריה שלנו, יש צורך להימצא בחוץ. זה מה שהיה וזה נגמר (מתוך שיעורי הרב על הומניזם ומסורת)."

והשוו פתחי שערים נתיב פרצוף ז"א: יותר והם ג זמנים של חגלות בתחלה עד שמתו השבטים שלא היה להם שום שיעבוד רק שחיו בארץ לא להם והזמן הב' אחר שמת כל הדור ההוא והוא זמן העבדות והוא עלייתם למדור האמצעי ואח"ב בסוף ימי הגלות אז היה זמן קושי השיעבוד ביותר כמ"ש ויהי בימים הרבים וגו וימת מלך מצרים וגו ייאנחו וגו' והוא נגד מדור העליון שעולה שם הולד שע"ז אמר השי"ת לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם בחי' ב ועבדום בחי ג וענו אותם וגו "

[60] ראו הערה 209 וכן בשמות רבה פרשה כג סימן יא:" "כל השירות שנאמרו בעולם נקבות לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת ויולדת כך הם הצרות באות עליהם והיו נקבות והיו אומרים שירות נקבות שנאמר את השירה הזאת לכך עמדו בבל ומדי ויון ואדום ושעבדו את ישראל אבל לעתיד לבא אין עוד צרות ......באותה שעה הם אומרים שיר זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה" וראו הסברו של השל"ה במסכת פסחים ( אות תכא) :" קאי על אברהם הא תכלית הבריאה בהבראם' 'אברהם' והיה ראוי להתקיים בצאת ישראל ממצרים ולא עלתה בידם עד גאולה אחרונה ואז יהיה העלם עלם הזכר"

[61] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב': "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים נאמר להם התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם את מצרים, זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם לכם, זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון." וראו בפירוש המהר"ל בגבורות ה' פרק מ': "פי' אלו ארבע כתות, האחת שאמרה נפול לים, לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים ולא היה להם שום בטחון, ואלו שהיו אומרים נחזור למצרים, היו בוטחין בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה אם יחזרו שישאר להם חיים, אבל לא יתקיים דברי משה להביאם אל הארץ..."

[62] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לו' עמוד ב' – לז' עמוד א': "היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן; אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל, ועליו מפרש בקבלה: הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו',"

[63] תהלים פרק מז' פסוק י'

[64] בראשית פרק א' פסוק כח': "וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ:" בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ח' סימן יב': "ורדו בדגת הים, אמר רבי חנינא אם זכה רדו ואם לאו ירדו,"

[65] דברים פרק כה' פסוקים יז'-יח': "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים: אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים:"

[66] שמות פרק יז' פסוק ז': "וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְקֹוָק֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְקֹוָ֛ק בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן:" ומיד אחר כך: פסוק ח': "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם:"

[67]

[68] בראשית פרק יח' פסוק יד': "הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְקֹוָ֖ק דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן:"

[69] ברכת הודאה בתפילת העמידה

[70] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח' עמוד א': "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר."

[71] ישעיהו פרק כה' פסוק ח': "בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יְקֹוִ֛ק דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבֵּֽר:"

[72] שמות פרק כ' פסוק ח'

[73] להרחבה על הקשר בין מנין האלפים מבריאת העולם לבין הספירות ומיקומינו הנוכחי בתהליך זה ראו דברי מניטו בשיעורים על כתבי הראי"ה: . כי הוא רצה לברוא בריאה, ברצינות! כן, לא בהשאלה. כל עוד שזה בבחינת חסד, זה בהשאלה. אז צריך לעבור דרך השלב של מידת הדין כדי שלחזור לחסד בקניין. ואז מחשבת הבורא מתקיימת[34]. אמרנו פשוט... זה מובן?

ולכן כל השלבים התחתונים של התפשטות העולמות זה דין. צריך לרדת דרך הדין כדי להעלות שוב, לחסד העליון. ואנחנו, לפי המקובלים, זה כמעט דעת כולם, אנחנו בשלב האחרון של עולם התפארת. אנחנו בשלב של היסוד, כמעט בסוף החצי השני, החצי האחרון של יסוד[35]. זה כבר כבר-כבר, כמעט נגמר, כל העניין הזה של ירידה דרך הדין. והיה לנו מזל כן, אם הדין הקשה זה רק מה שסבלנו, דיינו. הבנתם?" וראו שם בהערה 35 : ראו פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פרק ה "ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו ימים וע"פ שאמרו בראשונה הוצבר" וביאור דבריו בספר חשבונות הגאולה לרב שבילי ירושלים תשכ"ב (נמצא בספרייתו של מניטו)

[74] משנה מסכת אבות פרק ב' משנה טו': "רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:" ובפירוש הרמב"ם במקום: "זה משל לקוצר החיים, ורוב החכמה, ועצלות בני האדם מלדורשה, עם רוב השכר עליה, ועם זרוז התורה וחיזוקה על הדרישה והלימוד."

[75] כפי שמיוחס לבעש"ט: בזכירה סוד הגאולה וראו את הסברו של ה'שפת אמת' ברוח דברי מניטו( על הגדה של פסח תרל"ה) :" "וגם גאולה האחרונה תהיה כשיתברר כל הנסתרות שביציאת מצרים כי גאולה זו כוללת כל הגאולות וז"ש להביא לימות המשיח כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח כי בעת יציאת מצרים היה הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהיה לעתיד ה' ושמו אחד" ובמקומות רבים הרחיב מניטו את היריעה על הקשר בין זכירה לגאולה(לדוגמה :סוד לשון הקדש 2 בפרק 'שלום')" שורש כל התיקונים של הזיכרון הוא ספירת בינה, ולכן תיקון הכול יהיה כאשר המשיח יבוא לזכור את מה שעשינו ולפקוד אותנו. הפקידה והזכירה הן שתי הבחינות של שני המשיחים: משיח בן יוסף בא ב"פָקוד" ומשיח בן דוד בא ב"זָכור", וכל אחד מהם הוא מדרגה שונה[87]. לכן בכל פעם שאנו מוצאים בפסוקים זכור ופקוד לגבי ימות המשיח עלינו לדעת שאלו מדרגות שונות.)

[76] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה' עמוד ב': "רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו', וכתיב: ואספת דגנך וגו'! - לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן"

[77] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג' עמוד ב': "תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים." וראו עוד בשיעורים על נתיב התורה.

הוספת תגובה

תגובות

לא נמצאו תגובות

מבוצע באמצעות Komento

ארכיון שיעורים

פסח: לימוד מתוך עולת ראי"ה - שיעור 3

מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים