עולת ראיה: "בב' בחינות אנו מדברים מאדון כל יתברך: מהשגחתו ומרצונו. השגחתו מושגת מצד הבריאה, וכ"מ שנשיג יופי הבריאה וטוב סדרה, ועד כמה טוב ויפה הדבר, וכמה גדול הוא החסד וההטבה, להמציא בריאה כזאת, כ"ז הוא הכל שבחיו של האדון יתברך בתור השגחתו. וכ"מ שאנו מדברים מתכלית התורה ותועלתה ורוממותה להשלים את הכל כ"ז הוא שבח רצונו יתברך"

...ולכן, התגלות דרך הבריאה, זה נקרא השגחה, והתגלות דרך התורה, זה נקרא רצון. יש שני קווים של התגלות הבורא: דרך הבריאה עצמה – זה מבחינת גילוי טעם עולם הזה. אף על פי שדווקא השגה של ההשגחה, זה כבר גילוי של המעין עולם הבא שיש בעולם הזה. אבל בכל זאת, זה דרך הכלים של עולם הזה. זה מובן? והתגלות תכלית רצונו זה גילוי התורה, זה התגלות התורה. ופה יש לנו שני מושגים שצריך לזכור אותם. מי שרגיש, אם אפשר לומר, זה יותר עמוק מרגיש, אבל מי שמודע מזה, השגחתו, לפי הרב, יש לו כבר קשר לנותן התורה. ומי שאינו רגיש לרצונו, כאילו עדיין אין לו קשר לנותן התורה.

מאפייני החכם והרשע

(עולת ראיה חלק ב' עמוד רעד': "ברוך המקום ברוך הוא")

המשך קריאה: "והנה ההשגחה (היא חסדו יתברך, החונן ומיטיב ומרחם ורצונו הוא הכנת משפט צדק) שהוא עיקר השלימות שיבוא למשיגים את תכלית הרצון ומתדבקים בשלמותו האמת"

אה, הנה ההשגחה. טוב, יפה. טוב, אני אמשיך:

המשך קריאה: "והנה מה שמושג לנו מבחינת ההשגחה היא בהמצאת איש החכם המוכן לקבל טוב בלתי משוער. והוא ודאי כלי חמדה, ששקול זה כנגד כל העולם"

אז יש לנו כאן הגדרה ראשונה, נקרא חכם? מי שמסוגל להשיג את התגלות ההשגחה דרך הבריאה, אז הוא נקרא חכם. זה קטגוריה ראשונה. אחר כך אולי נחזור להסבר של המשנה עצמה, אבל קודם כל את ההגדרות של הרב.

המשך קריאה: "אבל במה שיצר בהשגחתו את הרשע, עם היותו יודע סופו להיות מורד"

זאת אומרת, מה שפשוט הקב"ה כשברא את העולם, ראה מעשי רשעים ומעשי צדיקים, ובכל זאת ברא רשעים וברא צדיקים.[1] התכלית של בריאת הרשעים, נמשיך:

המשך קריאה: "אף על פי שהוא יודע שסופו להיות מורד אור ומוכן לפורעניות, נעלם ממנו תכלית ההשגחה בזה הפרט."

זאת אומרת, אפשר להבין את הכל, חוץ מהתכלית של מציאות הרשעיםבבחינת 'השגחתו'. זאת אומרת כשאנחנו אומרים שגם הרשעים שייכים לעבודת הבורא. זה נעלם ממנו ואי אפשר להבין את זה, כך אומר הרב. זה מובן? יש משנה בפרקי אבות שמתייחסת לנושא, בסוף המסכת: "אין בידינו לא[2]...?"

תשובה מהקהל: משלוות הרשעים

הרב: ומיסורי הצדיקים. זה דומה מאד לשאלה שלו. יש שני דברים שאי אפשר להסביר – קיום הרשעים, ופה במשנה במסכת אבות זה יותר מדויק. וטוב, יש רשעים, ניחא, אבל הם בשלווה. שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים. אבל כשהוא אומר זה נעלם, זה לא אומר שאי אפשר להגיע להבין את זה. אבל זה לא רגיל, זה לא ניתן. צריך הרבה הרבה עומק, עמקות בתורה, כדי לתפוס משהו בעניין. זה הקטגוריה השניה. ולכן, הרשע מוגדר לפי המימד השני שאמר, לפי רצונו. איך להבין שרצונו שיהיו רשעים בעולם? זה אי אפשר להבין. אבל זה שייך לרצונו. הרצון, תכלית הרצון, הוא יותר נעלם מהתגלות ההשגחה דרך הבריאה. התגלות ההשגחה דרך הבריאה, זה מסביר לנו את קיום החכם. אבל הרשע הוא שייך לצד הנעלם של הרצון של תכלית הבורא. נמשיך:

המשך קריאה: "אלא שאנו מכירים מתוך הגלוי לנו שוודאי יש גם לזה תכלית נורא, באופן שמוסתר ממנו לגמרי, וגם אותו אפילו מצד פרטו לא תוהו בראו. ולענין הרצון שהוא התורה"

לא, לא, אני לא הסברתי על התורה. טוב, נראה את זה אחר כך. אבל בכל זאת, החכם הוא מי שמשיג את התגלות ההשגחה דרך הבריאה, אבל תכלית בריאת הרשע אנחנו לא מבינים אותו. אחר כך המימד השני.

הכורח בגילוי התורה היא בעיקר עבור הבן התם.

המשך קריאה: "ולענין הרצון שהוא התורה שנתנה לנו, המביאה אותנו להכיר רצונו, הנה תכלית טובת הגילוי הוא מורגש לנו ביותר באיש אשר אינו חכם כל כך, עד שיבין מעצמו אורח האמת"

זאת אומרת, לפי מה שאני מבין פה, גילוי התורה זה שייך למי שאינו יכול להיות חכם מעצמו, ולכן הוא צריך גילוי התורה. אחר כך נחזור על זה כי יש פה שאלה כמובן.

המשך קריאה: "אבל לבבו ישר ומתעורר על ידי מה שרואה לתור אחרי האמת וידו קצרה מהגיע אליו. מה רב טוב שיקבל מהתורה, שעל ידה יגיע אל סוף תכליתו המתוקן ומקובל וטוב, ובו מורגשת התועלת יותר ממה שמורגש אצל החכם שאולי היה משיג מצד חוכמתו את אור האמת, אלא שלפי האמת, לפי עוצם התכלית של התורה הקדושה גם החכם לא היה מגיע כלל אל התכלית, לולא תורת אמת שנתן לנו ה' יתברך בחסדו."

אז הוא ענה בעצמו את השאלה.

המשך קריאה: "אבל המורגש לנו בתועלתה הוא מצד מי שאינו יורד מעצמו לעומקם של דברים, ובאמת כמעט זה כל האדם, רובו ככולו"

והוא רומז לבן השלישי, שהוא הבן "תם". זאת אומרת, עיקר התגלות התורה, זה שייך לבן השלישי, לתם. אף על פי שהחכם מעצמו, אם לא מקבל תורה אין לו שלימות בידיעתו של ההשגחה. זה מובן? החכם יש לו כבר איזה מין נטייה מעצמו. רשע, אנחנו לא מבינים איך רצון הבורא מתקשר אליו, וכשהרב אומר אנחנו לא מבינים, יתכן מאד שהוא אומר - זה נושא בפני עצמו. זה, אתה תלמד במקום אחר. תנא ושייר, דאם לא כן לא היה, פשוט, לא היה מתחיל בנושא הזה. אז, התם זה כל האדם. זה רוב בני אדם. ולכן, תכלית התגלות התורה היא שייכת דווקא לבן התם. ונראה הלאה, אחר כך, במה המדובר, ברמזים בחיי האבות. רק שניה, אני חוזר:

המשך קריאה: "מי שאינו יורד בעצמו לעומקם של דברים"

וזה ברור, זה לא החכם אלא התם.

לבן שאינו יודע לשאול חסרה ההתעוררות הבסיסית ביותר

המשך קריאה: "ובאמת זה כמעט כל האדם, רובו ככולו, לאחר ההסתכלות, אמנם מי שאינו מוכשר כלל אפילו להתעוררות זו, לא יקבל לעולם חוכמה אמיתית, ולכאורה היה נראה כאילו מצידו, היה גילוי רצונו יתברך לו לבטלה"

ופה, הוא מתייחס לשאינו יודע לשאול. כן, זה מובן?

המשך קריאה: "או ללא תכלית רם חס ושלום, אבל גם בזה ידענו ששכל האדם כוזב, כי רק לנו נדמה כך, אבל באמת יש סתר עליון שגם הוא יגיע אל תכלית נשגב מצד גילוי הרצון, ואפילו מה שנתנו בעולם הדברים הרמים ונשגבים ממנו מקבל הוא מהם כל טוב. אבל בחינה זאת נעלמת ממנו"

טוב, עכשיו אנחנו מתקדמים קצת. חכם אפשר להבין מה זה, ההגדרה פה היא חשובה מאד ולפי דעתי היא מבוססת על מה שאומר הרמב"ם על העניין, הרמב"ם עצמו.[3] יש איזה אפשרות של גילוי התגלות הבורא דרך הבריאה. לכן, שמתי הדגש בהתחלה, לא אמר "הטבע" אלא אמר "הבריאה". וזה פותר הרבה שאלות על הרמב"ם עצמו. זה מובן למה אני מתייחס, כן. הרשע, טוב, זה עניין של רצון הבורא וזה נעלם ממנו. התם זה גילוי, זה עניין של גילוי התורה. ומי שאינו יודע לשאול, זה גם כן כמו הרשע, זה נעלם ממנו. ואם אתם תסתכלו במשניות של ההגדה, זה בולט שהפסוק שההגדה משתמשת על הרשע זה אותו פסוק שהיא משתמשת על שאינו יודע לשאול.[4] אתם זוכרים את זה.

החכם מסוגל לראות את התגלות ההשגחה דרך הבריאה

אחר כך נראה את הטקסט פה:

המשך קריאה: "ולכן אנו מקדימים"

פה, פה מתחיל ההסבר של הרב:

המשך קריאה: "ולכן אנו מקדימים, קודם סידור ארבעה (ד') כתות"

איך אומרים כתות או כיתות?

המשך קריאה: "כיתות שבבני אדם: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, ואומרים: ברוך המקום, שכינוי "מקום" הוא על המצאת העולם מבחינת גבול ומידת הנבראים."

אתם זוכרים את ההגדרה של הגמרא עצמה ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".[5] ולכן, המושג "מקום"[6] משתייך לפי חוכמת הקבלה למדרגה של בריאה. זאת אומרת, בינה. בינה שנקראת הבורא. ולכן עולם הבינה נקרא עולם הבריאה[7]. כי העולם באופן הפשוט של השימוש של המילה מתחיל בחסד. יש לכם פסוק פשוט מאד – "עולם חסד ייבנה".[8] זאת אומרת, חסד, זה התחלת הבניין של עולם. ולכן הבונה של הבניין, הבורא של העולם, זה במדרגת התגלות של עולם הבריאה, זאת אומרת מדרגה של בינה. והפסוק הוא: "והחוכמה מאין תימצא"[9] – חוכמה באה מכתר שנקרא "אין". "ואי זה מקום בינה" – המקום זה הבינה. זה מובן? טוב. ולכן, "ברוך המקום", זה כנגד החכם. כי החכם, יש לו איזה מין התגלות של ההשגחה דרך הבריאה. ולכן אנחנו מתחילים "ברוך המקום", גבי החלק הראשון של הבנים, החכם. ומיד אחר כך:

המשך קריאה: "והוא מצד הבחינה שאנו משיגים מעט תכלית בריאתו וזהו מצד היצירה הנכבדת של איש חכם ברוך הוא."

פה אני צריך אולי לדייק קצת. לפי מה שהבנתי מפירוש הרב, יש טבע כזה, שנברא חכם. זאת אומרת, זה לא החוכמה שמשיגים אחרי הלימוד, אלא זה אופי של הלב[10] שעושה את הבן אדם חכם מעצמו, לפני שהוא יקבל שום מידע, שום תוכן של ידיעות. זה מובן? זה אולי מסביר את ההבדל שיש בנוסח של האשכנזים ובנוסח של הספרדים בהגדה של פסח. כשאנחנו אומרים ב"עבדים היינו במצרים..ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" – זה נוסח ספרדי. והאשכנזים אומרים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה". אז יתכן שההבדל פה לפי ההגדרה שיש לנו פה, בין חכם, אני לא רוצה לומר סתם חכם, כי להיות חכם זה לא סתם. אבל בין חכם, פשוטו כמשמעו, וזקן – זקן זה מי שקנה חוכמה.[11] לכן שתי מדרגות שונות. אף על פי שלא הבנתי על בוריו את ההבדל הזה. למה האשכנזים הוסיפו את "אפילו כולנו זקנים" – אם יש לכם איזה הסבר אני פתוח לזה. אבל לא אמרתי שהספרדים מחקו. אני חושב שהאשכנזים הוסיפו. בנוסח המקורי זה לא היה ככה. מי יכול להסביר את זה? קראתם, ראיתם, למדתם, שמעתם הדבר הזה? לא. טוב, אז זוהי ההגדרה הראשונה.

ייחודו של החכם – אופטימיות בסיסית בגלל ההבנה שיש משמעות לבריאה

אני רוצה לספר לכם סיפור, אולי סיפרתי את זה לפני כמה שנים. לפני כמעט שלושים שנה שמעתי ברדיו, דווקא לפני חג הפסח איזה ראיון של איך אומרים, ברדיו?

תשובה (בתיה לנצט ז"ל): מראיין?

הרב: זה לא בדיוק. זה תבינו מיד ותגידו לי איזה מילה היה צריך לומר. שהוא היה רוצה, הוא היה בכל דירה ודירה, דירה טיפוסית ישראלית, והשאלה שלו הייתה: למה יש כל כך ספרים אצל היהודים? כן. כי זה שונה מחברה אחרת שיש ספרים אבל לא כל כך. יש ספרים אצל מלומדים, יש ספרים אצל, טוב, מוכרי ספרים [צחוק], אבל אצל יהודים, פתאום אתה נכנס בדירה ומהתחלה אתה רואה ספרים וגם בחדרים, בחדרי חדרים יש ספרים. אז הוא עשה כתבה על זה. ובפרט אצל הדתיים. אז הוא היה נכנס באיזה דירה של דתיים ורואה ספרים גדולים כאלו, אתם רואים התלמוד וכל זה. אז שאל ככה, לא רק בסקרנות אלא באירוניה. שאל הבעל הבית ואמר לו: אתה חושב שכשאתה תקרא את זה אתה תהיה חכם? אז הבעל הבית השיב לו: תשמע חביבי, צריך קודם כל להיות חכם כדי לקרוא את זה [צחוק]. אז זה מגדיר לנו קצת את הנושא. יש איזה נטיה להיות חכם, כאילו אופי טבעי, ואז הוא יותר פתוח להשיג את דבר ההשגחה שהרב מדבר עליה[12]. זה מובן? אני חושב, לפי דעתי, שזה דווקא איזה מין הגדרה של האופטימיות. איזה אופי אופטימי, שהוא משוכנע מלכתחילה שלעולם יש משמעות, שלחיים יש משמעות, שלגורל האדם יש משמעות. ולכן, הוא מתייחס יותר לצד המשמעותי של הבריאה, ואז כמעט בהכרח, ההשגחה מתגלית לו. זה מובן, כן. יש פסוק מלא, דווקא בבנין המשכן, המקדש, פסוק שאומר: "ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה".[13] ולכן, הוא כבר חכם לב, ולכן הוא מקבל חוכמה. טוב, זה האופי הראשון. ואולי אפשר להוסיף מיד שהרשע, זה דווקא ההיפך. זאת אומרת, הרשע זה מי, אתם זוכרים את ההגדרה הפשוטה - מי שמוציא את עצמו מן הכלל. אבל, מי שלא רואה את עצמו כנברא. אולי אפשר להגדיר את זה ככה, שהאופי שלו הוא פסימי, אפילו אם יש משמעות לכל, אבל אין משמעות בשבילו. "לכם". "לכם ולא לו".

קנה המידה להגדרת ארבעת הבנים – היחס לתכלית הבריאה

אני לא חושב שזה כוונת הרב פה, רק אני רציתי להסביר ברבד הזה של האופי הטבעי, מכיוון שמה שאנחנו צריכים להבין זה, לפי איזה קנה מידה התורה אמרה, שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה. מכיון שאם החלוקה זה צדיק ורשע, אז תאמר, אחד צדיק אחד רשע. אם החלוקה זה חכם ועם הארץ, אז תאמר אחד חכם ואחד עם הארץ, כן. אבל החלוקה זה לפי קנה מידה שאנחנו עוד לא משיגים אותו. מה בין חכם לרשע? פה יש לנו התחלה של ההסבר. ההתייחסות לבריאה. מי שמתייחס לבריאה במימד של ההרגשה של ההשגחה, ומה שאני הוספתי, אולי זה מתאים, לפירוש של הרב, זה האופטימיות הבסיסית שאי אפשר שלא תהיה משמעות לכל זה, אז הוא כבר פתוח להבין את התכלית של הבריאה. זה מובן, כן? והרשע, יש לו התייחסות הפוכה. טוב, אז נמשיך:

המשך קריאה: "ברוך המקום, שכינוי "מקום" הוא על המצאת העולם בבחינת גבול ומידת הנבראים, והוא מצד הבחינה שאנחנו משיגים מעט תכלית בריא(ו)תו, והוא מצד היצירה הנכבדה של איש חכם. ברוך הוא, "

"של איש חכם", נקודה. אחר כך: "ברוך הוא". "ברוך המקום ברוך הוא"

המשך קריאה: "ברוך הוא לשון נסתר על בחינה הנעלמת מאתנו מצד יצירת הרשע."

זאת אומרת, פה, אני צריך להגדיר קצת קצת הגדרות לפי המושגים של הקבלה. כל פעם שיש המילה "הוא", הרמז הוא ל"כתר"[14], שהוא דווקא התגלות הרצון[15]. ושמעתי בפירוש על הפסוק שלנו: "והגדת לבנך היום ההוא לאמר"[16] – לפי הפשט אפשר להבין את זה ככה, "והגדת לבנך" – והגדת ותוסיף להגיד ולהסביר עד שאתה מגיע לאיזשהי נקודה שאתה יכול לומר "בעבור זה," והוא יבין. זאת אומרת, צריך להקדים את הסיפור, להקדים את ההסברים, "והגדת לבנך ביום ההוא" עד שתגיע לומר לו: "בעבור זה עשה ה' לי" - ואז הוא יבין. זה מובן. אז מה ששמעתי הוא שייך קצת לנושא של הרב, שההתייחסות דרך "ברוך הוא" היא התייחסות לצד הנסתר של הרצון. ואפשר להבין את הפסוק עכשיו ככה: "והגדת לבנך לאמר ביום ההוא". זאת אומרת, והגדת לבנך עד שתגיע לאותה מדרגה שאתה יכול לומר לו "ביום ההוא". זאת אומרת זה יתגלה ביום ההוא. והרמז, "והיה ביום ההוא,"[17] זה ידוע לפי הפסוקים של הנביאים, והיה ביום ההוא זה רמז להתגלות רצון הבורא באחרית הימים, זה בבחינת "כתר", שזה נעלם עד כל אחרית הימים. אתם זוכרים את ההקבלה של השמות לפי העולמות: כתר , נקרא – הוא, תפארת נקרא – אתה ומלכות נקרא - אני. אז פה, אנחנו מתחילים לגלות, כרגיל אצל הרב, המבנה של המושגים שיש מאחורי ההסבר שלו. ההסבר שלו אפשר ללמוד אותו עד הסוף לפי תורת הנגלה, בלי שום ספק. אבל פה אנחנו רואים שיש לו איזה מפתח, כן. מקום זה בינה, רצון זה כתר. לכן, ההתייחסות למקום זה התייחסות להתגלות עולם הבריאה, וההתיחסות לרצון, זה התייחסות לנסתר, לנעלם שברצון. ואחר כך נראה את ההמשך. זה מובן? לכן, שוב פה הנקודה היא ככה, יש איזה תכלית של בריאת הרשע שזה נעלם ממנו, אבל סוף סוף, זה יתגלה באחרית הימים, ביום ההוא. ולכן אנחנו אומרים ברוך המקום – כלפי החכם, ברוך הוא - כלפי הרשע. ונמשיך ונראה את הסדר הזה.

המשך קריאה: "על בחינה הנעלמת מאיתנו מצד יצירת הרשע שאין אנו יודעים סוד ההשגחה בפרטות בזה."

יעקב בחיר האבות[18] הוא גם התם וגם איש האמת[19] ולו ניתנה התורה

ואחר כך:

המשך קריאה: "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"

זה כבר הבנתם ממה שקדם, זה שייך לאיש תם, שהוא יעקב. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב,"[20] ונחזור לזה אחר כך.

המשך קריאה: "וגילה על ידי רצונו יתברך להם כדי להגיע אל השלמות, והמושג לנו מעוצם תועלתה הוא בתם, שמוכן לקבל השכלה ולא לרדת בעצמו עד סוף האמת, ובאמת מצד בחינת האמת בעצמו, כל אדם תם הוא"

זאת אומרת, כשאנחנו מבינים מה היא החוכמה באמת, אז אפילו החכם הוא תם. זה מובן, כן?

המשך קריאה: "על כן, תורה ציווה לנו מורשה קהילת יעקב, ויעקב איש תם"

אז פה זה המקום לפרש אולי בצורה קצת יותר רחבה. וזה מפרש של ההגדה[21], שאל באיזה משפחה יש ככה ארבעה בנים, אחד חכם, אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול? והתשובה שהוא נתן לפי התולדות, תשובה חזקה מאד – הוא אומר זה משפחה של אברהם אבינו. יש לו בן חכם, זה יצחק[22]. יש קורבן להקריב? אני מוכן. מהי שאלת החכם? מה יש לעשות כדי לקיים את הפסח? אז הוא מוכן בעצמו להיות הפסח. זה יצחק. טוב, והשאר, תבינו בעצמכם: הרשע זה בוודאי עשו, מה העבודה הזאת לכם? ולמה לי בכורה?[23] זוכרים את זה? אחר כך תם, ופה הדיוק של הרב הוא חשוב מאד. הפסוק אומר: "ויעקב איש תם יושב אוהלים"[24] מה שרציתי להגיד, אולי פעם למדנו את זה כבר[25], שזה לא סתם תם, אלא "איש תם". זאת אומרת, עשו מוגדר כאיש ציד, "איש יודע ציד איש שדה". איש, זאת אומרת, חזק, איש, וכל הכח שלו הוא משתמש דרך הטבע – איש שדה. אבל גם יעקב הוא איש חזק, הוא לא מוגדר כתם, אלא כאיש, אבל בחר להיות תם. הוא יכול להיות אחרת אבל זה זכותו, זה כוחו, שאף על פי שהוא איש, כמו עשו, והיו תאומים, והוא בחר בדרך התמימות. זה מובן?

המשך קריאה: "ועל כן אמר הכתוב,"

לא גמרתי, ושאינו יודע לשאול, בוודאי מה נשאר? זה ישמעאל. אז אולי אחר נתייחס להסבר הזה שוב. והחכם הזה מסביר את זה ככה, שחזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שישמעאל מדבר. ישמעאל אינו מדבר באף פסוק, אף על פי שהוא בוכה.[26] הוא יודע לבכות. מי שמכיר את המנגינות של התפילה של הישמעאלים מבינים במה המדובר, ותפילתו נשמעת, כן. ולכן, לומדים הרבה הלכות של התפילה דווקא מהבכיה של ישמעאל.[27] תפסתם את זה אולי בלימודים, אבל לדבר הוא אינו מדבר, וזה פלא שאנחנו חיים את העניין הזה. שישמעאל לא רוצה לדבר איתנו עד הסוף. אולי זה מתחיל קצת קצת לזוז, אבל נחזור לעניין אחר כך. מבחינת "כולי האי ואולי" )על פי מסכת חגיגה דף ד' עמוד ב' ) אבל זה עובדה היסטורית ככה, ישמעאל לא מדבר, לשון התורה, ואנחנו נתייחס עוד מעט לעניין.

המשך קריאה: "ועל כן אמר הכתוב "תתן אמת ליעקב[28]."

פה יש לימוד רציני מאד. זאת אומרת לפי מה שצריך להבין לפי דעתי, תם, יכול להגיע יותר בפנימיות התורה מהחכם עצמו. כי החכם הוא, איך אומרים, הוא יותר פתוח בהתחלה, להתקשר לתורה, זאת אומרת, לגלות רצון הבורא דרך ההשגחה של הבריאה, זה בהתחלה. אבל כדי להיכנס יותר פנימה בתורה, צריך אותה מידה שנקראת "תם". זה מובן? כי מה שצריך להבין שחכם יכול להיות צדיק, אבל יכול גם כן להיות רשע, באיזשהו שלב.[29] אבל תם אף פעם לא יהיה רשע. כי התמימות ההיא, זה הכלי הכי נכון להתאמה לרצון הבורא.[30] אולי זה המשמעות של המילה "תם" פה. וזה קשור לאמת. אפשר לראות הרבה רמזים בין אמת ותם. ולכן הפסוק אומר, זה החידוש פה, "תתן אמת ליעקב". למה? מכיוון שהוא נקרא "איש תם". זה מובן? ולכן אתם רואים את כל הפירושים החיצוניים נאמר, שתם זה דבילי או משהו כזה, או אני לא יודע איך להגדיר, כל זה, זה לא נכון. תם, זה אופי של חכם יותר פנימי מהחכם עצמו.

המשך קריאה: "אבל הרגשתינו בתועלתה במי שמושג לנו קיצורו בעצמותו לולא תורת אמת"

התורה התגלתה לתם, אבל התם לא יכול להגיע למדרגה של חוכמה בלי התורה. ולכן, גם החכם מקבל את התורה, אבל התורה, היעד של התורה זה לתם. חוזרים לפסוק הזה: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". והשאלה הפשוטה היא למה דווקא יעקב? יש הרבה הסברים לזה,[31] אבל פה יש לנו עוד תשובה: מכיוון שיש לו את המידה המתאימה לגילוי האמת. המידה המתאימה לגילוי האמת, זה התמימות. זה לא אומר שאותה מידה לא נמצאת באברהם, לא נמצאת ביצחק, אבל היא מתגלית אצל מידתו של יעקב אבינו. ולכן: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב." ולכן, גם יצחק, וגם אברהם מקבלים תורה, מכיוון שהיא מתגלית ליעקב. זה מובן? אולי אחר כך, אני אקדים עוד הסבר על זה. כן?

שאלה לא ברורה

הרב: זה טבעי. כל זה זה טבעי. לפי ההסבר פה של הרב, זה טבעי. זה בא מרצון הבורא. צד אחד אפשר להבין, שזה טוב, צד אחר, למשל הרשע, זה נעלם ממנו, איך זה מסתדר עם תכלית הבריאה, זה יתגלה "ביום ההוא", כן. ולכן הסברנו את זה לגבי החכם. הוא חכם מעצמו, ולכן יש לו פתיחות לתורה דרך ההשגחה האופטימית, ההשגה האופטימית שיש בחוץ של משמעות הבריאה. רשע, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אבל סוף סוף צריך להבין מהי תכלית של בריאת הרשעים, כן. אף על פי שאמרנו זה לא בידינו, כן. זה נעלם. תם, סוף סוף, זה בשבילו שנברא העולם, כי הוא שייך לתורה מטבעו. ואחר כך, האחרון, זה שאינו יודע לשאול. נמשיך קצת:

הבן שאינו יודע לשאול - ישמעאל

המשך קריאה: "אבל השאינו יודע לשאול, אינו מוכן כלל לחוכמה ואיך יקבל תועלת מגילוי הרצון, ומכל מקום אנו יודעים שגם הוא מקבל התועלת אפילו מצד פרטו, אלא שהעניין מוסתר ממנו, על כן אנו אומרים, לעומת ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא על מקום נסתר, נגד השלמת השאינו יודע לשאול."

לא, אולי פה יש איזה שיבוש.

הערה מהקהל: זה בהמשך. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא. ברוך הוא זה כנגד שאינו יודע לשאול.

הרב: נכון, נכון. אבל מה שלא כל כך מתגלה, אה, כן: "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" זה כנגד התם. ולעומת זה, "ברוך הוא", זה כנגד מי שאינו יודע לשאול. טוב, זה הפעם הראשונה שאנחנו למדנו את ההסבר הזה. זה לפי דעתי ממש חידוש שלם, וזה לפי המבנה של המושגים הקבליים, אני חוזר על זה ואחר כך אנחנו נראה את הפיסקה של ארבעה הבנים בעצמם. זאת אומרת, יש רמז לעולם הבינה – "ברוך המקום", אחר כך רמז שוב לעולם יותר נעלם, עולם הכתר – "ברוך הוא", אחר כך...(קטיעה בקלטת) .בסדר של קו היושר. זאת אומרת שכשמבנה הספירות הוא בתיקונו, אז המילוי לכתר מתגלה דרך הכלי של הדעת[32], ולכן ה"ברוך הוא" השני הוא יותר למטה מהברוך הוא" הראשון. "ברוך המקום ברוך הוא" זה בספירות הנסתרות. "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא", זה יותר למטה. זה מובן? אבל אחד נגלה, אחד נסתר. טוב, לפני שנמשיך, אני רוצה להספיק...יש שאלות על זה? כי זה כבר, זה מובן? טוב פה יש לנו את התשובה לשאלה שלנו: לפי איזה קטגוריה התורה חילקה את הבנים כארבעה בנים. אני חושב שזה לפי היחס לתכלית הבריאה. היחס של החכם הוא חיובי, היחס של הרשע הוא שלילי, היחס של התם הוא יותר פנימי מהיחס של החכם, וסוף סוף, היחס של שאינו יודע לשאול זה כמו מדרגת המלכות ש"אין לגרמיה כלום"[33]. מעצמו הוא לא יכול, ולכן הוא עד הסוף כאילו מצד הרשע ואחר כך זה מתגלה שהוא יותר פנימי, קשור בקשר יותר עליון מהחכם עצמו. טוב, זה הלימוד הראשון. אני חוזר על מה שהרב צבי יהודה ז"ל לימד אותנו על פיסקת הרשע. אני אקרא את המשנה, יש לכם את הטקסט.

הבן הרשע לא היה נגאל במצריים אבל ייגאל באחרית הימים

המשך קריאה: "רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו."

זה מה שהגמרא אומרת, ההגדה אומרת. כשאמר "לכם" – זאת אומרת, לכם ולא לו.

המשך קריאה: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, אילו היה שם לא היה נגאל".

קודם כל משהו חשוב מאד, בסוף המשנה, "אילו היה שם" – שם, זאת אומרת ביציאת מצרים, לא היה נגאל. אבל בגאולה של אחרית הימים גם רשע ייגאל. זה דיוק חשוב מאד. "אילו היה שם, לא היה נגאל" זה מה שאנחנו אומרים.[34] ביציאת מצרים, מי שהשתייך לקורבן פסח, נגאל. מי שלא השתייך לקורבן פסח, אז לא רצה להיות בכלל ישראל, אז הוא נשאר במצרים ונאבד. אבל אחרי יציאת מצרים יש כבר כלל ישראל. וכלל ישראל כולל גם את הרשעים. ורק באחרית הימים יתגלה הצורך של הרשעים האלה. זה מובן, כן? לכן, "אילו היה שם לא היה נגאל", אבל עכשיו, פה, גם הוא נגאל. וזה מסביר הרבה הרבה שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, איך ההשגחה פועלת דרך הרשעים? יש כבר שאלה, איך היא פועלת דרך הצדיקים? אבל השאלה הכי קשה, נעלמת ממנו, זה איך ההשגחה פועלת דרך הרשעים. אז זה שייך לאחרית הימים. זה מתגלה דווקא בבחינת "ביום ההוא". והוא הסביר את זה ככה בבחינה פדגוגית. איך ההגדה משיבה לרשע? באופן אלים. היינו צריכים לחכות איזה התייחסות יותר עדינה כדי לגאול את הרשע מרשעותו, כן. הוא הסביר ההבדל שיש בין רשע ורע. רע, זה תכונה טבעית. יש בנו יצר טוב ויצר רע. אז יש נטיה לבריאה כל עוד שהיא לא מבינה, לא משיגה את תכלית הבריאה, למרוד נגד הבורא. וזה נטיה טבעית. כל עוד שהיא לא מקבלת את האור, ההארה המספיקה כדי להבין שיש משמעות לזה. אתם זוכרים כמו שלמדנו כמה פעמים, איך מתחילים התולדות של עם ישראל. זה בכל שלב יש אחד מהאבות של ישראל ומישהו שמתנגד לו.[35] אז בהתחלה יש לנו, לפי המדרש זה ברור מאד, אברהם ונמרוד.[36] אתם זוכרים את זה, כן? אברהם ונמרוד מתחילים מאותה נקודת מוצא.[37] הם לא שבעי רצון ממצב העולם. אבל התוצאה של אברהם ושל נמרוד היא הפוכה לגמרי. אז אברהם עושה את עצמו כעבד הבורא, כדי לקיים את רצון הבורא האמיתי, ונמרוד, מורד לפני הבורא. ויתכן מאד שפה זה מזכיר לנו למה בהגדרה של הרשע, הרב אמר שסופו להיות מורד. כאילו הוא מתכוון לזה. אני לא יודע אם הוא מתכוון לזה אבל זה מקביל באמת. אני חוזר על זה, מאותה נקודת מוצא אז אנחנו רואים שתי תוצאות הפוכות לגמרי, ולכן נמרוד דווקא הוא המתנגד בעצם לאברהם אבינו. ותזכירו לי מאיפה יצאתי כדי לדבר עם אברהם ונמרוד?

מה בין רשע ורע?

קהל: רשע ורע

הרב: אה, כן, כן. יש נטיה טבעית לרע, נטיה למרידה, וזה נקרא יצר רע. אבל להיות רשע זה מדרגה יותר חמורה - שאני רוצה מה שהנטיה של היצר הרע רוצה. כל עוד שזה רק התפקוד של היצר הרע, אין כל כך אחריות. אין עוד רשעות ממש. כשאני בעצמי רוצה מה שהיצר הרע רוצה אז זה נקרא רשע, כן. והוא המשיך לומר, זה ההסבר של "אף אתה הקהה את שיניו". זאת אומרת, צריך להוציא את השי"ן מהמילה רשע ואז נשאר רע. מה ההסבר של זה? כי השי"ן, ואחר כך יש הסבר לזה, כי השי"ן זה הרמז למדרגה השניה של הרשעות. הנטיה של היצר הרע מתגלית דווקא דרך השי"ן ההיא. כי היצר הרע זה הרצון לקבל. לקבל מה? סוף סוף את האכילה שדרכה אני מתקיים, כן. ולכן יש לנו איזה נטיה לאכילה. זה התפקוד של היצר הרע. זה מובן? אבל כשיש איזה רשעות אז השי"ן, השן, כן, היא מזיקה. ולכן אצל הנחש האכילה שלו היא דרך הרעל. הרוק של כל בעל חיים, אצלו זה רעל מכיון שיש לו כוונה להזיק. לכן צריך להוציא את השי"ן הזה ונשאר היצר הרע הטבעי ואז הוא מבין מאיפה הוא יצא וחוזר מאיפה הוא יצא. זה מובן? תפסתם את זה?[38] פה יש איזה מין אסטרטגיה פדגוגית נפלאה. צריך להסביר לרשע שסוף סוף, הוא לא יוצא מן הכלל. הוא סתם בעל יצר הרע, כן. וכשהוא מבין שזה בא מהיצר הרע שלו, אז אולי יתנחם ואולי יחזור בתשובה. זה בקצרה, אבל חשוב להבין את זה.

שאלה: יש איזה הסבר של הגאון מוילנא שרע זה בין אדם לחברו ורשע בין אדם למקום.[39]

הרב: נכון. אפשר לקשור את זה. לא חשבתי על זה. אני חושב שהסדר הוא הפוך במה שהוא אומר. שרשע זה בין אדם למקום ורע זה בין אדם (לחברו). בסדר השני.

תשובה מהקהל: כן, כן.

הרב: אז זה הפוך. כי הוא מסביר שמה אם אני זוכר היטב, מה זה "רשע רע"?[40] כי יש רשע שאינו רע ורשע שהוא רע. כי הביטוי של הפסוק זה "רשע רע". זה הסבר שבא מהגמרא.[41] אז רשע זה בין אדם למקום וכשהוא גם כן בין אדם לחברו אז נקרא רע. זהו. זה בסדר הזה. טוב. "אמרו צדיק כי טוב".[42] גם כן, יש צדיק שאינו טוב וצדיק טוב. צדיק טוב זה בין אדם למקום גם.

שאלה: צדיק גם אם לכאורה הוא לא טוב, אז הוא טוב.

הרב: זה דרש. זה דרש. כי הפשט זה "אמרו צדיק" אמרו זה תנו לו שבח.[43] לא לומר לו שהוא טוב. "אמרו". למשל יש פסוק שאומר אתם האמרתם אותי[44] – זה שבח.[45] למה? מכיון שהוא טוב. אז רק כשהוא טוב צריך לתת לו שבח. טוב, אז אולי מה שנשאר לנו זה ההסבר, אולי נגמור עם זה, של הבן הרביעי. אין שאלות עד כאן? אז אולי ניקח את הפיסקה שאין לכם פה. אז תלמדו בעל פה.

באיזה שלב צריך להתחיל להסביר לבן שאינו יודע לשאול?

המשך קריאה: "מי שאינו יודע לשאול, את פתח לו"

אז פה יש איזה מחלוקת בין המפרשים אם "את" זה לשון זכר או זה לשון נקבה.[46] אבל זה נשאר קשה. מכיוון שאפילו אם את זה לשון זכר, יש המסבירים שזו צורה של לשון ארמית, "את" בבחינת זכר, אז היה צריך לומר, לא, אז זה בסדר. אבל אם זה "את" לשון נקבה היה צריך לומר "פתחי". ולכן, רגילים להסביר[47] שזה האב שהוא צריך לפתוח אבל בבחינת האם. זאת אומרת בשפה של האם.

המשך קריאה: "שנאמר והגדת לבנך. יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא"

לפי דעתי ההסבר הוא ככה: האם אפשר להתחיל להסביר, לפתוח את הדברים עם הבן שאינו יודע לשאול מהתחלה, מהתחלת חידוש הדברים? שזה בהתחלת חידוש הלבנה, זה ראש חודש. מהתחלת החידוש. כשכבר זה מתחיל קצת קצת, ורק החכמים יכולים להבחין בזה, האם כבר אפשר, האם יש תועלת להתחיל להסביר לשאינו יודע לשאול? וההגדה אומרת – לא. אין בו שום תועלת, והפסוק אומר:

המשך קריאה: "תלמוד לומר ביום ההוא"

צריך להגיע ליום ההוא, ליום של התגלות הדברים כדי שהוא יכול להתייחס למאורעות של הגאולה באופן רציני, באופן מידי, ואז יש בזה תועלת ואז הוא יכול להתחיל להבין במשהו. ואחר כך אנחנו נחזור לישמעאל. זה מובן? טוב.

המשך קריאה: "יכול מראש חודש"

ואנחנו רגילים בכל ראש חודש כשיש איזה חג בחודש ללמוד את הלכות החג. אז "יכול" – כדרך הרגיל שמתחילים ללמוד על הפסח מראש חודש, "תלמוד לומר ביום ההוא" אבל לפי הנושא שלנו, צריך להסביר לו את עניין הגאולה. ואז האם זה אפשרי כשהסממנים הראשונים מתחילים להתגלות? אז לפי ההגדה אין שום תועלת, זה לא עוזר, לא ידבר. זה מובן?

המשך קריאה: "תלמוד לומר ביום ההוא. יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה"

אז מכיוון שכתוב "ביום ההוא", ואנחנו יודעים שמקדימים בקדושה מכל מקום, אולי מבעוד יום? אני לא חושב שזה לאו דווקא בין השמשות אלא אפילו לפני זה, מבעוד יום, כדי להכין מיד מה שעלול לקרות מיד, אז גם זה לא יועיל. גם בזה אין תועלת, ופה ההגדה מסבירה את הביטוי "בעבור זה". "בעבור זה" שצריך שהסימנים של הגאולה יהיו כבר מתגלים בעיניו כדי שיבין במה המדובר. זה מובן?

המשך קריאה: "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"

היה צריך לומר "בשעה" - וכך בגירסה הקדומה - "בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך. מכיון שאין לנו פסח אז מסתפקים במצה ומרור, אבל זה היה חשוב להזכיר את זה. מכיוון שכל עוד שהוא לא מבין שיש גלות ומה זה גלות ויש גאולה ומה זה גאולה, אז הוא לא מבין את תכלית ברית התורה. זה מובן, כן?

מי שמסוגל לקבל על עצמו את הגלות יוכל לזכות בארץ ישראל

אז אולי נחזור עם זה, לעניין של ישמעאל, ואני רוצה להסתמך על מה שמסביר המהר"ל בגבורות ה', אם אני זוכר זה פרק תשיעי, שהוא שואל למה הגלות מתחילה באברהם אבינו? מכיון שהפסוק "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"[48] נאמר לו. לפי ההסבר של המהר"ל שורש הבעיה, שורש הסיבה של הגלות הוא כבר באברהם אבינו,[49] וזה מסתמך על הגמרא, זה לא הנושא שלנו, אבל אני רק אזכיר את זה בקצרה. והוא שואל שאלה אמיתית, למה הגלות לא התחילה באברהם אבינו מכיוון שהוא שייך לזהות של עם ישראל, ולמה היה צריך לחכות עד יעקב אבינו להתחלת הגלות. והתשובה שלו היא חשובה מאד, כי ההבטחה של הארץ היא קשורה לאפשרות של הגלות.[50] מי שלא מקבל על עצמו את האפשרות של הגלות, העניין של הגלות, אין לו חלק בהבטחה של הארץ. זה נראה קצת פרדוקסלי. אבל רק העם מצאצאי אברהם, העם שהוא יכול להיות מסוגל לגלות, הוא שייך לארץ ישראל. מי שאינו מסוגל לגלות, הוא לא שייך לארץ ישראל. זה מספיק מובן? אבל אתם מגלים את הצד הפרדוקסלי שיש בזה. אבל זה חשוב מאד להסביר את זה. זה קשור שוב לאוניברסליות של הזהות של ישראל.[51] מי שלא יכול להיות בבחינת "ממלכת כהנים"[52] באפשרות של הגלות, הוא גם כן לא יכול להיות בבחינת "עם קדוש" קשור לארץ ישראל[53]. יש לו תפקיד דו צדדי. גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. ולכן, ההבטחה של הארץ שייכת רק לזרע זה של אברהם שהוא שייך לאפשרות של הגלות, גם. זה מובן? זה מאיר הרבה, הרבה, הרבה דברים. ולכן אם הגלות הייתה מתחילה,

הערה מהקהל (בתיה לנצט ז"ל): זה לא עונה על אברהם. זה לא עונה על השאלה.

הרב: כן, כן, אני ממשיך. ולכן, אם זה היה מתחיל באברהם, אז ישמעאל היה שייך לזה. אם היה מתחיל ביצחק, גם עשו היה שייך לזה. ולכן הגלות מתחילה ביעקב כדי שלא ישמעאל ולא עשו לא יהיו שייכים לזה. זה התשובה הראשונה שלו. אחר כך הוא חוזר על העניין והוא מסביר שמכל מקום, הגלות לא מתאימה לאברהם מבחינת מידתו,[54] זה הסבר אחר, אבל מכל מקום ההסבר הראשון שייך לנושא שלנו. ואי אפשר לא לראות את זה בהיסטוריה המציאותית. שישמעאל היה בכל העולם כולו. וזה המטרה של החלק שלו בהיסטוריה – "ידו בכל ויד כל בו".[55] עכשיו הוא עוד לא גמר אולי את החלק הראשון של ההבטחה שלו, "ידו בכל", כשיגיע עד הסוף ש"ידו בכל", אז יתחיל החלק השני, ו"יד כל בו." כן, זה מובן? יש פה איזה פירוש של המקובלים, שאולי למדנו את זה פעם. שברכות האבות נקראות: אברהם – בכל, יצחק – מכל, יעקב – כל.[56] אז ההסבר הוא ככה, ידו של ישמעאל היא בכל, יש לו אחיזה באברהם, אבל ידו כל שהוא יעקב תהיה בו – "ידו בכל ויד כל בו". אולי זה מה שאנחנו מתחילים לראות בתקופה שלנו, עד כאן היה "ידו בכל" ופה זה מתחיל להיות קצת, טוב. גם עשו. ולכן ישמעאל היה בכל העולם, בכל העולם ככובש. אף פעם לא היה בבחינת גלות. זה מה שצריך להבין. גם כן אצל עשו. עשו היה בכל העולם כולו: "ועל חרבך תחיה"[57] כן. אף פעם ככובש. סליחה, אף פעם כגולה, אלא תמיד ככובש. רק עם ישראל לקח על עצמו אותה סגולה להיות מסוגל להיות בגלות ממש, כדי, פה אני מוסיף עוד דבר, כדי להצליח בהעלאת הניצוצות. כן. וזה התפקיד של הגלות באותה מידה שיש שבר במצרים,[58] זוכרים את כל ההסברים האלה. ולכן, זה הסבר המהר"ל שהגלות מתחילה דווקא ביעקב כי הגלות מגלה את הזכות דווקא לירושת הארץ. זה מובן? ולכן, זה הכוונה של ההסבר שלנו. כל עוד שישמעאל לא מגלה את המשמעות של גלות וגאולה, כל עוד שהוא לא מגלה את הניסיון של הגלות, החוויה של הגלות, אם אפשר לומר בזה חוויה, הוא לא יכול להבין תורת ישראל, האמונה של ישראל. זה מובן? יתכן מאד שהגענו אולי, אני לא יודע אבל אולי, לתקופה של התחלה של התחלה של התחלה של משהו. כי זה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחלק של ישמעאל הוא בגלות דווקא בארץ ישראל. זאת אומרת, דווקא אצל ישראל, זה הפעם הראשונה שזה קורה להם להיות בגלות. ודווקא זה לא סתם גלות אלא גלות אצל עם ישראל. אז כשיבינו מה זה מצה ומרור, אולי יבינו גם כן מה זה פסח, ואז יתחילו לדבר. זה מובן?

ארבעת הבנים במשפחת אברהם אבינו ובתוך העם

אז יתכן מאד שהחלוקה של הארבעה בנים היא ממש במשפחת אברהם אבינו. ואני אחזור בקצרה: חכם זה יצחק, רשע זה עשו, ושוב, תם זה יעקב איש תם, ושאינו יודע לשאול זה ישמעאל. אז הפירוש שהבאתי פה מההגדה, הפירוש על ההגדה, זה אין להפתיע שאפשר למצוא באיזה משפחה יהודית ארבעה בנים כאלה. השורש בא כבר מאברהם. זה מובן? כן. טוב, זה מה שרציתי להסביר על אותה פיסקה. כן?

שאלה (אליעזר שרקי): כשהוא מדבר זה לגבי זמן ההוראה או לגבי צורת ההוראה?

הרב: גם זה וגם זה. מכיון שבהתחלת ההתגלות, זה לא מספיק כדי שיבין במה המדובר. אולי נחזור לכלל ישראל, נעזוב את ישמעאל ושיעזוב אותנו [צחוק] שבתוך כלל ישראל יש החלקים האלו, כן. וכשהמאורעות של התחלת ההתחדשות בהיסטוריה שלנו, התחלה של ההתחלה של הגאולה, רק חלק מהעם תפס את זה. וכל השאר, אף על פי שכמה רבנים שכמה איך אומרים, שכמה, לא רק רבנים אלא אנשי, מדינאים, אני לא יודע לומר, הזהירו את כל העם: זה מתחיל - אף אחד לא ראה. הם היו בבחינת שאינו יודע לשאול. יכול מראש חודש? לא, אנחנו רואים שזה בלתי אפשרי. לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך – כשהמצה והמרור היו, אז הבינו, שגלות זה גלות. וחלק מהם הגיע לענין של פסח עצמו, שגאולה זה גאולה. זה מובן? אז מהדוגמה של כלל ישראל בהיסטוריה שלו יכול להסיק הבנה לגבי הפדגוגיה הפרטית, כן. כשמדובר במי שאינו יודע לשאול, וזה לא רק עניין של גיל, כשמי שבעצמו לא תופס עניין של משמעות הגורל שלו, החיים שלו, ההיסטוריה שלו, ואז המחנך צריך להקדים אותו. אבל הוא צריך איזה אחיזה על איזה דבר שהחניך יכול להבין אותו. זה מובן? יש הרבה מחנכים שיש להם היסוסים. האם כדאי, איך אומרים, למסור שאלות לילדים? האם לא מספיק להם שאלות? אז לפי ההגדה אנחנו רואים שזה מצווה. כי מכל מקום הוא ישאל את השאלה. אבל ישאל את השאלה שהיה צריך לשאול כשהיה קטן, הוא ישאל אותה שאלה כשיהיה גדול, אבל אז יש שאלה של קטן בגיל גדול וזה הרס נפשי. לכן מוטב להקדים ולהסביר לו את השאלה. אבל פה יש מידה בתוך מידה, צריך להקדים לו – את פתח לו – לשון רכה, את, אבל צריך שהסימנים יהיו פה. שיראה במה המדובר. זה מובן? שזה לא יהיה מופשט. ברור. זה מובן לגבי ישמעאל. אני חושב שפה, פה מיהרתי קצת. אני משוכנע שהבעיה העיקרית של המצפון של ישמעאל בתקופה שלנו, זה שהוא מגלה איזה מין מצב - שלפי האמונה שלו זה ממש הכפירה של כל האמונות, וחילול ה' גמור - שהם נמצאים בגלות דווקא אצל עם ישראל. ולכן כשסוף סוף יבינו את זה, וצריך לעזור להם כדי להבין את זה, אני חושב, אז הפתרון יבוא. זה מובן? טוב, אז אם אין עוד שאלות נתראה בשיעור הבא בעוד קטע אחר של ההגדה.

הערות

[1] ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית [המתחיל ברמז א]: "ר' אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים. והארץ היתה תהו [א, ב] זה מעשיהן של רשעים ויאמר אלהים יהי אור [א, ג] זה מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באי זה מהן חפץ ממה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב [א, ד] הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים"

[2] משנה מסכת אבות פרק ד' משנה טו': "רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים"

[3] מורה נבוכים, א, לד. וכן בהלכות יסודי התורה, ב, א-ב. וראו סוד מדרש התולדות כרך 4 בפרק 'רז היושר והעיגולים' הערה 99 :" קיימת מחלוקת מהותית בנוגע לדרך המועדפת להכרת הבורא: האם דרך הבריאה או דרך גילוי רצונו בתורה? דעת הרמב״ם ב״מורה״ היא שעדיף להכיר את הבורא דרך מעשיו, אולם לפי רוב החכמים הדרך המועדפת היא הכרת הבורא דרך לימוד התורה משום שהתורה היא גילוי רצונו. דרכו של הרמב״ם פתוחה רק ליחידים כי מי יכול להגיע לידיעה אמִתית של מי שאמר ״והיה העולם״ דרך חקר הטבע, מבחינת ״השמים מספרים כבוד אל״? האם אותם יחידים באמת מגיעים לדעת מיהו הבורא או מה שהם מגלים הוא ההרמוניה בסך הכול, השירה של הבריאה עצמה? לכן עצת רוב החכמים היא ללמוד תורה, וכוונתם היא ללמוד את המקרא כגילוי נבואי (מתוך שיעורי הרב על ק״ש).

[4] הגדה של פסח: "רשע מה הוא אומר. מה העבודה הזאת לכם? (שמות י"ב). לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות פרק יג' פסוק ח'). לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.... ושאינו יודע לשאל את פתח לו. שנאמר (שמות פרק יג' פסוק ח') "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים."

[5] בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה סח' סימן ט': "ט ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי, הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו"

[6] להסבר על הקשר בין 'בריאה' ל'מקום' ראו הקדמת 'כללי חכמת האמת' לרמח"ל: "נמצא התפשטות המדריגות כך כשעלה ברצונו הפשוט שתהיה בריאה אחת שתקבל אורו בגבול ומידה אז תפשט באורו בדריגה אחר מדריגה עד שנתהווה זה הבריאה...שהמאציל נתן מקום לעולמות ורוצה לומר כשעלה ברצונו הפשוט להוות בריאות העולם שיקבלו השפע בגבול ומידה לערך מציאותם וקיומם התחיל והעלים אורו הגדול" וראו עוד ב 'על מאמר הראשית' ( הובא בסוד מדרש התולדות כרך 3 בפרק 'בעשרה מאמרות'): "לפיכך אין במאמר הראשית מקום ללימודים כלל [מצד השכל], בסוד ״אין לומדים מן הכללות ואפילו במקום שנאמר חוץ״ דהיינו מקום הבריאה ודרגת הבינה, בסוד הנה מקום א״תי וכתיב מקום בינה, [דאפילו שאינו חוץ באמת אלא נאמר בו חוץ, בכל זאת מתחיל בו עינין המקום ב״ה כנודע. ואין להאריך עוד, דנודע לכל באי שערי בינה שאסור להסתכל בעיגולים, ואפילו במקומא דא דאתמר ביה בריאה, אלא יש שם עינין של רינה ותהילה ושירה בתענוג עליון למעלה מן השכל. ואם תקשה והלא נאמר ״ביד הנביאים אדמה״, ודבר זה מבואר לכל, כי תפיסת הנביאים למעלה מעולם הבריאה, ועל ידם ובזכותם, לדעת יש. אבל להבין אי אפשר, כי אם דרך הנבואה עצמה, וזה לא נקרא לימוד או הבנה, אלא חכמה, כדמתפללין חננו מאתך וכו׳ מא״תך דוקא [דהיינו דרך הנבואה], ולחכמה [עצמה] כתיב ״בלב כל חכם לב נתתי חכמה״.

[7] ראו תיקוני זוהר יח ב "מלכות מקננא בעשיה" ובשל"ה מסכת פסחים אות רכב:" שם של ס"ג שהוא בבינה חיות לעולם הבריאה כי אמא מקננת בבריאה בינה קו ירוק המקיף את העולם דהיינו לכל האצילות מברוץ ונעשה מסך בין אצילות לבריאה" וביתר הסבר על האבחנה בין בינה דאצילות לבין עולם הבריאה 'שער ההקדמות'' דרושי אביע' דרוש א ד"ה 'כלל העולה' וב'תלמוד עשר ספירות' שער טז אותיות לה-מא.

[8] תהלים פרק פט' פסוק ג'

[9] איוב פרק כח' פסוק יב': "והחכמה מאין תימצא ואי זה מקום בינה"

[10] ראו הערה 103

[11] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לב' עמוד ב': "ת"ר: מפני שיבה תקום - יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת"ל: זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל; רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו." וראו עוד בהקלטות של הרב על הנושא משיעוריו בדרך חיים למהר"ל, שקובצו ביוטיוב תחת הכותרת: 'הזקנים העתיקים'.

[12] והשוו לדברי הרב אשלג ( שמניטו למד עם בנו וזכה ממנו ומצאצאיו לכבוד רב : עד יום מותו של מניטו בני הרב אשלג היו מביאים למניטו משלוח מנות לביתו) :" ועל כן בהכרח שאין מוסרים מעשי מרכבה שהוא חכמת הקבלה אא"כ הוא חכם ומבין מדעתו ....אשר כאן שוא תשועת אדם אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר הזוכה למציאת חן בעיניו יתברך הריהו ית' ממלא אותו בחכמה בינה ודעת להשכיל השגות עליונות ואי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום אכן אחר שמצא חן בעיניו ית' וזכה בהשגה העליונה אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם"

[13] שמות פרק לא' פסוק ו': "וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ:"

[14] ביתר ביאור בשיעורים על שערי אורה שיעור 43 :" כשאומרים 'הוא' הכוונה זה שורש של איחוד המידות, לא למידה זו או אחרת. 'הוא', זה רמז לכתר, זה שורש איחוד המידות." וראו 'שערי אורה' פרק י " והספירה הזאת נקראת בתורה במקומות הרבה בדרך רמז הוא והנני מבאר דע כי בהיות ספירת הכתר נסתרת ונעלמת אין מי שיכול להתבונן בה דבר כי אם על ידי שמיעת האזן ולא על ידי ידיעה..ולפי רוב התעלמותה נקראת בתורה בלשון הוא כמי שאינו עומד לנוכח הפנים. ובדרך זה צריך אדם להתבונן בכל מקום שנאמר בתורה בענין זה לשון הוא כי הדבר רומז בקשר ספירת עולם הרחמים עם שאר הספירות ודבר זה עמוק עד מאד צריך אדם למסרו בקבלה פה אל פה לדעת הדרך אשר ילך בה להתבונן כיצד ספירת הרחמים נגלית על שאר ספירות וכיצד הוא מהפך מדת הדין למדת רחמים"

[15] ראו על כך הסבר נרחב בפרדס רימונים לרמ"ק שער הצחצחות פרק ה ולהרחבת דברי מניטו על הקשר בין ספירת כתר , הוא והרצון ראו שערי דמעה כרך 2 בפרק וארשתיך לי לעולם הערה 16 :" ראה השל״ה, ספר תולדות אדם - בית ה׳, ח: ושם בגבהי מרומים כשאנו אומרים עצמותו, רצוננו לומר ״הוא״ סוד הרצון, דהיינו העלמת על שם יהו״ה כנזכר, וזה הרצון נקרא בההעלם העליון על כל העלמות ״שמו״, כי כן ״שמו״ בגימטריא ״רצון״. והוא רמז לעוצם העלמו של יהו״ה שעולה כמנין שמו וכמנין ״רצון״. כיצד, י״ה פעמים י״ה, ו״ה פעמים ו״ה, עולה ״שמו״.

בתחילת האצילות של האורות מתפשטת כבר בחינת כתר מאור אין סוף, שהוא אחדות גמורה למעלה מכל השגה. בחינת כתר היא הרצון הנקרא גם שמו כפי שנרמז ״רצון״ גימטריה ״שמו״. לאדם אין שום השגה בעצמותו אלא רק ברצונו. התפשטות הרצון היא התפשטות צנור (צנור אותיות רצון) והוא תחילת הקו הנקרא אילן השם. רצונו מתפשט בעולם האצילות, בבחינת ״שם״

[16] שמות פרק יג' פסוק ח': והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים"

[17] למשל, ישעיהו פרק כז פסוק יג': "וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֘ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיקֹוָ֛ק בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם:"

[18] זהר בראשית דף רל"ז עמוד ב "יעקב שלמא דאבהן" ובדף קס"ג עמוד ב :"יעקב איהו תושבחא דאבהן ואיהו כללא דכולהו"

[19] השוו לסוד מדרש התולדות כרך ז בפרק השבט הי"ג ( בנספח 'כי לא שלם עוון האמורי (' : " שיעקב בא בשכם שלם בשלוש הבחינות של נפשו פרטית, כלו׳, בגופו, די אכלו, בממונו, די יכולתו, ובתורתו די שכלו, שיעקב נקרא ״איש תם״, והמדרגות של הנפש הפרטי ג׳ הן: אכל, יכל, שכל. ר״ת איש. אבל לתכלית מדתו ביחוד של הו״ קצוות עדיין לא הגיע, ולכך כתיב יעקב חסר, והרמז ״איש תם״, דהל״ל ״איש אמת״ שמדתו אמת דכתיב אמת ליעקב, אך עדיין האחד איננו."

[20] דברים פרק לג' פסוק ד'

[21] ליקוטי מוהר״ן, פסח, מהדורא קמא, סימן ל-ו ובפירוש אברבנאל להגדה של פסח (מהדורת בקאל ירושלים תשל"ג)

[22] ראו תנחומא תולדות פרשה א :" בן חכם ישמח אב זה יצחק"

[23] בראשית פרק כה' פסוק לב': "ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"

[24] בראשית פרק כה' פסוק כז': "וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים"

[25] ראו שיעורים על שערי אורה (שיעור ( 61 :" תפארת זה איזה מין יופי שמתגלה בסוד הזה שאיזו תכונה שהיא יכולה גם כן התכונה המקבלת, התכונה הפוכה, איזה מין כוח של נפש שהוא יכול להיות גם חסיד וגם גיבור. אני אוסיף איזו דוגמא: מה אומר הפסוק על יעקב אבינו? "איש תם". [38]הוא לא תם, הוא "איש תם". הוא יכול להיות אם הוא רוצה איש גיבור כמו אחיו עשו, אבל הוא בחר להיות איש תם, ולכן התמימות שלו היא בבחינת תפארת. רק מי שמסוגל להיות 'איש' התמימות שלו היא תמימות, דאם לא כן הוא סתם תם, לא רציתי לומר מטומטם."

[26] בראשית פרק כא' פסוק יז': "וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם" ובפירוש הרד"ק במקום, ד"ה "וישמע אלהים את קול הנער - כי גם הוא נשא את קולו ובכה"

[27] בראשית רבה, וירא נג. וכן רש"י על בראשית כא יז: "מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל".

[28] מיכה פרק ז' פסוק כ': "תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם:"

[29] וראו עוד בנושא בסיפורי המעשיות לר' נחמן מברסלב, מעשה בחכם ובתם.

[30] להסבר על 'התמימות של יעקב' בתור 'הכלי הכי נכון להתאמה לרצון הבורא' ראו שערי אורה פרק ה :" ולפיכך תמצא שם יהו"ה שהוא סוד קו האמצעי והוא עומד באמצע זו היא מדת יעקב אבינו ע"ה ולפיכך נאמר בו ויעקב איש תם ב אהלים כלומר יעקב הוא סוד המדה האמצעית כמו התיומת שבלולב שמתיים שני הצדדים באמצע כך יעקב מתיים שני האהלים שהם אהל אברהם שהוא חסד ואהל יצחק שהוא דין וזהו סוד ויעקב איש תם יושב אהלים כי מה צורך לומר 'יושב אהלים' היה לו לומר 'יושב אהל' אלא מדת יעקב עומדת בין שני אהלים ומתיימת ומאחדת ימין ושמאל במדה האמצעית עד שנמצאו אברהם ויצחק נאחזים ביעקב אברהם מימין יעקב יצחק משמאל יעקב וזהו סוד 'הכתוב השלישי מכריע ביניהם' בין מדת א"ל שהיא חסד ובין מדת אלהי"ם שהיא דין" ובהרחבה בשיעורים על שערי אורה שיעור 46 ובמיוחד בקטע הבא:" לפי דעתי ההסבר הכי פשוט זה כי, בשורש הרצון להמציא עולמות כדי לברוא בריות, זה חסד גמור לגמרי, בכוונה תחילה, במחשבה לברוא. אבל אחר כך, בתהליך של המעשה צריך לגלות את מידת הדין, כדי שהבריאה תזכה במשהו. .... לפי דעתי, זה הייחוד של היהדות: השלבים האלו: אברהם, אז אתה יודע שאתה מקבל, אבל יצחק, אתה צריך לשלם כדי דווקא לאמת, לקבל, לזכות במתנה. אבל כל עוד שההתנהגות היא של אברהם, אתה לא רואה שיש גם כן פנים של הגבורות. וכל עוד שההתנהגות היא של יצחק, אתה לא יכול לראות שיש גם כן פנים של חסדצריך להגיע ליעקב, כדי לדעת את איחוד ה ג'. לאמיתו של דבר, כל מה שקדם ליעקב זה פרהיסטוריה שלמה. הכוונה של גילוי התורה זה מתחיל: "דבר אל בני ישראל", אין שום פסוק שאומר: דבר אל בני אברהם, דבר אל בני יצחק."

[31] למשל, גבורות ה' פרק נד': "בעבור שיש בו שלישי שהוא אינו קצה, כי השנים כל אחד קצה ומה שיש בו קצה יש בו סוף שהוא המיתה, אבל האמצעי הוא שאין לו קצה, והוא סוד יעקב אבינו לא מת (תענית ה' ע"ב) במה שהוא שלישי לאבות והוא אמצעי כאשר ידוע למבינים, ונתבאר בספר גור אריה בפרשת ויחי," וראו עוד הרחבה בשיעור 16 על נתיב התורה.

[32] להסבר הקשר בין המילוי לכתר לבין כלי הדעת ראו שיעורים על כתבי הראי"ה ( 'מאורות השכל והרגש' ) :" אבל בכל זאת, העניין מתחיל בכתר עצמו. איך אני יכול להסביר את זה - כל מה שהיה בספק במילוי ה'כתר', אז התפשט כדי לברר וכדי לתקן את עצמו, משני הצדדים ההפוכים, וכששני הצדדים ההפוכים מתאחדים אז מתגלה הדעת[50], שהוא ה'מילוי דכתר' בתיקונו" ולהרחבה ראו בהערה 50 שם

[33] על פי "אתר ( סיהרא ) דלית לה מגרמא כלום" ) זהר חלק א קפ"א עמוד א וחלק ב דף קי"ח עמוד ב )

[34] וראו עוד בנושא בשיעור הראשון על פסח.

[35] להרחבה ראו בשיעורו של מניטו בוידאו: 'סיפורה של הזהות העברית: המפתח להבנת ההיסטוריה' הזמין ביוטיוב ובאתר המכון.

[36] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג' עמוד א': "ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל - שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו."

[37] אבן עזרא בראשית פרק יא' פסוק א': "ואם כן הוא, היה אברהם מבוני המגדל. ואל תתמה כי נח ושם הי' שם, כי למת שם, עד שהיה יעקב אבינו בן חמשים שנה ויותר." להרחבה על נקודת המוצא המשותפת לאברהם ונמרוד ולשורש המחלוקת ביניהם ראו שיעורים על שערי אורה ( שיעור 28 ) :" זה ברור, שאין שום חטא שקדם את שבירת הכלים, זה מצב הכרחי של העולם בבחינת בריאה. ההגדרה היא פשוטה: מכיוון שהבורא זה הטוב המוחלט זה סביר להבין כי הבריאה בהתחלה, היא הרע המוחלט כי זה ההפך. מכל מקום הבריאה נקראת 'בן' לבורא. אבל אנחנו יודעים את זה אצל הישות האנושית נאמר, עד גיל הבר מצוה, יש רק יצר הרע. ויש הרבה נחמה ורחמים על השלב הזה של הבריאה, השגחה של השכינה, בבחינת בינה, על זה[4]. יש קטע ב-'אורות הקודש' שמדבר על זה, היא כאם על הבנים, עם הרבה רחמים. כי הרע הזה זה התחלה של הטוב מוחלט אבל זה רע הכרחי, זה לא רשעות, רשעות זה משהו אחר.

זה הכרחי ( ירידה ) וזו ירידה לצד הבריא של היצר הרע אבל הוא רע, בלשון הרב אשלג זה רצון לקבל, זה בריא אבל זה רע. אבל הסכנה זה הסיטרא אחרא: זה מאותו מצב של מקבל, להיות מקבל על מנת לקבל, אז זה הטומאה. פה יש מקום להבין את זה, מה שאי אפשר אולי להסביר זה למה יש בריות שמטבען יש להן אותה אמונה שצריך להיות מקבל ולא להאשים את המשפיע -כי להיות מקבל זה להיות בבחינת רע - ולא להאשים את המשפיע מזה? המאמין מסכים בזה; ויש בריות שלא מסכימים, יש מרידה, מרד. אני למדתי פעם את העניין אצל אברהם אבינו. זה ברור שלא לחינם התורה מספרת לנו כי באותה תקופה, בהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל כעם העברי עם אברהם אבינו, יש עימות בין אברהם ונמרוד. אז יש הרבה מדרשים שמסבירים שאברהם היה במרד נגד מצב העולם ולכן גילה שיש בורא ושצריך לקיים עולם לפי מחשבת הבורא, לתקן את העולם לפי מחשבת הבורא. אבל נמרוד גם כן, זה שרש המרידה אבל עם תוצאה אחרת לגמרי, נמרוד הוא מתמרד, זו המשמעות של השם שלו, זה האיש של המרד, נמרוד; אבל המרידה שלו זה נגד הבורא. לפי דעתי יש רק פילוסוף אחד שדומה בבת אחת לנמרוד ולאברהם זה ניטשה (Nietzche), מצד אחד ככה, מצד אחד ככה, אבל לרוב הרשעים - רובם ככולם - הם בבחינת נמרוד."

[38] להרחבה נוספת, ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, ספירת הגבורה, שיעור 72: " לפי הקבלה העולם כולו הוא גוף של כל אדם ואדם. אני רוצה להסביר את זה, אם זה לא מובן: כל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד ה), כי העולם כולו הוא הגוף שלי. אני לא מרגיש בזה, מכיוון שיש... זה 'סוד הרגליים'. לאמיתו של דבר אנחנו כמו 'עץ השדה'. (דברים כ יט) והשורש שלנו באדמה זה השיניים. האכילה זה השורשים שלנו באדמה. ולכן זה יפה לפי הדרש: לשיניים יש שורשים, כי הם השורשים של האדם.

פעם הסברתי לפי מדרש מסוים את סוד 'הנחש'. כי הרצון לקבל סוף סוף מתבטא בתיאבון של האדם לקבל: (בראשית ג', ו) "ותרא" – מה אומר הפסוק לגבי חוה? תזכירו לי את הפסוק. כל זה – זה לשון רצון לקבל. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"(בראשית ג ו) - כל זה רצון לקבל. ולכן אנחנו מקבלים דרך האכילה את החיוּת של העולם. ולכן כל רצון לקבל מתחיל בתיאבון, והתיאבון זה הרצון לקבל, והרצון לקבל זה היצר הרע. כשהיצר הרע הוא כולו רע - לקבל על מנת לקבל, אז בא הרעל של התיאבון אצל הנחש - הוא בא דווקא דרך השיניים. זה מובן מה שאני אומר?

טוב, זה הסבר של הרב על (הגדה של פסח) "אף אתה הקהה את שניו". "רשע מה הוא אומר? "אף אתה הקהה את שניו", תוציא את השי"ן מרשע, מה שנשאר זה רע. היצר הרע הוא לא רע, אבל כשהתיאבון הוא לקבל על מנת לקבל הוא הופך להיות רשעות. אז צריך להוציא את השי"ן מהרשע: (תהלים ג ח) "שני רשעים שברת". זה מובן העניין."

[39] וראו פירוש הגר"א על משלי פרק ד' פסוק יד' על הפסוק: "באורח רשעים אל תבוא ואל תאשר בדרך רעים" - "רשעים הם בין אדם למקום ורעים הם בין אדם לבריות."

[40] ישעיהו פרק ג' פסוק יא': "א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:"

[41] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ' עמוד א': "כי פרי מעלליהם יאכלו - וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בדבר אתה אומר: אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו - וכי יש רשע רע, ויש שאינו רע? אלא, רע לשמים ורע לבריות - הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע."

[42] ישעיהו פרק ג' פסוק י': "אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ:"

[43] מצודת ציון ישעיהו פרק ג' פסוק י': "אמרו - ענינו שבח ורוממות כמו את ה' האמרת (דברים כו) והוא לשון מושאל מהנוף העליון ברום האילן הנקרא אמיר כמ"ש בראש אמיר (לקמן ישעיהו יז):"

[44] דברים פרק כו' פסוק יז': "אֶת־יְקֹוָ֥ק הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ:"

[45] אבן עזרא דברים פרק כו' פסוק יז': "האמרת - מלשון גדולה, וקרוב מגזרת בראש אמיר (ישעי' יז, ו). ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע, כי המלה מגזרת 'ויאמר', והטעם - כי עשית הישר, עד שיאמר שהוא יהיה אלהיך. גם הוא עושה לך. עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש. והנה תהיה מלת האמרת פעל יוצא לשנים פעולים:"

[46] וראו גם במדבר פרק יא' פסוק טו': "וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי:" ובפירוש רש"י במקום, ד"ה: ואם ככה את עשה לי - תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:"

[47]

[48] בראשית פרק טו' פסוק יג': "וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:"

[49] גבורות ה' פרק ט': "וטעם שמואל שהפריז על המדה לומר במה אדע, זהו שלא היה לאברהם מעלת השני, מפני שהוא היה הראש כאשר אמרנו למעלה, ומעלת השני מדת הדין מדת יצחק שהיה דבק במדת הדין, אבל אברהם מפני שהיה נוטה מן מדת הדין, לכך הפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא לומר במה אדע, שכל מדה של הקדוש ברוך הוא הם במדת הדין, ומה שאמר במה אדע הפריז על מדותיו שהם מדת הדין ויצא מקו מדת הדין.

[50] גבורות ה' פרק ט': "אמנם קושיתו על דברי חכמים אינו כלום, כי אף על גב שנגזר על אברהם הגלות לא היה אפשר להתקיים באברהם, כי נאמר (שם) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ולא היה אפשר להתקיים רק בזרעו של יעקב, כי אם היה אברהם בכלל יורדי מצרים היה גם כן ישמעאל ועשו בכלל וגם אשר יעבדו דן וגו', ולכך לא גזר הקדוש ברוך הוא רק על זרע יעקב שירדו מצרים לא על אברהם ועל יצחק רק על יעקב ובניו שכבר נבדל עשו וישמעאל מן יעקב ובניו. נמצא אף על גב שהעונש בא בשביל אברהם, לא היה אברהם ביורדי מצרים מטעם זה, כדי שלא יהיה נתינת הארץ רק אל זרעו יעקב:"

[51] גבורות ה' פרק ט': "כי השיעבוד התחיל מעת שהיו שבעים נפש. לכך לא ירד יעקב עם השבטים בלבד, כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה למעלת השבטים, ולא היה להם שום שתוף עם מצרים עד שהיו שבעים נפש אז היו יכולים המצרים לשעבד, כי במספר הזה נמצא לישראל שתוף עם האומות כמו שדרשו ז"ל (פרקי דר"א) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, גבולות עמים הם ע' אומות למספר בני ישראל שהם ע' נפש יעקב ובניו, וכאשר היו ישראל ע' נפש אז אומת מצרים שהיא אחת מע' אומות מתנגד להם מצד השווי שביניהם."

[52] שמות פרק יט' פסוק ו': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל"

[53] להרחבה על שני ממדים אלו בזהות העברית ראו סוד מדרש התולדות כרך 6 בפרק 'תפילתו של צדיק בן צדיק' : המיוחד בזהות העברית הוא שיש בה שני צדדים: הצד הלאומי והצד האוניברסלי. זה נחוץ כדי שישראל יוכל למלא את משימותיו: להיות ממלכת כוהנים - זה הצד האוניברסלי, וגם גוי קדוש - זה הצד הלאומי." וכן שם בכרך 5 בפרק 'לידה בלתי אפשרית':" כאשר אני מדבר על קליפה ארם, אתם יכולים לעשות אנלוגיה עם מצב היהודי בגלות. היהודי הוא במקורו עברי, אבל הוא אימץ זהות מסוימת, מוקטנת, לעתים מחתרתית, כדי לשרוד בגלות. בזהות זו מעורבים מרכיבים הבאים מזהות הגוי המארח אותו. יש לערבוב זה שני פנים: אחד חיובי כי הוא מאפשר מה שהמקובלים מכנים ״ליקוט הניצוצות״, והשני שלילי כי היהודי עלול לשכוח שהוא למעשה עברי הנמצא זמנית בגלות. הוא עלול לאמץ את זהות הגוי המארח אותו כזהותו העיקרית וזהותו המקורית כמשנית, ובשלב שני לשכוח אותה לגמרי. זו תופעת ההתבוללות. בחזרה לארץ, היהודי עובר תהליך זהותי מורכב וארוך. הוא צריך לחזור להיות עברי ולשם כך עליו ״לעברת״ אותם ניצוצות שליקט ובמקביל להיפתר מהקליפה שהוא מביא אתו - אותה קליפה גויית זהותית, תרבותית. זה מה שנקרא אצל המקובלים להסיר את קליפת ארם

[54] גבורות ה' פרק ט

ועוד יש לך לדעת כי לא שייך שיעבוד ואף גירות באברהם. כי כבר ידוע כי אברהם הוא עיקר בנין העולם שבשבילו נברא העולם, ואין ראוי שיהיה אברהם גר.

[55] בראשית פרק טז' פסוק יב': "וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן:"

[56] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז' עמוד ב'-יז' א': "ת"ר: שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל; יצחק, דכתיב ביה: מכל; יעקב, דכתיב ביה: כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל." וראו הרחבה בשיעור 1 על פסח.

[57] בראשית פרק כז' פסוק מ': "וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ:"

[58] בראשית פרק מב' פסוק א': "וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ:" להסבר נרחב של מניטו על "שבר במצרים" ראו סוד מדרש התולדות כרך 8 בפרק 'יוסף המשביר' בפסקה 'שבר במצרים'

הוספת תגובה

תגובות

לא נמצאו תגובות

מבוצע באמצעות Komento

ארכיון שיעורים

פסח: לימוד מתוך עולת ראי"ה - שיעור 2

התגלות דרך הבריאה או דרך הרצון – השגחה ותורה.