ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

שיעור 62

[1]

אע"פ שזה ספר שנכתב על ידי מקובל זה לא ספר של קבלה, זה ספר של הכנה לכוונות התפילה על פי תורת הנגלה, אני מדייק, דהיינו, המקורות הן פסוקי התנ"ך וכמה סוגיות של הגמרא או המדרש. ולכן, אם יש מושגים שאתם לא תופסים, לא צריך להתעכב, כי צריך שנים כדי להתרגל לעולם השכלי של חכמת הקבלה.

אני רק רוצה לחזור על ההגדרה של המטרה של הלימוד הזה: להבין, כי כל עיקר התפילה, זה הדיבור בין הבריאה לבורא. מעיקרא, המתפלל היה צריך להיות נביא, כדי להבין איך לדבר לבורא, רק נביאים היו יכולים להתפלל. ולכן, אנחנו יודעים שאחרוני הנביאים מסרו לנו את נוסח התפילות. אנחנו לומדים את זה בגמרא וזה ידוע. אני רוצה רק להזכיר בקצרה את המקור של הכלל הזה: מי זוכר מה אומר הפסוק על אברהם אבינו, כשהיה אצל אבימלך?   "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך". [2]הגמרא בבבא קמא מקשה: מכיוון שהוא נביא צריך להחזיר לו את אשתו? אם הוא לא היה נביא לא היו מחזירים לו את אשתו? הפשט אינו כל כך מובן . מי מכיר את הסוגיא בגמרא?

[.למה קיבל עונש]

כשקיבל את העונש אז אבימלך , לא היה נביא אבימלך, הוא מדבר עם הקב"ה בחלום, אבל זו מדרגה של נבואה, הוא אומר "הגוי גם צדיק תהרג"? הוא טוען שאברהם אבינו אמר לו שזו אחותו, הוא לא הבין כלל את הסיפור הזה של: אשתי היא אחותי. אם אתם רוצים אפשר ללמוד קצת את העניין של מה קרה לאבות, שפתאום האישה היא האחות? יש איזה מסר שהאבות רצו לגלות לאנושות. רק בקצרה. אני מסתמך על הסבר של החתם סופר, על העניין של קדושת חוץ וקדושת פנים, בהקשר לשאלה שמתעוררת בגמרא על שחיטת חוץ של קרבן פסח. התורה אוסרת שחיטת חוץ, והנה בקרבן פסח, זה בתוך הטומאה של מצרים, אע"פ שאנחנו יודעים שהקרבן לא היה בעיר, אלא בחוץ של העיר, במקום שהטומאה היא הכי פחותה, אבל מכל מקום מצרים זה ארץ הטומאה, גבי הקדושה של ארץ ישראל. התורה אוסרת שחיטה מחוץ לבית המקדש, כל שכן בתוך הטומאה של מצרים. אז החתם סופר, זה באחת הדרשות שלו על פסח, מסביר שיש קדושת פנים וקדושת חוץ. הקדושה שמתגלית בחוץ והקדושה שמתגלית בפנים. קדושה של קדושה נסתרת, קדושה שצריכה בית, בית המקדש, והקדושה שמתגלית בבריאה, בעולם שברא הקב"ה. הקב"ה ברא את העולם, ולכן בכל עולמו יש קדושה. אבל הקדושה בחוץ היא בהעלם, והקדושה בפנים היא בגלוי. זה לכאורה פרדוקסלי, כי בחוץ, זה לפי הנגלה, בחוץ זה מקום הגילוי, בפנים זה מקום הנסתר. אבל תבינו את המושגים פה:   "כבודו מלא עולם". [3]

אני משתמש עכשיו במושגים של הרב קוק ז"ל: יש קדושה טבעית, ששורשה הוא יותר עמוק משל הקדושה שלמעלה מן הטבע. אנחנו התרגלנו בגלות, בקדושה שהיא נגד הטבע. רק כשחזרנו לא"י, אנחנו מגלים את הקדושה הטבעית שיש בעולם. הרב קוק היה רגיל לומר שרק נפשות מעטות מאוד, מתחילים להרגיש בזה. אני חושב ש, כולכם צברים, או נולדתם בחוץ? מי שנולד בחוץ זוכר אולי קצת את המצב של הנפש היהודי בתוך ארצות הגויים: היה מלחמה נגד הטבע. בכל המישורים. כל מה שהיה בחוץ: הרחוב, המדינה, הנוף, הכול היה טמא, היה בחזקת טומאה, הכול היה של הגויים. ולכן, כדי לשרוד כיהודי היה צריך לשרוד כלוחם נגד מה? נגד העולם, נגד מה? נגד בריאתו של הבורא. מה שצריך לגלות, בחזרה לקדושת א"י, זה מה שאומר הפסוק: "כבודו מלא עולם". כיהודים, היינו בבחינת צמצום של האמונה, רק מה ששייך לבית הכנסת, לקהילה, זה באמת בריאתו של בורא עולם, כל השאר זה סימן שאלה. רק בחזרה לעבריות של א"י מגלים את אחדות הבורא ומגלים ש "כבודו מלא עולם". ולכן כפי שאמרו כל גדולי ישראל מאז ומתמיד, אבל אני משתמש במושגים של הרב קוק, יש קדושה שהיא בהעלם   בטבע, זה הקדושה הטבעית, זה מושג חדש, זה מושג הראשון ששמעתי מהרב כשבאתי לראשונה לירושלים. למדנו כל הלילה, עד שהבנתי מה זה קדושה טבעית. ואז כשהבנתי את זה, כל מה שהייתי יודע מהתורה, כל התורה שלי מאז, נהפכה לתורה אחרת, לתורה של א"י, בין לילה, זה היה רק מושג אחד, שינה את הכול. יש פרקים ב-'אורות', יש 'באורות הקודש' כמובן. אבל רק תזכרו את הכלל הזה:
שורש הקדושה שבחוץ הוא יותר עמוק, הוא יותר פנימי, מהשורש הקדושה שבגלוי, בפנים. הקדושה שהוא הגדיר ככה: קדושה שהיא למעלה מן הטבע ואנחנו חווינו את החוויה של קדושה נגד הטבע. להיות קדוש במובן הראשוני של המילה, במשמעות הראשונית שהייתה שלילית: להיות קדוש, זה להיות פרוש מן הטבע, ולכן כדי להישאר בטהרה של הקדושה, היינו מנותקים מבריאתו של הבורא: העולם. מהכלל הזה, אנחנו תופסים את הגדלות של תורת הרב: החיים של היהודי בגלות, היו חיים של קדושה מלאכותית, חוץ מיחידי סגולה, חוץ מגדולי ישראל, אלו שנשארו שייכים לזהות העברית בגלות, בבחינת מקדש מעט. אנחנו היינו יהודים, אבל אצל היהודים היו בני ישראל, שהיו קשורים עוד לקדושה הטבעית, שהיא נעלמת בעולם החיצוני. אתם מבינים שא"א ללמוד ככה בחו"ל. ואפשר להבין כלל גדול. מה קורה כשיהודי עולה לארץ? המושג של העליה, הוא עולה במה? הוא עולה במדרגות של הקדושה, הוא עולה למדרגה של הקדושה הטבעית. כשהוא מרגיש בזה, אפילו בלי להבין את המושגים האלו, כשהוא מרגיש בזה, אז יש אושר מסוג אחר, ממין אחר לגמרי של החיים. אפשר להסכים עם הנוף, עם הבריאה, עם ההתנהגות הטבעית, שדווקא היא, היא מה שברא בורא עולם. זה מובן? אני מרגיש בחידוש שאתם מגלים, אבל זה החידוש של תורת הרב. הוא הסביר את הקושי להיות יהודי בגלות. עם ישראל בגלות, קיבל על עצמו מלחמה נוראה נגד העולם החיצוני, ובאמונתו הוא ידע שהעולם החיצוני זה בריאה של הבורא. מצד אחד היינו מצהירים בזה: הוא ברא את הכול, ו "אין עוד מלבדו", [4]"הוא אחד יחיד ומיוחד". [5]אחד במידותיו, יחיד באלקותו, מיוחד בישראל. למרות אותה אמונה, היינו רואים את כל עולמו כמפלצת. אתם מרגישים בסתירה, למרות זה עברנו אלפיים שנה של גלות אדום! מי יכול להזכיר לי מאיפה יצאנו כדי להגיע לזה.

זה המושג של קדושה שיש בחוץ. אני רוצה לתת אחת מהדוגמאות, איך המקובלים השתמשו במושג הזה, זה מתורת האר"י, לפי תורת האר"י, המטרה של הגלות, חוץ מהצד של העונש, כי הגלות כגלות זה מצב ירוד לישראל. יש הרבה פסוקים שנוטים לאותו דרך, צריך להבין איך המטרה, המשימה של עם ישראל להיות קשור לכלל האנושות, 'אור לגויים', היה צריך להיעשות דרך הגלות, שהוא מצב משפיל. כשישראל זוכה, זה בכבוד, כמו שהיו בהתחלה האבות במצרים: "נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו" [6]אע"פ שזה נאמר לאברהם על ידי בני חת, זה מה שאמר גם כן פרעה ליעקב, [7]משהו דומה, תזכירו לי מה אמר בדיוק פרעה ליעקב, אולי זה במדרש כשהוא שאל אותו על הגיל שלו: כי היה נדמה לו שהוא ראה אברהם, שראה אותו כבר פעם, והיו בכבוד, עד פטירתו של יוסף הצדיק, והיה 'אור לגויים' בבחינה מפוארת. מה קרה שזה נהפך לגלות? המשימה, שיהיה קשר בין עם אחד, גוי אחד - ישראל - והגויים בריבויים, המשימה היא לפני כל חטא: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", [8]הפשט זה מסיבת חטאינו, אבל יש איזו משמעות קבלית: מלפני שחטאנו "גלינו מארצנו". הצורך להיות קשור לגויים, כך מסביר האר"י הקדוש, צריך לרדת איפה שניצוצות הקודש נמצאים בתוך טומאת הגלות, כדי לגאול אותן. זה המסר ששלח יוסף ליעקב כששלח לו את העגלות. זה התחיל בעגלה ערופה אצל יוסף, כשיוסף שלח את המתנות שלו ליעקב, יעקב היה בכנען, ורמז לעגלה ערופה, כי נפרדו מתוך הלימוד של עגלה ערופה. זה הסבר של השל"ה, המקור הוא בזהר, הוא שלח לו עגלות ולא מרכבות, זה לא הביטוי הרגיל, הרמז הוא ה-ע' השבעים נפש, שצריכים לרדת בגלות, ע' גלות הוא הבין כשראה את העגלות, הוא הבין מי שלח את זה. יוסף היה במצרים, הצדיק הזה, יוסף הצדיק, היה בכוחו להיות בתוך הטומאה, ולהישאר צדיק אומר המדרש שמביא רש"י. הוא היה יכול להיות בתוך הטומאה ולהישאר קדוש, ולכן הוא נשאר בקדושתו. הוא לא הושפע מטומאת הגלות, כששאלו על זהותו אמר: 'עברי', נער עברי", [9]ולכן נקבר בא"י כי הוא שייך לא"י, הוא נשאר בעבריות שלו. רק הוא היה יכול, אחיו גם כן היו יכולים, אבל בגטאות של גושן, לא במצרים ממש, אלא "מצרימה". זהותו של יוסף זה נדיר מאוד, הוא הגיבור שיכול לרדת בתוך הטומאה, כדי לגאול את ניצוצות הקודש, דהיינו הקדושה שיש בחוץ. כי כל הקיום, צריך כדי להתקיים ניצוצות של קדושה בתוך הרע והטומאה שלו. זה שייך לסוד 'טוב ורע', שכבר דברנו על זה בשיעור הקודם. דהיינו, עולם העשיה שאנחנו נמצאים בו, אני לא רוצה לומר חיים בו, כי אנחנו חיים בכל העולמות בבת אחת, כל אחד לפי מדרגתו, אבל אנחנו נמצאים בעולם העשיה, עולם העשיה הוא רובו רע ומיעוטו טוב. הרע הזה, אפילו כרע, הוא לא יכול להתקיים אם אין בו, אם אין בתוכו, הקדושה של הטוב שמקיים אותו. ולכן צריך לגאול את אותה קדושה.

הסברתי פעם את העניין הזה, דרך פירוש אחר על ההגדה של פסח: 'אנוס על פי הדבור', לפי הפשט זה הדיבור שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים   "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". [10]כדי שזה יתקיים אז היה צריך להתחיל בגלות. באופן קצת יותר עמוק, לפי ההסבר של רש"י: הסיבה של הגלות, זה אותו דיבור שכפה על יעקב לרדת, כי יעקב לא רצה לרדת, אבל אנוס 'על פי הדיבור'. המקובלים אומרים שהעולם נברא מדברו של הקב"ה. בנוסח הספרדי אומרים ביציאת ספר תורה: 'לעולם דברך נמצא בשמים', [11]זה הדיבור של עשרה מאמרות שנבראו העולם. "בדבר יהו"ה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". [12]מאז בריאת העולם אותו דבר, אותו דיבור שנברא בו העולם, נמצא בגלות מהבורא, רחוק מהבורא. אז הוא צועק, הוא נמצא שקוע בכלי של הבריאה והוא צועק: "יהי אור!" כי הוא בחושך. זה הסוד "ויאמר אלהים יהי אור ". [13]אלו הניצוצות האלו שנמצאים בתוך חושך של הכלי שצועקים: "יהי אור!". הדיבור הזה, שהיה בגלות, צועק שישראל יבוא לגאול אותו. לכן, אנחנו רואים שכל מה שפרשו המפרשים על פרעה, זה אותיות פה רע. אין דיבור לפני יציאת מצרים. משה רבנו היה כבד פה, כבד לשון לפני יציאת מצרים, הדיבור לא היה יכול לצאת מהגלות שלו. רק ביציאת מצרים, משה נתן כח לדיבור לצאת מהגלות שלו, אז פסח זה אותיות 'פה סח' נגד פרעה 'פה רע'. וכל זה הולך לאותה כוונה: דבר יהו"ה היא בגלות, בתוך הקליפות, של הריחוק של הבריאה. מה זה בריאה? לשים רחוק. העולם בבריאתו, הוא במצב של גלות כלפי הבורא. מי הוא בגלות? דווקא אותה קדושה שהיא בהעלם בטבע, בהגדרה של 'החתם סופר', זה הקדושה שהיא בחוץ, ובהגדרה של הרב קוק, זה הקדושה שהיא למעלה מהטבע, אבל שורשה היא להיות נגד הטבע, בטבע! כוחו של ישראל זה לגלות, ולקדש, ולטהר, את הניצוצות האלו שנמצאים בטומאה.

אז אני חוזר על ההסבר של הרב קוק: רק בא"י אנחנו יכולים להרגיש את הקדושה של אותה קדושה שבטבע. בחו"ל זה מכוסה, אנחנו מרגישים רק הטומאה של הקליפות. היהודים התרגלו לראות בחוץ רק קליפות, וכשחוזרים לארץ, בשלבים הראשונים של העליה רואים רק קליפות, ונותנים לזה שם: זה "ערי מסכנות לפרעה" זה אותיות 'סוכנות'!... [14](צוחק) כל עוד שלא מרגישים אותה חוויה של קדושה אשר בטבע, לא מבינים מה זה ישראל. זה עוד יהודי נודד במסעות בא"י, איזה מין תייר. אני זוכר באותה תקופה לא הייתי מבין כל העניינים הנשגבים האלו, נתקבלנו אצל הרב נסים ז"ל, איזו משלחת של יהודי צרפת, הרבה זמן לפני העליה שלי, זה היה בשבת, היינו בקידוש אצלו, זה היה דווקא בפרשה 'שלח לך' שהיא בקיץ כמובן, ומסר לנו דרשה על המרגלים. כשגמר הוא אמר: ואתם התיירים, באתם "לתור את הארץ"! ולא היינו תופסים את זה. מאז ומתמיד היו בארץ יהודים שחיו אותה חוויה של הקדושה שבטבע, אע"פ שהיו הכובשים: אם זה הפרסים, אם זה האנגלים, אם זה הטורקים, והעדיפו לחיות בא"י ודיברו על זה. יש הרבה שירים, בעיקר בצפון אפריקה שיר על ירושלים, טבריה, אדמת קודש, שרו את זה, שהם חיים את הקדושה של הטבע דווקא בא"י. והיהודים של חו"ל ראו את זה כשיר דתי, אבל זה יותר עמוק מזה, הם באמת חוו אותה חוויה. נזכרתי מה שאמר לנו הרב ניסים ודווקא עכשיו אני מבין עוד יותר מה שרצה לומר. זה המושג של הרב קוק: הקדושה שבטבע.

מה שקשה להבין מחמת ההתרגלות השכלית שיש לנו בדרכי החשיבה שלנו, מה זאת אומרת: שהקדושה שהיא בחוץ, היא יותר גדולה בשורשה, שהקדושה הנגלית בקודש הקדשים, בבית המקדש? זה קצת קשה לתפוס. אני רוצה לתת רק דוגמא מקבילה: במציאות של העולם שלנו, יש כלי ויש אור. ומה שצריך לגלות, ששורש הכלי הוא יותר פנימי משורש האור, אע"פ שגילוי הקדושה באור הוא יותר גדול מגילוי הקדושה בכלי, כמובן. וזה סוד: "דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא".

דבר גדול זה- "הויות דאביי ורבא"

דבר גדול זה דברי תלמוד

דבר קטן זה דברי קבלה.

הפירוש הוא: מה זה תלמוד? יש ריבוי של הכלים, 'הויות דאביי ורבא' ומעט אור.

דברי קבלה יש הרבה אור ומעט כלים.

זה נותן לי להסביר שא"א להבין - למשל ספר כזה - בלי לעבור קודם כול, דרך חכמת הנגלה. מי שאין לו תלמוד ואין לו מקרא, הוא לא יכול לתפוס את עומק של החכמה, של ספר כמו הקדמה לכוונות התפילה. בלי חכמת הכלים, א"א להבין חכמת האור. אור בלי כלי, זה נקרא אצל המקובלים לשון "דמע". אור בלי כלי, זה אור בוכה, אין לו כלי: זה סוד הדמעות. זה אור שבוכה מהעיניים, מכיוון שאין לו כלי בגוף, זה נקרא אור בוכה.

מה שלימד האר"י - ואחר כך צריך להעמיק בהקדמות של הרב אשלג על אותו עניין - קודם כל, צריך ללמוד חכמת הכלים, כי בלי חכמת הכלים אין אחיזה לאור במציאות. זה פנטזיות, חלומות, מיסטיקה, וסופסוף זה מסוכן. כל אחד לפי כוח רצון הקבלה שלו, כי חכמת הכלים, זה חכמת הרצון לקבל. יש שצריכים הרבה, הרבה לימוד של גמרא, של נגלה כדי להתחיל להגיע לקצת קבלה. ויש שמספיק להם קצת פחות, אבל מיד כשמרגישים בזה שהגיע הזמן בלשון חכמים: מי שליבו חפץ, אז מתחילים קצת חכמת האורות שהיא חכמת הקבלה.

אבל אני חוזר: בלי חכמת הנגלה א"א להבין. מיד, מהתחלת הלימוד תבינו את זה, אנחנו צריכים סמך של גמרא, סמך של פסוקים, של מדרשים, של מפרשים, כדי לתפוס את כוונת המחבר פה! זה מובן מה שאני אומר , כן? הגמרא אומרת כי צריך למלא 'כרסו', כרסו זה כרסו, זה לשון גס.[15]

קודם כל לאכול כבהמה את האוכל של הבהמה, של הגוף, חכמת הכלים, כדי להכין את הכלים, כדי להגיע לאוכל נפש, כדי להגיע לאור הרוחני. אבל כל אחד והכרס שלו... מי שיש לו כרס גדול נשאר בנגלה שלו, ומי שהוא קצת יותר זך. אתם רואים שאלו שלא רוצים ללמוד קבלה הם שמנים, שמנים... אף פעם לא הבנתי את זה: מה הקשר בין התורה   "וישמן ישרון ויבעט", [16]כי זה לשון גס: "וישמן ישרון ויבעט". טוב, זה מובן. אתם רואים אותם ברחוב וגם בבתי משפט. אז אני חוזר למושג של אברהם ואבימלך, עכשיו, זה ברור, המושג של קדושת חוץ וקדושת פנים. החפץ חיים ממשיך: כמוכן יש אהבת פנים ואהבת חוץ, יש שתי מיני אהבות, והוא אומר: אהבת איש ואשתו זה מותר בבית ואסור בחוץ. אהבת אח ואחותו זה מותר בחוץ ואסור בבית, זה מובן, בלי להיכנס לעניין של עריות. ולכן ההסבר הוא ככה: מהבהמה עד האדם יש עליה במדרגת הקדושה. המדרגה של הבהמה זה זכר ונקבה; לאותו כלי של 'פריה ורביה', זכר ונקבה. אע"פ שיש רמזים שנאמר על גבי הבהמות 'איש ואשתו' אבל זה היה לפני המבול. פה יש נושא אחר, שאני רוצה רק לנגוע בקצרה, המטרה של האדם בעולם ששייך לבהמות, זה לקרב את כל הישות לנשמת האדם, לחנך את העולם, זה נקרא 'קרבן אשה' , [17]זה התחיל לפני המבול, זה סוד הרועה: החיה כשהיא קרובה לאדם, היא כבר בהמה לפי סוד המקובלים, ב-'הגיון נפש' של הרב חייא בר אשר: יש בה מה: בבהמה, יש כבר משהו קרוב לאדם.

אצל האדם זה סוד ה-'מי'. האדם בגימטריה מי,

אבל כבר בבהמה יש ההתחלה של ה-'מה', שצריך להפוך ל-'מי'.

'מי' זה גימטריה 'האדם'.

גימטריה 'אדם' זה 'מה'. סוד הבהמות, זה חיות שכבר יש בהן 'מה'. ה-'מה' שצריך להפוך ל-'מי'.

אחרי המבול האדם אבד את הכוח של החינוך של הבהמות 'domestiquées; domestication'.

[ביות]

פתאום אנחנו רואים את זה: אבדנו את הכוח הזה, חוץ בקרקס, אבל זה לא אותו עניין. וזה סוד של הנבואה של ישעיהו שהכבש והארי יהיו יחד, "זאב עם כבש" מה קורה בצאן? יש דווקא זאב שהוא עם כבש, זה הכלב "ונער קטן" איתם, זה מה שכתוב בפסוק של ישעיהו. הכוח הזה שהיה במין האנושי נאבד. זה סוד הרועה, זה המטרה של האדם: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים",[18] זכה רדו, לא זכה ירוד יש משימה לאדם גבי העולם, אבל העולם שייך לבהמות. רבי יהודה הלוי: הריה"ל אומר באחד השירים שלו: "כי גר תושב אני על גב אדמה", אנחנו כגרים-תושבים, כאלו באנו מעולם אחר. הנשמה שלנו באה מעולם אחר, ואנחנו מרגישים בזה. אנחנו שייכים ולא שייכים, גר ותושב. זה סוד המושג 'גיור'. כשלא-יהודי רוצה להתייהד אומרים עליו שהוא מתגייר אבל זה הפוך, המשמעות היא הפוכה. הוא היה גר, היה נכר, והוא התייהד. אז אנחנו אומרים שהוא התגייר? כי היהודי הוא גר בעולם. יש מדרש יפה של החסידים על הפסוק:   "גר ותושב אנכי עמכם", [19]זה מה שהקב"ה אומר לישראל. החסידים מסבירים את זה, אני לא זוכר אם זה חכם, אבל חסיד זה חסיד: אם אתם רואים את עצמכם כתושבים אז אני גר. אם אתם רואים את עצמכם כגרים אז אני תושב. "גר ותושב אנכי עמכם", תלוי בהתנהגות שלכם. אם אתם רואים את עצמכם כשייכים לאדמה, כמו משפחות האדמה, אומות הטבע, אומות העולם, טבעי, שנדמו כבהמות, אז אני בחוץ. אם אתם רואים את עצמכם כגרים, אז אני מלך העולם. תפסתם את הכוונה של המדרש.
אני חוזר לסוף ההסבר של החתם סופר:

מהבהמה ,זכר ונקבה, אנחנו עולים למדרגה של איש ואישה -אע"פ שכמו שציינתי: יש משימה של האדם, אין מושג כזה חוץ מאיזה רמז: עורות "אילים מאדמים" מאדמים זה אדום, אבל אפשר להבין את המשמעות: זה אילים שהתקרבו להיות אדם- זה סוד ה-'אשה' עולה, עליה של נפש החיה. אז אצל אדם הראשון: " לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".[20] יש כבר הכרה 'פנים אל פנים', אחד מול השני, בסוד המילה, והתחלה של לשון הקודש, והתחלה של הקדושה של הנישואים שנקראים קידושין. אבל זה רק המדרגה הראשונה, שלב הראשון.

אחר כך הייתה ירידה. מיד כשמופיעים את האבות מתחילים שוב באותה עליה. הדבר היחידי שהיה להם להסביר לעולם החיצוני זה: האישה היא האחות. צריך להגיע למדרגה שניה של האהבה: אשתי היא אחותי. ויש כמה ניסיונות עד שזה מצליח אצל יצחק, הוא צריך להכיר בזה, היא צריכה להכיר בזה, והם צריכים להכיר אחד את השני, פעמיים אצל אברהם, פעם אחת אצל יצחק, כשזה מצליח אצל יצחק דווקא אצל אותו אבימלך, אותה שושלת, אז הפסוק אומר: "והנה יצחק מצחק", [21]יצחק לשון עתיד, אינו רשאי לצחוק אלא רק באחרית הימים,   "אז ימלא שחוק פינו", [22]אבל יש איזה מומנט של אחרית הימים כשהיא אמרה והוא אמר אחותי היא, כשזה הצליח. אז זה מה שטוען אבימלך, הוא אמר את זה. הגוי הזה לא הבין שום דבר, אז הוא טוען: אמרת שהיא אחותך אז היא פנויה בשבילי. הרעיון הזה , כי האישה צריך להיות גם את האחות, ויש שלבים,

קודם כל זכר-ונקבה,

אחר כך איש-ואישה

ואחר כך אח-אחות: "האשה נקנית בשלש דרכים" [23]במובן אחר של המשנה. אז הגוי לא הבין, אז בחלום שלו הוא אומר, וזה ממש ביטוי חריף מאוד במקרא,   "הגוי גם צדיק תהרג". [24]מה זאת אומרת גוי צדיק? יש דבר כזה: "גוי גם צדיק"? הוא היה משוכנע שלא עשה שום עוול אפילו אצל בני נח יש גבול -אם אפשר לומר- לעריות, אבל הוא לא תפס את זה, ולכן הגמרא מסבירה: "השב אשת האיש" מכל מקום, [25]ובמה שאתה טוען הוא אמר "הגוי גם צדיק תהרוג", אז תדע, אורח בא לאכסניה אתה שואל אותו על אכילה ושתיה או על עסקי אחותו או אשתו? ולכן היה צריך להתנהג לפי הדרך ארץ, והוא לא התנהג לפי הדרך ארץ, כי השאלה שמה היא ככה: "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון". [26]כשאמר: "הגוי גם צדיק תהרג?" הגמרא שואלת: למה בכלל הגויים מתים? אין להם תורה, ולכן אין להם עוון, ולמה מתים? מתים על הדרך ארץ. היה צריך לפי הדרך ארץ לקבל אברהם כאורח, מה עושה? פתאום, מיד הוא שואל, זה אשתך או אחותך? על זה נשפט, ועל זה נענש. מתוך זה, מתוך אותה הקבלה, אנחנו מבינים את הכוונה של החפץ חיים (י.ג: התכוון כנראה לומר: החתם סופר). כמו שהמושג הזה של קדושה בחוץ אין לה מובן, כל עוד שאין לנו השיעור קומה של האבות, אז אני מבין שהמושג הזה של 'אהבה' בין אח ואחות זה לא מובן גם כן, עד שמגיעים לאותה מדרגה של אותה מידה, אבל זה הסיפור של התורה.

עד אדם הראשון הייתה אותה מעלה ל'איש ואישה'.

כשאברהם מתחיל את המידות שלו, נאמר, הוא מתחיל במה שהאדם הראשון סיים. זה עוד מה שצריך להצליח, אז זה המאמץ של האבות.

דרך אגב, אנחנו רואים את כוחו של יצחק אבינו, הוא מיוחד במינו, זה מן האבות שהוא שייך למדת הדין. יצחק בעולם הזה זה הצדיק. כלפי עולם הזה, זה הצדיק של מידת הדין.

52 צד ב' 457-01

אברהם ויעקב הם צדיקים אבל בבחינת עולם הבא. וצריך לעבור דרך מדרגות של הדין כדי לזכות בעולם הבא ואז מתגלה: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", [27]דהיינו רק רחמים. "יהו"ה לבדו ביום ההוא", זה התחלה של השיעור של הערב. כשעולים ממדרגה למדרגה, ממלכות לכתר, עולים מדין לחסד גמור.

אז , אבל העולם נברא מחסד לדין, עד שהגיע לדין, גילוי הדין במלכות, זה העולם השפל.

התיקון זה מדין לחסד.

ולכן יצחק הוא הצדיק של עולם הזה. ולכן כשיצחק בא להגן על ישראל, הקול שלו הוא יותר חזק מתפילתו של אברהם או של יעקב. אתם זוכרים את הסוגיה בגמרא של שבת על הפסוק של הנביא: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה יהו"ה אבינו גאלנו מעולם שמך". [28]אז המדרש מסביר, שהקב"ה אמר לאברהם: "בניך חטאו": [29]מה יהיה דינם? ואברהם השיב: ש "ימחו על קדושת שמך". אז קפץ ליעקב ושאל אותו אותה שאלה, והשיב גם כן שימחו על קדושת שמך. אז אמר אין חכמה לא בזקנים ולא בדרדקים. אז יצחק אמר: כשאמרת בני בכרי ישראל היו בניך. עכשיו שחטאו בני שלי? אז נחלק: "פלגא עלי ופלגא עליך". כמה שעות יש ביום? לילה אין חטאים -אצל הצדיקים אין חטאים-, ואחר כך שעות של עבודה לא חוטאים, דרך ארץ ותורה משכחת   עוון, ושעות של לימוד לא חוטאים, מה חסר? קצת. תיקח חלק ואני אקח החלק השני, וכבר לקחתי את חלקי כשפשטתי את צוארי על המזבח. ולכן אמרו ליצחק אבינו אתה. [30]כשאברהם, שהוא הצדיק של מדת החסד הוא בא כסנגור, זה מדת החסד, זה התפקיד שלה, זה לא חזק. כשיעקב שהוא הצדיק של הרחמים בא כסנגור, זה רחמים. אבל כשהצדיק של מדת הדין, הצדיק של עולם הזה, בא כסנגור אז זה חזק. מצבו של יצחק הוא חזק מאוד. בין אדם לחברו, היה לו רק אישה אחד. בין אדם למקום, לא יצא מא"י, בין אדם לעצמו, לא שינה את שמו. יצחק הוא הצדיק המיוחד של ישראל, ולכן אנחנו יודעים שבזכותו אנחנו יוצאים מהגלות, שהקב"ה חישב את הקץ, חישב את הקץ מלידת יצחק. כי זכותו של אברהם לא מספיק כדי לשים קץ לגלות, הוא שייך גם לגלות. זכותו של יעקב לא מספיק הוא שייך גם לגלות. רק יצחק שייך לא"י, ולכן בזכותו יש קץ לגלות. זה עוד נושא לפני עצמו. יש משימה כלל עולמית לעם ישראל דרך אברהם ודרך יעקב, אבל דרך יצחק זה שייך לא"י, לקדושה של פנים, אם אפשר לומר. הנה זה מעניין, דווקא הוא הצליח בעניין של אח-אחות והתיקון נגמר אצלו.

למה דיברנו על כל העניין של אברהם ואבימלך, יצחק ואבימלך? עניין קדושת פנים וקדושת חוץ.

כל עיקר כוונת הפירוש הזה של שערי אורה, זה לגלות כוונות של התפילה. אז התפילה נקראת בגמרא חיי שעה.

התורה נקראת חיי עולם. בתפילה אנחנו מתפללים, כדי לקבל את ברכת יהו"ה לעולם הזה, עכשיו, זה בבחינת עולם הזה, התפילה. בתורה אנחנו לומדים חיי עולם הבא. כשאנחנו נמצאים בעולם התורה, אנחנו נמצאים בעולם הבא, זה החלק שלנו בעולם הבא: ותן חלקינו בתורתך, [31]"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

צריך להבין את זה: עולם התורה זה לא עולם הזה, זה עולם הבא. יש דברים שרק הקבלה נותנת לנו להבין, כי אין לנו כוח לזהות אותם, כי הם שייכים לעולם הבא. אז המפרשים באים כדי להסביר לנו 'כלומר'. כלומר בעולם הזה הנה משהו שדומה.

צריך לקחת את זה ברצינות: 'תורה מן השמים' היא לא שייכת לעולם השפל, רק הפשט של הכלים, וגם הפשט של הכלים, יש דברים שאנחנו לא מבינים, למשל מה זה מלאך? תראו את העומק של רש"י כשהוא מפרש: "מלאכים ממש", " [32]איזה מין, מה אתם תופסים בזה? רק מהמדרש אמרו אפשר להבין או שהם 'בשר ודם' או שהם מלאכים. רש"י אומר: אני יודע שזה מלאכים ממש. מה זה: 'מלאך ממש' מי יודע את זה? באה התורה שבעל פה ואומרת: 'כלומר'. אני זוכר, כשהייתי בתלמוד תורה היינו אומרים ה-'כלומר' הזה הוא כולו מר. זה לא היה ב-'Colmar'. או אמר או לא אמר, מה זה 'כלומר'? זה כוחו של רש"י דווקא, המקרא הזה, שניתן לעם העברי בתקופה של הנבואה, היה אפשר לזהות: עולם הבא היה מתגלה בעולם הזה: בא"י. המקרא הזה, הוא בא לפרש אותו ליהודים. איך הוא מתחיל?   "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני". [33]אין לו פשט בשבילנו, כי הפשט בשבילנו זה הסוד. לכן צריך להבין אותו לפי הרמז, לפי הדרש. מה נרמז לעולם שלנו? דווקא בתפילה, זה התחום של אותו רמז: מה הקשר בין עולם העליון ועולם התחתון. אז אני חוזר למה שהתחלנו: המתפללים הראשונים היו הנביאים "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך". דווקא הנביאים אחרונים מסרו לנו את נוסח התפילות. התפילה נכתבה ברוח הקודש של הנבואה, וההסבר לפי דעתי הוא פשוט מאוד: בין הקב"ה והאדם יש רק קול: "זולתי קול". [34]

כשהקול הוא מן הקב"ה לאדם זה הנבואה.

אותו קול מן האדם להקב"ה זה התפילה.

לכן א"א להבין פשט התפילה, בלי להבין את הכוונות של הביטויים במקרא לפי לשון הקדש, לפי חכמת הנבואה. זו המטרה של הקבלה. חוץ מזה, מה שצריך להבין זה סוד המילה 'מקובלים'. לפי ההסבר באוניברסיטה או בכמה ישיבות היה צריך לומר 'המקבלים': אם אני מקבל 'קבלה' היה צריך לומר 'מקבלים'. מה זאת אומרת מקובלים? יש לנו מקור בגמרא בפרק חמישי בברכות: "אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף". [35]רש"י מסביר:   תפלתו מטורפת   ולכן מקובל, המשמעות לפי התלמוד, זה מקובל בתפלתו. כל התפילות נשמעות: "שומע תפילה". אבל למה התפילות אין להם מענה? מכיוון שלא יודעים לכוון בתפלה. פה זה נושא חשוב, כי אע"פ שיהודי לא מבין אפילו התרגום של התפילות, הוא חייב להתפלל באותו טקסט. מה שמבקשים זה שלא תהיה טעות, שזה יהיה מדויק.

אני לא זוכר איזה ממורי אמר לי את זה, יתכן שזה הרב אפשטיין ז"ל, אחד ממייסדי גוש עציון, היה מורה לתלמוד בצרפת, אם לא כן זה היה יכול להיות הוא, הוא אמר: אתה לא מבין אבל הנשמה שלך מבינה, לכן תקרא מה שכתוב. צריך לכוון את הלב, ולא להטעות בביטוים, כי הנשמה מבינה במה מדובר. אז, ההגדרה של המקובל זה בתפילתו: כל עיקר חכמת הקבלה, אפילו הקבלה העיונית, הקבלה המעשית, זה סופסוף לדעת לכוון בתפילה. פה זה ממש ההקדמה הבסיסית, פירוש התפילה כדי להבין באיזה דרכים התפילה עולה למעלה. הכלל הכי חשוב: מה המשמעות, לפי חכמת הנבואה, של כל הביטויים שיש בתפילה, לפי נבואת המקראות. זה מה שרציתי להקדים זה לקח קצת זמן אבל זה היה נחוץ.

אנחנו מגיעים לדוגמא הכי מאפיינת: המילה: 'אתה', כשאנחנו אומרים בתפלה: "ברוך אתה". רצית לשאול משהו:

[מה שהרב הסביר, המדרגה השלישית של אח-ואחות, לא הבנתי]

אני אתן דוגמאות בפסוקים. יש פסוק בשיר השירים:   "מי יתנך כאח לי ... אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי". [36]מה פשט הפסוק? "מי יתנך כאח לי", זה השולמית שאומרת לשלמה. זה רשאי רק בחוץ. "אשקך' גם בחוץ. לנשק את אשתו בפנים זה בינו לבינה. אבל לנשק את אחותו בחוץ - מכיוון שהיא אחותו.

הכוונה, הסוג הזה של אהבה, כל עוד שאין הסוג השני הזה של אהבה בין אח לאחותו, גם בין איש לאשתו האהבה היא לא שלימה. אתם צעירים, ברוך ה', יש לכם זמן כדי להבין את זה, אבל מי שהתקדם בגיל, יש פסוק בזה "וגילו ברעדה". [37](צוחק) יש איזה שלב שהבעל רואה את אשתו כאחותו והאישה רואה את בעלה כאחיה. זה סוג אחר של אהבה, שדומה יותר לאהבת הכלולות, מאהבת הנישואים, זה יותר עמוק, זה צריך להגיע לפי הניסיון. זה ניתן להבין דרך הדוגמאות האלו. יש בספרות הרבה דוגמאות כאלו. כשאיש ואישה שבאמת אוהבים אחד את השני, מגיעים לאיזה גיל מסוים, הם מתחילים להידמות אחד לשני כאח ואחות. בספרות הצרפתית זה: 'Philémon et Beaucis'. דאם לא כן, מה באה התורה ללמדנו, בסיפורים האלו? זו תורה, זה לא אגדות. זה תורה ממש. האבות גילו מידות בעולם, מידות של דרך ארץ בעולם. זה אלפיים שנה של מאמץ של דרך ארץ, כדי להגיע, להתחלת הקדושה. המטרה של התורה זה לא הדרך ארץ, זה הקדושה. דרך אגב לומדת לנו דרך ארץ, אבל דרך אגב מכיוון שזו התורה של העם העברי, אז זה דרך ארץ של העברי, דרך ארץ של האבות.

צאתם יודעים את זה שצריך קודם כול להגיע למדרגה של דרך ארץ, ורק אז יש טעם להתחיל בתורה.

אנחנו קוראים את פרקי אבות דווקא בין פסח לשבועות. קודם כל הדרך ארץ אז מקבלים את התורה. קדמה דרך ארץ לתורה אלפיים שנה והמילה ראשונה של תורה שהקב"ה אמר לאברהם זה: "לך לך". ולכן אני פירשתי פעם: קדמה דרך ארץ ישראל לתורה אלפיים שנה, וזה מתחיל ב-"לך לך", זה דרך ארץ ישראל. אתם תופסים?

אז הם גילו את המידות: אברהם גילה את מידת החסד, יצחק גילה את מידת הדין, יעקב גילה את מידת האמת. דרך אגב, כל הסיפורים שיש בספר התולדות הזה, זה החכמה של הדרך ארץ, שהיא חכמה של שם ועבר, הידועה וזה לא אגדות, זה דברים חשובים מאוד.

מתוך זה - אתם רואים איך אנחנו צריכים את המדרשים, ואת המפרשים, ואת הגמרא, כל התורה שבעל פה כדי להתחיל להבין בחכמה של החכמה של התורה. דרך אגב, למדנו מושג אחד זה, הקדושה שיש בעולם הזה, ולמה רק המקובלים ידעו לכוון בתפילה, כי לפשטנים זה היה מסוכן, זה מביא אותם להתבוללות: האומר מה יפה אילן הזה, מה יפה הגוי הזה, האומר מה יפה איך אפשר לומר בבת אחת: "כבודו מלא עולם" [38]ולא להאמין בזה? מכיוון שזה היה מסוכן: היינו בתוך הטומאה של ארצות הגויים, אבל ידענו שבתוך אותה קליפה של הטומאה יש קדושה עמוקה, השייכות של קדושת הבורא לעולמו, לעולם הזה. כשאנחנו מתפללים, על מה אנחנו מתפללים? על הברכות שאנחנו צריכים לחיי עולם הזה, ולכן התפילה נקראת חיי שעה. התורה, תלמוד תורה נקרא חיי עולם.

אתם רואים דרך אגב את הטעות של הצדוקים? הצדוקים הפכו את הקערה, אם אפשר לומר, היו רואים בתורה חכמה שייכת לעולם הזה, והיו רואים בתפילה חכמה השייכת לעולם אחר, זה הצדוקיות, זה הדתיות של המשכילים, של ההשכלה. זו הטעות של אלו שאין להם שום מושג מה זה נבואה, מה זה תורה מן השמים, מה זה אחדות הבורא, מה זה, כי הבורא ברא העולם הזה ואין 'אל' אחר עוד. המדרש מרחיק לכת "כתועפות ראם לו, אלו השדים", [39]מי יכול להבין את זה? רק בחכמת הקבלה. אתם מבינים למה צריך איזה גיל מסוים, אחרי סיום לימוד הנגלה, כדי לעמוד בזה. זה לא המטרה שלנו, אנחנו לא לומדים קבלה, סתרי תורה, אנחנו לומדים את פשט התפילה. וכדי להבין את פשט התפילה, צריך להבין את המשמעות של הביטויים של התפילה כפי שהם, לפי חכמת הקבלה, במקרא. זה ההקדמה שרציתי להזכיר.

[החתם סופר בתשובה שלו אומר שבאמת (...) שבגלות אין באמת קודש. בארץ ישראל יש קודש שבטבע]

יפה. זה מה שאמרתי. אבל בחו"ל, בארצות הגויים הטומאה גוברת, הקליפה גוברת אבל בתוך הקליפה יש קדושה בהעלם: ואותה קדושה, היא בריאה של הבורא.

[למה צריך לעבור דרך א"י?]

בסיבה שאתה הסברת: כי בא"י זה בגלוי. תשמע! כל העולם כולו, מסיבות שלהם מגדירים את הארץ כארץ הקודש, אפילו שזה מושגים שלהם, אפילו שזה סיבות משלהם, וזה רחוק מהאמת שלנו, אבל בכל זאת זה עובדה, זה עובדה מאסיבית: העולם כולו רואה בארץ, הרגיש בארץ, קדושה יתירה מכל הארצות. זה לא אומר שאין קדושה בשאר הארצות, אבל קדושה מסוג אחר, אבל יש. מה שהוספתי, אני מבין למה צריך לחזור ולחזור ולתקן את דרכי החשיבה, שהתרגלנו בחשיבה שלנו בגלות, להגדיר את העולם החיצוני כטמא בעיקרו כדי להישרד נגדו. זאת הייתה הסכנה של התבוללות: מי שהיה מגלה את הטוב שברע הזה, היה אוהב את הרע הזה, ולכן קיבלנו מהמחנכים שלנו דרך אלפיים שנה: לא לשמוע, לא לראות, כל זה טמא. אבל באמונה שלנו, באמונה שלנו כל זה: הבריאה של הבורא. לכן כשחוזרים לא"י, אנחנו ממשיכים באותה מחשבה, כל מה שזה לא ישראלי זה אבוד. שוכחים שזה לא כל כך פשוט, הקליפה גוברת בו, אבל בתוך אותה קליפה יש ערכים של קדושה עמוקה מאוד, זה הנושא שלנו. אני מבין את המקור של החתם סופר: מי שלא יכול להחזיק את זה, מוטב שיחשב שהכול זה גיהינום, ורק ארץ ישראל זה עולם הזה. אני זוכר מה שאמר הרב נחמן מברסלב: מדברים על עולם הזה בעולם הבא, אמר דבר עמוק מאוד. הוא אמר: עולם הבא אנחנו מבינים, אבל עולם הזה, איפה? פה זה גיהינום. הוא היה בגלות. צריך להבין את זה. מה ראו האבות בחוץ? מה עשה אברהם באור כשדים, מה עשה יוסף במצרים? יש מתח בתוך המשימה של עם ישראל בעולם, בין הממד הזה של הקדושה בחוץ והממד של הקדושה בפנים.

מה שרציתי להסביר: התרגלנו בגלות וזו הסיבה של ההישרדות שלנו, התרגלנו בגלות לשלול את הכול: "הכול מכל כל". המקורות שאמרו ההפך לא היו מובנים. איך אפשר לומר: "כבודו מלא עולם" ולהתייחס לנוף של העולם כהיפך של כבוד? חכמי ישראל מסרו לנו ברכות שצריך לומר, למשל, כשפוגש חכם של אומות העולם, צריך לומר ברכה, לא אותה ברכה של חכם של ישראל, אבל צריך לומר ברכה! איך אתה מסביר את זה. לא הייתי אומר דברים כאלו בצרפת, כי היו מאמינים, בי. אם אני יכול להרשות לעצמי, אתם עוד בדרכי תשובה בעניין של דרכי החשיבה של הגלות, ולכן זה הכיוון שלכם, לא להפוך כיוון עד שתגיעו לאותה מדריגה: איך להבין את זה, שבתוך הטומאה של החוץ יש קדושה ששורשה היא יותר עמוק משורש הקדושה שבפנים, זה מה שמגלים לנו.

[מה עשינו באלפיים שנה אם סגרנו את העיניים ואמרנו שהכול טמא, לא הצלחנו בשליחות אלפיים שנה? התרגלנו. הכול טמא]

אתה אומר שליחות, מי אמר שליחות? זה כבר תיאוריה שלמה כשאתה אומר 'שליחות', מי אמר שזו הייתה שליחות? אם לא הצלחנו בשליחות היה צריך לחזור מיד.

לפי דעתי זה נושא אחר: מה המטרה של הגלות? אני רוצה להסביר אחרת: השאלה היא: מה המטרה של אורך הגלות, למה הארכנו כל כך? כל פעם שאני חושב על הנושא, אני ממש המום: אלפיים שנה, זה יותר מעולם ומלואו, אלפיים שנה.

לאלו שאומרים שיש לנו משימה של שליחות בגלות, איזו משימה יש לנו? ללמד אומות העולם: "ואהבת לרעך כמוך"? [40]אלפיים שנה לא הצלחנו וצריך להמשיך? יש הרבה חכמי ישראל בחוץ שממשיכים לומר אותו דבר: יש לנו משימה של מחנכים אצל הגויים. אלפיים שנה לא הצלחנו, למה אנחנו ממשיכים? הקב"ה החליט שהגיע הקץ, והקץ הגיע במאורעות שאתם יודעים, במאורעות של הדור שלנו וממשיכים באותה אשליה. אני רוצה לומר לכם: זה לא הסבר של המקובלים, ההסבר של המקובלים זה להוציא מהגלות את ניצוצות הקודש. ניצוצות הקודש שהיו בגלות, לפני הרבה זמן הוצאנו אותן. לא צריך להיות שמה כאסירים בגיהינום שלהם כדי ללמוד מתמטיקה או ללמוד פיזיקה. לפני הרבה, הרבה זמן גמרנו מזה. וכל מה שקרה, זה היה בטל ומבוטל, אלף שנים של כאב מיותר. כשתלמדו את כל המקורות על זה בקבלה, זה ממש, אנחנו נדהמים לראות איך עם ישראל איחר את הזמן.

אתה אומר שזו שליחות, איזו שליחות? כשאני מדבר בצרפת אני שואל אותה שאלה פשוטה: יש לנו משהו למסור לגויים, מה? "ואהבת לרעך כמוך" זה לא הצליח אלפיים שנה, הם שמעו את זה, הם אומרים את זה, יותר מזה: הם אומרים שהם אמרו! למה זה דומה? למה שקרה להבל אצל קין. המשימה של הבל הייתה לחנך את קין. הוא לא הצליח, מה קרה לו? אותו סיפור נמצא אצל יעקב ועשו, אבל בצורה אחרת לגמרי, כי רבקה הבינה מה שקרה לחוה ורבקה אמרה ליעקב: אל תחזור על אותו תסריט, תברח. מה קרה בתקופת הנאציזם? היהודים חזרו שמה, חזרו לצרפת, חזרו לספרד, חזרו לגרמניה, רוצים לחזור לאותו מוקד. אחרי אותה תקופה מה קורה לקהילות במה שהייתה ברית המועצות? זו סכנה נוראה בשבילם והם יודעים את זה, לא באים. היהודים של מערב אירופה נשארים שמה. איזו טענה יש לנו: לחנך את הברברים האלו? להמשיך אחרי אלפיים שנה, זה לא מובן, זו טענה שאין לה שחר. הייתה תקופה שהיה לנו מה למסור, גמרנו, וזה לא הצליח. תזכרו את הסיפור של קין והבל ועשו ויעקב: יעקב ברח, אז הוא היה שריד, הבל לא ברח עלה על המוקד. צריך להבין את זה, כאילו א"א להסיק מסקנות מהניסיון של ההיסטוריה: כל דור וחכמיו.

[היות והיהודים נשארו שמה, והרבה התבוללו, האם צריך לעשות את העבודה של הוצאת הניצוצות מחדש, שוב יש קדושת ישראל בין הגויים?]

אתם מדברים כאלו מדינת ישראל לא קמה. אפשר לישראלי, אם יש לו צורך ללכת, לנסוע כדי ללמוד מה שהוא רוצה ללמוד באיזה עיר שאפשר ללמוד, צריך להיות בגלות בשביל זה? צריך להיות גאה כישראלי באוניברסיטה של גוי. נקודה. להמשיך בגלות? להמשיך קהילות צמודות לטומאה של הגויים, לרשעות של הגויים, לברבריות שלהם? כשהרב הראשי של צרפת בא פה, הוא מייצג מי? את צרפת. הוא יודע שהוא לא מייצג את צרפת, הוא יודע שמדינת ישראל שייכת לו, אבל הוא מייצג את צרפת. הוא מחכה כשיגיע לגיל של פנסיה, הוא יחזור כעולה חדש בערי פיתוח: רחביה... זה פסוק "מן המצר קראתי יה ענני ב(מ)רחב יה". [41](צוחק) זה עם משוגע: אנחנו צריכים יהודים פה, ויהודים שמה מדברים על משימה חינוכית אצל הגויים אחרי אלפיים שנה של כשלון.

[יש התקדמות, הם גילו שהעולם הוא עגול, יודעים להסתובב]

לשנה הבאה בירושלים מהצד השני.

[מה הפתרון של הרב? איך באמת יבוא התיקון לעולם החיצוני, לעולם של הגוי, לעולם של הכלי?]

תשמע! העולם הגויים, העולם החיצוני, הוא מחכה לישראלים כישראלים, את הגאולה. יש להם בעיות והם מנחשים שפתרונות של הבעיות האלו זה בידי הישראלים כישראלים, לא כיהודים. אתם לא מרגישים בזה? שלישראל כישראל ישראלי, יש שם ותהילה בכל העולם, פי כמה מהשם והכבוד של היהדות? אתם לא מרגישים בזה? כי אני הייתי בגיל שלכם לפני המלחמה, מלחמת העולם, שם 'יהודי' היה בזוי, לא כלום. פתאום הכול השתנה. הודות מה הכול השתנה? הודות מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו.

[המושג ישראלי בארץ הוא יותר נוטה לחילוני]

זו הכוונה שלי.(צוחק) יש גם כן אנשי תורה שהם ישראלים, ולאו דווקא חרדים נגד המדינה. הגויים האלו אינם טיפשים, יש להם עיניים, יש להם אוזניים, הם מבינים, תופסים במה מדובר, הם מתייחסים לאפשרויות של פתרונות של בעיות האנושות במעבדה הקטנה שהיא מדינת ישראל כמדינה. זה לא יצא מן הגטאות, זה לא יצא מהקהילות, כקהילות. והצרה שהיהודים עצמם לא תופסים - לא חילונים ולא דתיים- לא תופסים מה קורה, גם אלו וגם אלו. מה שקורה בממשלה עכשיו זה סימן שהעם משתגע, זה ממש עניין של שעטנז במדרגה ראשונה. היו אומרים, אצל החסידים אומרים, שזה ממשלה משיחית ממש: מערך, מרץ, ש"ס, 'ממש'. מה שקורה, זה ממש בלתי יאומן. כולם עושים את עצמם כאלו הגויים הם טיפשים, הם צוחקים. אני רוצה רק לתת דוגמא אחת שאני רגיל להסביר אותה ואני מדבר על זה הרבה: הבעיה של האנושות עכשיו, לפי דעתי אחת מהבעיות העיקריות, היא: איך שבני אדם מצורה שונה לגמרי אחד מהשני יכולים לחיות יחדיו? זו הבעיה של אומות המאוחדות, איך לאחד את האנושות? אז מגלים מדינה, שאנשים באים מכמה מאות נופים תרבותיים שונים וחיים ביחד, עם בעיות, אבל חיים, וזו מדינת ישראל. כל יהודי במדינת ישראל, שורשו בנוף תרבותי אחר לגמרי וזה קיים. הסוציולוגים אצלם מגלים את זה, ברור שיש הרבה אנטישמיות בהגדרות שלהם, אבל מכל מקום הם לא יכולים לא לראות את זה. ההוכחה שזה אפשרי זה מה שקורה בישראל. ולא רק זה, המדינה יש לה ארבעים שנה פלוס משהו, ויש כמה המצאות מכל מיני תחומים ששייכות כבר לאנושות כולה. אתם לא יכולים לתאר יחסית כמה כנסים מכל העולם באים דווקא לירושלים, או לחיפה, או לתל אביב ולא במדינה אחרת, אם זה בספרות, אם זה ברפואה, אם זה בכל מקצועות, פתאום, בין לילה כל זה צמח, והגויים מרגישים בזה, לכן הם נגד, אבל מרגישים בזה. אם יש תקוה לאחרית הימים זה עובר דרך מדינת ישראל כמדינה לא כמכלול של גטאות: אם זה בני ברק, אם זה הר נוף, אם זה בית וגן, שהוא בני ברק בורגני, אין הרבה הבדל, אע"פ שבורג אמר: 'בורג אני'. (צוחק) זה מה שצריך לגלות.

[זה הסיבה שיש אי-הבנה שלא מבינים בדיוק מה זה להוציא את הניצוצות הקדושות, חושבים שזה חינוך, זה חינוך של אמת, זה להוציא את ניצוצות הקדושה של הגלות?]

מה זה חינוך? להוציא את נצוץ הקדושה שיש במציאות, וזה נמצא בתרבויות, ברור, זה לא עניין של החינוך, זה עניין של תרבות. אנחנו לא צריכים את החינוך שלהם, אלא התרבויות שלהם. תשמע!   יש איזה מין שקר מוחלט: מקבלים אותה תרבות ואומרים שלא מקבלים. מקבלים אותה ובצדק.

תשמע! יש רק שלוש תיאוריות להסבר של הגלות:

-התיאוריה הראשונה אומרת: זה עונש ורק עונש.

-התיאוריה השנייה אומרת זו שליחות ורק שליחות.

-לפי הקבלה זה לא זה ולא זה, זה משימה של עבד הבורא, כדי לאחד את הערכים המפוזרים שבעולם. אנחנו מקבלים חכמת הכלים מהגויים, ושמים אור הקדושה ומאחדים את הערכים. כל זה צריך ללמוד, נושא אחרי נושא. אני מציע לכם ללמוד את תורת הרב אשלג, כל ההקדמות של הרב אשלג, הקדמות לפירוש הזהר בעיקר, כדי להבין מה הכוונה של התורה כשאומרת שיהו"ה אלהי ישראל הוא בורא עולם, ולישראל כעבד הבורא יש משימה עולמית, אבל כישראל. לאותה משימה יש הסכנה של התבוללות, אבל התקופה השתנתה לגמרי, לא צריך להיות אסירים של הגויים, כפי שהיינו בגלות, כדי לקיים אותה משימה. החידוש של הדור שלנו זה: לא צריך, אלא חובה לקיים את זה כישראלים. מכיוון שיש פילוג בעם בין החילונים והדתיים, שלא אלו ולא אלו לא רוצים להבין ולקבל את המשמעות האמיתית של מה שקרה לנו בהיסטוריה, חוץ מקומץ תלמידי חכמים שהם גם שייכים למדינה וגם שייכים לתורה, הרוב הוא בבחינת צדוקים, אם הם חילונים אם הם דתיים. הם רואים היהדות כדת דומה לכל הדתות אבל שייכת לנו, אז חלק מהם לא רוצים אותה: זה החילונים, וחלק מהם מקיימים אותה: זה הדתיים. ותורה איפה? ולפי דעתי מה שחסר לאלו ואלו זה דווקא חכמת הקבלה: הם כמו שני הידיים שהם ככה: חסר להם את התוכן. זה היד של הדתיים, זה היד של החילונים, או ההפך, ולכן אינם יכולים להתחבק. לאמיתו של דבר, זו לא בדיחה, כל מה שחילונים אומרים על הדתיים, טוענים שחסר להם את העיקר, כל מה שהדתיים טוענים על החילונים שחסר להם את העיקר, שניהם צודקים: חסר העיקר.

[האחדות]

לא! הפנימיות של הדברים. אתם לא מרגישים בזה, כי חילוני רגיל בישראל מעדיף להיות התורה אצל האנטי-ציוניים, לא רוצה לשמוע שיש תורה אצל דתיים ציונים, הוא מפחד מזה. גם ההפך: החרדים רואים את הישראליות דווקא אצל החילונים. ויש איזה מין גשר שהוא המבדיל ( מפדיל מלשון מפדל – צוחק ) בין קודש לחול ולא רואים אותו. יש שנאה מקבילה מצד זה ומצד זה. דווקא זה לא מקרה שהרב קוק היה באותו מישור של הגשר בין שני העולמות.

 

[1] [קדושה טבעית. הדיבור בגלות]

[2] בראשית פרק כ

(א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר:

(ב) ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה:

(ג) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל:

(ד) ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג:

(ה) הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת:

(ו) ויאמר אליו האלהים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי על כן לא נתתיך לנגע אליה:

(ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך.

[3] תהלים פרק עב

(יז) יהי שמו לעולם לפני שמש ינין ינון שמו ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו:

(יח) ברוך ידוד אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו:

(יט) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן:

(כ) כלו תפלות דוד בן ישי

שמות רבה פרשה ג ד"ה ו ויאמר אלהים

דיה לצרה בשעתה, אמר לו לאו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, לך אני מודיע להם איני מודיע, ד"א אהיה, רבי יצחק בשם רבי אמי אמר בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים, וכן בדניאל (דניאל ח) ואני דניאל נהייתי ונחליתי, אמר לפניו וכך אני אומר להן אמר לו לאו אלא אהיה שלחני אליכם, אמר ר' יוחנן אהיה לאשר אהיה ביחידים אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהן משוברות שיניהן מולך אני עליהם שנאמר (יחזקאל כ) חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ד"א דא"ר ענניאל ב"ר ששון אמר הקב"ה לכשאני מבקש אחד מן המלאכים שהוא אחד משלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ שנאמר (שם /יחזקאל/ ח) וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי, וכשבקשתי ג' מהן עשיתים יושבים תחת האילן שנאמר (בראשית יח) והשענו תחת העץ, וכשאני מבקש כבודו מלא כל העולם שנאמר (ירמיה כג) הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', וכשבקשתי דברתי עם השמים הסערה שנאמר (איוב מ) ויען ה' את איוב מן הסערה, וכאשר אני מבקש מתוך הסנה

[4] דברים פרק ד

(לה) אתה הראת לדעת כי ידוד הוא האלהים אין עוד מלבדו

[5] קיצור שולחן ערוך סימן יז סעיף ג

קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצות קריאת שמע שצונו הקדוש ברוך הוא, ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ויאריך {בחי"ת} של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, {ובדלי"ת} יאריך קצת גם כן שיעור, שיחשוב שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה. וידקדק שלא יקלקל קריאת התיבה אחד על ידי מה שמאריך בו קצת, כי קצת מהמון עם מקלקלין, יש אומרים {אחאד}, ויש אומרים {אחד - ע} ומוטב שלא להאר"יך מלהאר"יך ולקלקל. נוהגין לומר {שמע ישראל} בקול רם לעורר הכוונה, ומשימין יד ימין על העינים. לאחר שאומרים אחד, שוהין קצת ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש (חוץ מיום הכפורים), וצריכין לכוין בו גם כן פירוש המלות

[6] בראשית פרק כג

(ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך

[7] בראשית פרק מז

(ט) ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד א

ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מאה ושיתסר הויין! אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר - לא חשיב להו. דתניא: היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה. עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים. יצא משם ובא לו לארם נהרים. נמצא, כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה. ומנלן דלא מיענש - דתניא: נמצא, יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה כשם שפירש יעקב אבינו מאביו. דיעקב תלתין ושיתא הויין! - אלא: ארביסר דהוה בבית עבר לא חשיב להו. - סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין! אלא, משום דאשתהי באורחא תרתין שנין. דתניא: יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר +בראשית ל"ג+ ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות. ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים. הדרן עלך מגילה נקראת.

במדבר רבה פרשה יד ד"ה ו ביום השמיני

עלי לשלם שכר אותה העין כיצד שנו רבותינו שהיו אוכלים במקדש קדשים קלים תוך החומה לפנים מחומת ירושלים אבל בשילו שהיה חלק יוסף אוכלין אותן בכל הרואה הוי עלי שור כמה דתימא (איוב יא) לא תשורני עין רואי א"ר עזריה אמר לו הקב"ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף שהיא שביעית בדברות ולא נאפת באשת פוטיפר וגם שמרת מצות לא תגנוב שהיא שמינית בדברות שלא גנבת ממונו של פוטיפר ולא גנבת מקור אשתו כמה דתימא (שם /איוב/ כד) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וגו' יבא העת שאני פורעם לך למחר כשיבאו הנשיאים להביא בחנוכת המזבח יהיו נשיאי שני בניך אחד מקריב ביום שביעי והשני ביום ח' ואין שבט אחר מפסיק בין שני בניך כשם שאתה לא הפסקת בין לא תנאף ללא תגנוב שכן כתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו' לכך נאמר ועת ומשפט ידע לב חכם, קרבנו קערת כסף אחת וגו' אל תקרי קערת אלא עקרת כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף (בראשית מח) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו', כסף כמה דאת אמר (משלי י) כסף נבחר לשון צדיק כמה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שלשים ומאה משקלה כשירד יעקב למצרים בשביל יוסף בן ק"ל שנים היה שנא' (בראשית מז) ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מזרק אחד כסף כנגד יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים, כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק מה שאמר לאביו (שם /בראשית/ מח) לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, שבעים שקל בשקל הקדש שעל ידו ירדו ע' נפש למצרים, שניהם מלאים וגו' יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם העמידו שבטים, כף אחת עשרה זהב וגו' כנגד חבלי מנשה עשרה שנא' (יהושע יז) ויפלו חבלי מנשה עשרה, פר אחד בן בקר וגו' איל אחד וגו' שעיר עזים אחד וגו' הרי ג' כנגד ג' דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ שנא' (בראשית נ) גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף וכה"א בני מנשה למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד אלה בני גלעד איעזר וגו' מכיר וגלעד ואיעזר הרי ג' דורות שהיו בתי אבות שנקראו על שם יוסף כי מנשה ע"ש יעקב נקרא כמ"ד (שם /בראשית/ מח) ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ כמה דתימא (במדבר לב) ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר ג' מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה ושעיר החטאת היה כנגד יאיר שלא הוריש חלקו לבניו כי לא היו לו בנים ולכך קראן על שמו שלא הי' לו זכר וירשו חלקו בני מכיר אחיו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד שבט מנשה שנחלק לשנים ולקח ב' חלקים בארץ חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען, אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה הרי ג' מינים כנגד ג' דברים שעשה יוסף בשביל מנשה שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו האחת (בראשית מח) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל והשנית ויתמך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה והשלישית (שם /בראשית מ"ח/) ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור וגו' למה היו של ה' ה /ה'/ כנגד ה' נשים משבט מנשה שנטלו חלק בארץ אלו בנות צלפחד חמש כמ"ד (במדבר כז) כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה וגו' וכן היו חמש שנא' (שם /במדבר/) ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה וכן יעקב הזכירן בברכת יוסף שנא' (בראשית מט) בנות צעדה עלי שור אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ, ד"א למה ה' ה' כנגד הברכה שבירכן יעקב וידגו לרוב בקרב הארץ ודגים נבראו ביום החמישי, זה קרבן גמליאל וגו' כיון שראה הקב"ה שהקריב קרבנו על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו זה קרבן גמליאל.

[8] רמב"ם סדר תפילות נוסח הברכות האמצעיות

גם במנוחתו לא ישכנו ערלים לבית ישראל נתתו זרע ישורון אשר בם בחרת חמדת ימים אותו קראת אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו כו' עד ברוך אתה יי' מקדש השבת, ברכה אמצעית של מנחת שבת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עטרת תהלה ועטרת ישועה לעמך נתת אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו מנוחה שלימה שאתה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם תנחילנו אבינו ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו אלהינו ואלהי אבותינו וכו'. ברכה אמצעית של מוסף ר"ח, ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם להיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חדש נעלה עליו שירי דוד נשמע בעירך האמורים לפני מזבחך אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתעלנו לארצנו ואת מוסף יום ראש החדש הזה כו' עד על ידי משה עבדך יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבותינו שתחדש עלינו את ראש החדש הזה לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום ויהי ראש החדש הזה קץ וסוף לכל חטאתינו וצרותינו תחלה וראש לפדות נפשנו כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת וראשי חדשים להם נתת ברוך אתה יי' מקדש ישראל וראשי חדשים, ברכה אמצעית ממוסף ראש חדש שחל להיות בשבת, אתה יצרת עולמך מקדם כלית מלאכתך ביום השביעי בחרת בנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת ותתן לנו יי' אלהינו שבתות למנוחה ויום ראש חדש הזה לכפר בעדנו שחטאנו לפניך ומפני חטאינו וכו' עד ומוספים כהלכתן ואת מוספי יום המנוח הזה ויום ראש החדש הזה נעשה ונקריב את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבותינו שתחדש וכו' עד לפדות נפשנו רצה נא במנוחתנו וקדשנו במצותיך כו' עד וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ברכה אמצעית של יום טוב של פסח ערבית שחרית ומנחה, אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת ותתן לנו יי' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה זכר ליציאת מצרים אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא כו' והשיאנו יי' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום כאשר אמרת ורצית לברכנו כן תברכנו סלה ותן חלקנו בתורתך ושמח נפשנו בישועתך וכו' ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים. ברכה אמצעית ממוסף הפסח,

[9] בראשית פרק מא

(יב) ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו איש כחלמו פתר

[10] בראשית פרק טו

(ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל:

(י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר:

(יא) וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם:

(יב) ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו:

(יג) ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה

[11] ירמיהו פרק כח

(ו) ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ידוד יקם ידוד את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ידוד וכל הגולה מבבל אל המקום הזה

[12] תהלים פרק לג

(ו) בדבר ידוד שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

[13] בראשית פרק א

(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

[14] שמות פרק א

(יא) וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס

[15] תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כח עמוד א

גמ'. ת"ר: ד' צווחות צווחה עזרה. צווחה אחת: הוציאו מיכן בני עלי חפני ופנחס שטימאו את ההיכל. צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות

[16] דברים פרק לב

(טו) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו

[17] רש"י מסכת יומא דף עא עמוד א

מפטרי מהדדי - שהיה אחד נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו.

אתהלך וכו' - איידי דאיירי בחיים מתוקנים נקט לה.

זה מקום שווקים - שאדם מוצא לקנות מזונותיו, ולפי שהיה דוד מטלטל נע ונד היה מתפלל על הדבר.

שמתהפכות עליו - מי שהיה עני בילדותו ונעשה עשיר לעת זקנותו דומה לו כאילו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה.

אליכם אישים אקרא - בראש פרשת ושנות חיים הוא, להכי נקט ליה.

שדומין לנשים - ענותנין ותשושי כח.

אישים - לשון אשה, מדלא כתיב אנשים.

(שנסך) +מסורת הש"ס: % לנסך %+ יין וכו' - אישים לשון קרבן אשה.        

[18] בראשית פרק א

(כו) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ

[19] בראשית פרק כג

(ד) גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני

[20] בראשית פרק ב

(כב) ויבן ידוד אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם:

(כג) ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת:

(כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד:

(כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו

[21] בראשית פרק כו

(ח) ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו

[22] תהלים פרק קכו

(א) שיר המעלות בשוב ידוד את שיבת ציון היינו כחלמים:

(ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ידוד לעשות עם אלה

[23] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד א

/מתני'/. האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם

[24] בראשית פרק כ

(ד) ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג

[25] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד א

גמ'. ת"ר: כל אלו שאמרו - דמי בושתו, אבל צערו - אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: +בראשית כ'+ השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך. דאשת נביא בעי אהדורי, אשת אחר לא בעי אהדורי? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: השב אשת האיש מכל מקום, ודקא אמרת: +בראשית כ'+ הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא! נביא הוא, וכבר לימד; אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד.

[26] תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א

אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב +יחזקאל יח+ הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. אין יסורין בלא עון דכתיב +תהלים פט+ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם

[27] ישעיהו פרק ב

(יא) עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ידוד לבדו ביום ההוא.

[28] ישעיהו פרק סג

(טז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ידוד אבינו גאלנו מעולם שמך

[29] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב +ישעיהו סג+ כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם +שמות ד+ בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים +ישעיהו סג+ אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב +הושע יא+ בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל.

[30] בראשית פרק כב

(ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה:

(ח) ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו:

(ט) ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים:

שמות רבה פרשה מו ד"ה ד ד"א פסל

ד ד"א פסל לך, הה"ד (ישעיה סד) ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרנו אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני אביכם כשראיתם עצמכם בצרה קראתם אותי אבינו אמרולו הן שנא' (תהלים עז) ביום צרתי ה' דרשתי, משל לבן ארכיאטוס שפגע בסמדרקוס והתחיל לשאול בשלומו א"ל קירי מרי אבי, שמע אביו וכעס עליו אמר לא יראה פני הואיל וקראו לסמדרקוס אבי, אחר ימים חלה הבן אמר בבקשה קראו לאבי שיראני, באו ואמרו לאביו מיד נכמרו רחמיו עליו ועלה אצלו וא"ל עתה בבקשה ממך אבי הסתכל בי, אמר לו עתה אני אביך אתמול היית קורא לסמדרקוס אבי, עכשיו שנכנסת לצרה אתה קוראני אבי, כך אמר הקב"ה לישראל עתה אתם קוראים אותי אבי אתמול הייתם עובדים עבודת כוכבים וקוראים אותה אבי שנאמר (ירמיה ב) אומרים לעץ אבי אתה ובעת רעתם יאמרו וגו', לכך נאמר ועתה ה' אבינו אתה, ד"א ועתה ה' אבינו אתה וגו', הה"ד (מלאכי א) בן יכבד אב זה עשו שכבד אביו הרבה שהיה יוצא לשדות וצד ציד ומביא ומבשל ומכניס ומאכיל לאביו בכל יום, ועבד אדוניו זה נבוזראדן שנקרא עבד שנאמר (מ"ב =מלכים ב'= כה) בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל, שבשעה שבא לירושלים הביא עמו איקונין של נבוכדנצר והיה עומד לפניו באימה וביראה כעבד, ואתם לא כבדתם אותי כאב ולא כאדון יראתם מפני, הוי (מלאכי א) ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, אלא בשעה שאתם רואים עצמכם בצרה אתם קוראים לי אביכם, לכך נאמר ועתה ה' אבינו אתה, מהו אנחנו החומר ואתה יוצרנו, אמרו ישראל רבון העולם אתה הכתבת לנו (ירמיה יח) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, לכך אע"פ שאנו חוטאים ומכעיסים לפניך אל תסתלק מעלינו למה שאנחנו החומר ואתה יוצרנו, בא וראה היוצר הזה אם יעשה חבית ויניח בה צרור, כיון שיוצאה מן הכבשן אם יתן אדם בה משקה מנטפת היא ממקום הצרור ומאבדת את המשקה שבתוכה, מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה היוצר שהניח בו את הצרור, כך אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולם בראת בנו יצר הרע מנעורינו שנאמר (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא גורם לחטוא לפניך ואין אתה מסלק ממנו את החטייא אלא בבקשה ממך העבירהו ממנו כדי שנהא עושים רצונך, אמר להם כך אני עושה לע"ל =לעתיד לבוא= שנאמר (מיכה ד) ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי מהו אשר הרעותי, זה יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ד"א (ישעיה סד) ועתה ה' אבינו אתה, הה"ד (שם /ישעיהו/ כו) ה' בצר פקדוך, אלא כיון שהם נכנסים לצרה הן מבקשים אותך, שנאמר ה' בצר פקדוך, משל לסנקליטוס שהיו לו בנים נדבקו לבני אדם רעים ויצאו לתרבות רעה הפשיטן והשליכן, כיון שראו עצמם בצרה בקשו מבני אדם גדולים שיבקשו עליהם רחמים, אמר להם אביהם על מה אתם מבקשים אמרו לו על בניך שתתרצה להם, אמר אינם בני ואיני מכירם זנתה אמם וילדה אותם, אמר לו אין אתה יכול לכחש אותם, למה שהכול יודעים שהם בניך שהם דומים לך, כך סנקליטוס זה הקב"ה בניו אלו ישראל שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, נתערבו בעובדי כוכבים ויצאו לתרבות רעה שנא' (תהלים קו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, מה עשה להם הפשיטן והשליכן שנאמר (יחזקאל כג) והפשיטוך את בגדיך, וכתיב (ירמיה טו) שלח מעל פני ויצאו, כיון שראו עצמן בצרה והתחילו מבקשים מהנביאים שיבקשו עליהם רחמים מן הקב"ה התחילו מבקשים עליהם רחמים שנאמר (יואל ב) חוסה ה' על עמך, אמר הקב"ה על מי אתם מבקשים אמרו לו על בניך אמר להם אינן בני אם עושין רצוני הם בני ואם לאו אינן בני שנאמר (הושע ב) זנתה אמם הובישה הורתם, למה כי אמרה אלכה אחרי מאהבי זו עבודת כוכבים, לפיכך אמר הקב"ה (שם /הושע ב'/) ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה זו עבודת כוכבים שהיא אומרת עליה נותני לחמי ומימי, והיא יש לה עינים ואינה רואה, אזנים ואינה שומעת, ולא זנה את עצמה היאך זנה לאחרים, והפשיטה הקב"ה שנאמר (שם /הושע ב'/) פן אפשיטנה ערומה, אמרו הנביאים להקב"ה הרי אתה אומר שאינן בניך ובפניהם הם ניכרים שנאמר (ישעיה סא) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', מה דרכו של אב שמרחם על בניו אע"פ שסרחו, כך אתה צריך לרחם עליהם, הוי ועתה ה' אבינו אתה, וכן אתה מוצא כשעשו העגל כעס עליהם הקב"ה בא משה לרצותו וקרא אותם אינן עמי, שנאמר כי שחת עמך, והפשיטן הקב"ה שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, אמר משה עמך הם ואי אתה יכול לכפור בהם שנאמר למה ה' יחרה אפך בעמך התרצה להם שהם בניך, מיד נתרצה להם שנאמר וינחם ה' והראה למשה שנתרצה להם שהחזיר להם הדברות שנאמר פסל לך.

[31] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב

הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע. ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון, וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותצילני מפגע רע ומחלאים רעים ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות, ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו. כי מתער, אומר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

[32] רש"י בראשית פרק לב פסוק ד

(ד) וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש:

ארצה שעיר - לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה

[33] רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור

[34] דברים פרק ד

יב) וידבר ידוד אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול

[35] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב

משנה. המתפלל וטעה - סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף.

[36] שיר השירים פרק ח

(א) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי

[37] תהלים פרק ב

(יא) עבדו את ידוד ביראה וגילו ברעדה

[38] רמב"ם סדר תפילות נוסח ברכות התפילה

מודים אנחנו לך כו' עד ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים על הנסים כו' עד ואחר כן באו בניך וכו'. שליח צבור מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה: נקדישך ונמליכך ונשלש לך קדושה משולשת כדבר האמור על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כבודו וגדלו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו לעומתם משבחים ואומרים ברוך כבוד יי' ממקומו, ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור לנצח נצחים ועינינו תראינה במלכות עוזך כדבר האמור בדברי קדשך על ידי דוד משיח צדקך ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה,

[39] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד ב

אמר ליה: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה. תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש. יומא חד הוה קאי לחודיה, אמר ליה, כתיב: +במדבר כ"ד+ כתועפות ראם לו, ואמרינן: כתועפות - אלו מלאכי השרת, ראם - אלו השדים,

[40] ויקרא פרק יט

(יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ידוד.

[41] תהלים פרק קיח

(ה) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

 

הוספת תגובה