ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

שיעור 60

תאריך: 01.1992

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

 

הנושא היה: האם האמת היא גילוי רצון שהוא למעלה מההכרח ההגיוני של האמת או אם זה גילוי הכרחי לפי הסדר של האמת והמסקנה הייתה, אם אני זוכר, שהרצון הוא שמתגלה דרך האמת: יש מישהו שרוצה, ורצונו הוא למעלה מכל. אין הכרח על רצון הבורא, למעלה מרצון הבורא. ולכן אנחנו צריכים להבין למה דווקא זה רק במדרגה של ספירת תפארת, של ספירת ההויה, ה-יהו"ה שמתגלית אותה מידה של אמת, ולא למעלה מזה, זה היה כבר הנושא של כל הפרק, זה נושא של איחוד המידות. אבל לפי הממדים של הנושא הרב מדייק לפי דעתי דרך אותו כלל של איחוד המידות, זה כבר מתגלה באופן ברור במילה 'אמת'. מצאנו, אם אני זוכר שפה למדנו את זה, שיתכן מאוד שזה השורש של המושג של המהר"ל של 'האמצעי', של אמצע. הביטוי, הסגנון של הרב פה הוא מדויק. לפי דעתי, אע"פ שגם הרמב"ם משתמש באותו כלל של הדרך האמצעי, בכל זאת זה המהר"ל שדייק לפי הסגנון של המקובלים. כי, רק בקצרה, המילה 'אמת' היא כוללת הכול, מא' עד ת', וה-מ' הוא האות האמצעית של כל ה-אלפא-ביתא, ולכן זה מתגלה דווקא באותה ספירה, מידה אמצעית של ההויה, בין חסד ודין. זה היה הנושא הקודם, לפי הסגנון של המקרא עצמו: אל, יהו"ה, אלקים; אל, אלהים, יהו"ה; יהו"ה, אל, אלהים. בכל פעם שבצורה זו או אחרת שלושת המידות האלו הן בבת אחת, אז מתגלה את העניין של מידת האמת. פה אנחנו מגיעים לנושא העיקרי בהקשר של אותה המידה, של אותה ספירה, כי סופסוף השם המפורש, אם אפשר לומר, של אותה מידה, היא מידת התפארת.

נתחיל דווקא בפסוקים שהוא מביא, באמצע הדף סב', הרב מביא קודם כול הפסוק מספר תהלים: "משפטי יהו"ה אמת". [1]אני זוכר דיוק של הרב עוזיאל ז"ל, שהיה מסביר את זה: "משפטי יהו"ה אמת צדקו יחדו", זה הפשט של הפסוק. הוא היה רגיל להסביר את זה ככה: כשנתקלים באיזושהי מצווה מיוחדת, וההבנה היא קשה, כדי להבין את משמעות, תכלית, את הנשמע של אותו מעשה באותה מצווה, מכיוון שהיא נפרדת מגוף התורה כולו, אז הוא אומר: כדי להבין את הצדק שיש באותו משפט, באותה מצווה, צריך להבין את זה בהקשר לתורה כולה. ואז הוא היה רגיל להביא את אותו פסוק: "משפטי יהו"ה אמת צדקו יחדו". זה הנושא שלנו, כשכל המידות הן מאוחדות וזה סוד מידת התפארת, סוד מידת האמת פה, אז הצדק מתגלה.

צדק זה שם של ספירת יסוד. צדקה זה מלכות.

יש שתי מדרגות בין יסוד למלכות, : צדק וצדקה.

דווקא 'שדי' זה השם של איחוד המידות בבחינה של יסוד. "אלה תלדות יעקב יוסף". [2]

הואו יש ו' של תפארת, ה-ו' השני זה של יסוד. הו' של יסוד הוא המילוי של ה-ו' של תפארת.

מידת תפארת, זה גילוי האיחוד של חכמה ובינה, דהיינו, זה גילוי המילוי של כתר. כי המילוי של כתר מתגלה מצד אחד דרך חכמה, מצד שני דרך פנים ואחור, דרך בינה; והאיחוד של חכמה ובינה, זה הגילוי של המילוי של כתר. אז נראה את המיוחד שיש באותה ספירה לפי הרב דרך הקו הזה: כשכל המידות הן בבת אחת אז מתגלית מידת האמת. זה ההגדרה של ה-ו' של ו' קצוות.

[.מה ההבדל בין זה לבין דעת ]

זה נראה אח"כ. לפי דעתי, יש סדר בהסברים של הרב, כי היה צריך לגלות שהאמת היא האמת של הוא, של מישהו. כי הוא זה שם של כתר. אז הוא מתגלה מבחינת אתה. צריך לגלות את זה, שיש מישהו שמתגלה דרך האמת. דאם לא כן יש מכשול לאדם, כי הוא רואה בדעתו, בדעת שלו, הוא רואה את התפיסה הפילוסופית של הקוסמוס, של ההויה הבלתי-פרסונלית של העולם. ולכן לפי סדר הניתוח שלו, זה ברור מאד לפי דעתי, צריך לגלות כי זה הרצון של אין סוף, שמתגלה דרך כל המדרגות האלו.

לכן קודם כל אמת, אחר כך תפארת, וזה נותן בסיס לתפיסה של הדעת, אם לא כן זה מסוכן מאוד. יש שאלה אצל המקובלים הראשונים: האם הדעת נמנת כאחת מהספירות או כספירה נוספת. זוכרים את המשנה בספר יצירה: "עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר", [3]"עשר ולא אחת עשר", זה אם דעת היא בכלל הספירות, "עשר ולא תשע" האם 'כתר' הוא אין סוף, או האם כתר הוא בין הספירות.

הנושא של הערב זה תפארת. בסיום השיעור הזה, צריך סיום ממש אחרי הסיום של יתרו, נעשה סיום של שערי אורה, נעשה קוסקוס אשכנזי, אבל הוא היה ספרדי דווקא. איך היו מגדירים את התבשיל של סעודת יתרו בספרד? באספניולית, קוסקוס של 'גטו'. מה זה 'גטו'? חתול בספרדית. בפולקלור הספרדי כשמשה ואהרן קבלו את פני יתרו, עשו לו סעודה, זה היה קוסקוס של תרנגולת, אבל החתול בא לקחת את הבשר, את העוף. זה היה ממש רציני אצל צפון-אפריקאים, כל הנערים היו רצים אחרי החתולים והורגים אותם. כדי שהחתול לא יבא לקחת את העוף, במשפחה שלי היו שמים את הקוסקוס הזה, לפני השעה של הסעודה במדרגה, על הארון, בצרפתית זה משחק: 'le chat perché'. ההסבר הוא ככה: כי החתול היה האליל של מצרים, המשמעות, שמצרים רצתה להכניס תריס בין משה ואהרן ויתרו. זה עמוק מאוד, זה דווקא מה שנשאר בפולקלור, זה פולקלור, זה זכר למה שקרה באותו זמן. וזה ממשיך להיות אותו דבר עם המצריים ומשה ואהרן מצד אחד, ויתרו הדרוזי מצד שני. נראה את מהלך הסברות שלו , יש גם כן הגיון בזה:

"משפטי יהו"ה אמת (תהלים יט, ח). ולפי שאמת הוא סוד הקו האמצעי, ניתן ליעקב שהוא באמצע, והסוד: תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ)". סדר הפסוק זה "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם". [4]זה סדר לא רגיל, כי הסדר הרגיל זה או: אברהם, יצחק, יעקב או: יעקב, יצחק, אברהם. "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" [5]זה אחד מהסדרים הרגילים. או "על ג' דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים", [6]זה יעקב, יצחק, אברהם. פה בפסוק הזה: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם". רק הסבר קצר, קודם כל הרמז ליעקב ואברהם ברור :"תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם", איפה הרמז ליצחק? "כאשר נשבעת", 'נשבעת' זה מדת הדין, שבועה זה גבורה זה דין. "ושבועתו לישחק", [7]יש פסוק כזה; (ט) "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק; (י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם". 'שבועה' זה בהקשר של יצחק. פה העיקר זה האמת. אבל אמת היא בבחינת מטה כלפי חסד, ורק אחר כך המדרגה של דין. העיקר זה אמת, דהיינו חסד ודין, ולא ההפך ולא דין וחסד. כי דווקא דרך האמת מתגלה האיחוד של המידות, אבל יש סדר. מצאתי באיזה מקור, זה סוד 'יהו"ה אחד' הא' של אחד, מגלה את האיחוד של חסד ודין, ח' ד', ואחד הסדר זה א', ח', ד', ולא סדר הפוך למפרע. למפרע זה קלקול השורות לפי המושג האורני.

"משפטי יהו"ה אמת", יש משפט, החוק הזה נקרא משפט. דווקא זה צרוף מקרים של הפרשה זה 'משפטים', כי יש מישהו ששופט, מישהו שדן. זה ביטוי תלמודי גם כן. אפיקורסים אומרים: "לית דין ולית דיין". [8]אין לנו סתם יחס לדין, אלא לדין של הדיין. והכלל הוא, שדווקא הזקן צריך להיות דיין, כי הזקן הוא מסוגל לרחמים. לא היו מונים דיינים צעירים, זה רק במדינת ישראל החרדית, שיש דיינים צעירים. דיין צריך להיות זקן. הוא רומז כי התפארת האמתית זה תפארת של בעל זקן (zakan), אע"פ שכתוב "תפארת בחורים" , [9]תפארת זה קשור לבחור, כי דווקא התפארת, זה הזעיר אנפין. אבל בכל זאת הצעיר הזה הוא בעל זקן, רבי אליעזר בן עזריה.

[הרב שרקי: באיזה גיל אדם נהיה זקן?]

תלוי בחכמתו, זקן זה תלוי בחכמתו. "מפני שיבה תקום" [10]זה גיל מבוגר מאוד, אבל זקן זה תלוי בחכמה: זה ש-'קנה חכמה'. "ואברהם זקן בא בימים", [11]"בא בימים" זה הגיל שלו, אבל זקן זה חכמה.

למדנו פעם שיש שני סוגים של חכמה, החכמה השייכת שבאה מחכמה עצמה, מהדעת, והחכמה שבאה מהגיל.

[הרב שרקי: באיזה גיל אדם נהיה בן ארבעים? (פרקי אבות פרק ה', משנה כא) "בן ארבעים לבינה"]

מכל מקום בינה זה באה לפני החכמה. מי שמבין, מי שנבון, זה יכול להיות נער, לומדים את זה מיוסף. התורה של נבון ניתנה ליוסף כשהיה צעיר מאוד. זה קטגוריות שונות, אפילו נער אפשר להיות בן מאה שנה, זה פסוק "כי הנער בן מאה שנה". [12]מכל מקום המידה ההיא שייכת יותר ליצחק מאברהם. אין לי המקור עכשיו, אבל אברהם נשאר צעיר בכל הגיל שלו, עד סוף יומו. יצחק היה זקן כבר כשהיה צעיר, למידת הדין שייכת ליצחק.

אנחנו רואים את סדר, מהלך הדברים: "משפטי יהו"ה אמת", משפט.

"ולפי שאמת הוא סוד הקו האמצעי, ניתן ליעקב שהוא באמצע, והסוד: תתן אמת ליעקב", ולכן התורה שייכת יותר ליעקב, מכיוון שהוא מסוגל למידת האמת יותר מהחסד של אברהם או הדין של יצחק. יש תורת כלל, יש תורה בבחינת חסד: "ותורת חסד על לשונה". [13]יש תורה בבחינת דין,"אש דת למו", אבל התורה במלוא המובן זה שייכת ליעקב, זה התורה של אמת. "תורת ה' תמימה" זה של אמת.

קלטת 50

[.]

(זה העניין של גיל צעיר). יש דין במצות הראיה חרש באזנו אחת פטור מן הראיה". "חרש באוזנו אחת (או השמאלית או הימנית) פטור מן הראיה" [14]למה? מכיוון שהוא שומע תורה רק מצד אחד. הוא שומע רק תורת חסד או רק תורת דין, אז הוא פטור ממצוה הראיה השייכת לתלמוד תורה. דהיינו הפרט הזה הוא פרט עמוק מאוד, הוא שייך לסוגיה של: "שומע ואינו מדבר", "מדבר ואינו שומע" והמסוגל להשפיע תורה ולא לקבל תורה "המדבר ואינו שומע" [15] יש הרבה רבנים כאלו, מדברים ולא שומעים אע"פ שכתוב: "שמע ישראל". ויש שמקבלים אבל לא מסוגלים להשפיע: "שומע ואינו מדבר".

פה בעניין של אוזן אחת, זה או צד של דין או צד של חסד, זו תורה, אבל זה לא התורה האמתית במלוא המובן. פה יש לכם הצד של החסידים, הצד של המתנגדים, אבל תורה זה תורת משה. זה גם כן תורה אבל בבחינת גם גם כן תורה 'game'.

יש גם כן הפרט של (בבלי חגיגה ב ע"ב) "חיגר ברגלו אחת", מה המשמעות? אם זה רגלו ימנית או רגלו השמאלית, מה ההלכה? העניין של הרגל זה עניין של החידוש. הוא מסוגל לחדש דבר בתורה, או מצד ימין או מצד שמאל. אין לנו פה גמרא, אבל באותה סוגיה בחגיגה, כח החידוש הוא קשור לגרים, הגרים מביאים חידוש תורה, זה עניין של יתרו. הם נמשלים לעליה לרגל "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", [16]בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, ו-"שהיה תחילה לגרים", זה לשון הגמרא . [17]העליה לרגל זה כח החידוש בתורה. היה לימוד תורה בכל רגל. כל פנים בישראל, מביאים את החידוש שלהם, כדי להכין אותם. והדגם של זה, זה הגר, לא ההפך. ישראל נמשלו לגרים בעלית הרגל. אחר כך יש כמה מימרות על עניין החידוש תורה: מה החידוש של השבת? אתם זוכרים השבת של רבן גמליאל, זה המשך הדברים באותה סוגיה. [18]

[מה ההבדל בין משפט ודין]

משפט זה לפי האמת, דין זה לפי מדת הדין.

דין בא משמאל, משפט בא מאמצע ומביא לצדק.
"משפטי יהו"ה אמת", זה פשט הפסוק. השופט צריך לשפוט בבית דין של שלושה. ומי הקובע? האב בית דין שהוא באמצע. זו לא בדיחה, ברוב בתי דינים בירושלים יש חסיד אחד, מתנגד אחד, וספרדי אחד. כשהספרדי הוא אב בית דין הכל בסדר. כשזה המתנגד! יש לי ניסיון של בתי דינים בירושלים. כשזה התור של הרב משאש להיות אב בתי דינים, יש מקום לאהוב, כשזה התור של מישהו אחר, זה קצת יותר קשה. זה עניין של ניסיון, של מציאות. ולכן השופט האמתי, זה השופט לפי מידת האמת. יש לפי הסיבות והנסיבות, יש לדון לפי החסד ויש לדון לפי הדין, יש תיקים שצריך לדון בחומרה, יש תיקים שצריך לדון בקולא, אבל משפט התורה, זה משפט הדרך האמצעי. פה צריך לתפוס היטב את המושג הזה. תורת ישראל, תורת משה, תורת ה', זו התורה של הדיין שהוא באמצע, לא ימין ולא שמאל. לדאבוננו, אנחנו בתקופה של משמאילים בכל המדרגות, אנשי שמאל וגם אנשי דת. יש קללה על אלו שבוחרים בחומרה באופן שיטתי, יש קללה תלמודית. אני זוכר את המקור בזהר, אבל אני זוכר שקראתי את זה בתלמוד, יש הרבה מקורות לזה.

[התורה נמשלה למטרונה, השוטר אחריה השוטר לפניה, יש דינים לפני התורה דינים אחרי התורה?]

ברור. וגם משמאל, זה אותו רעיון.

[צריך להיות חסד מצד אחד, למה דינים לפניה דינים אחריה?]

פה אנחנו במידה של ימין ושמאל. צריך להגדיר גם כן מה זה בפנים, מה זה מאחור.

בפנים זה חסד, מאחור זה דין. כל אחוריים זה מידת הדין. וכל דין זה מבחינת אחוריים.

כשהאור מתגלה פנים אל פנים זה חסד, וזה סימן כי המקבל הוא, יש לו מספיק זכות, כדי לקבל את האור פנים אל פנים. כשהמקבל אין לו זכות, אז הכלי של המקבל דוחה את האור, מכיוון שאינו יכול לקבל. הכלי אינו מספיק זך, אין לו מספיק זכות, אז האור מאיר, אבל בבחינת אחוריים. כשהאור מסתלק, הוא מאיר גם כן, אבל זה עניין מידת הדין.

[גם לפניה וגם לאחריה]

לפניה זה אור דחסדים. לפני האור עצמו יש הארה שנקראת אור דחסדים.

יש האור, אחר כך יש הסתלקות של האור. כשהאור מאיר דרך אחוריים זה מידת הדין. כשהאור מאיר לפני שמגיע , זה אור דחסדים.

המידה הכי אמתית, זה פנים אל פנים. זה הפסוק: "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים", [19]זה פסוק אחר מ- "פה אל פה אדבר בו", [20]אע"פ שזה הולך לאותו כיוון. "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", זה תורת משה.

"וע"ז (ועל זה) נאמר משפט אמת שפטו". יש עוד פסוק: "רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", "אמת ומשפט שלום".[21]

"ועל זה נאמר: משפט אמת שפטו (זכריה ז, ט) כלומר שיהיו שלושה מתעסקין בדין, כי בית דין של שניים חצוף הוא". זה ההבדל בין חד ואחד. צריך להבין למה הוא אומר 'חצוף' דווקא. היה צריך לומר 'פסול' למשל, למה חצוף? מה זה חצוף? זה מילה של גנאי, חוצפה.

[.]

זה אפיקורסים; כאילו הם יכולים לדון בלי לצרף את השכינה.

[הרב שרקי: מכריחים את האמצעי להתגלות]

יפה! זה חוצפה במובן החיובי, אבל הפשט הוא לשון גנאי. פה יש חידוש יפה. יש גם חוצפה במילה (בבלי בבא מציעא נט ע"ב) "נצחוני בני". אני זוכר מהישיבה של הרב, מי אמר לי את זה? אומרים: (בבלי בבא מציעא נט ע"ב) "נצחוני בני, נצחוני בני"[22] אבל זו קללה.

"הרי לך מבואר בכל מקום שאתה מוצא אמ"ת, הכוונה למידה הממוצעת הכלולה מכל הפנים ומכל הצדדין". ותראו שהוא חוזר הרבה, הרבה פעמים על ההסבר הזה: כשכל המידות, כולן, הוא חוזר והוא חוזר, וזה המפתח של כל הנושא שלנו.

"וכן תמצא תורה שבכתב שהיא סוד קו האמצעי והיא כלולה מימין ומשמאל כמו שהודענוך, נקראת גם היא אמת, וזהו: תורת אמת הייתה בפיהו (מלאכי ב, ו)", לפי דעתי, זה הפסוק הכי חזק פה מכל מה שראינו עד עכשיו: "תורת אמת הייתה בפיהו", תורת אמת היא לא בספרים, היא בפה, וזה הפה של מישהו. אהרן מוגדר כ'הפה של משה'. ביציאת מצרים, הקב"ה מגלה שאנחנו צריכים את אהרן כדי להיות הפה של משה. "תורת אמת הייתה בפיהו" נאמר דווקא גבי אהרן שהוא "אהרן אוהב שלום ורודף שלום". [23]זה גילוי הרצון הטוב שיש במישהו שרוצה, מאחורי האמת שהוא רוצה. אני זוכר את ההסבר של הגאון מווילנא על הפסוק של שיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו", [24]שמה הוא מסביר כי ב-"פיהו" יש גם פיו וגם פיה, זה איחוד המידות.

דף 123 באמצע.

"נמצאת למד כי מידת אמ"ת היא המידה האמצעית והיא כלולה מן הכול, ולפיכך נקרא בשם זה יהו"ה יתברך; וזו היא הספירה הנקראת גם היא תפארת". מה שצריך להבין לפי דרכו זה: איך אותה הגדרה של אמת, שיש בה באמת הכול, כי, כשיש נטייה לצד זה או לצד זה, זה לא האמת האמיתי, זו אמת, זה אמתי: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" [25]אבל אמיתת האמת לא נמצאת. פה יש איזה קושי: ירושלים, "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", [26]אבל יש הבדל בין דין תורה ודין אמת לאמיתו. יש דרוש על: מה זה 'דבר תורה', דבר תורה זהו דין אמת לאמיתו? ולכן כל מי מתיימר לומר דברי תורה, דברי תורה, דברי תורה, זה לא דברי תורה, זה דרש, זה דרשות, אבל דבר תורה זה "דין אמת לאמיתו", [27]זה הגדרה של מדרגות של המהר"ל בנתיב התורה, מה זה דבר תורה? זה "דין אמת לאמיתו".

[מדרש]

מדרש, תלוי מי הדורש, זה אמת. אבל צריך להבין מה ההבדל בין אמת, וגם כן אמת, ו-"דין אמת לאמיתו". לפי מה שלמדנו עכשיו: התורה האמתית זה התורה של הקו האמצעי. מי שדורש לפי איזה ממד של תורה, זה גם כן תורה. תורה אמתית זה: התורה של תורת ה' תמימה, תורת משה, "תורת אמת הייתה בפיהו", לא דווקא בפיו, בפיה, אלא בפיהו. כשהקנה מידה הוא איחוד המידות אז זה תורת ה'. אם לא כן יש לי נטיה ל-חס ושלום, אם מעמיקים את הנטיה ההיא(האבדנית?) לעבודה זרה, עבודה שהיא זרה לו. זו עבודה, אבל זרה. לא אמרנו עבודת אלילים זה משהו אחר. אתם זוכרים את ההסבר של האר"י, וזה מובא אחר כך אצל הרבה מפרשים בעיקר השל"ה - זה בעץ חיים - על: אלדד ומידד. אלדד ומידד שהיו בכתובים, אבל הם היו מחוץ למחנה, מחנה הקדושה. היו בכתובים אבל מחוץ. זה ההסבר של העץ חיים: מה משותף בהם? זה ה-'דד'. דד זה הדדים של החכמה, שדיים. 'אל דד' זה מצד החסד, מידד, 'מי' זה מדת הגבורה, מדת הדין. האר"י מסביר: כל המחלוקות שבתלמוד, זה כדי לאחד בין שני הממדים האלו: החומרה והקולה. [28]החומרה זה בית שמאי והקולה זה בית הלל, לרוב. הוא ושמו. כל המחלוקות זה כדי להפנים את אלדד ומידד בפנים, שלא יישארו בחוץ. כל המחלוקות זה בין אלדד ומידד, הם בכתובים, אבל מחוץ למחנה. מי שאומר 'חומרה' זו תורה, אבל בבחינת חומרה, וזה חמור. מי שאומר 'קולה' זו תורה, אבל בבחינה קולה.

[.]

זה אמת, אבל זה לא אמת האמיתית, כי משה לא מת! אלדד, זה הקצה של תורת ישראל, אבל זה התחלה של עבודה זרה, מידד, גם כן. ובכל זאת הם שייכים לשבעים, אבל הם בבחינת השבעים ושתים. מי הם השנים נוסף לשבעים? בנושא הזה, שבעים זה שבעים אומות. ישמעאל ועשו, ישמעאל זה מצד הקולה ועשו בצד החומרה. אחד נשמע ואחד נעשה.

[יש מפרשים שבתוך ענוה הם לא באו]

טוב, זה פירוש חסידי, זו מדת חסידות. הנושא הוא רציני הם לא היו יכולים להיכנס. צריך שבעים, והיו שבעים ושתיים. מכיוון שהיו שתיים עשרה שבטים, ששה לכל אחד זה סה"כ שבעים ושתים.

[זה חלק מן הסדר שיהיה אלדד ומדד]

ברור. הכרחי. אבל צריך להיזהר, זה הגבול החיצוני.

[הם אמרו משה מת, מלחמת גוג ומגוג]

זהו! זה האמת שאמרו, אמרו שמשה מת.[29]

[בבן איש חי שני האלמים שהיו לפני רבי]

אם אתה מאמין בזה, אתה מבין שזה מה שאמר האר"י: כל התלמוד זה ניסיון להציל אלדד ומידד, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

[רבי הוא השלים את זה כשהתפלל עליהם]

ברור.

ברור, זה הסוד. הרבה פעמים, זה רק דרך אגב, אני שומע ממש בורים עם ארציים שיש להם דעות והם אומרים: אבל "אלו ואלו דברי אלהים חיים", למי שייך זה? להלל ושמאי, לא לכל אחד ואחד שאומר: יש לי דעה זה דבר תורה, זה דעת תורה מכיוון שאני רב. הוא רב, אבל הדעה שלו זה דעת רב, זה לא דעת תורה. ההוכחה שהרבנים האלו אומרים: דעת תורה זה ככה וככה, למחרת משנים את דעתם. פוסקים: "יהרג ואל יעבור", [30]"דעת התורה" למחרת אומרים ההפך, כי בינתים שמעו משהו בכנסת שאולי.

אמרו את זה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים", להלל ושמאי. מי היו הלל ושמאי? היו דווקא אלדד ומידד מצד הקדושה, מבפנים. היו בכתובים, אבל בתוך הכתובים, בתוך המחנה.

המחלוקת ההיא התגלתה בין הלל ושמאי, אבל בקדושה ובטהרה. אלדד ומידד, הנבואה שלהם הייתה מסוכנת, זה מה שאומר המדרש שהבאת, זו התחלה של הכפירה, זה מבחוץ.

צריך לייחס כבוד לכל דבר תורה, אבל ההלכה כמאן? זה מה שרציתי להוסיף: "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל הלכה כמאן? עד הרמב"ן שהוא היה פסקן הדעות אחרון, לא היה שום ספק: כל חכם אומר דעתו, אבל יש פוסק דעות. עכשיו אנחנו בעולם שאין פוסק דעות. יש פוסק הלכות, יש הרבה פוסקים, אנחנו עשירים מפוסקים, אבל אין פוסק דעות, זה הצרה של הדור. אבל זה מהרמב"ן ואילך. עד הרמב"ן, לפי מה שאני זוכר הוא אחרון שאין שום דופי, אין שום ספק עליו, כל הזרמים מקבלים את דעתו. אחרי הרמב"ן יש לכם שיטות, שיטות. גם (את) הרמב"ם - קיבל אותו, הוא היה מכבד אותו. דווקא בהקשר לכל מה שקרה בספרד, הצרה שמתייחסים לדרום ספרד אנשי ההיגיון, השכל, המשכילים, החכמים המשכילים, אבל בצפון ספרד, זה היה תורת הרמב"ן. ודווקא הוא הבין שהיה צריך לברוח מספרד, כל השאר נפלו בפח. זה דוגמא שעם ישראל, לעתים קרובות, הוא אחראי לסבל שהוא סובל, כי הרמב"ן הודיע להם מה שהיה עלול להתרחש, מאה שנה לפני. אחרי שזה קרה לא ראו כלום, נשארו בספרד. זה דומה מאוד למה שקרה בגרמניה גם כן, וזה ממשיך. נשארים באמריקה ואוי ווי מה שעלול להתרחש שמה. זה כבר בשנה שעברה דיברנו על זה: יש סימנים מדאיגים של אנטישמיות באמריקה וזה מתגבר ומתגבר, כל שכן באירופה, אבל באמריקה זה מדאיג מכיוון שחוץ מממש חלק קטן מאוד שיחליט לעלות לארץ מעצמו, כל השאר, זה יהיה קטסטרופה.

"וצריך אתה לדעת מהו עניין תפארת". פה הוא מתחיל לאותו הסבר של צריך הכול, הכול, הכול.

"וצריך אתה לדעת מהו עניין תפארת. כבר הודענוך כי שם יהו"ה יתברך הוא גוף האילן, ובו העיקר ובו הכול מתייחד, והענפים מכאן ומכאן מתאחזים בו, והוא יתברך פועל בכול ומושל בכול. וכשהוא דן את בריותיו ופועל בהם כפי יושר משפטו, כבר הודענוך שהוא מתלבש מלבוש הראוי לאותה הפעולה. ואם מתלבש מלבוש של חסד, יוצא הדין להיטיב את הבריות כמו שהודענוך בשער זה. לפיכך נקרא בכל שם ושם ובכל כינוי וכינוי כפי שהשעה ראויה. וכל אותן המלבושים והכינויין נקראים תפארת". מה כוונתו בזה? כי המילה תפארת מורה: הכולל של כל המלבושים, הכלל של כל המלבושים.

"הלא תראה כתוב: ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפאר"ת (שמות כח, ד), וכתיב: כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פא"ר (ישעיהו סא, י)" פא"ר זה שם של הספירה בינה, תפארת זה שם של הפרה אמת, למטה מבינה. פא"ר זה שרש התפארת, "כחתן יכהן פא"ר". החתן נמצא בתפארת והוא מכהן את פאר שהוא למעלה. פאר זה שורש התפארת.

"וכתיב: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר (שם). וכתיב: פארך חבוש עליך (יחזקאל כד, יז) ואלו הן תפילין", לפי הגמרא. הפאר מתגלה בישראל דרך האות של התפילין. פאר זה השם של התפילין של הראש שזה קשור לבינה.

צד ב' שלי

"ועל דרך זה פקח עיניך וראה למה נקראת ו' קו האמצעי שהוא שם יהו"ה יתברך תפארת לפי שהוא כלל והכל והוא המושל בכל והוא המתלבש בכל השמות כפי שרואה שהשעה ראויה ואותם המלבושים נקראים תפארת מה שאין אחת משאר הספירות יכולה להקרא כן לפי שאין לך ספירה מתלבשת בכל השמות ובכל הכינויין כמו יהו"ה יתברך".

פה טמון את ההסבר של כל העניין. למה דווקא אותה ספירה נקראת תפארת? מכיוון שהיא כוללת את הכול, דהיינו, זו הספירה יחידה למטה מהאין סוף שבה האינסוף מתגלה. בכל שאר הספירות, זה רק, אני לא רוצה לומר חלק, זה לא הביטוי המקובל, זה רק ממד אחד של גילוי האין סוף. אבל תפארת הוא גילוי האין סוף. לכן אע"פ ששם כתר זה שם אהיה, והוא למעלה מהויה, זה דווקא התפארת שנושאת שם הויה. פה יש סוד חשוב מאוד: כי 'הוא' מתגלה בבחינת 'אתה'. זה ב-'אתה' שהוא מתגלה. 'הוא', זה בבחינת נסתר. אבל הגילוי של הבחינה של נסתר זה הבחינה של 'אתה', וזה סוד כל התורה כולה. "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" בין אני ואתה, "תורת פיהו". לפי דעתי ההסבר הוא עמוק ופשוט מאוד, לכן הוא חוזר וחוזר, כי הוא לא רוצה לומר מה שאני אמרתי, זה רק בעל פה שאפשר לומר את זה ככה, כי דווקא האין סוף מתגלה אך ורק בבחינה 'אתה' שהוא צמצום מהבחינה 'הוא', כי זה רק פן אחד של אינסוף הפנים. זה מובן? לא!

מכיוון שהספירה של תפארת היא הלבוש של כל המידות בבת אחת, אז זה דווקא המדרגה של ה-אין סוף -שהוא הכל- מתגלה בעולם המציאות.

[מלכות]

מלכות זה צמצום של תפארת. מלכות זה הכלי של התפארת. מלכות לא נקראת הויה, נקראת אדני. יש צמצום במלכות, אבל כשהיא הכלי, דווקא היא הכלי של התפארת, היא הנוקבא של הזעיר. אנחנו מוצאים את את גילוי האין סוף דווקא באותה ספירה, לא בספירות אחרות.

החכמה היא גילוי ה-אין סוף, אבל בבחינת חכמה.

הבינה היא גילוי ה-אין סוף בבחינת בינה.

התפארת היא גילוי ה-אין סוף בבחינת הכול. ויש מדרגות כדי להגיע לפנים ולפנים, לפני ולפנים: יש מלכות, יש יסוד, והם צריכים כי א"א לגשת אל הקודש... זה סוד 'אתה'.

[מתפללים למי?]

'ברוך אתה' שהוא ההוא. זו הלכה: 'ברוך אתה'. ואנחנו יודעים שאתה הוא, שאתה הוא ההוא, אבל אנחנו לא יכולים לתפוס, להיות מול ההוא, רק יחידי סגולה. זה: "כה תברכו את בני ישראל",[31] 'כה' זה מדרגה אחת לפני 'כ"ו' שם הויה, בבחינת גילוי ה-אין סוף. אתה, זה בגימטריה

[ארבע מאות ושש]

ארבעים ושש (406), אחר כך יהיה איזה רמז לזה, כשהוא מסביר את הדעת. במובן שבתפארת יש גילוי של ה-אין סוף, אותה ספירה נושאת את שם הויה ונקראת תפארת, כי אמת זה גילוי הרצון של מישהו, אבל רק בתפארת יש המובן, הגילוי היופי שבא מכיוון שהגילוי הזה של 'אמת' זה למישהו.

[למה הספירה של תפארת לא מהישנות, היא לא מעל?]

מעל? פה מתעסקים בנגלות. מעל זה הכול, זה נסתר. "הנסתרת ליהו"ה אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם". [32]ב-ו', ה' זה מתחיל הגלוי, הקשר לבריות.

י', ה' זה מצידו,

ו', ה' זה מצידנו.

ולכן הגילוי מתחיל בתפארת, הגילוי מתחיל בחסד של התחלת התפארת, זה הסוד של:

"יהי אור": אור של חסד,

"ויהי אור": אור של גבורה,

"וירא אלהים את האור כי טוב": זה תפארת.

"ויבדל אלהים בין האור": נצח,

"ובין החשך": הוד,

"ויהי ערב": יסוד

"ויהי בקר": מלכות

וכל זה "יום אחד".[33]

גילוי היום מתחיל בחסד, דהינו תפארת. השאלה שאני לא רוצה לדון בה: למה הוד זה נקרא חושך באותו מדרש? זה עניין אחר.

[כל פעם הרב אומר א"א לדון בזה עכשיו]

אתם רוצים? צריך כמה זמן: מדרשים על אותו פסוק, על אותו נושא: על "וירא אלהים את האור כי טוב". יש מדרש אחד שאומר הקב"ה ברא האור, ברא חושך, ועד כאן אינני יודע מה מהם עדיף. כשאומר: "וירא אלהים את האור כי טוב" אז אני יודע שהוא מעדיף האור. וזה מדרש קשה מאוד, יש מקום לספק? יש עוד מדרש שאומר: הקב"ה ברא את מעשה צדיקים, ברא את מעשה רשעים ואינני יודע מה מהם עדיף. כשהוא אומר: "וירא אלהים את האור כי טוב" לפי הפסוק של ישעיהו "אמרו צדיק כי טוב" [34]אז אני יודע שהוא מעדיף את הצדיק. [35]

נתחיל במדרש השני: מעשה צדיק, זה מי שעושה את רצון הבורא, מעשה רשע, זה מישהו שמתנגד לרצון הבורא. איך המדרש יכול לומר ברא את זה, ברא את זה? מעשה רשע, אפשר לתקן, דרך התשובה והכפרה. מי הוא הכהן? זה מי שנושא את מעשה רשע, כדי לתקן אותו, לכפר אותו. משה רבנו זה מעשה צדיקים, זה תורת מש

מה זה תורת אהרן? הוא לוקח על עצמו את המעשים של הרשעים, כדי לכפר עליהם. זה צדיק שעשה מעשה רשע, ולכן הוא עשה את העגל דווקא. סופסוף הוא מעדיף תורת משה.

לכן נצח זה משה, זה אור.

והוד זה אהרן זה חושך, אבל זה חושך שמביא את האור.

אתם מוצאים במקורות שלמטה מתפארת זה עולם הפוך: נצח נמצא במקום ההוד וההוד במקום הנצח. משה מדתו נצח אבל הוא הלוי. אהרן מדתו הוד, אבל הוא הכהן.

והכהן היה צריך להיות בנצח ולא בהוד, אבל זה עולם הפוך, זה 'נהפוך הוא' של הכפרה, לכן פורים, כפורים זה קשור. אבל זה מעשה רשעים, מעשה רשעים שהצדיק עושה אותו כדי לתקן. זה סוד ברור מאוד.

[בבחינה עברה לשמה]

אותה בחינה, היא גדולה כשהיא לשמה. זה סוד העגל, זה אותיות: גדולה עבירה לשמה, לא היו מסוגלים לאותה עבירה אלא כדי ללמד זכות לרבים, וגם דוד... "גדולה עברה לשמה" זה דיוק של אביו של השל"ה, הוא הסביר את זה ככה, כנראה שהוא מביא מאיזה מקור, לא מצאתי אותו בזהר: אותו דור היה דור של בעלי תשובה, לכן נשארו במדבר, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים", דוד המלך הוא בעל התשובה, לכן הוא היה מסוגל לאותו חטא כדי לתקן.

סוף השעור.

 

[1] תהלים פרק יט

(י) יראת ידוד טהורה עומדת לעד משפטי ידוד אמת צדקו יחדו:                  

[2] בראשית פרק לז

(ב) אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם

[3] ספר יצירה פרק א

(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר - אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו):

(ב) עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור:

(ג) עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בורייו והשב יוצר על מכונו. (נ"א ואית דגרסי ודע וחשוב. ואית דגרסי והשב וחשוב, ואחרים גורסים וחקור ודע וחשוב מהם):

(ד) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, עומק ראשי"ת ועומק אחרי"ת, עומק טו"ב ועומק ר"ע, עומק רו"ם ועומק תח"ת, עומק מזר"ח ועומק מער"ב, עומק צפו"ן ועומק דרו"ם. ואדון יחיד א"ל מל"ך נאמן מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד:

(ה) עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים:

(ו) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר:

(ז) עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית:

(ח) עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים חי עולמים נכון כסאו מאז, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. קול רוח ודבור זו רוח הקדש, לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה

(3) פירוש ר"י סגי נהור לספר יצירה

על כן הוזקק לומר אחר הפסקה זו עשר ולא אחת עשרה - , שאינן אלא עשר שהחכמה נמנית עם כולן, כמו שנמנה שם שתחלתו אל"ף ה"א עם כולן. מכוונת - כשתקח שני יודי"ן זו כנגד זו סובבת הקו שביניהם והכל משם יונק:

עשר ולא תשע - אף על פי שהחכמה עם הכל לא תאמר, היאך אומר שהיא ספירה, ולא אחת עשרה - שמא תאמר, אחר שהחכמה התחלת

[מחשבת]

הדיבור, היאך לא אומר אחת עשרה, לא תאמר כך ולא תפריד החכמה מן הכתר, כי הכתר מחשבת תחלת הדיבור, אף על פי שלא תשיג מחשבת הסופר המחבר להתבונן ולהתפשט בסבת מחשבת תחלת הדבור שאינם אלא עשר. ולא תאמר תשע, מאחר שאין סוף לסבת מחשבת תחלת הדבור, איך אשים אותה בספירה, לא תאמר שהם אחת עשרה ולא תשע אף על פי שהדיבור באין סוף, מכל מקום סבה דקה או הויה דקה יש, שהמחשבה משגת בה בהתבוננות רמז ממנה. לפיכך היא ספירה במחשבה שהיא הויה דקה שרש העשר, והדיבורים יש להם מידה ושיעור, אך המחשבה אין לה שיעור. ולכך הולכות בעשר עשר. לפיכך מן הדקות הרשומות, כי עשר מעשר דקות מפנימיות הדקות. ומכירים אנו מכח רמז המחשבה מה שאנו משיגים ומה שיש לנו להניח, מפני שאין השגת מחשבת הרמז משם ולהלן. כי אין כח הנברא להשיג באין סוף, שכל התבוננות בחכמה מן השכל היא דקות רמז מחשבתו באין סוף. ולפיכך אמר עשר ולא תשע - כי אין מחשבה משגת לתת שיעור למעלה מן החכמה ולא בחכמה אלא על ידי התבוננות, כמו שאמר הבן בחכמה - והבן אינו אלא מקור, ואם הוא צווי אינו אלא למשכילים

[4] מיכה פרק ז

(כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם.

[5] ויקרא פרק כו

(מב) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר.

[6] במדבר רבה פרשה יב ד"ה להקים את המשכן

להקים את המשכן, הה"ד (שמות טו) נחית בחסדך וגו', תמן תנינן על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד

[7] תהלים פרק קה

(ט) אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק:

(י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם

דברי הימים א פרק טז

(טז) אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק:

(יז) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם

[8] בראשית רבה פרשה כו ד"ה ו ויאמר ה'

א"ר אלעזר בכל מקום שאין דין יש דין, רב ביבי בריה דר' אמי בשיטת רבי אלעזר (בראשית ו) לא ידון רוחי א"ר מאיר הן לא עשו מדת הדין למטה, אף אני איני עושה מדת הדין למעלה, הה"ד (איוב ה) הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה, (שם /איוב ה'/) מבוקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו ואין משים אלא דין היך מה דאת אמר (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, א"ר יוסי הגלילי עוד איני דן מדת הדין כנגד מדת רחמים, רבי אומר, ויאמר דור המבול לה' לא ידון, א"ר עקיבא (תהלים י) על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, לית דין ולית דיין, אבל אית דין ואית דיין, א"ר חנינא בר פפא אפי' נח שנשתייר מהם לא שהיה כדי אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו שנאמר בשגם זה משה דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין, רבנן מייתו לה מהכא והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ומשה חי מאה ועשרים שנה.

[9] משלי פרק כ

(כט) תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה

[10] ויקרא פרק יט

(לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ידוד

[11] בראשית פרק כד

(א) ואברהם זקן בא בימים וידוד ברך את אברהם בכל

[12] ישעיהו פרק סה

(כ) לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל

[13] משלי פרק לא

(כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.

[14] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א

אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר +דברים ל"א+ באזניהם. והאי באזניהם מבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל! - ההוא מנגד כל ישראל נפקא. - אי מנגד כל ישראל הוה אמינא: אף על גב דלא שמעי, כתב רחמנא באזניהם - והוא דשמעי! ההוא מלמען ישמעו נפקא. אמר רבי תנחום: חיגר ברגלו אחת - פטור מן הראיה, שנאמר רגלים. - והא רגלים מבעי ליה פרט לבעלי קבין! - ההוא מפעמים נפקא. דתניא: פעמים, אין פעמים אלא רגלים, וכן הוא אומר +ישעיהו כ"ו+ תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים ואומר +שיר השירים ז'+ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.

[15] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד ב

חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - דלאו בני דעה, אף חרש - דלאו בר דעה הוא. וקא משמע לן כדתנן: חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו שומע ואינו מדבר. הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - חייב. תנינא להא, דתנו רבנן: המדבר ואינו שומע - זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם. וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם - דכתיב +תהלים ל"ח+ ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו. ואיבעית אימא, כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה. מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב, והתניא: מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - פטור! - אמר רבינא ואיתימא רבא: חסורי מיחסרא, והכי קתני: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה - חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצות האמורות בתורה. תניא נמי הכי: הכל חייבין בראייה ובשמחה - חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה -

[16] שיר השירים פרק ז

ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן

[17] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א

דרש רבא: מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב - כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב - בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר +תהלים מ"ז+ נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב? אלא: אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים. אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום: מאי דכתיב +בראשית ל"ז+ והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים - יש בו

[18] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף י עמוד א

משנה. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות - הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות, ועריות - יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה.

גמרא. תניא, רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +ויקרא כ"ז+ כי יפלא +במדבר ו'+ כי יפלא שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר. רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +תהלים צ"ה+ אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי, וחזרתי בי. רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +שמות ל"ה+ כל נדיב לבו. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו שנאמר +תהלים קי"ט+ נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו, שנאמר +במדבר ל'+ לא יחל דברו הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא. דאי מדרבי אליעזר - דלמא כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אי מדרבי יהושע - דלמא הכי קאמר: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. אי מדרבי יצחק - דלמא לאפוקי מדשמואל. דאמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו, והא קמשמע לן: דאף על גב דלא הוציא בשפתיו. אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע - דלמא כרב גידל אמר רב. דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה - שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. אלא דשמואל לית ליה פירכא. אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי.

הלכות שבת - מיכתב כתיבן! - לא צריכא, לכדרבי אבא. דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה - פטור עליה. - כמאן, כרבי שמעון, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. - אפילו תימא לרבי יהודה, התם - מתקן, הכא - מקלקל הוא. מאי כהררין התלויין בשערה?

[19] שמות פרק לג

(יא) ודבר ידוד אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל

[20] במדבר פרק יב

(ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ידוד יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה

[21] מדרש תנחומא פרשת שופטים סימן טו ד"ה (טו) כי תצא

ואף הקב"ה אינו מתרומם בעולם אלא בדין שנאמר (ישעיה ה) ויגבה ה' צבאות במשפט, רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה א) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, אמר ריב"ל וכלם תלוין בדין כי בדין נעשה שלום ונעשה אמת לפיכך כשישראל עושין את הדין הקב"ה מפיל שונאיהן לפניהם שנאמר (תהלים כא) לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע וגו', ומה הן דרכיו של הקב"ה צדק ומשפט שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, לפיכך כתיב בפרשת דיינין ושפטו את העם משפט צדק ואח"כ כי תצא למלחמה על אויביך, מהו על אויביך אמר הקב"ה צאו עליהם כאויבים כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם ראה מה הם אומרים לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג), אותו השם שאומר ברוך ה' אלהי ישראל (שם /תהלים/ קו), לפיכך צאו עליהם כאויבים, אמרו ישראל רבש"ע עד מתי יהיו עומדין עלינו שנא' (שם /תהלים/ סו) אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשי נפשי, אמר להם ולא עליכם בלבד קמו אלא אף עלי שנאמר (שם /תהלים/ ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו אלא ראו היאך שונאים, לכך כתיב כי תצא למלחמה על אויבך.

[22] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי +דברים ל'+ לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה +שמות כ"ג+ אחרי רבים להטת. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. -

[23] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב

אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר +מלאכי ב'+ תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. רבי אליעזר אומר: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ה'. רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר +בראשית ל"ז+ ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'. רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: +זכריה ח'+ אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר +שמואל ב' ח'+ ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע, אתאן לתנא קמא. דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! אלא (רבי אומר:) אף על פי שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה, משפט לזה, וצדקה לזה. משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהוציא גזילה מתחת ידו. רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. שנאמר +משלי יז+ פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שנתגלע הריב - אתה יכול לנטשו, משנתגלע הריב - אי אתה יכול לנטשו. (וריש לקיש) +מסורת הש"ס: נ"א - ר' יהושע בן לקיש, נ"א - ר' יהודה בן לקיש+ אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם.

[24] שיר השירים פרק א

(א) שיר השירים אשר לשלמה:

(ב) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין

[25] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.

[26] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב

בה - זו קבורה. היינו גמילות חסדים! - לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין                                            

[27] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב

אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב +שופטים ה'+ רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין % והולכי על דרך שיחו %. רכבי אתנות, אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד (בו) תורה. צחרות, - שעושין אותה כצהרים. ישבי על מדין - שדנין דין אמת לאמיתו. והלכי - אלו בעלי מקרא. על דרך - אלו בעלי משנה, שיחו - אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן דברי תורה. אמר רב שיזבי משום רבי אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב +משלי י"ב+ לא יחרך רמיה צידו - לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי. רב ששת אמר: צייד הרמאי יחרוך? כי אתא רב דימי אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיו - משתמר, ואם לאו - אין משתמר. אמר (רבה) +מסורת הש"ס: % רבא %+ אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב +משלי י"ג+ הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה. אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות - מתמעט, ואם לאו - קובץ על יד ירבה. אמר (רבה) +מסורת הש"ס: % רבא %+ ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבדתה, ואיקיים בידאי.                  

תלמוד בבלי מסכת חולין דף פג עמוד א

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לעולם שלא משך, וכגון שזיכה לו על ידי אחר; בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו - זכין לאדם שלא בפניו, בשאר ימות השנה דחוב הוא לו - אין חבין לאדם שלא בפניו. רבי אלעזר אומר, אמר רבי יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, דאמר רבי יוחנן: דבר תורה - מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חטיך בעליה.

[28] ספר אדיר במרום ח"א - תנא רזא דרזין

דע כי ארץ אדום היא הבינה, ומשם יוצאין המלכין האלה. ופירוש העניין הוא, כי הנה רז"ל אמרו, שמהלך עץ החיים הוא ת"ק שנה (ירושלמי ברכות א, א). וסוד זה כי ז"א מאימא הוא יוצא, ונמדד כמדתה בסוד נ' שערי בינה שבה. והסוד, מ"י מדד בשעלו מים וכו' (ישעיה מ, יב), שהם ה' מדות, וסודם ה' הברות היוצאין מן הפה שהיא אימא. וזהו תחילת מציאותו והוא גבורות, כי כל סוד הקטנות היא גבורות שהוא שמות אלהים. ועתה אפרש עניין זה היטב. הנה מציאות כלי הז"א הן מן הה' גבורות דאימא, והוא סוד, הכל היה מן העפר (קהלת ג, כ). ובראשיתו אינו כי אם גבורות, וה' ספירות נבנות בו שהם חג"ת נ"ה, בסוד פ"ר - מנצפ"ך. ואחר כך יוצא מכללות כולם היסוד, והוא נקרא כ"ל, בסוד הנ' האלה. וגם מלכות יוצאה משם בסוד כל"ה, אבל היא סוד עטרת היסוד. והנה הם ב' מנצפ"ך, א' בחג"ת נ"ה, וא' ביסוד. וסוד זה, ועי"ר פר"א אדם יולד (איוב יא, יב), והוא סוד הב' מנצפ"ך, כי עי"ר עולה גם כן פ"ר, כמו פר"א, ואלו שולטין בזמן הקטנות שהיא תחלת מציאות הז"א. וכל זה נמשך מחיצוניות אי'. אך אחר כך אי' נכנסת בתוכם ומחברת אותם ועושה אותם פרצוף אחד, והאורות מתפשטים בתוכם, הכל בחיבור אחד. כי החילוק נראה לבד בכלים שהם הגוף, אבל הנשמה מתפשטת בהשוואה אחת בפנים, והבן היטב. וזה סוד, ברוחו שמים שפרה (איוב כו, יג' והיא אימא המשפרת את בנה שהוא ז"א. ובסוד זה נעשו ספירותיו בסוד רשות היחיד, שאלמלא זה היו בסוד רשות הרבים - כלים בלתי מתחברים.

[29] רש"י דברים פרק לד פסוק ה

(ה) וימת שם משה - אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע:

על פי ה' - בנשיקה:                          

[30] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

[31] במדבר פרק ו

(כג) דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם

[32] דברים פרק כט

(כח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

[33] בראשית פרק א

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים:

(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור:

(ד) וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך:

(ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד: פ

(ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים:

(ז) ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן:

(ח) ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני:

[34] ישעיהו פרק ג

(י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו

[35] תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד ב

(אמר) +מסורת הש"ס: % ואמר %+ רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים. מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, דכתיב +בראשית יח+ כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וכתיב בתריה +בראשית יח+ ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה. ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, דכתיב ואנשי סדם רעים וחטאים לה' וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. (אמר) +מסורת הש"ס: % ואמר %+ רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר +ישעיהו ג+ אמרו צדיק כי טוב. (אמר) +מסורת הש"ס: % ואמר %+ רבי אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר +הושע ד+ ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני.

בראשית רבה פרשה יב ד"ה ו תולדות, א"ר

ורבנן אמרי במוצאי שבת ניטל זיוו ממנו וטרדו מגן עדן, הה"ד ויגרש את האדם וכתיב משנה פניו ותשלחהו, אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיוון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, ולמה גנזו, אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיקים שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה, וכיוון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר (שם /משלי/ יג) ואור צדיקים ישמח, רבי לוי בשם רבי נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ע"ש, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת, כיוון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי, ובמה בירכו באור כיוון ששקעה החמה בלילי שבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה הה"ד (איוב לד) תחת כל השמים ישרהו, מפני מה ואורו של כנפות הארץ, האירה אותה האורה כל היום וכל הלילה כיוון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמשת ובא באותה שעה נתיירא אדה"ר אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני, אתמהא, מה עשה לו הקב"ה זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה, הה"ד (תהלים קלט) ולילה אור בעדני, אתיא כההיא דתני דבי רבי ישמעאל מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת בורא מאורי האש, מפני שהוא תחלת ברייתו, רב הונא בשם רבי איבו בשם רבי יוחנן אמר אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, מפני ששבת באותו היום, רבי ברכיה בשם רבי שמואל אמר אע"פ שנבראו הדברים על מליאתן כיוון שחטא אדה"ר נתקלקלו, ועוד אינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ שנא' (רות ד) אלה תולדות פרץ מלא, בשביל ו' דברים שיחזרו, ואלו הן, זיוו, חייו, קומתו, פירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות, זיוו מנין, שנאמר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, חייו מנין, שנא' (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי וגו', תני ר"ש בן יוחאי אומר אין עץ אלא תורה, היך מה דאת אמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, קומתו מנין שנאמר (ויקרא כו) ואולך אתכם קוממיות, תני רבי חייא בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה, רבי יודן אומר מאה אמה כאדם הראשון, ר"ש אמר מאתים אמה, ר"א בר ר"ש אמר שלש מאות, קוממאה, מיות מאתים, רבי אבהו אמר תשע מאות אמה, רבי ברכיה בשם רבי דוסא אמר טעמיה דרבי אבהו מהכא כי כימי העץ ימי עמי כשקמה הזו שהיא עושה בארץ שש מאות שנה, והוולד יוצא ממעי אמו באמה גדומה, צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה, הרי תשע מאות אמה, פירות הארץ ופירות האילן מניין, שנא' (זכריה ח) כי זרע השלום הגפן תתן פריה וגו', מאורות מנין שנאמר (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'.

רש"י מסכת תענית דף י עמוד ב

יצא אדם בכי טוב - שימתין עד שיאור, כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א).

ויכנס בכי טוב - בערב בעוד שהחמה זורחת, שאין ליסטין מצויין, אי נמי: שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר, שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב.

הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם - מיכן שיצאו בכי טוב, והוא הדין ליכנס בכי טוב, יש ספרים דלא כתיב בהו האי קרא, אלא מילתא דרב יהודה סברא הוא, ולא בעינן קרא.

לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבון - דאמר לקמן /תענית/ (יא, א): שצריך להרעיב עצמו בשני רעבון

 

הוספת תגובה