ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

קירבה מדומה

אברהם אבינו אינו יוצא לבד מאור כשדים. הוא מלווה בלוט, בנו של הרן שמת באור כשדים. לגבי שניהם נאמר בפסוק ד ׳וַיֵּלֶךְ׳, ולפי פשט הכתוב נראה שמעמדם שווה:

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן

בראשית יב, ד-ה

אפשר אמנם להקשות מיד שאם מעמדם היה אכן שווה, היה צריך להיות כתוב ״וילכו אברהם ולוט״. אפשר גם להוסיף ולדייק מן הכתוב עצמו המציין שאברהם הלך ׳כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה׳ משום שיש שוני במעמדם, משום שלגבי לוט אין ציון דומה. איננו מוצאים בכל המקרא דיבור כלשהו של ה׳ אל לוט. אברהם, שהצטווה על־ידי הקב״ה ״לך לך״ הוא היוזם והמוביל של כל המהלך, ולוט מצטרף אליו. לכן יש מקום לקבוע שמעמדם אינו שווה:

׳וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט׳ - לוט טפל לו.

בראשית רבה, פרשה לט-יג

״לוט טפל לו״. השוני במעמדם נובע ממוטיבציה שונה, והוא מודגש בפסוק ד עצמו, שבו נאמר ׳וַיֵּלֶךְ אַבְרָם׳ לחוד ו׳וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט׳ לחוד. מכאן לומד המדרש שלוט הלך מלכתחילה, מעצמו, כטפל לאברהם.

אברהם ולוט נראים זהים בפרק זמן מסוים עד כדי כך שהזוהר אומר ש״דיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם״.[1] גם המדרש עומד על הדמיון החיצוני ביניהם ואומר שהיה קלסתר פניו של לוט דומה לו.[2] כאשר ראו אנשים את לוט, הם חשבו שזהו אברהם, וכאשר הם ראו את אברהם הם חשבו שזהו לוט. הדמיון ביניהם הוא מעבר לקירבה משפחתית. מפשט הפסוק אנחנו לומדים שלוט הוא אחיינו של אברהם,[3] אולם המקרא מדגיש ׳כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ׳.[4] מעבר לדמיון החיצוני, יש לשניהם תכונות דומות. שניהם מסוגלים להיות אח ושניהם רועה צאן.

התכונה להיות אח היא תכונה עיקרית בכל המקרא. ישראל הוא מי שמסוגל להיות אח, ומסוגל להיות רועה צאן. מתחילת הסיפור המקראי אנחנו מחפשים מי מסוגל להיות אח באמת.

אם הדמיון ביניהם הוא חיצוני וגם תכונתי, מדוע המדרש רוצה שנבין שמלכתחילה היה כבר שוני מהותי ביניהם? לכאורה, ולפי פשט הפסוקים בתחילת פרק יג, נראה שדווקא סיבה חיצונית, הריב בין הרועים, הייתה הגורם לפירוד ביניהם.

זאת ועוד, בפרק יג פסוקים יד-טו, מבטיח הקב״ה לאברהם את ארץ כנען:

ויקוק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם

המילים ׳אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ׳ בפסוק הראשון מיותרות משום שלפי סדר המקראות ברור שהבטחה זו ניתנה אחרי שאברהם ולוט נפרדו. יתרה מזו, אין זו הפעם הראשונה שהקב״ה מבטיח לאברהם את הארץ. בפרק יב פסוק ז כבר נאמר בפירוש:

וַיֵּרָא יקוק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו

אם כן, מה בכלל החידוש בפרק יג? רש״י, בעקבות המדרש תנחומא,[5] מסביר ש״כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו״, כלומר, עצם נוכחותו של לוט מונע גילוי אלוקי לאברהם, הופעת הקדושה, משום שלוט התגלה כרשע. דברי רש״י אלו דורשים עיון משום שלפי סדר המקראות בפרק הקודם, פרק יב, ברור שהקב״ה דיבר עם אברהם לפני הפרדה מלוט. רש״י ער לקושי הזה ומיד מוסיף ואומר ״ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב (פסוק ז) וירא ה׳ אל אברם - באותה שעה כשר היה״. מפירושו של רש״י אנחנו מבינים שלכאורה חלה התדרדרות אצל לוט.

צריך לדייק בדברי רש״י. רש״י לא כתב שבאותה שעה לוט היה צדיק. הוא כתב שלוט היה כשר. המושגים ״רשע״ ו״צדיק״ הן קטגוריות מוסריות[6] המתייחסות למהות האדם, למצבו הפנימי. הצדיק הוא מי שמעדיף את הטוב על פני הרע.[7] זאת ההגדרה של ההתנהגות המוסרית. ״לעשות טוב״ פירושו לעשות מעשה טוב[8] ולקנות בעקבות המעשה זכות מסוימת.

המושג ״כשר״ שייך לקטגוריות הלכתיות המתארות את החיצוניות. למשל, קובעים כשרות הבהמה לפי סימנים והם דבר חיצוני. השאלה העולה מפירושו של רש״י היא אם אפשר להיות ״כשר״ בלי להיות ״צדיק״? לכאורה, באותה שעה ההתנהגות החיצונית של לוט נראית ככשרה, הוא ״דומה״ לאברהם, אולם מה יש באמת בתוכו?

שאלה זו צריכה גם להישאל בעקבות בחירתו של לוט בסדום כמקום מושבו החדש, אחרי הפירוד. לוט מחליט להיות השופט של סדום ועמורה. מה מביא אותו באמת לבחור במקום הזה? האם הוא מבקש להיות ממצדיקי הרבים או פשוט הוא אוהב את המקום והוא מזדהה עם מוסר המקום?

קיים בלוט מתח מתמיד בין שני דברים. הזהות של לוט כאשר הוא יוצא מאור כשדים היא, בדומה לאברהם, זהות ארמית, אולם הוא אינו מצליח להתגבר עליה כדי להפוך גם הוא ל״אברהם״. הניצוץ העברי שלו נשאר נסתר. בתחילת הדרך, מבחינת החיצוניות שלו הוא כשר - יש בו הסימנים של הזהות העברית תחת הקליפה הארמית. זה עדיין אינו הופך אותו לצדיק. להפך, הוא נכשל משום שהוא אינו מתנהג לפי הדרך ארץ של העברים, הוא אינו מוסרי. סימני הכשרות שלו נשארים נסתרים עד שרות מופיעה.

 

הקריטריון לבירור הוא המוסר

הקריטריון להפרדה ביניהם הוא מוסרי והוא בא לידי ביטוי בנאמר בפסוק ו בפרק יג: ׳וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו׳. הבעיה מתגלה סביב הדרך שבה כל אחד קנה ומתנהג עם רכושו. לוט מתנהג עם רכושו באופן לא מוסרי, כפי שאנחנו נלמד בהמשך השיעורים על המדרש האומר שהרועים של לוט רועים במרעה לא להם.[9]

המקובלים מסבירים שלוט הוא אותה זהות של הֶבֶל בשרשה.[10] הזהות של הֶבֶל היא זהות האח. אין לו זהות אחרת. כאשר הוא נולד נאמר בתורה ׳וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה׳.[11] הֶבֶל נולד כאח.[12] לפני שהֶבֶל קיבל את שמו בכלל, הוא כבר מתואר כאח ׳וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו׳. באופן טבעי, בהתאם לזהותו כאח, הוא בוחר להיות רועה צאן. יש אצלו התאמה מושלמת בין הזהות למעשים. האח מסוגל להיות רועה. האח גם מסוגל לטפל באחרים ותפקידו הוא לחנך את קַיִן. אולם הוא נכשל וקַיִן הרג אותו.

האבות היו רועי צאן. משה היה רועה צאן. המקצוע שלהם תואם את זהותם הפנימית. הם מסוגלים להיות אחים. אולם יש תנאי בל יעבור בדרך למימוש התכונה הזו נכון, בצד הקדושה. במישור המעשי התנהגותו של אותו אח־רועה צריכה להיות התנהגות מוסרית. אברהם הוא אח בקדושה משום שדרכיו הם דרכי מוסר. לוט, לעומתו, הוא אח בטומאה משום שהתנהגותו אינה התנהגות מוסרית. כך התורה מספרת לנו על לוט. הוא הפך את עצמו לאח בטומאה, מבחינת ״זה לעומת זה ברא אלוקים״.[13] הבעיה מתגלה דרך הרועים, ומאוחר יותר בחר לוט ללכת דווקא לסדום.

ככל שאברהם עולה, כך לוט נופל. כאשר מקדם אברהם את הבעיה המוסרית ועובר מהשלב של איש־אישה לשלב של אח־אחות,[14] לוט נופל וחוטא בגילוי עריות עם בנותיו. לוט בא עם מסר של אחווה אולם בלי המוסר, בלי הדרך ארץ המתאימה. התנהגות מוסרית היא תנאי לאחווה אמִתית. ״ויפה תורה עם דרך ארץ״.[15] הדרך ארץ קובעת איזה תורה תמומש בפועל. אם הדרך ארץ היא הדרך ארץ העברית או אז התורה תהיה תורת ישראל. אולם אם הדרך ארץ אינה הדרך ארץ העברית המבוססת על המוסר, יהפכו אותה תורה, אותו קודקס של חוקים לדבר אחר שאין לו קשר עם הקדושה.

הקריטריון לבירור, בכל אחד מן השלבים, בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעֵשָׂו, הוא תמיד הקריטריון המוסרי, תפיסה שונה של המוסריות. ״קדמה דרך ארץ לתורה״.[16] במהלך אלפיים שנה, מן האדם הראשון ועד אברהם, נעשה מאמץ כדי שהדרך ארץ תצליח. אז יהיה אפשר לתת את התורה. מי שאין לו את הדרך ארץ המתאימה אינו יכול ללמוד את התורה. לצערנו, בחלוף אלפיים שנות גלות, המצב היום הפוך. משתמשים בתורה כדי ללמד דרך ארץ מהי. הסכנה - והיא די נפוצה, היא לצרף לתורה דרך ארץ שאינה הדרך ארץ העברית אלא הדרך ארץ של אומה זו או אחרת. כל אלו קלקולים של הגלות שעלינו לתקן.

אחרי שהתגלה לעיניי כול שהרועים של לוט אינם מתנהגים לפי הדרך ארץ, לפי המוסר, הרועים של אברהם רבו עמם. אברהם מציע ללוט להיפרד, והוא מאפשר לו לבחור את מקום מושבו החדש:

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

בראשית יג-ט

יש מילים מיותרות בפסוק הזה ׳אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה׳ - הרי ברור שאם הוא הולך שמאלה, הולך אברהם ימינה! רש״י חושף מיד את כוונת הפסוק:

בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר וסוף דבר הוצרך לו שנאמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו וגו׳.

אם אתה לוט בוחר בשמאל, אני אברהם אהיה בימין של השמאל שלך, לא רחוק ממך ולהפך. זו אמירה מוסרית. אברהם רוצה להיות מסוגל להגן על לוט בכל מצב. מדוע על אברהם להגן על לוט שהתגלה כרשע? השל״ה הקדוש[17] מסביר שאברהם ידע ברוח הקודש שבתוך נשמתו של לוט טמונה קדושתה של רות.[18] לכן אהב אברהם את לוט משום שהוא כבר ראה בו, כנביא, את רות.

יש בזהותו הפנימית של לוט, בעצם היותו מבני בניו של עֵבֶר, ניצוץ של הקדושה העברית, הטמון בו עמוק מאוד. ניצוץ זה אינו מתגלה אצלו משום שהתנהגותו אינה מוסרית והוא נשאר נסתר. בדורו של אברהם, לוט מתגלה ומתנהג כרשע. כדי שהניצוץ יתגלה בהיסטוריה, על זהות זו לעבור תהליכים רבים, דרך סיבוכים רבים, עד שנגיע לרות המואבייה. בשלב זה רק הקב״ה ואברהם, כנביא, יודעים זאת.

 

ניצוץ של קדושה

הפירוד בין אברהם ללוט הוא חלק מתהליך הבירור בתוך משפחתו של אברהם שנמשך שלושה דורות, עד שיעקב מקבל את השם ״ישראל״. בכל אחד משלבי הבירור, הדמות שנראית לנו, במבט ראשון, הקרובה ביותר למי שממשיך את בניית הזהות הישראלית, מתגלה בסופו של דבר כמתחרה העיקרי שלו. בדורו של אברהם המתחרה הוא לוט, בדורו של יצחק המתחרה הוא ישמעאל ובדורו של יעקב המתחרה הוא עֵשָׂו. עמון ומואב היוצאים מלוט מתגלים במהלך ההיסטוריה כאויבים מרים וקשים לישראל.

יתרה מזו, לכל אב מן האבות מתגלה מתנגד עיקרי: בדורו של אברהם המתנגד הוא נִמְרוֹד המייסד של ״המלכויות״,[19] בדורו של יצחק המתנגד הוא אבימלך הטוען שארץ ישראל היא שלו[20] ובדורו של יעקב המתנגד הוא לבן המבקש ״לעקור את הכל״.[21]

בדור יציאת מצרים מופיעה דמות שביעית נוספת ״עמלק״ שמסכמת את כל הטענות כלפי ישראל, הן מצד המתנגדים, הן מצד המתחרים. עמלק מופיע בסופה של כל גלות ומבקש בו־זמנית להשמיד את ישראל ולהציג את עצמו כתחליף לזהות ישראל. עמלק מופיע בזמן שיבת ציון אחרי שכורש כבר נתן את אישורו לחזרת היהודים לארץ ׳כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל׳.[22] גם בתקופתנו, שהיא תקופת סוף הגלות, אנחנו מתמודדים עם ניסיון דומה זה מאה שנה, בהבדל אחד. זהות האויב השתנתה.

׳זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר׳[23] הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לצטט את הפסוק הזה בכל פעם שהיינו לומדים עניין הקשור למתרחש בימינו, ימי הגאולה. ״כל מה שאירע לאבות סימן לבנים״.[24] הסיפור המקראי מתייחס לאבות, בתור יחידים, אולם עם ישראל, כחברה, בתור צאצאי האבות חי מחדש את אותם אירועים. הדוגמה הפשוטה ביותר היא ההקבלה בין ג׳ אבות לגלויות. עם ישראל, בתור חברה, נבחן בשלוש המידות שהן מידות האבות. עליו להוכיח בתור חברה שהוא הצדיק של אותן מידות. כאשר יוצא עם ישראל ממצרים, הוא יוצא עם המידה של חסד, שהיא מידתו של אברהם. כאשר חוזר עם ישראל מגלות בָּבֶל, הוא חוזר עם מידת הדין של יצחק. כאשר חוזר עם ישראל מן הגלות ברומי, הוא חוזר עם מידת האמת, היא מידתו של יעקב.

אנחנו כחברה חיים את הסיפור המקראי. מכאן חשיבות לימוד נושאים אלו. זו חכמה בפני עצמה, השייכת לתורת הסוד, והיא בעלת חשיבות עליונה בימינו. אסור למי שאינו בקי בתחום זה להשתמש בחלקי פיסות המידע שבידו כדי לזהות בעזרת חכמה זו איזו זהות פועלת בבעיה פוליטית זו או אחרת. אין כאן מקום לדעה אישית או לשיקול דעת של מאן דהו. מי שלמד יודע ומי שלא, אינו יודע.  

 

המצטרפים

יש המתלווים לאברהם בדרכו לארץ ישראל, כמו אביו תֶּרַח שעוצר ונשאר בחרן, או אחיינו לוט שנפרד ממנו אחרי הירידה מצרימה והעלייה ממנה. יש המצטרפים אליו ואל שרה, על אף שהם אינם נמנים על בני משפחתו או על צאצאי עֵבֶר, שהיו בגלות באור כשדים או בחרן. התורה מעידה שהם התלוו לאברהם ושרה בדרך לארץ כנען ׳הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן׳.[25] ברור שאין הכוונה לילדיהם של אברהם ושרה משום שבשלב זה אין להם ילדים. המדרש מסביר את המילה ״הנפש״ ואת המילה ׳עָשׂוּ׳ לפי הכלל של חז״ל המובא בגמרא, לפיו ״מי שמלמד תורה לבן חברו כאילו ילדו״,[26] ואומר:

׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳ אמר רבי אלעזר בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו! אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר עשו? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו. ׳ויאמר אשר עשה׳ למה נאמר אשר עשו? אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

בראשית רבה, פרשה לט-יד

המדרש מחדש שהזכות של שרה מקבילה לזכותו של אברהם. מתרחשים שני תהליכים מקבלים, ואברהם לבדו אינו יכול לגייר את כולם. אברהם עובר תהליך כדי להיות ישראל ויש תהליך מקביל אבל שונה ששָׂרָי עוברת כדי להיות שרה.

הזיקה לאמִתות התורה אצל הנשים שונה מן הזיקה של הגברים. המקובלים משתמשים במונח ״תיקון״ ומציינים שיש צורך בתיקון נפש האיש וצורך בתיקון נפש האישה. תיקון נפש האישה שונה מתיקון נפש האיש.

המושג ״תיקון״ דורש הבהרה. התורה משתמשת במילה ״עשיה״ ולא במילה ״תיקון״, כמו במקרה של אישה יפת תואר ׳וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ׳[27] או בסוף מעשה בראשית ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[28] המדרש מסביר:[29]

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ״אשר ברא אלוקים לעשות״ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.[30]

משמעות המילה ״תיקון״ היא השלמה, הגעה למדרגה הרצויה. קיים פער בין מחשבת הבורא ובין המציאות של העולם הזה. תהליך התיקון הוא תהליך המביא למחיקת הפער הזה, להתאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא. כאשר הופך העולם הזה להיות העולם הבא, אין פער עוד. העולם מתוקן.

גם ברמת האדם מתקיים תהליך של תיקון־השלמה ותהליך זה צריך להתבצע בשני ממדים שונים - ממד האיש וממד האישה משום שהקב״ה ברא את האדם ״זכר ונקבה״.[31] ישראל הוא תמצית האדם, מבחינת ״אתם קרואים אדם״,[32] ולכן יש חשיבות לתיקון שני הממדים בזהות העברית, בעם ישראל. תיקון זה מתחיל באברהם ובשרה, והתורה מספרת את דרך שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וגם את דרך האימהות, שרה, רבקה, רחל ולאה.[33]

 

ממד אוניברסלי

הזוהר מציין שהמילה ׳אֶת׳ בביטוי ׳וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן׳ מיותרת והיא עומדת לדרשה:[34]

אמר ליה רבי אבא: אי הוא כתיב ׳והנפש אשר עשו בחרן׳ הוה אמינא הכי אלא ׳ואת הנפש׳ כתיב ׳את׳ לאסגאה זכותא דכלהו נפשאן דהוו אזלי עמיה, דכל מאן דמזכה לאחרא ההוא זכותא תליא ביה ולא אעדי מניה, מנלן דכתיב ׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳, זכותא דאינון נפשן הוה אזיל עמיה דאברהם.

אנחנו מתחילים את ההיסטוריה שלנו לא רק עם זכותם של אברהם ושרה העבריים אלא גם עם זכות אותם גרים שעשו אברהם ושרה. התורה אינה עניין פרטי של עם ישראל אלא היא התורה לעולם כולו דרך ז׳ מצוות בני נֹחַ, וכבר בתחילת בניית הזהות העברית־ישראלית מדגישה התורה את הממד האוניברסלי שלה.

אברהם בא לְזַכּוֹת את הרבים, לגלות להם את האמונה בה׳. אין לו כוונה לייסד ״דת״ בלבדית לאומה העתידה לצאת ממנו ומשרה. יש לו עניין בהפצת התורה לכל העולם. הקשר בין ישראל לכלליות המין האנושי מתבצע בראש ובראשונה דרך הגרים. הדבר מתגלה מאוחר יותר בשינוי שמו של אַבְרָם לאברהם, ׳כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ׳.[35] אברהם הוא האב של הגרים הבאים מאומות העולם.

מצד אחד הגמרא במסכת נדרים[36] מסבירה שהייתה אזלת יד מסוימת במאמץ הזה של הוספת גרים אצל אברהם דווקא. לכן כאשר הוא שואל ׳בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׳[37] בברית בין הבתרים, הקב״ה אומר לו ׳יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם׳. יש מספר חולשות[38] בשורש השורשים שלנו ואחת מהן היא שאברהם לא היה עושה מספיק גרים. הקשר עם כלליות האנושות צריך להיות חזק מאוד כדי לחזק את ישראל כשלעצמו.

מן הצד האחר אנחנו מוצאים ביטוי קשה בגמרא ״קשין גרים לישראל כספחת״.[39] איך יכולה הגמרא לומר דבר כזה? הרי יש לנו מצווה של אהבת הגר ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׳.[40] לשון הפסוק הזה כשלעצמו יוצא דופן. באופן כללי אנחנו מצווים על אהבת הבריאות ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳,[41] אולם בפסוק הזה כתוב, באופן חריג, ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר׳, בדומה לפסוק ׳וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ׳[42] המצווה אותנו על אהבת ה׳. יש לנו חובה לאהוב את הגר כרֵעַ, כמו כל אדם אחר, ונוסף על כך לאהוב אותו כגר. אלו שתי מצוות נפרדות. איך יכולה הגמרא לומר ״קשין גרים לישראל כספחת״? התשובה היא שלאמתו של דבר אין סתירה ומדובר בשני מצבים שונים. אסור לגייר אומה שלמה או קבוצה שלמה בבת אחת. צריך לגייר כל אחד ואחד בנפרד. זה גם הדיוק העולה מן הפסוק עצמו ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר׳ - לשון יחיד, לעומת המימרא של הגמרא ״קשים גרים לישראל כספחת״ - לשון רבים. לפי ההלכה כאשר בא שבט שלם ומבקש להתגייר, אסור לקבל אותו כקבוצה.

שאלה: מה קרה עם אותם גרים שאברהם גייר בהמשך ההיסטוריה?

תשובה: הם נעלמו.[43] מה שהקב״ה רוצה מן האבות הוא שהם יעמידו צאצאים, שהם יעמידו את עם ישראל. תפקיד האבות אינו להעמיד תלמידים. התפקיד הוא של משה רבנו. עם זאת גם ההפך הוא נכון. תפקידו של משה רבנו אינו להוליד אומה אלא לשמש כרבן של ישראל, כנביא העם, צאצאי האבות. אם משה רבנו היה מעמיד עם - וזה הוצע לו על־ידי הקב״ה אחרי חטא העגל,[44] זה היה בעצם ״כנסייה״, ומשה רבנו היה משמש כראש אותה כנסייה ולא כאב אותה אומה. גדולתו של משה רבנו היא שהוא הבין אז שכוונתו האמִתית של הקב״ה היא שונה. הקב״ה רוצה עם, לא כנסייה.

נטיות אלו קיימות בעם ישראל עד היום. זה מה שהצדוקים רצו לעשות - להפריד בין העם לדת. ברוך ה׳, הם נכשלו ונעלמו, אפילו אם זה לקח זמן רב. אולם הנטייה לצדוקיות עדיין קיימת.

הדעה הרווחת ביותר היא שאותן נשמות עמדו אחר כך על הר סיני.[45] מה פירוש אמירה זו? מעמד הר סיני הוא מעמד הגיור של כלל ישראל.[46] האומה מתגיירת ועל־ידי גיור זה אנחנו יוצאים מכלל בני נֹחַ ומקבלים את התורה. במעמד הר סיני היסוד הלאומי, הקיום של כלל ישראל הופכים את המעמד לבלתי הפיך. מאותו רגע, יהודי הוא מי שנולד מאם יהודיה - ולא משנה מהי התנהגותו אחר כך[47] (אפילו אם הוא ממיר דתו, הוא מבחינת ההלכה מוגדר כיהודי מומר ולא כגוי), או מי שמתגייר, כלומר נכנס קודם כול אל תוך העם והופך להיות חלק מן הכלל. מכאן אפשר להבין מה קרה עם אותן נפשות שעשו בחרן. בשלב זה אין כלל ישראל. יש אברהם ושרה בלבד. בלי הכלל, בלי ממד האומה, הגיור אינו יכול להחזיק מעמד. הגיור הוא בראש ובראשונה שינוי זהות, מזהות גויית כלשהי לזהות ישראלית. הזהות הישראלית, הבאה לידי ביטוי בכלל ישראל, אינה קיימת עדיין בדור של אברהם. לכן באותו דור הם נעלמו והם חזרו כאשר התגלה ממד כלל ישראל במציאות.

 

הרכוש

הדבר השלישי שמאפיין את אברהם כבר בתחילת דרכו הוא עניין הרכוש. ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.[48]

יש לציין שעניין הרכוש אינו מוזכר בסוף פרשת ״נֹחַ״ כאשר מתוארת היציאה היזומה מאור כשדים. אם כן, יש כאן עניין מיוחד שדורש עיון בפני עצמו.

זאת ועוד, במספר הזדמנויות נוספות בחיי אברהם מזכירה התורה את עניין הרכוש. בברית בין הבתרים, להבטחה שהקב״ה נותן לאברהם של יציאת עם ישראל מן הגלות אחרי ארבע מאות שנה מצורפת הבטחה נוספת ׳וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׳.[49] גם לאחר שארבעת המלכים הביסו את מלך סדום ועמורה מוזכר עניין הרכוש:

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ

וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם

בראשית יד,יא-יב

ושוב אחרי ניצחונו של אברהם מזכירה התורה את הרכוש שאברהם תפס:

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם

בראשית יד-טז

מהי משמעות המילה ״רכוש״ בתורה? רש״י מפרש בד״ה ״ברכוש גדול״: ״בממון גדול, כמו שנאמר וינצלו את מצרים״. מפרשי רש״י עמדו על הפירוש הזה וציינו שהוא חריג, ובשאר המקומות יש לפרש את המילה במובן של קניין.[50] אולם גם פירוש זה אינו הולם את כל מופעי המילה במקרא, ויש להבין את המילה ״רכוש״ כמסמלת את כל אותם ערכים שיש באומות העולם, ובעיקר בציוויליזציה הדומיננטית של אותה תקופה. המקובלים רגילים להשתמש במילה ״ניצוצות״ והם מציינים שניצוצות נפלו באור כשדים, בחרן, במצרים וכו׳.[51] אברהם אבינו מתחיל לאסוף את הערכים האלו, את המידות האלו, בכל מקום שבו הוא עובר.

בזמן יציאת מצרים אוסף עם ישראל מן המצרים רכוש בשני מישורים, החומרי והערכי. במישור החומרי, הרכוש שעם ישראל לוקח ממצרים מורכב מזהב, מכסף, מנחושת וכו׳. חומרים אלו נחוצים לבניית המשכן[52] ולהכנת הכלים של קדושת עם ישראל.[53] במישור הערכי, משמשים אותם ערכים,[54] אחרי העלאתם לרמה מתאימה של קדושה, לבנייה מחדש של האחדות הקמאית, לבנייה מחדש של פרצוף האדם בשלמותו.

עם ישראל ממשיך במשימה זו במהלך הגלות ואוסף את הערכים המפוזרים אצל אומות העולם, בשביל לטהר אותם, לקדש אותם ולאחד אותם. הסיסמה של ישראל היא ״איחוד המידות״. איחוד בין חסד לדין, איחוד בין צדק למשפט וכו׳. עם ישראל צריך להקים חברה שבה כל המידות מיושמות, על אף שהן סותרות זו את זו.

 

מתן הרכוש על־ידי הקב״ה

אם הרכוש חשוב כל כך לאברהם, נשאלת השאלה מדוע, אחרי ניצחונו במלחמה והשבת לוט, הוא מוכן להשאיר את הרכוש בידי מלך סדום:[55]

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם

אברהם מנמק את התנהגותו על־ידי טענה מוסרית ׳וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם׳. מלך סדום אינו צדיק תמים ואברהם מבקש לקבל את הברכה שהובטחה לו על־ידי הקב״ה ׳וֶהְיֵה בְּרָכָה׳[56] ישירות ממנו ית׳, ולא באמצעות רשעים כמו מלך סדום. לכן הוא דוחה את הצעתו של מלך סדום, משום שהיא סותרת את הדרך שבה הוא מבין את דרכי ההשגחה לקיים הבטחה זו.

עם זאת חז״ל מבחינים בהתנהגות זו[57] ״מידה מופרזת״ של חסידות מצד אברהם:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.

לפי רבי יוחנן היה על אברהם לקבל את ההצעה כדי להציל את הרכוש, אפילו אם הוא הגיע אל אברהם דרך מלך סדום, וגם לקדש אותו.

בלא ספק יש כאן פרדוקס הדורש הסבר: למדנו בעזרת המדרש שאברהם פעל רבות בחרן כדי לגייר אנשים וכעת פתאום הוא אינו מוכן לקבל את אותן נפשות ולהכניסן תחת כנפי השכינה. האם פתאום הוא מסופק ביכולתו להציל אותן מן הטומאה של סדום?

אכן מטרת הצדיק היא הצלת ניצוצות הקודש שנפלו בטומאה. אולם יש כאן עיכוב הנובע דווקא ממניעים טובים, מרמה גבוהה של מוסריות, של חסידות, של דרך ארץ. אברהם אינו מוכן לקבל דבר דרך רשעים, הוא אינו מוכן לקבל רכוש המגיע דרך מלחמה. הוא שואל את עצמו אם באמת כך נותן הקב״ה את מה שהבטיח.

ההסבר שלמדתי הוא שאין זה היה הזמן המתאים משום שלא היו בצד כוחות הקדושה מספיק כוחות כדי להתגבר על הטומאה. רק ביציאת מצרים אפשר היה להשלים את המהלך שאברהם התחיל בו, דרך הערב רב שצורף על־ידי משה לעם ישראל ודרך הרכוש, המתנות שבני ישראל קיבלו מן המצרים.[58]

דרך עיקרית לאסוף אותם ערכים ולהוסיף אותם בישראל היא על־ידי צירוף גרים. הגמרא מציינת את המהלך הזה כאחת המשימות העיקריות של עם ישראל במהלך הגלות:

אמר ר״א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין.[59]

אפשר להבין מדוע מופיעים שני הנושאים בצמוד באותו פסוק ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.

רש״י בד״ה ״ואת הנפש״ כותב:

שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את אנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשהו, ופשוטו של מקרא עבדים שפחות שקנו להם כמו ׳עשו את כל הכבוד הזה׳ (שם לו) ׳וישראל עושה חיל׳ (במדבר כד) לשון קונה וכונס.

מבחינה למדנית, פירושו של רש״י יוצא דופן משום שהוא קודם כול הביא את המדרש ולא התחיל עם הפשט. הסיבה לכך נעוצה בקושי להסביר את הביטוי ״כל רכושם״ בפסוק. פשט הביטוי הוא שאברהם ושרה לקחו את כל אשר להם, כולל העבדים והשפחות שלהם. אם כן, מדוע הפסוק עושה הבחנה בין הרכוש לנפש שעשו בחרן? רק דרך המדרש ניתן להבין את כוונת הכתוב לאשורה. עבד נחשב לרכושו של בעליו, אולם ברגע שהוא נכנס תחת כנפי השכינה הוא משתחרר ועל־ידי השחרור הוא יוצא מגדר של רכוש. לכן עושה הכתוב הפרדה בפסוק בין הרכוש לנפש שעשו בחרן. נוסף על כך, רש״י מבקש ללמד אותנו מהיכן באו אותם גרים. פעם הם היו עבדים ושפחות שאברהם ושרה קנו.

 

דרך ארץ של התורה

עבדי האבות לא היו סתם עבדים. הם היו תלמידי חכמים ועליהם נאמר במדרש ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים״.[60] הדרך ארץ המיוחדת של האבות קדמה לקבלת התורה על־ידי בני ישראל. מי שחסר את הדרך ארץ הזו, תורתו אינה תורת משה. תורת משה ניתנה לעם בעל דרך ארץ מיוחדת, היא דרך ארץ העברים. זהו תנאי מוקדם לקבלת התורה. כדי שתורת ישראל תהיה תורת ישראל, צריך ישראל קודם כול להתנהג כישראל.

זאת הסכנה הכרוכה בשיטה המכונה ״תורה עם דרך ארץ״,[61] כאשר לא מקפידים על דרך ארץ עברית, שורשית, מקורית, אלא מאמצים דרך ארץ של אומה זו או אחרת. בעבר חלק מן היהודים רצו לשלב תורה עם תרבות יוונית. מה יצא מכך? לפני כמאה וחמישים שנה ראו הם בתרבות הגרמנית הדרך ארץ האולטימטיבית. מה יצא מכך? היום יש הרואים בתרבות המערבית בכללותה הדגם לדרך ארץ הרצויה. האם זו הדרך ארץ העברית?

לכל אומה יש דרך ארץ משלה, המתאימה לה, בעלת ערכים משלה. זהו הגניוס של אותה אומה אולם לא של ישראל. יש דרך ארץ מיוחדת השייכת לתורה ולעם ישראל.[62] בשיחת עבדי האבות באה לידי ביטוי אותה דרך ארץ. לימודה והפנמתה הם בבחינת תנאי הכרחי לקיום אותנטי של תורת משה על־ידי הבנים.

בהקשר זה ברצוני להביא דרש על הפסוק ׳וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא׳.[63] לכל אומה יש דרך ארץ משלה, מספר ערכים שהם בבחינת התשתית הערכית של החברה שלה. גם לפְּלִשְׁתִּים הייתה דרך ארץ משלהם. דרך ארץ זו אינה יכולה להיות מאומצת לחלוטין על־ידי עם ישראל כאשר הוא יוצא ממצרים, מפני שעם ישראל הוא קרוב לה׳[64] ״כי קרוב הוא״. לכן הדרך ארץ של עם ישראל שונה לגמרי. הדרך ארץ של עם ישראל היא הדרך ארץ העברית, ירושה של האבות. לפני קבלת התורה, בגלל המצב הקשה של העם היוצא משעבוד ארוך, הייתה קיימת סכנה שעם ישראל יאמץ את דרך ארץ הפְּלִשְׁתִּים כערכי יסוד של החברה הישראלית. לכן החליט הקב״ה לסובב את העם מדרכו וללכת במדבר, לכיוון הר סיני. מצבו של העם לפי הדיאגנוזה של הקב״ה באותו דור היה ירוד כל כך מבחינה מוסרית עד שהיה ברור שבני ישראל לא יחזיקו מעמד אם הם יכנסו באופן ישיר לארץ כנען.

דרך אגב, מעניין לראות שהערבים הגרים בארץ ישראל היום, שהם צאצאי ישמעאל, אימצו לעצמם את השם ״פלשתים״ או ״פלשתינאים״ לפי הכינוי שהרומאים נתנו לתושבי ארץ ישראל אחרי שהם כפו את השימוש בשם ״פלשתינה״.[65] המעניין הוא ששורש המילה פלשתים הוא פ-ל-ש - כובש.[66] המדהים הוא שכל העולם מסכים לכך. כל העולם מתנגד לחזרה של עם ישראל לארצו. יש כאן יותר מחצי נחמה. אם באמת כל העולם נגדנו, אם השנאה מתגלה במלוא עוצמתה, אזי זה סימן שאנחנו באמת ישראל והצדק עמנו.

אי אפשר להיות בן ישראל ולהחזיק בדרך ארץ של אומה אחרת. אם אנו שוכחים מהי הדרך ארץ הראויה, אפילו אם אנחנו מקיימים מצוות, אין זו תורת ישראל. חסרה הנשמה, הפנימיות של אותה תורה. זו דרך הצדוקיות.[67] גם הצדוקים היו מדקדקים במצוות אולם הם בחרו לעצמם דרך ארץ אחרת, דרך ארץ יוונית.

כאשר מתקרבים אברהם ושרה למצרים, נעשה אברהם טפל לשרה. השינוי ביחס שבין אברהם לשרה הולך ומתחדד בכל השאלות הקשורות לעתיד התולדות, לדרך הרצויה להקים את עם ישראל, עד שהקב״ה אומר לאברהם.[68] ׳כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׳. גם כיום כאשר מתעוררת שאלה על עתיד עם ישראל, עלינו לקבל החלטה לפי התורה האמִתית של ישראל היא בהתאם לדרך ארץ של האבות. ההלכה היא לפי שרה.

 

מידה מופרזת

סירובו של אברהם לקבל את הרכוש מידי מלך סדום הרשע, קשור לפרצוף של ישראל כעם - כזכר.[69] לא כך היא כנסת ישראל והשורש הוא שרה אימנו. בכל צומת חשובה בהיסטוריה של עם ישראל נעשה התיקון דרך נשים צדקניות.

סירובו של אברהם נובע מעצם היותו הצדיק האמִתי של מידת החסד, אולם אם בני ישראל מאמצים אותה, מחוץ לאיחוד המידות, היא מובחנת על־ידי רבי יוחנן כמידה מופרזת של חסידות.

אפשר לראות בה ענווה מופרזת, בלא גבולות, המתבטאת בהטלת ספק בזכותי לקבל את אותה הבטחה שהקב״ה הבטיח לי. היא לאמתו של דבר הטלת ספק בזהותי. כאשר אומר הקב״ה ליהודי ״אתה ישראל״ או ״אתה תירש את הארץ״ ואותו יהודי אומר בתגובה: ואתה, הקב״ה בטוח שאני ישראל? האם אתה בטוח שארץ ישראל שייכת שלי? האם יש לי מספיק זכות כדי לזכות בה? זו מידה מופרזת. זו מחלה!

במשך אלפיים שנה חלמו דורות של יהודים להגיע לארץ ישראל. הם דמיינו לעצמם את היום שבו יביא אותם הקב״ה לירושלים. כאשר סוף סוף הדבר קורה, חלק מן העם מתחיל להתלבט משום שהכול לא קורה כפי שציפה. קיימות הרי בעיות בדרך לארץ המובטחת. המציאות שונה מן האידאל, מן החלום בן אלפיים שנה. כל התגובות האלה שייכות לפרצוף הזכרי של ישראל.

אולם יש הבדל מהותי בין התנהגות אברהם אבינו ובין התנהגות אותם יהודים. כאשר אברהם שואל ׳בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׳ אין אצלו כל חטא.[70] הוא הראשון, הוא תחילת התהליך. כראשון מותר לו לשאול שאלה כזו. יתרה מזו, הוא חייב לשאול זאת משום שהוא הצדיק האמִתי של מידת החסד. במה זכיתי לקבל מתנה? תשובתו של הקב״ה היא שיש סיבות. החטא מופיע כאשר יהודי כלשהו אחריו שואל את אותה השאלה. התשובה כבר ניתנה. אחרי היסטוריה של אלפי שנים, מי ששוב שואל ״במה אדע״ מגלה פגם באמונה שלו.

זאת ועוד, אברהם אינו ישראל. הוא תחילת הדרך המביאה ליעקב בנו של יצחק בנו של אברהם המקבל את השם ״ישראל״. אנחנו כבני ישראל מחויבים לתורת משה, היא ׳מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב׳,[71] ולא קהילת אברהם או קהילת יצחק. כאשר אנחנו בני ישראל מתנהגים ״כאילו״ אנחנו בני אברהם בלבד, אזי אנחנו חוטאים ולא ממלאים את תפקידנו.

בספר ״נפש החיים״, שער א,[72] מסביר רבי חיים מוולוז׳ין[73] כי אסור לבני ישראל לקחת כמודל לחיקוי סיפורי אבות משום שאנחנו, בני ישראל, צריכים להתנהג לפי השולחן ערוך הנובע מתורת משה. מי שמתיימר לומר ״מכיוון שאברהם עשה כך גם אני אעשה כך״ טועה.

 

חרדת היהודי

חרדה עמוקה תוקפת לא מעט יהודים כאשר הם מגלים את משמעות היותם יהודים, דהיינו ״אתם קרואים אדם״, ״בשבילי נברא העולם״.[74] מפאת גודל האחריות מנסים יהודים רבים לברוח מכך.

חכמי המוסר מדגישים שאסור להפריז במידה כלשהי חוץ ממידת הענווה, כמו שכבר נאמר בפרקי אבות: ״מאוד מאוד הוי שפל רוח״[75] משום שרק הקב״ה רשאי להיות בעל גאווה,[76] שנאמר ׳יְהוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ׳. כאשר אומרים ליהודי שהוא ישראל שהתורה מדברת אליו, הוא נכנס לחרדה, לפחד ממש. האם בשבילי נברא העולם באמת? אם זו ענווה אמִתית, זו חסידות. אם תגובתו נובעת מספק ברמת הזהות, יש כאן מחלה הדורשת טיפול.

חולשה באמונה יכולה להתגלות דווקא אצל אנשים המוגדרים כצדיקים, כלומר המקיימים את המצוות. הם מוגדרים בגמרא כקטני אמנה:

מאי דכתיב (זכריה ד) כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב״ה.[77]

חולשה זו באמונה אינה נובעת מענווה יתרה אלא מספק ברמת הזהות או מספק בנוגע לדרך שבה מנהיג הקב״ה את עולמו.

 

 

הערות

[1] זוהר חלק א פו ע״ב

[2] ב״ר מא-ו

[3] לפי הזיהוי שחז״ל עושים בין יסכה לשרה, יוצא מן הפסוק (בראשית יא-כט) ״וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה״ שלוט הוא האח של שרה וגיסו של אברהם.

[4] בראשית יג-ח

[5] תנחומא, פרשה ויצא, סימן י: ... תדע לך שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט לא היה הקדוש ברוך הוא נגלה עליו, כיון שפירש ממנו נגלה עליו, מנין א״ר אלעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה שנאמר (בראשית יג) וה׳ אמר אל אברם אימתי אחרי הפרד לוט מעמו...

[6] ראה בהרחבה מאמרו של הרב אשכנזי בצרפתית ״Le Salut du Juste״ בספר

״La Parole et L'Ecrit I״, עמ׳ 381.

[7] ראה נידה ל ע״ב: תהי צדיק ואל תהי רשע.

[8] התורה היא זו שקובעת אם מעשה מסוים הוא טוב - מצווה, או מעשה רע - עבירה. הצדיק הוא מי שמתנהג על־פי קביעה זו, כלומר מי שמקיים את מצוות התורה, גם כאשר יש ניגוד בין יצרו ובין הצו האלוקי (מתוך שיעורי הרב).

[9] ב״ר מא-ה: ׳ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט׳ רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב״ר סימון אמר: בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם הותר הגזל היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקב״ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין אמר להם הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לו לזרעך נתתי אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.

ראה בהרחבה השיעור ״גילוי זהותו האמִתית של לוט״ בהמשך הספר.

אי אפשר להתעלם מן העובדה שכאשר אנחנו התחלנו לחזור לארץ ולהתיישב בה, הקפדנו דרך הקק״ל לקנות כל דונם של ארץ ישראל בחזרה, אף שזו ארצנו. התנהגות זו היא ההתנהגות של אברהם שחוזר לארצו של זקנו עֵבֶר, ובכל זאת אינו מוכן שהצאן שלו ירעה במרעה לא לו (מתוך שיעורי הרב).

[10] ראה ״שער הגלגולים״ מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה לג: ... וגם לוט בן הרן, משרש הבל, ולכן ר״ת ואת ״לוט ״בן ״הרן, הוא הבל למפרע, כי לוט והרן שניהם משרש הֶבֶל ...

[11] בראשית ד-ב

[12] להרחבת הנושא ראה ספרו של הרב אשכנזי ״סוד העברי״, חלק א.

[13] ספר היצירה ו-ה: גם כל חפץ זה לעומת זה ברא האלהים, טוב לעומת רע. טוב מטוב, רע מרע. טוב מבחין את הרע, ורע מבחין את הטוב. טוב גנוז לצדיקים ורע לרשעים.

[14] ראה הרחבת הנושא בשיעור הבא.

[15] פרקי אבות ב-ב

[16] ראה תנא דבי אליהו, פרק י.

[17] הרב ישעיה הלוי הורוביץ (המכונה השל״ה הקדוש ע״ש ספרו ״שני לוחות הברית״) נולד בפראג בשנת 1558 לאביו רבי אברהם הלוי הורוויץ. הוא למד אצל ר׳ שלמה לוריא (מהרש״ל) ור׳ מאיר מלובלין (המהר״ם מלובלין). הוא שימש ברבנות כאב בית דין במקומות רבים בפולין, ליטא, גליציה, אוסטריה וגרמניה. בשנת 1621 הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. אחר כך הוא עבר להתגורר בצפת ובטבריה, שבה נפטר ונקבר ב-1630. בתקופה זו הוא השלים את חיבורו ״שני לוחות הברית״, שנכתב כצוואה לבני משפחתו.

[18] ראה פירוש השל״ה הקדוש, פרשת לך לך: ... יקשה מאוד איך התחבר לרשע ולקח את לוט עמו. דבר זה תירץ בזוהר (ח״א עט ע״א) וזה לשונו: מאי חמא אברהם לדבקא עמיה לוט, אלא בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מיניה דוד... וגאולה שתהיה על ידי משיח בן דוד הבא מלוט... וזהו סוד קלסטר פני לוט כפני אברהם וכמו שאברהם שהוא אדם גדול בענקים כן לוט בגמטריא אדם בסוד אד״ם דו״ד משי״ח. ולוט רצה להקדים בירושת הארץ כי חשב שהוא יורש את אברהם כמו שפרש״י ויהי ריב בין רועי וכו׳ והכנעני אז בארץ הסוד ארור כנען ואין לו חלק בארץ כך לוט בעת ההיא מקולל כי לוט לשון לטותא. ואף על פי שקלסתר פניו דומה לאברהם הוא כקוף בפני אדם ולא אדם ממש וזה יהיה עד ביאת דוד ומשיח ואז יאיר הקלסתר ולוט בגמטריא אדם בסוד אד״ם דו״ד משי״ח. ורמז גדול יש במה שאמר אברהם אבינו ללוט הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. אמר לו למה אתה תריב חנם עבור ירושת הארץ כי לכל זמן יבא זמן שיהיה כל הארץ לפניך ושלך אתה נוטל ולא תאכל אותה פגה....

ראה ״נצח ישראל״ מאת המהר״ל, פרק לב.

[19] ראה השיעור ״אברם הוא אברהם״.

[20] ראה בראשית כ-טו. כאשר אבימלך אומר לאברהם ׳הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב׳ אברהם אינו מוחה. יתרה מזו, הוא כורת ברית אתו (פרק כא). המדרש קושר בין כריתת הברית והעקדה משום ששתי ההבטחות נאמרו יחד לאברהם. לכן אם הוא מוכן לוותר על ארץ ישראל, מבקש הקב״ה את יצחק בחזרה (מתוך שיעורי הרב).

[21] ע״פ ההגדה של פסח.

[22] דברי הימים ב, לו-כג

[23] דברים לב-ז

[24] ראה תנחומא פרשת לך לך, סימן ט.

ראה ב״ק צז ע״ב: ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר, שכן מעשה האבות ומעשה הבנים הם שני צדדי המטבע. עיין במכתב אליהו ח״א, עמ׳ 10: שכן מעשה האבות ומעשה הבנים הם שני צדדי המטבע.

[25] בראשית יב-ה

[26] סנהדרין יט ע״ב: שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר (במדבר ג) ואלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו.

[27] דברים כא-יב

[28] בראשית ב-ג

[29] ב״ר יא-ו

[30] ראה גם תנחומא פרשת שמיני, סימן ט: ... שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשייה אחרת, כגון חטים צריכין לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק.

[31] בראשית ה-ב

[32] יבמות סא ע״א. ראה בדברי התוספות ד״ה ״ואין״ וגם ב״ק לח ע״א ד״ה ״אלא האדם״ דבר ר״ת: דיש חילוק בין אדם להאדם.

[33] כאשר בא איש נכרי להתגייר, הדמות המוצעת לו כדגם צריכה להיות דמותו של אברהם וכאשר מדובר באישה נכרייה הדגם צריך להיות שרה. לא בכדי מכונה גר ״בן אברהם״ וגרה ״בת שרה״. אסור להציע לנשים המבקשות להתגייר את הדמות של אברהם כדגם משום שהדבר מביא לידי סיבוכים רבים (מתוך השיעור).

[34] זוהר חלק א, (לך לך) עט ע״ב

תרגום לפי פירוש הסולם: א״ל רבי אבא: אם היה כתוב והנפש אשר עשו בחרן הייתי אומר כן אלא ואת הנפש כתוב, המלה ׳את׳ באה לרבות זכותן של כל אלו הנפשות שהיו הולכות עמו (וע״כ עבר אברהם בארץ בלי פחד), כי כל המזכה את האחר אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו. מאין לנו זה כי כתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן הזכות של אלו הנפשות היתה הולכת עם אברהם.

[35] בראשית יז-ה

[36] נדרים לב ע״א: אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך וירק את חניכיו ילידי ביתו.

[37] בראשית טו-ח

[38] ראה השיעור על סיבת הגלות ב״סוד מדרש התולדות״ חלק ב.

[39] יבמות מז ע״ב: דא״ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ראה גם קידושין ע ע״ב ופירוש התוספות במקום.

[40] דברים י-יט 

[41] ויקרא יט-יח

[42] דברים ו-ה. ראה ספר המצוות להרמב״ם, מצוות עשה ג.

[43] יש דעה האומרת שהם נשארו בשכם, כי רק אברהם, שרה ולוט מגיעים למצרים.

[44] ראה שמות לב-י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

[45] ראה פרקי דרבי אליעזר, פרק מא. ראה שבת קמו ע״א: ... א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א״ל אע״ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו׳.

[46] ראה שבת פח ע״א, יבמות מו ע״ב. ראה רש״י ביבמות מו ע״א ד״ה ״באבותינו שמלו״: ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני שכינה.

[47] ראה סנהדרין מד ע״א: אמר רבי אבא בר זבדא אע״פ שחטא ישראל הוא.

[48] בראשית יב-ה

[49] בראשית טו-יד

הנושא עד כדי כך חשוב שרש״י בד״ה ״דבר נא״ בשמות יא-ב מביא את דברי הגמרא במסכת ברכות ט ע״א: אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ״ועבדום וענו אותם״ קיים בהם ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ לא קיים בהם.

[50] ראה פירוש המזרחי: לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום וינצלו אינו מקניינם.

ראה גם ״גור אריה״ מאת המהר״ל: פירוש אינו כמו שאר רכוש במקרא, דפירוש שהרויחו על ידי משא ומתן, וכאן לא היה משא ומתן, אלא פירוש ״בממון גדול״.

[51] ראה ״תורה אור״ מאת האדמו״ר הזקן, פרשת בו, ס-ג.

[52] ראה סוטה יא ע״ב לגבי ביזת מצרים וביזת הים.

[53] שמות ג-כב: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

ראה במדבר רבה יג-כ: ... למה היו מקצת הכלים של כסף ומקצתן של זהב לומר לך האחרונים שהיו של זהב כנגד ביזת הים שכשם שהזהב נחמד ויקר מן הכסף כך היתה ביזת הים גדולה משל מצרים ועל אלו ואלו נאמר (שיר א) תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים וכה״א (יחזקאל טז) ותבאי בעדי עדים בעדי זו ביזת מצרים עדים זו ביזת הים הוי מלאה קטרת שכל ישראל נתמלאו מהם כסף וזהב וכל מיני בשמים וכה״א (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים נרד וכרכום קנה וקנמון הוי מלאה קטרת.

[54] ראה ״לקטוי שיחות״ חלק ג, שיחת ליל ב׳ דחג הפסח, ה׳תשח״י מאת האדמו״ר מליובאוויטש (עמ׳ 1020): ״בארץ לא להם״ מיותר בפסוק כי כבר נאמר ״כי גר יהיה זרעך״ אלא צריך להבין את הפסוק כאילו כתוב ״כי גר יהיה זרעך בארץ - לא להם״ כלומר המטרה היא לא למרק את החטאים של ישראל אלא לברר את הניצוצות שבמצרים. וזהו ״ועבדום וענו אותם ... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ - ״ועבדום״ יעבידו את מצרים, ״וענו אותם״ יעשו את המצרים לעניים כי יקחו מהם את כל הניצוצות, כמו שנאמר ״וינצלו את מצרים״ שעשאוה כמצולה שאין בה דגים ומצודה שאין בה דגן (ראה ברכות ט(, ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ הוא רכוש הניצוצות שיבררו במצרים.

[55] בראשית יד, כא-כד

[56] בראשית יב-ב

[57] נדרים לב ע״א

[58] שמות יא-ב: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

[59] פסחים פז ע״ב

כל זאת כמובן לפי תנאי ההלכה. אולם במהלך הגלות שכחנו שלפי אותה הלכה יש מספר רמות של גיור (ראה אנציקלופדיה תלמודית - ערך גר. למשל, גר תושב המקבל לפני בית דין לקיים שבע מצוות בני נח, וכן המקבל את השלטון היהודי על ארץ ישראל (ראה ע״ז סד ע״ב)). כעת אנחנו מכירים רק את הרמה של גר צדק (מתוך השיעור).

[60] ב״ר (חיי שרה) ס-ח: א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.

[61] מייסד שיטה זו הוא הרב שמשון בן רפאל הירש ז״ל (1888-1808). הרב הירש יסד את הקהילה הנפרדת בפרנקפורט ״עדת ישורון״, וקמו לו מתנגדים חריפים בתוך העולם האורתודוקסי בגרמניה עצמו ובראשם הרב זליגמן במברגר ז״ל (1878-1807). הרב במברגר הורה לתלמידיו להישאר בקהילות הכלליות כל עוד ניתנים לאורתודוקסים צרכיהם בלי התערבות הרפורמים.

[62] בשיעוריו על ״המספד בירושלים״ כותב הרב אשכנזי שיש שלוש מדרגות: דרך ארץ, אורח דארעא המאפיין את הזהות היהודית ודרכה של תורה - ראה עמ׳ 92.

[63] שמות יג-יז

[64] ראה דרשות חת״ם סופר - דרשות לפסח, עמ׳ רעה: כי קרוב ה׳ ית׳ עם עם קרובו ישראל.

[65] ממתי ערבים ראו את עצמם כפלשתים? אתם יודעים שעד להקמת המדינה לא היו משתמשים בשם הזה ״פלסטינה״ בעולם אלא בהקשר ליהודים דווקא! היו אומרים ליהודים: חזרו לפלסטינה! (מתוך השיעור)

[66] השם ״פְּלִשְׁתִּים״ מוזכר לראשונה בספר בראשית י, יג-יד: וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים. רש״י במקום אומר בשם ב״ר: שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים.

הפלשתים פלשו מכפתור (המזוהה עם האי כרתים או לחלופין עם האי קפריסין) כפי שמסופר בספר דברים ב-כג: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. בספר ירמיהו מז-ד, הם מתוארים גם כן כיוצאי כפתור: שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר (ראה גם ספר עמוס ט-ז).

לפי המקובל היום בארכיאולוגיה, הפלשתים מוזכרים כגויי הים שלחמו ברעמסס השלישי בתחילת המאה הי״ב לפני הספירה.

השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ ישראל על־ידי אדריאנוס קיסר, שרצה למחוק את זהותה היהודית של הארץ לאחר מרד בר כוכבא, וכינה אותה על שמם של הפלשתים.

[67] ראה מאמרו של הרב אשכנזי ״מאי חנוכה, תורת האב ותורת הרב״ גיליון כסלו תשנ״ח - עטרת כהנים.

[68] בראשית כא-יב

[69] כאשר מגיעים אברהם ושרה למצרים ושרה נלקחה לבית פרעה נאמר: לְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (בראשית יב-טז). רש״י בד״ה ״ולאברם היטיב״ מסביר ״פרעה בעבורה״, כלומר הקב״ה הוא זה שהטיב לאברהם אבל דרך פרעה. פרעה משמש צינור שדרכו הקב״ה נותן. תגובתו של אברהם במקרה הזה שונה משום שהוא כן מקבל את הרכוש הזה. זה החידוש שעולה מסוף הפסוק: ויהי לו צאן ובקר וכו׳. חלה התקדמות אצל אברהם והוא מתחיל להבין שההשגחה גם נותנת בדרך לא דרך (מתוך השיעור).

[70] הרב דן בנושא הזה בהרחבה בשיעור על סיבת הגלות בכרך ב׳ של ״סוד מדרש התולדות״.

[71] דברים לג-ד

[72] ראה פרקים כא-כב.

[73] רבי חיים מוולוז׳ין (1821-1749), מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, שימש רב העיירה וולוז׳ין. הוא המייסד של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז׳ין ״אם הישיבות״.

[74] ראה סנהדרין לז ע״א.

[75] פרקי אבות ד-ד: רבי לוויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה.

[76] תהילים צג-א

[77] ראה סוטה מח ע״ב.

 

הוספת תגובה