ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

על הצורך בצמצום[1]

עניין הצמצום כביכול כבר ידוע, והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם, אם לכלים בשורשם, ואם לאור המחייה אותם, בכונה שיוכלו הנבראים להתקיים במציאותם, ובהוויתם יהו, בעת הקצוב לקיומם, ולא היו בטלים לגמרי מחמת יתרון אור האורות הללו - ובגלל הסכנה להתבטל כבלע, בשרנו שלמה המלך ע״ה דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש, אף בכל עמלו שיעמול - כי היתרון הזה, אין בכח שום בריה לסובלו, וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו בפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה.

ונ׳ לברר בזה כונת הפסו׳ ״ויט שכמו לסבול״ - מאי ״ויט״? אלא, ללמדך שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו, וזה בא ודאי מחמת גודל המשא. וכלישנא דקרא: ״משא דבר ה׳ על ישראל, נאום ה׳ נטה שמים ויסד ארץ. יוצר רוח אדם בקרבו״. ולכך אמר ״ויט״, כעין ״ויט אהלה״ ועוד.

ורש״י פירש במקומו ״יתרון״ ל׳ שכר ומותר, ורצה בזה כי שפע השכר הוא המקיים יתרון בעצמות, כלו׳ תוספת בהירות וחיות באורות הנפש העושת - ומותר כזו בהאי עלמא ליכא, הה״ד תחת השמש. וזה פשוטו - ונרמז ג״כ כי דוקא במי שיש בו הזכות הנ״ל, ניתן לו היתר להתקיים לעולמי עד, ולאו דוקא בעולם הצמצום הלז. לפיכך נקט ל׳ מותר, כלו׳ שמתירין לו להמצא בצורתו הקנויה לו מעכשיו, דאם לא כן חוזר להיות חומר בלי צורה כדאתנו - וזו המידה נתקיימה כבשורה לכל ישראל ביששכר כנודע, באשר היה בעל עצמות, ולפיכך כתיב בגללו ״ויט שכמו לסבול״, שהיה לו מה לסבול, ופירשו רבותינו בזה שהיה סובל עול תורה, אשר לעמל זו נברא האדם, למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה וכו׳, ושמא משום זה שמו נכתב כצורתו יש״שכר, באשר יש שכר לפעולתו.

אך, ברור מאוד כי הצורך הזה של הצמצום כביכול, עלה ברצון לכתחילה מכל רצון, כלו׳ לפני הבריאה עצמה, ולכך נשתלשלו הדברים בחינת מאמרות דחסדים, לאט לאט, לרגל המלאכה אשר ברא אלקים לעשות ולאו דוקא דרך פתאום יחד כתוקף הרצון ברוך הוא, וזה היה עד ערב שבת דיצירה, ובתנאי שהיום הששי יתקיים לדברות מפי הגבורה גם בעשיה, והצליח משום הנעשה ונשמע של ישראל. שורש הדברות בתפארת הבינה, בחודש השלישי, בש״ש בו.

וצריך להבין - וכי מאיזה כח שבכחות יכולים הנבראים להמצא במציאות כלל, עד כי נאמר שצריך איזה צמצום באורות כביכול, כדי שיוכלו להתקיים, וכאילו כבר נמצאים הנבראים בחינת מה, לכן, יש לומר דאיכא צורך בדבר הצמצום גם מצד אחר לגמרי. והוא, מה שפירשו רבותינו המקובלים כי הצמצום הקדמון הגיע עד מדרגת החלל, פי׳ מקום פנוי בהחלט - ועדיין אינו מובן למה זה ועל מה זה, באשר היה די להקטין האורות עד שיוכלו להגיע למדרגות השפלות הרצויה - וכי, היפלא מה׳ דבר? ולמה הוצרך כביכול להעמיק הצמצום הלז עד מדרגת החלל לגמרי, אשר סודו כפשוטו חילול ממש?

והעינין הוא, דיש הבדל בין נבראים ובין ברואים. באשר אף על פי ששניהם נקראים בריות, לא הרי אלו כהרי אלו ונשתנו בתולדותיהם וביוצא בהם - באשר הברואים מניה וביה כנודע - וכל בריאתם יש מיש בסוד אצילות שלשלת הקבלה, ובעבורם דייקא אמרו דלית אתר פנוי מניה. וזה בא לנו עד הבחינה התחתונה של עולם היצירה, והוא עד היסוד ב״ה, דעליה איתמר אדון כל התולדות - ולכך פירשו רבותינו ז״ל בשם ק״ל שד״י שבאותה מידה אמר לאלוקותו ד״י מלמעלה למטה, ולעולמו ד״י מלמטה למעלה. ועד כאן אין קושיא כלל, כי לברואים אלו ודאי הצמצום הלז הוא הוא קיומם - דאין לומר בשום אופן כי יש לברואים מציאות מצד עצמם כלל ועיקר, ואין בזה אלא אחיזת עינים בלבד, כדכתיב ״ה׳ לבדו ביום ההוא״ - אמנם הנבראים ודאי בריאתם יש מאין ממש. ומצד שעליהם נפקד כל היקום, עתיד להית להם תקומה לאחרית מצד עצמם הם, אם יזכו, כי בעבורם נתקימו גם הברית וגם הברכה - ובמה שסוף מעשה במחשבה תחילה, נמצא כי שלשלת אצילות הברואים כולם, כלומר כל שלשלת ההשפעה עד בחינת סוף ולא עד בכלל נשתלשלה באצילות לצורך הנבראים דוקא.

אך, הכיסוף המושך הבריות למעלה מעלה עד מקום תשוקתם ממש, ואף על פי שנודע להם באמת ובאמונה שיש סכנה להתבטל בזה המקום בישות לגמרי, הכיסוף הזה המושך אותנו לראש כיסופא דכל כיסופין, יש בו גם כן בחינת מניעת המציאות אף לנבראים, משום קפיצת האהבה עד שתחפץ. כי אז עזה כמות אהבה, ולא שייך לומר למיתה כזו יקר בעני ה׳ כלל. לפיכך הוצרכה החכמה העליונה לברוא מקודם חלל פנוי, כדי שהחלל הזה, ומסיטרא דיליה יוכל למשוך הנבראים מנגד לתשוקתם ממש, כל אחד לפי דרגה דיליה - דאם לא כן, היו הנבראים נבלעים ממש בגו ההוא נהר היוצא מעדן להשקות את הג״ן, ולא היה להם אפשרות כלל לזכות ולהזכות, ולעלות כל אחד ואחד לסתר מדרגתו ברצונו ובקומתו ובצורתו הרצויה לו.

ובזה יובן מה שאמרו ז״ל נוח לו לאדם שלא נברא, כי כל עינין של הנברא במה שהוא נברא, הוא סוד היצר הרע הבא מכח אותו החלל כדכתיב ״לבי חלל בקרבי״, וכתיב ״ובורא הרע״. ועתה שנברא מה יעשה? אלא יעסוק בתורה ובמצוות. באשר ברא יצר הרע לצורך קיום הנבראים, דבלאו הכי במה יתקימו! ומשום כי כל עינינו של יצר הרע להיות ההפך ממש של השפע הבא ממקור חיים, ברא לו תורה תבלין להיות אצלו רפואות חיים, ומרפא לנפשו ועזר כנגדו. ושמא יש לפרש בזה כוונת הפסוק ״ובני יעקב באו על החללים״, והיה במקום ״שכם״ כנודע, הה״ד ״ויט שכמו לסבול״.

ועל־פי הדברים האלה, ואם נכון הדבר, יש לתקן הגרסא בריש רישא דספר ״עץ חיים״, באשר כל הספרים החדשים גם ישנים פותחים את דברי רבינו בכה אמר: ״כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להטיב לברואיו ויכירו גדולתו וכו׳״, ולע״ד צריך לומר ״כדי להטיב לנבראיו״, וכדפיר׳.

 

 

[1] מאמר זה נמצא בגנזך הרב. הוא נכתב על־ידו ביום שני לשבת חיי שרה - התשכ״ב.

 

הוספת תגובה