ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

תיקון העולמות

כאשר נשאל רבי נחמן מברסלב על־ידי תלמידיו מה הוא חושב על מצב העולם הזה, הוא שאל אותם בחזרה היכן נמצא אותו ״עולם הזה״, עליו הם מדברים: ״אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם כי בכאן נראה שהוא הגהינום כי כלם מלאים יסורים גדולים תמיד ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל.״[1] בתמיהתו הוא ביטא את התחושה הפנימית של כל אדם - לא רק היהודי, המתבונן ברצינות בעולם כפי שהוא מוכר לנו, והמתקשה לראות בעולמנו עולם שלם ומושלם, מסודר להפליא, המעיד על בריאתו על־ידי הקב״ה. עולמנו דומה יותר למסופר בפסוק השני של התורה ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ׳.[2]

אני כיהודי חי עם שתי הכרות בו־זמנית: ההכרה הראשונה, העולם נברא על־ידי בורא עולם שגאל אותנו ממצרים ושהתגלה אלינו בהר סיני. וההכרה השנייה, מצבו הנוכחי של העולם אינו משביע רצון. אני חש אי נוחות ממצב זה. אני כבריאה גם חש את המרחק האינסופי המבדיל ביני ובין בורא עולם. אני חש שהעיקר חסר לי באשר אני אדם. אני נמצא במצב של ״גלות״ ביחס לבורא - הכי רחוק שאפשר ממקור ההוויה שלי. תחושה זו היא תחושה אוניברסלית. כל אדם ישר ובריא בנפשו חש, מרגיש שמשהו קיומי חסר לו. לא משהו שולי, טפל אלא משהו עיקרי, שבלעדיו הוא אינו יכול להסביר לעצמו את ייעודו.

אני מבקש לחדד נקודה זו. בכל יום מששת ימי המעשה מציגה התורה קודם כול את מחשבת הבריאה עבור אותו יום - מה אמור להתבצע באותו יום. לאחר מכן מספרת התורה מה קרה בעולם העשייה, במציאות של עולמנו, ולשם כך היא משתמשת בביטוי ׳וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים׳, כגון בפסוק ז ׳וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ׳ או בפסוק כה ׳וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ׳. הבהמה, הנבראת ביום השישי, נעשית בשלמותה. יש בה את כל הנדרש, מרגע לידתה, כדי שהיא תמלא את ייעודה. כל הפוטנציאל שבה יצא מיד אל הפועל. לכן דרשו חז״ל את המילה ״בהמה״ כ״בה - מה״.[3] אולם לגבי האדם המצב שונה. בפסוק כו נאמר ׳וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ׳. אולם לא כתוב בשום מקום, אחר כך, ויעש אלוקים את האדם. האדם לא נעשה אלא הוא נברא, כפי שנאמר בפסוק הבא ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳. הוא אף נוצר כפי שנאמר בפסוק ז של פרק ב ׳וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וגו׳׳. אולם הוא לא נעשה. האדם אינו שלם אלא הוא מתהווה. הוא נעשה במשך הזמן, וזה מה שרוצה התורה ללמד אותנו כאשר היא אומרת, בסוף מעשה בראשית ׳וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[4] ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳ לשון עתיד, כלומר האדם טרם נעשה. האדם נברא, אולם בשונה משאר בעלי חיים, הוא לא נעשה באותו יום. הוא יעשה במהלך היום השביעי של ימי המעשה, במהלך ההיסטוריה. אי עשייה זו הוא המקור לתחושה הקיומית, המאוד עמוקה, הקיימת אצל בני האדם: העיקר עדיין חסר. היש חסר. הפילוסופים האקזיסטנציאליים מבטאים בדורות שלנו תחושה עמוקה זו, גם כאשר הם נוטים, רובם ככולם, לפסימיות מוחלטת ואף לייאוש. האדם, המכיר את עצמו באופן כן, יודע שהוא אינו שלם, והכרה זו מבדילה בינו ובין שאר העולם. הפילוסופים האקזיסטנציאליים מבקשים לבטא בספריהם תחושה קיומית המתלווה להכרת אי השלמות, והכרה זו היא המקור לפסימיות שלהם.

התורה, לעומתם, מוסרת מסר אופטימי, חיובי: הקב״ה מצפה משותפו - האדם ״לעשות את עצמו״, לבנות את היש שלו במהלך היום השביעי של ימי המעשה. לשם כך מפנה הקב״ה את הבמה לאדם. הוא מסתיר את נוכחותו במהלך היום השביעי, ולשם כך הוא מקנה לעולם הנברא צורה דטרמיניסטית. העולם הנברא הופך לטבע, הפועל על־פי מערכת חוקים דטרמיניסטית. זה מה שעולה מן הפסוקים של סוף מעשה בראשית:[5] ׳וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה׳, כלומר מכל אותם דברים שלגביהם נאמר בפסוקים הקודמים ויעש אלוקים, ׳וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה׳ על־ידי הפיכת העולם הנברא לטבע וקיבוע חוקות הטבע, ואז ׳וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי׳, שם הקב״ה בעולם את הברכה הנחוצה להצלחת משימת האדם, כל זה לפני שהוא נכנס לשבתו, כלשון המשך הפסוק ׳וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ׳. אולם עדיין נשאר נברא אחד שטרם נעשה והוא האדם, כפי שעולה מסוף הפסוק ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳. החל מרגע זה מתחילה היסטוריית עשיית האדם על־ידי עצמו: ׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׳. היסטוריה זו היא היסטוריית קניית היש של האדם על־ידי עמלו של האדם עצמו, כיאה לשותפו של הבורא במימוש מחשבת הבריאה.

חידושה של התורה, בשני הפסוקים הראשונים של חומש בראשית, הוא שאין שום סתירה בין שתי הכרות אלו - ההכרה שהעולם נברא על־ידי בורא עולם וההכרה שמצבו הנוכחי של העולם אינו משביע רצון והעיקר חסר: הקב״ה הוא אכן מי שברא את העולם, כפי שאנחנו לומדים זאת מן הפסוק הראשון ׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׳. וכחלק מתהליך בריאת העולם נהייתה הארץ לתוהו ובוהו, כפי שנאמר בפסוק השני ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם׳.[6]

כדי לחדד את גודל חידושה של התורה, אני מבקש להזכיר את עמדתו הקלסית של הפילוסוף היווני־מערבי באותה סוגיה.[7] נקודת המוצא זהה: מצב העולם אינו משביע רצון. ההבחנה הקיומית זהה. אולם מאותה הבחנה קיומית מתפתחות שתי גישות הופכיות לחלוטין. הפילוסוף רואה במצב של ״תוהו ובוהו״ מצב ללא מוצא, ולכן הוא תופס את החיים כדבר טרגי, ללא תקווה. החכם היהודי שואל את עצמו מה עליו לעשות כדי לתקן את המצב. המצב דרמטי כל עוד לא נפתרה הבעיה, אולם הוא אינו טרגי. יש מוצא ועלינו מוטלת המשימה למצוא אותה.

לשון אחר: עבור החכם של המיתולוגיה היוונית, שקדם לעידן הפילוסופיה, המקור של כל הקיים הוא ״כאוס״, וממנו נוצרו הישויות הראשונות, כמו כרונוס. השם ״כאוס״ אינו מקרי ובא לבטא תפיסת עולם הופכית לחלוטין לנאמר בתורה: הארץ נמצאת במצב של תוהו ובוהו מאז ומתמיד, וכך היא תהיה לעולם ועד. מצב התוהו ובוהו הוא המצב הבראשיתי של העולם, ולא תוצאה מן המעשה הרצוני של הבריאה על־ידי בורא עולם. הצרה היא שפסימיות טרגית זו הועברה הלאה, גם דרך הפילוסופים הראשוניים של יָוָן וחלחלה לאחר מכן גם, בצורות שונות, בתוך שיטות פילוסופיות מודרניות יותר. נוסף על כך, גם התאולוגיה הנוצרית אימצה, אמנם בלבוש מחודש, תפיסה דומה, באומרה שהאדם נפול מלכתחילה וללא תקנה אלא אם כן הוא מצא חן בְּעֵינֵי הבורא.[8]

התורה דוחה מכול וכול גישה זו באומרה שמצב התוהו ובוהו הוא תוצאה של מעשה הבריאה על־ידי הקב״ה - הוא המאציל, הוא הבורא. הוא תוצאה של רצון הבורא לברוא את האחר שלו. השאלה הצריכה להעסיק אותנו היא מה מצפה מאתנו הבורא לעשות כדי לשנות מצב זה?[9]

תשובת חכמי הקבלה לשאלה זו היא תיקון העולמות. כדי להבין מה כוונתם בביטוי זה, עלינו קודם כול לברר בקצרה את אשר קרה בין שני הפסוקים הראשונים של התורה, על־פי עיקרי תורת האר״י ז״ל.

 

 

שני צמצומים

למדנו בשיעור הקודם שכדי לברוא העולמות,[10] צמצם הא״ס ב״ה את עצמו בנקודה אחת, ואותה נקודה הפכה לחלל המשמש מקום העולמות. חלל זה הוא עגול משום שהצמצום נעשה בשווה מכל צדדיו - ב״השוואה אחת״ כפי שהובא בשם האר״י. זהו השלב הראשון של בריאת העולם - צמצום א׳. בשלב השני חוזר האור בתוך החלל בצורה של קו.[11] האור אינו חוזר בכל תוקפו כדי לא להרוס את החלל אלא הוא חוזר מוקטן לעומת מקורו - צמצום ב׳.

האור החוזר מתפשט בחלל מן הפריפריה עד למרכז החלל בצורה של עיגולים, ואז נבנות עשר ספירות, זו בתוך זו, בהתאם למידת התרחקותו של האור ממקורו. הספירה הקרובה ביותר למקור האור נקראת כתר והרחוקה ביותר מלכות. לאמִתו של דבר יש אינסוף מדרגות, אולם המקובלים רגילים להשתמש במספר עשר כדי לציין את אינסוף המדרגות האלו, בעקבות דברי חז״ל במשנה, בפרק ה של פרקי אבות: ״עשרה דורות מאדם ועד נֹחַ להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול״.[12] המהר״ל מסביר כי המספר תשע מציין הריבוי בלבד, לעומת המספר עשר המציין את ההכללה - ההכללה של אין ספור פרטים. לכן בחרו חכמי הקבלה באופן פדגוגי להשתמש במספר עשר, בבואם לבטא את אינסופיות המדרגות בין מקור אור הא״ס למרכז העולמות, הוא האדם.[13]

כאשר מגיע קו האור לנקודה המרכזית הנקראת מלכות, מתרחש שוב צמצום, ומופיע חלל בתוך הנקודה ההיא, והקו ממשיך בחלל ההוא. תהליך זה מתרחש אינסוף פעמים - צמצום דצמצום בתוך חלל דחלל, עד שמגיעים לעולם שלנו - העולם הזה.

החלל העגול והאור החוזר הם המקור לספירות דעיגולים מצד אחד ולספירות דקו היושר מן הצד האחר. החלל אינו חלל ריק. יש בו רשימו של האור שהסתלק ממנו. יש בו השורש של י׳ ספירות דעיגולים, אשר ייאלצו במהלך האצילות.

י׳ ספירות דעיגולים, מכתר עד מלכות. י׳ ספירות הנחלקות בעיקר לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה - ג׳ ראשונות כתר, חכמה ובינה, הקרובות ביותר להוויה המוחלטת, המאצילה את האור כדי שהנברא ימצא, והקבוצה השנייה - ז׳ תחתונות:[14] חסד, גבורה, תפארת (אמת), נצח, הוד, יסוד ומלכות.[15]

חלוקה נוספת היא החלוקה הבאה: ג׳ הספירות ראשונות נקראות בתורה ״שמי השמים״,[16] ו׳ הספירות מחסד עד יסוד נקראות ״השמים״, והספירה התחתונה מלכות נקראת ״ארץ״.

                              

 

שבירת הכלים

את אשר קרה בין שני הפסוקים הראשונים של התורה מכונה בתורת האר״י בשם ״שבירת הכלים״. ראשית, אתאר בצורה פשוטה ופורמלית את הרעיון עצמו,[17] ואחר כך אתייחס למשמעות הדברים עבורנו.

האור החוזר לתוך החלל מכיל את כל מדרגותיה של ההוויה, והמקובלים משתמשים במספר עשר כדי לציין זאת. י׳ מדרגות של הוויה. האור החוזר פוגש בחלל, שהתרוקן מאור הא״ס ב״ה, הכלים של ספירות דעיגולים, אולם חלק מכלים אלו אינם זכים דיים כדי להכיל בתוכם את כל האור שחוזר. הכלים של ג׳ הראשונות מספיק זכים כדי לתת לאור, לכל מדרגות ההוויה שבאור החוזר, לעבור דרכם, כבר בשלב זה, ולכן הם אינם נשברים. לא כך מצב הכלים של ו׳ האמצעיות: כל כלי יכול להכיל, לקלוט רק את מדרגת האור המיוחדת לו, עצמו. הם אינם זכים מספיק כדי לתת לאור המכיל כל מדרגות ההוויה לעבור אותם, ולכן הם נשברים. כאשר הכלי הוא כלי עבה, הוא אינו יכול לקלוט את האור של מדרגה שונה משל הכלי עצמו.

כאשר עוד לא הגיע הכלי למדרגה של זכות מספקת, תוקף האור שרוצה לעבור דרכו, כדי להמשיך להתפשט למדרגות התחתונות יותר ולהגיע לאותה נקודה מרכזית שממנו הוא יצא בזמן הצמצום, שובר אותו. מאחר שלא נותר שום כלי היכול לקבל את האור המכיל את כל מדרגות ההוויה, מסתלק האור לגמרי והוא עולה בחזרה למעלה. אותו אור מכונה ״אור חוזר״. ו׳ הכלים של הספירות האמצעיות נשברו בתהליך זה לעומת ג׳ הראשונות.

מידת הזכות של ג׳ הראשונות אִפשרה מעבר של האור כולו, דרכן.[18] ״שמי השמים״ לא נפגעו עקב מעבר האור. המצב שונה בנוגע לשש הספירות האמצעיות: הן לא יכלו לתת לכל האור לעבור דרכן, ולכן הן נשברו. ה״שמים״ נעלמו ושבריהם נפלו על ה״ארץ״ - ספירת המלכות.

על רקע הסבר פורמלי זה נקרא כעת את שני הפסוקים הראשונים של התורה וננסה להבין מה מתואר בהם: ׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׳. על־פי תורת האר״י ז״ל, מהלך האצילות כולו נרמז בפסוק זה, וכך גם האצלת הספירות: ׳בְּרֵאשִׁית׳ האות ״בית״ רומזת לכתר, ׳בָּרָא׳ לחכמה, ׳אֱלֹהִים׳ לבינה, ׳אֵת הַשָּׁמַיִם׳ לו׳ ספירות מחסד עד יסוד, ׳וְאֵת הָאָרֶץ׳ למלכות. כל זה נברא על־ידי הקב״ה בבת אחת: שמי השמים, השמים והארץ.[19] ממשיכה התורה ואומרת: ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם׳. מדוע אין אזכור של השמים בפסוק השני? לאן נעלמו אותם שמים? זאת השאלה של האר״י ז״ל ומהלך האצילות נועד לתת תשובה לשאלה זו.

על רקע ההסבר שלמדנו התשובה פשוטה: האור החוזר לתוך החלל גרם להעלמות השמים משום שהכלים של ספירות ״השמים״ נשברו. הם לא יכלו בשלב זה לסבול את עוצמת האור הנכנס בחזרה לתוך החלל. השמים הסתלקו והארץ נהייתה תוהו ובוהו. התוהו ובוהו המופיע בפסוק השני מאפיין את מצב הארץ בתחילת היסטוריית עולמנו,[20] והוא התוצאה הישירה של שבירת הכלים.[21] כל הלימוד הזה נרמז בפסוק ׳כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׳.[22]

ננסה עכשיו להבין מדוע יש הבדל בין ג׳ הראשונות ובין שאר הספירות. התשובה הפורמלית היא שההבדל בין ג׳ העליונות לכל שאר הספירות נובע ממידת הקירוב שלהן למקור אור הא״ס ב״ה. ג׳ הראשונות קרובות יותר למקור אור הא״ס ב״ה. הן פחות הושפעו מסילוק האור מאותה נקודה אמצעית, והרשימו חזק יותר בפריפריה של החלל מאשר במרכזו. אולם המקובלים של הדורות האחרונים נתנו הסבר מהותי לעניין זה והסברם רלוונטי מאוד לדורנו. הספירות התחתונות הן שורש הערכים שרוצה הקב״ה לראות מיושמים בעולמנו. מהות הספירות העליונות שונה: הן מה שעושה שידיעה מסוימת היא אמִתית, שערך מסוים הוא אמִתי, וגם מה שעושה שאותה ידיעה ניתנת ללמידה ולחשיפה. מה שעושה שהחסד הוא אכן חסד, מה שעושה שגבורה היא אכן גבורה. אמִתות הערכים. אמִתות זו בלתי תלויה בהתנהגות הנבראים והאדם.[23]

הספירות העליונות אינן תלויות בהתנהגותם המוסרית של בני האדם,[24] הנמצאים במרכז העולמות האלו. בעלי החסידות עושים הבחנה בין ספירות דמוחין - ג׳ הראשונות ובין המידות - ז׳ התחתונות: ספירות המוח, השכליות יותר ביחס לשבע התחתונות שהן ספירות המעשה, המתגלות בהתנהגות היום־יומית.[25] אתן דוגמה פשוטה כדי להמחיש נקודה זו: כאשר מוכיח מתמטיקאי משפט מסוים, ההוכחה נשארת נכונה אם אותו אדם מוסרי אם לא, אם הוא צדיק או אם הוא רשע מרושע. ההוכחה עומדת בפני עצמה והיא אינה מושפעת בשום צורה מן התנהגות המתמטיקאי. היא שייכת לספירה עליונה - לספירת הבינה.

בז׳ התחתונות אנחנו נמצא את אותם ערכים מוסריים הקשורים ישירות להתנהגות האישית של כל אחד ואחד. אם האדם אינו עוסק בחסד, אזי אין חסד בעולם. ערכים אלו, מידות אלו נראות לנו בעולמנו כסותרות זו את זו, הופכיות זו לזו. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסתירה הקיימת בין מידת החסד ובין מידת הדין. כאשר אני עוסק בחסד, אני נוגד את מידת הדין ולהפך.

כאשר חוזר האור לתוך החלל, הוא נושא את כל הערכים, את כל המידות ובצורה מאוחדת - באחדות גמורה. כאשר פוגש האור את הכלי של ״חסד״, אותו כלי מסוגל בשלב זה לקלוט רק את מדרגת האור המקבילה לו עצמו. הוא אינו מסוגל לקלוט את שאר המדרגות - גבורה, תפארת וכו׳. בלשון המקובלים אומרים שהכלי אינו מספיק זך כדי לתת לאור לעבור דרכו. הוא אינו יכול לסבול את עוצמת האור, המכיל את כל הערכים באחדות גמורה, ולכן הכלי של חסד נשבר, ועקב השבירה, מדרגת האור המקבילה מסתלקת ועולה בחזרה למעלה עד אינסוף. וכך בנוגע לאור של גבורה, האור של תפארת וכו׳. בהעדר כלי זך דיו עולה האור בחזרה וניצוצות נופלות למטה, על הארץ.[26] אין אפשרות בשלב זה לאחד את אותן מידות. הבורא שהוא אחדות גמורה מציע כמשימה לאדם - שותפו בבריאה, לאחד את כל הערכים האלו.

לשון אחר: יש הפרש בין השפע האלוקי האינסופי שרוצה הבורא לתת לבריאה ובין יכולת הקיבול של הנברא. בהעדר זכות מספקת, אנחנו יכולים לקבל רק בצורה מוגבלת את אותו שפע אלוקי. המגבלה נמצאת בצד של הנברא משום שהנברא טרם התעלה למדרגתו האמִתית, כפי שהיא במחשבת הבריאה. המפגש של הנברא עם השפע האלוקי האינסופי של הבורא חושף למעשה את מידת אי התאמתו, בטרם תיקן את עצמו, בטרם הגיע למדרגתו האמִתית. חשיפת מידת אי ההתאמה הזו נקראת אצל המקובלים ״שבירה״. השבירה המתרחשת במהלך בריאת העולם עצמו, חושפת את הפער הקיים בין מחשבת הבריאה ובין העולם המציאותי. בעולם המציאותי, ההיסטורי, בתחילת ההיסטוריה, איחוד המידות, איחוד ההפכים הוא בלתי אפשרי. יתרה מזו, קיום אותם ערכים בסיסיים בלתי אפשרי. תפקידנו הוא לתקן מצב זה, כאשר בשלב הראשון על האדם להמציא מחדש את אותם ערכים, שהסתלקו בינתיים בחזרה למעלה, ובשלב השני לאחד אותם.

 

 

מהות הרשימו

הרב קוק מתייחס בספרו ״אורות הקודש״ לעובדה שהקב״ה רוצה לתת הכול לבריאה - שפע אינסופי, והבריאה מוגבלת ביכולתה לקלוט אותו שפע, וכך הוא כותב:[27] ״למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה״ כאשר חוזר האור בכל תוקפו אל תוך החלל, הוא שובר את הכלים המקבלים. לשון אחר: הנותן נותן את הכול, אחרת אין זו נתינה. כל עוד הכלים אינם מסוגלים להיות כלים המקבלים את הכול, את כל מה שרוצה הנותן לתת, הם נשברים מעוצמת הנתינה. ״והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית״ הבורא נותן את הכול, ללא גבול. כל עוד העולם אינו מסוגל לקלוט את הטוב הזה, את כל השפע שרוצה הבורא לתת לו, הוא במצב של אי סדר מתמיד הנקרא שבירת הכלים.

״ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי.״ דוד המלך אמר בספר תהילים ׳זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה׳.[28] צריך להבין בצורה נכונה את הביטוי הזה ״לב נשבר״. אין הכוונה להדרכה דתית־רוחנית גרידא אלא לתיאור המצב של הנברא, כל עוד הוא אינו יכול לזכות בטוב שרוצה הבורא להעניק לו. בטרם זכינו, הלב שאמור לקבל נשבר. הבעיה נמצאת בצד המקבל: הלב צריך להיות מסוגל, מוכן לקבל את ״הכול״ הבא מן הבורא. עד להשגת מדרגה זו, נשבר הלב לגמרי. מהו הפתרון? אומר הרב: ״ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי״. זו דרישה אולטימטיבית, תשוקה אינסופית. מה שמאפשר לנו לבנות בחזרה את הלב הנשבר הוא הזיכרון שהמקור שלנו אינסופי, בלתי גבולי כדברי הרב. מי שמסתפק במצב הנוכחי נשאר בגבולי, בשבירה המתמדת. ״להתאחד באלהות״ להתאחד ביחס לאלקות ״ובזה יעשה הנברא את עצמו״ מתוך תביעתו של הנברא לבלתי גבולי, לאינסופי, בונה הנברא את אמִתותו, את עצמותו, את האינסופיות שלו, את הבלתי גבולי שלו.

מצב השבירה נמשך כל עוד לא השגנו בעצמנו את איחוד הערכים, איחוד המידות. נביאי ישראל מדברים על האהבה כאשר הם רוצים לתאר את מצב האיחוד, והמקובלים מציינים שהגימטריה של המילה ״אהבה״ היא י״ג, בדומה לגימטריית המילה ״אחד״.

״ויהיה במדרגת השלמות של בורא.״ ביטוי זה קשה וצריך להבינו היטב: הנברא צריך בעצמו להגיע למדרגת השלמות של הבורא, ולא להסתפק במדרגת השלמות של הנברא. ״ויתעלה ממעל לגבול של נברא״ כל עוד הנברא נשאר במדרגה של נברא בלבד, הוא שבור בהכרח משום שמעורב בו עדיין משהו מן החלל, מן העדר ההוויה, המאפשר את קיומו. הוא עדיין אינו מסוגל לקבל את מלוא ההוויה שהוא צריך לקבל מאת הבורא. ״מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.״

השבירה היא תוצאה של עודף ההוויה שרוצה הבורא לתת לנו, הנבראים, הלא מסוגלים, הלא זכאים לקבל את כל ההוויה שרוצה הבורא לתת לנו. הנשמה שלנו מסופקת רק כאשר היא מקבלת את אותו ״הכול״ שרוצה הבורא לתת לה. אולם הנפש שלנו אינה עדיין יכולה לקלוט את אותו ״הכול״ משום שהיא טרם הצליחה לאחד בתוכה את כל הערכים, ושלב זה הוא תנאי לקבלת ההוויה שמבקש הבורא להעניק לנו. רק כאשר אנחנו מגיעים למדרגה זו של איחוד הערכים, יכולים אנחנו, בדומה לבורא, להיות בגדר של ״משפיע״, ולא רק בגדר של ״מקבל״.

השאלה המתבקשת היא כמובן איך הדבר ייתכן במציאות. מה הופך את התיקון לבר השגה? כאן בא לידי ביטוי מושג הרשימו בחלל. הרשימו, הנקרא ״זיו של זוהר של אור״, הוא עקבת האור שהתרוקן בזמן הצמצום ועזב את החלל.[29] הרשימו נמצא בכל אחד מן הכלים המקבלים את האור החוזר, בהתאם למידת הקירוב לאור הא״ס ב״ה שעזב את החלל. לכן הרשימו של כתר שונה מן הרשימו של חכמה וכו׳, אולם טיבו זהה לטיב אור הא״ס ב״ה.

הרשימו שואף בכל תוקף להתאחד עם האור הקמאי שנותק ממנו, ושאיפה זו מבטיחה בסופו של דבר את הצלחת התיקון. בכל נברא קיימת שאיפה זו, והיא פועלת ללא הרף ובכל תוקף עד להשגת האיחוד המחודש עם הא״ס ב״ה. זו תשוקה לאיחוד ואהבה.

יש בחלל דבר והיפוכו בו־זמנית. הוא ריק מכול, ובו־זמנית מלא באותו רשימו. הרשימו הוא זיכרון המקור שממנו באנו. הוא הזיכרון בה״ה הידיעה. כל אחד יודע בתוך תוכו מהו מקורו, מהו עולמו, וידיעה זו נובעת מהימצאות אותו רשימו בו. ידיעה זו היא ידיעה פרטית, אישית לחלוטין, ורק הוא יודע במה מדובר. לכן אין מדברים בציבור על דברים אלו. רק ברמז אפשר לציין אותם דרך אגב ובאופן תמציתי מאוד.

הימצאות הרשימו הופך את תיקון העולמות לאפשרי. יתרה מזו, הימצאות הרשימו הופך את תיקון העולמות לדבר בטוח בסופו של תהליך, גם אם תהליך זה נראה לנו אולי אינסופי, בגלל התמשכותו.

התמשכות התהליך גורמת לעתים לבני אדם להתייאש מתהליך זה, אולם אסור לנו לשכוח לרגע שהאדם נברא אך ורק לשם ביצוע משימה זו, וחז״ל כבר הורו לנו שזמן התיקון מוגבל וסופי.[30] ידועה, למשל, אמירתם שהעולם הזה נמשך ששת אלפי שנה.[31] בלי להיכנס למהות המספר ששת אלפים שנה עצמו, ברצוני להדגיש את ההבדל שיש בין מספר זה של ששת אלפי שנה למספר ״מיליון״ ויותר. כאשר אני מדבר על מיליון שנה או יותר, הדבר אינו רלוונטי לי - כאילו דיברתי על משהו אינסופי. לעומת זאת כאשר אני מדבר על אלפי שנה, מצד אחד זה אמנם נראה הרבה, אולם מן הצד האחר זה בר השגה, זה הופך לרלוונטי לי, ואם לא לי ישירות, אז רלוונטי לצאצאי. זה נוגע לי אישית ואני יכול לתפוס את גודל האחריות שלי בהשגת המטרה.

 

תכלית תיקון העולמות

במעשה בראשית אנחנו רואים כי הקב״ה כבורא - הוא המאציל, הוא הבורא, התחיל את אותה עבודה של תיקון העולם, שהגיעה בשלביה השונים לדרגת התפתחות כזאת, שבה כבר יכל האדם להימצא בעולם, וזהו היום השישי לעשייה. אז מקבל האדם לידיו את המשימה של השלמת תיקון העולם שנאמר ׳וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[32] הבורא ברא והאדם צריך, בעולם העשייה, לעשות את כל הדרוש כדי שמחשבת הבריאה תהפוך למציאות. הבורא התחיל במשימה במהלך ששת ימי המעשה והוא מצפה מן האדם להשלים משימה זו של תיקון העולם, במהלך היום השביעי:

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.

בראשית רבה, פרשה יא-ו[33]

מחשבת הבורא הייתה לאו דווקא לברוא את העולם הזה אלא לברוא את העולם הבא, עולם אמִתי, עולם שכולו טוב, שכולו אושר, שכולו שמחה, שכולו ארוך. העולם הזה אינו אלא אמצעי, ״פרוזדור״ בלשון חז״ל,[34] שדרכו ובאמצעותו יזכה הנברא בעולם האמִתי.

הבורא ברא את העולם הזה ומבחינת העולם הזה, העולם הוא בתיקונו כבר בסוף ששת ימי המעשה. תפקיד האדם הוא להביא את העולם לתיקונו מבחינת העולם הבא. במהלך מילוי המשימה קונה האדם את הזכות להתקיים, והוא מצדיק את החלטת הבורא לברוא אותו.[35]

לשון אחר: מטרת תיקון העולמות היא בניית כלים בארץ, המאפשרים לארץ להיות הארץ של השמים. אז חוזרים השמים על הארץ. זהו סוד הפסוק ׳כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ׳.[36] על־פי המדרש המרחק בין השמים לארץ חמש מאות שנה. זו התקופה שהאבות חיו על הארץ. עוד נעמוד על חשיבות נקודה זו בהמשך.

העולם הזה הוא עולם ההפכים. הערכים מתנגשים זה בזה. כאשר אני עוסק בחסד, אני פוגע בדין. ולהפך, כאשר אני רוצה להשכין שלום, אני עלול לפגוע באמת. מצבו הטבעי של העולם הזה הוא התוהו ובוהו, כפי שעולה מדברי המהר״ל האומר בדרושו ל״שבת הגדול״ שהשלום אינו טבעי לעולם.[37] כוונתו היא שהשלום אינו טבעי לעולם הזה משום שמצבו הטבעי של העולם הזה הוא התוהו ובוהו. אף על פי שאנו יודעים שהתוהו ובוהו הגיע לשלב מסוים של תיקון - והוא המצב של העולם הזה בסוף יום השישי של ימי המעשה. מכל מקום, גם אחרי התיקון שבוצע על־ידי הבורא בכבודו ובעצמו במהלך ששת ימי המעשה, נשאר עוד רושם של אותו תוהו ובוהו בעולם של היום השביעי, שבו אנחנו חיים, כפי שמזכירה זאת הגמרא במסכת שבת, בדף פח ע״א: ״אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו״. זו הוכחה לכך שהמצב הטבעי של העולם אינו ההעדר הגמור - ה״אין״ אלא התוהו ובוהו.

רק דרך האמונה אנחנו מתקשרים למושג של שלום. אנחנו מאמינים שהשלום הוא אפשרי בעולם, אולם זו התגלות של קדושה יתרה, בבחינת ימות המשיח. המהר״ל משתמש בביטוי ״מעין עולם הבא״. למעלה, יש שלום בין אש ומים, וזה נקרא ״שמים״,[38] אולם למטה, אין שלום בין אש ומים: האש מסלק את המים והמים מכבים את האש. אש או מים. אין אפשרות לכאורה לאחד את ההפכים.[39]

כל עוד אין איחוד של הערכים, כל עוד אין איחוד של המידות, כל עוד המידות הסותרות אינן מאוחדות על־ידי האדם, במציאות החברה האנושית, אנחנו נמצאים במצב של תוהו ובוהו, קרי בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהוא הוא מחשבת הבריאה.

כאשר בני האדם אינם מסוגלים להכיל את כל הערכים ולאחד אותם, כל עוד כל פרט רגיש רק למידות מיוחדות, לערכים מסוימים ולא מסוגל להכיל ולאחד בתוכו את כל הערכים המוסריים, המצב אינו תקין, אינו מתוקן.

תיקון העולמות אפוא הוא משימת האדם, כנזר הבריאה כולה, בעולם. עליו לאחד את כל הערכים האלו, וכדי להצליח במשימתו הוא זקוק לזמן. הזמן מקבל לפי ההסבר הזה משמעות ברורה וחיובית. משך הזמן מאפשר לאדם למלא בהצלחה את משימתו - לאחד את כל הערכים במציאות של עולמנו, הוא עולם העשייה.[40] הדרך המעשית לעשות זאת היא דרך מצוות התורה. תכלית המצוות היא להשלים בעולם העשייה את מלאכת התיקון שהתחיל בו הבורא, בעולם היצירה, במהלך ששת ימי המעשה.[41]

בהקשר זה אזכיר מדרש מפורסם מאוד, שרש״י מביא בפירושו על הפסוק הראשון של התורה, אולם לא תמיד מבינים אותו אל נכון:

בתחלה עלה במחשבה לבראתו [לברוא את העולם] במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב ׳ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳.

המדרש מתאר למעשה שלושה שלבים:

  • שלב א׳ ״בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם״: אקט הבריאה הוא אקט של חסד מוחלט מצד הבורא, לכן קודם כול מתגלה מידת החסד.
  • שלב ב׳ ״ראה שאינו מתקיים״: בהעדר כל זכות מצד הנברא, הבריאה אינה יכולה להתקיים בזכות עצמה. החלק הזה של המדרש מתייחס למידת הדין: קיום עצמאי, אמִתי של הבריאה כבריאה. זה מה שרוצה הבורא, זה הפרויקט שלו - להעמיד בריאה, היא האדם, שיכולה להתקיים בזכות עמלה. מהו הפתרון?
  • שלב ג׳: גילוי מידת הרחמים. מידת הרחמים מקנה לאדם את משך הזמן הדרוש לו לקניית זכות קיומו לפי מידת הדין. מידת הרחמים משמשת מין סביבה מוגנת שבה יכול האדם לקנות, דרך עמלו, את זכות קיומו. ״הקדים מידת הרחמים ושתפה למדת הדין״ - זהו פתרון הבורא למימוש מחשבת הבריאה: לתת זמן לאדם כדי לקנות את זכות קיומו. רק בסוף התהליך ישפוט הקב״ה אם הושגה המטרה.

נדגיש נקודה נוספת חשובה ביותר: סדר גילוי המידות חסד, דין ורחמים מהותי ביותר. זהו סוד הפסוק ׳מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.׳[42] הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו - ראשי תיבות: ח״סד ד״ין ור״חמים.[43] אם מתחילים ח״ו עם הדין, אי אפשר להגיע לחסד. כך הוא גם סדר התגלות המידות דרך האבות במציאות ההיסטורית: קודם כול, אברהם - מידת החסד, אחר כך יצחק - מידת הדין, ובסוף יעקב - מידת הרחמים היא מידת האמת[44] משום שהיא מאחדת בין שני הקצוות. מתוך איחוד כל המידות, ובראש ובראשונה איחוד החסד עם הדין, יכולה הקדושה שהיא היא מטרת תיקון העולמות להתגלות.

 

 

שבת הבורא

לשון אחר: ההיסטוריה של האדם מתחילה מיד אחרי מעשה בראשית, בפסוק ׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׳.[45] בנקודה זו, כאשר מקבל האדם את העולם, הוא מקבל אותו במצב של ״שבת הבורא״. יש שני פנים לאותה שביתת בורא: הסתר פנים, והסתרה בתוך הסתרה.

׳וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.׳[46] באותו רגע שקיבל האדם את העולם לעבוד בו, שבת הבורא מכל מלאכתו. מדוע? מתוך כל ההסברים שכדאי ללמוד אותם בנוגע למשמעות מצב ״שבת הבורא״, נראה שלפי הנושא שלנו, ההסבר העיקרי הוא שכדי שההיסטוריה, כלומר מאמץ תיקונו של האדם, תוכל להתחיל, צריך שתהיה לאדם בחירה אמִתית.

איני יכול להיות מצווה אם אין לי בחירה אמִתית, אם איני בעל רצון חופשי. כדי שתהיה אפשרות לאדם לבחור ברצונו החופשי, צריך הבורא להסתתר משום שבתקופות של גילוי נוכחותו של הבורא, אין בחירה.

אנחנו רגילים לחשוב שבמעמד הר סיני, הייתה זכות גדולה לעם ישראל שאמר ׳כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וכו׳׳,[47] אולם צריך לדעת שבמעמד הר סיני - לא היה מקום לבחירה משום שה׳ התגלה והאומה נכנעה באופן מוחלט, ללא אפשרות לבחור אחרת. כל הזכות של עם ישראל הייתה להגיע עד הר סיני. אסור לטעות בנקודה זו.

מתחילת ההיסטוריה של האדם, הסתתר הבורא, וזה נקרא ״הסתר פנים״, ואילו באותו מעמד היה גילוי שכינה שביטל את יכולת הבחירה. מצבו של העולם כולו הוא מצב של הסתר פנים, כדי שההיסטוריה תוכל להתחיל, אולם בו בזמן, בלי אותו גלוי שכינה, העולם אינו עולם, הוא פשוטו כמשמעו ״גיהינום״. הוא חסר את העיקר.

מכאן חשיבותו של המקדש כמקום קבוע לגילוי השכינה. בהעדר גילוי נוכחות הבורא, כאשר נחרב הבית, מתחילה תקופה אחרת לגמרי, שנקראת לא ״הסתר פנים״ אלא ״הסתרה בתוך הסתרה״, הסתר כפול. הסתר כפול משום שאנחנו אפילו שוכחים את המצב הקודם - המצב של הסתר פנים ״פשוט״. אנחנו שוכחים שהנביאים דיברו אי פעם, שהיה גילוי שכינה בירושלים, בהר הבית אי פעם.

אנחנו יכולים לחלק את כל המסופר בתורה מבריאת העולם עד התחלת בניין המשכן, בתחילת פרשת תרומה, לשני חלקים. החלק הראשון - מעשה בראשית: הקב״ה סידר את העולם כך שהוא יהיה בית נאה לאדם. זה חלקו בברית בין הבורא ובין הבריאה, וסידור זה ״נמשך״ שישה ימים. אז מתחיל חלקה השני של אותה עבודה - חלקו של האדם: הוא צריך להכין את העולם, כדי שהעולם יוכל להיות בית לשכינה.[48] הוא צריך להפוך את העולם הזה לעולם הבא, לעולם שבו יכולים הבורא והאדם להיפגש פנים בפנים.[49]

בעולמו של הבורא, אין מקום לבריאה, אולם גם, ומאותה סיבה, בעולמה של הבריאה, אין לכאורה מקום לבורא. כל עוד לא התעלה האדם למדרגה הנקראת ״קדושה״, המצב אינו מתוקן. אם אין קדושה, אין אפשרות של גילוי שכינה. אם אין גילוי שכינה, אין עולמנו מתוקן.

יתרה מזו, במצב של חוסר קדושה, גילוי שכינה הוא אסון, כפי שאנחנו יכולים ללמוד מסיפור המבול, מן המכות במצרים, מקריעת ים סוף, מן המכות במדבר וכו׳. במצב של אין קדושה, אסור שתהיה התגלות.

כפי שהכין הבורא בית לאדם ביום השישי של ימי המעשה, על האדם להכין בית לבורא עולם במהלך היום השביעי. זהו עצם הברית הכרותה בין הבורא ובין הבריאה, ותכליתה להביא אותנו ליום השמיני ולמפגש פנים בפנים. לא לאיזו אפסות מיסטית בבורא אלא לעמידה כבריאה מול הבורא, פנים בפנים. זהו מהות החידוש שבפסוק כ בפרק ה של חומש דברים:

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי

בני ישראל למדו בהר סיני שאין צורך למות או להיאפס כדי לפגוש את הקב״ה אלא צריך לחיות חיים ארציים ולקיים את דברו, כדי לבנות עולם שיהיה משותף גם לבורא וגם לבריאה, עולם שבו יכולה הבריאה להתקרב בלי סכנה קיומית לה. מפגש זה מתרחש במקדש, ב״בית הבחירה״.

אם העולם הזה הוא העולם של ״שבת הבורא״, העולם הבא הוא עולם של גילוי הדדי בין הבורא לבריאה. כבר בתוך ההיסטוריה של העולם הזה, הייתה אפשרות של בניין אותו משכן. כנסת ישראל היא הכלי של האפשרות של בניין אותו בית, שאפשר להגדיר בפשטות, כבית משותף לקדושתו של הבורא ולקדושתה של הבריאה. הגמרא אומרת שהמקדש לא היה מעלמא דנא, לא היה מן העולם שלנו. הארון עם לוחות הברית לא היה תופס שטח. הוא היה בתוך עולם הזה, אולם כולו מעין עולם הבא.[50]

שאלה: מדוע כל התהליך הזה צריך להימשך כל כך הרבה זמן?

תשובה: תכלית משך הזמן היא לתת לכלים המקבלים את היש שלהם מן הבורא, כלומר הנבראים, את היכולת להפוך להיות מספיק זכים כדי להכיל ולאחד את כל אותם ערכים. מאמץ זה אינו קל כלל ועיקר והוא דורש זמן. במשך הזמן לאט לאט קונה האדם, כל אדם את הזכויות הנדרשות כדי לזכך את עצמו בצורה מספקת, כך שהוא יוכל לאחד אותם ערכים, אותן מידות מוסריות, גם כאשר הם מתגלים במציאות עולמנו כסותרים זה את זה.

שאלה: האם זו משימתו של ישראל בלבד?

תשובה: איחוד המידות, איחוד ההפכים הוא ללא ספק הנקודה העיקרית של תורת ישראל, ועם ישראל במהלך ההיסטוריה שואף ללא הפסק להגיע לנקודה זו. אין זה מקרי אם החברה היהודית בכלל ובארץ ישראל בפרט מאופיינת על־ידי חוסר אחדות. זו השאיפה שלנו - לאחד את כל ההפכים, וכל עוד משימה זו אינה מושגת, תיקון העולמות אינו יכול להסתיים.

ססמתו של ישראל היא ׳שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד׳.[51] אנחנו מתייחסים אך ורק למקור איחוד המידות - ה׳ אחד, שהוא אחד, יחיד ומיוחד לישראל, ולעולם לא למידה זו או אחרת. התאולוגיה של עם ישראל מקבילה לתפיסה המוסרית שלו - איחוד המידות, איחוד הערכים, מונותאיזם מוחלט. ה׳ שהוא האלוקים, הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא העושה.

ססמתן של אומות העולם שונה. כל אחת לקחה על עצמה לטפח ערך מסוים, ברוב המקרים במנותק משאר הערכים, וזו צרה של ממש משום שערך מנותק משאר הערכים הופך לערך של הסטרא אחרא. הדוגמה שאני רגיל לתת היא מידת החסד. יש לחסד אמִתי גבולות, כלומר מידת הדין מגבילה אותו. חסד של הסטרא אחרא אינו מוגבל, ולכן הוא הופך חיש מהר להתנהגות בלתי מוסרית. כאשר רוצה התורה לדבר על גילוי עריות, היא משתמשת במילה ״חסד״ דווקא: ׳וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא׳.[52] האומות הנוצריות - האומות המערביות אמורות לדגול, בעקבות התאולוגיה הנוצרית, באהבה ובחסד, אולם הן אחריות למלחמות הנוראיות שהיו בהיסטוריה, ולא מעט פעמים בשם הדת שלהן. התנהגותו של ה״צלב האדום״ מאפיינת היטב את הניתוק בין החסד ובין שאר המידות. בשם ״החסד״, חלק מאנשי הארגון מוכנים להגן על כל פושע, על כל רוצח, בלי להתחשב כלל וכלל בקרבנות ובזכויותיהם.[53]

משימת האחדות מוטלת על האדם באשר הוא אדם. ישראל לקח על עצמו מבחינה היסטורית להחזיר את האחדות הקמאית שנעלמה בעקבות דור הפלגה בשם האנושות כולה. זה מניח כמובן שהאומות מסכימות לכך ונותנות לנו אפשרות למלא את תפקידנו כמַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. אולם לא כך הוא המצב: כבר בזמן קבלת התורה בהר סיני, התנגדו האומות לכך, כפי שהגמרא מסבירה:[54]

מאי הר סיני? שירדה שנאה לאומות. דאמר רבי יוסי ה׳ שמות נקרא לו: מדבר צין שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, מדבר פארן שפרו ורבו עליו, מדבר סיני שירדה שנאה לאומות, מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו, ומה שמו? חורב שמו.

שבת פט ע״א

התנגדות זו של אומות העולם מונעת מישראל למלא את תפקידו כלפי אומות העולם, ומילוי תפקיד זה נידחה לימות המשיח. מאז יחסן של האומות כלפי ישראל הוא אמביוולנטי: הערצה ועוינות כאחת. אפשר לומר לכל הפחות כי היום הצלחנו לאחד את כל האומות נגדנו! ״אברהם מעבר אחד וכל העולם כולו מהעבר השני״.[55] זה נותן מקום לאופטימיות מסוימת. האומות מאוחדות לכל הפחות!

האומות אינן מודעות לגודל נדיבות הלב של ישראל. פעמים רבות אני שומע אנשים המבקשים ״משיח עכשיו״, כאילו המשיח בא רק בשביל ישראל. הם אינם מבינים שהמשיח בא בשביל העולם כולו, לא רק בשביל ישראל. ישראל מוכן לקבל את פני המשיח כבר מהר סיני. כבר אז הוא במדרגה הראויה. אולם ישראל יודע שהוא גם אמור לשמש מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים של הגוים כולם. לכן ישראל מחכה, מאז הר סיני, ששאר האומות יהיו אף הן מוכנות. יש בהמתנה זו מצד ישראל נדיבות לב עצומה. אנחנו רוצים לתקן את העולם כולו במלכות שדי. העולם כולו, הקוסמוס כולו, האדם כולו.

יש לכל אומה תפקיד בתהליך תיקון העולמות. בדור הפלגה התפצלה האנושות לשבעים אומות וכל אומה לקחה אחד חלקי שבעים מן הזהות האנושית הקמאית, אחד חלקי שבעים מן הערכים, וכל אומה התחילה לטפח אותם ערכים שנשארו אצלה. היא ורק היא יכולה לטפח אותם וטיפוח זה נחוץ כדי להשלים את משימת תיקון העולם. ישראל מחכה לזה, וכאשר תם הטיפוח, לוקח ישראל את אותם ערכים, מתקן אותם ומאחד אותם.

אי אפשר להשלים את מלאכת התיקון כל עוד יש ערכים שטרם טופחו כל צרכם. יש מדרש קצת סתום, בסוף מעשה בראשית, על הפסוק ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי׳,[56] האומר:

אמר רבי שמעון בן לקיש: הנה טוב מאד זו מלכות שמים, ׳והנה טוב מאד׳ זו מלכות הרומיים. וכי מלכות הרומיים טוב מאד? אתמהא! אלא שהיא תובעת דקיון[57] של בריות שנאמר (ישעיה מה) ׳אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי׳.

בראשית רבה, פרשה ט-יג

הלגליות מאפיינת את רומי. אינך רשאי לעשות דבר אם זה לא חוקי. אולם איש לא יתבע שהחוק יהיה החוק המוסרי. הלגליות המשפטית היא בצד אחד והמוסר הוא בצד האחר. דואליות מוחלטת. אם החוק מאפשר לי לגנוב, אגנוב אותך, גם אם זה נוגד את העיקרון המוסרי האוניברסלי. אם כך, איך ריש לקיש יכול לשבח את רומי על כך? תשובתו - והיא אליבא דאמת, היא שעבור העמים הברברים שחיו אז באימפריה הרומית או סביב לה, עצם קבלה מסגרת לגלית כלשהי, המחייבת כל אחד, היא התקדמות חיובית. התקדמות זו נחוצה כדי שאותם עמים יוכלו, בבוא היום, לשמוע את המסר שיש לישראל להפיץ בקרב האומות: החוק האמִתי הוא החוק המוסרי. אולם כל עוד הם לא התרגלו לעצם המושג הזה ״חוק״ - אפילו אם מבחינת ישראל, הלגליות הזו פסולה משום שהיא אינה מזוהה עם המוסר, אין אפשרות לישראל למלא את משימתו. קבלת הלגליות הרומית היא אפוא שלב מוקדם הכרחי, לפני קבלת הרעיון שהחוק האמִתי צריך להיות החוק המוסרי.

במובן זה צריך לקשור את דברי ריש לקיש במדרש עם דברי הגמרא האומרים שלפני בו המשיח, עתידה מלכות רומי להתפשט על העולם כולו ט׳ חודשים.[58] שלב זה של התפשטות הלגליות הרומית על העולם כולו - וגם על החברה הישראלית,[59] הוא תנאי הכרחי ליכולתו של עם ישראל למלא את תפקידו. לפי דברי הגמרא הוא נמשך ט׳ חודשים דווקא, כבא לומר שלפני לידת המשיח, בשלב ההיריון, נדרשת פעולה מקדימה, המכשירה את העולם כולו לקבל את פניו. פעולה זו היא התפשטות מושג הלגליות בעולם כולו. אז ורק אז מוכן העולם לעבור לשלב הבא ולהבין שאין די בכך ושתוכן החוק לא פחות חשוב מן המסגרת הפורמלית. החוק חייב להיות החוק המוסרי.

אנחנו רואים שוב את הדו־משמעות של תפקיד אומות העולם. מצד אחד יש פן חיובי והכרחי - ורק אותה אומה יכולה למלא תפקיד זה, ומן הצד האחר פן שלילי לגמרי, בגלל הפער המתגלה בין מימוש אותו ערך במסגרת איחוד הערכים ובין מימושו במנותק משאר הערכים.

זאת ועוד, ייחוס מכל סוג שהוא למידה זו או אחרת הוא מקור העבודה הזרה, מקור הפגניזם בעולם. מקור הסטיות האלו באי הכרת האחדות המוחלטת הקיימת, על אף הנראה לנו בעולמנו. אנחנו חיים בעולם הריבוי. הריבוי הוא ממד הנברא. כל אדם, מאז האדם הראשון, רגיש באופן טבעי לערכים מסוימים. הוא מוכן לטפח אותם, לאמץ אותם כמחייבים אותו, לראות בהם ערכים אבסולוטיים. אולם מה עם כל שאר הערכים? האם גם הוא מסוגל להכיל אותם במשוואה הזהותית האישית שלו? האם הוא מסוגל למצוא את הדרך לאחד בין אותם דברים הנראים לו - ובצדק, כהפוכים זה לזה, כסותרים זה לזה? כאשר הוא סוגד לערך מסוים בלבד - ובזמנים עברו זה היה מתבטא דרך פסל מסוים או פולחן לחפץ מסוים, הוא הופך לעובד עבודה זרה. כל ערך, ברגע שהוא מנותק משאר הערכים, הופך להיות מקור של עבודה זרה. אם האדם מאמין בערך מסוים ורק בו, הוא ממשיך להחיות את המיתוס הקשור לאותו ערך. כל מיתוס כזה מרחיב והורס, ולא חסרים דוגמאות בהיסטוריה האנושית של אידאולוגיות כאלו שבשם ערך זה או אחר, טבחו בני אדם בבני אדם אחרים, ללא הפסק וללא רחמנות. כל עוד מאמינים אנשים באידאולוגיה מסוימת, במיתוס מסוים, סוגדים לאותו פסל, לאותה אידאולוגיה, ממשיך אותו מיתוס לפעול ולגרום להרס.

המוסר של התורה, של הבורא מחייב להכיר באחדות ההפכים ולמצוא בחיי העולם, בחיי החברה, בחיים האישיים את נקודת האיזון הנכון כדי ליישם, הלכה למעשה, את העיקרון של אחדות הערכים. זה מה שעושה התורה שבעל פה, זה מה שעושים חכמי הגמרא במהלך לימודם, זה מה שצריכים חכמי ישראל לעשות בכל דור ודור, כאשר הם מתבקשים להתמודד עם אתגרי הדור, עם ההתפתחויות וההתקדמות החלים בכל התחומים.

בתחילת היסטוריית העולם, הערכים מפוצלים, מפוזרים, מנותקים זה מזה. זו התוצאה של שבירת הכלים. כך נהיה כדי שהעולם יהיה, וזהו המצב המאפיין את העולם הזה - המצב של תוהו ובוהו. זו הנורמליות של העולם הזה. ישראל אינו מסתפק במצב זה. ישראל צועד לקראת העולם הבא. ישראל רוצה להוביל את האנושות כולה לקראת העולם הבא.

בשלב ראשון אין לנבראים מספיק זכות כדי לתת לאור החוזר לעבור דרכם. האדם אינו יכול בתחילת ההיסטוריה שלו לאחד את הערכים. הוא זקוק לזמן כדי למלא משימה זו. התיקון נגמר רק כאשר מצליח האדם לאחד את כל הערכים. כאשר האדם מצליח לבנות חברה שבה מיושמים יחד ערכים אלו הלכה למעשה, התיקון נגמר והמלכות מופיעה.

התוהו ובוהו מתמיד ונמשך כל עוד לא הגענו לגמר התיקון. התורה אינה באה לתאר לנו מה היה בהתחלה בלבד אלא היא מבקשת להסביר לכל אחד מאתנו בנפרד, וכולנו יחד, מה עלינו לעשות כדי לתקן את עצמנו ואת העולם כולו. לתקן - להשלים, לשפר, לקדם.

המילה ״תיקון״ אינה מופיעה בתורה. התורה משתמשת במילה ״עשייה״. נזכיר שני פסוקים כדוגמאות: ׳וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ׳,[60] ו׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[61] בשני הפסוקים משמעות השורש ״עשה״ היא להביא למצב הרצוי, למצב הנחוץ.

תיקון העולם אינו נוגע רק לתיקון הפרטי של כל אחד ואחד. מדובר בתיקון עולם, הקוסמוס כולו. תיקון במובן של התעלות עד למדרגה הנצרכת. צריך ללמוד היטב את דברי מרן הרב קוק זצ״ל ב״אורות התשובה״,[62] כאשר הוא מדבר על התשובה העולמית, הקוסמית. לא תשובה במובן של כפרה על חטא זה או אחר אלא תשובה במובן של התעלות העולמות למדרגה של העולם הבא, שהיא היא המדרגה של מחשבת הבריאה.

תיקון זה מוטל על כל אחד ואחד. לכן מדגישים חז״ל את תפקידו הייחודי של כל אחד ואחד מאתנו.[63] לכל אחד ואחד מאתנו יש תיקון פרטי, המיוחד לו, ולו בלבד. צריך לדעת שכל אחד נמצא במדרגה אחרת, בשלב אחר, ייחודי לו, של תיקונו. לכן אפשר למצוא בדור אחד, החי יחד על הארץ, אנשים בעלי משימות שונות. יש כאלו המכונים ״בן העולם הבא״,[64] ויש כאלו החיים ״מעין עולם הבא״ באותו עולם הזה של כולנו.[65] מי שמגיע למדרגה זו כבר תיקן את עולמו הפרטי, ועל אף שהוא חי באותו עולם חיצוני משותף לכל הבריאות בדורו, הוא חי אותו כבר מעין עולם הבא.

 

הכרחיות תיקון העולמות

תיקון העולמות, תיקון התוהו ובוהו נדרש בכל מקרה משום שהוא בא לתקן־להשלים את הנעשה בזמן בריאת העולם כדי לממש את מחשבת הבריאה. תיקון זה מוכרח להתבצע. הוא אינו קשור בשום צורה עם מה שרגילים לכנות - וזה ביטוי לא יהודי, החטא הקדמון. חטאו של אדם הראשון רק מסבך את המצב,[66] אולם הוא אינו אחראי בשום צורה למצב הראשוני של התוהו ובוהו. מצב זה הוא פועל יוצא של החלטת הבורא ית׳ לברוא עולם.

לכן אל לנו לבלבל בין שני המושגים. אני מדבר על תיקון העולמות בעקבות אקט הבריאה על־ידי הבורא. כך הוא רצה לברוא את העולם, וכך הוא גם רוצה שהאדם ישלים את המלאכה. כאשר במהלך עמלו זה מחטיא האדם את המטרה מדי פעם - כלומר חוטא, אז במישור האישי, הפרטי, עליו לחזור למצב שקדם לחטאו. עליו לחזור בתשובה, וכחלק מתהליך זה הוא נדרש לכפרה. לא על תהליך אישי־פרטי זה אני מתכוון כאשר אני מדבר על תיקון העולמות. אולם אם כבר הזכרתי נקודה זו, חשוב להבין שהאפשרות של החטא נלקחה בחשבון על־ידי הבורא, כפי שעולה מן המדרש האומר שהתשובה קדמה לבריאת העולם.[67] אי אפשר לעולם בלי חטא, מבחינת ׳כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא׳,[68] אולם הצדיק נופל וקם, כפי שמדגיש זאת שלמה המלך ׳שֶבַע יִפּוֹל צַדִיק וָקָם׳.[69] זהו חידושה העצום של התורה. האדם אינו מקולל, הוא אינו נפול. הוא תמיד יכול לקום על רגליו ולהמשיך במשימתו.[70]

לכן אני חוזר ומדגיש כי תיקון העולם אינו קשור בשום צורה לבעיית החטא ועונשו. תיקון העולם אינו קשור בשום צורה לשאלת כפרת האדם בעקבות מעידתו, במהלך המאמץ שהוא עושה כדי לתקן את העולם, כדי להשלים את המלאכה שהבורא הטיל עליו בתום ששת ימי המעשה. תיקון העולם נדרש בכל מקרה. זהו צורך אונטולוגי, מהותי מצד הבורא עצמו כדי שמחשבתו תתממש.

אין לאדם שום אחריות אונטולוגית למצב העולם בעקבות אקט הבריאה. אין לאדם שום אשמה במצב זה. חשוב מאוד להפנים נקודה זו - אסור להאשים את האדם במצב. רק כך ניתן למסד את הבעיה המוסרית על בסיס איתן. האדם לוקח על עצמו את תיקון העולם. כנברא הוא לוקח אחריות למצב העולם, על אף שהוא אינו אחראי לתוהו ובוהו הבראשיתי. הוא אשם רק בתוספת האי סדר שמעידותיו יכולות להוסיף במהלך מאמציו לתקן את העולם.

התודעה המוסרית העברית רגישה למצב העולם כפי שהוא - מצב התוהו ובוהו המתמשך כל עוד לא נשלם תיקון העולם. היא מבינה מה עליה לעשות כדי לתקן את המצב. היא אינה מכירה בשום מושג של חטא קדמון מצד האדם, הגורם לאבדן כל תקווה של תיקון, כפי שמשתמע, למשל, בתודעה הנוצרית. אמנם הנוצרים מייחסים את תפיסתם למסופר בתורה, אולם לאמִתו של דבר הם ירשו מהפגניזם הקדום את הגישה הפסימיסטית שלהם והשליכו אותה על הנאמר בתורה. הם לא הצליחו להפנים את האופטימיות העברית השורשית והבריאה, היודעת לאבחן אל נכון את מצב העולם, ואת אשר על האדם לעשות כדי לתקן מצב זה. העברי יודע שבסוף הוא יצליח במשימתו, הוא יודע שהעולם הולך לקראת הצלחה, לקראת מימוש מחשבת הבורא במציאות. אין שום גורם המונע ממנו להצליח, ובוודאי אין חטא קדמון המונע ממנו לצעוד בכיוון הנכון. מתגלה כאן הנגדה מוחלטת בין שתי תפיסות עולם. התפיסה הנוצרית־יוונית־לטינית שהפכה עם הזמן להיות התפיסה הדומיננטית בתרבות המערבית, הרואה את האדם כמקולל מרגע לידתו, והתפיסה העברית־יהודית הנסמכת על דברי קֹהֶלֶת המזכיר לנו שהאדם הוא מיסודו ישר: ׳לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים׳.[71] העברי מביט באופן מפוקח על העולם, והוא יודע כאדם ישר מטבעו, היכן מתחילה אחריותו ואשמתו. הוא יודע שהוא אחראי להוספת אי סדר בעולם, אולם לא למצב האונטולוגי, הקמאי הנובע ישירות ממעשה הבריאה עצמו.

 

 

מקורות הרע בעולם

רבי נחמן מברסלב מבחין בשלושה מקורות לרע בעולמנו: החלל, התוהו ובוהו ותוצאות חטאי האדם.[72] מהות הרע הנובע מעצם בריאת החלל שונה לחלוטין. הרע הזה הכרחי לקיום העולם משום שהחלל הוא מקום העולם.[73] הרע הזה מתבטא אצל כל אחד מאתנו בתחושה קיומית של צרה, אי נוחות, מבוכה,[74] והוא קיים כל עוד העולם אינו מתוקן לגמרי.

הסוג השני של רע נובע מן התוהו ובוהו - האי סדר הקיים בעולם כטבע. אי סדר במובן של חוסר התאמה בין חוקות הטבע להתנהגות האדם. הטבע אינו מתחשב בצדיקות האדם. הטבע הוא דטרמיניסטי. אי סדר זה אינו יד המקרה, כפי שהפילוסופים היוונים כדוגמת אפיקורוס היו אומרים: אטום אחד סטה ממסלולו ובעקבות התנגשותו באחרים נוצר אי סדר בעולם.[75] הסברם מבוסס על המקרה בלבד - הפוך מדעת התורה, המלמדת אותנו שמצב התוהו ובוהו, המאפיין את עולמנו, הוא תוצאה של רצון הבורא לברוא עולם, שבו נמצא אדם חופשי. כדי שהאדם יהיה באמת חופשי, על העולם לפעול בצורה דטרמיניסטית, הניתנת לחקירה על־ידי האדם. במובן זה מצב התוהו ובוהו הוא הכרחי בהחלט. האופטימיות של היהודי באה לידי ביטוי באמירה שמצב זה הוא בן חלוף, ובסופו של דבר תבוא לידי ביטוי האחדות הראשיתית גם בטבע עצמו.

לשון אחר: עולמנו מתחיל את ההיסטוריה שלו במצב של תוהו ובוהו משום שכל הערכים ניתנים מיד, מלכתחילה, לאדם, ובורא עולם מצווה אותו לאחד אותם. אולם האדם אינו מסוגל לאחד אותם בתחילת דרכו. הוא זקוק לזמן כדי לאחד את הערכים, הנראים לו כסותרים זה את זה. כל עוד לא מילא האדם עד תום את משימתו, הרע הנובע מאי־איחודם של הערכים, קיים.

המקור השלישי הוא חטאי האדם, ומקור אחד לכל אותם חטאים: החלטתו לקבוע בעצמו מהם הערכים המחייבים אותו, החלטתו להיות מקור המוסר. במילים אחרות, גאוותו. כאשר האדם מעדיף לספק את רצונו, ולא את רצון בוראו, הוא עלול לחטוא. הוא יעדיף אז את הנאתו הרגעית, האגואיסטית, על פני מילוי משימתו ההיסטורית, הקיומית. האדם אחראי־אשם רק למקור השלישי.

שאלה: האם איוב המוגדר כצדיק סובל בגלל הסוג הראשון או השני של הרע?

תשובה: זהו נושא רחב מאוד, וכדאי לעיין היטב בדברי הרמב״ם ב״מורה הנבוכים״, בעיקר בפרקים כב-כג שבחלק השלישי.[76] בכל אופן ובקצרה ממש, כאשר פונה הקב״ה לאיוב, אחרי שהוא שמע את טענותיו, הוא שואל אותו שאלה מרכזית ׳אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה׳.[77] אין לאיוב מה לענות ואין זה מפתיע משום שמי היה כאשר ברא הקב״ה את העולם? אולם שאלתו של הקב״ה אינה סתמית. הקב״ה שואל את איוב אם הוא מבין שיש מקורות שונים לרע ולייסורים. זו שאלה מהותית ביותר משום שאם לא מבינים זאת, אין לנו כל אפשרות להבין מדוע אנחנו, כולל הצדיקים שבתוכנו, סובלים, מדוע בחיינו אנחנו פוגשים הרע.

כך או אחרת, עצם הפניה אליו מביאה לאיוב שקט פנימי. עצם ההתגלות אליו מקנה לו את הידיעה שיש טעם בנעשה בעולם ויש תכלית לנעשה בעולם, גם אם הוא אינו יורד לשורש הדברים. זה מספיק לו. יש משמעות לנעשה בעולם, גם אם ברמה האישית, הוא אינו מבין כלום, גם אחרי שהקב״ה מדבר אתו.

 

 

התחלת תיקון העולמות על־ידי האבות

תיקון העולמות מתבצע במהלך ההיסטוריה האנושית, במציאות. לא מדובר בנושא מטפיזי אלא במציאות היסטורית. תיקון העולם מתחיל קודם כול עם אבות האומה. אברהם אבינו הוא הראשון שמתחיל את המהלך הזה והוא מתקן את ספירת החסד. הוא מגלם באישיותו את החסד האותנטי. הוא אינו מאמין בערך ששמו חסד אלא הוא הוא החסד.[78]

אחריו מתקן יצחק אבינו את ספירת הגבורה, יעקב אבינו את ספירת התפארת, משה רבנו את ספירת הנצח, אהרון הכהן את ספירת ההוד, יוסף הצדיק את ספירת היסוד ודוד המלך את ספירת המלכות.

הם מתקנים במהלך חייהם את השמים שהסתלקו אחרי שבירת הכלים. הם בונים בארץ את הכלים הנדרשים כדי שהארץ תהיה הארץ של השמים. אז חוזרים השמים על הארץ. ׳כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ׳:[79]

מהלך ת״ק שנה יש מן השמים עד לארץ כשני האבות: אברהם קע״ה, יצחק ק״פ, יעקב קמ״ז, סך הכל תק״ב והשתי שנים שהותירו היו שתי שנים של אברהם שלא הכיר את בוראו עד שהיה בן שלש, לכך לא נמנו עם שאר שני האבות.

ילקוט שמעוני - דברים, פרק יא, רמז תתעא

במהלך אותן חמש מאות שנה, מתחילים האבות לבנות את הכלים הארציים המאפשרים לשמים שהסתלקו לחזור להיות השמים של הארץ. כל אחד מחזיר אחד מן הרקיעים שהסתלקו עם שבירת הכלים.

המדרש מבוסס על תורת הסוד והוא נותן לנו תיאור היסטורי, מקביל לתיאור המטפיזי, של הסתלקות הרקיעים, המסביר את ההתרחשויות העיקריות של הדורות מן האדם הראשון עד אברהם אבינו:[80]

דבר אחר. רב אמר: דבר שלא היה נברא בעולם אלא עכשיו משנברא העולם לא שרתה השכינה בתחתונים אלא משה הקים המשכן שרתה השכינה בתחתונים. ורבי שמעון בן יוחאי אומר: מאי ׳ויהי׳? דבר שהיה ופסק וחזר להיות כמה שהיה, שכן אתה מוציא מתחלת ברייתו של עולם היתה השכינה בתחתונים כמה שכתוב ׳וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן׳, חטא אדם הראשון, נסתלקה השכינה לרקיע הראשון, עמד קין והרג לאחיו, נסתקלה לרקיע השני, עמד דור אנוש וחטאו ׳אז הוחל לקרא בשם ה׳׳ ונסתלקה לרקיע השלישי, עמדו דור המבול וחטאו כמה שכתוב ׳וירא ה׳ כי רבה רעת האדם׳ ונסתקלה לרקיע הרביעי, עמדו דור הפלגה ונסתלקה השכינה לרקיע החמישי, עמדו הסדומים שהיו חוטאים ׳ואנשי סדום רעים וחטאים׳ נסתלקה לששי, באו פלשתים וחטאו ׳וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה׳ ונסתלקה לשביעי.

בתחילת ההיסטוריה האנושית שרתה השכינה בתחתונים,[81] אולם בגלל ההתנהגות הלא מוסרית של כל אותם דורות, היא הסתלקה מרקיע לרקיע.[82] המצב הלך והתדרדר מדור לדור. זהו חלקו הראשון של ספר בראשית - שני מחזורים של עשר דורות, עשר דורות מאדם הראשון עד נֹחַ, עשר דורות מנֹחַ עד אברהם, והכול נראה אבוד. רצף של כישלונות. סיפור לכאורה פסימי לחלוטין. אלפיים שנות תוהו, לפי ביטוי הגמרא.[83]

עד אברהם אבינו היינו במצב המתואר בפסוק השני של התורה - ארץ ללא שמים. עם אברהם אבינו מתחילים השמים לחזור ולהיות השמים של הארץ:[84]

בא אברהם וסיגל מעשים טובים וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי, בא יצחק ופשט את צוארו על גבי המזבח וירדה מן הששי לחמישי, בא יעקב ונטע אהל לתורה כמו שכתב ׳ויעקב איש תם יושב אהלים׳ וירדה השכינה מחמישי לרביעי, בא לוי והורידה מרביעי לשלישי, בא קהת והורידה משלישי לשני, בא עמרם והורידה לראשון. בא משה והורידה למטה כמה שכתוב ׳ויכס הענן את האוהל וכבוד ה׳ מלא את המשכן׳...

אברהם אבינו מממש במציאות ההיסטורית את הערכים המוסריים שקלקלו אנשי הדורות הראשונים. כך לגבי כל אחד מאותם אנשים שמונה המדרש: יצחק אבינו, יעקב אבינו, בנו לוי - הבריח התיכון, קהת ועמרם. כל אלו יחידים, והם מבחינת ישראל שבדרך. אז ירדה השכינה עד לרקיע הראשון. כדי להחזיר אותה לגמרי בתחתונים, צריך משה לבוא - לא מכוח עצמו אלא מכוח העם. הוא בן עם־רם. כך שמו במדרש כמקבל התורה. המשכן הוא המשכן של ישראל, לא של משה האיש הפרטי. משה וכל ישראל עשו את המשכן והכלים.[85]

אברהם אבינו מתחיל את התיקון מלמטה למעלה. השלב הראשון הוא הכרתו העצמית כבריאה והכרתו בבורא כמלך.[86] אברהם אבינו הוא הראשון שקורה לקב״ה אדון.[87] הכרה כפולה זו אינה הכרה שכלית, אינטלקטואלית. הכרה זו היא הכרה מדתית, ערכית, מוסרית, ולכן היא פתוחה לפני כל אדם. הכרה שכלית אינה אוניברסלית משום שלכל אחד יש השגות שכליות שונות ולא שוות. הכרתי כבריאה עוברת דרך אקט אוניברסלי - האכילה. ברגע שאני מכיר את עצמי כתלוי בגורם חיצוני כדי להיות, אני כבר פתוח להכרה שיש לי בורא.[88]

שאלה: מדוע הגויים לא הצטרפו למאמץ של אברהם?

תשובה: מול אברהם קם נִמְרֹד המתנגד לו והמבקש להעמיד מלכות משלו.[89] יש תחרות בין שני פרויקטים אנושיים במהלך ההיסטוריה: פרויקט המלכויות של הגויים ופרויקט התולדות של ישראל.[90] תחרות זו נמשכת עד להכרעתה הסופית של ההיסטוריה, ביום הדין, כפי שהגמרא מתארת אותו בתחילת מסכת עבודה זרה.

נוסף על נִמְרֹד, מול אברהם, קם גם אחיינו לוט והוא מתחרה בו. יוצאים ממנו שני עמים, עמון ומואב, הטוענים כל אחד בדרכו, שהוא הוא ישראל. רות הבאה ממואב מצטרפת לעם ישראל ושמה קץ לניסיונו של מואב. עמון טרם עשה זאת. וכך בכל דור ודור. בדור השני של האבות, המתחרה של יצחק הוא ישמעאל, וממנו בסופו של דבר נולד עולם האסלאם. המתנגד שלו הוא אבימלך והסכסוך עמו הוא על ארץ ישראל. כבר בפגישתו עם אברהם אבינו, טען אבימלך ש׳הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב׳.[91] בדור השלישי המתחרה של יעקב הוא עֵשָׂו אחיו והמתנגד הוא דודו לבן הארמי. בדור הגאולה, של יציאה מן הגלות, מופיעה דמות שביעית - עמלק, המבקש גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו בתפקידו כנושא ההיסטוריה. בזמן יציאת מצרים היה זה עמלק עצמו שבא להילחם עם ישראל בִּרְפִידִים. בזמן שיבת ציון, בתום גלות בָּבֶל, היה זה הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי,[92] ובדורות שלנו, זה מאה שנה, אנחנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים של השמדת העם, ובמקביל מושמעות טענות שונות על־ידי מספר עמים שהם הם נושאי ההיסטוריה ותקוות העולם.

נחזור לעניין תיקון העולמות. הקמת משכן זמני, בזמן יציאת מצרים, אינו מספיק. השלב הבא מתרחש בימי דוד המלך ובנו שלמה עם הקמת בית המקדש, בהר הבית בירושלים. בגרסאות אחרות של המדרש, מקביל סדר החזרת השכינה לסדר האושפיזין בחג הסוכות: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד ושלמה. הדגש הוא על המעבר מתקופת האבות לתקופה הבנים, מן הפרט שהוא מבחינת הכלל כולו בדורו, לעם היושב בארצו ובונה את אותה חברה שמצפה הקב״ה מן האדם לבנות - חברה שבה ממומשים כל הערכים בו־זמנית.[93] אולם לצערנו לא צלח ניסיון זה, ואנחנו עדיין מחכים ומייחלים לבניית בית המקדש השלישי.[94]

 

 

משימת דורנו

הזכרתי קודם לכן את החזרת השמים על הארץ על־ידי האבות, החזרת המידות, הערכים על הארץ. אולם אנחנו חיים בתקופה אחרת - תקופה הבנים, ומשימתנו שונה מזו של האבות. משימתנו אינה המצאת ערכים אלא איחודם הלכה למעשה. הערכים הומצאו במציאות ההיסטורית, הוחזרו מבחינה מטפיזית, על־ידי האבות. זו זכותם. זכות האבות. משימתנו היא לאחד אותם. אברהם אבינו המציא במציאות את מידת החסד. הוא מרכבה למידת החסד.[95] הוא המציא מחדש את הכלי של מידת החסד במציאות ההיסטורית של עולמנו. מאז אנחנו יודעים, כל העולם יודע מהי התנהגות של חסד אמִתי. יצחק אבינו המציא במציאות מהי התנהגות של גבורה אמִתית. אין לנו צורך בהמצאת ערך זה מחדש. האתגר שלנו הוא לאחד, הלכה למעשה, בין החסד לגבורה, בין שני ערכים סותרים, וכך בנוגע לכל שאר הערכים שציינתי לפני כן: חסד, גבורה־דין, תפארת־אמת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

משימתו ההיסטורית של בני ישראל מבחינת ׳וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ׳[96] היא לבנות חברה המקיימת בו־זמנית את כל המידות ההפוכות והמנוגדות זו לזו, הסותרות זו את זו, באיזון הנכון, ולשמש מגדלור ודוגמה לשאר האומות.[97] זהו עצם מהלך תיקון העולם בשלב זה של ההיסטוריה.

השלב הראשון של תיקון העולם בוצע על־ידי בורא העולם בכבודו ובעצמו, מיד אחרי אקט הבריאה ובמשך ששת ימי המעשה. כדי להיות מדויק לגמרי השאיר הבורא לבריאה שלו אוטונומיה מסוימת במהלך ימים אלו, והיא עשתה את אשר עשתה כפי שניתן ללמוד כבר מן הנאמר בתורה על ביטוי ״וַיְהִי כֵן״ ומדברי רש״י על חטא הארץ.[98]

מה שנשאר לעשות נמסר על־ידו ית׳ לאדם, והאדם במהלך היום השביעי של הבריאה עסוק במשימה זו. התורה מספרת לנו מה קרה מאז הופעת האדם הראשון ואיך מכל האנושות, אחרי עשרים דורות, הופיע אברהם העברי והתחיל במילוי המשימה, איך המשיך בנו יצחק וכן הלאה. היסטוריית היום השביעי, השבת של הבורא, נחלקת לשני חלקים: תקופת האבות ותקופת הבנים. הדור שלנו שייך כבר לסוף תקופת הבנים, קרוב מאוד לגמר התיקון, בזכות עמל הדורות שקדמו לנו, במהלך אלפי שנות היסטוריה של עמנו.

גם ברמה האישית נדרש כל אחד למאמץ של איחוד המידות לתוך תוכו. החברה המודרנית נראית כאובדת דרך, ורק אנשים יוצאי דופן מבקשים לממש את ייעודם. אולם משימה זו הוטלה על כל האנושות, וכל אחד ואחד נדרש להיות צדיק.

משה רבנו שאל לפני קבלת התורה את השאלה הידועה ״צדיק ורע לו״.[99] מדוע אין אחדות בין הזכות המוסרית ובין הגורל במציאות של האדם? תשובת הגמרא דורשת לימוד בפני עצמו, אולם אפשר בעזרת הספירות שהזכרתי קודם כן, להבין יותר טוב את שאלתו של משה רבנו. כל עוד אין איחוד בין תפארת למלכות הבעיה קיימת.

לאמִתו של דבר שאלתו של משה רבנו מורכבת יותר משום שהוא שואל ארבע שאלות ״צדיק ורע לו״, ״צדיק וטוב לו״, ״רשע ורע לו״, ״רשע טוב לו״. אפשר להבין את שתי השאלות ״צדיק ורע לו״ ו״רשע וטוב לו״ משום ששני המצבים נראים בעייתיים מבחינה מוסרית. אולם מדוע הוסיף משה עוד שתי שאלות ״צדיק וטוב לו״ ו״רשע ורע לו״? האם באמת מגיע לצדיק גם אושר? מדוע הרשע שהוא כבר מסכן להיות רשע, גם צריך לסבול? איני רוצה כעת להיכנס לשתי התשובות שנותנת הגמרא משום שהנושא דורש עיון רחב מאוד אלא רק לציין עוד דרך להבין את שאלתו של משה בהקשר לנושא שלנו: ״צדיק וטוב לו״, כלומר צדיק וטוב לו להיות צדיק, ״צדיק ורע לו״ צדיק ורע להיות לו צדיק, ״רשע וטוב לו״ רשע וטוב לו להיות רשע, ״רשע ורע לו״ רשע ורע לו להיות רשע. כל עוד לא הסתיים התיקון, האי סדר קיים והוא דומיננטי. הפילוסופים והתאולוגים במשך כל הדורות מנסים להסתיר את מורכבות הבעיה. הם ניסו ללמד שהעולם הוא טוב, ואז הם לא הבינו מהו מקור הרע בעולם.

חכמי הקבלה אומרים דברים פשוטים: העולם בעצם היותו עולם נברא ללא כל זכות מצדו, רע הוא, ויש לאמירה זו משמעות מוסרית בכל המישורים ובכל המדרגות - במדרגת החלל שאיננו מבינים במה מדובר, ובשאר המדרגות שיש לנו יכולת להשיג אותן. העולם כעולם נברא הוא רע, ועלינו - האדם לתקן מצב זה, כפי שהסברנו. העברי, היהודי יודע שזה אפשרי ושהתיקון בו יבוא. הוא מתבונן בעולם ורואה באופן מפוקח מאוד את מצבו האמִתי. הוא אינו חי באשליות. הוא יודע מה עליו לעשות. זה מה שביקשו ומבקשים חכמי הקבלה שנפנים. כאשר נעלמת תביעה זו מעניינו, פורץ משבר זהותי בחברה היהודית.

 

 

כוונות התפילה ותיקון העולמות

שאלה: למדתי שעיקר עבודת תיקון העולמות הוא דרך התפילה והמטרה העיקרית היא המשכת השפע האלוקי מלמעלה למטה. למדתי גם שזה אפשרי רק אם מתפללים לפי הכוונות המודפסות בחלק מן הסידורים. האם תפילה לפי כוונות האר״י היא אכן הכרחית כדי לתקן את העולמות?  

תשובה: נבין קודם כול, על־פי פשט הסוגיות בגמרא, מה נקרא כוונה אמִתית ושלמה. הגמרא במספר סוגיות מזכירה ארבעה רבדים הכרחיים: הבנת המילים, ידיעה לפני מי אני עומד, התעלות מעל כל דמיון, רגש או תמונה, והכוונת הלב שכל המעשים יהיו לשם שמים. להלכה נפסקו רק שתי הכוונות הראשונות, ובצורה מצומצמת יותר.

הדרישה להבנת המילים נראית לנו פשוטה, אולם בל נטעה: לא מדובר בהבנה סתמית של המילים אלא בהבנת המילים במשמעותן המקראית, המקורית שלהן. מטבע התפילה נקבעה על־ידי אנשי כנסת הגדולה, ומתוכם נביאים אחרונים,[100] לפני שעמדה הנבואה להסתלק.[101]

הדרישה השנייה היא ש״המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר ׳שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד׳״.[102] מי חוץ מן הנביא יכול לדעת מה פירוש הביטוי ״שכינה כנגדו״ במישור החוויתי? לכן לכאורה רק הנביא או מי שיש בידו מסורת נבואית, קרי המקובל, יכול באמת להתפלל משום שהוא יודע את סוד התפילה.

לכן דרישות אלו הנראות כפשוטות, אינן בהישג ידו של כל מתפלל, ובוודאי שלא בהישג יד מי, שתוך כדי תפילתו, מעיין בכוונות האר״י ז״ל בסידור. זמן התפילה אינו זמן לימוד כוונות אלו.

בהיותי ילד, לפני מלחמת העולם השנייה, בעיר אוראן שבאלג׳יריה, שימש אז אבי מורי ז״ל רב העיר לפני שהוא התמנה לרב הראשי של יהודי אלג׳יריה, וסבא ע״ה שהיה מקובל גדול, שימש אב״ד באותו מקום. בקהילתנו היה זקן אחד בלבד שנתנו לו רשות להתפלל, אך רק ביום כיפור לפי כוונות האר״י. הוא היה עומד מספר שעות בתפילת העמידה של שחרית, ולקראת תחילת תפילת הנעילה, הוא היה משלים במהירות את כל שאר התפילות. לאחרים לא התירו לנהוג כך.

ככלל המקובלים של אותו דור אסרו להתפלל לפי הכוונות בחו״ל. רק ביום הכיפורים, בעיר העתיקה של ירושלים, מול שריד בית מקדשנו, מותר להתפלל לפי הכוונות, למי שכמובן יודע במה מדובר. לדרדקי לא מתירים להתפלל כך. הלוואי שידע את פירוש המילים באופן אמִתי.

אני מדגיש זאת משום שעיקר עבודת תיקון העולמות בדורונו הוא איחוד הערכים, איחוד המידות הלכה למעשה בחייה היום־יומיים של החברה. לא מדובר בפעולה מיסטית אלא בעיקר בפעולה מוסרית. העיקר בדורנו הוא לאחד מלכות עם היסוד. כל שאר האיחודים, על־פי דעת רוב המקובלים של ימינו, כבר נעשו. יש שלבים שונים של איחוד, כגון חג״ת ונה״י. איחודים אלו כבר נעשו. ו׳ הספירות מחסד עד יסוד כבר אוחדו.[103] מה שנותר הוא לאחד בין היסוד ובין המלכות, מבחינת סוד משיח בין יוסף ומשיח בן דוד,[104] סוד סמיכת גאולה לתפילה: ״איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה״.[105] זה נעשה בחיים היום־יומיים, ויש לכל אחד מאתנו חלק בעבודה זו, בין אם הוא יודע להתפלל לפי אותם כוונות - ומי שיודע צריך להתפלל כך באותם תנאים שהזכרתי לפני כן, ובין אם הוא אינו יודע להתפלל לפי הכוונות.

חשוב לזכור שמתחילת חזרתו של עם ישראל לארצו, דרך הקמת המדינה, ועוד יותר דרך שחרור ירושלים והר הבית, עברנו מספר שלבים בתהליך הגאולה ואנחנו נמצאים היום בשלב חדש בתהליך תיקון העולמות. התקדמנו בתהליך ובשלב הנוכחי, העיקר הוא המעשה, העמל היום־יומי.

במשך אלפיים שנה לא הייתה דרך אחרת פתוחה לפנינו. חיינו במסגרת קהילות בגלות, ללא אפשרות לשלוט על חיינו, ללא אפשרות להקים חברה אמִתית משלנו. כל זה נגמר. חזרנו לארצנו ואנחנו בונים חברה המושתתת על ערכי הקדושה, ואותה חברה צריכה לשמש מגדל־אור לגוים. זה קשה, זה מסובך. הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לומר שזה מלא סיבוכים - עליות וירידות. עבודת בירור קשה ביותר. חזרנו משבעים גלויות בו־זמנית, לא מגלות אחת כבעבר, ועלינו לאחד בין כל פרצופי המין האנושי שאנחנו מביאים מאותן גלויות.

דרך שני יהודים שעלו לארץ, נפגשים למעשה שני גוים שונים, שתי תרבויות שונות, שתי צורות להיות אדם: האשכנזי פוגש את הספרדי, הספרדי את התימני, הרומני את העירקי, האמריקני את הטוניסאי וכו׳. כל זה קורה אחרי כמעט אלפיים שנה במסגרת האוטובוס, במסגרת ועד הבית, במסגרת בית הספר וכו׳. אין דוגמה דומה בעולם כולו. רק בארץ ישראל נבנית חברה המאחדת את כל הערכים של ה״אדם״, ובשלב ראשון לטוב ולרע.[106] המשימה קשה ועלינו לעלות את הניצוצות הטובות, לקחת את הדברים החיובים, לאחד אותם על־פי כללי התורה ולהשליך לפח ההיסטוריה את הדברים הרעים.

׳צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׳.[107] המבחן שלנו הוא פשוט: האם אנחנו נצליח לבנות חברה שבה מיושמים כל הערכים במידת האיזון הנדרשת, שבה כל אחד ימצא את מקומו ויוכל להוציא אל הפועל את כל הפוטנציאל שבו? זהו התיקון המצופה מדורותינו.

כדי להצליח במשימה זו, עלינו לחזור להיות עבריים באמת. היום אנחנו עסוקים יותר מדיי בשסעים בין ״דתיים״ ובין ״חילוניים״. קטגוריות אלו הן קטגוריות גויות, פרי תהליך חילונה של אירופה במאה התשע־עשרה. עלינו לחזור להיות עבריים, עלינו להתקדם הלאה ולחזור להיות עבריים, ולהיות עברי זה מעבר לכל הקטגוריות הגלותיות האלו. איננו רוצים להיות דתיים או חילוניים - אנחנו רוצים להיות עבריים.

 

 

 

הערות

[1] ראה ליקוטי מוהר״ן תנינא לר׳ נחמן מברסלב, תורה קיט: ... והנה הכל ומארים שיש עולם הזה ועולם הבא, והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם כי בכאן נראה שהוא הגיהנום כי כלם מלאים יסורים גדולים תמיד ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל.

[2] בראשית א-ב

[3] ראה תפארת ישראל מאת המהר״ל פרק ב ופרק ג: ... הבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב״ה מ״ה, רצה לומר כי שלמות דבר שנברא עליו נמצא בה. אף על גב שאינו שלמות גמור, מכל מקום דבר זה נמצא עמה. וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.

[4] בראשית ב-ג

[5] בראשית ב, א-ג

[6] ראה דברי רבי חיים ויטל ב״דרוש אדם קדמון״ (פעם שלישית) המדבר על הכלל ״מקלקל על מנת לתקן״. ראה גם ״מבוא שערים״, שער א, פרק א.

[7] צריך גם להתייחס לתגובת המיסטיקנים מן המזרח הרחוק מול מצב העולם. רובם ככולם מצדדים בהפסקת ההיסטוריה ובהאפסות הנפש (מתוך השיעור).

[8] מציאת החן בְּעֵינֵי הבורא היא מבחינת התאולוגיה הנוצרית פעולה שרירותית לחלוטין. היא אינה תוצאה של קניית זכות כלשהי מצד הבריאה, תוצאה של מאמץ מוסרי כלשהו. יש מי שמוצא חן ומי שלא. כאשר שאלתי תאולוגים נוצרים בכירים מדוע זה כך, הם ענו לי שזהו מעשה מסתורין מצד האל, אולם ״האל ברוב חסדו שלח את מי ששלח כדי לגאול את האדם ממצב זה ומספיק להאמין בו כדי להיוושע״. באזניי זה נשמע כהשלכת מושגים הלקוחים מן התפיסה היוונית הפסימית־טרגית לתוך עולם היהדות, המדבר על גאולת האדם. מעשה קסמים אמור לפתור את הסתירה בין שני העולמות. אוסיף ואומר שאותם תאולוגים מודעים היטב לבעייתיות עמדתם מבחינה אינטלקטואלית, אולם הם מתרצים זאת באומרם שזהו מעשה מסתורין שאי אפשר להבינו (מתוך שיעורי הרב - ישראל והאנושות).

[9] העברי חי בעולם הזה. הוא אינו מנסה לברוח ל״גן עדן״ מלאכותי, או לפרוש בצורה זו או אחרת מן העולם הזה. הוא עומד מול המציאות בעיניים פקוחות, גם אם היא קשה ביותר, והוא שואל את עצמו מה עליי לעשות כדי לתקן את המצב. הוא נשאר אופטימי, גם כאשר המצב נראה ללא מוצא.

ניתן היה לחשוב שאין לנברא, הבא תמיד מן ה״אין״, שום תקווה, משום שממד ה״אין״ תמיד יישאר צמוד אליו, יישאר תמיד חלק ממנו, ובסופו של דבר יגבר. אולם למדנו שבחלל הריק נכנס אור, הנקרא אור חוזר, הבא מאור א״ס ב״ה, אחרי צמצום אינסופי, כדי שהחלל יוכל להתקיים. אור זה אינו נברא יש מאין אלא נאצל יש מיש, במהלך האצילות. בתוך התוהו ובוהו המאפיין את מצב הבריאה מראשיתה, נמצא אותו אור נאצל והוא שורש התקווה בעולם. הוא תעודת הביטוח של הצלחת העולם בסופו של דבר, בעצם היותו נאצל מאור הא״ס ב״ה.

האור הזה הוא שורש האופטימיות של התורה בנוגע להיסטוריית העולם, המכונה בלשון הקודש ״התולדות״. אנחנו בטוחים שבסופו של דבר יצליח האדם להוליד את הבן אדם האמִתי, התואם את מחשבת הבורא כאשר הוא ברא את האדם, כאשר הוא ברא את האדם בְּצַלְמוֹ. על אף הכישלונות שבדרך, סיפור התורה הוא סיפור אופטימי במהותו משום שאותו אור יגבר (מתוך השיעור).

[10] ראה השיעור ״נאצלים ונבראים״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ג.

[11] ראה ״דרוש אדם קמדון״ לרבי חיים ויטל (פעם שנייה): שאור א״ס המתפשט במקום ההוא לא ימשך אלא מצד אחד דרך קו יושר דק בלבד כחוט השערה וע״י כן נקראים נאצלים.

ראה דברי הרב יוסף אבן טבול בפירושו ל״אדרא רבא״: דע בני כי המאציל העליון ית׳ היה הוא ושמו אחד, והיה כל העולמות כולם אור אין סוף וכו׳. וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל עולם האצילות ובריאה ויצירה ועשייה, צמצם אורו שהיה נשאר מקום פנוי שבו האציל העולמות כולם. ותחלה האציל אדם קדמון לכל קדמאין, והמשיך חוט קטן של אור מאורו ית׳.

[12] פרקי אבות פרק ה, משנה ב

[13] המהר״ל מסביר שארך אפיים של הבורא הוא אינסופי, ולכן הוא חיכה עד לדור העשירי לפני שהוא הביא את המבול על העולם. עד הדור העשירי - כדי לאפשר גילוי כל האפשרויות של צורת האדם באותה תרבות, מבחינת אולי יש עוד תקווה. המספר עשר מורה על האחדות הגמורה של הא״ס ב״ה והוא מגלה הקדושה (מתוך השיעור).

[14] הנקראות גם כן שבעת ימי הבניין (זי״ב). גילוי האצלה והמידות הפועלות בעולם. למשל ביום הראשון, גילוי מידת החסד: כל הבריאה נהנית מן האור. ביום השני, גילוי מידת הגבורה המעמידה במבחן את מקבל החסד: האם הוא ראוי לכך? עקב מבחן זה, נערך משפט והבדלה. לכן לא נאמר באותו יום ״כי טוב״.

ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף גיקטליה, סוף שער רביעי: ... הנה הודענוך בסוד זה הפסוק בעניין הקדושה התאחדות עשרת הספירות ודרך אצילות השפע משלוש עליונות שהן כת״ר חכמ״ה בינ״ה, לשלוש אמצעיות שהן גדול״ה גבור״ה תפאר״ת, לשלוש תחתונות שהן נצ״ח והו״ד יסו״ד. והנה כל שפע אלו תשע ספירות מריק בספירה עשירית שהיא אדנ״י ונקראת אר״ץ, וזהו שאמר ׳מלא כל הארץ כבודו׳.

ראה גם שער חמישי ושער תשיעי בנוגע לקשר בין אותיות שם ההוויה לספירות. ז׳ התחתונות תלויות בג״ר. השם המפורש בנוי כך ששתי האותיות הראשונות י־ה עומדות בפני עצמן, ואילו המחצית השנייה אינה קיימת בנפרד.

[15] דברי הימים א כט-יא: לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.

כאשר ו׳ הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד מאוחדות, הן נקראות תפארת או תפארת דאמת (מתוך השיעור).

[16] נחמיה ט-ו: אַתָּה הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ את (אַתָּה) עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.

ראה פירושו של רבנו בחיי בספר דברים י-יב וי-יד בנוגע לבירור המושג שמי השמים. ראה גם דברי רבי אברהם אבן עזרא על בראשית א-א ד״ה ״השמים״.

[17] אין כאן המקום ללמוד את הנושא לעומק. לכן לא אזכיר את נושא המלכים ולא אסביר מה קורה בכל אחד מן העולמות במהלך האצילות. זהו נושא השייך לתורת הסוד ואין זה המקום. אני מזכיר את הרעיון רק כדי שאוכל להתייחס למשמעות הדברים עבורנו (מתוך השיעור).

[18] אין כאן המקום להסביר לעומק את מהות ההבדל בין ג׳ הראשונות ובין שאר הספירות. לימוד זה שייך לתורת הסוד עצמה (מתוך השיעור).

[19] ראה פירוש ״אור יקר״ על בראשית א-א לרמ״ק.

[20] ראה ״שער הפסוקים״ מאת רבי חיים ויטל, פרשת בראשית, סימן א: הענין הוא כי קודם שנאצלו ז״ת, הנקרא זו״ן דאצילות, שלאחר זמן התיקון קדמו להם הז׳ מלכים דאדום דמיתו, שהם בחי׳ זו״ן, בהיותם בלתי תקון. ואז היתה הארץ, שהיא נוקבא דז״א, תהו ובהו. וזה אומרו, והארץ היתה, ר״ל לשעבר, בזמן המלכים. ואחר זמן המלכים, אז התחיל התיקון, ונאצלו זו״ן מתוקנים. והנה הם נקראים ז״ת דאצילות, המתחילות מן החסד ולמטה. מה כתיב בתריה, ויאמר אלהים יהי אור וגו׳, שהוא התחלת התיקון, שהתחיל מן החסד הא׳ שבז״ת, הנקרא אור קדמאה. ואח״כ נאצלו שאר שבעה התחתונות, בשבעת ימי בראשית כנודע.

[21] אף על פי שכאשר יש שידוד מערכות זה גם קורה בשמים, ואז גם בהם יש תוהו ובוהו. אבל אלו מקרים יוצאי דופן המכונים ״אותות ומופתים״ (מתוך שיעורי הרב על פרשת לך לך).

[22] מלכים א, ח-כז. ראה דברי רבי יוסף גיקטליה ב״שערי אורה״, שער ראשון.

[23] ג׳ הספירות הראשונות, הספירות העליונות, מכונות גם הספירות הנסתרות, כדי לציין את העובדה שהן אינן נפגעות מהתנהגות לא מוסרית מצד האדם. לכן שבירת הכלים לא חלה עליהן (מתוך השיעור).

[24] להוציא מקרים יוצאי דופן (מתוך השיעור).

[25] ראה ספר התניא פ״ג: ... וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ״ח מ״ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה׳ ויראתו ופחדו.

ראה גם דברי בעל ה״שפת אמת״, ר׳ יהודה אריה לייב מגור (ליקוטים - ניסן): הנני לבאר לך בדרך כלל ואם תלמוד בספרי הקבלה יהיה לך הדברים אלו לתועלת כי הנה יש עשר ספירות קדושות אשר על ידם בא החיבור מהשם יתברך שנקרא אין סוף להנבראים וכתר חכמה ובינה הם מוחין והשבע הנשארים שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות הם נקראים כלי המעשה וסדר השפע מכתר לחכמה ובינה הנקראים אבא ואמא אבא היינו חכמה ואמא היינו בינה הנקראת לאה ומהם בא השפע לתפארת שהוא הכלל מהששה דהיינו גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות הוא בפני עצמה ומקבלת מתפארת בעלה הנקרא יעקב.

[26] בעוד ש״שמי השמים״ אינם נשברים לעולם, הרי ה״שמים״ - הספירות מחסד עד יסוד הן המידות שנשברו ונפלו ל״הארץ״ - זו ספירת המלכות שבה התרחש ה׳צמצום׳ ובה יתרחש ה״תיקון״. ׳ורוח אלקים מרחפת על פני תהום׳ מרחפת - אותיות ״רפח מת״, רפ״ח ה״ניצוצות״, כלומר השברים של הכלים של שבע הספירות התחתונות (אלו שבעת מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך בישראל ומתו) נפלו ב״שבירת הכלים״ שבעולם התוהו על הארץ, היא מלכות דעשיה (מתוך שיעורי הרב - מבוא לחכמת הקבלה).

[27] אורות הקודש חלק ב, עמ׳ תקכז ״המוגבל והבלתי גבולי״

[28] תהילים נא-יט

[29] החלל הפנוי שנוצר עקב הצמצום הראשון נקרא בכתבי רבי חיים ויטל ה״טהירו״. רבי יוסף אבן טבול, בעל הספר ״דרוש חפצי בה״, מגלה בכתביו שהחלל אינו ריק לחלוטין אלא נשתייר בו אותו רשימו - זיכרון ממציאות אור א״ס ב״ה בחלל. בתוך הרשימו שנותר בתוך הטהירו, מעורבים גם שורשי הדין האלוהי, שנגלו גם הם בצמצום. בהסבריו על שורש הרע בעולם, נאמן הרב אשכנזי למסורת משפחתו, מבית מדרשו של הרב אבן טובול.

ראה ״דרוש חפצי בה״, עמ׳ ב: ונשאר שם רשימו של אור עם כוח הדין שהוא שורש הדין הגבורות, וכל הרשימו והדין מעורבים... ואותה היו״ד ירדה ומצאה הכל מעורב, כיון שירד כוח המידה ביררה כל הרשימו של אור לבדו, ובחינת הדין עשה ממנו כלי כגוף לנשמה והלבישה כל האור בתוך הכלי.

[30] אפשר כמובן להתייחס להשגת מטרה זו כסתם אוטופיה, אולם כך היא אמונת ישראל. מאז ומתמיד יודע העברי כי קיימת אחדות קמאית, שורשית בין ההפכים. בורא עולם, בורא הטבע עם כל המומים שבו, עם כל האי סדר שבו, הוא המשגיח על היסטורית העולם. ניתן וצריך לאחד את ההפכים. הטבע והמוסר. ׳אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׳ (ויקרא כו, ג-ד). רק מי שבעל תודעה אחדותית מסוגל להבין את הקשר בין שמירת התורה לנתינת הגשם. זה מה שהעברי אומר מאז ומתמיד. מו״ר ר׳ יעקב גורדין ז״ל היה רגיל לומר כי תוספת מוסר מביאה להגברת הסדר בטבע. גוי שאינו מכיר באחדות הקמאית, שאינו חש באחדות הכול, ושומע אמירה כזו יראה בה רק הזיה, אולם זו האמת של העברי. תפיסה זו הייתה גם נחלת העמים העתיקים, גם אם בצורה מעוותת, כולל יָוָן העתיקה, לפני תחילת עידן הפילוסופיה. אולי היום החקלאי חש עדיין בתוך תוכו בנכונות אמירתם של נביאי ישראל, של העברי: מי שברא את העולם הוא שנתן את התורה - החוק המאפשר לאדם למלא את משימתו, הוא מי שמשגיח על היסטורית עולמנו, הוא עולמו (מתוך השיעור).

[31] סנהדרין צז ע״א: תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח.

[32] בראשית ב-ג

[33] ראה גם תנחומא פרשת שמיני, סימן ט: ... שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשייה אחרת, כגון חטים צריכין לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק.

[34] אבות פרק ד, משנה טז: רבי יעקוב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין.

[35] התורה מספרת שהקב״ה ברא עולם, אולם היא אינה אומרת מאיזו סיבה. מכל המקורות הדנים בנושא זה עולה שיש לקב״ה איזה חפץ לגלות את מידותיו, וכדי לגלות את מידותיו, צריך שיהיו נבראים (מתוך השיעור).

[36] דברים יא-כא

ראה ירושלמי ברכות פרק א, הלכה א (ה ע״א): ורבנן אמרין כשני אבות הראשונים כימי השמים על הארץ.

ראה ילקוט שמעוני - דברים, פרק יא, רמז תתעא: מהלך ת״ק שנה יש מן השמים עד לארץ (כך יחיו ישראל) כשני האבות. אברהם קע״ה, יצחק ק״פ, יעקב קמ״ז, סך הכול תק״ב והשתי שנים שהותירו היו שתי שנים של אברהם שלא הכיר את בוראו עד שהיה בן שלש לכך לא נמנו עם שאר שני האבות.

ראה מדרש תהילים, מזמור ד: אבל הקב״ה אינו כן, נראה רחוק והוא קרוב ממנו, דאמר ר׳ לוי: מן הארץ עד הרקיע מהלך ת״ק שנה, ועוביו של רקיע ת״ק שנה, מרקיע לרקיע ת״ק שנה, וכן לכל רקיע ורקיע. למעלה מן הרקיע טלפי החיות...

[37] ראה הגדה של פסח, עמ׳ רכו ואילך בהוצאת האחים הוניג.

[38] ב״ר ד-ז: ׳ויקרא אלהים לרקיע שמים׳ רב אמר: אש ומים. רבי אבא בר כהנא אמר משום רב: נטל הקדוש ברוך הוא אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים ... רבי יצחק אמר: שמים שא מים - טעון מים משל לחלב שהיה נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו הוא מרפף כיון שירד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופא ועומד כך עמודי שמים ירופפו עמדו שמים ניתן בהם את המסו...

[39] מכאן אפשר להבין קצת מדוע ניתנה ברית השלום לכהנים דווקא. בפרשת פנחס נאמר ׳פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן׳ - המילה ״הכהן״ נראית מיותרת משום שאנחנו יודעים שאהרון הוא כהן, ׳השיב את חמתי מעל בני ישראל׳, לכן ׳הנני נותן לו את בריתי שלום׳. התכונה של לוי היא איחוד המידות. הוא המביא את האיחוד בתוך עם ישראל, הוא הבריח התיכון, ולכן יש לו איזו סגולה להביא את הייחוד בין הקצוות (ראה מלאכי ב-ד ״להיות בריתי את הלוי״). נוסף על כך, הכהן מסוגל לקדושה. פנחס כצאצא של אהרון הכהן, מסוגל לכך, וכיוצא שבט לוי הוא מסוגל לאחד. מכיוון שהוא התאמץ להיות קנאי במובן החיובי, בשם ה׳, ׳הנני נותן לו את בריתי שלום׳ (מתוך שיעורי הרב על פרשת פנחס).

[40] ראה בהרחבה השיעור ״המשמעות האנושית של משך הזמן״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ג.

[41] התיקון הוא תיקון התוהו ובוהו, שהוא מצב העולם אחרי בריאתו, מלכתחילה מכל חטא. התיקון מתבצע לא רק ברמת האדם הפרטי אלא גם ברמת החברה האנושית כולה. התורה מדריכה את עם ישראל איך לבצע את התיקון במציאות ההיסטורית בחומש ״דברים״. המעבר מן החיים הנסיים במדבר לחיים הממשיים בארץ ישראל מחייב מתן חומש נוסף, המסכם את הנאמר בכל החומשים הקודמים, מבחינת הדור הנכנס לארץ ישראל, כדי לבנות חברה שבה כל הערכים מיושמים ומאוחדים (מתוך שיעורי הרב על פרשת דברים).

[42] שיר השירים א-ד

[43] ראה ליקוטי תורה מאת האדמו״ר הזקן, פרשת בלק, עמ׳ עא:.

[44] ראה ספר הבהיר מט: ... אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם? מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת, שבזכות שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד דכתיב (בראשית לא-נג) ׳וישבע יעקב בפחד אביו יצחק׳, אטו יש איש שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עד כאן לא ניתן ליעקב כח, ונשבע בכח שניתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק...

[45] בראשית ב-ד

[46] בראשית ב-ג

[47] שמות כד-ז

ראה דברי המהר״ל בתחילת הדרוש על התורה.

[48] ראה תנחומא, פרשת נשא טז: בשעה שברא הקב״ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצוה אותו... ועבר על צוויו. אמר לו הקב״ה: כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו?! מיד סלק הקב״ה שכינתו לרקיע ... עמד משה והורידה לארץ, שנאמר ׳וירד ה׳ על הר סיני׳ וכתיב ׳באתי לגני אחתי כלה׳. אימתי? כשהוקם המשכן.

[49] על פי לשון הפסוק ׳פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׳ (דברים ה-ד). משמעות ביטוי זה שונה ממשמעות הביטוי פנים אל פנים המופיע בחומש שמות לג-ח: ׳וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל׳. הרב אשכנזי מסביר שהמדרגה של ״פנים אל פנים״ היא המדרגה המיוחדת, הפרטית של משה רבנו (ראה משנה תורה לרמב״ם, הלכות יסודי התורה ז-ו), כאשר המדרגה של ״פנים בפנים״ היא המדרגה של כלל ישראל, כפי שהרמב״ם מדגיש זאת בהלכות יסודי התורה פרק ח, הלכה א-ב. במעמד הר סיני השיגו בני ישראל את המדרגה של ״עינינו ראו״ ו״אוזנינו שמעו״, כלומר המדרגה של הוודאות המוחלטת של המפגש עם מישהו בעל רצון ובעל כל הכוחות כולם - הוא הוא בורא העולם.  

[50] מגילה י ע״ב: א״ר לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח וכתיב ׳ולפני הדביר עשרים אמה אורך׳ וכתיב ׳כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות׳ ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה בנס היה עומד.

[51] דברים ו-ד

[52] ויקרא כ-יז

[53] החסד עלול להביא לידי שתלטנות, כאשר מתוך הרצון שלי להיטיב כביכול עם הבריאות, אני כופה את עצמי עליהם ופולש לתחום לא שלי. זה יכול להסביר את הקמת האימפריות הקולוניאליות במאה התשעה־עשרה, כמו אנגליה או צרפת. גם האנגלים וגם הצרפתים היו משוכנעים שהם הם הזהות האנושית האידאלית, ומתוך רצון לשתף אחרים, לרומם אחרים, הם כפו את המודל התרבותי שלהם על עמים שלמים (מתוך שיעורי הרב - ישראל והאנושות).

[54] ראה גם שמות רבה פרשה ב.

[55] ב״ר מב-ח

[56] בראשית א-לא

[57] מקור המילה דקיון במילה יוונית ״קידי״ ופירושה משפט.

[58] סנהדרין צח ע״ב: אמר רב: אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל. 

ראה גם דברי המהר״ל בפירושו למסכת סנהדרין, פרק חלק: כי מלכות פרס ומלכות אדום ימשלו ביחד ואין אחד מושל בלבד בעולם, וכאשר מתחיל מלכות הרשעה להתפשט בעולם מיד מתחיל לצמוח מלכות מלך המשיח, ואחר ט׳ חדשים יהיה גמר מלכות מלך המשיח ויטול המלכות מאדום. ומה שמתפשט מלכות הרשעה ט׳ חדשים על ישראל, כאשר יהיה מתגלה מלכות מלך המשיח שהוא מלכות אחד.

ראה גם דברי רבי חיים ויטל בספר ״עץ הדעת טוב״, פרשת וירא: ... ואמנם כפי דרכנו בא להורות את אשר עתידה מלכות הרשעה של עשו להתפשט בכל העולם ע׳ חדשים שנא׳ לכן יתנם עד עת יולדה ומי היא זו רבקה אמו של עשו שילדתו לט׳ חדשים וזהו סוד עד עת יולדה ולא אמר עד ט׳ חדשים.

[59] זהו ללא ספק אחד הצרות הגדולות ביותר הפוקדות את החברה הישראלית היום. הכול נבחן בעיניים לגאליות, ללא שום קשר למוסר ברוב המקרים. אפשר למצוא ניחומים מסוימים בדברי הגמרא הזו המתארת מצב זה כשלב זמני, בן חלוף לפני בוא המשיח (מתוך שיעורי הרב על פרשת משפטים).

[60] דברים כא-יב

[61] בראשית ב-ג

ראה פירושו של רש״י על הפסוק ״אשר ברא אלוהים לעשות״ לעשות פירושו לתקן.

[62] ראה פרק ד.

[63] ברכות נח ע״א: שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה.

ראה דברי רבי צדוק הכהן מלובלין ב״פרי צדיק״, פרשת שקלים, אות א: שאין דעתם שוה ואין פרצופיהם דומים זה לזה דשינוי צורת האדם מצד שינוי הדעת שבכל אחד, כי הפנים פני אדם הוא בצלם אלהים... וחכמת אדם תאיר פניו וכל אחד כפי נקודת חכמה ודעת שבו שאין דומה לחבירו כן אור הפנים שלו אין דומה...

ראה גם דבריו ב״צדקת הצדיק״, אות קמט: והפרצוף הוא מעיד על פנימיות הלב כנודע וכמו שמובא בזוהר (יתרו ע״ג ע״ב) מחכמת הפרצוף וכמו שנאמר (קהלת ח-א) חכמת אדם תאיר פניו והיינו שפנימיות הלב וכן עומק חכמת כל אחד משתנה זה מזה.

ראה גם דברי הגר״א בפירושו לספר משלי טז-ד: לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה. וכשהיו נביאים - היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה׳, והיה הנביא אומר, על־פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם.

[64] ראה ברכות ד ע״ב: דאמר ר׳ יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית... אמר רבי אלעזר א״ר אבינא: כל האומר (תהילים קמה) תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

[65] בבא בתרא דף טז ע״ב: ‏ת״ר שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן אברהם יצחק ויעקב.

[66] הטבע של האדם הוא להיות חופשי ומשום כך נתון האדם לאפשרות של חטא. זה ההבדל בין המושג pécheur - חוטא בצרפתית למושג peccable - להיות נתון לאפשרות של חטא. מכאן הקפדנות, ברמת המוסר המעשי, של היהודי, הבודק את עצמו תדיר ושואל אם אני צדיק. חילול ה׳ הוא לחשוב שבורא העולם ברא אותנו מפלצתיים, חוטאים מלידה. נפער כאן תהום בין שתי רגישויות דתיות שונות לחלוטין.

כל אחד ואחד נמצא ברמת הפרט ברמה זו או אחרת של התאמת זהותו הפרטית לצו הבורא דרך המצוות, וייתכן מצב שבו חוזר אדם פלוני על חטאו של אדם הראשון ומורד בבורא. זהו חטאו, מרצונו החופשי, ולא התוצאה הבלתי נמנעת של חטא קדמון כלשהו. בעניין זה המחלוקת עם הנצרות היא מחלוקת מהותית ביותר. הנצרות טוענת שמאז חטאו של האדם הראשון, כל אדם הוא בגדר של חוטא. לצערי הרב, יש גם יהודים שלא למדו כל צרכם האומרים דברים דומים. לדעת הנצרות יש כאן מין הכרח: האדם נפל ממדרגתו והוא אינו יכול להתגבר אלא אם כן הוא מוצא ״חן״ בְּעֵינֵי הבורא ואין הדבר תלוי בהתנהגותו אלא בהחלטה שרירותית של הבורא.

עמדת התורה שונה לחלוטין. מי שחוטא חוטא. הוא החוטא מפני שהוא החליט שרצונו קודם לצו הבורא. אף אחד אינו מוכרח בגלל איזה חטא קדמון לחטוא. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר שהאדם נולד ישר ׳לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר׳. עובדה היא שכאשר קיבלו בני ישראל את התורה בהר סיני, ואמרו ׳נעשה ונשמע׳, הם חזרו למצבו של אדם הראשון לפני החטא ונפסקה זוהמת הנחש. אחר כך, עם חטא העגל, הם שוב קלקלו את המצב (ראה שבת קמו ע״א). האדם החוטא הוא זה שצריך להתמודד עם חטאו הוא. הוא ולא אחר (מתוך שיעורי הרב - ישראל והאנושות).

[67] ב״ר א-ד: ׳בראשית ברא אלהים׳ ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות: התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין שנאמר (משלי ח) ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳, כסא הכבוד מנין דכתיב (תהלים צג) ׳נכון כסאך מאז וגו׳׳, האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין שנאמר (הושע ט) ׳כענבים במדבר וגו׳׳, ישראל מנין שנא׳ (תהלים עד) ׳זכור עדתך קנית קדם׳, בהמ״ק מנין שנאמר (ירמיה יז) ׳כסא כבוד מרום מראשון וגו׳׳, שמו של משיח מנין שנאמר (תהלים עב) ׳יהי שמו לעולם וגו׳׳. רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה שנאמר (שם צ) ׳בטרם הרים יולדו ואותה השעה תשב אנוש עד דכא וגו׳׳.

[68] קהלת ז-כ

[69] משלי כד-טז

[70] צריך להיזהר ממי שכל הזמן מדבר על החטאים ועושה את חשבונו של מקום. כל הפוסל במומו פוסל. צריך להיזהר מרב שכל כולו עסוק בהפרדות, שעסוק כל הזמן בפנקסנות קטנה, שיודע להסביר כל אירוע, כל התרחשות, שאין לו חוש הומור כלל. התורה היא תורת משה והיא מלכתחילה אינה עוסקת בחטאים או בעבירות. רק בדיעבד של החטא, באה הכפרה. זהו ההבדל בין תורת משה לתורת אהרון. הקב״ה לא ברא עולם כדי שבני האדם יביאו כפרות. הקב״ה ברא את האדם כדי שיוכל להיפגש אתו פנים בפנים (מתוך שיעורי הרב על פרשת תרומה).

[71] קהלת ז-כט

[72] ראה בעיקר ליקוטי מוהר״ן קמא לר׳ נחמן מברסלב, תורה סד.

[73] שם, סוף פסקה א: על כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא.

[74] המבוכה של הפילוסוף, של התאולוג ושל המקובל שונות לחלוטין. הפילוסוף נבוך מול האדם. שאלתו העיקרית היא איך ייתכן שהאדם קיים. התאולוג, לעומתו, שואל את אותה שאלה לגבי ריבונו של עולם. העיסוק העיקרי שלו הוא ״הוכחת קיום האל״. המקובל, לעומתם, יודע כי האדם נמצא וכי אותו אדם נברא על־ידי בורא עולם. המבוכה שלו היא קיום העולם. כדי שהאדם יוכל להימצא - ופירוש להימצא הוא להימצא במרחב ובזמן, הוא זקוק למקום, לעולם, אולם העולם הוא בלתי אפשרי מבחינה אונטולוגית משום שהבורא הוא ההוויה המוחלטת ואין מקום לשום דבר אחר זולתו הוא ית׳. לכן שאלתו של המקובל היא באילו תנאים יכול העולם להיברא (מתוך שיעורי הרב - מבוא לחכמת הקבלה).

[75] הפילוסוף היווני אפיקורוס, חי בשנים 342-270 לפנה״ס. הוא אימץ מדמוקריטוס את התפיסה שהחומר עשוי כולו אטומים הנמצאים בתנועה מתמדת, והוסיף על תורתו את הרעיון שתנועת האטומים אינה קבועה אלא עשויה להיות נתונה לשינויים אקראיים, ובכך ביטל את הדטרמיניזם שבתורת דמוקריטוס. 

[76] ראה בהרחבה השיעור ״ייסורי הצדיק״ בהמשך הספר.

[77] איוב לח-ד

[78] ראה ״מאירת עינים״ מאת רבי יצחק דמן עכו, עמ׳ מז: היה גוו של אברהם אבינו ע״ה זך, שהיה מוכן לבל זיו זוהר חסדו של הב״ה, ונתלבש ממנה כאילו הוא היא והיא הוא.

[79] דברים יא-כא

ראה מדרש תהילים, מזמור ד: אבל הקב״ה אינו כן, נראה רחוק והוא קרוב ממנו, דאמר ר׳ לוי מן הארץ עד הרקיע מהלך ת״ק שנה, ועוביו של רקיע ת״ק שנה, מרקיע לרקיע ת״ק שנה, וכן לכל רקיע ורקיע. למעלה מן הרקיע טלפי החיות...

[80] פסיקתא רבתי פרשה ה׳ ״ויהי ביום כלות״, פסקה ז (לפי נוסחת הגרא״ז). ראה גם ב״ר יט-ז. במקבילה בפסיקתא דרב כהנא ״ויהי ביום כלת משה״ א, רצף הדורות החוטאים שונה במקצת: אדם, אנוש, דור המבול, דור הפלגה, מצרים, סדום, מצרים בימי משה. במדרש תנחומא פקודי ו, הסדר הוא: אדם, קין, אנוש, דור מבול, דור הפלגה, סדומיים, אמרפל.

[81] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף גיקטליה, שער ראשון: ... דע בתחילת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו; עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים. ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים, ובהיות השכינה למטה נמצאו שמים וארץ אחדים, וזהו לשון ׳ויכולו השמים והארץ וכל צבאם׳ (בראשית ב-א), שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצינורות והמקורות פועלים בשלימותם ונמשכים מלמעלה למטה. נמצא י״י יתברך ממלא מלמעלה למטה, וסימניך: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו סו-א). נמצא שי״י יתברך היה שרוי במיצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים.

[82] שם: בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה.

[83] ראה סנהדרין צז ע״א: ״תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח״. אברהם אבינו נולד בשנת א׳תתקמ״ח (1948) לבריאת העולם. שנת חורבן בית שני היא שנת 3828 - ג׳תתכ״ח, לפי החשבון של בעל ה״סדר עולם״.

לפי דעת הרמח״ל אלפיים שנות תורה מתחילות במתן תורה בהר סיני (ראה דעת תבונות ח״א, עמ׳ קמד): המצב השני הוא הזמן כזמן הזה, אשר אין נביא וחוזה, ואין אתנו אותות ומופתים לחייב כל האדם להכיר גדולתו ית׳; אמנם יהיה איזה גילוי יותר, ואיזה ידיעה מגדולתו ית׳. ותראי כי גלות מצרים, ודאי לא היה כגלות ההוא לפניו ולאחריו, שהיו ישראל משוקעים בעבודה, ולא הייתה תורה, ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה, ולא היו בני אדם מכירים שמו של האדון ב״ה כלל ועיקר. ואמנם עתה הנה יש תורה, ועל כן אף על פי שאנחנו בגלות, לא יקרא זמן של תוהו, כמו שקראו לשני האלפים הראשונים (עי׳ סנהדרין צז ע״א), כי יש התורה, כמו שביארנו, שכבר ניתנה מן השמים, והינה בידינו לעולם ולעולמי עולמים, תודה לאל, ושמו של האדון ב״ה נודע בעמים.

[84] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף גיקטליה, שער ראשון: באו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, התחילו להמשיכה למטה ותיקנו לה ג׳ כסאות, והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי, והיתה יושבת על גביהם. והסוד: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז-כב), רוצה לומר מעל אברהם ממש. וביעקב ויעל מעליו אלהים (שם לה-יג) ועל זה אמרו: האבות הם המרכבה.

[85] שם: נמצא השכינה בימיהם פורחת באוויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו עליו השלום וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים, ותיקנו קלקול הצינורות, וסידרו את השורות, והתקינו את הבריכות, והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים, באוהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה, וסוד זה הוא: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה-ח). ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר ׳ושכנתי בתוכם׳ ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם, בדמיון אכסנאי. כלומר, בכל מקום שילכו ישראל אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע, וזהו סוד: ויהי בנסוע הארו״ן וגו׳ (במדבר י-לה) ועל דרך זה הסוד נצטער דוד וביקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד: אשר נשבע לי״י.

[86] ב״ר סד-ד: ׳עקב אשר שמע אברהם בקולי׳ רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. מנין? עק״ב שמע אברהם בקול בוראו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי.

[87] ברכות ז ע״ב: : אמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם.

[88] תנחומא, פר׳ לך לך, יב: והיה מאכיל עוברים ושבים שנאמר ׳ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם׳. לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם: לי אתם מברכין?! ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח! והיו אומרים לו: היכן הוא? אמר להם: שליט בשמים ובארץ וממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר עולם מגדל צמחים ואילנות מוריד שאול ויעל. כיון שהיו שומעין כך, היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה? היה אומר להם: אמרו ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות, הוא שאמר הכתוב ׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳.

[89] נמרוד מורד נגד בורא העולם, בהאשימו במצב העולם. הוא מחפש את הכוח כדי להשיג את ההנאה. כאשר הוא מבין שהוא אינו יכול להשיג בכך את ההנאה, הוא הופך למיואש ולבעל תפיסת עולם טרגית (מתוך שיעורי הרב על פרשת נח).

[90] ראה סוד מדרש התולדות, חלק א - ״אברם הוא אברהם״.

[91] בראשית כ-טו

[92] אסתר ג-א

[93] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף גיקטליה, שער ראשון: ... הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי י״י יתברך, והכול תבנית המרכבה עליונה, כיסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים. וזהו שכתוב: אז אמר שלמה י״י אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מלכים ח-יב). וכתיב: ועתה י״י אלהי ישראל יאמן דברך אשר דיברת לעבדך לדויד, כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי וגו׳ (דברי הימים ו, יז-יח) ועתה קומה י״י אלהים למנוחתך אתה וארון עוזך וגו׳, י״י אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך (שם, מא-מב), וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד י״י מלא את הבית (שם ו-א). נמצאת השכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצינורות והמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש, והיינו דכתיב: כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה י״י את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג-ג), וכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע (שם נ-ב).

[94] בנוגע לסיבות הכישלון והדרישה לאיזון נכון בין הכלל לפרט, ראה דברי הרב קוק ב״למהלך האידאות בישראל״, בספר ״אורות״.

[95] ראה ב״ר פב-ו: האבות הן הן המרכבה.

[96] דברי הימים א, יז-כא

ראה ברכות ו ע״א: אמר להם הקב״ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

[97] אנחנו לפעמים מתקשים להבין מדוע קיימים בתוך העם, בתוך החברה הישראלית, שיטות, זרמים, מפלגות כה רבות, ממש מקצה לקצה. הסיבה היא שכל פלג מדגיש ערך מסוים ורואה בו את העיקר, וכל עוד תביעתו אינה ממומשת, אין הוא שבע רצון. החברה הישראלית משמשת מיקרוקוסמוס של החברה האנושית כולה וגם מעבדה היסטורית לאיחוד הערכים (מתוך שיעורי הרב על פרשת ויחי).

[98] ראה בהרחבה השיעור ״ויהי כן״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ג.

[99] ברכות ז ע״א: ... בקש להודיעו דרכיו של הקב״ה ונתן לו שנא׳ הודיעני נא את דרכיך. אמר לפניו רבש״ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. אמר לו משה צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע רשע וטוב לו רשע בן צדיק רשע ורע לו רשע בן רשע...

[100] ראה ברכות לג ע״א.

[101] ראה תוספתא סוטה, יג-ד: משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל ואעפ״כ היו משמיעין להם על בת קול מעשה שנכנסו חכמים לעלית בן גוריא ביריחו יצתה בת קול ואמרה להן יש כאן אדם ביניכם שראוי לרוה״ק אלא שאין דורו זכאי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן בשעת מיתתו היו אומרים אי עניו אי חסיד תלמידו של עזרא.

[102] סנהדרין כב ע״א.

ראה שו״ע, או״ח סימן צח סעיף א: צריך להכין מחשבת לבו לתפילה, כדכתיב ׳תכין לבם תקשיב אזניך׳ ׳שיכוין פירוש המילות מה שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו זכה וכוונתו ברורה בתפילתו.

ויחשוב בלבו: אילו היה צריך לסדר דבריו לפני מלך בשר ודם, כמה היה מסדר דבריו ומכוין יפה יפה, לבלתי הכשל בדבריו. והיה מסיר בעל כרחו כל מחשבות אחרות שלא יחשוב בהם כלל. כל שכן בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות, והוא חוקר לב ובוחן כליות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומתכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו קרובים למעלת הנבואה. ועכשיו בעונותינו הרבים הלואי שנכוין פירוש המילות, ולהשתפך לפני יוצרינו בתפלתינו.

[103] לפי השתלשלות ההיסטוריה אנו נמצאים כבר בשלב האחרון של אותו תיקון ונותר רק לאחד את יוסף ויהודה, היינו יסוד ומלכות. כל יתר התיקונים כבר תוקנו. לפי שיטתם של חסידי חב״ד יש לתקן את חכמה, בינה ודעת. לפי שיטות אחרות בחסידות יש לתקן ספירות נמוכות יותר, חג״ת או נה״י. אך על־פי מניין השנים, אנו עומדים בסוף האלף השישי, כלומר בסוף התהליך של ספירת יסוד ואנו פועלים לאיחוד של יסוד עם מלכות (מתוך שיעורי הרב על ספר אורות).

[104] ראה בהרחבה הספר ״מספד למשיח״ מאת הרב אשכנזי.

[105] ברכות ד ע״ב

[106] יש הטוענים שבארה״ב מתרחש תהליך דומה, אולם תפקיד היהודי שונה לגמרי. הוא אינו המאחד והמברר. הוא שחקן אחד בין שחקנים רבים והוא תורם את הג'ניוס שלו לטובת פרויקט חדש־מחודש של ״המלכויות״, הדומה לשאר המלכויות שהיו בעבר. תכלית המהלך אינו איחוד פרצופי הזהות האנושית אלא להזריק כדור מרץ לתוך הזהות המערבית המתקשה להמשיך בדרכה (מתוך השיעור).

[107] ישעיהו א-כז

 

הוספת תגובה