ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

אברהם ובלעם

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בראשית כב-ג

 

רש״י מסביר את הביטוי ׳וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם׳, בד״ה ״וישכם״, כ״נזדרז למצוה״. מדוע היה על אברהם למהר ולחבוש בעצמו את חמורו? תשובה מידית ונכונה במישור המוסרי היא ש״מצוה בו יותר מבשלוחו״,[1] אבל המדרש רוצה לרדת לשורש הדברים וכך הוא אומר:

׳וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמור׳ אר״ש בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב ׳וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו׳, ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה שנאמר (במדבר כב) ׳ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו׳ ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה.

אהבה מקלקלת את השורה שנאמר (בראשית מו) ׳ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו׳, וכי לא היה ליוסף כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. שנאה מקלקלת את השורה דכתיב (שמות יד) ׳ויאסר את רכבו׳, ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה.

אמר ר׳ שמעון בן יוחאי: תבוא חבשה ותעמד על חבשה, תבוא חבשה שחבש אברהם אבינו לילך ולעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם ותעמד על חבשה שחבש בלעם לילך ולקלל את ישראל. תבוא אסרה ותעמד על אסרה. תבוא אסרה שאסר יוסף לקראת אביו ותעמד על אסרה שאסר פרעה לילך ולרדף את ישראל.

תני רבי ישמעאל: תבוא חרב יד ותעמד על חרב יד. תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו, שנאמר ׳וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו׳ ותעמד על חרב יד שאמר פרעה (שם טו) ׳אריק חרבי תורישמו ידי׳.

בראשית רבה, פרשה נה-ח

״אהבה מקלקלת את השורה״. אנחנו מכירים את המושג של ״שורה״ בהלכות אבלים. אחרי הקבורה, המנחמים עומדים בשתי שורות והאבלים עוברים בין השורות. משמעות אותה שורה היא סדר, כפי שעולה מן הגמרא המסבירה את המנהג הזה.[2] אם כן, משמעות הביטוי ״אהבה מקלקלת את השורה״ ברורה: יש מצבים שבהם הרגשות סוחפים וגורמים לשבירת הסדר הרגיל. גם בארגון ישיבת תלמידי החכמים לפני הסנהדרין, יש לנו מושג של שורה: ״שלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו״.[3] לכל אחד, לפי מעלתו, יש מקום השייך לו. יש סולם דרגות של מכובדות. יש כללים הקובעים מי עושה מה, אבל כאן אברהם אינו מוכן לכבד כללים אלה. הוא מקלקל את השורה והוא חובש בעצמו את חמורו. הוא מוכן לוותר על כבודו כדי לענות מיד לצו הבורא. אהבתו היא כה גדולה, כה בוערת בו שאין עוד מקום לנימוסים הקובעים מי יושב איפה בשורה ומי עושה מה.

אבל לא רק האהבה מקלקלת את השורה אלא גם השנאה, ומי לנו שונא גדול מבלעם במקרא? המדרש משווה בין שני ביטויים דומים המופיעים אצל אברהם ואצל בלעם: לגבי אברהם נאמר ׳וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ׳, ולגבי בלעם נאמר ׳וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב׳.[4] רבי שמעון בר יוחאי לומד מהשוואה זו שאין מעצור לפי האהבה או לפני השנאה, אפילו לא המעמד. ישנו רק מעשה אחד שהוא באמת חינם ויש לו שני פנים: אהבת חינם או שנאת חינם. כדי שאהבה תהיה אמִתית, היא צריכה להיות אהבת חינם. אם היא תלויה בדבר, היא אינה אהבה.[5]

אהבת חינם אין פירושה אהבה עיוורת. אהבה עיוורת מונחית על־ידי הרגשיות וכאשר אותה רגשיות עלולה לגרום לעשייה מסוימת, הדרך ארץ בסכנה. אהבת חינם אינה רגשיות אלא גילוי כוח החיים. אברהם אינו פועל מתוך פרץ רגשות אלא מתוך אהבת ה׳, ואהבה זו גורמת לו לוותר על הכבוד העצמי שלו ולחבוש בעצמו את חמורו.

המדרש מביא עוד דוגמאות מן המקרא: יוסף מצד אחד ופרעה מן הצד האחר. אנחנו רואים שיש לאותה שנאת חינם השלכות מעשיות בהיסטוריה. פרעה רודף אחרי בני ישראל כדי להרוג אותם - ׳אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי׳,[6] ואלמלא הפעולה הנגדית שהוכנה מבעוד מועד על־ידי יוסף או על־ידי אברהם, ההשלכות היו יכולות להיות הרסניות ביותר.

מכאן החשיבות של דברי רבי ישמעאל בסוף המדרש הזה: הנפת החרב של אברהם בעקדה עומדת כזכות לבניו כנגד הנפת החרב של פרעה עליהם, משום שהנפת החרב בעקדה הייתה מעשה מכונן. המעשים של האבות הם מעשים מכוננים בהיסטוריה של עמנו, מבחינת ״מעשה אבות סימן לבנים״.[7] לא רק כדי ללמד אותנו מוסר אלא כדי ללמד אותנו את שורשי הזהות שלנו. בזכות העקדה נבקע הים לפני בני ישראל.

שוב אדגיש שהלימוד של בעלי המדרש אינו לימוד פורמלי, המתבסס על דיוקים מילוליים או אסוציאציות מתוך הפסוקים. הוא נועד לחשוף את מהות האירועים ואת החוט המקשר ביניהם. בני ישראל היוצאים ממצרים הם אברהם היוצא מגלותו, מאור כשדים. אברהם סלל את הדרך. זו זכותו וזכות זו עומדת לנו. כאשר בני ישראל שואלים את עצמם מה לעשות, עליהם להבין שאברהם אבינו כבר סלל את הדרך ועליהם לעלות על אותה דרך, כדי להיגאל אף הם מגלותם. עליהם להיות אברהם. אז הים נפתח לפניהם.

סגולת האומה הישראלית

עצם ההשוואה שהמדרש עורך בין אברהם ובין בלעם קצת מפתיע, משום שהיינו מצפים לראות השוואה בין משה ובין בלעם דווקא, מעצם היותם שניהם נביאים. אמנם יש גם מדרשים המשווים בין שניהם,[8] אבל עלינו להבין מדוע ערך המדרש דווקא השוואה זו, ולשם כך נצרף לעיון שלנו גם את דברי המשנה בפרקי אבות, האומרת:

כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של אברהם, וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהם עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה.

מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם? תלמידיו של בלעם יורדין לגיהינם, ונוחלין באר שחת שנאמר ׳ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה׳ (תהילים נה-כד) אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן שנאמר ׳להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא׳ (משלי ח-כא).

פרקי אבות ה-יט

 

לפי דברי המשנה הגורל של תלמידי אברהם שונה מן הגורל של תלמידי בלעם. תלמידי אברהם יורשים את העולם הבא כאשר תלמידי בלעם יורשים גיהינום. הניסוח של המשנה עצמה קשה, משום שהסברנו ארוכות בשיעורים הקודמים, שאברהם מייסד אומה ולא ישיבה. אברהם הוא האב שלנו, הוא אינו הרב שלנו. בלעם כשלעצמו מוכר לנו כנביא, כנביא האומות נגד ישראל, כדובר של האומות נגד ישראל, לפני כניסת העם לארץ. המהר״ל בפירושו למשנה נותן לנו את המפתח להבנת ההשוואה שחז״ל עורכים בין אברהם ובין בלעם וכך הוא כותב:

... יש לך לדעת כי אברהם היה ראש לאומה הישראלית, וכשם שהיה אברהם ראש לאומה הישראלית, כך היה בלעם ראש לאומות לפי שהיה נביא לאומות העולם.[9]

ההשוואה היא בין שני ראשים: ראש האומה הישראלית וראש קואליציית האומות. מה שמאפשר לבלעם להיות ראש האומות הוא היכולת הנבואית המיוחדת שלו. בעידן הנבואה, היה לכל אומה נביא משלה והוא היה מסוגל להבין את משמעות ההיסטוריה של אומתו בכלכלה האלוקית, לפי ההתגלות של הבורא האחד והיחיד אליו.

נקודה זו אינה מוכרת כל כך וארחיב קצת את הדיבור עליה כדי שהדברים יהיו מובנים. כאשר בורא העולם מתגלה, הוא ית׳ מתגלה לעולם כולו.[10] ההתגלות היא אוניברסלית. אנחנו מונותאיסטים אמִתיים. בורא העולם הוא הבורא של כל הנברא, לא רק של ישראל. כאשר הוא מתגלה, הוא מתגלה לאוניברסל האנושי כולו, לא רק לישראל. מדוע אפוא רק אנחנו ערים להתגלות זו? התשובה היא לא מצדו אלא מצדנו: כל זהות אנושית קולטת התגלות זו בצורה שונה, בהתאם ל״משוואה הזהותית״ הפרטית שלה.[11]

הזכרתי לא פעם את שתי התופעות המרכזיות אשר התרחשו בעקבות הַפַּלָּגָה: הופעת שבעים זהויות אנושיות פרטיקולריות וחלקיות במקום הזהות האנושית המאוחדת הקמאית, והחלוקה של משפחת נֹחַ לשבעים גוים. כל גוי לקח אתו אחד חלקי שבעים מן הזהות האנושית הקמאית. מאותו רגע, ההיסטוריה האנושית, שהיא מימוש מחשבת הבריאה עבור האדם, מתנהלת בשבעים מסלולים מקבליים, אם אפשר להתבטא כך. אז מתברר - זה מה שהתורה מלמדת אותנו בסוף פרשת נֹחַ, שהיסטוריה זו לובשת צורה של ״מלכויות״, כאשר ציוויליזציה מסוימת, אומה מסוימת, מנסה להשתלט על שאר האומות ולכפות עליהן את המודל התרבותי, הזהותי שלה. כך קרה במהלך כל ההיסטוריה, כאשר מדי פעם התחלפה ה״מלכות״: פעם אומה זו ופעם אומה אחרת. בשפתנו המודרנית, זה נקרא אימפריאליזם.

על רקע היסטוריה זו מתחילה להופיע, מאברהם אבינו, זהות חדשה, אומה חדשה, היא האומה הישראלית. מה ייחודי באותה אומה, מה סגולתה? סגולתה היא שהיא אומה אוניברסלית. היא רוצה לבנות מחדש את האחדות של המין האנושי. משימת אותה אומה כפולה: לשמש ממלכת כוהנים כלפי האומות ולהיות בעצמה גוי קדוש. במילים אחרות, להסביר, לחנך את שאר האומות איך חיים בסביבה רב־זהותית, רב־תרבותית, איך נותנים לאחר את מקומו, וגם איך בונים חברה שתוכל לשמש מגדלור, דוגמה ומופת לשאר החברות האנושיות.

כל זהות אנושית היא חלק מהכלכלה האלוקית. יש לכל זהות ייחודיות משלה, גניוס משלה ותפקיד משלה. יש משמעות להיסטוריה של כל זהות אנושית של כל אומה. ״כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לכבודו בראו״.[12] הייחודיות שלנו היא להיות אוניברסלי. התפקיד שלנו הוא לאחד את כל הזהויות האנושיות החלקיות, לא כדי להשתלט עליהן אלא כדי לבנות מחדש את הזהות האנושיות הקמאית שהייתה ואיננה עוד בעקבות הַפַּלָּגָה.

אני רגיל להסביר את משימתנו בעזרת המשל של זר הפרחים. האנושות דומה לזר פרחים. לכל פרח בזר יש תפקיד משלו ואם אותו סוג פרח חסר, הזר אינו שלם. הזר של פרויקט המלכויות הוא אוניפורמי. יש בו מקום רק לסוג פרח אחד. הזר של פרויקט המשיחיות של ישראל הוא רבגוני, מורכב משבעים פרחים מסוגים שונים ורק כאשר כל הסוגים נמצאים ביחד בצורה שווה, הזר הוא זר אמִתי. תפקידו של ישראל הוא להיות הגורם המאחד, המאפשר לכל סוגי הפרחים להפוך להיות זר. אבל - וזו הנקודה המהותית, הקריטית, איננו חלק מהזר. אנחנו החוט המקשר את כל הפרחים ביחד. אותו חוט הופך את הזר לזר, אבל תפקידו שונה מהפרחים שבזר. חשוב לזכור זאת.

נביאי האומות

כדי לעזור לאדם להצליח במשימתו, בורא העולם התגלה אליו מדי פעם. התגלות זו נעשתה דרך הנביאים, גם דרך נביאי אותן שבעים האומות. תוכן נבואתם היה מהות התפקיד ההיסטורי של אותן אומות והתאמתו למחשבת הבריאה עבור האדם. הנבואה העברית ייחודית משום שהיא מכילה תכנים נוספים, אבל בתחילתה היא גם כן התייחסה למשמעות ולהשלכות של המהלך ההיסטורי של הַפַּלָּגָה. עֵבֶר, מייסד האומה העברית דאז[13] וזקנו של אברהם, היה נביא.[14] מה היה תוכן נבואתו? הוא ראה את התוצאות השליליות של הַפַּלָּגָה. הוא היה מוטרד מהתפלגות האנושות, מהתפצלות הזהות האנושית הקמאית לשבעים זהויות שונות, חלקיות. הוא זכר את האחדות הקמאית והוא לא היה מוכן להסתפק במצב החדש. נבואתו באה לידי ביטוי במתן שם מיוחד, משמעותי לבנו פֶּלֶג ׳כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳.[15] אברהם המשיך את דרכו ואף הוא היה נביא: ׳וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה׳.[16] אבל תוכן נבואתו השתנה, התרחב. הוא ראשון המתפללים במקרא. הוא תיקן את תפילת שחרית: ׳וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה׳.[17] הוא היה מסוגל ליצור תנועה דו־כיוונית בינו ובין הבורא: מהבורא אליו - זו הנבואה, וממנו אל הבורא, זו התפילה. הוא ענה לפנייתו של הבורא לאדם.

במקביל לנביאים העברים, פעלו נביאים נוספים וחלקם מוזכרים בתנ״ך.[18] מה מקור ההבדל בין היכולת הנבואית של אברהם, ואחריו של משה אדון הנביאים, של נביאי ישראל בכלל ליכולת הנבואית של נביאי האומות? ההבדל בא מהמשוואה הזהותית הפרטית של כל אחד. לכל אומה, הזהות הפרטית, החלקית שלה.[19] הדיבור האלוקי הוא אחד, אבל הוא כ״פטיש יפוצץ סלע״.[20] לכן ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות״. מדוע? כי יש שבעים זהויות אנושיות וכל זהות תופסת אותו דיבור בצורה מיוחדת לה, ולה בלבד. יש רק מקרה אחד יוצא דופן והוא ישראל. אין לישראל משוואה זהותית מיוחדת משלו. לכן ישראל יכול לתפוס את הדיבור האלוקי במלוא היקפו. זה מה שמשה, שהוא שקול ״כנגד כל ישראל״,[21] היה מסוגל לעשות.

לשון אחר: אין בין ריבונו של עולם ובין ישראל שום דבר. ׳כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד׳.[22] בין אומה מסוימת ובין ריבונו של עולם עומד השר שלה. השר מייצג את המשוואה הזהותית של האומה, את הייחודיות שלה, הגניוס שלה. לכן אותה אומה תופסת את הדיבור האלוקי לפי הפריזמה של אותו שר. בישראל, לעומת זאת, אין פריזמה, אין מתווך.

לשון אחר: הפילוסופים והאנתרופולוגים מרבים לעסוק בהגדרת האוניברסל האנושי והמאפיינים שלו. לשם כך, הם המציאו, בעיקר החל מהמאה השמונה־עשרה, מושג מופשט הנקרא ״האדם״.[23] אבל לכל פילוסוף המכבד את עצמו, הגדרה שונה של האוניברסל האנושי, של מהות האדם, של המוסר האנושי. לכל תרבות, הגדרה שונה. יש האוניברסל האנושי בסגנון צרפתי, של הפילוסופים של תקופת הנאורות, הבא לידי ביטוי במושג של ״הרפובליקה היעקובינית״. יש האוניברסל האנושי בסגנון גרמני, בעקבות קאנט והגדרתו של הצו הקטגורי האוניברסלי. יש האוניברסל האנושי בסגנון אנגלו־סקסי וכו׳. מה מקור השוני בין ההגדרות האלה? תשובתי היא המשוואה הזהותית הפרטית של כל אדם, של כל אומה, ומקורה בסיפור הַפַּלָּגָה. מדוע? כי, מאז, שמה כל אומה את הדגש על ערכים שונים. כי, מאז, כל תרבות תופסת את הזהות האנושית בצורה שונה. הגדרתה של האוניברסליות שמה דגש דווקא על אותם ערכים המטופחים על־ידי אותה אומה.[24]

הפרויקט של ישראל הוא איחוד הערכים. הוא ה״אחד״. האחד, שהוא במציאות רבים, הוא יחיד. כל הערכים הם אחד. לא ערך זה או אחר אלא כל הערכים ביחד. לכן כאשר האחד ית׳ מתגלה ומדבר עם הנביא העברי, אותו נביא שומע את האחד עצמו, לא את הריבוי. נביא של אומה מסוימת ישמע מתוך אותו אחד, את פן הריבוי המיוחד לאותה אומה ונטייתו תהיה להפוך את הפן החלקי הזה לאחד, משום ששמע רק אותו. הוא אינו מסוגל לתפוס את האחד האמִתי.[25]

הדיבור האלוקי האותנטי שהגיע לנביא של אומה מסוימת, נתפס על־ידו דרך המשוואה הפרטית שלו והוא הציג אותו לבני דורו בצורה של סיפור. במהלך הזמן, לא הבינו עוד אנשי אומתו את דבריו ואותו סיפור הפך למיתוס.[26] לכל אומה, מיתולוגיה משלה, והיא מבחינת ישראל, עבודה זרה מוחלטת. היא טמאה. אבל אין זה אומר שאין בה גרעין של אמת. היא העקבה של הדיבור שהגיע לאותו נביא. אבל אותה עקבה שעברה דרך המשוואה הפרטית שלו, היא עקבה חלקית. אכן, הקב״ה דיבר עם נביאי האומות כדי להסביר לכל אחד מהו התפקיד ההיסטורי של אומתו, ובני עמו הפכו את הדיבור האלוקי למיתוסים שברובם אינם מובנים כיום כלל וכלל.

אין בישראל מיתולוגיה. יש תורה בישראל משום שהייתה יכולת מצד המקבל העברי לשמוע, לקלוט את דברי האלוקים חיים שהוא אחד ויחיד, פנים אל פנים, במלוא היקפם.[27] ׳וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ׳.[28] בלי תיווך, בלי מסך, בלי משוואה פרטית, אפילו לא של משה רבנו, כי ׳וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׳.[29] למשה רבנו לא הייתה אישיות פרטית משלו. הוא משמש דוגמה יחידאית בהיסטוריה כולה של בן אנוש שהצליח לבטל לגמרי את היש הפרטי שלו. לכן ׳וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים׳.[30]

 

 

בלעם נביא האומות

״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם״.[31] אם לכל אומה יש נביא משלה, מדוע יש צורך בנביא של כל האומות ביחד? הגמרא מוסרת לנו שכאשר עלה משה להר סיני, הייתה לו סדרת בקשות:

וא״ר יוחנן משום ר׳ יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקב״ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר (שמות לג) ׳הלוא בלכתך עמנו׳, בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר (שמות לג) ׳ונפלינו אני ועמך׳, בקש להודיעו דרכיו של הקב״ה ונתן לו שנא׳ (שמות לג) ׳הודיעני נא את דרכיך׳.

ברכות ז ע״א

מדוע ביקש משה רבנו את הפסקת הנבואה אצל האומות כתנאי מצדו לקבלת התורה? האם אין כאן משום עין רעה או צרות עין? אולי נביאיהם היו יכולים להסביר לגויים מהו התפקיד המיוחד של ישראל, מבחינת ״בני בכורי ישראל״,[32] מה משימתו?

אני פוגש הוגי דעות שונים והם מסבירים לי את אכזבתם שוב ושוב מהמהלך ההיסטורי שמה שאנחנו, בעקבות חכמי המדרש, מכנים בחכמת ישראל בשם הכללי ״המלכויות״. כל פעם, במקום מסוים בעולם, צצה תקווה חדשה, שסוחפת אחריה חלקים ניכרים של האנושות. במהלך המאה העשרים היינו עדים למהפכה הבולשביקית, לתנועות לאומיות - חלקם פשיסטיות ואף גרוע מזה, לתנועות לשחרור עמים, למהפכה המאואיסטית, לתנועות אנרכיסטיות וכו׳. חיש מהר הופיעה האכזבה ועמה תחושה עמוקה של החמצה, ובמקרים רבים, התגלתה גם האמת האיומה על עשרות מיליוני הקרבנות. התגלתה מין פטליות נוראית: שוב ושוב התקווה נכזבת ואותו ניצוץ שכל כך התלהבו ממנו, כך התברר, אינו מביא לשום דבר חיובי. מסקנת אותם הוגי דעות היא שהעולם לא ייגאל דרך אותן תנועות, אותן ״מלכויות״. הם יודעים זאת ושואלים מאין יבוא עזרי:[33] האם מהתנועות לזכויות האדם, לזכויות האישה, לזכויות המיעוטים, או מן התנועות הקוראות למימוש עצמי? מה שמפליא אותי שוב ושוב הוא עצם פנייתם אלינו, העם היהודי. כאילו הם חוזרים שוב על מה שנטען לפני אלפיים שנה על־ידי הנוצרים הראשונים: ״הישועה באה מן היהודים״.[34] הם מבקשים מאתנו סעד, עזרה, בצורה זו או אחרת. מדוע? כי אנחנו נושאים את לפיד התקווה. אנחנו היהודים לא מבינים תמיד, שעל אף תנועת החילון שהחלה לפני כמעט מאתיים שנה, התנ״ך, בְּעֵינֵי רבים, עדיין נושא את תקוות האנושות.

הטרגדיה, מבחינתנו, היא שהם לא שמעו את המסר של התנ״ך ישירות מאתנו. הגויים מתחילים להבין היום שאולי, בעקבות חזרתנו על במת ההיסטוריה העולמית כעם, כמדינה, יש לנו משהו לומר להם בשם אותו תנ״ך. שאלתם היא, במקרים רבים, מדוע איננו עושים זאת. הם עלולים בבוא היום להפנות אצבע מאשימה כלפינו ולחזור על האשמה הישנה: אם היהודים אינם ממלאים את תפקידם כראוי בעולם, סימן הוא שהם רוצים ברעתנו. זו כמובן טענה מפלצתית אבל היא מסתירה משהו הרבה יותר עמוק והוא שאלת היחס של הבורא לכל בריותיו. אם אנחנו נושאים את תקוות העולם, מהו מעמדם של הגויים? אם ישראל מוגדר כ״בני בכורי״, מה מעמדם? מה שהם אינם מבינים הוא שיש בן בכור וכל השאר גם כן בגדר של בנים. כולנו בנים, מעצם היותנו בני האדם, בניו של אדם הראשון. אבל מתוך כל הבנים, יש אחד שהוא הבכור. עצם היותנו בכור מטיל עלינו חובות שאין לשאר העמים. האם לא היה פשוט יותר לתת לנביאיהם להסביר את הדברים? מדוע משה רבנו מתעקש?

התשובה נמצאת בגמרא במסכת שבת. הגמרא דנה במשמעות השמות השונים של הר סיני וכך היא אומרת:

מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו והיינו דאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: ה׳ שמות יש לו, מדבר צין שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל, מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו, ומה שמו? חורב שמו. ופליגא דר׳ אבהו דא״ר אבהו: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לאומות העולם עליו.

שבת פט ע״א

״הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו״. מדוע? כי בהר סיני התברר שהאומות אינן חפצות לקבל על עצמן את החוק המוסרי כמחייב אותן במציאות. הקב״ה חיזר אחרי כל האומות כדי לתת להם את התורה,[35] אבל כל אומה מצאה תירוץ כדי שלא לקבל את החוק המוסרי על עצמה כחוק המחייב. ההצעה לקבל את התורה חשפה את הזהות האמִתית הפרטיקולרית, החלקית של כל אומה. התורה היא תורת איחוד המידות, איחוד הערכים כולם. מאחר שלכל אומה יש זהות פרטיקולרית משלה, היא רצתה לדעת ״מה כתוב בה״,[36] כדי לדעת אם קיימת סתירה מהותית בין איחוד הערכים ובין אותם ערכים שעל פיהם אותה אומה חיה. כשהתברר לה שכן, היא דחתה את ההצעה. ישראל הוא מבחינת ״גוי אחד בארץ״[37] - גוי שמסוגל לגלות את ה״אחד״ מאחורי כל דבר, גוי שמסוגל לאחד את הכול. במובן הזה, ישראל הוא מסוגל לתורה, כלשון המהר״ל.[38] לכן הוא מוכן לקבל את התורה ללא תנאי. אז פרצה השנאה של האומות כלפי העם.

לשון אחר: עם ישראל התחיל את ההיסטוריה שלו, בזמן היציאה ממצרים, תוך סירוב האומות להכיר במשימתו המיוחדת. מיד קמה התנגדות ותחרות. עמלק מיד תקף את העם וזה קרה אפילו לפני מתן התורה בסיני. מדוע? כי האומות מתנגדות לעצם מהותו של עם ישראל. הגויים אינם מוכנים לקבל את העובדה שבין הבנים של ריבונו של עולם, יש בן בכור. השנאה שלהם נובעת, לא מהמוכנות של ישראל לקבל את התורה אלא ממה שהזהות הישראלית נושאת בעולם. הם אומרים לעצמם: ״אם יש ישראל בעולם, אנחנו כגויים אבודים״. עצם הימצאותו של ישראל עלי אדמות מחזיר אותם למה שקרה בפַּלָּגָה. הם אינם מבינים שהתפקיד של ישראל הוא להראות להם שעל אף מה שקרה, אפשר עדיין להיגאל, שאין שום דבר בלתי הפיך בכלכלה האלוקית.

מצרים התנגדה להימצאות ישראל עלי אדמות כבן הבכור. פרעה טען שהוא הוא הבכור האמִתי. עמלק אף הוא התנגד. הוא מתנגד כ׳רֵאשִׁית גּוֹיִם׳.[39] כאשר עם ישראל מתקרב לארץ ישראל, קמה קואליציה של אומות, תחת מנהיגותו של בלק, מלך מואב, כדי למנוע את כניסת העם לארץ. אז מופיע אותה דמות מיוחדת של בלעם, נביא האומות, אחרון הנביאים אצל האומות.

מיהו בלעם? הוא מהעיר פְּתוֹר אשר ב׳אֲרַם נַהֲרַיִם׳,[40] המסופוטמיה של סוריה, מקום מושבו הראשון של אברהם. בלק מכיר אותו כבעל יכולת מוכחת: ׳כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר׳.[41] הוא מסכים להיות הנביא של אותה קואליציה מוזרה שקמה נגד ישראל. מוזרה כי היא מורכבת, בין היתר, ממואב ומִדְיָן, שני עמים הקשורים למשפחת אברהם - מואב דרך לוט ומִדְיָן דרך אברהם עצמו.

יוזם הקמת הקואליציה הוא בלק מלך מואב. אבל, לאמִתו של דבר, אין לו סיבה לחשוש שישראל יתקוף אותו ויכבוש את ארצו. ה׳ אסר זאת בפירוש: ׳וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה׳.[42] אם כן, מדוע בכל זאת הוא פונה לזקני מִדְיָן כדי שילחמו ביחד נגד ישראל? ממה הוא מפחד? התשובה נמצאת בשני הפסוקים הפותחים את פרשת ״בלק״:

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר כב, ב-ג

השאלה שעלינו לשאול היא ממי בלק מפחד, מישראל או מהעם? שני הביטויים מוזכרים בשני הפסוקים. התשובה היא שבלק עצמו מפחד מישראל, כלומר מאותה זהות הנקראת ישראל. לא מן העם ׳כִּי רַב הוּא׳. הקואליציה שלו היא קואליציה אידאולוגית. הוא אינו צריך סיבה קונקרטית כדי לשנוא את ישראל. אין לו. הוא שונא את ישראל כישראל, ללא קשר למעשה זה או אחר. אבל כאידאולוג טוב הוא יודע שכדאי לצרף לקואליציה גם כאלה שאולי, לשיטתו, יכולים לחשוש מהנוכחות של ישראל באזור: אולי יש לחשוש מהריבוי, אולי יש לחשוש מהשתלטות על השטח מסביב: ׳עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה׳.[43] תמיד אפשר להמציא סיבות שימצאו אוזן קשבת. זו מהות התעמולה. זו מהות הקואליציה הזו: לקבץ ביחד את כל מי שיש לו טענה כלשהי נגד ישראל, אולי בטענה שישראל מהווה סכנה לאזור ואז צריך להתנגד בכל אמצעי אפשרי, בכל טענה אפשרית. כדי לחזק את הקואליציה ולהקנות לה הצדקה ״מוסרית״, גושפנקא אידאולוגית, מגייסים איש בעל מוניטין ורב השפעה, בלעם בן בעור. הוא מסוגל לבטא את ההתנגדות לישראל, לזהות העברית ולקלל, כלומר לומר עלינו דברים רעים.

אנחנו חיים מהלך דומה בדור שלנו. קואליציה של האומות נגד ישראל. זה מה שמאפיין תמיד את חזרתו של העם לארצו. היום יש במה לקואליציה זו, יש לה דובר וכל מהותה היא לעשות דלגיטימציה לעמנו ולשם כך, בדומה לתעמולה הנאצית, מאשימים אותנו בכל הפשעים האפשריים. והעולם מקבל אותם שקרים בלב חפצה.

לכן, ההסבר שאני מציע - לא מצאתי לו מקור, לבקשתו של משה רבנו להפסקת הנבואה באומות, הוא ההסבר הבא: אם נוסף על היכולות התעמולתיות של הגויים, כפי שאנחנו חווים אותן היום על בשרנו, היו מבינים, בעזרת נביאיהם, בעזרת המסורת הנבואית שלהם את משמעות המהלך ההיסטורי בכללותו ואת התפקיד שאומתם צריכה למלא באותו מהלך, היה מצבנו הופך להיות בלתי אפשרי. מדוע? כי מרכיב מרכזי בתהליך ההיסטורי הכולל הוא ביטול המסגרת של הגויים - המסגרת הפוליטית של האומות והחזרה למצב של משפחות האדמה. כל זה אמור להתרחש אחרי חזרת העם לארצו. לכן אפשר להבין מדוע ״המלכויות״ הפוליטיות, האידאולוגיות הרוצות למשול בכיפה מתחרות בישראל ומתנגדות בכל תוקף לכך.[44]

האומות עושות את זה כיום בלי לדעת, אם יש אמת בטענותיהן. אילו היו יודעות את סוד ההיסטוריה, את סוד התפקיד של כל אחת מהן, הייתה ההתנגדות גוברת והופכת לבלתי נסבלת. זה ההסבר שאני מציע לבקשתו של משה רבנו. לא מצאתי אצל אף מפרש אחר הסבר מקיף לבקשתו. משה אינו פועל מתוך צרות עין אלא כדי לאפשר לישראל למלא את תפקידו כבן בכור, כסגולה מכל העמים.

שאלה: האם ידעו נביאי ישראל את סוד ההיסטוריה של האומות?

תשובה: יש רמז בנביא ירמיהו שנביאי ישראל ידעו את המשמעות הנבואית של ההיסטוריה של כל עם ועם: ׳בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ׳.[45] אחד מן השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל הוא שלא לגלות את הסוד לאומות העולם.[46] רש״י מביא שני פרושים: ״אמרי לה סוד העבור ואמרי לה סוד טעמי התורה״, כלומר יש אומרים סוד העיבור ויש אומרים טעמי המצוות. סוד העיבור הוא הסוד של היחס בין ישראל לעמים בגלות. ישראל בגלות הוא כמו העובר במעי אמו, האנושות.[47] אסור היה לגלות זאת לאומות משום שזה היה מסוכן לישראל כל עוד ישראל נמצא אצלם. כעת, כשיצא ישראל ממעי אמו, זה הזמן להתחיל לגלות ולהבין את הסוד הזה.[48]

אתן דוגמה: פעמים רבות שומעים את הטענה האנטישמית המפלצתית שהיהודים הם טפילים, שהם מוצצים את הדם של הגויים וכו׳. כך אמרו בין היתר הנאצים. הם אמרו את זה משום שהיו אנטישמים מהסוג הגרוע ביותר. ברצוני לשאול שאלה עדינה מאוד, אפילו מעט מסוכנת: האם יש גרעין של אמת בדברים המפלצתיים שלהם? האם העובר במעי אמו הוא אינו סוג של טפיל ש״מנצל״ את חיות אמו כדי לבנות את חיותו הוא? העובר והאם מתכוונים לטוב והם התכוונו לרע. הם התכוונו לקלל, בלי לדעת שלמעשה הם מברכים. זה בדיוק מה שרצה בלעם לעשות.

העברי הוא העובר של העולם. זה סוד הגלות. היציאה מן הגלות דומה ללידה. היציאה ממצרים היא לידה. בתקופת משה, האם היא מצרים והיא מולידה את ישראל. הרשעות של הגויים מתגלה כאשר, במקום להבין שלידתו של ישראל היא לטובתם משום שהגיע זמן גאולת העולם כולו,[49] הם מאשימים את העובר בכל פשעי העולם: זה מה שעשה פרעה כאשר האשים את בני ישראל בבגידה ׳פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ׳.[50] הגויים היו צריכים להבין שגאולת ישראל היא לטובתם, משום שדרכה, כל העולם יכול להיגאל. גאולת ישראל אינה עניין פרטי לישראל אלא עניין אוניברסלי.[51] אבל בגלל השנאה שמקלקלת את השורה, הם מתנגדים ורוצים להשמיד, לאבד או לכל הפחות לקלל אותנו.

אוסיף עוד נקודה כדי להסביר את הנושא: אם מתברר במציאות ההיסטורית שעם ישראל מסוגל לבנות חברה המקיימת את התורה, אותה תורה שסירבו הגויים לקבל על עצמם כחוקה שלהם, מה תהיה תגובתם? האם לא יהיה בכך משום הוכחה לכישלונם? לכן קמה אותה התנגדות גורפת נגדנו היום. הכול כשר מבחינתם כדי להוכיח שאיננו מוסרים, שאנחנו אשמים בכל פשע אפשרי. האם הם אינם יודעים את האמת? תשובתי היא שהם מפחדים מן האמת. זו מהות כל תעמולה. בלעם אומר אמת, אבל הדרך שבה הוא מציג אותה, הופכת אותה לשקר, לתעמולה. משה רבנו, אשר הבין את התנגדות הגויים ליציאת ישראל ממצרים ולאחר מכן לקבלת התורה, ביקש מריבונו של עולם שלא לגלות את סוד שלב זה של ההיסטוריה לגויים. הוא לא רצה שהם ידעו בצורה ברורה וחדה, שבסוף שלב זה אין יותר גויים, במובן הפוליטי של המילה, שישראל הוא כמו עובר במעי אמו. מדוע? כי הפרשנות שהם נותנים היא שלילית. היא שלילית בגלל השנאה. הבעיה היא השנאה. היא שנאת חינם והיא מקלקלת את השורה. היא מונעת מהם לראות את הדברים באור חיובי ולהבין מהי משימתה של ישראל. היא מונעת מהם לראות את נדיבות הלב של ישראל, אשר מוכן, מאז מעמד הר סיני, לימות המשיח ומחכה שהגויים יהיו אף הם מוכנים.

שאלה: האם יציאת ישראל ממצרים, אין פירושה הסוף של מצרים? אם כן, יש לגויים, גם היום, סיבות טובות להתנגד למהלך!

תשובה: זה אכן היה החשש של המצרים. אבל לא רק אז אלא גם בתקופת עזרא. גם אז, אחרי זמן מה, התנגד ורצה השלטון להרוג מנער עד זקן, טף ונשים ביום אחד.[52] המשימה שלנו היום היא להסביר לגויים מדוע יציאת היהודים מן הגלות היא דווקא טובה להם, מדוע חיזוק אחיזתנו בארץ ישראל הוא לטובתם. אבל כנראה נכשלנו.

אזכיר נשכחות אולי: לפני מאה שנה, במקום להסביר למנהיגי אומות העולם מדוע עלינו לצאת, מדוע עליהם לתמוך במהלך, המשכנו לשחק את המשחק המסוכן של ״אנחנו רוצים להיות אזרחים טובים מדת משה אצלכם״.[53] היה צריך לומר להם תודה גדולה מאוד על מתן האזרחות, משום שזה הביא לשיפור ניכר במצבנו החומרי בגלות ולהסביר להם במקביל שאיננו בני דת משה אלא בני האומה העברית של אברהם, יצחק ויעקב ואנחנו רוצים לחזור לארצנו.

טעם המצוות

ברצוני להסביר בקצרה את ההסבר השני של רש״י: ״ואמרי לה סוד טעמי התורה״, כלומר המצוות. הבנתי את דבריו, לפני שנים, כאשר נישאה אחותי. זה היה בעירנו, באוראן. אבא ז״ל, שהיה הרב הראשי של העיר, הזמין את המופתי של העיר לחתונה והם דיברו ביניהם בערבית. הוא הסביר לו את מהות הכתובה ומהלך החופה. המופתי ענה לו בערבית: ״זה יפה. יש לכם את הדברים שלכם ולנו הדברים שלנו״. אז הבנתי שהמופתי התכוון לומר שכמו בכל דת, יש ליהודים מצוות, כלומר מנהגים וזה דבר טוב. עבורו, המצוות היו עניין דתי. נזכרתי אז בדברי רש״י אלה ושאלתי את עצמי מה הסוד כאן. אז הבנתי שהמוטיבציה של המצוות היא לא דתית אלא לאומית, כדי ליצור הפרדה בינינו. נזכרתי בפסוקים, בסוף פרשת ״משפטים״: ׳כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם׳.[54] האם היה אפשר לומר את זה בריש גלי בגלות? האם היה אפשר להסביר שאנחנו מניחים תפילין קודם כול מסיבה לאומית ולא מסיבה דתית? המצוות יוצרות הפרדה לאומית.[55] היהודי המתבולל, שאינו מקיים מצוות עוד, רוצה להוריד את המחיצה הלאומית בינו ובין העם המארח אותו. הוא מגלה שהוא אינו רוצה להמשיך להיות עברי, גם אם לעתים, הוא אינו מודע לכך. לעתים זה לוקח שניים, שלושה דורות וזה קורה. ולעתים גם מתרחש נס והנכד שלו או הנין שלו חוזר.

הסגולה שלנו היא שאנחנו עברים, לא שאנחנו בני דת משה. העמדה של יהודי גרמניה שראו את עצמם כגרמנים בני דת משה, הייתה מסוכנת, משום שהיא נתפסה על־ידי הגויים הגרמנים כשקר מוחלט: גם אם מטעמים אנטישמים הם דיברו על גזע ולא על עם, הם הבינו שאנחנו עם. הם לא ראו בנו, בוודאי ובוודאי, בני דת. אז הם שאלו את השאלה המתבקשת: אם אתם עם אחר, איך אתם יכולים לטעון שאתם גרמנים? אם אתם גרמנים, מי אנחנו? אינני בא להצדיק אותם, חלילה וחס. הם ודומיהם הם הרוצחים השפלים הכי גדולים בהיסטוריה. יימח שמם וזכרם. אני מנסה להסביר את המשחק המסוכן של היהודי בגלות. לא מעט פעמים הוא מכניס את עצמו למלכודת.

איני מקיים את המצוות משום שאני דתי אלא כי אני עברי. אני זוכר שפעם התפלאו חברים בתיכון מהעובדה שידעתי עברית. אחד, שהיה אף הוא יהודי, אמר: ״מה אתם רוצים ממנו. הוא הבן של הרב. הוא דתי!״ שאלתי את עצמי האם אני חולה במחלה מסוימת ו״דתי״ שמה! אין דבר כזה להיות דתי. אני עברי וכעברי אני מקיים תורה ומצוות. התורה ניתנה לנו, לא כי היינו דתיים אלא כי אנחנו בני ישראל. זה הקריטריון ואין בלתו. ״ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא״.[56] עברי יכול להיות מצונן וזה לא הופך אותו ללא עברי. צריך לטפל בצינון שלו אבל אין זה משנה את השתייכותו הלאומית. זה אומר דרשני שבני דת משה ראו את עצמם כגרמנים. אני מקווה שההבדל היסודי הזה ברור.

אין לבלעם דבר נגד בני דת משה. התנגדותו היא לבני אברהם, יצחק ויעקב, לבני העם. כדאי להזכיר בהקשר זה את דברי הגמרא: ״בלעם - בלא עם, דבר אחר שבלה עם״.[57] הוא רצה לבלוע את העם כעם. הדוגמה הבולטת בהיסטוריה של ההתנגדות לעם כעם היא הנצרות. החכם בן אמוזג מכנה את הנצרות כ״לא עם״.[58] כך הוא מפרש את הפסוק משירת ״האזינו״: ׳הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׳. היעד של בלעם הוא לא משה אלא אברהם, לא הדת אלא העם. הוא טוען שהוא האוניברסלי האמִתי משום שהוא בלא עם. אין צורך בעם שייחודיותו תהיה להיות אוניברסלי. זה בסופו של דבר הטענה של הכנסייה הנוצרית נגדנו במהלך כל הדורות: אין צורך בעם היהודי, עם אינו יכול להיות אוניברסלי.

אדון התולדות

הגמרא דורשת את הפסוק מנבואתו של בלעם הרשע ׳מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ׳, כך:[59]

דרש רבי אבהו: מאי דכתיב ׳מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל׳? מלמד שהקב״ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו דכתיב ׳נאם הגבר שתום העין׳. 

נידה לא ע״א

בלעם הרשע מתקומם נגד העיסוק של ריבונו של עולם. איך יכול להיות שהוא ית׳ עוסק בתולדות? האם המעשים האלה יכולים להיחשב כמעשים של קדושים? הבעיה שלו היא שהוא מבלבל בין שתי הגדרות: צדיק וקדוש, במובן הנוצרי של המילה. מה שהעולם צריך הוא צדיקים, לא קדושים. הצדיק בתכלית הוא המשיח והוא נולד מאיש ואישה כמו כל אדם אחר. הוא התוצר המוגמר של התולדות של האנושות ולכך ריבונו של עולם, שהוא אדון התולדות, מצפה. הוא אינו צריך בעולמו קדושים שחיים כפרושים מן החברה האנושית, ולא מולידים ילדים.

בלעם מחשיב את עצמו כקדוש במובן הנוצרי של המילה. לדידו ולדידם אין ביכולת האדם להוליד את ה״בן אדם״ שכולם מצפים לו, המשיח. לדידו לא יכול להיות שההיסטוריה המשיחית ״מסתכמת״ בעניין התולדות. לא יכול להיות שהקב״ה מתעניין בחדר המיטות של האדם. לא יכול להיות שהתורה קובעת הלכות בתחום זה. לדידו המיניות היא טאבו. זו בדיוק העמדה הנוצרית. הכול מעשה כשפים: הבתולה יולדת!

תמיד הפליא אותי שבכל המיתוסים האלה, אין לגיבור ילדים. אצלם להיות קדוש, פירושו של דבר, קודם כול, לא להוליד. לבטל את ההיסטוריה. לבטל את המשמעות של המעשה ההיסטורי. אין שום קשר בין התפיסה המשיחית שלהם ובין התפיסה המשיחית שלנו. המשיח נולד כמו כל ילד אחר ויש לכל אימה יהודייה התקווה להיות אמו.

נופל וגלוי עיניים

התורה מתארת במדויק את היכולת הנבואית של בלעם באומרה: ׳נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם׳.[60] רש״י מסביר בד״ה ״נפל וגלוי עינים״: ״פשוטו כתרגומו שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו״.[61] לא כך נאמר לגבי משה רבנו. הספרי עורך השוואה בין שתי היכולות הנבואיות:

בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם:

משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר ׳נאֻם שֹמע אמרי אל׳.

משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר ׳ויֹדע דעת עליון׳.

משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר ׳ואתה פה עמֹד עמדי׳ ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר ׳שדי יחזה נֹפל וגלוי עינים׳.

משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

ספרי דברים, פיסקא שנז-י

משה רבנו היה עומד כאשר הקב״ה היה מדבר אתו. בלעם, לעומתו, היה נופל וגלוי עיניים. תיאור זה מזכיר אדם שנכנס לטרנס, לאקסטזה. זה אינו כשר, גם אם הוא באמת רואה - ׳מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה׳. הוא יכול לראות, אבל הוא אינו יכול להתראות, משום שהוא אינו מהול. זה ההבדל הגדול בינו ובין הנביא העברי. לא הטכניקה אלא המוסר. צריך מאוד להיזהר מהניסיונות המיסטיים האלה. המיסטיקן יכול לזכות ב״הארה״ מסוימת, ובתקופה של גילוי נבואי, הוא יכול אפילו לתפוס את הדיבור. יש לו את הידע - מה צריך לעשות כדי לזכות בהארה. זה כמו אדם שיודע לכוון רדיו לתדר הנכון כדי לשמוע את השידור. אבל אין ביכולתו לעמוד באותו מעמד. הוא אינו רוצה שיראו אותו. הוא אינו רוצה שיראו שחייו הפרטיים אינם תואמים לדרישות המוסר.

הגמרא בתחילת מסכת חגיגה דורשת את הפסוק ׳שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׳:

סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר יֵרָאֶה יִרְאֶה, כדרך שבא לראות, כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו.

חגיגה ב ע״א

כתוב בפסוק יֵרָאֶה [האות יו״ד בצירה - סביל], אבל קוראים יִרְאֶה [האות יו״ד בחיריק - פעיל]. מה ההבדל? יִרְאֶה כל זכורך את פני האדון, משמע שהאדם רואה את השכינה. יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון, משמע שהאדון בא לראותך. חז״ל דרך ה״קרי וכתיב״ של המסורה מחייבים אותנו להקיש בין ראיית האדם לראייתו של האדון. המפגש צריך להיות הדדי, דו־כיווני בו־זמנית. כדי שזה יקרה, על האדם להיות קודם כול מוסרי, ולא בעל טכניקה מיוחדת המאפשרת לו לתפוס את השידור האלוקי. הנביא העברי לא רק אומר מהו המעשה הטוב אלא מקיים אותו. לא בלעם. הוא בא על אתונו.[62]

שאלה: האם בקשתו של משה להפסיק את הנבואה אצל הגויים כתנאי לקבלת התורה, אין בה משום חוסר ביטחון בה׳ או חוסר באמונה מצדו?

תשובה: הוא בעל ניסיון, הניסיון של החיים, של חייו. הוא חי את השנאה של המצרים כלפי בני ישראל. הוא חי את המציאות ההיסטורית. הוא שמע מה אמרו יועצי פרעה, ובהם בלעם.[63] קל לנו מאוד בבית המדרש לנתח את הדברים באופן תאורטי, מופשט. מי שחי את שנאת הגויים כלפי ישראל מבין מיד מדוע ביקש משה את הפסקת הנבואה בגויים. הם אינם זקוקים לנשק נוסף כדי לחזק את שנאתם כלפינו. היהודי הגלותי מבין את זה. הישראלי כבר מתקשה להבין זאת, משום שנדמה לו שהוא חי במציאות אחרת. אבל בלעם עומד מולו ומקלל אותו. המקלל איננו עוד גוי פרטי זה או אחר אלא הדובר של עצרת האומות המאוחדות. המאוחדות רק בדבר אחד, בשנאתם כלפי ישראל. העברי בצד אחד, וכל העולם מהעבר השני.[64] זה בלעם של ימינו.

חלק ניכר של העם היהודי היה בגלות אצל עֵשָׂו. יש כלל במדרש האומר ״הלכה, בידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב״.[65] לעֵשָׂו יכולות להיות טענות נגד יעקב בקשר לבכורה ולברכה. אפשר לברר את טענותיו. צריך לברר אותם, משום שכך עושים בין אחים. אבל ברגע שמתברר שכוונתו היא ש׳יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי׳,[66] המצב משתנה לגמרי. הדיון כבר אינו דיון תיאורטי אלא עניין של פיקוח נפש.

זה לא אומר שברמת הפרט, אין אצל הגויים בני אדם בעלי שיעור קומה מוסרי. יש, ואם אני מדבר אתכם היום, זה בזכות אותה נזירה שטיפלה בי לילה ויום כאשר נפצעתי בחזית במהלך המלחמה. היא הייתה גיבורה של ממש בכל הקשור לגמילות חסדים. יש חסידים בין אומות העולם. אבל ככלל, המצב שונה לחלוטין. אני חושב שבעקבות המלחמה, הגענו לשפל שאין כדוגמתו ואני הפכתי לפסימי מאוד, משום שהאנטישמיות לא חלפה מן העולם. פגשתי עשרות ומאות פעמים בעלי משרות גבוהות בכנסיה, גם כאלה שבאמת אוהבים את ישראל, וכל פעם חזרנו לאותה נקודה. הם אינם יכולים לוותר על האנטישמיות התאולוגית שלהם, משום שלוותר פירושו עבורם להפסיק להיות נוצרים. אבל הבעיה אינה רק עם הכנסייה. הבעיה היא גם בתרבות הכללית המערבית. פעם קוראים לה אנטישמיות ופעם אנטי־ציוניות. זה אותו דבר. זה בלעם ששונא את העם כעם. החלטתי שאיני שייך לתרבות המערבית, גם אם למדתי אותה לעומק כדי להתמודד אתה, כבר במהלך המלחמה, כאשר נחשפתי לכל הזוועות. אין אמונה בגוים. בגוים כגוים, כאומות. הפרטים, הם סיפור אחר.

שנאתם לישראל היא לאמִתו של דבר שנאה כלפי ריבונו של עולם כאל חי. את האליל שלהם הם הרגו והם אומרים שהוא חי. יש כאן בעיה נפשית עמוקה, המתגלה דרך הפסיכוזה האנטי־יהודית שלהם. הם מפחדים מהחיים האמִתיים, המלאים. הם מקדשים את המוות. לא סתם מוות אלא המוות של העם היהודי, אשר האיש על הצלב מסמל אותו, ולפניו הם משתחווים. הם אינם עובדים לאלוקים חיים אלא למוות, ליהודי המת.

 

 

 

[1] קידושין מא ע״א

[2] ראה סנהדרין יט ע״א: תנו רבנן: בראשונה היו אבלים עומדין, וכל העם עוברין והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו; זאת אומרת: אני עוברת תחלה, וזאת אומרת: אני עוברת תחלה. התקינו שיהא העם עומדין ואבלים עוברין. אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי את הדבר ליושנו בציפורי, שיהיו אבלים עומדין וכל העם עוברין.

[3] ראה סנהדרין לז ע״א.

[4] במדבר כב-כא

[5] ראה פרקי אבות ה-טז.

[6] שמות טו-ט

[7] ראה תנחומא לך לך ט׳, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[8] ראה ב״ר יד-יט: ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו תני (דברים לד) ׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה׳ - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב״ה, ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.

[9] דרך חיים עמ׳ רסה, ד״ה ״ותחלה״

[10] ראה גם את הפסקה ״אמת נבואית ואמת פילוסופית״ בשיעור ״חותמו של הקב״ה״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ד.

[11] ההסבר שאני נותן הוא לפי מספר מקורות בשל״ה הקדוש. אבל אין לי מקור מדויק, זה מה שעולה מן הדברים של השל״ה (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

אני רגיל להשתמש במונח משוואה זהותית - l'équation identitaire. לקחתי את המונח הזה מתחום האנתרופולוגיה כדי לתאר את האופי המיוחד של כל אומה ואומה, מבחינה זהותית. שנים לאחר מכן, מצאתי שהרב קוק זצ״ל משתמש בביטוי אחר ״הסגנון״ כאשר הוא רוצה לתאר אותו אופי, למשל במאמרו ״המחשבות״ בספרו ״אדר היקר״. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה קרוב. אני שם יותר דגש על ההיבט הזהותי האנתרופולוגי ופחות על ההיבט התרבותי משום שהוא משני לעומת ההיבט האנתרופולוגי (מתוך שיעורי הרב על כתבי הרב קוק).

[12] יומא לח ע״א

[13] אומה זו מוזכרת בכתבי היתדות המדברים על עיר בשם עיבָרִי, ליד ראס שָמָרָה לחוף הים התיכון בסוריה, באזור לטקייה. נמצאו בתל אל־עמרנה במצרים התכתבויות עם מלכי אוּגָרִי (עיר כנענית עתיקה ששרידיה נמצאים ליד לטקייה). הכתבים מתארים את העולם של אותה תקופה בין ימי עבר לימי אברהם. העמים של התקופה מתלוננים על עם אחד בשם חבירו או עפירו - כנראה העברים האלו. נוסף על כך בחפירות הארכאולוגיות נמצאו עדויות לקיומו של עבר. בעיר אֶבְּלָה שבצפון סוריה מדברים במפורש על מלך העיר ששמו עבר.

להרחבת הנושא, ראה את השיעור ״מאור כשדים להר המוריה״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק א.

[14] בראשית י-כה, פירוש רש״י ד״ה ״נפלגה״: ... למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו ע״ש העתיד.

[15] בראשית י-כה

[16] בראשית כ-ז

[17] בראשית יט-עז

[18] ראה ב״ב טו ע״ב: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי.

[19] המילה ביוונית היא psukhè - מה שאני מכנה המשוואה הזהותית (מתוך השיעור).

[20] ירמיהו כג-כט: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

שבת פח ע״ב: אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ׳ה׳ ייתן אומר המבשרות צבא רב׳? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תנא דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור, שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

ראה ״תפארת ישראל״ מאת המהר״ל, פרק לא.

[21] ראה מכילתא, שמות, פרק טו (מסכת דשירה פרשה א).

[22] מיכה ד-ה

[23] הפילוסוף האנטי־מהפכני ג׳וזף דה־מאיסטר (1821-1753) כתב בספרו ״הגיגים על צרפת״: ״האדם״ אינו קיים בשום מקום. ראיתי בחיי צרפתים, איטלקים, רוסים, וכו׳ ... אני גם יודע, בזכות מונטסקייה, שיש פרסים, אך כשהמדובר ב״האדם״, אני מצהיר כי מעודי לא פגשתיו; אם הוא קיים, הוא לא ידוע לי.

[24] יש לכל אומה סמל משלה, בדרך כלל חיה מסוימת המסמלת אותה. למשל, בצרפת התרנגול, בארה״ב הנשר - זה גם היה הסמל של רומי, ברוסיה הדוב וכו׳. גם בתורה יש לכל שבט סמל, למשל השור של יוסף. יש כאן חכמה מדויקת שצריך ללמוד אותה. השור הוא גם הסמל של עשו. הוא שור נגח לעומת יוסף שהוא שור תם. לכן המדרש אומר שיוסף הוא שטנו של עשו. הסמל של ישמעאל הוא החמור. ה״פרי צדיק״ אומר שכאשר הממד הפנימי של ישמעאל מתחבר לממד הפנימי של עשו, עמלק מופיע. הממד הפנימי של ישמעאל הוא האותיות מ״ו במילה חמור והממד הפנימי של עשו הוא האות וא״ו במילה שור. סך הגימטרייה של אותיות אלה הוא חמישים ושתיים - הגימטרייה של המילה כל״ב, שהוא הסמל של עמלק. מי שבקי בחכמה זו יכול להבין מהלכים היסטוריים הנראים לעתים מוזרים. צריך שנים של לימוד כדי להגיע להבנות אלו, אחרי הקדמות רבות (מתוך שיעורי הרב על השבת).

[25] המאפיין את התורה הוא האוניברסליות. אני מודע היטב לפרדוקס שיכול לעלות מדבריי, משום שלכאורה זהו ספר ההיסטוריה והחוקה של עמנו. אבל הגויים תפסו היטב את הממד האוניברסלי שבתורה. אין זה מקרי אם שתי הדתות המציגות את עצמן כדתות בעלות מסר אוניברסלי, הנצרות והאסלאם, מתחברות לתנ״ך של העברי. מה הם זיהו בסיפור התנכ״י שכל כך משך ומושך אותם? מדוע גוי מסקנדינביה מרגיש מחובר לסיפורים האלה? תשובתי היא שהמסר התנכ״י, שהאדם יכול להיגאל, הוא מסר אוניברסלי (מתוך השיעור).

[26] במשך תקופה מסוימת, אחרי שפסקה הנבואה אצל האומות, היו עוד תופעות לוואי כמו האורקלים ביוון, אבל כבר התקשו להבין את הנאמר על ידם. כבר התקשו להבין אותם סיפורים שסיפרו הנביאים שלהם. המסורת הפרשנית נפסקה והחכמה הנלוות אליה נעלמה. אז התחילו להתייחס לסיפורים כמיתוסים. רק במהלך המאה התשע־עשרה התחילו להבין שיש ממש באותם סיפורים והתחילו לחפש את המפתחות כדי להבין את הנאמר. מי שלמד בלשנות סטרוקטורליסטית, החל מהעבודות של פרדיננד דה־סוסיר, וגם את העבודות של קלוד לוי־שטראוס באתנולוגיה ואנתרופולוגיה, יודע שהחכמה הבלומה במיתוסים של אומה מסוימת מגלה את זהותה העצמותית (מתוך השיעור).

[27] המילה חיים היא בלשון רבים משום שיש צורות שונות של חיים. יש ריבוי. יש מדרגות. יש כאלה המסתפקים בחיים טבעיים. יש כאלה הדורשים יותר. הנקודה החשובה היא שה׳ הוא האלוקים. ה׳ לשון יחיד. זו אמונתנו. יש איחוד מעבר לריבוי (מתוך השיעור).

[28] שמות לג-יא

התקופה העיקרית של הנבואה העברית היא התקופה של בני ישראל במדבר. הייתה אז התגלות או ליתר דיוק, גילוי מתמיד של השכינה. גילוי זה סמל את אשר יקרה באחרית הימים. מכאן חשיבות הזיכרון, משום שרק דרך הזיכרון, ניתן לשמר את מהות הדברים ובכך לאפשר בבוא הזמן לזהות מתי תחודש ההתגלות, מתי נחזור לעידן הנבואי, שנפסק בעולם כולו בשלהי חורבן בית ראשון. אחרת ׳עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׳ (תהילים קטו-ה) (מתוך השיעור).

[29] במדבר יב-ג

[30] דברים לד-י

[31] ספרי דברים שנז-י

[32] שמות ד-כב: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל

[33] ע״פ תהילים קכא-א

[34] ראה את האוונגליון של יוחנן, ד 22.

[35] ספרי, פרשת וזאת הברכה, ב (דברים לג-ב). ראה גם תנחומא, פרשת וזאת הברכה, סימן ד.

[36] ראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ה: נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: ״לא תרצח״. אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר ״ועל חרבך תחיה״. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ״לא תנאף״. אמרו לו: כולנו מניאוף דכתיב ״ותהרין שתי בנות לוט מאביהן״, והיאך נקבלה?! נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ״לא תגנוב״. אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב ״והוא יהיה פרא אדם״, וכתיב ״כי גנב גנבתי״! וכשבא אצל ישראל, ״מימינו אש דת למו״, פתחו כולם פיהם ואמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״. וכן הוא אומר ״עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים״.

[37] דברי הימים א, יז-כא

[38] ראה את ״אמרי שפר״ לרבי אהרן משה קיסילוב, דרוש כח לשבועות. 

[39] במדבר כד-כ

[40] דברים כג-ה

[41] במדבר כב-ו. ראה פירושו של רש״י לבמדבר כא-כח, ד״ה ״יאמרו המושלים״: בלעם, שנאמר בו (כג-ז) ׳וישא משלו ... באו חשבון׳ שלא היה סיחון יכול לכבשה [את מואב] והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק ׳כי ידעתי את אשר תברך מבֹרך׳ וגו׳.

[42] דברים ב-ט

[43] במדבר כב-ד

[44] ההתנגדות היא קודם כול התנגדות אידאולוגית והיא התגברה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר חזרנו לעיקר המולדת שלנו, ליהודה ושומרון ולהר הבית. מאשימים אותנו בכל פשע אפשרי. ומי מאשים? הגרועים שבגרועים. אלה שנהרות דם על ידיהם. קורה משהו בעולם, מיד מאשימים אותנו. אנחנו גזעניים, אנחנו בלתי מוסרים, אנחנו מפלצות וכו׳ וכו׳. והעולם קונה את התעלומה הזו, במיוחד המערב שמרגיש כל כך אשם בגלל מה שקרה בתקופה הקולוניאליסטית. המערב שלא נקף אצבע כדי להציל את היהודים במהלך השואה, פתאום בא ללמד אותנו מהו מוסר! אותם הוגי הדעות, המתיימרים להציג את מחנה הקדמה, זכויות העמים והשלום, הם הבלעם של הדור. הם מדברים בשם ערכים נעלים, חופש, שוויון, זכויות וכו׳, אבל הכול תעמולה בזויה ושקרים. ה״אחר״ שלהם תמיד צודק, בתנאי שהוא לא יהודי. במקום לערוך חשבון נפש כן ואמתי על מה שקרה אתנו, על מה שקרה עם ה״אחר״ שלהם שהם שיעבדו במהלך מאות שנים, הם מנסים לשחרר את מצפונם בהטחת האשמות שווא כלפינו. לא צריך להיבהל. לא צריך לפחד כלל (מתוך שיעורי הרב על פרשת בלק).

[45] ירמיהו א-ה. ראה גם ירמיהו מו-א, מו-ב, מז-א, מח-א, מט-א, מט-ז, מט-כג, מט-כח, מט-לד, נ-א.

[46] כתובות קיא ע״א

[47] ראה מדרש תהילים (שוחר טוב) קז-ד: אמר ר׳ אבא בר כהנא בשם רבותינו: כעוּבר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב״ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר: ׳או הנִסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי׳.

ראה ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ג.

במאמרו ״ויהי באחרית הימים״ (פורסם ב״שורש״ גיליון מס׳ 2, ניסן תשמ״ג) כותב הרב אשכנזי: ... סוד העיבור, מהיותו קשור בתפקיד ישראל בגלות, איננו נושאנו כאן. אך בקיצור נמרץ, הוא מורה על נוכחות ישראל בקרב אומות העולם, כעובר במעי אימו - לפי הכלל הידוע שישראל מונה ללבנה ואומות העולם מונות לחמה. גילוי סוד זה היה מסכן את חיי העובר. לא פעם שמענו האשמה של טפילות מפי הוגי דעות של האומות, אשר לא השכילו להבין שמדובר ב״טפילות עובר במעי אימו״. רק עתה הולך ומתברר סוד זה, הן לגויים והן ליהודים ואין להאריך.

[48] כל עוד יש יהודים בחו״ל ויש תקווה לראותם בבוא היום בארץ, צריך להיות זהירים מאוד כאשר מדברים על הנושאים הללו. קיים חשש של ממש לגבי מספר קהילות, חשש מתגובת הגויים אם נחשוף את הדברים במלואם בגלוי. לכן צריך לדבר רק באופן כללי (מתוך שיעורי הרב על ישראל והתפוצות).

[49] היציאה נקראת יציאת ממצרים, לא יציאת ישראל. מי שצריך לצאת ממצרים הוא מצרים עצמו (מתוך שיעורי הרב על פרשת בשלח).

[50] שמות א-י

[51] צריך לומר את האמת לאומות העולם. אנחנו כל הזמן ממציאים תירוצים, מדברים על צרכי ביטחון. זה חשוב אבל זה לא משכנע. אנחנו צריכים לומר את האמת. חזרת עמנו לארץ היא חלק מהתכנית האלוקית לגאולת העולם כולו. חיזוק אחיזתנו בארץ מקדם תכנית זו, ולכן זה דבר חיובי לעולם כולו. יגידו שזו אוטופיה, שיגידו. גם הקמת המדינה לפני מאה שנה הייתה אוטופיה ואוטופיה זו התגשמה. מדוע? כי אמרנו את האמת. אמרנו שאנחנו רוצים מדינה. אם מדברים אמת, בסוף היא מנצחת, למרות כל הקשיים בדרך (מתוך שיחה על האקטואליה אחרי הסכם השלום עם מצרים).

[52] ע״פ מגילת אסתר ג-יג.

סיפור המגילה ארע לאחר שכורש ציווה לבנות את בית המקדש ולפני סיום הבנייה. עלייתו של עזרא הייתה בימי ארתחשסתא שהתיר לסיים את הבנייה (ראה ספר עזרא פרק ב ופרק ד, ומסכת מגילה טז ע״ב).

[53] אמנם ראשוני הרבנים שתמכו במאמצים ליישב את הארץ ניסו לדבר ללבם של המנהיגים דאז, אבל זה היה טיפה בים. צריך להודות על האמת ולומר שרוב רובם של המנהיגים והרבנים התנגדו באופן נרחץ וההמשך ידוע (מתוך שיעורי הרב על הציונות).

[54] שמות כג, כג-כד

[55] ראה דברי רש״י על דברים יא-יח: אף לאחר שתִגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: הציבי לך ציונים (ירמיהו לא-כ).

ראה גם ספרי דברים, פרשת עקב, פסקא מג: אף על פי שאני מַגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקב״ה לישראל: בני, היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר: ״הציבי לך ציונים״, אלו המצוות שישראל מצוינים בהם.

ראה דברי הרמב״ן בפירושו לויקרא יח-כה, דברי רבנו בחיי בפירושו לדברים יא-יח ודברי הרב קוק ב״עץ הדר״, ראש אמיר, עמ׳ א.

[56] סנהדרין מד ע״א

[57] סנהדרין קה ע״א

[58] הרב אליהו בן אמוזג (1900-1823) נולד בליוורנו, איטליה למשפחה שהיגרה מן העיר פאס שבמרוקו. הוא שימש רב העיר ליוורנו כחמישים שנה. ספרו העיקרי הוא ״ישראל והאנושות״.

[59] במדבר כג-י

[60] במדבר כד-ד

[61] ראה גם פירושו של רש״י על בראשית יז-ג, ד״ה ויפל אברם על פניו״.

[62] עבודה זרה ד ע״ב

[63] סוטה יא ע״א: שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב ובני קיני חתן משה וגו׳.

[64] בר מב-ח: רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד ...

[65] ספרי במדבר, פיסקא סט, ד״ה ״או בדרך״

[66] בראשית כז-מא

 

הוספת תגובה