פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת ויגש

 כי מציון - פרשת ויגש

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

[1]וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.  אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ. (בראשית מו, ב-ד)

בפסוקים הקודמים, ראינו שיוסף ואחיו התגלו זה לזה. אנו נמצאים כעת בשנה השנייה של שבע שנות הרעב. האחים ירדו פעם שנייה מארץ כנען למצרים כדי להשיג גם הם את האוכל שיוסף בלבד מספק לכל הארץ.[2] הפעם הם הביאו איתם את אחיהם בנימין, בהתאם לדרישתו של יוסף: תוכלו לחזור אליי רק אם תביאו איתכם את הצעיר שבאחים.[3] ברגע שיוסף רואה את בנימין – הוא מתגלה לאחָיו. הוא מרעיף עליהם מתנות ומבקש מהם להביא אליו מצרימה גם את אביו יעקב: "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (שם מה, יג).

כאשר יעקב שומע את הבשורה שיוסף לא נעלם, אלא הוא עודנו חי, ויתרה מזו – שהוא מושל על מצרים, ו"הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (שם מב, ו), יעקב מחליט להצטרף אליו ולרדת למצרים: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם מה, כח). אולם בדרכו למצרים יעקב עוצר בבאר שבע, ושם הוא זובח זבחים "לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (שם מו, א). במעמד זה, ה' פונה אליו, מעודד אותו ומחזק אותו בהחלטתו לרדת למצרים: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה..." (שם, ג).

מדוע נזקק יעקב אבינו לדברי עידוד אלה? במענה לשאלה זו המדרש מַפנה אותנו למה שאירע ליצחק אביו. בנסיבות דומות של רעב בארץ, גם הוא חשב לרדת למצרים, אלא שבדרך לשם, בבאר שבע, התגלות אלוהית מנעה ממנו לעשות זאת: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם כו, ב). לכן, כאשר יעקב מגיע גם הוא לבאר שבע בדרכו למצרים, הוא מתמלא הרהורים על צדקת דרכו,[4] ומבקש אישור מאת ה' על החלטתו.

מן המדרש הזה עולה לקח חשוב: בנסיבות הנראות דומות זו לזו, דרך האמת[5] יכולה להיות שונה. בזמנים הדומים לכאורה, תשובת הקב"ה לאותה שאלה יכולה להיות שונה. לכן, בבואנו לברר את הנחיית התורה, אנחנו חייבים לפני הכל לשאול את השאלה: "באיזה זמן אנחנו נמצאים?". ובמקרה שלנו, אם נראה לנו שקיים רעב מכל סוג שהוא, השאלה חייבת להיות: "האם אנו בזמן יוסף, או בזמן יצחק?"; האם ימינו הם 'ימי יוסף', שבהם הירידה למצרים אפשרית, או 'ימי יצחק', שבהם הירידה לגלות אסורה?

הערות:

[1] מתוך כתב ידו, כפי שצוין בהקדמה לספר.

[2] על פי הקבלה, יוסף הוא גילוי של מידת היסוד, המשפיעה שפע אלוהי לעולם כולו. לכן באים אליו מכל הארצות, כי אם לא יעשו זאת, יתנתקו מן השכינה. (ה"ע)

[3] "בתהליך הזה שמור מקום מרכזי לצעירי ישראל, לבנימין. בנימין מחזיק למעשה במפתח ההיסטורי. אם הוא הולך עם יוסף ונשאר עמו – ההיסטוריה פונה לכיוון מסוים. אם הוא הולך עם יהודה – הכיוון משתנה לחלוטין. לכן מתעקש יוסף כל כך שבנימין ירד למצרים. ירידתו מהווה מבחינתו ההוכחה שהצדק עמו, ששיטתו היא הנכונה" (מתוך סוד מדרש התולדות, כרך ז, עמ' 307. וראה עוד שם, עמ' 380–384; ובכרך ח, עמ' 342–345).

[4] "אמר יעקב אבינו: יצחק אבי ביקש לרדת מצרימה, אמר לו הקב"ה: 'אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה'. ואני, היאך אני יורד? לפיכך 'וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק', על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה, וליעקב ציווה לרדת. וראיה לדבר, שהרי אמר לו הקב"ה 'אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה', אף על פי שעיכבתי את אביך מלרדת – אתה רד" (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] על בראשית מו, ג).

[5] כלומר רצון ה' לגבי אותו הזמן. ראה דברי עבדו של אברהם: "וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ" (בראשית כד, מח) (ה"ע).