מבוא לקבלה: מנסתר לנגלה

תמלול: איתי קולין

פה - 'שערי אורה', הוא שייך לשיטה של הקבלה שקדמה לקבלה של האר"י ז"ל. ולכן, אם אני משתמש במושגים המיוחדים לקבלת האר"י, אני אציין את זה. למשל, ב'שערי אורה' אין כמעט, אלא ברמיזה, שום רמז למה שאנחנו קוראים 'הצמצום.' זה רק אחר-כך שהיה צריך לגלות ולדייק במושגים האלו. במרוצת הדורות, כשחכמי הקבלה ראו שצריך לגלות קצת יותר בכתב, מכיוון שהחכמה התמעטה, אז חידשו מושגים כדי לגלות עניינים בנושאים... שבדורות הקודמים לא היה צריך לדייק בזה. כי זה היה מובן מאליו. קהל: המימד ההיסטורי של מתן תורה, הוא שונה לחלוטין מהמימד ההיסטורי של דור הפלגה, למשל. לא הבנתי את השאלה. אתה שואל אם יש איזה קשר, או מה? קהל: לא לא. אם כן, המימד ההיסטורי, של דור מתן תורה.

מניטו: לא. אמרת 'מתן תורה,' עכשיו אתה אומר: 'דור מתן תורה' זה משהו אחר. [המימד ההיסטורי] של דור מתן תורה הוא שונה לחלוטין, משל למה אתה מתייחס? כי... קהל: מבחינת החזרת האור.

מניטו: זהו. זה התיקון של מה שקרה בדור הפלגה. אבל זה - החזרת האור. דהיינו: התיקון של הכלי של מידת נצח, נעשית על ידי משה רבנו, אז האור של נצח התגלה שוב בעולם. אז באיזה שהיא בחינה זה תיקון של חטא דור הפלגה. קהל: אבל קדמו לו יעקב, אברהם, ויצחק.

מניטו: ברור. ברור. ואם אתם תפסתם, אני התחלתי בספירה חסד. לא מדברים על העליונות. מי היו הצדיקים שתיקנו את - כתר, חכמה, בינה? לא מדברים. מתחילים באברהם אבינו. זה מובן? אז פה אתה רואה: יש גילוי של מימד מיוחד של חכמת הקבלה שבדורות הקודמים לא היה צריך לגלות את זה לפרטי פרטים. כי זה היה ידוע. אני רוצה להסביר פה את הנושא. חושבים שכל עוד כל עוד שמוסיפים ספר מגלים עוד יותר דבר חדש לגמרי בחכמת התורה. זה ההיפך! זה - מחזירים מה שנשכח. הדורות הקודמים לא היו צריכים את זה, מכיוון שזה היה מובן. זה היה חכמה טבעית שלהם. כשהיו קוראים - היו קוראים עם אותה חכמה. אבל כשהדור מתמעט, אז המאור של הדור, הגדול של הדור, מבחין בזה, וניתנה לו - לא רק רשות, אלא חובה - לגלות קצת יותר, לגלות - זאת אומרת להפוך את הנסתר לנגלה. זה נקרא 'לגלות.' כשלמשל - האר"י כתב מה שכתב, הוא לא כתב, אבל התלמידים שלו, כשכתבו מה שכתבו, זה כדי להחזיר לזיכרון שנאבד מה שנאבד. אבל ברור שהסגנון המיוחד של חכם זה או אחר בכל דור ודור, זה חידוש. הסגנון - זה חידוש. וזה דומה מאוד לחידושים שיש בסגנון אצל הנביאים. זה אותה נבואה, אבל כל נביא בדורו יש לו סגנון השייך לו. אבל תוכן הנבואה שלו - הכל זה נאמר בסיני למשה רבנו. זה גמרא מפורשת. "שכולם נאמרו למשה מסיני" "ותלמיד ותיק רשאי" אני הוספתי הערב: ויש לו חובה לחדש, לגלות - כשיש צורך בדור מסוים, מחמת השיכחה של החכמה. זה ההיפך ממה שאומרים באוניברסיטה, כן? אתם תופסים את זה? ממש ההיפך הגמור! למשל, רציתי להוסיף משהו בזה, טוב. זה יחזור. אבל זה גמרא ידועה. אם אני זוכר היטב, שמעתי ‎מהרב צבי יהודה ז"ל, שהיה מביא - אני לא זוכר בדיוק אם זה מהחפץ חיים או מהגאון. נדמה לי שזה מהגאון: כי כל התורה שבע"פ כולה, היא נמצאת במקרא. כל המקרא כולו - נמצא בחומש. כל החומש כולו - בספר בראשית. כל ספר בראשית כולו בפרשת בראשית. כל פרשת בראשית כולה - בפסוק הראשון. כל הפסוק הראשון כולו בתיבה - 'בראשית.' וכל התיבה 'בראשית' בבי"ת של בראשית. מי שמבין את הבי"ת של בראשית, תופס את כל התורה כולה. וכל השאר - צריך ללמוד את הפרטים. ולכן התורה מתחילה בבי"ת. זה רמזים, יש הרבה, המון המון רמזים שאתם מוצאים פה ושם. אבל העיקר - כשהדור צריך, אז קם גדול של הדור, ומחדש, לכאורה. בסגנון הוא מחדש, אבל בתוכן הוא מגלה מה שנשכח. זה מובן? רש"י לא היה צריך פירוש רש"י. אחרי רש"י - אנחנו צריכים פירוש רש"י. רש"י לא היה צריך פירוש רש"י! זה מובן? וכן הלאה. ודור המדבר, דור מתן תורה, לא היו צריכים את כל הלימודים שלנו! כשהיו שומעים פסוק, המלאכים היו מסבירים להם מה אומר הפסוק. ויש מקורות כאלו. לא היו צריכים כל מה שאנחנו צריכים. טלאי על גבי טלאי. זה... יש פסוק בקהלת: "עשות ספרים אין קץ" אתם זוכרים? "עשות ספרים" - זה דוחה את הקץ. אין קץ. הכל היה בלשון הקודש. ויש הגדרה של חכמת הקבלה שהיא בעיקר חכמת לשון הקודש. מי שלמד לשון הקודש הוא מבין את המקרא לפי הקבלה. ולכן אפשר להגדיר את זה ככה: כל עיקר חכמת הקבלה זה לימוד לשון הקודש. דהיינו: המקרא כפי שהנביאים מסרו לעם ישראל. טוב, זה מובן? הכותרת של הפרק זה "המספד בירושלים" ונראה למה. יש גם כן כותרת אחרת: המספד הגדול. על מי המספד הזה בירושלים? כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן" בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" מגידון בלועזית זה מגידו. יש איזה שם שנקרא הדדרימון, ואחר כך התרגום מפרש את זה. ומוקד הנושא, עיקר הנושא - זה לגלות את העובדה שיש שני משיחים בעיקר.. לאמיתו של דבר נראה שיש יותר מזה. אבל שני משיחים בעיקר, שיש להם אופי וזהות שונה לגמרי. הראשון נקרא 'משיח בן יוסף.' והשני נקרא 'משיח בן דוד.' ולא לראות את ההבדל ביניהם זה הבלבול מוח שיש עכשיו בעולם הדתי כשמדברים - מצד אחד על 'המשיחיות' ומצד שני על הציונות. וזה הנושא שלנו כדי לברר את זה באופן הכי ברור שאפשר. ולכן מכיוון שעד התקופה שלנו, בארצות אשכנז, כפי שאמרתי, כל זה היה שייך לתורת הנסתר. לגמרי. סתום וחתום. בעולם הספרדי, כל עוד שלמדו בערבית זה היה שייך לתורת הנגלה. כשהתחילו ללמוד בשפות של העולם האשכנזי, זה התחיל להיות גם כן קצת עניין של נסתר. והסיבה העיקרית היא - לא רק שהנושאים הם שייכים לחכמות הנסתר, מכיוון שזה שייך לאמונת ישראל, כן? אלא מחמת הסכנה של בלבול מושגים עם המושגים של מסורת הנצרות. זה מובן? ומה קרה סופסוף? וזה קורה בהרבה מישורים בלימוד המקורות: שהתוצאה של הנסתר הזה, היה סופסוף שכחה! וכשהמאורעות השייכים לעניין ולנושא התחילו להתרחש, לא היתה שום אפשרות, חוץ מחוגים של המקובלים, לזהות את המאורעות, ובעיקר - הנושא שלנו - זה הציונות. ואני זוכר, בדור הקודם, כשהייתי תלמיד בתלמוד תורה, זה היה אסור לדבר על העניינים האלו באופן... בפומבי נאמר. בפרהסיה. בנגלה. זה היה ממש שייך לתלמידי חכמים. אז הגמרא אומרת, זה במסכת מגילה: כשיונתן בן עוזיאל תירגם נביאים, ואני מוסיף - כשהגיע לאותו פסוק, "נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה" "על ארבע מאות פרסה." ת' - זה ארבע מאות. כן... ופ' - זה איזה מין מידה פרסית שנקרא 'פרסה.' שנקראת 'פרסה.' בלועזית קוראים לזה: 'פרסק' זה המסתורין של ]צחוק[ למה ארץ ישראל כולה נזדעזעה? וכשארץ מזדעזעת - כל העולם כולו, פחות או יותר - גם כן. "משום דאית מילי" - שיש מילים, שיש מושגים שיש פסוקים, "דלא מפרשן" - שאסור לפרש. זה צריך להישאר בבחינת הנסתר, עד שהמאורעות עצמם נותנים אפשרות להבין במה מדובר. הנסתר צריך להיות נסתר, עד שאפשר לגלות את זה. יש ביטוי בחכמת הקבלה, זה: "ולא ניתן לפרש יותר." זה לא אומר שהחכם לא היה יכול לפרש יותר. אלא - לא הגענו לאותו זמן שהרשות תינתן לפרש יותר. ולמה? זה אסור לפרש כשאי-אפשר לזהות. כשאין אפשרות לזהות במה מדובר. תפסתם את זה? אני חוזר לכלל היותר כללי של הנושא הזה: כשאנחנו היינו - עם ישראל - בתקופת הנבואה, הכל היה פשט. לא היה צריך לשמור בסוד פסוק זה, או מושג זה, או כלל זה. מכיוון שהיתה אפשרות לכולם לזהות במה מדובר. מכיוון שעם ישראל היה חי בתקופה של התגלות. אני רגיל לתת דוגמה פשוטה, קטנה מאוד: התנ"ך מדבר על המלאכים. אנחנו לא יודעים מה זה מלאך. למה? מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שהמלאכים מתגלים. אנחנו מאמינים, מכיוון שהמקרא מדבר על זה, שיש מלאכים. אבל מי יודע? מי מכיר? מי מבין מה זה מלאכים? יש לנו תרגומים, כן? וצריך להבין את זה: זה לא רק המושג מלאך. כמעט כל המילים של המקרא אנחנו לא מבינים אותן כמו שהיו מבינים אותן עם ישראל בתקופת הנבואה. ולכן אנחנו צריכים מפרשים. יש הרבה מילים כדי להגדיר מה זה 'מפרש.' אבל אנחנו רגילים לאותה מילה: 'מפרש', כדי להמשיך מהר בנושא. ואני רגיל לתת את הדוגמה של רש"י. רש"י מפרש בשביל עם ישראל שלאחר הנבואה, מה אומר הפסוק אותו פסוק - לעם ישראל שבתקופת הנבואה. או במילים אחרות: הפסוק הזה, שאמר מה שאמר, לעם העברי, איך אנחנו - העם היהודי, וההבדל זה - סיום הנבואה, יכולים להבין אותו בעולם שלנו! זאת אומרת - באפשרויות שלנו לזהות במה מדובר. תפסתם את זה? כי לאמיתו של דבר, אולי כדאי להבין את זה: המפרש בא לגלות איזה רבד של משמעות, אבל בא לכסות רבדים אחרים. "זה - אתה לא יכול להבין," "זה רק העם העברי היה יכול להבין" מה זה "להבין"? לזהות במה מדובר. זה מובן? אז מכיוון שבא איזה מתרגם יונתן בן עוזיאל, ופירש במה מדובר בהספד הזה, שהפסוק בזכריה רומז, לפני העת של האפשרות לזהות, הזדעזעה כל ארץ ישראל. תפסתם את זה? זה מובן כן? לכל? אם זה לא מספיק מובן - תגידו. "והיינו האי קרא" - המקרא הזה, זה בארמית, "דאמר רב יוסף" ורב יוסף בגמרא, מגילה, מסביר: "דאלמלא תרגומי" - שאלמלא יונתן בן עוזיאל לא היה מתרגם את זה, מפרש את זה, "לא ידע מאי הוא" - אף אחד לא היה מבין במה מדובר. מה אומר הנביא זכריה? יבוא איזה יום, וביום ההוא יהיה מספד גדול בירושלים כמספד הזה של הדדרימון בבקעת מגידו. אז במה מדובר? על מי מספידים מספד גדול כזה? זה היה אסור לגלות, זה היה כתוב בפסוק בבחינת סוד, עד הזמן שהדבר יקרה, ואז מבינים במה מדובר. ובא המתרגם, ומפרש כבר במה מדובר. תפסתם את זה? טוב. "ואמרו שעמד יונתן בן עוזיאל על רגליו" והיה צריך כוח. למה? "לעמוד על רגליו?" מכיוון שהיה רעש, כן? כל ארץ ישראל היתה מזדעזעת. והוא עמד, כן? "ואמר: אני שגליתי סתריך" הסתרים, סתרי תורה, כן? הסתרים שלך לבני אדם "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם" גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, "שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא" "אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל." וכבר - זה מקור בגמרא מגילה, זאת אומרת: בא יונתן בן עוזיאל והחליט: הסוד הזה - אני רוצה לגלות אותו. למה? לא כדי לקבל כבוד מזה. 'הנה החכם הזה יודע סודות.' אלא - מכיוון שיש בישראל סכנה של מחלוקת, וכדי להסביר להם את הסיבות של המחלוקת ההיא, כדי לשים קץ למחלוקת, אולי כדאי לקחת סיכון ולהסביר מה שאסור להסביר לפני הזמן. הבנתם את הצורה של המקור הזה בגמרא, כן?