זה לא אמת כי זה כתוב, זה כתוב כי זה אמת

התמלול נלקח מתוך נתיב התורה למהר"ל. תמללה: רות ספז

הרב: כן, לכן אני אמרתי שאנחנו חיים בדורות לא טבעיים, בעולם לא טבעי לגבי התורה. למשל, יש המון דברים על זה. למשל, רוב המאמינים, מאמינים מכיוון שזה כתוב. אז מכיוון שזה כתוב, זה אמת. לאמיתו של דבר, זה ההיפך: מכיוון שזה אמת, היה כתוב. לכן צריך ללמוד את האמת, לא הכתוב.

השוני בלימוד אצל הפרושים ואצל הצדוקים. ופה זה קצת יותר מובן, כן. כי, מי שלומד תורה, בכוונה לשמה, זאת אומרת "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים" שיהיה קיום במציאות של אותם הערכים. לא מספיק לעשות. צריך לעשות באופן שיהיה קיום. כי עשייה בלי קיום זה רק שלב. אז כשהפרושים היו לומדים, היו לומדים את התורה מכיוון שהיו יודעים מלכתחילה שזה אמת. יש להם מסורת של העם העברי, שהייתה נבואה. שזה גילוי האמת המוחלט מבורא עולם. אף על פי שהיו חיים, זה ההתחלה של תקופת סיום הנבואה, כן. אז יש ספר שמספר מה קרה בתקופת הנבואה. זה התורה. אז היו לומדים את התורה, באמונה תחילה שהתורה היא אמת. זה מובן? הצדוקים זה תהליך התנהגות אחרת לגמרי. יש להם בידיים חפץ תרבותי. ספר הספרים, כמו שאומרים, כן. התנ"ך, ה bible. והם יודעים שזה מומנט תרבותי חשוב בעולם. גם הגויים, איך אומרים, מעריצים את זה, כן. ולכן, יש להם ספר שהם יודעים שיש כובד תרבותי ניכר. אז לומדים כדי להבין מה כתוב בספר ומאמינים במה שלומדים. זה צדוקיות. הפרושים זה ההיפך, כן. הם לומדים כדי לדעת במה מאמינים, אבל יש אמונה תחילה, שזה האמת. אז התוצאה של הלימוד היא אחרת לגמרי. זה מובן? כשצדוקי מסביר דבר תורה, התוכן הוא אחר לגמרי כשפרוש מסביר דבר תורה. לכן, התורה שיש בישיבות זה התורה של הפרושים והתורה שיש למשל, בקתדראות של האוניברסיטה זה התורה של הצדוקים. בלי שום ספק. אף על פי שזה מרצה מאמין, דתי עם כיפה, שמשחק עם זה כן. התוצאה היא אחרת לגמרי.

הערה מהקהל: למרות שהמעשה דומה.

הרב: למרות שהמעשה דומה. כך אמרת בדיוק. מכיוון שהמעשה רק דומה. זה לא אותו מעשה, סוף סוף. אני שוב רוצה להגדיר את זה. אחד לומד כדי להבין במה הוא מאמין. השני לומד כדי להבין מה כתוב בספר ומאמין במה שהוא מבין. אז זה חוכמה אנושית וזה תורה. הבנתם את ההבדל?

שאלה מהקהל: אבל כתוב לא מצאת כן תאמין

הרב: זהו. לא לא. מי שאומר לך שלא יגע ומצא לא מאמינים בו.[1]

שאלה מהקהל: אבל הם חוקרים.

הרב: מה זה חוקרים? לומדים, עם מי שמלמד. יש סתירה ענקית בעניין. מדברים על ספר, שהספר אומר שמישהו אמר למישהו עד עכשיו, כן. אז מי ששולל את זה שיש מישהו שצריך לשאול אותו מה כתוב, עד משה רבינו מפי הגבורה, מי ששולל את זה הוא חי בסתירה. ולכן

שאלה מהקהל: אבל אמרנו שאנחנו דור של גלות ושכולם עמי הארץ

הרב: זה על נושא אחר. דווקא על יגעת ומצאת. לא פעם, החכמים מדברים על זה. בא איזה יהודי: אני מחפש הרב שלי. אני מחפש רב. אז תחפש. ומי שאומר חיפשתי ולא מצאתי, לא מאמינים לו, כן. ויש פרק שלם במהר"ל (שאין), שיש רק רב אחד לתלמיד אחד.[2] כל השאר זה לוקסוס, כן. יש תלמיד אחד לרב אחד ורב אחד לתלמיד אחד, כן. [3] ואז צריך לחפש. זה נקרא רב מובהק. אז ברור ש... אולי פעם אני הסברתי את אותה הגדרה. מי זה רב? זה לא מי שיש לו תלמידים. זה מנהל בית ספר, כן. הוא פותח בית ספר, מבקש תקציב מאגודת ישראל ויש לו תלמידים. רב, זה מי שהיה לו רב. הבנתם? רב זה מי שהיה לו רב. אז הוא רב. השני הוא סתם מורה, כן. מכיוון שיש לו תלמידים.

הערה מהקהל: סתם פרופסור.

הרב: סתם פרופסור. מכיוון שיש לו תלמידים. ואתם זוכרים את ההבדל בין יעקב ועשו? מה אמר יעקב? "יש לי כל". מה אמר עשו? אמר: "יש לי רב".[4]

טוב, אנחנו חוזרים לנושא. אז, לכן הגמרא אמרה, כל חידוש, כל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני. אפילו אם זה חוקר, כפי שאמרת. אבל בתנאי שהוא תלמיד ותיק. לא סתם חוקר ככה, כפי שאמרת. זה לא הבדל קטן. זה הבדל מהותי. זה הבדל מהותי. ואנחנו אוהבים את החוקרים האלו. אף על פי שהם לא לשמה, אף על פי שהם לא מאמינים, אף על פי שאומרים שאינם מאמינים, מכיוון שעוסקים בתורה. וסוף סוף בתורה, בספר הזה יש דינמיקה. סוף סוף זה יתפוצץ פעם, כן. לכן אוהבים אותם, לכל הפחות (הם) לא משחקים קלפים, (הם) משחקים תורה. אבל צריך להיות ער להבדל. יש הבדל עצום, מהותי. והסכנה, זה כשבישיבה עצמה מתנהגים לפי שיטת האוניברסיטה. אז זה הסכנה הכי חמורה. הבנתם את הסכנה? ולדאבוננו יש הרבה כזה.

שאלה מהקהל: איפה יש מציאות כזאת?

הרב: כמעט בכל הישיבות.

שאלה מהקהל: סליחה, אני לא יודעת אם אני יכולה לשאול את זה או לא. אני רוצה לדעת אם זה נוגע בנו או לא. האם כשאתה מדבר על תלמיד זה גם על תלמידה?

הרב: גם כן, זה אותו דבר. יש הרבה פסוקים שנאמר "איש או אשה".[5] אז כדי לחסוך ניר, יש הרבה פסוקים שאומרים איש. והמדרש בא ואומר: "או אשה."[6]

שאלה מהקהל: ובעניין של רב ותלמיד?

הרב: זה אותו דבר, זה אותו דבר. זה רב ותלמידה. ולמשל, ולא צריך, זה לא מספיק רב, צריך חבר.[7] לא מספיק רב. "או חברותא או מיתותא"[8] אומרת הגמרא, כן. מי שחי בלי חבר, הוא לא חי, כן. והחבר האמתי זה האישה לאיש והאיש לאשה. זאת אומרת הבעל לאשתו. זה נקרא החבר האמתי. אבל מכיוון שלא כל פעם אפשר להסתדר בלימוד, אז לוקחים ??? שנקרא חבר או חברה. תחליף, טוב. ויש גם כן קללה בגמרא למי שלומד לבד. מהו הפסוק? שכחתי את הפסוק. יש חרב נוקמת עליו.[9] כי הגמרא קיללה את מי שלומד לבד בלי חברותא. אולי פעם נלמד איזה סוגיה, זה במסכת חגיגה. זה דבר יפה מאד. החרש באוזנו הימנית או השמאלית, באוזן אחת, האם הוא חייב במצווה של לימוד, כן.[10] זאת אומרת, מי ששומע רק באוזן אחת. אתם יודעים את השאלה, כן. יש קודם כל, מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר – פטור, כן.[11] מכיוון שמדבר, אבל לא שומע. שומע, אבל לא מדבר –זה לא נקרא לימוד, כן. הבנתם? אז זה יותר מדויק. מי ששומע רק מה שבא מצד ימין – מצד החסד. מצד שמאל, הוא חרש. הוא לא שומע דין. אז זה לא תורה. או ההיפך, מי ששומע רק מה שבא מצד הדין. הוא לא שומע מצד החסד. הבנתם את ההבדל? לכן, יש תנאים כדי שתורה תהיה תורה. שוב זה עניין של איחוד המידות. מי שמסוגל רק להבין אספקט אחד של הדברים, זה לא תורה אמיתית ולכן הוא פטור. טוב, בעולם שלנו, זה כנראה, זה רק דמות חיצונית. מי ששומע מאוזן זה. אבל במשמעות של הגמרא, זה ברור. מי ששומע רק מידה אחת או מידה השנייה.

שאלה לא ברורה מהקהל

ס אז עם מי אפשר ללמוד את האמת ולא הכתוב? עם מי ששמע מרבו. ורבו מרבו עד משה רבינו מפי הגבורה.[12] זה מתחיל להיות רציני. דאם לא כן, יש סתירה חמורה מה שאנחנו רואים בעולם, יש בידינו ספר שמי שאמר והיה העולם, אמר אותו. ומתנהגים כאילו לא מאמינים בזה, כן. זה ספר שבידינו כמו היוונים שהספרים שלהם. ואנחנו חוקרים. מה זה אומר? אז כל אחד אומר מה יש בליבו. לא מה יש בספר. זה פשוט מאד. הבנתם עכשיו את העניין. טוב. אז מכיוון שיש ריבוי דעות, ריבוי פרצופים, כהגמרא אומרת, כשרואים אוכלוסיה גדולה אומרים: "ברוך חכם הרזים".[13] שיודע את הסוד של כל אחד ואחד, כן. כי כל אחד נברא בשורשו המיוחד לו. ולכן יש כמה פנים בתורה. אבל פנים אמיתיים. יש נפשות שהן נפשות כלליות, יותר כלליות, מדרגות כן. אדם כללי, יותר כללי, יותר כללי. אז הוא מבין יותר מימדים של איזה נושא, כן. עד שאנחנו מגיעים לרב הכללי ביותר שזה משה רבינו.[14] ולכן זה במימד הזה שצריך להבין את העניין. התורה יורדת מלמעלה למטה ולא להיפך. פעם למדתי את זה, דווקא באוניברסיטה בצרפת, השורש של המילה bible"", בלועזית, כן. זה: באב, עליון. זה babilon . זה "באב" – זה השער, הדלת, העליונה. זאת אומרת, זה חוכמה שצומחת מהארץ למעלה. זה בא מהאדם, כן. זה biblios. היו ערים שהשם שלהן היה biblios, גם ביוון, גם במצרים. זה היו בתי מקדשים, בתי מקדש? איך אומרים?

תשובה מהקהל: בתי מקדש

הרב: בתי מקדש מיועדים לחוכמה האנושית. והיו ערים ששמם היה באב עליון, לא, זה באב עליון. היו ערים ששמם היה ספוריס – sephoris, ביוונית, זה גם ביוון וגם במצריים גם כן. וזה המילה ספר, בעברית. אז המילה ספר, המשמעות שלה זה הפוכה מ bible. Bible זה אנושי. זה בא מהארץ ועולה למעלה. זה הפילוסופיה, סוף סוף. הספר זה החוכמה שבאה מלמעלה למטה, inspiration,[15] בלועזית, כן. אז כשמתרגמים ספר תורה במילה הלועזית bible, אומרים את ההיפך. הבנתם את העניין. שוב אני חוזר, אני חושב שהביטוי הכי, הבסיס של כל העניין זה: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש." ברור שיש חידושים, אבל יש חידושים של משהו. חידוש זה לא יש מאין, כן. זה לא, לא זוכר מי אמר את זה, מחשבה מקורית, כן. חידוש זה חידוש של משהו. זה הפנים החדשים והמיוחדים לכל אחד ואחד, של דבר שהיה קיים, כן. אז רואים קצת אחרת. אבל זה אחרת של דבר שהיה מקודם, כן. החידוש זה החידוש של התורה. אבל תורה קיימת, זהו

[1] תלמוד בבלי מגילה דף ו' עמוד ב': "אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן.

[2] דרך חיים למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל בדרך חיים פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[3] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח

עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה: היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים [ונוטע] מקצתה זיתים ומקצתה אילנות ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה אחד זרע חטין ואחד זרע שעורים ונטע אחד זיתים ואחד אילנות ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה:

[4] בראשית פרק לג' פסוק ט'

[5] במספר מקוקמות. למשל: במדבר פרק ו' פסוק ב': "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽה'"

[6] יבמות פד ב ירושלמי בבא קמא פרק א הלכה ג "לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האישה" וראה בפירושים על הדף.

[7] משנה אבות פרק א' משנה ו'

[8] תלמוד בבלי תענית דף כא' עמוד א'

[9] תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז' עמוד א': "אמר רבי חמא (אמר רבי) +מסורת הש"ס: ברבי+ חנינא: מאי דכתיב ברזל בברזל יחד, לומר לך: מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי. והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב חרב אל הבדים ונאלו - חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר ונאלו, ולא עוד אלא שחוטאין: כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו"

[10] תלמוד בבלי חגיגה דף ג' עמוד א' – למען ישמעו באזניהם ( נאמר על מצות הקהל) למען ישמעו ולמען ילמדו

[11] תלמוד בבלי חגיגה דף ב' עמוד ב'

[12] ספר יוחסין פרק ה ד"ה ואחר שהגענו פתיחת המאירי למסכת אבות ( סדר הקבלה ) כאומרם ז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא וכו' כמו שכתבנו למעלה כל שכן בהיות גנוזות בקרבה הרבה מפינות התורה ומשורשי האמונה שעם היות המאמרים האמיתיים אמיתותם בעצמם ונימוקם עימהם יהיה האומר מי שיהיה מכל מקום יש קצת פינות דתיות תוריות תקיפם מבוכה ותסובבם להיצה מצד העיון עד שיצטרך המשפיעם לזולתו ומלמדם להועיל לחזק אמיתתם בהודיע מעלת האומר להודיע כי מה' היתה לו כמאמר הכתוב סוד ה' ליראיו תהלים כה יד וזו היא סיבת רצותו לבאר התייחסות הדברים לשלמים המקבלים איש מפי איש מפי הנביאים עד נביא האמת אדון הנביאים והוא משה רבינו ע"ה מפי הגבורה

[13] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח' עמוד א': "תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה"

[14] וראה בכתבי רבי צדוק הכהן בדברי סופרים מהדורת הר ברכה 219 ב' ובדובר צדק מהדורת הר ברכה עמ 146 אות כט' .

[15] השראה