מקור: נתיב התורה למהר"ל קובץ 5, שיעורים על התפילה

תמלול: איתי קולין

קטע ראשון: נתיב התורה למהר"ל

טוב, מה רצית לומר? קהל: קריאת הקטורת כהלכה פסוקה באה לפני התפילה.

מניטו: כן. קהל: איך יתכן שהקרבת הקטורת באה לאחר הקרבן?

מניטו: אה, זה נוסף. הקרבת הקטורת. קהל: כן. באה לאחר הקורבן. כאילו ה...

מניטו: כן? תמשיך. קהל: כאילו ה'כובד ראש' של הקורבן קדם להלכה פסוקה שלפני התפילה.

מניטו: לא בדיוק. תפילה וקרבן - זה שתי מצוות, עבודה נפרדת לגמרי. רק אחרי חורבן בית המקדש אז - אנחנו מביאים תפילות במקום קורבנות. קהל: מה זה ה"במקום קורבנות?"

מניטו: כדי שתהיה אפשרות להתפלל - צריך קודם כל קורבן. כי הקורבן בא לכפר על מה שקרה, ורק כשהקורבן מכפר, אז אתה חוזר למצב של 'צדיק,' אז - אתה רשאי להתפלל. קהל: אבל התפילה של ימינו היא בתור קורבן.

מניטו: לא. התפילה שבימינו היא במקום הקורבן. איזה תפילה? התפילה של הסידור. התפילה של שמונה עשרה. תיקנו את הצורה של העבודה של התפילה כנגד התמידים. תפילות כנגד קורבנות תיקנום. אבל התפילה התפילה שהיא לא עבודה, מצווה, יש שני כללים, שתי הגדרות: תפילה - תפילה. יש לי צורך, ואני שואל, מבקש מהבורא שימלא את צרכיי. זה תפילה. וכל עוד בית המקדש היה קיים, היה אפשר להתפלל אותה תפילה - תפילה, מכיוון שהיו קורבנות. כשנחרב בית המקדש, לא היתה אפשרות להתפלל. זה פשוט. אז חיפשו איך לסדר את העבודה של הקורבנות במקום הקורבנות שאי אפשר להקריב אותם מכיוון שבית המקדש נחרב. אז החליטו סופסוף אחרי לימוד של העניין שאפשר דרך התפילה עצמה. מכיוון שהתפילה - וזה לימוד של התורה שבע"פ - נקראת 'עבודה' עבודה שבלב. ולכן - הצורה של התפילה בציבור היא במקום העבודה. אבל התפילה-תפילה, היא הכוונה של השאלות, של הבקשות, של הצרכים, מתוך אותה התפילה. זה מובן? ולכן הסדר הוא סדר נורמאלי: קודם כל קורבן, ואחר כך תפילה. הרב אורי שרקי: למה אי אפשר להתפלל בלי הקורבנות? "כפרה לא מעכבא"

מניטו: כי זה - אני לא זוכר בדיוק את המקורות עכשיו, אבל אפשר לחפש את זה. כי רק צדיק יכול להתפלל. יש הבדל בין 'שומע תפילה,' כל תפילה נשמעת. אבל נשארת באיזה מקום שנקרא: 'אוצר התפילות,' עד שהזכות לקבל - תבוא וכשהזכות בא - אז כל מה שנמצא בתפילות הקודמות, בא מייד. וזה גם כן ניסיון בחיים: פתאום כל השאיפות של הרבה הרבה שנים, מתחילים להסתדר. למה? מכיוון שבבחינת 'שומע תפילה' זה היה נשאר באיזה שהוא מקום. כשהפתח למטה נפתח, אז זה יורד. הכל. הבנתם את העניין? [ראו בספר 'שערי אורה' ספירת יסוד, בסוף הפרק] מה היתה השאלה? הרב שרקי: 'כפרה לא מעכבא' הכפרה לא מעכבת.

מניטו: לקריאת שמע. הרב שרקי: לקריאת שמע. לא אמרנו את זה על התפילה. לפי דעתי, לא מצאתי מקור, לכן צריך להיזהר על העניין, אבל לפי דעתי, זה הכוונה של ר' יוחנן שתיקן "אדנ"י שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך" לפני התפילה, כתפילה אריכתא. אתם זוכרים את הסוגייה ההיא? הפסוק הזה מי אמר? דוד המלך. כשהיה בבחינת חוטא לכאורה. כשאיבד את הרשות להתפלל. אז הוא אומר כשאומר דוד המלך, הוא במצב שהוא לא יכול להביא קורבן. מכיוון שהיה במזיד, אז הקורבן לא מועיל. אז הוא אומר: "אדנ"י שפתיי תפתך ופי יגיד תהילתך" נאבדה לו רוח הקודש. אתם זוכרים את זה, כן? ורוח הקודש - זה הנוסח של התפילה. בלי רוח הקודש אי אפשר להתפלל. התפילה - זה הנביאים האחרונים שקבעו את הנוסח של התפילה. רק נביא יכול להתפלל. וזה ידוע גם כן. אז רש"י מפרש את הפסוק של דוד המלך ככה: "מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך" ולכן לפי פירושו של רש"י אדנ"י זה 'מחול לי.' אתם וצריך להבין מה זה הכוונה של הפירוש של רש"י: אז יש הבדל כי התפילה כשאלת צרכים באה מתוך התהילה. זה מובן. הרב אורי שרקי: קילוסו של הקב"ה עולה גם לגהינום. קילוסו לא בקשר לעניין של התפילה. ואני מתכוון למושג 'רשעים.' יש מקור בזה, אני זוכר פסוק אחר יש רק זה המקור. אפילו בגיהנום - אם יש הרהור של תשובה כל עוד שהוא בבחינת רשע, אין לו שום אפשרות להתפלל. אף על פי שהוא שומע תפילה. ולכן בא העבודה של הציבור. והכוונה להיכנס לתפילה של הציבור, והציבור כציבור הוא צדיק, זה ידוע. אין ציבור רשע. זה ידוע, כן? ולכן - הפרט נכנס בכלל של הקהל, של הציבור, דרך אותה תפילה אריכתא של "אדנ"י שפתיי תפתח." ואז נכנס כצדיק עם תפילת הציבור. וזה קשור לחשיבות של תפילת הציבור, שאין שום יחס לתפילתו של יחיד. חוץ מ-אם הוא צדיק, הוא צדיק יחיד. אבל 'יחיד' פשוטו כמשמעו. וזה מובן. ולכן ועיקר התפילה-תפילה זה שאלת צרכים. וזה בא מתוך התפילה-עבודה, שהיא במקום הקורבנות. אבל הוסיפו את הקורבנות בסוף תפילת שחרית. יש קהילות שלא אומרים. למה? הרב אורי שרקי: אומרים שרק מקום שיש מגיפה.

מניטו: אה, יתכן. בגלות זה כולו מגיפה. [צחוק] קהל: ראיתי בכמה סידורים שבאמירת הקורבנות מוסיפים "יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת" "כאילו הקרבתי עולה"

מניטו: זה אותו דבר. קהל: איך לראות את... זה לא בכל הסידורים.

מניטו: לא לא. זה כבר בגמרא. כשאברהם אבינו אמר: "במה אדע כי אירשנה" אז הקב"ה הראה לו בברית בין הבתרים את הקורבנות. אז שאל: זה - בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בהמ"ק קיים? אז הקב"ה אמר לו: קריאת הקטורת במקום. ולא רק הקטורת, הקורבנות עצמם. [מסכת מגילה דף לא] זוכר את המדרש הזה? מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אותו ולכן י'יהי רצון.'

קטע שני – מתוך השיעורים על התפילה:

אז לאלו שלא היו בשיעור הקודם, התחלנו ללמוד את ההגדרה של התפילה כ'עבודה שבלב,' ומדובר בשמונה עשרה, שהיא אחת מהעבודות שנקראות 'תפילה,' אבל במובן המיוחד של המילה: בקשת צרכים. ופה יש לנו מקור אחד שמלמד את אותה הגדרה אז נתחיל מיד בסוגיה. "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תקנום" זה כבר למדנו. זאת אומרת - ברשות להתפלל, לבקש מהבורא רצון שונה ממה שהיה לפני התפילה, זוהי ההגדרה של ההתחלה של כל התפילות, הכוונה של כל התפילות זה: "יהי רצון מלפניך" זאת אומרת: מי שמרגיש איזה צורך של ברכה נוספת בעולם שלו, הוא רשאי לבקש מהבורא אותה ברכה. ואחר כך, אולי כבר הערב נלמד למה אנחנו מבקשים ברכות? אבל זה קשור להגדרה של התפילה: שמונה עשרה ברכות. אנחנו מתפללים לפני ה'ברוך:' "ברוך אתה ה" ' שהוא 'מקור הברכות.' כל זה למדנו בשיעור שקדם, אז הגמרא שואלת באותה סוגיה: מי קבע את האפשרות לאדם להתפלל? דהיינו: לבקש רצון מיוחד מהבורא, חוץ ממה ששם בעולם בשבילי. כל זה למדנו באורך, כן. הכל ברור? אין שאלות על זה, כן. אז יש דעה ראשונה: "תפילות אבות תקנום" מי הם האבות? זה אברהם, יצחק, ויעקב. יש כלל: בכל המקורות - אין אבות אלא שלושה: זה אברהם יצחק ויעקב. וזה אנחנו לומדים בקשר לתפילה, לעניין התפילה מאותה סוגייה. לפני האבות לא היה... אני אומר בבת אחת: לא היה רשות, לא היה צורך, לא היתה אפשרות להתפלל במובן שאני הגדרתי: בקשת צרכים. אני שוב מסביר את זה בקצרה: מי שיכול להסתפק בחיים הטבעיים של העולם אין מקום בשבילו לתפילה. מי שמתפלל - זה מי שמרגיש איזה חיסרון של טוב מיוחד, ברכה מיוחדת, בנוסף למה שנמצא בעולם. אז מאיפה אנחנו לוקחים את הרשות להתפלל? אותה זכות להתפלל? דווקא מהצורך לקבל אותה ברכה. מי שמרגיש את הצורך - אז יש לו זכות, רשות לבקש אותו צורך. זאת אומרת - אותה ברכה כדי למלאות את אותו צורך. זה אני רק רוצה להיות בטוח שזה ברור. תפילה - זה חידוש של האבות. עד האבות - אנחנו לא מוצאים בשום... בכל המקרא שום רמז לצורך או למצב של תפילה. אפשר ללמוד את זה לפרטים, יש הרבה מצבים שהיה אולי אפשרות או צורך להתפלל, ואנחנו לא מוצאים שהיתה תפילה לפני האבות. למשל בפרשת נח. כשנח שומע שהבורא החליט למחות את כל היקום על פני האדמה, והוא לא מתפלל. זה סוגייה בפני עצמה. זה נושא בפני עצמו. האם היתה אפשרות להתפלל? האם היה צורך להתפלל? אבל אנחנו מוצאים שלא התפללו. אז כשלמדנו את זה בשיעור הקודם, אני הסברתי גם כן: שברור שלפעמים הצדיקים האלו מדור של אדם הראשון עד דור אברהם אבינו,‎ אותם הצדיקים שהיו בזמנים האלו, אולי התפללו לפעמים. אבל זה לא היה תיקון של אפשרות להתפלל כעובדה שיש בידי האדם האפשרות של אותה עבודת הקודש לבקש מהבורא ברכה נוספת מהטבע שברא וזה נקרא הברכות שאנחנו מבקשים בתפילה. זה ברור? כן? זה הדעה הראשונה "תפילות אבות תקנום" הדעה השנייה: "תפילות כנגד תמידין תקנום" וזה גם כן ידוע: שיש הקבלה בין צורת התפילה וצורת העבודה של הקרבנות. אני לא רוצה לחזור על הנתונים האלו. זה הנחות ברורות, כן? טוב, מה שלמדנו בשיעור הקודם - שאין מחלוקת. בין שתי הדעות האלו, וצריך ללמוד איך זה מתקשר. מה הכוונה "תפילות אבות תקנום", ומה הכוונה "תפילות כנגד תמידין תקנום" מי תיקן את התפילות כנגד התמידין, זה אנשי כנסת הגדולה, ונראה את זה אחר כך בסוגיה.‎ דהיינו - אחרי חורבן הבית, כל עוד הבית היה קיים, העבודה היתה עבודת הקורבנות. ונוסף לזה - היתה אפשרות של התפילה. אחרי חורבן הבית, לא היתה אפשרות להתפלל, מכיוון שלא היתה אפשרות להקריב קורבנות. הקורבן מכפר על החטא, כל סוג של קורבן יש בו גם צד של כפרה. אפילו קורבן עולה יש בו צד של כפרה. והרמז - זה הסמיכה מי שסומך ידו על הקורבן אז זה רמז שהוא מקריב קורבן של כפרה. טוב, אפשר לחזור על כל הנקודות האלו אחר כך אם יש זמן. אבל אם אני מבקש מהבורא ברכה מיוחדת נוסף על מה שקיים בעולמי, אני צריך קודם כל להיות במצב של צדיק. זה הכוונה של הביטוי התלמודי אתם למדתם את זה לפי הפשט שלו: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" ולכן כדי להבין את ההבדל אפילו כבר נתחיל בהגדרה עצמה של שתי התפילות האלו: זה שונה לגמרי לפי ההלכה, הסוג הראשון של התפילות: הרשות לבקש אם יש לי זכות לזה, זה נראה אחר כך, התנאים של: מחמת איזה זכות אני יכול לקום, לעמוד ולבקש? אין לה שום טקס מסוים. כל אחד יכול לעמוד, להתפלל, ולבקש, בנוסח שהוא רוצה, אין זמן מסוים, זה זכות לבקש כפי שהגדרתי מקודם. אבל התפילה כמצווה, תפילה-עבודה, תפילה-מצווה, יש תנאים של ההלכה יש זמנים מסוימים, יש סידור קבוע, ולא לערבב את שני המושגים האלו. רק בקצרה: כל זמן שבית המקדש היה קיים, עיקר העבודה של התורה היתה עבודת הקורבנות. וכל זמן שבית המקדש היה קיים - היו מקריבים קורבנות, וזה 'העבודה' של התורה. וחוץ מזה, לכל אחד היה רשות, אם הוא זכאי, לקום, לעמוד ולהתפלל. יש גם מושג - "לפלל" ונראה את זה אחר כך מה ההבדל בין: לפלל ולהתפלל. אחרי חורבן בית המקדש, מכיוון שעבודת הקרבנות נפסקה, אז כנגד עבודת הקורבנות, לא רציתי לומר "במקום., כי זה בעיה בפני עצמה, זה נושא בפני עצמו, הקשר בין התפילות והקורבנות, כנגד הקורבנות שאנחנו לא יכולים להקריב, מכיוון שאין לנו בית המקדש, אז קבעו תפילות כמצוות, כעבודה, לא כתחליף לקורבנות, לא במקום הקורבנות, אלא - עם אותו יעד, עם אותה תכלית של הקורבנות עצמם. כל הנושאים האלו נלמד דרך הגמרא. רק רציתי קודם כל להאיר את השאלה הראשונה שאני רוצה ללמוד הערב: מה העצם, ההגדרה של התפילות שאנחנו מתפללים כעבודה, כמצווה. התפילה בציבור. והתפילה בציבור - זה השמונה עשרה. המושג 'תפילה' - משמעו שאלת בקשת הצרכים. ויש עוד הרבה מיני עבודות שבלב. למשל הקדושה, הקדיש, הוידוי, התחינה. הסליחה. זה דומה לתפילה. אבל במושג הספציפי, המיוחד של תפילה כתפילה, זה בקשת צרכים. יש מקור במדרש, בספרי, שיש עשרה לשונות של תפילה. אחת מהם זה תפילה. תפילה - כבקשת צרכים. מספיק לראות את התוכן בסידור של השמונה-עשרה, כדי לראות שעיקר התפילה זה לבקש מה שחסר. זה ברור, כן. להסביר מה שאומרת הגמרא "תפילות כנגד קרבנות תיקנום" המילה "תיקנום" בדעה הראשונה יש לה משמעות מיוחדת. תקנו את האפשרות, את הזכות להתפלל. והמילה "תקנום" בדעה השנייה: תקנו את הצורה של אותה תפילה - שחרית, מנחה, ערבית, כנגד הקרבן של שחרית, הקרבן של בין הערביים, ויתר ה... זה מובן? קהל: אבל בקשר לדעה הראשונה, זה תוספת? או זה שינוי?

מניטו: לא הבנתי את השאלה. תוספת על מה... קהל: למשל, אמרנו שהרשות להתפלל באה מהאבות. כרשות...

מניטו: האפשרות. כרשות, ובהתחלה היתה רשות הפרטית לכל אחד. אחר כך הקרבנות באו כרשות כללית. האם...

מניטו: לא לא. קרבנות זה חובה. זה העבודה שהיא מצווה, שהיא חובה. ולכן תזכרו מה שלמדנו בשיעור הקודם: אנחנו רגילים לתפילה בבית הכנסת: שנקראת 'עבודה שבלב.' וש[זה] מצווה להתפלל. מכיוון שאין לנו קרבנות, אז התפילה באה כעבודה. אני אמרתי הרבה פעמים בשיעור הקודם: לא במקום. אלא כאילו במקום הקורבנות. אז שוב, מה שצריך לזכור, אולי זה היה יותר מדי מהר: כל עוד שבית המקדש היה קיים. היו מביאים קורבנות. זו היתה העבודה של התורה, העבודה של עם ישראל לפי התורה. חוץ מזה - היה רשות, זכות לכל אחד שצריך ושזוכה להתפלל ולבקש צרכיו בלשון שהוא רוצה, בלי שום טקס מיוחד, ובזמן שהוא רוצה. מכיוון שאנחנו לא חיים בזמן בית ראשון ואפילו [לא] בית שני, שכחנו את זה! המצב היה כזה: העבודה זה לא היה תפילה בבית הכנסת. העבודה זה היה הקורבנות בבית המקדש. היו בתי כנסיות, והעבודה בבתי כנסיות זה לא היה התפילה! זה היה 'המעמדות.' זה עוד עבודה אחרת, אולי שמעתם על זה. בשעת הקורבן בבתי הכנסת היו טקסים מיוחדים: המעמדות. אנשי מעשה, חסידים במובן האטימולוגי של המילה, ממשיכים באותה עבודה של המעמדות. זה עניין אחר מהתפילות שאנחנו מכירים. אחרי חורבן בית המקדש, אנשי כנסת הגדולה תיקנו [את] התפילות כפי שאנחנו מכירים אותן, בעיקר 'השמונה עשרה,' כנגד העבודה של הקורבנות שנפסקה. זה מובן? זהו. עכשיו בזמן שאחרי חורבן המקדש, חוץ מהתפילה שהיא מצווה, עבודה של שמונה עשרה בביה"כ, וכל מה שקשור לשמונה עשרה, זה קשור לשמונה עשרה, עיקר התפילה - זה השמונה עשרה, העמידה. לפי הנוסח הספרדי. אז חוץ מזה, יש באופן עקרוני לכל אחד ואחד רשות, זכות להתפלל כדי לבקש מה שצריך לבקש מ'מקור הברכות.' באופן עקרוני. אבל מכיוון שאין לנו החכמה הדרושה כדי לדעת איך לבקש, אז תיקנו חכמים - שבתוך הברכות של שמונה עשרה רק בכוונה ולא במילים, כל אחד חושב על מה שצריך לו. זה מובן, כן? זאת אומרת - גם הרשות הזה להתפלל, בבחינת יחיד, בלי שום טקס, לא של זמן, ולא של צורה, ואפילו לא של לשון. בכל לשון שאתה שומע. מכיוון שאנחנו לא יודעים איך לדבר ל'מקור הברכות,' אז תיקנו לנו ברכות שאפשר בבחינת 'כוונה' לחשוב לחשוב על מה שכל אחד צריך לחשוב כדי שאומר את התפילה של הציבור - שהיא מצווה. למשל - בברכת חולים, "רופא חולי עמו ישראל" - אם יש לו חלילה וחס חולה במשפחה, הוא חושב על החולה שלו. אבל רק במחשבה. הוא לא אומר כלום. מכיוון שהוא לא יודע, צריך להיות נביא כדי לדעת לדבר לפני הבורא. הוא לא יודע מה לבקש, איך לבקש. אולי זה מסוכן. אולי מה שאני רוצה בתום לבב לבקש - זה מסוכן לי. אני לא יודע! זה מובן? ולכן מי שיש לו צורך אמיתי לבקש משהו צריך ללכת אצל מומחה למשל - ר' חנינא בן דוסא בזמן התלמוד, היה אחד כזה. הוא היה יודע. אז הולכים אצל ר' חנינא בן דוסא, ואומרים לו: "הנה. מה קורה לי. תבקש בשבילי." והוא מייד עונה. וזה סגור וזה פתוח. הוא יודע. זה מובן? אז פה - זה המקום לזכור את זה. מתפלל ונביא - זה אותו דבר. כי הנבואה זה הדיבור מהבורא לבריאה. התפילה זה אותו דיבור מהבריאה לבורא. רק מי שמסוגל להיות נביא, הוא מסוגל להיות מתפלל. ולכן הגמרא אומרת באופן מפורש: באחד השיעורים הבאים נראה את זה בגמרא עצמה, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילות. והגמרא אומרת: ובתוכם - הנביאים האחרונים. צריך להיות נביא כדי לדעת איך לנסח תפילה. זה ברור? ולכן זה ידוע - לימוד התפילה זה הלימוד הכי קשה מכל הלימודים. פעם למדנו את זה, את המדרגות של הלימוד: יותר קל - זה התלמוד. קצת יותר קשה - זה התנ"ך. וקצת יותר קשה - זה התפילה. "קצת" זה עולם, כן. התלמוד זה ברור, כן. אם יש רב שמלמד. מקרא - זה משהו... עולם קדום מאוד. מקרא - זה תקופת המקרא. תלמוד - זה תקופת התלמוד. זה קרוב אלינו. לימוד התפילה זה לימוד קשה מאוד, ולכן אנחנו לומדים רק פשט, של הפשט, של הפשט, של הפשט. ניחשתם שיש בכל העניינים האלו עומק עמוק מאוד. מה זה עניין של: אברהם, שחרית, בוקר, חסד, עמידה... טוב, זה עולם ומלואו. זה ברור, כן. ולכן זה מזמן כבר, מזמן אסרו התפילה של היחיד, חוץ מהתפילה של הציבור. אלא אם כן זה כוונה בתוך התפילה של הציבור או ללכת אצל חסיד שיש לו 'כרטיס כניסה' למעלה. וזה נמצא. זה נדיר אבל זה נמצא. וצריך לשלם לו. למה? לא לא, אני לא מתכוון למה שקורה שמה בדרום. מכיוון - כשהחסיד הזה בא ושואל, ומבקש, אז אומרים לו למעלה: 'מה אכפת לך?' ‎אז הוא צריך לומר... [צחוק מהקהל]

מניטו: לא לא. זה רציני מאוד! 'עם הכסף הזה אני עושה צדקה, מצוות, מעשים טובים.' קהל [בתיה לנצט]: קורבנות באים בשביל אותו תפקיד?

מניטו: לא. קהל: קורבנות היו קודם, כשתפילות...

מניטו: ברור. התכלית, התפקיד של הקורבנות זה לכפר על החטאים. אז מי - רק מי שהוא צדיק מחטא, רשאי לבקש יותר ממה שיש לו. לכן צריך להתעלות על אותה מדרגה שלפני החטא, הודות הקורבן, דרך הקורבן, כדי לקבל רשות אחר כך להתפלל. ולכן האסון של חורבן בית המקדש, שלא היו יכולים להתפלל! מכיוון שלא היו יכולים להקריב קורבנות. החידוש של אנשי כנסת הגדולה זה לתקן את התפילות כקורבנות. ודרך התפילות כקורבנות, מבקשים. קהל [בתיה לנצט]: אז איפה הכפרה, תיקנו...

מניטו: יפה. רק דקה. אם אני הבנתי את השאלה, איפה צד הכפרה שיש בתפילה כמצווה? בשמונה עשרה. זה מתחיל במילה הראשונה: אז רק בסוגריים, כי זה היה הנושא של שיעור [שיבוא] אחרי כמה שיעורים. אבל אפשר לקדם את זה ככה. אנחנו מתחילים בפסוק אחד מהתהלים: "אדנ"י שפתי תפתך ופי יגיד תהילתך" וזה תיקן ר' יוחנן ולפי לשון הגמרא זה כ"תפילה אריכתא" מאיפה אותה הגדרה שפסוק של תהלים זה תפילה? אנחנו רגילים בזה: זה שייך לתפילה שלנו. כל תלמיד יודע ששמונה עשרה מתחיל ב"אדנ"י שפתי תפתח"... אבל זה סוגייה בגמרא. זה חידוש של הגמרא. אני רוצה רק בקצרה, לפי אותה שאלה להסביר את זה: תראו את זה בפירושו של רש"י, על אותו פסוק בפרק בתהלים. הפסוק אומר: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" רש"י מסביר את זה ככה, אם אני לא טועה: "מחול לי, ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך." אתם רואים איזה הקבלה בין הפסוק לפירושו של רש"י. "אדנ"י שפתי תפתח" - מחול לי ותן לי פתחון פה. "ופי יגיד תהילתך" - להגיד תהילתך. מה רוצה רש"י? "ופי יגיד תהילתך" - זה להגיד תהילתך. ברור. "שפתיי תפתח" - תתן לי פתחון פה. רשות, כן? אז הוא מתרגם "אדנ"י" - ב"מחול לי" זה מה שאני רוצה להסביר. אותו פסוק נמצא בפרק שדוד המלך אומר שהוא לא ביכולת להביא קורבן. זה דומה מאוד למצב שלנו: אין לנו בית המקדש, אנחנו לא יכולים להביא קורבנות. ובפסוק הסמוך - תקראו את הפרק - הוא אומר: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" הוא לא יכול להביא קורבן כדי לכפר על החטא שלו. מכיוון שהיה חטא במזיד, וחטא במזיד - אף קורבן לא מכפר. אז הוא במצב שאין לו קורבנות. מה הוא אומר? "אדנ"י שפתי תפתח" איך מתרגם רש"י? "מחול לי ותן לי פתחון פה" "מחול לי" - זה הכפרה. ולכן לפי רש"י - ואני רוצה להסביר את זה- לפי רש"י הכוונה של המילה אדנ"י - זה כפרה. זה ברור? אז היחיד צריך לומר את הפסוק הזה כ'תפילה אריכא' כדי לקבל רשות להיכנס בתפילה של הציבור הציבור הוא צדיק כציבור. הוא יכול להתפלל. אבל היחיד - צריך להתכפר כדי להיכנס בתפילה של הציבור. זה מובן? כי זה כלל אחר, נלמד את זה אחר כך: [מישהו מהקהל רוצה לשאול שאלה] לא גמרתי. ראיתי. אין ציבור חוטא. הציבור הוא צדיק. ולכן כוחה של תפילת הציבור היא עדיפה מכוחו של תפילת היחיד. זה ידוע. ולכן אותו פסוק - זה היחיד שאומר את זה, כדי להיכנס בתפילה של הציבור. וזה בלשון יחיד: אדנ"י שפתי תפתח ובפסוק זה כתוב: א.ד.נ.י ולא יקוק. אדנ"י שלי. אני-פרטי. "שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" יש פרט אחד שאני רוצה להסביר: בנוסח הספרדי, בחזרה, החזן לא אומר "אדנ"י שפתי תפתח" הוא מתחיל ב: "ופי יגיד תהילתך" כי אדנ"י שפתי תפתח - שייך לו כיחיד, לא כחזן. אתם מבינים? ולכן הוא לא חוזר על זה. הוא רק - הוא מתחיל: "ופי יגיד"... חוץ מימים נוראים [שבהם] הוא אומר את זה בקול רם. זה עניין אחר. אז אנחנו צריכים עכשיו להבין מה דעתו של רש"י כשאמר: "אדנ"י" - זה מחול לי. זה ברור? ורק להבין את ההבדל בין המילה "אלוקי" והמילה "אדנ"י" [העובדה] שהוא האלוק שלי זה לא תלוי בי. ואלוקים זה מידת הדין. אלוקי - זה לא תלוי בי. אם אני חוטא, או אני לא חוטא - הוא אלוקי. אם אני מכיר בו או לא מכיר בו הוא אלוקי. זה לא תלוי בי, ולכן אם אני במצב של חוטא, המשמעות של "אלוקי" זה שופט. במשמעות של מידת הדין, מכיוון שאני חוטא. לכן כשאני חוטא - אני במצב שאני לא מכיר בו. אני לא מקיים את תורתו. אני מקיים את תורתי. חטא - זה כאילו אין לי אלוק. זה ברור. אז אם אני אומר שוב "אדנ"י" שאני מכיר באדנותו עליי, הכוונה זה - מחול לי זה מובן? ולכן במצב של חטא השם אדנ"י יוצא, בא במקומו שם "אלוקי" אם אני שוב אומר: "אדנ"י" הכוונה זה: מחול לי, "חטאתי, מחול לי." זה הכפרה. אז היחיד עובר דרך ה'תפילה אריכתא' שהיא כפרה, כדי להיכנס בתפילה של הציבור, שכוונתה - "כנגד קורבנות תיקנום" כוונתה להיות הכפרה של הציבור. ודרך הכפרה של הציבור אפשר להתפלל. זה הסוגיה שלנו. תפילות - אבות תיקנום. אבל כל עוד בית המקדש היה קיים היה אפשר להתפלל אותן התפילות, מכיוון שהיו הכפרות של הקורבן. אחרי חורבן בית המקדש, "כנגד תמידין תקנום" כדי שיהיה אפשר להתפלל דרך תפילה שהיא ה'עבודה.' בסוגריים - במקום קורבנות. עכשיו זה יותר ברור? זה פשוט, לא? [צחוק] זה הפשט, כן?