אל תרגזו בדרך (כתב יד)

ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך

מאת הרב יהודא אשכנזי (מניטו)

להודות מעלה מהמידות, על כל השמחה אשר שאבתי, מאז הורגלתי לשמש תורת הרב זיע"ע, על פי הבאר בכ"ת גיבור המעיין בנו הרב מו"ר דרו"ר צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, הנה העזתי לכתוב ממה שעלה בידי על המאמר "אל תרגזו בדרך". באשר חנני הקב"ה להעמיק במקצת בחר עיקרי דת העולה לקדושה הארץ, והוא למעט בעסק חכמת הלבושים, כי מקום רבוים במצרים ובבל, ולהרבות באורות התורה והמצוה והתפילה על ארץ הקודש, לבניה ולאכסניה, עד כי יבוא היום ול"ו יקהת עמים.וגם תורה ללא מידה לאלוקי אבי בעזרי כך זכני למאות חובי בפתגמא דמתניתין, באשר הכל חייבין בכבוד הראי"ה הכל. לאתויי מעלת ארץ ישראל אותיות מא"י. כדכתיו: "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה'" וגו' (מלאכי א' ה')    

פירש רש"י "אל תתעסקו בדבר הלכה. שלא תרגז עליכם הדרך: ד"א, אל תפסיעו פסיעה גסה, והכנסו בחמה לעיר". שורש אלו הדברים הובא בפרט במסכת תענית (יב) בשם רבי אלעזר: "אל תתעסקו בדבר הלכה , שמא תרגזו עליכם הדרך.

והמאור עינינו בזה, הכלי – יקר על התורה פירש עד אשר דק את כל העניין לפרטים. ואולם, נשאר לנו מקום לדרוש בעקביו, דלכאורה גוף דבר הדרשה תמוה מאוד. מה עניין הרוגז האמור בדרך עצמו, באשר כוונת הפסוק פשוטה היא כדפירש רש"י בהמשך דיבורו: לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו וכו' עיין שם. כלומר אל תרגזו אתם בדרך, אלא מהרו וכו' ומה ראו ז"ל להכניס בזה דבר הלכה כלל?

ונ' להעיר תחלה שנוי הלשון בדברי רש"י מדברי ר' אליעזר: במה שרש"י אמר: שלא תרגז עליכם הדרך ל' נקבה, וכונתו בתורה עצמה , משום כי "דרך" בל' נקבה איקרי תורה, כדאיתא בריש קידושין, עיין שם . אך, בלישנא דר' אלעזר הדבר אינו מפורש עד כאן, ואי בעית "דרך" כמשמעו, דרך ממש: שמא תרגזו עליכם הדרך, פרוש שמא תיפול מלחמה בדרך ביניכם, אם תרגיזו זה בזה על פי ההלכה, משום כי דרך איקרי מלחמה בלשון זכר: דודאי כי אם יריבו ביניהם, זה אינו אלא על פי ההלכה. בסוד מחלוקת לשם שמים. ורש"י פירש בסוף דבריו, לא לפי ההלכה . אלא לפי המוסר, ולפלא פירש: על ידך נמכר , אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו: עיין שם.

ויש כאן לדייק כי פירש רש"י בתלמוד על מאמר ר' אליעזר, בלשון שמא "תתעו", דפירושו שמא תהיו "תועים" כאדם "תועה" בדרך חמת רוגז על משא ומתן בהלכה: וקשה למה לא פירש נמי בלשון "תטעו" בהתאם לפירושו במקרא, פרוש שמא "תטעו" בתורתכם מחמת עסקי הנסיעה וההילוך, והנה תרי הפירושים קשיין אהדדי בדברי רש"י ואין לומר דהיינו הך.

דאם כן, למה לא הביא רש"י ז"ל המאמר בשם אומרו או "ברבותינו פירשו" כדרגילותו? דלכאורא סוף סוף הם הם הדברים: ומתוך דברי קושיתא דא, וגם כי רוב העולם אין כאן מקום לעיין (ובפרט ע' בתורה תמימה שהשוה הגרסאות, ולא כדרכו הטוב), יתבאר בע"ה כי רש"י ראה בזה חידוש גמור מדברי ר' אלעזר.

ולחיזוק דברינו, יש להקדים המאמר דבסוף כתובות: "ואם אין אתה עולה הזהר בשלושה דברים. וכו' אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה שליש בהילוך."

ונודע כי תחומו של התלמוד בישיבה, ושל המשנה בעמידה , ושל המקרא בהילוך . ורצו בזה שליש גמרא, שליש משנה, שליש מקרא, בסוד אשר לא הלך בעצת רשעים. פורקי עול המקרא. ובדרך חטאים לא עמד, פורקי עול המשנה, ובמושב לצים לא ישב, פורקי עול גמרא. ואמרו "ישיבה" כנגד דברי הלכה, שדברי הלכה הם הקשים יותר , שכל עסק בדבר הלכה לברר הקושיות העומדות בספק, צריכים ישיבה בויעוד חכמים. אבל לגרסת המשניות בעמידה סגי; דיש כאן סמיכה ולקרות אפילו בלכתו בדרך, כמובן.

ולעניין , כאילו רמז להם יוסף: אל תהיו כמורי הלכה מתוך המשנה הראשונה, כלומר פסק דינכם הקדום במה שמכרתם אותי: באשר אתם בדרך, דהיינו תורה הדרך לעלות אל אבי דווקא. ושמא תצטרכו לעמוד בתחומה של המשנה, באשר דנתם אותי ברוגז, ואז תירגז לכם הדרך תלכו בה, כלומר התורה עצמה , במה שחזרתם להיות כמבלי עולם, וזהו תירגז עליכם הדרך כדפירש רש"י במקרא, "יתרגז", לשון נקבא. דאם מתעסקים בדרך הלכה בדרך, בסוד דבר יום ביומו, גונב איש ומכרו: וכו' ודאי יהיו "טועים", דהליכות עולם לו ואין לו האמור כאן אלא יוסף, דאין דן יחידי אלא אחד, והוא עצמו האחד דכתיב והאחד איננו (וגם כי שמעון נמי נקרא האחד אנו דורשין כאן המקרא דהליכות עולם לו, ויש בשמעון סוד עמוק נרמז במניין המחנות, ואמ"ל). וכל זה שייך בלכתם בדרך, וכדיתבאר עוד. אבל בשבתם בבית שאני: דיש כאן ישיבה, דכתיב וישב יעקב, וכאן יש להם אב זקן, וממילא אל תקרי הליכות אלא הלכות.

ובזה יובנו גם – כן דברי המדרש, אשר לכאורה נראין כסותרין טובא דברי הגמרא, "על תעמדו עצמכם מדבר הלכה", באשר בא בנכון פ' החכמים, דכונת המדרש במגרס דוקא, פירוש דרך המשניות בעלמא, ולכך דקדקו לומר אל תעמדו וכו' ולא בהתעסקות, וכדיתבאר עוד בסמוך.

וכל זה בא ודאי לחיזוק הקושיא: למה פירש רש"י דרך זו בשם התורה? ודרך זו כמשמעו: והיה לו לרש"י לפרש לשון "תטעו", בפירושו תלמוד נמי.

ועוד יש להקדים אשר נ' קל להבין דרך נסתרות בזה, ברמז פשוט לעניין התפילה באשר ר' אלעזר היה עצמו רב גובורא בהלכות תפילה, כמו שהובא בריש פרק ה' דברכות: ובמה כי זה הדרך נקרא פסוק "עליה אל האב", ואין לך דרך עליה כזו אלא תפילה ממש.

ות"ר "אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה , אלא מתוך הלכה פסוקה". בסוד רב אשי עביד מברייתא, דהיה טרוד בכל עת מכל המחלוקות לשם שמים, עליהן כתיב "רגזו ואל תחטאו" ואין מקום להאריך אך "הלכה פסוקה" כמקרא דמיא, ונקראת פסוקה כי לא נשאר מקום לספק אפילו למארי הלכה וכל שכן לתלמידים.

ואי' שפיר אל תתעסקו בדבר הלכה, באשר אתם מזומנים בסוד התפילה וכו'.

ומיהו, דבר הנגלה בזה עדיין סתום וחתום , וצריך באור! וכי, מה לו ליוסף להזהיר אחיו בזה? ומה להן לאחיו שהוצרכו לאזהרה כזו? דאין לומר שלא שמשו תלמודם כל כך.

וזכיתי בזה , כי דווקא בתקופת שלטון יוסף הצדיק על כל ארץ מצרים. הנקראת גן ה' כלשון הפסוק "כגן ה' כארץ מצרים" נתגלה להם לבני ישראל כי נפקד עת וזמן לעסוק בהלכה בעולם המעשה, לעבדה ולשמרה. שעדיין חכמת ההלכה הייתה בסוד העיבור, בחינת "תבונה", בסוד מעי אימא עלאה ק', ונמשכת דרך יסוד צדיק ב"ה.

והעניין הוא , כי בתקופת האבות , חכמת ההלכה הייתה עדיין צפונה בבתי מדרשות של יחידים, אבות העולם , ודווקא למגרס: אבל, כשנגלה יוסף לאחיו בהשגחת א-ל חי בעולם. כי למחיה וכו', אז נגלה להם לבני ישראל כי זו הרשות נמסרת מכאן ואילך הן ליחיד הן לרבים: ולא עוד, כי נפסק הדבר מרשות לחובה במה שהזמן גרמה לה בעדות ביהוס"ף , גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה במשמע. ומיד הבינו מעצמם כי התחיל הזמן להתעסק בעולם הגלוי בדבר הלכה, ולעבד עבודת הבירורים, ולכן הוצרך יוסף להזהיר עליהם לעניין העיון בדרך , בסוד התפילה וכדאיתא! אמר ר' יצחק שלושה דברים מזכירים עוונותיו של אדם וכו' ועיון תפילה וכו' (ברכות נ"ה עמוד א').

וזוהי בפרט הסבה דלא מצינו במקראות שום רמז לעסק בהלכה בתור "התעסקות" פנים בפנים, טרם תקופת השבטים, אפס כי התחילו השבטים בתורת המחלוקת, וגם יוסף "נער" הביא נפשו בתחילה בסודם ובקהילתם. דמידת הדין קודמת בכל מקום: והסוד בדותינ"יה שהוצרכו לשתף השכינה עמהם בחינה איש "תועה" בסוד שמא "תתעו" שבדברי רש"י , בתלמוד פירש שמא תתעו עוד הפעם, ותהיה תפילתם רוגזת עליכם בסוד מוסר דין שמים.

פירוש הדברים: כי בתקופת האבות , בעוד היו היחידים הקדושים כל ארץ הקדושה בחינת "ימי השמים כל הארץ" , והרשעים חוצה לה , היה הטוב שולט בתחומו הראוי לו , והרע בשדה אחוזתו. ולא היה מקום כלל ועיקר לעסק בהלכה. שכל עסק בהלכה בא כמובן לצורך מעשה הבינוניים ההם הם גבולי אלכסון שמדתן לקשר הבלי – גבול בגבולות, צרופי שם ה'. כי שם המיוחד נקרא דווקא על היחידים, ותולדותיהם צבאותיו, וצרכים להצטרף כדי לברר הטוב מהטוב שברע, בחינת תוך הדין. שהבינונים שתי יצרים שופטים וכו', משום שתי הכלים וכו' חד מהחלל וחד מהשבירה, וכתיב בני יעקב באו על החללים.

אמנם, תקופה האבות בדרגת כולו חייב או כולו זכאי, יצחק צדיק ישמעאל רשע יעקב צדיק עשו רשע, בעשר שמות הרשעים נאין ומעשיהן כעורין כדאי' במדרש פרשת שלח: ישמעאל שומע אל, בחינת ה"נשמע" בלבד. עשיו עשה רצון עושיו, בחינת ה"נעשה" בלבד. אבל, בני ישראל מדרגת הבינונים מכל צד, מדתן לצרף מחשבה טובה למעשה בחינת נעשה ונשמע: ואדהכי ואלה שמות בני ישראל הבאים, חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן, אף על פי שמנאן בחייהן בשמו"תן הן, דחביבים ישראל משום הנעשה ונשמע, לכולם בש"ם יקרא, שם מיוחד, בשורה טובה לבנים לעתיד לבא, והשורש נודע ביה"ודה, אם לתורה ואם לתפילה, דכתיב ואת יהודא שלח לפניו אל יוסף להורות, וכתיב שמע ה' קול יהודא וכו'. חזור בה ותמצא ח"ן.

וכששמעו אחי יוסף את כל הטובות האלו, כי יוסף אחיהם צדיק הוא, שנאמר התחת אלוקים אנו"כי . וכתיב התחת אלוקים אנ"י, ולא עוד שעודנו חי, אלא גם עלה עלה מן הבור, וגם שולט על כל ארץ מצרים בחינת אב לפרעה, הבינו מעצמם כי התחיל העת להתעסק בהלכה בנגלה ולפתוח שערים בתבונה. שראו בעיניהם כי יש צדיק בארץ חו"ץ, דכתיב ויוסף היה במצרים, עומד בצידקתו וגם שולט עליה, דאז ודאי נפתחה תקופה ההלכה להתעסק בה.

לכך אמר להם יוסף: אל תרגזו בדרך, כלומר: בדרך זו שאתם הולכים לעלות אל אבי , ובדבר זה בפרט, אל תתעסקו לפי דרכי ההלכה, אלא מהרו ועלו אל אבי, ואמרתם אליו "ככה אמר יוסף", ממש מה שאני אומר אליכם לאמור, ואף כי דבר תמוהה מאוד בעיניכם לומר לצדיק אשר בארץ, רדה אלי לשכן דירת השכינה עמך בתחתונים, חו"ץ מתחום הקדושה, ודבר כזה צריך באמת המתנה רבה לדון ולפסוק על פי ההלכה: בכל זאת, הישמרו לנפשותיכם שמא תתעסקו בזה ביניכם לפסוק בדרכי ההלכה אם דברי או מעשי כשרים אם לאו. משום "דן ודנין אותו" שזה הכלל נוהג דווקא בהלכות בית דוד. ולכך דקדק לומר אב"י, ולא אבינ"ו או אביכ"ם: ומשום דנצרך לומר אב"י הוצרך בזה להקדים להם אזהרה מדוייקת עינכם רואות וכו' פ' עינכם רואות: שאני מהול , ואין כאן שום חשש לגילוי עריות: ועיני אחי בנימין, דאין בליבי שנאה עליכם , כשם שאין לי שנאה עליו, שהרי לא היה במכירתי, ואין כאן שום חשש לשפיכות דמים.

כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש ואין כאן שום חשש לעבודה זרה : ודי בזה לכם לראות כי אנוכ"י בחזקת כשרות וכו', דנודע כי שם זה בא ביסוד צדיק ברוך הוא יוסף צדיקא.

אבל אל תעמדו עצמכם אתם מדבר הלכה, ודווקא בהלכות פסוקות דליה בהן ספיקות או הרהור, כי עת תפילה יתקרי: וכלו' התעסקו דווקא בפרשת הקטורת המגנה על המחלוקת פן קראכם האסון, שהאלכסון מקום האסון וכו' בסוד עוברי דרכים . ואן לך הלכה פסוקה כמו פרשה הקטורת , אחד - עשר סמנים היו בה וכו'.

לתוספת הבנה וביאור לעניין קצת, כי תקופת חכמת ההלכה תלויה לגלוי שלטון הצדיק בחו"ץ, הנה ראוי להביא בכאן מה שפירש החתם סופר בדרשותיו, על הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי , אמצאך בחוץ אשקר, גם לא יבוזו לי” לפלא פירש דשתי מידות באהבה הן האחת אהבת איש לאישתו, ונקראת אהבת "פנים", כלומר מותרת בבית ואסורה בחוץ: והשנית, אהבת אח לאחותו והיא גם היא אהבה, ונקראת אהבת "חוץ" משום כי אסורה בבית. וזהו לדרכו בקודש, "מי יתנך כאח לי" דכל זה שייך לגלות מצרים ולגלוי השכינה בארצות למען שית אותיות "אלה" בקרבה וכו'.         

שבא הרב ז"ל לתירוץ קושיה שחיטת הפסח דמצרים, שחיטת חו"ץ החיצונית שבכולם, דאף כי לא היו בסוף הטומאה, אלה בארץ גשן היו, מ"ט השערים, הרי קרובה היא ביותר לעומק הטומאה, דאין לך חוץ חיצוני מזה, אלא שורש הס"א גופה: לכך , אמצאך גם בחוץ , בחינת אהבה, "חוץ" וכו', רמז לגילוי שכינה במצרים, והתחיל העסק במכירת יוסף כנודע. אך לא נגלה הסוד טרם באו אחי יוסף לשבר בר במצרים, להוציא הסולת מהפסולת, סגולת תורה שבעל פה.

ולא עוד, כי הנה אמרו ז"ל: הבא על אחותו בחלום יצאה לחכמה, שנאמר אמר לחכמה אחותי את".. וכתיב חכמות בחוץ תירוונה. ואמרו ז"ל מי שלא עסק בהלכה לא טעם טעם חוכמה מימיו.

פירוש הדברים: כי בתורה גם כן ב' בחינות הן. בחינת אשה בעלת בית והיא חכמת הנסתרות: ובחינת "אחות", והיא חכמת ההלכה. כי ההלכה היא היא גלוי החוכמה בחינת נוקבא דז"א ב"ה. וענינה בחוץ, בעולם טוב ורע, בחינת אחות לנו קטנה וכו'. בסוד דבר קטן, וכו', ולכן מ"י יתנך כאח לי , אח דווקא , ואז אמצאך גם בחו"ץ וכו'.

ובזה נבא בשלום לביאור דברי רש"י: שכן אמר להם יוסף: "אל תירגזו בדרך" שכבר התחיל העת להתעסק בהלכה, אך בזאת , על תתעסקו בדברי הלכה , שלא תרגז עליכם הדרך, פירוש שמא תמצאו בעסקכם ובטעות מענה עקומה ליטול עלי ספק, והתורה עצמה אשר תלכו בה תרגז עליכם מידה כנגד מידה, דאין לכם אסון חמור מזה, שכל מדות שמים מידה כנגד מידה. ובזה בפרט, תישארו אשמים כלפי מעלה, דאם תתעסקו בדברי בתור "דבר הלכה", ודאי תהיו "תועים": דהכרח דרכי ההלכה ספק טהור ספק טמא עד מ"ט המדרגות. בזה העניין המחשבה עצמה תהיה האשם החמור מכולם, ליטול ספק במלך המשיח. תמצאו אתם אשמים, כי באמת לא אתם שלחתם אותי הנה, אבל מכרתם אותי הנה ודאי.

פירוש הדברים: דאם "תתעו" בדרך המתעסק בהלכה, פונה לימין ופונה לשמאל קודם להכריע דין אמת לאמיתו, הנה בהכרח עתידין אתם ליטול עלי ספק במה כי האלוקים שלח אותי: ואז תשארו אשמים כלפי מעלה במה שמכרתם אותי… לכן, אל תתעסקו וכו' והכל מבואר.

וקרוב אלי לצרף בזה הדעת רבי מאיר בעניין המכר והקנס בריש פרק ג' דכתובות: שכך אמר רבי מאיר: "כל מקום שיש מכר אין קנס" ע"ש, כי הם הם הדברים דסבר רבי מאיר, קנסא ממונה לא ילפינן: ורצה לומר דקנסא אינו סתם תשלום בעלמא, אלא יש בו צד דין נפשות קצת. לכך הוצרכו לפרש בשמעתין "כסף הקנס ככסף מוהר הבתולות, בשקלים". ונודע כי שק"ל עולה נפ"ש. כך היה מונה: במקום שיש מכר, אינו דין שיהיה קנס: כי עניין המכר בזה, הוא להוציא את הקטנה כאילו איננה אישה במלא המובן. אף כי ראויה לביאה, ויוצא מזה, דאם היה כבר המכר, אין מקום לקנס פטור מהני תשלומין. דלפי שיטתו "קנס" פירושו עונש להשגת גבול הנפש, ובפרט גבול הבתולים: אך, אם הקטנה נמסרת כבר לאדוניה לאימה, הנה נחשב הדבר כאלו אביה העריך אותה כשתי נשים דווקא, ומסר לאדוניה כח הנמשך מבין עשר האצבעות, במה שמכר אותה לאמה.

אין ספק כי זה המצב נתקיים ממש בעניין מכירתו של יוסף, כמו שפרש רש"י בפרשת וישב על הפסוק "וישלחהו מעמק חברון" וזה לשונו: והלא חברון בהר וכו', אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום, וכו' ע"כ.

ביאור נכון לאלו הדברים נמצא בכלי – יקר על התורה לפי מה שאמרו ז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, במה תרצה וידונו בניך וכו', ואברהם בירר לו הגליות, ובזאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם, הלך גם כן יעקב אבי יוסף וישלחהו שכמה והייתה סיבה מאתו למכירת בנו הקט"ן, כי בחינת "נער" נמכר יוסף בן יג שנה כמנין השם במספר קטן.

עוד הספורנו פירש בפסוק ואביו שמר את הדבר, שחשב שיהיה החלום אמתי, והיה מתאווה ומצפה שיתקיים כאמרם ז"ל בסנהדרין (פרק חלק) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, נמצא בלי ספק כי שלוחי מצווה היו אחי יוסף, במקום שיש מכר, אינו דין שיהיה קנס. עדיין לא נודע להם הדבר על בוריו, לפי תיקונו של ר' מאיר, כי נכלמים היו, וכו' ודפרש רש"י

חזר הלשון לראש העניין , דכתיב וישב יעקב וסמיך ליה אלה תולדות יעקב יוסף, דאין הרוגז האמור כאן אלא רגזו של יוסף, פירוש עניין מכירתו: ואתי'שפיר אמר להם יוסף אל תרגזו בדרך וכו' לקיים עצת אותו צדיק, וכו' אלא מהרו וכו'.

פירוש הדברים: כי אם תסכימו גם אתם לאותה עצה וכו', אז יהיה המכר לשם שמים לגמרי, במקום מכר זה, אין מקום לקנס, והכתוב העיד כי הסכימו גם הם וכדיתבאר.

הה"ד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו פירש רש"י אע"פ שמנאן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא.

כונתו בזה! כי לפי טעמי המסורה, הנה נאה ויאה לבאר הפסוק בשבח השבטים, וכך נראה לו לרש"י שכוונת הפסוק, כי מכל בני ישראל הבאים מצרימה דווקא אלו שמנאן כאן שמותן, היו ראויים לזה גם לאלתר המיתה, בסוד טוב שם משמן טוב וכו'. שנמשלו לכוכבים גם בחייהן וגם במיתתן, וזהו חבתן יתירה שמוציאן ומכניסן כמספר ובשם, אך, ליתר יוצאי ירך יעקב עוד הקריאה בשם תלויה בבשורה כמו שנאמר, המוציא במספר צבאות, בשם יקרא, וירצה: המוציא במספר צבאם , בכלל ע' נפש, לכולם בשם יקרא, לעתיד לבא, ונ' במדרש הכוונה להעיר בפרט שבח השבטים עצמם ולכך נאמר "מונה מספר כוכבים , לכולם שמות יקרא, אולם רש"י לבאר הפסוק דידן כדרכו בתורה, להודות ההפרש בין שבח השבטים ליתר ע' נפש הוא דאתא , וכדפירש , ולפי הנסתרות יש להאריך.

יש לומר כי על כן כתיב "ויהי כל הנפש יוצאי ירך – יעקב" לשון צער. אף כי הכלל דל' ויהי נוהג בעצם ב"ויהי בימי", בכל זאת יש לפרש נמי ב"מאן אמר ווי".

מהו הצער? הנה, לפירוש אור החיים, אין מקום לבארו על הגלות, כי לפי פשטי הכתוב אין זה מקום הדבר אלא התורה עצמה מצטערת על פלא היו בין הכל אלא ע', כאשר ראוי היה יוסף להעמיד י"ב שבטים, ולא העמיד אלא ב' משום פגע רע שפגעתו אשת פוטיפרע. נתן טעם לדבר, ש"יוסף היה במצרים" דין זה גרמא שלא היו יוצאי ירך יעקב אלא ע', ולא יצאו מיעקב שמונים ענפים, ע"כ לשונו לש"ך.

ונותר לדייק בזה כי הצער נמשך מנגיעת כף – ירך יעקב. דכתיב "ותיגע כף ירך יעקב" וכתיב ויהי כל הנפש יוצאי ירך יעקב לפיכך דקדק הכתוב לומר בזה הלשון נמי בפרשת ויגש (מו' כו') "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב", דבלאו הכי, מלבד נשי בני יעקב למה לי? אלא, השוה הכתוב הששים ושש לנשי בניו , עד כאן לא אמר ויהי. מה נשי בניו חוץ הנגיעה,   אף הששים – ושש חוץ מהנגיעה. אך הפסוק דידין חזר וכתביו "ויהי" משום כי לא העמיד יוסף וכו' כדפירש האור החיים, וק"ל.

ולמאן שאמר תאומות נולדו, והן בכלל יוצאי ירך יעקב, ומתו קודם רדתן מצרימה, ואם כן אפשר לומר כי בהן סבב הכתוב הצער דכף-ירך, אין כאן קושיא. דאם כן, היה לו לכתוב "ויהי" בדגש נמי כי שם מקומו, עוד ראיות מ"אלה תולדות יעקב , יוסף" ומ"שים נא ידך תחת ירכי" דפרשת ויחי . העיקר כי איוסף קאי, שהיה מזומן להיות שטנו של עשיו, אשר הוא העמיד י"ב שבטים בתחומו הרע בלי עיכוב כלל, בעוונות נפלה עטרה וכו'.. ברור בזה כי הנגיעה נתקיימה דווקא ב"ויפוצו זרועי ידיו", ביום עשות מלאכתו וכו' המשך מכירתו וכו', כדפירשתי.

אם תקשי , שמות בני ישראל כתיב! אין לנו בני ישראל במשמעו אלא השבטים עצמם! מה תלמוד לומר אלו שמנאן כאן שמותם וכו'? גם זה אינה קושיא , שבפרשת ויגש גופא כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים.. ושבעים נפש קאי, כתחזה עינך ונכון הדבר להבינו.

לכן יש להבין בקשר לענין מה היא אותה החבה שבגללה נמשלו לכוכבים. יש לומר כי יוסף עצמו נתנבא עליהם בזה בסוד אחד עשר כוכביא. נתכוון המדרש שכבר נמשלו לכוכבים בחלום יוסף, שפרטם בפני עצמם מלבד יתר בני יעקב . ואי שפיר בפרוש הרמב"ן בפסוק " הבוא נבוא" כי השמש רמז ליעקב כמובן, והירח ליתר ע' נפש יוצאי ירכו , יש אומרים כוכבים אלו אחיו בפני עצמן עיין שם.

כוונת הנמשל נתבארה היטב בפרוש ה"מאור ושמש". כי נמשלו לכוכבים משום שעתידין להיות מצדיקי הרבים. וכתיב: ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" לפיכך חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן יתרה שנמשלו לכוכבים וכו' ועוד עיין בהקדמה לתיקונים פירוש הפסוק והמשכילים יזהירו בזוהר הרקיע" דא מארי הקבלה : ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. דא מארי משנה וכו'

בזה , אפשר להוציא ספיקא דבין אורח חיים לדברי רש"י . באשר כתב שדברי רש"י מספיקין אלא לדרשה, ואל לפשטן של מקרא.